את הסדר ההוא שערכה נערה צעירה בשביל הרבה נערות ונשים. אולי מאות. כולן צנומות היו וקצוצות-שיער, עם עיניים מבהילות בגודל בלתי-טבעי. כמו במחנה-ריכוז.
בסדר ההוא לא היה שולחן ולא כיסאות, לא יין ולא מצות, לא ביצה ולא חרוסת. לערוך סדר בתנאים כאלה סימן הוא לטירוף-דעת. כך אמרו כולן. פחד הטירוף רדף אותן ללא-הרף. כל הזמן מחחטות היו במעשיהן לחפש אותותיו.
אבל הנערה לא נרתעה. לה לא נראָה מקום טבעי יותר לערוך בו סדר מבית העבדים הזה, לא נראתה שעה יפה יותר לספר ביציאת מצרים משעה זו שלאחר יאוש. “ויוציאנו ה' אלוהינו משם” – היכן נזכיר, ולא כאן? “שפוך כחמתך אל הגויים” – מתי נזעק, לא עכשיו?
ואולי בכל זאת טרופה היתה דעתה. על לוח קרטון מרופט הניחה שארית גבינה, במקום ביצה, וקיסם-עץ במקום זרוע, ועלה ירוק במקום כרפס. תחליף לחרוסת גם הדמיון לא הספיק. רק המרור היה מקורי.
היא מזגה מים בספלוני הפח. צריך היה לברך שהכל-נהיה-בדברו, שיננה לעצמה. לאליהו הנביא מילאה את הספל על גדותיו. תמיד היו ממלאים כוסו בבית. תמיד נדמה היה לה, כלשאר הילדים, כי פני היין ירדו כלשהו אחרי פתיחת הדלת. הוא בא, האיש הרוכב על סוסי אש בסערה, הוא טעם מיין הסדר שלנו. הוא יבוא גם הפעם. הוא ישתלח משמי ערבות לראות בנות ישראל בנאקתן. פני המים העלובים האלה יירדו מטה-מטה.
כשהסירה את הממחטה הצבאית הגנובה מעל קערת המצות המוגבהת בידה, עבר רחש תדהמה בין הנשים. כי על משטח הקרטון מונחות היו, יסלח לה האל, שלוש פרוסות לחם. פרוסות דקיקות ויבשות שנחסכו מפה רעב, אבל חמץ. חילול קודש או טירוף דעת, מה משניהם מפחיד פחות?
הא לחמא עניא, אמרה הנערה וקולה רועד, הא לחמא עניא. זה שלמעלה יבין. לאלה שלמטה תרגמה: “סיס איסט דאס ברוט דאַס אֶלאֶנדס”. לא היתה להן שפה משותפת אלא הגרמנית. עכשיו גם הן הבינו. הבינו ששום מצה לא דמתה ללחמא עניא כמו שדומה לו “הברוֹֹט” הזה.
את “מה נשתנה” שאלה כמצוות אנשים מלומדה, מהר ובלי תרגום. הקושיות היו רחוקות מן המציאות. כי הלילה ההוא, לאמיתו של דבר, לא נשתנה מכל הלילות. אותו רעב, אותו חמץ, אותו מרור. הוא נשתנה רק מלילות-סדר אחרים, מכל לילות הסדר שבכל הדורות מאז היות ישראל לעם.
עבדים היינו לפרעה במצרים… הגדה לא היתה לה. היו לה רק זכרונות. זכרונות מבית יהודי שהשכינה שרתה עליו. זכרונות מאוהלה של תורה, שם שיננה דת ומצוות. פרקי ההגדה נשתמרו בהם סדורים, על מנגינותיהם והלכותיהם ופירושיהם. כך האמינה.
את הדגש שמה על פרקי נחמה, שנוחים היו ללימוד גזירה שווה. כמו ברוך-שומר-הבטחתו, למשל. כי גזר על בני ישראל שעבוד של ארבע מאות שנה. אלא ש“חישב את הקץ” – קץ, 190 בגימטריה – וקיצר ימי סבלם כדי מחצית.
העיניים המבהילות בגדלן הבלתי-טבעי נפקחו עוד יותר. הן נתלו בה באמון ובאמונה. כך זה היה, וכך זה כתוב? מקצתו כתוב – הודתה, ומקצתו פירוש. אבל זה כתוב כולו: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”.
רוח-חיים נכנסה בעצמות היבשות. מה עוד כתוב וינחם? הנערה שוב אינה יודעת. לפתע הכל כאילו נמחק מזכרונה. הוא נעשה לוח חלק ושחור. אלוהי שבמרומים, עזרני, הנני עניה ממעש, נרעשת ונפחדת. באתי להתחנן לפניך, שַדַי איום ונורא, היה נא מצליח דרכי, ואל יהיה מכשול לתפילתי. יהי רצון מלפניך שלא ייפסק קולי ולא ימוש זכרוני. יצאתי מדעתי, אמרה לעצמה. התחייבתי בנפשי. שיבשתי וחיללתי את התפילה האהובה מכולן, הקדושה בכולן. תפילת שליח הציבור בימים הנוראים. אך הן לא נשאתיה לשוא. הן שליחה אני של יבור ויום נורא הוא. מאותהעיניים תלויות בה בצמאון. היא ממשיכה כבעל-כורחה. ארשתשפתנו יערב לפניך אל רם ונישא, מבין ומאזין, מביט ומקשיב. אפילו התרגם הגרמני מרעיד-לב. זה לא בהגדה, היא יודעת, אבל מה זה חשוב? הרי בכלללא ברור, לא ברור אפילו, אם הלילה ליל הסדר הוא. וכי יודעים כאן מועדם עבריים? מישהו ממחנה הגברים הסמוך, ברגע חטוף של פגישה מקרית, אמר משהועל פסח שצריך לחול בימים אלה. זה הכל.
קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים. רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם. הניגון העצוב, ניגון איכה זה, בליל-סדר שמעה אותו. זה לא ההגדה. זה ירמיהו, ואפשר יחזקאל. גם זאת אינה יודעת עוד. אולי היא שוכחת מרוב שקיעה בזכרונות. אין הווה, אין עתיד, יש רק עבר לחיות בו. הזכרון עייף. צריך לספר להן את האמת. צריך להגיד להן שאלה שוב אינם פרקי הגדה, שאת ההגדה שכחה.
דממת אימה, תגובת יאוש. מה יהיה עכשיו? איך יוושעו ואין בהן מי שתפנה לבורא בתפילה הנכונה ליום? הנערה דולה משהו מעמקי זכרונה המטושטש: אגדה, משל. משהו על יהודים בצרה ששכחו כיצד מתפללים. רק את האלף-בית ידעו. בצר להם התחילו זועקים אותיות והיושב במרומים ציווה על כל המלאכים שהם פועלי-תפילות לצרפתן לתפילה זכה ולהביאה לפני כיסא כבודו.
אל תבכו בנות ישראל, אל תמררו. את ההגדה שכחנו, אבל את הפסוקים האלה שזעקנו כעילגות מכאן ומכאן – הוא יאספם ויצרפם לתחינת נשים שתבקע שערי שמים. הוא יצרפם להגדת זמן פדותנו – לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שׂרף ולא על-ידי שליח. אלא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.