רקע
שלום שטריט
מ.ד. בְּרַנְדְּשְטֶטֶר

 

א    🔗

בשמונים ושלש שנותיו עומד הוא עדיין בחיים, כמונומנט חי של תקופת-ההשכלה, דור סמולנסקין-יל"ג. הוא משיירי הענקים של מספרי הדור ההוא. שלשה הם היו בדורם, מספרים על כרחם, שיצר התאור בער בהם כאש: סמולנסקין, ברודס וברנדשטטר. הראשונים עלו על האחרון בהיקף-עולמות, בעושר-חיים, הואיל והרבה ראו והתרשמו בנדודיהם, כי לא ידעו מנוח מעולם. לעומתם ברנדשטטר ראה בחייו את המנוחה, וגם נעמה לו. והיא שהעמידתהו על דוכנו המיוחד, ויחדה לו את תפקידו העצמי, שהוטל עליו למלא בספרות –

כי הוא היה ההומוריסטן הראשון בספרותנו, הודות למזגו השקט; ועל הכל הודות לתנאי-חייו המרווחים והנוחים. בשעה שחבריו פשעו בהכרח על פת לחם (“פשע”, בדרך השאלה!), היה מ.ד. ברנדשטטר פבריקנט עשיר ושופט אזרח קיסרי במלכות קיר“ה. הוא לא אוּכּל באבו, כסמולנסקין בלהט-אישיותו, באהלה של תורה. לו ניתן להתבונן במנוחת-נפש על יצוריו, לסקרם מן החוץ. ולמראית כל העוית-חיים נפסדה היה ברנדשטטר מגחך. מגחך מטוב-לב ולא לועג, מפני ששורש-ההפסד לא נכחד מעיניו הפקחות. ואם כי ברנדשטטר היה צעיר מסמולנסקין בס”ה רק שנתים, ואף גדול מברודס שמונה שנים – נראה הוא, לפי אופי יצירתו ומדרגת-היחס שלה לחמר-החיים המשותף לשלשתם, בעל גיל הרבה צעיר מהם, יותר מאוחר מהם בכרונולוגיה הספרותית. כי חבריו הנ"ל נראים, שהם עצמם מעורים מבלי משים בחיים ההם. טובלים בכל גופם בתוך היורה הרותחת. משועים וקוראים להלחץ ממנה. וברנדשטטר נראה, שהנהו מורחק מהחיים ההם בזמן, משוחרר כמעט מהם. כמסתכל מן הצד… יצירתו של ברנדשטטר לא פוגעת, לא מוחצת ולא עולבת, מפני שארס-הסטירה אינו מפעפע בה. הואיל והוא גופו אינו נוגע בדבר. אמנם יצירתו כולה היא בבואת ההעויה הנפסדה המעוררת גחוך, והקורא את ספוריו של ברנדשטטר, אם הוא במקרה בעל-ההעויה, יגחך גם הוא במלוא פיו, בשעה שהעויתו זו עצמה תהא נעקרת מאליה משרשה, לבלי שוב אליו שנית.

מ.ד. ברנדשטטר הנהו בן הדור השני מתקופת ההשכלה בגליציה. לאחר אסכולת-הרנ“ק בלטו עוד פה ושם ספיחים, שבלתם היתה האסכולה פגומה: ד”ר שלמה רובין, פרופיסור מילר, שלמה באבער ומ.ד. ברנדשטטר ועוד. ברנדשטטר היה ההמשך המודרג של יצחק ארטר מגליציה, קרוץ מאותה משפחת היוצרים, אלא שיחס ברנדשטטר ליצוריו הנהו בן דור שני. מתוך חנינת המרחק הוא השיג פסגה של יחס: ההומור. ולא היתה זו רק סגולה אישית או מורשתית מצד ארטר, אלא היתה זאת מדרגת-ההתפתחות של ספרותנו החדשה בכלל. הספרות זכתה בזה כבר למנה היקרה ששמה: הומור.

גליציה תוארה בספוריו של ברנדשטטר בכל מהותה, לטפוסיה ולמנהגיה המיוחדים, לכל חטיביותה העצמית. ברם, האקורד החזק ביותר בספוריו, המחריש הכל מסביביו הוא: האהבה. הוא, שהנהו ריאליסטן בכל תפיסתו, מזורה אצלו רשת של נסים סביב המציאות החולונית שמחוללים בכ"ז פלא האהבה. ועל הכל מהדד צחוק ממלוא כל הריאה על הבטלנות. וביתר עוז על זו של “המשכילים”, כביכול, מטפוס קיטני קריניצא…

המָשחוֹ לסופר מצד “הכהן הגדול” סמולנסקין ראוי להזכר. בבוא ברנדשטטר לוינה לשם מסחרו, שחר את בית בעל “השחר” מתוך יראת-הרוממות של קורא גליצאי. אגב בקורו, מסר “הסוחר” בידי סמולנסקין כתב-יד לא בלי בשת-פנים והסוס-לב, לעיון בשעת-פנאי. ומה נפעם ברנדשטטר למחרת עם ההשכמה לראות באכסניתו את “התועה”, כלומר, סמולנסקין בכבודו ובעצמו למולו, ובידו “בירשטענאבצוג” מספורו אשר נתן אתמול לידו. שחור על גבי לבן באותיות מרובעות: “אליהו הנביא, מאת…”

מאותה שעה הוקדש ברנדשטטר ע"י סמולנסקין להיות סופר “השחר”. ומאותו ספור-שירי נעשה חביב “הקורא” – ועלתה מכסת חתומי “השחר” לכמה עשרות. וסמולינסקין החזיק באיש -הפרקמטיה המעשי הלז, בכל מחמאות הלשון ודברי פתויים – ולא הרפה ממנו עד נשימת-רוחו האחרונה. ופעם גם הפליט סמולנסקין במכתבו אליו אמת-הלצה, מעריכה את יקר ערכו של המספר ברנדשטטר בלי שפת-חונף: “לולא הייתי סמולנסקין, כי אז חפצתי היות ברנדשטטר”.

 

ב    🔗

הנני נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו אמר להו: “מה עובדייכו:” “אינשי בדיחי אנן, מבדחיני עציבי”…

תענית כ“ב ע”א.

סמולנסקין ויל"ג, מחזיקי הגה הספרות בתקופתם, שניהם חבבו את מ.ד. ברנדשטטר, ופנקוהו כילד שעשועים, כאילו התחרו זה בזה לקנות לעצמם כל אחד מהמה, את לב בן-הזקונים הזה של ספרותנו…

כשנתבשר יל"ג שנמצא גואל לספוריו המפוזרים של ברנדשטטר, שיקבצם ויוציאם לאור, הפליט קולמוסו משמחה: “ידעתי כי רבים ישמחו כמונו על אבן-החן הזאת הנוספת בעטרתה של כנסת ישראל”.

שניהם, גם יל"ג וגם סמולנסקין, הסמבטיונים שלא נחו מזעפם, נתקנאו מאד בתכונה אחת שבברנדשטטר, שהם היו משוללים אותה כל ימיהם: המנוחה. כי תכונה זו בלבד היתה יתד ופנה לעצמיות המופלאת של ברנדשטטר, שהיתה בספרות המשכילית כאי-שקט בלב ים. הם הרגישו נכוחה, שלמרות הצמצום שבו, למרות דלות-רוחו בהשואה לעושר הנפרז של חבריו, היה דוקא הוא העשיר של הקריה, לפי כל תנועותיה והעויותיה של רוחו. כי באזור יצירתו היו נושמים אויר אחר לגמרי, מהרגיל באותה תקופה: רוח ג’נטלמני, בלא התפעלות יתרה ובלא התרגשות נפרזה, בלי כל סימן של פרובינציאליות…

סמולנסקין ויל“ג, מלבד סנה-הנפש שבער בתוכם תמיד ולא אוּכּל, היו גם מרוגזים בתוך תוכם, סתם מתוך סבות חיצוניות. כי “המשכיל” זה אידיאל-האדם שרחף לנגד עיניהם, היה להוָתם לא פעם, בהתגשמותו בחיים – קטנטן, אנוכיי, מטושטש-פרצוף ודוחה עד לגועל. לא מותאם כלל למשאת-נפשם. ולא פעם היו הם למראיתו מסוערים עד תהום-הנפש, מדוכדכים עד היסוד – והחשו (סמולנסקין לא תמיד החשה). לעומתם ברנדשטטר – הוא לא התפעל כלל מאכזבה זו, כביכול. הגחוך שבמשכיל היה בשבילו חומר הגון למהתלות לא פחות מזה של החסיד. אדרבא, אם תדוקו ותמצאו גם קצת חריפות בסגנונו, כעין גון סטירי, דוקא בהוקעתו את המשכיל. כאן, כאילו הרגיש חובה לגלות את קלונו ברבים1. אולם גם בספוריו על “המשכילים” אין כאב מחלחל. האם בהפּסל המשכיל תהא נפסלת עמו גם ההשכלה? חס וחלילה! ההשכלה – זו משאת-הנפש לחיים אירופיים, נאורים, תרבותיים, היא גם למ.ד. ברנדשטטר נשמת כל היצירה, מגדל-האור של ההויה כולה. הדרך המובילה אליה עלולה להיות אצלו אפילו חלקלקה ביותר, כמו בספורו “צורר היהודים בעיר גריליב”, או מן הנמנעות לגמרי כגון “ד”ר יוסף אלפסי”. ההשכלה בתור השקפת-עולם של מוסר ואסטטיקה היא גם ליצירתו חזות-הכל. והיא בעיקר גם סוגה בפרחי-אהבה בכל העברים עם שפעת ריחות עדנים לא משוערים. כל זה אמת ויציב. אולם ביחד עם זה, האם המשכילים מסוגם של הקיטנים בקריניצא, אינם מגרים בלי הפסק את שקדי-הצחוק? ומי מכם יעצור כח להתאפק מצחוק למראה פניהם הנעוים מאריסטוקרטיות מלאכותית?…

בכלל, הצחוק הטוב, החונן והמחמם, בלי קורטוב של מרה ופניה שהיא בדבר; זה ההומור המאיר שהוא פסגת החכמה בחיים ובספרות – נראה בספרותנו החדשה, כאמור, רק עם הופעת מ. ד. ברנדשטטר. איני זוכר שקדם אותו בזה מישהו, וזוהי חשיבותו המוחלטה, שקובעת לברנדשטטר זכות אזרח-נכבד לא בממלכת קיר"ה בלבד, כי אם בממלכת הספרות העברית כולה. וגם עתה, בטפלי לרגלי עבודתי הנוכחית בימים האחרונים ביצירתו של ברנדשטטר, עשרות שנים אחרי הוצרה, נשקפה לי מכל דפּיה, ממלוא תיבותיה ותגיה, הודאות הגמורה, שמ. ד. ברנדשטטר גם כן בן עולם הבא הנהו. הואיל והוא ידע לבדח את האנשים העצובים ביותר בעולם. הואיל והצליח להעלות חיוך של הנאה על שפתותיה המרופטות של כנסת-ישראל הדוויה…

 

ג.    🔗

ועוד זכות אחת הכתירה את ברנדשטטר בתואר “ראשון” בספרותנו החדשה. בשעתו גאה לבלי הפוגות שטף של דבור בספרותנו, ועבר את כל גדות הנפש. בכח-ההתאפקות לא נחנה ספרותנו בימים ההם. הכל השתמשו בצורת הרומן הרחבה. נתעורר אפוא צורך אמנותי להכניס את היצירה לאפיקיה הטבעיים, לחתור אל התמצית, הצמצום. הנובליסטן האמתי הראשון, שידע בדרך-הטבע ובהכרה אמנותית לשלוט על החומר, היה מ.ד. ברנדשטטר. היתה זו שאיפתם של רבים וגם שלמים להגיע לרכוז – כי הכתיבה הרומניסטית לא היתה שוב תוצאה של שפע פנימי, כי אם חוסר-יכולת של בלום-עצמו, מין שבלונה גרידא. והנה נסו רבים ליצור נובילה. ברם הנובילות של האחרים היו בעצם פרקים בודדים, מעין פרגמנטים של רומנים לפי אופים הפנימי. לעומתם ברנדשטטר בעל המזג הכבוש – המצע של יצירתו היה עשוי אצלו מלכתחילה במדה כזו, שתכיל את התוכן כולו של הציור מבלי שיָר כל שהוא. הוא היה אפוא הנובליסטן הטבעי ולפי מהותו בכל המובנים בין בתוכן ובין בצורה.

וזאת היתה ההפתעה בשביל סמולנסקין, ואולי גם מקצת מקנאת-סופרים פוריה. הוא שרוחו לא ידעה שום מחסום, ולא עצר כח באין-אופן לעצרה – ראה פה לפניו פתאום חטיבה מסוימה בתחומיה, שהכל בה צפוי מראש, ומותנה באיכות ובכמות להתגלמות קבועה מלמפרע, בצורה אחת ידועה, בלתי משתנית.

נובילה זו של ברנדשטטר, שהיתה עשויה תשבץ של טבע, אהבה, יופי וצחוק, שהיתה בטוי כח מגובש של אישיות מאוששת, סיעה להבשיל את תפיסת מנדלי הקלסית ופלסה את הנתיב למרחביה של שלום-עליכם. ועוד נכּרים גם כהיום עקבות השפעתו, בהומור ובטכניקה לחלקים, על אחד מגדולי המספרים האחרונים, בן-מולדתו של ברנדשטטר: ש"י עגנון.

הטכניקה של ברנדשטטר מרהיבה עוד היום כל עין. היא ידעה כבר אז כל הקפנדריות, להגיע בקפיצת-דרך אל הנרצה. מבעד העוית-פנים אופיית אחת או דיאלוג מפעפע חיוּת, הובברו לנו טפוסים שונים למכביר ושכבות בני-אדם מכל המינים. כי מלבד במקומות בודדים, ספורים, אין ברנדשטטר מתפרץ כחבריו באמצע הספור בהשתפכויות מליציות או בדברי-תעמולה לטובת ההשכלה, וכדומה. אצלו המגמה שלו, (וכזו יש לו כמו לכל הסופרים המשכילים), נובטה ועולה בדרך בלתי-אמצעית מבפנים, מבעד קרקע החיים המתוארים.

ומתוך שברנדשטטר הנהו חטיבה מסוימה, מוגבלה בתוכה ובתקופתה, לכן כמעט נזדרז לסים את פעולתו מבעוד מועד, בשעה שנראה היה עדין הדבר כהפסק שלא בעונתו. הוא נשל מהבימה הספרותית כתפוח זה שהבשיל עד גמירא, שלא התליע ולא הרקיב, זהו סוד מיוחד של אמנים גדולים, מיוחדים במינם, שאיזה אינסטינקט מזהיר אותם בפני אונס-עצמם, שלא ישחתו לבטלה.

וכשנשאל פעם ברנדשטטר ממשורר צעיר לסבת השתתקותו באמצע היצירה, דוקא בשעה שדבריו עוד עוררו ענין, והקהל עוד יִחל להם, והשם ברנדשטטר עוד היה “כח-מושך” בשבילו – מהו הסוד שבדבר?

– “אין שום סוד בדבר, חביבי!” נענה המשורר מברנדשטטר – “כמו בכל הויתי כולה, כך גם בעובדה זו שבחיי יש רק פשט ולא סוד. פשט בתכלית הפשטות. האינסטינקט שלי לחש לי ברגע הנכון: חדל! והוא לא הוליכני שולל. קראתי את יצירת הצעירים, בלי קנאה ותחרות, ונתחוור לי שהגיעה שעתי להסתלק לפחות מעולם הספרות, אם לא מהעולם ממש בכלל. ויפה עשיתי שנעניתי להרגשה זו שבי. כהיום, אם בא מישהו לחקור את תולדות הספרות החדשה, ונתקל מבלי משים בההופעה “ברנדשטטר”, אי אפשר לו למבקר לדלוג על חזיון ספרותי זה, שמלא בשעתו תפקיד מיוחד בספרות, זה שהיה חוליה הכרחית בשלשלת שלה. לא כן אילו המשכתי ליצור גם הלאה, בין בנוסחתי הישנה ובין בנוסחתכם החדשה. כתיבתי זו היתה גורמת לסרוס אופיי ולטשטוש חטיביותי, והייתי באופן כזה נטרד מזה ומבא”…

יפים וראויים הדברים לאומרם. ואפילו הראיה ממנדלי, למשל, לא תהא עלולה לסתור אותם. למנדלי, שבשעת-הפריחה של ברנדשטטר וחבריו – אם כי היה כביר-לימים מהם – היה בלתי בולט כלל, קרה זה מפני שעדין לא בגר לגמרי באותה שעה לתפקידו. כי מנדלי שאני. הוא לא נמדד בקנה-המדה הרגיל. כי תעודתו היתה, כמקובל: יצירת נוסח, לא לדורו בלבד, אלא לספרות בכלל. לא כן ברנדשטטר, שהיה יוצר לדורו ובדורו, אישיותו משובצה במסגרת תקופתו, ועם הספותה יהא נספּה גם הוא במדה ידועה. אכן, רק במדה ידועה, כי על יוצר מסוג זה יציב ונאמן הפתגם: “מי שיצר לדורו – לדורות יצר”. כי מ. ד. ברנדשטטר חי עמנו גם כהיום, ויהא גם קים לדורי-דורות.

שבט תרפ"ד

 

תוספת    🔗

(לפטירתו)

אין זה המוהיקני האחרון של תקופת ההשכלה, – כמו שמקוננים כעת בעלי הניקרולוגים. עוד מתהלכים בינינו שרידי מספר של התקופה הזו, – ובולט ביחוד מביניהם ד. י. זילברבוש ברעננותו בספוריו ובזכרונותיו, למרות עברו כיום את תחום השבעים. רק סופר סתם, בעל כשרון חזק כשלעצמו, בלי זכות “אבות” וגושפנקא של “תקופה” – נאסף אל עמיו בשיבה טובה. סופר עמוד, שעמידתו היתה חשובה בספרות, גם בשעה שנשמעו בה “זמירות חדשות”, השפעתו עברה למורשה גם לדור החדש.

כי לסופר זה היתה “פינה” שלו, שלבני דורו לא היתה בה דריסת רגל. הוא היה “שלום עליכם” של הדור הקודם. הוא היה ההומוריסטן האחד בתקופתו, ההומוריסטן הראשון בספרותנו החדשה. יל“ג, סמולנסקין וחבריהם – הם בעיקר תעבו ושטמו, יסוד הארס בעיקר היה סוד יצירתם, וכמובן לתכלית חיובית: לתכלית שפור וטיוב האדם מישראל. לעומתם ברנדשטטר, גם הוא כמוהם הוגיע את ההעויה הנשחתת של האדם הישראלי, אך לא מתוך תעוב וגינוי, כי אם מתוך יחס חנינה וחמלה. כי הוא בטבע, מצד עמדתו בחברה ותורשת הסביבה, לא היה כמוהם מר-נפש וספוג-רעל. מבחינה זו נראה להיות “פילוסוף” יותר מכולם, באשר לא נכחדו מעיניו הסבות והגורמים המולידים טפוס אדם בצורה כזו, והוא ראהו רק בתור מסובב. ולכן לא היה שונא, ולא היה עוין אותו, כי אם שקף את המגוחך והמעורר צחוק שבו – ורָוח לכל מסביב, גם ל”משקף" וגם ל“משוקף”. היתה רוחה…

כי ברנדשטטר היה הומוריסטן בחסד-אלוה. עמו יחד שחקו במלוא-הפה הגבורים עצמם המתוארים בספוריו, למקרא יצירותיו, כעל נושא זר – ובזה כבר שוחררו הם עצמם ממילא מפגימותיהם. מאחר שראו בבואת חייהם כלאחר יד, בלי כונה להכעיס, בלי פולסין דנורא, כאילו לא הם היו הנושא למדברותיו של ברנדשטטר, – נגררו גם הם עמו יחד בצחוק הנלבב והטוב, ומלאו גם הם פיהם צחוק. ובזה היתה תשועתם. הם לא ישובו כבר לסורם…

ובזה מלא ברנדשטטר תפקיד של “מתקן”, אולי יותר מחבריו בעלי-הטמפרמנט, שהטיפו תמיד השכם והערב לשכלול האופי, בדברי תוכחה ומוסר, – והמיוסרים היו רואים בסופרים הללו בראש וראשונה צר ואיב, מהכת של הצד השני…

מצבו הטוב בחברה בתור פבריקנט עשיר ויועץ קיסרי בממשלת קיר"ה בגליציה – נתן אותותיו החיוביים באופן הכתיבה שלו. הוא לא היה סנטימנטלי וגם לא קטנון בשום בחינה. באוירת-כתיבתו לא הורגשה רוח-הבטלנות של אותה תקופה. מעשיות של סוחר יש גם תמיד בהרצאת דבריו. הוא הבין גם באופן מחושב יפה, מעשה סוחר, אימתי עליו להפסיק את שטף יצירתו. כשהגיע בבלטריסטיקה הספורית תור חדש, בין מבחינת תוכן ובין מבחינת צורה, התחמק לאט לאט ובדרך כבוד משדה הספור. והוא היה טועם את היצירה החדשה בחוש בקרתו החד, וראה בה המשך טבעי והגון של שלשלת יצירת תקופתו.

ברם את המערכה לא עזב ברנדשטטר לגמרי. פה ושם פלט קולמוסו איזה ציור, שנכתב עוד במלוא לשד כשרונו, והיה עשוי בטעם הדור החדש, בלי שיגרע מכבוד שמו ומעמדתו הקלסית שרכש לו בדורו. כי בעיקר היה האמן הנקי הזה זהיר בכבוד עצמו, בשמירת שמו הטוב, בין על ידי התחמקותו בשעת הצורך מהיצירה ובין ב“תוצרת” שלו שהיה יוצר כמעט עד יומו האחרון. ופרק הזמן של “הבל הבלים”, למרות זקנותו המופלגה (הוא הגיע לפ"ד שנים) חסרו לחלוטין מפרשת חייו. לא נס ליחו עד הרגע האחרון. ואם גם אין לומר עליו כעל מנדלי, שבמדה שהזקין נתעצמה עליו יותר דעתו, (אולי דוקא כאן יש לתלות את הקולר ב“סוחר” שבו, שהיה לו לרועץ בסוף ימיו) אולם להכנע לזקנה גם הוא סרב. משפסק להיות מסַפר, נעשה לממשל נפלא. מהמשלים והפתגמים שלו שנתפרסמו כמעט עד רגע נשימתו האחרון ב“הדואר” האמריקאי, רואים אנו מעין-חכמתו ומקור חיוניותו שהיו מפכים וזורמים באישיות נאצלה זו בלי הפסק. לא.ברנדשטטר לא שר לנו מגלת “קהלת” לעת זקנה. אלא נסיונות החיים שלו המרובים והעשירים, אצר לנו בספרות למשמרת ולברכה.

אכן, אמן חכם ואדם פקח נסתלק עתה מקרית-הספר שלנו. שובע ימיו השאיר אותותיו בנו לברכה ונפשו תהא צרורה בצרור הספרות עם נשמות חבריו הגדולים בני תקופתו, לאורך ימים.

תרפ"ח




  1. נזכיר בזה לדוגמא את ספורו “ראשית מדון ואחריתו” (תמונה מדרכי המשכילים החדשים בקרב בני ישראל בגליציון). קרל אדמון בספורו “סידוניא”. ד“ר לעא פיפיות והרמן בספורו ”דברים כהויתן“, וכיוצא בהם. לעומת זה יחסו של ברנדשטטר לחסידות ול”צדיקים“ הוא בחסד וחנינה, וגם העיד על זה בעצמו באיזו שיחה עם סופר אחד, שבאה ב”כתובים".  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות