הבחינות האידיאולוגיות של החזה החשוף בבליקיני לובנו בשעתן בוויכוח בין-גושי מעל דפי “איזווסטיה” מזה ומעל דפי “וושינגטון פוסט” מזה. אפשר לקבוע בסיפוק, כי הדבר לא פגע במגמת ההידברות האמריקו-סובייטית.
בינתיים לא שומעים הרבה על הבליקיני, אבל המראה העירום הפך לגל החדש של האופנה המאפשר לנו להידמות לחוה אמנו בכמה וריאציות של ביצוע. הפשוטה ביותר היא שמלת-מיני בלי שרוולים עם מחשוף עמוק מלפנים ומאחור ועם חורים במה שנשאר מן השמלה; חורים דקוראטיביים גדולים של כל מיני צורות גיאומטריות. האפשרות השניה, האלגנטית יותר, היא שמלה קונבנציונאלית סגורה מבד שקוף לחלוטין. אפשר בוודאי לחבר את שתי הרפשרויות ולחשוף חלק מן הגוף בלא-כלום וחלק בבד שקוף.
המראה העירום יוצר גם בעיות, כמובן. מה בדבר חזיה, למשל? אך בעיות לא נוצרו אלא כדי לפתור אותן, ובמקרה הזה הפתרון הוא בנייר-דבק שקוף. עד כה השתמשתי בו בכמויות די רציניות להדבקת כתבי יד, לתיקון דפים קרועים בספרים וכיוצא באלה. עדיין לא ברור לי איך משתמשים בו במקום חזיה, אבל נלמד…
השאלה היא מה הלאה. מה אחרי המראה העירום? לפי האופנאי היאפאני פאצ’ו רבאן דרושה קונצפציה חדשה של נשיות, ומי אנו שנתווכח אתו? הקונצפציה הרבאנית החדשה של הנשיות תתבטא בשכבת צבע במקום לבוש; שכבה דקה של צבע פלסטי מבריק המתייבש על הגוף בן-רגע ומהווה מעין שכבת עור שניה.
אולי באמת זהו השלב הדיאלקטי הבא בהתפתחות ההיסטורית של לבוש הנשים. אבל הוא איננו מדאיג אותי. גם המראה העירום אינו מדאיג אותי. האופנה הזאת תחלוף, ותחזור, ושוב תחלוף. היא לא תתאזרח אזרחות-קבע כל עוד קיימת תעשיית הטקסטיל בעולם. תעשיית הטקסטיל היא קבוצת-לחץ אדירה. אני סומכת עליה שתילחם על נפשה.
מה שמדאיג אותי, זוהי האופנה עצמה. לא שגעונותיה המתחלפים, אלא כוח התכתיב הקבוע שלה. אופנה היא תופעה סוציולוגית הנבנית על פסיכולוגיה של עדר ומוכרת מימים ימימה, בכל חברה ובתחומי חיים שונים. אבל בשום תחום היא איננה טוטאלית כל-כך ואוניברסלית כל-כך ומגוכחת כל-כך כמו בלבוש נשים.
לא אחת תראו כותרת במדור לאשה של עתון פלוני המודיעה כי “תצוגת פאריס מבשׂרת שינויים דראסטיים בהופעתנו”. חישבו נא רגע על משמעותה של הכותרת הזאת, שלא המצאתי אותה ושאינה יוצאת-דופן כלל. היא מבטאת מציאות, והמציאות היא שמספר אופנאים ישבו וחיפשו דרך לזכות בפרסום וברווחים, והגיעו למה שהגיעו. ומכיוון שכך, זה מחייב שינויים דראסטיים בהופעתנו. בהופעתי, בהופעתכן.
והנשים ישַנו את הופעתן. הן יבליטו את החזה או יצניעו אותו, יסלסלו את שׂערן או יישרו אותו, יתעטפו בשׂק, יפזזו בפעמון, יתקשטו במלמלות, לא לפי מה שנוח להן או יפה בעיניהן אלא לפי מה שיכתיבו להן. בנות-אדם שלעולם לא היו מסכימות שמישהו יורה להן בעד מי להצביע בבחירות, כמה ילדים ללדת או איזה ספר לקרוא, נשים שלא היו מסכימות כי בעליהן יגידו להן איזה מצרכים לקנות ועם איזו חברה להתיידד, נכנעות בנפש חפצה בהתפעלות של עגל לתכתיבם של בית דיוֹר, ז’אק היים ושאר בתי-המלוּכה. אני משוכנעת שזה מעיד על רמה נמוכה של התפתחות שכלית קולקטיבית.
יש בדיחה ארמנית על אחד שפרט בגיטרה והעלה תמיד אותו צליל עצמו. שאלו אותו מדוע הוא מסתפק בצליל אחד בשעה שאחרים משמיעים מנגינות יפות על-ידי גיוון הצלילים. “אה – אמר הארמני – הם עדיין מחפשים את הצליל הנכון. אני כבר מצאתיו”. אינני מציעה שכל אשה תחפש לה צליל אחד בלבושה
ותדבק בו תמיד, כמו אותו ארמני. היא צריכה להתלבש בסגנון ההולם אותה ואת אישיותה, לשנותו מדי פעם לפי גילה – המשתנה למרות כל ההכחשות – ולפי ההזדמנות, בהתאם לטעמה ולצרכיה, ולא בהתאם להבל-פיהם של היצרנים.
מדוע חצאית רחבה יפה בשנות החמישים, גועלית בשנות הששים, וחוזרת להיות יפה על סף שנות השבעים? מדוע מותניים מובלטים הם היום סמל ה“שיק” ומחר הם יהיו סמל האנטי-שיק? פשוט: מפני שלאשה אין שיפוט משלה. היא אינה יודעת מה יפה כל עוד לא אומר לה זאת בלנצ’יאגה.
וצבא של סופרות-אופנה מעביר את דברם של הדיקטאטורים הגדולים לעדר הצמא לבשׂורה – וכל שבוע מתפרסמת איזו זווית חדשה של האופנה החדשה בלבוש החדש. כאשר מעיינים בעתונות נשים או במדורים לאשה בעתונות הכללית, מוכרחים להגיע למסקנה, כי המין הנשי הוא נחות ברמת האינטלגנציה שלו.
אמנם הוכח שאין הדבר כן. בימינו הרבה נשים זכו לחינוך גבוה, אחוז גדול של נשים עובד מחוץ לבית. תחום התעניינותה של האשה המודרנית התרחב והיא תורמת את תרומתה הישירה למלאכת היצירה של החברה. אבל זאת עדיין איננה תופעה כללית, מכל מקום היא חדשה. ולכן, האשה שזכתה לשוויון זכויות ועובדת בעבודות של גברים פוחדת פחד-אימים שמא יגידו כי אבדה לה נשיותה, והיא ממשיכה לסגוד לאופנה.
בעתון ישראלי קראתי את הדיווח הבא במדור לאשה: “נשי כל העולם עוצרות נשימתן. מה אורך המכפלת בתצוגות החורף של האופנה העילית שנפתחו השבוע בפאריס? הקשיבו לבשׂורה: מדווחים לנו כי רוב האופנאים הנותנים את הטון הציגו חצאיות שמכפלתן נמוכה בשניים וחצי סנטימטרים לעומת התצוגות באביב”.
אפשר לשחרר את הנשימה העצורה ולהמשיך לקרוא. בהמשך כתוב, כי איב סן-לורן מתכוון להאריך את השמלות מתחת לברך כי ליצור צללית יותר נשית ויותר “סופיסטיקייטד”. מחברת הכתבה הביעה תמיהתה: מדוע, אם כן, הוא קיצר את השמלות לפני-כן? היא השיבה לעצמה, כי לאלוהי האופנה פתרונים.
בעיני זה דווקה לא תמוה כלל. אני מבינה יפה את סן-לורן וחבריו. הם עורכים ניסויים בפסיכולוגיית העדר שלנו, מבקשים לדעת עד היכן נלך אחריהם. כאשר הם רואים כי נלך אחריהם לאן שיובילו, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה וסחור-סחור, הם מרוצים. הם מנהיגים, הם שליטים, הם מתעשרים ומתפרסמים.
אותם אני מבינה. את הנשים אינני מבינה. אינני מבינה את הנכונות העיוורת הזאת להנמיך את המכפלת ולהעלות את המפלת, בלי כל צידוק וסיבה, בלי רצון ולפעמים בניגוד לרצון, כאילו מכוח גזירה. זה מרגיז, מרגיז מאוד. ומה שמרגיש יותר מכל הוא שאני המוחה בכל התוקף והכנוּת נגד התופעה המבישה הזאת, גם אני רצה כמו מטומטמת לקצר את החצאית או להאריכה, כפי שמכתיבים לי. איזו בושה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.