באיזו פינה בלתי מפותחת במעמקי לבי שמור עמי דימויו של אל המשקיף עלינו ממרומי הרקיע השביעי. הוא נראה כמונו, שהרי נבראנו בצלמו, והוא יושב על כיסא-כבודו כשהפנקס פתוח לפניו כמו לפני מנהל-חשבונות בטרם המציאו מכונת-חישוב. והוא עורך את מאזן מעשי, על צד חובה ועל זכות שלהם ­– ובעוונותי הרבים תמיד יש גרעון לרעתי.

ידעתי כי זה דימוי פרימיטיבי, ואולי זו פריווילגיה נשיית שלא להתבייש בדימויים כאלה. בעת מחשבה צלולה אני אומרת לעצמי, שאם נבראנו בצלם, הרי צלם אלוהים באדם הוא המצפון המנסה להזעיק אותנו למעשינו, לחטאינו כלפי הזולת וכלפי הכלל וכלפי היושר והאמת והטוב. ומרוב שהוא חייב להזעיק השכם והערב, כי יש על מה, הוא מתעייף ונרדם. ואם אינו נרדם מעייפות, ואם איננו מצליחים להרדימו בשירי-ערש על כוונות טהורות, אנו משתקים אותו בדיבורים רמים על מטרות נעלות.

ואולי משום כך תוקעים היהודים בשופר בראש השנה – כדי לעורר את המצפון מתרדמתו ולהשתיק את הקולות המשתיקים אותו. ולקול תרועות השופר נעור המצפון ומשתלט על הזירה, נואם ודורש ומטיף ומוכיח. ואפשר משום כך נקראים הימים האלה ימים נוראים, כי אין נאום נורא יותר מנאום המצפון.

אשרי אדם שאינו זקוק לעתות ולמועדים כדי לשמוע את קול מצפונו. ומכיוון שאין רבים כאלה, אשרי החברה הקובעת לבניה מועדים לכך. ולכן מתעורר בי בימים אלה לא רק המצפון האישי אלא גם הגאווה הלאומית על המהות המוסרית של ערכי היהדות. ואני הולכת לבית-הכנסת לראות, איך יהודים נכנעים למצפונם ומכים על חטא. לשם שינוי – על חזה עצמם, ולא על חזה זולתם.

בבית הכנסת, כשאני משקיפה מעזרת הנשים על עדת הגברים המעוטפים בטליתות, מיטשטשת אט-אט התמונה שלעיני ומתמזגת עם תמונה אחרת דומה במסגרתה ושונה בפרטיה; עם תמונת מתפללים שאת פניהם המוכרים לא אראה עוד לעולם, ואיש לעולם לא יראם עוד, כי הושמדו מתחת לשמי ה'.

ואז, הכאב החונק את גרוני מפַנה את מקומו לזעם אדיר, וידי המורמת להכות על חטא נעצרת מתוך מרד, ואני רוצה לצעוק לאותו אל שבדימוי הנראה כמוני, כי נבראתי בצלמו: “אתה תכה על חטא; אתה תכה על החטאים הנוראים שחטאת לפנינו; אתה, לא אנחנו”.

ידעתי שזהו דימוי פרימיטיבי, וצלם אלוהים באדם הוא המצפון. אבל אם כך הוא, הרי צריך שיהיה מצפון גם לו, ובדרכו שלו הוא וודאי מכה על חטא על מה שעולל לעם היהודי.