קנאי ההשכלה הראשונים היו איזה מורים אשר טעמו את ההשכלה רק בקצה המטה, והמה היו הסופרים הכותבים חדשות בכתבי העתים המליץ הכרמל והמגיד. והם המה אשר צעקו כי המלאכה היא בזויה בעיני העם, אף כי באמת בזויה היתה רק בעיניהם. ובעיני איזה נשים זקנות אשר התפארו ביחוס אבותיהם, כי במשפחתם לא נמצא אף בעל מלאכה אחד. אך מעולם לא שמעתי כי יבזה תלמיד חכם את בעל המלאכה או הפועל, ומה גם אם הפועל היה יודע תורה אף כי מעט, ורבם הן אם לא תלמידי חכמים, אבל היו “אוהבי תורה”. בעלי מלאכה רבים הלכו לתפלת המנחה, ושם שמעו דברי תורה בין מנחה למעריב, ומהם אשר נשארו שתים שלש שעות אחרי תפלת ערבית בבית המדרש לשמוע תורה מפי הרבי, אשר למד על שלחן אחד משניות, ועל שלחן אחר עין יעקב, או גמרא. ובמקומות רבים נהג המגיד מקעלם ללמוד בכל יום שעור “חיי אדם” ומסלת ישרים, או “חובות הלבבות”, ובתנאים כאלה לא יתכן היה לבזות את בעל המלאכה היהודי הכשר העובד בזעת אפו לפרנס את בני ביתו, ונותן נדבתו לכל דבר שבצדקה ותומך לומדי תורה לפי כחו, ואמנם רק השם חייט ותופר נעלים היו לשנינה, ולא יען כי מלאכתם היתה בזויה, רק יען, כי על פי רוב המה עצמם היו בזוים, וראשית שפלותם היתה, כי נבדלו בערים הגדולות לכתות מיוחדות חברת חייטים או פ"צ (פועלי צדק) נמצאה בכל עיר, החייטים האלה התהדרו תמיד בלבושיהם ויעטו גאון ויהיו לעזי פנים באמת, ולא חשו לכבוד התורה וחכמיה, בהיותם שוררים בבתי תפלותיהם. החייטים יסדו להם “צעך” (מין יוניאָן) לבדם או הסתפחו לצעך הנוצרים. “התקיף” אצל הפריץ הפולאני היה החייט העושה בגדים לבני ביתו. וביחוד בגדי נשים, ואשר עליו היה תמיד למדוד גובה ועבי האשה ומתניה, ולעשות דדיה. ולפעמים לא רחוקות לא בוש לעשות שחוק בבני עמו למען עשות חונף להפריץ, וכלם הביטו עליו כעל חצי מוסר או מלשין, עד כי גם האיזבארשציק פחד ממנו. החייט בצאתו לשוח בשבת ומועד הדור בלבושו כאחד השרים, הלך בגרון נטוי כמו היה עליון על כל, בבוא החייט אל הרב או ראש העדה, תמיד הצטיין בעזותו, ולא לפעמים רחוקות הלך עליהם אמים, כי כה וכה יעשה להם, עד כי היה התאר “שניידערוק” לחרפה בעיני כל, וכן היה סוד גלוי לכל, כי רוב החייטים אינם מדקדקים בגנבות קטנות אשר היו להם להיתר. גנבת “היתור” מסחורות אשר נתנו להם לתפירת בגדים, כנהוג בימים ההם, אשר כל איש קנה לו את הסחורה, והנשאר מהבגד נשאר בידי החייט. ותמיד צוה על בעל הבית לקנות אמה או שתים יותר למען תשאר הסחורה בידו, אף כי היו ביניהם רבים גם אנשים ישרים אשר לא שלחו ידם בגנבה מעולם. ואלה היו נכבדים באמת בעיני כל העם. ומהם אשר חשבו להם לחרפה לבוא בקהל חבריהם ולהתפלל בבתי תפלותיהם. אף כי גם הם שכרו להם “רבי” ללמוד בבית מדרשם בכל ערב ובשבת ומועד.
כל בעלי המלכה בערים היו רק יהודים. בעל מלאכה נוצרי היה יקר המציאות. לבתי חרשת מעשה לא היה כמעט כל זכר בערי מושבות היהודים, וכל המלאכות השונות נעשו בידיהם בלי כל מכונות. וגורל בעלי המלאכה לא רע היה לפי הערך בימים ההם, אף כי אין אחד אשר עשה עושר, ובכלל היו עשירים מעטים מאד בין היהודים, ואם נמצאו לפעמים שנים שלשה עשירים בעיר גדולה, הנה עלה עשרם עד חמשים או שבעים אלף רו"כ, וגם האיש אשר כל מסחרו עם מחיר ביתו עלה לעשרת אלפים שקל נחשב לעשיר, לעשירים אשר הונם יעלה אף לחצי מילליאן, לא היה עוד כל זכר, והראשון אשר שמענו כי היה לעשיר גדול, היה גבריאל יעקב גינצבורג. אבי הבאראן יוסף יוזל גינצבורג, וזקנו של האראץ גינצבורג. האיש הזה עשה עשר בהיותו חוכר מס יין שרף מאת הממשלה, וביחוד נתעשר ממלחמת סעוואסטאפאל (1853 – 1856) ורוב העשירים האחרים נתעשרו מיבול הארץ אשר הוליכו לפרייסען או הביאו סחורות פרייסען לרוסיא. אבל כל המון העם מצא לחמו רק ממלאכה. בערים הקטנות היו רבים אשר מצאו לחמם מנטיעות גנים, מגדלי עופות ובהמות, ורבים חוכרי שדות ובתי טחנה מאת אצילי פולין. עד כי ידעו כל הנוצרים רק את היהודים לתת להם לעשות מלאכתם, מלבד העבודה בשדות, עבדו היהודים בכל מסלות האבן, חופרי תעלות, מושכי רפסודות על פני הנהרות, ובכלל עבדו בכל המלאכות הקשות, ולא חלו מפני כל עבודת פרך ויודו לאלהים חסדו, כי מצאו מלאכה למען החיות נפשות בני ביתם.
שעות העבודה היו ארוכות מאד, פעמים משעות העבודה היום בבתי חרשת באמעריקא, ובכל זאת לא התאוננו על גורלם ולא ידעו עמל, יען גם בעת העבודה לא הרגישו כל עבדות, ויהיו חפשים לנוח ולהשתעשע לעת מצוא, ואיש לא עמד על גבם לקרוא. מהרה! מהרה! ובעשותם את מלאכתם שרו להם זמירות החזן אשר שמעו ביום השבת, או נגוני “הימים הנוראים” ואיש לא כהה בהם. והישרים בהם אשר ידעו גם קרוא בספר חשבו את עצמם למאשרים. כי בנקיון כפם יביאו לחמם, ולא לבד בעלי המלאכה אשר עמדו ברשות עצמם, אבל גם הפועלים אשר עבדו בתור עוזרים לבעלי המלאכה לא היו תלואים בדעת נותני לחמם, ובכל עת אשר עלה רצון מלפניהם לעזוב את מלאכתם בבית המלאכה, הלכו וישיגו עבודה בבית איש אחר. או מצאו מלאכה לעמוד ברשות עצמם, אם רק ידעו כי מלאכתם תמצא חן בעיני בעלי הבתים נותני העבודה. כמעט כל הפועלים היו צעירי ימים טרם למדו את מלאכתם עד תכליתה, וברבות הימים היו כלם לבעלי מלאכה אשר עבדו על חשבון עצמם. בתי ספר ללמודי מלאכה טרם היו בארץ, ועל כן נאלצו כלם ללמוד איש איש מאת רעהו, אפס רע ומר היה גורל הנערים בראשית למוד מלאכתם. אלה האמללים היו כרבם בני עניים, יתומים עזובים, או נערים שובבים אשר הוריהם שלחום ללמוד איזה מלאכה יען מאסו ללמוד תורה, או חסרו כשרון ללמודים. בעד למוד המלאכה נחוץ היה לשלם לבעל המלאכה אשר ילמד לנער את מלאכתו, ואם לא השיגה יד הוריו לשלם, נתנו את הנער לעבוד איזה שנים חנם, ובעת הראשונה לא למדום את המלאכה ויהיו רק למשרתים בבית אדונם, ולא לפעמים רחוקות הכו על כל חטא קל, ואם היה הנער יתום באין מי לחמלה עליו, הנה היה גורלו כשה אובד בין זאבי טרף, ואם אמר איש לריב ריב נער אמלל כזה, הנה תמיד מצא מענה בפי האדון “בעל המלאכה”. כי גם הוא הכה מידי אדונו בהיותו נער, ובלי מכות לא יתכן ללמוד כל מלאכה. אבל היו גם יוצאים מן הכלל, אנשים ישרים אשר ידעו רחם, אף כי מספרם לא רב היה. ביחוד סבלו הנערים אשר למדו מלאכת חיט, תופר נעלים וחרש ברזל, תחת אשר המלאכות אשר נחשבו בין היפות, כמו עושי מורי שעות, חרשי כסף וזהב, כורכי ספרים ועוד כאלה, אשר יתומים עזובים עוד לא יכלו להגיע או גם לגשת למלאכות כאלה, אשר כרבם דרשו כסף רב ללמד את מלאכתם לחניכים צעירים. יען המלאכה לא היתה דים למען החזיק פועלים. מורה שעות נחשב רק לתכשיט וצעצוע בעד עשירים, וחזון יקר היה לראות איש נושא מורה שעות בכיסו, וכל קשוטי הנשים היו מעטים מאד, מלבד נזמי זהב וחרוזי מרגליות לבנות העשירים ובעלי הבתים, או כפות כסף, מזלגות ושכינים. הגברים לא נשאו טבעות זהב על אצבעותיהם כנהוג עתה, כי נחשבו אז רק לתכשיטי נשים, ומי גבר ילבש שמלת אשה. כי על כן מעטים היו בעלי המלאכה העושים בזהב, ונחשבו למיוחסים בּין כל בּעלי המלאכה, ולא נקל היה לנער לגשת אליהם ללמוד את חכמתם, אם לא היה בן אחד הנכבדים.
לכבוד בעלי המלאכה יתכן להשמיע, כי לא התחרו איש ברעהו להוזיל מחיר עבודתם כהתחרות הסוחרים ובעלי החנויות. איש איש מהם דרש מחיר עבודתו לפי חשבונו, והכנוי “מזלזל מקח” היה לחרפה ביניהם. ואמנם גם העם לא רדף אחרי המזלזלים, באמרם, כי כל בעל מלאכה העובד בזול, אות הוא כי מלאכתו לא תצלח, או יעשה את מלאכתו רמיה. וכמו כלל היה לבקש רק את בעל המלאכה המוקיר מחיר עבודתו.
הנערות, בנות ישראל, העניות כהעשירות לא למדו כל מלאכה מלבד מלאכת הבית, אשה בבית אמה, וידיהן מלאות עבודת תמיד. מקום להרויח כסף לא היה בעד הנשים, מלבד שתים שלש בעיר גדולה אשר עשו בבתיהן מגבעות נשים, שביסים נטיפות או חריטים, ותחת זה רב היה מספר השפחות בבנות יהודה אשר עבדו בבתי העשירים, גם מניקות נמצאו תמיד לרוב. והיהודים בזאמוט וליטא לא אבדו כמעט מאומה מהאיסור אשר אסרה הממשלה לבל יחזיקו שפחות נוצריות בבתיהם, אשר גם בלעדי זה לא היה בהן כל חפץ, בהיות יהודיות די והותר.
משרתים בבתי מלון ובבתי יחידים היו כמעט כלם יהודים, ורק לעבודה אחת אשר לא יכלו היהודים לעשות, נאלצו לשכור איש נוצרי, להחם את התנורים בבתי בני ישראל בימי השבתות בחורף, ולהדליק את הנר ביום הקדוש בכל עת מצוא ולשרת בבתי מרחץ אשר כלם היו בידי היהודים. בערים הקטנות כבגדולות. ואחרי כל המלאכות והעבודות הקשות אשר עבדו היהודים, הנה נשארו המון בעלי מלאכה הולכי בטל מאין עבודה, ולא פעם אחת חרה לי בקראי מאמרי איזה מלמדים או נערים “מסופרנו הנכבדים” בכתבי עתים העברים אשר הורידו דמעות מים טהורים על אסון העם אשר לא ילמד מלאכה לבניו. בהיות רוסיא הגדולה סגורה לפני בני ישראל, ובאשכנז השכנה הקרובה לנו, לא היה כל חפץ במלאכת יהודי, ואמעריקא היתה רחוקה, ורוב העם לא ידע שמץ דבר ממנה, מלבד השמועות הרחוקות – אף כי אמתות, כי ההולכים לאמעריקא ישקעו שמה בבטן העמים, וישכחו צור מחצבתם, ואם במדה ידועה אמת היא גם עתה, אבל שבעתים אמת היתה בעת ההיא. ולוא נוספו עוד מבקשי עבודה, אז אין כל ספק כי גועו ברעב יחדו עם בעלי המלאכה הקודמים. ובא האות כי גם אחרי אשר נתן הרשיון לבעלי מלאכה ללכת לפנים הארץ, מעטים מאד היו אלה אשר השתמשו ברשיון זה, מסבות סדרי הממשלה וחקי סדום אשר חקקה למענם. והדרך האחת אשר היתה פתוחה לפני עושי המלאכה, נשארה רק דרך דרום הארץ, רוסיא החדשה, ואמנם בה הלכו רבים וימצאו לחם. ואחרי כל אלה לא נגרע מספרם בליטא וזאמוט.
עד הימים האחרונים היה כל עם ד' עם אחד, כסוחר כפועל, הרב, החנוני ובעל המלאכה היו כלם יהודים בבשר ורוח, ומעולם לא ידענו כל מפלגה מיוחדה בבית ישראל – מלבד החסידים. עד בוא הסאציאליזמוס ותך את בית ישראל לרסיסים, ומפלגת הפועלים אשר הואילה הלוך אחרי מאשרים מתעים אשר הורו להם תורה חדשה. כי על הפועלים היהודים לבוא בברית עם אחיהם הפראלעטארים הנוצרים, ואין לפועל יהודי בעולמו רק הבטן, וכל מוסר ודת. צדק יושר וחובת אנוש המהּ שקרים אשר בדו הקאפּיטאליסטים, ועל כל פראגרעסיסט (הולך קדימה) אשר לא ידע לחתום את שמו. לדאוג רק לבל תחסר בטנו, ומאז נקרע חלק גדול מבני עמנו ויהי ערינו.
ערינו?
צרינו? היתכן? אולי כמליצה או גוזמא תתראה המלה הזאת בעיני הקורא בארצות אשר מספר הפועלים היהודים מעט, ביחוד פועלי בתי חרשת. אבל מה לעשות כי לא יתכן להכחיש דבר אשר אנחנו רואים בכל יום ובכל רגע ברוסיא כמו באמעריקא, וחלק מה גם בלאנדאן, הפועל אשר הפיל גורלו בין הפראלעטארים, ויבוא בסוד הסאציאליסטים. כרגע חדל מהיות יהודי, והוא יודע רק את הפתגם “פועלים בכל התבל התאחדו!” אף כי ידע כי הפועל הנוצרי יתעבהו כטומאת הנדה. אף כי ידע כי הפועל הנוצרי הוא הראשון להתנפל על היהודים, ומהם היודעים כי הסאציאליסטים היהודים הצדיקו מעשי הפאגראמים, כאשר העיד הדר' סירקין אחד ממנהליהם, מפי ספריהם. וכתבי העתים הזארגאנים אשר להם הלא יטיפו לפאגראמים על “הבורזוקים” יום יום. ולשד, חמס, גזל וגנבה יקראו צדק. יען כל אוצרות התבל להם המה. ואם כן יקחו מאשר להם ולא יאשמו. וכה רחקו מעמם, עד כי יסדו להם בתי ספר מיוחדים ללמוד רק זארגאן וסאציאליזמוס, למען ידעו הנערים מילדותם לשנוא את כל התבל ובני עמם יחדו, והתורה הזאת כבר נטמאה גם על אדמת ציון ביסוד “אחדות העבודה” ביפו, על חשבון הכסף אשר יאספו “חבריהם” באמעריקא. וזה לא כבר שלחו מנויארק שני רועיהם “נוסעי צלב” לכבוש את ארץ יהודה מידי היהודים. ואם לא צדקתי בכנותי אותם בשם “צרינו”?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.