שיר הילדים הידוע חנוכה-חנוכה-חג-חביב-כל-כך קולע בהגדרתו. חביב היא המלה. אין בחנוכה מן הקדושה של חגים אחרים ולא מן הצווים והאיסורים של חגים אחרים; חוץ מהדלקת הנרות לא קשורות בו למעשה כל מצוות. לביבות אוכלים בהתנדבות, ואם לא נסובב את הסביבון, לא חטאנו לשולחן הערוך.
בכל זאת – ואולי דווקא משום כך – חנוכה הוא חג יפה. יש בו “אווירה”. בסוף כסליו קר בחוץ, אפילו בישראל. חום הבית נעים; הנרות הדולקים, הזמירות והמשחקים בחוג המשפחה מוסיפים נופך של חמימות.
אנחנו אוהבים את חנוכה, לפעמים נדמה כי ביחס הלבבי אליו היהודים כאילו מפצים את החג הזה על העוול הרשמי שעשו לו קדמונים. שהרי קופח חלקו לעומת פורים, למשל. מגילת אסתר, סיפור השתדלנות באמצעות מין, זכתה להיכלל בתנ"ך, ואילו מקומו של ספר החשמונאים לא יכירנו בו. יתר-על-כן. גם בספרות התלמודית לא מסופר דבר-וחצי-דבר על התשועות והמלחמות שעליהן מספרת ההיסטוריה ושעליהן מסופר גם בתפילה.
והרי המכבים שסיכנו את נפשם והניפו נס-מרד נגד עריצות, לא היו גיבורים סתם. הרי כאשר קמו מעטים נגד רבים, למען היהדות ועצמאותה הרוחנית עשו זאת, להגנה על הדת וערכיה. אבל ספר גבורתם נשאר ספר חיצוני.
ההסברים לתמיהה זאת הם שונים, משכנעים יותר ומשכנעים פחות. אחד מהם נראה סביר מאוד, מפני שהוא אופייני למציאות היהודית בכל הדורות, והוא – המפלגות, הפילוגים בעם. בימים ההם לא היו רפ“י או רפ”י-לשעבר, ולא גח"ל ולא “עבודה”, אבל היו צדוּקים ופרוּשים. בית החשמונאים נטה לצדוקים, ואילו מחברי התלמוד נמנו עם הפרושים. הם התנגדו לבית החשמונאים מטעם זה – שהיו לו, כמובן, גם יסודות אידיאולוגיים צרופים – ואפשר כי בשל כך לא נכללו מעשי הגבורה של המכבים במקורות הקדושים ליהדות. מה שמסופר בתלמוד על חנוכה, סובב על מעשה הנס של פך השמן.
אבל היהודים מפצים את החג על טשטוש חשיבותו הלאומית-היסטורית, ומאדירים את חנוכה. בגולה הנוצרית, ובמיוחד בארצות-הברית, הוא ה“קונטרה” היהודי לחג-המולד. אם אצל השכן מאיר עץ-אשוח, אצל היהודי מאירה חנוכיה. אם הגויים מעניקים מתנות בחג-המולד, עושים זאת היהודים בחנוכה. אגב, הפסיכולוגים האמריקנים– שאחוז עצום מהם יהודים – מייעצים להורים (בתמיכה פעילה של ענף הפרסומת המסחרית) לתת לילדיהם מתנה בכל אחד משמונת ימי חנוכה ולקדם בכך כל סכנה של היווצרות תסביכים בגלל חיי השוני של מיעוט, העשויים להתחזק באווירת חג-המולד.
אלא שאין מקום בעולם בו חי תוכנו של חג זה כמו בישראל. אנחנו יודעים, מה פירושה של מלחמת מעטים נגד רבים ושל נצחון המעטים על הרבים. לנו זוהי היסטוריה מוחשית בצדה הבטחוני והגיאוגרפי, ומשום כך חנוכה הוא הישראלי שבכל חגי ישראל.
אנחנו מבינים לא רק את נס התשועות והמלחמות, אלא גם את משממעותו של נס פך-השמן; שר האוצר מבין ועקרת-הבית מבינה. אצלנו, מכוח ייחודם הישראלי של תלוש המשכורת ושל תקציב המשפחה, מתחדש הנס הזה מדי חודש בחודשו.
כשמקבלים את המשכורת מינוס מס-הכנסה ומלווה קליטה ומינוס ביטוח לאומי ומס אחיד ומס מפלגות ומס ועד העובדים, ואחרי שמשלמים את מסי העיריה ואת מסי הארנונה, את אגרת מלווה הבטחון ואת המשכנתא – כי אז, במקרה הטוב, אנחנו נשארים בערך עם הסכום הדרוש לתשלום החובות במכולת, באטליז ואצל הירקן.
ואיך אפשר לחיות עם כמה לירות של מזומנים עד למשכורת הבאה, כשצריך ערדליים לילד, ומתנה לבר-מצווה של בן-האחות, וצריך להזמין אינסטלטור כי הכיוֹר סתום?
עובדה שאפשר. עובדה שקונים את הערדליים וגם יוצאים לבלות, ורוכשים טלוויזיה, ומשלמים בעד שיעורים פרטיים של הבת בתיכון, ונוסעים לטיולים. זה פטנט ישראלי; את המשכורת מוציאים על מסים ואת החיים מממנים מניסים, וזה סוד המורשת של פך השמן שאינו פוסק כל עוד לא בא השמן החדש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.