רקע
אפרים דינרד
גורל סופרי ישראל

כפי אשר ראו עיני במסעותי בתבל


אם כי אמת הוא, כי גם בין סופרי העמים היו רבים אשר סבלו עוני ולחץ בראשיתם, אבל כמעט כלם שכחו את רישם כאשר יצא שמם בארץ וכרבם היו לעשירים בסוף ימי חייהם, ולא לבד כסף, אבל גם כבוד גם גדולה נחלו מאת בני עמם, עד כי גם מושלי התבל בקשו קרבתם, והכבוד הגדול החיה את רוחם להתרומם, ומעוף דמיונם העלה אותם מעלה מעלה על פני כל המון העם, ובלב מתנה יכלו לחשוב מחשבות ולכתוב כאות נפשם, להמציא המצאות חדשות בכל מדעי התבל בשבתם בהיכלי ענג, תחת אשר כל סופרי ישראל היו עניים מרודים, כרבם מלמדים או מורים רעבים ללחם, באהל דל, החורב בקיץ והקור בחורף, יושבים אל עקרבים מפחד השוטר או הקאצאפּ הפרא ורצועת הפולאני השכור, ולוא גם היו גאוני הרוח לא יכלו להתרומם לדבר גבהה גבהה על גוי ואדם. באשמנים ישבו ואור התבל לא ראו, ולא ידעו מכל הנעשה בה. החכמות וההמצאות החדשות היו רחוקות אף מסופרי רוסיא, מלבד מעטים מהם אשר עזבו את הארץ וילכו לגור בארצות נאורות וחפשיות, ושם מצאו עוזרים ותומכים, וינחלו כבוד וגדולה, בעוד אשר לסופרי ישראל היו כל הדלתות סגורות אף בארצם, באין עוזר ואין תומך, עשירי העמים המה מאספי אוצרות ספרים, והם המה כלם קוני הספרים ותומכי ספרתם, תחת אשר עשירי ישראל היו מעטים, ומהם גם רעים, והעשירים החדשים אשר עשו עושר פתאם, היו כרבם מדלת העם אשר לא ידעו ספר ולא חפצו לדעת, כי על כן ראינו מחזה מוזר, מחזה מעציב, בין הסופרים העברים, אשר לא ראינו בין כל סופרי התבל, כי נטל עליהם לסובב בערים ולדפוק על דלתות העשירים למכור את ספריהם אשר עמלו לכתוב, ובעמל אין קץ אחרי כן לשלם להמדפיס, יען סוחרי ספרים העברים, אשר כרבם היו גם המה עניים ומעטים במספר, לא קנו את הספרים מיד המחברים להדפיסם על חשבונם, ואף על ספרים נדפסים לא רבו הקונים, והסופר האמלל אשר הביא את ספרו אל העשיר, עליו היה לחקור ראשונה אם יבין האדון עברית, ואם איש נכבד הוא אשר לא יעיז למלא את פני הסופר קלון, ואחרי כל זאת, רבים היו אשר קבלו את הסופר בפנים זועפים, ואם שלם לו מחיר הספר, חשב לו זאת לצדקה, כי חסד עשה עם הסופר העני, והסופר יצא מביתו אבל וחפוי ראש, והנסיון הראה, כי הסופר אשר נסה כזאת פעם אחת בחייו, לא יסף עוד לכתוב או להדפיס, ואם הדפיס, לא הלך שנית לדפוק על פתחי נדיבים, וספריהם נשארו בידיהם ימים רבים, עד אשר נמצא להם קונה אשר שלם מחיר קטן, או היו מאכל לעכברים, ובתנאים כאלה לא יתכן היה לקות לגדולות בספרת ישראל, ופלא גדול הוא גם על המעט אשר יצרנו עד הנה, תבן לא נתן לנו ולבנים עשינו, ואם תנאי שוק הספרות טוב עתה מאז, הנה על הסופרים החדשים לתת תודה לסופרים בדורות עברו אשר סלו להם את המסילה בנפשם ודמם, ואם נמצאו כיום חכמים חדשים, אשר זה עתה יצאו מחוריהם מלאים טענות ותביעות, כי לא היו בנו “גאונים”, הנה עליהם להראות לנו אפוא המה הגאונים החדשים, ואם לא יחשבו את “הסגנון החדש” אשר יצרו על יסודות “אץ קוצץ” העתיק לגאונות, הן עליהם למצער להראות מה פעלו במשך שלשים שנה האחרונות, משנת תר“ן־תר”ף, נגד יצירות הסופרים בשלשים שנה הקודמות, תר“ך־תר”ן, ואם נביא חשבון אלה לעמת אלה, ישארו בעלי חובות גדולים, אשר לא שלמו עוד אף את הרבית, והמה התובעים? ואם לא חכם מהם הרב אשר בני עדתו הסירוהו ממשמרתו, יען אין להם חפץ בו, והרב החכם ענה, כי לא יעזוב את קהלתו כל עוד אשר לא יוסיפו לו על שכרו, ואם סכל היה שלמה המלך אשר אמר לעשות לו שם עולם בבנותו את היכל ד' בעמל רב ובפזור הון עצום, הנה חכם ממנו היה טיטוס, כי הרס את ההיכל בלי עמל, ויעש לו גם הוא שם עולם.


כל סופרי ישראל בימי, וגם לפני זה, אין אחד מהם אשר מצא לחמו מהספרות, מלבד קלמן שולמאן אשר הרויח חמשה או ששה רו"כ לשבוע, את אשר שלמו לו בני ראם המדפיסים אשר כתב רוב ספריו בעדם, ותמיד, כיום כלילה מצאתיו יושב נשען על עטו, אף בעת אשר כבר כהו עיניו, ולא מש מביתו כל הימים, ושנים רבות לא בקר את אוהביו, ורק אחת בשבוע יצא לשוח על אחת הגבעות לא רחוק מביתו, למשך חצי שעה או יותר מעט, בין הערביים, ובסוף ימיו כאשר יצאוהו בניו ונשאר הוא לבדו עם אשתו, גם אז לא יכל להחליף את מעונו הדל. מחיר כל כלי הבית לא עלה לחמשה או ששה שקל. בגד ללבוש לא היה לו אף לשבת ומועד, ושמלתו לעורו היתה סחבה בלה וקרועה, וכן היו בגדי אשתו, וכל אוצר ספריו – אשר אסף ממתנות אוהביו – היה שוה כמאה שקל, ולא טוב ממנו היה גורל כל הסופרים אשר הקדישו את ימיהם להיות מורים לצעירי ישראל, מלבד איזה יוצאים מן הכלל, והנני למנות אחד אחד, את אשר ראו עיני, ולא מפי השמועה:


אבראמאוויץ היה מורה בהיותו בזיטאמיר, ובעמדו למבחן בבית מדרש הרבנים, למען השיג תעודת “רב מטעם” ולא הצליח, עזב את הספרות העברית בשנת תרל“ג, ויהי לסופר בשפת בבל, ובראותו כי גם ממנה לא יבנה לו היכלות, שב להיות מורה ראשי בהת”ת באדעססא, ולפי הנשמע אסף כסף בימיו האחרונים מאוצר הזארגאן, כי ירשה השפחה את גברתה, ומרכושה אצלה גם לו ברכה, כי בנה בכורה הוא וראשית אונה, ואחריו עטו רבים אל השלל, ויאמרו, כי “נכדים” המה, אשר להם חלק בירושת האב הזקן, ועל כן קראו לו בשם “זיידע”. (אב זקן).


אייזענשטיין, סופר חרוץ, ולו גם הכסף, החל וכלה את המלאכה הגדולה בחבור הענציקלאפעדיא העברית “אוצר ישראל” בעשרה חלקים, וגם הדפיס ספרים אחרים לתורה ולתעודה, והנהו אחד המעטים המאושרים אשר קימו את התורה מעושר, ה' אייזענשטיין הוא אחד משרידי דור העבר, ומתנגד גדול לבעלי “המהלך החדש” וכל הבאשעוויקים הספרותים המה אנשי ריבו.


באבער, שלמה, איש עשיר בלעמבערג, לקח לו למטרה בחיים להדפיס מדרשים שונים עם באוריו ולקוטיו ויצליח במלאכתו, ויעש לו שם עולם, גם חבר ספרים אחרים ויעשיר את ספרותנו העתיקה והחדשה.


בלומענפעלד, הציב לו יד בספרתנו בתוצאות ספרי השנה “אוצר נחמד” ד' חלקים, והספרים האלה טובים ויקרים וערכם הגדול ישאר לדור אחרון עד עולם.


ברודס, ראובן, סופר חרוץ ומספר נחמד עשה לו שם בספרו “הדת והחיים”, וגם כתב ספרים אחרים, ויהי עורך מ"ע “הבוקר אור” של גאטלאבער, בלה כל ימיו במחסור ועוני, למן היום אשר עזב את ווילנא עיר מולדתו, ויהי נע ונד באדעססא, רומעניען וגאליציען, ובסוף ימיו היה העורך של “העולם” הזארגאני בוויען, וימת בלא עת, ואלמנתו ויתומיו נשארו מבלי פת לחם.


בעהאק, יהודה. יליד ווילנא, חבר לאדם הכהן, בן יעקב ושערשעווסקי, וישתתף בהוצאות כתבי הקדש עם הבאור ותרגום האשכנזי ובאורים חדשים, וידפיס גם ספריו “עץ יהודה” וספר “תלמוד לשון עברי” עם באורו, ויהי אחד בין המעטים אשר לא אכלו לחם עצבים מעץ הדעת, כי סוחר היה, אף כי לא עשיר.


באכער, שמעון, בודאפעסט. כתב והעתיק ספרי שירים שונים, אשר לא נעמו לאזן מבין שירי ישראל, ויקצוף עלי פעם אחת, בכתבי אליו, כי חרוזיו טובים לצוארי השור והחמור, ובעיני אין כל ספק, כי לוא חי עתה, היה לאחד מגדולי המשוררים, אם נסה רק למלוח את שיריו במלח אץ קוצץ. בנו, היה המלומד הנודע, פראפעסאר דר' באכער אשר עשה לו שם בספריו.


באראש, בעל “אוצר חכמה” ספר נכבד מאד בפלוסופיא עם הקדמת הגאון שי"ר. הספר יצטיין במלות מלאכותיות אשר מצא המחבר להביע חפצו בעברית, ולא הלך ללקוט בשער האשפה בירושלם.


בענדעטסאן, הפדגוג הנודע, היה כל ימיו מורה עני בהוראדנא, וכן היה גם הסופר הנעים ה' פריעדבערג בעיר ההיא. בריל (יחיאל) מו"ל הלבנון, היה עני ואביון כל ימיו, כבירושלם, כן בפאריז, ואחרי כן כאשר מצאתיו במאינץ, ובסוף ימיו בלאנדאן, אף כי עבד בעצמו בדפוסו הקטן עבודת פרך יותר מהפועלים. בריל במינסק, היה מורה עני ואביון כל ימיו, ויהי דל שמח בחלקו, וכן היה חלק רעהו ה' וואהלמאן (בע"ס הכוכבים). בכרך יעקב, אף כי לא היה מורה, ויעבוד בזעת אפו בבתי מסחר יין שונים בביאליסטאק וסעוואסטאפאל, ואף בהיותו מגיה בדפוס בשטעטין וקעניגסבערג, ויעבוד כל היום, הנה היה לו הלילה לתורה וספרות.


ברלינער (אברהם) היה מורה בברלין, ויהי עני ככל אחיו הסופרים, ורק בסוף ימיו אסף כסף מעט ממכירת ספרים עתיקים אשר אסף באיטליען.


בערקאוויץ (בע"ס לחם ושמלה) אשר עשה לו שם עולם בספריו, וממנו לקחו מחברים אחרים וישימו בכליהם, ובידו לא נשאר מאומה מלבד דלותו.


בן יעקב, סוחר ספרים בווילנא, הביבליאגראף האחד בין כל הסופרים העברים בימיו, עבד כל ימי חייו בחבור ספרו “אוצר הספרים” אשר לא זכה אף לראותו נדפס כלו. עבודה קשה כזאת עוד לא עמס על שכמו אף אחד המתחכמים החדשים, עבודה הדורשת ידיעה רחבה בספרתינו העתיקה, אשר יתעבוה חכמינו החדשים כשועל את הענבים.


גארדאן (יל"ג) המשורר המהלל, היה מורה בפאניוועז ימים רבים, ואחרי כן היה לסופר הקהל בפעטערסבורג, וישבע לחם, אך לא יותר, אבל ימי שלותו לא ארכו כאשר נתפש בכף הפאליציי בשנת תרל“ט על ידי מלשינות אחד הסופרים אשר קנא במשמרתו, אשר לא יכל להשיגה (ראה שירו “הרקב לבית יהודה” הערוך נגד הרכבי), ובשובו מגלותו, אחרי אשר נוכחה הממשלה כי נקי הוא מהאשמה אשר השיאו עליו, לא שב עוד למשמרתו, ויחי חיי צער עד יום מותו בשנת תרנ”ב. גארדאן, אריה ליב, בן עירי, איש גדול בתורה, ואחדים כנוהו בשם “גאון”, המדקדק היותר גדול בישראל, היה מורה ימים רבים ברוסיא, ובלילה עבד להמציא מכונות חדשות. חכם בחכמת הכעמיא, היה גם מגיה בדפוס ראם, ואחרי כן מנהל מרתף היין בראשון לציון בתור “כעמיסט” ובסוף ימיו נאלץ להיות הסופר או המזכיר באחד מבתי החסד בירושלם במחיר ששים פראנק לחודש (בערך 12 דאל.), וימת בעניו מחסר לחם. גארדאן דוד, עורך ומו"ל המגיד, קבל משכורתו שמונה שקל לשבוע, וימת בעוני וחוסר כל.


גינצבורג (רמא"ג) אף כי לא ידעתיו פנים אל פנים, בהיותי ילד בשנת מותו (תר"ז) אבל כולם יודעים כי היה מורה עני למיום בואו לווילנא, וייסד לו בית ספר לנערות.


גאלדבערג בעריש, (ב"ג), בהיותי בביתו בפאריז בפעם האחרונה בשנת תרל"ח כבר היה זקן קרוב לבן שמונים, בניו יצאוהו, והוא לבדו, איש אחד ישב וכתב כל הימים, ויהי מאכלו פת חרבה מנדבת הבאראן ראטהשילד, וכן סגר את יומו בעניותו.


גאסטער, משה, דר', ידעתיו עוד טרם בא ללאנדאן, כי היה בבית מסחר ספרי באדעססא, בהיותו עוד צעיר לימים, וכל עשרו היה ספריו אשר אסף בעמל רב, ויהי לאיש מצליח כאשר נקרא להיות חכם הספרדים בלאנדאן, ועל ידי ספריו הרבים אשר הדפיס עשה לו שם עולם בישראל ובעמים, ואחרי כל אלה הנה הוא עני מכבד עתה לעת זקנתו.


גייגער, אברהם, חכם תלמודי, רב לרעפארמים באשכנז, יצא לו שם גדול בישראל על ידי ספריו המחוכמים, חוקר חפשי, עמקן, ומרוב חכמתו אשר השפיע על הספרות האשכנזית־העברית, אצל גם ברכה מעטה לספרת ישראל בספריו “מלא הפנים”, פרשנדתא, ציצים ופרחים, קובץ ויכוחים, מגן וצנה, ובמאמריו בס' נטעי נאמנים ואגרת השמד, באוצר נחמד (תולדות הרד"ק), “וקבוצת מאמרים” אשר הדפיסו אחרי מותו, ואם היראים לא היו שבעי רצון מדעותיו החפשיות, ובצדק, הנה איש לא יוכל להכחיש, כי לוא היה עתה באמעריקא, חשבוהו לצדיק תמים, אף כי הרעפארמים מתימרים בכבודו אבל בדרכיו לא ילכו, ואני ראיתי את אהבתו הנפלאה לחכמת ישראל, כאשר הבאתי אליו את השיר הנודע “אפודת נזר לשבט מושלים בממלכה הנהלאה” הנדפס בראש ספר הכוזרי, אשר רבים מחכמי ישראל עמלו למצוא מי הוא מחברו, ובתוכם הוא עצמו, שד“ל ובנו “אוהב גר”. ואני הבאתי בידי יונה צלויה, את אשר מצאתי בכ”י עתיק באספת פירקאוויץ, כי בר"ת השיר העתיק נמצא מפרש שם המחבר מנחם בן סרוק, אשר לפי הנראה הוא היה גם כותב המכתב מאת בן חסדאי ליוסף מלך הכוזרים, וכאשר קרא גייגער את השיר שמח שמחה גדולה, עד כי היה נכון לפול על צוארי לנשקני, ולא הרפה ממני לשבת עמו כיום תמים, ובפיו הגיד לי “כי לא יזכור את העת אשר בה בלה כיום תמים עם איש אחד, והמציאה אשר הבאתי אליו אמנם נכבדה היא”, והוא הודיע זאת בשמי בשנה ההיא (תרל"ג) במחברת הרביעית ממכתב עתו.


גאלדענטהאל, יעקב. דר‘, חכם מהלל בוויען, כתב ספר “דקדוק לשון ערבי”, ויחבר רשימת ספרי ישראל באוצר הממשלה, הדפיס ספרי קדמונים עם הערותיו, כמו “מפתח מנעולי התלמוד לרבינו נסים, נרבוני על מורה נבוכים, שו”ת ר"י די לאטיש, משרת משה לר’ קלונימוס, מקדש מעט, שירים עתיקים לר"מ ראיטי, מאזני צדק לאלגזלי, ציון, ספר שנתי ועוד כאלה.


גורלאנד, חיים יונה. אחד מתלמידי בית מדרש לרבנים בווילנא, למד באוניווערזיטאט בפעטערסבורג ימים רבים, עד אשר השיג תואר “מאגיסטער”, ויהי למשגיח על בית הספר למורים בזיטאמיר, בא לאדעססא, ויפתח לו בית גימנאזיום לנערי בני ישראל, ואחרי עמל רב הצליח להדיח את הדר' שוואבאכער מכסא רבנותו בעזרת הממשלה, ואחרי עבור עליו איזה שבועות בכהונתו החדשה, נפל מת בעמדו להטיף לפני ארון האלהים בביהכנ"ס הגדול. מטבעו היה איש ישר, תמים עם אלהיו ועמו, ויכתוב מאמרים רבים בהמגיד בחקירת קדמוניות היהודים, ויחבר איזה ספרים בענינים הנוגעים לקורות ישראל, גם אחיו הבכור, יעקב הדפיס ספר דרשות אשר דרשו מורי בית מדרש לרבנים, אבל לא ראיתיו מעולם.


גאטטלאבער. מורה עני כל חייו, היה מורה גם בבית מדרש לרבנים בזיטאמיר, וכאשר נסגר הבית בשנת תרל"ג, נאלץ לדפוק על פתחי נדיבים כל שארית ימיו, בנסעו מעיר לעיר למכור את ספריו.


גאלדמאן יצחק, משורר נעים היה מאושר, כי לא מצא לחמו מהספרות.


דאליצקי, משורר נעים, האחד אשר נשאר לנו אחרי מות יל"ג, היה מורה כל ימי חייו במאסקווא, וגם זמן ידוע אחרי כן גם באמעריקא, עד אשר נאלץ למכור את עטו לשטן בעד פת לחם, לכתוב “מעשיות” בזארגאן, יען מהספרות העברית יכל להשיג רק נקיון שנים במחיר שיריו, אף כי תשעים ותשעה מהמשוררים הנוראים אשר צמחו כעשב בשדה הספרות, כלם יחדו לא יעצרו כח לחבר אף שיר אחד בשירי ציון אשר שר לנו לפני שלשים שנה.


דאנציג (האשקעס) סבב את כל ארץ רוסיא וידפוק על דלתות הנדיבים בספריו בעברית ורוסית, וסוף סוף נאלץ לבקש לחם ממקור אחר במאסקווא.


דובזעוויץ, היה מורה בקיעוו, ויתפאר כי הרויח שבעים רו"כ לחדש, ומרוב עושר נאלץ לבוא לאמעריקא, לחיות בחסדי אחד הנדיבים.


דוקעס, לעאפאלד, עני נודד כל ימי חייו, לא נשא אשה, רק מחפצו להיות חפשי לתת את כל עבודתו לספרת ישראל, את כל ספריו הדפיס במספר מעט, לבל יבלה עת עתו במכירתם, וכרובם היו יקרי המציאות בראשית צאתם לאור, כמו נחל קדומים, קובץ על יד, קונטרס המסורת, תשובות דינש בן לברט, גנזי אוקספרד, שירי שלמה בן גבירול, וספריו בשפת אשכנז בלעו כבכורה, מפאת תוכנם ושפתם החמודה, איזה מנדיבי עמנו תמכוהו בכספם, ואחד מהם הנודע לי, היה הסופר החכם ה' בוימגארטען בוויען. דוקעס היה אחד מיחידי סגולה אשר הקריבו את נפשם בעד חכמת ישראל, ז"ל.


דיק, אייזיק מאיר, אמנם לא היה מורה, כי מצא עושר בלי הוראה, יען מדפיסי ווילנא שלמו לו שני רו"כ לשבוע בעד מעשיותיו, והנשאר נתן לו בנו אשר היה פקיד מסלת הברזל.


האלבערשטאט, (שזח"ה) סוחר וסופר, חוקר מעמיק בקדמוניות ישראל, כתב ספרים ומאמרים רבים בחכמת ישראל, ושמו יצא לתהלה במערב איירופא. אסף המון כ"י ואינקונאבעלן, אשר נאלץ למכרם בחייו באבדן כספו, ואחרי מותו נמכר אוצר ספריו לבית מדרש הרבנים בנויארק.


הירשענזאן, חיים, רב וחכם, יליד ירושלם, מו"ל “המסדרונה” זורנאל תלמודי, כתב ספרים רבים, והדפיס גם ספרי קדמונים, סבל הרבה מהקנאים בירושלם, וילך לגור לבירת תוגרמה ויעש חיל בחנוך ילדי ישראל. ספריו מלאים רוח דעת ובקרת, אף כי רבים לא הסכימו עמו באיזה פרטים, עתה הוא רב ליראים בהאבאקען בקרבת נויארק, כתב מאמרים הרבה “באוצר ישראל”. הרב החכם הזה הוא אחד משרידי חכמי ישראל בדור העבר, ועד היום לא חדל מתת לנו מתקו, ומי יתן ויאריך ימים להמשיך את עבודתו בחכמת ישראל.


הערצבערג, יוסף. מעתיק ס' סלם הטבע משפת צרפת, וס' מועדי שחר להרמבמ"ן משפת אשכנז, ידע גם שפות אחרות, ויהי מלומד במדעים שונים, ויהי מאושר כי לא היה מורה, ואת ספריו הדפיס במספר לא גדול, ולא נאלץ לדפוק על פתחי נדיבים.


הרכבי, אברהם אליה. היה עני גם מבלי היות מורה, המשכרת 1500 רו"כ לשנה, אשר השיג מאת הממשלה, היתה ראשונה רק בתור נדבה, יען בחשבון הוצאות הממלכה לא נמצא מעולם סכום כסף לפקיד המחלקה העברית באוצר הספרים, והמיניסטעריום אשר חפצה כי יהיה לה מלומד עברי אחד נכון לה לעת מצוא, מצאה מקור צדדי למענו, ולוא קוה למלא נפשו מפרי עטו, עלי היה להשתפק בפת לחם יבש אחת בשבוע.


ווייס, אייזיק הירש. חכם תלמודי מהולל עשה לו שם גדול בישראל בכל ספריו, ועוד יותר בספרו הגדול “דור דור ודורשיו” היה רב “בבית המדרש” הנשען אל ביהכנ"ס ובית מדרש לרבנים בלעאפאלד שטאט (חלק מעיר וויען, מקום אשר רוב היהודים נחיתים שמה), ועקב איזה דעות חפשיות מעט אשר לא מצאו חן בעיני היראים, נולדו לנו עוד שני ספרים יקרים, “דורות הראשונים והאחרונים” ולוא היו שני הספרים האלה נגד עיני כותבי תולדות ישראל יאסט וגרעטץ, כי אז ראינו בספריהם אור גודל.


וויענער, שמואל. הביבליאגראף היותר גדול בין סופרי ישראל בימינו, ומחבר ספרים יקרים, מצאתיו במינסק בשנת תרמ“ו, עובד במחיר 2 רו”כ לשבוע בחנות קטנה אצל המו“ס סאלאמאן, ועל פי עצתי הלך במלאכות ה' רפאל נטע ראבינאוויץ ממינכען למכור את ספריו ברוסיא, ובבואו לפעטערסבורג, קבלהו ה' פרידלאנד לפקיד אוצר ספריו במחיר 75 רו”כ לחדש, וזמן לא רב עבד גם בעד הבאראן דוד גינצבורג, לכתוב את ספריו ולחבר את רשימתו, וכתם המלאכה שלחהו לנפשו, בחסדי הרכבי אשר היה אויבו בנפש בלי כל סבה, כי לא יכל נשוא איש היודע באיזה עניני ספרות יותר ממנו, כי כן נהגו גם חכמי אשכנז בראותם יהודי מלומד אשר לא זכה להולד על אדמת ביסמארק, להרחיקו ולנבל את שמו, ויהי וויענער עני ואביון עד יומו האחרון.


ווערבל. משורר נעים בשירי ציון, מורה לשעות באדעססא, וכל ימיו בלה בעוני ומחסור, וכן היה גם ווארשאווסקי (שנים) באדעססא.


ווערזבעלאווסקי, מרים. העתיקה לעברית צחה את הספר “היהודים באנגליא”, אשת סוחר לא עשיר בקאוונא, ואת ספרה חלקה חנם כמעט.


זאגארסקי (אפרים) קרוב למשפחתי, איש הוגה דעות בפילוסופיא הכללית ומופלג בתורה, וכאשר הדפיס את ספרו “תורת אל־מות” חלק שני, לא מצאה ידו לשלם להמדפיס, בווארשא, והספרים התגוללו בדפוס ימים רבים אחרי מותו, ואין איש שם על לב.


זקש, שניאור בן להרב בזאגאר ישן. התגורר ימים רבים בלי לחם ושמלה בברלין, וגם אחרי אשר קבלהו הבאראן גינצבורג למורה בניו, לא שבע לחם בפאריז, לולא תמיכת ערלאנגער והרב צדוק כהן.


זאסניץ. מורה כל ימי חייו, היה עני ואביון בבירז עיר מולדתו הקטנה – פלך קאוונא, על גבול קורלאנד, ואחרי כן בריגא, ווארשא ונויארק, ומכל ספריו ומאמריו הרבים בהצפירה לא יכל להשביע נפש בנות ביתו אף חודש ימים, ובנותיו בנויארק עבדו עבודת פרך למלא רעבון ביתם.


זיבענבערגער, יצחק, בסובאלק. כתב ספר גדול ונכבד אשר היה לכלי חפץ ביד כל הוגי שפת עבר, בשם “אוצר השרשים הכללי” בשלשה כרכים, יכיל לא לבד כל המלות בכה"ק, אבל גם בכל ששה סדרי משנה, ובהיות ס' אוצר השרשים לבן זאב יקר המציאות ברוסיא, הנה היה הספר הזה האחד אשר משל ברוסיא, וגדול הוא פי שלשה מס' של בן זאב.


זילבערבוש, דוד ישעיה, יליד גאליציען, סופר מהיר, כותב עברית לעברית, ולא טמא את עטו בבצת אץ קוצץ, הדפיס איזה ספרים, ויהי גם עורך מכתב עתי חדשי “האור” (ח' חוברות).


חיות, ר' צבי הירש, רב בזאלקווא, גאון תלמודי, בעל הגיון ישר, ובעשרה מספריו קנה לו שם גדול בישראל, וכרבנים כן משכילים חפשו את ספריו בנרות, בספרו “תורת נביאים הרעיש את העולם הספרתי, ויהי אהוב לכל קוראיו, כתב גם הגהות על הש”ס דפוס וויען (תר־תר"ט), ושו“ת מהרי”ץ, ועוד. וכל ספריו היו ויהיו לאור עמו עד עולם.


יעלינעק, אדאלף, דר', מטיף נודע לשם בתבל, רב בוויען, אסף אוצר ספרים יקרים נדפסים וכ"י, וידפיס ספרים רבים בעברית ואשכנזית, ושמו נודע לכל בית ישראל.


כהן, מרדכי בן הלל, יליד מאהליוו, כל ספריו ומאמריו כתובים עברית צחה ונעימה, איש עשיר אשר הביא עשרו עמו לארץ הקדושה, ופלא כפול הוא כי לא דבקה בו “מחלת הרוח” אשר פשטה את שגעונותיה על כל מלמדי דרדקי ועל סתם בורים בארץ הקדושה לעשותם לסופרים אף בלי שפה, ומהם כאלה אשר היו סופרים, וישכחו את השפה, או גרשוה בכונה עם כתבי הקדש יחדו, למען עשות להם שם בין גבורי אץ קוצץ.


כהנא, הלל, מורה ופדגוג נודע לשם בבוקארעשט, בעל גלילות הארץ, היה עני ואביון כל ימיו, ותחת כסף הנחילוהו כבוד, וימת בדמי ימיו בעוני ומחסור, מאושר ממנו היה ידידי ואוהבי ה' דוד כהנא באדעססא אשר ירש בית והון לא רב, לא עשה כל מלאכה ולא שלח במסחר ידיו, בהיותו עקר בלי בנים, וישבע לחם מכסף ירושתו, ויכתוב ספרים רבים ונכבדים, ובהיותו כלי, לא הוציא מעולם אף קשיטה אחת להדפסת ספריו, ויהי איש מצליח גם בזה, כי כל חבוריו נדפסו על חשבון אחרים, אבל הוציא כסף לקנין ספרים יקרי המציאות.


כהן צדק, יוסף, יליד גאליציען, למד תורה הרבה, עורך ומו“ל מ”ע המבשר והגשר, ישב כל ימיו באהל תורה בגאליציען ואחרי כן בלאנדאן, כתב איזה ספרים, ובתוכם שנים נגד ראדקינזאן, ויהי גם מגיד מוכיח ודין, ואחרי כל אלה לא היה שבע לחם, לולא תמיכת איזה נדיבים בלאנדאן, את ספריו אשר אסף בימי חייו אהב יותר מנפשו, ואני כבדתיו מאד בעד תם דרכיו והליכותיו עם אלהים ואדם.


לוצאטו, שמואל דוד (שד"ל) אחד מגדולי חכמי ישראל בדור ההשכלה העברית, כתב ספרים ומאמרים רבים אשר היו ויהיו לעינים לכל דורשי דעת בישראל. וכגדלו בתורה וחכמה, כן גדול היה לוצאטו היהודי באהבתו לעמו, אלהיו ותורתו. היה עני ואביון כל ימיו בהיותו ראש ביהמד“ר לרבנים בפדובה, בנו בכורו בעל כשרונות נפלאים מת על פניו, ובנו השני ידעתי פא”פ, לא ירש מאביו הגדול אף טפה אחת מחכמתו.


לאנדסהוט, אליעזר. בתולדות הפייטנים ופיוטיהם בספרו “עמודי העבודה” היה לעינים לכל חוקרי קדמוניות בישראל, ויעזור הרבה בבאורו למדור הגיון לב אשר עבד יחדו עם הרצ"ה עדעלמאן.


לאפעץ, יצחק. בעל ס' כור מצרף האמונות, ס' ויכוח גדול נגד הנוצרים ודתם, כתוב בשפה צחה ונמרצה.


לונץ, אברהם משה. יליד פלך קאוונא, בלה כל ימיו בעוני ומחסור בירושלם, עור בשתי עיניו, ובכל זאת עסק בתורה וחכמה. בחריצות נפלאה, וביחוד שם לו למטרה חקירת ארץ הקדושה ויעש לו שם בכל ספריו הנודעים לכל קוראי עברית, ובאחרית ימיו החל להדפיס את הירושלמי עם באור והגהה נפלאה, ולולא ראו עיניו את עבודתו, לא יכלתי להאמין כי בתנאים רעים כאלה יתכן לאיש לעבוד עבודה כזאת. הוא ידע את כל פנות העיר עד להפליא, ותמיד הלך לבדו בלי מנהל, ומה השתוממתי באחד הלילות בשנת תרע“ה בדפקו על דלת חדרי במלון בשעה אחת עשרה, ועמו עוד איש אחד ה' טולידנו מטבריה, הוא נהג את האיש הזר אשר לא היה מעולם בירושלם, והוא לקח עליו את העבודה להראות לו כל מוצאי ומובאי העיר, ולהציגו לפני האנשים אשר בקש להתודע אליהם, ולדאבון לב כל מוקירי ספרת ישראל נקטף בלא עת טרם גמר את עבודתו, ואם יש בנו אוהבי ארצנו הקדושה וספרתה באמת, עליהם לכלות את המלאכה אשר לא השלים המנוח ז”ל.


הסופר היקר הרא"מ לונץ בשבתו רוב ימי חייו בירושלם, לא שנה את טעמו ושפתו, ויכתוב את כל ספריו בעברית בלי תערובת הזארגאן הטאטארי אשר בדאו להם ההוללים בארץ הקדושה.


ליכטענפעלד, גבריאל יהודה, איש גדול בתורה, ידע שפות רבות, חכם מהלל בחכמת החשבון, איש ריב לסלאנימסקי ימים רבים, איש בעל מדות טובות, ישב כל הימים לבדו בחדרו, ויהי תמיד רעב ללחם בכתבו את ספריו, ופעם אחת ראיתי בשנת תרל"ז, כאשר התפרץ י' ל' פרץ חתנו אל חדרו, ויקרא, חותן! תן לי פת לחם אם לא תחפוץ כי אמות ברעב לעיניך, ויקרב לארון עץ קטן ויקח משם פת לחם שחור במשקל שני לטרא ויתן לו, ופרץ לקח את הלחם וינס מן הבית, ליכטענפעלד נשאר משמים ולא ענה אף מלה אחת, ואני הבנתי כי אין לו לחם אחר, ואשאלהו במה ישביע רעבונו הוא, כי ידעתי את עניו, כי הראה לי, כי בכיסו נשארו 6 קאפייקען, ומדוע לא יוכל חתנו למצוא לחם לנפשו והוא צעיר לימים, ענני במנוד ראש לאמר: הוא מבקש לחיות חיי הפקר, וכן סגר החכם הישיש ההוא את יומו ברוח ונפש נשברה.


לעבענזאהן, אדם הכהן, היה מלמד ומגיד מוכיח, ואחרי כן מורה בבית מדרש הרבנים, עני ככל הסופרים, ורק בסוף ימיו כאשר עשה בנו אריה לעבענזאהן עושר, וירכש לו בית מלון יפה בווילנא, אז רוח לו, וישבע לחם בכבוד על חשבון בנו.


ליליענבלום, היה מורה כל ימיו באדעססא, ויהי שמה כאשר קבלוהו למורה בת“ת במחיר שלשים רו”כ לחודש, יען להורות בבתי אנשים פרטים קשה היה לו להשיג עבודה, בהיותו ערל שפתים, ואשתו עבדה עבודת פרך בתקון נעלי גומי, וגם בנו חרש עצים ובתו עזרו למלא מחסור הבית. וכאשר שאלתיו פעם אחת מדוע לא נתן לבניו ללמוד דבר מה, ענני, כי בהיותו עני, ובתו תהיה עלמה מלומדה אז הן לא תחפוץ להיות אשה לאיש מן השוק, ובידו אין כל לתת לה נדה, ועל כן אין טוב לה רק להיות אשה לאיש פשוט אשר יחשוב לו זאת לכבוד להיות חתן ליליענבלום, ולבנו אין כל כשרון ללימודים, ומה מאושר היה כאשר קצב לו הדר' פינסקער שלשים רו"כ לחודש להיות מזכירו בעניני הציונית, תחת אשר אני כתבתי את כל המכתבים בעדו עד העת ההיא חנם, ופינסקער שאל בעצתי, ואני עניתיו כי כן יעשה בתת מקום להרויח לסופר אשר כל כחו בעטו ולא בפיו, ואחרי כן מצא ליליענבלום עבודה תמידית, בהיותו למזכיר בחברה קדישא, בהיות המשכיל ה' סימאנאוויץ לראש החברה, ומני אז נחשב למאושר, ולא ידע מחסור.


לערנער, אחד ממורי ביהמ“ד לרבנים בזיטאמיר, מדקדק נודע לשם, ויהי כאשר נסגר ביהמ”ד ההוא בשנת תרל"ג, נשאר בלי פת לחם, ויהי למורה פרטי, ויחי חיי עוני ומחסור.


ליפשיץ, יעקב, בקאוונא, היה מלמד בת“ת, ויהי עני ואביון כל ימי חייו, ואף כי האשימוהו כי אסף כסף במחיר קנאתו לדת, ויכנוהו בשם הל”ץ, ומיסד “הלשכה השחורה”, אבל זאת אני יודע, ובעיני ראיתי את דלותו בהנהגת ביתו, ולבנותיו למד עברית עד כי כתבו בשפה הזאת, ואחד מחתניו הוא הרב פרידערמאן בבאסטאן.


לאנדא, יהודה ליב, דר', יליד גאליציען, סופר מלומד ומשורר, סבל עוני ומחסור, עד אשר אחרי שבתו בלאנדאן הצליח להשיג משמרת רב בדרום אפריקא, ועתה הוא ראש הרבנים ביאהאניסבורג.


לעטעריס, מאיר הלוי, יליד זאלקווא בגאליציען, סופר, משורר ומעתיק ספרי תפלות. בימי נעוריו עבד בדפוס אביו בעיר מולדתו, ושם החל לתת מ“ע קטן בשם “הצפירה” בשנת תקפ”ד, ואח“כ העתיק ספרים משפות אשכנז וצרפת, וידפיס ספרי מחברים אחרים עם הקדמות ממנו. כתב איזה ספרי שירים אשר עשו לו שם במשוררים בימיו, ביחוד זכו שנים משיריו לשם, כי הושרו בכל בתי בני ישראל בשבת ומועד, ביחד עם הזמירות לשבת הידועות. שירו “יונה הומיה” שרו כלם בנגון נעים והתלהבות מיוחדה, וכן גם שירו “יתומה עורת” וכלם ידעו את שני השירים האלה בעל פה, עד כי הגיעו גם לערים הקטנות בפלך קאוונא. לעטעריס עשה טוב בעמו בהדפסת ספר “אוצר השרשים” לבן זאב עם תקוניו, וספר “הצופה לבית ישראל” לה' ערטער, עמק הבכא לר”י הכהן, אלה בני הנעורים, לוצאטו, ושפת יתר להראב“ע, אבל באחת חטא לעמו, בתתו את שמו על התנ”ך המלא שבושים אשר הדפיסו מנהלי המיססיאן, ועל כלם נדפס “מוגה ע”י מאיר הלוי לעטעריס" ולוא הגיה אותו באמת, גם אז גדלה חטאתו בתת יד לנוצרים למכור את כה“ק בין היהודים לאלפים ולרבבות, אבל לא הגיה מאומה, ובין כה עזבו מדפיסי היהודים את תורתנו ביד המיססיאן למכרה יחדו עם תורת בן מרים, ולא עלה על דעת איש עד היום להדפיס תנ”ך מוגה בידי היהודים, וכבר העיר על זה גם סמאלענסקין באחד ממאמריו.


לעווין, יהודה ליב (יהל"ל). סופר ומשורר, בנעוריו היה מורה עני ואחרי כן בא לשרת אצל הגביר ה' בראדסקי בקיעוו. האיש הוא איש ישר ותם דרך, ובהדפיסו פעם אחת בהשחר שיר אשר ריח סאציאליזמוס נודף ממנו, הסירו אדונו ממשמרתו, ויהל"ל שלח מכתב לאדונו, אשר בו יוכיחוהו על פניו, באמרו, כי במעשיהו זה, הוכיח האדון כי צדקו דבריו בשירו אשר כתב, כי האדון יחפוץ למשול גם על רוח משרתיו, והוא, המשרת, הן לא מכר את נשמתו, רק כח ידיו, ומכתבו מצא חן בעיני ה' בראדסקי, וישיבהו אל כנו, וגם הוסיף לו על שכרו, ויודה לו כי צדיק הוא ממנו, ובכל זאת נשאר עבד עני כל ימי חייו.


לעווינזאן, יצחק בער. (ריב"ל) לא ידעתיו פנים אל פנים, אבל קראתי את כל ספריו בחייו (מת בשנת תר"ך). למותר לספר מה היה לעווינזאן לישראל וספרתו, ואם נמצאו היום איזה צעירים מתחכמים אשר לא בשו להשמיע כי לספרי ריב“ל אין כל ערך בעת הזאת, הנה אלה המה הגבורים עצמם אשר החליטו כבר כי כל הספרות העתיקה כבר בטלה מן העולם, ועמה גם התלמוד וכתבי הקדש, אחרי אשר נכתבו רק בעד זמן מחבריהם, אבל לא כן הוא, אם איש כתב איזה “ספור אהבה” לפני חמשים או ששים שנה, אז, הוא ענין אחר, האהבה היא בת השמים ועומדת לעד, כל עוד אשר לא תמו שמות איוואן, סטעפאן ופאראשקא מן הארץ, ולהם ערך נצחי בלי כל ספק (בעדם) אפס, לנו כל בית ישראל ינון שם ריב”ל וספריו עד עולם.


מאפו, אברהם, מורה ומלמד כל ימיו, בראסיין, ווילנא וקאוונא, חי חיי עוני וצער. בווילנא היה מורה פרטי בבית העשיר הבור יודעל אפאטאוו, ולבור עשיר, חייט לפנים – אין די לענות עזות בפיו, אבל נועז גם להרים יד ולהכות את המורה על הלחי, ואז עזב מאפו את ביתו וילך להשתקע בקאוונא, ועבודת המלמדות לא נתנה לו די לחם לשובע, ויהי נאלץ לקחת נדבת אחיו יקותיאל, ומרוב עוני ולחץ חלה את חליו, וילך לדרוש ברופאים בקאניגסבערג וימת שם בשנת תרכ"ט. ספריו “אהבת ציון ואשמת שומרון” היו ויהיו לברכה כל ימי הספרות העברית.


מאנדעלשטאם, לעאן, יליד זאגער בפלך קאוונא, על גבול קורלאנד, גדול בתורה כאחד הרבנים, כתב בעברית, רוסית, אשכנזית ואנגלית, ידע שפות מזרח ומערב, העתיק את כה“ק לשפת אשכנז, עם ביאור עברי ואשכנזי, העתיק את ס' יד החזקה להרמב”ם לשפת אשכנז, כתב ספר מלים עברית רוסית ורוסית עברית בשני חלקים, ספר דקדוק לשון רוסיא בהעתקה עברית, חנוך נערים ב“ח, מנין המצות להרמב”ם עם העתקה אשכנזית, ויעש לו שם עולם בשני ספריו “ביבלישע אונד תלמודישע שטודיום” וידפיס גם סדור תפלה נוסח הרמב“ם עם העתקה אשכנזית, והגדולה מכלם, היא העתקתו את כל כתבי הקדש לרוסית, העתקה נפלאה ויחידה במינה בין כל ההעתקות הנודעות לנו בכל שפות איירופא, מ”ש לא השגיח על כל ההעתקות הקודמות ויעשה באמת העתקה חדשה, לפי עומק סגולת הלשון ובקצור נמרץ מאין כמהו, ויגלה חדשות ונצורות לא ידעון כל מעתיקי התורה, ואף כי לא כתב כל ביאור, הנה חבר ס' מלים עברי גדול, מתורגם אשכנזית, רוסית ואנגלית ושם באר את כל מערכי לבו, הוא הראה לי את כל הספר “בקארעקטורען” וגדלו היה כספר המלים של שטיינבערג, ואינני יודע הסבה מדוע לא נראה בעולם עד היום, ומי יודע אם לא הצליחה הלשכה השחורה להחרימו, כאשר החרימו את כל העתקת הנביאים והכתובים, באש… עד כי לא נשאר ממנה כל זכר. אחיו בנימין מאנדעלשטאם בסימפעראפאל חבר שני ספרים, “חזון” הכולל חומר לקורות ישראל ברוסיא, “ופאריז”. ואחיו הבכור יחזקאל מאנדעלשטאם בפאלטאווא בספרו “באורים” גלה חדשות בכבתי הקדש, וביחוד בתרגום המלות, לא ידעון כל חכמי לב בישראל עד היום, ומי יתן והיה הספר הזה ביד כל יודעי עברית, ואז אולי היתה כל ספרת “המהלך החדש” למאכולת אש.

מאנדעלקערן, שלמה, דר'. אחרי עזבו את משמרתו בכהונת סגן “הרב מטעם” באדעססא, היה נודד ללחם בארצות איירופא ואמעריקא, אף כי כבר עשה לו שם בספריו הקודמים, ועוד יותר אחרי כן בחבורו הגדול הקאנקארדאנץ אשר בו מנה את כל החסרונות אשר מצא בהקודמים, והוא אמר לי, כי מצא שני אלפים פסוקים חסרים בכל התוצאות הקודמות, וגם פירשט לא תקן את המעות, וגם הוא ככל אחיו הסופרים נשאר עני עד יומו האחרון.


מרגאלין (אמ"ת) כתב צחות, וידפיס איזה ספרים, ויותר מהם נשארו בכ"י, כי לא מצאה ידו להדפיסם, וישב בפעטערסבורג בבית בנו אשר נשא משרה במיניסטעריום לאוצר הממלכה, ולולא בנו לא יכל לחיות אף יום אחד מעמל כפו.


מאני. איש צעיר לימים תלמיד האוניווערזיטאט בפעטערסבורג, משורר נעים בשירי ציון, היה תמיד רעב ללחם, ובעברי דרך מינסק, בקש אביו ממני להביאו בית קויפמאן, וכן עשיתי בבואי לעיר המלוכה, ועל פי בקשתי אצל למענו שלשים רו"כ לחודש במשך ימי למודו בעיר הבירה, אבל לא ארכו לו הימים, ומרוב עבודה חלה ויאנש, ומהמטה אשר עלה עליה לא ירד עוד לדאבון נפש כל יודעיו, אשר ידעוהו מלבד כשרונותיו, גם לבעל נפש עדינה, יהי זכרו ברוך.


מזאה, יעקב. יליד מאהליוו ממשפחת חפץ, הכרתיהו ראשונה בבית דודו ה' חפץ בקערטש (קרים) ובהיותו אז תלמיד הגימנאזיום ראינו בו כשרונות נעלים, אוהב ספרת ישראל וכותב צחות, ובגמרו חק למודו במאסקווא ויקבל תעודת עורך דין בשנת תרמ"ז, נשא בתולה עניה לו לאשה, כי כן הבטיח לה זמן רב טרם גמר חק למודו, ובהיותי בביתו בשנה ההיא ראיתי את עניו ודלותו, כי מאס למצוא לחמו בבתי משפט, ועדת ישראל במאסקווא קבלה אותו לרב ומורה דרך, ובישרו וצדקתו, בעטו ובמדברותיו קנה לב כל הטובים בישראל ברוסיא, וגם קהלת אדעססא אמרה לתת לו משמרת רב ומנהל, כי גדול שמו בישראל.


מרגליות, יצחק. רב וסופר, כתב הרבה מאמרי מדע בהמגיד, העתיק ספרי רפואה, ויהי הראשון בספרתנו אשר העתיק אגדות חז"ל לעברית צחה, בספרו “ספורי ישרון”, ויהי עני בבאלטרימאנץ, ואת דלותו הביא עמו לווארשא, אשר שמה ראיתיו יום יום כמעט, ונוסף על עניו היה ידוע חולי, וימת טרם הגיע לימי זקנה, בנו הוא הדר' מאקס מרגליות בפילאדעלפיא.


מבש“ן (ברוינשטיין) יליד רומעניען, סופר הוגה דעות ודובר צחות, אחד משרידי דור העבר אשר נשאר נאמן בברית שפת ציון, כתב הרבה בהיותו בארץ מולדתו, וקודם המלחמה בא להשתקע בירושלם, עם בנו החרוץ ובעל כשרונות טובים, ויודע לשונות הרבה, ובעת המלחמה לוקח לצבא, וממשלת תוגרמה נתנה לו משמרת מבקר (צענזור) בעיר אלהים. ה' מבש”ן היה זמן קצר מורה “בבצלאל”, ואף כי הוא איש שוקט ולבו לב מתנה, בכל זאת לא יכל לשאת את משמרתו, עקב הדעספאטיזם הממלא כל חללו ואוירו של הבית ההוא כבכל מוסדי הציונים החדשים, כירושלם כנויארק, כאדעססא או תל־אָביב, ובהיות ה' מבש"ן סופר ואיש ישר, אין כל שאלה עוד אם הוא עני, ובכל זאת ידפיס גם עתה חוברות שונות בעיר קדשנו.


מאלאכאווסקי. סופר חרוץ ודובר צחות, פדגוג נודע לשם באמעריקא, בא מרוסיא זה שנים רבות, כתב הרבה, וביחוד ספרי חנוך, שפתו בעברית צחה ונמרצה, ועד היום עוד לא נסה לטבול את עטו ביון “הסגנון החדש”, וכי אסף אוצרות כסף בארץ הזהב, אין להתפלא, אחרי אשר היה ראש המורים בת"ת במעלה העיר נויארק, מקום משכן לכל החייטים העשירים, אף כי אספוק מאד אם הגיע משכורתו למאה אלף שקל לשנה.


נייבויער, אדאלף, דר' ופראפעססאר. יליד אונגארן, פקיד המחלקה העברית באוצר הספרים הבאדליעאני (אקספורד), הדפיס ספרים יקרים בעברית, אנגלית, אשכנזית וצרפתית, העתיק כרבם מכתבי יד עתיקים, ויהי האחד בין המאושרים בימיו האחרונים, עד אשר אבד מאור עיניו.


נאטהאנזאן, בערנהארד. אף כי כתב בעצמו רק ספר מלים אחד, אבל עשה רב טוב לספרת ישראל בהעמיסו עליו את העמל להדפיס את כל ספרי הסופר הגדול ר' יצחק בער לעווינזאהן (ריב"ל) ויתאמץ להפיצם בישראל, בנסעו לכל ערי רוסיא הגדולות ימים על שנה, ולולא הוא, כי עתה לא זכינו לראות בדפוס ספרים יקרים אשר שכבו למעצבה בכ“י בעלית קיר קטנה באדעססא באהל שארו של המחבר, ישראל יעקב לעווינזאן, יהי' שם המו”ל ברוך, אפס אם עשה המו"ל עושר רב בעמלו, הנה אני אני הוא עד נאמן, כי לא הגיע אף לקרסולי ראקפעללער.


סובאלסקי, יצחק, בא ללאנדאן, אחרי אשר חבר איזה ספרים ברוסיא, אשר שם עבד בבית מסחר ספרים עם אביו בווארשא, ויהי עורך מ"ע “היהודי”, ומפני חמת הצענזוריא ברוסיא, שנה את שמו “הדגל” על העלים אשר שלח לרוסיא. בכל ימי חייו בבירת בריטניא ראה עני, יען מאן להכנע לדבר חונף למנהלי עדת ישראל בלאנדאן, ועל כן מררו את חייו, פעמים בא לאמעריקא לאסוף חותמים, וימת בדמי ימיו בעוני ומכאובים, בשובו מאמעריקא, וביום אחד לפני מותו, מת עליו בנו, בן עשרים, צעיר בעל כשרונות נפלאים, הוא בחטאו מת בעון דברי אמת אשר השמיע נגד הרועים הרעים, ויהי למוסר תוכחה לסופרים צעירים לבל יהינו לגשת אל פתח בית האמת כי בנפשם הוא, ולחרפת קהילת ישראל בלאנדאן נשארה אלמנתו עם צאצאיה הקטנים בלי כל משען לחם, זאת נחלת סופר אשר מאס לטמא את עטו בשקר, או להטבע ברפש הזארגאן.


ה' סאבעל, היה ראש ישיבה בימי עלומיו בקאוונא, ובבואו לאדעססא היה למורה, וידפיס את ספרו “החוזה חזיונות בד' עולמות”. יצא לאמעריקא בערך שנת תרל“ד, בעיני ראיתי את עניו בעיר ההיא, בהיותו מורה וגם באמעריקא הפיץ דעת שפת עבר בין המון תלמידיו הרבים, כתב מאמרים רבים בכה”ע, וידפיס מחברת קטנה בשם “שיר זהב” ויכתוב מאמרים גם באנגלית. ואחרי כן שם משכנו בשיקאגא.


ספיר יעקב, מופלג בתורה וסופר חרוץ, תושב ירושלם, ויכתוב מאמרים רבים ונכבדים בחוברות “הלבנון” אשר יצא לאור בראשיתו בירושלם ביד חתנו ה' יחיאל בריל, ואחרי כן הלך במלאכות “ועד כל הכוללים” לערי תימן ואוסטראליען, ועל דברת אזרחי ירושלים אשר שמעתי בהיותי בעיר הקדושה בשנת תרל“ט־תר”ם, היתה לו עוד מטרה אחרת במסעו לתימן בשני ספריו אשר הדפיס על דבר מסעותיו, קנה לו שם עולם, וכל הקוראים עברית קראו את הספרים בחפץ לב, וגם מחברתו “אגרת תימן השנית” עוררה עליה דעת הקוראים, היה עני כל ימיו, ומכל מסעותיו נשאר לו רק ספר אחד “התגין” אשר מכר להקיסרית אייגעניא נאפאלעאן במחיר אלפים פראנק (400 שקל).


סמאלענסקין, פרץ. יליד ביכאוו פלך מאהליוו, ישב בשקלאוו בנערותו, היה משורר אצל אחד החזנים, (כפי אשר תאר בספרו “התועה בדרכי החיים”), עזב את החזנות ויהי למורה במאהליוו בבחרותו, ואחרי כן הלך בלוית אחיו לאדעססא, ומשם לעסטרייך, ושם החל לתת את השחר בשנת תרכ"ט, ויהי עני כל ימיו, למרות עבודתו הכבדה בבתי דפוס שונים בתור מגיה, ויתר תקפו ומעשיו כתובים על ספרי דברי הימים בתקופה ההיא.


סלאנימסקי, חיים זעליג. בנעוריו היה מלמד באיזה ערים קטנות בפלך הוראדנא, ורק לערב ימיו נקרא להיות המשגיח בבית מדרש הרבנים בזיטאמיר, כתב ספרים הרבה בתכונה, וחשבון, ומו"ל הצפירה. מספריו למדו רבים, וביחוד רבנים אשר אהבו את החשבון וחכמת התכונה, חכמות הרחוקות באפקורסות, ויהי מורה לרבים, ויעש לו שם גדול בישראל.


סאקאלאוו, נחום. היה לו לעוזר בהצפירה, אחרי הסופר שאול פנחס ראבינאוויץ אשר עבד עמו איזה שנים, ואחרי כן קנה את הצפירה ויהי לעורך ומו"ל, כתב ספרים הרבה, וממתנגד לציונית היה לציוני, אחרי אשר התקרב לדר' הערצל. ויהי לבעל תשובה, ועתה הוא אחד מראשי מנהלי הציונית החדשים.


עדעלמאן, צבי הירש התגורר רוב ימיו בבתי אוצרות הספרים הגדולים באוקספרד ולאנדאן. ויוציא מהם פנינים יקרים, ולתפארת ספרתנו גלה המון כ“י יקרים אשר שכבו למעצבה מאות בשנים מגדולי חכמי ישראל הקדמונים, ומהם נתן לנו את ספריו, חמדה גנוזה, מלוכת שאול, דרך טובים, לר”י אבן תבון, והרמב“ם, דברי חפץ, מגלת ספר ואגרת הפורים, עלים למבחן, כלי נחושת להראב”ע גנזי אקספרד, וידפיס שנית את הס' היקר כפתר ופרח לאשתורי פרחי, ויגדל לעשות בסדור התפלה “הגיון לב” בחקירת קדמוניות התפלות, ויהי האיש עני ושמח בחלקו כי הצליח להוסיף אבני חן בבנין ספרתנו.


עפשטיין, אברהם, האחד המאושר בין כל סופרי ישראל, בעיר מולדתו קאנסטאנטין ישן היה סוחר עשיר ובעל נחלאות, ואחרי כן נטש את כל מסחרו וילך לשבת בוויען, ויכתוב ספרים טובים ונכבדים אשר העשיר בהם את ספרתנו, הוא אסף המון כ"י עתיקים, ואינני יודע ביד מי נפלו אחרי מותו.


עדעלמאן, אייגעש (שר העדולמי), יליד קאוונא, מופלג בתורה וחרד לדבר ה', מאן לקבל משרת רבנות, ויהי לסוחר וסופר, במסחרו לא הצליח כבספריו, היה במאהליוו מזכיר הקהלה. בספרו “שושנים” סלל לו דרך חדשה, אף כי אספוק מאד אם היו היראים שבע רצון ממנו. בספרו “המסלות” התאמץ לעשות שלום בין המסורה והתלמוד, במקומות שיש בהם חלוקי דעות, ואחרי כן הדפיס ספר גדול, ביאור על מדרש רבה, גם אשתו כתבה עברית.


פאליטשינעצקי, מורה כתבי הקודש בבימד“ר לרבנים בזיטאמיר, וכאשר נסגר הבית בשנת תרל”ג, הלך לגור בבערדיטשוב, וידפיס את ספרו הנעלה “קרוא מקרא” על הגעאגראפיע בכה"ק, ויגלה חדשות יותר מכל הסופרים אשר קדמוהו; ויהי מורה עני כל ימי חייו, אף כי לא היו לו בנים או בנות, כי עקר היה.


פרידבערג, מורה עני בהוראדנא, כתב צחות בעברית, ויהי מחליף מכתבים תמיד את הר“א מאפו. בסגנון שפתו הנעימה מצא חן בעיני כל הקוראים עברית, ויהי עוזר “להמליץ” בפעטערסבורג, ובסוף ימיו היה למבקר ספרי ישראל בווארשא, מי יתן וימצא גואל להדפיס את כל מכתבי מאפו. אשר שבעתי ענג בקריאתם עוד בשנת תרל”ו, ולוא באו לידי, כי עתה הדפסתים על חשבוני.


פרעהליך, בעל המדריך, לתולדות תורה שבע“פ. המחבר איש עני יליד ליטא, מורה פרטי בווארשא, ורבים החליטו, כי הספר הזה ראוי היה להכתב ביד הר”א גייגער, כי אמנם ספר יקר הוא בספרת ישראל, אבל המחבר האומלל היה איש נחבא אל הכלים, ורק מעטים ידעוהו, ואני פגשתיו בווארשא בשנת תרל"ז.


פלונגיאן, מרדכי. איש גדול בתורה, עד כי הגאון ר' יצחק אלחנן העיד עליו, כי עוד לא ראה מופלג בתורה כמהו אחרי אשר הגיה את אחד מספריו אשר נתן לדפוס, כתב צחות בעברית אשר לא רבים כמהו, חבר ספרים יקרים, ידע שמונה לשונות אל נכון, ויהי מורה בנעוריו, ואחרי כן מגיה בדפוס האחים ראם בווילנא, איש ישר ותם דרך, ועל סדור תפלה גדול אשר הדפיסו בני ראם עם שני פירושים גדולים, בשם “כוונות פשטיות וכוונות ישרות”, אשר כתבו כי הפירושים ההם יצאו מידי אחד הגאונים, מאנו להזכיר את האמת, כי ה' פלונגיאן היה המחבר האמתי, הסופר הזה לא בקש לו כבוד ותהלה, ויהי עניו מאד בכל הליכותיו, ומלבד אוהביו הקרובים לא רבים ידעו לערוך תכונת רוחו, בכל ימי חייו היה עני ושפל ברך, ולא הלך בגדולות.


פינעטא, זבולון, יליד ציטעוויאן, פלך קאוונא. למד בישיבות, ובבואו לווילנא מצאו בו כשרונות נפלאים לחכמת החשבון, וישלחוהו לפעטערסבורג אל האוניווערזיטאט, אף כי לא למד כל שפה ולא ידע את הגימנאזיום. הדר' זייבּערלינג הציג אותו לפני חכמי האקאדעמיא הקיסרית, וכלם השתוממו על “הגאון” הליטוואק, צעיר בן שמונה עשרה, קצר הקומה וגבן, וקצר רואי, מבלי דעת כל שפה מלבד עברית, ואיש כזה יעיז לבוא ישר אל האוניווערזיטאט, ובפעטערסבורג? עיר קדושה אשר החרימה כל בשר ודם פשוט מבוא בגבולה, איש אשר אין לו כל צדקה אף להחלות או למות בה, וכה ספרו לי, כי הפראָפעססארים הציעו לפניו שאלה או חידה גדולה מסוכסה, למען נסותו, והוא לקח את העט בידו והתירה ברגעים אחדים, באמרו לדר' זייבּערלינג, כי החכמים ישחקו עליו לנסותו בדבר קל כזה אשר ינסו בו נערים קטנים, והפראפעססארים לא האמינו למראה עיניהם מהירות שכלו החריף, ויקבלוהו נגד החק, ובזמן קצר למד איזה שפות, עד אשר חבר את ספרו בשפת צרפת, עם השטה החדשה אשר המציא בלאגאריטמען, ורעהו בן עירו החכם הנודע צבי הכהן ראבינאוויץ העתיקו לעברית בשם “לוחות המגבילים” ולא ארכו הימים, והמיניסטער לאוצר הממלכה שם על שכמו משמרת משגיח ורואה חשבון הבאנק של הממשלה, עד כי רבו אויביו אשר קנאו בגדולתו, ועוד יותר מזה, יען על ידי שטתו החדשה מצא כי מאתים איש הוסרו ממשמרת עבודתם, כי היו למותר, ובאחד מימי החורף בשנת תרל"ט, יצא מביתו החוצה מבלי מעיל עליון, ולא שב עוד, כאשר השמעתי אז במועדו בספרי “מסע באיירופא”, וכלם חשדו כי אורבים שמו עליו וישליכוהו היאורה, וכן נכבה כוכב מאיר זה בימי עלומיו.


פרישמאַן, דוד. הכרתיו בשנת תרל"ז, בהיותו כבן שמונה עשרה, בעבדו בבית אורגים אשר לאביו בלאדז, והוא יליד ליטא. הצטיין בכל ספריו ומאמריו בשפה קלה, צחה ועשירה במלים, ועתה הוא אחד הסופרים המפורסמים אשר הראה לכל הפסחים והעורים, כי יתכן לכתוב עברית בלי חכמת אץ קוצץ, ומכל ספריו הננו רואים, כי למד את כתבי הקודש, חזון יקר מאד בין הסופרים הצעירים הכותבים עברית זארגאנית, מסוכה בטאטארית עתיקה. אם טוב גורל הסופר הזה מכל אחיו הסופרים אשר קדמוהו, אספוק מאד. ובכל אופן שיהיה, לא יאסוף הון כאחד הסופרים בין העמים. כי על כן הוא יהודי, וגם עליו תחול ברכת יעקב אבינו, “אחלקם ביעקב”…


פרומקין, ישראל דוב. עורך ומו"ל “החבצלת” בירושלם במשך יותר משלשים שנה. כתב, והעתיק ספרי הדר' לעהמאן לעברית. ולו הכבוד, כי היה הראשון להפיץ דעת שפת עבר בין החרדים בעיר אלהים, וכמה פעמים נאלץ להלחם עם הקנאים ולעמוד על נפשו, וכמהו כמיכל פינס אשר על היראים נמנו, ועליהם תכבד המלחמה יותר מעל אנשים חפשים, אשר עליהם יניעו הקנאים ראש, ולא יגשו להחריד רבצם, בחשבם את אלה לשברי כלים שאין להם תקנה לעולם, ועל כן סבלו שני האנשים האלה יותר מהמשכילים החפשים. פרומקין היה עני כל ימיו, ויהי חרוץ במלאכתו, והוא היה האחד אשר בנה בתים מחוץ לעיר בעד אמללי תימן ביסוד האגודה “עזרת נדחים”, ואחרי מותו נשארה אלמנתו בלי כל משען לחם. בנו עורך הדין ה' גד גם הוא לא היה שבע ענג ונחת תחת ממשלת תוגרמה, ורק עתה תחת ממשלת בריטניא נמנה לשופט בעיר הקדושה.


פין, שמואל יוסף. היה גם הוא אחד המאושרים, כי לא היה מורה ולא מצא לחם מהספרות, בהיותו בעל בית חרשת מעשה ללבון לבנים, ושותף בדפוס עברי, ויהי אחד ממנהלי קהלת ווילנא, בלוית ה' מתתיהו שטראשון. לכל ספרי רש"י פין יש ערך גדול לתולדות היהודים בליטא בכלל, ועיר ווילנא בפרט.


פיליפאווסקי, צבי, יליד ליטא. התגורר ימים רבים באוקספארד ולאנדאן באוצרות הספרים הגדולים ההם. בראשונה החל להדפיס זורנאל שנתי בשם “האסיף” ואחרי כן שם פניו להוציא פנינים יקרים מאוצרות הספרים ותהי ראשית מעשהו להדפיס את ס' העבור לר' אברהם ב“ר חייא בעדינבורג שנת תרי”א. ובשנה ההיא הדפיס גם ס' מבחר הפנינים עם באורו ותרגום אנגלי, בלוית מגילת אנטיוכוס, (לאנדאן תר"י, 32) אשר מצא בכ“י. ובשנת תרי”ד הדפיס ספר “מצרף לכסף” לר“ע מן האדומים. ובשנה ההיא הדפיס בפעם הראשונה מכ”י את הספר המהלל “מחברת מנחם” לראש המדקדקים והראשון למחברי שרשי לשון הקדש, לר' מנחם ב“ר יעקב בן סרוק. ובשנת תרט”ו הדפיס את הס' תשובות דונש בן לברט. בשנת תרי“ז הדפיס מכ”י נוסח אחר את ס' “היוחסין” ויוסיף בו גם את אשר החסירו כל המדפיסים, את הפרק י“ח, אשר היה רק בדפוס הראשון, (קאנסטאנטינאפאל שכ"ו) אשר בו יסופר כל הענין אודות זיוף ספר הזהר. בשנת תרכ”ב הדפיס ספר תפלה עם העתקתו החדשה באנגלית. כל הספרים אשר הדפיס, היו והנם עוד היום ספיר נחמד בעטרת ספרתנו, לא לבד מצד תוכנם, אבל גם ביפים החיצוני, כי מאז נדפסו ספרי ישראל בדפוס עטיאש באמשטרדם באותיות עלזוויר היפים אשר בהם התפארו כל העמים, מאז לא נראה כל ספר יפה בכל ספרת ישראל, עד ה' פיליפאווסקי אשר הדפיס את כל ספריו בעדינבורג באותיות עלזוויר. ושם המחבר, המעתיק והמו"ל כירח יכון עולם בספרתנו.


פרידמאן, מאיר. איש שלום, מורה תורה ודרשן “בבית המדרש” בוויען, הדפיס ספרים יקרים עתיקים עם באוריו, ויהי חבר נאמן לרא"ה ווייס כל ימי חייו, וילמוד תורה מעוני עד יומו האחרון. היה אהוב לבריות וכל תלמידיו הוקירוהו, ויכבדוהו כאב להם.


פאללאק, גבריאל יצחק, באמשטרדם. כתב, העתיק, אסף ולקט והדפיס ספרים רבים, ומהם הכי נכבדים, ס' חותם תכנית (אמ“ד תרכ”ה) הליכות קדם, הפורט, שער טעמי ג' ספרי אמת, תולדות יעבץ ובן גרני, העתיק ספרי תפלה להאללאנדית, ועוד, ויתאמץ להפיץ דעת שפת עבר בהאללאנד, בכלל.


פירשט, יוליוס, דר'. מחבר ספרים רבים גדולים ונכבדים, בספרו אוצר לשון הקדש, הוא הקאנקארדאנץ הגדול, עשה לו שם גדול, בהיותו הראשון אשר עמס עליו את העבודה למנות את החסרונות בתוצאות הקודמות, וגם תרגם ובאר את המלות, עד כי היה עם זה גם לספר מלים, ומלבד שני ספרי מלים עברים הגדול והקטן הדפיס את ספרו “חרוזי פנינים”, ויהי הראשון לחבר רשימה כללית מכל ספרת ישראל בעברית ושפות אחרות בשם “ביבליאטהעקא יודאיקא”. הדפיס את כל התנ“ך עם תרגומו ובאורו, והוסיף עליו כל ציורי “דארע” ועוד ספרים אשר הביאו לו כבוד וגדולה, רק לא כסף ולא זהב. בחבור רשימתו עזר לו בן יעקב בידיעתו הגדולה בספרות העברית, ואם כי אמת הוא, כי טעיות רבות יחשיכו זהרה, אבל גם דבר טוב נמצא בה את אשר לא היו ברשימות אחרות, כי הזכיר שנת הלדת כל מחבר, ועל פי רוב גם שנת מותו. גם מספר הדפים בכל ספר, את אשר לא עשה צעדנער. וכל איש אשר ימצא איזה ספר חסר, יוכל למצוא כרגע כמה עלים יחסרו בו, מלבד אשר ספרו כתוב אשכנזית, שפה מובנה לכל סופרי ישראל באיירופא, תחת רשימת רמש”ש ברומית, שפה אשר לא יבינוה, לא רק הרופאים, אבל מוזרה גם להמון העם ולסופריו, אשר לא זכו אף לראותה מפני יוקר מציאותה ומחירה הגדול.


צעדנער, יוסף. הדפיס ספרים שונים, ויצא לו שם עולם בישראל ובעמים על ידי רשימת ספרי ישראל בבריטיש מוזעאום, אשר בה רשם יותר מעשרת אלפים ספרים נדפסים הנמצאים באוצר ספרים גדול ההוא (עד שנת תרכ"ו) בדיוק נמרץ מאד אשר גם שטיינשניידער לא הצליח כמהו, ואין אוצר ספרים בתבל אשר לא יהיה לו הספר הזה לעינים. הוא כתב עברית צחה בטעם כתבי הקודש, כאשר הראה ביחוד בספרו “לקוטים מספרי דברי ימי ישראל”, עם תרגום אשכנז והערות (בלי שם עברי), ונודע רק בשם “אויסוואהל היסטארישער שטיקקע וכו'”. ברלין 1840.


צעדערבוים (ארז). מו“ל המליץ ומחבר איזה ספרים, יליד זאמוטשט בפולין, בעל בית חרשת למלאכת בגדים באדעססא. חרוץ במלאכתו, יסד את המליץ ומ”ע זארגאני “קול מבשר”. הוא היה ראשית חטאת להפיץ קריאת ספרי זארגאן בדרום רוסיא, אשר רוב תושבי הפלכים ההם היו חסידים בורים, ובחשבו להיטיב, הרע לעם ד' בלי דעת, יען על ידי הזארגאן נפצה ההפקרות והניהיליזמוס בין ההמון אשר לא ידע להבדיל בין אכילת כזית בלי נטילת ידים ובשר חזיר, ורק כאשר הלך לגור בפעטערסבורג, חדל מהזארגאן ויהי למו"ל גם מכתב עתי רוסי. ואז קמו “מושיעים” אחרים לתת בינה בלב ההמון בספרי זארגאן, בראותם כי יש לכסף מוצא מכיס הבורים. וכן השחיתו טעם העם ומדותיו הטובות על ידי ספורי אהבים וזמה עד היום הזה, עד כי נועזו להשמיע, כי הזארגאן הוא השפה הלאמית, ועתה יסדו גם בתי ספר ללמוד זארגאן וסאציאליזמוס, מין בית חרשת ליצירת בורים ומופקרים.


צוקערמאן, אברהם, היה מלמד עני בקאוונא, ויהי לסוכן “השחר” בווארשא. כתב עברית צחה, וידפיס איזה ספרים. וביסוד בית מסחר לספרי השכלה עזר הרבה להפיץ דעת שפת עבר וחכמת ישראל ברוסיא, וימת בלא עת.


קאנטאר, יהודה ליב, חניך ביהמ“ד לרבנים בווילנא, למד בברלין חכמת הרפואה ושב לרוסיא, ולא יכל להשיג תעודת רופא, ויהי לעורך מ”ע “רוססקי יעווריי”, בהיות ה' בערמאן והסופר צבי הירש הכהן ראבינאוויץ המולי"ם, ואחרי כן החל לתת את “היום”, מכתב עתי יומי בעברית, ויהי הראשון אשר סלל את המסלה לבאים אחריו לבל יפחדו מפני ההוצאה הגדולה, בהיותו בטוח כי המון רב בבני ישראל מחכים למכתב עתי יומי בעברית, ויהי האיש סופר חרוץ ואיש ישר אשר עשה מלאכתו באמונה, ואחרי כן היה לרב מטעם בעיר ליבוי, וימת טרם הגיע לימי זקנה.


קראכמאל, אברהם, בן להרנ“ק, כתב איזה ספרים חפשים בדת, ויותר מכלם, בספרו “הכתב והמכתב”, תחת אשר בספרו “דעת אלהים בארץ” הציב לו יד ושם בספרתנו, ויהי עני מדוכא כל ימיו, וימת בפראנקפורט דמיין בשנת תרמ”ט, ואיש לא שם לב עליו במותו כמו בחייו, יען בדרכי אביו, האדם הגדול, לא הלך.


קירכהיים, רפאל, בפראנקפורט דמיין. סוחר, עובד חרוץ בספרות, עשה לו שם בספריו “כרמי ושמרון”, שבע מסכתות קטנות, ובמאמרים נכבדים אשר כתב בהוציאו לאור את ס' הרקמה, תשובת דונש בן לברט, פי' רד“ק על התורה, ובס' עמודי כסף לר”י אבן כספי (תוצאות ווערבלונער) ומחברת “תוכחת מגולה” להגאון שי"ר נגד הרעפארמים, וס' טעם זקנים ודברי חכמים לר' אליעזר אשכנזי, ויהי האיש איש טוב וישר בעיני אלהים ואדם.


קאסאווסקי, חיים, בירושלם. איש נחבא אל הכלים, גדול בתורה ומדעים, הדפיס כבר איזה ספרים נכבדים, ובראשית המלחמה החל להדפיס ספר גדול, ענצילאפדיא תלמודית על חשבון אחד מנכבדי ווארשא. אני ראיתיו ביד המחבר, ואשתומם על הסבלנות והמלאכה הכבדה והנכבדה אשר עמס על נפשו, ואין כל ספק, כי בצאת הספר לאור, ישמחו עליו כל אוהבי חכמת ישראל.


קרעמיע (משה כרמי), אבי השר אדאלף קרעמיא, ממשפחת סופרים באיטליה וצרפת. כתב ספר ענקי בשנים עשר כרכים בשם “הואיל משה באר” על הראב“ע עה”ת, על הצומות, התחינות הפיוטים ומנהגי ד' קהלות, ולפי הנשמע נדפס רק עשרים וחשה עקז', ועל כן יקר מאד מציאותו, עד כי איננו שלם אף בבריטיש מוזעאום, ואחד שלם היה בידי מעזבון הפראפעסאר דוד קויפמאן ומכרתיו לאוצר ספרי הקיסר בפעטערסבורג. ספר יקר ערך מאד, נדפס תקפ“ט – צ”ה בעיר עיש Aix ולוא נדפס במספר גדול, כי אז עשה לו המחבר שם גדול בספרת ישראל.


רפפורט, שלמה יהודה, (שי"ר) יליד גאליציען. גאון בתלמוד וחוקר מעמיק בקדמוניות ישראל, ובסוף ימיו היה לרב בפראג, כתב מאמרי מחקר רבים, וספרים נכבדים אשר היו לעינים לחכמי ישראל, וערכם לא יאבד לעולם.


רובין, שלמה, דר‘, יליד גאליציען. בא לרוסיא ויהי למורה פרטי בבית הגבירים זוסמאן באוסטרהא פלך וואהלין, ואחרי כן בבית הגביר ר’ יעקב פאליאקאוו בטאגאנראג, כתב ספרים הרבה, וכלם קראו את ספריו בחפץ לב, ובסוף ימיו שב לארצו, וכאשר מתו עליו כל בני ביתו, ויהי נעזב וגלמוד, הוסיף לחבר ספרים רבים עד יומו האחרון, וימת זקן ושבע ימים ורוגז.


רייכערסאן, משה, אחד המדקדקים הגדולים בישראל, כתב ספרי דקדוק ושירים, ויהי האיש חוקר מעמיק בסגולת שפת הנביאים. בווילנא עיר מולדתו היה מורה עני כל ימי חייו, ולעת זקנתו בא לנויאָרק, ויהי גם שם למורה בת"ת במחיר חמשה שקל לשבוע, כבן שבעים וחמש היה במותו, וכמו בחייו, כן גם במותו לא נמצא איש אשר הזכירהו לטוב לדאוג לבני ביתו אשר השאיר אחריו. איזה ספרים הדפיס גם באמעריקא, והחפץ לדעתם, ימצאם בספרי “ספרת ישראל באמעריקא” מחלקה ב'. (נויאָרק – יפו, תר“ע – תרע”ג).


ראבינאוויץ, צבי הירש הכהן, יליד ציטעוויא פלך קאוונא, ישב ראשונה עם אחיו בדינאבורג (עתה דווינסק), ואחרי כן הלך לגור בפעטערסבורג, וישב שם עד יום מותו, בספריו בחכמת הטבע, הפהיזיק, כעמיא ועלעקטריק אשר הדפיס בעברית עם ציורים, היה הראשון בספרת ישראל, גדול היה כחו בחכמת החשבון, ויהי עוזר במיניסטעריום לאוצר הממשלה, וכל יודעיו הוקירוהו ויכבדוהו מאד בעד תכונת רוחו, וכגדלו במדעים, כן היה גדול בתורה, ויהי רע נאמן לפינעטא בן עיר מולדתו, בנו נמנה לפראפעסאר בפאריז, וימת בבחרותו.


ראבינאוויץ, שאול פנחס, (שפ"ר) למד תורה הרבה בווילנא, וילמד שפות אשכנז, פולין, צרפתית ורומית, ויהי למורה עני בווארשא, ואחרי כן עוזר להצפירה איזה שנים. כתב איזה ספרים בעברית צחה, במשך הימים היה לאחד ממנהלי הציונית בווארשא, ויעש לו שם עולם בהעתקתו ספר “דברי הימים לישראל” מאת ה' גראטץ לעברית, וימת באשכנז בערום וחוסר כל טרם הגיע לימי זקנה.


ראבינאוויץ, בעל “הפלס” “מגיד משרים” באחת הקהלות הקטנות בפאלטאווא, ראה איזה הוללות מצד הציונים החדשים, ויאמר לשפוך את מי הרחצה עם הילד, וידפיס את ספרו “ציון במשפט” לא לבד נגד הציונים, אבל גם נגד הציונית בכלל, וימצא לו תומכים בין החרדים והקנאים, אשר לא ידעו או לא חפצו להבדיל בין ציונית טהורה לציונים טמאים. ויהי למכשול לציונית עד יום מותו, וחטאתו זאת לא תכפר לו עד עולם.


רומש, מורה בפאניוועז פלך קאוונא. כתב צחות בעברית, כתב איזה ספרים, ושמו יצא לתהלה ביחוד, בצאת לאור ספרו “כור עני”, אשר כלם קראוהו בחשק נמרץ מפני שפתו הצחה והנעימה.


ראזנבערג, א. ח. אחד מבני הדור הישן, היה “רב מטעם” בניקאלאיעוו פלך חערסאן, יליד פינסק. ובבואו באחרית ימיו לאמעריקא, החל להדפיס את ספרו הגדול “אוצר השמות” במ“ע “נר המערבי” בשנת תרנ”ה־ו. ועד עתה הדפיס ששה חלקים ממנו. הספר הזה יהיה לאבן חן בספרת ישראל, אם ימהר המחבר לכלות את הדפסתו.


רייפמאן, יעקב, תלמודי, סופר, חוקר קדמוניות ישראל. היה מורה, גם חנוני עני, מאן לקבל משרת רבנות אשר בידו היה להשיגה, ויכתוב מאמרים וספרים הרבה בשפה צחה וברורה, ויעשיר את הספרות החדשה במחקריו, ובכלל, היה היורש הספרותי אחרי שי“ר ושד”ל, ויהי תמים עם אלהיו ועמו, זצ"ל.


ראבינאוויץ, רפאל נטע. גדול בתורה כאחד הגאונים, עמס עבודה גדולה וקשה על נפשו בחבורו הגדול “דקדוקי סופרים” להשוות את הש“ס־ן הראשונים אשר נדפסו בלי צענזוריא מכתבי יד עתיקים, נגד הש”סין החדשים, והדפיס בעצמו ט“ו כרכים, וכרך אחד נדפס אחרי מותו בפשעמיסל. המלאכה הגדולה הזאת עומדת במעלה אחת עם ס' פחד יצחק, ואולי עוד גדולה ממנה. ראבינאוויץ הדפיס גם ספרי חכמים אחרים, ולהביבליאגראפיא העברית הוסיף אבן חן יקרה בספרו “מאמר על הדפסת התלמוד” הנדפס ראשונה בס' דקדוקי סופרים על סדר זרעים, ואחרי כן בהוספות ותקונים בספר מיוחד. כל ימיו ישב על התורה והעבודה, ואף כי היה קנאי אדוק, בכל זאת למד גם חכמת העמים, ובבואו לקיעוו בשנת תרמ”ח, מת פתאם בדמי ימיו.


שטיינשניידער, משה מורה עני, מחזיק בית ספר לבנות בברלין, ופקיד בית אוצר הספרים להממשלה במחלקה העברית עשה לו שם גדול בכל העולם ברשימתו הגדולה מאוצר באדלעאן (אקספארד), וברשימותיו האחרות אשר כתב ברומית ואשכנזית, וגם בעברית (אוצרות חיים, המבורג תר"ח), ויהי עורך מכתב עתי ביבליאגראפי בשם “המזכיר”, וגם ספרים קטנים רבים הדפיס בעברית. הוא היה האחד ואין שני לו אשר עבד בשדה הספרות בחריצות נפלאה מאין כמהו בימי חייו הארוכים, וימת בשיבה טובה זקן ושבע ימים, ועד יום מותו לא הניח את העט מידו.


שור, יהושע העשיל (יה"ש) עורך ומו“ל “החלוץ” בלוית מרעהו ה' דובש, מבקר חפשי, למד תורה הרבה, ויתגדר בתורתו, יען היה גם עשיר ויחשוב כי לו המשפט גם לענות עזות אף לגדולי הקדמונים ויהי אויב לרבים, עד כי גם אוהביו עזבוהו, ובכל זאת יש ערך גדול אף למאמרים רבים אשר כתב הוא עצמו, מלבד חכמים רבים אחרים אשר השתתפו עמו, בצואתו הנחיל את כל ספריו בעד אוצר הספרים בבימד”ר לרבנים בוויען.


שולמאן, קלמן. יליד ביחאוו פלך מאהליוו, בבואו לווילנא היה מורה בנעוריו, אבל מאס במלמדות, בראותו כי לא יצלח למלאכה הזאת, ובצאת לאור ספרו “שפה ברורה” בשנת תר"ח וימצא חן בעיני הקוראים, הוסיף לחבר ספרים שונים בעברית צחה, אף כי לפעמים השתמש במליצות כתבי הקודש בלי כל צורך רק “לתפארת הלשון”. היו אמנם גם אז משכילים אשר התלוננו עליו בעד מליצותיו, תחת אשר הסכינו בשפת מרדכי אהרן גינצבורג אשר כתב עברית בטעם שפה איירופית, ובכל זאת קראו את כל ספרי שולמאן בחשק נמרץ, יען מצאו ענין בתוכנם העם אהב מאד לקרוא את ספריו אודות הארץ הקדושה, “הליכות קדם, אריאל, הראל”, ובעודם בכפם בלעו את ספריו “קדמוניות היהודים”, “הריסות ביתר”, ועוד כאלה. שולמאן היה איש מתון ונוח לבריות, אף כי “בטלן” בכל הליכותיו, כל ימיו חי בעוני ומחסור עד נשימתו האחרונה.


שולמאן, אליעזר. היה מאושר, כי היה אחד מפקידי העשיר הגדול ה' בראדסקי בקיעוו, חותנו ה' קאראצונסקי, איש משכיל ומאסף אוצר ספרים גדול, אשר נשאר לנחלה בידו, והוא הוסיף עליו עוד יותר, עד כי היה לאוצר ספרים היותר גדול ביד איש פרטי ברוסיא. בחבוריו האחרונים אשר נדפסו בהשחר (לתולדות היינה ובערנע) עשה לו שם בתור סופר איירופי. שולמאן לא היה יליד רוסיא.


שטיינבּערג, ווילנא, חתנו של אד"ם הכהן, מליץ נפלא, אחד מבחירי תלמידי בית מדרש לרבנים, מבקר ספרי ישראל. בימיו האחרונים עשה לו שם גדול בספר המלים רוסית עברית ועברית רוסית. הודות להמדקדק הגדול ה' ארי' ליב גארדאן אשר הגיה ותקן אותו באופן נעלה.


שטערן, מאנדיל. כתב, והעתיק ספרים לאשכנזית, בספרי שירים אשר חבר – כמו כתר תורה, תפארת התשבי, רחל, ירושלימה, ועוד אשר העתיק ממסעות דר' פראנקעל, לא הצליח. שפתו היתה שפה גאליצית עתיקה. אבל עשה לו שם בהעתקותיו לשפת אשכנז, את הס' חובת הלבבות, מורה נבוכים חלק שני, וספרי תפלות. הוא היה גם עורך ומו“ל חוברות “כוכבי יצחק”. יותר ממנו הצליח ה' זלמן כ”ט שטערן, כי הדפיס ספרים טובים אשר חברו חכמים אחרים, כמו “מחברת הערוך” צורת העולם, יסוד מורא להראב"ע, אור ה', תולדות הרב המאירי, ועוד.


שערשעווסקי, אידל, בעל ספר “כור לזהב” על אגדות חז“ל. בחר לו דרך חדשה בבאוריו, ויפק רצון מרוב הקוראים, והוא נתן תואנה לה' שאצקעס בעל “המפתח” להרחיק את כל הנסים והנפלאות אשר ספרו בעלי האגדה, והצעירים החפשים היו שבעי רצון, עד כי חשבו כי אמעריקא חדשה גלה ה' שאצקעס, ורוב ההמון הן לא ידע כי הרמב”ם ור“א בנו כבר הוכיחו כי אין הדברים כפשוטן. ויותר מזה עשה ר' שם טוב שפרוט (קרי Shafrut), בספרו “פרדס רמונים” (סביוניטה שי"ד) אשר באר את ההגדות אודות אליהו הנביא, כי היה בימי חז”ל איש בשם זה, וכותלי ביהמ"ד אצל ספורי “תנור של עכנאי” היו בעלי הישיבה אשר למדו בבית המדרש ההוא, ועוד כאלה, אשר לקח לו שאצקעס ליסוד בנינו, ועל פי זה באר ענינים רבים, אף כי לא בכלם הצליח.


שור, וואלף, יליד זאמוט. נסע להודו ויכתוב על ספר. נסע עם ה' וויסאצקי לאה“ק, ונשאר באדעססא, וילך לוויען ולפאריז, ועל פי בקשתי נתן לו הרב צדוק כהן בית ונחלה להתישב בארץ הקדושה, אבל הוא התנגד אז להישוב החדש, ורק בבואו לאמעריקא בשנת תרמ”ח, ויהי לעורך “הפסגה”, אז נהפך לציוני נלהב בכל לב ונפש, וכן לחם מלחמת ציון עד יומו האחרון. איש תם וישר היה בכל הליכותיו, וכן היתה גם עבודתו לציון בלב תמים, בידים טהורות, אשר אין אחד מכל מנהלי הציונית באמעריקא יוכל להתפאר בכמו אלה. עני היה האיש כל ימי חייו, ובמותו בבית החולים בשיקאגא לא ידע איש, כאשר לא ידעוהו בחייו לתמכו לבל יגוע ברעב, בהיותו חולה ימים רבים. וכל זה, רק יען כי לא זכה להמנות בין גדולי “צאינה וראינה” ולא בא בסוד “המהלך החדש”.


שולבוים. כתב והדפיס ספרים שונים ממחברים אחרים, ובימים האחרונים עשה טוב בעמו בהדפיסו את “אוצר השרשים הכללי” לבן זאב, ויוסף עליו כפלים, והספר הוא עתה ספיר יקר בספרתנו.


שפירא, קאנסטאנטין. סופר ומבקר חרוץ ומשורר באמת, המיר דתו באונס (משום מעשה שהיה…) ויהי עצוב רוח כלימי חייו על אשר נאלץ לעזוב את עמו, ובכל לב ונפש תמך את תלמידי האוניווערזיטעט בפעטערסבורג, ולוא היה חי עתה, היה בלי ספק מהראשונים ללכת ציונה ולשוב לעמו.


שפירא, ט"ף. סופר כותב צחות, הדפיס איזה ספרים, ויבוא לאמעריקא זה לפני ארבעים שנה, וישב לרוסיא, ובנו הוא דר' ישראל שפירא פקיד המחלקה העברית באוצר ספרי הממשלה בוואשינגטאן.


שיפער, פייבל. כתב איזה ספרים בעברית צחה, ויעש לו שם בספרו “המהלכים” עם אלהים ואנשים, אשר בו למד “דרך ארץ” לבני הנעורים. הספר נמכר מהרה, עד כי היה ליקר המציאות, ועל כן לא יפלא כי לא קראוהו בני הנעורים החדשים…


הנה כי כן, אף כי לא הזכרתי בזה את כל הסופרים אשר ידעתי פנים אל פנים, ומה גם הסופרים אשר קדמוני, אשר היו בוני הספרות הראשונים, כמו בן זאב, קראכמאל רנ"ק), וויזל, היידענהיים, כרמולי, פירשטענטהאל, שמשון בלאך, זאמושץ, סטנוב, לעפין, שיינהאק, פינסקער, ועוד רבים כאלה, אחרי אשר ראש מטרתי הוא רק להראות לצעירי המתחכמים מה פעל דור ההשכלה אשר בשחוק השטן על שפתם ילעגו לו, למען ינסו להראות לנו מה פעלו המשכילים החדשים “בדור ההסכלה” החדש, כי מלבד איזה מאות ספורים קטנים כתובים חצים כמו עברית וחצים בשפת צוען, הנה גם תוכנם לא לישראל הוא. כרבם העתקות מספרי שמד וזמה אשר מצאו באשפות זרות, או שירי כסילים על עלמות בחרוזי חרטומים, וזה הוא כל ספרתם החדשה. ואם נדפסו גם איזה ספרים טובים בימים האחרונים, הן לא מיד סופרים חדשים באו לנו, רק מהשרידים המעטים אשר נשארו לנו מדור העבר, ולא עליהם תחול חרפת בעלי המהלך החדש.


דור ההשכלה ברא לו לא לבד המון קוראי הספרות, אבל גם קונים ומאספי ספרים אשר לא נודעו לנו עד העת ההיא, אספות ספרים גדולים אספו ברוסיא. הברון גינצבורג, פרידלאנד וחוואלסאן, ארקאדיע קויפמאן בפעטרסבורג. שטראשון וסוויאדאסט וראזענסאן בווילנא. ה' באמפי והשו“ב ראבינאוויץ במינסק. העורך דין ה' סלאנימסקי במאסקווא. הר”ם גראד בסמאלענסק. ה' קאראצונסקי ואלעזר שולמאן חתנו בקיעוו. עטינגער במאהליוו, דר' חאזאנאוויץ בביאליסטאק (בעד אוצרו “בית נאמן” בירושלם) דוד כהנא, ואגודת “טרוד” באדעססא. איגנאץ בערנשטיין, מאטיאס בערסאן ואוצר ספרים הגדול על יד בית הכנסת ברחוב טלאמאצקי, כלם בווארשא. אברהם עפשטיין בקאנסטאנטין ישן ואחרי כן בוויען, כהן צדק והמטיף ה' זונדל מכבי בלאנדאן, אוצר הקהלה בברלין, מערצבאכער במינכען, שענבלום, ובאכער, שזח“ה, יה”ש בגאליציען, ושני אוצרות ספרים בקהלת וויען, אוצר ספרים יקרים של הבאראן ראזענטהאל (רשימת יודע ספר) ואוצר קהלת הספרדים באמשטרדם, ואוצר נחמד באספת הבאראן ראטהשילד בפראנקפורט. מלבד אוצר ספרים עברי גדול ונכבד מאד קנין ממשלת העיר ההיא. אספת הגאון ר' חזקיה מדיני בקאראסובאזאר (עתה בירושלם) אספת פראפ. דוד קויפמאן, ואוצר ספרים גדול מאד בבית מדרש לרבנים בבודאפעסט, אספות אלמנצי, מורטארא, רמש“ש, ואוצרות הספרים בטריעסט, פדובה, מנטובה, פירארא, ליוורנו, ולעהרן באמשטרדם, ועוד רבים כאלה. ואים המה המאספים מבעלי “העברי החדש?” כן לא הזכרתי בזה אוצרות הספרים אשר נוסדו ונאספו על ידי באמעריקא, אשר לא היה כל זכר להם עד בואי, ועתה נמצאים בארצנו תשעה אוצרות ספרים גדולים, מלבד אספות קטנות בידי יחידים, אשר נלאיתי למנותם, כי רבים המה באיירופא וארץ הקדם, תחת אשר “להעברי החדש” אין חפץ בהבלים כאלה, וכמו שאין חפץ לקדוש החסידים לדעת וללמוד תורה, אחרי אשר הוא עצמו תורה הוא. להם אין חפץ בספרות העתיקה אשר ילעגו עליה, ולוא גם חפצו, הלא אין להם מה לאסוף, והאוצר הגדול אשר יבטיח להם ה' סטיבל, הן לא לישראל הוא, ומכל ההעתקות אשר הבטיח (רשומות “במקלט”) לא מצאתי, כי הבטיח להעתיק ספרי גייגער, צונץ, גראטץ, פראנקל, יואל, לעהמאן, כהן, דערענבורג, יעללינעק, סאלוואדאר, ווייל, צדוק כהן, בערסאן (הדפוסים העברים), פיליפסאן, מאנדעלשטאם (ביבלישע אונד תלמודישע שטודיומ’ס) קייזערלינג, באכער, כרמולי, שטיינשניידער, האמבורגער, היינע, בערנע, ועוד רבים כאלה בכל שפות איירופא, ותחת אלה הלוך ילך בראש מחנהו לדרוש אל המתים בקברי עכו”ם, להחיות עצמות יבשות, ולתת לנו נדבה לספרת ישראל, אשר כל איש יהודה נאמן בברית עמו לא יביא את ספריו הביתה. ספרי טאלסטאי ישלח נא בטובו להבאלשעוויקים למען יהיו לשומרי דת, וספרי זאלא לנביאו הנאמן, נעים זמירות שומרי נשף, ואם האדון “הפריץ” הנדיב לא יבין יותר מזה, טוב יעשה לנו כל בית ישראל אם יצפון את חכמתו וכספו בארון סגור במאסקווא, מנחה לבאלשעוויקים, כי לנו אין חפץ בהם, ובעד חיל צבא סופריו אשר ברא לו, יבקש מלאכות ופרנסות אחרות, וטוב להם ולנו. ספרת ישראל תכיל רק הספרים אשר נכתבו בידי יהודים ובעד יהודים, ובחשבון זה גם הספרים אשר נכתבו בשפות אחרות מלבב (“מלבד” – הקלדנית) עברית, אבל לא ספרי זרים אשר דבר אין להם עם ישראל אף אם נכתבו עברית, ומה גם אם זרים המה גם לרוח ישראל. יוצאים מכלל זה המה ספרי חכמה ומדע, שהמה קנין כל העולם, וגם לנו, כלכל העמים הצדקה והצורך להביאם בספרתנו, הנה כי כן, האיש אשר יאמר למנות את החסרון בספרתנו בהביאו לנו נדבה אשר לקט מאשפתות העמים, לאיש כזה אשר לא יבין מחסורנו, ויאמר להלעיטנו בנדבותיו נגד רוח עמנו, לאיש כזה אשר לפי הנראה לא התיעץ עם חכמי ישראל וישען על בינתו הדלה, או שמע לעצת נערים, וייסד לו בית חרשת מעשה לעשות ספרים, וכפאבריקנט רגיל לא יחוש לדעת תכונת הפועלים, יהיו טפשים או חכמים, פסחים או מצורעים אם רק יעשו את מלאכתו. על איש כזה לדעת כי סחורתו אשר יאמר למכור לנו בכסף מלא, באמור אלינו “שרי כיסך ואפתח את שקי”, עליו לדעת, כי תקותו לא תבוא, ולא לבד כסף, אבל גם כבוד לא ינחל. שקילא טיבותך…




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48647 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!