כי היו רבנים וגאונים אדירי התורה בישראל לפנים, למותר לספר, זאת יודעים כלם, ומה גם כי גדולי תורה ישנם בנו גם עתה, לא בידי מאזני משקל להכריע מי גדול ממי, הרבנים היום או לפנים. הנני יודע רק כי לפנים ישבו גדולי התורה יומם ולילה וראשם נשען על הספר. ובימינו מעטים המה כאלה. הרב למד אמנם טרם הגיע לרבנות, כי בלי עמל הן לא יגיע איש לכסא רב, ומספר הרבנים בתבל גדול עתה פי עשרה. באמעריקא לבד גדול מספר הרבנים מברוסיא. יען באמעריקא יקחו להם רב לכל בית כנסת, ובעיר גדולה כנויאָרק או שיקאגא ישנם המכונים בשם רבנים למאות, וכן הוא באוסטראליען, דרום אמעריקא, דרום אפריקא. אך לא אודותם אדבר עתה, בדברי אודות גבורי הרוח אשר היו ברוסיא בימי. הגבורים הלכו ולא שבו עוד, ואחרים במקומם עוד לא הולידה היהדות החדשה. אחד מגבורי הרוח אשר ידעתי כל הליכותיו בביתו, הליכותיו עם אלהים ואנשים. האיש אשר הבטתי אחריו על כל מדרך כף רגליו, האיש ההוא לא היה גאון ולא ראש ישיבה, אף לא ראש איזה קהלה, לא רב ולא עשיר, רק “מגיד” ומוכיח פשוט אשר נסע מעיר לעיר להוכיח לרבים. הוא האיש הנודע בשם “המגיד מקעלם” אשר הזכרתיו גם בספרי “מסע באיירופא”. האיש אשר לא ידע חנף ולא נשא פני איש אף הגדול בענקים, ואם מצא בו איזה דופי השמיע זאת לעיני כל העם ויקראהו בשם. וככל אשר הטיף לאחרים קים הוא בעצמו לכל פרטי תורת המוסר והמדות, ויהי האיש צדיק תמים בכל הליכותיו. מהכסף הרב אשר אסף בכל מסעותיו שלם לראשי הישיבות והת“ת אשר יסד בעצמו, ויתמוך ידי אחרים, ואני בעצמי שלחתי בעדו על ידי פאסט מאות שקלי כסף לזאגער ישן וסלאנים, בכל פעם אשר שב ממסעו, בהיותו מגיד באסמינא, ואני ישבתי בביתו בכל העת אשר למדתי בעיר ההיא בישיבת הרב החריף ה' פאלק. כי אבי הביאני לאסמינא וישלם להמגיד בשקלי כסף מחיר משכן וארוחה למעני למשך שנה תמימה. לאשתו ולבנו הקטן היחיד לו בעת ההיא, קצב רק שני רו”כ לשבוע, והכסף הנשאר לו משכרו וממסעותיו הקדיש לצדקה. וביחוד למוסדות התורה. הכסף אשר אסף הרויח בדם לבבו, ומי שלא שמע את מוסרו ותוכחותיו והתלהבותו בדברו באהבת התורה ואשר כמעט תמיד הקיא דם מגרונו בדברו רתת, ותמיד העמידו אצלו על הבימה הין מלא מים אשר שתה תמיד בדברו בחם לבו, לא ראה התלהבות מעולם. בערב שבועות בשנה ההיא בשובו ממסעו, וביתו היה מלא אנשים אשר באו לברכו, ואני כתבתי את המכתבים לסלאנים וזאגער, ונשאתי את הכסף אל הפאסט, ובשובי מצאי כי המון רב עמד בחוץ מאפס מקום בבית, והנה נגש אליו אורח מעיר נאוואראדאק, ויתן על ידו מכתב הרב בעירו, אשר בו ימליץ עליו, כי הוא איש טוב וישר אשר אבד את הונו ונאלץ עתה לשקוד על פתחי נדיבים לתת את בתו לאיש. והמגיד שאלהו לאמר: אמור נא לי על אמונתך אם נתת די צדקה אז בהיותך עשיר? והאיש ענהו: “כה יתן לי אלהים וכה יוסיף כאשר נתתי אני לפי כחי ואולי עוד יותר”, והמגיד לקח כיס מלא מטבעות כסף ונחשת אשר הניח במלתחתו, ויניחהו על השלחן, ויאמר אליו קחה נא זה. אבל הזהר נא, כי בתת אלהים ותתעשר עוד הפעם, כי תתן צדקה ביד רחבה. בין כה נגש אליו בנו היחיד ויאמר אליו, אבי, תנה נא לי קאפייקע אחת. ויחפש בצלחתו וימצא מטבע של שני קאפייקען, ויאמר אליו, הא לך! כי זה הוא כל הכסף אשר נשאר לי ממסעי.
מאהבתו לתורה, דאג תמיד לראשי הישיבות, ובחורי הישיבות נחשבו לו כבנים. בבואו לאיזה עיר, היתה דרכו ראשונה לבוא אל הישיבה ויחקור וידרוש מפי בחורי הישיבה, אם ישבעו לחם. ואם נכבדים המה בעיני בעלי הבתים אשר יתנו להם “ימים”. והיה אם התאוננו באזניו על מצבם, ענה ואמר, טוב מאד, אני אריב ריבכם, ואשלם להם כגמולם. ובכן כבר ידעו כלם כי בעלותו על הבימה לדרוש, ישפוך עליהם מבול גפרית וזפת בוערה, וגם את פני הרבנים לא נשא, ויוכיחם על אשר לא ישימו עינם ולבם על מצב לומדי תורה, ולא לפעמים רחוקות הוכיחם במוסר אכזרי, ובכל מקום בואו, כבר ידעו בחורי הישיבה כי יוטב מצבם. והנני זוכר, כי בירח תמוז בקיץ ההוא באסמינא, באו אליו שני מלמדי הת“ת אשר שלם להם מכיסו, ויבקשו ממנו מעט כסף, והוא ענה להם, כי ברגע זה אין בידו מאומה. אבל יחכו נא שני ימים ואז יתן להם, וכרגע ירד מעל השלבים, וילך ויבקש את הגבאי, כי יתן לו רשיון לעזוב את העיר ליום אחד, כי נכון הוא לנסוע לעיר אָלשאן במרחק עשרים וויערסט להטיף שם, יען עליו לתת שכר למלמדי הת”ת. ומבלי דבר דבר נתן לו הרשיון, ובמשך שעה או שתים, כבר ידעו בכל העיר, כי “הקעלמי” נוסע לאָלשאן, וימלא הרחוב יהודים לשלחו, ואל פתח ביתו נגשה עגלה רתומה לסוס אחד. וישב עליה, והעגלה הלכה אט, וכל העם אחריה, כלם הולכים רגלי, ועד הגיענו למלון יהודי על אם הדרך, במרחק 4 וויערסט מן העיר, היה מספר המלווים את העגלה מארבע עד חמש מאות איש. הקעלמי ירד מעל העגלה, ויקרא: אחים! הגיעה עת תפלת המנחה, וכלם התפללו בחוץ, מאפס מקום לעם רב כזה בתוך המלון. ככלות התפלה, פנה אל העם, ויאמר, עתה אחי שובו נא לבתיכם, ואני אלך לדרכי. אך כלם ענו בקול גדול. רבי! לא נמוש מפה, עד אשר תטיף לנו מעט. הוא לא דבר דבר, ויעל ויעמוד על העגלה ויטיף להם דרוש נעים, ואחרי הדרוש, צוה להתפלל מעריב, ואז שבו כלם אל העיר. ובלילה ההוא בא לאָלשאָן, ויהי בבקר הכריזו בבית הכנסת, כי המגיד מקעלם ידרוש בשעה 2 אחרי הצהרים. ולבית המלון אשר ישב בו, בא בחור ישיבה, אשר למד הוא לבדו ועוד חבר אחד עמו. כי ישיבה לא היתה בעיר ההיא, והבחור אכל במלון ביום ההוא. הבחור ישב אל השלחן לאכול, ויגישו לו לחם דגן וקערה מלאה מרק חלב. המגיד נגש אליו ויקח את הכף ויטעם את המרק, ויותר לא נתנו להבחור מאומה, ובעלותו על הבמה להטיף ביום ההוא, לקח לנושא דרשתו את הכתוב “עץ חיים היא למחזיקים בה” ר"ל למחזיקי ידי לומדי תורה, וברעם מדברותיו, החל להוכיחם נוראות. כי האיש אשר לא ילמוד תורה, הלא אין לו כל תקוה “לעולם הבא”, והתרופה אחת היא, להחזיק בידי לומדי תורה, ובשכר זה יזכו לעולם הבא. ואם כן מה הוא המחיר אשר תשלמו בעד “עולם הבא”. קאפייקא אחת מחיר לחם דגן לבחור הישיבה. וקאפייקא אחת מחיר המרק. וגם ראיתי זבוב שט על פני המרק, הנה כי כן כל הכסף אשר תוציאו בעד “עולם הבא” הוא שתי קאפייק. זכרו נא! רק שתי קאפייק מחיר עולם הבא! אל אלהים ד'! לוא הביאו את העולם הבא למכור בשוק, כי עתה באו כל הגוים וכל האכרים לקנות מציאה כזאת! האין זאת אחי! ואחרי דרשתו נגשו אליו נכבדי העדה. ויבקשו סליחתו, ויבטיחוהו כי ייטיבו מצב שני הבחורים, והנם נכונים לכלכל עוד איזה בחורים אם ישלח להם כאלה לעירם. למחרת היום בשובו לאסמינא נתן את כל הכסף אשר קבל באָלשאָן לשני המלמדים עד הקשיטה האחרונה.
מאסמינא הלכתי ללמוד בישיבות אחרות עד בואי לאחרונה לישיבת ר' שלמה ברודא במאהליוו, ובחדש אלול תרכ“א בא גם המגיד מקעלם, ויטיף בכל יום בבית כנסת אחר, ובעיר בתי כנסיות רבים. באחד הימים כאשר נודעו לו כל תחלואי היהדות ומגרעותיה בעיר ההיא נגד אחיותיה בליטא וזאמוט החל ליסד בה מוסדי צדקה וחסד אשר לא היו בעיר עד העת ההיא. בערב אחד דרש בקלויז של הגביר ה' עדעלמאן. ויודיע, כי חפץ מאד לראות את עשירי העיר באספה הזאת, ורבם אמנם באו, ובהיות הבית מלא, עד כי כלם עמדו צפופים, צוה להשמש בקול רם למען ישמעו כלם, כי לא יתן לאיש לעזוב את ביהכנ”ס, ולסגור את הדלת, ואחרי אשר הטיף כשעה או יותר אצל ארון הקודש, עלה על הבימה, ורשימת שמות העשירים בידו. ויקרא לכל אחד מהם בשמו, לאמר: קרב נא הנה ר' איידעלמאן. נחוץ לנו ליסד “גמילות חסדים” בערב הזה, ואתה הגידה נא כמה תתן לתכלית זאת? וה' איידעלמאן נודע בעיר לנדיב. ענה כי יתן מאתים רו“כ. לא! ענה המגיד, אם אתה הנודע לנדיב תתן סך קטן כזה, מה יענו אחרים, הלא יתנו מאה או מעט גם מזה, לא, לא אקח ממך נדבה קטנה כזאת, וה' איידעלמאן נאלץ להוסיף עוד כהנה. וכן התנהג עם כל העשירים אשר קרא לעלות על הבימה, ולא נתן לאיש לעזוב את ביהכנ”ס עד אשר נוסד ג“ח בלילה ההוא. בבית כנסת אחר יסד ת”ת. ושם הושיב “רבי” ללמוד בכל ערב שיעור בש“ס או חיי אדם, מסלת ישרים וחובת הלבבות, בקור חולים. ועוד מוסדי צדקה כאלה נוסדו במשך חמשה שבועות ימי שבתו בעיר ההיא. בערב אחד נקרא להטיף בקלויז הגדול של הגביר הישיש ר' ישעיה שור. הגביר הזה היה איש כבן שבעים, מופלג בתורה, ישב ולמד כל הימים, וכל עסקיו מסר על יד בניו, אבל נודע בעיר לאיש כילי, ובעלות המגיד לפני ארון הקדש, והגביר יושב בקיר המזרח. החל המגיד להראות את ההבדל, מה בין אציל יהודי בעל נפש עדינה, ובין אכר רוסי עשיר המוני, וסוף דרשתו היה, כי “ר' ישעיה שלנו, אף כי הוא מופלג בתורה, ולומד הרבה, ובכל זאת הוא רק “בעל גוף” קאצאפּ עברי”. וירא עליו באצבעו. כל השומעים השתוממו לחוצפה כזאת, ואני חשבתי אז, כי יקום הגביר ממושבו וימלא פניו קלון. אבל הוא החריש וישא חרפתו בדומיה, ואחרי כלות הדרשה, קם ממושבו ויגש אל המגיד, ויתן לו את ידו, ויבקשהו ללכת עמו לביתו לאכול ארוחת הערב, אף נדב שלש מאות רו”כ לאיזה מסד, אשר לא אזכור כעת. בכל בית כנסת אשר הטיף, הלכתי תמיד לשמוע מדברותיו, ותמיד חשתי בנפשי כי אצל מרוחו עלי, ובלבי נדרתי לעשות כמהו לבלתי שאת פני איש, אם רק אדע אל נכון כי עול עשה. הליכות האדם הגדול הזה ראיתי אחרי כן עוד איזה פעמים, ובכל פעם גדל כבודו בעיני. כן ראיתיו בהאמליע בשנת תרכ“ו כאשר דרש שבוע שלם יום יום בביהכנ”ס האחד למתנגדים בעיר ההיא. ובמשך השבוע אסף מאה ועשרים רו“כ, וביום הראשון, הלך עם בן דוד אשתי ה' יפה, ויקנה בגדים, ונעלים בעד כל נערי הת”ת העניים. ובכיסו השאיר שלשה רו“כ להוצאות דרכו לעיר וויעטקע. ובין כה באו שני חסידים נלהבים אשר שמעו יום יום את דרשותיו בשפכו בוז על החסידים, יען להם אין ישיבות ות”ת, והחסידים היו תמיד נכונים אף לרצחו נפש. ותמיד היה שמו מנואץ בפיהם בכל הארץ. והנה באו עתה שני החסידים ויבקשוהו כי ילך להטיף בבית מדרשם. דוד אשתי ה' יפה, התאמץ לבלתי תת אותו ללכת, באמרו אליו, כי החסידים יהרגוהו. והמגיד ענה, טוב מאד, יהרגוני נא, ואני אגיד להם בבית מדרשם את אשר אמרתי תמיד. ואמנם הלך ויטיף להם, ויגד להם פשעם. לא עשו לו רעה, יען כלם ראו, כי כל הכסף אשר יאסוף יתן לצדקה, וקדושיהם המה, הן לא עשו כזאת מעולם. ורק בבואי לצערניגאוו בשנת תרכ“ז, והוא ישב בביתי, ביום השבת אחרי ארוחת הצהרים. ויהי נכון ללכת להטיף בבית המדרש “פ”צ”, והמון רב חסידים סבבו את הבית, ויחכו עד אשר יצא ממנו, ויאמרו להכותו, ואני שלחתי אחד מתלמידי לקרוא להפאליציי, ומפני השוטרים נבעתו גבורי החסידים, ואני ותלמידי ועוד אנשים עם שוטרי הפאליציי הלכנו ללותו לבית המדרש. ופעם אחת ראיתיו במאריופאל, פלך יעקאטארינאסלאוו על חף ים האזאווי, ובדרשתו הוכיח לאיזה עשירים מגולחי זקן ואוכלי טרפות. והמה התאוננו עליו באזני שופט השלום. והמגיד נאלץ ללכת לבית המשפט בלוית עורך דין, ותחת זרועו נשא את התנ"ך וס' שלחן ערוך, ויתנצל, כי לו המשפט להוכיח לבני עמו אשר לא ישמרו מצות התורה, ועורך הדין הראה, כי על פי חקי רוסיא לא יוכל איש לחיות בארץ בלי כל דת, ועליו להיות יהודי או נוצרי. ובזה יצא נקי בהשפטו. בסוף ימיו בנסעו לדרום רוסיא, לקח עמו איש צעיר מופלג בתורה, ללותו על דרכו, והצעיר יהיה לו למשגיח על הליכותיו בדת, וחובתו היתה להוכיחו אם ראה בו שמץ דבר אשר לא כדת.
שני לו בצדקתו ופעולותיו היה הצדיק ר' נחום מהאראדנא. כן קראו כלם לאיש מורם מעם, גדול בתורה אשר הקדיש את כל ימיו לתורה ולמעשים טובים. יומם ולילה ראוהו נחפז ללכת לאסוף כסף בעד כל קשה יום. בעד נערי הת“ת, בעד בחורי ישיבה, או בעד יולדת עניה. בבית מדרש אחד למד ש”ס ובשני הגיד “עין יעקב”, פה היה דין, ושם מטיף ומוכיח. ולנפשו לא לקח אף קשיטה אחת, ושמו יצא לתהלה בכל ערי ליטא וזאמוט, וכלם הרימוהו אל על כצדיק תמים. מכל פרטי מעשיו לא אוכל לספר הרבה, אחרי אשר לא רבות התמהמהתי בעיר ההיא, ראיתיו רק פעמים. ועד היום נשאר שמו וזכרו לברכה בפי כל יושבי העיר וסביבותיה אשר ראו את מעשיו הגדולים יום יום.
יוצא מן הכלל היה האיש הנפלא ר' שמעון קאפטאן בווילנא, האיש ההוא היה בור, עם הארץ גמור, ויבוא לווילנא בהיותו כבן עשרים. בחור רענן וגבה הקומה. וישא אשה, והיא עקרה, ויקדיש את כל ימי חייו לטובת הישיבה הגדולה בקלויז ר' מאילעס. אשר אמרו לי כי בישיבה ההיא למדו אלף ושלש מאות בחורים, ור' שמעון יצא לרחוב היהודים בבקר השכם, ובידו קופה של צדקה, גדולה מאד, ויקרא בקול “אידען גיט צדקה! צדקה תציל ממות”. ובקולו נהם כדב. וכל עובר ברחוב נתן לו ביד רחבה. וכן עמד ולא מש ממקומו עד קרוב לחצי הלילה. יום גשם וסגריר, קיץ וחורף לא עצרוהו אף רגע אחד. ורק לפעמים, בראותו כי לא אסף די כסף, הלך לחצרות העשירים, ואף לעשירי וכהני הנוצרים אשר כלם ידעוהו והוקירוהו. הבישאף הקאטולי צוה, כי בני עדתו יתנו לו צדקה. וכן יספרו, כי בבואו לחצר הגענעראל גובערנאטאר בפעם הראשונה, החלו המשרתים למלא שחוק פיהם עליו, ועל בגדיו הקרועים. וכובעו המשונה אשר לא החליף כל ימי חייו. אך הגובערנאטאר ראהו דרך החלון, וירא את מעשי משרתיו, ויצא אל היציע, ויקרא אליהם, כי לא יגעו בו לרעה, ולא לבד כי לא יתקלסו בו, אבל תמיד יתנו לו צדקה, והוא עצמו שלח שלשה רו“כ להשליך לקופתו, ומני אז ידעו כל הנוצרים בעיר שם ר' שמעון קאפטאן, ובכל מקום בואו כבדוהו, אך לבית איש פנימה לא בא מעולם לבקש נדבה. תמיד עמד רק בחצר או ברחוב ויצלצל בקופתו, ובקרוב איש להשליך איזה מטבע לתוך הקופה, סבב את ראשו לבל יראה, ולבל יכלים את האיש אשר השליך נדבה קטנה. קרה כמה פעמים כי קרב אליו איש אשר החליף שקל או רו”כ במטבעות קטנות, והוא לא הביט, ואם אמרו לו כי יתכן, כי יגנוב האיש יותר מאשר ינדב, ענה, כי הוא בטוח, כי איש ישר הן לא יעשה זאת, ואם יגנוב, הלא בלי ספק עני הוא, ובכן יוכל לגנוב למלא רעבונו. בכל לילה הביא את הכסף ליד ראש הישיבה. ואחרי כן הלך אל המרתף האפל אשר בו יגור עם אשתו. ושם אכל פת לחם יבש, ממכירת טאבּאק לשאיפה (שנוף טאבאק) אשר מכרה אשתו ביום. אני הלכתי לראות את המרתף אשר גר בו. והנה מלבד דרך הפתח לא היה בו כל אור, כי אין חלון לו, ובו גרו כל ימי חייהם. גבאי הישיבה אמרו לתת לו בגדים חדשים, והוא לא קבל מעולם, ולא החליף את שמלותיו אשר בלו מזקן כל ימי חייו הארוכים. יותר מחמשים שנה עמד האיש על מקומו ויכלכל את כל בחורי הישיבה הגדולה. ובמותו חלקו לו כבוד גדול, כל תושבי העיר כיהודים כנוצרים. זצ"ל.
האנשים הגדולים אשר הזכרתי בזה, אמנם לא היו יחידים ברוסיא, וכיוצאים מן הכלל היו רק בזה, כי להם יצא שם בכל הארץ. אבל בכל עיר מערי מושבות היהודים נמצאו תמיד אנשים אשר הקדישו את כל ימי חייהם למעשים טובים. וגם בפלך טאמסק בסיבּיר, נמצא יהודי עשיר, המלצר למחנות הצבא, אשר כל שרי ופקידי הצבא הוקירוהו בעד צדקת פזרונו. ולמענו הטיבו עם אנשי חיל היהודים, ובכל מועדי השנה נאספו לביתו מקרוב ומרחוק, תמיד משלש עד ארבע מאות איש, ויבן לו בית תפלה, ויכין טליתים ותפילין בעד כלם ולכלם נתן לאכול ולשתות ביד רחבה, וכל אשר הרויח במשך השנה, הוציא לכלכלת אנשי הצבא היהודים, ואיש כזה היה גם בקיעוו אשר עשה כמעשהו, ובמשך דברי ספרי זה יפגש הקורא עוד אנשים ממין זה, אשר היו ויהיו לכבוד לבית ישראל יושב רוסיא. ואני הנני בטוח, כי אנשים ממין זה היו בישראל גם בארצות אחרות בעת ההיא, וביחוד הצטיינו רבות מבנות ציון, והנני מוצא לי לחובה להזכיר למצער אחת מהנה אשר ידעתי כל מעשיה, והיא האשה היקרה בבנות, אם לבנים עשירים, מרת ביילא ווענגראוו בקאנאטאפ פלך צערניגאוו. בת ירושלם זאת יכלה להיות לסמל החסד והצדקה, ולשלט על תכונת רוח ישראל בכלל. כל ימי חייה הארוכים הקדיש לצדקה וחסד אשר נתנה מכיסה ותאסוף מכל נדיב לב, ויומם ולילה הלכה לבקר בכל בית עני וחולה, להקל ענים ומכאובם. כל נכה רוח וקשי יום פנה אליה, והיא לא חכתה רגע ותרץ ותביא מרפא ונוחם ביום או בחצי הלילה. וכל גשם שלג ורוח סערה לא עצרוה מעולם. יהי זכרה ברוך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.