כאשר יצאו שני שרי־החוץ אלכסנדר הייג ויצחק שמיר, מבניין ה“סטייט דפרטמנט”, ביום שִשי, המתין להם בחוץ כמצופה צבא עצום של עיתונאים.

הפעם בלט בין העיתונאים שליחו המיוחד של ספר־השיאים “גינֶס”. האמת ניתנת להיאמר שבחור צעיר ואגרסיווי זה אינו נראה לעתים קרובות על רַחבת־המיקרופונים של ה“סטייט”, אך מתברר כי אותו חוש ששי, שמדריך לפעמים עיתונאים במעשיהם, לא הטעה אותו.

כשחלפו חמש השעות הראשונות מאז נכנס שמיר לחדרו של הייג, ופרט למגישי־התה והכריכים אין יוצא ואין בא, הבין הבחור שה“סקופ” כבר בכיסו.

בחלוף שעתיים נוספות של השיחה, הסכימו אפילו הוותיקים והמנוּסים שבכַתבי ה“סטייט־דפרטמנט” שזכות־הבכורה לשאלה הראשונה מגיעה הפעם לעמיתם מ“גינס”.

ואכן, בתום שבע שעות וחצי של המתנה, כאשר יצאו סוף סוף הייג ושמיר מחדר־הפגישות, ירה כתב ה“גינס” את שאלתו, מן המותן היישר אל אוזנו של שר־החוץ של ארצות־הברית:

אדוני השר, האם יהיה זה נכון לומר שהיום הזה, ה־27 בנובמבר 1981, הושג שיא של שיחה דיפלומאטית בין איש־מדינה אמריקני בכיר לבין מדינאי זר?

הייג, אשר ביקש בכל כוחו לשמור על מעמדו כ“אלוף הברברת”, שהוענק לו אך לפני ימים אחדים על־ידי המועצה למורים לאנגלית, ניסה להסביר בהרחבה את ההבדל בין שעת־שיחה ברוטו לבין שיחות־שעה נטו (כשמשתתף בה גם מתורגמן), בין דו־שיח אסטרטגי של ידידים לבין דיאלוג טאקטי של יריבים וכיו“ב דקויות דיפלומטיות, אך כתב ה”גינס" לא הרפּה ממנו:

שיא או לא שיא?

ואז השיב השר הייג: במידה מסוימת, נכון. אם להתייחס לתקופה של, נאמר, שלושים השנים האחרונות, זה היה ללא ספק שיא וראוי שיירשם בספרך.

“תקופת שלושים השנים האחרונות” תמהּ הכתב הצעיר, שטרם מלאו לו שלושים. שמא יכול אתה אם כן, מר הייג, לרענן את זיכרוננו ולומר מתי ומה היה השיא הקודם?

הייג הרהר מעט והשיב:

השיא הקודם היה ב־11 בפברואר 1935, בפגישה שנערכה על סיפונה של הסיירת האמריקנית “קווינסי” בין הנשיא פראנקלין רוזוולט למלך סעודיה, סעוד.

כזכור, הוסיף הייג, הכריז נשיא ארצות־הברית אחרי פגישה זו, כי בחמש דקות של שיחה עם המלך הסעודי למד על בעיות המזרח התיכון ועל הציונות יותר משלמד עליהן במשך עשרות שנים.