(כבוד)

אחר כבוד שלחני אל הגוים, (זכריה' י"ב)

בבואי לקרים, מצאה העיר סעוואסטאפאל חן בעיני לשבת בה תמיד, אף אחרי אשר תרתי את כל חצי האי וראיתי ערים יפות ממנה. בה ישבו אז (תרל"ג) מאה ועשרים משפחות יהודים, וחלק נכבד מהם היו אנשי צבא אשר עבדו כבר תחת ממשלת ניקאלאי הראשון, ואם לא היו ביניהם עשירים, אבל כלם מצאו לחם לשובע, ועשירים היו רק בין הקראים, אשר ראיתי והכרתי בפעם הראשונה בימי חיי. התענגתי מאד מהאויר החם והנעים כל ימי החורף, על לשון ים היפה, על זכרונות המלחמה משנות תרי“ד־תרט”ו, על המקומות העתיקים הנמצאים סביבותיה, ועוד יותר על החפש המדיני אשר לא ראיתי עוד ברוסיא, עד כי היה כל חצי האי בעיני כרעפובליקא מיוחדה מחוץ לרוסיא. בה מצאתי את הרב החכם הישר באדם ר' יעקב בכרך, איש גדול בתורה ותמים דרך אשר לא רבים כמהו, ואהיה אוהב וחבר לחכם הקראים שלמה סולטאנסקי, והוא קראני להיות מורה לבני הקראים בבית הספר לקהלתו, שתים או שלש שעות ביום. רוב היהודים היו בעלי מלאכה אשר מצאו לחמם בכבוד, לא הרגשנו כל שנאה מצד הנוצרים או הטאטארים. איש לא שאל לתעודת מסע, או רשיון לגור בעיר כבימי ניקאלאי. שר העיר והחף (גראדאנאטשאלניק) היה שר צבא חיל הים, איש ישר ולבו טוב לישראל, ובלבי אמרתי, מי יתן וידעו זאת רבים מבני עמי, ויבואו לשבת בגן עדן התחתון הזה. כל צרכי החיים היו בזול גדול ונהי מאושרים.

באחד הימים בא הזקן אברהם פירקאוויץ אל העיר, וימצאני בבית הספר להקראים, ויבקשני לבקרהו בבית בנו משה, אשר גר שם, ובבואי החל לדבר על לבי לעזוב את בית הספר וללכת לשבת עמו בבית אוצר ספריו בסלע היהודים, עיר חרבה ושוממה מאין יושב, מלבד משפחתו ועוד קראי אחד. ואני הלכתי עמו, ובבואי וראיתי את כל המון כתבי היד העתיקים אשר אסף, דבקה נפשי אחריהם, ויהיו לי לשעשועים, לא עזבתים רגע כמעט, כמו נולדתי עמם ואחים היו לי, שכחתי מאכול לחמי באהבתי אותם. כל היום ישבתי נשען על עטי ומעתיק כל הענינים הנוגעים לקורות ישראל והקראים. שש עשרה שעות ביום עבדתי בחשק נמרץ, ואהיה שבע רצון ממלאכתי.

תרים ונוסעים רבים, רוסים, יהודים, אשכנזים, צרפתים ואנגלים באו תמיד לבקר את העיר החרבה הזאת, ובהם שרים גדולים ונכבדים באו תמיד לראות את עיר הפלאות ההיא, החרבה והשוממה. שרי ממשלה, רוסים, צרפתים, אנגלים ואשכנזים היו תמיד אורחים בבית פירקאוויץ, פראפעססארים מלומדים נודעים בתבל בקרוהו תמיד, וכל אחד נתן לו את נדבתו, ומהם אשר שחרוני ללכת עמם לתור את הסביבה, אשר בכל מקום נמצאו זכרונות עתיקים. כסף לא לקחתי ולא דרשתי אף קשיטה אחת מאת פירקאוויץ, אחרי אשר חשבתי לי זאת לאשר גדול לשבת באהל תורה וחכמה, ומה גם אחרי אשר מצאתי חידת כל מעשי פירקאוויץ להראות גדולת הקראים וספרתם, וכי הקראים המה תושבי קרים זה כאלפים שנה, ועם זה להראות כי לא היו בארץ ישראל קודם החרבן, ולא לקחו חבל במות ישו הנוצרי, וכי נשארו יהודים טהורים ככל אבותנו שומרי תורת משה מבלי “הוספות התלמוד”, וכאשר נתן על ידי להעתיק את רשימותיו למען הדפיסן באדעססא, ובראותי את עצם הרשימות בקצה ספרי התורה, או ספרים אחרים כתבי יד, ומצאתי כי רוב הרשימות הנה מזויפות, אז החלותי לכתוב בקרת על כל רשימה ורשימה. הבקרת רשמתי בספר מיוחד אשר כתבתי בכל לילה בלכתי לישון במכפלה הראשונה, אשר הכילה איזה חדרים רקים. יותר מארבע או חמש שעות לא ישנתי, וכל הגיגי היה לגלות עוד זיופים ככל אשר השיגה ידי. כל השבוע ישבתי בסלע היהודים, ורק ביום הששי בצהרים ירדתי אל העמק לעיר באחציסאראי בירת מלכי הטאטארים לפנים, לראות את שלום אחי היהודים ולאכול תבשיל בשר אשר לא טעמתי כל ימי שבתי בבית פירקאוויץ, מלבד אורז וחלב אשר בשלה שלומית אשתו למעני בפארור מיוחד. עם הקראים גרתי בשלום, ורק לפעמים רחוקות התוכחו עמי בעניני הדת, ובראותי כי בכל וויכוחיהם יביאו תמיד לעד כל הוכחות פירקאוויץ וזיופיו, חדלתי מויכוחים, בשמרי את הדבר בלבי, כי לעת מצוא אשמיע את דעתי בגלוי בספר מיוחד, ובין כה בקשני פירקאוויץ לכתוב לשר הפנים ושר ההשכלה בפעטערסבורג, להציע לפניהם כי יקנו את כל אוצר ספריו כתבי היד, וכן עשיתי, אך לא במהרה מצא מענה. המחיר אשר דרש בעד ספריו, היה שלש מאות אלף רובל.

ככלותי את מלאכת ספרי, משא קרים ומסע בחצי האי קרים, עזבתי את הארץ ואלך ללאנדאן, פאריז וברלין, בתקותי לשוב לקרים, ורק באשכנז התמהמהתי עת ידועה בחפצי להתודע לכל סופרי ישראל וחכמיו אשר עשו להם שם גדול בעולם בימים ההם. החכמים הגדולים. צונץ, גייגער, לעווי, שטיינטהאל, לאצארוס, גראטץ, יואל, פראנקל, שטיינשניידער, פירשט, לעהמאן, הילדסהיימער, הירש, קאססעל, ועוד רבים בערים שונות, כלם הרהיבוני להאריך ימי מסעותי, לאסוף כתבי יד עתיקים הנוגעים לדברי ימי ישראל, מלבד האחד הר"מ שטיינשניידער אשר כהה בי, ויהי לי הדבר לחידה, אפס כאשר ספרתי את דבריו אלי באזני איזה מחכמי ברלין, ענוני כי בעיניהם לא יפלא הדבר, אחרי אשר רדף גם את פירשט, יען בא בגבולו ויחבר ספר ביבליאגראפי (ביבליאטהעקא יודאיקא), וכן היה עוין את ראיעשט וצעדנער, ורק בבן יעקב מצא חפץ, יען זה האחרון עזר על ידו בידיעותיו הרבות בספרת ישראל, אשר לא מצא באיש אחר, מלבד אשר מטבעו שנא את כל ילידי רוסיא אשר מצא בהם איזה דבר טוב. הוא היה אשכנזי יותר מווילהעלם, ואת כל יהודי רוסיא חשב לבארבארים, ואם ראה או שמע איש בעל כשרון, ומה גם איש אשר כבר עשה לו שם בעולם, יהי סופר או יוצר פסל, רופא, ציר או חכם חרשים, את כלם שנא, יען לא זכו להולד על אדמת ביסמארק, עד כי ברשימתו הגדולה מספרי באדלעיאן אשר בה אמר לרשום את כל ספרת ישראל העתיקה והחדשה, לא הזכיר בשם אלפי ספרים אשר נדפסו ברוסיא, לבל יהי נאלץ להזכיר בשם מחבריהם, ואלה אשר זכר את שמם, הזכירם כלאחר יד, ואני הן לא מצאתי בי כשרונות מיוחדים אשר יתנו לו הצדקה לעוין אותי, מלבד אולי ידיעותי בספרת ישראל וכח זכרוני, אשר באלה הכיר בי סימני ביבליאגראף. ובכל זאת פנה אלי תמיד במכתביו במשך שנים רבות אחרי כן עד יומו האחרון, וצחוק עשה לי פעם אחת בצאת לאור מחברתי “פלוידערזאק”, כתב אלי וישאלני “אם הנני נכון לכתוב גם נגדו ולשחק בו”. עול ואולת אשר לא עלה על לבי מעולם, כי מלבד חסרונותיו בתור איש, הנה כבדתיהו מאד על רוב חכמתו, ובעד כל הטוב אשר עשה לספרת ישראל ברשימותיו הרבות אשר בזה היה אחד בדורו ואין שני לו, אף כי יש די חומר למבקר למצוא עליו תנואות, על אשר כתב את רשימתו הגדולה רומית, שפה מתה הזרה לכל עם, מלבד איזה יחידים, ומי יערב לנו כי לא עשה זאת בכונה למען התפאר, ועם זה לבל תמצא יד יודעי ספרת ישראל לבקר את דבריו והחלטותיו, תחת אשר צעדנער עשה את מלאכתו באמונה, בדעת ולב תמים, ואיש אין בארץ אשר יוכל למצוא בו חטא בספרות.

אחרי אשר עברתי בכל ערי אשכנז הגדולות, בקשני ה' זילבערמאן מו“ל המגיד לכתוב איזה מאמר אודות הקראים, ומעיר שווינאמינדא שלחתי לו מאמר אשר בו נגעתי בכף ירך פירקאוויץ אודות מציאותיו, ואחרי כן שבתי לקרים עוד הפעם, ופירקאוויץ בא עוד הפעם לסעוואסטאפאל לבקשני לשוב אליו, וברוב עמל הצליח לו להביאני אל ביתו, וישבתי עמו עד קרוב לפני יום מותו בשנת תרל”ד. ובקיץ השנה ההיא באו הדר' רא“א הרכבי והפראפעססאר הערמאן ל. שטראק מברלין לבקר את אוצר ספרי אבן רש”ף, מטעם ממשלת רוסיא, ויבואו בני פירקאוויץ אלי לבקשני לבוא לסלע היהודים לקחת חבל בבקרת הספרים אשר ידעתי כבר, והנה מצאתי כי יורשי המת יחניפו את הרכבי יתר על המדה, וגם שטראק ראה זאת ויתבונן, עד כי גם עור בשתי עיניו יכל לראות כי דבר בליעל יצוק בזה. זרח בן פירקאוויץ הבכור, איש כבן ששים או יותר, לקח עליו את העבודה היפה לנקות נעלי הרכבי, ואל הדר' שטראק לא שעו, בדעתם כי לא הוא יהיה הסרסר למכור את הספרים להממשלה, ועיני שלומית אלמנת פירקאוויץ הצעירה לימים לא טחו מראות כי יתלחשו ביניהם לשלחה ריקם, אף כי ילדה בן לבעלה הזקן. והיא פנתה אלי לעזרה, אף הגידה לי כי שבתי בבית הוא כעשן לעיני שניהם, היורש והסרסר, ובאמרי אליה כי הנני נכון לשוב לסעוואסטאפאל כרגע, בכתה ותתחנן לפני לבלתי עשות זאת, יען עלי היתה כל תקותה, כי לא אתן למכור את הספרים כל עוד אשר לא ידאגו לה יורשי בעלה, ובכל זאת הייתי נכון לעזוב את סלע היהודים עוד ביום ההוא. וזרח ועוד אחד מאחיו נגשו אלי ויפצרו בי להשאר עד תם בקרת הספרים, והנם נכונים לשלם לי בעת העת אשר אשאר בביתם, ואם ימכרו את הספרים, – ובזה הלא היו כבר בטוחים מפי הרכבי – אז… אז יתנו לי מנה אחת אפים. ומפיהם הצלתי מלים, כי יודעים המה כי יש בידי ספר נכון לדפוס, אשר בו הראתי את כל הזיופים אשר עשה אביהם, ובכל עז התאמצו לעצרני בבית, מפחדם פן יבולע להם אם יצא ספר כזה לאור. פראפעססאר שטראק לא ישב עם הרכבי בבית אוצר הספרים, רק בחר לו לשבת בדד בבית הכנסת הריק, אשר שם לקח עמו את הספרים כ“י אשר היו נחוצים לו למלאכתו, ביחוד ספרי התורה, דקדוק לבקרם עוד הפעם, ומסורה, ואליו באתי כפעם בפעם, יען ראיתי כי הרכבי מתאמץ להרחיקני מכ”י ידועים אשר חפצתי אף כי כבר ראיתים טרם בא הנה, וה' שטראק הראה לי איזה זיופים אשר מצא גם הוא, אף כי לא חדשים היו בעיני. ויהי כעבור חמשה שבועות לשבתנו בסלע היהודים, והמלאכה נשלמה, ואהיה נכון לשוב לביתי, פניתי להרכבי ואמרתי אליו: “הנני מבקשך כי בשובך לפעטערסבורג ותתן ספר זכרון על יד הממשלה, כי יהיה כתב אמת, ותודיע את כל הזיופים הנודעים לכלנו ולא תעלים דבר” והוא הביט עלי בתמהון, ויען ויאמר: האמנם תחשדני כי אעשה שקר בנפשי לכסות על האמת? וכה נפרדתי מן הבית, ואחרי עבור שנים שלשה ימים, בא גם הרכבי לסעוואסטאפאל, אחרי אשר נשאר לבדו בסלע היהודים, יען גם שטראק הלך לביתו. ועוד הפעם הזהרתיו כי יגלה את כל האמת לפני הממשלה.

הרכבי הלך לדרכו, ואני עזבתי את סעוואסטאפאל ואלך לקו־קז לתור את הארץ ההיא. אחרי עבור איזה שבועות, ובבואי לטעמיר־כאן־שורי על יד ים הכספי, והנה קראתי במכתב עתי “גאלאס” (הקול) בפעטערסבורג, כי הרכבי הרים עד לשמים תהלת אוצר ספרי פירקאוויץ והממשלה אמרה לשלם ליורשיו מאתים אלף רובל, ועל דבר הזיופים לא מצאתי כל זכר, ונקל היה להבין, כי לוא זכר הרכבי את הזיופים כי אז לא מהרה הממשלה להציע מחיר גדול כזה. ובכן מהרתי וכתבתי אליו מכתב אשר בו הוכחתיו על פניו, ומכתב שני כתבתי לפראפעססאר הוואלסאן, בדעתי כי ימצא חפץ לדעת מכל הנעשה בסלע היהודים, ויהי כאשר קבלתי תשובת הוואלסאן, בלוית מחברת קטנה בשפת רוסיא מאת ה' הרכבי, לא יכלתי עצור ברוחי, ואשלח מעלעגראממא וגם מכתב מיוחד להמיניסטער, אשר בו אמרתי, כי יש לאל ידי להראות זיופים רבים בכ“י פירקאוויץ, וגם שטראק יוכל להעיד כמני, ויהי אחרי עבור כשני שבועות, קבלתי טעלעגראממא מאשתי למהר לשוב לסעוואסטאפאל, ובשובי מצאתי גם מכתב גם טעלעגראממא מהאקאדעמיא הקיסרית הדורשת ממני לבוא לפעטערסבורג להראות את הזיופים כאשר אמרתי, אחרי אשר בין כה נשלחו כל הספרים מסלע היהודים לעיר הבירה. ובמכתב האקאדעמיא בקשוני לעלות על ראש “הר הדב” (מעדוויער גארא) לחפש שמה מצבה עברית עתיקה אשר ראה הפראפעססאר סטרוקאוו, ויעש ממנה העתקה על ניר, אך ההעתקה איננה נכונה, ואיש לא יבין קרוא אותה, יען המעתיק לא הבין עברית, רק יום וחצי התמהמהתי בביתי, ואמהר ללכת ליאלטא, למען עלות על ההר הנמצא בקרבתה, ובבקר השכם עזבתי את יאלטא לבדי, ואלך רגלי מרחק 9 קילאמעטער במסלת האבן, כי לא יכלתי להשיג עגלה, ומשם סרתי מן הדרך, והחלותי לעלות על ההר הזקוף אשר גבהו מגיע לארבעה אלף רגל, זחלתי על ידי ורגלי בין ענפי עץ סבוכים וסלעי מגור, מאין דרך ומסלה, פעמים רבות נאלצתי לשבת ולנוח מאין כח עוד לקפץ על הסלעים. לחם לאכול לא לקחתי עמי, יען לא ידעתי מראש את העמל הרב המחכה לי, ואחרי עמל אין קץ עליתי על ראש ההר הנשען שחוח מעל פני הים כראש הדב, בשעה החמשית אחרי חצות היום, ואשב לנוח על האחו בין הסלעים, ובהיותי עיף ורעב, שכבתי ואישן. והקצותי אחרי איזה שעות, והנה חשך סביבי, ואישן שנית, וכעלות השחר קמתי ללכת לחפש את האבן. אורך מעלה ההר הוא כשלשה קילאמעטער, ועל כן עבר זמן רב עד אשר מצאתי את האבן בשעה השניה אחרי חצות היום, ובידים רפות ורגלים כושלות מרעב, עשיתי את ההעתקה, ואמהר לרדת מן ההר, ובדעתי כי לא אעצור כח לשוב רגלי ליאלטא, שמתי פני אל המקום היותר קרוב, להיכל השר הגענעראל ראיעווסקי הנשען על שפת הים. השר לא היה בביתו, ואשתו בעלת נפש עדינה, וחברה לאגודת דורשי קדמוניות קרים, קבלתני בפנים צוהלים, אחרי אשר קראה בכתבי עתים זה כבר אודות מלאכתי בקרים. לנתי הלילה, ולמחרת היום שלחה עמי עגלה ושני אנשים להביא את האבן להיכלה. ושם עשיתי העתקה שניה יותר טובה וברורה, ושלחתיה לפעטערסבורג. שבתי לביתי בסעוואסטאפאל, ולא חפצתי לנוח רק יום אחד, ואמהר ללכת לפעטערסבורג, וכבר מצאתי שם את הפראפעססאר שטראק אשר בא מברלין גם הוא על פי בקשת האקאדעמיא, ובלכתי לבקרו בבית מלונו, פגשתי ברחוב את ה' זרח פירקאוויץ, והוא לוני עד המלון, ושטראק הודיעני כי פירקאוויץ יבקרהו תמיד, אף כי איננו שבע רצון מבקוריו. איזה ירחים ישבנו בעיר הבירה, ותמיד הלכנו לבית אוצר ספרי הממשלה לבקר את הזיופים בכ”י אבן רש“ף, והרכבי נאלץ לחבר ספר מיוחד בלוית ה' שטראק, אשר בו רשמו חלק מהזיופים. וה' שטראק לבדו כתב מחברת מיוחדה בשפת אשכנז בשם “אַ. פירקאוויץ אונד זיינע פנטדעקונגען” אשר עזרתי על ידו, ובה העתיק גם איזה ענינים מספרי “משא קרים” אשר היה אז בידי בכתב יד. והרכבי בקש ממני לתת את הכ”י על ידו לקרוא בו גם הוא, וכן עשיתי, ועל לבי לא עלה הרעיון כי יחרוש בעגלתי. האקאדעמיא הדפיסה את ספרו המשותף עם ה' שטראק, וכל אשר מצא לטוב לו לקח מספרי וישם באמתחתו, וספרי נשאר בידי בכתובים, מאין כסף להדפיסו, וזמן רב לא ראיתי את הספר אשר הדפיסו שניהם, כי נדפס אחרי עזבי כבר את עיר המלוכה.

באחד הימים ואני הולך ברחוב, ואפגוש את ה' זרח פירקאוויץ, והוא פנה אלי ויספר לי, כי כ"י יקר אחד, חומש בכתב שומרוני על קלף, נאבד או נגנב מאוצר ספרי אביו, ומחיר הספר לפי דבריו ערכו עד עשרת אלפים רובל, ופקידי אוצר ספרי הממשלה דורשים ממנו להשיב את הספר. האיש הלך אחרי עד מלון שטראק, ושם דברנו שנינו על לבו, כי יבקש את הספר ביד הרכבי, אך הרכבי לא ענהו, וילך האיש וידרוש מראשי האקאדעמיא כי יחקרו את הדבר, וכן עשו, והספר נמצא בידו, ויתנצל כי לקח את הספר לביתו להגות בו. המענה הזה לא מצא חן בעיני חכמי האקאדעמיא, ויהי כי קראו אותו לבוא אל האספה התמידית – בכל יום ד' בערב, – ובבואו מלאו פניו קלון, ומרוב חרפה נפל על הארץ עלוף, ויקחוהו וישלחוהו בעגלת חורף לביתו, ומי אז חדל מבוא אל האספות, וחוואלסאן חזה נקם באיש ריבו כנפשו שבעו.

באחת האספות “לאגודת חוקרי קדמוניות של האקאדעמיע הקיסרית”, וראש האגודה הנסיך לאבאנאוו ראסטאווסקי נהל את האספה, הצעתי, כי מלבד הזיופים בתוך כתבי היד, יש לאל ידי להראות כי בהמצבות היותר עתיקות בחצר מות בסלע היהודים עשה פירקאוויץ זיופים. תמונות המצבות נדפסו בספרו אבני זכרון (ווילנא תרל"ב) והאספה החליטה לשלוח איש אחד לסלע היהודים להעתיק את המצבה שנית ולהראות את הזיופים על פי כללי דברי הימים בכלל וחקי הפאלעאגראפי בפרט. הדבר נגע בכף ירך חוואלסאן, יען הוא היה כבר בתומכי פירקאוויץ במכירת אספתו הראשונה, בשנת תרי“ז. ואז כתב ספר רוסי בשם “שמונה עשר מצבות עתיקות בקרים (1857?) ובו התאמץ להוכיח כי המצבות ההן הנן כשרות ואמתות, ובכן התנגד לההצעה להעתיק את המצבות ולהעביר עליהן קו בקרת זעומה. אך כלם הבינו סבת התנגדותו ולא שעו לדבריו. הציעו לפני הפראפעסאר שטראק כי ילך הוא לקרים עוד הפעם, והוא ענה כי עתו לא תרשהו ללכת דרך רחוקה כזאת ולבלות זמן רב בהעתקת המצבות, ועל כן הציעו, כי אני הנני השני המכשר לעבודה הזאת, אחרי אשר הנני יודע כבר את כל הענין, והנני תושב סעוואסטאפאל, הקרובה רק 34 וויערסט מסלע היהודים, מלבד אשר ידעו כי אני הנני האחד אשר למדתי חכמת “הפאלעאגראפיע”, – חכמה הזרה עוד אף לגדולי חכמי העמים, ומה גם ליהודים, כי אמנם לרגלי עבודתי בחכמת הנומיזמאטיק אשר ממנה נמצא לחמי בסחר המטבעות נאלצתי לעמול לדעת גם את הפאלעאגראפיא, ובכן החליטה האספה כי עלי ללכת לקרים. ויהי אחרי האספה, הועידני הנסיך לאבאנאוו לבוא לביתו ביום מחר, ובבואי אליו אמר אלי, כי מאד חרה לו על שני החכמים המלומדים חוואלסאן והרכבי אשר מכרו את נשמותיהם לפירקאוויץ. יען בראשונה, בשוב הרכבי מקרים, הוכיח כי כל מציאות פירקאוויץ הנן כשרות ונאמנות, ורק אחרי כן, כאשר הודעתי אני כי הנן מזויפות, וגם שטראק הוכיח כזאת, אז לא יכל עוד לעמוד על דעתו, ויודה גם הוא על הזיופים, ועם זה הוכיח גם את זיופי פירקאוויץ אשר זייף באספתו הראשונה אשר נמכרה להממשלה על פי סרסרות חוואלסאן, ויספרו מפה לפה כי חוואלסאן בא בשכרו מידי המזייף, ומי יודע אם גם ידיו (של הרכבי) נקיות, ואני עניתי לו כי אינני יודע מאומה מזה, כי לא חפצתי לנבל שם חכם וסופר בישראל, אך הנסיך לא הרפה ממני ויוסיף לחקרני אם לא הציעו יורשי פירקאוויץ לפני לקחת כסף מידם, ועל זה נאלצתי להודות, כי אמנם עשו זאת, ובשחוק אמרתי לו “כי נשמת שדי אשר תחיני, נתנה לי לפקדון אך לא למכירה, ואני נאלצתי להודות, יען ידעתי כי גם שטראק ידע מזה, אף כי הבנתי כי מהודאתי זאת יוכל הנסיך לשפוט, כי החכמים השנים, הרכבי וחוואלסאן, אשר דברו טוב על מציאות פירקאוויץ, נגואלו כפיהם… והנסיך אמר אלי, כי עלי יהיה לחכות בעיר הבירה, עד אשר תשיג יד האקאדעמיא את הכסף הנחוץ לי להוצאות דרכי לקרים, והוצאות חפירת המצבות אשר בלי עזרת ארבעה איש לא יתכן לחפור ולהוציא את המצבות הכבדות אשר ארכן היה שבע, שמונה עד עשר רגל, ואני עניתיו כי לא אוכל לחכות זמן רב, בדעתי סדרי רוסיא, ועל כן אמרתי כי הנני נכון לנסוע בלי כסף האקאדעמיא, ואשתפק אם האקאדעמיא תדרוש מאת ועד קהלות הקראים באיוופאטאריע כי ישלח עמי אחד מחכמי הקראים לעמוד לימיני בחפירת המצבות, לבלתי תת פתחון פה להקראים כי עשיתי מלאכתי רמיה, ועם זה ישלמו לי גם ההוצאות, יען הדבר נוגע להם, אשר כל זיופי אבן רשף רבם עזרו להם להשיג זכיות מיוחדות על חשבון היהודים, והצעתי מצאה חן בעיני הנסיך, וכעבור שני ימים נתנה האקאדעמיא על ידי מכתב גלוי להקראים בקרים, מלבד מכתב שני אשר שלחה ישר לאיוופאטאריע להודיעם, כי הנני שלוח במטרה לחפור בחצר מות בסלע היהודים, וכן באתי לסעוואסטאפאל. ויהי כאשר ראני ידידי ה' שלמה סולטאנסקי חכם הקראים בעיר ההיא, הזהירני לבלתי לכת לאיוופאטאריע, יען סכנה נשקפה לי…, בדעתו כי הקראים עוינים אותי, ואני עניתיו, טוב הדבר, וביום ההוא הלכתי אל שר העיר והראתי לו את מכתבי מהאקאדעמיא, וספרתי לו את כל הענין בקצרה, ואבקשהו כי יתן לי קמיע לעין הרע, והשר ענני: “מחר ביום הששי הולכת האניה מפה לאיוופאטאריע, ואתה לכה נא בלי כל פחד ואני אדאג לך, כי לא יקרך רע”. ויהי בקרוב האניה אל חף יעוופאטאריע, ואשא עיני ואראה חבל נכבדי הקראים והחכם (הרב) ה' יהודה סאוואסקאן בראשם נגשים אלי, ויבקשוני לעלות על המרכבה אשר הכינו בעדי, ועוד שתי מרכבות למענם, ויוליכוני לבית מלון, ואחרי כן חכו לי בבית תפלתם היפה, לעת קבלת השבת, ולמחרת היום בבקר הלכתי לבית כנסת היהודים אשר ידעו כבר מטרת בואי, וכלם הזהירוני מחלקת לשון הקראים אשר ישיתו לי בחלקות, ותחת לשונם חמת עכשוב, אך לבי לא הכני ולא הרגשתי כל פחד, מלבד אשר ידעתי כי יש עין רואה עלי, ולא קרני כל אסון. ובמוצאי השבת, קראו עצרה בבית תפלתם ויחליטו לשלוח עמי את רבם ה' סאוואסקאן, אשר ידעו כי אויב הוא לי, ואני הייתי שבע רצון ממלאכותו, בדעתי, כי איש מהקראים לא יוכל עוד לחשדני כי עשיתי מדחה בהיות שונאי נגד פני תמיד, ובחברתי. ובכן העתקנו את המצבות עוד הפעם, ואיזה מחצבות (“מצבות” – הקלדנית) שלחנו לעיר הבירה, ואחרי כן שבתי עוד הפעם לפעטערסבורג, ובכל יום הלכתי לבית אוצר הספרים לחפש את הזיופים בכ”י פירקאוויץ, ותמיד בא אחד הפראפעססארים אשר מצא ענין בכ”י ההם, ולפעמים באו גם שנים או שלשה, ויהי באחד הימים, והנה פתאם הופיע הקיסר דון פעדרו מושל בראזיליען, וראש הביבליאטהעקא ה' גוצקאוו אחריו, ויהיו דבריו אלינו ראשונה, אם נכון הדבר כי הצלחנו להוכיח זיופי אבן רש”ף. ובשמעו ממנו כי כן הוא, ענה, “כי מאד תערוג נפשו להשיג אספת כ”י עברים כזאת, רק בלתי מזויפת", וה' גוצקאוו אמר אליו – בהראותו באצבעו עלינו – לאמר: “האדונים האלה הצילו כבוד רוסיא, כי לוא חכינו עד אשר יבואו חכמי ארצות מערב איירופא ויורינו כי כתבי יד האלה הנם מזויפים, ואנחנו הבורים (Bolvany) לא ידענו, ואז הלא נחלנו חרפת עולם”.

אחרי הדברים האלה, כתבתי מכתב להבאראן אלגאנדרא ציר בראזיליען בפעטערסבורג, ובקשתיו כי ידבר אל הקיסר בשמי, כי נשען על דבריו אשר שמעתי מפיו, הנני נכון ללכת לארץ הקדם לאסוף כ"י עתיקים למענו, אם ישלח לי רשיון ללכת בשמו, אך תשובתו הגיעה לידי אחרי אשר עזב הקיסר את עיר המלוכה, אף כי ראיתי את הקיסר עוד הפעם בבואו לבית הכנסת הגדול באדעססא, ויעל על הבימה ויקרא בתורה בעברית ויתרגם את הפרשה לשפת פורטוגאל. וזמן לא רב אחרי זה, הדפיס מחברת בעברית ופארטוגעזית, והנה היא עתה באספת ספרי אשר מכרתי לאוצר הממשלה בוואשינגטאן. המחברת נדפסה רק במספר 25 עקזעמפלארים.

אחרי אשר נגלו זיופי אבן רש“ף לעיני כל, וכתבי העתים בעיר המלוכה מצאו חפץ לדבר אודותם, נפלו פני בני פירקאוויץ, וכהלומי רעם היו, כאשר שמעו, כי הדבר הגיע לאזני הנסיך הגדול קאנסטאנטין אחי הקיסר, והוא נשיא “אגודות חוקרי קדמוניות אשר על יד האקאדעמיא הקיסרית”, והנסיך שאל את פי אחד מחכמי האקאדעמיא אם אמת הוא כי נגלו זיופי אבן רש”ף, וכאשר ענהו כי כן הוא, ענה הנסיך לאמר: “אמנם זה הוא הגמול אשר גמלו לנו הקראים מחיר זכיות אזרחים אשר נתנו להם ביד רחבה”. והממשלה נחמה משלם לבני אבן רש“ף מאתים אלף רו”כ, ותקצוב מחיר הכ"י רק מאה ועשרים אלף, וכל השכר אשר הגיע לחלקי חלף עבודתי במשך איזה שנים, היה, כי חוואלסאן והרכבי היו לי לאויבים, ושניהם נקמו בי נקמתם. הראשון כתב נגדי בספרו להתנצלות המצבות המזויפות, והשני, עוד רעה מזה עשה, כי זייף ספר כתב איש זר למען חרפני, והדבר קרה, אחרי אשר בקשתי את השר ארקאדיע קויפמאן כי ישתדל להדפיס את ספר המסעות של ה' טשארני, אשר התגולל זמן רב אצל אגודת “מפיצי השכלה ברוסיא” וקויפמאן שלם את כל הוצאות ההדפסה, לקח הרכבי עליו את ההגהה לנקותו משגיאות הלשון, את השגיאות לא תקן מאומה, ורק הוסיף “הערות” שלא מן הענין. וכל ההערות ערוכות נגדי. ימים רבים לא ראיתי את הספר, ואחרי כן בבואו לידי, החלותי לכתוב מחברת מיוחדה בשם “זיופי הרכבי”, ואמרתי לשלם לו על יתר, אבל לא גמרתי את המלאכה, ועתה יכלתי אמנם לכלות את המלאכה, אבל אחרתי את המועד במותו, כי לא אחפוץ למלא רעבון צוררי, בתת להם תואנה לאמר, כי עול הוא לשאת חרפה על איש אשר לא יוכל לענות, ומה בצע גם לי אם לא יקרא את דברי? ולקהל הקוראים בכלל, הלא אין חפץ לדעת ריב שני אנשים פרטים. ובכן חדלתי מחשוב מחשבת נקם.