רקע
אליעזר יפה
לעבודתנו בארץ ישראל

(הרצאה בועידת “ההתאחדות” בפרג, תר"פ)


 

הכנה נפשית    🔗

אפשר שעיני כולנו נשוּאות לתכנית עבודה “רחבה ומפורטת”; ואולם לדעתי אין לנו עדיין כל צורך בתכניות־עבודה שכאלה, כי עדיין חסרה בנו עצם ההכנה הנפשית לדרך עבודת תחיתנו הנכונה; ולדעתי הרי ההכנה הנפשית לא רק קודמת לתכנית העבודה, אלא היא, ההכנה הנפשית, הנה עיקר והכל, בעת שהתכניות לעבודה, בלי ההכנה הנפשית אליה, אינן יותר ממלים שדופות, אף אם הן בנויות משפטים מהוקצעים.

מכל ישותנו שופעת הכמיהה לשוב ולהיאחז בקרקע. והאם ישנו צורך להרבות בתיאור ונימוק כמיהתנו זו?… היש צורך והיש יכולת לתאר ולנמק את השתוחחות נפשה וכמהונה של צפור שבורת כנפים, לשוב אל קנה? או התתאמנה מלים להביע את רתת כל תאיו של עץ נעקר, ושוב ולהכות שורש בקרקעו? גם מצפור שבורת־כנפים, ומעץ הפוך השורש עצמו מצוקותינו!

אנחנו לא־עם ללא־ארץ. במשך דורות חנקו בנו כל יכולת לפעולות וחיי עם. ובארצנו הֵשַמו במשך יובלות כל מקור לברכת ארץ. והיו תקופות אשר לרגלנו התגוללו אפשרויות תשובתנו, ואנחנו לא שעינו אליהן, עד כי כלה קצנו כיום. אנו הגענו אל תהום השכול וארצנו נהיתה למארת יושביה, ועוד מעט וגם יבעלוה זולתנו. והאמנם גם הפעם לא נזדעזע? למרחב־יה, או לכליון חרוץ!

ויש בינינו פוסחים על סעיפים אשר ישאלו לאמור: היש עוד תקוה לאחריתנו? ומהי יכלתנו? ואל מי תקותנו? ומה הן אפשרויותינו? או האמנם יוכל העם במליוניו לשוב ולהיאחז בארצו?

אכן מעציב מאוד ומזעזע, לראות אנשים טובעים במדמנה – משפך־דמם, ותחת לקפוץ משם ולהימלט על נפשם, שאול ישאלו ככל השאלות ההן. ואולם כל עוד לא נואש בן־האדם מחייו הפרטיים, ובוקר, בוקר ישכים לפעלו; כל עוד לא נואל האדם לשבת בחיבוק ידים, מתוך פקפוק ביכלתו לחצוב את מקור חיי יומו; כל עוד ישא האדם את כל אפשרויות חייו אתו, כאשר ישא את השבלול ביתו אתו – עוד דרכנו לפנינו היא. עלינו להשתחרר מן השקר, כי יש לעמנו צורך באיזו צורת חיים, אשר איננה צרת חייו של כל אחד מאתנו. עלינו לפקוח סוף סוף את עינינו ולראות כי “יכולת־עם” איננה, בשום אופן, אחרת מאשר סיכום “יחידות־היכולת” של כל יחידי העם. ועלינו לבעוט בנדבות לבם של אלה מקרבנו הגואלים לא את עצמם, כי זורעים הם סביבם רפיון רוח ועצלות ידים, על־ידי ערפלי התקוות הכוזבות אשר יפזרו על זולתם. אם יש צורך ויש יכולת לתשובת העם אל הארץ, אין זה יכול להיות אחרת מאשר הצורך והיכולת של כל אחד מאתנו לשוב אל הארץ. ורק אם כל אחד מאתנו בעצמו ובמסלתו יעלה אל החיים המבוקשים, ועלה וחיה כל העם.

 

אם אין אני לי – מי לי    🔗

הרעה הגדולה ביותר היכולה להיעשות לאדם, היא לעורר בו תקוות אל זולתו, והטובה הגדולה ביותר לאדם, היא להוכיח לו את בדידותו במלחמת החיים… וכל הנכון ביחס לפרט האדם נכון גם ביחס לעם. ואמת גדולה זו מוכרה על־ידי רוח אומתנו במשך כל תולדותיה: כל כתבי קדשנו ידעו להזהירנו מהישען על בריתות העמים, ומקוות מה מבריתות אלה. ובכל תקופה אשר נתנו ישראל יד אם לכנען או לאדום, למצרים או לאשור, לבבל, ליון או לרומא, כל הבריתות הביאו רק שואה על עמנו וארצנו. ונגד כל הבריתות האלה, בלי כל יוצא מן הכלל, התריעו נביאינו. והן כמה תמימות ילדותיות דרושה כדי להאמין כי ישנה אומה או ממשלה, אשר תנקוף אצבע בשביל עם אחר, ומה גם בשביל גוי ממושך וממורט כעמנו, אם לא מתוך חשבונות… וחבל מאוד אם לא בעוד מועד נחקרה דרכינו, לשוב אל דרך הבטחון רק בעצמנו ונחדל מצפות וקוות לחסדי לאומים. כל שעה העוברת עלינו באפס מעשה, מתוך תקוה לחסדים, גוזלת שנים של חיים מאתנו, אשר כל הכרזות של ממשלות עמים ואף של כל חבר הלאומים לא ישיבון לנו.

ורק אחרי אשר יגיע כל יחיד מישראל להכרת בדידותו ה“יכולה־כל” בשביל עצמו, הבוחלת בתקוות כל זולתה והמתעבת כל מיצר בדרכה, רק אז יכיר את הדראון אשר בחייו בגלות, והכרה זו תדריך את כל יחיד מישראל, אל תקות חייו האחרונה והיחידה אשר בארץ מחצבתו. וכפרוץ מים כבירים, יפרצו יחידי עמנו למיליוניהם, אף דרך מדבריות היבשה. מזקן ועד טף ינדדו ממסילות שונות, ולא יעמדו אף בפני חרבות השוטרים, שומרי הגבולות. בצחוק השכול ושאט־הנפש, אשר בדרך האבדון של בני העם הממושך וממורט, יהדפו אחרו את כל אבני הנגף, ובכל החופים יצבאו מבני עמנו לרבואות. ואל כל אניה מפליגה יפרוצו, כפרוץ מתוך התבערה. אז, אם גם רבים יאבדו בדרכים, נגיע עוד למיליונים אל הארץ.

ובתוך הארץ יוצר לחץ כביר של הכוחות המתפרצים ליצירת חייהם, לחץ אשר בלעדיו לא יווצרו כל חיים בכל ארץ. כאשר לא יווצר מזון הצמחים בקרקע, אם לא תחת לחץ היניקה של שרשיהם בקרקע זה. רק ההסתכלות השטחית במהות החיים של אדם ועם בארץ, יכולה לדבר על־דבר יצירה קודמת של תנאים בארץ־ישראל בשביל כלכלת בני עמנו אשר יהגרו לשם, בטרם עלו לשם. בשום ארץ, ומה גם בארץ שוממה כארצנו, אין נוצרים כל תנאי חיים ישרים אף לאדם אחד, בטרם עלה בעצמו לשם וחצב לו מקור חיים בתוכה. רק הפרזיטיות אינה יכולה להופיע בשום ארץ, בטרם נוצרו שם חיי עמל אשר תבוא למצוץ ממנה. ואולי ירבו כה אצלנו לדבר על־דבר יצירת חיים קודמים בארץ־ישראל, על כי הרגלנו כבר לינוק לא ממקור החיים הראשון. ואולם כל אחד מאתנו השואף לשוב למקור החיים הראשון, צריך להכיר כי את המקור הזה יכול כל אחד אך ורק בידיו הוא לחצוב. ובארץ־ישראל יוכנו תנאי חיים אמנם גם זולתנו; ואולם בשביל מכיני התנאים האלה ולא בשבילנו. בכל הארצות נוצרת עבודה רק תחת לחץ כביר של דרישה לעבודה, ואנחנו הוזים על־דבר עבודות רבות, שתעמודנה מוכנות בארץ־ישראל ותחכינה ליהודים עולים בישוב הדעת. מימות עולם עוד לא נהייתה כזאת, ועל אחת כמה וכמה שלא תהי כזאת אף פעם בארץ־ישראל. אך ורק תחת לחץ ההתפרצות לחיים יריק כל אחד את כל אפשרויות חייו אשר ישא אתו, ואשר ישא בתוך נפשו. ואפשרויות חיים רחבים עד מאוד, אשר לא נוכל גם שעֵר עכשיו, תעלינה על אפקנו: כל שעל אדמה יעדר, כל צלע הר תינטע, כל בצה תיובש, וכל מבוע מים יוּרק להשקאה, להפוך את הציות לברכה, וכל חומר חי יעוּבד בתוך הארץ. כל כוחות המים ודומיהם ירתמו לעבודה, והעם והארץ יחד יווצרו…

אמנם קשה עד מאוד היא הדרך הזאת: אולם אין כל דרך אחרת בלעדיה. רק השוגים במקסמי כזב יכולים לחזות דרכים אחרות. רבים אולי יהיו הנחשלים והאובדים בדרך הקשה זאת; אולם לפנינו אך ורק דרך זו.

ועוד אמת אחת עלינו להכיר, והיא: כי כל בן אדם המצפה למצוא חיים מוכנים לפניו, או אף השואף ליצור לו בעצמו את חייו, ורק ליסוד מוכן לפניו יקוה – אדם כזה לא ייצור אף פעם את יסוד חייו. משענת קנה רצוץ יהיו חייו, בין צפיה “למציאוֹת” ויאוש “לאבדוֹת” תתנודד נפשו כל ימי חייו, עד כלותם בערפל, מחוסר־טעם ודל־מעש וריק־התוכן… יוצרי חייהם הנם אותם האנשים, המוכנים בנפשם לתקוע את יתדם גם בארץ ציה, ויזדיינו באורך רוח, קשיי רצון, וישרת מגמה, היכולים להפוך גם כל ציה למקור חיים ולגן־עדן. אחת מאגדות חורבננו תספר, כי בהימצא ירושלים במצור ובמצוק, שלחה בת ציון ענוגה את משרתה למצוא סולת בשוק; שב המשרת במענה כי אפס סולת אך יש קמח, ותצוהו לקנות קמח. חזר ובישר כי אזל קמח אך יש קיבר; הבהילתו לקנות קיבר, שב ואמר כי כלה קיבר אך יש סובין; ובשובו ברביעית לא מצא גם סובין, והרכה והענוגה מתה ברעב, על כי לא הוכנה בראשונה לרצות גם את החלק הגרוע ביותר אשר בדגן.

ואנחנו אם באמת ובתמים נרצה ליצור לנו חיים בארצנו, כי עתה אַל לנו לצפות לגדולות ולקוות רק להן, כי באופן זה רק נשלה את נפשנו בשוא, וימינו יעברו בתקוות לגדולות מחסדי לאומים אשר רק חטאת נמצא בהם מיום ליום, ולכן נתרגל מיום ליום לוותר מעט יותר, זערי פה וזעיר שם, מן התקוות וההבטחות, עד אשר גם “הסובין” שבארצנו יפלו לידי זולתנו. כי רק זאת היא דרך התקוות. עלינו להיות מוכנים לרצות את ארצנו, אף אם נשַמותיה נותרו לנו בה. ואף אם רק מדבר יהודה השמם, וסלעי ההרים הערומים מוכנים לפנינו. כי לוא רק התנערנו יום אחד מכל התקוות והכרנו כרגע, בכל הויתנו, כי בארצנו נוכל להפוך גם את הציות למקור חיים לנו; ואולם בארצות אחרות יהפכו אף גני־העדן לציה וצלמות בשבילנו. ואַל נפקפק מפרוץ אל ארצנו אף כי קטנה וזעומה היא; כי הלא בנפשנו נישא את ארצנו וכנפשנו ניצור אותה בגופותינו. דרושה לנו רק ההכנה הנפשית, מתוך התחושה המציאותית, ואז נזדיין בכל אשר נחוץ, כדי להפוך גם את מדבר יהודה ל“גן אלהים בארץ מצרים”, וליצור גני חמד פורים גם בצלעות ההרים. – ואם כה נזדיין הן לא נדע כל מעצור בדרכנו; ידינו תהיינה מלאות עבודה ומספרנו יגדל, ולא נשב ונצפה בחיבוק ידים. ואם בעצלתים נצפה רק למרחבי העמקים, נידל עד מאד. צעדינו יְצרו מיום ליום, בקרוב לודאי שכה תעבורנה שנים בתקוות לגדולות, ובויתורים קטנים, עד אשר כל הקרקע ישמט מתחתינו.

ונכיר נא עוד אמת נפשית אחת, למען נדע את דרך יכלתנו, והיא: כי כל אפשרויות חייו, ואף את צורותיהן של כל אפשרויות חייו, ישא כל אדם לא רק אתו כי אם בתוך נפשו. אם יאמין אדם שאין ביכלתו לחיות על עמל כפיו הוא, אזי לא יצלח באמת לעמל כפים־יוצרות, אף אם שרירי ענק יהיו לו. ואדם, ואף קטן־גוף ורפה־שרירים, כי יאמין ביכלתו ליצור את חייו בידיו, והיה ביוצרי גדולות. כי לא בשרירי הגוף ואך בנימי הנפש נרקמת כל יכלתו של האדם. ואדם כי יאמין אשר רק משדה רחב־ידים יוכל לאסוף את צרכי חייו, ולא ימצאו לו כל שדות ארצו למחיתו; ואולם, כי יכיר האדם אשר לא ממרחבי שדות יקצור את קציר ברכתו. כי אם מכוחות נפשו ולשד מוחו אשר ישקיע בשדהו, אז ידע ויוכל להפרות זרעו גם על שעלי אדמה מעטים, כי יתנו רב תנובה לביתו. כי גם פוריות שדהו ישא האדם בנפשו הוא, ושדות הארץ רק מצע המה לשדה נפשו, וכרצונו ישתרע.

 

העם והארץ    🔗

אחרי הכירנו את כל האמתיות הנ“ל, ביחס לשיעור יכלתנו ואפשרויותינו, לא למותר יהיה לסקור, כמעט, על ישותו של העם כיום, ועל ישותה של ארצנו. אנחנו לא רק מחוסרי ארץ הננו, כי אם גם מחוסרים כל בוני ארץ ויוצריה. ולמכתבנו זו לא נמצא מזור בצרי “הפרוליטריזציה” ו”הפרודוקטיביזציה" המקובל אצל מלחשי־הלחשים שבנו. כי הלא גם “הפרולטריון הפרודוקטיבי” שלנו אינו מיוצרי “נכסי שלא ניידי”, כגון עבודות חקלאיות, בנאות, חציבה, סיתות, סלילה… וכל אותן העבודות הנעשות בחיק האדמה, ומפתחות בעושיהן את רוח הקבע של האדם, כל אותן העבודות שהן עיקריות וראשונות בבין ארץ ובתקומת עם… בנו הלא גם העובדים, כמעט כולם, עושים רק “נכסים נדים”, אשר ערכם אינו יותר מערך טלאים על רקמת החיים של עם. לנו ישנם כמעט רק חייטים, סנדלרים ובעלי מלאכות דומות לאלה, אנשים אמנם עובדים פרודוקטיביים; אולם לתחיתנו בארצנו נחוצים, ראשונה ובעיקר, העובדים אשר ייצרו את נכסינו־הבלתי־נדים. ו“הפועל הצעיר” אשר מבין תלמי החריש וה“בחר” בארץ־ישראל צמח, ואשר במשך כל שנות קיומו יחשיבו חבריו את עבודת האדמה יותר מכל עבודה אחרת, “הפועל הצעיר”, בהכותו עכשיו גלים בארצות הגולה, צריך להתמיד בהפנותו את כל הגלים החזקים האלה אל ההכנה הנפשית והמעשית, להיות לא רק “עובדים” בארץ ישראל, כי אם דוקא עובדים היוצרים את “נכסינו־הבלתי־נדים” בארצנו. אנחנו בל נדאג פן יחסרו בארצנו עובדים, יוצרי הנכסים־הנדים ודומיהם" חייטים, סנדלרים, או גם רופאים ופקידים. באלה אין לנו מחסור; כי הלא כאלה הנם רוב העובדים שלנו בחו“ל, ואין כל צורך בהכנה מיוחדת לשם זה. ואולם לא קלה כלל היא הדרך לעזוב את המלאכה העירונית ולעבור אל העבודות המשרישות איש ועם בקרקעו, העבודות בחיק האדמה. וכל חברינו בחו”ל צריכים להתיצב רק בדרך זו, שהיא אמנם קשה, אולם רק בראשיתה, במעבר הראשון. ותחת זאת אין גבול ל“אושר הקרקעי”; חירות, בטחון ודעה, השופע מחיק היצירה הזאת ליוצריה. ואף בארץ ישראל צריכה מפלגתנו אנו לשוב ולעסוק רק בביסוס כל עבודות הקרקע האלה, ולהשאיר את כל העבודות העירוניות לדאגתם של אלה הלהוטים אחריהן, המחפשים את הדרכים הקלות.

כי אכן לא קלה היא דרך תשובתנו. קשה היא, קשה עד מאוד; ואולם להתגבר עליה נוכל רק אם נכיר את כל קשיה, ולא ברמותנו את עצמנו לאמור כי קלה היא. כי הלא רק בתוך מהותנו הגלותית נמצא כל הקושי הלזה, ובנו היכולת להתגבר עליו לרצוננו אנו, ואך טעות חושינו היא אשר נאמין כי במהות ארצנו ותנאיה נינגף וניכשל. במחנותינו, מכל הזרמים, ידובר תמיד על־דבר “הכשרת הארץ לעליה ולישוב”, כעל ארץ מארה מעצם טבעה, המסוגלה רק לבלוע זיעה ודם של עובדיה ולא להאכילם לחם. ואמונה זו מקורה לא רק באי דעתנו את ארצנו (כי הלא לבשתנו ואסוננו אין אנחנו יודעים את ארצנו), כי אם, בעיקר, בנטיותנו לתלות את הקולר בזולתנו; הלא זאת היא קללת השטן באדם לחפש את תיקון מומיו בזולתו… וגם זאת היא מן הדרכים הקלות, בעקרות, לדבר על אי כשרונה של ארצנו, למען יוכל כל “יחיד” מאתנו להתחבא מאחורי גבו של “הכלל”: לדרוש מן העם כי “יכשיר” את הארץ, ולא לראות את הנכונה כי אי הכשרון וההכנה היא בנו, כי אז הלא אין מנוס ליחיד מהכשיר את עצמו.

אבותינו, לפני עשרות שנים רבות, היו עולים בזקנתם אל הארץ כדי להיפטר “מגלגול מחילות”. התישבו “בארבע הערים הקדושות”, ביחוד ירושלים וצפת. ומנקודת השקפתם, השקפת גלגול מחילות, הללו במכתביהם אל הגולה את עפר הארץ הקדושה, “עפר הסיד הלבן”, אשר “אין הרימה קיימת בו” “וגופות המתים אינן נרקבות”… הארץ אשר “למטר השמים ישתו מים בה”… ואנחנו בילדותנו, ב“חדר”, היינו מקשיבים ברתת קודש אל הדברים האלה אשר קרא רבנו מתוך הכתב שבא “ישר מארץ ישראל”, ובלבותנו נחקקה האמונה כי עפרות ארצנו “עפרות הסיד הלבן” הם. וכאשר גדלנו מעט ונקרא את כתבי התיירים, אשר השקיפו על הארץ ממכסה האניה ומחלון הרכבת, והתפלאו על “חולות הזהב” “והרי הסלעים” המקסימים, מהשקפה תיירית. ובידיעתנו את ארצנו נוספו לעפרות הסיד וחוסר המעינות גם חולות וסלעים… ולבסוף התחלנו “לעשות ישוב” בארץ, ומן הבצות התחלנו… ולהכרתנו את הארץ נוספו בצות וקדחת ממארת. וישוב עשינו מאנשים אשר לא היו מוכנים במאום לעבודת האדמה, ובבת אחת עברו מאקלים צפוני וממקצועות עירוניים, לאקלים דרומי ולעבודה גופנית בשדה. וגם לא דאגנו לבסס את האנשים האלה בבת אחת על המשק הכפרי, ורק טפטפנו להם “קרדיטים שנתיים”… ולנגד עינינו צצה מפלצת ה“דפיציטים”, המבעיתה את קהלנו, ומקרישה את הדם בכל תנועתנו… ואולם האמת היא, שקרקע ארצנו איננו רק סיד וחול וסלעים, ואקלים ארצנו אינו משכל בעצם טבעו. ואשר לשאלת הדפיציטים, עדו נשוב אליה בסקירה קצרה על מצבנו הישובי־חקלאי בארץ.

מעינות רבים ונחלים ונהרות, אשר כמות מימיהם, הניתנת להשקאה נוחה, גדולה מאוד, נמצאים בכל הארץ. ובחלקי הארץ אשר מידת הגשמים פחותה, כגון בעמק הירדן, שם נמצאים די מים להשקאת כל השטחים; ובנגב, העני במעינות ונחלים טבעיים, שם נמצאים המים בעומק קטן עד מאוד. וכה אפשר לחשוב את הארץ כמוכשרת לסידור השקאה בשביל ישוב צפוף עד מאוד. ומהי הצפיפות בארץ כיום? רק כשלושת רבעי מליון נפש בכל הארץ בגבולותיה ההיסטוריים הרחבים ביותר. צפיפות של עשרים נפש לק“מ מרובע בחלק הארץ ממערב לירדן, וחמש נפשות – בחלקה של ארץ ישראל אשר ממזרח לירדן. והמספר הבינוני בכל הארץ אינו עולה אלא לשתים־עשרה נפש לקמ”מ. והאם לא מצחיק הוא אחרי זה לשמוע במחנותינו את כל הפלפולים על־דבר אי כשרונה של הארץ, ועל־דבר שאלות אפשרויותינו בארץ? הלא ריקה היא ארץ חמדה זו!… ומצבה הכלכלי והחקלאי של הארץ וחלקנו אנו באלה הלא ידוע למדי: שטחים ענקיים נשארים בור שנה שנה, כי אין די עובדי אדמה בארץ. ואף השטחים הנעבדים אינם נותנים עכשיו אף שליש מיכלתם, כי אין כל כוחות יצירה נשקעים בעבודה זו. המעינות, הנחלים ומי התהום אינם מנוצלים כמעט והנם עזובים לבצות. שרידי האלון והאלה נפוצים בכל הרי הארץ, בלי יוצא מן הכלל, משנות קדומים. ופראי אדם לא רק יעקרום, אלא גם יחרכו באש את כל אשר ישאירו.

לנו ישנן אילו מושבות ביהודה, המגדלות פרי־עץ בשביל השוק העולמי, וקונות לחם, חלב, ביצים וירק משכניהם. אלפי ידים לא עבריות עובדות שם, כי בוני המושבות האלה רוצים לחיות בארץ ישראל, ואין הם מאמינים ואינם יודעים דרך חיים אחרת מאשר על עבודת זולתם. ולכן: על כל לבנה אחת אשר ישימו בבנין ישובנו העברי, הם שמים כעשר לבנים בבנין הישוב שאינו עברי. וישנן עוד אילו מושבות המגדלות דגן. וההבדל בין אלו לראשונות הוא רק בזה: שרק כשלוש לבנים הן שמות בבנין הישוב שאינו עברי, לכל לבנה בבנין הישוב העברי אשר תשימנה.

ולוּא יצרנו אנחנו בשבילנו את צורת החיים הקבועה, על עבודת עצמנו, אזי היה בודאי החלק הגדול ביותר מבני המושבות האלה יוצא בעקבותינו לעבוד בעצמם; אולם עד היום טרם הספקנו ליצור לנו חיים קבועים אף בנקודה אחת מכל הנקודות הצעירות שלנו. לא הספקנו לא באשמת הארץ, כי אם מחוסר הקביעות בנו, מקוצר הזמן, מחוסר הנסיון, מעצמת המכשולים החיצוניים ומחמת חוסר השיטה ב“הנהלתנו”. היא “מאשרת תקציבים” לקבוצותינו בעונות השנה שהתבואה ביוקר, וכסף התקציב יוצא ברובו לשוק לקנות זרעים והספקה. והיא דורשת את פרעון התקציבים ב“עונת הגורן” שהתבואה בזול, ופרי עמלנו מוכרח להיכנס על־ידי כך בחצי המחיר למחסנים של אלה, אשר בעוד שלושה חדשים נבוא אליהם לקנות תבואה גרועה משלנו במחירים אשר ידרשו. לנו אין עוד הנהלה ישובית בעלת מחסנים של זרעים, חמרי הכלכלה של המשק, כלי עבודה, ואל אחת כמה וכמה לא רכוש חי כבהמות חלב ועבודה. ואף דבר קל כגון השגת זרעים מחו"ל גורם לנו, על־ידי אי הסדר, לגרעונות מחמת איחורים. להנהלתנו הישובית אשר בבירות אירופה ואמריקה אין כל מגמה ברורה, ולהנהלתנו הישובית אשר בתוך הארץ אין כל שיטה מקיפה, וגם מחמת זה אנחנו קולעים לרוב בעבודתנו ישר אל הדפיציטים ואת הקולר יתלו בארצנו.

ולא רק בחקלאות ככה מצבנו, כי אם גם בתעשיה. המסחר בארץ הנמצא בידינו יש לו יותר אופי של סרסרוּת קטנה. במסחר היותר רחב של הארץ (שאיננו אמנם רחב ביותר גם הוא) שולטים זולתנו, במשך כל השנים. הם הנם המקשרים את שוקי דמשק, יפו, בירות, ירושלים. והם המקשרים את שוקי הארץ עם שוקי חוץ־לארץ. גם בתעשיה הקטנה שבארץ לא רב ידינו ביחס לזולתנו. אנחנו מדברים על־דבר קונצסיות גדולות, וזולתנו אינם מואסים גם בעבודות קטנות, אשר אין צורך בקונצסיות בשבילן. ולהותנו אנו נוסף עוד גורם כלכלי אחד: ה“מטבע” של ארצנו התחלפה עם כניסת האנגלים. את מקום הפרנק תפסה הלירה. וגם פה הרי הישוב הערבי, שהוא ברובו חלקאי, היוצר בעצמו את צרכי חייו הוא וגם מוציא לשוק, הישוב הזה מתעשר; והישוב העברי, אשר גם רוב חקלאיו תלויים בשוק הקנית כל צרכי כלכלתם, ישוב זה עומד לפשוט את הרגל. כי גם החלק העירוני בישוב הערבי עדיין מחזיק במושג מטבע הפרנק והבישליק, וחוסך ליורת: ובישוב העברי גם הפועל החקלאי מיהר מאוד לתפוס את מושג הלירה…

הנה כי כן לא ארצנו היא הנצרכת להכשרה בשביל ישוב עברי. לו רק היינו אנחנו מוכשרים, כי עתה היתה יכולה ארצנו לקלוט אותנו למיליונינו; ואולם כל אי־הכשרון נמצא בנו בעצמנו. אנחנו זקוקים למהפכה נפשית עצומה, אשר אם לא נעשנה בנפשנו, אך לשוא כל התנועה הציונית שלנו המסתובבת במעגל אחד.

ואנחנו, אנשי “הפועל הצעיר”, אשר היחיד, ודרך היחיד, הוא היסוד בתנועתנו, עלינו לא לצפות עד אשר תבוא המהפכה הנפשית הזאת אצל כל העם או ההמון העברי. כי אם עלינו להכניס אותה מיד בנפשנו ובחיינו ובכל מעשינו. ניצור נא לנו בארץ ישראל את הקהילה העובדת, היוצרת את כל צרכי חייה לעצמה, ונבטל על ידי כך, קודם כל, את ההשפעה המחריבה של “המטבע” השוררת. וגם את מפלצת הדפיציטים נצמית, כי את אשר נוציא מאדמתנו אותו נאכל, ולא על “המשכורת” נחיה.

 

ההון הפרטי וההון הלאומי    🔗

בהרצאת הדברים עד כאן מסופקני אם נשמעו התכניות הנכספות… גם לא ניתנת כל הבטחה לספק את הכסף הזה בדברים הבאים. המכוון כאן הוא דוקא להוציא את עצמנו משטף התכניות המלוטשות, עד כדי להחליק על פני שטחן אל עולמות ההזיה; התכניות המספקות את הנפש כשהן לעצמן, בהשרישן את האמונה בתוכנו כי אין אנו חסרים אלא אלה. אכן קל עד מאוד לשבת בגולה, ולשעשע את הנפש בתכניות, ולא לחשוש אפילו מהחליט “פה אחד”, כי הישוב צריך להבנות אך ורק על יסודות אלה ולא אחרים. כי בתכניות הן הכל כה חלק ונהדר. לא קשה גם להציע באספת חלוצים בוינה, המתכוננים לעלות בקרוב לארץ־ישראל, כי בבואם לארץ בל יסכימו לעבוד אלא על אדמת הקרן קיימת, ובשום און לא “במושבות האכרים המנצלים”.

ולאידך גיסא כמה קל הוא להוכיח, כי המוסדות הציוניים לא יספיקו לגאול את הקרקע ולבנות את הארץ, ולכן צריך לסדר תכניות “המושכות את הלב” של היהודים העשירים, כי יעשו הם את מלאכתה של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה. כי למעשה, תשמח הסתדותנו הציונית, בכל משרדיה, לקראת כל חברה פרטית, או גם סתם פרטים, האומרים לעשות את מלאכתה של הציונות בארץ ישראל; כאשר ישמח הקבצן השלומיאל לקראת כל “דודה עשירה”, המופיעה לטפל בילדיו… ובנידון זה דומה באמת הציונות לקבצן קרתני בעל המצאות גאוניות, אך מחוּסר אמונה ביכלתו לגשם בפועל את המצאותיו, ולכן ישמח לראות את זולתו עוסקים בהשגת זכויות על המצאותיו, אף כי אלה רק יקלקלו אותן… וכה יאמינו אצלנו כי לקרן־הקיימת לא יהיו אמצעים לגאול את הקרקע, ולכן יזמינו את ההון הפרטי לגאול, או תומכים ברוח ובחומר בחברות המציגות לעצמן מטרות דומות לזו של הקרן־הקיימת, או מוסדות אחרים בעלות אותי לאומי. וקשה להבחין אם יש כאן תמימות ילדים או דבר יותר רע מזה. כי לאמיתו של דבר, אם גם יבואו הקפיטלים הגדולים האלה, לא יושקעו בגאולת הקרקע כי אם במשק המבטיח רווחים. והמשק המבטיח רווחים אצלנו (וגם בכל ארצות התבל), איננו בענפי החקלאות המשתרעים על שטחים רחבים כגון גידול דגן. בענפים אלה רק יפסיד “הקפיטל הגדול”, אפילו אם יעבוד בידים זולות, ואפילו אם ירתום את המכונות החדשות לשירותו. בהכרח, איפוא, ילך הקפיטל הפרטי לא “לגאולת שטחים רחבים” אלא אל הפרדסנות בעיקר, שהיא דורשת השקעת הון רב מאוד בשטחים מצומצמים עד מאוד, ובהעסקת הרבה מאוד ידים זולות, וממילא לא עבריות… וככה, אם הקרקע לא נגאל ורק ניצור הגירה לא עברית אל הארץ. למה איפוא העסקנות הציונית הזאת החותרת (בודאי לא בכוונה רעה) תחת עצמה?!… ואף בעלי־הון אשר ישקיעו בתחילה את הונם בשטחים רחבים למזרע דגן, יווכחו מהר מאוד באי־הצלחתם, ויחליפו את שדות החיטה במטעי שקדים וכדומה, שזהו שוב: 1) השקעת הון לא בעצם גאולת הקרקע אלא בעבודה זולה; 2) יצירת חנויות מותרות משל עברים, וקנית לחם וחמאה מהשכנים; 3) הסתבכות בשאלות שווקים בארצות אחרות. וההסתדרות הציונית שלנו, המתימרת כיום לגאול את העם וארצו, “בתכניותיה המעשיות” הללו, היא כורה קבר לתקות העם האחרונה, היא משלה את נפשה ואת נפש העם בתקוות לקפיטלים פרטיים, ומזניחה על־ידי כל את העבודה הדרושה להשגת קפיטלים לאומיים. כי קפיטלים גדולים עד מאוד, ודוקא לאומיים, יבואו עם המעשים הממשיים, עם יצירת נקודות ישוב חדשות. כי כל נקודת ישוב חדשה, ואפילו זו המכניסה עדיים דפיציטים, עלולה להכניס כספים לאומיים לעבודה הרבה יותר מאשר יכניס כל “משק הכתיבה וההעתקה”, הרפורטים והתכניות להוד רוממותו ההון הפרטי.

ואי המוצא? לא בבקורת עקרה על המנהיגים והמשרדים הציוניים ניישר את הדרך. ואף לא בהטפה אל “כל ההמון העובד”. דרכנו גם כאן צריכה להיות דרך היחיד. כל אשר אנו רוצים בעשיתו, נעשנו אנו, יעשנו כל יחיד מאתנו מבלי שעות אל ימין או אל שמאל. אנו נמצא את הדרך (היא נמצאת בנו, באמונתנו החזקה כי יחידה היא) להכביר את הון הקה"ק וליצור מוסדות לקרדיט חקלאי גדול, ולפתוח מקצועות העבודה־הבונה. אמצעים אלה ימצאו לנו השפע רב, אם לא נשב ונחכה להם באפס מעשה, כי אם נתאמץ להשיגם. ואמצעי הכסף אשר ימצאו לנו יהיו לברכה רבה, עשרת מונים מאשר עתה, אם לא נשלם בהם משכורות לפועלים ופקידים, ואך נשקיע אותם בסידור משק ועבודה, יכולים לספק את צרכי העובדים בהם, ואשר העובדים בהם מסתפקים בפרי יצירתם, אם רב ואם מעט הוא, ואינם אוכלים את הקרן עצמה. ואם רק נחליט בנפשנו שלא לאכול מהקרן בשום אופן, אזי גם תבורך עבודתנו בפרי גדול עד כדי לספק את צרכיננו. כי אז גם נדע לשמור על יסודות הכלכלה הרציונלית, ולא לבטל אותם כאשר עכשיו. וממילא נשיג מידת כלכלה גבוהה יותר מאשר מעכשיו, וממילא נהיה זקוקים לפחות “לירות” בהוצאותינו, באשר נדע להכין את כל הדרוש לנו בתוך משקינו, וניזהר מן הבזבוז הנפרץ כעת.

זכות הקיום ובטחון ההצלחה של תנועת “הפועל הצעיר” בדרך נבדלת משאר הזרמים בציוניות, היא: באמונתנו בכוחותינו העצמיים לסדר את חיינו בארצנו; בבהירות הכרתנו, כי כל דרך אחרת מלבד הדרך העצמית איננה ולא תהי, ובכוון הישר אשר נצעד למגמתנו. זהו סוד חיוניותו של “הפועל הצעיר” בארץ ישראל במשך כל שנות קיומו, בתפיסתו הנכונה את ערכי המסיבות בחיינו; וממילא גם בנצחונותיו על מכשולי המציאות. כי הלא את מלחמת חייו הפרטיים רואה כל יחיד מ“הפועל הצעיר”, במלחמתו לתחיית עמו וארצו, וממילא אינו בא בתביעות לאחרים, ומכיר רק בחובות עצמו, ולא במציאות חובות מזולתו לו. ועכשיו כאשר לרבבות ימנו “יחידי ישראל” ההולכים בדרך עצמית זו, עתה הלא לא יהיה כל מעצור שימנעו מסדר לנו את קהילת העובדים, אשר תמשוך גם את אלה הרחוקים עדיין מדרך זו, לצאת בעקבותינו.

 

דרך עבודתנו    🔗

וננסה נא כאן לחזות את דרך תשובתנו, כאשר היא נגולה לפנינו בצעדי איש ואיש מאתנו.

כל הפונים לדרכנו, הנמצאים עדיין בגולה, מנתקים בבת אחת את כל השלשלאות, אשר רותקו בהן עד כה אל החיים בארצות הגולה; וישקדו להיכון לחייהם בארץ־ישראל ולהיות שם בבונים העיקריים: חקלאים, בנאים, סוללים, חוצבים, סתתים, ספנים, ועוד. ילמדו את שפתנו לדבר בה עוד בהיותם בגולה. את המהפכה הזאת יעשה כל יחיד בחייו בבת אחת ולא קמעה קמעה. ואת כל עתותיו ואת כל כוחותיו יקדיש כל יחיד להכנתו העצמית לעליה וחיים בארץ. מי שיכול להספיק יותר מעבודות הכנתו העצמית, עוזר גם בהכנת העליה הכללית, ובעיקר בתוך הדור הצעיר והכשרתו לעליה; וגם ביצירת בתי ספר וגנים עברים לילדים, כי השפה העברית בהיעשותה לשפה מדוברת גם בגולה הנה גורם גדול עד מאוד להתעוררות בני הגולה לעליה. – כל עבודה אשר אינה מכוונת לצרכי העליה ורק לחיי הגלות אינה נעשית על ידינו, אף בהיות זה ביכלתנו, כי כל עבודה לביסוס חיי היהודים בגולה הנה בעצם אי־ביסוס החיים בגלות; אין כל תקוה מהגלות, ואך את דרך העליה היא מהרסת. וגם רבים בוני הגלות זולתו מבוני ארץ־ישראל. הלא רבים ההולכים בדרכים הכבושות.

כל אחד מתנועתנו עוזב את הגלות ועולה לארץ תיכף בגמרו את התכוננותו לכך, ושום מטרה אינה רשאית לעכב אותו בגולה. כי שום עבודה והטפה בגלות לא תביא פרי לעליה, כעצם בעליה של כל אחד ואחד מאתנו. בעבוד כל אחד מאתנו בגולה, ואף ב“עשותו תעמולה” מוצלחה מאד לעליה, לא נשיג שם אחרת מאשר נשיאים ורוח בלי גשמי ברכה. כל תנועת העליה אשר בגולה לא תזרום אז קדימה, כי אם תסתובב על ציר אחד, ציר הדיבורים על־דבר גאולה ותחייה. העליה תיסלל רק אם נעלה בעצמנו, ואחרינו היחידים יזרמו המאות ואחרי המאות יפרצו האלפים, ואחריהם גם הרבואות והמיליונים… ובגבור תנועתנו יעלה בידינו גם לכוון את המוסדות הציוניים אל הדרך הנכונה. ואם הגדלת מעשינו בארץ וביסוסם נכביר את הון הקרן־הקיימת, ואף נוכל ליצור מוסד כספי לעבודה אשר נמצא לרשותנו. צריך שיווצר חיבור אניות לאומיות בין חופי הגולה וארץ ישראל, ולא בימות המשיח אלא תיכף. ומוכרחים להיווצר בארצות הגולה, ביחוד במקומית שערך הכסף ירד מאוד, מחסנים לאומיים אשר יאגרו כל חמרי בנין וחקלאות (במקום נייר מחוסר ערך) ואף בעלי־חיים ככל האפשר, ולהעבירם לארץ־ישראל, יחד את אומנים עברים, אשר יעשו במלאכתנו, מלאכת הבניה והתעשייה בארץ – ולא תעשה מלאכתנו על־ידי אחרים.

עלינו ליצור לנו בתוך הארץ, בלי כל דחיות, את היסוד לכלכלה פנימית, אשר תצילנו מכל הכשלון אשר בישובנו עכשיו. אנחנו צריכים לחדול מעבוד בעד משכורת, אם יומית או חדשית, ולהיזהר מעבוד גם בקבלנות, כי בעבודתנו בשתי הצורות האלה גם יחד הגענו כבר למדרון מסוכן עד מאד לנפשנו ולכל עבודתנו. ועוד בטרם שהננו מנסים להרחיב את עבודתנו, עלינו למצוא תקנה למכשלה הזאת, למען לא יפשה הנגע בעבודתנו. אנו אין לנו להיות כדוגמת יתר חלקי העם בארץ, המסתובבים במעגל הקסמים של הרמת המשכורות מצד אחד, והתיקרות צרכי החיים מצד שני. מעגל קסמים, אשר לוא היינו אנחנו בעצמנו יוצרים את צרכינו, לא היתה קללתו גדולה ביותר בשבילנו; ואולם בתנאים של עכשיו אין זה באמת בשבילנו מעגל קסמים, אלא מדרון לגולל את רכושנו הלאומי אל התהום: היוקר יאמיר וצרכינו יתרבו, ועם התרבותם, נאוּלץ להעלות את משכורתנו או “רווחי־קבלנותנו”; ועם עלית משכורת עולה גם הדרישה לצרכים, וצרכים אלה נמצאים בשוק לא שלנו… ועולה מחירם עם הדרישה, וחוזר חלילה להוותנו. ומיום ליום ומשנה לשנה יגדל המדרון. וכיום אם נציץ בו וחשכו עינינו מבהלת הכשלון הנשקף לנו בתוכו.

היוקר אמנם מציק לכל העמים בכל הארצות, אך העמים ההם (ולדוגמה גרמניה ואוסטריה), למרות זה שראו חיים טובים לפני המלחמה, יודעים לנהוג צמצום וחסכון רב מאד בשנות מצוקתם, ואנחנו איננו רוצים גם לשמוע על־דבר צמצום וחסכון. יען כי העמים ההם נתונים בכל יהבם על עצמם, ואנחנו משליכים את כל יהבנו על המשכורת, אשר תשולח לנו מחוץ־לארץ. והן מצבנו אנו טוב פי כמה ממצב העמים ההם. להם אין לחם, ואין ביכולתם ליצור אל כל הלחם הדרוש להם – ואנחנו, במשקינו הצעירים, הן יש ביכלתנו ליצור את כל הלחם, הירק, החלב והביצים הדרושים בשביל העובדים, ובכל־זאת תשלוט המארה בחיינו. “ההון הלאומי” שלנו יוצא ברבבות “לירות” ו“עבודתנו הלאומית” מכניסה, לעומת זה, רק מאות לירות. וגם כאן אנו זקוקים למהפכה פנימית קשה אבל הכרחית. והצעד הראשון למהפכה זו הוא: כי נדור להוציא לצרכינו לא יותר מאשר אנו מכניסים בעבודתנו. את ה“לירה”, בתור מושג־חליפים, אנו צריכים לשכוח לזמן מה. ומן “התקציבים השנתיים” עלינו להינזר. ההתחלה היא קשה, ואולם הדרך בטוחה. ואל נבוז לקטנות. אם יעלה לנו לסדר אפילו רק קיבוץ עובדים אחד על יסוד של כלכלה עצמית, הדוגמה בהצלחתה (והיא תצליח!) תמשוך אחריה את כל העובדים הישרים, השואפים ליהנות רק מעמל כפם.

כל עובדינו הכואבים באמת על בזבוז הוננו, יגשו תיכף לסידורם העצמי בעבודה יותר פוריה, ובכלכלה פחות מבזבזת. לשנת תרפ“א ישארו בקבוצתנו רק אותם העובדים והעובדות, אשר יסכימו לעבוד בלי משכורת, ולהתקיים רק על ההכנסה מן העבודה. במטבחים, הגדולים כקטנים, תונהג שיטת כלכלה נכונה, לפי צרכי האדם העובד. במשק לשנת תרפ”א צרירים להיות כל הענפים היוצרים את חמרי המזון הדרושים לעובדים: גם ירק וגם חלב וגם ביצים וגם דבש. אל השוק, לשם חילופים על צרכים שאינם נוצרים במשק, כגון הלבשה והנעלה הכרחית וכלי עבודה נחוצים, יוצאו אותם החמרים אשר מחירם בשוק, ביחס ליסודותיהם המזינים, הנו גבוה. בין העובדים עצמם (העובדים אשר יכנסו לסדר של כלכלה זה) – תונהג שיטת חילופים, בחמרים אשר הם יוצרים במשקיהם, לא לפי מחירי השוק, כי אם לפי ערך החמרים ביחס ליסודותיהם המזינים. את הסידור הזה בעבודתנו, למרות היארותו קשה מן המבט הראשון, נוכל להכניס, אם רק נכיר בצורך אשר ישנו בו לנו, לעבודתנו ולתקומתנו בארץ. ביטול שיטת המשכורת; ליצור במשקינו את כל מזוננו; סידור שיטת כלכלה פנימית נכונה, ולהיזהר מן הבזבוז של מזון בכל הצורות; סידור שיטת חילופים פנימית וחיצונית כדי שהשוק החיצוני לא ירושש אותנו – כל זה מוכרח להיות בצעדנו הראשון בעבודתנו בארצנו. ואנחנו העובדים כבר בארץ במשך כל התקופות הקשות אש עברו עליה ועלינו בתוכה, מלפני חמש־עשרה שנה ועד היום, לנו לא יקשה ביותר, אם רק נרצה באמת, לסדר באופן זה את עבודתנו וחיינו. ואם נהיה מוכנים לזאת, נהיה ראויים לקבל את העליה החדשה ולסדרה בארץ.

קבלת העליה וסידורה הוא לנו הרבה יותר מן פגישת העולים בחופי הארץ: הדאגה למנוחתם וצרכיהם בימים הראשונים ולמצוא עבודה בשבילם, במה ש“הפועל הצעיר” עוסק בדאגה ומסירות רבה. זה לא די לנו. אנו צריכים לדאוג, כי העולים החדשים המתסדרים על־ידינו בעבודה, יהיו עובדים חרוצים ומסורים לעבודתם, באשר בעבודתם הם צריכים ליצור לעצמם קרקע בארצנו, ולא באשר מקבלים הם שכר בעד עבודתם. אנו צריכים להכניס בלב עובדינו את ההכרה, כי בכל עבודתם אשר יעבדו בארץ, אם זה ביבוש ביצה בחרישה או בנטיעה, ואף בגיזום פרדם של “אכר מנצל”, בכל עבודתם בארצנו הם יוצרים את עצמם, בתור עובדים, קודם כל, והם יוצרים את ארצנו. וכל מעילה בעבודה הוא חטא שאין לו כפרה. עלינו להכניס הכרה זו והלואי שנצליח בזה.

כי – למה נכחד? – גם בציבור הפועלים אשר בארץ ישנם לא מעטים, העושים מלאכתם רמיה, אף בציבור הפועלים אשר בארץ, הציבור הער באמת לכאב הלאום, הציבור שהנו באמת הראשון לתת את נפשו, בכל אשר ידרשו קרבנות להגנת תקוותינו, גם בציבור זה ישנם חברים שיחסם הנו קל אל הרכוּש הלאומי. גם בציבור זה לא מעטים אלה המתיצבים בדרך הדרישות הגדולות והמעשים הקטנים. ומעשים כאלה נראו כבר אצלנו לא רק בתור חטאת היחיד, אלא גם בתור חטאת ציבורים. וציבור הפועלים בכלל לא בער את הרע מקרבו. ציבור הפועלים אשר רוממות העבודה בגרונו, העבודה לעצמה, באשר יוצרת היא, איך הוא יכול להכיל בקרבו אנשים הנושאים את עיניהם וכל נפשם רק אל השכר, ואת עבודתם יעשו רמיה?! אנשים אשר פעם ימעלו בעבודה על כי של “מנצלים פרטיים” היא; ופעם – על כי “עבודה ציבורית”, “בלתי פוריה” היא… ובשלישית וברביעית גם לא יבקשו להצדיק את נפשם. ומושכי העון בחבלי השוא, כעבות העגלה הטאה. כאילו צריך להיות איזו שייכות בין עשית העבודה ובין שכר העובד. כאילו אין זאת מחובת נפשו של כל עובד, ומה גם העובדים שלנו, להיות אמונה את העבודה עצמה, מבלי לזכור מי יאכל את פריה הראשון, ומבלי לחשוב על־דבר הפרס… וכאילו אין “העבודות הציבוריות” הנעשות אצלנו, נעשות בכספי הלאום המצומצמים; וכאילו אין הצורך בעבודות הציבוריות גָדֵל עקב יחסם הרע, של “פועלים” רבים לעבודתם… כאילו בחטא של “העבודה הזרה” בארץ אין חלק גם לאותם הפועלים, המועלים בעבודה לא רק אצל “אכרים מנצלים” ולא רק אצל אכרים עשירים, אלא גם במשקים הלאומיים שבארץ. וכאילו החטא הזה איננו נופל על כל ציבור הפועלים שבארץ, אשר לא רק “יעלים עין” אלא גם “יגן” על המועלים… ויפרה על ידי כך את המעילה בעבודה בארץ, וירבה במחנהו את אלה האוכלים לא רק את פרי עבודתם, כי אם את “רבית חלוציותם”… עוד מעט ואת “דת העבודה” נחליף ב“דת הפועל”, ונחפה עליה במעטה קדושה אשר אין לו ל“זר” להציץ אל תוכו. ובהיאמר לנו: “טלו קיסם מבין שניכם” אנו עונים: “טלו קורות מבין עיניכם”. כאילו לא היה צריך מחננו להיות טהור, אף אם שוררת הטומאה מסביבנו.

בסידור העולים החדשים בעבודה אנו פוגשים וניפגש בקושי מיוחד: לא רק באשר רובם אינם רגילים לעבודה גופנים, ולא רק באשר אינם רגילים לאקלים ארצנו, אלא בעיקר יען כי ברובם הם צעירים יותר מדי מהרגיש והבין מה הם תפקידיו של “חלוץ”, השם אשר הם נוטלים לעצמם עוד בארצות הגולה. הם ברובם רחוקים מאותו הלך הרוח המובגרת ומסירת הנפש של בני העליה הקודמת, אשר לא הרהיבו להכתיר את עצמם בשם “חלוצים”; הקריבו את כוחם ל“כיבוש העבודה” במושבות המנצלות; חיו חיי עוני, “פת במלח ומים משורה”, וכבשו את עצמם לעבודה. בסידור העליה החדשה נצטרך לא לוותר על המושבות הקיימות ולהשתמש בהן בתור מקומות עבודה, אשר בהן יתרגלו החדשים קודם כל לעבודה גופנית באקלים ארצנו, ויחד עם זה ילמדו מקצועית. הלא אין “המושבות המנצלות” בארצנו נופלות מן המושבות והחוות המנצלות בפולניה וגליציה, אשר בהן עובדים חלוצנו ברצון רב כדי ללמוד את העבודה ושאלת השכר הנמוך במושבות תאבד את חריפותה, אם הקיבוצים בעלי המשק היוצר שלנו, יתנו מפרי משקם העודפים למטבחי העובדים במושבות, לא במחיר השוק כי אם בערך המזון אשר יכיל פרי זה, ואם במטבחים תונהג שיטת כלכלה וחסכון נכונה וחזקה. דבר זה יהיה קשה מאוד לנו, בעיקר יען כי לא כל פועלי הארץ יסכינו לשיטה זו. אך לנו אין להירתע. ועלינו ללכת רק בדרך ההתאמצות העצמית ולא בדרך “הדרישות”. כי רק דרך זו היא הצודקת והבונה. אם אנחנו, העובדים הישנים שבארץ, ננהוג אצל עצמנו את הכלכלה הפנימית, תוקל בכלל גם דרך הסידור של העליה החדשה גם בעבודות ההכשרה, היכולות להיעשות על־ידי עובדים חדשים, מחוסרי נסיון בעבודה חקלאית. את סדר העבודה בהכשרה, בקבלנות או במשכורת, עלינו לבטל מן הטעמים האמורים לעיל. העובדים אשר יעשו בעבודות אלה באמונה, הלא יוכלו להשיג את כל מחסורם ממוסד הכלכלה הלאומית בארץ אשר ניצור. וכי במה שונה עבודה זו מן העבודה בצבא הלאומי? הלא רק בזה, שבצבא יבטלו את האנשים ממלאכה, וכאן ייצרו האנשים עברים לאומיים חשובים.

העולים אשר יתאקלמו באיזו מידה ויתרגלו לעבודה, יכנסו, כמובן, בסידור ישובי קבוע. חלק חשוב מן העליה החדשה צריך להיות מופנה להתמחות והתעסקות בעבודות הבניה וכל עבודה הקשורה לבניה, ויתר עבודות הקבע.

אחת מעבודותינו העיקריות צריכה להיות עכשיו יצירת תחנות חקלאיות במדבר הנגב. את התחנות האלה אפשר לסדר ליד תחנות הרכבת ארץ־ישראל – מצרים, ומכיון שבתחנות הרכבת האלה ישנו כבר ישוב אנשים קטן, יוכלו עובדים בודדים להיות בכל תחנה חקלאית כזו: ינסו לסדר גינות ירק; יחקרו את מזג־האויר ומשקעי האויר; ינסו בחורף לזרוע צמחים בלי השקאה, לנטוע אילני־סרק ועצי פרי. ועם כל צעד מצליח נגדיל את מספר העובדים בתחנות חקלאיות אלה, ונסדר תחנות חקלאיות חדשות במרחקים שונים מתחנות הרכבת, ועם התקדמותן (במה שאין לדעתי לפון אף רגע) נגדילן ונתרחב הלאה, עד כדי יצירת רשתות של ישובים חקלאיים וערים במדבר הנגב, הריק והשומם עכשיו והעתיד לפרוח העוד חצי יובל שנים.

היסוד לכל בנין ישובנו יהיה הישוב החקלאי. ואת הישוב העירוני נגדיל רק בצעדי הישוב החקלאי, לפי צרכיו של זה, כמרכזים לעבד את החמרים החיים אשר יצור. כי, אם בדרך ההפוכה נלך, יינק ישובנו מחוצה לו, ויחזק את שרשי “החוץ”. אם הישוב העירוני יקדים אצלנו בצעדיו את הישוב החקלאי שלנו, אזי יגדל היוקר בארץ ויחזק את הישוב החקלאי הלא עברי. ואף נתחזק כאן בתכונתנו ל“התפרנס זה מזה” ולא לינוק ממקורות החיים האשונים.

בכלל צריכה עבודתנו הישובית־חקלאית לצאת כבר מתקפת המעברים ולסדר ישובים קבועים. בראשית עבודתנו יהיה לנו מחסור יותר גדול בחקלאים מנוסים מאשר בקרקע לחקלאות. ולכן לא נכונות, לדעתי, התכניות אשר יסדרו כעת אצלנו בשביל ישוב חקלאי המיוסד כולו, או ברובו, על ההשקאה, בשביל משק לאומי בהשקאה דרושה מסורת לאומית בחקלאות. בכלל דרוש נסיון לאומי רב עד מאוד בעבודה החקלאית והמשק החקלאי, וכשאלה אינם קל מאוד למועד בדרך זו, כאשר ימעדו רגלי הילד אשר טרם הסכין ללכת, אם יריצוהו בדרך קשה… עלינו על כן לסדר כעת את המשקים החקלאים, בעיקר על שטחים מקסימליים לעבודה עצמית. באופן זה גם נוכל יותר קל לישב את כל השטחים אשר נשיג, ולא יעמדו בור. באופן זה גם ניצור קודם כל דגן וכל חמרי מזון ראשונים. תחת אשר אם נתחיל תיכף בשיטת השקאה, ולנו הלא אין עוד נסיון, לא פרטי ולא לאומי, במשקי ההשקאה, ולנו הלא אין עדיין גם ישוב עירוני אשר יקנה את התוצרת של המשק בהשקאה, ונעשה רק גרעונות חדשים. השאלה הזאת הנה יותר מקצועית, חקלאית וישובית, ולכן לא נתעכב כאן עליה בהרבה. ורק בכלל צריך להיאמר, כי דרכנו החקלאית־ישובית צריכה להתחיל בגידול לחם, ירק, חלב וכדומה, קודם כל בשביל עצמנו. ובעיקר בשדות בעל, בשטחים של ששים־שבעים דונם למשפחה. ברבות השנים, ברבות נסיוננו וברבות אוכלוסינו, נהפוך לאט־לאט את שדותינו מ“בעל” ל“שלחין”. ומשפחות העובדים הראשונים הן תגדלנה גם כן במשך השנים ותתחלקנה. ובמקום ששים־שבעים דונם יהיו ממילא רק כשלושים דונם למשפחה. ומובן כי הישובים אשר יסודרו בשנים ההן, יסודרו כבר מלכתחילה על שטחים של שלושים־ארבעים דונם למשפחה. וכאשר נִוָשֵן עוד יותר בארץ ונסיוננו החקלאי, הפרטי והלאומי, יגדל עוד יותר, הן תתחלקנה המשפחות שוב, וגם הישובים החדשים בשנים ההן יסודרו אולי מלכתחילה על שיטת ההשקאה בשטח של חמישה־עשר דונם למשפחה. בדרך זו תיוסדנה ותרבינה רשתות של ישובים חקלאים על עבודה עצמית. ומובן מעצמו כי בין משפחות העובדים בתוך כל ישוב, ובין הישובים בתוך כל רשת של ישובים ולבסוף גם בין הרשתות של הישובים בתוך הארץ – יקום קשר הענינים המשותפים להם, אשר יעזור להם בהתקדמותם הכלכלית והתרבותית. ובתוך רשתות המושבים בודאי תצמחנה ערים, אשר תושביהן יעבדו את החמר החי אשר יוָצר בישוב החקלאי. וכדומה – –

לרקום את החזון הלאה מזה אין לדעתי כל צורך כעת. כי אם כבר נגיע עד למצב כזה, ירקמו כבר חיינו בעצמם את חזונם.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47289 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!