שבעה ראשי-שנים הם:

אחד בניסן רה"ש למלכים ולרגלים

באחד באפריל רה"ש לכספים ותקציבים

באחד באלול רה"ש למעשר בהמה

באחד בספטמבר רה"ש ללימודים

באחד בתשרי רה"ש לשנים, לשמיטין וליובלות

באחד בינואר רה"ש לגויים ולבנקים

באחד בשבט (ט"ו בשבט לפי בית הלל) רה"ש לאילן –

החיים מסובכים בישראל.

כשמתמעטים הדפים בלוח-השנה מתרבות הברכות בתיבת-הדואר, סימן הוא שקרבים חילופי-משמרות במניין השנים; צריך להיפרד מן השנה הפונה ללכת ולקבל פני זו הנכנסת ובאה. הגויים עושים זאת בהילולא וחינגא, היהודים בחשבון-נפש ותפילה. הישראלים, כדרכם, נוטלים מזה ומזה: מזה בראש-השנה, ומזה בליל-סילבסטר.

באים הפוּריסטים הלאומיים, מצטרפים לפוּריסטים הדתיים ושואלים במחאה: מה לכם ולהילולא הזאת? סילבסטר איננו קדוש שלנו, את ברית-המילה של הנוצרי איננו חוגגים, ולמנהגי הסטורנאליה של הרומאים איננו נושאים עינינו. אז מה לכם נשפיות בלילה זה?

ומשיבים החוגגים תמיהה כעוסה: מה פתאום סטורנאליה וברית-מילה וקדוש? מי בכלל יודע שסילבסטר הוא שם של קדוש? מי זוכר ומי מחשב, כי לנוצרי מלאו בתאריך זה שמונה ימי מילה? שנה הולכת ושנה באה, רוצים לשמוח ולחוג. פשוט כך, אין כאן שום אידיאולוגיה.

ובאמת אין שום מניע אידיאולוגי בחיקוי זה של חוקת הגוי, ואף אין הוא דומה להצבת עץ-אשוח בחג-המולד, שגם בו מצטעצעים כמה סנוֹבים בישראל. ברור שצריך להשאיר לטעמו של הפרט כיצד לחוג מה.

כשלעצמי, בלי כל אידיאולוגיה, אינני נוטה לשמחה בצאת שנה, עברית או אזרחית. בליל ראש השנה כבליל-סילבסטר אני תמיד עצובה קמעה ומהורהרת הרבה, אפשר מתוך אגוצנטריוּת: הנה מסתלקת שנה של חיי, טובה או רעה, אך שנת חיים.

היא לא תשוב עוד, לא אלי ולא אל ההויה של כלל האנושות, כי ברגע שתעבור את סף העבר, תטעם מטעם הילתוֹ ותמהר להצטרף להיסטוריה.

ההיסטוריון ישפוט אותה כפי שישפוט, אבל הדור שחי בה יזכור אותה כשנה “טובה”. מה שהביאה לנו בסבל ובקשיים חודו יקהה, ומה שהביאה בנועם ובהישגים יגדל בעיני הזכרון לממדים של אושר.

כי היא תהיה העבר, והזכרון שלנו טוב ומטיב. בכוח הסלקטיביות שלו הוא מטשטש ומשכיח מה שהעיק והציק. אפילו נזכור את הקשה והחמוּר של העבר, הם יתכסו במעטה-קטיפה חלומי המרכך כאב ונוטל תחושת מציאות.

שאם לא כן, איך נסביר כי הימים שעברו הם תמיד הימים הטובים ההם? הלא כאשר היו, הם לא היו טובים כל כך.

אולי הילת העבר היא רק הצער על הזמן שחלף. בעבר היינו צעירים יותר, יפים יותר. קרוב לוודאי שהיינו תמימים יותר ונדמה לנו, כי היינו גם טובים יותר. אנחנו מתרפקים על האתמול, כי מתגעגעים אנחנו אל עצמנו במהדורה צעירה יותר שלנו – אל עצמנו כפי שהיינו לפני שהופיעו הקמטים הקטנים מסביב לעיניים; אל עצמנו כאשר עוד רקמנו חלומות באמונה תמימה שיתגשמו.

ואולי הילת העבר אינה אלא הפחד מפני העתיד. העבר ידוע ומוּכר – ומה שמוּכר, טוב או רע, איננו מפחיד. העתיד זר ומיסתורי, עוטה ערפל הבלתי-נודע; לא ברור מה יגזור עלינו ואיך נתמודד עמו.

ממילא קשה להיפרד משנה שיוצאת, אפילו היא רק יחידת-זמן קונבינציונלית, כשם שקילו הוא יחידת משקל קונבנציונלית. בשבילנו היא יחידת-חיים, פרק-גורל, הממש של היום.

ובמלאות ימיה לחדול, כפי שחדֵל החי, היא נישׂאת אל הזכרון על כנפי החלום של האתמול.

שלום לך, שנה. מסרי ד"ש להיסטוריה.

בעצם, את מה-נשתנה צריך היה לשאול בליל כל נדרי. כי יום הכיפורים שונה מכל הימים ומכל הלילות יותר מסדר-פסח, זאת מכמה בחינות.

ראשית-כל, צמים – בניגוד לכל הימים, ובניגוד-שבניגוד לכל החגים. יש אומרים, לא בלי יסוד אבל במידה של רשעות, כי מה שנשתמר יותר מכל ממסורת החגים היהודיים קשור באכילה. סעודות דשנות, מאכלים מיוחדים; כופתאות של פסח ועוגות גבינה של שבועות, אזני-המן של פורים ולביבות של חנוכה. אני חושדת באנשי הליגה למניעת כפייה דתית, כי בסתר הם אוכלים בשבת ארוחות טובות יותר מבשאר הימים – כלומר, הם חוגגים אותה.

אבל יום הכיפורים נשתנה מכל החגים, כי כולו צום, ובכל זאת הוא החג הנשמר ביותר מכל חגי ישראל.

וגם בכך, בעצם היותוֹ נשמר כל-כך, הוא נשתנה משאר המועדים. יש בדיחה חמודה על יהודי מפרנקפורט שלא רצה להוציא כסף על מקום התפילה לימים הנוראים. כשניסה 'להתפלח" לבית הכנסת, אמר לשַמָש שומר-הסף כי בא לחפש את דודו. “אותי לא תרמה” – עצר בעדו השמש – “אתה רוצה להתפלל, גנב שכמותך!” ללמדכם, בדרך הלצה, כי גם מי שאינו מבאי-בית-הכנסת אף הוא רוצה להתפלל ביום האחד הזה. אני עצמי הכרתי בחוץ-לארץ יהודים מומרים – לא אנוסים בני ימינו, אלא משומדים סתם – שהלכו לבית-הכנסת ביום הכיפורים.

ועוד נשתנה היום הזה משאר המועדים בלוח ישראל, במהותו ואופיו. אין הוא בא לציין מאורע היסטורי בתולדות העם, לא נס ולא חורבן, והוא גם אינו קשור לעונות החקלאיות. הוא בכלל אינו חג של הקולקטיב הלאומי, ולא של הקולקטיב הדתי. הוא של הפרט, של הפרט כחלק מן החברה האנושית, של האדם באשר הוא אדם.

ברשימה המפורטת הארוכה של חטאים, כמעט ארבעה תריסרים במספר, שעליהם אנו מבקשים סליחה ומחילה וכפרה ביום הכיפורים, מדובר רק בחטאים בעלי אופי אֶתי, בעבירות של התנהגות כלפי הזולת, של מוסר. לא מדובר בה בעבירות מסוג חילול שבת או אפילו “נשואי-תערובת”, לא עלינו. ודאי שאפשר לכלול עבירות מסוג זה בחטא של פריקת-עול או בחטא של ריצת-רגליים-להרע, המופיעים ברשימה. אבל גם אם כך נפרש, הרי לגבי עבירות מוסר לא הסתפקו מחברי התפילה בהכללות כאלה ולא השאירו את העניין לפירושים. כאן פירטו במפורש את החטאים של הונאת רע ושל צדיית רע, של לקיחת שוחד ושל נשך ומרבית, של חוזק-יד וקשיות עורף, של עזות מצח ונטיית גרון, של לשון הרע ושל רכילות, של צרות-עין ושל שנאת-חינם.

זוהי רשימה שכל-כולה אוניברסלית בערכיה. אין בה כל דבר בלעדי לדת היהודית, וכל דבר שהוא בלעדי לדת היהודית אינו מוזכר בה, ואפשר דווקא בכך היא יהודית מאוד, כי מעמנו נקנו (אם כי לא תמיד קויימו) הערכים האוניברסליים.

כולנו מכירים את המעשה בהלל הזקן שבא אליו נכרי וביקש להתגייר על-מנת ללמוד את כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת. והלל הזקן אמר לו: “מה ששׁנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירוש הוא”. שמאי לא גרס כך, אבל הרוח של הקדוֹש בחגי ישראל מחזקת את גירסת הלל:

המאמינים מאמינים, כי ביום הכיפורים יושב האל בדין לחרוץ גורלו של כל אחד מאתנו בשנה החדשה. והיהודים מיטהרים לפניו וחוזרים בתשובה ומבקשים מחילה, ומי שמתחרט על מעשיו הרעים באמת ובתמים (ואינו אומר בליבו: אחטא ואשוב, ואינו מפרש את התרת הנדרים כפטוֹר מפדיון שטרות ומכיבוד המחאות ומשאר התחייבויות, אלא באמת מתחרט) הקדוש-ברוך-הוא מוחל לו על עוונותיו. אך לימדוני, כי הכל-יכול אינו יכול, או אינו רוצה, לכפר על עוונות שאדם נתחייב בהם כלפי זולתו. על אלה צריך לכפר הזולת, ומן הזולת צריך לבקש מחילה וסליחה, ואף לא מצאתי כתוב בשום מקום כי הזולת הזה חייב להיות יהודי או שעווֹן כלפי גוי יכופר.

ובאלה נשתנה יום הכיפורים משאר המועדים שבלוח ישראל, ומכל המועדים של כל הגויים. ובשל אלה הוא החג היהודי ביותר מכולם שאין דומה לו בשום אומה ודת לטוהר ולקידוש ערכים שצריכים להיות כלל-אנושיים.

באיזו פינה בלתי מפותחת במעמקי לבי שמור עמי דימויו של אל המשקיף עלינו ממרומי הרקיע השביעי. הוא נראה כמונו, שהרי נבראנו בצלמו, והוא יושב על כיסא-כבודו כשהפנקס פתוח לפניו כמו לפני מנהל-חשבונות בטרם המציאו מכונת-חישוב. והוא עורך את מאזן מעשי, על צד חובה ועל זכות שלהם ­– ובעוונותי הרבים תמיד יש גרעון לרעתי.

ידעתי כי זה דימוי פרימיטיבי, ואולי זו פריווילגיה נשיית שלא להתבייש בדימויים כאלה. בעת מחשבה צלולה אני אומרת לעצמי, שאם נבראנו בצלם, הרי צלם אלוהים באדם הוא המצפון המנסה להזעיק אותנו למעשינו, לחטאינו כלפי הזולת וכלפי הכלל וכלפי היושר והאמת והטוב. ומרוב שהוא חייב להזעיק השכם והערב, כי יש על מה, הוא מתעייף ונרדם. ואם אינו נרדם מעייפות, ואם איננו מצליחים להרדימו בשירי-ערש על כוונות טהורות, אנו משתקים אותו בדיבורים רמים על מטרות נעלות.

ואולי משום כך תוקעים היהודים בשופר בראש השנה – כדי לעורר את המצפון מתרדמתו ולהשתיק את הקולות המשתיקים אותו. ולקול תרועות השופר נעור המצפון ומשתלט על הזירה, נואם ודורש ומטיף ומוכיח. ואפשר משום כך נקראים הימים האלה ימים נוראים, כי אין נאום נורא יותר מנאום המצפון.

אשרי אדם שאינו זקוק לעתות ולמועדים כדי לשמוע את קול מצפונו. ומכיוון שאין רבים כאלה, אשרי החברה הקובעת לבניה מועדים לכך. ולכן מתעורר בי בימים אלה לא רק המצפון האישי אלא גם הגאווה הלאומית על המהות המוסרית של ערכי היהדות. ואני הולכת לבית-הכנסת לראות, איך יהודים נכנעים למצפונם ומכים על חטא. לשם שינוי – על חזה עצמם, ולא על חזה זולתם.

בבית הכנסת, כשאני משקיפה מעזרת הנשים על עדת הגברים המעוטפים בטליתות, מיטשטשת אט-אט התמונה שלעיני ומתמזגת עם תמונה אחרת דומה במסגרתה ושונה בפרטיה; עם תמונת מתפללים שאת פניהם המוכרים לא אראה עוד לעולם, ואיש לעולם לא יראם עוד, כי הושמדו מתחת לשמי ה'.

ואז, הכאב החונק את גרוני מפַנה את מקומו לזעם אדיר, וידי המורמת להכות על חטא נעצרת מתוך מרד, ואני רוצה לצעוק לאותו אל שבדימוי הנראה כמוני, כי נבראתי בצלמו: “אתה תכה על חטא; אתה תכה על החטאים הנוראים שחטאת לפנינו; אתה, לא אנחנו”.

ידעתי שזהו דימוי פרימיטיבי, וצלם אלוהים באדם הוא המצפון. אבל אם כך הוא, הרי צריך שיהיה מצפון גם לו, ובדרכו שלו הוא וודאי מכה על חטא על מה שעולל לעם היהודי.

שיר הילדים הידוע חנוכה-חנוכה-חג-חביב-כל-כך קולע בהגדרתו. חביב היא המלה. אין בחנוכה מן הקדושה של חגים אחרים ולא מן הצווים והאיסורים של חגים אחרים; חוץ מהדלקת הנרות לא קשורות בו למעשה כל מצוות. לביבות אוכלים בהתנדבות, ואם לא נסובב את הסביבון, לא חטאנו לשולחן הערוך.

בכל זאת – ואולי דווקא משום כך – חנוכה הוא חג יפה. יש בו “אווירה”. בסוף כסליו קר בחוץ, אפילו בישראל. חום הבית נעים; הנרות הדולקים, הזמירות והמשחקים בחוג המשפחה מוסיפים נופך של חמימות.

אנחנו אוהבים את חנוכה, לפעמים נדמה כי ביחס הלבבי אליו היהודים כאילו מפצים את החג הזה על העוול הרשמי שעשו לו קדמונים. שהרי קופח חלקו לעומת פורים, למשל. מגילת אסתר, סיפור השתדלנות באמצעות מין, זכתה להיכלל בתנ"ך, ואילו מקומו של ספר החשמונאים לא יכירנו בו. יתר-על-כן. גם בספרות התלמודית לא מסופר דבר-וחצי-דבר על התשועות והמלחמות שעליהן מספרת ההיסטוריה ושעליהן מסופר גם בתפילה.

והרי המכבים שסיכנו את נפשם והניפו נס-מרד נגד עריצות, לא היו גיבורים סתם. הרי כאשר קמו מעטים נגד רבים, למען היהדות ועצמאותה הרוחנית עשו זאת, להגנה על הדת וערכיה. אבל ספר גבורתם נשאר ספר חיצוני.

ההסברים לתמיהה זאת הם שונים, משכנעים יותר ומשכנעים פחות. אחד מהם נראה סביר מאוד, מפני שהוא אופייני למציאות היהודית בכל הדורות, והוא – המפלגות, הפילוגים בעם. בימים ההם לא היו רפ“י או רפ”י-לשעבר, ולא גח"ל ולא “עבודה”, אבל היו צדוּקים ופרוּשים. בית החשמונאים נטה לצדוקים, ואילו מחברי התלמוד נמנו עם הפרושים. הם התנגדו לבית החשמונאים מטעם זה – שהיו לו, כמובן, גם יסודות אידיאולוגיים צרופים – ואפשר כי בשל כך לא נכללו מעשי הגבורה של המכבים במקורות הקדושים ליהדות. מה שמסופר בתלמוד על חנוכה, סובב על מעשה הנס של פך השמן.

אבל היהודים מפצים את החג על טשטוש חשיבותו הלאומית-היסטורית, ומאדירים את חנוכה. בגולה הנוצרית, ובמיוחד בארצות-הברית, הוא ה“קונטרה” היהודי לחג-המולד. אם אצל השכן מאיר עץ-אשוח, אצל היהודי מאירה חנוכיה. אם הגויים מעניקים מתנות בחג-המולד, עושים זאת היהודים בחנוכה. אגב, הפסיכולוגים האמריקנים– שאחוז עצום מהם יהודים – מייעצים להורים (בתמיכה פעילה של ענף הפרסומת המסחרית) לתת לילדיהם מתנה בכל אחד משמונת ימי חנוכה ולקדם בכך כל סכנה של היווצרות תסביכים בגלל חיי השוני של מיעוט, העשויים להתחזק באווירת חג-המולד.

אלא שאין מקום בעולם בו חי תוכנו של חג זה כמו בישראל. אנחנו יודעים, מה פירושה של מלחמת מעטים נגד רבים ושל נצחון המעטים על הרבים. לנו זוהי היסטוריה מוחשית בצדה הבטחוני והגיאוגרפי, ומשום כך חנוכה הוא הישראלי שבכל חגי ישראל.

אנחנו מבינים לא רק את נס התשועות והמלחמות, אלא גם את משממעותו של נס פך-השמן; שר האוצר מבין ועקרת-הבית מבינה. אצלנו, מכוח ייחודם הישראלי של תלוש המשכורת ושל תקציב המשפחה, מתחדש הנס הזה מדי חודש בחודשו.

כשמקבלים את המשכורת מינוס מס-הכנסה ומלווה קליטה ומינוס ביטוח לאומי ומס אחיד ומס מפלגות ומס ועד העובדים, ואחרי שמשלמים את מסי העיריה ואת מסי הארנונה, את אגרת מלווה הבטחון ואת המשכנתא – כי אז, במקרה הטוב, אנחנו נשארים בערך עם הסכום הדרוש לתשלום החובות במכולת, באטליז ואצל הירקן.

ואיך אפשר לחיות עם כמה לירות של מזומנים עד למשכורת הבאה, כשצריך ערדליים לילד, ומתנה לבר-מצווה של בן-האחות, וצריך להזמין אינסטלטור כי הכיוֹר סתום?

עובדה שאפשר. עובדה שקונים את הערדליים וגם יוצאים לבלות, ורוכשים טלוויזיה, ומשלמים בעד שיעורים פרטיים של הבת בתיכון, ונוסעים לטיולים. זה פטנט ישראלי; את המשכורת מוציאים על מסים ואת החיים מממנים מניסים, וזה סוד המורשת של פך השמן שאינו פוסק כל עוד לא בא השמן החדש.

בינינו לבין עצמנו, גיבורי פורים אינם גיבורים כלל. אסתר המלכה בוודאי יפה היתה וחיננית, אם עמדה במבחן הזה של התחרות עם כל בנות הממלכה. סוף-סוף הבוחן היה בעל-הדבר עצמו, ולא חבר-שופטים מורכב על-פי מפתח מפלגתי או מסחרי. אבל יופי, אפילו איננו שקר, וחן, אפילו איננו הבל, הם מתת-חסד של הטבע ולא זכות עצמית שקונים אותה במאמץ, במאבק פנימי, בהישג אישי.

אם להאמין לאיציק מנגר המנוח, הרי אסתר היתה גם טובה וצייתנית והקריבה את אהבתה לשוליית-החייט כדי להינשא סתם למלך-שליט, ועוד גוי! אבל להתערב אצל המלך למען בני עמה, היא כנראה לא היתה להוטה. אחרת, מדוע נאלץ דודה מרדכי לאיים עליה שאם תחריש – רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר ואילו היא ובית אביה יאבדו?

בין כך ובין כך, גבורתה הסתכמה רק בהפעלת קסמיה הנשיים בתחום הפוליטי.

מרדכי היהודי, במחילה מכבודו, פיקח היה ומן הסתם גם ירא-שמים, אבל מקומו בהיסטוריה שמור לו בזכות סרסרות לדבר-מצווה.

על שאר גיבורי המגילה אין מה לדבר. שלא כמו במגילת רות, שגם היא סיפור עממי נלבב, אין במגילת אסתר דמות מעוררת הערכה: אין בה אף מעשה אנושי נאה אחד, שום לקח מוסרי.

אדרבא, המלכה ושתי שמיאנה להראות לפני העמים והשרים את יופיה, באה על עונשה בשל גילוי מידת צניעותה זו. נדמה לי שבכל המגילה, ושתי היא הדמות החיובית ביותר.

אבל הסיפור הזה דיבר אל לב יהודים במשך אלפיים שנה, כי הוא קולע לתנאי גלות. צוררים, שתדלנות, נסים וסוף מר לצוררים.

לכן פורים בגולה הרבה יותר משמעותי, אבל בישראל הוא הרבה יותר שמח. הוא שמח לא מפני שיש מסיבות וערבי בידור לפעמים אפילו עדלידות בלי תקלות. הוא שמח מפני שטוב לראות ילדים חמודים בתחפושות ססגוניות. גם בחו“ל מתחפשים הילדים היהודים בפורים, אך בצאתם לרחוב הם בטלים בששים. בישראל הם כובשים את הארץ – והם גם מתנהגים ככובשים, לא כמו צה”ל בשטחים המוחזקים. והילדים שמחים ומאושרים ולכן כולנו שמחים ומאושרים.

בחו“ל התייחסו אל פורים יותר מדי ברצינות. אני זוכרת את האפיה הקדחתנית שהתנהלה בימי ילדותי במטבחה של אמי כל השבוע לפני פורים. היא אפתה כאילו בקבלנות, בלי עלי-בצק קנויים מן המוכן, בלי מערבל, ואפילו בלי קמח תופח מאליו. היא הכינה דברי מאפה ממינים רבים מאוד: אזני המן ו”קינדלעך", בפרג ובאגוזים, כרוכיות ועוגות-פירות, טורטים ורוּלאדות, עוגיות ומליחים.

ביום פורים היתה נוטלת מגשים וקופסאות, ממלאה אותם בדברי המאפה, קצת מזה וקצת מזה בכל מנה, ושולחת אותם

לקרובים ולמכרים ולשכנים ולנזקקים. אני הייתי עומדת על-ידה ונושכת את השפתיים מרוב צער על שכל הטוב המתוק הזה עובר לרשות אחרים. הייתי מתנחמת כאשר פעם אחר פעם נפתחה הדלת והגיע משלוח-מנות של דברי המאפה על מגשים ובקופסאות מאת קרובים ומכרים ושכנים.

מכיוון שרוב המכרים שלנו היו מכירים זה את זה, ורוב הקרובים היו מקרובים זה אל זה, החליפו גם ביניהם משלוח-מנות, הרי במעגל-השרשרת הזה של משלוחים מדודה פלורה לגברת מינה ומגברת מינה לדודה קלרה ומדודה קלרה אל דודה פלורה, בכל הצירופים וצירופי-הצירופים האפשריים, בלתי נמנע היה, כי בסיבובים האלה יחזור אלינו חלק מדברי המאפה של עצמנו, בתור תשורה ממישהו אחר. ואני מעולם לא הבנתי לשם מה כל התסבוכת הזאת.

לא אדע אם המנהג בצורתו זו עדיין קיים. בחוגים מסויימים הוא בודאי נשמר. בסביבה החברתית שלי ספק אם בכלל זוכרים אותו. עכשיו אנחנו שולחים פרחים, שמחיריהם ממריאים אל-על לכבוד החג, ויש שולחים עוגה קנויה, בקבוק משקה או בונבוניירה. דרכה של התקשורת המודרנית להזדקק למתווכים.

אמת, דווקא על כך אינני מצטערת הרבה. אבל אני תוהה על דבר אחר: רוב מצוות פורים ומנהגיו נשתמרו אתנו, עם החילוניים כמו עם הדתיים. אולי מפני שאלה הם מצוות ומנהגים שאינם מחייבים שום קורבן ואינם גורמים כל קושי – רובם, חוץ מאחד. במגילה נצטווינו לעשות את ימי פורים ימי משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. ימי משתה ושמחה – יש; משלוח מנות בצורה מודרנית – יש; מתנות לאביונים – נשכחו כליל.

מרגע שחדלנו להיות גלותיים, התנערנו גם מתכונות נפלאות שציינו את יהודי הגולה. הצדקה, למשל, היתה ממש קו-אופי אצלם (למזלנו, אצלם הוא נשאר קו-אופי, אחרת מה היה על המגבית?)

מן המקורות הקדומים שלנו עולה גישה כל כך נהדרת לענייני צדקה, שגישת הסעד המודרנית-המתקדמת בקושי יכולה להוסיף עליה. למשל, לימדו רבותינו שהמצוּוים אנו לספק לנזקק אשר יחסר לו לפי הרגליו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. וסיפרו על הלל הזקן שנתן לעני אחד, בן-טובים, סוס-לרכוב עליו אבל לא מצא עבד לרוץ לפניו, ולכן הלל עצמו רץ לפניו שלושה מילין. במסכת כתובות מסופר על מר עוקבא ששלח לעני בשכונתו מאה זוזים בערב יום-הכיפורים. הוא שלחם בידי בנו, שחזר כעבר זמן קצר עם הכסף ואמר: לא נתתי כי לא צריך, ראיתי שמוזגים לו יין ישן. הגיב האב: אם כל כך מפונק הוא – לך ותביא לו מאתיים זוזים.

הדורות המאוחרים יותר לא הגדילו לעשות עד כדי כך. אבל הם בדרך-כלל עשו הרבה יותר מן הגויים שבתוכם ישבו. הקהילות היהודיות מפורסמות היו בדאגתן לעניים, וידועות במוסדות הסעד המפותחים שלהן. היהודי הפרט היה סועד נצרכים על שולחנו, ותורם לארגוני-צדקה, ונותן-בסתר ומבקר חולים, מגדל יתומים ומפרנס זקנים.

בישראל אנו מעדיפים את הגישה הנאורה של סעד ממלכתי. היא באמת עדיפה, כאשר היא מוגשמת, אצלנו היא מוגשמת רק בחלקה. שירותי הסעד אינם מספיקים כדי למלא את צרכי הנזקקים, אבל הם מספיקים כדי לפטור אותנו מתחושת החובה לצדקה.

ומי מאתנו לא נתן יותר מתנות לעשירים משנתן לעניים?

בעונת הפסח נזכרת אני תמיד ברגשי החרדה שעוררה בי מכירת-החמץ בימי ילדותי. כי לאבי, זכרונו לברכה, היתה פרנסה מתוקה מאוד. הוא היה סוכן בענף השוקולד, והיה לנו בבית מחסן ממתקים לצריכה משפחתית, כחלומו של כל ילד: שוקולדים מכל המינים, עשרות מינים, ונוגאטים ומארציפנים וואפלים, סוכריות ותופינים ובונבונים. ואת גן-העדן המושלם הזה, על כל אוצרותיו הממולאים והמצופים, היו מוכרים בערב-פסח לחצרן הנכרי. וכל שנה, בכל ימות החג, אחוזה הייתי פחד שמא יפתיע אותנו החצרן ויחליט להפעיל את זכות הקניין שלו.

אבל זה לא קרה אף פעם. זה לא קרה, דומני, בכל התולדות של מכירת-חמץ. זה אינו קורה אפילו בישראל שבה לא נהוגות בעניין זה עסקות פרטיות קטנות, ומכירת-החמץ מתבצעת במרוכז על-ידי הרבנות והמועצות הדתיות. אנשים בודדים קונים סחורות-חמץ בשווי של מיליונים רבים, במקדמה של עשר-עשרים לירות. ובכל זאת, אף אחד אינו חושב כי פועל הנקיון המוסלמי מיפו, שרכש את כל החמץ של תל-אביב רבתי, יממש את החוזה שחתמו עמו, או תושב אבו-גוש, אשר קנה את החמץ של מדינת ישראל, ישתלט על רכוש זה.

חזקה עליהם שבמוצאי-החג יתחרטו על העיסקה שקסמה להם בערב-החג. כל שנה מתחרטים, בכל מקרה מתחרטים. ואז מחזירים את המקדמה, כמובן בתוספת בקשיש קטן, ומבטלים את החוזה הנקרא דווקא שטר מכירה גמורה, לא פחות מגמורה. בפסח הבא הכל יחזור ויישנה, כמו הצגה שקדמו לה הרבה חזרות.

אפשר לבוא ולטעון בזלזול: הנה לכם אחד השקרים המוסכמים של חיי-הדת. עושים עיסקה מתוך הנחה ודאית שלא תתממש לעולם; מוכרים לאדם רכוש מתוך ידיעה ברורה שלא יוכל לשלם תמורתו. הנה אחד הפטנטים שתיקנו רבותינו כדי להשׂביע את הזאב ולהשאיר את הכבשה שלמה. מקיימים מצווה בדרך של אחיזת-עיניים.

אבל אפשר לראות זאת גם אחרת, ואני רואה זאת אחרת. מכירת החמץ היא אקט סמלי שבו מקיימים מסורת – וכמו כל סמל גם הוא תלוי ביחס הכבוד אליו. כל ילד יודע שדגל לאומי אינו מקודש מכוח עצמו; הוא בסך-הכל פיסת בד שאפשר לתפור ממנה גם תחתונים. מה שמעלה אותו ומקדש אותו הוא יחסנו אליו כאל סמל לאומי.

אכן, אין לי כל טענות לפטנט הרבני של מכירת חמץ. אדרבא, אני מעריצה את החכמה המונחת ביסודו, ההבנה העמוקה להכרח להתאים את צוויי הדת לצרכי החיים, על מנת לאפשר ולהבטיח קיומם. מה שמפריע לי הוא דווקא שאין יותר פטנטים כאלה, גם בתחומים אחרים; שלא תוקנו כמוהו זה דורות ועידנים, וכי אלה שתוקנו רובם קשורים איך-שהוא בענייני כסף. אולי זה משום שבגולה בעיות היהודים שזורות וקשורות היו בבעיות פרנסה, בגלל הכרח לקנות בכסף את הזכויות, כולל זכות הקיום.

אבל כיום, בארץ היהודים הריבונית, יש לנו גם בעיות אחרות שצריך לפתור אותן, ולא כדאי לפתור אותן במהפכות או בטריקת-דלת על המסורת. אני בעד זה שנפתור אותן בפטנטים. טלו לדוגמה את בעיית הנישואים של כהן וגרושה. בארץ שספר הטלפונים שלה שופע כהנים וכ"צים, ומקרי הגירושים בה רבים ומתרבים, אין זו בעיה שוּלית כלל. מדוע אי-אפשר יהיה לפתור אותה על-ידי אקט דתי סמלי של ויתור על הכהונה? אני מודה שזו אינה אמצאה שלי. התנועה הקונסרבטיבית בארצות-הברית מפעילה אותה זה מזמן. בא כהן לרב קונסרבטיבי ומבקש לשאת גרושה כדת וכדין, אין מקדשים אותם עד אשר הוא חותם לפני שני עדים ששוב אין חלקו בכהונה.

אצלנו הס מלהזכיר. אומרים כי זאת התחכמות ואחיזת-עיניים. אבל אינני רואה במה זה שונה עקרונית ממכירת-חמץ. גם אותה אפשר להציג כהתחכמות ואחיזת עיניים וגם בויתור על כהונה אפשר לראות אקט סמלי לקיום מסורת. מה שנחוץ לנו בארץ, זוהי ההבנה לצורך לגשר בין ציוויי הדת וצורכי החיים – וזוהי הרוח של מכירת-חמץ.

אפילוג, בהשתתפות קהל

שמתי נפשי בכפי והשמעתי את ההרהורים דלעיל בקול רם ומעל גלי האתר, וגם אם אינני יכולה להתלונן על העדר תגובות בדרך כלל, הרי הפעם הופתעתי מגל המכתבים שהציפני. לא אתייחס לאלה שהסכימו עמי, אך אני רואה חובה לתת ביטוי לדעות אחרות, מתנגדות או מחדשות.

אטול דוגמה מכתבו של בנימין כהן-שאולי מאשדוד, שחלק על ההשוואה בין מכירת חמץ לבין ויתור על כהונה: חמץ – הוא אמר – ככל רכוש חמרי אחר, הוא דבר שאדם יכול להחזיק בו או להיפטר ממנו כחפצו. לא כן הכהונה, שאין אדם רוכש אותה ואין הוא רשאי להפטר ממנה, כשם שאינו יכול לוותר על עובדת היותו פלוני בן פלוני. ומאחר שיש כאן שוני הגיוני שבמהות – הוא הזמינני לשנות דעתי.

בכל זאת לא שיניתי אותה, אפילו לא בהשפעת תגובה תוקפנית יותר, של ד"ר לפרובוקצ’ן שחלק על זכותי לעסוק בכגון אלה. לדעתו, לא די להכיר את מנהגי מכירת החמץ ולהציץ בספר הטלפונים ובסטאטיסטיקה של גירושין כדי לפסוק בבעיות הנישואים של כהן וגרושה. “לשם כך דרושה ידיעת המקורות, ואילו את” – כך מכתבו – “אמנם פקחית ויכולה להיות רב-ראשי בעין-גב, אבל את המקורות אינך יודעת ולא אביאם כאן בשבילך, כי אינך ראויה לכך”.

חשתי שד“ר לפרובוקצ’ן אינו הוגן כלפי. הרי הוא יודע כי אסור לי ללמוד את המקורות – בכל אופן, לפי תפיסתו – שנאמר “ושיננתם לבניך” ורש”י מפרש: לבניך, ולא לבנותיך. נוסף על כך הוא אינו הוגן כלפי עין-גב, שהוא רוצה להרכיב לה רב-ראשי כמוני. מן המפורסמות שאין רב-רבנית, אפילו לא בתנועה הרפורמית. מדוע לעשות את עין-גב שפן ניסויים? האם לא הספיקו להם הסורים מעל לראש במשך עשרים שנה?

בסדר, אינני יודעת תלמוד. ובכל זאת מסתבר שלא דיברתי בעלמא בענין ויתור על כהונה. הבאתי ראָיה מן הקונסרבטיבים בארה"ב, והנה באו לעזרי גם אחרים. כתבה לי ישראלית ממוצא פרסי: “אל תחשבי שהאמריקנים המציאו את הפטנט הזה, כמו את מכונת הכביסה. אצלנו כך נהגו מימי סבא של סבא: כהן הרוצה לשאת גרושה חייב לוותר על הכהונה, אלא שאצלנו גם פוצעים אותו בבוהן כדי שיהיה לו מום, ובעל מום ממילא פסול כהונה”.

וכתב לי הרצל לוסקי מחיפה: “צר לי שהזכרת רק את הקונסרבטיבים באמריקה, ולא הזכרת את היהדות המודרנית ביותר שממנה אני יוצא – את יהדות מרוקו. מזה דורות רבים היהדות המרוקנית מפעילה את הפטנט שכהן הרוצה לשאת גרושה מוותר על כהונתו וייקרא שמו ‘אביטל’. אין זה הפטנט היחיד שהיהדות המרוקנית החרדית יכולה לתת לאורתודוקסים בימינו, אבל במדינת ישראל קובעת ההלכה האשכנזית”.

למקרא דברים אלה ודאי תיזכרו בהלצה הישראלית על הנערה שישבה באוטובוס על יד רב אשכנזי, וזה קם והתרחק ממנה –– בעוד רב ספרדי שישבה לידו, לא עשה זאת. כאשר שאלה אותו הנערה לפשר השוני בהתנהגות, השיב: מפני שעמיתי רב, ואני חכם… זאת, כמובן, רק הלצה המבוססת בעיקר על שעשוע לשון – אבל יש בה גרעין של אמת, והוא שהיהודים הספרדים ויהודי עדות-המזרח בכלל סובלניים בענייני דת הרבה יותר מן האשכנזים.

עם זאת עלי להוסיף, למען האמת השלמה, שהרב אבו-חצירה, אצלו ביקשתי לוודא את מנהג ביטול הכהונה בעדה המרוקנית, השיב לי, כי “אין מנהג זה בא להתיר מלכתחילה נישואי כהן עם גרושה. רק אם הנישואים כבר נערכו, מחרישים עליהם ומשנים שמו של הכהן, כדי שידעו כי הוא פסול כהונה”.

את הסדר ההוא שערכה נערה צעירה בשביל הרבה נערות ונשים. אולי מאות. כולן צנומות היו וקצוצות-שיער, עם עיניים מבהילות בגודל בלתי-טבעי. כמו במחנה-ריכוז.

בסדר ההוא לא היה שולחן ולא כיסאות, לא יין ולא מצות, לא ביצה ולא חרוסת. לערוך סדר בתנאים כאלה סימן הוא לטירוף-דעת. כך אמרו כולן. פחד הטירוף רדף אותן ללא-הרף. כל הזמן מחחטות היו במעשיהן לחפש אותותיו.

אבל הנערה לא נרתעה. לה לא נראָה מקום טבעי יותר לערוך בו סדר מבית העבדים הזה, לא נראתה שעה יפה יותר לספר ביציאת מצרים משעה זו שלאחר יאוש. “ויוציאנו ה' אלוהינו משם” – היכן נזכיר, ולא כאן? “שפוך כחמתך אל הגויים” – מתי נזעק, לא עכשיו?

ואולי בכל זאת טרופה היתה דעתה. על לוח קרטון מרופט הניחה שארית גבינה, במקום ביצה, וקיסם-עץ במקום זרוע, ועלה ירוק במקום כרפס. תחליף לחרוסת גם הדמיון לא הספיק. רק המרור היה מקורי.

היא מזגה מים בספלוני הפח. צריך היה לברך שהכל-נהיה-בדברו, שיננה לעצמה. לאליהו הנביא מילאה את הספל על גדותיו. תמיד היו ממלאים כוסו בבית. תמיד נדמה היה לה, כלשאר הילדים, כי פני היין ירדו כלשהו אחרי פתיחת הדלת. הוא בא, האיש הרוכב על סוסי אש בסערה, הוא טעם מיין הסדר שלנו. הוא יבוא גם הפעם. הוא ישתלח משמי ערבות לראות בנות ישראל בנאקתן. פני המים העלובים האלה יירדו מטה-מטה.

כשהסירה את הממחטה הצבאית הגנובה מעל קערת המצות המוגבהת בידה, עבר רחש תדהמה בין הנשים. כי על משטח הקרטון מונחות היו, יסלח לה האל, שלוש פרוסות לחם. פרוסות דקיקות ויבשות שנחסכו מפה רעב, אבל חמץ. חילול קודש או טירוף דעת, מה משניהם מפחיד פחות?

הא לחמא עניא, אמרה הנערה וקולה רועד, הא לחמא עניא. זה שלמעלה יבין. לאלה שלמטה תרגמה: “סיס איסט דאס ברוט דאַס אֶלאֶנדס”. לא היתה להן שפה משותפת אלא הגרמנית. עכשיו גם הן הבינו. הבינו ששום מצה לא דמתה ללחמא עניא כמו שדומה לו “הברוֹֹט” הזה.

את “מה נשתנה” שאלה כמצוות אנשים מלומדה, מהר ובלי תרגום. הקושיות היו רחוקות מן המציאות. כי הלילה ההוא, לאמיתו של דבר, לא נשתנה מכל הלילות. אותו רעב, אותו חמץ, אותו מרור. הוא נשתנה רק מלילות-סדר אחרים, מכל לילות הסדר שבכל הדורות מאז היות ישראל לעם.

עבדים היינו לפרעה במצרים… הגדה לא היתה לה. היו לה רק זכרונות. זכרונות מבית יהודי שהשכינה שרתה עליו. זכרונות מאוהלה של תורה, שם שיננה דת ומצוות. פרקי ההגדה נשתמרו בהם סדורים, על מנגינותיהם והלכותיהם ופירושיהם. כך האמינה.

את הדגש שמה על פרקי נחמה, שנוחים היו ללימוד גזירה שווה. כמו ברוך-שומר-הבטחתו, למשל. כי גזר על בני ישראל שעבוד של ארבע מאות שנה. אלא ש“חישב את הקץ” – קץ, 190 בגימטריה – וקיצר ימי סבלם כדי מחצית.

העיניים המבהילות בגדלן הבלתי-טבעי נפקחו עוד יותר. הן נתלו בה באמון ובאמונה. כך זה היה, וכך זה כתוב? מקצתו כתוב – הודתה, ומקצתו פירוש. אבל זה כתוב כולו: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”.

רוח-חיים נכנסה בעצמות היבשות. מה עוד כתוב וינחם? הנערה שוב אינה יודעת. לפתע הכל כאילו נמחק מזכרונה. הוא נעשה לוח חלק ושחור. אלוהי שבמרומים, עזרני, הנני עניה ממעש, נרעשת ונפחדת. באתי להתחנן לפניך, שַדַי איום ונורא, היה נא מצליח דרכי, ואל יהיה מכשול לתפילתי. יהי רצון מלפניך שלא ייפסק קולי ולא ימוש זכרוני. יצאתי מדעתי, אמרה לעצמה. התחייבתי בנפשי. שיבשתי וחיללתי את התפילה האהובה מכולן, הקדושה בכולן. תפילת שליח הציבור בימים הנוראים. אך הן לא נשאתיה לשוא. הן שליחה אני של יבור ויום נורא הוא. מאותהעיניים תלויות בה בצמאון. היא ממשיכה כבעל-כורחה. ארשתשפתנו יערב לפניך אל רם ונישא, מבין ומאזין, מביט ומקשיב. אפילו התרגם הגרמני מרעיד-לב. זה לא בהגדה, היא יודעת, אבל מה זה חשוב? הרי בכלללא ברור, לא ברור אפילו, אם הלילה ליל הסדר הוא. וכי יודעים כאן מועדם עבריים? מישהו ממחנה הגברים הסמוך, ברגע חטוף של פגישה מקרית, אמר משהועל פסח שצריך לחול בימים אלה. זה הכל.

קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם. הניגון העצוב, ניגון איכה זה, בליל-סדר שמעה אותו. זה לא ההגדה. זה ירמיהו, ואפשר יחזקאל. גם זאת אינה יודעת עוד. אולי היא שוכחת מרוב שקיעה בזכרונות. אין הווה, אין עתיד, יש רק עבר לחיות בו. הזכרון עייף. צריך לספר להן את האמת. צריך להגיד להן שאלה שוב אינם פרקי הגדה, שאת ההגדה שכחה.

דממת אימה, תגובת יאוש. מה יהיה עכשיו? איך יוושעו ואין בהן מי שתפנה לבורא בתפילה הנכונה ליום? הנערה דולה משהו מעמקי זכרונה המטושטש: אגדה, משל. משהו על יהודים בצרה ששכחו כיצד מתפללים. רק את האלף-בית ידעו. בצר להם התחילו זועקים אותיות והיושב במרומים ציווה על כל המלאכים שהם פועלי-תפילות לצרפתן לתפילה זכה ולהביאה לפני כיסא כבודו.

אל תבכו בנות ישראל, אל תמררו. את ההגדה שכחנו, אבל את הפסוקים האלה שזעקנו כעילגות מכאן ומכאן – הוא יאספם ויצרפם לתחינת נשים שתבקע שערי שמים. הוא יצרפם להגדת זמן פדותנו – לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שׂרף ולא על-ידי שליח. אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.