משנת תרט“ז – תרי”ז למדתי בראסיין בלוית עוד שלשה תלמידים אצל המלמד מקעלם אשר יצא לו שם למדקדק ובקי בכתבי הקדש, ופעולתו אמנם היתה גדולה על תלמידיו אשר אהבוהו כלם, ואחרי כן מלך עלי לבי ללכת בלוית אחד מחברי ללמוד בעיר קראז אשר בה היתה ישיבה מפורסמה, ושם העיר נודע לתהלה לרגלי רבה הגאון הנאור ר' יאנקעלע קראזער, ולי קרוב למשפּחתנו הדיין ר' שלמה, שם למדתי בישיבה ואהי לחבר להנער אפרים בן הרב בישיבה ההיא. ודיבר על לבי ללכת להתפלל יום יום לבית אביו הרב, אשר היה לו מנין תמידי בביתו כל השנה, מלבד הימים הנוראים. ותהלוכות הרב מצאו חן בעיני ואהבהו. הוא לא היה קנאי ולא לבד כי לא התנגד ללמודי חול, אך גם הודה בפה מלא, כי נחוץ לדעת שפת המדינה וידיעות העולם. ולרגלי זה יצא לו שם גדול בארץ, עד כי ידעו כלם, כי הגענעראל גובּערנאטאר מווילנא (נאזימאוו?) כבדהו מאד, ובכל עת מצוא דבר נחוץ בעניני היהודים, קראהו לבוא לווילנא. בעניניי הדת לא היה מחמיר. פסקיו היו קצרים ונמרצים, כן בדיני איסור והיתר וכן בדין תורה בין עברים נצים. ופעם אחת ראיתי, בבקר ערב סכות אחרי התפלה, והרב היה עוד לבוש בטליתו, והנה באו שלשה יהודים ויעמדו אצל הפתח, ולא נועזו ללכת הלאה. הרב נגש אליהם וישאלם לחפצם. האחד ענה כי באו לדין תורה. והרב שאלהו “הגידה נא לי מה הוא היום?” האיש הביט עליו כמשתומם לשאלה כזאת, ויען "היום הוא יום ד' " – הרב קצף מאד, ויצעק בקול גדול “פּויער (אכר)! הלא שאלתיך מה הוא היום! ואתה התחשוב כי אינני יודע כי הוא יום רביעי!?” – שלשה אלה נצבו כמו נד מפחד צעקת הרב, ולא ידעו מה לענות. אחרי עבור איזה רגעים, ענה אחד מהם “היום הוא ערב סכות”. – אכר! צעק הרב, אם ערב סכות היום, מה ליהודי לעשות ביום הזה?.
– “יהודי עושה סוכה וקונה לולב ואתרוג ומכין צרכי החג”. – – אם כן הוא, ענה הרב, לכו נא אכרים לבתיכם, עשו סכות קנו אתרוג ולולב ושמחו בחג. ואחרי החג תבואו אלי לדין תורה. והאנשים יצאו דחופים ומבוהלים כמו מלאך ד' דחפם.
בישיבה אשר למדתי, היו שלש כתות. קטנים, אמצעים וגדולים. בראשית בואי כאשר בחנני ראש הישיבה, ר' משה’ל חאנעס, הושיבני בין הקטנים. כי הייתי אז כבן עשתי עשרה. אך בעוד מעט העבירני לכתת האמצעים, וזכותי עמדה לי יען הייתי מתמיד בלמודי, וגם נודע לכל בני הישיבה כי הנני בקי בתנ“ך. ראש הישיבה הגיד את השיעור בכל יום בעד כתה אחת. ולפעמים גם שתי פעמים ביום. מספר כל בני הישיבה עלה למאה ועשרים. וביום הששי לא הגיד כל שעור בתלמוד, וילמוד רק כל פרשת השבוע, לכל בני הישיבה יחדו. אבל מן הגדולים לא באו ללמוד רק מעטים. בהיות ביניהם בני שמונה עשרה או יותר. ואני בשמעי פעם אחת את הפרשה ותרגומה מפי ראש הישיבה, ואבוז בלבי ללמוד חומש, אשר חשבתי כי הנני יודע יותר מראש הישיבה עצמו. ולא יספתי עוד לבוא לשמוע את השעור הזה. ויהי אחרי עבור שנים או שלשה ירחים, פעם אחת ביום הששי, טרם התלקטו בני הישיבה סביב השלחנות, ראני ראש הישיבה. וישאלני מדוע חדלתי משמוע למוד פרשת השבוע, ואני עניתיו, כי אינני חפץ לבלות שלש שעות לבהלה, יען הנני יודע את החומש יותר מכל בני הישיבה. ועל דברי אלה אשר חשב לעזות, ענה ואמר: זאת היא גאוה נפרזה, ולא לבן ישיבה להיות נער שובב (שייגעץ). והנני מצוה עליך לבוא לשמוע את השיעור. ואני חשבתי לי זאת לחלול כבודי, והחלטתי לבוא לשמוע, אך להלאותו בשאלות על כל מלה ומלה, להנקם ממנו, וכן עשיתי. פרשת השבוע היתה “בשלח” ראש הישיבה למד תמיד כל פסוק עם רש”י, ובכל מקום אשר פגש איזה מלות הנוגעות לדקדוק פסח עליהן. ואני החלותי לשאול שאלות בכל רגע, והוא נאלץ לענות. אם היו כל שאלותי טובות או נבערות לא אזכור כעת. אבל אני הן שאלתי רק למען הרעימו, עברו כשתי שעות עד הגיע לפסוק, עזי וזמרת יה, ובלמדו את הרש“י, פסח איזה שורות הנוגעות לדקדוק השפה. ואני קראתי; רבי! הלא פסחת איזה שורות, והוא ענה: ה”זה הוא דקדוק ואין לומדים דקדוק", ועל תשובתו זאת עניתי; ואם לא נלמד הן לא נדע לעולם. והרבי ענה עוד הפּעם בקצף קל “כאשר תזקן תדע”. ובשמעי את המענה הזה, לא יכלתי להתאפק. ואען ואומר; רבי! הלא זקנת ולא תדע! כל הבחורים הביטו עלי בתמהון, אך איש לא דבר דבר, רק הרבי ענה; לך לך מזה, ולא תוסיף לבוא לשעור החומש! עזבתי את מושבי, ואהי בעיני כמנצח. אבל נקוטותי בפני, כי דברתי עזות נגד מורי, והוא תלמיד חכם וראש לישיבה גדולה, ומאד חרה לי על פחזותי, ואחליט בלבי, לבקש סליחתו, וכן עשיתי, והוא לא שמר לי עברתו כל ימי היותי בישיבתו.
החיים בישיבה. לא דבר כבד הוא לתאר עתה מצב הישיבות לפנים בצבעים שחורים, לפי השקפת המאה הזאת. אפס לפי השקפת הדור ההוא ומצבו בחיים אז, היה הדבר פשוט, ולא יתכן היה להיות באופן אחר. בחורי הישיבה לא כלם היו בני עניים אשר הוריהם לא יכלו לחנכם. רבים היו בני “בעלי בתים”, ולפעמים גם בני עשירים. כל נער אשר ידע בנפשו כי נפשו חשקה בתורה, והמורה העיד עליו כי יהיה “למדן” או רב, החליט ללכת לעיר נכריה, במקום אשר לא יראה את הנערים חבריו, ולא ישעה בדברי הבלים ובשחוק ילדים, ואיש לא יפריעהו מלמודו, וילך בלב בטוח כי אחרי עבור איזה שנים ויהיה ללמדן או רב, ועל פני כל העם יכבד. ואבותיו הבטיחו לו משען כסף, ולא עליו לחכות לחסדי זרים “לאכול ימים”. נער כזה ראה ראה כי בבית הוריו יבואו בחורי ישיבה לאכול, יום, יומים ויותר בכל שבוע. ואבותיו שבעים רצון כי מצאה ידם לתמוך ידי לומדי תורה. ונותנים את לחמם בחפץ לב לבחור מהישיבה, וכלם מביטים על הבחור בכבוד, לא כעל נער עני אשר יתנו לו נדבת חנם. ומה גם אם נודע כי “הבחור” הוא למדן מופלג בתורה, או מתמיד בלמודו, כי אז גדל כבודו שבעתים, ותחת זאת, היה לחרפה לנער אשר נשאר תמיד בבית הוריו, וזה היה לו לאות כי לא יצלח ללמודים, ורבים שלחו את בניהם לישיבות בערים אחרות, אף כי לא צלחו באמת לכל למוד, ורק יען לבל יאמרו כי בניהם ישארו בורים, והאמות ביחוד לא יכלו שאת חרפה כזאת, ואם נודע להן כי בן ר' יאסעל או חאצקיל שב מן הישיבה בפחי נפש כי לא קבלוהו מחוסר דעת התורה, ראו בזה חרפת עולם, ולא מקרה יוצא מן הכלל היה, כי בעמוד הבחור לבחינה, וראש הישיבה מצא כי לא יכשר ללמודים, וענה ואמר אליו; בחור! שמע נא לעצתי ולך לך ללמוד איזה מלאכה המחיה את בעליה, יען לעולם לא תהיה למדן. ולמה תבלה עתך ללא הועיל, ותהיה רק למשא על אנשים זרים להאכילך, והוריך לא ישמחו בך. כאלה קרה פעמים רבות, ולא דבר חדש היה, כי גם באמצע הזמן, בראות ראש הישיבה איזה בחור המבלה את עתו חנם ולא יתמיד בלמודו כי יוכיחהו על פניו, ואם לא הטיב דרכו פעם ושתים, גרשהו מהישיבה, ובחור כזה לא יכל לשוב לביתו מחרפה, ונאלץ לנוע מעיר לעיר למצוא מנוחה, ועל פי רוב באיזה עיר קטנה אשר אין בה ישיבה, ונאלץ לשבת גלמוד וללמוד בלי כל מורה. אך על פי רוב היו כאלה רק בחורים גדולים. והקטנים, הלא ידעו, כי אם ישובו לבית אבותיהם באמצע הזמן, ישבעו חרפה על כל מדרך כף רגל, ועל כן התאמצו שלא יאלצו לעזוב את הישיבה, ובכלל לא שמעתי מעודי, כי בחור מישיבה יעזוב את התורה וילך ללמוד איזה מלאכה, אף כי המלאכה בכלל לא בזויה היתה, כאשר ספרו לנו איזה סופרים חדשים. מלאכה בזויה היתה אמנם, רק מלאכת חייט ותופר נעלים. ולא המלאכה מצד עצמה, רק מצד בעליה. בחורי הישיבה לא למדו ימים רבים בישיבה אחת, ותמיד נעו מישיבה לישיבה. כל אחד חשב כי הישיבה האחרת טובה מזאת, ושם בעיר האחרת יכבדו את הבחורים יותר, או ראש הישיבה הוא איש טוב וגדול בתורה, ועוד סבות כאלה, ובחורים בעלי כשרון הלכו לישיבות סאלאנט, קראטינגא ופאלאנגען, אשר לפי הנשמע לא קבלו שם רק “עלוים” ורבים השיגו “סמיכות” או “התרת הוראה”. ובחור כזה אשר תעודה כזאת בידו, חשב את עצמו למאשר. יען הסמיכה היתה קץ מטרתו. עם סמיכות בכיסו נקל היה לו להתחתן בבת איזה עשיר או בת איזה רב. ובמשך הימים השיג משרת רב באמת, ומה מאושרים היו ההורים אשר בנם שב מן הישיבה עם תעודה כזאת, וכלם שמחו עמהם ויקנאו בהם, ולעונג נפשם אין קץ. המוסמך בשובו לבית אבותיו, היתה ראשית מעשיו לבקר את רב העיר להשתעשע עמו בדברי תורה, ואם מצא חן בעיני הרב, והרב העיד עליו כי יהיה לגדול בישראל, אז על כפים נשאוהו, ושדכנים סבוהו כדבורים, וכל אחד הביא לו אוצר או אושר, נערה יפיפיה, בת עשיר, או בת תלמיד חכם עם כל המעלות שמנו החכמים השדכנים השותפים של הקדוש ברוך הוא, ורבים הצליחו, כי נשארו אביונים עד יומם האחרון. וכל אשרם היה, כבודם. אבל טעות גדולה טעו הסופרים אשר תארו את הישיבות ובחורי הישיבות בצבעים שחורים, באמרם, כי נשפל גאון האדם, יען הבחורים נאלצו לחכות לחסדי זרים “ולאכול ימים”. ראשונה יען רבים היו אשר לא ראו שלחן זרים רק משבת לשבת, וכל השבוע קנו להם איש איש את לחמו. בהיות די כסף בידם מבית הוריהם, רבים אמנם היו אשר סבלו באמת חרפת רעב יען לא חפצו ללכת לאכול על שלחן זרים, מבתי נכבדי העם שלחו יום יום מאכלים מבושלים להישיבה בעד אלה אשר לא ראו תבשיל או בשר כל ימי השבוע. ובעל הבית אשר לא הועיד את אחד מבחורי הישיבה לשבת ומועד, נחשב לבור ובזוי עם. כי איך יתכן לאיש נכבד לשבת אצל שלחן מלא דשן מבלי אורח תלמיד חכם או בחור מהישיבה, ועם מי ישתעשע בדברי תורה? ואין אחד כמעט אשר נועז לבזות את הבחורים, ועוד יותר מזה, כי כלם ידעו, וביחוד אלה אשר באו תמיד להתפלל ערב ובקר וצהרים, וראו כי בחורי הישיבה אינם בבית המדרש בעת התפלה, ומתי התפללו? אף כי היו גם מתאוננים אשר התמרמרו על ראש הישיבה או המשגיח, כי לא יחושו לתפלת בחורי הישיבה. וגם היו ראשי ישיבה כאלה, אשר אמרו בפה מלא, כי לא יחושו לזה, כל זמן אשר ילמדו הבחורים בהתמדה, כי תפלתם איננה עיקר בעיניו.
בחורי הישיבה לא נפל רוחם אף אם “אכלו ימים”, יען ידעו כי בבית הוריהם יאכלו בחורים זרים אחרים את חלקם המה, ואם כן, הן לא נדבת חנם המה מקבלים. הבחורים אשר נעו מישיבה לישיבה הכירו את העולם וחוג מבטם התרחב, תחת אשר הנער אשר ישב תמיד בבית הוריו נשאר במצב הקפאון, ובא האות, כי רוב בחורי הישיבה למדו גם לשונות העמים, ורבים מהם עזבו את התורה וילכו ללמוד מדעים שונים, והם המה אשר הפיצו את ההשכלה בין העם ראשונה. אם קרה מקרה, כי איזה בעל הבית השפיל כבוד בחור הישיבה, כרגע נודע הדבר בעיר, וכלם התמרמרו לנבלה כזאת, כי איך יתכן לבזות נער או בחור אשר עזב את בית הוריו, ויגלה למקום תורה, וסובל רעב ומחסור בעד התורה הקדושה? ואני אשר מאד חשקה נפשי לקרוא בספרים, בהיותי בישיבה, החלותי לקנות ספרים, עד כי חשכתי נפשי מכל מנעמי החיים, וכל הכסף כמעט אשר השגתי מבית הורי נתתי בספרים. ורבים מהבחורים לקחו ממני את הספרים למקרא. הספרים הראשונים אשר קראנו בענג רב, היו ספרי מאפו, רמא“ג, וויזל, ריב”ל, ועוד כאלה, ורבים אשר לא למדו את כתבי הקדש מימיהם, החלו ללמוד בעצמם לרגלי קריאתם בספרי השכלה, בעת אשר הבחורים הגדולים למדו לעצמם “פוסקים” – אשר לא למדו בישיבה, ורבים אמנם הביטו בעיני בוז על הבחור אשר החל ללמוד פוסקים, כעל איש הנכון לעזוב את למוד התורה לשמה, והולך לבקש לו מטרה בחיים להיות “רב”. אך אלה אשר לא חכו לרבנות, קראו ספרי מליצה ושיר בלילה, באין רואה. אבל לא נרדפו מקנאים בערי פלך קאוונא, בעד קריאתם בספרי חול, כאשר קרה בפלכים אחרים במקומות אשר מצאה “החסידות” קן לה, ופה בקראז שמעתי בפעם הראשונה, כי יש בעולם כתה מיוחדה בשם “חסידים” בפלכי מינסק ומאהליוו. אַני ועוד צעירים כמני שמענו ונתפלא, כי יש מתפללים בנוסח אחר תחת אשר לא ראינו מעולם סדר תפלה מלבד נוסח אשכנז. מעולם לא שמענו, כי יש יהודים קאטולים הבאים להתודות לפני קדושיהם ומביאים להם פדיונות כאשר יעשו האכרים הקאטולים לכהניהם, וכל אלה שמענו מפי בן ישיבה אשר למד בעיר מיר או סביבותיה. ויהי הדבר לפלא, ואני החלטתי בלבי ללכת לארצות רחוקות לראות את החסידים וקדושיהם. ובראשית תר"ך באה תקותי, ורק אז נודע לי כי איזה עשרות חסידים מתגוררים גם בווילקאמיר ובבירז.
מלבד הישיבות בפלך קאוונא, נודעו לתהלה ישיבות וואלאזין, איישישאק ומיר, ובכל עיר קטנה או גדולה היו גבאים מאספי כסף בעד הישיבות האל. וכל בחור אשר אמר ללכת אל אחת הישיבות, נאלץ להצטיד בתעודה מאת הגבאי, ובלי תעודה קבלוהו רק אם הראה אות נאמן כי לא יאלץ למצוא לחמו על חשבון הישיבה. הישיבה נתנה לכל תלמיד משלשים עד שבעים קאפייק לשבוע, ואחר אשר בסך קטן כזה לא די היה לחיות, ומה גם כי בישיבות האל נאלצו הבחורים לשכור להם מעונות, ולא התגוללו בבית המדרש כבישיבות אחרות, כי על כן לא יכל כל בחור עני אשר לא היה לו הורים או קרובים לתמכו, ללכת לאחת הישיבות הנזכרות. מלבד אשר על הבחור המקבל תמיכה הביטו בשבע עינים, ועליו היה להזהר במצוה קלה כבחמורה לבל יאבד תמיכתו. ובמדה ידועה היתה התמיכה הזאת כמו מחלקה שניה מהחלוקה בארץ ישראל, בני בעלי בתים או עשירים הלכו כלם לוואלאזין, וביד רוב התלמידים היה די כסף לחיות על חשבון עצמם וגורלם טוב מאד בעיר הקטנה ההיא, אשר רבים מתושביה מצאו לחמם מבני הישיבה, ובן הישיבה היה מכובד על פני כל העם. כלם הרגישו כי לרגלי הישיבה נודע שם עירם הקטנה לתהלה בכל התבל כלה, ולכבוד נחשב להמנות בין תושבי וואלאזין, זאת העיר אשר ממנה יצאה תורה ואורה לכל הגולה.
במדה ידועה עמדה ישיבת איישישאק במדרגה יותר נעלה על ישיבת וואלאזין. יען לאיישישאק לא הלכו נערים צעירים, שם נתקבלו רק בחורים גדולים או בעלי אשה, אשר להם קראו בשם “פרושים” ורבם היו כבר “מוסמכים” טרם בואם שמה, וסדרי הישיבה וסדר למודם שונה היה מסדרי וואלאזין.
חרדת קדש אחזה נפש האיש הבא לבית מדרש הפרושים. הנה לפניו כמאה צעירים, כלם עומדים ומתנועעים, איש איש אצל שלחן קטן אשר קראוהו בשם “סטענדער” וגמרא פּתוחה לפניו, כלם לומדים בקול רם, איש לא יטה הצדה אף רגע, לבל יבטל מלמודו, ואם תגש אליהם לדבר לא יענוך רק אם תשאל דבר מה בתורה, ורק כחמשה רגעים יבטלו מלמודם לעת האכל, ומהם האוכלים ולא יסירו עיניהם מן הגמרא. השמש יביא בידו כלי מלא מים ואגן ריק לנטילת ידים, התעיף עינך עליהם רגע, והנה עומדים על עמדם ולומדים בהתמדה נפלאה, הנך רואה בעיניך אנשים מקיימים “אדם כי ימות באהל תורה”, בלי כל מליצה והפרזה. עשרים שעה ביום, ומהם עוד יותר, עומדים אנשים על רגליהם מבלי לשבת רגע לנוח, עומדים ולומדים בחשק נמרץ אשר לא יאמן כי יספר בין דורשי דעת בכל העולם כלו, עד כי כל שעות עבודה לתלמידי האוניווערזיטאטים הגדולים כשחוק ילדים הוא נגד הוגי תורת אל חי אלה, אשר שכחו את כל התבל ומלואה, ובכל לבם ונפשם הנם שקועים בעולם אחרי שכלו רוח. ורעיון רם ונשגב יגביהם למעלה על העולם השפל אשר אנחנו חיים בו, וכמלאכי מרום בדמות אנשים יתראו לעינינו, וברגע ההוא לא תתפלא עוד בקראך בספרי דברי הימים המון רבבות אלפי אבותינו הקדושים אשר מסרו נפשם על קדוש השם, וכשחוק בעיניהם לצאת כצאן טבחה בקום עליהם זדים להפריעם מתורתם. והתלהבות נפלאה כזאת הראו צעירי ימים אחרי חתונתם, טרם ראו בטובה, וימאסו בכל מנעמי החיים, ואהובותיהם הצעירות יושבות בבית הוריהן ומתגאות בבעליהן החיים בפת לחם יבש כמעט, וישנים על ספסל העץ הקשה, במקום למודם, ואחת היא להם ימי מועד ושבת כימי כל השבוע, וכה יֵשבו שנים אחדות מבלי מנוח ומבלי שאוף אויר צח, לא יראו ולא ישמעו מאומה מכל הנעשה בתבל. רבים מהם לא מצאו עת אף לפקוד את בני ביתם במכתב, לבל יבלו את העת היקרה לבהלה, ואחרי עבור איזה שנים וישוב לביתו או יקראוהו למשמרת רבנות בעיר קטנה. הוא יודע מראש כי לא ישבע לחם, ואחריתו ריש ועוני. ובכל זאת הוא שמח בחלקו, כי בעיר קטנה לא יפריעוהו מלמודו, ושכרו נכון לפניו בעולם שכלו טוב.
בפלך קאוונא היו בעת ההיא ישיבות רבות מאד, גדולות וקטנות יותר מבכל ערי רוסיא, לערים גדולות נחשבו אז, ראסיין, קעלם, טאווריג, קראז, שאוועל, פאניוועז, זאגער ישן, פלונגיאן, ראגאלע קיידאן, ווילקאמיר. ובכלן היו ישיבות, אך להישיבות בערים הקטנות יצא שם גדול בעולם היהודי, ומספרן רב מאד, ורבנים גדולי תורה ישבו בהן ויהיו רעבים ללחם, עד כי הרב ר' יעקב יאסעף, הרב הכולל בנויארק, היה בימי עלומיו רב בוויליאן, עיר קטנה על יד הנהר ניעמאן אשר רק חמש או שש משפחות יהודים ישבו בה. ובכל יום מימי השבוע לא מצאו “מנין” עשרה להתפלל. ומשכורתו היתה שלשים קאָפּ. לשבוע. (15 סענט אמעריקאני, בשנים כתקונן).
עתה יבואו נא צוררי ישראל להתקלס בנו, כי עם רודף בצע העם הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.