האח! קרא אלי איש אחד ממיודעי אשר בא לבקרי בביתי באַרלינגטאן, וימצאני יושב נשען על עטי וכותב ספרי זה, האח! אמר אלי, הנני רואה כי עוד הפעם הנך יושב על עגלתך והשוט בידך, ואת מי תאמר ליסר בעקרבים עתה? האמנם עוד לא נלאית לכתוב, ולא תפחד כי ביום בהיר או בליל חשך אחד יהרגוך רודפיך?
אמנם כן יקיר, עניתיו. השוט בידי וסוסי ירוצון, ולא יחושו אם איזה טפש עז פנים יעמוד על אם הדרך לעצור מרוצתם, ואימת רודפי לא תבעתני, וכאשר לא הרגוני עד הנה, כן לא יוכלו לגעת בי היום, ואם זקנתי וידי רפו, אך רוחי חי חי בקרבי כלפני חמשים שנה. והפזמון אשר השמעתני לא חדש הוא לי, כי כבר שמעתיו באדעססא מפּי הסופר ליליענבּלום ובני בריתו. ( בספרי דה"י לציון צד 118 ) שמעתיו מפּי החסיד הקטן, הטפש הגדול, מו“ל ערלה, עורך מ”ע “הכרמל” החדשי, בהיותו גוסס נוטה למות בבית אביו הרש“י פין, והפתי ה' מארקאן אמר להחיותו בלחשים וקמיעות, ואותי אמר להרוג בלחש “לעין הרע”, בהיותי בביתו בווילנא בשנת תרמ”ד. שמוע שמעתי חרפת נבלים בתל אביב ושריקות נערים באים בימים בנויארק, ובטני לא רגזה וידי לא רעדו. חק שמתי לי עוד בימי נעורי, כי האיש החסר כח לב למות על דבר אמת וצדק, אין לו המשפט גם לחיות. חק זה קדוש לי עד יומי האחרון, וממנו לא אסור עד אשר יפול עטי מידי, והשאלה האחת היא רק, אם באמת עתה היא העת לדבר.
העת לחשות כבר עברה, אף כי גם אז היתה עת לדבר, ורבים אמנם דברו, אך לאמון כלנו לא האריכו ימים לדבר את כל דבריהם. רוב הגבורים אשר לחמו מלחמת האמת נגד השקר מתו בלא עת. סמאַלענסקין, אָסיפּ, ש. ראבינאָביץ, אליהו ארשאנסקי, לעוואנדא ומאנדעלשאם (לעאן) נשאו דגל הצדק ביד רמה, ושועלים קטנים או עטלפים ירשו מקומם. שם נביא מורה שקר על פני כל העם יכבד, ופה מטיף מדבר תהפוכות על כפים ינשא. הסופר בכסף, וכל מלה בשקל. ואם יפלא עוד כי נגרע מספר תופרי נעלים ביהודה? אמנם יש לנו גם עתה לוחמים, אבל עברו ברית וינוסו למערכות האויב ולוחמים על יד ימין השטן. הנני קורא ספר חדש או מכתב עתי, וטרם קראתיו אגישהו לאפי, ואני מרגיש ריח שקר, עזות, חוצפּה, או סכלות עתיקה צבועה בששר מליצת אץ קוצץ לפי רוח העת, ולזאת יקראו “מודרני” “המהלך החדש” הסגנון החדש, העברי החדש, עד כי לא נשאר עוד באמתחתם שם חדש אף בעד “השקר החדש”, וכשהוא לעצמו הוא הוא ההומבוג העתיק בנעלים חדשים, רק אין איש אשר יקראהו בשמו הנכון. והעם, הצאן ילך אחריהם מבלי דעת כי רועיו הרעים ינהלוהו לגיא תפתה.
מקרים גדולים ונכבדים, טובים גם רעים קרו בחיי האמה בימים האחרונים. מקרים אשר שמו את כל עמי התבל כמרקחה, ובני עמנו נספחו עם הזרם, ועל הרועים היה לעמוד על המצפּה לשמור על צאן מרעיתם לבל ירדו מצולה בהמון גלים, אך מה עשו הרועים להיות נכונים ליום עברות, או גם לימי אורה. כרבם זנחו את עמם ביום צרה שמו יד לפה כמו הדבר אין בהם, ומסתר מחבואם ארבו לטרפם, ויצאו רק לטרף טרף ברגע אשר ראו מרחוק פגר שמן טוב למאכל, ואיזה רועים לא קרואים, יצאו אל העם ויתקעו בשופר, לכו אחרינו כי זו הדרך, עד כי כל יועץ בליעל היה לרועה ומנהל, וכל עז פנים אשר לו לשון תהפוכות הה למורה דרך, ויקראו להם שמות חדשים, לאלה אשר קראו לפנים בשם נוכלים או גנבים ושודדים פשוטים יקראו היום מנהיגים ערומים, מביני חכמת הכלכלה. למופקרים פלוסופים. למפיחי כזבים בראש הומיות, מטיפים לאמים גולמים מצפצפים בכח “שם המפורש” אשר שם עדיסאן בפיהם. מתימרים כי כנור דוד מנגן בגרונם בהפיח בהם הרוח. משחקים על הבמה, מביני דעת “חכמת הקוף” יחקו קריאת תרנגולים, ולהם יקראו משוררים, עד כי מלאה הארץ שירי כסילים לכבוד אליליהם, וכל בור אשׂר רק תמול גמר חק למודו את הא"ב העברי, והנה הוא משורר בחסד השטן. כל עצל שונא מלאכה עזב את מחטו או מרצעו, ויהי לסופר, ואחת היא באיזה שפה, ועל פי רוב גם בלי כל שפה, ומאין דגים, הן גם הסרטן דג הוא, ובכן היתה שפת “צאינה וראינה” לשפת המחט והמקבת, ובה הצליחו לאסוף הון יותר מכל הסופרים הנאמנים לשפת עמם, כי לא לכבד כי היו משוררים, פלוסופים והוגי דעות, אבל גם לרועים ומנהלים לצאן אובדות ואף לצאן קדשים. את הצאן האובדות אשר אבדו דרך אבותיהם ויהיו תועות במדבר, לקחו ויוליכון דרך נצרת על פי תורת סטעפניאק ובאקונין, ליעבקנעכט וטראצקי, וצאן קדשים סוף סוף הלא צאן אדם המה, ההולך אחרי כל עור ופסח אשר יוליכם אף לגיא צלמות מבלי הבט בפני הרועה, ובכן היו כל חיט, תופר נעלים, עגלון וחרש ברזל למנהלים, ראשונה בין המון דלת העם הסאציאליסטים, ואחרי כן גם למורי דרך לכל הולכי תם הנאמנים עוד לעמם. וכלם רואים את השערוריות ומחשים, אבל האם עת לחשות היא באמת?
קחו נא את החסידות למשל. החסידות אשר היתה כבר לזעוה בעיני כל מביני מדע בישראל, וכבר עלו עשבים בלחייה, והנה פתאם יצאו מחוריהם איזה סוחרי בלויי סחבות, ויקחוה וילבישוה בגדי עדים מעל הסחבות הרקובות, ויעשוה לסחורה עוברת לסוחר, ובכל כתבי עתים הזארגאנים באמעריקא, בלי יוצא מן הכלל, הציגוה לסמל היושר והצדק, משל לחכמה העליונה, והעם רואה את מפלצת ולא ידע מה שם יקרא לאליל חדש זה, אליל אשר מטרת סוחריו, מלבד אשר הוא תפוש זהב, הנה יהיה למתוך בין הדעת, הסכלות וההפקרות, עד כי היו כל הסאציאליסטים אשר הרגו את אלהיהם, לחסידים ערומים. ואם ישנה עוד שאלה, כי עת היא לדבר?
הנה לפנינו הציונות. הרעיון הקדוש אשר חזו לנו כל החוזים בישראל, וחזיונותיהם נמשכו כחוט ארוך בעורקי בני הנביאים שנות אלפים, ובהגיע החוט קרוב לקץ הגלות, אשר אמרנו קרובה גאולת ישראל, והנה שערורה. הקיצו כל מחרפי אל. אחזו בקרנות המזבח ויקראו, לכו אחרינו! הננו הרועים! יורשי חוזי יה. ואם באו איזה מבחירי האומה וישמיעו, כי מאשרי מתעים אלה הנם כהנים ללא אלהים, נביאי השטן, והנה מתוך ההפכה נשמע גם נחרת אוהבי לנום, לאמר; הרפו מהם! הניחום! אל תפריעום ממלאכתם, כי מלאכת הקדש היא, אף כי בידים לא מטהרות, ובלב מלא און, תוך ומרמה, וברבות הימים יטהרו, או במשך הימים נקח את ההנהגה בידנו. ונרפים אלה לא יחפּצו לדעת, כי כל מושל עריץ אשר לקח שבט מושלים בידו ביד חזקה לא ישיב את טרפו, אם לא יתקומם העם נגדו בזרוע נטויה. וכלם הלא רואים, כי יום יום יחזקו את ממשלתם ומושלים כקיסר ניקאלי בימיו, ולעלוקה הזאת עתה שתי בנות. האחת יושבת ציון, שם תמיץ דם חלליה במקומה ואף גם את עצמותיהם תגרס, בלעה את הקרן הקיימת. יער הערצל, בנין בתים לתימנים. בתי הספר ללא אלהים וללא תורה, ואף הנהגת תל אביב ויפו תפשה בידיה המלאות דם אביונים, ומכל אוצרות הכסף אשר יאספו בכל העולם נתעשרו המושלים בעלי “החלוקה החדשה” אשר שמו בתל אביב קנם, ומצודתם פרושה גם על ירושלם והגליל, ועוד יותר מערך הכסף, בלעה העלוקה גם את הנפש. כי הרחיבה כשאול פיה ותבלע את הקדש. הקולטוריסטים, הבונדיסטים, ובאלשעוויקים “וכת העברים”, כלם פשטו כילק על כל מחמדי ציון ויהיו למו לברות, וסף רעל נורא שמו בכוס בת יהודה, במרמה באו המה ומוריהם המתעים וייסדו בתי ספר לעצבים, והנגע פשה בנפש צעירי יהודה עד לאין מרפא כמעט, עד כי אין כל ספק עוד כי כל חניכי בתי ספריהם ישארו כנתח בשר חי בגו האומה. ולעלוקה השניה, ארבעה או חמשה ראשים בנויארק, ורגלי נחשים גם בערי השדה, ומושלת במקל חובלים לא לבד על מאות אלפי כסף אשר תחלק לסריסיה. אך גם על נפש פתאים תמימים שמה משטרה, ורבבות כסף תפזר למטיפים הוללים בדרשותיהם שקר לסבב בכחש את העם התמים, ויתפארו כי גדולות כבר עשו בציון, ועוד גדולות מאלה יעשו אם ירבה העם להביא למלא חוריהם זהב, עד כי אין קץ לכל השקרים אשר יזרעו בכל הארץ ברבבות מכתביהם, אשר מספרם יגיע אולי למיליאנים, וכל שקר או ספור בדוי אשר יקראו באיזה מכתב עתי, אשר כבר קראו כל יודעי קרוא איזה שפה, כרגע יצוה שר השקרים (פראמענזאן) להדפיסו במכונות הכתיבה ולשלחו בכל גבול ישראל, ומשרתים למאות נכונים בכל רגע למלא פּקודתו. שר החיצון הדיפּלאמאט הנורא אשר נתברך מאת ההשגחה העליונה בעינים רכות, ושתי ידים ארוכות, יושב לו בהיכלו ומצוה לאמים להביא קרבנות אולתם על מזבחו, וחי בהם. שר הרכוש יושב, סופר ומונה מספר לשקלים וסכלים, ובטנו הרחבה תבלע כתנין נדבות אוילים תמימים המאמינים כי שקוץ שומם אשר הקימו שוכחי אלוה על מקום ההראל, בתבנית בתי ספר לחכמת ההפקרות, בזה יבנו הריסות ציון, ולא יבינו כי בנדבת לבם יעזרו להקים במות ירבעם על חרבות הר ציון, ואם בכל אלה אין די עוד לדבר, ואף להשיח אלמים, תקוה לרפאים ממנו.
הנה כי כן הנני כותב. עוד הפעם הנני מעורר רפאים, מדבר לרוחות, שדים ומלאכי חבלה הנכונים לשלוח בי לשון אפעה כאשר הסכינו המשחיתים הקטנים לזעזע את עורי, הקראים באלפיהם דקרוני, וחסידים ברבבותיהם עקצוני, המשכילים עודוני, הציונים החרימוני, בּעלי “המהלך החדש” הולכי על ארבע הליצוני. בּאָלשעוויקים מלשני בסתר הלשינוני (בתל אביב). אפס כל עוד השוט בידי, קללותיהם לא יחרידוני, ידו בי אבן מרחוק, פּאסקווילים בסתר, כאשר עשה שומר בית המטבחים, היושב בפתח עינים, לפני דלת המזרחי בנויארק, מלכיאל חותמו, אשר למד חכמתו בבית ספר לחכמי “יד השחורה”, ומפיהם בקש תורה. אבל בעצם היום, מפני מלחמה גלויה יברחו כשפנים, ועליהם לחכות עד אחרי מותי, – אם לא יקדמם המותה. ורק אז יקיצו לבלעני חיים, אז יגילו כי נצחוני, ואז תהיה להם הרוחה. אז ירננו כל עצי היער, ושעירים ירקדו ברחובות, אך מי יודע אם לא בעת ההיא שמם בחשך יכסה. ואם לא עתה היא העת לדבר, אינני יודעי עוד עת יותר מכשרה ממנה. ואם בעל נפש אתה הקורא, מפונק אשר אזנו לא הסכינה לשמוע רק שקרים קבועים ונעימים, איעצך להניח את ספרי מיד, שטה ועבור, פן תדבק בך מחלת האמת נגד רצונך, מחלה אשר לא תרפא ממנה, כאשר לא נרפאתי גם אני במשך שני דורות וחצי.
את חטאי אני מזכיר / אפרים גרשון דיינארד
הנני כותב. בעד מי? ולמה? מה בצע כי אבלה את עתי לבהלה? מי ישלם לי הוצאות הדפוס? ואני הן זקנתי, ואם לא טוב היה לי לנוח עתה תחת עמלי כל ימי חיי, ולספר את תולדותי, הן מעלם לא עלה על לבי אולת כזאת, אחרי אשר גדולות לא עשיתי, ואין לי במה להתפאר. שקר לא אשמיע בעד כל הון, ואמת הלא שנואת נפש קוראים רבים היא, ואולי לא משנאתם אותה, רק יען כי על פי רוב ימתק השקר לחיך, וסופרנו השחיתו טעם הקוראים עברית אשר טבלום בים של שקרים תמיד, עד כי אזנם אטומה משמוע מלה אמתית. ובכן, לוא שאלני איש, לאיזה תכלית הנני כותב, האמנם רק להשחית את הניר. חי פרעה, כי לא מצאתי מענה, אבל… הנני יהודי, וראש יהודי על כתפותי, ולא יתכן כי אשאר בעל חוב ללא שאלוני, תירוץ מספיק או לא מספיק אמצא, ויהי מה.
לא אתפאר כי רבים בקשוני לכתוב את תולדותי, כי אמנם מספר “הרבים” עולה רק עד ארבעה או חמשה איש, ולוא גם רבים היו באמת, אך האם תמיד הטיתי אזן לשמוע קול הרבים. וזה לכם האות, כי רבים בקשוני באמת שלא לכתוב מאומה, ואני עשיתי ההפך. כתבתי את אשר ידעו סופרים אחרים, אך כאלמים לא פתחו פיהם. כתבתי בעת אשר ידעתי כי יטבלוני בשחת. כתבתי בעת אשר ידעתי, כי אוציא הוצאות הדפוס לבהלה. כתבתי נגד הקראים בשכני בתוכם בקרים ונפשי בכפי. כתבתי נגד הנוצרים. כתבתי נגד החסידים. כתבתי נגד השודדים אשר גנבו את הציונית ויהפכוה למסחר מגאל, אף כי ידעתי כי צרי ינכרו את דברי ויכנוני בשם שונא ציון, אף ידעתי כי יכוני בלשון לפני ממשלת תוגרמה, בשבתי באה“ק בימי המלחמה, תרע”ד – תרע“ה, כאשר הזהירני אחד מבני הברתם בסדום החדשה ( תל-אביב ), והנני כותב עתה, לא יען כי רבים בקשוני, רק יען, כי איש אחד מאוהבי העירני לכתוב מקרים אשר ראו עיני במשך שני דורות וחצי, מקרים אשר קרו ברוסיא, ולא באו בדפוס מפחד הממשלה הארורה. מקרים אשר לא ידעו רבים, וזכרם נשכח. ענינים אשר יכלו להפיץ אור על חשכת מפעלים שונים. תכונת סופרי ישראל בדור ההשכלה, אשר זה עתה החלו בעלי “המהלך החדש” ( על ארבע? ) להשליך עליהם שקוצים, אף כי לא ידעום, ולא ידעו להבחין בין טוב לרע. תכונת ההשכלה אשר הפיצו הסופרים ומגמתם, לפי מצב העם בימים ההם, זרה עתה לעמנו באשמת איזה צעירים הוללים האומרים לכבוש את העם והספרות בחזקת היד, על ידי שקר ותרמית אשר בדאו מלבם. ביחוד אלה הכותבים בעד כתבי העתים, שלא נוסדו לאיזה תכלית נעלה מלבד מסחר. כל זה למדתי מפי הנסיון בכל מסעותי בתבל. כמעט כל עורכי כתבי עתים בעברית וזארגאן ידעתי פנים אל פנים, וידעתי את נטית רוחם. וכיוצא מן הכלל היו רק צעדערבוים בעל המליץ וסמאלענסקין בעל השחר, אשר היו גם אידעאליסטים, אך בדור הזה אינני יודע אף אחד אשר מצב העם והספרות נגע ללבו. ועל כן לא יפלא כי העם נשאר טבוע בשקר עד חוטמו, ואם ינסה איש לפקוח את עיניו, בהושיטו את ידו להוציא את הטבועים בשקר מהבצה העמוקה, כרגע יריעו עליו כתבי העתים, ויסיתו בו את כלבי צאנם, עד כי היה הדבר לחק גם לסופרים ישרים לשבת דומם ולחשות, מבלי התחרות במרעים ולא להתגרות ברעה, ואני בדעתי זאת על פי נסיונות רבים “הייתי איש ריב ומדון” לכל עורכי כתבי עתים. כלם עוינו אותי, עד כי הייתי להם לצלם בלהות, תחת אשר כל סופר אוהב שקר וחנף אשר מכר את נפשו ועטו לאיזה מו”ל מ“ע, היה לאדם גדול, חכם, צדיק, סופר מהלל, משורר נעלה. וכל נער אשר כתב איזה מאמר בן עשרים שורות ישליך נעל על כל גדולי הסופרים אשר בראו את הספרות החדשה. אדם הכהן, מיכה יוסף, יל”ג, ודאליצקי אינם עוד משוררים, סמאלענסקין, מאפו, רמא“ג ושולמאן היו רק כותבי מליצות אך לא סופרים, יען כתבו עברית, תועבת גבורי אץ קוצץ, ולכתוב עברית הן נחוץ ללמוד ולדעת את כתבי הקדש, והתנ”ך היה להם לצלם בלהות, מפחדים פּן ישוב העם אל הדת כבימים הראשונים. ופלא הוא, כי הבעש“ט-נים פּחדו מפני התנ”ך פן יהיו בניהם לאפקורסים, והמהלך החדש יפחד פחד פן יהיו בנינו יהודים, אפס בדעתנו עתה כי רוב בעלי המהלך החדש הם המה הבעש“ט-נים עצמם לפנים, עתה אין עוד כל פּלא, כאשר רמזתי כבר בספרי “דה”י לציון” במאמר “חסידות והפקרות”, כי על כן הננו רואים, כי כל אדירי אץ קוצץ, שונאי כתבי הקדש ושפת עבר, הנם כלם כמעט יוצאי ירך “חוטפי שיריים” לפנים, והמתנגדים נשארו באמנה את כתבי קדשיהם ודברי ימיהם. הנה כי כן חרצתי עתה לכתוב כל מה שראו עיני ושמעו אזני, למען תת איזה ציור או מושג לאלה החפצים לדעת תכונת הדור העבר, אשר הספרות החדשה עניה מאד בחומר כזה. הסופרים הזקנים אשר היו בימי וידעתי את כלם פא“פ, והרוב מהם היו גם אוהבי ומיודעי, כלם אינם עוד בארץ החיים, ועוד בימי חייהם התאוננתי באזניהם פעמים רבות על אשר לא שמו לב לדברי ימי ישראל, וביחוד לקורות העם בימיהם, תחת אשר סופרי ישראל באשכנז שמו עינם ולבם רק לקורות ישראל בימי קדם, ומספרת “המהלך החדש” אין לדבר עוד, המה בדאו להם מין “ספרת שמד” או כאשר קרא לה ה' שעכטֹער בשם “ספרת הזמה”, ומטרתה הראשית להפוך את היהדות על פיה. ראש מאווי הוא לספר מקרים אשר לא נתנה ממשלת רוסיא לגלות בדפוס, והסופרים בארץ ההיא פחדו לכתוב אף מלה אחת את אשר ראו בעיניהם. ומבקרי ספרים העברים אשר הושיבה הממשלה בפּעטערסבורג, ווילנא, ווארשא, קיעוו ואדעססא בעת ההיא, כרובם לא חפצו לקבל ממני איזה כתב יד לבקרת, מפחדם פן יכשלו ולא ימחקו איזה מלות אמת. הסופרים פחדו פן ינכרו צרינו את דבריהם וימיטו שואה על העם היושב אל עקרבים בארץ חשך ההיא, כאשר הגיד לי פעם אחת הר”ק שולמאן, כאשר העירותיו על דבר העתקתו את הספר “דברי ימי עולם”: מדוע לא הוסיף מאומה לקורות ישראל במלחמת סעוואסטאפאל? והוא ענני "כי לוא נתנו לו מילליאן רובל, לא יכל להחליט לכתוב ספר כספרי “מלחמת קרים”, אחרי אשר ידע, כי הספר ההוא התגלגל מיד צענזור אחד למשנהו, וכלם לא נתנו רשיון להדפיסו, ועמל אין קץ שבעתי עד אשר הצליח לי להדפיסו, ועוד יותר, אחרי אשר נדפס לא נתן הרשיון להמדפיס לתת לי את הספרים הנדפסים. הנה כי כן, במות כל דור הסופרים הזקנים אבדנו חומר רב לקורות ישראל. ואני חשבתי לי לחטא לא אוכל כפרו, אם במותי ירדו עמי קבר כל הדברים אשר ידעתי, ואף כי בכל לב חפצתי לבל יראה הקורא את “האני” שלי, אך טבעי המקרים יאלצוני לעשות זאת לפעמים, בעת אשר לקחתי חלק באיזה ענין, כי אין מטרתי לכתוב תולדות ימי חיי, אחרי אשר באמת לא חייתי רק מעט, אף כי לא מתי לשחת. ואם טוב או רע, חכם או סכל הייתי, הדבר הזה לא יביא כל תועלת לאיש לדעת, ולמה אגזול איזה שעות מהקורא אשר לא יברכני אם אספר לו, כי פה ישבתי ושם שכבתי, או, פה אכלתי ושם רעבתי, הנני חפץ עתה, וכן בקשתי תמיד כי ימצא הקורא איזה חפץ בקריאת ספרי, ואני הן לא כתבתי מעולם רק “למען ידובבו שפתי בקבר” ואם ימצא איזה חכם או כסיל אשר יחפץ לדעת “אותי”, הלא ימצאני בספרי הנדפסים, ולמותר לי לדבר אודותי, ואם יש סופרים אשר כל איש דעת יוכל להכירם על פי ספריהם, הנני אחד מהם בלי כל ספק, יען רוחי נתתי בהם. פאליטיקא ודיפלאמאטע תועבת נפשי. כתבתי באשר האמנתי, ובלב טהור אוכל להשמיע כי לבי היה נקי מכל מחשבה זרה בתפסי עט בכף, לכתוב דבר מה, כאשר היו ידי נקיות לא לבד משוחד כסף, אבל גם משוחד דברים. מעולם לא עלה על לבי להחניף את אוהבי, כאשר לא דברתי רעה על איש, אף כי שונאי הוא, טרם נוכחתי כי לבו לב מושחת עד היסוד, וזאת היא נחמתי, ואני חושב לי זאת לאשר, כי כל אוהבי באמת, היודעים אותי פנים אל פנים, כלם המה אנשים ישרים, וכל שונאי היודעים אותי פנים אל פנים, כלם עד אחד המה משחתי המדות בכלל, מלבד שונאי חנם אשר לא ידעוני, רק שמעו מפי איזה זדונים אשר שמי היה להם לחגא מפני רוע מעלליהם, ביחוד בימים האחרונים, כאשר תפשו החסידים בעלי “המהלך החדש” את הציונית בצוארה, ויחלצוה מבגדיה החמודות, ואת כפם שמו בכיסה, ומסוה כזב שמו על עיניהם כשודדים בצהרים לבל יכירום, ואת עיני העם עורו בשקר ותרמית, ואני בתור אחד הציונים הראשונים, ואולי הראשון בראשונים אשר ראיתי את הציונית עוד במעי אמה, וחגותי יום הולדה, ואהי אומן אותה כל הימים עד אשר גדלה ותיף בעיני כל ראויה, ופתאם התנפלו עליה חבר שודדים, ויציתו אש בציון, ואני קראתי למכבים כי יבואו לכבות את האש, ולעול כזה לא יכלו להביט עוד במנוחה, ויקראו חרב לציון ודיינארד. ואני בעניי, בידי אין כל, רק פסוק ידוע… ומקל. ומקלי יגיד להם לפעמים סודות נעלמים.
בשאסמאקין, עיר קטנה בקורלאנד, נולדתי גם אני, כמנהג המקום, מאב ואם. אולם חי אני כי שכחתי יום אולד בו, יען ביום ההוא הייתי טרוד מאד, בבואי לתור עולם חדש אשר לא ראיתי עוד לפנים, ורק זאת הנני זוכר, כי בהיותי בן שמונת ימים, באו יהודים גדולים וימצו את דמי, ויעשו להם מטעמים מבשרי, כאשר צוה אלהים, אכלו שתו וישכרו על חשבוני, ויתפארו עוד כי גדולות עשו כי נוסף להם עוד אח לצרה, עוד יהודי קטן ואמלל, ואם צעקתי מכאב אנוש, לא שמו לב אלי, וינחמוני הבל כי רבים עוד אמללים כמוני.
עם אבותי באתי לעיר מולדת אבי ראסיין, פלך קאוונא, ככל הנערים למדתי בחדרים, רק כשרון אחד חסר לי, כי לא התערבתי בשחוק ילדים, כי לבי לא הלך אחרי הוללות. והמורים היו תמיד שבעי רצון ממני, ומעולם לא הכני שום מורה כמנהג המלמדים בימים ההם. ביימי עלומי למדתי אני ועוד תלמיד אחד אצל הרב בווידוקלא. לא נחוץ לספר כי היה הרב איש ישר, מופלג בתורה ועני מדוכא ככל הרבנים בני דורו בערים הקטנות, אמי הלכה לבקר את קרוביה בקורלאנד, ואני נשארתי בבית גבאי בית הכנסת, אש נכבד בעדתו. ויהי באחד הימים בערב שבת בערב, נשאר בן החזן ר' צב שהיה גם שו“ב. בבית הכנסת אחרי תפלת הערב וירדם, הנרות נכבו כבר, והנער נעור בחשך ויחל לבכות ולצעוק, כי התחלחל, בראותו את ארון המתים אשר עמד תמיד בבית הכנסת על ספסל רחב אשר עליו רחצו את המת. הארון עמד שם, יען לא היה כל בנין על חצר המות. הארון היה צבוע שחור, ועל פני כלו כתובים איזה פסוקים ודברי מוסר, והנני זוכר, כי על אחד מקירותיו היה כתוב באותיות לבנות; “אדם דואג על אבוד דמיו, ואינו דואג על אבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים, וימיו אינם חוזרים”. צעקת הנער נשמעה בחדר הרב הנשען אל בית הכנסת, וגם הרב התחלחל, ובלוית איזה אנשים הוציאו את הנער מבית הכנסת, אך הנער נפל למשכב, ותושבי העיר ספרו נפלאות, כי הנער ראה המון מתים אשר התפללו בבית הכנסת, כלם לבושים מעילי מתים ( קיטעל ) מבד לבן, ואחרי עבור שני שבועות מת הנער, ויהי הדבר למלה בפי כל תושבי ווידוקלע 1, וכעבור שבוע אחד נשארתי גם אני לבדי בביהכנ”ס במוצאי שבת. ביהכנ“ס ובית המדרש וחדר הרב היה הכל תחת גג אחד בנין עץ ישן נושן, ובמעלות ירדו לביהכנ”ס, לקיים “ממעמקים קראיתך ה' “. בתפלת מעריב הדליקו נרות רק בערב שבת, אך לא בכל ימי השבוע, מאין מוצא לכסף לקנות נרות, ובמוש”ק הלכו המתפללים המעטים לשמוע “הבדלה” בבית המדרש. אני ישבתי בכל עת התפלה על ספסל הבימה הגבההֹ, ומבלי משים נשענתי על זרועי ואישן, המתפללים יצאו ואיש לא ראני. בשעה אחת עשרה הקיצותי, וארא כי אין איש, ובהיות מקרה בן החזן חדש עוד בלבי, אמרתי לחפש אולי אמצא גם אני איזה מת, ולא ידעתי כל פחד, נגשתי אל הארון והרימותי את מכסהו לראות אם אין מת בתוכו. קרבתי אל ארון הקדש ופתחתי את דלתיו ואין כל מאומה, ועל זכרוני עלה כי הנני “שמש” בחברה קדישא, אשר לא יחת מפני כל מת, ואני לא הייתי יוצא מן הכלל, יען עוד נערים כמני היו שמשים בחברה קדישא, כי כן נהגו הנשים הצנועות לרשום שמות בניהם לשמשים, ולשלם עד חמשה רו”כ בעד הכבוד הזה, והשמשים הגדולים אשר התעצלו ללכת לשמור את המת, שלחו שמשים צעירים כמני במקומם, ופעם אחת שלחו אותי לשמור מת, נודע בימי חייו בשם “משה הארוך”, איש ידוע חולי כל ימיו, באין אשה ובנים, והאיש מת בערב שבת, אשר לא יכלו להביאו לקבר ישראל עד מוצאי השבת, ואותי שלחו לשבת עמו בבית המרחץ כל הלילה, ולא ידעתי כל פחד, ומדוע אפחד פה בבית הכנסת אף אם אפגוש איזה מת – חי מתפלל, וכלל גדול ידענו, כי אם יכה השמש את המת על לחיו, אז ישכב ולא יוסיף לקום עוד, וכן חרצתי בלבי לעשות, ומין גאוה באה בלבי, כי לא אחת מפני כל. סבבתי את כל הבית, חפשתי בכל פנותיו ולא ראיתי מאומה, ואז חשבתי, כי רק מפחד דמיון כוזב מת בן החזן. קרבתי אל הדלת, ומבין החרכים ראיתי אור נר, ואט אזני לשמוע, והנה הרב לומד בחדרו, ומדעתי כי הרב יתחלחל ויפחד ללכת לפתוח את הדלת, דפקתי שלש פעמים, כחק אשר שמו המהבילים לאיש חי, יען המתים הסכינו לדפוק רק פעם אחת, והנה שמעתי כי הרב קורא לאשתו; “מערי! מערי! השמעת דפיקות בדלת בית הכנסת? הרבנית לקחה נר בידה ותלך עמו. שניהם קרבו אל הדלת, וישאלוני מי אתה. ואני עניתי “רבי, אל תפחד, איש חי אני”, אבל מי אתה שאלני ברגזה, וכאשר הגדתי לו את שמי, לא האמין ברגע הראשון, וישאלני איזה סמנים, ויצוה עלי לספר לו באיזה אופן נשארתי בבית הכנסת לבדי, ויחל לנסותנו, וכה עצרני כעשרה רגעים או יותר, עד אשר פתח לי את הדלת, ויביאני לחדרו ( יותר מחדר אחד לא היה לו ), וכאשר הכירני ולא נשאר עוד כל ספק בלבו כי אני אני הוא, אז הגישה לי הרבנית כוס מים אשר שמה בה כף מלאה מלח לשתותה, ועל שאלתי מה יועילו לי מים מלוחים ואני לא צמאתי, דברה הרבנית התמימה על לבי, לאמר; שתה בני, שתה, יען זאת היא סגולה בדוקה ומנוסה נגד כל פחד פתאם, הודותי לה על טוב לבה, אבל היא אלצתני לשתות, ואחרי כן לקחה חוט דק ותקשרהו סביב צוארי ותשלחני לביתי, באתי אל הבית ואמצא את כל בני הבית נעורים, יען כלם רצו הנה והנה לבקשני, ובספרי להם את כל אשר קרני לא האמינו למשמע אזניהם. נס כזה לצאת חי מבית הכנסת, בחשך, ועוד יותר בליל מוש”ק, אשר אז יטבלו כל המתים במקוה קודם חצות הלילה, נס כזה לא יקרה בכל יום, ובכן הייתי לנס בפי כל משמרי הבלי שוא.
הרב ר' יחזקאל מת, ועל מקומו בא רב אחר, מבאלטראמאנץ, איש כבן שלשים וחמש, איש יפה תואר, לבוש בגדים נקיים, ומטיף דובר צחות, וכלם היו שבעי רצון מרבם החדש. אך לאכול לחם די שבעו לא נתנו לו, כחק הימים ההם, אחרי אשר די לו להרב כי בגן עדן יהיה מושבו ושם יתענג על רוב טוב, ועל כן נאלץ לקבל את שני תלמידי הרב הקודם. ואחי עוד הפעם תלמיד הרב. ואני שמתי עין על כל דרכיו והליכות אנשי ביתו. משכורתו היתה חצי רו“כ לשבוע. מלבד מס נרות של שבת. אך את משכורתו לא שלמו לו מקופת הקהל הריקה, ושמש בית הכנסת הלך בכל יום חמשי ובערב שבת לאסוף קשיטות לשכירות הרב, אבל מעטים היו הנותנים. השמש בשובו לבית הרב, הציג את הקופה על השלחן, למנות את מטבעות הנחשת. ועל פי רוב מצאו מעשרים עד שלשים קשיטות ( גראשען. הקאפייקע טרם נודעה אז, בכל מקום אשר מטבעות פּולין היו ביד העם, ומטבעות רוסיא כמעט לא נראו אז בכל הפלך ), אך פעמים רבות לא הצליח השמש להביא אוצר כזה, ויביא “בערלינקע” אחת ( 15 גרעשאן ), ורק פעם אחת בא שמח וטוב לב, כי הביא אוצר גדול, 35 גראשען. הכנסת מס הנרות הביאה להרב, משש עד שמונה קשיטות לשבוע. בבקר לא אכלו בני בית הרב מאומה, ורק את הטהיי שתו עד הצהרים. בעד הטהיי לא שלמו מאומה. כי בימי הקיץ הלכה הרבנית ושתי בנותיה הקטנות היערה מחוץ לעיר ללקוט מין עלה הנודע בשם “דריי בלאַט”, ואת העלים יבשו נגד השמש, והעלים היבשים שתו במקום טהיי, וכן לקטו פקועות יער, ועוד הכנסה מיוחדת המציאו אנשים טובים בעד הרב, כי בחדשי כסלו וטבת, נסע הרב לכל הכפרים והישובים, וכל היהודים מחוץ לעיר ידעו, כי עליהם להעניקו בתבואת שדה או בכסף, והרב אשר היה לו ישוב גדול של יהודים סביב העיר היה איש מאשר, והצדקה הזאת כמעט לא נחשבה לנדבה, רק בתור חובה, יען תמיד באו “הישובים” אל העיר לשאול שאלות איסור והתיר, או דין תורה, ובכן גם עליהם לתמוך ביד הרב. תחת אשר תושבי העיר משלמים לו משכרת כל השנה, ובשוב הרב ממסעו, הביא עגלה מלאה תבואות שונות ואיזה שקלי כסף, ואיזה ישובים טובי לב הביאו את מתנותיהם בעצמם, ביחוד בימי חנכה, וכן חשבו להם לחובה להביא מתן להרב, השו”ב והחזן בבואם העירה להתפלל בימים הנוראים, ולולא זאת, על הרבנים בערים הקטנות היה למות ברעב. המנהג הזה נהגו גם הכומרים הפולאנים, גם המה נסעו לכפרים ויאספו תבואות וכסף פי עשרים מרבני היהודים, כי בעוד אשר בכל כפר ישב יהודי אחד, ישבו אכרים נוצרים למאות ולאלפים, והכומר אספם לבית התפלה וישחרם מוסר, וכלם הביאו לו איש איש כמתנת ידו.
בימים ההם חזקה גזרת הממשלה על היהודים לקצר את בגדיהם, ולשלוח את בניהם לבתי ספר הממשלה. בערים הקטנות לא חשו לגזרות אלה, יען שם לא היו בתי ספר ואיש לא בא למוד אורך שלמותיהם 2. אך בערים הגדולות חוללו הגזרות מהפכה גדולה, היו אמנם איזה אנשים אשר נחשבו לחפשים בדת, אשר שלחו את בניהם לבתי הספר בחשק לב. בעוד אשר המון העם הלכו על אפם וחמתם, כי לא סוד גלוי היה, כי ניקאלאי הראשון החליט להסיר לב היהודים מתורתם ודתם, וכלם האמינו בזה אמונה אומן, ביחוד חרה להורי הבנים כי נאלצו לקצר את פאות ראשיהם, אף כי בכלל לא נראו פאות ארוכות בין היהודים בפלך קאוונא, ומכת החסידים לא נראה אף אחד בכל הפלך ההוא. והפאנאטיזם טרם שם משטרו על חבל ארץ ההוא. עד כי בראסיין היו איזה בעלי בתים חפשים אשר לא בושו לעשן סיגארא בשבת ברחוב העיר, מבלי פוצה פה נגדם. הנני זוכר כי הראו לי את הרוקח ה' היימאן הולך לשוח בלב העיר ביום השבת ומקטרת בפיו, וכן היו עוד אנשים חפשים כאלה, אשר על זאת נקראה העיר ויהודיה בשם “אוכלי טרפות” וזאת היתה הסבה אשר קראו להמגיד מקעלם לשבת בתוכם, בתקותם כי המוכיח הגדול ההוא יהפוך את לב החפשים.
נורא היה לראות עקת לב בני העניים אשר נאלצו ללכת לבתי ספר של הממשלה קצוצי פאה, ובגדיהם קצרים. וכל רואיהם קראו אחריהם מלא. לאמר, הלאה קרח! הלאה משומד קצוץ פאה, ועוד תוארי כבוד כאלה, ועוד יותר כבדה יד הגזרה על הנערים היתומים אשר עליהם היה ללכת שלש פעמים ביום לבית הכנסת לאמר קדיש, ובשום אופן לא יכלו לבוא בית ה' בהיותם קצוצי פאה, ועל כן עשו בערמה, ויתפרו שתי פאות בשני צדי הכובע, ובבואם לבית הספר, הלא הסירו את הכובע, אך ברחוב או בבית הכנסת לא יכל איש להכיר כי הפאות אינן טבעיות. ואיזה בני עשירים הלכו ללמוד בגימנאזיום, ובין ההמון יצא הקול, כי בעד כל עבירה קלה ייסרום בשוטים, כמשפט בחיל הצבא בימים ההם.
בפרוץ מלחמת סעוואסטאפאל, פרץ הרעב בארץ. מצד אחד אספה פרייסען את כל תבואת השדה אשר מצאה ידה לקנות סביב גבולותיה, ומצד השני הכינה רוסיא כל מיני מכלת בעד מחנות צבאותיה, אשר ראינו תמיד עוברים דרך עירנו, והנני זוכר מחזה בלהות אשר חזו עיני, בעבור מחנה לא גדול. ויחנו לאורך הרחוב הארוך, ומשני עברים עמדו כמאתים איש, וביד כל אחד שוט ארוך אחד או שנים. וביניהם הוליכו שני אנשי צבא ערומים עד חציהם, וכל איש אשר בידו השוט הכה אותם על השת, ודמם נזל על רגליהם, ולזאת קראו “סקוואזסטראי” 3, אני ראיתי את המחזה הנורא הזה רק רגע, ולא יכלתי להביט עוד, ובלב דוי ברחתי מן המקום ואבך. בימי מהומת המלחמה והרעב חזק בארץ, ביחוד גדל המחסור בלחם, האופים היהודים אפו רק פעם בשני שבועות לחם דגן, וימכרו לא יותר מלטרא עד שנים למשפחה, אך כל אחד אשר מצאה ידו לקנות מץ הדגן היה מאושר, כי בשלו תפוחי אדמה קטנים וימעכום ויערבום עם המץ ויאפו בתנור, וזה היה הלחם אשר אכל העם. אבל לא כלם היו מאושרים להשיג זאת, מלבד אשר שבת כל מסחר. ומפעטערסבורג שמענו יום יום גזרות חדשות על ישראל. אם אמת היו כל הספורים, זאת לא ידע איש, אחרי אשר כתבי עתים לא נראו בגבול ישראל, והתלאה גדלה שבעתים בצאת החק לקחת נערים צעירים לעבודת הצבא. המלה “קאנטאניסטען” היתה לסמל בלהות, וכל איש חרד לגורל בניו. והמאספים ( איזבארשציקים ) עמדו בראש אגודת “חוטפים”. בכל מוצאי שבת התאספו בחדר הקהל הנשען לבית הכנסת, ושמה התיעצו את מי יקחו לצבא, ויפילו גורל על איש אחד אשר לו יותר מבן אחד, ואבות הבנים באו להתחנן על נפש בניהם, והיה האיש אשר מצאה ידו לשלם כפר נפש בנו, נאלץ לשלם כפי אשר שתו עליו. והעני, ידע רק לבכות ולהתחנן, ועל פי רוב שבה תפלתו ריקם. התקיפים העשירים היו בטוחים, כי החוטפים לא יהינו לגעת בבניהם, תמיד היה חדר הקהל מלא אנשים ונשים בעת האספה, זה בוכה וזה צועק. האחד מחרף את הרוצחים הגזלנים האוכלים למעדנים משד עניים, והאדון המאסף מדבר רכות ומתחנן כי לא יוכל להושיע, יען הוא עצמו הנהו כחומר ביד היוצר בכף הממשלה, ולא פעם אחת קרה כי הנשים באו לבית הכנסת ויפתחו את ארון הקודש, ובלב קרוע ובקול בוקע חלוני רקיע צעקו ותבכינה כי ישלח להן אלהי ישראל עזרתו לפדות את בניהן מכף הגוים, ותקללנה את המאספים והחוטפים קללות נמרצות, ולקול צעקותיהן באו אנשים מן הרחוב לראות במחזה קורע לב, ומחזות כאלה לא חסרו כמעט בכל יום בעת התפלה בבקר ובערב, והחוטפים נזהרו לבלתי בוא לבית ד‘, בדעתם כי כלם מביטים עליהם בעיני בוז וקצף. אחרי כל אספה בשוב הנאספים לבתיהם בחצי הלילה, נערכה “סעודה” בחדר הקהל, או בבית המאסף, וראש מאכלם היה אוז צלוי, ויין שרף ושכר לרוב, אכלו שתו וישכרו מדם אחיהם האמללים, ושמם היה לאלה ולקללה בפי כל העם, ובבואם לבית הכנסת בשבת ומועד לא נקראו לעלות לתורה, וירחיקום מכל דבר שבקדושה, ואם ימות אחד מהם, קללו זכרו, ואיש לא הלך אחרי ארונו, ויהיו כמוחרמים בחייהם ובמותם. כאשר ראום הולכים ברחוב שנים שלשה יחדו, הלכו אחריהם מרחוק לראות לאיזה בית יסורו לחטוף את הבנים, ואם ידעו אנה פניהם מועדות, שלחו להזהיר את בני הבית כי יסתירו את בניהם, אך מה נורא היה המחזה כאשר מצאו את הנער אַשר בקשו בבית אביו, ובהתנפלם על הנער, החלה המהומה, ההורים התאבקו עם החוטפים, הילדים הקטנים בכו ויצעקו. השכנים מסביב נאספו לראות יד מי תגבר, אבל כלם פחדו להתערב במהומה כזאת, מפחדם לבניהם המה, נחוץ לדעת כי בערים הקטנות לא היו שוטרים ולא פאליצי ולא פקידי הממשלה, מלבד נוצרי אחד אשר נשא משרת “קלוצוואָיט”, ומשרתו היתה להביא במאסר את כל עושה עול. יהיה גנב או רוצח. בית כלא לא היה לו. ואת רגלי החוטא שם בסד עץ עב, ובאמצעו חור רחב כעבי רגל איש, עשוי משני גזרי עץ, ובתוך בין שני הגזרים שמו את הרגל, ועל שני קצות העצים שמו חחי ברזל, והחוטא ישב בבית הפקיד הזה עד אשר הוליכוהו לעיר בּירת המחוז. אסור כזה נאלץ לשבת תחתיו תמיד, מבלי אשר יכל להניע רגלו, ובעד חטא קל, שלם האסיר עשרים או שלשים גרה, יצא לחפשי, ונערי בני ישראל אשר נלקחו לצבא ישבו באופן כזה בבית הקולצוואיט, או בבית המאסף עד אשר נאספו מספר ידוע עשרים או יותר, ואז נשלחו בעגלה לבירת המחוז או הנוף עם שומרים סביבם. אפס, על הגדולים אשר נלקחו לצבא שמו כבלי ברזל על רגליהם, ולפעמים אסרו שני אנשים זה לזה בכבל אחד, ותמיד ראינום ברחוב הולכים ומצלצלים בכבליהם, וממלאים שחוק פיהם על הכבלים אשר ברגליהם, ביניהם היו כאלה אשר מכרו את נפשם ברצונם החפשי ויקבלו כסף מאת המאסף או מאיש אשר עליו נפל הגורל לצאת בצבא, ואותם קראו בשם “אחאטניקעם” 4(מתנדבים), ונקל להבין כי לא בני אצילים היו, ובלכתם ברחוב באו אל החנויות ויקחו להם סחורות מכל אשר בחרו חנם, וכלם פחדו מפניהם כמפני שדי שחת, יען כלם ידעו כי איש לא יעמידם למשפט, ואם הכו את איש, נשא האיש את מכאוביו בדומיה “לית דין ולית דיין”. ועל פי רוב ברחו מעיר אחת, ויבואו לעיר אחרת, ושם מכרו את נפשם עוד הפעם ועוד הפעם, ולפעמים הלך שומר יהודי אחריהם מרחוק, אבל תמיד נזהר לבל יקרב אליהם, בדעתו כי יכוהו שוק על ירך. איזה פעמים ראיתי כאשר באה עגלה להוליך את הנערים האמללים לבירת המחוז ( אויעזד 5) והמון רב נאסף סביב העגלה, ובכל עת אשר הביאו את הנערים, וההורים השכולים הולכים אחריהם הלוך ובכה. ולקול יללת הנשים בכו כל הנאספים, עד כי קרעו גם לב אבן, כל ההורים הביאו עמם צרורות ומלתחות בעד בניהם, ובשבת הנערים על העגלה, השביעום ההורים כי ישארו יהודים למרות כל עמל ותלאה, והנערים קמו על רגליהם וישבעו בשם ד’ כי נכונים המה למות, ולעולם לא ימירו את דתם. אחרי אשר כלם ידעו כי ישלחום לפנים רוסיא בין הנוצרים, ויאלצום לאכול טרפות ולחלל שבת ומועד. לכלם נתנו סדורי תפלות ותפילין, וליודעי ספר נתנו ספרי תנ"ך. ואמנם רבים מהם קדשו שם ה' ולא אכלו טרפות אף כי הכו מכת מות, אך גם רבים המירו דתם, ויתערבו בגוים. אחרי זמן רב ראיתי איזה מהם אשר שבו לבתיהם, מהם אשר כחשו כי קבלו עליהם דת עם זר, אף כי לא ברצונם הטוב, ובכלל רק מעטים מאלה שבו לבתיהם במשך הימים, וכמעט כל ההורים ל ידעו אחרית בניהם, אבל זאת ידעו כלם, כי הרוב הגדול מכל האמללם 6האלה מתו מעצר רעה בידי אדוניהם האכזרים, אחרי אשר כלם נתנו על ידי אכרים להיות משרתים, וכאשר גדלו, אז נלקחו לעבוד בצבא, אך טרם גדלו נכרתו רבים מארץ החיים.
התועבה הנוראה הזאת השאירה כאב אנוש בלב כל עם ה' יושב רוסיא. תועבת ממשלת ניקאלאי הראשון מצד אחד, וכתם שחור על “הקהל היהודי” בערים הקטנות מצד השני, והשמות “איזבארשציק”, או “רעקרוטען חאַפּער” ( חוטפים צעירים לצבא ) נשארו לחרפה וקלסה ולדראון עולם. בימים הרעים ההם, שמענו ספור נפלא בפי כל היהודים, כי אליהו הנביא התחפש בלבוש הקיסר, ויבוא לתא הסופרים במיניסטעריום, ויצו לתת לו איזה כתב נורא מלא גזרות נגד היהודים. ובקראו את הכתב, קרעהו לגזרים ויצא בחרי אף, ואחרי עבור זמן לא רב, בא הקיסר, וידרוש כי יתנו את הכתב על ידו לחתום עליו. והסופרים או המיניסטרים השתאו לבקשתו, כי הגידו לו, כי הוא עצמו קרע את הכתבים. והקיסר השתומם למשמע אזניו, בדעתו כי לא היה במקום ההוא, ולא קרע את הכתבים, ואחרי אשר שמע מכל הפקידים, השרים והמשרתים, כי כלם ראוהו, וכלם ראו בּקרעו את הכתבים. אז הבין כי מאת ד' היתה זאת, ויבטל את הגזרות. ורבים האמינו אז באמתת הפלא הזה, אך זה לא כבר, אחרי עבור כחמשים שנה מן היום ההוא, קראתי את הספור הזה באריכות במכתב עתי אשכנזי. ואחרי כן הוגד לי כי נדפס גם בשפת רוסיא, אך לא ראיתיו.
בימים ההם. ( השנה לא אזכור ) קרה מקרה נורא בראסיין. כי ביום כפור בערב לעת תפלת כל נגדרי, באה הפאליציי עם ששה זענדארמים לבית הכנסת הגדול בלב העיר, ומבלי אומר ודברים לקחו את הרב הגאון ר' משה’לע צייטלין וישלחוהו בכבלי ברזל. פחד אלהים נפל על כל המון המתפללים, והשמועה פשטה בעיר ברגע ההוא, וכלם השתוממו לתועבה כזאת, בדעתם כי רב וגדול בישראל לא עשה כל עול לאיש או להממשלה, וביום המחרת כבר ידעו כלם יד מי היתה במעל. שני יהודים עשירים. ה' יוסף פּרייס, ( שם השני שכחתי ) היו שונאי הרב אשר עוינו אותו, והם המה אשר הכוהו בלשון לפני הממשלה. אך כעבור איזה ימים, נודע בעיר, כי הרב הובא לעיר פלונגיאן אשר היתה מקום מושב הגאון ר' יהושע העליר. אבל הרב צייטלין לא האריך ימים אחרי בואו שמה, והמלשינים יוסף פרייס ומשנהו מתו בשנה ההיא, ועל דברת ההמון באה עליהם קללת הרב אשר קללם טרם הוליכוהו מראסיין, כי לא יחצו ימיהם, והאנשים ההם היו צעירי ימים, עשירים גדולים וחפשים בדת.
בווידוקלע, עיר קטנה, בעלת מאתים משפחות יהודים במרחק 14 וויערסט 7מראסיין חזק הרעב מאד. תושבי העיר היו תמיד כלם עניים ואביונים. ומה גם בימי מהומת המלחמה, והרעב הכללי, אשר ערכו מספר המתים ברעב לשלשים אלף נפש בפלך קאוונא, ראיתי מחזה נורא אשר הפיל חתת אלהים על כל העיר הקטנה ההיא. בבית קטן ודל ישב איש יהודי בעל לאשה ושלש בנות, ר' צבי חייט. האיש היה יודע ספר וחרד לדבר ד' אשר לא רבים כמהו, וכלם חשבוהו לצדיק תמים בכל הליכותיו. הוא לא היה חיט אומן, ולא ידע לתפור בגדים יפים בעד אנשי העיר, וכל מלאכתו עשה רק בכפרים בין האכרים. מנהגו היה לעזוב את ביתו ביום ב' בבקר, שק ארוך על שכמו, ובו כל כלי מלאכתו. טלית ותפלין, סדור תפלה ותנ"ך. ובכל ימי השבוע הלך מכפר אחד למשנהו, ויתקן את בגדי האכרים או תפר להם חדשים. ובמחיר מלאכתו נתנו לו מעט דגן, תפוחי אדמה ועוד איזה יבול האדמה. ולפעמים השיג גם איזה אגורות נחשת. וביום החמשי בערב או ביום הששי בבקר שב לביתו עם שק מלא תבואה על שכמו, ותמיד הלך רגלי. ובשובו לביתו רחץ את פניו וישב ללמוד, וכן בלה עתו בתורה בכל עת שבתו בביתו, כי לא הלך לבתי זרים לבלות את עתו, ואשתו העניה האמללה לא התאוננה על דלותה, ותהי שמחה בחלקה, ותכבד מאד את בעלה הישר באדם. ויהי בימי הרעב, ונוסף על כל התלאות, היה בחורף ההוא קר גדול ונורא. עצים להסיק אמנם בזול היה, אך הכסף היה יקר מאד. האשה האמללה עם בנותיה לא נראו בחוץ שנים שלשה ימים, והשכנים חשבו, כי לרגלי הקר הנה יושבות בבית מאין שמלות להן להתראות ברחוב. אך ביום הרביעי, באה אחת השכנות ותדפוק על הדלת, ובראותה כי אין פותח, קראה לאיזה אנשים אשר שברו את הדלת, ולחרדת כלם נמצאה כל המשפּחה מתגוללת על קרקע הבית, – כי מרצפת קרשים לא ידעו אז רק בבתי עשירים, – ובכל העיר ההיא ידעו רק בית אחד אשר בו רצפת קרשים, הוא בית הפקידות בעד הכפרים, המשפחה האמללה ההיא מתה ברעב ובקר, והאם האמללה לא הגידה לאיש ולא בקשה חסד או נדבה. והמשפּחה הזאת לא היתה היחידה במינה, והקהל העני לא יכל להושיען, כי לא היה ממי לבקש נדבה או עזר.
קרבו ימי חג המצות, והעם לא ידע מה לעשות, ומאין יבוא עזרם, אבל האלהים הטוב ראה בעני עמו, וישלח להם עזרתו, אף כי לא ממקור טהור.
-
הבדלי הכתיב במקור – מ.ב. ↩
-
כך במקור, למרות שנראה כי היה צ“ל: ”שמלות" – מ.ב. ↩
-
ככל הנראה, מרוסית: “сквозь строй” – היינו, “דרך המסדר” – מ.ב. ↩
-
מהרוסית “охотники” (ohotniki) – מתנדבים – מ.ב. ↩
-
מהרוסית “уезд” (uezd) – מחוז – מ.ב. ↩
-
כך במקור, למרות שנראה כי היה צ“ל: ”אמללים" – מ.ב. ↩
-
“14 ווערסט”– “верста” (מבטאים כ– “versta” ביחיד, ברבים “14 вёрст”) ברוסית היא מידת אורך, верста אחת שווה כ– 2,1336 ק"מ – מ.ב. ↩
ליפקע גנב נודע בכל פלך קאוונא, וגם בקורלאנד. כלם ידעו את שמו. ליפקע ועוד לו שלשה אחים במבחר ימיהם, היו בני השוחט לפנים בעיר ווידוקלע. וכל ארבעתם היו כלם גנבים, והגנבה והשד היו משלח ידיהם, כל מלאכה אחרת לא ידעו. וליפקע הצעיר בהם היה להם לראש ומנהל. הוא היה גם יודע ספר, חכם לבב ובעל מזג טוב. בעיר מושבו לא גנב מעולם מאומה, וכל תקפו וגבורתו הראה על גבולות פּרייסען, סביב העיר שאוועל ויאנישאק וקורלאנד, אבל לא הסתפק בשלשלת אחיו לבד. כי התלקטו אליו חבר גנבים מערים אחרות והוא היה ראש לכלם. ליפקע אהב מאד את “הפריצים” הפולאנים ותמיד בקר את היכליהם, או בידעו כי אחד מהם נוסע בדרך במרכבה כבודה רשומה לארבעה או ששה סוסים יקרים, יצא לקראתו ויקבלהו בזרועות פתוחות כראוי לאציל פולאני, את הכסף והסוסים לקח לו בכבוד גדול, ועל האציל צוה ללמד את רגליו ללכת, אחרי אשר לא ילד קטן הוא ללכת ברגלי זרים. וכסף מזומן, הלא נחוץ לו יותר מלהפולאני העצל. לו אשה ובנים לפרנס, לו קרובים עניים אשר עליו לתמכם. ובכן התודע לאצילים רבים, ולפעמים בפגשם אותו בדרך נתנו לו את כספם טרם בקש, למען ילך לו ולא יפריעם ממסעותיהם. ליפקע בבואו לאיזה עיר, לא התמהמה לבקר את הרב, השוחט, הדיין וכל “כלי הקדש” ולכלם נדב ביד רחבה, ויחשבוהו לעשיר גדול, ובלעדי אגיד, לוא ידעו מי הוא לא לקחו מידו מאומה, אך ליפקע ידע תמיד להתחפש לאורח הגון. פה בא לאמר “קדיש” כי אבל הוא, ובעיר אחרת “יאהרצייט” או קרה לו נס, ועליו להודות לאלהים חסדו, ומדוע לא יאציל מטובו ליראי ד'. ובכן ידעו כלם כי ביד אחת יקח מכיס העשיר, ובשניה יתן לכיס העני. וכן עשה גם בפעם הזאת בעת הרעב. ובידעו כי קרבו ימי חג המצות, ואין כל תקוה לבני עירו להשיג מצות לפסח, וכל צרכי אכל יקר למצוא. ואחיו ירעבו בפסח. ויחם לבבו לגורל העניים. וביום בהיר אחד קודם החג, הביא כעשרים עגלות אכרים מלאות בר וחטים, קמח סלת ותפוחי אדמה, ועוד איזה תבואות השדה, ויציגן ברחוב, ויקרא אל העם. כי יבואו איש איש בשקו, וימלא את השקים בכל מיני מכלת, וכן חלק את כל התבואות חנם אין כסף, מלבד אשר השאיר לבני ביתו ובית אחיו. ותהי שמחת כל העם גדולה, ולהרב ומשרתי הקהלה שלח מכלת ביד נדיבה, וכלם חשבו כי קנה את כל אלה בכספו, אחרי אשר לא יתכן היה להאמין, כי יביא גנבות לרחוב העיר, ויחלקן בלי פחד לעיני רואים. וכלם הודו לאלהים חסדו, ולליפקע גנב הנדיב הנודע בטוב לבו וידו הפתוחה, אשר מעולם לא נגע ברכוש עניים, ומה גם רכוש יהודים.
בבית ליפקע אשר ירש מאביו, גרו כל אחיו ובעל אחותו, חמש משפּחות. הבית עמד על ראש הגבעה באמצע העיר, אשר הכילה רק רחוב ארוך אחד, מצד אחד במורד הגבעה עמד בית מלון לאורחים ומרזח לאכרים בשם “פאקאלנע” קנין האציל “סטאנעוויץ” אשר ישב בהיכלו כשני וייערסט מן העיר. שטאנעוויץ1 היה עשיר גדול, לו שדות וגנים. בתי טחנה בתי מלון הרבה, ועל כל נחלותיו ישבו רק יהודים אשר שבעו רצון ממנו, כי איש טוב היה וכל מסחריו עשה רק עם יהודים. האכרים הליטאים “הזמודים” היו עבדיו, מספרם כארבע מאות משפחה, וכנהוג בימים ההם, בימי הקיסר ניקאלאי הראשון. בין כל עבדיו, ככל עבדי אצילי פולין אחרים לא נמצא אף אחד יודע ספר. ופולאנים חפשים, מלבד האצילים, היו מעטים בחבל ארץ ההוא. וגם אומנים בעלי מלאכה נוצרים לא נראו בכל הפלך. כי על כן נשארו “המלאכה והספר” רק בידי היהודים, ובעלדי היהודי לא יכל האציל להיות אף יום אחד, ועל כן נאלץ האציל לחיות בשלום עם היהודים.
בשביעי של פסח לפנות ערב ראינו המון אכרים נאספים סביב המלון הנזכר, ויהי הדבר לפלא, כי במשך שעה או שתים נאספו כמאתים איש, מהם אשר מלאו את בית המרזח, והנשארים עמדו או שכבו סביבו, ולא דברו דבר, אך למחרת היום בבקר, אחרון של פסח. ראינו המון אכרים באים מכל עבר ופנה, וכלם חנו במורד הגבעה. ובמשך שתים שלש שעות עלה מספרם עד אלפים איש, וכלנו השתוממנו למחזה הזה, אך איש לא ידע על מה נאספו הנה, והנה בא רץ רוכב על סוס וישמיע בקול רם באזני האכרים כי עליהם לעלות על הגבעה ולתפוש את ליפקע גנב, וליפקע יצא מביתו בלוית אחיו ונשיהם ובניהם ויאספו גל אבנים, וליפקע עצמו נושא גרזן גדול וחד בחגורתו ומחכה כי יתגרו בו מלחמה, ואכר צעיר אחד קרא לאחיו “הלא תבושו ותכלמו! אתם הלא מספרכם עולה לאלפים איש, ואתם תפחדו מפני יהודי אחד! בואו נא אחרי ונתפשהו כרגע”. ובדברו נסה ללכת לעלות אל הגבעה. וליפקע קרא אליו “עלה נא הנה, ואני אכרית את ראשך בגרזן ברגע אחד”, ויחל להמטיר עליו ועל הנלוים אליו מבול אבנים, וכאשר נסו עוד רבים לעלות הגבעתה, עזרו אחי ליפקע על ידו, וימטירו אבנים אין מספר, ובני ביתם לקטו ויביאו עוד אבנים, וכן לחמו כשלש שעות. ואיש מהאכרים לא נועז לסכן את נפשו לעלות על הגבעה, ופתאם רץ אחר רץ הגיעו במלאכות האצילים, ויהלכו אמים על האכרים בשם אדוניהם, כי אם ישובו לבתיהם וליפקע לא יתפש בידם. אז ייסרום בשוטים, מאה או מאתים לכל אחד. הפחד הזה אמץ את לבבם, ויהינו לעלות, עם רב מאוד, וליפקע עזב את המערכה בחוץ. ויעל אל הגג אשר עשה בו איזה חורים גדולים. והוא ואחיו החלו להמטיר אבנים על האכרים אשר נאספו סביב הבית, וימחץ ראש וקדקד. רבים מהם ברחו או עמדו מנגד, ולא עשו מאומה לתפשו, עד לפנות ערב כאשר כלו כל האבנים מן הבית, אף כי בני ביתו נתצו את כל התנורים. וליפקע נעלם פתאם, ורק אז נגשו האכרים אל הבית וישברו את החלונות והדלתות, ויבואו אל הבית, ואחרי אשר חפשוהו זמן רב מצאוהו שוכב בבור אשר בו ישמרו תפוחי אדמה, ויושיבוהו בעגלה ושמונה איש ישבו סביבו להוליכו לבית האסורים בראסיין. אשתו ובניו החלו לבכות, והוא נחמם, כי ביום מחר בערב ישוב אליהם, וכן היה, כי למחרת היום אחרי הצהרים כבר היה בביתו, ויספר, כי האכרים מסרוהו לפקיד בית האסורים, וישובו לבתיהם, והוא הגיד להפקיד, כי הוא עצמו שכר את האכרים לשמרו בדרך מפחד שודדים אשר חשבו עליו רעה, ולהביאו בטח לראסיין, ולמסרו לבית האסורים. יען שם יהיה בטוח בחייו. והפקיד נתן לו מקום ללון, ובבקר נתן מתנה להפקיד 15 רו"כ, וישלחהו בכבוד, כראוי לנדיב לב כמהו. אך האצילים הפולאנים לא יכלו לשבת במנוחה, כל עוד אשר ליפקע הוא חפשי, ויערימו סוד יחדו, וילכו לראסיין ויבקשו מאת הממשלה להביא את הגנב. ואחרי עבור שני שבועות, בא אחד מפקידי הפאליציי בעגלה עם איזה זענדארמים, וכחצות הלילה התנפלו על ביתו, ויאסרוהו, ויוליכוהו לראסיין, ושם יצא משפטו להאסר למשך שש עשרה שנה, אך לא עברו איזה ירחים, והנה שמענו כי ליפקע נתפש בראש שלשים שודדים על גבול קורלאנד, ויוליכום לשאוועל. ואחרי אשר היה אסור שנה תמימה יצא לחפשי, והממשלה נתנה לו משמרת שומר גבולות פרייסען נגד מבריחי מכס הגבול. ולפי הנשמע עשה את מלאכתו באמונה, רק התאמץ שלא יעשה רעה ליהודים.
מני אז עד היום, זה יותר מששים וחמש שנה, לא הייתי בעיר ההיא. אף לא שמעתי את שמעה, ולא ראיתי אף אחד מתושביה.
-
ההבדל באיות השם (“ש” במקום “ס”) – במקור – מ.ב. ↩
משנת תרט“ז – תרי”ז למדתי בראסיין בלוית עוד שלשה תלמידים אצל המלמד מקעלם אשר יצא לו שם למדקדק ובקי בכתבי הקדש, ופעולתו אמנם היתה גדולה על תלמידיו אשר אהבוהו כלם, ואחרי כן מלך עלי לבי ללכת בלוית אחד מחברי ללמוד בעיר קראז אשר בה היתה ישיבה מפורסמה, ושם העיר נודע לתהלה לרגלי רבה הגאון הנאור ר' יאנקעלע קראזער, ולי קרוב למשפּחתנו הדיין ר' שלמה, שם למדתי בישיבה ואהי לחבר להנער אפרים בן הרב בישיבה ההיא. ודיבר על לבי ללכת להתפלל יום יום לבית אביו הרב, אשר היה לו מנין תמידי בביתו כל השנה, מלבד הימים הנוראים. ותהלוכות הרב מצאו חן בעיני ואהבהו. הוא לא היה קנאי ולא לבד כי לא התנגד ללמודי חול, אך גם הודה בפה מלא, כי נחוץ לדעת שפת המדינה וידיעות העולם. ולרגלי זה יצא לו שם גדול בארץ, עד כי ידעו כלם, כי הגענעראל גובּערנאטאר מווילנא (נאזימאוו?) כבדהו מאד, ובכל עת מצוא דבר נחוץ בעניני היהודים, קראהו לבוא לווילנא. בעניניי הדת לא היה מחמיר. פסקיו היו קצרים ונמרצים, כן בדיני איסור והיתר וכן בדין תורה בין עברים נצים. ופעם אחת ראיתי, בבקר ערב סכות אחרי התפלה, והרב היה עוד לבוש בטליתו, והנה באו שלשה יהודים ויעמדו אצל הפתח, ולא נועזו ללכת הלאה. הרב נגש אליהם וישאלם לחפצם. האחד ענה כי באו לדין תורה. והרב שאלהו “הגידה נא לי מה הוא היום?” האיש הביט עליו כמשתומם לשאלה כזאת, ויען "היום הוא יום ד' " – הרב קצף מאד, ויצעק בקול גדול “פּויער (אכר)! הלא שאלתיך מה הוא היום! ואתה התחשוב כי אינני יודע כי הוא יום רביעי!?” – שלשה אלה נצבו כמו נד מפחד צעקת הרב, ולא ידעו מה לענות. אחרי עבור איזה רגעים, ענה אחד מהם “היום הוא ערב סכות”. – אכר! צעק הרב, אם ערב סכות היום, מה ליהודי לעשות ביום הזה?.
– “יהודי עושה סוכה וקונה לולב ואתרוג ומכין צרכי החג”. – – אם כן הוא, ענה הרב, לכו נא אכרים לבתיכם, עשו סכות קנו אתרוג ולולב ושמחו בחג. ואחרי החג תבואו אלי לדין תורה. והאנשים יצאו דחופים ומבוהלים כמו מלאך ד' דחפם.
בישיבה אשר למדתי, היו שלש כתות. קטנים, אמצעים וגדולים. בראשית בואי כאשר בחנני ראש הישיבה, ר' משה’ל חאנעס, הושיבני בין הקטנים. כי הייתי אז כבן עשתי עשרה. אך בעוד מעט העבירני לכתת האמצעים, וזכותי עמדה לי יען הייתי מתמיד בלמודי, וגם נודע לכל בני הישיבה כי הנני בקי בתנ“ך. ראש הישיבה הגיד את השיעור בכל יום בעד כתה אחת. ולפעמים גם שתי פעמים ביום. מספר כל בני הישיבה עלה למאה ועשרים. וביום הששי לא הגיד כל שעור בתלמוד, וילמוד רק כל פרשת השבוע, לכל בני הישיבה יחדו. אבל מן הגדולים לא באו ללמוד רק מעטים. בהיות ביניהם בני שמונה עשרה או יותר. ואני בשמעי פעם אחת את הפרשה ותרגומה מפי ראש הישיבה, ואבוז בלבי ללמוד חומש, אשר חשבתי כי הנני יודע יותר מראש הישיבה עצמו. ולא יספתי עוד לבוא לשמוע את השעור הזה. ויהי אחרי עבור שנים או שלשה ירחים, פעם אחת ביום הששי, טרם התלקטו בני הישיבה סביב השלחנות, ראני ראש הישיבה. וישאלני מדוע חדלתי משמוע למוד פרשת השבוע, ואני עניתיו, כי אינני חפץ לבלות שלש שעות לבהלה, יען הנני יודע את החומש יותר מכל בני הישיבה. ועל דברי אלה אשר חשב לעזות, ענה ואמר: זאת היא גאוה נפרזה, ולא לבן ישיבה להיות נער שובב (שייגעץ). והנני מצוה עליך לבוא לשמוע את השיעור. ואני חשבתי לי זאת לחלול כבודי, והחלטתי לבוא לשמוע, אך להלאותו בשאלות על כל מלה ומלה, להנקם ממנו, וכן עשיתי. פרשת השבוע היתה “בשלח” ראש הישיבה למד תמיד כל פסוק עם רש”י, ובכל מקום אשר פגש איזה מלות הנוגעות לדקדוק פסח עליהן. ואני החלותי לשאול שאלות בכל רגע, והוא נאלץ לענות. אם היו כל שאלותי טובות או נבערות לא אזכור כעת. אבל אני הן שאלתי רק למען הרעימו, עברו כשתי שעות עד הגיע לפסוק, עזי וזמרת יה, ובלמדו את הרש“י, פסח איזה שורות הנוגעות לדקדוק השפה. ואני קראתי; רבי! הלא פסחת איזה שורות, והוא ענה: ה”זה הוא דקדוק ואין לומדים דקדוק", ועל תשובתו זאת עניתי; ואם לא נלמד הן לא נדע לעולם. והרבי ענה עוד הפּעם בקצף קל “כאשר תזקן תדע”. ובשמעי את המענה הזה, לא יכלתי להתאפק. ואען ואומר; רבי! הלא זקנת ולא תדע! כל הבחורים הביטו עלי בתמהון, אך איש לא דבר דבר, רק הרבי ענה; לך לך מזה, ולא תוסיף לבוא לשעור החומש! עזבתי את מושבי, ואהי בעיני כמנצח. אבל נקוטותי בפני, כי דברתי עזות נגד מורי, והוא תלמיד חכם וראש לישיבה גדולה, ומאד חרה לי על פחזותי, ואחליט בלבי, לבקש סליחתו, וכן עשיתי, והוא לא שמר לי עברתו כל ימי היותי בישיבתו.
החיים בישיבה. לא דבר כבד הוא לתאר עתה מצב הישיבות לפנים בצבעים שחורים, לפי השקפת המאה הזאת. אפס לפי השקפת הדור ההוא ומצבו בחיים אז, היה הדבר פשוט, ולא יתכן היה להיות באופן אחר. בחורי הישיבה לא כלם היו בני עניים אשר הוריהם לא יכלו לחנכם. רבים היו בני “בעלי בתים”, ולפעמים גם בני עשירים. כל נער אשר ידע בנפשו כי נפשו חשקה בתורה, והמורה העיד עליו כי יהיה “למדן” או רב, החליט ללכת לעיר נכריה, במקום אשר לא יראה את הנערים חבריו, ולא ישעה בדברי הבלים ובשחוק ילדים, ואיש לא יפריעהו מלמודו, וילך בלב בטוח כי אחרי עבור איזה שנים ויהיה ללמדן או רב, ועל פני כל העם יכבד. ואבותיו הבטיחו לו משען כסף, ולא עליו לחכות לחסדי זרים “לאכול ימים”. נער כזה ראה ראה כי בבית הוריו יבואו בחורי ישיבה לאכול, יום, יומים ויותר בכל שבוע. ואבותיו שבעים רצון כי מצאה ידם לתמוך ידי לומדי תורה. ונותנים את לחמם בחפץ לב לבחור מהישיבה, וכלם מביטים על הבחור בכבוד, לא כעל נער עני אשר יתנו לו נדבת חנם. ומה גם אם נודע כי “הבחור” הוא למדן מופלג בתורה, או מתמיד בלמודו, כי אז גדל כבודו שבעתים, ותחת זאת, היה לחרפה לנער אשר נשאר תמיד בבית הוריו, וזה היה לו לאות כי לא יצלח ללמודים, ורבים שלחו את בניהם לישיבות בערים אחרות, אף כי לא צלחו באמת לכל למוד, ורק יען לבל יאמרו כי בניהם ישארו בורים, והאמות ביחוד לא יכלו שאת חרפה כזאת, ואם נודע להן כי בן ר' יאסעל או חאצקיל שב מן הישיבה בפחי נפש כי לא קבלוהו מחוסר דעת התורה, ראו בזה חרפת עולם, ולא מקרה יוצא מן הכלל היה, כי בעמוד הבחור לבחינה, וראש הישיבה מצא כי לא יכשר ללמודים, וענה ואמר אליו; בחור! שמע נא לעצתי ולך לך ללמוד איזה מלאכה המחיה את בעליה, יען לעולם לא תהיה למדן. ולמה תבלה עתך ללא הועיל, ותהיה רק למשא על אנשים זרים להאכילך, והוריך לא ישמחו בך. כאלה קרה פעמים רבות, ולא דבר חדש היה, כי גם באמצע הזמן, בראות ראש הישיבה איזה בחור המבלה את עתו חנם ולא יתמיד בלמודו כי יוכיחהו על פניו, ואם לא הטיב דרכו פעם ושתים, גרשהו מהישיבה, ובחור כזה לא יכל לשוב לביתו מחרפה, ונאלץ לנוע מעיר לעיר למצוא מנוחה, ועל פי רוב באיזה עיר קטנה אשר אין בה ישיבה, ונאלץ לשבת גלמוד וללמוד בלי כל מורה. אך על פי רוב היו כאלה רק בחורים גדולים. והקטנים, הלא ידעו, כי אם ישובו לבית אבותיהם באמצע הזמן, ישבעו חרפה על כל מדרך כף רגל, ועל כן התאמצו שלא יאלצו לעזוב את הישיבה, ובכלל לא שמעתי מעודי, כי בחור מישיבה יעזוב את התורה וילך ללמוד איזה מלאכה, אף כי המלאכה בכלל לא בזויה היתה, כאשר ספרו לנו איזה סופרים חדשים. מלאכה בזויה היתה אמנם, רק מלאכת חייט ותופר נעלים. ולא המלאכה מצד עצמה, רק מצד בעליה. בחורי הישיבה לא למדו ימים רבים בישיבה אחת, ותמיד נעו מישיבה לישיבה. כל אחד חשב כי הישיבה האחרת טובה מזאת, ושם בעיר האחרת יכבדו את הבחורים יותר, או ראש הישיבה הוא איש טוב וגדול בתורה, ועוד סבות כאלה, ובחורים בעלי כשרון הלכו לישיבות סאלאנט, קראטינגא ופאלאנגען, אשר לפי הנשמע לא קבלו שם רק “עלוים” ורבים השיגו “סמיכות” או “התרת הוראה”. ובחור כזה אשר תעודה כזאת בידו, חשב את עצמו למאשר. יען הסמיכה היתה קץ מטרתו. עם סמיכות בכיסו נקל היה לו להתחתן בבת איזה עשיר או בת איזה רב. ובמשך הימים השיג משרת רב באמת, ומה מאושרים היו ההורים אשר בנם שב מן הישיבה עם תעודה כזאת, וכלם שמחו עמהם ויקנאו בהם, ולעונג נפשם אין קץ. המוסמך בשובו לבית אבותיו, היתה ראשית מעשיו לבקר את רב העיר להשתעשע עמו בדברי תורה, ואם מצא חן בעיני הרב, והרב העיד עליו כי יהיה לגדול בישראל, אז על כפים נשאוהו, ושדכנים סבוהו כדבורים, וכל אחד הביא לו אוצר או אושר, נערה יפיפיה, בת עשיר, או בת תלמיד חכם עם כל המעלות שמנו החכמים השדכנים השותפים של הקדוש ברוך הוא, ורבים הצליחו, כי נשארו אביונים עד יומם האחרון. וכל אשרם היה, כבודם. אבל טעות גדולה טעו הסופרים אשר תארו את הישיבות ובחורי הישיבות בצבעים שחורים, באמרם, כי נשפל גאון האדם, יען הבחורים נאלצו לחכות לחסדי זרים “ולאכול ימים”. ראשונה יען רבים היו אשר לא ראו שלחן זרים רק משבת לשבת, וכל השבוע קנו להם איש איש את לחמו. בהיות די כסף בידם מבית הוריהם, רבים אמנם היו אשר סבלו באמת חרפת רעב יען לא חפצו ללכת לאכול על שלחן זרים, מבתי נכבדי העם שלחו יום יום מאכלים מבושלים להישיבה בעד אלה אשר לא ראו תבשיל או בשר כל ימי השבוע. ובעל הבית אשר לא הועיד את אחד מבחורי הישיבה לשבת ומועד, נחשב לבור ובזוי עם. כי איך יתכן לאיש נכבד לשבת אצל שלחן מלא דשן מבלי אורח תלמיד חכם או בחור מהישיבה, ועם מי ישתעשע בדברי תורה? ואין אחד כמעט אשר נועז לבזות את הבחורים, ועוד יותר מזה, כי כלם ידעו, וביחוד אלה אשר באו תמיד להתפלל ערב ובקר וצהרים, וראו כי בחורי הישיבה אינם בבית המדרש בעת התפלה, ומתי התפללו? אף כי היו גם מתאוננים אשר התמרמרו על ראש הישיבה או המשגיח, כי לא יחושו לתפלת בחורי הישיבה. וגם היו ראשי ישיבה כאלה, אשר אמרו בפה מלא, כי לא יחושו לזה, כל זמן אשר ילמדו הבחורים בהתמדה, כי תפלתם איננה עיקר בעיניו.
בחורי הישיבה לא נפל רוחם אף אם “אכלו ימים”, יען ידעו כי בבית הוריהם יאכלו בחורים זרים אחרים את חלקם המה, ואם כן, הן לא נדבת חנם המה מקבלים. הבחורים אשר נעו מישיבה לישיבה הכירו את העולם וחוג מבטם התרחב, תחת אשר הנער אשר ישב תמיד בבית הוריו נשאר במצב הקפאון, ובא האות, כי רוב בחורי הישיבה למדו גם לשונות העמים, ורבים מהם עזבו את התורה וילכו ללמוד מדעים שונים, והם המה אשר הפיצו את ההשכלה בין העם ראשונה. אם קרה מקרה, כי איזה בעל הבית השפיל כבוד בחור הישיבה, כרגע נודע הדבר בעיר, וכלם התמרמרו לנבלה כזאת, כי איך יתכן לבזות נער או בחור אשר עזב את בית הוריו, ויגלה למקום תורה, וסובל רעב ומחסור בעד התורה הקדושה? ואני אשר מאד חשקה נפשי לקרוא בספרים, בהיותי בישיבה, החלותי לקנות ספרים, עד כי חשכתי נפשי מכל מנעמי החיים, וכל הכסף כמעט אשר השגתי מבית הורי נתתי בספרים. ורבים מהבחורים לקחו ממני את הספרים למקרא. הספרים הראשונים אשר קראנו בענג רב, היו ספרי מאפו, רמא“ג, וויזל, ריב”ל, ועוד כאלה, ורבים אשר לא למדו את כתבי הקדש מימיהם, החלו ללמוד בעצמם לרגלי קריאתם בספרי השכלה, בעת אשר הבחורים הגדולים למדו לעצמם “פוסקים” – אשר לא למדו בישיבה, ורבים אמנם הביטו בעיני בוז על הבחור אשר החל ללמוד פוסקים, כעל איש הנכון לעזוב את למוד התורה לשמה, והולך לבקש לו מטרה בחיים להיות “רב”. אך אלה אשר לא חכו לרבנות, קראו ספרי מליצה ושיר בלילה, באין רואה. אבל לא נרדפו מקנאים בערי פלך קאוונא, בעד קריאתם בספרי חול, כאשר קרה בפלכים אחרים במקומות אשר מצאה “החסידות” קן לה, ופה בקראז שמעתי בפעם הראשונה, כי יש בעולם כתה מיוחדה בשם “חסידים” בפלכי מינסק ומאהליוו. אַני ועוד צעירים כמני שמענו ונתפלא, כי יש מתפללים בנוסח אחר תחת אשר לא ראינו מעולם סדר תפלה מלבד נוסח אשכנז. מעולם לא שמענו, כי יש יהודים קאטולים הבאים להתודות לפני קדושיהם ומביאים להם פדיונות כאשר יעשו האכרים הקאטולים לכהניהם, וכל אלה שמענו מפי בן ישיבה אשר למד בעיר מיר או סביבותיה. ויהי הדבר לפלא, ואני החלטתי בלבי ללכת לארצות רחוקות לראות את החסידים וקדושיהם. ובראשית תר"ך באה תקותי, ורק אז נודע לי כי איזה עשרות חסידים מתגוררים גם בווילקאמיר ובבירז.
מלבד הישיבות בפלך קאוונא, נודעו לתהלה ישיבות וואלאזין, איישישאק ומיר, ובכל עיר קטנה או גדולה היו גבאים מאספי כסף בעד הישיבות האל. וכל בחור אשר אמר ללכת אל אחת הישיבות, נאלץ להצטיד בתעודה מאת הגבאי, ובלי תעודה קבלוהו רק אם הראה אות נאמן כי לא יאלץ למצוא לחמו על חשבון הישיבה. הישיבה נתנה לכל תלמיד משלשים עד שבעים קאפייק לשבוע, ואחר אשר בסך קטן כזה לא די היה לחיות, ומה גם כי בישיבות האל נאלצו הבחורים לשכור להם מעונות, ולא התגוללו בבית המדרש כבישיבות אחרות, כי על כן לא יכל כל בחור עני אשר לא היה לו הורים או קרובים לתמכו, ללכת לאחת הישיבות הנזכרות. מלבד אשר על הבחור המקבל תמיכה הביטו בשבע עינים, ועליו היה להזהר במצוה קלה כבחמורה לבל יאבד תמיכתו. ובמדה ידועה היתה התמיכה הזאת כמו מחלקה שניה מהחלוקה בארץ ישראל, בני בעלי בתים או עשירים הלכו כלם לוואלאזין, וביד רוב התלמידים היה די כסף לחיות על חשבון עצמם וגורלם טוב מאד בעיר הקטנה ההיא, אשר רבים מתושביה מצאו לחמם מבני הישיבה, ובן הישיבה היה מכובד על פני כל העם. כלם הרגישו כי לרגלי הישיבה נודע שם עירם הקטנה לתהלה בכל התבל כלה, ולכבוד נחשב להמנות בין תושבי וואלאזין, זאת העיר אשר ממנה יצאה תורה ואורה לכל הגולה.
במדה ידועה עמדה ישיבת איישישאק במדרגה יותר נעלה על ישיבת וואלאזין. יען לאיישישאק לא הלכו נערים צעירים, שם נתקבלו רק בחורים גדולים או בעלי אשה, אשר להם קראו בשם “פרושים” ורבם היו כבר “מוסמכים” טרם בואם שמה, וסדרי הישיבה וסדר למודם שונה היה מסדרי וואלאזין.
חרדת קדש אחזה נפש האיש הבא לבית מדרש הפרושים. הנה לפניו כמאה צעירים, כלם עומדים ומתנועעים, איש איש אצל שלחן קטן אשר קראוהו בשם “סטענדער” וגמרא פּתוחה לפניו, כלם לומדים בקול רם, איש לא יטה הצדה אף רגע, לבל יבטל מלמודו, ואם תגש אליהם לדבר לא יענוך רק אם תשאל דבר מה בתורה, ורק כחמשה רגעים יבטלו מלמודם לעת האכל, ומהם האוכלים ולא יסירו עיניהם מן הגמרא. השמש יביא בידו כלי מלא מים ואגן ריק לנטילת ידים, התעיף עינך עליהם רגע, והנה עומדים על עמדם ולומדים בהתמדה נפלאה, הנך רואה בעיניך אנשים מקיימים “אדם כי ימות באהל תורה”, בלי כל מליצה והפרזה. עשרים שעה ביום, ומהם עוד יותר, עומדים אנשים על רגליהם מבלי לשבת רגע לנוח, עומדים ולומדים בחשק נמרץ אשר לא יאמן כי יספר בין דורשי דעת בכל העולם כלו, עד כי כל שעות עבודה לתלמידי האוניווערזיטאטים הגדולים כשחוק ילדים הוא נגד הוגי תורת אל חי אלה, אשר שכחו את כל התבל ומלואה, ובכל לבם ונפשם הנם שקועים בעולם אחרי שכלו רוח. ורעיון רם ונשגב יגביהם למעלה על העולם השפל אשר אנחנו חיים בו, וכמלאכי מרום בדמות אנשים יתראו לעינינו, וברגע ההוא לא תתפלא עוד בקראך בספרי דברי הימים המון רבבות אלפי אבותינו הקדושים אשר מסרו נפשם על קדוש השם, וכשחוק בעיניהם לצאת כצאן טבחה בקום עליהם זדים להפריעם מתורתם. והתלהבות נפלאה כזאת הראו צעירי ימים אחרי חתונתם, טרם ראו בטובה, וימאסו בכל מנעמי החיים, ואהובותיהם הצעירות יושבות בבית הוריהן ומתגאות בבעליהן החיים בפת לחם יבש כמעט, וישנים על ספסל העץ הקשה, במקום למודם, ואחת היא להם ימי מועד ושבת כימי כל השבוע, וכה יֵשבו שנים אחדות מבלי מנוח ומבלי שאוף אויר צח, לא יראו ולא ישמעו מאומה מכל הנעשה בתבל. רבים מהם לא מצאו עת אף לפקוד את בני ביתם במכתב, לבל יבלו את העת היקרה לבהלה, ואחרי עבור איזה שנים וישוב לביתו או יקראוהו למשמרת רבנות בעיר קטנה. הוא יודע מראש כי לא ישבע לחם, ואחריתו ריש ועוני. ובכל זאת הוא שמח בחלקו, כי בעיר קטנה לא יפריעוהו מלמודו, ושכרו נכון לפניו בעולם שכלו טוב.
בפלך קאוונא היו בעת ההיא ישיבות רבות מאד, גדולות וקטנות יותר מבכל ערי רוסיא, לערים גדולות נחשבו אז, ראסיין, קעלם, טאווריג, קראז, שאוועל, פאניוועז, זאגער ישן, פלונגיאן, ראגאלע קיידאן, ווילקאמיר. ובכלן היו ישיבות, אך להישיבות בערים הקטנות יצא שם גדול בעולם היהודי, ומספרן רב מאד, ורבנים גדולי תורה ישבו בהן ויהיו רעבים ללחם, עד כי הרב ר' יעקב יאסעף, הרב הכולל בנויארק, היה בימי עלומיו רב בוויליאן, עיר קטנה על יד הנהר ניעמאן אשר רק חמש או שש משפחות יהודים ישבו בה. ובכל יום מימי השבוע לא מצאו “מנין” עשרה להתפלל. ומשכורתו היתה שלשים קאָפּ. לשבוע. (15 סענט אמעריקאני, בשנים כתקונן).
עתה יבואו נא צוררי ישראל להתקלס בנו, כי עם רודף בצע העם הזה.
קנאי ההשכלה הראשונים היו איזה מורים אשר טעמו את ההשכלה רק בקצה המטה, והמה היו הסופרים הכותבים חדשות בכתבי העתים המליץ הכרמל והמגיד. והם המה אשר צעקו כי המלאכה היא בזויה בעיני העם, אף כי באמת בזויה היתה רק בעיניהם. ובעיני איזה נשים זקנות אשר התפארו ביחוס אבותיהם, כי במשפחתם לא נמצא אף בעל מלאכה אחד. אך מעולם לא שמעתי כי יבזה תלמיד חכם את בעל המלאכה או הפועל, ומה גם אם הפועל היה יודע תורה אף כי מעט, ורבם הן אם לא תלמידי חכמים, אבל היו “אוהבי תורה”. בעלי מלאכה רבים הלכו לתפלת המנחה, ושם שמעו דברי תורה בין מנחה למעריב, ומהם אשר נשארו שתים שלש שעות אחרי תפלת ערבית בבית המדרש לשמוע תורה מפי הרבי, אשר למד על שלחן אחד משניות, ועל שלחן אחר עין יעקב, או גמרא. ובמקומות רבים נהג המגיד מקעלם ללמוד בכל יום שעור “חיי אדם” ומסלת ישרים, או “חובות הלבבות”, ובתנאים כאלה לא יתכן היה לבזות את בעל המלאכה היהודי הכשר העובד בזעת אפו לפרנס את בני ביתו, ונותן נדבתו לכל דבר שבצדקה ותומך לומדי תורה לפי כחו, ואמנם רק השם חייט ותופר נעלים היו לשנינה, ולא יען כי מלאכתם היתה בזויה, רק יען, כי על פי רוב המה עצמם היו בזוים, וראשית שפלותם היתה, כי נבדלו בערים הגדולות לכתות מיוחדות חברת חייטים או פ"צ (פועלי צדק) נמצאה בכל עיר, החייטים האלה התהדרו תמיד בלבושיהם ויעטו גאון ויהיו לעזי פנים באמת, ולא חשו לכבוד התורה וחכמיה, בהיותם שוררים בבתי תפלותיהם. החייטים יסדו להם “צעך” (מין יוניאָן) לבדם או הסתפחו לצעך הנוצרים. “התקיף” אצל הפריץ הפולאני היה החייט העושה בגדים לבני ביתו. וביחוד בגדי נשים, ואשר עליו היה תמיד למדוד גובה ועבי האשה ומתניה, ולעשות דדיה. ולפעמים לא רחוקות לא בוש לעשות שחוק בבני עמו למען עשות חונף להפריץ, וכלם הביטו עליו כעל חצי מוסר או מלשין, עד כי גם האיזבארשציק פחד ממנו. החייט בצאתו לשוח בשבת ומועד הדור בלבושו כאחד השרים, הלך בגרון נטוי כמו היה עליון על כל, בבוא החייט אל הרב או ראש העדה, תמיד הצטיין בעזותו, ולא לפעמים רחוקות הלך עליהם אמים, כי כה וכה יעשה להם, עד כי היה התאר “שניידערוק” לחרפה בעיני כל, וכן היה סוד גלוי לכל, כי רוב החייטים אינם מדקדקים בגנבות קטנות אשר היו להם להיתר. גנבת “היתור” מסחורות אשר נתנו להם לתפירת בגדים, כנהוג בימים ההם, אשר כל איש קנה לו את הסחורה, והנשאר מהבגד נשאר בידי החייט. ותמיד צוה על בעל הבית לקנות אמה או שתים יותר למען תשאר הסחורה בידו, אף כי היו ביניהם רבים גם אנשים ישרים אשר לא שלחו ידם בגנבה מעולם. ואלה היו נכבדים באמת בעיני כל העם. ומהם אשר חשבו להם לחרפה לבוא בקהל חבריהם ולהתפלל בבתי תפלותיהם. אף כי גם הם שכרו להם “רבי” ללמוד בבית מדרשם בכל ערב ובשבת ומועד.
כל בעלי המלכה בערים היו רק יהודים. בעל מלאכה נוצרי היה יקר המציאות. לבתי חרשת מעשה לא היה כמעט כל זכר בערי מושבות היהודים, וכל המלאכות השונות נעשו בידיהם בלי כל מכונות. וגורל בעלי המלאכה לא רע היה לפי הערך בימים ההם, אף כי אין אחד אשר עשה עושר, ובכלל היו עשירים מעטים מאד בין היהודים, ואם נמצאו לפעמים שנים שלשה עשירים בעיר גדולה, הנה עלה עשרם עד חמשים או שבעים אלף רו"כ, וגם האיש אשר כל מסחרו עם מחיר ביתו עלה לעשרת אלפים שקל נחשב לעשיר, לעשירים אשר הונם יעלה אף לחצי מילליאן, לא היה עוד כל זכר, והראשון אשר שמענו כי היה לעשיר גדול, היה גבריאל יעקב גינצבורג. אבי הבאראן יוסף יוזל גינצבורג, וזקנו של האראץ גינצבורג. האיש הזה עשה עשר בהיותו חוכר מס יין שרף מאת הממשלה, וביחוד נתעשר ממלחמת סעוואסטאפאל (1853 – 1856) ורוב העשירים האחרים נתעשרו מיבול הארץ אשר הוליכו לפרייסען או הביאו סחורות פרייסען לרוסיא. אבל כל המון העם מצא לחמו רק ממלאכה. בערים הקטנות היו רבים אשר מצאו לחמם מנטיעות גנים, מגדלי עופות ובהמות, ורבים חוכרי שדות ובתי טחנה מאת אצילי פולין. עד כי ידעו כל הנוצרים רק את היהודים לתת להם לעשות מלאכתם, מלבד העבודה בשדות, עבדו היהודים בכל מסלות האבן, חופרי תעלות, מושכי רפסודות על פני הנהרות, ובכלל עבדו בכל המלאכות הקשות, ולא חלו מפני כל עבודת פרך ויודו לאלהים חסדו, כי מצאו מלאכה למען החיות נפשות בני ביתם.
שעות העבודה היו ארוכות מאד, פעמים משעות העבודה היום בבתי חרשת באמעריקא, ובכל זאת לא התאוננו על גורלם ולא ידעו עמל, יען גם בעת העבודה לא הרגישו כל עבדות, ויהיו חפשים לנוח ולהשתעשע לעת מצוא, ואיש לא עמד על גבם לקרוא. מהרה! מהרה! ובעשותם את מלאכתם שרו להם זמירות החזן אשר שמעו ביום השבת, או נגוני “הימים הנוראים” ואיש לא כהה בהם. והישרים בהם אשר ידעו גם קרוא בספר חשבו את עצמם למאשרים. כי בנקיון כפם יביאו לחמם, ולא לבד בעלי המלאכה אשר עמדו ברשות עצמם, אבל גם הפועלים אשר עבדו בתור עוזרים לבעלי המלאכה לא היו תלואים בדעת נותני לחמם, ובכל עת אשר עלה רצון מלפניהם לעזוב את מלאכתם בבית המלאכה, הלכו וישיגו עבודה בבית איש אחר. או מצאו מלאכה לעמוד ברשות עצמם, אם רק ידעו כי מלאכתם תמצא חן בעיני בעלי הבתים נותני העבודה. כמעט כל הפועלים היו צעירי ימים טרם למדו את מלאכתם עד תכליתה, וברבות הימים היו כלם לבעלי מלאכה אשר עבדו על חשבון עצמם. בתי ספר ללמודי מלאכה טרם היו בארץ, ועל כן נאלצו כלם ללמוד איש איש מאת רעהו, אפס רע ומר היה גורל הנערים בראשית למוד מלאכתם. אלה האמללים היו כרבם בני עניים, יתומים עזובים, או נערים שובבים אשר הוריהם שלחום ללמוד איזה מלאכה יען מאסו ללמוד תורה, או חסרו כשרון ללמודים. בעד למוד המלאכה נחוץ היה לשלם לבעל המלאכה אשר ילמד לנער את מלאכתו, ואם לא השיגה יד הוריו לשלם, נתנו את הנער לעבוד איזה שנים חנם, ובעת הראשונה לא למדום את המלאכה ויהיו רק למשרתים בבית אדונם, ולא לפעמים רחוקות הכו על כל חטא קל, ואם היה הנער יתום באין מי לחמלה עליו, הנה היה גורלו כשה אובד בין זאבי טרף, ואם אמר איש לריב ריב נער אמלל כזה, הנה תמיד מצא מענה בפי האדון “בעל המלאכה”. כי גם הוא הכה מידי אדונו בהיותו נער, ובלי מכות לא יתכן ללמוד כל מלאכה. אבל היו גם יוצאים מן הכלל, אנשים ישרים אשר ידעו רחם, אף כי מספרם לא רב היה. ביחוד סבלו הנערים אשר למדו מלאכת חיט, תופר נעלים וחרש ברזל, תחת אשר המלאכות אשר נחשבו בין היפות, כמו עושי מורי שעות, חרשי כסף וזהב, כורכי ספרים ועוד כאלה, אשר יתומים עזובים עוד לא יכלו להגיע או גם לגשת למלאכות כאלה, אשר כרבם דרשו כסף רב ללמד את מלאכתם לחניכים צעירים. יען המלאכה לא היתה דים למען החזיק פועלים. מורה שעות נחשב רק לתכשיט וצעצוע בעד עשירים, וחזון יקר היה לראות איש נושא מורה שעות בכיסו, וכל קשוטי הנשים היו מעטים מאד, מלבד נזמי זהב וחרוזי מרגליות לבנות העשירים ובעלי הבתים, או כפות כסף, מזלגות ושכינים. הגברים לא נשאו טבעות זהב על אצבעותיהם כנהוג עתה, כי נחשבו אז רק לתכשיטי נשים, ומי גבר ילבש שמלת אשה. כי על כן מעטים היו בעלי המלאכה העושים בזהב, ונחשבו למיוחסים בּין כל בּעלי המלאכה, ולא נקל היה לנער לגשת אליהם ללמוד את חכמתם, אם לא היה בן אחד הנכבדים.
לכבוד בעלי המלאכה יתכן להשמיע, כי לא התחרו איש ברעהו להוזיל מחיר עבודתם כהתחרות הסוחרים ובעלי החנויות. איש איש מהם דרש מחיר עבודתו לפי חשבונו, והכנוי “מזלזל מקח” היה לחרפה ביניהם. ואמנם גם העם לא רדף אחרי המזלזלים, באמרם, כי כל בעל מלאכה העובד בזול, אות הוא כי מלאכתו לא תצלח, או יעשה את מלאכתו רמיה. וכמו כלל היה לבקש רק את בעל המלאכה המוקיר מחיר עבודתו.
הנערות, בנות ישראל, העניות כהעשירות לא למדו כל מלאכה מלבד מלאכת הבית, אשה בבית אמה, וידיהן מלאות עבודת תמיד. מקום להרויח כסף לא היה בעד הנשים, מלבד שתים שלש בעיר גדולה אשר עשו בבתיהן מגבעות נשים, שביסים נטיפות או חריטים, ותחת זה רב היה מספר השפחות בבנות יהודה אשר עבדו בבתי העשירים, גם מניקות נמצאו תמיד לרוב. והיהודים בזאמוט וליטא לא אבדו כמעט מאומה מהאיסור אשר אסרה הממשלה לבל יחזיקו שפחות נוצריות בבתיהם, אשר גם בלעדי זה לא היה בהן כל חפץ, בהיות יהודיות די והותר.
משרתים בבתי מלון ובבתי יחידים היו כמעט כלם יהודים, ורק לעבודה אחת אשר לא יכלו היהודים לעשות, נאלצו לשכור איש נוצרי, להחם את התנורים בבתי בני ישראל בימי השבתות בחורף, ולהדליק את הנר ביום הקדוש בכל עת מצוא ולשרת בבתי מרחץ אשר כלם היו בידי היהודים. בערים הקטנות כבגדולות. ואחרי כל המלאכות והעבודות הקשות אשר עבדו היהודים, הנה נשארו המון בעלי מלאכה הולכי בטל מאין עבודה, ולא פעם אחת חרה לי בקראי מאמרי איזה מלמדים או נערים “מסופרנו הנכבדים” בכתבי עתים העברים אשר הורידו דמעות מים טהורים על אסון העם אשר לא ילמד מלאכה לבניו. בהיות רוסיא הגדולה סגורה לפני בני ישראל, ובאשכנז השכנה הקרובה לנו, לא היה כל חפץ במלאכת יהודי, ואמעריקא היתה רחוקה, ורוב העם לא ידע שמץ דבר ממנה, מלבד השמועות הרחוקות – אף כי אמתות, כי ההולכים לאמעריקא ישקעו שמה בבטן העמים, וישכחו צור מחצבתם, ואם במדה ידועה אמת היא גם עתה, אבל שבעתים אמת היתה בעת ההיא. ולוא נוספו עוד מבקשי עבודה, אז אין כל ספק כי גועו ברעב יחדו עם בעלי המלאכה הקודמים. ובא האות כי גם אחרי אשר נתן הרשיון לבעלי מלאכה ללכת לפנים הארץ, מעטים מאד היו אלה אשר השתמשו ברשיון זה, מסבות סדרי הממשלה וחקי סדום אשר חקקה למענם. והדרך האחת אשר היתה פתוחה לפני עושי המלאכה, נשארה רק דרך דרום הארץ, רוסיא החדשה, ואמנם בה הלכו רבים וימצאו לחם. ואחרי כל אלה לא נגרע מספרם בליטא וזאמוט.
עד הימים האחרונים היה כל עם ד' עם אחד, כסוחר כפועל, הרב, החנוני ובעל המלאכה היו כלם יהודים בבשר ורוח, ומעולם לא ידענו כל מפלגה מיוחדה בבית ישראל – מלבד החסידים. עד בוא הסאציאליזמוס ותך את בית ישראל לרסיסים, ומפלגת הפועלים אשר הואילה הלוך אחרי מאשרים מתעים אשר הורו להם תורה חדשה. כי על הפועלים היהודים לבוא בברית עם אחיהם הפראלעטארים הנוצרים, ואין לפועל יהודי בעולמו רק הבטן, וכל מוסר ודת. צדק יושר וחובת אנוש המהּ שקרים אשר בדו הקאפּיטאליסטים, ועל כל פראגרעסיסט (הולך קדימה) אשר לא ידע לחתום את שמו. לדאוג רק לבל תחסר בטנו, ומאז נקרע חלק גדול מבני עמנו ויהי ערינו.
ערינו?
צרינו? היתכן? אולי כמליצה או גוזמא תתראה המלה הזאת בעיני הקורא בארצות אשר מספר הפועלים היהודים מעט, ביחוד פועלי בתי חרשת. אבל מה לעשות כי לא יתכן להכחיש דבר אשר אנחנו רואים בכל יום ובכל רגע ברוסיא כמו באמעריקא, וחלק מה גם בלאנדאן, הפועל אשר הפיל גורלו בין הפראלעטארים, ויבוא בסוד הסאציאליסטים. כרגע חדל מהיות יהודי, והוא יודע רק את הפתגם “פועלים בכל התבל התאחדו!” אף כי ידע כי הפועל הנוצרי יתעבהו כטומאת הנדה. אף כי ידע כי הפועל הנוצרי הוא הראשון להתנפל על היהודים, ומהם היודעים כי הסאציאליסטים היהודים הצדיקו מעשי הפאגראמים, כאשר העיד הדר' סירקין אחד ממנהליהם, מפי ספריהם. וכתבי העתים הזארגאנים אשר להם הלא יטיפו לפאגראמים על “הבורזוקים” יום יום. ולשד, חמס, גזל וגנבה יקראו צדק. יען כל אוצרות התבל להם המה. ואם כן יקחו מאשר להם ולא יאשמו. וכה רחקו מעמם, עד כי יסדו להם בתי ספר מיוחדים ללמוד רק זארגאן וסאציאליזמוס, למען ידעו הנערים מילדותם לשנוא את כל התבל ובני עמם יחדו, והתורה הזאת כבר נטמאה גם על אדמת ציון ביסוד “אחדות העבודה” ביפו, על חשבון הכסף אשר יאספו “חבריהם” באמעריקא. וזה לא כבר שלחו מנויארק שני רועיהם “נוסעי צלב” לכבוש את ארץ יהודה מידי היהודים. ואם לא צדקתי בכנותי אותם בשם “צרינו”?
הסוחרים בערים הגדולות בערי קאוונא וליטא, היו כמעט כלם יהודים, ודבר יקר היה למצוא חנות נוצרי, אחרי אשר בכלל לא רבים היו הנוצרים אשר ישבו בערים. רבם היו אכרים עבדים לאדוניהם. והאצילים ישבו איש איש בהיכלו על אדמתו, או נסעו להשתעשע ולחיות חיי הוללות בארצות רחוקות, או עשו להם ימי משתה ושמחה תמיד יום יום בבית אציל אחר, והיהודים היו מנהלי מסחריהם. קונים ומוכרים. בכל בתי מרזח בכפרים או בדרכים ומסלות ישבו חוכרים יהודים, ועל פי רוב היו עניים. רוב היכלי האצילים היו באמת כהיכלי מלך, וסביבם גנות ופרדסים, יאורים עם בתי טחנה, וכל תענוגות בני אדם. ותחת אשר כל החוכרים, הקונים והמוכרים היו יהודים, הנה היו כל המנהלים והמשגיחים על שדות ורכוש האצילים כלם נוצרים. ורוב המסחרים נעשו על ידיהם, מלבד האצילים הקטנים אשר רכושם לא רב היה, אלה ישבו תמיד על אדמתם וינהלו את סחרם בעצמם. והסוחרים הקטנים בין היהודים בערים הקטנות אשר לא יכלו ללכת בגדולות לקנות מאת האציל בסכום כסף רב. סחרו את האכרים העניים, ויקנו מהם את תבואות אדמתם, ויוליכון העירה. היו גם אז רוכלים בין היהודים אשר נסעו עם סחורתם מאציל לאציל, ומזה לחמם נמצא. ולפעמים מכרו את סחורתם גם להאכרים, גם לחנויות קטנות בערי מצער. כל צרכי הממשלה נקנו על ידי חוכרים יהודים. עד כי גם מבצרים ומצודות נבנו בידי יהודים, ומה גם כל צרכי חיל הצבא, בגדי הפקידים ושרי הצבא, תבן ומספוא לסוסיהם, ועוד כאלה הכל היה ביד החוכר (פאדריאטשיק) היהודי, גם בנין גשרים ומסלות אבן, ובמשך הימים גם בנין מסלות הברזל (1860, מסלת ווילנא – קאוונא – ווערבאלען על גבול פרייסען) נעשו בידי יהודים. עגלונים מוליכי נוסעים מעיר לעיר היו כלם יהודים, וכן היו כמעט כל חוכרי תחנות הפאסט יהודים. הפאסט להוליך נוסעים, יסדה הממשלה טרם היו מסלות ברזל בארץ, והאיש אשר חפץ לנסוע מהרה ולא יכל לחכות על העגלון היהודי, נאלץ לקחת רשיון מאחד פקידי הממשלה, ובא אל התחנה וישלם מחיר העגלה ושנים או שלשה סוסים לפי מחיר כל וויערסט (קילאמעטער), ובבואו אל התחנה השניה, שלם עוד הפעם, ובכל תחנה נתנו לו עגלה אחרת וסוסים אחרים, ולפי ערך המחיר אשר קבלו העגלונים היהודים היה מחיר הפאסט פי שלשה או ארבעה, ואמנם רק העשירים יכלו להתענג לנסוע בעגלות הפאסט. אבל גם עניים מצאו לפעמים ענג רב זה, במצאם בדרך את הרכב השב מהתחנה בעגלה ריקה. ואף כי אסור היה לו לקחת איש זר על עגלתו, בכל זאת עשו זאת תמיד במחיר 10־20 קאָפּ. ונוסע פסול כזה לא הובא ישר עד התחנה, ונאלץ תמיד לרדת מן העגלה במרחק כברת ארץ ממנה לבל ידע החוכר.
בית דואר למשלוח מכתבים לא היו ברוב הערים הקטנות, וגם בערים הגדולות לא היו עוד תוי פאסט דבוקים על המכתבים, וכל שולח מכתב נאלץ ללכת לבית הפאסט וישלם את המחיר. והניחו חותם על המכתב. ורק ברבות הימים החלו להדביק תוים (מארקען). ומהערים הקטנות שלחו את כל אגרותיהם וגם כסף, ולפעמים גם תכריך קטן על ידי שליח מיוחד, אשר זאת היתה מלאכתו. השליח, או כאשר כנוהו בשפת המדינה “האָדאק” (ההולך) הלך תמיד רגלי ומשענתו בידו, והיה האיש איש נאמן רוח וכלם האמינו בו, וישלחו על ידו גם סכומי כסף גדולים, ותמיד עשה משלחתו באמונה, ומעולם לא שמעתי, כי נמצא בהם מעל. אחרי אשר כל העם כמעט חי חיי ישרים, ולא רדף כסף חמסים. הנוסעים בעגלות, או הולכי רגלי אשר היו הרוב, היו בטוחים משודדים בימים ההם יותר מעתה, ובערים קטנות רבות לא נמצאו אף עגלונים, וכמעט כלם הלכו רגלי, ביחוד בימי הקיץ, כקטן כגדול, ומלבד האצילים או גדולי שרי הממשלה לא נסע איש במרכבה.
כל סחר הארץ היה בידי היהודים. מסחרם היה בתבואת הארץ, בר, חטה ושעורה, שבלת שועל וכל מיני קטניות. עורות, צמר ופשתים. עצי בנין נשלחו לפרייסען באניות שיט על פני הנהר ניעמאן. והתבואות נשלחו דרך חפי ים הבאלטי ליבאוי וריגא לדאנציג. ומפרייסען הביאו את כל הסחורות אשר לא נעשו אז ברוסיא. ועל כן פרח אז סחר הקאנטראבאנד, אך היהודים עצמם לא הוליכו את הסחורות האסורות מפרייסין. גונבי המכס היו כלם נוצרים, ביחוד האכרים אשר ישבו קרוב אל הגבולים השונים. ועל פי רוב הלכו ישר דרך שער בית המכס, והפקידים לקחו שוחד ויתנום לעבור בלי כל מפריע, ואם הצליחו המרגלים והאורבים לתפשם בכף, גם אז לא תלום על העץ. ובסך כסף פדו את נפשם וסחורתם, ואם פגשו איזה אורב בדרך הלכו עמו עד בית המלון, ושם אכלו ושתו עד לשכרה. וילכו לדרכם. והאורב השכור נשאר ישן. ולפעמים קרה, אם פגשו שנים או שלשה אורבים, באו לבית מלון בדרך או כפר, ושם העלילו על האורבים, כי הם המה המוליכים את הסחורה האסורה, ושוטר הפאליציי הכפרית (אוריאדניק) בא ויאסור את האורבים, ובין כה נתפשרו כלם. ויהיו לאוהבים, ויעשו להם כרה ויאכלו וישתו וגם באקשיש לקחו. ואיש איש הלך לדרכו שבע רצון ושמח. ולא מקרה זר היה לראות אנשי צבא משומרי הגבול, הביאו בעצמם סחורות אסורות במחיר מצער. ואני בעצמי נסיתי זאת בשנת תרל"ג בשובי מאשכנז דרך גבול טויראגען (טאווריג) והבאתי עמדי שתי תיבות מלאות ספרים, ועזבתים בבית שלום המכס בפראסטקען, יען לא חפצתי כי ישלחום אל הצענזורא בווילנא, אשר ידעתי כי רבים מהם יאבדו או יגנבו. והנשארים אקבל אחרי עבור שנה או שנתים. ואני הלכתי כארבעה או חמשה וויערסט לעיר קטנה אשר שם ישבה דודתי האלמנה, ואחרי עבור שעות אחדות הביאו לי שני אנשי צבא את התיבות עם הספרים אלי, ובעד טרחתם קבלו ממני שלשים קאָפּ.
באנקים לא היו בערים הקטנות, והסוחרים לוו כסף מיד יחידים בשטר עסקא. ורבים פקדו את כספם ביד הרב או ביד עשירי העיר. והסוחרים הקטנים לקחו תמיד הלואות בלי נשך מידי אוהביהם ומיודעיהם בתור “גמילות חסד”, וכל אחד הלוה לרעהו בחפץ לב, אם רק האמין כי איש ישר הוא, ובאופן כזה עזרו איש לרעהו תמיד. וכן היה גם אחרי כן זמן רב, עד אשר הופיעה “העת החדשה” עם השכלתה, ואי האמונה באלהים משך אחריה גם אי אמון באדם. בידי הרבנים היה תמיד כסף פקדונות נדה אשר פקדו המחותנים, או בעלי דין תורה. כי בעת ההיא רחוק היה למצוא איש יהודי אשר יגיש משפטו לפני שופטי הממשלה, תחת אשר לא דבר חדש היה. כי הנוצרי אשר היה לו ריב כסף עם יהודי, בקש בעצמו ללכת לדין תורה אל הרב, באשר גם הנוצרים היו בטוחים כי הרב לא יטה משפט לטובת היהודי, ולפעמים באו גם אצילי פולין והועידו את היהודי למשפט הרב. אם קרה דין תורה בסכומים גדולים בין סוחרים עשירים, בחרו תמיד בשלשה רבנים מערים שונות ויביאום למקום אחד, וכל אחד מבעלי הדין נתן ערבון כסף ביד הרבנים “לקיום הפסק”, וכאשר הרצו הרבנים נאלצו כלם לקיים את פסק דינם.
כסף ניר לא נראו אז בארץ, מלבד זהב, פלאטינא, כסף ונחשת, ובימי מלחמת קרים פתאם היה מחסור במטבעות קטנות עד כי שלמו עשרה עד חמשה עשר קאפּ. במחיר חלוף רו"כ אחד. וכל “קהל” בעירו עשה לו מטבעות ניר. וכלם קבלו את פסת הניר במחיר אשר קצבו עליו, ועל קלפי ניר עב הניחו חותם הקהל ומחירו הקצוב. והניר היה מצבעים שונים, ועל פי הצבע הכירו כרגע את ערכו, ותהי הרוחה כמעט, והדבר נמשך זמן רב גם אחרי המלחמה.
סוחרים גדולים נאלצו לשלם להממשלה מס “הגילדא”. והגילדא היתה משלש מחלקות. גילדא ראשונה שלמו עשירים גדולים אשר עשו מסחרים גדולים. והקטנים, שלמו גילדא שניה או שלישית. סוחר בעל גילדא ראשונה היה נכבד מאד לא לבד בעיני העם, אך גם בעיני הממשלה, ולו היו גם זכיות מיוחדות רבות. כי יכלו לקנות שדות וחצרות, ולא נקל היה להביאם לבית משפט הממשלה, וכאלה עוד רבות, אשר לא כל בן אדם רמה זכה להן. מפני גילדא ראשונה חתו כל התקיפים וראשי הקהל, ודברו היה כמשפט מושל, ואיש לא העיז להתחרות בו. היו אמנם איזה יחידי סגולה בעלי זכיות יותר גדולים מהם. והמה אלה אשר שלמו מחיר גילדא ראשונה שלשים שנה בפעם אחת וישיגו תואר “אזרח נכבד” או גם “אזרח נכבד לדורותיו” (פאטאמסטוועני גראזדאנין. או “פאטאמסטוועני פאטשאטני גראזדאנין”). אבל זה היה חזון יקר גם בערים הגדולות. ולא לבד סוחרים עשירים זכו לתואר נכבד זה, אך גם מלומדים או אלה אשר עשו רב טוב להממשלה. ואלה בעלי הגילדא אשר להם היה הרשיון לבוא לפנים רוסיא, היו הראשונים אשר הובילו סחורות מאסקווא לערי ליטא וזאמוט, והם המה אשר זרעו זרע השכלת רוסיא, אשר לא שמענו ולא ראינו סביבות גבולות פרייסען, ואיש לא שמע שפת רוסיא, וגם רוסים לא ישבו בינינו. וההשכלה הדלה אשר שררה בינינו היתה כלה השכלת אשכנז הקרובה אלינו, והשכלת רוסיא הרחוקה מאתנו, היתה רחוקה גם מהרוסים עצמם.
פשיטת הרגל לנושים טרם היה עוד למנהג “בעלי בתים נכבדים”. ואם קרה לפעמים רחוקות כי אבד איזה סוחר את כספו בענין רע, ידעו כלם כי לא במעל עשה זאת, והאיש אשר קרה לו אסון כזה, תמיד התאמץ לשלם לנושיו מעט מעט, או מכר את ביתו וכל אשר לו, לבל יחלל שמו ולא יאמרו עליו כי בלע חיל זרים, ואם היה האיש בעל בעמיו, התאמצו קרוביו ורעיו לתמכו ולהושיבו על כנו כי ישוב למצבו בעולם המסחר. ובהיותי נער תארתי לי בדמיוני, כי באופן זה חיו אבותינו בשבתם על אדמתם לפנים. והדמיון הזה השאיר רושם עמוק בלבי, עד כי בבואי לארץ הקדושה, תמיד חפשתי למצוא זכר לחיי ישרים כאלה, ולפעמים מצאתי זאת בין החרדים בערים הקטנות ובאיזה מושבות האכרים אשר לא נתברכו עוד בהשכלת איירופא.
כל תושבי הערים הקטנות, כרבם חיו כבני משפּחה אחת, ואיש איש מהם ידע כל הליכות בית רעיו, עד כי לא היו כל סודות בניהם, לכל משתה ושמחה בבית איש באו כל גרי העיר. ואם אסון קרה לאחד, באו כלם לנחמו, וכל אחד היה נכון להושיט לו יד עזרה. גזרה כי באה מאת הממשלה – וכזאת קרה כמה פעמים בשנה – אז נוסדו כלם יחדו. כלם התאספו לבית הכנסת להתיעץ מה לעשות לבטל את הגזרה, ובכל חפץ לב נתנו כלם כסף כפורים כפי מסת ידם, ואי אחדות יתכן היה למצוא רק בין אנשים יחידים, אבל לא בענין הנוגע לכל העם, ולא שוא יתאוננו זקני העם בימינו על הדור החדש אשר לא ידע את אבותיו, ובענין זה היו “הימים הטובים לפנים” ימים טובים באמת.
קטן ודל היה המסחר בכלל כנפות האל, מאין חפי אניות, מאין מסלות ברזל ובאין בתי חרשת מעשה. מסלות אבן אמנם החלו לסול ממיטוי דרך יאנישאק, שאוועל, סקאדוויל עד גבול פרייסען דרך טויראגען, מסלת אבן לא סללו עוד אף לקאוונא בירת הפלך. וגם יבול אדמת פלך קאוונא הוא דל ורזה בכלל, ולרגלי הגזרות וההגבלות מצד הממשלה, מצאו יהודים מכשולים אין מספר על כל מדרך כף רגל, ולא יפלא אפוא אם העניות ישבה לכסא בכל נאות יעקב, ובהיות רעב בארץ – את אשר קרה לא לעתים רחוקות –, היו היהודים הקרבנות הראשונים, ולולא איסור הממשלה אשר אסרה על היהודים לצאת את הארץ, כי אז היו נכונים ללכת אל אשר ישאום הרוח. ועוד בשנת תרי"ז בקשו עשרת אלפים יהודי פולים מאת יהודי אשכנז להשתדל בעדם לפני הקיסר החדש אלכסנדר השני כי יתנם לעזוב את הארץ, ויהודי אשכנז אמנם השתדלו אבל לא הצליחו.
בשתים שלש שנות ממשלת אלכסנדר השני אחרי מות אביו, לא נראה כמעט כל אות לטובת היהודים, אף כי פעם אחת השמיע בפה מלא כי משפט אחד יהיה לכל בני הדתות השונות. אבל בסתר ידעו כלם את החק הישן “מלבד היהודים” ורק בראשית שנות הששים, אז ראינו איזה אותות לטובה. וגם אלה באיפת רזון. ורק התקוה החיתה רוח העם, כי בעוד מעט ותהיה הרוחה, וביחוד, יען איזה כתבי עתים רוסים החלו לדבר טוב על ישראל, את אשר לא שמענו מעולם עד העת ההיא.
אם יחליט איש כי הימים הראשונים היו טובים מאלה היום, יצדק בלי כל ספק. ואם יבוא רעהו ויראה באותות נאמנים, כי טוב לנו עתה מאז, יצדק גם הוא, ואם יבוא איש אשר לו עין לראות ויגיד לנו כי לא צדקו גם שניהם, יצדק גם הוא. כי אמנם רוב בני האדם יביטו על סביבותם דרך האשנב, בשבתם בבית פנימה. וממצב חיי עצמם ישפטו על חיי אחרים, ועל פי רוב רק על שכניהם וקרוביהם. והדבר תלוי בהלך רוחם וכח בינתם. יש אשר מקרה פתאם יחרידם וידיהם תרפינה, ואז יחזו לנו רק רע כל הימים, ויש אשר מקרה טוב ידשן נפשם, וכרגע יראו עדן גן אלהים שטוח לרגלם, וינבאו לנו עתידות וחלומות כי בעוד מעט ויבוא לציון גואל. ורק האיש אשר ראה והתבונן על כל המקרים הטובים והרעים, ואחרי עבור שנים רבות יוכל לשפוט משרים.
אם נביט על חיי היהודים לפני שנים שלשה דורות ומצבם החמרי, אז אין כל סבה לקנא בהם. ואם כי גם העמים אשר ישבו ביניהם לא התענגו על רוב טובה, אך למצער לא ישבו אל עקרבים כאחנו האמללים. הצרות והתלאות אשר סבלנו מידי הצורר ניקאלי הראשון וגזרותיו חדשים לבקרים, הן כבר נודעו למדי, ואף הדור השני אשר לא ראה בעיניו את כל המעשים, הנה שמעו די והותר מפי אבותיהם, די גם לשלשים ורבעים. כי מלבד הגזרות אשר באו ישר מעיר הבירה או מעיר הפלך, הנה חרדו היהודים בערים הקטנות לרגעים בבוא גם פקיד קטן, או רק שוטר. וברגע אשר השמיע את המלה הנוראה “זאקאן” או “פריקאזאני” (חק או פקודה) כבר ידעו היהודים והרגישו כי שאול פתוח לרגלם, ומה גם אם דבר אליהם רוסית, שפה אשר הבינו רק איזה מלים ממנה. שפה אשר צלצלה באזני העם כקול מלך בלהות, והתקוה האחת היתה, כי ישחדוהו בכסף ובדי יין שרף לשכרה. השוטר או הפקיד הלך לו, ולא עברו ימים רבים ויבוא אחר במקומו, וכעלוקה מצץ דם חלליו עוד הפעם ועוד הפעם, וטרם כלו לסתום שטף גזרה אחת, והנה חדשה, ישר מפעטערבורג או מקאוונא, אף כי באמת לשה ונאפה בבית האוריאדניק. בעת אשר עלה רצון מלפניו לקחת כסף “הזידים”. האוריאדניק בא תמיד רוכב על סוס, ובידעו את הסטאראסטי (זקן העדה) ויסר אליו, והסטאראסטי שלח כרגע לקרוא את נכבדי הקהלה להתיעץ למצוא לכסף מוצא, ובין כה כבר הכינו משתה שמנים ורוב יין דגן בעד האורח הנורא. השפה אשר דברו אליו היתה פולאנית. שפה נוצרה מבטן להיות שפת חנפים, אך לפעמים דברו גם ליטאית (זמודיש) ובהיותו שותה שכור, אז החל המסחר ביניהם על דבר השוחד, ואחרי אשר נתנו לו מנה יפה, והאורח קם וילך לדרכו, ששו ראשי הקהל כי הצליח להם להגאל לזמן קצר מכף העריץ, אך לפעמים קרה, בהיות האדון שותה שכור, יצא החוצה ויקרא בקול גדול. הוי זידי! הורגי משיחנו! אל יסיתכם לבכם להאמין, כי כבר עשיתי שלום לכם. עוד תראו את ידי! ככלבים אשמידכם מתחת שמי ד', ועוד דרשות כאלה, והעם, עניי הצאן, התחבאו בבתיהם, מפחד צורר שכור אחד, ואיש לא נועז להתיצב נגדו, מדעתם כי נקל לנפש שפלה כזאת לבדוא עלילות נוראות ולהביא שואה על כל העדה, והפקידים הגבוהים יקבלו עדותו אף אם ידעו כי כל דבריו שקר וכזב, אפס הפחד גדל שבעים ושבעה כאשר נודע לראשי הקהל כי שר הפלך או פקיד אחר מעיר הפלך יעבור דרך העיר הקטנה, אז היתה כל העיר כמרקחה, ראשית דבר החלו לסיד בסיד את כל בתיהם מבחוץ, נקו את הרחובות, ולא היה קץ לכל ההכנות אשר הכינו לכבודו, כל תושביה לבשו בגדי שבת ויצאו מחוץ לעיר לקבל את פניו, והרב וראשי הקהל בראשם נושאים ספר תורה ולחם ומלח. ומאושרים היו אם שמעו מפי השר איזה מלות להודות להם בעד הכבוד הגדול, וסוף הכבוד היה, כי לפעמים לא רחוקות גמל להם השר באיזה גזרה חדשה אחרי שובו לביתו.
מלבד התלאות אשר סבלו מידי הממשלה בדרך ישרה, הנה סבלו צרות רבות מידי אחיהם אשר היו למטה זעם בידי הממשלה, אשר נתנה על ראשי הקהל משרות קטנות להיות נוגשים, למוץ דם אחיהם האביונים למען מלא הוות נפש פקידי הממשלה. ואם נוסיף עוד לכל אלה חוסר כל מקורי מחיה. הבתים והמעונות אשר כרבם היו ראוים לרפתי בקר יותר מלמשכן בני אדם. בית או חדר מרוצף בקרשים נמצא רק אחד או שנים בכל עיר קטנה. לעניי העם לא היה רק חדר אחד, והוא היה גם חדר הבשול, האוכל והמשכב. נרות סטעארין למאור עוד לא ידעו. ובכל עיר קטנה היה איש אחד עושה נרות חלב אשר מכר לכל החפץ לקנות, ואף כי קטן היה מחירם, בכל זאת קשה היה לרבים לשאת גם את ההוצאה הקטנה הזאת, וישתמשו בפסי עץ דקים ארוכים מארבע עד שש רגל, אשר עשו בעצמם מעצי השרפה. כי ממציאות גחלי אבן לא ידעו עוד. פסת עץ דק כזה, תחבו בקיר או בקרן התנור ויציתו בו אש, ובכל שנים שלשה רגעים נאלצו להצית פס אחר. העשן מלא את החדר אם העץ לא היה יבש מאד. מים נחוץ היה לכל איש להביא מן הבאר או הנחל, ואלה אשר השיגה ידם שלמו לחוטבי עצים, ולשואבי מים, אשר הביאו לבית כל אחד. ושנים שלשה איש מצאו לחמם מהעבודה הקשה לשאת שני הין מים לבית כל איש. בכל בית עני היה תנור גדול, אשר היה למטה לכל בני הבית, ביחוד בחורף, למען יחם להם. בשר לא בא אל פי איש כל ימי השבוע, ולוא גם חפץ איש להוציא כסף לקנות בשר, הן לא מצא לקנות, כי מלבד לשבת לא שחטו כל בהמה כל ימי השבוע, והאיש המאושר אשר היה לו פרה ורפת, נחשב “לבעל בית” בינוני. ויהי לו די חלב לבני ביתו, והנשאר מכר לשכניו העניים. אבל רבים היו אשר לא השיגה ידם לקנות חלב, אשר חשבו למין מותרות, לוקסוס, ראוי רק לעשירים אשר עשו עושר בלי עמל, ומהם אשר זכו לקנות עז, חשבו להם גם זאת לאושר. ורק לשבת ומועד קנו להם כלם רבע או חצי ליטרא בשר. דגים יתכן היה להשיג רק בערים הגדולות, או באיזה מקומות על יד חף איזה נהר, אבל ברוב הערים הקטנות, יש אשר לא טעמו טעם דגים ימים ושנים. מאכל כללי לכל העם היה, לחם דגן שחור אשר הרוב מהם אפו איש איש בתנורו, למען יהיה להם הלחם בזול, תחת לקנות מן האופה. תפוחי אדמה וגרש שעורים מבושלים במים, ולפעמים גם מעט חלב. גרש שבלת שועל. נזיד עדשים מעורב בפיח פלפל להטיב טעמו. אורז היה גרעין יקר אשר רק עשירים זכו להביאו לבתיהם, דג מלוח היה מאכל מפורסם בכל הארץ, וכעשיר כרש אכלוהו מראשית השנה עד אחריתה, כי מחירו היה מצער. הרבנים והמהדרים החרדים נהגו לקדש על היין אשר עשו בעצמם. כד מים ומלוא הקומץ צימוקים, והנה יין. ואני שמעתי פעם אחת מפי מורי הרב ר' יעקב אליעזר, כי נתעורר ספק בלבו אם מותר לברך עליו “בורא פרי הגפן”, ואולי יותר נכון לברך ברכת “שהכל” יען לא ידע אל נכון אם הצמוקים המה מין גפן או פרי אחר. והיין עצמו הלא הוא רק מים אשר נחו על יבשת הצמוקים.
פרנסת העם היתה בתי מרזח בעד האכרים הבאים אל השוק ביום הראשון. רוכלים אשר סחרו בכפרים, תבואות וכל מיני מכלת. צמר, פשתן, עורות ובהמות, העניים קנו בכספם הדל מן האכרים, ואלה אשר די כסף בידם קנו מיד האצילים הפולאנים במחיר אלפים או רבבות, ואת סחורתם שלחו לפרייסען. חנויות קטנות ודלות אמנם לא חסרו. אבל סחורות נכבדות נחוץ היה תמיד לקנות בבירת המחוז (אויעזד). גם בתי מרקחת לא היו בערים הקטנות, אחרי אשר גם רופאים אשר כלו חק למודם באיזה אוניווערזיטאט היו יקרי המציאות, ורק החובש (פעלדשער) היה הרופא, ולא לבד בערים הקטנות, אבל גם בערים הגדולות היה החובש רופא הבית התמידי, ורק לפעמים אם קרה מחלה כבדה בבית עשיר, אז הביאו את “הדאקטאר” אשר לא רבים האמינו בו, ראשית, יען לא כלם הבינו את דבריו אל נכון, אם דבר רוסית, פולאנית או אשכנזית, ואם גם ידע את הזארגאן הקדוש, אבל הן לא ישפיל כבוד הדאקטאר לדבר “קוידער וועלש” (שפת עלגים), ועוד זאת כי להדאקטאר נחוץ לשלם פי חמשה מאשר ישלמו להחובש, ואם בא הדאקטאר פעמים ושלש, והחולה לא קם מחליו, או הלך למנוחות לחיות “בצרור החיים” בלי רשיון הדאקטאר, אז רפתה אמונת העם ותמס כהמוס דונג, או כשלג באביב, ויקללו ברופאים ורפואותיהם, ויש אשר היה בידם די כסף הוליכו את חוליהם לגינשפעריק (קאניגסבערג) אשר שמעו כי שם יש אוניווערזיטאט ורופאים מהללים אשר ספרו עליהם נפלאות, פראפעסארים אשר לא יפחדו לאחוז בצואר מלאך המות ולהכות חרבו מידו, ואם שם, באשכנז מת החולה, אז נוכחו כלם כי מת באמת, לא באשמת הרופאים.
סחר עצי בנין היה למטה לחם לרבים מהיהודים. חוטבי עצים ביערות היו גם יהודים גם אכרים ופועלים נוצרים. והיהודים הוליכו את העצים ברפסודות על פני הנהר ניעמאן לחפי אשכנז. היהודים קנו את עצי היער מיד האדונים הפולאנים בתנאים ידועים, והאדונים היו שבעי רצון, יען לא מצאו קונים אחרים מבין אחיהם, אשר מעולם לא נגואלו כפיהם הנקיות במסחר בזוי ושפל, מלבד אשר לא צלחו למסחר וכל מלאכה כהיהודי. יתר העם אשר לא שלחו במסחר ידיהם ולא ידעו כל מלאכה היו חייהם תלואים באויר ובאויר מצאו לחם עצבים, ולא יען כי היו עצלים, רק יען, הארץ היא עניה, בלי חרשת מעשה, וכל המון המעצורים והמכשולים אשר הניחה הממשלה על דרכם. המלמדות היתה למשען לחם לרבים, לא יען כי אהבו את המלאכה ההיא, רק מאין עבודה אחרת. המלמדים קנאו אף בחוטבי עצים ושואבי מים. אחרי אשר עבודתם היתה כבדה ורעה מכל המלאכות האחרות, וגם כבוד גדול לא נחלו מאת העם. מלבד המלמדים הגדולים אשר מהם היו באמת מופלגי תורה, ויקבלו גם “שכר למוד” יותר גדול. ביחוד “מלמדי גמרא” ותלמידיהם היו בני העשירים, או נערים בעלי כשרונות מיוחדים, אבל מספרם לא רב היה.
הנה כי כן מהשקפת החיים החמרים, אמנם היו הימים ההם רעים לישראל, ובלב בטוח נוכל להתפלל כי הימים ההם לא ישובו עוד. אפס אם נתבונן על חייהם הרוחנים, אשר במדה ידועה הביאו גם ענג חמרי לחלק קטן מן העם, אז יש לנו מה לקנא בהם. כי אמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה.
במסחר כמו במלאכה תמיד פגשנו את האח, היהודי, בערים הקטנות היו כלם כמו בני משפחה אחת, ויעזרו ויתמכו איש את רעהו, ואם פרץ לפעמים איזה ריב על דבר רב או שו"ב, היה זה מקרה עובר. והשלום היה תמיד שלום אמת, שלום יהודים, על פי יהודים, יען המתוכים היו הרבנים, ואיש לא חשד את הרב כי יטה משפט, כי אמנם גם העמים ידעו וכבדו את הרבנים בעד ישרת לבם, ולא לפעמים רחוקות קרה, כי הנוצרי אשר היה לו ריב עם יהודי הלך להשפט לפני הרב, יען האמין בצדקתו הרבה יותר מבצדקת שופטי הממשלה. ופסק הרב על פי התורה, היה איתן, ואיש לא נועז לחשוב עליו תועה כי עות משפט. ולפעמים, בריב גדול, הביאו שלשה רבנים משלש ערים שונות ופסקם היה מוצק כברזל. ואם נסה איש ללכת לדרוש משפט מאת שופטי הממשלה – אשר בכלל לא היו כאלה בערים הקטנות, אז הביטו אחרי איש כזה בעיני בוז, כעל אפקורס, או חצי משומד, כעל איש אשר ידע בנפשו כי לא יצדק על פי דיני ישראל, ועל כן הלך לבקש משפט בין הגוים אשר אין אלהים כל מזמותם, וספר חקי רוסיא, הן לא הצטיין באמת במשפטיו הישרים.
כל תנאי שותפות ומסחר בין איש לרעהו נעשו בבית הרב על פי דין ישראל, ולעורכי דין לא היה כל זכר, ולא כל חפץ, אחרי אשר הרבנים עצמם חקרו את בעלי הריב ואת העדים. ואם חייבו שבועה לאחד מבעלי הדין, רחוק היה למצוא, ואולי לא נמצא כלל האיש אשר יבוא באלה ובשבועה, אף אם ידע כי הצדק עמו. שבועת אלהים היתה קדושה באופן נפלא אשר לא נועזו לנגוע בה, לוא גם ידעו כי יאבדו את כל הונם. והיו מקרים אשר הצד השני לא נתן למתנגדו בעל ריבו להשבע, מפחד פן ישבע איש יהודי לשוא, כי על כן היתה השבועה חזון יקר בין בעלי ריב יהודים.
ביום צרה ותוכחה, כביום מועד משתה ושמחה, ראינו את הרוח היהודי בכל הדרו. האחדות היתה לא אחדות שכורי יין המאמינים באליל זה או אחר, רק אחדות תמימה וטהורה בין בני משפחה אחת. אחדות מאמינים תמימים בתורה אחת ואלהים אחד, אחים בני אב אחד, ואף בהיותנו נערים צעירים כבר הרגשנו חדות אלהים בבואנו ובצאתנו מבית הכנסת, ותמיד הרגשנו כי כל ההמון המתפללים כלם אחים המה לנו, ומה שמח לבנו בצאתנו בערב יום השבת ברחוב היהודים, בראותנו נרות מאירים בכל בתי בני ישראל, ובאיזה בתים גם מנורות כסף בעלות חמשה, ששה או שבעה קנים עם כפתוריהם ופרחיהם מפיצות אור קודש על כל החדר שנשקף על פני הרחוב, ובעל הבית לבוש בגדי שבת, ונות ביתו, בת ישראל, בת ציון, תמה, צנועה וטובת לב ובניה הנחמדים יושבים בכבוד וענוה, ולא יעיזו לחלל את קדושת השלחן במשובת נערים כמנהג הדור החדש. האב מזמר זמירות שבת, והבנים יענו אחריו, ומעיני “עקרת הבית” נשקפה שמחת לבה, בתקותה כי בניה יהיו למודי ד‘, ואולי גם רבנים יושבים על מדין, מי יוכל לערוך את חדות לבה הטהור. ועוד יותר אם זכתה עוד כי אורח הגון יאכל על שלחנה. ומעולם לא עלה על לבה כי תעשה חסד עם העני הזר, אשר באמת איננו זר לה, יען איש יהודי הוא, אחיה הוא, ומה גם אם הוא יודע תורה וידבר עם אלוף נעורה בדברי תורה, והבנים יטו אזן לשמוע, אבל יחרישו בדומיה קדושה, מי ישוה לה ברגע ההוא? האם תחליף את הרגעים הקדושים האלה בכסף או חמדת בשרים? וביום השבת אחרי ארוחת הצהרים, מי לא התענג בלכתו לשוח ברחוב בין המון אחיו, או בקיץ מחוץ לעיר ביער, אצל הנחל, בין שדות זרועים, ורוח קל יניע את השבלים המלאות, המתנועות כאנשי צבא בפקודת שר הצבא, שם נראה המלמד, ותלמידיו יסבוהו מכל עבריו לשמוע ממנו איזה חידודי תורה או “פשטל”, התול נחמד אשר ישמח את לבם הרך והרענן אשר לא נכתם עוד בכל עונות בני אדם המשחרים לטרף. עוד לא טעמו טעם חטא, ולא יבינו עוד כל ענג אחר מלבד הענג להיות יהודי כשר וישר. לב מי לא רחב בעברו לפני בית המדרש אשר בו למדו “הפרושים” בהתמדה נפלאה עשרים שעות ביום מבלי להפסיק רגע, מלבד הרגעים המעטים לאכול את פתבגם הדל. וינוחו רק שתים שלש שעות בלילה על ספסל העץ מבלי חלוץ בגדיהם, והוגים בתורה בלי הרף, אף כי כבר נסמכו לרבנות, וימאנו להחליף את תורתם בכסף להשיג איזה משרת רבנות. ומהם רבים אשר עזבו את נשיהם וטפם בביתם, או בבית חותנם, והאשה הצעירה לא לבד כי לא התאוננה על בעל נעוריה כי עזבה, אבל חזקה עוד את לבו כי יוסיף חיל בלמודו למען יהיה לכבוד בבית ישראל. פה ושם הננו רואים נשים מביאות אוכל, מרק ובשר בקלחת מכוסה במפה להשביע נפש הפרושים, אשר כל מאכלם הוא לחם יבש ודג מלוח כל השבוע, והאשה טובת הלב תשמח במעשיה כי זכתה לרות נפש תלמיד חכם, ומה עלץ לב האיש אשר הצליח כי אחד הפרושים יאכל על שלחנו ביום השבת, ובכבוד גדול עמדו הוא ואשתו לשרת את האורח היקר, יען רבים היו בין הפרושים אשר בכל הון לא עזבו את בית המדרש ללכת לאכול בבית איש, יהיה מי שיהיה, לבל יבטלו מדברי תורה שעה אחת. ומבתי נכבדי העם הביאו להם אוכיל גם ביום השבת, ומי יוכל לספר משוש לב האשה הצעירה בשוב אישה הפרוש מלא תורה כרמון אחרי עבור איזה שנים אשר לא ראתה את אלוף נעוריה, ולבה שמח בגאון ד’ בראותה רב העיר ונכבדיה באים אל ביתה לברך את בעלה הגדול בתורה אשר בו יתברכו אלהים ואנשים.
ואתם סופרים צעירים נקל לכם למלאות שחוק פיכם על אולת הדור הישן, יען מעולם לא ידעתם עונג אחר מלבד מושב לצים לדבר מהתלות, בבתי קאפפע, או בסוד נערות בתולות חכלילות עינים כחולות בפוך, ומדברים חונף על פי רוח העת החדשה, כחק לאצילים יחפים, ואנחנו בשם אבותינו הישרים נתפאר, כי לא ידעו תענוגות הבל כמכם. ויהיו טובים.
מי האיש אשר לא ראה כבוד התורה ותמימות תומכיה בכל לב, ואף גם בחרף נפשו לא יוכל להבין רוח הדורות לפנים. כי איך יבין באמת, איש החי לפי רוח העת החדשה, אשר עליו לרדוף להשיג די כסף למען תמצא ידו לבוא בסוד רוזנים למלא חפץ אשתו להתראות בין אנשים כגברת, לגור בהיכלי ענג. לצאת במרכבה רתומה לחשמל. לשכון בקיץ במעון נחמד על שפת הים או במרום הררי עד ביער עצי ברוש, תחת אשר מעולם לא טעם טעם ענג רוחני מלבד שחוק הקלפים.
בין הפרנסות הדלות והרזות אשר היו לישראל בתחום המושב ברוסיא, היו השדכנות והבדחנות אשר לא נתנו די לחם לעובדיהם רק פעמים אחדות בשנה, במשתה כל חתונה. וגם זאת רק בעד השדכן או הבדחן עצמו, ולבני ביתם הביאו רק מנות פתותי תופינים ואיזה פרי עץ. אבל לא לחם לשובע.
מסד השדכנות נבנה על יסוד חזק ונאמן, הצניעות וטהרת המשפחה. יסוד מתנועע ומט לנפול בימי אורה היום, – ההפקרות אשר יכנוה היום בשם “אור” – ישחקו נא הנערים, גבורי ציד לצוד נפשות עלמות קלות דעת, ישחקו נא על אולת הוריהם אשר לא ידעו טעם “מים גנובים” וישברו את צמאונם מבאר מים חיים, מים טהורים ממעין טהור.
הצניעות יסדה את השדכנות. ולולא השדכנים הלא יכלו בנות ישראל לשבת עד אשר הלבינו שערותיהן, ומי יודע הדרך הלכו בה הבחורים בלי שדכנים. בחורים ובתולות לא הלכו יחד לבתי משחק. בתי ספר למחולות טרם היו בישראל, “ולחכמת הרגלים” טרם הוכן כסא פּראפעססארים בימים ההם חפרה הלבנה להביט בפני הנאהבים והנעימים המתחבאים בצל חרש מצל, בדעתה כי לא תמצא בפני מי להביט.
הבחורים והבתולות ידעו כי הוריהם ידאגו להם, ויאמינו כי ההורים יבקשו טובתם, ואם קרה לפעמים כי “המיוחסים” מאנו להתחתן בבן בוז משפּחות, הן הסכימו לזה גם הצעירים עצמם, והנסיון הוכיח כי הצליחו חיי המשפחה אז יותר מעתה.
השדכנות לא נוסדה על יסוד חקים קבועים, והשדכנים לא יסדו להם “צעך” (יוניאָן) מיוחד. וכל איש אשר בחר לעשות את השדכנות למשען לחמו, עשה זאת ברצון חפשי, צעירי ימים לא חשו מעולם לפרנסה זאת, ועל פי רוב היו מלמדים אשר מאסו במלאכתם הקשה, ובדעתם המון רב מהורי הבנים פנים אל פנים, חשבו כי יקל להם הדבר. היו אמנם ביניהם גם אנשים נכבדים ידועים בערים רבות, ובהם יודעי תורה אשר עשו להם שם “שדכן עולמי”, אלה לא העיזו לבוא לבית נדיבים ולספר כזבים כהמון שדכנים פשוטים. וגם נתקבלו בכבוד בכל מקום בואם. בידם היו ספרים שלמים, ובהם רשומים שמות נכבדי עם בכל עיר ועיר. מעשיהם, מסחרם ויחוס אבותיהם, וסך הנדה אשר הבטיחו, ובאיזה מין שדוך יבחרו, והאיש אשר שלח את השדכן ללכת בשמו לאיזה עיר, שלם הוצאות דרכו, ומהם היו שדכנים כאלה אשר הרויחו כסף רב. אך בפי המון העם היה שם “שדכן” שם נרדף עם מכזב ומשקר, כי אמנם לא יכלו לעשות אחרת בבואם לבית איש זר להציע לפניו איזה שדוך, ובלי גוזמאות הן לא יכלו למצוא אזנים קשובות, ובין כה וכה, הוריד צד אחד את המחיר, והשני הוסיף מעט עד אשר סוף סוף נשתוו ביניהם. אפס בלי שדכן לא הבין איש יהודי איך יתכן להביא בחור ובתולה תחת החפה. אך לא כן היה גורל הבדחן. כי בעוד אשר השדכן היה הלחם אשר בלעדו לא יחיה האדם, הנה היה הבדחן רק מין נופת, מותר, ובכל זאת לא חסר הבדחן אף בחתונות עניים, אשר גם קרוביהם ומיודעיהם חפצו להתענג מעט. ויד המנגנים אשר לא רב היה כחם בחכמת הזמרה לא יכלה לגרש את התוגה אשר שררה תמיד כמעט בחתונות כאלה, ותהי זאת שמחתם, בעלות הבדחן על השלחן או הכסא וישר את שיריו, פעם שירי תוגה, פעם שירי שמחה, מהתלות, בקרת ועקיצות, ובזאת אמנם הצטיינו רבים. אבל הבדחנות בכלל לא היתה לפרנסה מיוחדה, רק לשנים שלשה איש אשר עשו להם שם בארץ, עד כי לחתונות עשירים נקראו לבוא מקאוונא, ווילנא או מינסק. וגם היו בדחנים אשר לא דרשו כסף מחיר חכמתם, וילכו לשמח לב החתן והכלה רק לשם מצוה, ולא נקראו בשם “בדחן”, שם אשר לא חלק כבוד רב לבעליו. ובחתונות רבנים לא נתנו מקום לבדחנים, מפחד עון “מושב לצים”. ותחת זה, עשו להם לחק, כי בכל עת המשתה השתעשעו בשיחות חולין של ת“ח, ובפלפולים נלוזים ומהתלות מעורבות ומסובכות לושות באגדות חז”ל ויתלון בשערות מאמרים שאין להם כל קשר וחבור, וזאת הבינו רק יודעי תורה.
שונה משני אלה היה מצב “החזן” בכל קהלה. ראשית דבר שאלו אם החזן הוא יודע פירוש המלות וירא אלהים. כי איך יתכן להעמיד לפני ארון אלהים איש אשר לא יבין מה שיתפלל, ואם איננו ירא אלהים, איך יוכל לעמוד להתחנן בעד עמו לפני אדון כל הארץ. והבית הקדוש הן לא במת משחק הוא. דרשו אמנם מהחזן כי יהיה נעים זמירות. אף התפארו לפעמים כי החזן יודע גם פרק בתוי הנגינה. ובערים הגדולות, אם מצאו להם חזן כלבבם לא החליפוהו באחר, ומצבו היה איתן, ומעולם לא הלך לתור לו עיר אחרת. ולחזנים מפורסמים בארץ, הנחה עשו לו בני עדתו ללכת להתפלל בערים אחרות איזה שבתות בשנה. ובימי היו אז מפורסמים בכל ארץ רוסיא, החזן ר' ישראל פיינזינגער הנודע בשם ישראל סקודער (מת בשנת תר"ז בראסיין ולא ידעתיו) ואחריו ר' לייביל סטויבצער, (בראסיין). ירוחם הקטן, בצלאל מאדעססא, ר' סענדער מינסקער, שלמה ווינטרוי בקעניגסבערג. וגם שמענו שמע הפראפעססאר ר' שלמה זולצער. רוב העם אהבו את הזמרה העברית אשר השמיעה הד אנחת עם עשוק ורצוץ משפט. בטעם זמירות הערביים בארץ הקדם, ומנגינות הימים הנוראים חדרו באזני העם, עד כי בכל עת מצוא דרשו מהחזנים אשר באו לעמוד למבחן, כי יזמר להם זמירות ר“ה ויוכ”פ. ורבים מהמון העם למדו לחקות את החזנים. וכן נשמעו תמיד שירי החזנים בין הפועלים היהודים, וביחוד בין החייטים בעת עבודתם. בערים הקטנות היו החזנים גם שוחטים, ומהם מופלגי תורה, ואחרי הרב והדין, היה החזן האופן השלישי במרכבת הקהלה. ולכל משתה ושמחה היה החזן בין ראשי הקרואים, והוא היה גם מסדר הקדושין, והרב היה מסדר קדושין רק לעתים רחוקות בחתונת אחד מראשי הקהל, אשר זכו לכבוד כזה.
החזן ככל משרתי הקהלה והרב בראשם, היו כלם עניים מרודים, וישתפקו בכבודם לבד, ובכל זאת קנאו בהם עשירי העם אשר בכל עשרם לא הצליחו להכבד על פני העם, והדבר הזה לבד אלצם לפתוח את ידם וכיסם למען ימצאו חן וכבוד גם המה.
הכיס והנשמה, הלב והיד המה כלי מלאכה למעשה הצדקה אשר בלעדם לא תכון אף יום אחד. ואם תחסר אחת מאלה, אז תחדל מהיות צדקה ותהפך למכונה מקולקלה אשר חדלה מעשות מלאכתה, ורק גויתה הקשה ושמה ישארו בה.
רוב המלאכות והעבודות נעשו לפנים בידי פועלים, מלאכת יד. ולא לבד את ידיהם, אבל גם את נשמתם השקיעו במלאכתם. וכן היו גם מעשי הצדקה, מלאכת יד פשוטה, בלי פרחים וצעצועים, אבל מלאה נשמה, אשר השקיעו בה עובדיה.
מוסדי צדקה וחסד, בתבניתם היום, לא ראינו בעינינו אז. בתי חולים, בתי יתומים, בתי מושב זקנים, בתי ספר גבוהים ורמים, אף לא בתי כנסיות בנוים כהיכלי מלך, כי על כן לא ראינו משפחות עניות מושלכות החוצה עם כלי הבית והסחבות ביום סגריר, גשם או קר נורא. לא ראינו יתומים ואלמנות מתי רעב. הזקנים ישבו בבתי בניהם, או עבדו את עבודתם עד יומם האחרון ולא שמענו כי יתאוננו האבות הזקנים לפני שופטי הממשלה על בניהם הנאורים אשר לא יתנום לדרוך על סף ביתם, ולא יחושו אם יגועו ברעב. עניים לא מתו בלא עת, מאין “מטה” בעדם בבית החולים. סביבות בתי תפלה לא עמדו המונים המונים בחוץ מבלי יכלת לבוא פנימה באין פתקא (טיקעט או בּילעט) להוכיח, כי שלמו מחיר התפלה או לשמוע תוכחת “המגיד”. תחת בית ספר אחד היום, היו חמשים מלמדים באהלי דלים, גגותיהם תבן, וחדריהם מלאים כל טוב. זבובים, פרעושים וכל מיני רמש מצבעים שונים, בלי רצפת קרשים. המלמד האביון רעב ללחם, עצמותיו שפו, עיניו מפיצות יגון, אשתו סובבת בחצר ללקט איזה כפיסי עץ לחמם את החדר ולבשל מעט מים חמים במקום טהעע, הצאצאים מתגוללים בחוץ חצי ערומים, בלויי סחבות לבושם, מבקשים לחם, לוא גם יבש, והאם האמללה צועקת, רעבתנים! זוללים! הלא כבר אכלתם בבקר לחם גם צנון במלח, ומה אתן לכם עתה עוד הפעם. קחו נא, קרעו את בשרי לנתחים ואכלתם. הלילה ליל חורף, הרבי והתלמידים יושבים סביב השלחן ועורם נקפא מקר. נר חלב אחד יגיה מעט חשכת החדר. צפופים ישבו איש איש עטוף בשמלתו והוגים בתלמוד בהתמדה, וברגע ההוא ישכחו את הקר ואת סער השלג המתחולל בחוץ. ורק לפעמים נשמעה אנחה חרישית מלב הנער אשר עליו לשוב לבדו לביתו מרחק רב, ואין אחד מחבריו הולך לשלחו, ועליו לעבור לפני איזה בית נוצרי, וכלבו הגדול יתנפּל עליו תמיד, מאין דרך להנצל ממנו. ובכל זאת מחדרי אימה אלה יצאו רבנים, חכמים וסופרים ומספר גדול יודעי ספר, שלומי אמוני ישראל, ובשום אופן לא יוכל איש להראות אף על אחד כמו אלה אשר יצאו עד הנה מבתי ספר החדשים לא באיירופא ואמעריקא, ואף לא בארץ הקדושה. ואין כל תקוה למצוא כאלה גם בימים הבאים. בתי חולים לא היו אז רק בערים הגדולות בעד אנשי הצבא ומרחוק אמנם שמענו כי בווילנא יש בית חולים מיוחד לישראל, ויהי הדבר לפלא, כי גם שם בווילנא כנוהו בשם “הקדש”. בית אשר היה לחרפה בעמנו. בכל עיר קטנה או גדולה נמצא בית בשם זה אשר היה להם להכנסת אורחים ולבית חולים. הלך עני כי בא לעיר, ידע כי עליו לסור אל “ההקדש”, וכי נפל למשכב התגולל שמה. לפעמים היה הבית מלא עד אפס מקום מהמון העניים אשר הלכו קבוצות קבוצות מעיר לעיר. וכן הלכו לבקש נדבות – וביחוד ביום קבוע הלכו גם כן קבוצות, כל קבוצה לבדה. בבתי העשירים עמדה בעלת הבּית כל היום לחלק את הנדבות. ואחרי אשר מטבעות “גראָשען” או חצי גראשען לא יתכן היה להשיג בכמות רבה. ע"כ עשו גבאי הקהלה רקועי פחים מרובעים עם חותם אות אחד. חמשה או ששה במחיר כל גראָשען, והמנדבים קנו את אלה בראשונה מיד הגבאים. ואם כלו הפרוטות מכיסה, קנתה אצל העניים עצמם. בית ההקדש היה על פי רוב בקצה העיר או מחוצה, ואיש לא דאג כי יהיה נקי, ואיש לא ידע מכל הנעשה שמה, מלבד הסוכן אשר ישב בו תמיד, עני ככל העניים. אשר קבל את המשמרת חנם, רק במחיר החדר המיוחד אשר יעדו למענו, ולא לחנם היה הבית הזה לחרפה ולשנינה.
“הכנסת כלה” המצוה כלה היתה ביד הנשים הצנועות אשר עסקו במצוה זאת בכל לב ונפש. ואמנם הצליחו בזה יותר מהיושבי בשמים עצמו “כביכול”. ואם מצאו נערה בוגרת ראויה לברכה. פשטו הצנועות כילק על פני העיר לבקש למענה “זיווג טוב” ותמיד אנה אלהים לידן חתן. חסון כאלון, או גם גבן. עור או פסח. עצל או חסר דעת, ויקבלוהו בשתי ידים, ולשמחתן אין קץ, כי זכו להביא “לחופה ולמעשים טובים” זוג עניים כאלה. ואחת הזקנות היתה תמיד מין “אם זקנה” או אפוטרופסית לזוג אשר הביאה בברית.
בתי תלמוד תורה היו רק בערים הגדולות, ונוסד רק בעד בני עניים או יתומים אשר לא יכלו לשלם “שכר למוד”, וכל עני אשר דאג לבנו כי לא ישאר “עם הארץ” לא שלח את בנו לבית כזה אשר שמו היה לחרפה, יען חניכיו המה מלבד בני עניים, “נערים גסים ובורים”, ומי אב יודע רגשי כבוד ישלח את בנו לעשות ממנו בעל עגלה. תופר נעלים או חרש ברזל. והמלמדים נבחרו תמיד מאלה אשר לא הצליחו להציב להם מעמד בין “בעלי בתים” נכבדים, וכרבם היו באמת בורים, או חצי בורים. עבודתם אמנם היתה כבדה ללמד עם חמשים או גם שמונים נערים. אבל תחת זה לא היו תלואים בדעת בעלי הבתים ואבות התלמידים. ותחת אשר כל מלמד נכבד נאלץ לבוא בכל שבת ומועד לבחון את התלמידים בבית הוריהם ולחדור לעומק נפש בעל הבית, לדעת אם הפיק ממנו רצון. הנה היו מלמדי הת"ת פטורים מיסורים כאלה. ורק פעם או פעמים בשנה הכינו בעצמם את “הבחינות” ובחינות אלה לא הכבידו עליהם במאומה.
מלמדים נכבדים “בעלי פועל” למדו לתלמידיהם קרוא וכתוב עברית. ולפעמים גם קריאת שפת אשכנז, אף כי ידיעת המלמד עצמו היתה מר מדלי, אך בבתי הת“ת לא למדו מאומה כמעט, מלבד קרוא בספר התפלה. והנער אשר למד להתפלל, עזב את הת”ת, וילך ללמוד איזה מלאכה. וכמעט כל הפועלים ובעלי המלאכה היו רק בני העניים והיתומים.
בתי יתומים, בתי מושב זקנים, בתי חולים ליולדות לא היו עוד, ואם היו באיזה עיר גדולה כקאוונא או ווילנא, לא ידענו ולא שמענו מהם. ובכל עיר דאגו גבאי הקהלות בעד היתומים, אבל גורל הנערים האמללים אשר נשארו בלי אב או אם היה רע ומר, וכרבם נשארו בורים עד עולם. ובכל זאת היו יהודים תמימים עם אלהים ואנשים ולא סרו מדרך הטוב לרגלי בערותם. ולפעמים קרה כי אחד מאלה אשר הצליח לעלות למעלת “בעל הבית” שכר לו מלמד ללמוד עמו בלילה, אם מאהבת התורה או מחרפה להתחשב בין “עמי הארץ” חרפה נוראה מאד בימים ההם, אשר הפכוה עתה בדור האחרון כמעט לכבוד.
הצדקה לעניי ארץ ישראל נתנו כלם בלב ונפש, וגם בבית העני שבעניים נמצאה “קופת ר' מאיר בעל הנס”, או קופה אחרת, ובבוא “המשולח” מארץ הקדושה, היה אורח יקר, ולכבוד היה לאיש אשר זכה כי ישב בביתו ויאכל מפתו, ולאושר חשבו להם לשמוע מפיו “מעשיות” מארץ הקדושה, אשר ראה בעיניו את כותל המערבי, קברי האבות בחברון, והוא עצמו התפלל על קבר רחל, האם בישראל, ובעיניו ראה את האשל אשר נטע אברהם אבינו ומקות שרה אמנו, ובענג אין קץ בלעו כל מלה אשר שמעו מפי המשלח. וכתבי עתים להשליך עליהם שקוצים, טרם היו בארץ, והסופרים הנערים שכחו להולד בימים ההם.
מכס הבשר (קאראבקא) אשר נוסדה על פי הממשלה לשם צדקה, להחזקת הקהלה, שלמו כלם לא בחפץ לב. יען באמת נשאר הכסף ביד הממשלה, ורק לעתים רחוקות, ואחרי עמל רב הצליח לאיזה קהילה להשיג חלק קטן מכספה, ורוב הכסף עם הריוח נשאר בכיס הממשלה, או נתנה את הכסף לצרכי הנוצרים, והדבר הזה היה בעוכרי היהודים, כי לא יכלו לנהל את כל מוסדי הצדקה הקיימים, ומה גם ליסד בתי חסד חדשים. ולרגלי העוני הכללי לא יכלו בשום אופן לכלכל בתי חסד על חשבונם בלי עזרת כסף מכס הבשר, ולא באשמתם היו כל עניני הצדקה יגעים.
אגודות “גמילות חסד” נוסדו אף בערים קטנות, וכל עני השיג איזה הלואה על “משכון” ולבעלי בתים “יורדים” אשר נודעו לאנשים ישרים, נתנו הלואה גם בלי עבוט, ורבים מאלה, השיגו הלואות מאוהביהם ומיודעיהם, אם בתור גמילות חסד, או “בשטר עסקא”.
“חברא קדישא” היתה אגודה חזקה בסדרים נכונים לפי מצב העת. בכל עיר היה “בית עלמין” אחד כללי בעד כל העיר, כל חבריה לא לקחו שלומים מיד איש, ובערים הקטנות עבדו גם הקברנים אשר נקראו “שמשים” חנם, וכלם הלכו לעבודתם בחפץ לב בקר או בגשם שוטף, וכל ההוצאה היתה, בקבוק יין שרף להעוסקים בקבורת המת, אחרי אשר כלו את מלאכתם. ורק בערים הגדולות אשר שם מתים רבים שלמו “להמקברים”, וההוצאה להחזקת בית עלמין ולהקברן אשר ישב תמיד עם כל בני ביתו בבית חצר המות, שלמה קופת העדה, ומשפחת מת עשיר שלמה להקהלה לפי ערך עשרה. אבל העניים לא שלמו מאומה, והמה הלא היו הרבים.
רבים היו חברי “חברא קדישא” בערים הקטנות, יותר מבערים הגדולות אשר שם אגודות רבות ושונות, ונכבדי העם לא היו חברים לחברא קדישא אשר חבריה היו מדלת העם, תחת אשר בעיר קטנה מאין אגודה אחרת, נלוו אליה רוב תושביה.
מדר דר היה לחק, כי ט"ו כסלו היה חג לחברא קדישא, חג עברי באמת. קודם עלות השחר באו כל חבריה לבית הכנסת לאמר “סליחות” ויתפללו בלב תמים ורוח נשברה, ויצומו כל היום. צמו גם רבים אף כי לא היו חברים לאגודתם, כי איך יכל היהודי לאכול בראותו רעהו יענה בצום נפשו. ובערב באו כלם לבית הכנסת אל “הסעודה”. הוצאות הסעודה שלמו החברים איש איש מעשרים עד שלשים אגורות. מלבד אשר רבים נאלצו להביא איש איש כף מזלג ושכין לעצמו, מבלי יכלת להשיג כלי אוכל רבים במקום אחד, ובאין חנויות מיוחדות לסחר כלים, נשי החברים עבדו כל היום להכין את הסעודה וכלם באו לאכול ולשתות באין יוצא מן הכלל, ולרגלי השתיה בלילה ההוא, ואת אשר שתו המקברים בכל קבורת מת, היו לשחוק בעיני העם ויכנו אותם בשם “שכורים”, והתולים רבים נאמרו על חשבונם. וכבר נודע הפתגם הישן. על הכתוב “ראה הים וינוס” כי ראה ארונו של יוסף וינוס. כי בלי ספק סבבו שמשי חברא קדישא את הארון, והים פחד פן יגיחו אותו השמשים אל פיהם וינס מפניהם. אכן באמת רק התול היה. וכבר נודע כי החסידים יהתלו במתנגדים, כי כל מתנגד החפץ לשתות לשכרה בפורים או שמחת תורה, ישתה צנצנת מלאה חלב ויצא במחול. ובלי ספק לא שתה שמש בחברה קדישא במשך כל השנה, את אשר ישתה האורלאנדי במשך שנים שלשה ימים.
מנהג היה בכל הערים, כי שבת אחת קודם ט“ו בכסלו, היתה כלה קודש בעד החברא קדישא. והנהגת ביהכנ”ס ביום ההוא היתה בידה, המה חלקו את כל “העליות” רק לחבריהם. וכל הנדרים והנדבות להם היו, והגבאי התמידי לא התערב בכל ההנהגה ביום ההוא.
באיזה ערים הקטנות ראיתי ארון המתים עומד על “ספסל הטהרה” בבית הכנסת, הנשען על יד בית המדרש. הארון היה צבוע שחור, ועל פני כלו כתובים פסוקים מכתבי הקדש, באותיות לבנות, וגם מזמורים. ועל המכסה היה כתוב “אדם דואג על אבוד דמיו ואינו דואג על אבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים וימיו אינם חוזרים”. אם העמידו את הארון בבית אלהים מאין להם בית מיוחד על אדמת חצר המות, או רק למען יזכרו באי בית הכנסת את יום המיתה, אינני יודע, ואולי יען מעטים היו המתפללים בבית הכנסת. ביחוד בחורף אשר הקר הנורא היה אדון הבית, ולא היה בו תנור לחמם כמו בבית המדרש. ובתפלת הערב לא האירו בו אור נר מפני עניותם. ואיש לא למד בבית הכנסת אף בקיץ, תחת אשר בית המדרש היה מואר תמיד, ותמיד למדו בו, ובית הכנסת לתפלה היה כמעט נעזב.
בערים יותר גדולות, היו אגודות בשם “לינת הצדק”. מטרת האגודה היתה לעזור לחולים מסוכנים, לשבת אצל החולה כל הלילה, ואם נחוץ היה, גם כל היום, ואם רבו החולים, שלמו לשמשי בתי הכנסיות או “סתם בטלנים” אשר לא חסרו בכל בית מדרש, ובמחיר קטן ישבו אצל החולים. והאגודה התאמצה לתמוך את החולה ברופאים ורפואות. ובמות האיש באו להתפלל במנין בבית האבל במשך חודש ימים, שלש פעמים ביום. ורק ביום השבת הלך האבל להתפלל בבית הכנסת. ובבואו אל הבית, קמו כלם נגדו ויענו “אלהים ינחמך”. ובכל עת התפלה הביטו עליו בעיני חמלה, כמו היה אח לכלם. ואחר התפלה נגשו אליו כל יודעיו ומכיריו לנחמו, וכל אחד ענה “שבת היא מלצעוק”. למען השכיח את יגונו.
אגודות “בקור חולים” היו לפי הנראה מסד עתיק ימים, וגם בכל הערים הקטנות לא חסרו אגודות כאלה, וכל חבריה היו מסורים אליה בלב ונפש, וביחוד שמו עיניהם בחולים עניים. יען אוהבי עשיר רבים גם בלעדם, חברי האגודה היו גם נשים, ולפעמים יותר מאנשים, ובעוד אשר האנשים באו רק לבקר את החולה ולנחמו, וללין עמו כל הלילה, ולקרוא לרופא, ועוד עבודות כאלה הנחוצות לחולה, הנה הביאו הנשים מכלת לבני הבית, נפת וממתקים בעד החולה, ויסעדוהו ברחמים כאמות או אחות מבטן. ומי שלא ראה עבודת נשים רחמניות אלה, אין לו כל מושג מתכונת לב בנות ציון בכל הדרן, ובמקרה מות, היו כרגע לתופרות להכין את “התכריכים”, ובכל יום באו לנחם את האבלים ולהביא להם מכל מאכל אשר יאכל, וחברי האגודה האנשים באו “למנין” שלש פעמים ביום בבית האבל, ויעזרו הרבה לנחום האבלים, בראותם כי רבים יקחו חבל במכאובם, ואם נשארה אלמנה בלי משען לחם, התאמצו ליסד למענה איזה חנות קטנה או ענין אחר לבל יחסר לחמה. יתומים בלי אב ואם רבים לוקחו לבתי בעלי הבתים לחנכם, וחשוכי בנים היו תמיד הראשונים לקבל איזה יתום או יתומה, ותיקר המצוה הזאת בעיני העם עד מאד.
(הכנסת אורחים) בתים קבועים מיוחדים להכנסת אורחים, לא היו בארץ, או אולי היו באיזה מקומות ואַני לא ידעתי, ולא ראיתים בכל הערים אשר הייתי בימי נעורי, ולפי הנראה השתפקו אחנו בימים ההם, כי המצוה הזאת אשר לא מצאה לה בית מיוחד בנוי מעץ ואבן, מצאה לה בית בלב כל איש יהודה. “אורח הגון” כי בא אל העיר ויסר אל “האכסניא” שלמו הוצאותיו לבעל המלון, אך על פי רוב חשבו להם זאת לחרפה, כי איזה רב, חזן או מגיד מפורסם ישב במלון כאיש זר, ונכבדי העיר כלם בקשו כי יסור אל ביתם, ובכבוד גדול לקחוהו עם חפציו ויובילוהו לבית הנכבד בהם. ועניים פשוטים סרו לבית המדרש, ולא נשארו שם רק עד הערב, אשר אז יבואו המתפללים. ואז בראותם את האורח לקחוהו לביתם. ועל פי רוב היתה זאת תעודת השמש לדאוג לאורחים כאלה, והשמש הלך לבית איש הנודע לו “למכניס אורח” ויודיעהו כי יש אורח בבית המדרש, והוא עצמו הביאו אל בּיתו. היו מכניסי אורחים כאלה אשר אמרו עליהם, כי ביתם הוא “ביתו של אברהם אבינו”, והאנשים האלה עשו זאת לא למען התפאר בנדבת לבם, אחרי אשר התואר “נדיב” אשר היה עתה “למלה”, טרם ידעו ברחוב היהודים, ואיש ישר וטוב לב לא חכה לשכר מצוה בעולם הזה, אם יפורסם שמו לנדיב, וסחר הנדיבות לא היה עוד עובר לסוחר בשוק הסוחרים, והטוב אשר עשה היהודי, היה שכרו מצד חובתו ליהדות, בדעתו כי מלא אחת ממצות התורה ובזה מצא ענג לנפשו. ועל כן רבים היו אשר התאמצו להסתיר נדבת לבם, ויתנו “מתן בסתר” ורוב הנדיבים ממין זה היו בין המון העם, ומעטים בין העשירים. ולא שוא היה פתגם ההמון “כי כל דל הוא בעל צדקה”, כי מי יודע נפש הדל יותר ממנו.
אם אמנם למותר הוא לתאר תכונת הצדקה בימים הנאורים האלה. אחרי אשר כלם יודעים זאת כמני, כלם יודעים כי פרחה נשמתה ממנה, ורק גויתה הקרה, קפואה כקרח, נשארה על מקומה, אפס מי יודע עתידותיה. מי יוכל להגיד מראש אם אחרי שנים שלשה דורות לא תשנה פניה אשר לה היום. מי יבטיח לנו כי דור יבוא לא ימלא שחוק פיו על הסדרים הטובים בימינו, כאשר ימלא הדור הזה שחוק פיו על הסדרים הרעים או האי־סדרים בהליכות הצדקה לפנים. אחרי אשר גם עתה נמצאו אפּקורסים המכחישים בצדקות הנדיבים. נקחה נא למשל את העיר הגדולה לאלהים ולביזנעס “נויאָרק”, אשר עליה פרש אלהי הרחמים את כנפי חסדו על כל בשר, ורק בעזרתו יסדו יהודינו ויאהודינו יותר מאלף ושש מאות אגודות לצדקה וחסד, ובכל אגודה חברים למאות, ומהן גם לאלפים, ומספר הנדיבים עולה למצער, עשרה בעד כל עני, ולפי זה אין מאשר בתבל יותר מהעני בעיר הקדושה הזאת, אשר עשתה לה שם עולם בצדקת פזרונה, בכל פנות העיר תפגשו יום יום המון שמחות וגיל, רקודים ומחולות. מנגנים, משוררים ומטיפים לצדקה וחסד, אל המשתה אשר הכינו בנות ציון העדינות לטובת עניים, באו אצילי העם יהודים עשירים ונוצרים נכבדים, ובעד אלף שקל תתן עלמה יפהפיה את לחיה לנשיקות אציל לשם מצוה. בדעתה כי באלף כסף תציל מאה עניים ממות. קרבן נדבה הפלא ופלא כזה הן לא הבינו אמותנו הנשים הפתיות לפנים. נשים שאננות בנות ציון היקרות, כטוב לבן בחרו את העליה התחתית בבית אלהים להתאסף לשחוק הקלפים לטובת בית הכנסת, והמצוה הזאת כה יקרה בעיניהן עד כי לא יחושו עוד אף לחלול הקדש, ואם נמצא רב צעיר אחד בסט' לואיס אשר מחא נגד המצוה הזאת, נאלץ לעזוב את משמרתו, כי נאץ קדושת הקלפים, ובנויאָרק, משכן המצאות חדשות, נוסדו זה לא כבר (תרע"ט) בנות חן, עלמות צעירות לאסוף נדבות מאת כל נדיב לב אשר יבוא לראות במחזה, בעיני בשר ודם, איך תשחינה במים ערומות, ויתחרו אשה ברעותה, מי מהן מטיבה לשחות, ואם לא כלימה תכסה פנינו, ניני דור מכלים וערלי לב אשר לא באו לא במים ולא באש אהבה לטובת אביוני העם, כבני הדור הנאור הזה היודע להוציא כסף מכיס הכילי, יותר מאשר ידע ר' יואל בעל שם להוציא יין מן הקיר. עני בן טובים אשר שכב על ערש דוי ימים רבים ואיש לא ידע, ויעלות חן לא נסו הצג כף רגלן לצאת במחולות לכבוד מכאוביו, ורק בבוא המות ויקחהו, אז נודע הדבר לנדיבנו, כי עזב האמלל אלמנה שכולה ויתומים אמללים ויקומו ויעשו להם משתה שמנים, המנגנים, המזמרים, המשוררים והמשוררות כלם באו לשמחת מות המת. וכל אחד שלם שקל או שנים בעד מאכלו ומשתהו. הבחורים והבתולות רקדו כנדיבים וכל הקרואים שבעו נחת, המשוררים קבלו משכרתם. “המטיפים הלאמיים” הריקו את כל אוצר דרשותיהם, וברכותיהם על ראש הנדיבים מכיני המשתה, ויקבלו מחיר ההטפה, וישובו לבתיהם שמחים וטובי לב, כי צדקה עשו. ולמחרת היום יתקעו בשופר בכל כתבי העתים כי גדולות עשו. והאלמנה והיתומים? – אל תגידו בבראנזוויל, כי בבוא חשבון, לא אספו העוסקים בצרכי צבור באמונה די כסף אף לשלם בעד הוצאות המשתה, ובכן מי לא יודה כי לא יעוף הסוס באויר באין כנפים לו.
בתי חולים יש לנו בכל הערים הגדולות, בנינים גדולים ומפארים בסדרים טובים ונכונים, העבודה פנימה היא על פי סדרי בתי חרשת מעשה. המכונות ערוכות. הרופאים, הפועלים והנשים הצובאות איש איש על משמרתו. ברגע ידוע יבואו ויצאו. ברגע אחד יתנו ארוחה לכל החולים. ובשעה אחת מחויבים כלם לישון. שתי שעות בשבוע יוכלו קרובי החולה לבוא לבקרו, ואם יאחר איש רגע, אז עליו לחכות עוד שבוע תמים, הכל על פי חקי הפּאָליציי, אם כי אינני מחליט, כי הסדר הוא רע, ואולי גם טוב הוא. אחרי אשר גם הפּאָליציי היא טובה ונחוצה, – לולא היתה פּאָליציי, ולולא נוסדה על פי חקי האגרוף והברזל לבד, כמכונה בלי נשמה.
ישנם אצלנו היום בתי יתומים בנוים כהיכלי מלך. כרבם נוסדו על ידי יהודי אשכנז. הסדרים הנם נפלאים למראה איש זר. היתומים אמנים כבני רוזנים, והזר הבא לבקר בית כזה ישתומם על נדבת לב עם אלהי אברהם. אפס אם יעמיק לחדור לנשמת המסד, ימצא עוד הפעם פּאָליציי, מלבד אשר אין הבדל בינו ובין מסד נוצרי, לא במאכלו ולא בלמודיו. להחניכים יאכילו טרפות, ולא ילמדום אף מלה עברית. אין להם כל מושג ממנהגי ישראל ותורת קדשו, ותחת כל אלה ילמדום לנגן בכנור, ולעלות על הבמה לשחק, לזמר ולשיר שיר “יענקי דודעל”, וכאשר יגדלו ויעזבו את הבית הזה הנם נוצרים גמורים, ורחוק למצוא ביניהם אחד אשר נשאר יהודי, ואחרי כל אלה, מעטים המה היתומים אשר זכו להתקבל בבית כזה, ובין אלף יתומים בעיר, תמצאו בבית היתומים חמשים, והנשארים? הלא יש אלהים בישראל, ועליו לדאוג בעדם. אף כי ההגיון הישר יצוה לשאול, במה זכה בן עניים אחד כי יחנך כבן רוזנים, את אשר לא יכל להגיע לכל מנעמי החיים לוא חונך בבית הוריו, ועשרה יתומים אחרים יחבקו אשפתות או יגועו ברעב, ולוא נתנו נשמה לבית כזה, הלא נקל היה לעשותו לבית יתומים עברי. ואיש מהנדיבים לא שאל את אביו או זקנו, מדוע לא ראינו ולא שמענו מעולם, כי יוקחו נערי בני ישראל לחנכם בבתי הממשלה, או כתה נוצרית ידועה בעד “נערים שובבים”, ובצאתם מן הבית ההוא יספחו לאגודות שודדים ורוצחים (גענגסטער) אשר שרצו לרוב בנויאָרק, ולא מעטים המה גם בערי השדה, המחללים שם ישראל באופן נורא, ומי אשם בדבר, אם לא הנדיבים וסדר החנוך אשר נהגו בעד היתומים?
חדרי המלמדים לא היו מעולם בתי חסד וצדקה. כל איש יהודי ידע את חובתו כי עליו לשלם להמלמד אשר יחנך את בנו, כאשר ישלם לפועל אחר, ואיש לא חלם להתגאות בזה, כאשר לא עלה על לב איש להתפאר כי הוא מניח תפילין בכל יום ושומר את השבת, ועתה בדור חכם זה נהפכו כל חדרי המלמדים לת“ת, ויהיו למוסדי צדקה, ובלי נדיבים הן לא יכון כל בית חסד, ואמנם הנדיבים רבו כילק, אחרי אשר להחזיק בית ת”ת אחד, נחוצים אלפי חברים אשר ישלמו כל אחד חמש קשיטות בשבוע, נחוצים מאספים, מלקטים, גבאים, נשיאים, וסגני נשיאים, מזכירים ורואי חשבונות, משגיחים ומשרתים, יועצים ובעלי טובות, מלבד ועד מנהלים, ונדיבי עם ד' אלה יביאו שנים שלשה מורים (לא מלמדים חלילה) ואחד מהם הוא מנהל המכונה המשגיח על עושי המלאכה. וכתם השנה ישלחו כרטיסים לכל החברים לבוא להתענג בבחינות התלמידים והתורה אשר למדו במשך השנה, והמנהל קורא לאחד הנערים, כי יקרא שורה או שתים בסדר התפלה אשר למד עמו ביחוד, וכל הנערים ישירו שיר “התקוה” או שיר לאמי אמעריקאני בשפת הארץ. ועוד הפעם המטיף, הפאנאגראף הלאמי, או הבדחן העולמי, עולה על הבמה, מולל בידיו, יזנק מצד אל צד, מתחיל במהתלות וישאג ככפיר, ובשפת חנף אשר תעוה אזן כל איש ישר משמוע, יגביה עד שמי מעל תהלת הנשיא ועוזריו, ובמצח נחושה ישמיע בקול אדיר, כי מן הבית הזה תצא תורה לישראל, והשומעים ירגזו פן תבקע בטן המטיף מקול צעקותיו, ולכבוד הנשיא יכינו עוד הפעם משתה, ועוד הפעם דרשות, תהלות ותשבחות, בכתבי עתים. והאיש אשר לא ראה כל אלה ויחשדני כי במליצה אדבר, יואיל נא לשאול פי רבבות איש אשר ראו ושמעו זאת כמני. ואני הנני קורא להמטיף עצמו: ר' קרוב! הלא חי חי אתה, וגם אני טרם מתי. קומה העידה! אם תוכל להכזיבני. אתה האיש!
אחרי כל אלה אקוט בפני, ואהיה כמגזם בעיני עצמי, אם אומר רק רע על כל מוסדי חסד וצדקה בדור החדש. כי אמנם ישנם עוד בקרבנו בתים אשר גם אבותינו יכלו להתפאר בהם. בית הכנסת אורחים בנויאָרק הוא מסד יקר ונכבד לכל בית ישראל יושב אמעריקא, ולולא “הפאליטיק” המרחף באויר סביב המכון הגדול הזה, כי עתה יכל להיות עטרת תפארת לכל הגוי כלו במעשיו הטובים לכל גר הבא לבקש לחם וחפש בארץ הזהב. מסדי גמלות חסדים בערים שונות ראוים לתהלה, אם לא קרם האסון לנפול בידי “בעלי טובות” ידועים. בית חולים לנשים יולדות בנויאָרק הנוסד בידי נשים רחמניות מעדת החרדים, ראוי לכל כבוד ותמיכה, והוא באמת זר פרחים לראש בנות ציון בוני ומיסדי הבית הזה, ועוד איזה בתי חסד טובים נוסדו בכל מרחבי הארץ. אבל מעט אויר יהודי חסר בהם, ומהם גם כאלה אשר אין כל אויר וכל רוח בהם.
הנה כי כן, האמת הוא, כי הצדקה לפנים היתה רוחנית, מלאה נשמה וחסרת סדרים, ובימנו הנאורים נהפכה למכונה מסודרה לכל חקתה, בנויה מברזל עשת בלי כל רוח באפּה.
הדברים האלה הנם נכונים ואמתים בכל הנוגע לצדקת אחנו במערב איירופא ואמעריקא החיים על פי המדה והמשורה אשר קבלו מאשכנז, ומהן לא יסורו, ובאמעריקא אשר כל מוסדי צדקה וחסד נוסדו ראשונה בידי יהודי אשכנז שררו גם סדרי אשכנז. אפס למן היום אשר רבו הגולים מארצות המזרח, וברבות הימים גדלו ויעשירו, וייסדו להם בתי חסד על חשבון עצמם, ובמדה ידועה הפיחו בהם רוח יהודי־דעמאקראטי. אבל לאסוננו הביאו בהם גם מגערת חדשה, מגואלה, לא שערוה אבותנו, וזרה גם לסדרי יהודי אשכנז. הפּאליטיק, הכסף והכבוד. המושלים ביד חזקה כמעט בכל עניני קהלות ישראל באמעריקא, ראש מושב שלשת הרועים האלה היא נויאָרק, וממשלתם הגיעה עד ערי השדה, ביחוד הגדולות, עד כי לא רב מספר היוצאות מן הכלל, רק בערים הקטנות בדרום ומערב הארץ הרחוקות מנויאָרק וכל המונה. יאנקיל החייט מקופּישאק אסף איזה מאות שקל, ויקרא את שמו “דזייקאב” ותקטן עוד זאת בעיניו ויאמר לנחול גם כבוד, ויאסוף אליו עוד עשרה חייטים “אוהבי הפועלים” הנודעים בכל התבל, וייסד “אגודה־דעמאקראטית” למען הכעיס לב הביוראקראטים העשירים הפוסחים על ראשי העם, וביום בהיר אחד, והנה הוא “פּרעזידענט” לאגודת יקנה“ז, ומשלם בעד מודעות בכתבי עתים לפרסם את שמו, וחמשה שקל ישלם להמטיף – על חשבון האגודה – אשר ישים בשמים קינו, ואחרי זמן קצר, בחשבו כי כבר נודע שמו בישראל יהיה לבעל טובה ונדיב, ויודיע לכל העולם, כי הנדיב האדון דזייקאבס מנדב אלף או אלפים שקל ליסוד בנין בית כנסת, בית חולים או מסד אחר, ועוזרים המתחממים לאור אשו לא יחסרו לו בין “הירוקים” ואז יחלו לאסוף נדבות מכל נדיב לב הנותנים למשכן ולעגל, ולעוזריו יבטיח נתח שמן, זה יהיה המזכיר, השני הסוכן והשלישי לנאמן ורואה חשבון במחיר לא קטן, ובמשך זמן קצר יפורסם שמו באמת לנדיב, עושה טוב בעמו, והנה הוא מנהל, וידו ולשונו בכל, הוגה דעות, וכל הגה מפיו חק לסכלים, ובמשך הזמן יתעשר מפרי חכמתו ונדבותיו, וירחמיאל העגלון אשר ידע את החייט מארץ מולדתו, ואם גם לו חלקה אמעריקא מחכמתה – איזה מאות או אלף שקל – יתקנא בו, ויאמר לעשות כמתכנתו, יקהל אליו איזה “תלמידי חכמים” אשר למדו עמו בארוה אחת, ויעשה לו “מנין” והאלהים הטוב יוריד אליו מטל השמים איזה “מגיד” חצי אלם וחצי עם הארץ, והפּרעזידענט יקרבהו, ואחרי כן ישים חחים בפיו וירתמהו בעגלתו, ובמהרה יהיה המגיד לרב וגאון, ולפעמים גם “לרב הכולל” – תואר זול מאד באמעריקא, 50 סענט מחירו, – ומודעה במכתב עתי זארגאני תשמיע נדבת לב הנשיא וחכמת רבו הגאון הגדול, ובמשך שנה או שנתים, והנה קהלה חדשה, ובראשה הנדיב המהלל, וגאון מפורסם לימינו, והעם החכם והנבון ימטיר עליהם מטרות נדבה. ובאופן כזה קמו קהלות ואגודות אין מספר, ורבנים גאונים, נשיאים מנהלים ומוסדי צדקה ובעלי טובות לאלפים, ואם על פי מקרה יתערב גם איש ישר ונכבד בקהלתם, יתאמצו להרחיקו, עד כי לא יאמן אם יספר, את אשר ראו עיני איזה פעמים, כי כאשר הציעו להביא איש נכבד לחבר להם קמו המנהלים נגד ההצעה, ואני שאלתי פעם אחת סבת הדבר בנויאָרק, ויענוני בשפה ברורה לאמר: מדוע לא תבין דבר פשוט כזה, למשל, לוא יציעו להביאך בסוד קהלתנו אשר עד הנה אני הוא אחד המנהלים, אפס אם אתה תהיה חבר לנו, אז מי אני נגדך, ואיך אוכל להרים ראש בשבתך עמנו בסוד עצותנו, כי על כן הנני משמיעך בפה מלא. כי אם יציעו להביאך בקהלינו, אז אהיה אני הראשון להתנגד לך, בדעתי יתרונך עלי”. ולא לפלא הוא, כי המון רב ישרי לב, תמימי דרך, נדיבי לב באמת, חכמים, סופרים ותלמידי חכמים אינם חברים לקהלות ואגודות, וחיים חיי בדידות בסתר אהלם, ובכאב אנוש יביטו על כל השערוריות אשר תעשינה יום יום בידי נעוי לב אלה המושלים בעם כהצוערים בפרייסען, ויחרישו, כי נטל עליהם לשבת דומם, מאין מקום בכתבי עתים להשמיע כאב לבם על עם ד' ההולך תהו באשמת רועיו הרעים, ותרומת נדבותיהם זרים יאכלו ואף גם ברגע זה, בעת צרה הזאת, אחרי המלחמה האיומה, אשר מאות אלפי אחינו נתונים בצרה ובשביה, נהרגים ונחנקים בכל איירופא, ואחינו באמעריקא מוריקים שקי זהב לעזרת האמללים, הנה אין קץ לכל התועבות אשר תיעשינה בכסף הקדשים בנויאָרק. ומקום אין לגלות את המסכה, ולגרש את השודדים מעל האבוס…
אמנם סדרי צדקה וחסד כאלה לא ידעו אבותינו מעולם. ומי יתן ולא ידענום גם אנחנו.
אם עלה על לב איש ללמוד לדעת את היהודים ברוסיא, חייהם ומצבם הרוחני לפנים, עליו היה לדעת רק חמש משפּחות ידועות, תכונתן ועלילותיהן. ואם את אלה ידע, אז ידע כבר את כל הגוי כלו.
משפּחה אחת הגדולה במספר בני ביתה, היתה המשפּחה העניה. רוב או כל בניה מצאו לחמם הדל ממלאכה ומסחר קטן, ומהם מספר לא קטן אשר לא ידע כל מלאכה וחסרי כסף למסחר, היו למלמדי דרדקי, סרסרים, שמשים בבתי תפלה, שדכנים, ובדור החדש נרשמו כל אלה בספר “הבטלנים”, כפי אשר רשם אותם הקיסר ניקאלאי הראשון לאנשים אשר לא יצלחו למאומה. אף כי לא באשמתם, ולא מענג נפש בחרו בפרנסות יקרות כמו אלה. אשמת הממשלה הארורה, ממשלת זדון אשר לא נתנה לנתיניה היהודים להרים ראש. פה לא תלך, וזה לא תעשה, ואל כל משרה לא תגע, ואל האדמה לא תקרב, ואניות אויר לגור בהן, טרם היו בארץ, ועל כן נאלצו לאכול איש בשר זרועו. כעטלפים התחבאו, כתולעים התקבצו בנקיקי סלע, פחדו לצאת החוצה לראות אור יומם, פן יראם השוטר, הקאזאק, הפקיד, השר, האוריאדניק, לבל תשלוט בהם “עין הרע” אשר ממנה פחדו כלם, לא רק נשים זקנות, ולעין הרע כזאת לא הועילו כל הלחשים והקמעות, אף לא ברכת הצדיק מטאלנא.
רוב בני המשפּחה הגדולה הזאת, לא היו בטוחים בלחמם ומנוחתם אף חודש ימים אחד, ימי חייהם היו תלואים בנסים או במקרים, מאין איש ידע להגיד מה ילד יום מחר. אפס אם מצבם החמרי לא היה בטוח. הנה היה מצבם המוסרי איתן, בטוח, מוצק כברזל, בנוי על יסוד התורה, היסוד הכללי גם לכל המשפחות האחרות, ולכל הגוי כלו.
המשפּחה השניה היתה משפחת הלומדים והמיוחסים. הקטנה במספרה אבל גדולה בערכה. במצבה החמרי יכלה להמנות על המשפּחה הראשונה, אף כי לפעמים רחוקות קרה, כי אחד מבני ביתה נמנה בין העשירים. המשפּחה הזאת לא היתה “ביוראקראטיש” כאשר יספרו לנו איזה הוללים צעירים אשר כל נוצר תורה היה להם לחגא, ושומר דת משל בפי כסילים. שקר גדול הוא כי בני המשפּחה הזאת התגאו וירמסו על ראש דלת העם, ובא האות כי אלה אשר כנה העם בשם “אריסטאקראטים” לא היו מבני המשפּחה הזאת. האריסטאקראטים אשר מספרם היה אחד או שנים בכל עיר גדולה, היו כרבם עשירים בורים אשר התעשרו פתאם, ומאין להם כבוד תורה ויחוס אבות, התגאו בעשרם ויאמרו לפסוע על ראש העם ברדפם אחרי הכבוד אשר לא השיגו מעולם. ובמספרם הקטן כלא נחשבו, והעם מאס בהם גם אז, עד כי בראותם כי ממשלתם לא תכון בחזקת היד, עזבו את העם מכל וכל, ובאופן היותר טוב נאלצו לחיות חיי בודדים, רחוקים מן העם כמנודים, ובמשך הימים התבוללו בין העמים.
בני המשפּחה השניה לא התגאו על העם מעולם, ולא יכלו לעשות זאת בשום אופן, יען הדבר הזה הוא נגד רוח התורה, אשר על ידה גדל כבודם, ורק העם עצמו העלה אותם למעלה ראש מפני כבוד התורה החופף עליהם. העשיר היה תמיד הראשון אשר התאמץ להתחתן בבן תורה. “העלוי” היה תמיד בן עניים. והעשירים שלחו תמיד צידים בתמונת שדכנים לצודם ברשתם. הרב אשר הבין לכבד את עצמו שלח להתחתן ברב אחיהו, ולא בקש קרבת עשירים. הרב לא חשב את הכסף לכבוד והגרה למעלה1 ואם קרה לפעמים רחוקות כי התחתן בעשיר מפני דחקו או מסבה אחרת, הנה תמיד התגאה העשיר במחותנו ולא להפך. ואם לא הצטיין העשיר בנדבת לבו עד העת ההיא, נאלץ להיות לאיש אחר מפני כבוד הרב מחותנו אבי חתנו או כלתו. ולא לבד כי “היחוס” לא הרע לעם, אבל הביא עוד טובה רבה. כי המיוחסים היו תמיד נדיבי עם אלהי אברהם אשר לא חשכו את כספם ועמלם ואף את נפשם לטובת עמם האמלל, את אשר לא עשו כזאת בני משפחות אחרות. וכלל גדול היה בעיני העם, כי כל “למדן” הוא בלי ספק גם איש ישר לב ותם דרך. הלמדן לא יכזב ולא ישקר, ולא ימעל בכסף עמיתו ומה גם בכסף הקדשים, הלמדן לא ילבש גאות תועבת אלהים ואדם, ולא יעשה עול, והאמונה הזאת היתה חזקה בלב העם, עד כי לא האמינו כי יתכן מקרה יוצא מן הכלל. כי על כן היתה המשפּחה הזאת לראש, ובכבודה התימר על העם, ובחפץ לב נתנו עטרה על ראשה.
המשפּחה השלישית, העשירה, לא היתה למשפּחה מיוחדה על פי מספר בני ביתה המעט, אולי אחד מחמשה אלף או רבבה. ובכל תהלוכותיה לא הצטיינה כבני משפּחה מיוחדה, רק בשלחנה המלא דשן, ולפעמים גם בידה הפתוחה והנדיבה. ואלה אשר אמרו למשול רק בכח עשרם לבד, הרגישו כרגע, כי הדלת סגורה לפניהם, ואם פתחוה בחזקת היד, מצאו חדר ריק ושמם, ובענין זה לא נשתנה המצב מאז עד היום בדור האחרון. וההבדל הוא רק, כי אז נאלצו לכוף ראשם לפני נושאי דגל התורה, ועתה המה חיים חיי הפקר, ואם לא כלם, אבל רוב גדול מהם בערים הגדולות במערב איירופא ואמעריקא. ולכבוד אמעריקא עלינו להודות, כי עשירנו פה קרובים אל העם וצרכיו, הרבה יותר מעשירנו במערב איירופא, ועשרת מונים כסף יפזר לטובת העם. עד כי היתה הנדיבות למין תאוה או “ספּאָרט” (משחק) להרעפארמים באמעריקא, ומאין להם כל דת אחרת, עשו להם את הצדקה לדת, על פי התורה החדשה אשר יורו להם קדושי עליון, סרוחי טבולים במקות ר' יצחק חלבן בסינסינעטי.
בשלשה תארים תאר העם את עשיריו בימים ההם. האיש אשר עשרו עלה עד שלשה או ארבעה אלף רובל, “נגיד” קראו לו. ובעשרת אלפים היה “עשיר” ואם הגיע עד שלשים אלף בשם “גביר” נקרא. ועל כן נקל להבין כי לא נמצא אחד אשר יפזר חמשים או מאה אלף שקל בפעם אחת. הנדבות היו קטנות, אבל רבות במספר, נדבות אשר אין זכר להן עוד לרגלי השתנות המצב והחיים בימינו עתה. כי מי ילך עתה לאסוף נדבות “להכנסות כלה”, נשרפים, יורדים, פדיון שבוים, וכאלה. היו אמנם “יורדים” אנשים נכבדים אשר התאמצו להסתיר דלותם, ויתנו נדבות לא פי כחם, ואני ידעתי “בעל הבית” אחד אשר אבד את הונו, והוא אב לתשעה בנים ובנות, וכאשר באו לבקש ממנו נדבה, הלכה אשתו אל אחת מרעותיה ותתן את נזמיה בעבוט ותביא את הכסף. מבקשי הנדבה הבינו את הדבר, ולא חפצו לקבל את הנדבה. אבל האיש אלצם לקחת לבל יחללו את כבודו. ובכלל נתן העם כסף רב לפי ערכו.
משפּחה רביעית היתה “בעלי המלאכה” אשר היו למשפּחה מיוחדה רק בערים הגדולות אשר מספרם היה רב, ויהיו חברים אל “הצעך” (מין יוניאָן), ותמיד בנו “בית מדרש” או בית תפלה מיוחד להם, ובפלכי רוסיא הקטנה והלבנה קראו לבתי תפלותיהם בשם הקצר “חברה פ”צ" (פועלי צדק) ויהיו יהודים תמימים ככל אחיהם ולא נבדלו במאומה רק בשם. השם אשר השמיע לכל, כי בבית ההוא יתפללו רק אנשים מדלת העם, ויודעי תורה מעטים ביניהם, ומיסדי הבית ומנהליו היו “החייטים” אשר מספרם היה רב יותר מבעלי מלאכה אחרת. וכל המלאכה הזאת היתה רק בידי היהודים. ויהי הדבר לפלא אם נמצא לפעמים חייט פועל נוצרי, ומהם, החייטים, היו תמיד מריבי הקהלה ומתנגדי ראשי הקהל, אשר הביטו עליהם מגבוה. ויהיו נחשבים לעזי פנים שבדור, אשר מאנו להכנע לתקנות הקהלה. ובאחדותם היו קרובים אל החסידים, חסידים בלי אמונה בקדושים.
המשפּחה החמשית היתה משפחת “בעלי הבתים”. אלה היו העמוד התיכון בכל קהלה. כרבם לא עשירים אך גם לא עניים. מהם סוחרים, בעלי בתי מרזח ומלוי ברבית. מהם רבים יודעי תורה מעט או הרבה, את בניהם לא שלחו ללמוד בישיבות וילמדו רק “בחדרים” ויחנכום למסחר לעזור על ידיהם. ועל כן היה שם “בן בעל הבית” למלה ולאות כי איננו בן תורה, ולא בעל מלאכה, רק “בחור” פשוט לא למדן ולא עם הארץ, יודע לכתוב מעט זארגאן או עברית, לא ילך ללמוד בבית המדרש, ולא ילמוד מדעים אחרים, רק “חשבון” מעט הנחוץ לו במסחר אביו. “בעלי הבתים” כלם ישבו בבתיהם, ולא הלכו לגור בבתי זרים, “בשכנות”, ולא מכרו את בתיהם אשר ירשו מאבותיהם, או גם אם בנו בעצמם. בית נחלת אבות היה יקר מאד מאד בעיניהם. והבית אשר ישבו בו אבותיו ואבות אבותיו לא מכר ולא החליף בעד כל הון. אם העיז איזה שדכן להציע לפני בעל הבית להתחתן עם “בעל מלאכה”, עליו היה לקחת עמו דברים כדיפלאָמאט, ברמזים, מפחד פן יתגלגל ככדור מאת השלבים, אם יציע כזאת בדברים ברורים, מלבד אם החתן היה בן תורה נודע לשם, אז לא חשו עוד למלאכת אביו, והחתן היה למיוחס אשר גם עשירים גם רבנים חפצו קרבתו, ויותר מהאנשים התגאו הנשים בכבוד יחוסן, כי “אין בעל מלאכה בכל משפחתן” ונשים פתיות כאלה לא חסרו אף בין נשי בעלי המלאכה עצמן, אשר התגאו אשה על רעותה בריבן, האחת התפארה כי אבי זקנה היה קרוב לרב פלוני, או היה שוחט, מלמד עם בחורים גדולים גמרא, או היה בעצמו מופלג גדול בתורה, והשניה מצאה בשק זכרונותיה, כי דודה אחי אמה היה נדבן, בעל צדקה גדול אשר הסכין לתת תמיד “מתן בסתר” אף כי לא היה “למדן עני ואביון”, ועל פי רוב נשמע ריבות כאלה רק בין נשי דלת העם. תחת אשר לא נשמע כזאת מפי המיוחסות באמת. אלה ידעו לשמור על כבודן ויחוסן, אך לא להתגאות, בדעתן כי הגאוה היא תועבת נפש עדינה, וכזאת הסכינו לראות בבתי הוריהן אשר היו אצילי הרוח באמת. ונשים עדינות כאלה מספרן רב בימים ההם, תפארת בנות ציון אשר שמו עטרת כבוד על ראש בעליהן, ולא שוא התברכו בהן כל יודעיהן, וזכרן נשאר קדוש לכל זקני הדור עד היום הזה.
החזון אשר חזיתי על היהודים והיהדות בזאמוט, ליטא ורייסין, נשתנה הרבה בפולין, רוסיה הקטנה, וואהלין, פאָדאָלסק ובעססאראביען, ובדרום רוסיא בכלל. שם חדלה ממשלת התורה ועמה היהדות הטהורה. שם בערבות אוקריינא בין שדות מלאים כל טוב, בפאדאליען ובכרמי בעססארביען, שם לא עמלו היהודים למצוא פת לחם כבזאמוט הדלה, ושם תחת התורה הביאו מתקדשים בורים את היהדות הקאטולית, החסידות, עם כל חלאתה, ויתנוה לעם במקום תורת ישראל אשר בעלוה הליטוואקים הגסים “עד כי גם הכלב בליטא הוא למדן”. הרבי “הקדוש מבטן” הוא האלהים, הוא התורה. כל מלה היוצאת מפיו בוקעת חלוני רקיע, במבט עין ירפא חולים. ובעשן מקטרתו יעלה השמימה לתקן עולמות אשר שכח אלהים לעשות, ובקריצת עינים יחולל אילות ויפקד עקרות. הרבי כי ירים קולו בתפלתו ירגיז יריעות השמים, וכי יגעה כשור, אז תנוט תבל ומלאכי מרום ידדון מפחד פן בא הקץ לכל בשר, והרבי עצמו די לו בתפלה, ואין חפץ לו ללמוד את התורה, אחרי אשר הוא עצמו הוא התורה. ואיך יהיו חסידיו טובים ממנו? להם די להביט בפני הקדוש, לתת לו פדיון וחיו. כי על כן כשחוק היה להם יסוד ישיבות. מפי מגיד, מוכיח ומטיף, מוסר לא יקחו. אגודות וחברות ש“ס, משניות, עין יעקב וכאלה, הבל נדף בעיניהם. הנה כי כן גם “היחוס” לא יכל למצוא מקום ביניהם, באין יודעי תורה “מיוחסים” והמיוחס האחד הרבי, הן הוא לא יתחתן עם בן אדם תולעה, אם לא יהיה בן או בת מושל בכסילים אחר, כמנהג המלכים לבל יערבו דם אדום בדם תכלת, ואם לא היו מיוחסים בין החסידים, הנה היו להם “תקיפים”. “התקיף אצל הרבי” היה העשיר אשר הרבה לו מתן, או “משולח” יעזואיט ערום אשר הלך לאסוף כסף “מעמד” בעד הקדוש” בכל “הנוף השייך להרבי”, הנוף אשר היה ארץ ממשלתו, ולרבי אחר אין חלק בו, ולא בא בגבולו, אבל התקיף לא היה מיוחס על פי ירושה, יען ברגע אשר אבד את כספו אבד גם את תקפו, ומבלי יתרון איש על רעהו, היו במדה ידועה “דעמאקראטים” יותר מהמיוחסים בליטא וזאמוט. אפס “האחדות” אשר אודותה תקעו והריעו כל נערי החסידים, האחדות הזאת לא היתה אחדות־עם, רק אחדות יעזואיטים, ולפעמים אחדות עדר רחלים תחת שבט רועה אויל אחד, הרועה את צאנו על שדה או ככר אחד. ולא יתן לצאן רועה אחר להסיג גבולו, ובכל זאת ריב תמיד בין הרועים לא חדל, והצאן השתתפו תמיד בריב רועיהם, ולפעמים עד שפך דם. ולא דבר חדש היה לשמוע שנאת חסידי בצאות ראחמעסטריווקא, לאחיהם עובדי אליל טאלנא, ואף גם אם הרועים היו אחים מבטן, בני אב אחד, אך לא בני אל אחד, ולאחדות צאן מרעיתם היה גבול געאגראפי, כבין מושלי הארץ, וספורי אחדות החסידים המה אמת ככל ספורי קדושיהם. אפס האיש אשר ראה איזה “שטיבלעך” (בּתי תפלה) לאלילים שונים בעיר אחת, נוכח כרגע מה גדולה האחדות אשר בה התפארו הנערים אשר זה לא כבר עזבו את אגם הרפש בקאצק או טשערנאבל ויהיו לכותבי ספורים בכתבי עתים זארגאנים. וזאת עשו רק למען כסות חרפת אבותיהם. אף כי באמת לא באבותיהם האשם, רק בקדושיהם. כי אמנם לא נוכל להאשים יתום נעזב אם נשאר בור בלי כל חנוך, או אם אב שותה שכור לא יחוש להשגיח על בנו כי ילך מישרים, ואם לא טוב עשו פרחח אלה להודות על האמת, ולהשליך ספורי “שבחי הבעש”ט" וכל קדושיו עמו לשער האשפה, אשר שם מקומו, ולא לתרץ שקר ישן אחד בעשרה שקרים חדשים, ולהתאמץ לתקן את המעות אשר נחלו מרבותיהם הנוכלים, כי יהיו יהודים ככל בית ישראל, ולא יחלקו עוד למפלגות אין מספר, כמספר אליליהם. כי כבר בא מועד לגרש את “המיססיאָנערים החסידים” מקרבנו, ולהיות לעם אחד כאשר היו אבותינו טרם לדת לאיאלע העברי, והיהדות הקאטולית אשר נהפכה עתה ביד הצעירים ליהדות ניהיליסטית, יהדות ללא אלהים וללא תורה, ואף לא חסידית.
בכלל חיו היהודים חיי אחדות. מריבות וקטטות על דבר רבנים ושוחטים קרו לעתים רחוקות, ואם קרו, היו הרבנים תמיד המכריעים ויביאו שלום בקהלותיהם, ורוב המריבות היו רק בין ראשי הקהלה, חוכרי מס הבשר או מאספי המסים בעד הממשלה (זבארשציק) אשר עליהם היה גם להביא את קרבנותיהם לעבוד בצבא, וריב תמיד היה ביניהם ובין העם באשמת הממשלה וחקי סדום אשר העמיסה על צואר עם חרמה, ושקר יעידו היום ההוללים החפצים לראות און ביעקב כי לא יכלו לשבת במנוחה, כי אמנם, לולא הממשלה הארורה, יכלנו להיות גוי שוקט ובטוח מאין כמנו. העם אשר לו חקים ומשפטים ישרים. העם השומר את דתו ולא נטבע בבץ תענוגי בשרים, והיין לא ידליקהו ככל שכניו מסביב, לעם כזה תחסרנה הסבות לריב ומדנים ושפך דם, תחת אשר רוב העמים יחיו על חרבם אף בעת אשר ידם האחת אוחזת בדרבן או שלש קלשין, ואם לא פלא הוא. כי מעולם לא שמענו איש יהודי רוצח נפש אדם, עד הימים האחרונים, הימים אשר החלו המתבוללים להביא “חכמת יון” בלב העם אשר הסתפק בחכמת ישראל לבד, ובלבי אין כל ספק כי לוא נתנונן צוררנו מבית ומחוץ לחיות לפי רוח ישראל ותורתו על אדמת אבותינו, כי עתה היינו העם השוקט והיותר בטוח בין כל עמי התבל, לולא דבקה בנו הספחת הסאציאליסטית.
הנה כי כן, לא הזיק לנו “היחוס” במאומה, ואם היה עתה לסמל בלהות בעיני “הדעמאקראטים”, הוא רק יען, כי אין להם במה להתגאות, ובכל זאת אם נמצא ביניהם איזה “מיוחס” הנה לא יבוש להתפאר גם עתה.
(שאל אביך ויגדך)
-
בעברי דרך בריסק דליטא בשנת תרמ"ג, ספר לי הגאון ר‘ יוסף בער סאלאווייציק, רב העיר ההיא, כי בבוא קרובו העשיר ה’ פרידלאנד מפעטערסבורג לבריסק, אשר בנה את מסלת הברזל בעיר ההיא, שלח אליו את משרתו לבקשהו כי יבוא לבקרהו במלונו, והרב ענהו, כי לא יתימר בכבוד עושר קרובו, ואם כבוד התורה שוה דבר מה בעיני קרובו, עליו לבוא לבקר את הרב, אך לא להפך. וכן עשה ה' פרידלאנד, אשר היה מלבד עשרו גם איש יקר רוח ונוצר תורה. ↩
אם להיות יהודי די הוא לדבר זארגאן, הנה יכלנו לחשוב גם את כל הסאציאליסטים, האנארכיסטים, הבונדיסטים, הקאמוניסטים והבאלשעוויקים, וכל הנשבעים לדגל האדום, גבורי “הפארווערטס” וחיל צבא “הקעמפפער”. כל שפחה רוסית המשרתת בבית יהודי, ובתוכם גם “השבת גוי” בקעלם, ואולי גם איזה עורכי כתבי עתים ראדיקאלים זארגאנים ליהודים. אף כי בשם קדוש ישראל לא יתהללו ותורתו להם תועבה. ואם יש לנו המשפט להבדילם מקהל הגולה או לא, אחת היא, יען לא חכו למשפטנו, ויעזבונו, ומאשרים היינו לוא עזבונו לנצח מבלי שוב עוד, אפס לאסון כל בית ישראל נשארו בקרבנו כבשר חי בגו האומה. בשר חי עמוק בעור יהודה, הטמא על פי משפּט התורה, וכל צרי לא יביא לנו מרפא, אם לא נגזר את הבשר החי מבשרנו.
היו ימים רעים לישראל. ימי צרה ותוכחה אשר זכרונם נשאר חרות עמוק בלב זקני יהודה החיים עוד עמנו היום. כי זה רק שנים שלשה דורות עברו למן היום אשר החשך כסה שמי יהודה בארצות הסלאווים כבארצות הקדם, וכל כוכב מאיר לא ראינו אף מרחוק, אף כי ידענו, כי איזה אור כהה, נראה בין החרכים במערב איירופא. אבל גם ידענו כי האור ההוא הוא רק אור מתעה, אור עץ רקבון אשר לא יגיה חשכנו. ראינו כי מפיצי אור טמא ההוא, בידם האחת הצלב והלחם בשניה. ובלחם מגאל כזה לא חפץ העם לנגוע. ראינו את פרייסען הקרובה לנו, עם כל סדריה וחסדיה לישראל, ובלבנו אמרנו טוב לנו למות במדבר רוסיא, מתת דגלנו ביד צר המחכה לנשמתנו, ותהי זאת נחמתנו ותקותנו כי סוף סוף נבוא לקץ גלותנו הארוכה, אף כי לא ידענו באיזה אופן, ומתי יהיה הדבר, ובכל הצרות האיומות אשר הביאו עלינו העמים החשוכים, לא הצליחו לנתק חוט תקותנו, כל עוד אשר חיי העם נקשרו בתורתם. ונטוו בכל עורקיו ושרירי לבו. כל העם מקטניו עד גדוליו, כלם ידעו והרגישו כי בלי תורה הוא רק פגר מת. ובלי יהדות הוא גוף בלי נשמה, ולא לבד כי עם שלם לא יוכל לאבד עצמו לדעת, אבל גם מאנשים פרטים לא שמענו אז, כי נמצא מאבד עצמו לדעת בין היהודים, כאשר לא שמענו כי נמצא רוצח בין קהל ד‘. התקוה החזקה אף כי רק ברוח יסודה, ולא ראינו אותה בעיני בשר בכל ששת ימי המלאכה, הנה יכלנו אף למשש אותה באצבעותנו בכל שבת ומועד. וגם בימי המעשה אם הרויח העני איזה קשיטות יותר מכפי אכלו, או כי השיג איזה מאכל טעם, בגד חדש, או עוף, חשך את כל אלה ליום השבת, וברגע אשר שבת ממלאכתו ביום הששי היה לאיש אחר, שכח את עולמו הצר, שכח את עניו ומכאוביו, שכח את מלאכתו או מסחרו, וכל מחשבותיו היו קודש לאלהיו, עמו ותורתו, כמו עבר פתאם לעולם אחר, ושם מצא אשרו. ויהי שבע ענג, ענג אשר לא יחוש היום אף עשיר מאשר. ענג אשר נתן לו די כח לשאת סבל החיים לשבוע הבא. ומי אשר לא ראה את חיי המשפּחה והרעות בימי מועד לא יוכל לצייר בדמיונו אנשים מאשרים יותר מהם. מי שלא ראה את היהודי בשובו מבית הכנסת בערב או בבקר ביום השבת, בשבתו אל שלחנו לאכול, ובאמצע מאכלו החל לזמר “זמירות” ד’ להודות לאלהים חסדו אשר נתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש אף כי לא פעם אחת היה רעב ללחם, ולא לפעמים רחוקות מדיו קרועים, אבל נות ביתו, אשה כשרה וטובת לב תתקן את מעילו בלילה לאור הנר בשכבו לנוח מעמל היום, ותשקט רעבון בניו בדברים נחומים, ומה לו עוד. עתה, ברגע קודש זה הוא שבע. יקח את החומש ויבחן את בנו אם ידע מה שלמד בכל השבוע, יצוהו לשמור תורת ד‘. ינשק את החומש ויניחהו על מקומו. יגמור את סעודתו. יהגה בספר וינוח על ערשו, לפנות הבקר טרם עלות השחר, יקום משנתו, ילך לבית המדרש, שם ימצא כי איזה ממיודעיו או קרוביו כבר קדמוהו לבוא. כלם יושבים סביב השלחן הארוך. לא ידאג כי אין גאז ועלעקטריק, כי גם נפט לא ידע עוד מה הוא. והוא שמח באור נרות חלב אשר הכין השמש בערב שבת. ואם קשה להשיג נרות גדולים כי ידלקו כל הלילה, או יען מחירם גדול, הנה מה טוב הוא כי השמש הוא דל מבין ועל כתפיו ישכון ראש יהודי, ובחכמתו מצא מכונה קלה ופשוטה. העמיד ששה או שמונה נרות במערכה לאורך השלחן, במרחק רגל איש מרעהו, וקו ארוך מארג פשתן משוח בשעוה מעורב באיזה מין נפט, מתוח למעלה מנר אחד למשנהו. ונר גדול אחד בראש כלם, ובהגיעו לקצו, תגע האש בקו, והקו ינהל את האש וידליק את כל הנרות ברגע אחד, וכל הנאספים כלם יושבים סביב השלחן, ובאמצע יושב “הרבי” אחד מבעלי הבתים ויגיד לפניהם שעור בגמרא, משניות או עין יעקב. וספר פתוח לפני כל איש, שומע, מעיין ומפלפל, או מבקש כי יבררו לו מה שלא יבין. אצל שלחן אחר יושבים אנשים אשר לא יבינו בספר, ויאמרו תהלים, ושבעים ענג בהרגישם כי גם להם חלק בתורת ד’, בשירי בן ישי אשר התפלל, כי אמירת תהלים תהיה מקובל לפני הקב“ה כלמוד התורה, והתמימים האלה, חברי אגדת “שומרים לבקר” משכימי קום בכל יום גומרים את התהלים בכל שבוע, ולא יחושו אם איזה לץ יתלוצץ בהם לפעמים, באמרו כי איננו מאמין כי קבל הקב”ה תפלת דוד. המה מאמינים כי האלהים הטוב לא יעשה עול, וישלם להם שכרם בעולם הבא כלכל הוגי בתורתו, ומה גם כי לפעמים יש גם להם “רבי” אשר יתרגם להם את התהלים. ובהיות הבקר בשוב “הלומדים” לבתיהם לשתות טהע ולהכין את נפשם לתפלה, הנה המה, בעלי המלאכה והפועלים אשר הסכינו לקום בכל יום בבקר השכם לעשות מלאכתם. המה, בעלי שומרים לבקר, לא ישובו לבתיהם, וברגע אשר יאיר היום יתפללו ויגמרו תפלתם טרם יבואו הלומדים המיוחסים. ואז ישובו לבתיהם, יאכלו מכל אשר הכינה “עקרת הבית”. ישנו שינת הצהרים, כי מצוה היא, “שינה בשבת תענוג”. יקומו משנתם, ועוד הפעם ידם לתהלים. איש איש בביתו, ואחרי כן ילך לשמוע דרשת המגיד המקומי, או עובר אורח, ולפעמים מגיד מפורסם, שפתותיו נוטפות מר. “ממש פה מפיק מרגליות” והלומדים אשר לא יחושו לשמוע דברי אגדה או מוסר מפי המגיד, אשר לא יוכל להגיד דבר חדש אשר לא ידעו המה, או, כי בכל עת יוכלו למצוא בספר את כל דברי המגיד. ושנים שנים, זוגות ילכו לשוח, ובלכתם ידברו דברי תורה ומנוחת קודש על פניהם, כמו לא ידעו שבט נוגש מעולם, ואיש זר בן עם אחר כי יביט בפניהם ברגע ההוא, יוכל לשפוט, כי היהודים האלה יושבים על אדמת אבותם בארץ הצבי ונהנים מזיו השכינה, ובעת ההיא בשעה 2־3 אחרי הצהרים תראו רבים ינהרו לבית ד‘. בית המדרש ימלא אדם. סביב כל שלחן יושבים ולומדים. אצל שלחן אחד לומדים בהתמדה את המסכת האחרונה ומתעתדים לגמור את הש"ס בשמחה ובמשתה, ושם בפנה אחרת כבר גמרו ללמוד ששה סדרי משנה, ועתה החלו עוד הפעם מסדר זרעים, ולבם עלץ בד’, כי כבר הניחו משניות שלם בבאנק בטוח באוצר אלהים אשר לא יפשוט את הרגל לעולם, ועל שלחן אחר ילמוד הרבי “חיי אדם”, ובאין מקום עוד לשבת אל השלחן, יעמדו צפופים ומטים אזניהם לשמוע ברגש קודש כל מלה היוצאות מפי הרבי המבאר בשפה ברורה כל דין הנוגע להנהגת איש יהודי, ובלבו יחליט לקיים את פרטי הדינים, אשר בלעדם איננו יהודי שלם, וישמח כי נודעו לו ענינים ומשפטים חדשים אשר לא ידע עד הנה להזהר. ופתאם יסגרו כלם את ספריהם ויחדלו מלמודם, כי הנה קרא המתפלל “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה” בקול רם. מתפללים “מנחה” ויפתחו את ספריהם עוד הפעם עד תפלת מעריב ומהם ההולכים לקים מצות “שלש סעודות”, ואחרי התפלה ישובו כלם לבתיהם “לעשות הבדלה”. מזמרים זמירות ומלוים את האורח היקר אשר יעזבם עתה למשך שבוע תמים. ולבם בטוח כי ביום הששי הבא לפנות ערב ישוב אליהם בשעה ידועה כפי הפראגראמע הרשומה שחור על גבי לבן בלוח מדויק דפוס ווילנא.
השבת, המלכה בת השמים שבה אל קנה תחת כנפי הכרובים, לספר ליוצרה מה נעים לשבת בסוד בניו עשרים ושש שעות, וכי השדוך בינה ובין בנו בכורו מצא חן בעיניה עד מאד, אף כי החתן הוא זקן בא בימים, בן שלשה אלף ומאתים, אבל הן גם היא איננה עוד רכה בשנים. גם היא כבר עזבה אחריה יותר מששים יובלים, וזקני הדורות חשדוה כי כבירה היא לימים מהחתן, יען ביום הולדו, כבר היתה בתולה זקנה כבת שלשים אלף. ורק יפיה סמכתה להתראות כבת עשרים בכל הדרה. פניה לא קמטו ושערותיה לא הלבינו במשך שנות לפ“ק או לפ”ג הקצרות, יען בהיותה בת מלך קבלה פרט השנים לפי חשבון אביה, אלף שנות האדם ליום אלוה. ועל פי חשבון זה צדקו חכמי הטבע בהחליטם כי מספר שנות התבל עולה למיליאנים.
הגיע תור חג המצות. אורח יקר הבא לבקר את אוהביו רק פעם בשנה, וכבר ראינוהו מרחוק, בחודש שבט. האחד הלך לאיזה עיר גדולה ויביא עמו סחורות שונות לבגדים חדשים בעד בני ביתו לכבוד החג. אחרים הכינו חטים למצות. נשים עניות פטמו אוזים למכור את שמנם “לבעלי בתים” לחג המצות. חייטים ותופרי נעלים כבר החלו עבודתם לעשות מלאכתם עד חצי הלילה, כי רבה עליהם העבודה בעד כל תושבי העיר, אם גדולה או קטנה. יען חנויות לבגדים ונעלים מוכנים טרם היו עוד בארץ, כי איך יתכן להכין בגד או נעל לאיש מבלי מדה מגבהו ועבי גבו, ומבלי דעת באיזה מין סחורה יבחר. בגדים מוכנים יתכנו רק “לגוים” אשר לא יחושו לשעטנז. וגם בגד קצר טוב להם. תחת אשר בגד כזה ליהודי נחשב להפקרות. ובכן היו כל הידים מלאות עבודה עד ערב החג, ובעלי מלאכה טובים וישרים אשר לא יגנבו “היתור” נאלצו לקחת להם פועלים מיוחדים עד החג. הזוללים והסובאים אשר היו רעבים כל השנה ללחמה של תורה וצמאים לדבר ד‘, מהרו ללמוד בהתמדה מיוחדה למען יעשו “סיום” לאיזה מסכת בערב פסח “לתענית בכורים”. בני בית הסוחר אשר נסע לריגא, דאנציג וגינשפריק לסחור את הארץ, כבר החלו למנות מספר הימים מתי ישוב האב בעל הבית לבני משפחתו לחג המצות. ומה גם בשושן פורים, אז החלו כל המכונות לעבוד יום ולילה בחריצות נפלאה לכבוד האורח. אופה המצות (פאדריאטשיק) החל לאפות את מצותיו. והעשירים אשר הכינו להם את הקמח זה כבר, היו הראשונים לאפות מצות, ולא רק מצות פשוטות, לחם עוני, אבל גם לושות בבצים. והשמחה גדלה מאד בבית העני אשר אליו הביא האופה את המצות. וגם העני שבעניים נתן איזה נדבה “למעות חטים”, מלבד עשר או עשרים אגורות לנושא הסבל אשר הביא את המצות, אף כי האופה ישלם לו מחיר עבודתו, כי גם הוא יהודי כמונו, וגם לו אשה ובנים וגם לו להכין הכל לכבוד החג. הבית אשר בו אפו את המצות היה מין “בית מחזה” אשר כלם הלכו לראות, “בית חרשת מעשה” אשר בו יעבדו מעשרה עד עשרים פועלים, וזה פלא כי כל הפועלים המה לא גברים, רק נשים באות בימים וגם בתולות, מלבד הגבר האופה, וכל פועלת מקבלת מעשר עד חמש עשרה “גראשען” ליום, ושמחות בחלקן כי במשכרתן יעזרו “להביא את החג אל בתיהן”. שר המשקים כבר קנה עשרים או שלשים לטרא צמוקים לעשות יין לארבע כוסות, וליינו טעם גן עדן, כי חלילה לו להונות את עם ד’, ועל שני לטרא צמוקים לא ישפוך יותר מהין אחד מים, והמים הובאו בהין חדש. כשר לפסח אף למהדרין מן המהדרין. והשכר אשר יעשה מדבש, הוא הפלא ופלא, יין שמורים הוא, קודש לד', כי רק לחג המצות יעשהו, אף כי לא לקדש עליו. יען מברכים עליו “שהכל” ואיננו פרי הגפן. אבל טוב הוא “לכבוד” בעד האוהבים והקרובים הבאים בימי החג לבקר את קרוביהם ואוהביהם.
הגיע “ערב פסח”. בכל בית מדרש “סיום” למסכת או לסדר משניות. עין יעקב. כלם שמחים כי בעוד איזה שעות, והאורח היקר בוא יבוא, לא יאחר רגע, בכל בית מהומה וגיל, כל אחד טרוד להוציא את הכלים ולבער את החמץ. הנשים מביאות את הכלים החדשים. הנערים רצים אל היאור או הנחל להטביל את הכלים החדשים הצריכים טבילה. והכלים הישנים, כלי בדיל ועופרת וביחוד כפות, מזלגות ושכינים יטבילו במים רותחים, אחרי אשר נקו ראשונה והטהרו, כלי ברזל באש יובאו עד אשר יאדימו ראשונה, ואחרי כן יובאו במים וטהר. והגברים ישרפו את החמץ, ובעוד שעה אחת, והבית נקי מלא אורה ושמחה. ידי בעלת הבית ובנותיה מלאות עבודה להכין הכל לערב, להאנשים והנערים אין מקום בבית כל היום כמעט, לבל יפריעו את הנשים ממלאכתן. האחד ילך לבית המרחץ. והשני עוסק בצרכי צבור, טרוד לחלק מצות, בשר ויין לעניים. לבקר בבתי “יורדים” אשר יבושו לקחת “מעות חטים”, להם ישלחו את המצות וכל צרכי החג לבתיהם בסתר, בכבוד, לבל יודע הדבר לכל ילוד אשה, לדאוג לאורחים עניים או לאנשי צבא יהודים אשר השיגו רשיון שר הצבא לעזוב את המחנה לימי החג, ועל היהודים לכלכלם במאכלי פסח, וחדרים לנוח. כל העם כלם הולכים אל הרב או הדיין למכור את חמצם. ויתנו להרב “כבוד יו”ט“, והעשירים ישלחו נדבותיהם לא לבד להרב, אך גם אל כל משרתי הקהלה. ובעת ההיא, והנה רעב לאורחים, יען כל בחורי הישיבה הלכו איש איש לחוג את החג בבית הוריו, וכמעט אין להשיג כל אורח אף בעד מכניסי אורחים ידועים אשר לא ינוחו ולא יוכלו לשבת אל השלחן לאכול מבלי אורח, ופתאם ביום חרותנו ישב אל הסדר בדד בלי אורח, היתכן? השמש מביהכנ”ס ירוץ ברחובות, יניא ראשו אולי ימצא למצער איזה אלמן או אלמנה להביאם בית נדיב.
כל העם מקצה ילך ברגש קודש לבית ד‘. אף כי לפעמים יתגנב בלבו חרדה קלה בזכרו, עוד שבוע או שבועיים לפני החג כבר שמע מתלחשים כי ההמון הקאטולי יתנפל על היהודים בחג הזה. חג נכון לאידו מחמס ידי צורריו, להעליל איזה עלילת שקר. אבל כרגע יזכור כי מצוה להיות שמח במועדי ד’, וחדות ד' מעזו, יבטח כי אלהים הטוב לא יעזוב את בניו ביד מרעים מבקשי נפשו, והנה בא בית ד' והבית כבר מלא אדם, כלם אחיו קרוביו ומיודעיו, והבית מואר בכל פנה. אור נעים אשר לא אחוש עתה לאור עלעקטריק בשום אופן, אור הבא פתאם בלי עמל, תחת אשר אז עסקו במצוה זאת לא לבד השמש אבל גם איזה בעלי בתים אשר קנו את המצוה הזאת להדליק את הנרות בכל ערב שבת ומועד. ומהם אשר קנו גם את הזכות לטאטא את בית אלהים ולנקותו, ולכל המתפללים לב אחד ברגע זה כמו עורק אחד נמשך בדם כלם, אין זר אתם, כלם אחים, לכלם אב אחד, ואליו יתפללו בשפה אחת, שפת התורה והנביאים הקדושים, וגם אלה אשר לא יבינו את השפה הקדושה, חרדת קודש תמלא לבם, בדעתם כי זאת היא שפת האלהים, והוא הלא יבין הגיגם, ומתפללים בכל לב ונפש. ואין כל ספק כי לוא בא איש להוכיח להם, כי מותר להתפלל בזארגאן או שפה אחרת אשר יבינו, אז חשבו את האיש למסית ומדיח. ואף כי לא נעלם ממנו כי אשתו מתפללת בזארגאן מסדור תפלה “קרבן מנחה”. אבל הן רק אשה היא, ויש גם נשים הבוחרות להתפּלל בעברית מפני קדושת השפה ויעזבו את הזארגאן רק בעד “התחינות”. ומהן גם נשים אשר הבינו עברית, וכל אחיותיהן קנאו בהן קנאה גדולה, ובקנאתן התאמצו למצער כי בניהן ובנותיהן לא ישארו “עמי הארץ” חלילה, ובשוב העם איש איש לביתו “לעשות את הסדר”, חשו כלם שמחה אחת, כי כל עם ד' מקצה תבל עד קציה יושבים ברגע זה ושמחים בגאון ד' בחג חרותנו, אשר בעוד מעט ויזכו לעלות לציון ברנה לחוג את חג הפסח בירושלם עיר הקדש, ולא רק בשפתיו יקרא בההגדה את המלות לשנה הבא בירושלם, ולא “המגן דוד” הצלב בעל ששה קצות יזכירהו אהבת ארצו הקדושה, הצלב אשר ראהו לפעמים ולא ידע מה הוא, רק תורתו ואמונתו בהבטחת נביאיו הקדושים, אשר לא בסתר דברו פעמים אין מספר, כי עוד יום וישוב ישראל להיות לגוי קדוש על אדמת אבותיו.
זכרון סדרי הסדר נשאר חרות עמוק על לב צעירי ישראל, כזכרון יום הכפורים, עד כי לפעמים שמענו, כי איזה “משומד” הלך להביט דרך חלונות היהודים בלילה ההוא ויקנא באחיו ואלהיו אשר עזב, ולבו נקרע לגזרים מבלי אשר יכל לשוב אליהם מפני חמת הממשלה.
הבקר אור, והנה השמש שלחה את החג דרך חלונות כל בית ישראל, כלם שמחים וטובי לב, כי חג היום לנו בכל חמשת חלקי תבל, ובלב מלא חדוה ילכו כלם לשפוך שיח בבית אלהים, כלם לבושים מכלול בבגדים חדשים, אם דל ואם עשיר. הרש שכח את רישו, שמח בחלקו הדל. ופניו נהרו כמו ירש פתאם נחלת דוד עשיר באמעריקא. אין עוני ואין עצב. כלם עשירים בוטחים על חילם באוצר השמים, ובנעימות קדש ירננו אל אל חי, כי יזכו לשנה הבאה, ואנחנו הצעירים חשנו רגשי ההורים היקרים בהביטנו אל פניהם ועיניהם המאירות, תחת אשר עתה בדור הזה, בבוא ימי הזקנה, מה ידאב לבנו לראות כי בנינו יצאונו. ובנו האשם כי לא יחושו את מכאובנו. בנו האשם. אנחנו חטאנו בנפשות צעירנו, עונינו על עצמותינו כי עזבנו דרך אבותינו ונלך עם הזרם ואל כל חף לא הגענו, כי על כן ראינו חף בטוח אחד, חף ציון, להציל שמה את שארית רכושנו הלאמי לבל נטבע במעי הים הגדול הסוער להטביענו מבלי השאיר זכר לנו. מי יחוש עתה מכאוב לב הזקן אשר ראה את היהדות בכל הדרה. לבושה בגדיה החמודות. ועיניו תחשכנה מראות עתה רק קרעים, בלויי סחבות. שברי כלים, צללים, חלומות, אלילי כסף, גלמי עץ תפושים זהב, בקעה מלאה עצמות, מבלי חוזה להנבא אל הרוח. פה ושם אמנם הננו רואים עוד פצועים מפרפרים, מתאבקים עם המות האכזר, ולוא גם ינצלו, אבל מספרם, הן נער יכתוב. ואיה הוא כל ההמון ההרוגים. מי יפתח את קבריהם, מי יעמידם על רגליהם. מי יתן רוח בהם? אנחנו הזקנים החלשים, או הצעירים הנחשלים? אני הזקן ההולך אט על משענתי, מביט בעין אחת לאחור, ובשניה לפנים, על נכדי הצעיר קל המרוץ הרוכב על כנפי חשמל, נשא על אברות אניה אוירית, צעה ברב כחו ימהר לרוץ לפני המנגנים לא יביט מאחריו, כי לא השאיר אחריו מאומה כל דבר הראוי להתבונן עליו, הוריו לא נתנו לו צדה לדרך, ומבלי כל משא על שכמו מלבד סבל החיים נקל לו לעוף לכל רוח, עד כי גם הוריו לא ישיגוהו אם ירדפוהו. ומה כחי אני אבי זקנו אשר גם בעודני חי הביט עלי כעל ערבה חבוטה, כעל פסל מדור האבן, ומה גם אחרי מותי, מי יודע אם לא יבוש עוד באבי זקנו אשר כתב ספרים באיזה מין כתב ושפת חרטומים.
הוי מה נכמרו נחומי עלי, על נפשי ועל רבים כמני, הרואים בעיניהם את יוצאי חלציהם נהפכים למאראנען, אנוסים חפשים מבלי שבט האינקוויזיציא, וכל אלה באשמתנו אנחנו.
הנני יושב אל הסדר בליל התקדש החג. גלמוד, ערירי, יושב עמדי עוד איזה קרוב למשפחת אשתי אשר עזבה כבר את ארץ החיים, יותר אין איש אתנו. הנני יושב כעל מסמרות ברזל, רוחי מרחפת לבקש אפוא הלכו צאצאי, בנים שלשים או רבעים. ובעיני ברור הדבר, כי ברגע זה יתענגו באיזה כלוב, אוכלים למעדנים “מכל אשר נתן אלהים”. אני אומר “שפוך חמתך” ושמה מספרים גבורות העדינה המשחקת על הבמה לעשות שחוק ביהודים, ולא לבד על היהודים מדר הישן, אשר בעוד מעט ועין איש לא תשורם, אבל גם, ועוד יותר מדור החדש. למרות חזות פניו, בגדיו ושפתו, אף כי כבר עשה את שפמו, וכפשע גם בין היהודי והחוטם. אבל היהודי הוא יהודי, אף בלי חוטם. היהדות הנודעת לו רק בשמה, יבלת היא על פניו וזקנו הגלוח. והאמלל המאושר לא יבין מדוע ילעגו לו, הן לא נופל הוא משכנו הנוצרי בכל תהלוכות החיים, ואולי עוד יתרה עליו בשכלו ויושר לבבו. ומדוע זה ירדפוהו? האמנם בעון אבותיו וזקן זקנו?
עברו שני ימי החג הראשונים, והאב החל לדאוג למצוא מלמד טוב לבנו. מלמד “בעל פועל” אשר כחו להביא את בנו עד שערי הרבנות. ולא יחוש אם ישלם לו יותר מאשר שלם למלמד הקודם לו. הוא מבקש “תכלית” לבנו, והתכלית הלא היא התורה, והלחם? הלחם הלא לאלהים הוא, “ומאן דיהיב היי יהיב מזוני”. ואני עצמי הנני עד נאמן לי כי כן הוא. אחרי אשר גם אבי לא דאג ללחמי, ובכל זאת לא מתי ברעב, והבטחון הזה כה תקוע בלבו עד כי אין כל שאלה לפניו במה ואיך ימצא בנו את לחמו. ידאגו להם האפקורסים אשר אין כל אלהים מזמותם. ילמדו נא מלאכה ליתומים עזובים באין אב אשר דאג להם לעשותם ליודעי תורה. אבל לי, חלילה! כל עוד עודני חי ילמד בני תורה. ואם כי אמת הוא, כי אין כל סבה להלל כסילים בוטחים, אבל די סבה להתפלא על אמץ לבם ובטחונם החזק באלהים, אף כי בנפש בניהם. אלה גבורי הרוח יכלו לשכוח רישם, עמלם ולחמם, אבל רגע לא שכחו את יהדותם. זה רק ששה שבועות עברו מימי החג, ובכל ערב לא שכחו לספור את ימי העמר, זכר אבותיהם בשבתם על אדמתם, והנה החג הנעים זכר למתן תורה. עוד ארבעים יום. זכר למצור ירושלם. “תיקון חצות” לא רק בכל לילה, אבל גם בחצות היום. הנני הולך ברחוב, ושומע קול בכי קורע לב מבית יהודי כשר. קול יליל נורא על חרבן האמה, קול “ציוני” נאמן לעמו, השוה יותר מעט מעשרים גרה “השקל”. ציונית היושבת בקרבו, עמוק בלבו לב יהודי, ולא בכיסו. ולוא בא איש ברגע ההוא ואמר אליו, הנה ציון לפנינו, עלו וירשוה, רק כסף נחוץ לפדותה מכף “התוגר” לא אספוק אף רגע, כי נתן יתן האיש את כל אשר לו, גם כתנתו לעורו. כי על כן הוא יהודי.
תשעה באב, ישחקו נא הנערים, ימלאו פיהם מהתלות, כי לא בשבתנו על הארץ לבכות על חרבות ציון נקומם הריסותה. יליצונו זדים, ילעגו לנו נערים תעלולים, אבל כל איש יבין ויחוש זאת בלבו, כי לולא בכינו את ציון, הלא לא נשאר כל זכר לה עתה. ולא היה מקום בעדם להיות “ציונים” ולשאת את הציונית על כנף מעילם בתבנית צלב קטן בעל שש קצוות, אנחנו אמנם בכינו, עד בא מועד לקום מעל הארץ ולגשת אל המלאכה לבנותה, בעת אשר באזנינו צללו עוד הקולות הנוראים “אנא תרחם ציון” ואני עבדכם הקטן חושב לי לאושר גדול, כי גם רגלי עמדו על אדמת קדש לפני כותל המערבי ושפך דמעות רותחות יחד עם כל אחי האמללים תושבי עיר אלהים. וכל אלה לא מנעוני מלעמול ימים על שנה, זה ארבעים שנה ואחת לטובת ציון בכל נפשי ומאדי, ואף זכיתי לראות קץ תקותנו קרוב ולוא גם יפתחו לנו שערי הארץ עתה בחסדי ממשלת בריטניא ואספת השלום בווערסייל, גם אז ספק גדול הוא אם נחדל מבכות את ארץ קדשנו אשר נפלה ביד פריצי עמנו, ולא זאת היא גאולת ציון אשר עליה חכינו קרוב לאלפים שנה. המלאכה אמנם החלה עתה, וכל עוד אשר לא יסכימו כל זרע אברהם בתבל, כי זאת היא הגאולה העתידה, לא ישכח היום המר אשר בו גלינו מארצנו, וחדלנו מהיות גוי מושל בארצו, ולא נחדל מקות לגאולה שלימה. גאולה לא בידי “כת העברים”. סרסרים ובאלשעוויקים בורים הנושאים עליהם שם ישראל לשוא. ועוד קודם תשעה באב שנת תרע"ח, כבר השמיעו “פועלי ציון” בנויאָרק, גלוי במכתב עתי אשר להם “דער אידישער קעמפּפער” כי יום צום הזה הוא כבר בטל ומבוטל. אף כי זה כבר בטלו שבת ומועד, ולכל תורת ישראל אין כל זכר עוד באגודתם.
תשעה באב. יום חשך ואפלה היה היום ההוא לפני ששים או שבעים שנה לכל בית ישראל בכל ארצות תבל. כל בתי כנסיות ובתי תפלה פרטים היו מלאים מפה לפה, בלילה אור נרות חלב קטנים לא האירו חשכת הבית, ועשרה איש ישבו סביב נר אחד לקרוא קינות ירמיה הנביא. כלם חלוצי נעל ותחתיהם יצע מעט מספוא או תבן. הקורא יקרא “איכה” קרוב לארון הקדש, וכל העם שופך דמעות דם בלב קרוע ונאנח בשברון מתנים כי גלה כבוד מישראל, כאז לפנים, כן עתה. כלם מרגישים, כי לוא ארך יום הצום הזה שמונה אלף ארבע מאות ותשעים ושש שעות, ושלש מאות וחמשים ושלשה נביאים כתבו עוד קינות, גם אז אין די לתנות צרותינו, כי לא בעיני רוח לבד הננו רואים את החרבן לפני אלף ושמונה מאות שנה, אבל הננו רואים אותו יום יום בעיני בשר, והננו מתפלאים איך לא יבש עוד מקור דמעותינו. רבים מן העם לא יעזבו את בית התפלה כל הלילה, יושבים ובוכים. ובנפול עליהם תרדמה ישכבו על הארץ לבל ישכחו תעניתם, וכן עשו כל היום למחרתו. ואם לא אלה היו “ציונים”, מי הוא?
עברו עשרים יום. והנה קול שופר, מזכיר את העם, כי עת לשוב אל אלהיו, ועוד הפעם סליחות, קינות, וידוים. לראש אשמרות יקום העם לקול מהלומות פטיש העץ ביד השמש על כל דלת הקורא “לכו לסליחות”. ואך האיר היום, והנה משנה השמש הולך ברחוב וקורא בקול גדול “אין שול אריין” (לכו לביהכנ"ס), ואחרי כל אלה הן היתה זאת רק “התראה” לבוא לבית המשפט ביום הנועד. יום הדין, ראש השנה, ואחרי כן מה נורא יום גמר המשפט. צום יום הכפורים, כל יהודי ילך בפיק ברכים לעמוד לפני כסא שופט רמים, אלהי הרחמים והסליחות. אבל גם פוקד עון אבות על בנים. וגם אנחנו נערים קטנים פחדנו מיום המשפט, ואף כי פעמים רבות עלו על לבי שאלות כאלה: הננו אומרים תמיד, אשמנו בגדנו גזלנו, ועוד חטאים אין מספר אשר לא חטאנו, הנני רואה את הרב האביון אשר למדתי אצלו איזה “זמנים” ויודע כי הוא איש תם וישר אשר לא נגע זבוב בקיר, וכן המה כל בני ביתו, ואיך יוכל לכזב להתודות על חטאים אשר לא חטא. נגד התורה הדורשת וידוי רק מפי החוטא? איך יודה כל יהודי כי “אשמנו מכל עם בשנו מכל דור” בעוד אשר כלנו רואים גנבות, רציחות, שכרות וכל תועבה רק בידי שכנינו הנוצרים, ואנחנו מתודים על פשעי אחרים. וכל פעם אשר עלי היה להתודות על כמו אלה, תמיד חשבתי בלבי, לא; איך אעשה שקר בנפשי להודות על חטאים אשר לא חטאתי, ואף כי אמרתי את הוידוים עם כל המתפללים, היה זה רק שלא לפרוש מן הצבור, אבל לבּי גפני כי הנני מדבר שקר, ובלבי חשבתי כי אשמת הפייטן היא, בחפצו לחבר וידוי על פי א“ב, ומה היה לו לעשות אם באות גימל לא מצא כל מלה אחרת רק “גנבה” או “גזלה”. וכן עשה עם כל הא”ב. ובדעתי כבר גם אז בהיותי נער כי הפיוטים אינם עקרי התפלה מתקון אנשי כנסת הגדולה, וכל איש אשר אמר להראות את כחו בכתיבת איזה מליצה כתובה בשפת עלגים, למען יארוג בה איזה אגדה או מדרש, מאסתי את כל הפיוטים אשר לא נכתבו בעברית צחה, ותחת זאת, אהבתי מאד את כל פיוטי ר' יהודה הלוי, הראב"ע בן גבירול וחבריהם. אבל מה חרה לי בקראי פעם אחת את “הוידוי הגדול” לרבנו נסים. העמקתי לחדור לפירוש כל מלה. ומצאתי כי כל הוידוי הזה הוא רק “עלילה” נוראה על כל עם ד', ותמיד פחדתי, מי יודע אם לא יקום ביום מחר איזה צורר היהודים ויעתיק את הוידוי הזה לשפת הארץ, למען הראות חטאות בני ישראל אשר יעידו על נפשם כי כן עשו. וחמתי בערה על הוידוי הזה ולא יספתי לראותו עוד, ואהי שבע רצון כי לא נתקבל אצל כל העם, ורק יחידים מעטים יאמרוהו. ואני חשבתים לפתאים או בּורים אשר לא יבינו מה שידברו, בהיותי בטוח, כי גם בין האסירים בסיביר קשה למצוא חוטאים ופושעים נוראים כאלה אשר לא עלה עוד על לב כל פושע מבטן לעשות תועבות במספר רב כזה, ואני הן בתוך עמי אני יושב ורואה את כל מעשיהם, והנני יודע כי כנים המה, לא אחד מאלה נמצא בם.
עברו “הימים הנוראים”. מחרת יום הכפורים הרגישו כלם כמו גללו אבן כבדה מעל שמכם, ובלב שמח רצו כלם להכין כל הדרוש להם לימי החג הנעים, חג האסיף, ולעיני רוחנו עומדים אבותינו היושבים בארצם ומתענגים על תבואות שדותיהם ופרי כרמיהם, אף כי בעינינו לא ראינו מעולם מראה הכרם, אבל תחת זה הננו רואים את הנוצרים שכנינו באספם את תבואותיהם. יביאו את התבואה אל העיר למכור, ואת הכסף יתנו ביין, ושותה שכור ישוב האכר לביתו מבלי כסף ותבואה. את הכסף אבד או נגנב ממנו, ובשובו לביתו יתנחם כי לא מכר עוד את כל תבואתו. הנני מרגיש, כי הלחם אשר אני אוכל לא עמל כפי הוא. הנני מרגיש, כי לוא זרעתי וקצרתי אני, אז מה מתוק היה הלחם לחכו, בהיותי יהודי, הן תעודדני התקוה כי עוד ימים יבואו ונזכה לשבת על אדמתנו גם אנחנו, ואז נראה ונעשה את חג האסיף לא בחזון, ופרי עץ הדר נבחר לנו מפרדסנו אנו, ונחדל משלם מאות אלפי שקל לצוררנו היונים. שמענו אמנם, כי גם עתה יגדלו עצי אתרוגים, גם לולבים בארץ הקדושה. אבל מי זכה לראותם ברוסיא ארץ מאפליה. והדרך לציון כה רחוקה, עד כי רק איש צדיק תמים יזכה להגיע אליה, והרשעים ימותו בדרך. כי על כן לא נסו אנשים פשוטים ללכת בדרך ההיא, מלבד האיש אשר כבר כלה וגמר את כל חשבונותיו עם התבל, ויחליט לבלות שארית ימיו על התורה והעבודה, וגם בנים וקרובים לו אשר הבטיחו לתמכו כל ימי חייו, אבל כאלה היו מעטים מאד, אולי אחד או שנים בעיר גדולה.
חג הסכות, שמחת בית השואבה היה באמת חג לישראל בארצות גלותו, כחג אשר יחגו האכרים במושבות בארץ ישראל היום, ורק בהמושבות אשר תושביהן נשארו אמונים לתורת אבות, ובשבתי בימי חג הסכות בירושלם ויפו, והעליתי על זכרוני תכונת ימי החג הזה לפנים בעירי הקטנה, מצאתי כי לא ישאו בד בבד. לפעמים אמנם יתגנב רעיון בלבי, אולי הנני מביט דרך זכוכית מגדלת על ימי הנעורים, בעוד אשר לא הבנתי עוד את התבל וכל אשר בה. ועתה הנני מביט בעינים אחרות. כן הוא, יוכל להיות, אבל אני אינני האחד, ישנם עוד זקנים כמני, וכלם יעידו, כי בענין זה היו הימים הראשונים טובים מאלה. חול המועד סכות. חמשה ימים האלה היו קדושים לצרכי העדה. בחירות הגבאים וראשי הקהל, אספות שונות לתקון בית הכנסת. חצר מות, פרנסת הרב וכל משרתי הקהלה, חכירת מכס הבשר והנרות, על פי בחירות, והאיש אשר זכה להיות “החוכר”, ידע מראש, כי קופה גדולה של שרצים יתלו על צוארו יום יום, וקללות מאליפות יעופו על ראשו מפי הנשים בעד הבשר הרזה, עצמות יבשות אשר יתן להן במחיר כספן ודמן, הגזלן החושב כי כספן גנוב הוא אצלן, ולפעמים קרה כי נשארו בלא בשר ימים אחדים, מאין בהמות לשחוט, ואז ידע החוכר כי נכונו לו ימי חשך, וביום השבת בבית הכנסת באו איזה עזי פנים “ויעכבו את הקריאה” באמצע התפלה שעה או שתים. ורבים מהמתפללים אשר לא אבו שמוע את כל דברי הריבות, התפללו לעצמם ויגמרו את התפלה וילכו להם. ורק מעטים נשארו בבית אלהים, אלה אשר להם נגע הדבר. והרב וראשי הקהלה נאלצו לתוך בין המריבים. ואף כי רוב העם נתנו צדק למריבי החוכר או הגבאי, אבל המריבה בבית אלהים היתה למורת רוח לכלם. והמריבים התנצלו כי אין להם בית משפט אחר מלבד דעת הקהל. אחרי אשר לא עלה על לב איש להביא משפטו לפני הממשלה, הממשלה אשר עמדה תמיד על ימין החוכר, יען הוא המביא לה את הכסף, דם בני עמו, ובאזני מי יתאוננו? כי על כן נמצאו אנשים ישרים אשר מאנו לקחת את “הטאקסע” אף כי הפצירו בהם, באמרם, כי אין לבם למריבות, ולא בכל פעם יתכן לנהל את החכירה כפי חפץ כל איש.
סדרי הטאקסע נודעים לכל יהודי רוסיא עד השנים האחרונות, עד כי אחשוב למותר לדבר אודותם בפרט.
ימי חג היו בערים הקטנות, הימים אשר נדבה איזה אגודה או יחיד, ספר תורה לבית ד‘. היום ההוא היה חג באמת לכל הקהלה. כי לא דבר קטן הוא ס"ת, תורת אלהים, אשר רק אגודה או איש עשיר יכלו להוזיל סך רב כזה לכתיבת ספר תורה, כי הימים אשר כתיבת ספרי תורה היתה למסחר, בבית חרשת מעשה בסלאנים, ביאליסטאק ועוד איזה ערים ברוסיא וגאליציען, הימים ההם טרם ידענו. איש לא ידע כי יש בעולם בית חרשת אשר שם יוכל כל איש לבוא לקנות ספר תורה ברגע אחד, ספר תורה נחוץ היה לכתוב באיזה עיר גדולה, אשר שם נמצאו איזה סופרים הכותבים לפי חפץ כל איש, ספר תורה גדול או קטן. איזה מין קלף, ו’ עמודים, מ“ב שיטין, טבילה במקוה קודם כתיבת שם הוי”ה. ועוד פרטים כאלה, הספר הובא מן העיר הגדולה בלוית הסופר, והיום הנועד להביא את ספר התורה להיכל ד' היה חג גדול לכל תושבי העיר. בית בעל השמחה היה פתוח לרוחה לכל הבא לכתוב אות אחד. ולכל אחד חלקו יין ומגדנות ביד רחבה, “והסיום” ארך כל היום. עד אשר לעת ערב נקהלו כל תושבי העיר היהודים למקטנם ועד גדולם להוליך את הס"ת בשירים וזמירות בתף וחליל לבית ד', ושם דרשו המטיפים, והחזן שר מזמורי תהלים וכל פנים צהלו משמחה וענג, ואחרי כן הכינו כרה גדולה להמון קרואים, עד כי איש זר יכל להאמין כי אין מאושרים כמהם בעולם.
זאת נחלת עם, התמים עם ד' אלהיו.
במדה אשר היתה זאמוט משכן התורה, וליטא השניה אחריה, הנה היתה גם הראשונה לתת חכמה ודעת התבל בלב בניה. הבכורה לזאמוט היתה, יען היא האחת ברוסיא אשר נשארה בטהרתה ממשפחת החסידות, והנסיון הראה, כי בכל אשר הרחקנו ללכת בליטא, ובכל מקום אשר פרצה המחלה ההיא, החל כבוד התורה לרדת מטה מטה עד הגיענו לקצה ליטא, לגבול רוסיא הלבנה. (רייסען) בכל זאמוט לא נמצאו חסידים רק בווילקאמיר, ומספרם מעט עד כי לא יכלו לפעול על רוח העם, ואיזה מהם התלקטו על גבול קורלאנד, בבירז, וקורלאנד היתה גם אז מדבר שממה לתורת ישראל, וביחוד מיטוי עיר הפלך, ואחריה עסטלאנד, ומצד אחר פלך וויטעבסק, אשר עליה שפך אלהים את כל ברכותיו, ויעניק לה בטובו חסידים וחסידות מלא חפנים, וחלקם בתורה חלק לעניי עמו בזאמוט, עד כי נשארה זאמוט כמו חצי אי במדבר החסידות, ובפלך ווילנא הקרוב אליה, הצטיינה רק העיר ווילנא, ואיזה ערים קטנות בסביבותיה, כמו וואלאזין, איישישאק ולידא. ושם לא נגעה יד החסידות אף באצבע קטנה, עד כי יספרו על הגאון ר' חיים מוואלאזין, כי אמר פעם אחת “כי כל עיר אשר אין בה חסידים ולא בית תפלה לנוצרים, הנם בטוחים כי יקומו בתחית המתים”.
זאמוט נשארה טהורה גם מקנאים וצבועים, ועל כן נקל היה להביא לבב חכמה בלב בניה, ובהיותה קרובה למזרח פרייסען, היתה ראשית דעת שפת אשכנז לה למנה. תחת אשר היתה רחוקה מהקנאים בפראנקפורט והצבועים אשר על כל גדות הרהיין, ומהרעפארמים על יד השפרעע. בעוד אשר מיטוי היתה עיר אשכנזית בשפתה ובכל הליכותיה. ותהי לעיר מלאה בורים כבלב אשכנז.
הנני זוכר פעם אחת בשבתי בבית הרב ר' אברהם שמואל בראסיין, ושם ישב בעת ההיא הרב הצעיר אשר כנוהו בשם “משכיל לאיתן” ועוד איזה מהדיינים, וידברו על דבר מספר הרבנים הרבים המחכים להשיג משרת רבנות, ואחד מהם קרא לאמר: הנני בטוח כי פלך קאוונא לבד יוכל להספיק די רבנים בעד כל ארץ רוסיא, ועל דעתי לא גוזמא היו הדברים האלה.
כי היו רבנים וגאונים אדירי התורה בישראל לפנים, למותר לספר, זאת יודעים כלם, ומה גם כי גדולי תורה ישנם בנו גם עתה, לא בידי מאזני משקל להכריע מי גדול ממי, הרבנים היום או לפנים. הנני יודע רק כי לפנים ישבו גדולי התורה יומם ולילה וראשם נשען על הספר. ובימינו מעטים המה כאלה. הרב למד אמנם טרם הגיע לרבנות, כי בלי עמל הן לא יגיע איש לכסא רב, ומספר הרבנים בתבל גדול עתה פי עשרה. באמעריקא לבד גדול מספר הרבנים מברוסיא. יען באמעריקא יקחו להם רב לכל בית כנסת, ובעיר גדולה כנויאָרק או שיקאגא ישנם המכונים בשם רבנים למאות, וכן הוא באוסטראליען, דרום אמעריקא, דרום אפריקא. אך לא אודותם אדבר עתה, בדברי אודות גבורי הרוח אשר היו ברוסיא בימי. הגבורים הלכו ולא שבו עוד, ואחרים במקומם עוד לא הולידה היהדות החדשה. אחד מגבורי הרוח אשר ידעתי כל הליכותיו בביתו, הליכותיו עם אלהים ואנשים. האיש אשר הבטתי אחריו על כל מדרך כף רגליו, האיש ההוא לא היה גאון ולא ראש ישיבה, אף לא ראש איזה קהלה, לא רב ולא עשיר, רק “מגיד” ומוכיח פשוט אשר נסע מעיר לעיר להוכיח לרבים. הוא האיש הנודע בשם “המגיד מקעלם” אשר הזכרתיו גם בספרי “מסע באיירופא”. האיש אשר לא ידע חנף ולא נשא פני איש אף הגדול בענקים, ואם מצא בו איזה דופי השמיע זאת לעיני כל העם ויקראהו בשם. וככל אשר הטיף לאחרים קים הוא בעצמו לכל פרטי תורת המוסר והמדות, ויהי האיש צדיק תמים בכל הליכותיו. מהכסף הרב אשר אסף בכל מסעותיו שלם לראשי הישיבות והת“ת אשר יסד בעצמו, ויתמוך ידי אחרים, ואני בעצמי שלחתי בעדו על ידי פאסט מאות שקלי כסף לזאגער ישן וסלאנים, בכל פעם אשר שב ממסעו, בהיותו מגיד באסמינא, ואני ישבתי בביתו בכל העת אשר למדתי בעיר ההיא בישיבת הרב החריף ה' פאלק. כי אבי הביאני לאסמינא וישלם להמגיד בשקלי כסף מחיר משכן וארוחה למעני למשך שנה תמימה. לאשתו ולבנו הקטן היחיד לו בעת ההיא, קצב רק שני רו”כ לשבוע, והכסף הנשאר לו משכרו וממסעותיו הקדיש לצדקה. וביחוד למוסדות התורה. הכסף אשר אסף הרויח בדם לבבו, ומי שלא שמע את מוסרו ותוכחותיו והתלהבותו בדברו באהבת התורה ואשר כמעט תמיד הקיא דם מגרונו בדברו רתת, ותמיד העמידו אצלו על הבימה הין מלא מים אשר שתה תמיד בדברו בחם לבו, לא ראה התלהבות מעולם. בערב שבועות בשנה ההיא בשובו ממסעו, וביתו היה מלא אנשים אשר באו לברכו, ואני כתבתי את המכתבים לסלאנים וזאגער, ונשאתי את הכסף אל הפאסט, ובשובי מצאי כי המון רב עמד בחוץ מאפס מקום בבית, והנה נגש אליו אורח מעיר נאוואראדאק, ויתן על ידו מכתב הרב בעירו, אשר בו ימליץ עליו, כי הוא איש טוב וישר אשר אבד את הונו ונאלץ עתה לשקוד על פתחי נדיבים לתת את בתו לאיש. והמגיד שאלהו לאמר: אמור נא לי על אמונתך אם נתת די צדקה אז בהיותך עשיר? והאיש ענהו: “כה יתן לי אלהים וכה יוסיף כאשר נתתי אני לפי כחי ואולי עוד יותר”, והמגיד לקח כיס מלא מטבעות כסף ונחשת אשר הניח במלתחתו, ויניחהו על השלחן, ויאמר אליו קחה נא זה. אבל הזהר נא, כי בתת אלהים ותתעשר עוד הפעם, כי תתן צדקה ביד רחבה. בין כה נגש אליו בנו היחיד ויאמר אליו, אבי, תנה נא לי קאפייקע אחת. ויחפש בצלחתו וימצא מטבע של שני קאפייקען, ויאמר אליו, הא לך! כי זה הוא כל הכסף אשר נשאר לי ממסעי.
מאהבתו לתורה, דאג תמיד לראשי הישיבות, ובחורי הישיבות נחשבו לו כבנים. בבואו לאיזה עיר, היתה דרכו ראשונה לבוא אל הישיבה ויחקור וידרוש מפי בחורי הישיבה, אם ישבעו לחם. ואם נכבדים המה בעיני בעלי הבתים אשר יתנו להם “ימים”. והיה אם התאוננו באזניו על מצבם, ענה ואמר, טוב מאד, אני אריב ריבכם, ואשלם להם כגמולם. ובכן כבר ידעו כלם כי בעלותו על הבימה לדרוש, ישפוך עליהם מבול גפרית וזפת בוערה, וגם את פני הרבנים לא נשא, ויוכיחם על אשר לא ישימו עינם ולבם על מצב לומדי תורה, ולא לפעמים רחוקות הוכיחם במוסר אכזרי, ובכל מקום בואו, כבר ידעו בחורי הישיבה כי יוטב מצבם. והנני זוכר, כי בירח תמוז בקיץ ההוא באסמינא, באו אליו שני מלמדי הת“ת אשר שלם להם מכיסו, ויבקשו ממנו מעט כסף, והוא ענה להם, כי ברגע זה אין בידו מאומה. אבל יחכו נא שני ימים ואז יתן להם, וכרגע ירד מעל השלבים, וילך ויבקש את הגבאי, כי יתן לו רשיון לעזוב את העיר ליום אחד, כי נכון הוא לנסוע לעיר אָלשאן במרחק עשרים וויערסט להטיף שם, יען עליו לתת שכר למלמדי הת”ת. ומבלי דבר דבר נתן לו הרשיון, ובמשך שעה או שתים, כבר ידעו בכל העיר, כי “הקעלמי” נוסע לאָלשאן, וימלא הרחוב יהודים לשלחו, ואל פתח ביתו נגשה עגלה רתומה לסוס אחד. וישב עליה, והעגלה הלכה אט, וכל העם אחריה, כלם הולכים רגלי, ועד הגיענו למלון יהודי על אם הדרך, במרחק 4 וויערסט מן העיר, היה מספר המלווים את העגלה מארבע עד חמש מאות איש. הקעלמי ירד מעל העגלה, ויקרא: אחים! הגיעה עת תפלת המנחה, וכלם התפללו בחוץ, מאפס מקום לעם רב כזה בתוך המלון. ככלות התפלה, פנה אל העם, ויאמר, עתה אחי שובו נא לבתיכם, ואני אלך לדרכי. אך כלם ענו בקול גדול. רבי! לא נמוש מפה, עד אשר תטיף לנו מעט. הוא לא דבר דבר, ויעל ויעמוד על העגלה ויטיף להם דרוש נעים, ואחרי הדרוש, צוה להתפלל מעריב, ואז שבו כלם אל העיר. ובלילה ההוא בא לאָלשאָן, ויהי בבקר הכריזו בבית הכנסת, כי המגיד מקעלם ידרוש בשעה 2 אחרי הצהרים. ולבית המלון אשר ישב בו, בא בחור ישיבה, אשר למד הוא לבדו ועוד חבר אחד עמו. כי ישיבה לא היתה בעיר ההיא, והבחור אכל במלון ביום ההוא. הבחור ישב אל השלחן לאכול, ויגישו לו לחם דגן וקערה מלאה מרק חלב. המגיד נגש אליו ויקח את הכף ויטעם את המרק, ויותר לא נתנו להבחור מאומה, ובעלותו על הבמה להטיף ביום ההוא, לקח לנושא דרשתו את הכתוב “עץ חיים היא למחזיקים בה” ר"ל למחזיקי ידי לומדי תורה, וברעם מדברותיו, החל להוכיחם נוראות. כי האיש אשר לא ילמוד תורה, הלא אין לו כל תקוה “לעולם הבא”, והתרופה אחת היא, להחזיק בידי לומדי תורה, ובשכר זה יזכו לעולם הבא. ואם כן מה הוא המחיר אשר תשלמו בעד “עולם הבא”. קאפייקא אחת מחיר לחם דגן לבחור הישיבה. וקאפייקא אחת מחיר המרק. וגם ראיתי זבוב שט על פני המרק, הנה כי כן כל הכסף אשר תוציאו בעד “עולם הבא” הוא שתי קאפייק. זכרו נא! רק שתי קאפייק מחיר עולם הבא! אל אלהים ד'! לוא הביאו את העולם הבא למכור בשוק, כי עתה באו כל הגוים וכל האכרים לקנות מציאה כזאת! האין זאת אחי! ואחרי דרשתו נגשו אליו נכבדי העדה. ויבקשו סליחתו, ויבטיחוהו כי ייטיבו מצב שני הבחורים, והנם נכונים לכלכל עוד איזה בחורים אם ישלח להם כאלה לעירם. למחרת היום בשובו לאסמינא נתן את כל הכסף אשר קבל באָלשאָן לשני המלמדים עד הקשיטה האחרונה.
מאסמינא הלכתי ללמוד בישיבות אחרות עד בואי לאחרונה לישיבת ר' שלמה ברודא במאהליוו, ובחדש אלול תרכ“א בא גם המגיד מקעלם, ויטיף בכל יום בבית כנסת אחר, ובעיר בתי כנסיות רבים. באחד הימים כאשר נודעו לו כל תחלואי היהדות ומגרעותיה בעיר ההיא נגד אחיותיה בליטא וזאמוט החל ליסד בה מוסדי צדקה וחסד אשר לא היו בעיר עד העת ההיא. בערב אחד דרש בקלויז של הגביר ה' עדעלמאן. ויודיע, כי חפץ מאד לראות את עשירי העיר באספה הזאת, ורבם אמנם באו, ובהיות הבית מלא, עד כי כלם עמדו צפופים, צוה להשמש בקול רם למען ישמעו כלם, כי לא יתן לאיש לעזוב את ביהכנ”ס, ולסגור את הדלת, ואחרי אשר הטיף כשעה או יותר אצל ארון הקודש, עלה על הבימה, ורשימת שמות העשירים בידו. ויקרא לכל אחד מהם בשמו, לאמר: קרב נא הנה ר' איידעלמאן. נחוץ לנו ליסד “גמילות חסדים” בערב הזה, ואתה הגידה נא כמה תתן לתכלית זאת? וה' איידעלמאן נודע בעיר לנדיב. ענה כי יתן מאתים רו“כ. לא! ענה המגיד, אם אתה הנודע לנדיב תתן סך קטן כזה, מה יענו אחרים, הלא יתנו מאה או מעט גם מזה, לא, לא אקח ממך נדבה קטנה כזאת, וה' איידעלמאן נאלץ להוסיף עוד כהנה. וכן התנהג עם כל העשירים אשר קרא לעלות על הבימה, ולא נתן לאיש לעזוב את ביהכנ”ס עד אשר נוסד ג“ח בלילה ההוא. בבית כנסת אחר יסד ת”ת. ושם הושיב “רבי” ללמוד בכל ערב שיעור בש“ס או חיי אדם, מסלת ישרים וחובת הלבבות, בקור חולים. ועוד מוסדי צדקה כאלה נוסדו במשך חמשה שבועות ימי שבתו בעיר ההיא. בערב אחד נקרא להטיף בקלויז הגדול של הגביר הישיש ר' ישעיה שור. הגביר הזה היה איש כבן שבעים, מופלג בתורה, ישב ולמד כל הימים, וכל עסקיו מסר על יד בניו, אבל נודע בעיר לאיש כילי, ובעלות המגיד לפני ארון הקדש, והגביר יושב בקיר המזרח. החל המגיד להראות את ההבדל, מה בין אציל יהודי בעל נפש עדינה, ובין אכר רוסי עשיר המוני, וסוף דרשתו היה, כי “ר' ישעיה שלנו, אף כי הוא מופלג בתורה, ולומד הרבה, ובכל זאת הוא רק “בעל גוף” קאצאפּ עברי”. וירא עליו באצבעו. כל השומעים השתוממו לחוצפה כזאת, ואני חשבתי אז, כי יקום הגביר ממושבו וימלא פניו קלון. אבל הוא החריש וישא חרפתו בדומיה, ואחרי כלות הדרשה, קם ממושבו ויגש אל המגיד, ויתן לו את ידו, ויבקשהו ללכת עמו לביתו לאכול ארוחת הערב, אף נדב שלש מאות רו”כ לאיזה מסד, אשר לא אזכור כעת. בכל בית כנסת אשר הטיף, הלכתי תמיד לשמוע מדברותיו, ותמיד חשתי בנפשי כי אצל מרוחו עלי, ובלבי נדרתי לעשות כמהו לבלתי שאת פני איש, אם רק אדע אל נכון כי עול עשה. הליכות האדם הגדול הזה ראיתי אחרי כן עוד איזה פעמים, ובכל פעם גדל כבודו בעיני. כן ראיתיו בהאמליע בשנת תרכ“ו כאשר דרש שבוע שלם יום יום בביהכנ”ס האחד למתנגדים בעיר ההיא. ובמשך השבוע אסף מאה ועשרים רו“כ, וביום הראשון, הלך עם בן דוד אשתי ה' יפה, ויקנה בגדים, ונעלים בעד כל נערי הת”ת העניים. ובכיסו השאיר שלשה רו“כ להוצאות דרכו לעיר וויעטקע. ובין כה באו שני חסידים נלהבים אשר שמעו יום יום את דרשותיו בשפכו בוז על החסידים, יען להם אין ישיבות ות”ת, והחסידים היו תמיד נכונים אף לרצחו נפש. ותמיד היה שמו מנואץ בפיהם בכל הארץ. והנה באו עתה שני החסידים ויבקשוהו כי ילך להטיף בבית מדרשם. דוד אשתי ה' יפה, התאמץ לבלתי תת אותו ללכת, באמרו אליו, כי החסידים יהרגוהו. והמגיד ענה, טוב מאד, יהרגוני נא, ואני אגיד להם בבית מדרשם את אשר אמרתי תמיד. ואמנם הלך ויטיף להם, ויגד להם פשעם. לא עשו לו רעה, יען כלם ראו, כי כל הכסף אשר יאסוף יתן לצדקה, וקדושיהם המה, הן לא עשו כזאת מעולם. ורק בבואי לצערניגאוו בשנת תרכ“ז, והוא ישב בביתי, ביום השבת אחרי ארוחת הצהרים. ויהי נכון ללכת להטיף בבית המדרש “פ”צ”, והמון רב חסידים סבבו את הבית, ויחכו עד אשר יצא ממנו, ויאמרו להכותו, ואני שלחתי אחד מתלמידי לקרוא להפאליציי, ומפני השוטרים נבעתו גבורי החסידים, ואני ותלמידי ועוד אנשים עם שוטרי הפאליציי הלכנו ללותו לבית המדרש. ופעם אחת ראיתיו במאריופאל, פלך יעקאטארינאסלאוו על חף ים האזאווי, ובדרשתו הוכיח לאיזה עשירים מגולחי זקן ואוכלי טרפות. והמה התאוננו עליו באזני שופט השלום. והמגיד נאלץ ללכת לבית המשפט בלוית עורך דין, ותחת זרועו נשא את התנ"ך וס' שלחן ערוך, ויתנצל, כי לו המשפט להוכיח לבני עמו אשר לא ישמרו מצות התורה, ועורך הדין הראה, כי על פי חקי רוסיא לא יוכל איש לחיות בארץ בלי כל דת, ועליו להיות יהודי או נוצרי. ובזה יצא נקי בהשפטו. בסוף ימיו בנסעו לדרום רוסיא, לקח עמו איש צעיר מופלג בתורה, ללותו על דרכו, והצעיר יהיה לו למשגיח על הליכותיו בדת, וחובתו היתה להוכיחו אם ראה בו שמץ דבר אשר לא כדת.
שני לו בצדקתו ופעולותיו היה הצדיק ר' נחום מהאראדנא. כן קראו כלם לאיש מורם מעם, גדול בתורה אשר הקדיש את כל ימיו לתורה ולמעשים טובים. יומם ולילה ראוהו נחפז ללכת לאסוף כסף בעד כל קשה יום. בעד נערי הת“ת, בעד בחורי ישיבה, או בעד יולדת עניה. בבית מדרש אחד למד ש”ס ובשני הגיד “עין יעקב”, פה היה דין, ושם מטיף ומוכיח. ולנפשו לא לקח אף קשיטה אחת, ושמו יצא לתהלה בכל ערי ליטא וזאמוט, וכלם הרימוהו אל על כצדיק תמים. מכל פרטי מעשיו לא אוכל לספר הרבה, אחרי אשר לא רבות התמהמהתי בעיר ההיא, ראיתיו רק פעמים. ועד היום נשאר שמו וזכרו לברכה בפי כל יושבי העיר וסביבותיה אשר ראו את מעשיו הגדולים יום יום.
יוצא מן הכלל היה האיש הנפלא ר' שמעון קאפטאן בווילנא, האיש ההוא היה בור, עם הארץ גמור, ויבוא לווילנא בהיותו כבן עשרים. בחור רענן וגבה הקומה. וישא אשה, והיא עקרה, ויקדיש את כל ימי חייו לטובת הישיבה הגדולה בקלויז ר' מאילעס. אשר אמרו לי כי בישיבה ההיא למדו אלף ושלש מאות בחורים, ור' שמעון יצא לרחוב היהודים בבקר השכם, ובידו קופה של צדקה, גדולה מאד, ויקרא בקול “אידען גיט צדקה! צדקה תציל ממות”. ובקולו נהם כדב. וכל עובר ברחוב נתן לו ביד רחבה. וכן עמד ולא מש ממקומו עד קרוב לחצי הלילה. יום גשם וסגריר, קיץ וחורף לא עצרוהו אף רגע אחד. ורק לפעמים, בראותו כי לא אסף די כסף, הלך לחצרות העשירים, ואף לעשירי וכהני הנוצרים אשר כלם ידעוהו והוקירוהו. הבישאף הקאטולי צוה, כי בני עדתו יתנו לו צדקה. וכן יספרו, כי בבואו לחצר הגענעראל גובערנאטאר בפעם הראשונה, החלו המשרתים למלא שחוק פיהם עליו, ועל בגדיו הקרועים. וכובעו המשונה אשר לא החליף כל ימי חייו. אך הגובערנאטאר ראהו דרך החלון, וירא את מעשי משרתיו, ויצא אל היציע, ויקרא אליהם, כי לא יגעו בו לרעה, ולא לבד כי לא יתקלסו בו, אבל תמיד יתנו לו צדקה, והוא עצמו שלח שלשה רו“כ להשליך לקופתו, ומני אז ידעו כל הנוצרים בעיר שם ר' שמעון קאפטאן, ובכל מקום בואו כבדוהו, אך לבית איש פנימה לא בא מעולם לבקש נדבה. תמיד עמד רק בחצר או ברחוב ויצלצל בקופתו, ובקרוב איש להשליך איזה מטבע לתוך הקופה, סבב את ראשו לבל יראה, ולבל יכלים את האיש אשר השליך נדבה קטנה. קרה כמה פעמים כי קרב אליו איש אשר החליף שקל או רו”כ במטבעות קטנות, והוא לא הביט, ואם אמרו לו כי יתכן, כי יגנוב האיש יותר מאשר ינדב, ענה, כי הוא בטוח, כי איש ישר הן לא יעשה זאת, ואם יגנוב, הלא בלי ספק עני הוא, ובכן יוכל לגנוב למלא רעבונו. בכל לילה הביא את הכסף ליד ראש הישיבה. ואחרי כן הלך אל המרתף האפל אשר בו יגור עם אשתו. ושם אכל פת לחם יבש, ממכירת טאבּאק לשאיפה (שנוף טאבאק) אשר מכרה אשתו ביום. אני הלכתי לראות את המרתף אשר גר בו. והנה מלבד דרך הפתח לא היה בו כל אור, כי אין חלון לו, ובו גרו כל ימי חייהם. גבאי הישיבה אמרו לתת לו בגדים חדשים, והוא לא קבל מעולם, ולא החליף את שמלותיו אשר בלו מזקן כל ימי חייו הארוכים. יותר מחמשים שנה עמד האיש על מקומו ויכלכל את כל בחורי הישיבה הגדולה. ובמותו חלקו לו כבוד גדול, כל תושבי העיר כיהודים כנוצרים. זצ"ל.
האנשים הגדולים אשר הזכרתי בזה, אמנם לא היו יחידים ברוסיא, וכיוצאים מן הכלל היו רק בזה, כי להם יצא שם בכל הארץ. אבל בכל עיר מערי מושבות היהודים נמצאו תמיד אנשים אשר הקדישו את כל ימי חייהם למעשים טובים. וגם בפלך טאמסק בסיבּיר, נמצא יהודי עשיר, המלצר למחנות הצבא, אשר כל שרי ופקידי הצבא הוקירוהו בעד צדקת פזרונו. ולמענו הטיבו עם אנשי חיל היהודים, ובכל מועדי השנה נאספו לביתו מקרוב ומרחוק, תמיד משלש עד ארבע מאות איש, ויבן לו בית תפלה, ויכין טליתים ותפילין בעד כלם ולכלם נתן לאכול ולשתות ביד רחבה, וכל אשר הרויח במשך השנה, הוציא לכלכלת אנשי הצבא היהודים, ואיש כזה היה גם בקיעוו אשר עשה כמעשהו, ובמשך דברי ספרי זה יפגש הקורא עוד אנשים ממין זה, אשר היו ויהיו לכבוד לבית ישראל יושב רוסיא. ואני הנני בטוח, כי אנשים ממין זה היו בישראל גם בארצות אחרות בעת ההיא, וביחוד הצטיינו רבות מבנות ציון, והנני מוצא לי לחובה להזכיר למצער אחת מהנה אשר ידעתי כל מעשיה, והיא האשה היקרה בבנות, אם לבנים עשירים, מרת ביילא ווענגראוו בקאנאטאפ פלך צערניגאוו. בת ירושלם זאת יכלה להיות לסמל החסד והצדקה, ולשלט על תכונת רוח ישראל בכלל. כל ימי חייה הארוכים הקדיש לצדקה וחסד אשר נתנה מכיסה ותאסוף מכל נדיב לב, ויומם ולילה הלכה לבקר בכל בית עני וחולה, להקל ענים ומכאובם. כל נכה רוח וקשי יום פנה אליה, והיא לא חכתה רגע ותרץ ותביא מרפא ונוחם ביום או בחצי הלילה. וכל גשם שלג ורוח סערה לא עצרוה מעולם. יהי זכרה ברוך.
נערי בית המדרש, בחורי ישיבה אשר שכחו את תלמודם, או נגרשו מהישיבות, ואלה אשר זכו כי נרדפו על צוארם מאת איזה רב־פתי בעיר קטנה או אחד מראשי הקהל בשניפישאק. הגבורים האלה היו הראשונים אשר היו “לסופרים” בכתבי עתים העברים הראשונים, והם המה אשר החלו להשליך שקוצים על הרבנים בכלל, ויעשום למפלצת לעיני העם, כמו היה הרב ההוא באמת איש משחת המדות ואוכל אדם, ויבשלו את הרב והקהל בפארור אחד, ואני ידעתי איזה סופרים כאלה אשר הזקינו, ובמשך הימים נהפכו בעצמם לקנאים או ראשי הקהל ויתודו על חטאת נעוריהם1 כי אמנם לא לבד כי רוב מכתביהם אשר הדפיסו עורכי כתבי העתים “מאת סופרנו הנאמן” היו מגוזמים או נכתבו מפי השמועה איש מפי איש או אשה, אבל היו גם כאלה אשר בדו מלבם ספורים מלאים הבל, רק להשליך שקוצים על הרב או הקהל אנשי חרמם. ואלה מרחוק אשר לא ידעו את האמת, חשבו כי כל הרבנים המה קאניבאלים, וכל ראשי הקהל כלם זרע מרעים עדת גנבים ושודדי ליל, אף כי רבים מהם היו נכבדי העיר, אשר עסקו כל ימיהם בצרכי צבור באמונה, ואם התערבו ביניהם גם איזה רשעי ארץ, הנה הישרים בלבותם בין מנהלי העדה דאב לבם מאד, ובכל עת אשר מצאה ידם התאמצו להרחיקם, וגם הרשעים בשו במעשיהם, ויתאמצו תמיד להתראות כישרי לב, נתנו צדקה בגלוי ויפלסו חמס ידיהם בסתר, לאיש אחד עשו חסד לעיני כל העם למען הראות צדקתם, תחת אשר באין רואה פשטו עור עשרה עניים, ואלה המעטים התראו תמיד כמתחסדים ויראי אלהים, והם המה היו הקנאים, ומבשרי חזיתי, כי גדולי התורה לא היו קנאים שונאי השכלה כאשר תארו אותם הסופרים הנערים. ראש הישיבה ר' משה’ל חאנעס בקראז ידע זמן רב, כי רבים מבחורי הישיבה יקחו ממני ספרי השכלה למקרא, ורק פעם אחת אמר אלי: “חדל לך מספרים כאלה”. וכאשר אמרתי לו כי לא מצאתי בהם כל חטא נגד הדת, ואמרתי לו כי אני נכון להביא אליו איזה ספרים, למען יראה ויוכח. ענה לי, כי גם הוא לא ימצא בהם כל עון ופשע “רק במשך הזמן, כי תסכין לקרוא הרבה ספרים כאלה, הלא תעזוב את התורה”. וכאשר הבטחתי לו כי התורה יקרה לי מאד, והספרים הקלים האלה הנני קורא רק לשעשועים בעת המנוחה, והעת ההיא היא רק בשבת ומועד שעה או שתים, לא הוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה, ולא הפריע גם את הבחורים האחרים מקריאת “ספרי חצונים”. ומי לנו עד נאמן יותר מהמגיד מקעלם, אשר אבי שכר לי מעון ומחיה בביתו באסמינא בשנת תר… ולמדתי בישיבת הרב פאלק, והוא ראה את כל הליכותי עם אלהים, והייתי רחוק מחסידות כרחוק החסידות מן האמת. ותמיד ראה כי הנני קורא ספרי חצונים יום יום, ולא לעתים רחוקות לקח הוא בעצמו איזה מספרי להגות בהם, ומעולם לא דבר דבר נגד הספרים ההם, וזה הוא המגיד מקעלם, אשר עפרוהו בעפר, ומכל עברים המטירו עליו מבול חרפות וגדופים, ובפה מלא אוכל להשמיע כי כל מחרפיו לא ישוו אף שרוך נעלו, כי אמנם היה האיש איש ישר, צדיק תמים בכל דרכיו, ולא קנאי היה רק שומר ואוהב תורה חכמה ומוסר מאין כמהו. ואף כי לא היה גדול בתורה כרבני הדור ההוא, ובכל זאת כבדוהו כלם בעד ישרו וצדקתו. והרבנים ידעו להוקירו, ביחוד בדעתם כי הוא איננו תלוי בדעת איזה קהלה, ולא ידע חנף, ואיש כי העיר את אזנו על אחד ממנהלי הקהלה, כי עשה עול, אז אוי אוי היה לו. אבל מעולם לא נשמע על פיו דבר רע נגד חכמי ישראל וסופריו הנאמנים, ואם דבר לפעמים נגד איזה הולל מפריצי בני עמנו, הן לא חטא בזה מאומה, ולא בעד זה הוא קנאי, וכן היו כל הרבנים בעת ההיא, אשר לא רדפו בצע, ולא בקשו תענוגות בני אדם בעד בניהם ונשיהם כקדושי החסידים, כרבם היו אביונים ויסתפקו בשכרם הדל, עד כי כל בעל מלאכה פשוט חי חיים נעימים יותר מהרב ובני ביתו, ועל כן לא נאלץ להחניף לאיש, יהיה מי שיהיה, בדעתו כי מחיתו הדלה יוכל למצוא בכל אשר יעשה, מבלי היות רב. אמת אשר אין איש יוכל לכחד, כי ראשי הישיבות פעלו הרבה להפיץ תורה בישראל יותר מהרבנים, ורק לעתים רחוקות ראינו רב וראש ישיבה באיש אחד. וביחוד לא בערים הגדולות, אשר שם היה הרב טרוד כל הימים בשאלות איסור והיתר ודיני תורה ופשרות, ועניני העדה, ולא מצאו באמת די עת לנהל איזה ישיבה, ובכל זאת לא גדול היה כבוד ראש הישיבה ככבוד הרב, הרב דרש שתי דרשות בשנה בבית כנסת הגדול, בשבת הגדול ושבת שובה. ודרשותיו לא נגעו אל לב העם, אחרי אשר חרפה היתה לרב גדול להטיף דברים פשוטים לפני הקהל הגדול, דברים אשר יוכל לשמוע מפי כל “מגיד פשוט” הרב דרש איזה פלפול עמוק בש“ס, אשר הבינו רק הלומדים וגדולי התורה, והמון העם עמדו צפופים בגרון נטוי ואזניהם קשובות לכל הגה מפי הרב אף כי לא הבינו מה שידבר, ואם גם קדושי חסידי לובאוויץ עשו כן בהשמיעם תורת חשך באזני צאן מרעיתם בכל עת מצוא, וביחוד בכל שבת ומועד, אבל בזאת נבדלו מרבני ישראל, כי בעוד אשר תורת הרבנים הבינו כל גדולי התורה, הנה תורת הקדושים לא הבינו אף מלאכי השרת. ואף הדרשנים הקדושים עצמם לא ידעו מה שידברו, ועוד זאת, כי כל תורת קדושי החסידים אשר שמעתי, ואף כי התאמצתי לעמוד קרוב אצלם למען אוכל לשמוע, ובכל זאת לא שמעתי יותר מכל החרשים, אחרי אשר כה נהגו לדבר רק בשפתם אך לא בלשונם. ואם יגיד לך איש כי שמע תורת רבו בעמדו בשבת ומועד לפני קהל חסידיו, תגיד לו כי הוא דובר שקרים נורא. אך גם רבני המתנגדים לא הביאו כל תועלת לשומעיהם כקדושי החסידים. היו בימים ההם “מגידים” אשר נסעו מעיר לעיר כל ימיהם, ויטיפו לעם, ומזה לחמם נמצא. בבואם לאיזה עיר הלכו ראשונה לבקש רשיון הרב, ואחרי כן רשיון גבאי ביהכנ”ס, ואם מגיד מפורסם היה, והטיף לעם אף באחד מימי השבוע, היה ביהכנ"ס מלא מפה לפה. הגבאי נתן לו סך ידוע מקופת הקהל, וילך לו לעיר אחרת, ובכל מקום קבלוהו כאורח הגון, אף כי לא בזרועות פשוטות כלהגובערנאטאר מקאוונא.
שקר העידו איזה פרחי סופרים, כי הרבנים היו מחמירים ומכבידים את אכפם על העם העני, שקר נורא אשר ידעו הסופרים הנערים בעצמם, כי שקר ידבר. ופעמים רבות ראיתי כאשר הביאה איזה אשה לפני הרב תרנגלת או כלי, והרב עמל להקל ככל אשר יוכל, וכבר נודעו ברוסיא רבנים וגאונים מפורסמים אשר היו מקילים נפלאים, ודי להזכיר את הגאון ר' יהושע צייטלין משקלאוו, אשר אמר לפני מותו באזני כל גדולי העיר אשר סבבוהו לאמר: הנני מבקש מחילה מאת כל היהודים, אשר אולי בטעות הטרפתי את הכשר. אפס אם הכשרתי את הטרפה, על זאת לא אבקש סליחת איש כי על זה אענה בעצמי לפני הקב“ה, רק מכשר לטרפה עלי לבקש מחילה, כי אבדתי ממונם של ישראל. הגאון הגדול ר' חיים פיליפיפאווער, נודע בכל תפוצות ישראל בקדושתו וצדקתו. והוא היה מקיל בכל אשר החמירו כל חבריו הרבנים עד כי אמרו עליו, כי לפי משפטיו אין כמעט כל טרפה בעולם, אף נמצאו קנאים אשר אמרו להחרימו, וכאשר נאספו לאספה ויהיו נכונים להחל במלאכה, זכרו את משל העכברים אשר אמרו לתלות את הפעמון בצואר החתול, והשאלה היתה, מי ילך להם לעשות מלאכה מסוכנה כזאת. ויחדלו. בהתבוננם כי חדלי אונים המה להתקומם נגד כח גאון מהלל כרח”פ. כן נודע גם הגאון ר' יחיאל העליר, ר' יאנקיל קראזער, ר' מאיר ברלין ממאהליוו, ר' זלמלע מזאגער ישן ועוד רבים. ובימים האחרונים ר' יצחק אלחנן, אשר ראיתי בעיני, בבואי אליו מפעטערסבורג במלאכות ארקאדיע קויפמאן בשנת תרמ“א בערב פסח, ועלי היה לדבר דברי אליו ביום ההוא, כי לא חפצתי ולא יכלתי להתמהמה בקוונא רק שני ימי החג הראשונים, ובדברי עמו, באו לפניו שאלות איסור והיתר בכל רגע, עד כי לא נתנוהו לדבר עמדי, והוא לא שאל ולא חקר מפי השואלים מאומה, ולכל אחד ענה כרגע “כשר! כשר!” אף טרם שמע היטב את השאלה, ואשה אחת פצתה פיה, ותאמר: רבי! הן לא שמעת עוד מה שאחפוץ לספר, והרב ענה מהרה, לכי לך לשלום! כשר כשר! אני מגיד לך כשר, ואין לדבר עוד. עד כי גם אני התפלאתי, ושאלתיו. הלא באמת עוד לא הספיקה האשה לדבר את דבריה, ולמענה על שאלתי קם מכסאו ויראני באצבעו על הספרים הגדולים העומדים מעל לארון הספרים, באמרו: ראה נא: כל הענין חסר רק, כי נחוץ לעמוד בארון, ואתה הן תוכל לראות, כי גם אני הנני עומד כבר בארון”, ובזה חשב להגיד, כי האויטאריטעט הוא רק האיש אשר ספרו עומד בארון, והוא הוא “הפוסק”, ואם כן הוא. הן גם אני הנני פוסק, ואוכל להורות כפי הבנתי. ומי יערב לבו להעיד עדות שקר, כי כל הרבנים היו מחמירים, ואם היו מעטים כאלה, היו על פי רוב בין רבנים צעירים אשר לא היו גדולים בתורה, והוראה ביחוד. וכן שקר הוא כי משלו על העם ביד חזקה. כי אמנם רק בין גדולי התורה יתכן היה למצוא אנשים נוחים לבריות כרבני ישראל בדור ההוא. כלם אנחו מכאב לב על גורל ישראל ולא ידעו במה כחם גדול להושיע, בעת אשר חשכת ערפל כסתה פני כל העמים, והמושלים העריצים כסו בצעיף שחור את עין כל הארץ, ומי יקום יעקב? הגאון הנודע ר' ישראל סלאנטער בהיותו בפאריז, בקשוהו איזה קנאים להוציא איסור על “סתם יינם” אשר הסכינו כלם לשתות כפי מנהג המדינה, וליין הנעשה בידי יהודים לא היה כל זכר. והוא מאן לעשות זאת, באמרו, כי מוטב שיהיו בני ישראל שוגגים ולא מזידים. וטעם סתם יינם כבר פג בימינו אלה, והנני זוכר באר היטב, כי בשנת הרעב בימי מלחמת סעוואסטאפאל, צוו הרבנים לאכול כל מיני קטניות אשר יוכלו להשיג. והמצות נאפו מפולים גדולים, והמצות היו שחורות ונפוחות, וטעמן רע. וכן התיר ר' יצחק אלחנן קטניות אף לא בעת רעב, ואם דייני ווילנא התקוטטו בו ע“ד האתרוגים, צוה על איש אחד ממיודעיו להדפיס ספר מיוחד בשם “תוכחת מגולה” וחתום עליו, שם המחבר ר”ם. וכלם ידעו בקאוונא, כי המחבר הוא הרב עצמו, אשר בו דבר משפטים עם דייני ווילנא, אשר חשבו כי רק להם, הרבים, המשפט לפסוק את הדין, ולא לרב יחיד, והדיינים חשבו להם זאת לפחיתת הכבוד. ובימים האחרונים היה הרב אבעלסאן באדעסא – מי שהיה לפנים רב בטורעוו, – אחד מעמודי ההוראה ומקיל נודע לשם, אף כי לעצמו החמיר מאד, באמרו אלי פעם אחת, על שאלתי מדוע יחמיר על עצמו ויקל לאחרים, “כי הוא רק איש יחיד ורב, ולכל איש הרשות להחמיר על עצמו כחפצו, תחת אשר כל העם אינם רבנים, ולא יוכלו להיות חרדים כרבנים, ואיש לא יוכל לעמוס עליהם משא כבד מנשוא”. ופעם אחת התוכחתי עם הרב, ראש בית דין בווילנא ר' שלמה כהן, אשר ידעתיו לבעל שכל ישר ואיש דעת, ושאלתיו מדוע לא ישתדלו הרבנים להתיר איזה ענינים שיתכן להתיר, והוא ענני כדברים האלה: דע לך דיינארד יקירי, כי הננו יודעים את כל אשר נודע להמשכילים, והננו יודעים מה שיתכן ומה שלא יתכן. רק, אתם המשכילים הנכם אנשים חפשים ואיש לא יביט אחריכם מה שתעשו. אבל לא כן הרבנים. כי אם אנסה להתיר היום את אשר הסכין העם לאיסור, כרגע יקראו אחרי מלא, כי הנני אפקורס. הפחד הזה לפי הנראה לא היה פחד לפנים, בעוד אשר המלה אפקורס לא נשמעה עוד על כל שפה, בעת אשר כל העם חי על אמונתו, והרב לא פחד מלהתיר איזה דבר על פי ידיעתו הפנימית. ולא עלה על דעתו, כי העם יחשוב לו זאת לקלות הדת. ולא היו קנאים כבדורות האחרונים אשר חפצו איזה מהם להתראות כיראי אלהים מרבים, ורק הרבנים הגדולים אשר ידעו כי כל העם מאמין בהם, וכחם בתורה יהיה עליהם סתרה מכל מבקר. המה התירו מה שפחדו הקטנים לעשות, וספק גדול הוא אם ימצא כיום רב חרד אשר יחקה מעשה הרב טראהוב (אחי הסופר צבי הירש ראבינאוויץ) בלינקעווע – אשר אודותו דברתי בספרי מסע באיירופא צד 87, ורק איש עשיר ותקיף אחד אשר לא זכה בדין תורה עם איש עני אחד, יצא נגד הרב וירדפהו לרגלי האפקורסות אשר מצא בדבריו אודות חכמי התלמוד, הרב אמר כי אביי לא היה חכם, ורבא האמין בהבלי כשוף וחלומות, ועוד תנאים ואמוראים אשר מאמריהם לא מצאו חן בעיניו, ומלבד התקיף לא נועז איש מכל אנשי העיר לקום נגד הרב. והתקיף הביא שלשה רבנים לדון בדבר, ולבל יהיה ריב בעיר, עשו פשרה, כי תושבי העיר ישלמו להרב סכום כסף, ויבקש לו משרת רבנות בעיר אחרת. ובכן עזב את הרבנות מכל וכל, וילך לשבת בדינאבורג אשר שם ישבו שנים מאחיו. והרב ההוא אשר ידעתיו פנים אל פנים בהיותו כבר איש זקן כבן שבעים, היה באמת מבקר חרוץ אשר לא נשא פנים לכל הגדולים בישראל, ואחת היא אם צדק בכל בקרתו או לא, אך בזמננו לא יתכן עוד רב כזה, אף כי ידעתי רבנים חפשים גם עתה, אבל ישימו מסוה יראת אלהים על פניהם ולא יגלו מערכי לבם, והסבה היא, יען אז רדפו אחרי הרבנות רק לאהבת התורה וכבודה, ועתה היתה “לפרנסה”. ולוא ידעו הרבנים עתה, כי עליהם לחיות חיי אביונים כלפנים, אז לא היה לנו אף רב אחד בכל הארץ. וכמשפט הרבנים אשר אבדו חלק גדול מכבודם, תמורת הכסף הרב אשר יקבלו עתה, הנה אבדו ראשי הקהל את כבודם מכל וכל, למן היום אשר קמו עורכי כתבי עתים לדרוך על ראש העם, בטענת שקר, כי דבריהם המה “דעת הקהל” אשר לא שאלו מעולם, ואיש לא נתן להם הרשיון לדבר בשם הקהל. ואם היו בין ראשי הקהל תמיד גם אנשים ישרים אשר עסקו בצרכי הצבור באמונה, ולפעמים גם בחרף נפש, הנה לא נמצא עתה אף אחד בין כל עורכי כתבי עתים איש ישר. והנני מחליט את ההחלטה הזאת על פי ידיעתי הברורה אשר ידעתי את כלם, והנני מכפיל את דברי “כי אין איש ישר אחד בין כל עורכי כתבי עתים”. כלם עד אחד לקחו להם את הספרות למקור מחיה וכבוד, ואם נמצאו לפעמים יחידים אשר החלו לתת איזה מכתב עתי בכונה טהורה למען הפיץ ידיעת שפת עבר בין העם, הנה מצאו בזמן קצר, כי לא יצלחו בדרכם אם ישארו אנשים ישרים, ובכן נאלצו לאסוף ידיהם. ומה גם עורכי כתבי עתים זארגאנים אשר להם לא היה כל אידעאל, ועורכיהם הלא יכלו להיות גם בורים פשוטים הרחוקים בכלל מכל רעיון נעלה. והם המה עתה גם עתה גם ראשי הקהל, והמה רעים לנו אלף פעמים מכל ראשי הקהל לפנים. יען אם ראש קהל בעיר אחת השחית דרכו, הן רעה עשה רק לאנשי עירו, או רק לאחדים מהם, תחת אשר מכתב עתי ביד נבל ישחית לרבים בערים רבות, ואקוה לדבר מזה במאמר מיוחד.
הנני זוכר, כי בימי ניקאלאי הראשון, פתאם התעוררה מהומה ומבוכה בין כל העם, וכלם חרדו לשמועה, כי יצאה איזה גזרה נגד היהודים. אף כי לא אזכור מה היתה הגזרה, וראשי הקהל התאספו לאספה גדולה, ויחלו לבקש תחבולות את מי לשלוח להשתדל אצל הגענעראל גובערנאטאר, ולמצוא מקור כסף להוצאות. ויחליטו כי כל אלה אשר להם כלי כסף, יתנו את הכלים בכסף, ואלה אשר לא היו להם כלים כאלה, הסירו את “העטרות” של כסף מטליתיהם וימכרום בכסף להוצאות השתדלנות, וכמעט בכל פעם הצליחו מעט או הרבה, ואיש מהם לא קפץ בראש לאמר, כי הוא יהיה השתדלן, ותמיד שמו עיניהם על איש מורם מעם באיזה עיר גדולה, ומהמון העם לא דרשו מעולם שום עזר כסף, ותמיד שמו את המעמסה על שכם העשירים, ולעשירים אז נחשבו, כאלה אשר נקרא להם היום בשם “בעל הבית עני” אבל כלי כסף נמצאו ביד עניים רבים, יען כל עני אשר שלח לו אלהים איזה מטמון, וירויח עשרים או שלשים שקל יותר מכדי מחיתו, ותמיד פחד פן יוציא את הכסף לאכלה, התחכם ויקנה איזה כפות כסף או כוסות, ובעת דחקו נתנם בעבוט, ויפדם מיד המלוה קודם החג. ואחרי החג נתנם בעבוט עוד הפעם. מהם היו אנשים תמימים אשר תחת כלי כסף קנו ספרים ויתנו עליהם כריכות יפות, ויציגום בארון זכוכית, ויתפארו בהם, כי יקרים להם הספרים מכל כסף בעולם, וזה היה כל רכושם אשר היו בטוחים, כי לא יתנום בעבוט ולא יאכלום. והמצוה היא נחלת עולם, ואני בעצמי בבואי בכל ערב שבת לבית המו“ס הישר באדם ה' בייניס במאהליוו (על הדניעפר) לקנות איזה ספר חדש לקרוא בשבת, ראיתי איש אחד בא גם הוא בכל יום הששי ויתן על יד המו”ס חצי רו“כ על חשבון המשניות אשר קנה וישלם מעט מעט, ואחרי כן קנה “עין יעקב”, ש”ס וכדומה. ובהוכחי כי הוא “עם הארץ” שאלתיו, למה לו הספרים האלה והוא הן לא יבין מה שכתוב בהם? והאיש ענני בתמימותו, “אמנם כן הוא, אני אינני מבין בהם מאומה, יען יסר יסרני יה, כי נשארתי יתום מאבי, ואמי העניה לא יכלה לתת אותי למלמדים, אבל אקוה כי בני יהיו למודי ד', כי כל אשר בכחי הנני עושה לבל ישארו בני עמי הארץ, ואף כי עתה המה קטנים עודנה, אבל בין כה הנני מתענג למראה הספרים, והמצוה כי יהיו ספרים בביתי יקרה לי מכל הון, וברבות הימים ילמדו בני מהם, ואלהים יחשב לי זאת לצדקה”. ואיש כזה לא היה יוצא מן הכלל, ורבים כמהו היו בכל עיר ועיר, ואיש כי זכה לכתוב “ספר תורה” מכספו, לא היה קץ לאשרו, וכלם קנאו בו.
מהמכובדים ביחוד בין ראשי הקהל, היה הגבאי הראשון מבית הכנסת. בשבת ומועד הלכו נכבדי העדה אחרי התפלה לביתו “לכיבוד”, אך הכבוד היותר גדול נתנו לו בימי “שמחת בית השואבה” ושמחת תורה, אז היה בית הגבאי פתוח לרוחה לכל מי שיהיה, וביתו היה מלא כל היום עד חצי הלילה, ובשמיני עצרת ושמחת תורה כל הלילות, וכלם אכלו ושתו כנפשם שבעם על חשבונו, ואז היה הגבאי המאושר בתבל, ורבים אשר לא היו ממיודעו הגבאי, עמדו צפופים אצל החלונות לשמוע זמרת השמחים, והנוצרים אשר עברו ברחוב ידעו, כי היום הוא חג “לזידים” (יהודים) אשר בו ישמחו וירננו וירקדו כאילים בשמחת תורתם, ובשמחת תורה בערב נשאו את הגבאי על שכמם בזמירות וקול תודה לבית הכנסת, וקהל גדול הולך אחריהם. כלם ימחאו כף וישירו בשירים עד בואם לבית ד'.
הרבנים בימים ההם לקחו חבל בכל עניני העדה, ולא לבד אנשים פרטים לא הרימו יד ורגל בלי ידיעת הרב והסכמתו, אך גם בכל החברות והאגודות לא נעשה דבר בלעדו, והוא היה באמת “עיני העדה” בכל עניני חיי היהודים, לו גלו כל תעלומותיהם במקנה וקנין, בידו טמנו את כספם, תחת אשר באנקים לא היו עוד ברוב ערי ישראל, וכלם היו בטוחים כי הכסף אשר פקדו בידו הוא בטוח כמו סגרוהו תחת בריחי ברזל. אף כי תיבות ברזל לא היו עוד בארץ כבימינו עתה, ומה נקל היה לגנוב את הכסף מביתו, זאת ידעו כל הגנבים, ובכל זאת לא קרה מעולם, כי יגנבו דבר מביתו, יען בית הרב היה קדוש ואיש לא נועז לגעת בו. כמעט כל משפטי כסף במסחר ועבודה באו לפני הרב להשפט על פי תורת ישראל, והיהודי אשר הלך לדרוש משפט מאת שופטי הממשלה נחשב “לעבריין”, ובערים הגדולות היה בית הרב תמיד מלא אנשים נצים, עדים, דיינים, בוררים, ומפשרים, ולא דבר חדש היה כי באו גם נוצרים להשפט לפני הרב, ביחוד אם היה להם דבר עם יהודים, ומעולם לא קרה כי יפחד הנוצרי להשפט עם איש יהודי לפני הרב, פן יטה משפט. כי ידוע ידעו כלם, כי באין עדים לא יעיז היהודי לבוא באלה ובשבועת שוא לפני הרב, ואם גם צדק היהודי ובלב בטוח יכל לשבוע שבועה אמתית, גם אז לא יתנהו הרב לעשות זאת, ואם היה היהודי הנתבע איש ירא אלהים, לא ישבע באלהים אף אם ידע כי יאבד כספו, ובמשפט גדול הביאו בעלי הריב שנים שלושה רבנים מערים שונות למקום אחד, וכאשר חרצו משפט לא נועז עוד אחד מבעלי הריב להביא משפטו לפני הממשלה. ועל פי רוב השלישו בעלי הריב סכומי כסף ביד הרבנים לקיום פסק הדין, ונעים מאד היה לדעת איך שמר הרב כסף זרים אשר הפקד על ידו, וכלם ידעו כי לא יחליף אף את המטבעות אם היה כסף, זהב או ניר. ובערים הגדולות פקדו בידו סכומים גדולים וישלמו להרב שכר שמורתם.
בכל עיר היה רק רב אחד, ובערים הגדולות היו גם דיינים אשר קבלו משכרתם מאת העדה, והדיינים ישבו תמיד בבית הרב לדון ולהורות, וכל הדבר הקשה הביאו אל הרב עצמו, וזר היה לשמוע כי יעוז איש לדבר עזות בפני הרב, בבוא אנשים “לדין תורה” או לבקש איזה דבר מהרב, תמיד ראינום הולכים אט, ביראת הכבוד ובהכנעה, ואיש לא נועז לשבת על כסא לעיני הרב טרם בקשהו לעשות זאת. איש לא העיז לקרוא את הרב כי יבוא אליו למשתה ושמחה, ורק לברית מילה אם כבדוהו “בסנדק” הלך תמיד, ולחתונה הלך רק לעתים רחוקות לבית אחד מנכבדי העדה, ומסדרי קדושין היו רק החזנים, או “הרבנים מטעם”.
מעולם לא שמענו כי יעשה הרב עול בעניני כסף אף אם הדבר נגע אליו, וכלם, כיהודים כנוצרים ידעו כי ידי הרב טהורות, לא ידבר כזב ולא ידע חונף, עד כי היה באמת לסמל הצדק והאמונה, ובאמת, לא אולת היתה תקות אבות ישרים לראות את בניהם יושבים על כסא רב, בראותם את כבודו בעולם הזה, מלבד שכרו בעולם הבא, וכי אבדו הרבנים את כבודם בימינו, היה זה רק לרוב מספרם, אשר לא כלם יכלו למצוא להם משמרת, ויתחרו איש ברעהו למצוא לחם ומנוחה, ומהם אשר השפילו את כבודם ברדפם כסף ומותרות, והעם הדל מאמין בצדקתם, והסאציאליזמוס אשר הפיצה סם מות בלב בני הנעורים לרמוס ברגל על כל קודש בישראל, וראשית מעשיהם היה לשפוך בוז ולעג על כל שומרי חומת הדת, וזאת המפלצת הארורה שפכה מררתה על חלק גדול מהגוי כלו, ותשפיל את כבוד התורה ונושאי דגלה יחדו, והחרדים בעת הזאת לא יחושו כי בשפלת התורה יגלה כבוד מישראל עד עולם. זה העם אשר כל עמי התבל השתוממו על עז רוחו וקשי ערפו להחזיק כן תורן אניתו המתנועעת בין גלי ים זועף, והיה אם תרפינה ידיו, לא ימים רבים יעברו ואניתו תשבר ותהומות ים יכסוה.
ישרים שימו זאת על לב!
-
כשר צבא במחנה ההיא, עמד ליליענבלום במאמריו “תקונים בדת” בהמליץ, ואח“כ בספרו ”עמק רפאים“ ובזמנו היה לבני הנעורים ”כאחד העם“ בימינו, ואף כי התודה על ”חטאת נעוריו“ בספריו האחרונים, כאשר השיג משמרת ”מזכיר בחברה קדישא“ באדעססא, הנה לא שכחו מעריציו ”חסדי נעוריו“ ועל שמו קראו רחוב אחד ”בתל אביב“ יען הוא סלל להם מסלה ”לתקונים“, והמה הרחיקו ללכת ”בלי כל דת".צבי ↩
בבוא הבשורה כי מת ניקאלאי, ואלכסנדר השני עלה על כסא רוסיא, וקול השלום נשמע בארץ, לבשו היהודים גיל, וכלם נבאו כי הגיעו ימים טובים לישראל, וגם העמים האחרים ששו מאד, וכלם חשו בנפשם כי אחרי מפלת רוסיא תחל תקופה חדשה בהנהגת הממשלה, ובאמת שנה המצב לטוב, עד אשר באה הבשורה לחופש האכרים מתחת עול אדוניהם הקשים, 21 מילליאן נפש עבדים נענים ונדכאים יצאו לחרות, ועל ידי זה גדלה גם תקות היהודים, כי רוח החופש גם עדיהם תגיע. כלם הבינו כי נחוץ היה אומץ לב לעמוד נגד זרם “הפריצים” האדונים הקשים אשר חשבו את עבדיהם לקנין כספם אשר עבדו את אדמתם וכל עבודתם בבית חנם אין כסף, וחפש העבדים הלם את ראשם, וביחוד הפריצים הפולאנים, ואחרי אשר הממשלה החלה לדכא גם את רוחם וחפשם, כי אסרה לקחת את מטבעותיהם, ותבטל גם את המיניסטעריום הפולאני בווארשא, ומסבות אלה התגודדו ויקראו למרד, כאשר אספר הלאה:
בדור השני אחרי דור הבהלות, נמצאו חכמים רבים אשר מלאו שחוק פיהם על אולת אבותיהם אשר חוללו את “הבהלות”. אך מה נקל לקל המרוץ להתל בפסח הצולע על ירכו, ועל כן היה להם הדבר לשחוק בדור השני בימי אלכסנדר השני אשר ראו אור גדול, בערך לימי האפלה בימי אביו, אפס לנו הזקנים אשר בעינינו ראינו את כל התלאות, לא לבנו הלך להתל באמללים ההם, אשר לא ידעו אנה ינוסו לעזרה, וכמו שער בנפשנו, לוא היתה הגזרה כי יצא העם בגולה כבימי פערדינאנד בספרד, אז אין כל ספק כי לא היתה המהומה גדולה יותר נוראה. כמו חי עומדות נגד עיני אמות שכולות, אלמנות ויתומיהן אשר הובלו כצאן לטבח, נערים בני עשר ומעלה הושיבו על עגלות, והמון אדם רב פורשים בידיהם וקול זעקת הנשים יכל להרך גם לב אבן, אמות אמללות קורעות שער ראשיהן הפרועות, מהן הצועקות “אלי אלי למה עזבתני, אישי הטוב קומה נא מקברך וראה את בנך היקר אשר אמרת כי יהיה לרב בישראל גזול ממנו, יוליכוהו לשמד לארץ רחוקה אשר לא יבין לשונה, בין גוים עריצים ועמים פראים אשר לא ידעו רחם. ואתה אלהים אלהי ישראל הנך יושב בחביון עזך ומחשה. אלהים! מדוע לא לקחת גם את נפשי כנפש בעלי לבל תראינה עיני בצרת בני היתום האמלל מחמל נפשי. אנא יהודים רחמנים, עזרוני להציל את בני משמד וכליון”, ואמללה אחרת תתפרץ כלביאה, ותקפוץ על העגלה לקחת את בנה בחזקת היד, והנה יד עשו שלוחה, אוחזת בערפה ומכה באגרופו על ראשה, ובעוד רגע והאמללה מתגוללת על הארץ ודם נוזל מראשה ומפיה, מפרפרת בין חיים והמות, וכל הנצבים סביבה עיניהם מלאות דם ודמע, ומפחדים לפתוח שפתם עם איש הצבא הקאצאפּ הרוצח, אך לפעמים קרה, כי גם עיני איש הצבא רטבו מדמע, ויתנצל כי לא בו האשם, יען הוא רק פי מלך שומר “פקודה היא ולא בידו לשנותה”. “אל תיראי כי חלילה לנו לגעת בבנך אם אמללה”. “כן יעזרנו אלהים כאשר נכמרו נחומינו עליך”. לב מי לא התפלץ בראותו אבות הילדים מביאים ומגישים לבניהם ציצית ותפילין בברכות ותפלות כי ישארו בניהם יהודים, ולא יביטו לכל עמל ותלאה רק לבל ימירו כבוד אלהי ישראל באל נכר. בני בני, אל תשכח כי יהודי הנך, יהודים היו אבותיך ואבות אבותיך, ולאלפים ורבבות נהרגו על קדוש השם ולא חללו בריתם, בטח בד' ולא יתן למוט רגליך. אכול פת יבש ואל תטמא את נפשך במרק פגולים ודם חזיר". נערים ונערות אחים צעירים ואחיות קטנות אוחזים כנף מעיל האם השכולה ומבכים את אסונם ואסון אמן ובקול צעקותיהם יכלו לעורר גם נחומי תנין. החוטפים מתחבאים ברגע זה מבשת או מפחד, כי מי יערב להם, כי לא ינקרו את עיניהם או ירצחום נפש, לוא התראו ברחוב ברגע איום כזה. החוטף בדעתו כי “חוטף ומלשין” המה שני שמות נרדפים, ומצוה על כל איש להורידם דומה, אף כי בפועל לא נגעה בהם יד איש יהודי, אשר כפיו לא נגואלו בדם מעולם, כי מי שמע או ראה איש יהודי רוצח שופך דמים בימים ההם, וישתפקו בבכי ובתחנונים לאלהי ישראל, כי ינקום נקמתם מהחוטפים, ושמועות רחוקות או קרובות נשמעו אמנם בין העם כי הנבל החוטף בעיר פלוני אשר לכד ברשתו את אחד מבחורי הישיבה, וראש הישיבה או הרב בעיר קללוהו בשם אלהים, ולא ארכו הימים וימת בלא עת, או בניו נספו בחטאת אביהם, אחרי אשר כלל גדול ובטוח היה בלב העם, כי אם תגע יד החוטף בבן הישיבה, אז לא ינקה רע, ובכלל היו כל הנערים למודי ד' בטוחים כמעט מפחד החוטפים. והחוטפים עם כל תועבותיהם פחדו בכל זאת מנקמת אלהים אם ישלחו נער יודע תורה לעבוד בצבא, ידעו אמנם כי הרבנים לא יכריזו עליהם חרם בגלוי, האסור מטעם הממשלה, אך גם זאת ידעו כי אין מנוס להם מקללת רב, או ראש הישיבה, וכבוד הרב גדול היה עוד בימים ההם. הרב היה סמל הצדק והיושר, ואיש לא התאונן ולא חשד אותו כי יעשה עול בעניני כסף, הרב היה האידעאל היותר נעלה, מורם מכל תעתועי התבל, ומה גם אם הרב היה איש זקן אשר בלה כל ימיו בתורה, אז לא העיז גם הנבל שבנבלים לחרוש עליו רעה או לשים בו דופי, וכלם היו בטוחים כי קללתו לא תשוב ריקם.
בחורי הישיבה הסכינו תמיד לנוע מעיר לעיר ומישיבה לישיבה, וכמעט תמיד הלכו רגלי, ובעלי המלון בדרך הלא כלם היו יהודים, ולהבחורים אשר באו אל המלון לנוח או ללון הלילה נתנו לאכול ולשתות בנפש חפצה מבלי מחיר, באהבתם את התורה ולומדיה, והנני זוכר את אשר ספרו אז, כי איזה חוטפים אשר נסעו בעגלה, פגשו בדרך נער עני הולך לתמו ותרמילו על שכמו ויקחוהו ויושיבוהו על עגלתם להביאו קרבן לצבא ניקאלי, ובין כה חקרוהו לדעת מי הוא ומה מעשהו, ואנה ילך, וכאשר ספר להם כי מגמת פניו לישיבת סאלאנט או קראטינגא וכי דודו הוא רב באחת הקהלות הקטנות, החלו החוטפים להתלחש ביניהם בשפה מוזרה להנער, ויביאוהו לעיר קטנה אחת, ויתנו לו איזה מטבעות כסף, ויזהירוהו לבל ילך עוד הפעם בדד בדרך בלי תעודת מסע, יען לא תמיד יפגש אנשים כנים וישרים כמהם אשר לא יגעו חלילה בבחור לומד תורה.
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.