טור זה מארח הפעם את ביקורת־הטלוויזיה, שהופיעה השבוע בעיתון היפאני הנפוץ “סוני שימבון”.

עניינהּ של הביקורת, תכנית חדשה ושמה “דילמה”, שבה מנסים להמחיש בעזרת משחק סימולאציה בעיות של אתיקה עיתונאית.

אנו מביאים את הביקורת ככתבהּ וכלשונהּ.

התכנית החדשה על מִרקענו, “דילמה”, היא תערובת של תיעוד ובידור ועדיין קשה לדעת באיזה כיוון בדיוק תתפתח. אין ספק שאישיותו של המנחה תקבע במידה רבה איזה יסוד יגבר בה – הלימודי־עיוני או התיאטרלי־משחקי.

אך כבר בשלב זה ניתן לומר שניתנה לציבור אפשרות ללמוד מעט על המתרחש מאחורי־הקלעים של הממלכה השביעית – דרכי־החשיפה התוקפניות של הרפורטרים, לבטיהם המוּסריים של העורכים, הדילמות המצפוניות והאתיות שלפניהן ניצבת מדי פעם העיתונות וכיו"ב.

טוב עשה המנחה שהציג מדי פעם לפני העיתונאים בעיות קונקרטיות והכריחם על ידי כך לנקוט עמדות חד־משמעיות. עם זאת, אין אנו פטורים מלציין שהמנחה נתן יותר מדי דרור לדמיונו הפרוע ובכך כפה על העיתונאים מצבים שגובלים באבסורד ועִרער למעשה את האמינות של התכנית כולה.

היינו יכולים להביא כמה דוּגמאות מגישתו זו של המנחה, אך דומה כי די בדוּגמה אחת בלבד, כדי להצביע על חוסר־הרצינות שלו שאגב במקרה ספציפי זה אף גובלת בלשון־הרע מן הדרגה החמוּרה ביותר.

הכוונה לאותו שלב בתכנית שבו שאל המנחה את נציגו המכובד של “מאיניצ’י”, אם היה מוכן לתת שוחד של אלף דולאר לאחד מעוזריו הקרובים ביותר של נשיא ארצות־הברית כדי ש“יארגן” לו ריאיון עם אשת־הנשיא. בשאלה זו היה לא רק חוסר־טעם מובהק, אלא אבסורד משווע, אשר כאמור העמיד בספק רב את כישוריו של המנחה להוסיף ולהנחות תכנית זו.