בשנת תרל"ד יצא חק חובת הצבא הכללית ברוסיא, וכל צעיר בן עשרים ואחת נאלץ לבוא לפני פקידי הצבא בעירו, ולרשום את שמו ולעמוד לבחינה אם יסכון לעבודה הזאת, ואני ישבתי בעת ההיא בסעוואסטאפאל, ואתבונן לכל המעשים הנוגעים לישראל בפרט, אבל לא העלמתי עין גם מהנעשה בין הקראים והטאטארים אשר היו חפשים מעבודת הצבא עד השנה ההיא. להטאטארים נתנה הממשלה זכיות מיוחדות, מפחד פן יתחמקו מהעבודה, וכן היה באמת, כי לאלפים מהם נסו לתוגרמה בעלת דתם. הממשלה בנתה למענם בתי אוסף לצבא מיוחדים בבאחציסאראי עיר הבירה לפנים, ופקידי הצבא מבני דתם, וגם מאכלים כשרים לפי תורת מחמד, והטאטארים עם שוקט בכלל לא חשבו למרוד, וישאו את מכאובם בדומיה, ורק הקראים רגזו באהליהם בראותם כי שחה גבהותם אשר התגאו תמיד נגד היהודים בזכיותיהם המיוחדות, ולוא ידעו כי רב כח מספרם, אז אין כל ספק כי היו נכונים למרד. וישתפקו “בהשתדלות” ויפזרו כסף רב, אבל כל אלה לא הועילו, וכל קראי נאלץ ללכת לעבוד ככל אנוש רמה, ובכל זאת לא אבדו את זכותם להתעלות לפקידים בצבא את אשר לא זכו היהודים.
על פי החק, נאלץ כל צעיר להביא רשימת יום הלדתו, הנוצרי מאת כהן הדת, והיהודי מאת “הרב מטעם”, ואלה אשר לא יכלו להראות שחור על גבי לבן, כי בני עשרים ואחת המה, עליהם היה לחכות לחסדי פקידי הצבא אשר ערכו את שנותיהם לפי מראית עינם (נארוזני וויד), והיהודים סבלו מזה תלאות נוראות, יען מלבד אשר הרבנים מטעם לא שמרו תמיד לרשום את כל הנולדים, ולפעמים החליפו שם זכר בנקבה בפנקסיהם, הנה בערים הקטנות לא היו רבנים מטעם, ואיש לא רשם שמות הנולדים, ונעים היה לחכות לחסדי השטן מלחסדי פקיד צבא רוסי.
ביום חשך אחד, בבקר השכם, יצאו מאתים איש מפקידי הצבא לרחובות העיר, ובפגשם איש יהודי צעיר או זקן, לקחו את כלם ויוליכום לבית הפאליציי, מבלי אשר ידע איש מה היתה מטרתם, ורבים מהם הלכו לבקש את היהודים בבתיהם, עד כי נקהלו כל יהודי העיר בבית הפאליציי איש לא נעדר, עד כי היה הבית והחצר מלא אדם. כלנו שאלנו את פי הפקידים לאיזה תכלית נאספנו הנה, ומה חפצם, ועל כל שאלותנו לא מצאנו מענה, עד בוא ראש הפאליציי, טפש נודע לשם, אף כי לא איש רע, ועל שאלתנו, ענה לנו בקצרה: “יהודים! אתם אינכם יודעים את גורלכם!” ועל דבריו אלה שאלנו עוד הפעם “האם תאמר הממשלה לתלות את כלנו על העץ?” ענה ואמר: “אינני יודע, בחרו לכם שנים שלשה אנשים וילכו לדבר עם שר העיר והחוף”, ויבחרו כרגע שלשה אנשים ואני בתוכם, ובבואנו אל השר האדמיראל (שמו שכחתי) יצא אלינו וידבר רכות לאמר: “יהודים! אין לכם ממה לפחד, הדבר הוא פשוט, הנני חפץ לדעת מספר הצעירים אשר עליהם להרשם בספר חקי עבודת הצבא”, וכאשר הגדנו לו כי כל יהודי העיר נאספו בחזקת היד, ובהם רבים זקנים, ענה, “האמנם זאת עשה הטפש ראש הפאליציי? לכו לשלום ולא יקרכם רע”, וכרגע שלח לקרוא אליו את ראש השוטרים, ויצו לשלוח את כל היהודים חפשי לבתיהם.
אני נתפשתי ברחוב, ובביתי ישב המורה ר' צבי הירש ליפשיץ – אחי יעקב ליפשיץ מקאוונא, ויבואו שני פקידי צבא, שכורי יין ויביטו עליו, ויערכו את שנותיו לבן עשרים ואחת, וכן הגישו את רשימתם לפני שר העיר, האיש התחלחל מאד, בדעתו כי בנו היחיד אשר עזב בביתו – בעיר קטנה בפלך קאוונא – גם עליו לעמוד לפני הפקידים להעריך את שנותיו. עברו שני ימים ויקבל מעלעגראמא מאשתו, כי בנם, בן שמונה עשרה נערך לעשרים ואחת שנה, פני האיש נהפכו לירקון ודמעות חמות נזלו מעיניו מרוב מכאוביו, ואני אמרתי אליו, כי טובה הבשורה אשר קבל, ואאחוז בידו, ואוליכהו לבית שר העיר, כי לא הבין האיש אף מלה אחת בשפת רוסיא. בבואנו לחדר השר, הגשתי לו את הטעלעגראמא, מבלי דבר דבר, ובקראו שאלני: ומה תחפצו, הלא בטעלגראמא זאת אין כל דבר זר? – כן אדני, עניתיו, אבל הצעיר אשר ערכוהו שם לבן עשרים ואחת, הוא בן האיש הזה אשר פה ערכו גם אותו לבן עשרים ואחת. ואם כן, הלא הבן והאב נולדו שניהם בשנה אחת. השר הביט עלינו בתמהון, ויניע את כתפיו, ויאמר, “איך יתכן הדבר? הלא האיש הזה בעל זקן הארוך אשר שערותיו הלבינו כמעט, ואיזה משוגע יוכל להעריך אותו לבן עשרים ואחת? לכו נא לבית הפאליציי וחכו עלי כחצי שעה”, ואנחנו הלכנו כרגע, ואחרי עבור רק רבע שעה בא השר, ויקרא לראש השוטרים, וישאלהו, “מי העריך את האיש הזה לבן עשרים ואחת – בהראותו באצבעו על ה' ליפשיץ, ואל הסופרים אשר ישבו סביב השלחנות, פנה ויאמר: “אכן סדרים יפים מאד שוררים בבית הפאליציי בסעוואסטאפאל, והנני מצוה כי תשלחו אלי את הפקיד אשר היה בבית האיש הזה והעריך אותו לבן כ”א שנה”, ואלינו אמר “לכו לשלום כי לא יקרכם רע”.
בכלל שררה חפשיות גמורה בקרים בעת ההיא, ולא ראינו כל שנאה לישראל, עד כי חשבנו כי בגן עדן מושבנו, מלבד הקראים תושבי הארץ ואזרחיה אשר הביטו עלינו מגבוה, בהיותם סוחרים עשירים, והיהודים אשר כרבם היו אורחים חדשים, בעלי מלאכה, ומצבנו שם היה, כמצב גולי רוסיא באמעריקא לפני שלשים או ארבעים שנה, נגד יהודי אשכנז אזרחי הארץ אשר הקדימונו לבוא ויהיו מאשרים, וההבדל האחד היה, כי עם הארץ לא אהבו את הקראים, ויכנום בשם “צועני היהודים”, עקב שפתם הטאטארית, ובגדיהם וכל הליכותיהם כטאטארים גמורים, ובכל זאת נבחר היהודי ה' יאקאבסאן לשופט שלום בסעוואסטאפאל, וראש הרופאים לכל מחנות הצבא אשר חנו בעיר ההיא, היה היהודי הנאמן לעמו הסופר העברי הדר' ראובן קולישער, והרב הגאון הצדיק ר' חזקיה מדיני ז“ל הרב להקרימצאקים בקאראסובאזאר, אף כי לא ידע מלה אחת רוסית, בכל זאת כבדוהו והוקירוהו כל פקידי הממשלה וכל הנוצרים בכלל אשר שמעו את שמע צדקותיו. בבחירת ה' יאקאבסאן לשופט בפעם הראשונה לא התנגד אף איש אחד, ורק בבחירתו השניה, מצאו שני כדורים שחורים נגדו, וכאשר נודע לו הדבר נער כפיו ולא קבל את המשמרת, ובהיותו שופט, נסע במרכבה עם אשתו ביום הכפורים, וכאשר עבר לפני בית הכנסת וירא המון יהודים מעוטפים בטליות וישמע מנגינות החזן, עמד וישאל אם חג הוא לישראל, וכאשר ענוהו כי יום כפורים הוא, בקש כי יגש אליו גבאי ביהכנ”ס, ה' ראזומני, ויתנצל לפניו כי לא ידע, כי קדוש היום לאחיו, ולולא זאת, חלילה לו להכאיב את לב אחיו לחלל קדושת היום בגלוי, ולמחרת היום שלח להגבאי נדבה לבית הכנסת מאתים רו“כ לכפר על חטאתו, והמתבולל ההוא מאן למכור את אמונתו, בבוא הקיסר אלכסנדר השני בלוית שריו באניה, וכל פקידי ושרי העיר נאספו על חף הים, וכל הוצגו לפני הקיסר, פנה שר הפנים לה' יאקאבסאן ויאמר אליו " הנה שמעתי עליך כי שלש תעודות בידך משלשה אוניווערזיטאטים, והנך איש חכםלב ותם דרך, והיה אם תאות לקבל אמונת הנוצרים הנני לתת לך משרה גבוה בעיר המלוכה”, ויאקאבסאן ענה כרגע “אין אני סוחר באמונתי”, אף כי היהדות בכלל ישבה בשפל בכל חצי האי קרים בימים ההם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.