רקע
אפרים דינרד
כח הרבנים והקהל וכבוד התורה

נערי בית המדרש, בחורי ישיבה אשר שכחו את תלמודם, או נגרשו מהישיבות, ואלה אשר זכו כי נרדפו על צוארם מאת איזה רב־פתי בעיר קטנה או אחד מראשי הקהל בשניפישאק. הגבורים האלה היו הראשונים אשר היו “לסופרים” בכתבי עתים העברים הראשונים, והם המה אשר החלו להשליך שקוצים על הרבנים בכלל, ויעשום למפלצת לעיני העם, כמו היה הרב ההוא באמת איש משחת המדות ואוכל אדם, ויבשלו את הרב והקהל בפארור אחד, ואני ידעתי איזה סופרים כאלה אשר הזקינו, ובמשך הימים נהפכו בעצמם לקנאים או ראשי הקהל ויתודו על חטאת נעוריהם1 כי אמנם לא לבד כי רוב מכתביהם אשר הדפיסו עורכי כתבי העתים “מאת סופרנו הנאמן” היו מגוזמים או נכתבו מפי השמועה איש מפי איש או אשה, אבל היו גם כאלה אשר בדו מלבם ספורים מלאים הבל, רק להשליך שקוצים על הרב או הקהל אנשי חרמם. ואלה מרחוק אשר לא ידעו את האמת, חשבו כי כל הרבנים המה קאניבאלים, וכל ראשי הקהל כלם זרע מרעים עדת גנבים ושודדי ליל, אף כי רבים מהם היו נכבדי העיר, אשר עסקו כל ימיהם בצרכי צבור באמונה, ואם התערבו ביניהם גם איזה רשעי ארץ, הנה הישרים בלבותם בין מנהלי העדה דאב לבם מאד, ובכל עת אשר מצאה ידם התאמצו להרחיקם, וגם הרשעים בשו במעשיהם, ויתאמצו תמיד להתראות כישרי לב, נתנו צדקה בגלוי ויפלסו חמס ידיהם בסתר, לאיש אחד עשו חסד לעיני כל העם למען הראות צדקתם, תחת אשר באין רואה פשטו עור עשרה עניים, ואלה המעטים התראו תמיד כמתחסדים ויראי אלהים, והם המה היו הקנאים, ומבשרי חזיתי, כי גדולי התורה לא היו קנאים שונאי השכלה כאשר תארו אותם הסופרים הנערים. ראש הישיבה ר' משה’ל חאנעס בקראז ידע זמן רב, כי רבים מבחורי הישיבה יקחו ממני ספרי השכלה למקרא, ורק פעם אחת אמר אלי: “חדל לך מספרים כאלה”. וכאשר אמרתי לו כי לא מצאתי בהם כל חטא נגד הדת, ואמרתי לו כי אני נכון להביא אליו איזה ספרים, למען יראה ויוכח. ענה לי, כי גם הוא לא ימצא בהם כל עון ופשע “רק במשך הזמן, כי תסכין לקרוא הרבה ספרים כאלה, הלא תעזוב את התורה”. וכאשר הבטחתי לו כי התורה יקרה לי מאד, והספרים הקלים האלה הנני קורא רק לשעשועים בעת המנוחה, והעת ההיא היא רק בשבת ומועד שעה או שתים, לא הוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה, ולא הפריע גם את הבחורים האחרים מקריאת “ספרי חצונים”. ומי לנו עד נאמן יותר מהמגיד מקעלם, אשר אבי שכר לי מעון ומחיה בביתו באסמינא בשנת תר… ולמדתי בישיבת הרב פאלק, והוא ראה את כל הליכותי עם אלהים, והייתי רחוק מחסידות כרחוק החסידות מן האמת. ותמיד ראה כי הנני קורא ספרי חצונים יום יום, ולא לעתים רחוקות לקח הוא בעצמו איזה מספרי להגות בהם, ומעולם לא דבר דבר נגד הספרים ההם, וזה הוא המגיד מקעלם, אשר עפרוהו בעפר, ומכל עברים המטירו עליו מבול חרפות וגדופים, ובפה מלא אוכל להשמיע כי כל מחרפיו לא ישוו אף שרוך נעלו, כי אמנם היה האיש איש ישר, צדיק תמים בכל דרכיו, ולא קנאי היה רק שומר ואוהב תורה חכמה ומוסר מאין כמהו. ואף כי לא היה גדול בתורה כרבני הדור ההוא, ובכל זאת כבדוהו כלם בעד ישרו וצדקתו. והרבנים ידעו להוקירו, ביחוד בדעתם כי הוא איננו תלוי בדעת איזה קהלה, ולא ידע חנף, ואיש כי העיר את אזנו על אחד ממנהלי הקהלה, כי עשה עול, אז אוי אוי היה לו. אבל מעולם לא נשמע על פיו דבר רע נגד חכמי ישראל וסופריו הנאמנים, ואם דבר לפעמים נגד איזה הולל מפריצי בני עמנו, הן לא חטא בזה מאומה, ולא בעד זה הוא קנאי, וכן היו כל הרבנים בעת ההיא, אשר לא רדפו בצע, ולא בקשו תענוגות בני אדם בעד בניהם ונשיהם כקדושי החסידים, כרבם היו אביונים ויסתפקו בשכרם הדל, עד כי כל בעל מלאכה פשוט חי חיים נעימים יותר מהרב ובני ביתו, ועל כן לא נאלץ להחניף לאיש, יהיה מי שיהיה, בדעתו כי מחיתו הדלה יוכל למצוא בכל אשר יעשה, מבלי היות רב. אמת אשר אין איש יוכל לכחד, כי ראשי הישיבות פעלו הרבה להפיץ תורה בישראל יותר מהרבנים, ורק לעתים רחוקות ראינו רב וראש ישיבה באיש אחד. וביחוד לא בערים הגדולות, אשר שם היה הרב טרוד כל הימים בשאלות איסור והיתר ודיני תורה ופשרות, ועניני העדה, ולא מצאו באמת די עת לנהל איזה ישיבה, ובכל זאת לא גדול היה כבוד ראש הישיבה ככבוד הרב, הרב דרש שתי דרשות בשנה בבית כנסת הגדול, בשבת הגדול ושבת שובה. ודרשותיו לא נגעו אל לב העם, אחרי אשר חרפה היתה לרב גדול להטיף דברים פשוטים לפני הקהל הגדול, דברים אשר יוכל לשמוע מפי כל “מגיד פשוט” הרב דרש איזה פלפול עמוק בש“ס, אשר הבינו רק הלומדים וגדולי התורה, והמון העם עמדו צפופים בגרון נטוי ואזניהם קשובות לכל הגה מפי הרב אף כי לא הבינו מה שידבר, ואם גם קדושי חסידי לובאוויץ עשו כן בהשמיעם תורת חשך באזני צאן מרעיתם בכל עת מצוא, וביחוד בכל שבת ומועד, אבל בזאת נבדלו מרבני ישראל, כי בעוד אשר תורת הרבנים הבינו כל גדולי התורה, הנה תורת הקדושים לא הבינו אף מלאכי השרת. ואף הדרשנים הקדושים עצמם לא ידעו מה שידברו, ועוד זאת, כי כל תורת קדושי החסידים אשר שמעתי, ואף כי התאמצתי לעמוד קרוב אצלם למען אוכל לשמוע, ובכל זאת לא שמעתי יותר מכל החרשים, אחרי אשר כה נהגו לדבר רק בשפתם אך לא בלשונם. ואם יגיד לך איש כי שמע תורת רבו בעמדו בשבת ומועד לפני קהל חסידיו, תגיד לו כי הוא דובר שקרים נורא. אך גם רבני המתנגדים לא הביאו כל תועלת לשומעיהם כקדושי החסידים. היו בימים ההם “מגידים” אשר נסעו מעיר לעיר כל ימיהם, ויטיפו לעם, ומזה לחמם נמצא. בבואם לאיזה עיר הלכו ראשונה לבקש רשיון הרב, ואחרי כן רשיון גבאי ביהכנ”ס, ואם מגיד מפורסם היה, והטיף לעם אף באחד מימי השבוע, היה ביהכנ"ס מלא מפה לפה. הגבאי נתן לו סך ידוע מקופת הקהל, וילך לו לעיר אחרת, ובכל מקום קבלוהו כאורח הגון, אף כי לא בזרועות פשוטות כלהגובערנאטאר מקאוונא.


שקר העידו איזה פרחי סופרים, כי הרבנים היו מחמירים ומכבידים את אכפם על העם העני, שקר נורא אשר ידעו הסופרים הנערים בעצמם, כי שקר ידבר. ופעמים רבות ראיתי כאשר הביאה איזה אשה לפני הרב תרנגלת או כלי, והרב עמל להקל ככל אשר יוכל, וכבר נודעו ברוסיא רבנים וגאונים מפורסמים אשר היו מקילים נפלאים, ודי להזכיר את הגאון ר' יהושע צייטלין משקלאוו, אשר אמר לפני מותו באזני כל גדולי העיר אשר סבבוהו לאמר: הנני מבקש מחילה מאת כל היהודים, אשר אולי בטעות הטרפתי את הכשר. אפס אם הכשרתי את הטרפה, על זאת לא אבקש סליחת איש כי על זה אענה בעצמי לפני הקב“ה, רק מכשר לטרפה עלי לבקש מחילה, כי אבדתי ממונם של ישראל. הגאון הגדול ר' חיים פיליפיפאווער, נודע בכל תפוצות ישראל בקדושתו וצדקתו. והוא היה מקיל בכל אשר החמירו כל חבריו הרבנים עד כי אמרו עליו, כי לפי משפטיו אין כמעט כל טרפה בעולם, אף נמצאו קנאים אשר אמרו להחרימו, וכאשר נאספו לאספה ויהיו נכונים להחל במלאכה, זכרו את משל העכברים אשר אמרו לתלות את הפעמון בצואר החתול, והשאלה היתה, מי ילך להם לעשות מלאכה מסוכנה כזאת. ויחדלו. בהתבוננם כי חדלי אונים המה להתקומם נגד כח גאון מהלל כרח”פ. כן נודע גם הגאון ר' יחיאל העליר, ר' יאנקיל קראזער, ר' מאיר ברלין ממאהליוו, ר' זלמלע מזאגער ישן ועוד רבים. ובימים האחרונים ר' יצחק אלחנן, אשר ראיתי בעיני, בבואי אליו מפעטערסבורג במלאכות ארקאדיע קויפמאן בשנת תרמ“א בערב פסח, ועלי היה לדבר דברי אליו ביום ההוא, כי לא חפצתי ולא יכלתי להתמהמה בקוונא רק שני ימי החג הראשונים, ובדברי עמו, באו לפניו שאלות איסור והיתר בכל רגע, עד כי לא נתנוהו לדבר עמדי, והוא לא שאל ולא חקר מפי השואלים מאומה, ולכל אחד ענה כרגע “כשר! כשר!” אף טרם שמע היטב את השאלה, ואשה אחת פצתה פיה, ותאמר: רבי! הן לא שמעת עוד מה שאחפוץ לספר, והרב ענה מהרה, לכי לך לשלום! כשר כשר! אני מגיד לך כשר, ואין לדבר עוד. עד כי גם אני התפלאתי, ושאלתיו. הלא באמת עוד לא הספיקה האשה לדבר את דבריה, ולמענה על שאלתי קם מכסאו ויראני באצבעו על הספרים הגדולים העומדים מעל לארון הספרים, באמרו: ראה נא: כל הענין חסר רק, כי נחוץ לעמוד בארון, ואתה הן תוכל לראות, כי גם אני הנני עומד כבר בארון”, ובזה חשב להגיד, כי האויטאריטעט הוא רק האיש אשר ספרו עומד בארון, והוא הוא “הפוסק”, ואם כן הוא. הן גם אני הנני פוסק, ואוכל להורות כפי הבנתי. ומי יערב לבו להעיד עדות שקר, כי כל הרבנים היו מחמירים, ואם היו מעטים כאלה, היו על פי רוב בין רבנים צעירים אשר לא היו גדולים בתורה, והוראה ביחוד. וכן שקר הוא כי משלו על העם ביד חזקה. כי אמנם רק בין גדולי התורה יתכן היה למצוא אנשים נוחים לבריות כרבני ישראל בדור ההוא. כלם אנחו מכאב לב על גורל ישראל ולא ידעו במה כחם גדול להושיע, בעת אשר חשכת ערפל כסתה פני כל העמים, והמושלים העריצים כסו בצעיף שחור את עין כל הארץ, ומי יקום יעקב? הגאון הנודע ר' ישראל סלאנטער בהיותו בפאריז, בקשוהו איזה קנאים להוציא איסור על “סתם יינם” אשר הסכינו כלם לשתות כפי מנהג המדינה, וליין הנעשה בידי יהודים לא היה כל זכר. והוא מאן לעשות זאת, באמרו, כי מוטב שיהיו בני ישראל שוגגים ולא מזידים. וטעם סתם יינם כבר פג בימינו אלה, והנני זוכר באר היטב, כי בשנת הרעב בימי מלחמת סעוואסטאפאל, צוו הרבנים לאכול כל מיני קטניות אשר יוכלו להשיג. והמצות נאפו מפולים גדולים, והמצות היו שחורות ונפוחות, וטעמן רע. וכן התיר ר' יצחק אלחנן קטניות אף לא בעת רעב, ואם דייני ווילנא התקוטטו בו ע“ד האתרוגים, צוה על איש אחד ממיודעיו להדפיס ספר מיוחד בשם “תוכחת מגולה” וחתום עליו, שם המחבר ר”ם. וכלם ידעו בקאוונא, כי המחבר הוא הרב עצמו, אשר בו דבר משפטים עם דייני ווילנא, אשר חשבו כי רק להם, הרבים, המשפט לפסוק את הדין, ולא לרב יחיד, והדיינים חשבו להם זאת לפחיתת הכבוד. ובימים האחרונים היה הרב אבעלסאן באדעסא – מי שהיה לפנים רב בטורעוו, – אחד מעמודי ההוראה ומקיל נודע לשם, אף כי לעצמו החמיר מאד, באמרו אלי פעם אחת, על שאלתי מדוע יחמיר על עצמו ויקל לאחרים, “כי הוא רק איש יחיד ורב, ולכל איש הרשות להחמיר על עצמו כחפצו, תחת אשר כל העם אינם רבנים, ולא יוכלו להיות חרדים כרבנים, ואיש לא יוכל לעמוס עליהם משא כבד מנשוא”. ופעם אחת התוכחתי עם הרב, ראש בית דין בווילנא ר' שלמה כהן, אשר ידעתיו לבעל שכל ישר ואיש דעת, ושאלתיו מדוע לא ישתדלו הרבנים להתיר איזה ענינים שיתכן להתיר, והוא ענני כדברים האלה: דע לך דיינארד יקירי, כי הננו יודעים את כל אשר נודע להמשכילים, והננו יודעים מה שיתכן ומה שלא יתכן. רק, אתם המשכילים הנכם אנשים חפשים ואיש לא יביט אחריכם מה שתעשו. אבל לא כן הרבנים. כי אם אנסה להתיר היום את אשר הסכין העם לאיסור, כרגע יקראו אחרי מלא, כי הנני אפקורס. הפחד הזה לפי הנראה לא היה פחד לפנים, בעוד אשר המלה אפקורס לא נשמעה עוד על כל שפה, בעת אשר כל העם חי על אמונתו, והרב לא פחד מלהתיר איזה דבר על פי ידיעתו הפנימית. ולא עלה על דעתו, כי העם יחשוב לו זאת לקלות הדת. ולא היו קנאים כבדורות האחרונים אשר חפצו איזה מהם להתראות כיראי אלהים מרבים, ורק הרבנים הגדולים אשר ידעו כי כל העם מאמין בהם, וכחם בתורה יהיה עליהם סתרה מכל מבקר. המה התירו מה שפחדו הקטנים לעשות, וספק גדול הוא אם ימצא כיום רב חרד אשר יחקה מעשה הרב טראהוב (אחי הסופר צבי הירש ראבינאוויץ) בלינקעווע – אשר אודותו דברתי בספרי מסע באיירופא צד 87, ורק איש עשיר ותקיף אחד אשר לא זכה בדין תורה עם איש עני אחד, יצא נגד הרב וירדפהו לרגלי האפקורסות אשר מצא בדבריו אודות חכמי התלמוד, הרב אמר כי אביי לא היה חכם, ורבא האמין בהבלי כשוף וחלומות, ועוד תנאים ואמוראים אשר מאמריהם לא מצאו חן בעיניו, ומלבד התקיף לא נועז איש מכל אנשי העיר לקום נגד הרב. והתקיף הביא שלשה רבנים לדון בדבר, ולבל יהיה ריב בעיר, עשו פשרה, כי תושבי העיר ישלמו להרב סכום כסף, ויבקש לו משרת רבנות בעיר אחרת. ובכן עזב את הרבנות מכל וכל, וילך לשבת בדינאבורג אשר שם ישבו שנים מאחיו. והרב ההוא אשר ידעתיו פנים אל פנים בהיותו כבר איש זקן כבן שבעים, היה באמת מבקר חרוץ אשר לא נשא פנים לכל הגדולים בישראל, ואחת היא אם צדק בכל בקרתו או לא, אך בזמננו לא יתכן עוד רב כזה, אף כי ידעתי רבנים חפשים גם עתה, אבל ישימו מסוה יראת אלהים על פניהם ולא יגלו מערכי לבם, והסבה היא, יען אז רדפו אחרי הרבנות רק לאהבת התורה וכבודה, ועתה היתה “לפרנסה”. ולוא ידעו הרבנים עתה, כי עליהם לחיות חיי אביונים כלפנים, אז לא היה לנו אף רב אחד בכל הארץ. וכמשפט הרבנים אשר אבדו חלק גדול מכבודם, תמורת הכסף הרב אשר יקבלו עתה, הנה אבדו ראשי הקהל את כבודם מכל וכל, למן היום אשר קמו עורכי כתבי עתים לדרוך על ראש העם, בטענת שקר, כי דבריהם המה “דעת הקהל” אשר לא שאלו מעולם, ואיש לא נתן להם הרשיון לדבר בשם הקהל. ואם היו בין ראשי הקהל תמיד גם אנשים ישרים אשר עסקו בצרכי הצבור באמונה, ולפעמים גם בחרף נפש, הנה לא נמצא עתה אף אחד בין כל עורכי כתבי עתים איש ישר. והנני מחליט את ההחלטה הזאת על פי ידיעתי הברורה אשר ידעתי את כלם, והנני מכפיל את דברי “כי אין איש ישר אחד בין כל עורכי כתבי עתים”. כלם עד אחד לקחו להם את הספרות למקור מחיה וכבוד, ואם נמצאו לפעמים יחידים אשר החלו לתת איזה מכתב עתי בכונה טהורה למען הפיץ ידיעת שפת עבר בין העם, הנה מצאו בזמן קצר, כי לא יצלחו בדרכם אם ישארו אנשים ישרים, ובכן נאלצו לאסוף ידיהם. ומה גם עורכי כתבי עתים זארגאנים אשר להם לא היה כל אידעאל, ועורכיהם הלא יכלו להיות גם בורים פשוטים הרחוקים בכלל מכל רעיון נעלה. והם המה עתה גם עתה גם ראשי הקהל, והמה רעים לנו אלף פעמים מכל ראשי הקהל לפנים. יען אם ראש קהל בעיר אחת השחית דרכו, הן רעה עשה רק לאנשי עירו, או רק לאחדים מהם, תחת אשר מכתב עתי ביד נבל ישחית לרבים בערים רבות, ואקוה לדבר מזה במאמר מיוחד.


הנני זוכר, כי בימי ניקאלאי הראשון, פתאם התעוררה מהומה ומבוכה בין כל העם, וכלם חרדו לשמועה, כי יצאה איזה גזרה נגד היהודים. אף כי לא אזכור מה היתה הגזרה, וראשי הקהל התאספו לאספה גדולה, ויחלו לבקש תחבולות את מי לשלוח להשתדל אצל הגענעראל גובערנאטאר, ולמצוא מקור כסף להוצאות. ויחליטו כי כל אלה אשר להם כלי כסף, יתנו את הכלים בכסף, ואלה אשר לא היו להם כלים כאלה, הסירו את “העטרות” של כסף מטליתיהם וימכרום בכסף להוצאות השתדלנות, וכמעט בכל פעם הצליחו מעט או הרבה, ואיש מהם לא קפץ בראש לאמר, כי הוא יהיה השתדלן, ותמיד שמו עיניהם על איש מורם מעם באיזה עיר גדולה, ומהמון העם לא דרשו מעולם שום עזר כסף, ותמיד שמו את המעמסה על שכם העשירים, ולעשירים אז נחשבו, כאלה אשר נקרא להם היום בשם “בעל הבית עני” אבל כלי כסף נמצאו ביד עניים רבים, יען כל עני אשר שלח לו אלהים איזה מטמון, וירויח עשרים או שלשים שקל יותר מכדי מחיתו, ותמיד פחד פן יוציא את הכסף לאכלה, התחכם ויקנה איזה כפות כסף או כוסות, ובעת דחקו נתנם בעבוט, ויפדם מיד המלוה קודם החג. ואחרי החג נתנם בעבוט עוד הפעם. מהם היו אנשים תמימים אשר תחת כלי כסף קנו ספרים ויתנו עליהם כריכות יפות, ויציגום בארון זכוכית, ויתפארו בהם, כי יקרים להם הספרים מכל כסף בעולם, וזה היה כל רכושם אשר היו בטוחים, כי לא יתנום בעבוט ולא יאכלום. והמצוה היא נחלת עולם, ואני בעצמי בבואי בכל ערב שבת לבית המו“ס הישר באדם ה' בייניס במאהליוו (על הדניעפר) לקנות איזה ספר חדש לקרוא בשבת, ראיתי איש אחד בא גם הוא בכל יום הששי ויתן על יד המו”ס חצי רו“כ על חשבון המשניות אשר קנה וישלם מעט מעט, ואחרי כן קנה “עין יעקב”, ש”ס וכדומה. ובהוכחי כי הוא “עם הארץ” שאלתיו, למה לו הספרים האלה והוא הן לא יבין מה שכתוב בהם? והאיש ענני בתמימותו, “אמנם כן הוא, אני אינני מבין בהם מאומה, יען יסר יסרני יה, כי נשארתי יתום מאבי, ואמי העניה לא יכלה לתת אותי למלמדים, אבל אקוה כי בני יהיו למודי ד', כי כל אשר בכחי הנני עושה לבל ישארו בני עמי הארץ, ואף כי עתה המה קטנים עודנה, אבל בין כה הנני מתענג למראה הספרים, והמצוה כי יהיו ספרים בביתי יקרה לי מכל הון, וברבות הימים ילמדו בני מהם, ואלהים יחשב לי זאת לצדקה”. ואיש כזה לא היה יוצא מן הכלל, ורבים כמהו היו בכל עיר ועיר, ואיש כי זכה לכתוב “ספר תורה” מכספו, לא היה קץ לאשרו, וכלם קנאו בו.


מהמכובדים ביחוד בין ראשי הקהל, היה הגבאי הראשון מבית הכנסת. בשבת ומועד הלכו נכבדי העדה אחרי התפלה לביתו “לכיבוד”, אך הכבוד היותר גדול נתנו לו בימי “שמחת בית השואבה” ושמחת תורה, אז היה בית הגבאי פתוח לרוחה לכל מי שיהיה, וביתו היה מלא כל היום עד חצי הלילה, ובשמיני עצרת ושמחת תורה כל הלילות, וכלם אכלו ושתו כנפשם שבעם על חשבונו, ואז היה הגבאי המאושר בתבל, ורבים אשר לא היו ממיודעו הגבאי, עמדו צפופים אצל החלונות לשמוע זמרת השמחים, והנוצרים אשר עברו ברחוב ידעו, כי היום הוא חג “לזידים” (יהודים) אשר בו ישמחו וירננו וירקדו כאילים בשמחת תורתם, ובשמחת תורה בערב נשאו את הגבאי על שכמם בזמירות וקול תודה לבית הכנסת, וקהל גדול הולך אחריהם. כלם ימחאו כף וישירו בשירים עד בואם לבית ד'.


הרבנים בימים ההם לקחו חבל בכל עניני העדה, ולא לבד אנשים פרטים לא הרימו יד ורגל בלי ידיעת הרב והסכמתו, אך גם בכל החברות והאגודות לא נעשה דבר בלעדו, והוא היה באמת “עיני העדה” בכל עניני חיי היהודים, לו גלו כל תעלומותיהם במקנה וקנין, בידו טמנו את כספם, תחת אשר באנקים לא היו עוד ברוב ערי ישראל, וכלם היו בטוחים כי הכסף אשר פקדו בידו הוא בטוח כמו סגרוהו תחת בריחי ברזל. אף כי תיבות ברזל לא היו עוד בארץ כבימינו עתה, ומה נקל היה לגנוב את הכסף מביתו, זאת ידעו כל הגנבים, ובכל זאת לא קרה מעולם, כי יגנבו דבר מביתו, יען בית הרב היה קדוש ואיש לא נועז לגעת בו. כמעט כל משפטי כסף במסחר ועבודה באו לפני הרב להשפט על פי תורת ישראל, והיהודי אשר הלך לדרוש משפט מאת שופטי הממשלה נחשב “לעבריין”, ובערים הגדולות היה בית הרב תמיד מלא אנשים נצים, עדים, דיינים, בוררים, ומפשרים, ולא דבר חדש היה כי באו גם נוצרים להשפט לפני הרב, ביחוד אם היה להם דבר עם יהודים, ומעולם לא קרה כי יפחד הנוצרי להשפט עם איש יהודי לפני הרב, פן יטה משפט. כי ידוע ידעו כלם, כי באין עדים לא יעיז היהודי לבוא באלה ובשבועת שוא לפני הרב, ואם גם צדק היהודי ובלב בטוח יכל לשבוע שבועה אמתית, גם אז לא יתנהו הרב לעשות זאת, ואם היה היהודי הנתבע איש ירא אלהים, לא ישבע באלהים אף אם ידע כי יאבד כספו, ובמשפט גדול הביאו בעלי הריב שנים שלושה רבנים מערים שונות למקום אחד, וכאשר חרצו משפט לא נועז עוד אחד מבעלי הריב להביא משפטו לפני הממשלה. ועל פי רוב השלישו בעלי הריב סכומי כסף ביד הרבנים לקיום פסק הדין, ונעים מאד היה לדעת איך שמר הרב כסף זרים אשר הפקד על ידו, וכלם ידעו כי לא יחליף אף את המטבעות אם היה כסף, זהב או ניר. ובערים הגדולות פקדו בידו סכומים גדולים וישלמו להרב שכר שמורתם.


בכל עיר היה רק רב אחד, ובערים הגדולות היו גם דיינים אשר קבלו משכרתם מאת העדה, והדיינים ישבו תמיד בבית הרב לדון ולהורות, וכל הדבר הקשה הביאו אל הרב עצמו, וזר היה לשמוע כי יעוז איש לדבר עזות בפני הרב, בבוא אנשים “לדין תורה” או לבקש איזה דבר מהרב, תמיד ראינום הולכים אט, ביראת הכבוד ובהכנעה, ואיש לא נועז לשבת על כסא לעיני הרב טרם בקשהו לעשות זאת. איש לא העיז לקרוא את הרב כי יבוא אליו למשתה ושמחה, ורק לברית מילה אם כבדוהו “בסנדק” הלך תמיד, ולחתונה הלך רק לעתים רחוקות לבית אחד מנכבדי העדה, ומסדרי קדושין היו רק החזנים, או “הרבנים מטעם”.


מעולם לא שמענו כי יעשה הרב עול בעניני כסף אף אם הדבר נגע אליו, וכלם, כיהודים כנוצרים ידעו כי ידי הרב טהורות, לא ידבר כזב ולא ידע חונף, עד כי היה באמת לסמל הצדק והאמונה, ובאמת, לא אולת היתה תקות אבות ישרים לראות את בניהם יושבים על כסא רב, בראותם את כבודו בעולם הזה, מלבד שכרו בעולם הבא, וכי אבדו הרבנים את כבודם בימינו, היה זה רק לרוב מספרם, אשר לא כלם יכלו למצוא להם משמרת, ויתחרו איש ברעהו למצוא לחם ומנוחה, ומהם אשר השפילו את כבודם ברדפם כסף ומותרות, והעם הדל מאמין בצדקתם, והסאציאליזמוס אשר הפיצה סם מות בלב בני הנעורים לרמוס ברגל על כל קודש בישראל, וראשית מעשיהם היה לשפוך בוז ולעג על כל שומרי חומת הדת, וזאת המפלצת הארורה שפכה מררתה על חלק גדול מהגוי כלו, ותשפיל את כבוד התורה ונושאי דגלה יחדו, והחרדים בעת הזאת לא יחושו כי בשפלת התורה יגלה כבוד מישראל עד עולם. זה העם אשר כל עמי התבל השתוממו על עז רוחו וקשי ערפו להחזיק כן תורן אניתו המתנועעת בין גלי ים זועף, והיה אם תרפינה ידיו, לא ימים רבים יעברו ואניתו תשבר ותהומות ים יכסוה.


ישרים שימו זאת על לב!





  1. כשר צבא במחנה ההיא, עמד ליליענבלום במאמריו “תקונים בדת” בהמליץ, ואח“כ בספרו ”עמק רפאים“ ובזמנו היה לבני הנעורים ”כאחד העם“ בימינו, ואף כי התודה על ”חטאת נעוריו“ בספריו האחרונים, כאשר השיג משמרת ”מזכיר בחברה קדישא“ באדעססא, הנה לא שכחו מעריציו ”חסדי נעוריו“ ועל שמו קראו רחוב אחד ”בתל אביב“ יען הוא סלל להם מסלה ”לתקונים“, והמה הרחיקו ללכת ”בלי כל דת".צבי  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47280 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!