בדור השני אחרי דור הבהלות, נמצאו חכמים רבים אשר מלאו שחוק פיהם על אולת אבותיהם אשר חוללו את “הבהלות”. אך מה נקל לקל המרוץ להתל בפסח הצולע על ירכו, ועל כן היה להם הדבר לשחוק בדור השני בימי אלכסנדר השני אשר ראו אור גדול, בערך לימי האפלה בימי אביו, אפס לנו הזקנים אשר בעינינו ראינו את כל התלאות, לא לבנו הלך להתל באמללים ההם, אשר לא ידעו אנה ינוסו לעזרה, וכמו שער בנפשנו, לוא היתה הגזרה כי יצא העם בגולה כבימי פערדינאנד בספרד, אז אין כל ספק כי לא היתה המהומה גדולה יותר נוראה. כמו חי עומדות נגד עיני אמות שכולות, אלמנות ויתומיהן אשר הובלו כצאן לטבח, נערים בני עשר ומעלה הושיבו על עגלות, והמון אדם רב פורשים בידיהם וקול זעקת הנשים יכל להרך גם לב אבן, אמות אמללות קורעות שער ראשיהן הפרועות, מהן הצועקות “אלי אלי למה עזבתני, אישי הטוב קומה נא מקברך וראה את בנך היקר אשר אמרת כי יהיה לרב בישראל גזול ממנו, יוליכוהו לשמד לארץ רחוקה אשר לא יבין לשונה, בין גוים עריצים ועמים פראים אשר לא ידעו רחם. ואתה אלהים אלהי ישראל הנך יושב בחביון עזך ומחשה. אלהים! מדוע לא לקחת גם את נפשי כנפש בעלי לבל תראינה עיני בצרת בני היתום האמלל מחמל נפשי. אנא יהודים רחמנים, עזרוני להציל את בני משמד וכליון”, ואמללה אחרת תתפרץ כלביאה, ותקפוץ על העגלה לקחת את בנה בחזקת היד, והנה יד עשו שלוחה, אוחזת בערפה ומכה באגרופו על ראשה, ובעוד רגע והאמללה מתגוללת על הארץ ודם נוזל מראשה ומפיה, מפרפרת בין חיים והמות, וכל הנצבים סביבה עיניהם מלאות דם ודמע, ומפחדים לפתוח שפתם עם איש הצבא הקאצאפּ הרוצח, אך לפעמים קרה, כי גם עיני איש הצבא רטבו מדמע, ויתנצל כי לא בו האשם, יען הוא רק פי מלך שומר “פקודה היא ולא בידו לשנותה”. “אל תיראי כי חלילה לנו לגעת בבנך אם אמללה”. “כן יעזרנו אלהים כאשר נכמרו נחומינו עליך”. לב מי לא התפלץ בראותו אבות הילדים מביאים ומגישים לבניהם ציצית ותפילין בברכות ותפלות כי ישארו בניהם יהודים, ולא יביטו לכל עמל ותלאה רק לבל ימירו כבוד אלהי ישראל באל נכר. בני בני, אל תשכח כי יהודי הנך, יהודים היו אבותיך ואבות אבותיך, ולאלפים ורבבות נהרגו על קדוש השם ולא חללו בריתם, בטח בד' ולא יתן למוט רגליך. אכול פת יבש ואל תטמא את נפשך במרק פגולים ודם חזיר". נערים ונערות אחים צעירים ואחיות קטנות אוחזים כנף מעיל האם השכולה ומבכים את אסונם ואסון אמן ובקול צעקותיהם יכלו לעורר גם נחומי תנין. החוטפים מתחבאים ברגע זה מבשת או מפחד, כי מי יערב להם, כי לא ינקרו את עיניהם או ירצחום נפש, לוא התראו ברחוב ברגע איום כזה. החוטף בדעתו כי “חוטף ומלשין” המה שני שמות נרדפים, ומצוה על כל איש להורידם דומה, אף כי בפועל לא נגעה בהם יד איש יהודי, אשר כפיו לא נגואלו בדם מעולם, כי מי שמע או ראה איש יהודי רוצח שופך דמים בימים ההם, וישתפקו בבכי ובתחנונים לאלהי ישראל, כי ינקום נקמתם מהחוטפים, ושמועות רחוקות או קרובות נשמעו אמנם בין העם כי הנבל החוטף בעיר פלוני אשר לכד ברשתו את אחד מבחורי הישיבה, וראש הישיבה או הרב בעיר קללוהו בשם אלהים, ולא ארכו הימים וימת בלא עת, או בניו נספו בחטאת אביהם, אחרי אשר כלל גדול ובטוח היה בלב העם, כי אם תגע יד החוטף בבן הישיבה, אז לא ינקה רע, ובכלל היו כל הנערים למודי ד' בטוחים כמעט מפחד החוטפים. והחוטפים עם כל תועבותיהם פחדו בכל זאת מנקמת אלהים אם ישלחו נער יודע תורה לעבוד בצבא, ידעו אמנם כי הרבנים לא יכריזו עליהם חרם בגלוי, האסור מטעם הממשלה, אך גם זאת ידעו כי אין מנוס להם מקללת רב, או ראש הישיבה, וכבוד הרב גדול היה עוד בימים ההם. הרב היה סמל הצדק והיושר, ואיש לא התאונן ולא חשד אותו כי יעשה עול בעניני כסף, הרב היה האידעאל היותר נעלה, מורם מכל תעתועי התבל, ומה גם אם הרב היה איש זקן אשר בלה כל ימיו בתורה, אז לא העיז גם הנבל שבנבלים לחרוש עליו רעה או לשים בו דופי, וכלם היו בטוחים כי קללתו לא תשוב ריקם.

בחורי הישיבה הסכינו תמיד לנוע מעיר לעיר ומישיבה לישיבה, וכמעט תמיד הלכו רגלי, ובעלי המלון בדרך הלא כלם היו יהודים, ולהבחורים אשר באו אל המלון לנוח או ללון הלילה נתנו לאכול ולשתות בנפש חפצה מבלי מחיר, באהבתם את התורה ולומדיה, והנני זוכר את אשר ספרו אז, כי איזה חוטפים אשר נסעו בעגלה, פגשו בדרך נער עני הולך לתמו ותרמילו על שכמו ויקחוהו ויושיבוהו על עגלתם להביאו קרבן לצבא ניקאלי, ובין כה חקרוהו לדעת מי הוא ומה מעשהו, ואנה ילך, וכאשר ספר להם כי מגמת פניו לישיבת סאלאנט או קראטינגא וכי דודו הוא רב באחת הקהלות הקטנות, החלו החוטפים להתלחש ביניהם בשפה מוזרה להנער, ויביאוהו לעיר קטנה אחת, ויתנו לו איזה מטבעות כסף, ויזהירוהו לבל ילך עוד הפעם בדד בדרך בלי תעודת מסע, יען לא תמיד יפגש אנשים כנים וישרים כמהם אשר לא יגעו חלילה בבחור לומד תורה.