אם להיות יהודי די הוא לדבר זארגאן, הנה יכלנו לחשוב גם את כל הסאציאליסטים, האנארכיסטים, הבונדיסטים, הקאמוניסטים והבאלשעוויקים, וכל הנשבעים לדגל האדום, גבורי “הפארווערטס” וחיל צבא “הקעמפפער”. כל שפחה רוסית המשרתת בבית יהודי, ובתוכם גם “השבת גוי” בקעלם, ואולי גם איזה עורכי כתבי עתים ראדיקאלים זארגאנים ליהודים. אף כי בשם קדוש ישראל לא יתהללו ותורתו להם תועבה. ואם יש לנו המשפט להבדילם מקהל הגולה או לא, אחת היא, יען לא חכו למשפטנו, ויעזבונו, ומאשרים היינו לוא עזבונו לנצח מבלי שוב עוד, אפס לאסון כל בית ישראל נשארו בקרבנו כבשר חי בגו האומה. בשר חי עמוק בעור יהודה, הטמא על פי משפּט התורה, וכל צרי לא יביא לנו מרפא, אם לא נגזר את הבשר החי מבשרנו.
היו ימים רעים לישראל. ימי צרה ותוכחה אשר זכרונם נשאר חרות עמוק בלב זקני יהודה החיים עוד עמנו היום. כי זה רק שנים שלשה דורות עברו למן היום אשר החשך כסה שמי יהודה בארצות הסלאווים כבארצות הקדם, וכל כוכב מאיר לא ראינו אף מרחוק, אף כי ידענו, כי איזה אור כהה, נראה בין החרכים במערב איירופא. אבל גם ידענו כי האור ההוא הוא רק אור מתעה, אור עץ רקבון אשר לא יגיה חשכנו. ראינו כי מפיצי אור טמא ההוא, בידם האחת הצלב והלחם בשניה. ובלחם מגאל כזה לא חפץ העם לנגוע. ראינו את פרייסען הקרובה לנו, עם כל סדריה וחסדיה לישראל, ובלבנו אמרנו טוב לנו למות במדבר רוסיא, מתת דגלנו ביד צר המחכה לנשמתנו, ותהי זאת נחמתנו ותקותנו כי סוף סוף נבוא לקץ גלותנו הארוכה, אף כי לא ידענו באיזה אופן, ומתי יהיה הדבר, ובכל הצרות האיומות אשר הביאו עלינו העמים החשוכים, לא הצליחו לנתק חוט תקותנו, כל עוד אשר חיי העם נקשרו בתורתם. ונטוו בכל עורקיו ושרירי לבו. כל העם מקטניו עד גדוליו, כלם ידעו והרגישו כי בלי תורה הוא רק פגר מת. ובלי יהדות הוא גוף בלי נשמה, ולא לבד כי עם שלם לא יוכל לאבד עצמו לדעת, אבל גם מאנשים פרטים לא שמענו אז, כי נמצא מאבד עצמו לדעת בין היהודים, כאשר לא שמענו כי נמצא רוצח בין קהל ד‘. התקוה החזקה אף כי רק ברוח יסודה, ולא ראינו אותה בעיני בשר בכל ששת ימי המלאכה, הנה יכלנו אף למשש אותה באצבעותנו בכל שבת ומועד. וגם בימי המעשה אם הרויח העני איזה קשיטות יותר מכפי אכלו, או כי השיג איזה מאכל טעם, בגד חדש, או עוף, חשך את כל אלה ליום השבת, וברגע אשר שבת ממלאכתו ביום הששי היה לאיש אחר, שכח את עולמו הצר, שכח את עניו ומכאוביו, שכח את מלאכתו או מסחרו, וכל מחשבותיו היו קודש לאלהיו, עמו ותורתו, כמו עבר פתאם לעולם אחר, ושם מצא אשרו. ויהי שבע ענג, ענג אשר לא יחוש היום אף עשיר מאשר. ענג אשר נתן לו די כח לשאת סבל החיים לשבוע הבא. ומי אשר לא ראה את חיי המשפּחה והרעות בימי מועד לא יוכל לצייר בדמיונו אנשים מאשרים יותר מהם. מי שלא ראה את היהודי בשובו מבית הכנסת בערב או בבקר ביום השבת, בשבתו אל שלחנו לאכול, ובאמצע מאכלו החל לזמר “זמירות” ד’ להודות לאלהים חסדו אשר נתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש אף כי לא פעם אחת היה רעב ללחם, ולא לפעמים רחוקות מדיו קרועים, אבל נות ביתו, אשה כשרה וטובת לב תתקן את מעילו בלילה לאור הנר בשכבו לנוח מעמל היום, ותשקט רעבון בניו בדברים נחומים, ומה לו עוד. עתה, ברגע קודש זה הוא שבע. יקח את החומש ויבחן את בנו אם ידע מה שלמד בכל השבוע, יצוהו לשמור תורת ד‘. ינשק את החומש ויניחהו על מקומו. יגמור את סעודתו. יהגה בספר וינוח על ערשו, לפנות הבקר טרם עלות השחר, יקום משנתו, ילך לבית המדרש, שם ימצא כי איזה ממיודעיו או קרוביו כבר קדמוהו לבוא. כלם יושבים סביב השלחן הארוך. לא ידאג כי אין גאז ועלעקטריק, כי גם נפט לא ידע עוד מה הוא. והוא שמח באור נרות חלב אשר הכין השמש בערב שבת. ואם קשה להשיג נרות גדולים כי ידלקו כל הלילה, או יען מחירם גדול, הנה מה טוב הוא כי השמש הוא דל מבין ועל כתפיו ישכון ראש יהודי, ובחכמתו מצא מכונה קלה ופשוטה. העמיד ששה או שמונה נרות במערכה לאורך השלחן, במרחק רגל איש מרעהו, וקו ארוך מארג פשתן משוח בשעוה מעורב באיזה מין נפט, מתוח למעלה מנר אחד למשנהו. ונר גדול אחד בראש כלם, ובהגיעו לקצו, תגע האש בקו, והקו ינהל את האש וידליק את כל הנרות ברגע אחד, וכל הנאספים כלם יושבים סביב השלחן, ובאמצע יושב “הרבי” אחד מבעלי הבתים ויגיד לפניהם שעור בגמרא, משניות או עין יעקב. וספר פתוח לפני כל איש, שומע, מעיין ומפלפל, או מבקש כי יבררו לו מה שלא יבין. אצל שלחן אחר יושבים אנשים אשר לא יבינו בספר, ויאמרו תהלים, ושבעים ענג בהרגישם כי גם להם חלק בתורת ד’, בשירי בן ישי אשר התפלל, כי אמירת תהלים תהיה מקובל לפני הקב“ה כלמוד התורה, והתמימים האלה, חברי אגדת “שומרים לבקר” משכימי קום בכל יום גומרים את התהלים בכל שבוע, ולא יחושו אם איזה לץ יתלוצץ בהם לפעמים, באמרו כי איננו מאמין כי קבל הקב”ה תפלת דוד. המה מאמינים כי האלהים הטוב לא יעשה עול, וישלם להם שכרם בעולם הבא כלכל הוגי בתורתו, ומה גם כי לפעמים יש גם להם “רבי” אשר יתרגם להם את התהלים. ובהיות הבקר בשוב “הלומדים” לבתיהם לשתות טהע ולהכין את נפשם לתפלה, הנה המה, בעלי המלאכה והפועלים אשר הסכינו לקום בכל יום בבקר השכם לעשות מלאכתם. המה, בעלי שומרים לבקר, לא ישובו לבתיהם, וברגע אשר יאיר היום יתפללו ויגמרו תפלתם טרם יבואו הלומדים המיוחסים. ואז ישובו לבתיהם, יאכלו מכל אשר הכינה “עקרת הבית”. ישנו שינת הצהרים, כי מצוה היא, “שינה בשבת תענוג”. יקומו משנתם, ועוד הפעם ידם לתהלים. איש איש בביתו, ואחרי כן ילך לשמוע דרשת המגיד המקומי, או עובר אורח, ולפעמים מגיד מפורסם, שפתותיו נוטפות מר. “ממש פה מפיק מרגליות” והלומדים אשר לא יחושו לשמוע דברי אגדה או מוסר מפי המגיד, אשר לא יוכל להגיד דבר חדש אשר לא ידעו המה, או, כי בכל עת יוכלו למצוא בספר את כל דברי המגיד. ושנים שנים, זוגות ילכו לשוח, ובלכתם ידברו דברי תורה ומנוחת קודש על פניהם, כמו לא ידעו שבט נוגש מעולם, ואיש זר בן עם אחר כי יביט בפניהם ברגע ההוא, יוכל לשפוט, כי היהודים האלה יושבים על אדמת אבותם בארץ הצבי ונהנים מזיו השכינה, ובעת ההיא בשעה 2־3 אחרי הצהרים תראו רבים ינהרו לבית ד‘. בית המדרש ימלא אדם. סביב כל שלחן יושבים ולומדים. אצל שלחן אחד לומדים בהתמדה את המסכת האחרונה ומתעתדים לגמור את הש"ס בשמחה ובמשתה, ושם בפנה אחרת כבר גמרו ללמוד ששה סדרי משנה, ועתה החלו עוד הפעם מסדר זרעים, ולבם עלץ בד’, כי כבר הניחו משניות שלם בבאנק בטוח באוצר אלהים אשר לא יפשוט את הרגל לעולם, ועל שלחן אחר ילמוד הרבי “חיי אדם”, ובאין מקום עוד לשבת אל השלחן, יעמדו צפופים ומטים אזניהם לשמוע ברגש קודש כל מלה היוצאות מפי הרבי המבאר בשפה ברורה כל דין הנוגע להנהגת איש יהודי, ובלבו יחליט לקיים את פרטי הדינים, אשר בלעדם איננו יהודי שלם, וישמח כי נודעו לו ענינים ומשפטים חדשים אשר לא ידע עד הנה להזהר. ופתאם יסגרו כלם את ספריהם ויחדלו מלמודם, כי הנה קרא המתפלל “אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה” בקול רם. מתפללים “מנחה” ויפתחו את ספריהם עוד הפעם עד תפלת מעריב ומהם ההולכים לקים מצות “שלש סעודות”, ואחרי התפלה ישובו כלם לבתיהם “לעשות הבדלה”. מזמרים זמירות ומלוים את האורח היקר אשר יעזבם עתה למשך שבוע תמים. ולבם בטוח כי ביום הששי הבא לפנות ערב ישוב אליהם בשעה ידועה כפי הפראגראמע הרשומה שחור על גבי לבן בלוח מדויק דפוס ווילנא.
השבת, המלכה בת השמים שבה אל קנה תחת כנפי הכרובים, לספר ליוצרה מה נעים לשבת בסוד בניו עשרים ושש שעות, וכי השדוך בינה ובין בנו בכורו מצא חן בעיניה עד מאד, אף כי החתן הוא זקן בא בימים, בן שלשה אלף ומאתים, אבל הן גם היא איננה עוד רכה בשנים. גם היא כבר עזבה אחריה יותר מששים יובלים, וזקני הדורות חשדוה כי כבירה היא לימים מהחתן, יען ביום הולדו, כבר היתה בתולה זקנה כבת שלשים אלף. ורק יפיה סמכתה להתראות כבת עשרים בכל הדרה. פניה לא קמטו ושערותיה לא הלבינו במשך שנות לפ“ק או לפ”ג הקצרות, יען בהיותה בת מלך קבלה פרט השנים לפי חשבון אביה, אלף שנות האדם ליום אלוה. ועל פי חשבון זה צדקו חכמי הטבע בהחליטם כי מספר שנות התבל עולה למיליאנים.
הגיע תור חג המצות. אורח יקר הבא לבקר את אוהביו רק פעם בשנה, וכבר ראינוהו מרחוק, בחודש שבט. האחד הלך לאיזה עיר גדולה ויביא עמו סחורות שונות לבגדים חדשים בעד בני ביתו לכבוד החג. אחרים הכינו חטים למצות. נשים עניות פטמו אוזים למכור את שמנם “לבעלי בתים” לחג המצות. חייטים ותופרי נעלים כבר החלו עבודתם לעשות מלאכתם עד חצי הלילה, כי רבה עליהם העבודה בעד כל תושבי העיר, אם גדולה או קטנה. יען חנויות לבגדים ונעלים מוכנים טרם היו עוד בארץ, כי איך יתכן להכין בגד או נעל לאיש מבלי מדה מגבהו ועבי גבו, ומבלי דעת באיזה מין סחורה יבחר. בגדים מוכנים יתכנו רק “לגוים” אשר לא יחושו לשעטנז. וגם בגד קצר טוב להם. תחת אשר בגד כזה ליהודי נחשב להפקרות. ובכן היו כל הידים מלאות עבודה עד ערב החג, ובעלי מלאכה טובים וישרים אשר לא יגנבו “היתור” נאלצו לקחת להם פועלים מיוחדים עד החג. הזוללים והסובאים אשר היו רעבים כל השנה ללחמה של תורה וצמאים לדבר ד‘, מהרו ללמוד בהתמדה מיוחדה למען יעשו “סיום” לאיזה מסכת בערב פסח “לתענית בכורים”. בני בית הסוחר אשר נסע לריגא, דאנציג וגינשפריק לסחור את הארץ, כבר החלו למנות מספר הימים מתי ישוב האב בעל הבית לבני משפחתו לחג המצות. ומה גם בשושן פורים, אז החלו כל המכונות לעבוד יום ולילה בחריצות נפלאה לכבוד האורח. אופה המצות (פאדריאטשיק) החל לאפות את מצותיו. והעשירים אשר הכינו להם את הקמח זה כבר, היו הראשונים לאפות מצות, ולא רק מצות פשוטות, לחם עוני, אבל גם לושות בבצים. והשמחה גדלה מאד בבית העני אשר אליו הביא האופה את המצות. וגם העני שבעניים נתן איזה נדבה “למעות חטים”, מלבד עשר או עשרים אגורות לנושא הסבל אשר הביא את המצות, אף כי האופה ישלם לו מחיר עבודתו, כי גם הוא יהודי כמונו, וגם לו אשה ובנים וגם לו להכין הכל לכבוד החג. הבית אשר בו אפו את המצות היה מין “בית מחזה” אשר כלם הלכו לראות, “בית חרשת מעשה” אשר בו יעבדו מעשרה עד עשרים פועלים, וזה פלא כי כל הפועלים המה לא גברים, רק נשים באות בימים וגם בתולות, מלבד הגבר האופה, וכל פועלת מקבלת מעשר עד חמש עשרה “גראשען” ליום, ושמחות בחלקן כי במשכרתן יעזרו “להביא את החג אל בתיהן”. שר המשקים כבר קנה עשרים או שלשים לטרא צמוקים לעשות יין לארבע כוסות, וליינו טעם גן עדן, כי חלילה לו להונות את עם ד’, ועל שני לטרא צמוקים לא ישפוך יותר מהין אחד מים, והמים הובאו בהין חדש. כשר לפסח אף למהדרין מן המהדרין. והשכר אשר יעשה מדבש, הוא הפלא ופלא, יין שמורים הוא, קודש לד', כי רק לחג המצות יעשהו, אף כי לא לקדש עליו. יען מברכים עליו “שהכל” ואיננו פרי הגפן. אבל טוב הוא “לכבוד” בעד האוהבים והקרובים הבאים בימי החג לבקר את קרוביהם ואוהביהם.
הגיע “ערב פסח”. בכל בית מדרש “סיום” למסכת או לסדר משניות. עין יעקב. כלם שמחים כי בעוד איזה שעות, והאורח היקר בוא יבוא, לא יאחר רגע, בכל בית מהומה וגיל, כל אחד טרוד להוציא את הכלים ולבער את החמץ. הנשים מביאות את הכלים החדשים. הנערים רצים אל היאור או הנחל להטביל את הכלים החדשים הצריכים טבילה. והכלים הישנים, כלי בדיל ועופרת וביחוד כפות, מזלגות ושכינים יטבילו במים רותחים, אחרי אשר נקו ראשונה והטהרו, כלי ברזל באש יובאו עד אשר יאדימו ראשונה, ואחרי כן יובאו במים וטהר. והגברים ישרפו את החמץ, ובעוד שעה אחת, והבית נקי מלא אורה ושמחה. ידי בעלת הבית ובנותיה מלאות עבודה להכין הכל לערב, להאנשים והנערים אין מקום בבית כל היום כמעט, לבל יפריעו את הנשים ממלאכתן. האחד ילך לבית המרחץ. והשני עוסק בצרכי צבור, טרוד לחלק מצות, בשר ויין לעניים. לבקר בבתי “יורדים” אשר יבושו לקחת “מעות חטים”, להם ישלחו את המצות וכל צרכי החג לבתיהם בסתר, בכבוד, לבל יודע הדבר לכל ילוד אשה, לדאוג לאורחים עניים או לאנשי צבא יהודים אשר השיגו רשיון שר הצבא לעזוב את המחנה לימי החג, ועל היהודים לכלכלם במאכלי פסח, וחדרים לנוח. כל העם כלם הולכים אל הרב או הדיין למכור את חמצם. ויתנו להרב “כבוד יו”ט“, והעשירים ישלחו נדבותיהם לא לבד להרב, אך גם אל כל משרתי הקהלה. ובעת ההיא, והנה רעב לאורחים, יען כל בחורי הישיבה הלכו איש איש לחוג את החג בבית הוריו, וכמעט אין להשיג כל אורח אף בעד מכניסי אורחים ידועים אשר לא ינוחו ולא יוכלו לשבת אל השלחן לאכול מבלי אורח, ופתאם ביום חרותנו ישב אל הסדר בדד בלי אורח, היתכן? השמש מביהכנ”ס ירוץ ברחובות, יניא ראשו אולי ימצא למצער איזה אלמן או אלמנה להביאם בית נדיב.
כל העם מקצה ילך ברגש קודש לבית ד‘. אף כי לפעמים יתגנב בלבו חרדה קלה בזכרו, עוד שבוע או שבועיים לפני החג כבר שמע מתלחשים כי ההמון הקאטולי יתנפל על היהודים בחג הזה. חג נכון לאידו מחמס ידי צורריו, להעליל איזה עלילת שקר. אבל כרגע יזכור כי מצוה להיות שמח במועדי ד’, וחדות ד' מעזו, יבטח כי אלהים הטוב לא יעזוב את בניו ביד מרעים מבקשי נפשו, והנה בא בית ד' והבית כבר מלא אדם, כלם אחיו קרוביו ומיודעיו, והבית מואר בכל פנה. אור נעים אשר לא אחוש עתה לאור עלעקטריק בשום אופן, אור הבא פתאם בלי עמל, תחת אשר אז עסקו במצוה זאת לא לבד השמש אבל גם איזה בעלי בתים אשר קנו את המצוה הזאת להדליק את הנרות בכל ערב שבת ומועד. ומהם אשר קנו גם את הזכות לטאטא את בית אלהים ולנקותו, ולכל המתפללים לב אחד ברגע זה כמו עורק אחד נמשך בדם כלם, אין זר אתם, כלם אחים, לכלם אב אחד, ואליו יתפללו בשפה אחת, שפת התורה והנביאים הקדושים, וגם אלה אשר לא יבינו את השפה הקדושה, חרדת קודש תמלא לבם, בדעתם כי זאת היא שפת האלהים, והוא הלא יבין הגיגם, ומתפללים בכל לב ונפש. ואין כל ספק כי לוא בא איש להוכיח להם, כי מותר להתפלל בזארגאן או שפה אחרת אשר יבינו, אז חשבו את האיש למסית ומדיח. ואף כי לא נעלם ממנו כי אשתו מתפללת בזארגאן מסדור תפלה “קרבן מנחה”. אבל הן רק אשה היא, ויש גם נשים הבוחרות להתפּלל בעברית מפני קדושת השפה ויעזבו את הזארגאן רק בעד “התחינות”. ומהן גם נשים אשר הבינו עברית, וכל אחיותיהן קנאו בהן קנאה גדולה, ובקנאתן התאמצו למצער כי בניהן ובנותיהן לא ישארו “עמי הארץ” חלילה, ובשוב העם איש איש לביתו “לעשות את הסדר”, חשו כלם שמחה אחת, כי כל עם ד' מקצה תבל עד קציה יושבים ברגע זה ושמחים בגאון ד' בחג חרותנו, אשר בעוד מעט ויזכו לעלות לציון ברנה לחוג את חג הפסח בירושלם עיר הקדש, ולא רק בשפתיו יקרא בההגדה את המלות לשנה הבא בירושלם, ולא “המגן דוד” הצלב בעל ששה קצות יזכירהו אהבת ארצו הקדושה, הצלב אשר ראהו לפעמים ולא ידע מה הוא, רק תורתו ואמונתו בהבטחת נביאיו הקדושים, אשר לא בסתר דברו פעמים אין מספר, כי עוד יום וישוב ישראל להיות לגוי קדוש על אדמת אבותיו.
זכרון סדרי הסדר נשאר חרות עמוק על לב צעירי ישראל, כזכרון יום הכפורים, עד כי לפעמים שמענו, כי איזה “משומד” הלך להביט דרך חלונות היהודים בלילה ההוא ויקנא באחיו ואלהיו אשר עזב, ולבו נקרע לגזרים מבלי אשר יכל לשוב אליהם מפני חמת הממשלה.
הבקר אור, והנה השמש שלחה את החג דרך חלונות כל בית ישראל, כלם שמחים וטובי לב, כי חג היום לנו בכל חמשת חלקי תבל, ובלב מלא חדוה ילכו כלם לשפוך שיח בבית אלהים, כלם לבושים מכלול בבגדים חדשים, אם דל ואם עשיר. הרש שכח את רישו, שמח בחלקו הדל. ופניו נהרו כמו ירש פתאם נחלת דוד עשיר באמעריקא. אין עוני ואין עצב. כלם עשירים בוטחים על חילם באוצר השמים, ובנעימות קדש ירננו אל אל חי, כי יזכו לשנה הבאה, ואנחנו הצעירים חשנו רגשי ההורים היקרים בהביטנו אל פניהם ועיניהם המאירות, תחת אשר עתה בדור הזה, בבוא ימי הזקנה, מה ידאב לבנו לראות כי בנינו יצאונו. ובנו האשם כי לא יחושו את מכאובנו. בנו האשם. אנחנו חטאנו בנפשות צעירנו, עונינו על עצמותינו כי עזבנו דרך אבותינו ונלך עם הזרם ואל כל חף לא הגענו, כי על כן ראינו חף בטוח אחד, חף ציון, להציל שמה את שארית רכושנו הלאמי לבל נטבע במעי הים הגדול הסוער להטביענו מבלי השאיר זכר לנו. מי יחוש עתה מכאוב לב הזקן אשר ראה את היהדות בכל הדרה. לבושה בגדיה החמודות. ועיניו תחשכנה מראות עתה רק קרעים, בלויי סחבות. שברי כלים, צללים, חלומות, אלילי כסף, גלמי עץ תפושים זהב, בקעה מלאה עצמות, מבלי חוזה להנבא אל הרוח. פה ושם אמנם הננו רואים עוד פצועים מפרפרים, מתאבקים עם המות האכזר, ולוא גם ינצלו, אבל מספרם, הן נער יכתוב. ואיה הוא כל ההמון ההרוגים. מי יפתח את קבריהם, מי יעמידם על רגליהם. מי יתן רוח בהם? אנחנו הזקנים החלשים, או הצעירים הנחשלים? אני הזקן ההולך אט על משענתי, מביט בעין אחת לאחור, ובשניה לפנים, על נכדי הצעיר קל המרוץ הרוכב על כנפי חשמל, נשא על אברות אניה אוירית, צעה ברב כחו ימהר לרוץ לפני המנגנים לא יביט מאחריו, כי לא השאיר אחריו מאומה כל דבר הראוי להתבונן עליו, הוריו לא נתנו לו צדה לדרך, ומבלי כל משא על שכמו מלבד סבל החיים נקל לו לעוף לכל רוח, עד כי גם הוריו לא ישיגוהו אם ירדפוהו. ומה כחי אני אבי זקנו אשר גם בעודני חי הביט עלי כעל ערבה חבוטה, כעל פסל מדור האבן, ומה גם אחרי מותי, מי יודע אם לא יבוש עוד באבי זקנו אשר כתב ספרים באיזה מין כתב ושפת חרטומים.
הוי מה נכמרו נחומי עלי, על נפשי ועל רבים כמני, הרואים בעיניהם את יוצאי חלציהם נהפכים למאראנען, אנוסים חפשים מבלי שבט האינקוויזיציא, וכל אלה באשמתנו אנחנו.
הנני יושב אל הסדר בליל התקדש החג. גלמוד, ערירי, יושב עמדי עוד איזה קרוב למשפחת אשתי אשר עזבה כבר את ארץ החיים, יותר אין איש אתנו. הנני יושב כעל מסמרות ברזל, רוחי מרחפת לבקש אפוא הלכו צאצאי, בנים שלשים או רבעים. ובעיני ברור הדבר, כי ברגע זה יתענגו באיזה כלוב, אוכלים למעדנים “מכל אשר נתן אלהים”. אני אומר “שפוך חמתך” ושמה מספרים גבורות העדינה המשחקת על הבמה לעשות שחוק ביהודים, ולא לבד על היהודים מדר הישן, אשר בעוד מעט ועין איש לא תשורם, אבל גם, ועוד יותר מדור החדש. למרות חזות פניו, בגדיו ושפתו, אף כי כבר עשה את שפמו, וכפשע גם בין היהודי והחוטם. אבל היהודי הוא יהודי, אף בלי חוטם. היהדות הנודעת לו רק בשמה, יבלת היא על פניו וזקנו הגלוח. והאמלל המאושר לא יבין מדוע ילעגו לו, הן לא נופל הוא משכנו הנוצרי בכל תהלוכות החיים, ואולי עוד יתרה עליו בשכלו ויושר לבבו. ומדוע זה ירדפוהו? האמנם בעון אבותיו וזקן זקנו?
עברו שני ימי החג הראשונים, והאב החל לדאוג למצוא מלמד טוב לבנו. מלמד “בעל פועל” אשר כחו להביא את בנו עד שערי הרבנות. ולא יחוש אם ישלם לו יותר מאשר שלם למלמד הקודם לו. הוא מבקש “תכלית” לבנו, והתכלית הלא היא התורה, והלחם? הלחם הלא לאלהים הוא, “ומאן דיהיב היי יהיב מזוני”. ואני עצמי הנני עד נאמן לי כי כן הוא. אחרי אשר גם אבי לא דאג ללחמי, ובכל זאת לא מתי ברעב, והבטחון הזה כה תקוע בלבו עד כי אין כל שאלה לפניו במה ואיך ימצא בנו את לחמו. ידאגו להם האפקורסים אשר אין כל אלהים מזמותם. ילמדו נא מלאכה ליתומים עזובים באין אב אשר דאג להם לעשותם ליודעי תורה. אבל לי, חלילה! כל עוד עודני חי ילמד בני תורה. ואם כי אמת הוא, כי אין כל סבה להלל כסילים בוטחים, אבל די סבה להתפלא על אמץ לבם ובטחונם החזק באלהים, אף כי בנפש בניהם. אלה גבורי הרוח יכלו לשכוח רישם, עמלם ולחמם, אבל רגע לא שכחו את יהדותם. זה רק ששה שבועות עברו מימי החג, ובכל ערב לא שכחו לספור את ימי העמר, זכר אבותיהם בשבתם על אדמתם, והנה החג הנעים זכר למתן תורה. עוד ארבעים יום. זכר למצור ירושלם. “תיקון חצות” לא רק בכל לילה, אבל גם בחצות היום. הנני הולך ברחוב, ושומע קול בכי קורע לב מבית יהודי כשר. קול יליל נורא על חרבן האמה, קול “ציוני” נאמן לעמו, השוה יותר מעט מעשרים גרה “השקל”. ציונית היושבת בקרבו, עמוק בלבו לב יהודי, ולא בכיסו. ולוא בא איש ברגע ההוא ואמר אליו, הנה ציון לפנינו, עלו וירשוה, רק כסף נחוץ לפדותה מכף “התוגר” לא אספוק אף רגע, כי נתן יתן האיש את כל אשר לו, גם כתנתו לעורו. כי על כן הוא יהודי.
תשעה באב, ישחקו נא הנערים, ימלאו פיהם מהתלות, כי לא בשבתנו על הארץ לבכות על חרבות ציון נקומם הריסותה. יליצונו זדים, ילעגו לנו נערים תעלולים, אבל כל איש יבין ויחוש זאת בלבו, כי לולא בכינו את ציון, הלא לא נשאר כל זכר לה עתה. ולא היה מקום בעדם להיות “ציונים” ולשאת את הציונית על כנף מעילם בתבנית צלב קטן בעל שש קצוות, אנחנו אמנם בכינו, עד בא מועד לקום מעל הארץ ולגשת אל המלאכה לבנותה, בעת אשר באזנינו צללו עוד הקולות הנוראים “אנא תרחם ציון” ואני עבדכם הקטן חושב לי לאושר גדול, כי גם רגלי עמדו על אדמת קדש לפני כותל המערבי ושפך דמעות רותחות יחד עם כל אחי האמללים תושבי עיר אלהים. וכל אלה לא מנעוני מלעמול ימים על שנה, זה ארבעים שנה ואחת לטובת ציון בכל נפשי ומאדי, ואף זכיתי לראות קץ תקותנו קרוב ולוא גם יפתחו לנו שערי הארץ עתה בחסדי ממשלת בריטניא ואספת השלום בווערסייל, גם אז ספק גדול הוא אם נחדל מבכות את ארץ קדשנו אשר נפלה ביד פריצי עמנו, ולא זאת היא גאולת ציון אשר עליה חכינו קרוב לאלפים שנה. המלאכה אמנם החלה עתה, וכל עוד אשר לא יסכימו כל זרע אברהם בתבל, כי זאת היא הגאולה העתידה, לא ישכח היום המר אשר בו גלינו מארצנו, וחדלנו מהיות גוי מושל בארצו, ולא נחדל מקות לגאולה שלימה. גאולה לא בידי “כת העברים”. סרסרים ובאלשעוויקים בורים הנושאים עליהם שם ישראל לשוא. ועוד קודם תשעה באב שנת תרע"ח, כבר השמיעו “פועלי ציון” בנויאָרק, גלוי במכתב עתי אשר להם “דער אידישער קעמפּפער” כי יום צום הזה הוא כבר בטל ומבוטל. אף כי זה כבר בטלו שבת ומועד, ולכל תורת ישראל אין כל זכר עוד באגודתם.
תשעה באב. יום חשך ואפלה היה היום ההוא לפני ששים או שבעים שנה לכל בית ישראל בכל ארצות תבל. כל בתי כנסיות ובתי תפלה פרטים היו מלאים מפה לפה, בלילה אור נרות חלב קטנים לא האירו חשכת הבית, ועשרה איש ישבו סביב נר אחד לקרוא קינות ירמיה הנביא. כלם חלוצי נעל ותחתיהם יצע מעט מספוא או תבן. הקורא יקרא “איכה” קרוב לארון הקדש, וכל העם שופך דמעות דם בלב קרוע ונאנח בשברון מתנים כי גלה כבוד מישראל, כאז לפנים, כן עתה. כלם מרגישים, כי לוא ארך יום הצום הזה שמונה אלף ארבע מאות ותשעים ושש שעות, ושלש מאות וחמשים ושלשה נביאים כתבו עוד קינות, גם אז אין די לתנות צרותינו, כי לא בעיני רוח לבד הננו רואים את החרבן לפני אלף ושמונה מאות שנה, אבל הננו רואים אותו יום יום בעיני בשר, והננו מתפלאים איך לא יבש עוד מקור דמעותינו. רבים מן העם לא יעזבו את בית התפלה כל הלילה, יושבים ובוכים. ובנפול עליהם תרדמה ישכבו על הארץ לבל ישכחו תעניתם, וכן עשו כל היום למחרתו. ואם לא אלה היו “ציונים”, מי הוא?
עברו עשרים יום. והנה קול שופר, מזכיר את העם, כי עת לשוב אל אלהיו, ועוד הפעם סליחות, קינות, וידוים. לראש אשמרות יקום העם לקול מהלומות פטיש העץ ביד השמש על כל דלת הקורא “לכו לסליחות”. ואך האיר היום, והנה משנה השמש הולך ברחוב וקורא בקול גדול “אין שול אריין” (לכו לביהכנ"ס), ואחרי כל אלה הן היתה זאת רק “התראה” לבוא לבית המשפט ביום הנועד. יום הדין, ראש השנה, ואחרי כן מה נורא יום גמר המשפט. צום יום הכפורים, כל יהודי ילך בפיק ברכים לעמוד לפני כסא שופט רמים, אלהי הרחמים והסליחות. אבל גם פוקד עון אבות על בנים. וגם אנחנו נערים קטנים פחדנו מיום המשפט, ואף כי פעמים רבות עלו על לבי שאלות כאלה: הננו אומרים תמיד, אשמנו בגדנו גזלנו, ועוד חטאים אין מספר אשר לא חטאנו, הנני רואה את הרב האביון אשר למדתי אצלו איזה “זמנים” ויודע כי הוא איש תם וישר אשר לא נגע זבוב בקיר, וכן המה כל בני ביתו, ואיך יוכל לכזב להתודות על חטאים אשר לא חטא. נגד התורה הדורשת וידוי רק מפי החוטא? איך יודה כל יהודי כי “אשמנו מכל עם בשנו מכל דור” בעוד אשר כלנו רואים גנבות, רציחות, שכרות וכל תועבה רק בידי שכנינו הנוצרים, ואנחנו מתודים על פשעי אחרים. וכל פעם אשר עלי היה להתודות על כמו אלה, תמיד חשבתי בלבי, לא; איך אעשה שקר בנפשי להודות על חטאים אשר לא חטאתי, ואף כי אמרתי את הוידוים עם כל המתפללים, היה זה רק שלא לפרוש מן הצבור, אבל לבּי גפני כי הנני מדבר שקר, ובלבי חשבתי כי אשמת הפייטן היא, בחפצו לחבר וידוי על פי א“ב, ומה היה לו לעשות אם באות גימל לא מצא כל מלה אחרת רק “גנבה” או “גזלה”. וכן עשה עם כל הא”ב. ובדעתי כבר גם אז בהיותי נער כי הפיוטים אינם עקרי התפלה מתקון אנשי כנסת הגדולה, וכל איש אשר אמר להראות את כחו בכתיבת איזה מליצה כתובה בשפת עלגים, למען יארוג בה איזה אגדה או מדרש, מאסתי את כל הפיוטים אשר לא נכתבו בעברית צחה, ותחת זאת, אהבתי מאד את כל פיוטי ר' יהודה הלוי, הראב"ע בן גבירול וחבריהם. אבל מה חרה לי בקראי פעם אחת את “הוידוי הגדול” לרבנו נסים. העמקתי לחדור לפירוש כל מלה. ומצאתי כי כל הוידוי הזה הוא רק “עלילה” נוראה על כל עם ד', ותמיד פחדתי, מי יודע אם לא יקום ביום מחר איזה צורר היהודים ויעתיק את הוידוי הזה לשפת הארץ, למען הראות חטאות בני ישראל אשר יעידו על נפשם כי כן עשו. וחמתי בערה על הוידוי הזה ולא יספתי לראותו עוד, ואהי שבע רצון כי לא נתקבל אצל כל העם, ורק יחידים מעטים יאמרוהו. ואני חשבתים לפתאים או בּורים אשר לא יבינו מה שידברו, בהיותי בטוח, כי גם בין האסירים בסיביר קשה למצוא חוטאים ופושעים נוראים כאלה אשר לא עלה עוד על לב כל פושע מבטן לעשות תועבות במספר רב כזה, ואני הן בתוך עמי אני יושב ורואה את כל מעשיהם, והנני יודע כי כנים המה, לא אחד מאלה נמצא בם.
עברו “הימים הנוראים”. מחרת יום הכפורים הרגישו כלם כמו גללו אבן כבדה מעל שמכם, ובלב שמח רצו כלם להכין כל הדרוש להם לימי החג הנעים, חג האסיף, ולעיני רוחנו עומדים אבותינו היושבים בארצם ומתענגים על תבואות שדותיהם ופרי כרמיהם, אף כי בעינינו לא ראינו מעולם מראה הכרם, אבל תחת זה הננו רואים את הנוצרים שכנינו באספם את תבואותיהם. יביאו את התבואה אל העיר למכור, ואת הכסף יתנו ביין, ושותה שכור ישוב האכר לביתו מבלי כסף ותבואה. את הכסף אבד או נגנב ממנו, ובשובו לביתו יתנחם כי לא מכר עוד את כל תבואתו. הנני מרגיש, כי הלחם אשר אני אוכל לא עמל כפי הוא. הנני מרגיש, כי לוא זרעתי וקצרתי אני, אז מה מתוק היה הלחם לחכו, בהיותי יהודי, הן תעודדני התקוה כי עוד ימים יבואו ונזכה לשבת על אדמתנו גם אנחנו, ואז נראה ונעשה את חג האסיף לא בחזון, ופרי עץ הדר נבחר לנו מפרדסנו אנו, ונחדל משלם מאות אלפי שקל לצוררנו היונים. שמענו אמנם, כי גם עתה יגדלו עצי אתרוגים, גם לולבים בארץ הקדושה. אבל מי זכה לראותם ברוסיא ארץ מאפליה. והדרך לציון כה רחוקה, עד כי רק איש צדיק תמים יזכה להגיע אליה, והרשעים ימותו בדרך. כי על כן לא נסו אנשים פשוטים ללכת בדרך ההיא, מלבד האיש אשר כבר כלה וגמר את כל חשבונותיו עם התבל, ויחליט לבלות שארית ימיו על התורה והעבודה, וגם בנים וקרובים לו אשר הבטיחו לתמכו כל ימי חייו, אבל כאלה היו מעטים מאד, אולי אחד או שנים בעיר גדולה.
חג הסכות, שמחת בית השואבה היה באמת חג לישראל בארצות גלותו, כחג אשר יחגו האכרים במושבות בארץ ישראל היום, ורק בהמושבות אשר תושביהן נשארו אמונים לתורת אבות, ובשבתי בימי חג הסכות בירושלם ויפו, והעליתי על זכרוני תכונת ימי החג הזה לפנים בעירי הקטנה, מצאתי כי לא ישאו בד בבד. לפעמים אמנם יתגנב רעיון בלבי, אולי הנני מביט דרך זכוכית מגדלת על ימי הנעורים, בעוד אשר לא הבנתי עוד את התבל וכל אשר בה. ועתה הנני מביט בעינים אחרות. כן הוא, יוכל להיות, אבל אני אינני האחד, ישנם עוד זקנים כמני, וכלם יעידו, כי בענין זה היו הימים הראשונים טובים מאלה. חול המועד סכות. חמשה ימים האלה היו קדושים לצרכי העדה. בחירות הגבאים וראשי הקהל, אספות שונות לתקון בית הכנסת. חצר מות, פרנסת הרב וכל משרתי הקהלה, חכירת מכס הבשר והנרות, על פי בחירות, והאיש אשר זכה להיות “החוכר”, ידע מראש, כי קופה גדולה של שרצים יתלו על צוארו יום יום, וקללות מאליפות יעופו על ראשו מפי הנשים בעד הבשר הרזה, עצמות יבשות אשר יתן להן במחיר כספן ודמן, הגזלן החושב כי כספן גנוב הוא אצלן, ולפעמים קרה כי נשארו בלא בשר ימים אחדים, מאין בהמות לשחוט, ואז ידע החוכר כי נכונו לו ימי חשך, וביום השבת בבית הכנסת באו איזה עזי פנים “ויעכבו את הקריאה” באמצע התפלה שעה או שתים. ורבים מהמתפללים אשר לא אבו שמוע את כל דברי הריבות, התפללו לעצמם ויגמרו את התפלה וילכו להם. ורק מעטים נשארו בבית אלהים, אלה אשר להם נגע הדבר. והרב וראשי הקהלה נאלצו לתוך בין המריבים. ואף כי רוב העם נתנו צדק למריבי החוכר או הגבאי, אבל המריבה בבית אלהים היתה למורת רוח לכלם. והמריבים התנצלו כי אין להם בית משפט אחר מלבד דעת הקהל. אחרי אשר לא עלה על לב איש להביא משפטו לפני הממשלה, הממשלה אשר עמדה תמיד על ימין החוכר, יען הוא המביא לה את הכסף, דם בני עמו, ובאזני מי יתאוננו? כי על כן נמצאו אנשים ישרים אשר מאנו לקחת את “הטאקסע” אף כי הפצירו בהם, באמרם, כי אין לבם למריבות, ולא בכל פעם יתכן לנהל את החכירה כפי חפץ כל איש.
סדרי הטאקסע נודעים לכל יהודי רוסיא עד השנים האחרונות, עד כי אחשוב למותר לדבר אודותם בפרט.
ימי חג היו בערים הקטנות, הימים אשר נדבה איזה אגודה או יחיד, ספר תורה לבית ד‘. היום ההוא היה חג באמת לכל הקהלה. כי לא דבר קטן הוא ס"ת, תורת אלהים, אשר רק אגודה או איש עשיר יכלו להוזיל סך רב כזה לכתיבת ספר תורה, כי הימים אשר כתיבת ספרי תורה היתה למסחר, בבית חרשת מעשה בסלאנים, ביאליסטאק ועוד איזה ערים ברוסיא וגאליציען, הימים ההם טרם ידענו. איש לא ידע כי יש בעולם בית חרשת אשר שם יוכל כל איש לבוא לקנות ספר תורה ברגע אחד, ספר תורה נחוץ היה לכתוב באיזה עיר גדולה, אשר שם נמצאו איזה סופרים הכותבים לפי חפץ כל איש, ספר תורה גדול או קטן. איזה מין קלף, ו’ עמודים, מ“ב שיטין, טבילה במקוה קודם כתיבת שם הוי”ה. ועוד פרטים כאלה, הספר הובא מן העיר הגדולה בלוית הסופר, והיום הנועד להביא את ספר התורה להיכל ד' היה חג גדול לכל תושבי העיר. בית בעל השמחה היה פתוח לרוחה לכל הבא לכתוב אות אחד. ולכל אחד חלקו יין ומגדנות ביד רחבה, “והסיום” ארך כל היום. עד אשר לעת ערב נקהלו כל תושבי העיר היהודים למקטנם ועד גדולם להוליך את הס"ת בשירים וזמירות בתף וחליל לבית ד', ושם דרשו המטיפים, והחזן שר מזמורי תהלים וכל פנים צהלו משמחה וענג, ואחרי כן הכינו כרה גדולה להמון קרואים, עד כי איש זר יכל להאמין כי אין מאושרים כמהם בעולם.
זאת נחלת עם, התמים עם ד' אלהיו.
במדה אשר היתה זאמוט משכן התורה, וליטא השניה אחריה, הנה היתה גם הראשונה לתת חכמה ודעת התבל בלב בניה. הבכורה לזאמוט היתה, יען היא האחת ברוסיא אשר נשארה בטהרתה ממשפחת החסידות, והנסיון הראה, כי בכל אשר הרחקנו ללכת בליטא, ובכל מקום אשר פרצה המחלה ההיא, החל כבוד התורה לרדת מטה מטה עד הגיענו לקצה ליטא, לגבול רוסיא הלבנה. (רייסען) בכל זאמוט לא נמצאו חסידים רק בווילקאמיר, ומספרם מעט עד כי לא יכלו לפעול על רוח העם, ואיזה מהם התלקטו על גבול קורלאנד, בבירז, וקורלאנד היתה גם אז מדבר שממה לתורת ישראל, וביחוד מיטוי עיר הפלך, ואחריה עסטלאנד, ומצד אחר פלך וויטעבסק, אשר עליה שפך אלהים את כל ברכותיו, ויעניק לה בטובו חסידים וחסידות מלא חפנים, וחלקם בתורה חלק לעניי עמו בזאמוט, עד כי נשארה זאמוט כמו חצי אי במדבר החסידות, ובפלך ווילנא הקרוב אליה, הצטיינה רק העיר ווילנא, ואיזה ערים קטנות בסביבותיה, כמו וואלאזין, איישישאק ולידא. ושם לא נגעה יד החסידות אף באצבע קטנה, עד כי יספרו על הגאון ר' חיים מוואלאזין, כי אמר פעם אחת “כי כל עיר אשר אין בה חסידים ולא בית תפלה לנוצרים, הנם בטוחים כי יקומו בתחית המתים”.
זאמוט נשארה טהורה גם מקנאים וצבועים, ועל כן נקל היה להביא לבב חכמה בלב בניה, ובהיותה קרובה למזרח פרייסען, היתה ראשית דעת שפת אשכנז לה למנה. תחת אשר היתה רחוקה מהקנאים בפראנקפורט והצבועים אשר על כל גדות הרהיין, ומהרעפארמים על יד השפרעע. בעוד אשר מיטוי היתה עיר אשכנזית בשפתה ובכל הליכותיה. ותהי לעיר מלאה בורים כבלב אשכנז.
הנני זוכר פעם אחת בשבתי בבית הרב ר' אברהם שמואל בראסיין, ושם ישב בעת ההיא הרב הצעיר אשר כנוהו בשם “משכיל לאיתן” ועוד איזה מהדיינים, וידברו על דבר מספר הרבנים הרבים המחכים להשיג משרת רבנות, ואחד מהם קרא לאמר: הנני בטוח כי פלך קאוונא לבד יוכל להספיק די רבנים בעד כל ארץ רוסיא, ועל דעתי לא גוזמא היו הדברים האלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.