רקע
שלום שטריט
דָוִד יְשַׁעְיָהוּ זִילְבֶּרְבּוּש

(שנה לפטירתו)

 

א    🔗

הלב דאב כשהלך מאתנו אשתקד זילברבוש, הגם שהגיע לזקנה מופלגה. מופלא היה שגשוגו הספרותי עד הרגע האחרון לחייו, ונוח היה ללב להאחז ברעננותו המאוחרה. מעניין היה לעקוב ולנחש: ישיש בן שמונים ושתים הלזה, שלא זרקה בו שיבה, ישר-הגו וישר-השכל, להיכן פניו מועדות? – ופתאום, ללא-הכנות, כאילו ניחת בו הגרזן מאחוריו, בבת-אחת: “הלא צבא לאנוש עלי ארץ…”

מן הראוי לתהות על החָיוּת שנשתמרה בגופו ורוחו עד זקנה ושיבה, זו שהמריצתהו לגידול מאוחר. והוא בטבעו לא אלים היה. אדרבא, היה אפילו בעל “מיחושים”. בחג-הגבורות שלו, גילה לנו כלאחר-יד בנאום-הודוי שלו, בהומור דק כדרכו, את סוד רעננותו התמידית. איני זוכר את נאומו הנלבב כלשונו, אך נאום זה, שעבר כרטט בבשרנו, היה מופלא בתומו ובחכמתו. הוא ציין, שמימיו לא התעבר ולא זרק מרה. גם בהראותו על פגימות-אדם, עשה זה תדיר מתוך רגש-רחמנות. האדם היה ראוי בעיניו תמיד לאהבה. איני יודע אם אפשר לקבוע אהבה ורחמים בתור רצפט לאריכות-ימים. (במנדלי מו"ס היה מחלחל דוקא ארס-הסטירה כל חייו ואף הוא זכה לשיבה טובה). אכן, הוא רצה לומר בזה: הואיל ומימיו לא “יצא מכליו”, והרמוניה של שלות-הרוח שררה בקרביו, כבדוגמת ה“החסיד” שב“כוזרי”, – זכה ועמד בכל פורענות שהתרגשה עליו.

ננסה איפוא לעמוד על טיבו של זילברבוש מכלל הגדרתו שלו. חומר הגון להסבר מהותו העניק לנו ימים מועטים לפני פטירתו, בספרו האחרון “מפנקס זכרונותי”, ביחוד בפרקי “מזכרונות ימי בחרותי”. בהם נעוצים שרשיו וגם נראו שם נבטי סגולותיו הנפשיות: אהבה וחנינה. זכרונות אלו מטפלים בתקופת-התהוותו, שחלה בימים של “מלחמת ההשכלה בחסידות”. כאן, אגב-ריהטא, נפלטה מהקולמוס המלה “מלחמה”, שבעצם אין אף זכר בזכרונותיו. כלום נאבק עם מישהו? הסביבה היתה אמנם אדוקה, משעבדת, אבל הוא נשלף הימנה, ללא יסורים, כקטנית מנרתיקה. מזכרונותיו אנו למדים, שהוא נשבה אמנם בכל נפשו להשכלה, אולם עם זה לא זרק מעולם אבנים לבאר ששתה מתוכה. בלבו נשארה תמיד זיקה של חן ועדנה לעולם שלבו חלק מעליו. בעצם תנועת-ההשכלה, נראתה לו החסידות כמבעד פרספקטיבה היסטורית. (ראו בזכרונותיו: “הישיש מזלוזוציק”, או “מעשיה שאין מקשין ואין משיבין עליה” – כמה אמונת-תום ויופי מוסרי בפרקים ההם!) סמי אפוא כל טינא מכאן. בכלל בזכרונותיו אלה, הכתובים בטבעיות ובפשטות יתרה, בלי כחל ופרכוס, נשקפת לנו היטב נפשו כמו דרך אספקלריה צלולה. אישיותו עומדת לפנינו בצביונה המיוחד. אין זה כמעט טפוס של “משכיל”. לא ניתן לומר שאין כאן לגמרי מתרועת הימים ההם. אבל הוא הנהו לרוב כבוש, ללא התרגשות יתרה וללא התפעלות. מצויים בו גם סימנים של דז’נטלמן. יש שמדדה הנהו על גבשושיות-חיים ויש שמבליע בנעימה מרי-גורל קשה. (והדומיה שלו, על מות אשתו, שראה עמה חיים בטובה, מלאה טקט). אין שפת-יתר בכלל לאדם זה. גישת-הנפש שלו לחזיונות מכל הסוגים (האשה, היצירה וכו'), היא מתוך רטט עצור. ההומור הנהו מלאכו הטוב עוד מנעוריו, והוא הנותן אור ביותר לפעלו –

מתוך זכרונות שקטים אלו מבצבצת לפנינו אישיות בעלת קצב. אמנם נפש המנוחות שלו הורתחה קצת (כאגם שנזדעזע מזריקת חלוק-חצץ לתוכו) עם קריאת ה“מגלה-טמירין” לפרל, “הצופה לבית ישראל” לארטר, – אולם לכלל נגודים וקרעים לא הגיעה: המשכיל הגליצאי-אוסטרי לא נזדעזע עד היסוד בהתמשכלו, כחברו הרוסי-ליטאי. אוירת אוסטריה הנוחה, נטלה מן ההשכלה את חודה. אף בספירות-שמרניות-אדוקות בגליציה, טפחו את שילר וה“נייאה פרייאה פריסה” היה ללחם-חוקן. המנוסה להשכלה לא היתה כרוכה לזילברבוש בחבלי-לידה קשים. היא היתה לו לדרגת-ההתפתחות בסולם-חייו, והיתה משוללת אופי של מהפכה. המעבר שלו מ“החצר הסדיגורית” לאברהם גולדפדן, ששכן אז כבוד בצ’רנוביץ, כפי המתואר בזכרונותיו, – נעשה בחשאי, בדרך-הטבע, ללא שום מוסר-כליות. סביבתו הספרותית הראשונה היתה זו של גולדפדן וּוֶלולי זברז’ר וכנופיתם. ואם כי לא דבקה בו מצועניותם, הואיל וזילברבוש היה בעצם אדם מן הישוב, – אולם הנהִיה לחיים ולאנשים ממין זה היתה מפעפעת בו כל ימי חייו. במאוחר היה מתרועע עם ראובן אשר ברוידס ואלעזר רוקח, – אף הם מאנשי הבוהימה שלנו. אכן, אם כאמור, לא היה “צועני” טפוסי, – אהב את הנדודים, ויצירתו הנה לרוב, – לא בלבד המימוארית, – פרי רשמיו אלה. עובר-אורח היה בתבל ההומיה ועובר-אורח היה גם בספרותנו והביא עמו מריח ארבע כנפות הארץ. ביחוד אהב להתחמם כנגד אורם של חכמים וסופרים מכל הסוגים, והיה מגיה דוקא את המפולש שבהם, את הצד הנגלה, שלכאורה נראה לבלתי כדאי לטפול מיוחד. משהגיע לפסגת הספרות שבאותה תקופה, ל“השחר”, ונתעלה לאטמוספירה נאצלה של חכמים וסופרים, ביחוד במחיצת הכהן הגדול סמולנסקין, – נעשתה ה“סמיכה” שלו מוחלטת. ובאמת: לא בלבד ווינה, הבירה בעלת ההיקף הרחב וטעמה המעודן נתנה בו אותותיה וטבעה עליו את הגושפנקא התרבותית, אלא הצותא של כל אותם בעלי-התריסין מסוגם של פרופ' מילר, מאיר איש-שלום, אייזיק הירש ווייס, ד“ר שלמה רובין וכל הפמליא הרוסית עם יל”ג בראש, שכולם אמרו הוד וגבורה וחוֹמר-אחריות. אכן מי שזכה לעמוד בד' אמות של אלה, הרי עמדו רגליו על אדמת-קודש…

 

ב    🔗

שני ספורים בעלי היקף מסויים, מעין רומנים קטנים, הוריש לספרותנו. הם שעשו רושם בזמנם וטעמם עמד בהם גם כהיום: “דמעות עשוקים” ו“קורות אשה אחת”. שניהם נקראים בענין ובעונג ונחקקים בלב הקורא. הספור “דמעת עשוקים” נכתב לפני חמשים שנה, ובקראנו אותו עכשו, מדובב אלינו מבעד מעט המליצה, ספר איתן, שגם בתמורות העתים, בשנויי הטעם והסגנון, לא נטשטשה פעולתו. המוֹטוֹ: “נדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך,” – מגלה את כל תכנו של הספר: מגלת יסורים של גלות רומיניה, הכתובה על 127 עמודים. המבואות הדידקטיים לכל פרק, בנוסח הדור, שנכתבו בנעימה אלגית, הפכו ל“קינות” בהרבה מקומות שבספר. אמנם יש גם ציורים אפּיים, טפּוסים בולטים, – אכן, העינים, הרואות את כל אלה, מוצפות דמע. תוכן הספור יכול להכלל במשפטים קצרים אחדים. מרדכי הכפרי, גבור הספור, שאבותיו הנחילוהו פונדק שלהם מדורי-דורות, הנהו מעוּרה באדמת-רומיניה בכל נימי נפשו. “איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע”. דורש טובת מולדתו עד כדי מסירות נפש. חלף זה באה התעללות ההמון הרומיני בבני-עמו. ומבלתי יכולת להשלים עם המציאות המרה הזו, מביט הוא על החזיון הזה כעל מקרה עובר, עראי. וגם לאחר שהסתולל ההמון בו עצמו וערכו לו “פוגרום” כהלכה והשלך מכפרו כנצר נתעב; גם בהתבלבל מוחו ובהתרוקנו מתוכו, – לא נכרתה אמונתו מלבו ואינו רואה גם ברעה הגדולה שמצאה אותו אלא מקרה מוזר, דבר שיש לו עוד תקנה. הוא אינו אומר נואש לפטריוטיותו, גם בשעה שחרב חדה חותכת את צוארו ממש.

“דמעת עשוקים” הנהו ספור עצוב מאד וגבוריו הם אנשים נוגים ביותר, אם כי בכולם מפעפעת חיוניות רבה, וכאילו מיועדים הם מהטבע לשמחת-החיים. גבריאל, אסתר ושפרה (יוצא מן הכלל רק מרדכי) – תולעת היאוש מכרסמת את לב כולם בלי הרף. בני אדם, מסוגם של מרדכי האב ואסתר הבת, שהנם מלאי-מרץ ויזמה, בעלי יושר עילאי, – טפּוסים הירואיים הם. במרדכי הכפרי, נתלבש טפּוס נעלה של לוחם לצדק ואמת. ואסתר בתו רבת-החן והקסמים, עומדת בגבורה בפני יצרי-החיים; רווית גאון ומרי שופכת היא את גביע החיים על פניהם. והאשה העדינה, מרים, בת-ישראל הכשרה, הפסיבית לכאורה והנכנעת לגורלה, – לבה מנבא לה תמיד את הבאוֹת, בצורת חזות קשה, אך אין כחה מגיע לעצור בעדן. ועוד שני פרצופים בולטים בספור זה, והם מתוארים ביד-אמן: הסבתא, שפיה מלא פסוקי-דזמרא, ושעולה מתוכם הסמל של כל תוגת גורלנו. ו“הממשל”, זה הטפוס ה“למד-ווי”, המטיב לכל והחש-לעזרה תמיד. כללו של דבר: גלות-רומיניה על פרשיותיה העגומות נגולה לעינינו במגלה זו בכל אוירתה המיוחדה.

הספור הזה נמנה גם על ה“מנין” הראשון של היצירות הציוניות. אין זה רק ספור שרוח הלאומיות מציצה מכל חגויו, אלא שנשמת “התחיה” צרורה כבר בדפיו הטלולים. ד“ר פלאי אינו אלא העסקן הציוני המפורסם ד”ר ליפא מיאסי, בהעתקת האותיות (מאבות הציונות ברומיניה). הוא הטפוס של העסקן העממי שקם לנו מתוך האינטליגנציה, שהעמיד לרשות האומה את כל כשרונות-רוחו ומתנות השכלתו, שנלחם בחרף-נפש לזכויות עמו ונעשה החלוץ לתנועת התקומה והתנערות. ודברו, פרי הדבקות, היה מלהיב כל נפש ומחיה כל נשמה: “עוד יש תקוה! הנה ארץ אבותינו לפנינו, ערש ילדותנו. הן לשמה ולזכרה תאות נפש כל בני ישראל, הן אל עבר פניה ישפוך היהודי שיח בהתעטף עליו רוחו, את שמה ישא בחרדת קודש על שפתיו ערב ובקר וצהרים, לה יקדיש את אנחתו לפני לחמו, אותה יעלה על ראש שמחתו, את אבניה ירצה ואת עפרה יחונן; הנה היא לפנינו בכל מחמדיה, בשדי חמד וכרמי הוד, נבוא שעריה, נעבוד את אדמתה והיא כאם רחמניה תחלוץ לנו שד. היא תתן לנו את יבולה, היא תשביענו מטובה, היא תנחמנו מעצבנו ומיגוננו ולא נהיה עוד מחזירים על הפתחים בארצות זרים”. –

אין זה אלא ניצוץ חי שהבריק, קו מדמדומי עלית השחר. ברם, לא הוא הקוטב שבנוֹבילה זו, העשויה כמתכוֹנת הסוג הזה בספרות הגרמנית. מרכז הספור: הגלות הממארת, השופעת דלוּת, קטב ונוול. חזיון-הגלות נתגלם בחבור זה בכל מוראיו. קרן-האוֹרה שנצנצה מציון נוגעת בנשמה מגע רך של חלום-קסמים, – ברם הגוף כולו הרי מושרש בדרך-הטבע עמוק עמוק באדמת-רומיניה, שבה נפקחו העינים לראות ראשונה את זיו העולם. ואף שהיא נרתעת לאחור בהגלוֹת לפניה פניה האמתיים של מולדת-חורגת, אין עוד כוח לקום ולעזוב את הקן אשר לא יחמם עוד. אין “דמעת-עשוקים” עשוי בטעם הספּורים של הימים ההם, – שלאחר ככלות-הכל היו מסתיימים בכי-טוב. האם היה המחבר “מחבב יסורים”? במוֹטוֹ, פרק ז' שבספר, הוא מעיד על עצמו במאמרו של ר' שמעון בן גמליאל: “אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין”.

 

ג    🔗

הספר “דמעת עשוקים” עדיין כבד ברכוש המליצה שבו, אם כי הקורא, לאחר הגריסו בחצץ-המליצה את שיניו, בפתיחת הספר, נישא אחר כך עם דכייו פנימה ומפליג בהנאה עד לסופו, הודות לחיוניותו ושפעת-ההרגשה שבו. לעומתו הספר “קורות אשה אחת” שוה לכל נפש-קורא, מפאַת עממיותו ופשטות סגנונו, ונבלע הספור בהעלם אחד כבכורה נאה. שהרי אם הספור הראשון, משנת תרמ“ז, הנהו רומנטי-סנטימנטלי, הרי הספור האחרון משנת תרפ”ג, ריאלי גמור, אֶפי-הומוריסטי; אף שגם כאן נימה של רחמים מרטטת בלב המחבר מהחל ועד כלה. גם הוא מעשה עצוב ביותר באשה אחת נוגה וענוגה עד מאד. על גורלה של אשה זו סובב עולם מלא. חייהן של עיירות-גליציה, בכל ההוד העצמי שלהן, מלפני המלחמה העולמית. שכבת-החרדים וחיי-“הפליטים” במשכנות-הנדודים שלהם, זה “עורף” החזית מפרכס חי לעינינו על כל המהומה והבהלה, מצד אחד, ומצד שני – על כוח ההסתגלות האנושי גם במרבץ-תוהו זה. אולם כל עיקרו של המעשה שלפנינו, הריהי ה“אשה האחת”, שכאילו היתה היא הציר, שעליו סובבת ההויה כולה. המחבר מלווה את גבורתו מבעודה באבה, מראשית מצעדה המעוות, המכריע, שהוא בעצם חוט-הפקעת של הטרגדיה כולה בחייה. נפשה סולדת ממגעו המוחשי של חומר-החיים. היא מהלכת שפי על אדמת-העיירה הצחיחה, במרי כבוש ובהכנעת לב כמנהג בת-ישראל כשרה. לכאורה משתזר גם גוון מסתורי בספור, הואיל ולאה גיטל גבורתנו מיועדה היתה מיום גיחה מרחם אמה לשמואל העלוי, בן שותף אביה, ומשנהפך גלגלו של השותף, בטל השדוך (בהסכמת הארוס ובמחילתו המפורשת). גם נקם-ההשגחה לא אחר לבוא, הבנים הזכרים שלה לא היו בני-קימא. לכאורה קו פלאי זה הוא המשוך על הספור, ברם חוש-המציאות, השליט בספר כולו, מבליע אפיזודה זו, ומעביר אותנו למערבולת היש הריאלי. אנו רואים את האשה בעלבונה, רואים כיצד נכוית היא בעיקר מגסות-רוחו של בעלה ונפשה נכנפת והיא יראה לפצות פה. אכן הדומיה שלה משמיעה אושת-נפש יותר נמרצה מקול-צוחה, המחריש את האזנים.

הנושא ישן, האשה העבריה של יל"ג, נכנעת לגורלה בדממה מדומה. עושה רצון בעלה ללא יחס נפשי. ומתחת לגל הרמץ המגובב, מהבהב הניצוץ לבחיר-לבה מנוער. מהבהב, מאיר ומרחיב את פרץ הטרגיות.

עצב רב נסוך על המגלה כולה של אשה בעלת-חן זו, אולם קוטב הספור אינה הגבוֹרה בלבד. מלבדה יש בנובילה עוד טפוסים בולטים, מתוארים בחרט אמת. מהם טפּוסים לוקחי-לב ומהם מזעזעים בכיעורם. בכולם ניכרת הוד ואמונה של המחבר; כולם קרוצים מהמציאות.

רחבה המסגרת מסביב ל“מעשה” והיא קובעת ברכה לעצמה. בספור דנן נתכוון, כנראה, המחבר, לתת לנו ציור גם מימות המלחמה. לא זה של המלחמה גופא, שהנו למעלה מכוחותיו, ושלא חזהו מבשרו, אלא של עורף-החזית, שבעקבות המלחמה. האֶבקוּאַציה, חיי הפליטים בצריפים, לעונותיהם השונות, בימי חול ומועד, בצלליהם ואורותיהם הקלושים, – כולם מרהיבים בטפוסיות היצוקה בהם. ואף היחס הער, מלא-הרחמים של המחבר אין בו כדי לעקם את כתובי-החיים.

מתוך עולם זה שעל כולו נופלים צללי הרס וחורבן, עולה כקול מיתר דק גורל האשה האומללה. נראה שהיא הוצבה, בכל הויתה הצנועה, כסמל לעולם המתערער לעינינו. כמוה כעולם כולו, הכל מט לנפול. נראה שכל השמועות משדה-הקטל נושאות בד-בבד עם הדי החורבן העולים מנפשה, כאילו נתממש בה הרס התבל כולה. –

בספור זה מגלה המחבר יכולת. הכל כאן בולט וברור. הסגנון חדש, צעיר, בטעם דורנו אנו, והוא מדבר כבר בלשוננו. לא יאומן, כי מחבר “דמעת העשוקים” הוא מי שכתב “קורות אשה אחת”. כי שתי שכבות סגנוניות הם הספורים השנים ההם, שני נוסחאות-דורות: נוסח ההשכלה ונוסח הריאליזם. ובכל דור ודור, – המחבר עצם מעצמיו ובשר מבשרו. ולאחר הבחנה מעמיקה ניתן להניח אפילו, שהוא מבריח שלושה דורות: סוף תקופת-ההשכלה, תקופת הריאליות, ותקופת התחיה.

 

ד.    🔗

שלש תקופות השתקפות באישיות זו, אם גם לא ברפרזנטטיביות יתרה. הוא היה בן-לויה לתקופות ההן, קלט את בנות-קולן, וצררן למשמרת בדפי-יצירתו עד היום. הוא הביא את מנתו לתקופת-ההשכלה בשקיעתה, בציורים נאים, מנופים, וסייע לשכלול הספור. אחר-כך גרפתהו תנועת חבת-ציון, וספורו “דמעת עשוקים” קבע לעצמו מקומו גם בעונת-הברכה הרומניסטית של סמולנסקין וברודס. סמוך לשנתו השבעים, הביא לספרות את ספּורו הגדול, הרענן, שריח-חציר נודף הימנו “קורות אשה אחת” – ספור שאף בזמן השגשוג הספּורי במובן התמציתי, תפס פנה לעצמו, הודות לאיכותו הבלתי מבוטלת. בסגנון ובאפני-הבטוי דמה בזמן האחרון לבני תקופתנו: צעיר בהשגתו ובראיתו. וכן גם בזכרונותיו רבי-הענין הורגש ממשב-הרוח של ימינו, מאוירת הציונות למלוא ריחותיה – רוחותיה. (ניתן גם להציץ קצת למאחורי הפרגוד). איזו התחדשות אביבית, מבחינת הנושאים והיחס, מורגשת בעלי-הזכרונות האלה. זילברבוש, הגליצאי הטפּוסי בתוספת צביונה של וינה החמודה, – שואף היה לחסות בצלו של הרצל, נמשך אחר התפארת ששפעה על כולנו עם הופעתו. ברוב הקונגרסים הציוניים כמעט, נתקלו הצירים בו, בפרוזדורים, כבאלמנט בלתי נפרד מהם. הוא לא נמנה בין הפעילים והעסקנים, – אלא היה יותר מספוגי בָשמם. זכרונותיו רוויים אצילות זו של אבות התרבות והציונות. סמולנסקין וּבן-יהודה, הרצל ובירנבוים, אחד-העם ופרישמן, יוצאי אזורים רוחניים שונים, נתלכדו באישיותו הספגנית.

הוא היה בן-לוי נאמן לאישים מובהקים, (וזו היתה “חולשתו” הנעימה). הוא, שהיה עלול למשוך גם אחריו כוכבי-לואי, היה משוטט מאישיותו לאישיות, כטיסת דבורה מפרח לפרח. לכולם היתה לו זיקה בנפשו. וכך נע ונד גם מארץ לארץ ולא ידע מנוח. כאמור, היתה גם בו מקצת צועניות ישראלית שלא מדעת. דבר זה נתגלה ביותר בזכרונותיו.

כמספּר משך עוד מבראשית דרכו את העין הרואה. סמולנסקין אוה לו, לעתוניו השנים “השחר” ו“המביט” את הגליצאים השנים: מ. ד. ברנדשטטר ל“השחר”, וד. י. זילברבוש הצעיר, המבטיח, ל“המביט”. בשניהם ראה סימן ברכה: מספרים גרידא היו, כמעט בלא שום תערובת פובליציסטיקה ויסודות-לואי אחרים, חזיון נדיר מאד בימים ההם. קורטוב הומור, מאוסם היצירה של ברנדשטטר, גונב גם לזילברבוש; אולם היסוד הטרגי ונעימת-הנכאים היו הצלילים המכריעים במנגינתו. כי זילברבוש הנהו בעל-נפש, ובלי ספק זהו הסוד לרעננותו התדירה, שנשתמרה בטהרתה ובאבה, בכל גיל בשרשרת חייו. רחמנא לבא בעי. גדולות ונצורות אמנם לא יצר, אולם תמיד, כשהיינו נתקלים בו, היינו מתרפקים עליו. נימה נוגה היתה מרטטת תמיד ביצירתו, אך “קורטוב נחמה” נשאה עמה תמיד.

בהגיעו לגבורות עלה זילברבוש ארצה, אך לא כמנהג בני-גילו בתור זה: להאָסף, אלא כחלוץ עלה, להפוך ברגבי מולדת-הספרות, חרוש ושדוֹד, כבמיטב העלומים. מפליא: כיצד המגע עם המולדת חידש את נעוריו. כברכת המלקוש ניתך פתאום פועל-כפיו. לא היה עתון שלא יתנוסס בו שמו של דוד ישעיהו זילברבוש, והקורא נעשה להוט אחריו. האם לא נקרא ספורו “בת-החזן” (בגליון ראש-השנה ל“דבר”) בענין רב אף על ידי האסטניסים שבסופרינו? לב מי עמד בפני המית-הנפש האנושית, העמוקה, שחלחלה בכל שורה ושורה שבספור?

יקר היה לנו זילברבוש, כאלון גזעי, ששרשיו עדיין נעוצים ב“השחר” של סמולנסקין, ועוד שמור עמו ממשב-רוח זה, – ועם זה הוא גם קרוב לנו, והולך אתנו. אישיותו הממוזגת והמצורפת מכמה תקופות העלתה חן. עלומים ושיבה בה נשקו: לא תמול נחנו. זה היה חנו, שבכמה גלגולי תקופות נתגלגל בחייו ואף באחת לא היה כאורח, לא גרר אחריו מ“שיירי הסעודה”, כי אם נלוה תמיד לכנופיא כאחד מהחבורה. מטעם זה ניתנו להשתקף בו כמה תקופות שבספרותנו, מבלי שיטושטש צביונה העצמי של כל אחת מהן. וזה היה כוחו, שלמרות בינוניותו, עלול היה לספוג, עד הרגע האחרון, את צלילי החיים כהויתם, בעירנות פיסית, מוחשית, ללא צל מלאכותיות. ובלכתו מאתנו, שבע ימים, לא היה עוד שבע יצירה. הרושם היה שרגליו עמדו על סף תקופת חיים ותקופת יצירה חדשה – שזה עתה התחילו.

תרצ"ה


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות