תחביב נפוץ ביותר בעת האחרונה בארצות־הברית, בקרב אינטלקטואלים וחוגי־חברה נוצצים וגם בקרב “עמך” הוא – הרכבת “דיוֹקנאות סינתטיים” של מדינאים אידיאלים, כוכבי־קולנוע מושלמים, גברים העשויים להיות חלומותיהן של נשים חשקניות או נשים העשויות לגרות דמיונם של הבררנים שבין הגברים.

קלסתרון מצוי של מדינאי אידיאלי באמריקה יכלול מן הסתם את קומתו של הייג, את חריפותו של קיסינג’ר, את קסמו של קנדי, את נחרצוּתו של ניקסון, את כוח־השכנוע של רייגן וכיו"ב.

הכוכבנית האידיאלית תורכב – כפי שאכן כבר הורכב פעם קלסתרונהּ בעיתונות האמריקנית – מעצמות הלחיים של ג’יין פונדה, המֵצח של פארה פוסט, האוזניים של בו דרק, הסנטר של ז’וסלין סמית. ולא הזכרנו כמה פריטים חשובים אחרים, שגם להם ניתן למצוא אב־טיפוס או אם־טיפוס בהוליווד.

למה מספר אני כל זאת?

משום שעלה לפתע בדעתי, כי מה שנחשב אצל האמריקנים תחביב, עשוי להתקבל במדינתנו כשיטה מעשית ויעילה לאיוש משׂרות־מפתח ממלכתיות, כגון נגיד בנק ישראל או מבקר־מדינה, אם להזכיר רק שתיים מן המשׂרות שהתפנו אצלנו באחרונה.

לא אכנס לפרטים, אבל רק כתרגיל אינטלקטואלי הריני מנסה לשרטט את הוואריאציות האפשריות לקלסתרון של מועמד קואליציוני למבקר מדינה אידיאלי:

קומה זקופה של יורם ארידור, כושר־הישׂרדות של ד"ר יוסף בורג, מבטא של דוד לוי, לשון של גדעון פת, נועם של שמחה ארליך, שמירת־סוד של יעקב מרידור, ומעל לכול: טוהר־מידות של… (סליחה, זה “סוב יודיצה” עכשיו).

ואם תרצו דוּגמה נוספת: קלסתרון של מועמד אידיאלי לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה מבין חברי הכנסת שלה: קיבוצניק שורשי כמו דני רוֹזוֹליו, איש עדות קנאי כמו רענן נעים, מושבניק נאמן כמו אריק נחמקין, נץ מתון כמו עמוס הדר, יונה קיצונית כמו יוסי שריד, דיפלומט רב־לשוני כמו אבא אבן ופועל כפיים אמיתי כמו… (לא עולה כרגע בדעתי כמו מי).