הסוחרים בערים הגדולות בערי קאוונא וליטא, היו כמעט כלם יהודים, ודבר יקר היה למצוא חנות נוצרי, אחרי אשר בכלל לא רבים היו הנוצרים אשר ישבו בערים. רבם היו אכרים עבדים לאדוניהם. והאצילים ישבו איש איש בהיכלו על אדמתו, או נסעו להשתעשע ולחיות חיי הוללות בארצות רחוקות, או עשו להם ימי משתה ושמחה תמיד יום יום בבית אציל אחר, והיהודים היו מנהלי מסחריהם. קונים ומוכרים. בכל בתי מרזח בכפרים או בדרכים ומסלות ישבו חוכרים יהודים, ועל פי רוב היו עניים. רוב היכלי האצילים היו באמת כהיכלי מלך, וסביבם גנות ופרדסים, יאורים עם בתי טחנה, וכל תענוגות בני אדם. ותחת אשר כל החוכרים, הקונים והמוכרים היו יהודים, הנה היו כל המנהלים והמשגיחים על שדות ורכוש האצילים כלם נוצרים. ורוב המסחרים נעשו על ידיהם, מלבד האצילים הקטנים אשר רכושם לא רב היה, אלה ישבו תמיד על אדמתם וינהלו את סחרם בעצמם. והסוחרים הקטנים בין היהודים בערים הקטנות אשר לא יכלו ללכת בגדולות לקנות מאת האציל בסכום כסף רב. סחרו את האכרים העניים, ויקנו מהם את תבואות אדמתם, ויוליכון העירה. היו גם אז רוכלים בין היהודים אשר נסעו עם סחורתם מאציל לאציל, ומזה לחמם נמצא. ולפעמים מכרו את סחורתם גם להאכרים, גם לחנויות קטנות בערי מצער. כל צרכי הממשלה נקנו על ידי חוכרים יהודים. עד כי גם מבצרים ומצודות נבנו בידי יהודים, ומה גם כל צרכי חיל הצבא, בגדי הפקידים ושרי הצבא, תבן ומספוא לסוסיהם, ועוד כאלה הכל היה ביד החוכר (פאדריאטשיק) היהודי, גם בנין גשרים ומסלות אבן, ובמשך הימים גם בנין מסלות הברזל (1860, מסלת ווילנא – קאוונא – ווערבאלען על גבול פרייסען) נעשו בידי יהודים. עגלונים מוליכי נוסעים מעיר לעיר היו כלם יהודים, וכן היו כמעט כל חוכרי תחנות הפאסט יהודים. הפאסט להוליך נוסעים, יסדה הממשלה טרם היו מסלות ברזל בארץ, והאיש אשר חפץ לנסוע מהרה ולא יכל לחכות על העגלון היהודי, נאלץ לקחת רשיון מאחד פקידי הממשלה, ובא אל התחנה וישלם מחיר העגלה ושנים או שלשה סוסים לפי מחיר כל וויערסט (קילאמעטער), ובבואו אל התחנה השניה, שלם עוד הפעם, ובכל תחנה נתנו לו עגלה אחרת וסוסים אחרים, ולפי ערך המחיר אשר קבלו העגלונים היהודים היה מחיר הפאסט פי שלשה או ארבעה, ואמנם רק העשירים יכלו להתענג לנסוע בעגלות הפאסט. אבל גם עניים מצאו לפעמים ענג רב זה, במצאם בדרך את הרכב השב מהתחנה בעגלה ריקה. ואף כי אסור היה לו לקחת איש זר על עגלתו, בכל זאת עשו זאת תמיד במחיר 10־20 קאָפּ. ונוסע פסול כזה לא הובא ישר עד התחנה, ונאלץ תמיד לרדת מן העגלה במרחק כברת ארץ ממנה לבל ידע החוכר.

בית דואר למשלוח מכתבים לא היו ברוב הערים הקטנות, וגם בערים הגדולות לא היו עוד תוי פאסט דבוקים על המכתבים, וכל שולח מכתב נאלץ ללכת לבית הפאסט וישלם את המחיר. והניחו חותם על המכתב. ורק ברבות הימים החלו להדביק תוים (מארקען). ומהערים הקטנות שלחו את כל אגרותיהם וגם כסף, ולפעמים גם תכריך קטן על ידי שליח מיוחד, אשר זאת היתה מלאכתו. השליח, או כאשר כנוהו בשפת המדינה “האָדאק” (ההולך) הלך תמיד רגלי ומשענתו בידו, והיה האיש איש נאמן רוח וכלם האמינו בו, וישלחו על ידו גם סכומי כסף גדולים, ותמיד עשה משלחתו באמונה, ומעולם לא שמעתי, כי נמצא בהם מעל. אחרי אשר כל העם כמעט חי חיי ישרים, ולא רדף כסף חמסים. הנוסעים בעגלות, או הולכי רגלי אשר היו הרוב, היו בטוחים משודדים בימים ההם יותר מעתה, ובערים קטנות רבות לא נמצאו אף עגלונים, וכמעט כלם הלכו רגלי, ביחוד בימי הקיץ, כקטן כגדול, ומלבד האצילים או גדולי שרי הממשלה לא נסע איש במרכבה.

כל סחר הארץ היה בידי היהודים. מסחרם היה בתבואת הארץ, בר, חטה ושעורה, שבלת שועל וכל מיני קטניות. עורות, צמר ופשתים. עצי בנין נשלחו לפרייסען באניות שיט על פני הנהר ניעמאן. והתבואות נשלחו דרך חפי ים הבאלטי ליבאוי וריגא לדאנציג. ומפרייסען הביאו את כל הסחורות אשר לא נעשו אז ברוסיא. ועל כן פרח אז סחר הקאנטראבאנד, אך היהודים עצמם לא הוליכו את הסחורות האסורות מפרייסין. גונבי המכס היו כלם נוצרים, ביחוד האכרים אשר ישבו קרוב אל הגבולים השונים. ועל פי רוב הלכו ישר דרך שער בית המכס, והפקידים לקחו שוחד ויתנום לעבור בלי כל מפריע, ואם הצליחו המרגלים והאורבים לתפשם בכף, גם אז לא תלום על העץ. ובסך כסף פדו את נפשם וסחורתם, ואם פגשו איזה אורב בדרך הלכו עמו עד בית המלון, ושם אכלו ושתו עד לשכרה. וילכו לדרכם. והאורב השכור נשאר ישן. ולפעמים קרה, אם פגשו שנים או שלשה אורבים, באו לבית מלון בדרך או כפר, ושם העלילו על האורבים, כי הם המה המוליכים את הסחורה האסורה, ושוטר הפאליציי הכפרית (אוריאדניק) בא ויאסור את האורבים, ובין כה נתפשרו כלם. ויהיו לאוהבים, ויעשו להם כרה ויאכלו וישתו וגם באקשיש לקחו. ואיש איש הלך לדרכו שבע רצון ושמח. ולא מקרה זר היה לראות אנשי צבא משומרי הגבול, הביאו בעצמם סחורות אסורות במחיר מצער. ואני בעצמי נסיתי זאת בשנת תרל"ג בשובי מאשכנז דרך גבול טויראגען (טאווריג) והבאתי עמדי שתי תיבות מלאות ספרים, ועזבתים בבית שלום המכס בפראסטקען, יען לא חפצתי כי ישלחום אל הצענזורא בווילנא, אשר ידעתי כי רבים מהם יאבדו או יגנבו. והנשארים אקבל אחרי עבור שנה או שנתים. ואני הלכתי כארבעה או חמשה וויערסט לעיר קטנה אשר שם ישבה דודתי האלמנה, ואחרי עבור שעות אחדות הביאו לי שני אנשי צבא את התיבות עם הספרים אלי, ובעד טרחתם קבלו ממני שלשים קאָפּ.

באנקים לא היו בערים הקטנות, והסוחרים לוו כסף מיד יחידים בשטר עסקא. ורבים פקדו את כספם ביד הרב או ביד עשירי העיר. והסוחרים הקטנים לקחו תמיד הלואות בלי נשך מידי אוהביהם ומיודעיהם בתור “גמילות חסד”, וכל אחד הלוה לרעהו בחפץ לב, אם רק האמין כי איש ישר הוא, ובאופן כזה עזרו איש לרעהו תמיד. וכן היה גם אחרי כן זמן רב, עד אשר הופיעה “העת החדשה” עם השכלתה, ואי האמונה באלהים משך אחריה גם אי אמון באדם. בידי הרבנים היה תמיד כסף פקדונות נדה אשר פקדו המחותנים, או בעלי דין תורה. כי בעת ההיא רחוק היה למצוא איש יהודי אשר יגיש משפטו לפני שופטי הממשלה, תחת אשר לא דבר חדש היה. כי הנוצרי אשר היה לו ריב כסף עם יהודי, בקש בעצמו ללכת לדין תורה אל הרב, באשר גם הנוצרים היו בטוחים כי הרב לא יטה משפט לטובת היהודי, ולפעמים באו גם אצילי פולין והועידו את היהודי למשפט הרב. אם קרה דין תורה בסכומים גדולים בין סוחרים עשירים, בחרו תמיד בשלשה רבנים מערים שונות ויביאום למקום אחד, וכל אחד מבעלי הדין נתן ערבון כסף ביד הרבנים “לקיום הפסק”, וכאשר הרצו הרבנים נאלצו כלם לקיים את פסק דינם.

כסף ניר לא נראו אז בארץ, מלבד זהב, פלאטינא, כסף ונחשת, ובימי מלחמת קרים פתאם היה מחסור במטבעות קטנות עד כי שלמו עשרה עד חמשה עשר קאפּ. במחיר חלוף רו"כ אחד. וכל “קהל” בעירו עשה לו מטבעות ניר. וכלם קבלו את פסת הניר במחיר אשר קצבו עליו, ועל קלפי ניר עב הניחו חותם הקהל ומחירו הקצוב. והניר היה מצבעים שונים, ועל פי הצבע הכירו כרגע את ערכו, ותהי הרוחה כמעט, והדבר נמשך זמן רב גם אחרי המלחמה.

סוחרים גדולים נאלצו לשלם להממשלה מס “הגילדא”. והגילדא היתה משלש מחלקות. גילדא ראשונה שלמו עשירים גדולים אשר עשו מסחרים גדולים. והקטנים, שלמו גילדא שניה או שלישית. סוחר בעל גילדא ראשונה היה נכבד מאד לא לבד בעיני העם, אך גם בעיני הממשלה, ולו היו גם זכיות מיוחדות רבות. כי יכלו לקנות שדות וחצרות, ולא נקל היה להביאם לבית משפט הממשלה, וכאלה עוד רבות, אשר לא כל בן אדם רמה זכה להן. מפני גילדא ראשונה חתו כל התקיפים וראשי הקהל, ודברו היה כמשפט מושל, ואיש לא העיז להתחרות בו. היו אמנם איזה יחידי סגולה בעלי זכיות יותר גדולים מהם. והמה אלה אשר שלמו מחיר גילדא ראשונה שלשים שנה בפעם אחת וישיגו תואר “אזרח נכבד” או גם “אזרח נכבד לדורותיו” (פאטאמסטוועני גראזדאנין. או “פאטאמסטוועני פאטשאטני גראזדאנין”). אבל זה היה חזון יקר גם בערים הגדולות. ולא לבד סוחרים עשירים זכו לתואר נכבד זה, אך גם מלומדים או אלה אשר עשו רב טוב להממשלה. ואלה בעלי הגילדא אשר להם היה הרשיון לבוא לפנים רוסיא, היו הראשונים אשר הובילו סחורות מאסקווא לערי ליטא וזאמוט, והם המה אשר זרעו זרע השכלת רוסיא, אשר לא שמענו ולא ראינו סביבות גבולות פרייסען, ואיש לא שמע שפת רוסיא, וגם רוסים לא ישבו בינינו. וההשכלה הדלה אשר שררה בינינו היתה כלה השכלת אשכנז הקרובה אלינו, והשכלת רוסיא הרחוקה מאתנו, היתה רחוקה גם מהרוסים עצמם.

פשיטת הרגל לנושים טרם היה עוד למנהג “בעלי בתים נכבדים”. ואם קרה לפעמים רחוקות כי אבד איזה סוחר את כספו בענין רע, ידעו כלם כי לא במעל עשה זאת, והאיש אשר קרה לו אסון כזה, תמיד התאמץ לשלם לנושיו מעט מעט, או מכר את ביתו וכל אשר לו, לבל יחלל שמו ולא יאמרו עליו כי בלע חיל זרים, ואם היה האיש בעל בעמיו, התאמצו קרוביו ורעיו לתמכו ולהושיבו על כנו כי ישוב למצבו בעולם המסחר. ובהיותי נער תארתי לי בדמיוני, כי באופן זה חיו אבותינו בשבתם על אדמתם לפנים. והדמיון הזה השאיר רושם עמוק בלבי, עד כי בבואי לארץ הקדושה, תמיד חפשתי למצוא זכר לחיי ישרים כאלה, ולפעמים מצאתי זאת בין החרדים בערים הקטנות ובאיזה מושבות האכרים אשר לא נתברכו עוד בהשכלת איירופא.

כל תושבי הערים הקטנות, כרבם חיו כבני משפּחה אחת, ואיש איש מהם ידע כל הליכות בית רעיו, עד כי לא היו כל סודות בניהם, לכל משתה ושמחה בבית איש באו כל גרי העיר. ואם אסון קרה לאחד, באו כלם לנחמו, וכל אחד היה נכון להושיט לו יד עזרה. גזרה כי באה מאת הממשלה – וכזאת קרה כמה פעמים בשנה – אז נוסדו כלם יחדו. כלם התאספו לבית הכנסת להתיעץ מה לעשות לבטל את הגזרה, ובכל חפץ לב נתנו כלם כסף כפורים כפי מסת ידם, ואי אחדות יתכן היה למצוא רק בין אנשים יחידים, אבל לא בענין הנוגע לכל העם, ולא שוא יתאוננו זקני העם בימינו על הדור החדש אשר לא ידע את אבותיו, ובענין זה היו “הימים הטובים לפנים” ימים טובים באמת.

קטן ודל היה המסחר בכלל כנפות האל, מאין חפי אניות, מאין מסלות ברזל ובאין בתי חרשת מעשה. מסלות אבן אמנם החלו לסול ממיטוי דרך יאנישאק, שאוועל, סקאדוויל עד גבול פרייסען דרך טויראגען, מסלת אבן לא סללו עוד אף לקאוונא בירת הפלך. וגם יבול אדמת פלך קאוונא הוא דל ורזה בכלל, ולרגלי הגזרות וההגבלות מצד הממשלה, מצאו יהודים מכשולים אין מספר על כל מדרך כף רגל, ולא יפלא אפוא אם העניות ישבה לכסא בכל נאות יעקב, ובהיות רעב בארץ – את אשר קרה לא לעתים רחוקות –, היו היהודים הקרבנות הראשונים, ולולא איסור הממשלה אשר אסרה על היהודים לצאת את הארץ, כי אז היו נכונים ללכת אל אשר ישאום הרוח. ועוד בשנת תרי"ז בקשו עשרת אלפים יהודי פולים מאת יהודי אשכנז להשתדל בעדם לפני הקיסר החדש אלכסנדר השני כי יתנם לעזוב את הארץ, ויהודי אשכנז אמנם השתדלו אבל לא הצליחו.

בשתים שלש שנות ממשלת אלכסנדר השני אחרי מות אביו, לא נראה כמעט כל אות לטובת היהודים, אף כי פעם אחת השמיע בפה מלא כי משפט אחד יהיה לכל בני הדתות השונות. אבל בסתר ידעו כלם את החק הישן “מלבד היהודים” ורק בראשית שנות הששים, אז ראינו איזה אותות לטובה. וגם אלה באיפת רזון. ורק התקוה החיתה רוח העם, כי בעוד מעט ותהיה הרוחה, וביחוד, יען איזה כתבי עתים רוסים החלו לדבר טוב על ישראל, את אשר לא שמענו מעולם עד העת ההיא.