בעונת הפסח נזכרת אני תמיד ברגשי החרדה שעוררה בי מכירת-החמץ בימי ילדותי. כי לאבי, זכרונו לברכה, היתה פרנסה מתוקה מאוד. הוא היה סוכן בענף השוקולד, והיה לנו בבית מחסן ממתקים לצריכה משפחתית, כחלומו של כל ילד: שוקולדים מכל המינים, עשרות מינים, ונוגאטים ומארציפנים וואפלים, סוכריות ותופינים ובונבונים. ואת גן-העדן המושלם הזה, על כל אוצרותיו הממולאים והמצופים, היו מוכרים בערב-פסח לחצרן הנכרי. וכל שנה, בכל ימות החג, אחוזה הייתי פחד שמא יפתיע אותנו החצרן ויחליט להפעיל את זכות הקניין שלו.
אבל זה לא קרה אף פעם. זה לא קרה, דומני, בכל התולדות של מכירת-חמץ. זה אינו קורה אפילו בישראל שבה לא נהוגות בעניין זה עסקות פרטיות קטנות, ומכירת-החמץ מתבצעת במרוכז על-ידי הרבנות והמועצות הדתיות. אנשים בודדים קונים סחורות-חמץ בשווי של מיליונים רבים, במקדמה של עשר-עשרים לירות. ובכל זאת, אף אחד אינו חושב כי פועל הנקיון המוסלמי מיפו, שרכש את כל החמץ של תל-אביב רבתי, יממש את החוזה שחתמו עמו, או תושב אבו-גוש, אשר קנה את החמץ של מדינת ישראל, ישתלט על רכוש זה.
חזקה עליהם שבמוצאי-החג יתחרטו על העיסקה שקסמה להם בערב-החג. כל שנה מתחרטים, בכל מקרה מתחרטים. ואז מחזירים את המקדמה, כמובן בתוספת בקשיש קטן, ומבטלים את החוזה הנקרא דווקא שטר מכירה גמורה, לא פחות מגמורה. בפסח הבא הכל יחזור ויישנה, כמו הצגה שקדמו לה הרבה חזרות.
אפשר לבוא ולטעון בזלזול: הנה לכם אחד השקרים המוסכמים של חיי-הדת. עושים עיסקה מתוך הנחה ודאית שלא תתממש לעולם; מוכרים לאדם רכוש מתוך ידיעה ברורה שלא יוכל לשלם תמורתו. הנה אחד הפטנטים שתיקנו רבותינו כדי להשׂביע את הזאב ולהשאיר את הכבשה שלמה. מקיימים מצווה בדרך של אחיזת-עיניים.
אבל אפשר לראות זאת גם אחרת, ואני רואה זאת אחרת. מכירת החמץ היא אקט סמלי שבו מקיימים מסורת – וכמו כל סמל גם הוא תלוי ביחס הכבוד אליו. כל ילד יודע שדגל לאומי אינו מקודש מכוח עצמו; הוא בסך-הכל פיסת בד שאפשר לתפור ממנה גם תחתונים. מה שמעלה אותו ומקדש אותו הוא יחסנו אליו כאל סמל לאומי.
אכן, אין לי כל טענות לפטנט הרבני של מכירת חמץ. אדרבא, אני מעריצה את החכמה המונחת ביסודו, ההבנה העמוקה להכרח להתאים את צוויי הדת לצרכי החיים, על מנת לאפשר ולהבטיח קיומם. מה שמפריע לי הוא דווקא שאין יותר פטנטים כאלה, גם בתחומים אחרים; שלא תוקנו כמוהו זה דורות ועידנים, וכי אלה שתוקנו רובם קשורים איך-שהוא בענייני כסף. אולי זה משום שבגולה בעיות היהודים שזורות וקשורות היו בבעיות פרנסה, בגלל הכרח לקנות בכסף את הזכויות, כולל זכות הקיום.
אבל כיום, בארץ היהודים הריבונית, יש לנו גם בעיות אחרות שצריך לפתור אותן, ולא כדאי לפתור אותן במהפכות או בטריקת-דלת על המסורת. אני בעד זה שנפתור אותן בפטנטים. טלו לדוגמה את בעיית הנישואים של כהן וגרושה. בארץ שספר הטלפונים שלה שופע כהנים וכ"צים, ומקרי הגירושים בה רבים ומתרבים, אין זו בעיה שוּלית כלל. מדוע אי-אפשר יהיה לפתור אותה על-ידי אקט דתי סמלי של ויתור על הכהונה? אני מודה שזו אינה אמצאה שלי. התנועה הקונסרבטיבית בארצות-הברית מפעילה אותה זה מזמן. בא כהן לרב קונסרבטיבי ומבקש לשאת גרושה כדת וכדין, אין מקדשים אותם עד אשר הוא חותם לפני שני עדים ששוב אין חלקו בכהונה.
אצלנו הס מלהזכיר. אומרים כי זאת התחכמות ואחיזת-עיניים. אבל אינני רואה במה זה שונה עקרונית ממכירת-חמץ. גם אותה אפשר להציג כהתחכמות ואחיזת עיניים וגם בויתור על כהונה אפשר לראות אקט סמלי לקיום מסורת. מה שנחוץ לנו בארץ, זוהי ההבנה לצורך לגשר בין ציוויי הדת וצורכי החיים – וזוהי הרוח של מכירת-חמץ.
אפילוג, בהשתתפות קהל
שמתי נפשי בכפי והשמעתי את ההרהורים דלעיל בקול רם ומעל גלי האתר, וגם אם אינני יכולה להתלונן על העדר תגובות בדרך כלל, הרי הפעם הופתעתי מגל המכתבים שהציפני. לא אתייחס לאלה שהסכימו עמי, אך אני רואה חובה לתת ביטוי לדעות אחרות, מתנגדות או מחדשות.
אטול דוגמה מכתבו של בנימין כהן-שאולי מאשדוד, שחלק על ההשוואה בין מכירת חמץ לבין ויתור על כהונה: חמץ – הוא אמר – ככל רכוש חמרי אחר, הוא דבר שאדם יכול להחזיק בו או להיפטר ממנו כחפצו. לא כן הכהונה, שאין אדם רוכש אותה ואין הוא רשאי להפטר ממנה, כשם שאינו יכול לוותר על עובדת היותו פלוני בן פלוני. ומאחר שיש כאן שוני הגיוני שבמהות – הוא הזמינני לשנות דעתי.
בכל זאת לא שיניתי אותה, אפילו לא בהשפעת תגובה תוקפנית יותר, של ד"ר לפרובוקצ’ן שחלק על זכותי לעסוק בכגון אלה. לדעתו, לא די להכיר את מנהגי מכירת החמץ ולהציץ בספר הטלפונים ובסטאטיסטיקה של גירושין כדי לפסוק בבעיות הנישואים של כהן וגרושה. “לשם כך דרושה ידיעת המקורות, ואילו את” – כך מכתבו – “אמנם פקחית ויכולה להיות רב-ראשי בעין-גב, אבל את המקורות אינך יודעת ולא אביאם כאן בשבילך, כי אינך ראויה לכך”.
חשתי שד“ר לפרובוקצ’ן אינו הוגן כלפי. הרי הוא יודע כי אסור לי ללמוד את המקורות – בכל אופן, לפי תפיסתו – שנאמר “ושיננתם לבניך” ורש”י מפרש: לבניך, ולא לבנותיך. נוסף על כך הוא אינו הוגן כלפי עין-גב, שהוא רוצה להרכיב לה רב-ראשי כמוני. מן המפורסמות שאין רב-רבנית, אפילו לא בתנועה הרפורמית. מדוע לעשות את עין-גב שפן ניסויים? האם לא הספיקו להם הסורים מעל לראש במשך עשרים שנה?
בסדר, אינני יודעת תלמוד. ובכל זאת מסתבר שלא דיברתי בעלמא בענין ויתור על כהונה. הבאתי ראָיה מן הקונסרבטיבים בארה"ב, והנה באו לעזרי גם אחרים. כתבה לי ישראלית ממוצא פרסי: “אל תחשבי שהאמריקנים המציאו את הפטנט הזה, כמו את מכונת הכביסה. אצלנו כך נהגו מימי סבא של סבא: כהן הרוצה לשאת גרושה חייב לוותר על הכהונה, אלא שאצלנו גם פוצעים אותו בבוהן כדי שיהיה לו מום, ובעל מום ממילא פסול כהונה”.
וכתב לי הרצל לוסקי מחיפה: “צר לי שהזכרת רק את הקונסרבטיבים באמריקה, ולא הזכרת את היהדות המודרנית ביותר שממנה אני יוצא – את יהדות מרוקו. מזה דורות רבים היהדות המרוקנית מפעילה את הפטנט שכהן הרוצה לשאת גרושה מוותר על כהונתו וייקרא שמו ‘אביטל’. אין זה הפטנט היחיד שהיהדות המרוקנית החרדית יכולה לתת לאורתודוקסים בימינו, אבל במדינת ישראל קובעת ההלכה האשכנזית”.
למקרא דברים אלה ודאי תיזכרו בהלצה הישראלית על הנערה שישבה באוטובוס על יד רב אשכנזי, וזה קם והתרחק ממנה –– בעוד רב ספרדי שישבה לידו, לא עשה זאת. כאשר שאלה אותו הנערה לפשר השוני בהתנהגות, השיב: מפני שעמיתי רב, ואני חכם… זאת, כמובן, רק הלצה המבוססת בעיקר על שעשוע לשון – אבל יש בה גרעין של אמת, והוא שהיהודים הספרדים ויהודי עדות-המזרח בכלל סובלניים בענייני דת הרבה יותר מן האשכנזים.
עם זאת עלי להוסיף, למען האמת השלמה, שהרב אבו-חצירה, אצלו ביקשתי לוודא את מנהג ביטול הכהונה בעדה המרוקנית, השיב לי, כי “אין מנהג זה בא להתיר מלכתחילה נישואי כהן עם גרושה. רק אם הנישואים כבר נערכו, מחרישים עליהם ומשנים שמו של הכהן, כדי שידעו כי הוא פסול כהונה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.