נתגלגל לידי דף פרסומת של הלנה רובינשטיין ונמצאתי למדה, כי לאיפור עיניים ראוי לשמו דרושים לפחות שמונה תכשירים ומכשירים של כחל ושרק.

למזלי קראתי באותו זמן בשׂורה אחרת שהיתה בה נחמה פורתא. קראתי כי בישראל נפתח בשעה טובה מכון יופי לגברים. סוף-סוף הגיעה גם לחופי ארצנו המפגרת כלשהו האופנה השוויונית של קוסמטיקה לגברים. כבר מייצרים בשבילם מערכת שלמה של תכשירי יופי; לא רק משחות גילוח עם ובלי קצף, לא רק מי-פנים לשימוש לפני ואחרי הגילוח, אלא גם קרם-פנים גברי, פודרה מוצקה בגוונים שונים, מי בושם, צבע לשׂערות, לכּה בהירה לציפרניים ועוד ועוד, בסך-הכל כשני תריסרים של אמצעי-עזר ליופי בשביל גברים.

יצרנים ומשווקים בחו"ל מודיעים גם על הצלחה רבה של חידוש אחר בשוק הצרכנים: לבני-גברים מבדים גמישים, המסתירים את השומן ומעצבים את הגוף, מעין מחוכים לגבר.

אני רואה בפמיניזציה הזאת של הגבר את הנקמה הסופית במין החזק. מה שחסר עדיין הוא ארנק-יד לגברים. סוף סוף, הם נושאים עמם לא פחות פרטי-מטען משנושאות עמן הנשים. גם הם מטלטלים עמם מפתחות ומעות קטנות, גם להם יש תעודות ופנקס-המחאות ושטרות כסף, גם הם צריכים ממחטה ומסרק ועט נובע ומשקפי-שמש בקיץ. סיגריות וגפרורים, או מצת, יש אצל גברים מעשנים כמו אצל נשים מעשנות. אלה מה? אין להם שפתון ופודריה. אך שני אלה אינם תופסים מקום רב, ובכל אופן פחות ממקטרת וקופסת טבק.

אלא שיש להם כיסים, הרבה כיסים. לכן החפצים שהם נושאים עמם אינם מתערבבים לדייסת-מערבולת המאפיינת ארנקי נשים;

ולכן גברים צוחקים כאשר אשה מחפשת משהו בארנקה, ומחטטת ומחטטת בו, ומוציאה ממנו תערוכה שלמה של מיני שמונצעס עד שהיא מוצאת את מבוקשה.

צריך לקחת את הכיסים מן הגברים והנקמה תהיה כמעט שלמה. היא תהיה שלמה לגמרי, אם וכאשר יוגשמו ההצעות הכלולות בתזכיר שוודי רשמי שהוגש לאו"ם ושבו דורשים ליצור שוויון-זכויות אמיתי בין המינים על-ידי מתן זכות לגבר להיות עקר-בית, לנהל את משק-הבית ולגדל את הילדים בשעה שהאשה יוצאת לעבודה לשחר פרנסה לבני ביתה.

בהן צדק שאינני פמיניסטית. אם איכפת לי שהנשים שוקעות בין סירים לבישול ותכשירים לאיפור עיניים, זה רק מפני הבזבוז המשווע של פוטנציאל אנושי. חברה מודרנית איננה יכולה לרשות לעצמה מותרות כאלה.

אינני פמיניסטית, ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של הגברים כלפי הנשים. במיוחד הוא מרגיז אותי כאשר הוא מוצא ביטויו בשבחים דווקא. במיוחד שבמיוחד מרגיז אותי השבח שהעניק החכם באדם לאשת החיל של משליו.

אשת החלומות של בעל משלי איננה מאפרת את עיניה, כי שקר החן והבל היופי. במקום זאת היא עובדת עבודת פרך. היא קמה בעוד לילה לתת טרף לביתה וחוק לנערותיה, כלומר להאכיל את בני ביתה ולקבוע את סידור העבודה למשרתות. במשך היום היא צופיה הליכות ביתה, כלומר מפקחת שתכנית הייצור תתבצע כהלכתה. אך אין פירוש הדבר שהיא עצמה אינה טורחת. אדרבא. היא מאמצת זרועותיה, ידיה שולחת בכישור וכפיה תומכת בפלך. לחם עצלות לא תאכל, חלילה, ולא יכבה בליל נרה.

האידיאל הנשי של החכם באדם איננו מסתפק בעבודת הבית הענפה. היא דואגת גם לפרנסת הבית. היא כאניית-סוחר אשר ממרחק תביא לחמה. היא דורשת צמר ופשתים, כלומר טווה ואורגת ועושה סדינים למכירה, מייצרת גם חגורות בשביל הסוחר הכנעני. מרווחי הסחר, מפרי כפיה, היא נוטעה כרם וקונה שדה. ומכיוון שהיא כל-כך חרוצה וכל-כך מצליחה, לא חסר דבר למשפחה. כל ביתה לבוש שנים, בעלה נודע בשערים כעשיר ומיוחס.

ומה הוא עושה, הבעל הנודע הזה, כאשר אשתו טווה חוטים ואורגת סדינים ונוטעה כרמים ומוכרת חגורות וקונה שדות? הוא יושב בשער עם זקני ארץ ומדבר פוליטיקה. הוא ידע מה טוב לגברים, החכם באדם.

משהו בכל זאת נשתנה במרוצת הדורות. אבל רק מעטות מצאו את שביל-הזהב בין שלמה המלך להלנה רובינשטיין.