האספה בשנת תרל"ח.

בקיץ שנת תרל“ח נועדו כל צירי מושלי איירופא לברלין לתוך את השלום בין רוסיא ותוגרמה, וחברת “כל ישראל חברים” בפאריז עמדה אז במרום גדולתה, עיני כל ישראל בתבל היו נשואות אליה, כעיני עניים אל דודתם העשירה. והחברה קראה לאספה בבירת צרפת. שלשים וחמשה אלף מכתבים שלחה לכל קצוי תבל לכל חבריה ותומכיה כיהודים כנוצרים – גם נוצרים נתקבלו תמיד לחברי האגודה, – ורק לחבריה ברוסיא לא קראה בגלוי, יען הממשלה הטובה מצאה בה ערות דבר, כי היא היא המושלת ברוח ישראל, ועל כן אסרה על עבדיה היהודים מהיות חברים לכי”ח, ורק איזה יחידים נועזו ללכת פאריזה בסתר, ה' מתתיהו שטראשון מווילנא וה' דובער באמפי ממינסק, לעאן ראזענטהאל מפעטערסבורג, ואולי עוד איזה אשר לא ידעתי. והסבה השניה, ואולי עוד יותר נכבדה, היתה, כי בראשון לירח מאי בשנה ההיא נפתח “מחזה העולמי” בבירת צרפת, ומכל קצוי תבל באו מלכים, שרים ורוזנים ומאות אלפי איש ממרום עמי הארץ לראות במחזה, אשר השפיקה צרפת להראות אחרי מפלתה לפני שבע שנים, את אשר לא יכלה אשכנז עם כל הרכוש אשר רכשה מנצחונה, ואיש לא חשב זאת לחטאת לכי"ח בחפצה גם היא להראות השפעתה הגדולה על כל היהודים בתבל, וכחה לעבוד לטובת ישראל על ידי ממשלת צרפת, אבל באחת לא מצאה חן בעיני הצירים אשר באו מארצות מערב איירופא, כי לא קראה החברה אספה גדולה ולהתיעץ עם העם או למצער עם צירי העם, ולהודיע גלוי לעיני כל העמים מטרת החברה ופעולותיה לטובת השכלת העם בארץ הקדם – אשר זאת היתה תכלית עבודתה, – כל היהודים כקטן כגדול האמינו בה בעינים סגורות, ואיש לא נועז לבקר את מעשיה בגלוי מפני כבוד אדאלף קרעמיע נשיאה האהוב לכל יודעי שמו, ובצדק, ואמנם גדול היה האיש לא רק בתור איש, אבל גם יהודי גדול, אשר לא רבים, ואולי אין שני לו בכל איירופא כלה, אפס לדאבון לב כלנו, כל הבאים פאריזה, מצאנו את קרעמיע חולה ברגליו, יושב מחוץ לעיר, ורק ליחידים נתן הרשיון לבקרו, וכאשר בקרתיו אני בלוית הפראפעססאר דערענבורג מצאנוהו במטתו שוכב על גבו, ושחוק קל על שפתיו בראותו אותנו, ויתנצל כי לא יוכל לקום, ואותי שאל איזה שאלות על דבר היהודים הקרימצאקים אשר מעולם לא שמע את שמעם, ועל דבר חיי היהודים בקו־קז, ומה תקותנו ברוסיא עתה אחרי המלחמה, ואם אוכל לכתוב על ספר מה חסר לנו לפי דעתי, ואחרי אשר עניתיו על שאלותיו בקצרה, אמרתי, כי לנו היהודים ברוסיא חסר הרבה מאד, והחסרון היותר גדול הוא, כי אין לנו “אדאלף קרעמיע שני”. לדברים האלה נהרו פניו ועיניו האירו מצחוק קל ונעים, אחרי כן שאלני אם הנני יודע גורל היהודים בפינלאנד, ועל תשובתי בשלילה, ענה “נחוץ מאד לדעת, ועליך להתראות עם ה' איזידאר לאעב והרב צדוק כהן”, וכן עשיתי.

את “המזכיר” איזידאר לאעב מצאתי, כי הוא יותר ממזכיר, גם מנהל, בעל הבית ואדון החברה, איש קשה כברזל, אוהב חנף, ואין הבדל בינו ובין “מזכירים” אחרים באגודות גדולות, כמו דר' אשער בלאנדאן וי“ל גארדאן בפעטערסבורג, ורק בזאת נבדל מהם כי לא היה יהודי כמהם, והוא עושה כל מעשיו על פי טעמו ורוחו, ומה גם איש פולאני אשר עלה לגדולה, ופעם אחת בדברו דופי על יהודי פולין בכעס עצור, שאלתיו אם לא נולד גם הוא בפולין? – אין דבר ענני, אני הנני צרפתי “ויהודי טוב מיהודי פולין”. אמת הוא, כי איזידאר לאעב אשר כלם ידעוהו לשונא יהודי פולין, ובכלל יהודי פולין נחשבו כל יהודי מזרח איירופא, לא היה הראשון והאחרון. כל יהודי אשכנז צרפת ובריטניה כלם בלי יוצא מן הכלל, שנאו את בני עמם אשר לא זכו להולד במערב, אפס לא כלם נועזו להשמיע את שנאתם בפה מלא, ויותר מדלת העם שנאו את “הפאלאק” אשר מצאו בו איזה כשרונות לחכמה ומדעים, החכמה, הדעת, אלה הנה קניני מערב איירופא, ויהודי המזרח הלא הנם פראים, או למצער חצי פראים, ואיך יעיזו להראות, כי גם להם לב לדעת חכמה, אשר על כן לא לפלא היה בעיני, כאשר ספרתי לה' מיכאל ערלאנגער, כי בפאריז יתגורר איש עני ואמלל, בעל כשרונות מיוחדים, הישיש אשר בער מקאוונא, אשר כבר עשה לו שם גדול בשנת תרל”ג, בהמצאותיו אשר הציג במחזה העולם בוויען, מלבד אשר הוא איש ישר, למד תורה הרבה, ובכל זאת הוא אובד בעניו, ועוד רע ממנו חלק הדר' ישראל מיכל ראבינאוויץ – מעתיק התלמוד לשפת צרפת, אשר עשה לו שם גדול בעולם, ועל זה ענני ה' ערלאנגער לאמר: “אבל ראבינאוויץ הוא ניהיליסט”. נעויתי משמוע כזאת מפי איש ישר ונכבד כמהו, אשר כולם ידעוהו לטוב לב ותמים עם אלהיו ועמו, ואשאלהו: “התגיד לי אדני מפי מי שמעת כזאת, כי אמנם לוא התערב עם שונים, אז לא התגולל בעלית קיר בלי כסא לשבת ובלי מטה לשכב עליה, אף בלי שלחן לכתוב, יען לא מצאה ידו לשלם שכר מעון יותר מחמשה או ששה פראנק לחדש, ומי העיז לספר עליו שקר כזה”? – אני אינני יודע רק מה ששמעתי מפי איזידאר לאעב, ענני, “ואודות אשר בער”, אמר אלי, “אמנם שמעתי עליו, כי הוא חכם בחכמת החשבון, אבל מעולם לא ראיתי את האיש, וכאשר השמעתיו כי אשר בער אמר אלי פעם אחת, כי בכחו להראות אמתת “הכדור המרובע”, קפץ ממקומו, ויענה, “היתכן? הן לו יצלח להראות זאת, הנני מבטיחו כי יצא ברחובות פאריז במרכבת זהב, שלחהו נא אלי ואדבר אליו”, ובלאנדאן כבפאריז וברלין כן היה גורל כל בעלי כשרונות ילידי ארצות המזרח. כלם היו נרדפים, חלכאים, ואחיהם המיוחסים לא נתנום להרים ראש, ומאשרים היו רק המעטים אשר הצליחו לחצות את הים ויבואו לאמעריקא, ושם מצאו נתיבותם, אך לא אחד במערב איירופא, גם שני החכמים הזקנים ה' שניאור זקש וה' בּ”ג, היו עניים אמללים כל ימי חייהם בבירת צרפת, ורק תמיכה קטנה בתור נדבה קבלו מבית ראטהשילד או כי"ח על ידי ה' ערלאנגער, אף כי לא יתכן לכחד, כי גם ראש רבני צרפת, ה' א. איזידאר, והרב לעדת פאריז ה' צדוק כהן, שניהם היו טובי לב ויקרבו את אחיהם הגר, אבל עזרתם לא הרחיקה ללכת הלאה מגבול תמיכת כסף לעני. ובזאת, ורק בזאת הצטיינו כל נדיבי ישראל באשכנז, תחת אשר באמעריקא, נתנו הנדיבים ידים לגר להתעלות, כמנהג תושבי ארץ החדשה בכלל.

בשבתי כמה פעמים בלשכת כי“ח, מצאתי תמיד רק את איזידאר לאעב לבדו, אין סופרים ומשרתים אחרים, ואתפלא איך יוכל איש אחד לעשות את כל המלאכה הגדולה לנהל חברת כי”ח המפוארה בכל התבל? חשבתי וחלמתי תמיד כי אלפי איש מתרוצצים יום יום מן הבקר עד הערב בתא הסופרים, והמזכיר ידיו מלאות עבודה, ולו רק שתי ידים ופה אחד, ובעשרים וארבע שעות ביום הלא אין די לענות לקוראיו, ומה אני רואה? אין איש זר בתא, וצמד ידיו מתנהגים בעצלתים, ועוד די עת לו לכתוב מאמרים בעד כתבי עתים, ככל אשר ראיתי בפעטערסבורג, גארדאן יושב וכותב שירים, כותב ומוחק בתא לשכת הקהלה וחברת מפיצי השכלה, או כהדר' אשער בלאנדאן, ואבן כבדה נגולה מעל לבי בהוכחי, כי אמנם השד איננו נורא כאשר יתארוהו המכשפים, ואם השם הגדול, הרחב והארוך “כל ישראל חברים”, עם חברים לרבבות ומכתבים לאלפים, וכלם נחמרו באיש קטן וצנום אחד היושב בשפלות ידים בתא לא גדול אחד. הנה מה דמות אערוך לי מחברות קטנות? שם, בלי ספק אין תא ואין גם מזכיר, והחברה תלויה באויר, הלא? הנה כי כן, עם כל גאותי כי חכמתי מכל האדם, נאלצתי להודות לתוגיון נפשי, כי גם קהלת לא סכל היה, באמרו “הבל הבלים, הכל הבל”!

שני ימים טרם נפתחו שערי “מחזה העולם”, הודיעו כתבי העתים, כי בראשון לירח מאי, יראו כל באי עולם פלא גדול אשר לא ראו עוד בימי חייהם, כי ארבעה “שרי צבא יהודים” יפקדו שלש מאות אלף צבאות צרפת ביער הבולאני, וברגע קראי את הדברים האלה אמרתי לה' אשר בער, ראה נא מה שפל מצבנו בתבל, כי יתאר הגא לאמר: “ראו נא רהבים מה עניו אני, כי השפלתי כבודי ולא בושתי לתת לחדל אישים כזה לדרוך על סף ביתי, ואף כסא לשבת הגשתי לו”, ומרחק הדרך מענות נפש כזאת עד אנטיסעמיטיזמוס הוא רק זרת ארכו.

הרב צדוק כהן היה הראש והראשון אשר לא הבדיל בין יהודי רוסי למערבי, לכלם התאמץ להיטיב בכל כחו, וכלם אהבוהו בעד טוב לבו, ויהי תמים עם אלהים ועמו, אשר לא רבים כמהו בין רבני ארצות המערב.

בעשרים וארבעה לירח יוני, נתן ה' איזידאר לאעב על ידי שלשה מכתבים כתובים עברית אשכנזית וצרפתית, בשם הועד לחברת “כל ישראל חברים” בחתימת יד נשיאה ה' אדאלף קרעמיע וחתימתו גם הוא (המזכיר) ללכת במלאכותה לאסוף ידיעות נכונות בארץ הקדם על דבר היהודים בארצות שונות¹ ועם זה הזכירני חפץ ה' קרעמיע להתודע אודות גורל היהודים בפינלאנד, ואני הבטחתיו לעשות זאת בחורף הבא (תרל"ט) אשר אז יתאסף “הסיים” (הפארלאמנט) הפינלאנדי בהעלזינגפארס, וכאשר הלכו צירי כי“ח לאספת הקאנגרעס בברלין, הלכתי גם אני, כי חפצתי לראות בעיני את כל פרטי המעשים אשר יעשו לטובת ישראל ברוסיא, רומעניען וארצות הבאלקאנים, וכלם קוו כי יצלחו הצירים במלאכותם, אחרי אשר ממשלת בריטניא, צרפת ואטליה הבטיחו לעמוד לימין הצירים. כל פרטי מעשיהם הדפיס ה' לעווען בספר מיוחד זה לא כבר קודם המלחמה, אבל הספר לא הגיע לידי, ורק איזה גליונות בהעתקה עברית ראיתי במ”ע “החרות” בירושלם. ואחרי שבתי כחודש ימים בברלין שבתי לרוסיא, ושם הדפסתי בפעם הראשונה, תמונות של כל סופרי ישראל ברוסיא ע“י פאטאגראפיע, בשתי תמונות שונות. הזקנים לבד, 35 תמונות על לוח אחד, ושלשים ושלש תמונות הסופרים הצעירים לבד, דבר אשר לא קדמני איש בתבל, וחברת כי”ח שלחה סך כסף להמדפיס הר"י גאלדמאן לכלות הדפסת ספרי “משא קרים”.