רקע
נחום סוקולוב
דוגמאות מ“המילון הלכסיקוני של הלשון העברית”

(א) משורש עוף נמצא שני משקלים בעתיד מבנין הקל: ויעַף וַיָעָף, ועל זה כתב הר' דוד קמחי (ספר המכלול דפוס ליק תרכ"ד דף קז) וזו לשונו: וכשתהיה פ“א הפעל או למ”ד הפעל אות גרונית או רי“ש יכבד על הלשון לקמוץ פ”א הפעל והשיבוהו פת"ח… כמו ויעף דוד (שמואל ב' כ“א, ט”ו)… אבל ויעָף אלי אחד מן השרפים (ישעיהו ו‘, ו’) להבדיל בינו ובין ויעף דוד שהם שני ענינים. עד כאן לשונו. (וכעין זה כתב הרד"ק גם בפירושו לישעיהו ו'), והסכימו לדבריו רבים מהמדקדקים האחרונים.

אבל כשנדקדק בדבר נמצא כי אמנם כשלמ“ד הפעל היא אות גרונית אז הקמץ שלפניה נהפך לפתח כמו ותנַח עליהם הרוח (במדבר י“א, כ”ו) ודומיהם, אבל כשפ”א הפעל אות גרונית הננו מוצאים את הקמץ קיים כמו ותָחָס עליך (שמואל א‘. כ"ד, י’) והכפולים ותָעָז ידך (שופטים ג‘, י’) ויָהָם את מחנה מצרים (שמות י“ד, כ”ד), ואין חילוק בדבר הזה התלוי המבטא בין שתי גיזרות הללו, ולפי זה ניקוד ויעָף בא כהלכתו. ואולם גם ניקוד מלת ויעַף דוד בפתח אין בו כל זרות, כי המלה הזאת איננה מגזרת ע“ו; עוף, כי אם מגזרת ע”י עיף (וכן הוראתה, כמו שהעיר כבר הרד"ק שם ), ונמצא העבר ממנה כי עיפָה נפשי להורגים (ירמיה ד', ל"א), והעתיד ממנה ראוי להיות יעיף על משקל גיל יגיל (משלי כ“ג, כ”ד) ועם וא"ו ההיפוך משפטה להיות ויָעֵף כמו ויָגֵל כבודי (תהל' ט"ז, ט'), והסגול מתרחב לפתח כמו ותעַד בהם (נחמיה ט', כ"ט), ויעט בהם (ש“א כ”ה, י"ד) המלה האחרונה הזאת שרשה עיט, וקשה להכריע אם היא מבנין קל או מבנין ההפעיל).

(ב) בביאור המלה “סולת” יש תוהו ובוהו בין המבארים ומחברי המילונים הסומכים עליהם. מענינה במקרא נראה, שהוראתה הקמח הדק והמובחר, וכן מבור במילונים, וכן היא משמשת בלשון. אולם מן המשנה באבות “נפה שהיא מוציאה את הקמח וקולטת את הסולת” נראה ההיפך שהסולת עבה יותר מן הקמח, וכבר עמד על זה פירסט בהקונקורדנציה שלו וכתב וז“ל: והמובן קמח דק (פיינעס מעהל), ולדעת רד”ק קמח שהוא טחון טחינה גסה, וראייתו ממה שנאמר במשנה נפה שהיא מוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, אכן מהמדרש ויקרא רבה (נמצא גם בירושלמי יומא פרק א, הלכה א) נראה ההיפך, ששם נאמר קמח דק מחית סלע. ובכל זאת לא תירץ את השאלה אלא בילבל אותה עוד יותר. ואולם גם הקמחי, אשר עליו אמרו בצדק שקמחו סולת (האדומי בספרו מאור עינים חלק אמרי בינה פ' ל“ה ובמצרף לכסף מ”א פ“ב ורי”ש נורצי בספרו מקדש יה) בפעם הזאת לא הביא לנו סולת. הפרופ' קאמפף בסדורו שיח יצחק הגיה את המשנה באבות: וקולטת את הפסולת במקום וקולטת את הסולת, ההגהה שלכאורה היא מחודדת, אבל רק מחודדת ולא אמיתית, מפני שאם כן מה בין משמרת לנפה? הן אמנם הרב המגיה חשב למצוא הבדל ביניהן באמרו כי בשמרים נמצא עוד מעט יין והסובין אינם שווים כלום, אבל באופן זה חסרה מידה שלימה, והיא תכונת התלמיד אשר את הטוב יקבל ואת הרע יזרה הלאה. גם בענין התדמות המלה הזאת עם לשונות אחרות מלשונות בני שם נמצא קושי. כי הוראת המלה בערבית (גיזיניוס בספר המלים שלו שורש סולת) היא גרש (גריטצע) משורש סלת שהוראתו פיצול וקליפה (אבשעלען, ענטבלאססען), ונמצא השורש הזה גם בתלמוד בהוראת בקוע: השתא סלותי מסלתינן (ביצה י"ט), ומאין זה ההבדל בין שתי הלשונות הקרובות האלה?

כדי להבין את המלה כהלכתה צריך לשים לב אל ענין הטחינה. גרגרי התבואה מורכבים מחלקים שונים: תחת הקליפה העליונה הנותנת לנו את הסובין נמצאת שדרה דקה אשר הקמח נולד ממנה הוא מזין יותר בהכילו הרבה מיסוד החלבון, אבל הוא כהה קצת במראהו, והקמח הלבן ביותר אעפ“י שאיננו מזין כל כך בא מהחלק הפנימי של הגרגר המכיל רק עמילן. ברם, בני האדם הנותנים את לבם אל המראה היו מבכרים תמיד את הקמח הדק והלבן אעפ”י שאיננו מבריא כל כך את הגוף, והמציאו דרכים שונות לבער אותו מן החלקים העכורים. אחד מהדרכים האלה הוא שהם משנים את הגרגרים לגרש ע“י טחינה גסה, שעל ידה הם מסירים מהם את הסובים והקמח שתחתיהם, וישאר גרש המכיל רק את העמילן או הקמח הנקי, והגרש הזה, אחרי הרחיקם ממנו ע”י אמצעים שונים את שאר החלקים, אז הם חוזרים וטוחנים אותו עוד פעם לקמח דק ומבריק בלבנוניתו.

ובכן סולת מורה בראשונה על הגרש העבה הנשאר אחרי הטחינה הראשונה, כמו בלשון הערבית ויהיה גריטצע – סולת. והקמח הנקי והלבן העשוי מן הגרש הזה ע"י טחינה שניה נקרא בשם קמח סולת (בראשית י"ח, ו') והוראתו: קמח הנעשה מן הגרש או הסולת (לא כדעת פירסט בספר המלים שלו ששני השמות האלה הם כעין ביאור זה לזה, אפפאזיציאן), ורק ברבות הימים קיצרו את השם הכפול ואמרו “סולת” תחת “קמח סולת”, ואם כן יש למלת סולת שתי הוראות: (א) הגרש בעצמו, ואליו כיוונו במשנתנו באבות, ואין בינו ובין השם הערבי ולא כלום, ו-(ב) קמח הנעשה מן הסולת, ולזה כפי הנראה הכוונה בכל מקום.

ואחרי העיון מצאתי שכל זה כבר פורש בדברי רש“י על הגמרא (מנחות ע"ו): העומר היה מנוקה בשלש עשרה נפה וכו' תנו רבנן: בדקה בגסה בדקה בגסה (והתוספתא פ"ח מפורש יותר: בדקה שתהא קולטת את הסולת ובגסה שתהא קולטת את הסובין), ואלו דברי רש”י: ובתחילה היו מניפין בדקה שהיתה קולטת הסולת (רצונו לומר: הגרש) והסובין והיה הקמח (ר"ל הכהה) הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח"כ נותנין אותם בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסולת (ר"ל בגרש) והגרוסות כעין קרטון שממנו הסולת (ר"ל קמח סולת) נעשה היה הולך לעבר הנפה… ןחוזרין וטוחנין הקרטון והגרוסות והוין סולת (ר"ל קמח סולת). זכינו איפוא להון של שמות ופעלים: גריטצע – סולת; פיינמעהל – קמח סולת; פיינעס מעל זיעבען – סַלֵת; אבשאבען – סַלת; צערשניידען – סַלֵת (קצץ חתיכות וחלק) האלצעשפענע – סילתין, עצים מכותתים כעין קנה מחסס, עיין בספר ערוך השלם; אויסוואהל – סולת; select – מסולת (ספרי דברים פ' כ"א) מן הברורים שבכם מן המסולתין שבכם ועוד ועוד.

(ג) הח' דוקעס בספרו בייטראגע ח“ב דף צ”ח מביא את דברי הרד“ק בפירוש לתהלים נ”ח י‘, – וז“ל: יבינו יפרחו וכן במשנה: הסיאה והאזוב משיבינו. והנה דברים כאלה אין במשנתנו, אבל נמצאים בתוספתא מעשר ראשון כ”א הוצאת צוקרמנדל עפ“י כתב יד ערפורט הסיאה והאזוב משיכינו, וכפי שהעיר המו”ל בכת"י ווינה הנוסחה משיבינו. פירוש המלה “משיבינו” הוא כמו משיגרעו, משיתנו גרעינים, מפני שפירושה של המלה בין או בנתא – גרעין (קארנכען פאן געטריידע): שבעה ביני כמונא (שבת ס"ז), פירוש: ז’ גרגרים כמון, וכמו זה: או בבינתא לא משכחת ליה (בבא בתרא י"ח): פירוש: הזרע שעל הירק בעת שנעשה קשה ועוד ועוד. אבל קשתה על מעתיק כתב היד הנ“ל הבנת המלה “משיבינו”, וימר את הבי”ת בכי"ף, ויצא לו “משיכינו”, ובדפוסים שלנו הגירסא משיניצו, מפני שגם המלה “הכינו” לא הבינו.

באמת, אין זאת לא פריחה, כמו שתרגם הרד“ק, ולא הכנה, אלא קארניג ווערדען, קאֶרנכען טרייבען – תרגומו העברי: הבין, ואעפ”י שהמלה בעיקרה איננה עברית (לפי דברי בעל ערוך השלם היא מלשון פרסים), אבל נתנו לה צורה עברית, ולחינם השמידוה המגיהים הטועים.

(ד) – פטוֹמאינים – בחימיה, היסודות הארסיים המתהווים לרגל התפרדות הגופים האורגניים, מונח מדעי. מקובל בכל השפות. ראיתי כמה מהמעתיקים חיפשו לתרגם את השם הזה ע“י סיבוך-מלים, ולא שמו לב, שהשם בעיקרו הוכנס לספרותנו ע”י חכמי התלמוד. ירושלמי תענית פ“ד ה”ה: אתיין טעונין רישיה (דבר כוכבא) גבי אדריינוס אמר לון מאן קטל הדין א“ל כותייא אנא קטליה א”ל חמי לי פטומייה אשכח חכינא כרוכה עליו1. והנה הערוך (ערך פטם) פורש גיד, ונמשך אחריו הפרופ' לוי בספרו “נייהעברעישעס ווערטערבוך” (ערך פטומא) וכותב קצת פלפול "אייגענטליך קנאָפף, אייכעלפארמיגער… מפני שרצה לגזור הוראת המלה ממלת פיטום. רק בעל קרבן העדה כמתנבא יפרש: הראו לי גופו ויש אומרים גידו, והראשון נראה לי. ואמנם אך המפרש הזה כיוון אל הפשט הנכון, כי המלה פטומא ביוונית פירושה: גוף מת, ואדריינוס רצה לראות את הגוף המת של בר כוכבא, ונחש היה כרוך על הפטומא, כלומר על הגוף המת; ויכולים אנו גם כן להשתמש בכל המלים שנגזרו מהמלה פטומא בלי פאראפרזות יתירות, כמו שנתקבלו בכל השפות ממקור הלשון היוונית, שסיפקה את המלים לתוך המונחים המדעיים.

(ה) מַכתֵּב-מַכתֵּבה – מהמלים שנתחדשו בא“י – מַכתֵב – גריפפעל, אני מהסס עליו, המשקל מַפעֵל בעברית מורה עפ”י רוב על הכלי אשר יכין איזה דבר או אשר יעשו בתוכו איזו מלאכה, כמו מכתש מצרף, מרזח וכו', ואינני יודע לאיזה צורך תיקרא מלה חדשה בעד גריפפעל. גריפפעל הוא בעברית חרט, כלי חד לפתח בו פיתוחים. ועומת זה נכון לקרוא את שלחן-הכתיבה עם כליו והמגירות שבו בשם מַכתֵּב.

(ו) אחד הפעלים המוזנחים בשפתנו הוא הפעל “עפל”. ויעפילו לעלות אל ראש ההר (במדבר י“ד, מ”ד) פירש רשי“י לשון חוזק, ומזה נגזר השם “עופל” שבישעיהו (ל“ב, י”ד), כי פתרונו מבצר חזק, והר' אברהם אבן עזרא פירש שהוראתו הר וגובה, והוא מגזרת עופל ובחן (שם), והטעם שעלו אל העופל. אם נפסוק כהראב”ע אז צריך להגדיל את הוראת ההעפלה להעליה בהרים (בערגשטייגען), ויהיה בערגשטייגער – מעפיל, וכלל ההגדרות – ומספרן רב – הנוגעות לעיקרי מקצוע העליה בהרים אפשר לגזור מן הפועל הזה ע"י נטייתו לכל משקל ונטיה.

אבל נראים לי יותר דברי רש“י, וזה הטעם: לפי כלל השרשים הנרדפים בשפתנו. שרשים רבים שהונחו על איזה פועל, ועל ההיפך מול המכוון לא הונח שורש אחר רק נעשה חילוף מצב האותיות, כמו שורש סלף: ההסרה מהדרך או מהדבר הישר (ויסלף דברי צדיקים, שמות כ"ג ח'), לעומת השורש פלס, פירושו שום למישור את כל המעקשים העומדים לשטן על הדרך או על הדבר הישר (פלס מעגל רגליך, משלי ד' כ"ו); השורש לחץ, הוראתו סגירת כל מבוא בפני מישהו או משהו לבל יוכל לפנות לאיזו פינה שירצה (וגר לא תלחץ, שמות כ"ג, ט'), לעומתו השורש חלץ, הוראתו יציאת הנלחץ ממסגרתו ומצרתו (צדיק מצרה נחלץ, משלי י"א, ח'); השורש שפט, ולעומתו השורש טפש, וכן השרשים חלק – לקח, חתם – מתח, דבק – בדק, חמל – לחם וכיוצא באלו (עיין מה שהאריכו בזה רבי שמחה פינסקר בספר “המבוא להניקוד האשורי” ור' משה רייכרסון בספר “חלוקת הנקוד”). על יסוד זה, קרוב לשער, שרש”י סמך את השורש עפל להשורש עלף, שהוראתו התחלשות (ותך השמש על ראש יונה הנביא ויתעלף, יונה ד, ח), לעומת זה עפל במשקל ההפעיל הוראתו התחזקות והתאוששות, אמנם הראב“ע כתב על הפסוק ותכס בצעיף ותתעלף (בראשית ל“ח, י”ד), שענינו משרש עטף בחלוף דטלנ”ת, וכן אצל יונה ויתעלף גם כן פירושו ויתעטף. מזה מובן שגם בהוראת השורש עלף צריך היה לחלוק על רש"י, ולא יכול היה לפרש כמותו את השרש עפל שאין לו שום יחס אל עטף, לפיכך, הוצרכו לסמכו אל עופל, שעל ידי זה תוגבל הוראתו.

מהנכון להכריע כרש"י, והרי לפנינו יכולת-שימוש רחב בעד השורש עפל, לא רק בבנין הנמצא, אלא בכל הענינים ובכל גווני המושג להגדרות שונות במקצוע הופעות הכוח.

(ז) בס' “מלאכת החשבון” (שיצא לאור לפני הרבה שנים בא"י) מצאתי מונחים חדשים במקצוע זה על צד הפוריזמוס הקיצוני. בניגוד לנטיית החידוש הקיצוני. איינע צוזאממענגעזעטצע צאהל, הוא מתרגם: מספר נבנה, איינע איינפאכע – מספר תמים. המונחים האלה אינם ידועים ואינם מובנים, ואינם כמו שצריכים להיות: דבר והיפוכו, כי מי יאמר לנו שהתמים איננו נבנה מחלקים? בית הוא תמים אעפ“י שנבנה מחלקים. התארים מרכב ונפרד כבר השתמש בהם ר' חיים זליג סלונימסקי בשנת תקצ”ד (1834), וכל מחברי הספרים בחכמת החשבון ולמה נשנה את הנושנות הטובות בשביל החדשות הגרועות? כן גם שינה את השמות “מרובע” ומעוקב“, שמשתמשים בהם כל המחברים במקצוע זה מדור דור, וקרא לראשון “קוואדראט” (תיתי לו, שכן הוא השם בכל השפות האחרות, ועל כל פנים את השם הזה יבין כל קורא), ולשני – גב. החידוש והשינוי למה לן? מרובע הוא קוואדראט בוודאי זה מאלפי שנים בתנ”ך (“אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה”) חמש מאות בחמש מרבע סביב, (יחזקאל מ"ה, ב'); וכן השם “מעוקב” הוא לא אחרת מן “גב” של המחבר הזה, מלשון “והיה העקב למישור” (ישעיה מ, ד). בשום אופן אין רשות למחבר לשנות בשל פוריזמוס או בשל נימוק אחר מונחים מפורסמים ומקובלים באומה. כן גם מה שנקרא מאז בשם “רכס” (מספר שהוכפל כמה פעמים בו בעצמו), מל' והרכסים לבקעה, ורכסי הרים ומתקבל היטב למעלה עליונה בלשון החשבון, ועם זה כבר קיבל זכות אזרחיות, וכבר נקבע בספרים “כליל החשבון” וב“מוסדי חכמה” לרחז"ס, המחבר קורא לזה: מורה, מורים של המעלה, בלי צורך כלל ובלי שום ריווח. השם “מורה” הוא כללי לדברים אחרים שונים, והשם רכס הוא יותר פרטי, ובספרי למוד, שהדיוק בהם עיקר, צריך להיזהר ממלים כלליות, שאינן מבליטות, אלא מבליעות ומכללות את המכוון. ככה גם רושם משונה עושה השם חידה לאויפגאבע. חידה היא לגמרי דבר אחר: סתום, מפליא, ואיך נקרא לשאלה בחיבור וחיסור: חידה, אף אם פשוטה היא בתכלית הפשטות, ואין בה כלום מגדרי החידה? אופגאבע היא שאלה.

(ח) מלים תלמודיות ממקור עברי. – השם קיבורת (בשר הגבוה שבזרוע) בתלמוד פירושו התוספות (מנחות ל“ו. דיבור המתחיל קיבורת, וכן בחולין ק”ו: ד"ה אמר רב): מענין קבוצת בשר, כמו קיבורי דאהיני (בבא בתרא ה') שהוא ענין קבוצת תמרים. וקרוב לשער שמקור שתיהן (קיבורת וקיבורי) הוא בעברית: צבורת מהשם צבור (מלכים ב' י‘, ח’) בהוספת ת' סימן נקבה ובחילוף צ' בק' כמו במבטא הלשון הרומית. וכן השם שיתין (מעילה י“א, סוכה מ”ט, נ"ג ועוד), שהר' עובדיה מברטנורא במעילה (פ"ג, ג) פירש, דהיינו יסודות של מזבח, והתוספות יום טוב העיר (מעילה שם) מקורו בתרגום (תהל' קל“ט, י”ג). ובאמת נמצא לו מקור גם במקרא (ישעיה י“ט, י; תהלים י”א, ג). גם השם גשר (בריקקע) בתלמוד, שבעל “מוסף הערוך” בערך גשר ב' (ועיין גם בערך גשר א') מצא שרשו בתרגום (נחום ב ז) – גם הוא יסודו מלשון קשר – בחילוף גיכ“ק – בעברית, יען כי הגשר מקשר יושבי העבר האחד עם יושבי העבר השני, שבלעדיו היו נפרדים ע”י המים שביניהם.

(ט) שער-שערוֹת. – בין השמות שהיחיד בלשון זכר והריבוי בלשון נקבה חשב בן זאב (תלמוד לשון עברי ק"ו בהערה) גם את השם שער, והר' דוד קמחי (מכלול ליק דף קמ"ג) אמר בפירוש שְעָרות הוא מן שַעֲרָה, ומן שֵעָר (אילו היה) שְעָרים. בן-זאב נמשך, כנראה, אחרי בעל “אהל משה”, שכן כל השמות שכתב בזה, כתובים כסדרם ב“אהל משה” (שער השמות רכ"ד), וזה האות כי הביא בן זאב גם את השמות מצוד, רחוק וכו' לא במשפט, והשם שופר לא במקומו, יען שכן אזיל וחשיב בעל “אוהל משה” וכן העתיקם בן זאב, ואחריהם נמשכו מחברי ספר החשוב “מסבות השם”, ויטו את השם שער, ברבים שערות וכו‘. אך בצדק נאמר עד שאתם שואלים ודורשים איך נאמר שער בריבוי, שאלו נא אם נאמר שער בריבוי, כי על הפסוק ושער בנגע (ויקרא י"ג, ג) כתב רש“י: מיעוט שער שנים וטובים השנים, כי הוא מדברי רז”ל בתורת כהנים, והרבה מיני נגעים תלויים בכלל הזה, ועיין הרמב"ם בנגעים א, ג: "ושער לבן הוא שיהיה במקום הנגע ב’ שערות“, ושם משנה ה: היו בו שער לבן… היו לבנות והשחירו, כתב הרא”ש: להכי נקט לשון רבים משום דתניא בתורת כהנים, מיעוט שער שתים" – והיה כי יאמרו אלי אין מביאין ראייה מדברי רז“ל למשפטי הלשון העברית וכאשר הקשה הרא”ש לשאול: מנא לן לרז“ל ששם שער מורה על ריבוי שערות? הנה כבר אמר הח' וואלף היידהיים (ומשנתו קב ונקי!), שרז”ל היו בקיאים במליצת לשון עברית יותר מכל החכמים הבאים אחריהם. ועוד הלא גם דעת גדול המבקרים והמבארים מתאימה לדעת רז“ל. הראשון היה בעל “מקנה אברהם” שגילה דעתו שהשם שער הוא שם קיבוץ, וכי “שערות” הוא מן שערה, אבל מן שער שהוא שם קיבוץ לא נמצא הריבוי, ואחריו הר' נפתלי הרץ ווייזל, הר' וו. היידנהיים, הרב מלבים וגזניוס ושטיינברג; ואינני יודע מה המריץ את מחברי הספר “מסיבות השם” לנטות מן הדרך הזה ולהטות את השם שער ברבים. במילון צריך השם שער להיות שווה-ערך להשם געהאאר ולא האאר, או להשם האאר אך ורק המובנו הקיבוצי. לפיכך, לא יעלה על הדעת לתת לו מספר רבים, אלא מיעוט הקבוץ הוא שניים, ודברי רש”י נכונים מאד.

(י) השם “שירוּת”, שמרבים להשתמש בו ביחוד בעברית החיה (שירות הדואר, שירות הרכבת וכד'), נרשם בטעות בהמילונים ממין נקבה, ובאמת הוא ממין זכר, אעפ“י שבתלמוד (יומא נ"ח, ועל זה סומך גם הערוך) נזכר: “שירות אחת”. בהתלמוד מיון זה הוא יוצא מן הכלל, ואין לסמוך עליו, כמו שאין לומר “המאכל הזאת” מפני שנשתגרה המלה “מאכלות אסורות”. הטעות באה לרגל דמיון הצורה ל”חירות“, “עדות”, “ליאות”, “רשות”, “ישות” וכדומה, שכולן ממין נקבה; אבל שוכחים שבהשם “שירות” התי”ו איננה נוספת לשם המשקל, אלא היא שרשית, ואין איפוא בין “שירות” ו“שימוש” ולא כלום; “שירות” כמו “שימוש” וכמו “סיתות” צריכים להיות מלשון זכר. וכן אין לנקב את הרבים ולאמר “שרויות” כמו שאין לומר “סתויות” על הרבה סיתותים, אלא “שירותים” כמו “שימושים”, “קישוטים”, “פירוטים”, “ביאורים” וכו'.

(י"א) איגויזמוס. – כמדומני שהסופר המנוח טביוב הציע לתרגם איגואיזמוס בשם “אניות”. בנוגע לזה כדאי להביא דבר חכם מומחה בחקירת הלשון, והוא פרופ' יוסף הלוי, שהדפיס ב“המגיד” שנה חמישית (תרכ"א) וזה לשונו: “ובכל זאת נשמור לנו פן נבנה מלין חדשות בדרך מליצה סרת טעם מן הלשונות הנכריות במקום אשר רוח העברית לא נכונה עמה, כמו “אנוכיות” מן אנוכי למושג איגואיזמוס. אמת הדבר, כי הסרח ­-ות נפרץ מאד בעברית, אכן עבודתו רק לבנות שמות מופשטים בלי צל פתרון נספח תחת אשר הסרח “איזמוס” מורה מכלל או נטיה לדבר, לכן תרשים מלת “אנוכיות” את מושג “איגואיזמוס”, “איכהייט”, תחת אשר מלת “איגואיסמוס” היה תהיה אהבת נפשו או אהבת עצמו”. עד כאן לשונו. הדברים האלה הם נכונים מאד. באמת יש לפנינו כאן שני מושגים שונים, באשכנזית “איכהייט” – “זעלבסטליבע” – אניות (יותר נכון: אנוכיות, כדי להמנע מן הרבים של אניה) ואהבה עצמית.

(י"ב) השימוש בהשם או התואר “בודד” במובן “אחד” או “יחיד” הוא שיבוש מגוחך. פירושו של הדבר הוא – lonely (איינזאם) ולא single (איינצעלן). אין למכור גיליונות בודדים (איינזאנע בלעטער), אלא איינצעלנע בלעטער, ותרגומו: גליונות אחד אחד, או בלשון התלמוד: חדא חדא; ועוד יותר נכון וקצר הוא “לאחדים”. התלמוד היה נוטה לשימוש בצורות של מלים ארמיות (חדא תחת אחד) אבל לא היה מחליף את המושגים. מושג הבדידות ומושג היחידות שני מושגים הם, וצריך להבחין ביניהם.

(י"ג) הננו משתמשים בהמלה “סבולת” להוראת המלה האשכנזית “בייטראג” (צרפתית ואנגלית “קונטריבוציון”). אבל מהסס אני אם המלה הזאת הולמת את המושג בדיוק. כוונת המלה “סבולת” היא כילול החלקים לדבר שלם ולא החלקים בעצמם. חזור על המקומות שבהם המלה נמצאת ונוכחת. לפי השערתי השם העברי “משאת” הוא יותר נכון ומדוייק.

(י"ד) השם הפוליטי “פאשיסטען” (וממנו פאשיזמוס וכל הנגזר ממנו) מקורו השם הרומי Fasces“” פירושו צרור קנים וגרזן באמצע, שהליקטורים היו נושאים לפני הקונסול ברומא העתיקה, והוא סמל מושג הכוח והשלטון. ולפיכך בחרו בו האטלקים הרוצים להחזיר את כוח רומא ליושנה. תרגום נכון של מלה זו יש לנו בתרגום שני ו' י‘: תרין רַדינין די לבושיהון לבושא דמלכותא. ר’ אליה בחור ובוקסטורף הגיהו רפידין, ואולם הפרופ' לוי העמיד את המלה על החזקתה וגזר אותה מהלשון היוונית. תמה אני אם לא תכשר מלה זו לצורך בה את המושג הנ"ל להיותה קרובה אל השרש העברי רדה.

(ט"ו) “צניעות” שלא במקומה. ראיתי כמה מהסופרים משתמשים בהשורש “צנוע” להוראת מידה קטנה, שיעור מוגבל ודל, כמדומני שהשימוש הזה הוא זר לרוח שפתנו והוא לקוח מהשפות הסלאוויות. “צנוע” בעברית הוראתו: עניו, ישר-דרך, פרוש בעניני אישות (קויש), או: נסתר כמוס (היימליך). אמנם בגרמנית אפשר לומר “איינע בעשיידענע סוממע”, אבל אי אפשר לומר “איינע קוישע סוממע”, ורק ברוסית או בפולנית המלה יוצאת לשני מושגים, למושג הפרישות וגם למושג הכמות המועטת. למושג האחרון הזה משמשות לנו המלים “מצער” “מצעיר”, ובארמית “זוטר”, זוטא".

(ט"ז) רצינות. המלה רצינות, שהוכנסה ע"י בן-יהודה, כבר נתקבלה, וכולנו משתמשים בה ובכל נטיותיה, וכלום אני רוצה לחלוק עליה מעיקרא? אבל האמנם אין למושג זה בהעברית העתיקה? הרי בספר ישעיהו ל‘, י’, כתוב: “לא תחזו לנו נכוחות… חזו מהתלות”, ואם אין לראות מזה, שהמלה “נכוחות” היא ההיפך הגמור מן המלה “מהתלות”, ז.א. “ערנסט”? ההרכבה “כובד-ראש” היא ידועה, ואולם לא תצלח לנטיות שונות. כנגדה המלה נכוחה היא נוחה גם לתואר וגם לתואר הפועל.

(י"ז) קרוי ונקרא. ב“המסדרונה” שנה ב' במאמרו של שד“ל, בשורש קרא, כתב החכם הזה: “וכאן ראוי להעיר שלהיות שורש קרא משתתף בלשון הקודש לשתי הוראות: קריאה בשם וקריאה בספר ראו חכמים לחלק בקצת מקומות בין שני הענינים האלה, במלות קרוי ונקרא: קרוי – הקריאה בשם, ונקרא – על הקריאה בספר: “בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה”; “משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה”. “מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם”; “מגילה נקראת”. עד כאן לשונו. והנה אעפ”י שבכל מקום שאנו מוצאים את דברי החכם המומחה הזה אנו משימים אזנינו כאפרכסת, מסופקני אם ההגדרה הנ”ל עולה יפה. ההבדל בין קרוי שהוא בינוני פעול מבנין הקל ובין נקרא שהוא בינוני נפעל, הלא הוא פשוט ומבואר: הראשון מורה על קבלת הפעולה בלי שיעסוק עוד הפועל בפעולתה, והשני מורה על קבלת הפעולה בעת שהפועל עודנו עוסק בה, ועל כן “בנך מן הישראלית קרוי בנך” וכן “משפחת אב קרויה משפחה” באו בבנין בינוני פעול מהקל, מפני שהשם “בן” ליוצא חלציו של איש, וכן השם “משפחה” לבית-אב אחד הם קבועים ועומדים מאז ומעולם; אבל “מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם”, או “מגלה נקראת” באו בבינוני נפעל, מפני שלא תצוייר פה הפעולה, בלי שיעסוק בה פועלה הקורא.

וגם יש להשלים את הגדרתו של שד“ל להפועל “קרא” שמלבד שתי ההוראות שזכר, יש לפועל זה עוד שתי הוראות: קריאה למי שהוא בריחוק מקום, כמו “ויקרא יעקב לרחל וללאה השדה”, “ויקרא לבנו ליוסף”; וקריאת הפירסום (בגרמנית: אויסרופען), כמו “ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש”, ו”קראתם דרור". ומזה אויסרופונגסצייכען – סימן הקריאה.

(יח) המחלק את המנות של סעודה Divider – טהיילער – פַלָג יש לייחס לר' אברהם אבן עזרא במכתבו הנפלא:

עַל הַדָּגָּה אַפְלִיג דְאָגָה

וְכי הַפִלֵּג אֹותִי דִּלֵג

אֹדֶם פָנַי צָחוּ שֶׁלֶג

לוּלֵי יָקְטָן הוֹלִיד פֶּלֶג.

בשביל לשון נופל על לשון נקד הראב"ע פִלֵג ויותר נכון פלג, גם השם פֶלֶג להוראת “פארציאן” הוא מתאים מאד. (י"ט) “רבגוני” משמש להוראות המלה Variated – בונטיש, לתרגם גם כן: כרוֹמי, מנומר, פֶתוך. הר, אברהם אבן עזרא השתמש להוראה זו בהמלה שרוק:

וּפֹּה תַמּוּ שִׁירִים

עַל פִּי נִדְבָּרִים

וְאֵלֶה הָאַחֵרִים

לְבָנִים וּשְׁרוּקִים

ברור הדבר, שאין כוונת הראב"ע לסמן צבע לבן-אדמדם, אלא להוראת Pell-mell, ז.א. ערבוביית מינים שונים, כמו שהגרמני משתמש להוראה זו בהמלה “בונט”.

(כ) “A weak vessel”, ובגרמנית בדמיון לזה “שוואך זיין אים אדער פאם גייסט” – חולשה במובן הרוחני, כמו “עניות בדעת” השגורה בלשון החכמים – ניתנה להתבטא בהמלה “חולשה” גם בעברית עפ“י סגנון המתרגם ספר “אמונה רמה” להראב”ד, כנראה, מפתגמו: “וכל הספר ההוא מראה על חולשת מדרגתו בפילוסופיא”.

(כ"א) הקדמות והיקשים. בשביל הסגנון הפילוסופי ההגדרה דלקמן ראויה לשמש מופת בשביל הגדרת “פרעמיססען” וקאנקלויזיאנען שחוזרת ונשנית בתורת ההגיון.

“… התעסק לעשות היקשים, ולא נתחייב שתהיינה הקדמותיהם אמתיות, אך הספיק לו לפי דעתי הקדמות מדומות בצורת היקש אמתי” (האמונה הרמה פ"א)


  1. באו עמוסי שארו (של בר כוכבא) לאדריינוס. אמר להם: מי הרגו? אמר לו כותי אחד: אני הרגתיו. אמר להם הראוני גופו ומצא נחש כרוך עליו.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות