אם עלה על לב איש ללמוד לדעת את היהודים ברוסיא, חייהם ומצבם הרוחני לפנים, עליו היה לדעת רק חמש משפּחות ידועות, תכונתן ועלילותיהן. ואם את אלה ידע, אז ידע כבר את כל הגוי כלו.

משפּחה אחת הגדולה במספר בני ביתה, היתה המשפּחה העניה. רוב או כל בניה מצאו לחמם הדל ממלאכה ומסחר קטן, ומהם מספר לא קטן אשר לא ידע כל מלאכה וחסרי כסף למסחר, היו למלמדי דרדקי, סרסרים, שמשים בבתי תפלה, שדכנים, ובדור החדש נרשמו כל אלה בספר “הבטלנים”, כפי אשר רשם אותם הקיסר ניקאלאי הראשון לאנשים אשר לא יצלחו למאומה. אף כי לא באשמתם, ולא מענג נפש בחרו בפרנסות יקרות כמו אלה. אשמת הממשלה הארורה, ממשלת זדון אשר לא נתנה לנתיניה היהודים להרים ראש. פה לא תלך, וזה לא תעשה, ואל כל משרה לא תגע, ואל האדמה לא תקרב, ואניות אויר לגור בהן, טרם היו בארץ, ועל כן נאלצו לאכול איש בשר זרועו. כעטלפים התחבאו, כתולעים התקבצו בנקיקי סלע, פחדו לצאת החוצה לראות אור יומם, פן יראם השוטר, הקאזאק, הפקיד, השר, האוריאדניק, לבל תשלוט בהם “עין הרע” אשר ממנה פחדו כלם, לא רק נשים זקנות, ולעין הרע כזאת לא הועילו כל הלחשים והקמעות, אף לא ברכת הצדיק מטאלנא.

רוב בני המשפּחה הגדולה הזאת, לא היו בטוחים בלחמם ומנוחתם אף חודש ימים אחד, ימי חייהם היו תלואים בנסים או במקרים, מאין איש ידע להגיד מה ילד יום מחר. אפס אם מצבם החמרי לא היה בטוח. הנה היה מצבם המוסרי איתן, בטוח, מוצק כברזל, בנוי על יסוד התורה, היסוד הכללי גם לכל המשפחות האחרות, ולכל הגוי כלו.

המשפּחה השניה היתה משפחת הלומדים והמיוחסים. הקטנה במספרה אבל גדולה בערכה. במצבה החמרי יכלה להמנות על המשפּחה הראשונה, אף כי לפעמים רחוקות קרה, כי אחד מבני ביתה נמנה בין העשירים. המשפּחה הזאת לא היתה “ביוראקראטיש” כאשר יספרו לנו איזה הוללים צעירים אשר כל נוצר תורה היה להם לחגא, ושומר דת משל בפי כסילים. שקר גדול הוא כי בני המשפּחה הזאת התגאו וירמסו על ראש דלת העם, ובא האות כי אלה אשר כנה העם בשם “אריסטאקראטים” לא היו מבני המשפּחה הזאת. האריסטאקראטים אשר מספרם היה אחד או שנים בכל עיר גדולה, היו כרבם עשירים בורים אשר התעשרו פתאם, ומאין להם כבוד תורה ויחוס אבות, התגאו בעשרם ויאמרו לפסוע על ראש העם ברדפם אחרי הכבוד אשר לא השיגו מעולם. ובמספרם הקטן כלא נחשבו, והעם מאס בהם גם אז, עד כי בראותם כי ממשלתם לא תכון בחזקת היד, עזבו את העם מכל וכל, ובאופן היותר טוב נאלצו לחיות חיי בודדים, רחוקים מן העם כמנודים, ובמשך הימים התבוללו בין העמים.

בני המשפּחה השניה לא התגאו על העם מעולם, ולא יכלו לעשות זאת בשום אופן, יען הדבר הזה הוא נגד רוח התורה, אשר על ידה גדל כבודם, ורק העם עצמו העלה אותם למעלה ראש מפני כבוד התורה החופף עליהם. העשיר היה תמיד הראשון אשר התאמץ להתחתן בבן תורה. “העלוי” היה תמיד בן עניים. והעשירים שלחו תמיד צידים בתמונת שדכנים לצודם ברשתם. הרב אשר הבין לכבד את עצמו שלח להתחתן ברב אחיהו, ולא בקש קרבת עשירים. הרב לא חשב את הכסף לכבוד והגרה למעלה¹ ואם קרה לפעמים רחוקות כי התחתן בעשיר מפני דחקו או מסבה אחרת, הנה תמיד התגאה העשיר במחותנו ולא להפך. ואם לא הצטיין העשיר בנדבת לבו עד העת ההיא, נאלץ להיות לאיש אחר מפני כבוד הרב מחותנו אבי חתנו או כלתו. ולא לבד כי “היחוס” לא הרע לעם, אבל הביא עוד טובה רבה. כי המיוחסים היו תמיד נדיבי עם אלהי אברהם אשר לא חשכו את כספם ועמלם ואף את נפשם לטובת עמם האמלל, את אשר לא עשו כזאת בני משפחות אחרות. וכלל גדול היה בעיני העם, כי כל “למדן” הוא בלי ספק גם איש ישר לב ותם דרך. הלמדן לא יכזב ולא ישקר, ולא ימעל בכסף עמיתו ומה גם בכסף הקדשים, הלמדן לא ילבש גאות תועבת אלהים ואדם, ולא יעשה עול, והאמונה הזאת היתה חזקה בלב העם, עד כי לא האמינו כי יתכן מקרה יוצא מן הכלל. כי על כן היתה המשפּחה הזאת לראש, ובכבודה התימר על העם, ובחפץ לב נתנו עטרה על ראשה.

המשפּחה השלישית, העשירה, לא היתה למשפּחה מיוחדה על פי מספר בני ביתה המעט, אולי אחד מחמשה אלף או רבבה. ובכל תהלוכותיה לא הצטיינה כבני משפּחה מיוחדה, רק בשלחנה המלא דשן, ולפעמים גם בידה הפתוחה והנדיבה. ואלה אשר אמרו למשול רק בכח עשרם לבד, הרגישו כרגע, כי הדלת סגורה לפניהם, ואם פתחוה בחזקת היד, מצאו חדר ריק ושמם, ובענין זה לא נשתנה המצב מאז עד היום בדור האחרון. וההבדל הוא רק, כי אז נאלצו לכוף ראשם לפני נושאי דגל התורה, ועתה המה חיים חיי הפקר, ואם לא כלם, אבל רוב גדול מהם בערים הגדולות במערב איירופא ואמעריקא. ולכבוד אמעריקא עלינו להודות, כי עשירנו פה קרובים אל העם וצרכיו, הרבה יותר מעשירנו במערב איירופא, ועשרת מונים כסף יפזר לטובת העם. עד כי היתה הנדיבות למין תאוה או “ספּאָרט” (משחק) להרעפארמים באמעריקא, ומאין להם כל דת אחרת, עשו להם את הצדקה לדת, על פי התורה החדשה אשר יורו להם קדושי עליון, סרוחי טבולים במקות ר' יצחק חלבן בסינסינעטי.

בשלשה תארים תאר העם את עשיריו בימים ההם. האיש אשר עשרו עלה עד שלשה או ארבעה אלף רובל, “נגיד” קראו לו. ובעשרת אלפים היה “עשיר” ואם הגיע עד שלשים אלף בשם “גביר” נקרא. ועל כן נקל להבין כי לא נמצא אחד אשר יפזר חמשים או מאה אלף שקל בפעם אחת. הנדבות היו קטנות, אבל רבות במספר, נדבות אשר אין זכר להן עוד לרגלי השתנות המצב והחיים בימינו עתה. כי מי ילך עתה לאסוף נדבות “להכנסות כלה”, נשרפים, יורדים, פדיון שבוים, וכאלה. היו אמנם “יורדים” אנשים נכבדים אשר התאמצו להסתיר דלותם, ויתנו נדבות לא פי כחם, ואני ידעתי “בעל הבית” אחד אשר אבד את הונו, והוא אב לתשעה בנים ובנות, וכאשר באו לבקש ממנו נדבה, הלכה אשתו אל אחת מרעותיה ותתן את נזמיה בעבוט ותביא את הכסף. מבקשי הנדבה הבינו את הדבר, ולא חפצו לקבל את הנדבה. אבל האיש אלצם לקחת לבל יחללו את כבודו. ובכלל נתן העם כסף רב לפי ערכו.

משפּחה רביעית היתה “בעלי המלאכה” אשר היו למשפּחה מיוחדה רק בערים הגדולות אשר מספרם היה רב, ויהיו חברים אל “הצעך” (מין יוניאָן), ותמיד בנו “בית מדרש” או בית תפלה מיוחד להם, ובפלכי רוסיא הקטנה והלבנה קראו לבתי תפלותיהם בשם הקצר “חברה פ”צ" (פועלי צדק) ויהיו יהודים תמימים ככל אחיהם ולא נבדלו במאומה רק בשם. השם אשר השמיע לכל, כי בבית ההוא יתפללו רק אנשים מדלת העם, ויודעי תורה מעטים ביניהם, ומיסדי הבית ומנהליו היו “החייטים” אשר מספרם היה רב יותר מבעלי מלאכה אחרת. וכל המלאכה הזאת היתה רק בידי היהודים. ויהי הדבר לפלא אם נמצא לפעמים חייט פועל נוצרי, ומהם, החייטים, היו תמיד מריבי הקהלה ומתנגדי ראשי הקהל, אשר הביטו עליהם מגבוה. ויהיו נחשבים לעזי פנים שבדור, אשר מאנו להכנע לתקנות הקהלה. ובאחדותם היו קרובים אל החסידים, חסידים בלי אמונה בקדושים.

המשפּחה החמשית היתה משפחת “בעלי הבתים”. אלה היו העמוד התיכון בכל קהלה. כרבם לא עשירים אך גם לא עניים. מהם סוחרים, בעלי בתי מרזח ומלוי ברבית. מהם רבים יודעי תורה מעט או הרבה, את בניהם לא שלחו ללמוד בישיבות וילמדו רק “בחדרים” ויחנכום למסחר לעזור על ידיהם. ועל כן היה שם “בן בעל הבית” למלה ולאות כי איננו בן תורה, ולא בעל מלאכה, רק “בחור” פשוט לא למדן ולא עם הארץ, יודע לכתוב מעט זארגאן או עברית, לא ילך ללמוד בבית המדרש, ולא ילמוד מדעים אחרים, רק “חשבון” מעט הנחוץ לו במסחר אביו. “בעלי הבתים” כלם ישבו בבתיהם, ולא הלכו לגור בבתי זרים, “בשכנות”, ולא מכרו את בתיהם אשר ירשו מאבותיהם, או גם אם בנו בעצמם. בית נחלת אבות היה יקר מאד מאד בעיניהם. והבית אשר ישבו בו אבותיו ואבות אבותיו לא מכר ולא החליף בעד כל הון. אם העיז איזה שדכן להציע לפני בעל הבית להתחתן עם “בעל מלאכה”, עליו היה לקחת עמו דברים כדיפלאָמאט, ברמזים, מפחד פן יתגלגל ככדור מאת השלבים, אם יציע כזאת בדברים ברורים, מלבד אם החתן היה בן תורה נודע לשם, אז לא חשו עוד למלאכת אביו, והחתן היה למיוחס אשר גם עשירים גם רבנים חפצו קרבתו, ויותר מהאנשים התגאו הנשים בכבוד יחוסן, כי “אין בעל מלאכה בכל משפחתן” ונשים פתיות כאלה לא חסרו אף בין נשי בעלי המלאכה עצמן, אשר התגאו אשה על רעותה בריבן, האחת התפארה כי אבי זקנה היה קרוב לרב פלוני, או היה שוחט, מלמד עם בחורים גדולים גמרא, או היה בעצמו מופלג גדול בתורה, והשניה מצאה בשק זכרונותיה, כי דודה אחי אמה היה נדבן, בעל צדקה גדול אשר הסכין לתת תמיד “מתן בסתר” אף כי לא היה “למדן עני ואביון”, ועל פי רוב נשמע ריבות כאלה רק בין נשי דלת העם. תחת אשר לא נשמע כזאת מפי המיוחסות באמת. אלה ידעו לשמור על כבודן ויחוסן, אך לא להתגאות, בדעתן כי הגאוה היא תועבת נפש עדינה, וכזאת הסכינו לראות בבתי הוריהן אשר היו אצילי הרוח באמת. ונשים עדינות כאלה מספרן רב בימים ההם, תפארת בנות ציון אשר שמו עטרת כבוד על ראש בעליהן, ולא שוא התברכו בהן כל יודעיהן, וזכרן נשאר קדוש לכל זקני הדור עד היום הזה.

החזון אשר חזיתי על היהודים והיהדות בזאמוט, ליטא ורייסין, נשתנה הרבה בפולין, רוסיה הקטנה, וואהלין, פאָדאָלסק ובעססאראביען, ובדרום רוסיא בכלל. שם חדלה ממשלת התורה ועמה היהדות הטהורה. שם בערבות אוקריינא בין שדות מלאים כל טוב, בפאדאליען ובכרמי בעססארביען, שם לא עמלו היהודים למצוא פת לחם כבזאמוט הדלה, ושם תחת התורה הביאו מתקדשים בורים את היהדות הקאטולית, החסידות, עם כל חלאתה, ויתנוה לעם במקום תורת ישראל אשר בעלוה הליטוואקים הגסים “עד כי גם הכלב בליטא הוא למדן”. הרבי “הקדוש מבטן” הוא האלהים, הוא התורה. כל מלה היוצאת מפיו בוקעת חלוני רקיע, במבט עין ירפא חולים. ובעשן מקטרתו יעלה השמימה לתקן עולמות אשר שכח אלהים לעשות, ובקריצת עינים יחולל אילות ויפקד עקרות. הרבי כי ירים קולו בתפלתו ירגיז יריעות השמים, וכי יגעה כשור, אז תנוט תבל ומלאכי מרום ידדון מפחד פן בא הקץ לכל בשר, והרבי עצמו די לו בתפלה, ואין חפץ לו ללמוד את התורה, אחרי אשר הוא עצמו הוא התורה. ואיך יהיו חסידיו טובים ממנו? להם די להביט בפני הקדוש, לתת לו פדיון וחיו. כי על כן כשחוק היה להם יסוד ישיבות. מפי מגיד, מוכיח ומטיף, מוסר לא יקחו. אגודות וחברות ש“ס, משניות, עין יעקב וכאלה, הבל נדף בעיניהם. הנה כי כן גם “היחוס” לא יכל למצוא מקום ביניהם, באין יודעי תורה “מיוחסים” והמיוחס האחד הרבי, הן הוא לא יתחתן עם בן אדם תולעה, אם לא יהיה בן או בת מושל בכסילים אחר, כמנהג המלכים לבל יערבו דם אדום בדם תכלת, ואם לא היו מיוחסים בין החסידים, הנה היו להם “תקיפים”. “התקיף אצל הרבי” היה העשיר אשר הרבה לו מתן, או “משולח” יעזואיט ערום אשר הלך לאסוף כסף “מעמד” בעד הקדוש” בכל “הנוף השייך להרבי”, הנוף אשר היה ארץ ממשלתו, ולרבי אחר אין חלק בו, ולא בא בגבולו, אבל התקיף לא היה מיוחס על פי ירושה, יען ברגע אשר אבד את כספו אבד גם את תקפו, ומבלי יתרון איש על רעהו, היו במדה ידועה “דעמאקראטים” יותר מהמיוחסים בליטא וזאמוט. אפס “האחדות” אשר אודותה תקעו והריעו כל נערי החסידים, האחדות הזאת לא היתה אחדות־עם, רק אחדות יעזואיטים, ולפעמים אחדות עדר רחלים תחת שבט רועה אויל אחד, הרועה את צאנו על שדה או ככר אחד. ולא יתן לצאן רועה אחר להסיג גבולו, ובכל זאת ריב תמיד בין הרועים לא חדל, והצאן השתתפו תמיד בריב רועיהם, ולפעמים עד שפך דם. ולא דבר חדש היה לשמוע שנאת חסידי בצאות ראחמעסטריווקא, לאחיהם עובדי אליל טאלנא, ואף גם אם הרועים היו אחים מבטן, בני אב אחד, אך לא בני אל אחד, ולאחדות צאן מרעיתם היה גבול געאגראפי, כבין מושלי הארץ, וספורי אחדות החסידים המה אמת ככל ספורי קדושיהם. אפס האיש אשר ראה איזה “שטיבלעך” (בּתי תפלה) לאלילים שונים בעיר אחת, נוכח כרגע מה גדולה האחדות אשר בה התפארו הנערים אשר זה לא כבר עזבו את אגם הרפש בקאצק או טשערנאבל ויהיו לכותבי ספורים בכתבי עתים זארגאנים. וזאת עשו רק למען כסות חרפת אבותיהם. אף כי באמת לא באבותיהם האשם, רק בקדושיהם. כי אמנם לא נוכל להאשים יתום נעזב אם נשאר בור בלי כל חנוך, או אם אב שותה שכור לא יחוש להשגיח על בנו כי ילך מישרים, ואם לא טוב עשו פרחח אלה להודות על האמת, ולהשליך ספורי “שבחי הבעש”ט" וכל קדושיו עמו לשער האשפה, אשר שם מקומו, ולא לתרץ שקר ישן אחד בעשרה שקרים חדשים, ולהתאמץ לתקן את המעות אשר נחלו מרבותיהם הנוכלים, כי יהיו יהודים ככל בית ישראל, ולא יחלקו עוד למפלגות אין מספר, כמספר אליליהם. כי כבר בא מועד לגרש את “המיססיאָנערים החסידים” מקרבנו, ולהיות לעם אחד כאשר היו אבותינו טרם לדת לאיאלע העברי, והיהדות הקאטולית אשר נהפכה עתה ביד הצעירים ליהדות ניהיליסטית, יהדות ללא אלהים וללא תורה, ואף לא חסידית.

בכלל חיו היהודים חיי אחדות. מריבות וקטטות על דבר רבנים ושוחטים קרו לעתים רחוקות, ואם קרו, היו הרבנים תמיד המכריעים ויביאו שלום בקהלותיהם, ורוב המריבות היו רק בין ראשי הקהלה, חוכרי מס הבשר או מאספי המסים בעד הממשלה (זבארשציק) אשר עליהם היה גם להביא את קרבנותיהם לעבוד בצבא, וריב תמיד היה ביניהם ובין העם באשמת הממשלה וחקי סדום אשר העמיסה על צואר עם חרמה, ושקר יעידו היום ההוללים החפצים לראות און ביעקב כי לא יכלו לשבת במנוחה, כי אמנם, לולא הממשלה הארורה, יכלנו להיות גוי שוקט ובטוח מאין כמנו. העם אשר לו חקים ומשפטים ישרים. העם השומר את דתו ולא נטבע בבץ תענוגי בשרים, והיין לא ידליקהו ככל שכניו מסביב, לעם כזה תחסרנה הסבות לריב ומדנים ושפך דם, תחת אשר רוב העמים יחיו על חרבם אף בעת אשר ידם האחת אוחזת בדרבן או שלש קלשין, ואם לא פלא הוא. כי מעולם לא שמענו איש יהודי רוצח נפש אדם, עד הימים האחרונים, הימים אשר החלו המתבוללים להביא “חכמת יון” בלב העם אשר הסתפק בחכמת ישראל לבד, ובלבי אין כל ספק כי לוא נתנונן צוררנו מבית ומחוץ לחיות לפי רוח ישראל ותורתו על אדמת אבותינו, כי עתה היינו העם השוקט והיותר בטוח בין כל עמי התבל, לולא דבקה בנו הספחת הסאציאליסטית.

הנה כי כן, לא הזיק לנו “היחוס” במאומה, ואם היה עתה לסמל בלהות בעיני “הדעמאקראטים”, הוא רק יען, כי אין להם במה להתגאות, ובכל זאת אם נמצא ביניהם איזה “מיוחס” הנה לא יבוש להתפאר גם עתה.

(שאל אביך ויגדך)