אם יחליט איש כי הימים הראשונים היו טובים מאלה היום, יצדק בלי כל ספק. ואם יבוא רעהו ויראה באותות נאמנים, כי טוב לנו עתה מאז, יצדק גם הוא, ואם יבוא איש אשר לו עין לראות ויגיד לנו כי לא צדקו גם שניהם, יצדק גם הוא. כי אמנם רוב בני האדם יביטו על סביבותם דרך האשנב, בשבתם בבית פנימה. וממצב חיי עצמם ישפטו על חיי אחרים, ועל פי רוב רק על שכניהם וקרוביהם. והדבר תלוי בהלך רוחם וכח בינתם. יש אשר מקרה פתאם יחרידם וידיהם תרפינה, ואז יחזו לנו רק רע כל הימים, ויש אשר מקרה טוב ידשן נפשם, וכרגע יראו עדן גן אלהים שטוח לרגלם, וינבאו לנו עתידות וחלומות כי בעוד מעט ויבוא לציון גואל. ורק האיש אשר ראה והתבונן על כל המקרים הטובים והרעים, ואחרי עבור שנים רבות יוכל לשפוט משרים.

אם נביט על חיי היהודים לפני שנים שלשה דורות ומצבם החמרי, אז אין כל סבה לקנא בהם. ואם כי גם העמים אשר ישבו ביניהם לא התענגו על רוב טובה, אך למצער לא ישבו אל עקרבים כאחנו האמללים. הצרות והתלאות אשר סבלנו מידי הצורר ניקאלי הראשון וגזרותיו חדשים לבקרים, הן כבר נודעו למדי, ואף הדור השני אשר לא ראה בעיניו את כל המעשים, הנה שמעו די והותר מפי אבותיהם, די גם לשלשים ורבעים. כי מלבד הגזרות אשר באו ישר מעיר הבירה או מעיר הפלך, הנה חרדו היהודים בערים הקטנות לרגעים בבוא גם פקיד קטן, או רק שוטר. וברגע אשר השמיע את המלה הנוראה “זאקאן” או “פריקאזאני” (חק או פקודה) כבר ידעו היהודים והרגישו כי שאול פתוח לרגלם, ומה גם אם דבר אליהם רוסית, שפה אשר הבינו רק איזה מלים ממנה. שפה אשר צלצלה באזני העם כקול מלך בלהות, והתקוה האחת היתה, כי ישחדוהו בכסף ובדי יין שרף לשכרה. השוטר או הפקיד הלך לו, ולא עברו ימים רבים ויבוא אחר במקומו, וכעלוקה מצץ דם חלליו עוד הפעם ועוד הפעם, וטרם כלו לסתום שטף גזרה אחת, והנה חדשה, ישר מפעטערבורג או מקאוונא, אף כי באמת לשה ונאפה בבית האוריאדניק. בעת אשר עלה רצון מלפניו לקחת כסף “הזידים”. האוריאדניק בא תמיד רוכב על סוס, ובידעו את הסטאראסטי (זקן העדה) ויסר אליו, והסטאראסטי שלח כרגע לקרוא את נכבדי הקהלה להתיעץ למצוא לכסף מוצא, ובין כה כבר הכינו משתה שמנים ורוב יין דגן בעד האורח הנורא. השפה אשר דברו אליו היתה פולאנית. שפה נוצרה מבטן להיות שפת חנפים, אך לפעמים דברו גם ליטאית (זמודיש) ובהיותו שותה שכור, אז החל המסחר ביניהם על דבר השוחד, ואחרי אשר נתנו לו מנה יפה, והאורח קם וילך לדרכו, ששו ראשי הקהל כי הצליח להם להגאל לזמן קצר מכף העריץ, אך לפעמים קרה, בהיות האדון שותה שכור, יצא החוצה ויקרא בקול גדול. הוי זידי! הורגי משיחנו! אל יסיתכם לבכם להאמין, כי כבר עשיתי שלום לכם. עוד תראו את ידי! ככלבים אשמידכם מתחת שמי ד', ועוד דרשות כאלה, והעם, עניי הצאן, התחבאו בבתיהם, מפחד צורר שכור אחד, ואיש לא נועז להתיצב נגדו, מדעתם כי נקל לנפש שפלה כזאת לבדוא עלילות נוראות ולהביא שואה על כל העדה, והפקידים הגבוהים יקבלו עדותו אף אם ידעו כי כל דבריו שקר וכזב, אפס הפחד גדל שבעים ושבעה כאשר נודע לראשי הקהל כי שר הפלך או פקיד אחר מעיר הפלך יעבור דרך העיר הקטנה, אז היתה כל העיר כמרקחה, ראשית דבר החלו לסיד בסיד את כל בתיהם מבחוץ, נקו את הרחובות, ולא היה קץ לכל ההכנות אשר הכינו לכבודו, כל תושביה לבשו בגדי שבת ויצאו מחוץ לעיר לקבל את פניו, והרב וראשי הקהל בראשם נושאים ספר תורה ולחם ומלח. ומאושרים היו אם שמעו מפי השר איזה מלות להודות להם בעד הכבוד הגדול, וסוף הכבוד היה, כי לפעמים לא רחוקות גמל להם השר באיזה גזרה חדשה אחרי שובו לביתו.

מלבד התלאות אשר סבלו מידי הממשלה בדרך ישרה, הנה סבלו צרות רבות מידי אחיהם אשר היו למטה זעם בידי הממשלה, אשר נתנה על ראשי הקהל משרות קטנות להיות נוגשים, למוץ דם אחיהם האביונים למען מלא הוות נפש פקידי הממשלה. ואם נוסיף עוד לכל אלה חוסר כל מקורי מחיה. הבתים והמעונות אשר כרבם היו ראוים לרפתי בקר יותר מלמשכן בני אדם. בית או חדר מרוצף בקרשים נמצא רק אחד או שנים בכל עיר קטנה. לעניי העם לא היה רק חדר אחד, והוא היה גם חדר הבשול, האוכל והמשכב. נרות סטעארין למאור עוד לא ידעו. ובכל עיר קטנה היה איש אחד עושה נרות חלב אשר מכר לכל החפץ לקנות, ואף כי קטן היה מחירם, בכל זאת קשה היה לרבים לשאת גם את ההוצאה הקטנה הזאת, וישתמשו בפסי עץ דקים ארוכים מארבע עד שש רגל, אשר עשו בעצמם מעצי השרפה. כי ממציאות גחלי אבן לא ידעו עוד. פסת עץ דק כזה, תחבו בקיר או בקרן התנור ויציתו בו אש, ובכל שנים שלשה רגעים נאלצו להצית פס אחר. העשן מלא את החדר אם העץ לא היה יבש מאד. מים נחוץ היה לכל איש להביא מן הבאר או הנחל, ואלה אשר השיגה ידם שלמו לחוטבי עצים, ולשואבי מים, אשר הביאו לבית כל אחד. ושנים שלשה איש מצאו לחמם מהעבודה הקשה לשאת שני הין מים לבית כל איש. בכל בית עני היה תנור גדול, אשר היה למטה לכל בני הבית, ביחוד בחורף, למען יחם להם. בשר לא בא אל פי איש כל ימי השבוע, ולוא גם חפץ איש להוציא כסף לקנות בשר, הן לא מצא לקנות, כי מלבד לשבת לא שחטו כל בהמה כל ימי השבוע, והאיש המאושר אשר היה לו פרה ורפת, נחשב “לבעל בית” בינוני. ויהי לו די חלב לבני ביתו, והנשאר מכר לשכניו העניים. אבל רבים היו אשר לא השיגה ידם לקנות חלב, אשר חשבו למין מותרות, לוקסוס, ראוי רק לעשירים אשר עשו עושר בלי עמל, ומהם אשר זכו לקנות עז, חשבו להם גם זאת לאושר. ורק לשבת ומועד קנו להם כלם רבע או חצי ליטרא בשר. דגים יתכן היה להשיג רק בערים הגדולות, או באיזה מקומות על יד חף איזה נהר, אבל ברוב הערים הקטנות, יש אשר לא טעמו טעם דגים ימים ושנים. מאכל כללי לכל העם היה, לחם דגן שחור אשר הרוב מהם אפו איש איש בתנורו, למען יהיה להם הלחם בזול, תחת לקנות מן האופה. תפוחי אדמה וגרש שעורים מבושלים במים, ולפעמים גם מעט חלב. גרש שבלת שועל. נזיד עדשים מעורב בפיח פלפל להטיב טעמו. אורז היה גרעין יקר אשר רק עשירים זכו להביאו לבתיהם, דג מלוח היה מאכל מפורסם בכל הארץ, וכעשיר כרש אכלוהו מראשית השנה עד אחריתה, כי מחירו היה מצער. הרבנים והמהדרים החרדים נהגו לקדש על היין אשר עשו בעצמם. כד מים ומלוא הקומץ צימוקים, והנה יין. ואני שמעתי פעם אחת מפי מורי הרב ר' יעקב אליעזר, כי נתעורר ספק בלבו אם מותר לברך עליו “בורא פרי הגפן”, ואולי יותר נכון לברך ברכת “שהכל” יען לא ידע אל נכון אם הצמוקים המה מין גפן או פרי אחר. והיין עצמו הלא הוא רק מים אשר נחו על יבשת הצמוקים.

פרנסת העם היתה בתי מרזח בעד האכרים הבאים אל השוק ביום הראשון. רוכלים אשר סחרו בכפרים, תבואות וכל מיני מכלת. צמר, פשתן, עורות ובהמות, העניים קנו בכספם הדל מן האכרים, ואלה אשר די כסף בידם קנו מיד האצילים הפולאנים במחיר אלפים או רבבות, ואת סחורתם שלחו לפרייסען. חנויות קטנות ודלות אמנם לא חסרו. אבל סחורות נכבדות נחוץ היה תמיד לקנות בבירת המחוז (אויעזד). גם בתי מרקחת לא היו בערים הקטנות, אחרי אשר גם רופאים אשר כלו חק למודם באיזה אוניווערזיטאט היו יקרי המציאות, ורק החובש (פעלדשער) היה הרופא, ולא לבד בערים הקטנות, אבל גם בערים הגדולות היה החובש רופא הבית התמידי, ורק לפעמים אם קרה מחלה כבדה בבית עשיר, אז הביאו את “הדאקטאר” אשר לא רבים האמינו בו, ראשית, יען לא כלם הבינו את דבריו אל נכון, אם דבר רוסית, פולאנית או אשכנזית, ואם גם ידע את הזארגאן הקדוש, אבל הן לא ישפיל כבוד הדאקטאר לדבר “קוידער וועלש” (שפת עלגים), ועוד זאת כי להדאקטאר נחוץ לשלם פי חמשה מאשר ישלמו להחובש, ואם בא הדאקטאר פעמים ושלש, והחולה לא קם מחליו, או הלך למנוחות לחיות “בצרור החיים” בלי רשיון הדאקטאר, אז רפתה אמונת העם ותמס כהמוס דונג, או כשלג באביב, ויקללו ברופאים ורפואותיהם, ויש אשר היה בידם די כסף הוליכו את חוליהם לגינשפעריק (קאניגסבערג) אשר שמעו כי שם יש אוניווערזיטאט ורופאים מהללים אשר ספרו עליהם נפלאות, פראפעסארים אשר לא יפחדו לאחוז בצואר מלאך המות ולהכות חרבו מידו, ואם שם, באשכנז מת החולה, אז נוכחו כלם כי מת באמת, לא באשמת הרופאים.

סחר עצי בנין היה למטה לחם לרבים מהיהודים. חוטבי עצים ביערות היו גם יהודים גם אכרים ופועלים נוצרים. והיהודים הוליכו את העצים ברפסודות על פני הנהר ניעמאן לחפי אשכנז. היהודים קנו את עצי היער מיד האדונים הפולאנים בתנאים ידועים, והאדונים היו שבעי רצון, יען לא מצאו קונים אחרים מבין אחיהם, אשר מעולם לא נגואלו כפיהם הנקיות במסחר בזוי ושפל, מלבד אשר לא צלחו למסחר וכל מלאכה כהיהודי. יתר העם אשר לא שלחו במסחר ידיהם ולא ידעו כל מלאכה היו חייהם תלואים באויר ובאויר מצאו לחם עצבים, ולא יען כי היו עצלים, רק יען, הארץ היא עניה, בלי חרשת מעשה, וכל המון המעצורים והמכשולים אשר הניחה הממשלה על דרכם. המלמדות היתה למשען לחם לרבים, לא יען כי אהבו את המלאכה ההיא, רק מאין עבודה אחרת. המלמדים קנאו אף בחוטבי עצים ושואבי מים. אחרי אשר עבודתם היתה כבדה ורעה מכל המלאכות האחרות, וגם כבוד גדול לא נחלו מאת העם. מלבד המלמדים הגדולים אשר מהם היו באמת מופלגי תורה, ויקבלו גם “שכר למוד” יותר גדול. ביחוד “מלמדי גמרא” ותלמידיהם היו בני העשירים, או נערים בעלי כשרונות מיוחדים, אבל מספרם לא רב היה.

הנה כי כן מהשקפת החיים החמרים, אמנם היו הימים ההם רעים לישראל, ובלב בטוח נוכל להתפלל כי הימים ההם לא ישובו עוד. אפס אם נתבונן על חייהם הרוחנים, אשר במדה ידועה הביאו גם ענג חמרי לחלק קטן מן העם, אז יש לנו מה לקנא בהם. כי אמנם הימים הראשונים היו טובים מאלה.

במסחר כמו במלאכה תמיד פגשנו את האח, היהודי, בערים הקטנות היו כלם כמו בני משפחה אחת, ויעזרו ויתמכו איש את רעהו, ואם פרץ לפעמים איזה ריב על דבר רב או שו"ב, היה זה מקרה עובר. והשלום היה תמיד שלום אמת, שלום יהודים, על פי יהודים, יען המתוכים היו הרבנים, ואיש לא חשד את הרב כי יטה משפט, כי אמנם גם העמים ידעו וכבדו את הרבנים בעד ישרת לבם, ולא לפעמים רחוקות קרה, כי הנוצרי אשר היה לו ריב עם יהודי הלך להשפט לפני הרב, יען האמין בצדקתו הרבה יותר מבצדקת שופטי הממשלה. ופסק הרב על פי התורה, היה איתן, ואיש לא נועז לחשוב עליו תועה כי עות משפט. ולפעמים, בריב גדול, הביאו שלשה רבנים משלש ערים שונות ופסקם היה מוצק כברזל. ואם נסה איש ללכת לדרוש משפט מאת שופטי הממשלה – אשר בכלל לא היו כאלה בערים הקטנות, אז הביטו אחרי איש כזה בעיני בוז, כעל אפקורס, או חצי משומד, כעל איש אשר ידע בנפשו כי לא יצדק על פי דיני ישראל, ועל כן הלך לבקש משפט בין הגוים אשר אין אלהים כל מזמותם, וספר חקי רוסיא, הן לא הצטיין באמת במשפטיו הישרים.

כל תנאי שותפות ומסחר בין איש לרעהו נעשו בבית הרב על פי דין ישראל, ולעורכי דין לא היה כל זכר, ולא כל חפץ, אחרי אשר הרבנים עצמם חקרו את בעלי הריב ואת העדים. ואם חייבו שבועה לאחד מבעלי הדין, רחוק היה למצוא, ואולי לא נמצא כלל האיש אשר יבוא באלה ובשבועה, אף אם ידע כי הצדק עמו. שבועת אלהים היתה קדושה באופן נפלא אשר לא נועזו לנגוע בה, לוא גם ידעו כי יאבדו את כל הונם. והיו מקרים אשר הצד השני לא נתן למתנגדו בעל ריבו להשבע, מפחד פן ישבע איש יהודי לשוא, כי על כן היתה השבועה חזון יקר בין בעלי ריב יהודים.

ביום צרה ותוכחה, כביום מועד משתה ושמחה, ראינו את הרוח היהודי בכל הדרו. האחדות היתה לא אחדות שכורי יין המאמינים באליל זה או אחר, רק אחדות תמימה וטהורה בין בני משפחה אחת. אחדות מאמינים תמימים בתורה אחת ואלהים אחד, אחים בני אב אחד, ואף בהיותנו נערים צעירים כבר הרגשנו חדות אלהים בבואנו ובצאתנו מבית הכנסת, ותמיד הרגשנו כי כל ההמון המתפללים כלם אחים המה לנו, ומה שמח לבנו בצאתנו בערב יום השבת ברחוב היהודים, בראותנו נרות מאירים בכל בתי בני ישראל, ובאיזה בתים גם מנורות כסף בעלות חמשה, ששה או שבעה קנים עם כפתוריהם ופרחיהם מפיצות אור קודש על כל החדר שנשקף על פני הרחוב, ובעל הבית לבוש בגדי שבת, ונות ביתו, בת ישראל, בת ציון, תמה, צנועה וטובת לב ובניה הנחמדים יושבים בכבוד וענוה, ולא יעיזו לחלל את קדושת השלחן במשובת נערים כמנהג הדור החדש. האב מזמר זמירות שבת, והבנים יענו אחריו, ומעיני “עקרת הבית” נשקפה שמחת לבה, בתקותה כי בניה יהיו למודי ד‘, ואולי גם רבנים יושבים על מדין, מי יוכל לערוך את חדות לבה הטהור. ועוד יותר אם זכתה עוד כי אורח הגון יאכל על שלחנה. ומעולם לא עלה על לבה כי תעשה חסד עם העני הזר, אשר באמת איננו זר לה, יען איש יהודי הוא, אחיה הוא, ומה גם אם הוא יודע תורה וידבר עם אלוף נעורה בדברי תורה, והבנים יטו אזן לשמוע, אבל יחרישו בדומיה קדושה, מי ישוה לה ברגע ההוא? האם תחליף את הרגעים הקדושים האלה בכסף או חמדת בשרים? וביום השבת אחרי ארוחת הצהרים, מי לא התענג בלכתו לשוח ברחוב בין המון אחיו, או בקיץ מחוץ לעיר ביער, אצל הנחל, בין שדות זרועים, ורוח קל יניע את השבלים המלאות, המתנועות כאנשי צבא בפקודת שר הצבא, שם נראה המלמד, ותלמידיו יסבוהו מכל עבריו לשמוע ממנו איזה חידודי תורה או “פשטל”, התול נחמד אשר ישמח את לבם הרך והרענן אשר לא נכתם עוד בכל עונות בני אדם המשחרים לטרף. עוד לא טעמו טעם חטא, ולא יבינו עוד כל ענג אחר מלבד הענג להיות יהודי כשר וישר. לב מי לא רחב בעברו לפני בית המדרש אשר בו למדו “הפרושים” בהתמדה נפלאה עשרים שעות ביום מבלי להפסיק רגע, מלבד הרגעים המעטים לאכול את פתבגם הדל. וינוחו רק שתים שלש שעות בלילה על ספסל העץ מבלי חלוץ בגדיהם, והוגים בתורה בלי הרף, אף כי כבר נסמכו לרבנות, וימאנו להחליף את תורתם בכסף להשיג איזה משרת רבנות. ומהם רבים אשר עזבו את נשיהם וטפם בביתם, או בבית חותנם, והאשה הצעירה לא לבד כי לא התאוננה על בעל נעוריה כי עזבה, אבל חזקה עוד את לבו כי יוסיף חיל בלמודו למען יהיה לכבוד בבית ישראל. פה ושם הננו רואים נשים מביאות אוכל, מרק ובשר בקלחת מכוסה במפה להשביע נפש הפרושים, אשר כל מאכלם הוא לחם יבש ודג מלוח כל השבוע, והאשה טובת הלב תשמח במעשיה כי זכתה לרות נפש תלמיד חכם, ומה עלץ לב האיש אשר הצליח כי אחד הפרושים יאכל על שלחנו ביום השבת, ובכבוד גדול עמדו הוא ואשתו לשרת את האורח היקר, יען רבים היו בין הפרושים אשר בכל הון לא עזבו את בית המדרש ללכת לאכול בבית איש, יהיה מי שיהיה, לבל יבטלו מדברי תורה שעה אחת. ומבתי נכבדי העם הביאו להם אוכיל גם ביום השבת, ומי יוכל לספר משוש לב האשה הצעירה בשוב אישה הפרוש מלא תורה כרמון אחרי עבור איזה שנים אשר לא ראתה את אלוף נעוריה, ולבה שמח בגאון ד’ בראותה רב העיר ונכבדיה באים אל ביתה לברך את בעלה הגדול בתורה אשר בו יתברכו אלהים ואנשים.

ואתם סופרים צעירים נקל לכם למלאות שחוק פיכם על אולת הדור הישן, יען מעולם לא ידעתם עונג אחר מלבד מושב לצים לדבר מהתלות, בבתי קאפפע, או בסוד נערות בתולות חכלילות עינים כחולות בפוך, ומדברים חונף על פי רוח העת החדשה, כחק לאצילים יחפים, ואנחנו בשם אבותינו הישרים נתפאר, כי לא ידעו תענוגות הבל כמכם. ויהיו טובים.

מי האיש אשר לא ראה כבוד התורה ותמימות תומכיה בכל לב, ואף גם בחרף נפשו לא יוכל להבין רוח הדורות לפנים. כי איך יבין באמת, איש החי לפי רוח העת החדשה, אשר עליו לרדוף להשיג די כסף למען תמצא ידו לבוא בסוד רוזנים למלא חפץ אשתו להתראות בין אנשים כגברת, לגור בהיכלי ענג. לצאת במרכבה רתומה לחשמל. לשכון בקיץ במעון נחמד על שפת הים או במרום הררי עד ביער עצי ברוש, תחת אשר מעולם לא טעם טעם ענג רוחני מלבד שחוק הקלפים.