(עתה פעטראגראד)

היה היו שתי “לשכות שחורות” בקאוונא ואדעססא, אשר הוליכו עם ד' תועה, אשה אשה על פי דרכה, לשכת קאוונא מכוסה בצעיף יראת אלהים, ואדעססא באדרת ההשכלה. שם בקאוונא דגרה לילית ביציה בקן שני עורבים שחורים, אשר נקבו בשמם הל“ץ (יעקב ליפשיץ) והמורה אהרנזאהן, שניהם מלמדים בת”ת. וכלם ידעו אותם ומעשיהם, לא כחדו. אבל אחרת היתה באדעססא החכמה והמשכלת, הנאורה כאחת מערי איירופא, אשר כל רודפי תענוגות חיי בשרים “חיו בה כאלהים באדעססא”. זאת אדעססא אשר עליה אמרו המושלים “כי אש הגהינם בוערת שבעה מיל מחוץ לעיר”, וראשי הלשכה השחורה, כמשכילים מדור החדש ידעו להסתיר ראשם וזנבם מעין כל חי. ראשי מנהלי הלשכה אמנם גם שם רק שנים מלמדים היו, למצער עד אשר עזבתיה בראשית שנת תרמ"ח – ליליענבלום “ואיש נעמי” (אלימלך ריעדקא קראד) אשר כנה עצמו בשם “וועקסלער” (חלפן) אולי יען ישב שמונה ירחים בבית המיססיאנערים נכון להמיר את דתו, ולשני אלה היו גם עוזרים בין הצעירים אשר היו תלמידיהם אשר חנכו לפי רוחם וירקדו כאילים לזמרת “התקונים בדת” אשר קראו “בהמליץ”, כאשר הזכרתי מזה כבר בספרי “דברי הימים לציון” (קארני תרס"ד). אך העולה על שתי הלשכות הנזכרות, היתה הלשכה הגדולה צבועה בצבעים שונים מלבד שחור, בבירת ממלכת החשך, פעטערסבורג.

אודות הלשכה הזאת אמנם כבר דברתי בספרי “מסע באיירופא” (פרעסבורג תרמ"ו). אבל אז לא יכלתי לדבר חפשי כאות נפשי, מפני חמת הצענזוריא, אשר זאת היתה הסבה להדפיס את ספרי ההוא בארץ אחרת, והחכם המהלל ה' לעאן מאנדעלשטאם אשר נתתי לו את הכ"י למקרא, יעצני למחוק ממנו איזה ענינים, אשר על ידם לא יתכן יהיה להביא את הספר לרוסיא אף אם אדפיסהו בארץ אחרת, כי על כן לא יצאו הדברים ברורים ומובנים לכל הקוראים, אשר לא ידעו אז, ואינם יודעים גם היום מכל הנעשה בעיר המלוכה בעניני היהודים בעת ההיא, ואני חשבתי לי זאת לחובה להשאיר זכרון בספר.

למן היום אשר שם הבאראן יוזל גינצבורג קן לו בפעטערסבורג, חשבוהו כלם לשתדלן כללי בעד כל אחיו ברוסיא, אף כי אין עדה ואין קהילה אשר בחרה בו, רק יען כי כבד היה לאיש יהודי בלי תעודת גילדע או תואר דר' לבוא להשתקע בעיר המלוכה, ואם באו אנשים פשוטים, רק בשר ודם, הן באו בסתר, ועליהם היה להתחבא באורים, ולא רבים היו אשר חפצו להתענג לשבת אל עקרבים ולחזות בנועם פני הפאליציי במלון “בית יעקב” (כן כנו את המלון, דאָם יאקא בלעוו) אשר היהודים האורחים ישבו בו, ועל כן השליכו היהודים את יהבם על הבאראן גינצבורג, וביחוד אלה היושבים בערים הרחוקות מאד מעיר הבירה, ועל פי רוב שכח הבאראן למלא חפץ אחיו, עד אשר סוף סוף נאלצו לשלוח איש אשר לו המשפט לבוא לפעטארבורג, ויהי שם הבאראן נשא על כל שפה מבלי דעת אותו ואת מעשיו, מלבד אשר ראו לפעמים באיזה מכתב עתי אשר בו נזכר שמו בתור ראש “חברת מפיצי השכלה”, וראש עדת הנאורים אשר להם היה בית כנסת מיוחד בעד עשירי העיר. בנדבת לבו לא הצטיין מעולם, ומלבד הוצאות הקהלה אשר נתן ככל חבריה, לא נדב לטובת אחיו רק מעט ולעתים רחוקות, ובכל אופן נתנו אחרים יותר ממנו, ובין כה גדל מספר היהודים בעיר הבירה, לרגלי בעלי המלאכה אשר השיגו רשיון הממשלה לשבת בה, והאבות אשר בניהם למדו בגימנאזיום יכלו לשבת בזכות בניהם. רבים התישבו בזכות היותם משרתים בבתי העשירים בעלי הגילדא הראשונה, והמון רב ישבו בזכות “באקשיש” אשר שלמו להפאליציי מדי חודש בחדשו, עד כי עלה מספרם עד כדי ששים אלף בשנת מות אלכסנדר השני, אף כי איש לא ידע ולא יכל לדעת מספר מדויק, וגינצבורג העשיר היותר גדול בין יהודי רוסיא, העושה חסד לאלפים בדיון הבטלנים המתחממים אצל התנור ביעהופיץ, היה המושל ביהודה בבירת ראמאנאוו, ורבים בקשו קרבתו למען היות עבדים לו, והסופר באגראוו כנה את ממשלתו בשם “ממשלת ממסך היין (פיטייני צארסטווא), ויתלקטו אליו כל איש חנף וכל עבד שפל, כל יעזואיט וכל מלשין אשר מצאו לחם מפרנסות יקרות כאלה, ובראשם איש אחד בשם “חנא כהן”. יעזואיט כלאיאלא וערום כנחש, איש ירא וחרד לדבר ד' אשר הדת משחק לו, איש עושה רב טוב לבית ישראל ועושה כל תועבת ד' ואדם. שולח מכתבים לכל קצוי הארץ ומתפאר כי הוא הוא השתדלן האמתי בעד עמו, וגינצבורג עומד על ימינו, ועל כן נחוץ לו מעט כסף לחלק “באקשיש” לפקידים גבוהים או שפלים, וגינצבורג ידע כל אלה ויחריש, ולאחר מאוהביו אמר גינצבורג פעם אחת “הנני שונא את חנא תכלית שנאה, אבל לא יתכן לנגוע בו, יען נחוץ הוא לנו מאד”. וגם הרכבי, זייבערלינג, חוואלסאן ועוד כאלה היו לכלי חפץ ביד הבאראן לנהל את ממשלתו, ופתאם כמו משמים ארץ נפל כוכב חדש על אדמת פעטערסבורג, ושמו שמואל פאליאקאוו, עשיר גדול יותר מגינצבורג, איש פשוט מדלת עם הארץ, אחד מתושבי העיר ארשא (פלך מאהליוו) אשר היה עגלון מנעוריו, ועל פי מקרה וגם שכלו החד הצליח לבנות מסלות ברזל בארץ ויעשה עושר, והממשלה כבדתהו בתאר כבוד “יועץ המדינה”, ובמשך הימים הוסיפה לתת לו תואר “דייסט. סטאט. סאוויעטניק”, והוא כתואר “גענעראל”. וביתו היה מלא כל היום שרים ורוזנים, עד כי שכר לו איש אשר היה לפנים שר צבא להיות המלצר בביתו, ויתנהג ברמה יותר מאיזה מיניסטער, והמעט לו זאת, וישלח את החכם ה' לעאן מאנדעלשטאם לאיטליען לקנות למענו כברת ארץ גדולה ונכסים רבים במחיר שלשה מיליאן לירא, למען ישיג את התואר “דוכס” כחק המדינה ההיא. ובכל אשר פנינו שמענו רק גדולת שם פאליאקאוו, ובהיותו שבע כבוד וגדולה מיד הממשלה ורוזניה, שם פניו לנחול כבוד גם מבני עמו, על פי עצת מאנדעלשטאם, ויהי דברו אליו ליסד אגודה גדולה לבנין מושבות רבות וגדולות לבני ישראל בקו־קז ובמקומות נבחרים אחרים, ואל האגודה נספחו כבר, בונה מסלות הברזל ה' גובאנין, ואחד המיניסטארים, ועוד גדולי עשירי הארץ ושריה, וכאשר בא איש בשם פאליאקאוו לדבר אל גינצבורג, כי יספח גם הוא אל האגודה, ענה לאמר: “חרפה היא לי לבוא בסוד פאליאקאוו אשר לא אתנהו אף לנקות את נעלי”. ותקטן עוד זאת בעיניו, ויתאמץ בכל כוחו להרוס את האגודה, אשר היתה כבר נכונה לכל פרטיה, ויצלח עד כי מאנדעלשטאם אמר אלי פעם אחת, בדברנו אודות האגודה ההיא לאמר: “לא יכפר להם העון הזה עד עולם” ומני אז החל גינצבורג לעוין את פאליאקאוו על כל מדרך כף רגליו, ולא קבלוהו אף להיות חבר הקהלה היהודית, ופעם אחת שלח פאליאקאוו שני אלפים רו”כ לחברת “כל ישראל חברים” בפאריז, ובבוא הדבר לאזני גינצבורג, שלח טעלעגראממא, וידרוש כי תשיב החברה את הכסף לבעליו, והוא ישלם את הנזק, יען לפי דבריו, חרפה היא לכי“ח כי יהיה פאליאקאוו חבר לה, והכסף אמנם הושב אליו. ובבוא מונטיפיורי לפעטערסבורג בשנת תרל”ב, וגינצבורג ראש הקהילה הציג את השמש מבית הכנסת לאנשי צבא היהודים ה' קרעט לשומר הפתח, צוה על האיש, כי לא יתן לפאליאקאוו לבוא לחדר מונטיפיורי, וכן עשה באמת, ובבוא פאליאקאוו לדבר אל מונטיפיורי, עצר השמש בעדו, ויען ויאמר אליו בדברים ברורים לאמר: “האדון מונטיפיורי לא יחפוץ לראות פניך”. וכן התאמצו כל משרתי גינצבורג לנבל את שם פאליאקאוו בכל אשר פנו, עד כי היה לשמצה בעיני היהודים, ויבזו את צלמו, בשמעם תמיד כי פאליאקאוו שונא את בני עמו, ולא יניף אצבע לטובתם, כי כן צוה גינצבורג לדבר, ויהי שם פאליאקאוו מנואץ בפי כל העם מבלי דעת את האמת, כי עמד גינצבורג לשטן לו בכל דרכיו. פאליאקאוו חשב לעשות גדולות להפיץ את עניי בני עמו היושבים צפופים וגועים ברעב “בתחום המושב”, למען ימצאו לחם בכל רחבי הארץ הגדולה והעשירה, אבל השטן עמד על ימינו. ובשנת תרל“ח אחרי בחירת ועד הקהילה, והשר ארקדיע קויפמאן – אשר היה אחד מראשי הועד, וגם ראש הקהלה, ואחרי עבודתו שנים רבות לטובת העדה, ויהי ראש הנדיבים בכל מוסדי צדקה וחסד, ואחרי כל אלה היתה שומה מאת גינצבורג, כי לא יבחרו בו עוד הפעם, יען היה אוהב לפאליאקאוו, ויתאונן האיש באזני לאמר: “הנך רואה ויודע מכל הנעשה בעדת ישראל בפעטערסבורג, ואם תחפוץ הא לך ספר חשבונותי ותראה אם לא אתן לצדקה יותר מגינצבורג אף כי עשיר הוא ממני, והוא מרויח שלשה מיליאן רו”כ לשנה, ובכל זאת השליכוני לעת זקנה, ובחזקת היד יאמרו לגרשני מעבודתי לטובת עמי, ועתה הגידה נא לי מה אעשה כיום הזה, חפצי הוא ליסד איזה מסד קים לדורות למען הזכיר את שמי, הן יש לי כברת אדמה גדולה בפלך סמאלענסק, אדמה פוריה מאד וטובה למושבה עברית, ולא רחוק ממנה כברת ארץ יותר גדולה קנין כסף שמואל פאליאקאוו. ואני דברתי על לבו ליסד שתי מושבות על אדמתנו, די להושיב עליה איזה מאות משפחות יהודים, ושנינו הלכנו אל השר וואזא, המיניסטער לעניני פנים הארץ לבקש ממנו רשיון ליסוד המושבות, והוא ענה לנו בחן שפתיו לאמר: הלא ידעתם אדוני כי אסור לבני ישראל לגור בפלך סמאלענסק, שהוא מחוץ לתחום המושב, ואין בידי להושיע”. ועתה, הממשלה צועקת כי היהודים יחיו מן הרוח, כי ימאנו לעבוד עבודה קשה, והיא עצמה אוחזת בצוארנו ולא תתן לנו לעבוד, הנה כי כן עוצה נא עצה מה לי לעשות?“, ועל דבריו אלה עניתיו ברגע ההוא לאמר: “אדני! אם לעצתי תשמע, תמכור את נחלתך בפלך סמאלענסק ותיסד מושבה לבני ישראל בארץ הקדושה, ואם יאות גם פאליאקאוו לעשות כמוך מה טוב, ובעשותכם את ההתחלה, אין כל ספק בעיני, כי גם אחרים יראו ויעשו כמוכם”. הדברים אך יצאו מפי, וימחא כף אל כף, פניו צהלו, ובעיניו נראו כמו דמעות גיל, ויען ויאמר האח! רעיון נפלא! הנני הולך כרגע לדבר אל פאליאקאוו, ואתה שבה נא פה וחכה לי עד שובי”. וכעבור שתי שעות שב הביתה מלא שמחה כי הצליח דרכו, ויספר לי, כי פאליאקאוו הבטיח לו לתת מאה וחמשים אלף רו“כ, והוא עצמו יתן חמשים אלף, ובמאתים אלף שקל יקוה, כי די יהיה ליסד מושבה בעד מאה משפחות, אפס אם מעט יהיה, יוסיף עוד “ועתה, לך ואל תעמוד, לכה נא לארץ הקדושה והביאה לי ידיעות נכונות מכל הנחוץ לדעת בענין זה, אך לא! ראשית דבר עליך להביאני בברית עם מונטיפיורי וחברת כל ישראל חברים, יען הנני איש זקן לא ידעתי יום מותי, ואם לא אדרוש עזרה גשמית, אבל עזרה רוחנית נחוצה לי”, ואני עניתיו כי ממונטיפיורי אין לו כל תקוה, אחרי אשר לא יתן לאיש להתערב בעניני הארץ הקדושה בכל הנוגע ליהודים אשר יחשבם לקנין כספו, תחת אשר אקוה כי מהאליאנס ימצא חפצו. ובכל זאת כתבתי למונטיפיורי, אך הוא לא ענה, ומחברת כי”ח קבל קויפמאן מענה מרהיב לב, וקרעמיע ראש החברה שלח אלי מכתב תעודה למסרו על יד הגראף שאנזי, ציר צרפת בפעטערסבורג. השר קבלני בפנים צוהלים באמרו, כי ישמח לראותי בביתו, אחרי אשר כבר ידע את שמי מפי מכתב אדאלף קרעמיע אשר קבל טרם בואי אליו, ויבטיחני עזרתו. וחברת כי“ח שלחה עוד איזה מכתבים לה' משה ברלין, לה' מלכיאל, ווארשאווסקי, ועוד. ותבקשם להיות זרוע לה' קויפמאן, וזה היה פרי מסעי לארץ הקדושה בשנת תרל”ט, כמסופר במחברתי “מסע בארץ הקדם” (ראשונה במ"ע האור, ותוצאה שניה במחברת מיוחדה) לעמבערג־פרעסבורג תרמ"ג).

הדבר אך נשמע בבית גינצבורג, ויגדל הקצף, מפחד פן יהיה הדבר לכבוד לבית קויפמאן ופאליאקאוו, כי אמנם לוא הצליחו שני האנשים האלה להניח יסוד לבנין מושבות על אדמת הקדש, כי אז גדל כבודם בעיני כל ישראל, וכבוד כל בית גינצבורג אשר עמד על יסוד תהו, הומבוג וחנף, לא יכל להחזיק מעמד לאורך ימים, אף כי עמודיו עשת ברזל, וסריסיו חוואלסאן, הרכבי, זייבערלניג והשוטר חנא כהן, ומאז החלה ההתנגדות לישוב א“י מצד גינצבורג ותומכיו, גם אחרי מות קויפמאן, פאליאקאוו ומאנדעלשטאם, ובכל כחו התנגד ליציאת האמללים לאמעריקא אף גם בעת הפאגראמים, ולתכלית זאת קרא לאספת הרבנים בפעטערסבורג בראשית המהומות, ועל שאלתי לדר' שוואבאכער מדוע לא הלך האספה בפעטערסבורג, ענני: “התחשבני לפתי מאמין בחכמת גינצבורג לעצור בעד האמללים פליטי חרב המבקשים מפלט בארץ החדשה, ילכו נא! ילכו כל עוד אשר כח בהם ללכת”. אבל כנגדו עמדו פאליאקאוו וגדולי שרי הממשלה, ומאנדעלשטאם אשר בכבודו התימרו גם בבית הקיסר אלכסנדר השני, אשר היה שם למורה שפות מזרח ומערב, ובעניני היהודים שאלו בעצתו. ומראשי אוהביו אשר היו תמיד מבאי ביתו היה שר המלחמה מיליוטין, אשר בא תמיד לבלות עמו איזה שעות בשחוק השאך. המיטראפאליט (ראש כהני הדת) הפעטערסבורגי היה אוהב נאמן לו בכל עת, ולא הניח דבר מהנוגע ליהודים אשר לא יבוא להגיד למאנדעשטאם, ובכל פעם אשר עליו היה לעזוב את העיר לימים אחדים, בא לקחת ברכת הפרידה ממאנדעלשטאם, ופעם אחת השתומם מש' עצמו על אמונת המיטראפאליט אליו. הדבר היה כאשר העתיק מש' את כתבי הקדש לרוסית. ההעתקה היא נפלאה במינה מכל ההעתקות בעולם, כי מלבד אשר העתיק מלה במלה – לא לפי הענין כרוב ההעתקות, הנה התאמץ כי לא תרבינה מספר המלות ברוסית על המלות העבריות, אף כי שפת עבר היא קצרה ומליצית, ובכל מקום אשר מצא לנכון רמז בהעתקתו נגד העתקת הנוצרים אשר התאמצו להראות רמזים על ישו הנוצרי, ובמקום אחד הצליח בהעתקה גאונית לתרגם את המלות “ואין מידי מציל” (דברים ל"ב) Issruck ze moich, Spassitelia Niet כי בשם “ספסיטעל” יכנו הנוצרים הרוסים את ישו אלהיהם, והרכבי אשר היה בימים הראשונים, בהיותו תלמיד האוניווערזיטאט אחד מבאי ביתו של מאנדעלשטאם, מפתו אכל תמיד, ועשרים וחמשה רו”כ לחדש נתן לו תמיד להוצאותיו במצאו בו איש יודע תורה, ויגלה לו גם סודות העתקתו אשר בה טהר את כה“ק מטומאת העתקות הנוצרים, והרכבי לא חכה, ויגל אזני הלשכה השחורה והכהן הגדול העומד בראשה, והלשכה לא אחרה לשלוח מלשינות אל המיטראפאליט “והסינאדע הקדושה”, כי מש' מתאמץ להתנגד לתורת הנוצרים, ועל כן לא יתנו לו הרשיון להדפיס את העתקתו, וברגע אשר קבל המיטראפאליט את כתב המלשינות, מהר ויבוא לבית מש‘, ויאמר אליו: “ראה נא מה אחיך אלה עושים, ואני הן זאת משמרתי לשמור על אמונתי, ולא אוכל להושיעך, אף כי חפצתי לעשות זאת בכל לבי, ועוד יותר כי הגיעה המלשינות גם אל הסינאדע, ואני אינני דן יחידי”. וזאת היתה הסבה, כי נאלץ מש’ לקנות אותיות שפת רוסיא וישלחם לברלין, ושם הדפיסו את העתקתו בשנת תרל”ב. וגם אחרי ההדפסה עברו ימים רבים טרם הצליח להשיג רשיון להביא את הספרים לרוסיא, אף כי הצענזוריא היתה תמיד נכונה לשרת את הלשכה השחורה, אבל מש' מצא לו תומכים בין גדולי שרי הממשלה אשר התימרו בכבודו.

הדר' זייבערלינג, שלא היה חכם גדול מטבעו, ספר באזני בלי כל בושה וכלימה, כי שלח איזה פעמים כתבי עמל, פאסקווילים מלאים התולים למאנדעלשטאם, ויחשוב לו זאת לחכמה, מבלי הרגיש, כי כל עושה זאת הוא נבל שבנבלים וחרפת מין האדם.

כראות הלשכה השחורה, כי אחרי כל עלילותיה לא הצליחה להשמיד את העתקת מאנדעלשטאם, חשבה מזימות ותכתוב בקרת על ההעתקה, ותשלח את הזמורה אל אף המורה ה' רומש בפאניוויעז, ותדפיס על שמו מחברת קטנה בשם “קנאת ספרי קדש”, ובה הראה המבקר חוצפה ואי דעת די לעשרה מבקרים, אפס בראות הלשכה כי גם בזה אין די, ולא בקמעות ולחשים יגרשו העתקת מאנדעלשטאם, אמרו ויגשו להדפיס את התורה בהעתקה חדשה, ויודיעו בכל כתבי עתים כי במחיר רו"כ אחד יתנו ספר מכורך בהעתקה חדשה, אף כי ידעו כי הסינאדע לא תתן הרשיון להעתקה אחרת, ולסמא את עיני העם נתנה הלשכה על יד שני החכמים ה' לעוואנדא וה' גערשטיין בווילנא לעשות העתקה חדשה. והיא עצמה החלה להדפיס את העתקת הסינאדע, וכאשר הגישו לה שני החכמים הנזכרים חלק מהעתקתם, ענתה הלשכה, כי אין לה עוד חפץ בהעתקתם, אחרי אשר לא יכלה לחכות זמן רב, ותאלץ למהר את ההדפסה עקב המון החותמים והקונים. וכל זה היה שקר וכזב, כאשר שמעתי מפי ה' לעוואנדא עצמו, אשר חשב להביא את הלשכה במשפט לשלם לו בעד עבודתו. הלשכה הודיעה כי הדפיסה ששה אלף עקז‘. ואני בעצמי – בשבתי אז בסעוואסטאפאל, דרשתי מהם לשלוח לי עשרה עקז’, והמה שלחו לי חמשים, ובבוא הספרים לידי, וכלנו נוכחנו כי אין זאת העתקה חדשה, ובכן לא נמכרו רק ארבעה ספרים, וכן היה גם בכל ערי ישראל, ברגע אשר נוכחו כי הוליכו את עם ה' שולל.

(מאנדעלשטאם וחוואלסאן). בהיות מאנדעלשטאם על גפי מרומי הכבוד והגדולה, קבל מכתב מאיש יהודי אחד, יליד ווילנא (פרור אנטיקאליע), אשר גמר חק למודו באשכנז, ושמו דניאל חוואלסאן, והאיש לקח לו לאשה בת אחד רבני הרעפארמים (בהעססען), וגם נדה הביאה לו ארבע מאות שקל. ואחרי חתונתו ראה כי באשכנז לא יוכל למצוא לחם, אחרי אשר בן ארץ אחרת לא יכל לשאת משרת רבנות, או גם משרה אחרת, ועליו היה לשוב לרוסיא ארץ מולדתו, ואף גם תואר דר' לא השיג, הנה כי כן פנה לה' מאנדעלשטאם לעזרה, ומאנדעלשטאם שלח לו חמש מאות רו“כ כי יבוא לפעטערסבורג, בחשבו כי ישיג למענו איזה משרה בהיות כל בתי הספר לישראל ברוסיא תחת פקודתו. חוואלסאן ואשתו באו, ואחרי זמן קצר נולד להם בנם הבכור – הנודע עתה לאנטיסעמיט. – וחוואלסאן הודיע לה' מאנדעלשטאם כי אין לו די כסף להכין סעודת ברית המילה אשר עליו לעשות לכבוד אנשים רבים ונכבדים מתושבי עיר הבירה, ומאנדעלשטאם שלח לו עוד הפעם שלש מאות רו”כ, וכן תמכהו בכל פעם. אבל חוואלסאן בקש לו דרכים חדשים, וימלך עליו לבו לפנות לשר ההשכלה הגראף אוואראוו, לתת לו משרת פראפעססאר לשפות בני שם, למרות היות הפראפעססאר קאססאוויץ מלומד גדול ממנו אשר נשא כבר את המשרה ההיא, ולמרות כי לא ידע חוואלסאן את השפה הרוסית – אשר לא למד לכתוב בה כל ימי חייו, וכל ספריו כתב אשכנזית ונעתקו לרוסית בידי זרים, – ולמרות אשר כלם ידעו כי אין לו הכשרון ללמודי שפות זרות, אבל הוא חשב אחרת, כי בעד הקאצאפים הבורים הוא יודע די והותר. וכן הלך ודפק על דלתות שרי הממשלה, עד כי הגידו לו, כי אין להם חפץ בו, כל עוד אשר לא ימיר את דתו. ואמנם בראשונה מאן לעשות זאת, ויאמר לקבל איזה משרה אשר יתן לו ה' מאנדעלשטאם, אבל אשתו הציקתהו להמיר דתו ולהיות פראפעססאר, אשר לכבוד וגדולה כזה לא יזכה היהודי אף בארץ מולדתה, ובכן בא חוואלסאן אל הגראף אוואראוו ויודיעהו חפצו לקבל עול שכינת בן מרים במחיר כסא פראפעססאר, השר אשר כל יודעיו העידו, כי היה איש חכם ולבו טוב לישראל ויהי אוהב נאמן למאנדעלשטאם הביט עליו בעין בוז, וישאלהו “אם באמת ובתמים יאמר להמיר דתו על פי אמונת לבו, או רק על פי חשבון?” וחוואלסאן נאלץ להשמיע, כי נוכח לדעת יתרון תורת הנוצרים על תורת ישראל, ורק אחת יבקש כי ישאר הדבר סוד כמוס לבל יודע ליהודים דבר “החליפין”. ובעוד מעט קמה הנצרות לו למקנה. ובמחירה היה לפראפעססאר שלא מן המנין, (עקסטרא ארדינארי), ומלבד מאנדעלשטאם לא ידע איש יהודי את דבר המסחר, ומן הרגע ההוא הוקיר חוואלסאן רגליו מבית מאנדעלשטאַם, כי בבואו אל ביתו בפעם הראשונה בעוד אשר האמין כי אין איש יודע עוד דבר חליפתו, לא נתנהו מש' לדרוך על סף ביתו, ומי אז, שם חואלסאן פניו לבית גינצבורג, ויהי שם לאוהב ויועץ.

כל הדברים האלה שמעתי מפי הפראפעססאר קאססאוויץ לכל פרטיהם, ואחרי כן שמעתי זאת עוד פעם מפי ראש האקאדעמיא הקיסרית, האקאדעמיק ה' קוניק, יליד אשכנז, אשר אמר אלי פעם אחת “כי חוואלסאן הוא חרפת האקאדעמיא הקיסרית, יען האיש העושה מסחר בדתו עומד במדרגה אחת עם הצועני הסוחר בסוסים. ואני שמעתי כי נמצאו טפשים בין בני עמך אשר יאמינו, כי חוואלסאן המיר את דתו בגלל טוב עמו אשר עזב, וכל הטוב אשר עשה, הלא הוא בספרו נגד עלילת הדם, אבל היהודים שלמו לו בכסף מלא, ואני קראתי העתקת ספר “אפס דמים”, והוא ספר מלא דעת והגיון הרבה יותר מספרו של חוואלסאן”. וזקן האקאדעמיא הישיש ה' דארן (גם הוא היה אשכנזי) ספר לי כל פרט עלילת הדם בסאראטאוו, וההגדה של פסח בתרגום לאדיני אשר מצאו בה את הציור האמלל המתאר את פרעה מלך מצרים יושב ורוחץ את בשרו בכלי עגול מלא דם ילדי ישראל, ואנשים עומדים סביבו ושוחטים את הילדים והדם ישפך אל סיר רחצו, ותחת הציור כתוב כל הענין בשפת אישפניולי אשר לא ידעו היהודים בעיר ההיא לתרגם, ועל כן חשבו המעלילים כי היהודים שוחטים ילדי הנוצרים למען ירחצו בדמם, ועל העלילה ההיא ופתרון הציור נתנה הממשלה על יד הפראפעססאר לעווינזאהן (יהודי מומר), ובין כה מת הפראפעססאר, ועל כן נמסר הדבר על יד חוואלסאן, ומלבד המקרה הזה לא עשה מאומה לטובת ישראל בכל ימי חייו הארוכים, ולא לבד לטובת הכלל לא עשה מאומה אם לא בא על שכרו, אבל גם לטובת אנשים פרטים, ככל אשר יעשו אף אנשים קטנים טובי לב, לא הניע אצבע לעשות דבר מה, וזאת ראו עיני כמה פעמים, ואף גם אחרי כלות משפט קוטאיס, הייתי עד ראיה, כי בא אליו אחד ממשרתי גינצבורג ויבקשהו בשם אדונו לתת עתה הרשיון לקהלת ישראל בפעטערסבורג להדפיס שנית את ספרו הגדול, וחוואלסאן ענה, כי נכון הוא עצמו להדפיסו, רק בתנאי כי ישלמו לו מאה ועשרים רו“כ בעד כל בויגען מלבד שמונה קאַפּ. בעד כל שורה, ושני רו”כ בעד כל עקז‘, במספר עשרת אלפים עקזעמפלארים, ועל פי חשבונו דרש כי ישלמו לו 26520 רו"כ. אבל גינצבורג לא נאות לשלם לו מחיר כזה, וחוואלסאן הטוב והמטיב, אשר עליו ספרו חסידיו נפלאות, כי המיר את דתו “לשם שמים” למען יפתח לו “פעטרוס הקדוש” שערי ההיכל לבוא פנימה להתחנן בעד עמו אשר עזב, חוואלסאן זה עצמו סגר דלתי ביתו לפני כל אמלל אשר דרש עזרתו, אם לא הביא את אליל הזהב באמתחתו. לספרת ישראל לא הוסיף אף מלה אחת, ובכל ספריו ומחברותיו הזכיר רק, כי הוא נוצרי מאמין אמתי, ומספרת ישראל הוציא רק איזה מלות אשר היו נחוצות לו לאמת את דעותיו – אשר באמת לא האמין בהן, ולולא זאת הן איש לא אלצהו לחנך את בניו להיות אנטיסעמיטים נוראים, תחת אשר ידענו, כי ה’ סארקין (מעתיק ס' אפס דמים, מסעות בנימין ועוד) אשר נחם על מעשהו, שלח את בניו לאשכנז, למען ישארו יהודים, ובשוב בתו מאשכנז לפעטערסבורג בתור נוצרית, נגד חפצו, ירה כדור מות אל לבו וימת, לבל תראינה עיניו את בניו ונכדיו מומרים. וחוואלסאן גם הוא יכל לצאת לארץ אחרת ולהשאר יהודי, כאשר עשו רבים. וכן עשה ידידי לפנים ה' ישראל איסר הלוי לנדא, מבקר ספרי ישראל בפעטערסבורג, אחרי כתבי אליו את מכתבי “שובה ישראל” (נדפס עם תשובתו בספרי שבלים בודדות, ירושלם תרע"ה), כי שלח את כל בני משפחתו לאשכנז ונשארו יהודים, והוא נסע לבקרם כפעם בפעם. כן עשה גם ה' גרשוני מווילנא, כי שב לדת ישראל בפאריז (ראה מאמרו “מודה ועוזב ירוחם” בהמגיד שנה ט'?) ואח“כ הלך לאמאריקא ויהי רב לרעפארמים בשיקאגא, וימת יהודי בנויאָרק. חוואלסאן כתב שני ספרים באשכנזית והעתיקם לרוסית, רק למען התנצל בעד המצבות המזויפות אשר הביא לו פירקאוויץ, למען חזק על ידן את כל הזיופים אשר זייף בכתבי היד אשר אסף, ונמכרו ראשונה אל הממשלה הרוסית רק על פי השתדלות חוואלסאן במחיר… אשר לקח מיד אבן רש”ף (האסיפה השניה נמכרה להממשלה ההיא בחסדי אברהם אליה הרכבי בשנת תרל“ד־ל”ה, אשר אודותה דברתי בספרי “משא קרים”) והוא הלא ידע כי בעלות כף המאזנים לטובת הקראים, ישפיל גורל ישראל וכבודו, אבל הכסף היה יקר בעיניו מכל טוב עמו אשר עזב בלי בושה וכלימה, לטובת עצמו, ואף כי היה עשיר גדול, לא הוציא קשיטה אחת אף לעזרת קרוביו, ומה גם לעזרת זרים, ואני אף כי הייתי תמיד מבאי ביתו בכל (ככל – הקלדנית) סופרי ישראל בעיר הבירה, ובכל זאת לא הסתיר קצפו עלי, יען לא מניתיו במספר חכמי ישראל וסופריו, וזה הדבר: בהיותי בפעטערסבורג, בשנת תרל"ו, מלך עלי לבי לאסוף את כל תמונות חכמי ישראל וסופריו ילידי רוסיא, ולעשות מהן תמונה אחת גדולה, או יותר נכון, שתי תמונות גדולות, האחת תכיל הסופרים הזקנים החיים והמתים, והשניה את הסופרים הצעירים הנודעים לשם. ובהחליטי לעשות זאת, החלותי כרגע לאסוף את התמונות, ובעיר הבירה עצמה ישבו אז סופרים וחכמים רבים, ואקח מכל אחד מהם את תמונתו, ובהיותי פעמים רבות בבית חוואלסאן לא הזכרתי מזה דבר, כי לבי נבא לי כי גם הוא יחפץ להתערב בין הסופרים. ופתאם בבואי פעם אחת לביתו, מצאתי את צעדערבוים יושב בחדר ספריו, וכעבור איזה רגעים עזב צעדערבוים את הבית, וחוואלסאן קם ממושבו וילך לו לחדר אחר, ויביא את תמונתו בידו, ויאמר אלי: “הנה שמעתי כי הנך מאסף תמונות חכמי ישראל וסופריו, הא לך גם את תמונתי, אבל אבקשך לבל תציג אותי בשורה אחת עם צעדערבוים”. דבריו אלה הלמו ראשי, ולא ידעתי מה לעשות ברגע ההוא, ואשאלהו רק, במה גדול עון צעדערבוים כי ימאסהו, ואני הן ידעתי כי צעדערבוים הוא אחד מבאי ביתו תמיד? – “הנני שונא את האיש הזה תכלית שנאה, ענני, כלכל לא אוכל אותו, וכל דבריו והליכותיו” מדבריו אלה נוכחתי על תכונת רוחו כי בכל שנאתו לבאי ביתו, בכל זאת ידבר עמם כאוהב נאמן, ואני מבשרי חזיתי, כי האיש אשר אשנא תכלית שנאה לא יבוא אל ביתי ולא אתנה עמו אהבים, ובצאתי מביתו ספרתי את המקרה לאיזה ממיודעי, וכשאני לעצמי החלטתי לבלתי הדפיס את תמונתו בין יתר התמונות, אף כי ידעתי כי יקצוף עלי, ובבוא איזה מקרה לידו יעשה לי רעה, וכן היה באמת, ואחרי אשר הדברים נוגעים רק לי, אחשוב למותר להזכיר את כל מעשיו, אף לא עניתיו על חרופיו נגדי בספרו הגדול אשר הדפיס אחרי כן עם תמונות מצבות מארצות אחרות, אשר על ידן אמר להצדיק את המצבות בקרים, וכאשר הראה לי את התמונות אשר השיג מספרד ואיטליה, והתבוננתי עליהן, אמרתי אליו כי לא אאמין גם בהן, ועל זה קצף עוד יותר, אבל לא שמתי לב לקצפו וגדופיו, כל הוכחותיו ועדותיו היו בעיני כאיש האומר לשחות נגד הזרם, או להפיח נגד רוח סערה.

הריב בין חוואלסאן ומאנדעלשטאם החל עוד בשנת תרי“ז, בעת אספת הרבנים מכל ערי רוסיא מטעם הממשלה, הועיד הבאראן יוזל גינצבורג את הרבנים למשתה בביתו, ובנו האראץ נסע במרכבה להביא את כל האורחים ונכבדי עיר הבירה. ובבואו לבית מאנדעלשטאם, שאלהו, את מי מתושבי עיר הבירה הועיד לביתו? ובהזכירו בין הנועדים גם את שם חוואלסאן, ענהו מנדעלשטאם לאמר: “אמור נא לאביך, כי אל השלחן אשר ישב מומר יהודי, שם לא יוכל מאנדעלשטאם לשבת”, ומני אז פרץ הריב אשר הביא רעה לישראל יושב רוסיא, ואף כי אז טרם נודע שם פאליאקאוו, אבל בבואו אחרי כן פתאם, וכבודו גדל בארץ, ויבקש קרבת הסופרים והמלומדים, וגם הראה להם נדבת ידו, אז נפתחו דלתות הלשכה השחורה בבית גינצבורג להתנגד לכל מעשי ידי פאליאקאוו, ותהי ראשית מעשיה להשליך עליו שקוצים, יען איננו מיוחס, אביו לא היה מעולם מלך היין, והוא עצמו “עם הארץ” אשר עשה עושר בזמן קצר, והכבוד הגדול אשר נחל מאת הממשלה היה כעשן לעיני הלשכה, כי על כן חשבה מזמות לבלי תת אותו לבוא הסוד הנהגת הקהלה, ולא לקבל ממנו נדבת כסף, והפרץ רחב יום יום, עד אשר נאלצו גם אוהבי פאליאקאוו להוקיר רגליהם מביתו, מפחד קנאת הלשכה אשר עמד גינצבורג בראשה ויהי מנהל העדה, ולוא נמצאו איזה “עזי פנים” אשר עשו דבר “למרות עיני כבודו”, אז עליהם היה להכין להם כלי גולה לנוס מן העיר, או להשלח על ידי “יעטאפ” – האורחה הכבודה הנודעה ברוסיא העדינה. אורחה אשר לא היתה כמתכנתה בכל העולם הנאור, ועל כן שמו כלם יד לפה, וגינצבורג נשאר המושל היחידי כניקאלי בימיו, ועושי דברו תקעו והריעו בכל כתבי העתים חין נפלאותיו וצדקותיו אשר לא עשה מעולם, ויחקו מעשי החסידים לספר רוב גדולת הוד קדשו בשמים ממעל, מקום אשר לא תשיג יד איש להורידו משם, או להכחישו על פניו, תחת אשר כל יושבי עיר הבירה כקטן כגדול כלם ידעו כי כל צדקות גינצבורג ישא רוח. וגם מעריציו עצמם לא כחדו לפעמים כי “ההומבוג” איננו נחלת עולם רק לאמעריקא וגם בבירת הקאצאפים ידעו להשתמש בחכמתו, בהנהגת העדה והלשכה השחורה, ובערמתה הצליחה לגרש את פאליאקאוו מגבול ישראל, ולוא היה האיש נרדף בברלין, לאנדאן או פאריז, אז אין כל ספק כי לא נשאר נאמן לעמו ודתו, אבל הוא היה יהודי בכל לב ונפש, כשני אחיו יעקב בטאגאנאראג ולאזאר במאסקווא, אשר בבתיהם היו יהודים יותר טובים ונאמנים מכל בית גינצבורג, ואני ידעתי את שניהם לא על פי השמועה. בבית יעקב פאליאקאוו מצאתי בקץ (קיץ – הקלדנית) שנת תרל”ד את הסופר המהלל דר' שלמה רובין, אשר היה מורה לבנו, וראיתי את הכבוד הגדול אשר כבדוהו כל בני הבית, ומלבד חדרים מרוחים נתנו לו מרכבה מיוחדה ומשרת מיוחד. הבית התנהג על פי חקי “השלחן ערוך” לכל חקתו ומשפטו. וכן היה גם בבית לאזאר במוסקווא. והוא הוא אשר בנה ביהכנ“ס יפה להלל, בעוד אשר בית תפלה אחר לא היה עוד בבירת איוואן האיום, ומורה עברית לבנו ובתו היה הדר' הערץ – יליד גאליציען. וצדקות לרוב עשה אשר לא עשה גינצבורג מעולם, ואני הן ראיתי את ידידי החכם הסופר הישיש ר' שניאור זקש ז”ל בפאריז בשנת תרל“ח, והוא ספר לי כי כל העושר אשר נחל בבית גינצבורג היה אלף וחמש מאות פראנק לשנה (300 דאָללאָר) במחיר עבודתו בבית אוצר ספריו, והכסף הרב הזה נתן לו בתור נדבה, יען היה מורה בביתו ימים רבים לפני זה, ולבל יגוע ברעב כאשר חלה את רגליו, אצל לו את הברכה הזאת, ולולא תמיכת ה' מיכאל ערלאנגער לא יכל לחיות אף שלשה ירחים בשנה. וכן ראיתי את הרכוש אשר הנחיל גינצבורג לעבדו נאמן ביתו, ה' יקותיאל מאפו (אחי הסופר ר"א מאפו) וה' בנימין מאנדעלשטאם בסימפעראפאל, ומשרתיו האחרים אשר עבדו עמו ועם בית אביו כל ימי חייהם, ואשר מידם לו כל העושר, וגם את אוצר ספריו היקרים אספו למענו בקרים בלי מחיר, והוא הן לא קנה ספרים מעולם, ומשרתיו לקחו במרמה את הספרים כ”י מיד הקרימצאקים התמימים אשר לא ידעו ערכם הגדול בעת מלחמת קרים, כאשר כן עשה גם פירקאוויץ בין אחיו הקראים והקרימצאקים וגם להמלומד במשפחת גינצבורג “דוד’ל” אשר כתב כתב ספרים ומאמרים בידי ידידי ואוהבי הביבליאגראף המהלל ה' שמואל ווינער, גם הוא לא קנה כל ספר, אף לא קבל כל ספר אשר שלחו לו מחברים וסופרים שונים, כאשר ראו עיני בביתו בשנת תר“ס בשובי מארץ הקדושה, וזה הדבר: בשובי מאה”ק אמרתי לפתוח בית מסחר ספרים באדעססא, ולהשיג את הכסף הנחוץ, לקחתי עמי כמאה ספרים כ“י יקרים למכרם לה' קויפמאָן כאשר הסכנתי, אבל קויפמאן ענני, כי יצר לו מאד, כי לא יוכל לקנותם, יען, אבד את כל הונו כמעט אחרי המלחמה, ועל כן יעצני לכתוב להבאראן הצעיר דוד גינצבורג העוסק בספרות. ובכן שלחתי אליו את רשימתי עם מחיר הכ”י בזול גדול. ולמחרת היום קבלתי ממנו מכתב פתוח אשר בו ענני כדברים האלה: “רשימתך קבלתי, ואמנם כל ספריך כלם טובים, כלם אהובים. כלם ברורים ובכלם חפצה נפשי לקנותם, אך אין כסף לאדון זה”. וכאשר הראיתי את המכתב לה' קויפמאן, חרה אפו, ויאמר אלי, הבה, הנני ללכת עמך לגינצבורג, ואני אדבר על לבו, כי יקנה את כל כתבי היד, ויצו לרתום את מרכבתו ושנינו באנו ביתה גינצבורג, אבל גם לקויפמאן ענה כאשר ענה לי, ויוסף לספר לנו “כי זה לא כבר אספנו את כל בני ביתנו לאספה קטנה, וכלנו החלטנו לקמץ בהוצאות, ולסגור את דלתותינו בעד אורחים בלתי קרואים, ומהנוגע למעשה הצדקה, הרים אבינו עשרים וחמשה אלף רו”כ, ויניחם בבאנק שלו לקרן קימת, ואת הרבית נחלק לצדקה“. קויפמאן בשמעו את הדברים האלה קפץ ממקומו, ויקרא, הלא משחק אתה? – לא! ענה דוד. הנני מדבר דברים כנים וברורים. ובין כה בא נער עברי תלמיד הגימנאזיום מהלשכה החמשית, ויגש אל הבאראן הצעיר ויושיט אליו כרטיס מאת עורך “הרוסקי יעווריי” הדר' קאָנטאר (אח“כ מו”ל “היום” בעברית) אשר בו יבקש נדבת הבאראן לערך 10 רו”כ הנחוצים לנער לקנות את הספרים הנחוצים לו בגימנאזיום, והנער הוא בן עניים. הבאראן פתח ארון ספרים גדול, ובו מתגוללים המון ספרים בלי סדרים, ויבחר מהם ספר גדול אחד ויתן אותו על יד הנער. ובפתחו את הספר, ענה כי אין לו כל חפץ בו, כי היה ספר ישן אשר לא ילמדו ממנו עתה, ור' דוד ענה, כי רק זה יוכל לתת לו, והנער יצא כאשר בא ואת הספר לא לקח, ובהיות ארון הספרים פתוח, ראיתי, כי המון ספרים מתגוללים במעטפות חתומות כמו שהובאו מבית הדואר, ואקרב אל הארון, והנה חותמות הפאסט והתוים אשר כבר עברו עליהם חמש שש שנים, ואשאל את הבאראן מדוע לא פתח את המעטפות, ואיך יכל לענות להמחברים אשר שלחו אליו את ספריהם, והוא ענני כי אין לו חפץ בהם, כי בקראו על המעטפה שם המשלח, וכל מחבר הלא יספח לספרו גם מכתב, ובכן הוא יודע כי הספרים הנשלחים אליו כלם כתובים עברית בידי מחברים ברוסיא, ואיזה חכמות ימצא בספריהם? הנה כי כן, לא יפתחם ולא יחפוץ לדעתם, ולא יענה לשולחיהם“. הבטתי בפני קויפמאן, וארא כי עותו פניו בשמעו את הדברים האלה, ואני הוספתי לשאול “האם לא יצוך הצדק והיושר להשיב את הספרים לשולחיהם, אם לא תחפוץ לקבלם, – לא! ענני, לא! הן אני לא בקשתי מאיש כי ישלח לי את ספרו, והיה אם יראו כי לא ימצאו מענה, אז יחדלו משלוח”. ויהי אך עזבנו את הבית, קרא קויפמאן ברגזה “הא לך בית גינצבורג! הלא שמעת כמני את כל הטוב היוצא מן הבית הזה, וכמני הלא ראית, איך שלח מפניו את הנער הגימנאזיסט, ועתה אני אשלח את העשרה רו”כ להדר' קאנטאר בעד הנער, ומהיום והלאה בי נשבעתי כי לא תדרוך כף רגלי עוד על מפתן הבית הזה”. וגם אני הוקרתי רגלי מבוא אל ביתו עד עולם. ורק פעם אחת בשבתי בבית מסחרי באודעססא, שלח אלי מכתב ויקנה ממני כ"י אחד עתיק, כלו שירים עתיקים. ובהם שיר אחד לר' דוד בן זכאי, אחד ממריבי ר' סעדיה גאון, ולא יסף עוד.

אחד מקרבנות היהודים על מזבח ההשכלה הרוסית, היה בלי ספק הפראפעססאר ציון, יליד אדעססא, והוא האיש אשר הרעיש את העולם במצאו עורק חדש בגו האדם אשר היה נעלם מכל חכמי התבל, ובדרך פלא נמנה לפראפעססאר בפעטערסבורג, ויהי היום בבואו אל האוניווערזיטאט להטיף לקחו, קמו כל התלמידים הקאצאפים ויקראו “לך מזה יהודי נבזה!” ולא נתנו לו לדבר, ויעזוב האיש את פעטערסבורג וילך להיידעלבּערג ויהי שם לפראפעססאר, ואחרי כן הלך לפאריז, ושם נתקבל בכבוד גדול. ויהי גם לסופר מדיני בעד מכתב עתי “גאלאס” הרוסי, הגדול והנכבד בכל הארץ בעת ההיא, ועל ידי מאמריו הראשיים בכל עלה, עלה מ“ע ההוא למרום גדולתו, ובחורף תרל”ט בשבתי בחברת הר“ז פינעטא בבית הסופר רצ”ה ראבינאוויץ, והנה הפראפעססאר ציון בא הביתה. מטרת בואו בעת ההיא לפעטערסבורג, היתה, כי קוה להשיג משמרת ציר רוסיא בצרפת, ולפי הנראה הבטיחו לו כי ישיג חפצו אם ימיר דתו. וכן עשה באמת אחרי שובו לפאריז, הלך והמיר דתו בבית תפלת הרוסים בעיר ההיא, ועוד בשנה ההיא שמענו כי היה ציון גם במוסקווא. אך אל מטרתו לא הגיע, וקהל הגולה אבד אחד מבניו אשר יכל להיות לתפארת עמו. הפראפ' ציון היה חתן היהודי המתבולל העשיר ה' ניקאלי באדעעסא.

עוד מקרה מוזר נודע לי מפי ה' קרעט, השמש והמנהל מבית הכנסת לאנשי הצבא בעיר המלוכה. זה כשנה או יותר התלחשו בפעטערסבורג כי נערה יהודית יפת תואר ומלומדה מאד נמצאה בחצר הקיסר בתור אומנת, אבל איש לא ידע להגיד דבר ברור מי היא, ומאיזה ארץ באה לחצר המלכות. והנה פתאם נקרא ה' קרעט לבית שר הזענדארמים, להפאליציי הנסתרה, ויצו עליו לקחת עמו עוד איזה יהודים ללכת לחצר הקיסר כרגע, וכרטיס נתן על ידו לאות כי יפתחו לפניו שערי היכל המלך. קרעט הלך ויקח עמו חמשה איש, ובבואו לחצר הקיסר, הוליכם אחד משומרי הסף לחדר גדול ויפה, ועל המטה הראה לו ולבני לויתו על גופת מת, נערה כבת שמונה עשרה, יפה כלבנה, ועדינה כשושנה, ושומר הסף צוה על היהודים לעשות עם גופת המתה ככל חקי היהודים. ה' קרעט קרב אליה וירא כי ידה האחת קמוטה כמו אגרוף, ויבן כי הסתירה דבר מה בידה טרם מותה, ויפתח את ידה וימצא מזוזה קטנה במשכית זהב, ויעשו לה ככל חקי הדת ויניחוה בארון יפה, ובשתי מרכבות יצאו עמה לחצר מסלת הברזל וירכיבו את הארון במרכבה מיוחדה, וכלם ששה איש לקחו עמם צדה לדרך, לא עמדו בדרך רק איזה רגעים אצל תחנות שונות, עד בואם פאריזה, ובתחנת פאריז כבר חכו איזה יהודים גברים ונשים לבושי מכלול, אשר קבלו את הארון, ולהאנשים אשר הביאו את הארון מפעטערסבורג שלמו ביד נדיבה, ויבקשום כי ישאר הדבר סוד כמוס, ושם בפאריז נודע להם, כי המתה היתה בת עורך מכתב עתי צרפתי ליהודים ה… אשר נלקחה לחצר הקיסר בתור אומנת בידיעת הוריה. אפס איך, ובאיזה אופן, ומאיזה סבה מתה הנערה, או אולי אבדה עצמה לדעת, כפי השערת אחרים, כל זה נשאר סוד כמוס עד עולם.

(המהומה בשביעי של פסח, תרל"ט). הנני הולך ברחוב בלוית אחד ממיודעי, ובחפצנו לעבור דרך רחוב אחד, והנה שוטרי הפאליציי לא נתנונו לעבור, ויקראו לנו: סורו מזה מהר! והנה ראינו כי כל הרחוב ריק מאדם, ורק שוטרים עומדים במשטר לאורך הרחוב, וכרגע הרגשנו כי קרה איזה מקרה נורא, ובלכתנו הלאה, ראינו אנשים רצים רגלי ובמרכבות, ולא נועזנו לשאול פי איש מה הדבר, ובין כה פגשנו איזה יהודים רצים, ונשאלם מה המהומה, והאנשים התפלאו לאמר: “האמנם לא ידעתם כי ניהילסט אחד ירה על הקיסר, וכרגע צותה הפאליציי לגרש את כל הזרים מעיר המלוכה, יהיה מי שיהיה, יהודי או נוצרי, אם אין לו רשיון לשבת בעיר, או אם אין תעודת מסע בידו”. אפס בעד יהודים הן לא תועילינה גם תעודותיהם, אחרי אשר לרוב היהודים אין רשיון לשבת בעיר, ובקרבנו אל הרחובות המלאים יהודים, ראינו את המהומה בכל נוראותיה. עגלות למאות עמדו אצל כל שער מלאות כלי בית, נשים וטף, כלם מבוהלים, נחפזים, והשוטר עומד וצועק, מהרו! נוסו מפה! ושם עגלות קלות רתומות לסוס אחד רצות ומקשקשות על מרצפת האבנים ממהרות להגיע לתחנת מסלת הברזל. אנשים באים וקרבים אל השער, והשוער לא יתנם לבוא אל הבית טרם ידע מי המה, ועליהם להראות תעודותיהם, ואחרי כל אלה לא יתנם לבוא הביתה טרם יפתחו לו את כיסם. ובראותי את כל המהומה, אמרתי אלכה נא גם אני לראות מה נעשה בבית אשר שכנתי בו אצל ה' מאלקין, אשר חשבתי כי הוא יושב בטח על פי חקי “שלחן ערוך הקאצאפי” ובחלק העיר “אי וואסילי” לא ישבו יהודים רבים, מלבד תלמידי האוניווערזיטעט, ולתמהוני מצאתי, כי ה' מאלקין ובני ביתו כבר הוליכו את כל חפציהם וילכו להם אל מחוץ לשער נארווע, רחוב ארוך כמה מיל מחוץ לעיר, והפרור ההוא נחשב לעיר מיוחדה, ושם חדלה ממשלת הפאליציי ושר עיר המלוכה, ומשפחות למאות או לאלפים יצאו את העיר ויפזרו לכל פרוריה. ומבלי דעת אפוא (איפה – הקלדנית) לבקש את חפצי, עלי היה לבקש לי מעון ללון הלילה, אחרי אשר לא יכלתי למוש מן העיר טרם כליתי את עבודתי, ואחליט ללכת לבית אחד הפראפעססארים הנוצרים אשר שם אהיה בטוח מהתנפלות הפאליציי, אשר שוטריה פשטו כילק על כל בתי העיר, ואבוא לבית אוהבי הפראפעססאר קאסאוויץ אשר ידעתיו לאיש טוב לב ואוהב נאמן לי, ולדאבון נפשי ענני, כי לא יוכל להסתירני בביתו, יען גם הוא איננו בטוח כי לא יתנפלו על ביתו, ומרשמי פניו הכרתי, כי לא מרוע לב השיב את פני, וינחמני כי המהומה לא תאריך ימים, אחרי אשר להקיסר לא אנה כל רע, וכדור המות אשר ירו עליו לא נגע בו, והפראפעססאר יעצני ללכת לה' קויפמאן אשר בביתו הייתי כבן בית, וכן עשיתי, אבל השתוממתי לשמוע גם מפיו מענה כזה, כי הוא ירא גם לנפשו, אחרי אשר הפאליציי הפעטערסבורגית, בהנתן לה רשיון, אז לא תדע פדות בין יהודי ליהודי, וה' קויפמאן אמר אלי: “הא לך את כרטיסי, ולכה נא לה' קרעט, ותגיד לו בשמי כי ימצא למענך מעון, ולו נקל הדבר לעשותו, יען הוא עומד תחת מחסה שר צבא הפאליציי הנסתרה (זענדארמעריא), ופקידי הפאליציי לא יעיזו לבוא אליו והוא, ה' קרעט, בטוח הוא עתה יותר ממני, ומיוחס גדול יותר מהקאנטער אדמיראל ארקאדיא אלכסנדראוויץ קויפמאן היהודי. העצה הזאת אף כי לא מצאה חן בעיני, אבל מאין טובה ממנה, נאלצתי לקחתה. ובבואי לה' קרעט ואתן על ידו כרטיס ה' קויפמאַן, אמר אלי, הכרטיס הזה למותר הוא לי, כי ידעתיך גם בלעדו, ואני הנני שמח לקבלך בביתי כאורח יקר, וכל ביתי לפניך, שבה עמדי כל ימי שבתך בעיר המלוכה, ובביתי הנך בטוח באמת יותר מבבית קויפמאן או גינצבורג. ועתה סעד לבך פת לחם, ואחרי כן נלכה יחדו לחדר הקהל, יען עשירנו פתחו צרורות כספם, ויצוו לפתוח דלתות חדר הקהל לחלק כסף וכרטיסי מסע לכל היהודים העניים הנסים מן העיר, ומספרם הלא יגיע לאלפים, ועלי נחוץ להתבונן על כל הנעשה שמה. באנו לחדר הקהל והנה הוא מלא אנשים ונשים, עומדים צפופים, איש את רעהו ידחקו, כלם מתאמצים לגשת אל שלחן המחלקים והסופרים, האחד צועק, מהרו, פן נאחר מועד צאת מרכבות הברזל, והשני מתחנן, אנא רחמו, אשתי חולה ואני עזבתיה עם הטף בחצר מסלת הברזל, ושם אין מקום אף לשבת עקב ההמון הגדול אשר נאסף מכל קצות העיר. והמחלקים לא יחפזו, שואלים וחוקרים את כל איש, כמה נפשות בבני ביתו, מה שנותיהם, לאיזה עיר יאמרו ללכת, אם בטוחים המה כי ימצאו לחם בליטא, ועוד שאלות כאלה, נחוצות ולא נחוצות. ובין כה יגדל מספר האמללים הבאים לבקש כרטיסים, וכלם עומדים כעל גחלי אש מחכים לגורלם, והמחלקים עושים מעשיהם במנוחה, בסדרים כראוי לאנשים נאורים במאה הי”ט. נשפך לארץ כבדי בראותי עקת לב הגולים, ואין בידי להושיע. חשבתי אמנם למהר לכת לבית קויפמאַן, ובדעתי את תכונת רוחו הייתי בטוח כי יצוה לעשות כרגע סדרים אחרים, אבל בהעלותי על לב כי לא אמצאהו בביתו בשעה ההיא בלילה, עזבתי את מחשבתי זאת, ואומר לחכות עד מחרת היום, ואמהר ללכת לחצר מסלת הברזל, לראות מה האמללים האלה עושים שם, ביחוד הנשים והטף המחכות לבעליהן אשר יביאו את הכרטיסים, ומה ראיתי! אל אלהים ד'! כל האולם הגדול מלא אדם רב, רבם יהודים, אף כי גם רוסים מדלת העם לא חסרו, מהם שותי שכור, האולם מלא עשן עד להחנק, כל החצר מסביב מלאה מרכבות קלות, כמו הובאה במצור, ובכל רגע יגדל מספרן. הבטתי בפני האנשים המחכים לצאת בגולה, ולבי נקרע לגזרים למראה פניהם הקודרים המלאים דאגה ויאוש. פגשתי שנים שלשה ממיודעי, ואשאלם מה יחשבו לעשות בקאוונא או במינסק, וכלם ענו "העת לחשוב עתה מה לעשות בשובנו לתחום המושב? ידענו גם ידענו כי שם איש בשר זרועו יאכלו, אבל פה הן אש הגהינם בוערת תחת רגלינו, והיה אם רק תמצא ידינו נעזוב את הארץ ונלכה לאמעריקא, כי אין מנוס ומפלט אחר בעדינו. פה ושם ראיתי נשים בוכות על מר גורלן, אלה מתאמצות להשקיט צעקת ילדיהן ואין קץ למהומה, ועל לבי עלה זכר מחזה גלות ספרד עם כל צרותיה כמו חי נגד עיני, ואומר לנפשי, עתה באה העת לבקש לנו ארץ בטוחה, ארץ אשר לא תרגז האדמה תחתינו, והארץ ההיא, היא ארץ קדשנו, ואחרת אין לנו. אמעריקא אמנם חפשיה היא, אבל תושביה נוצרים, ולישראל אין תקוה לשבת בטח כל עוד אשר ישאר היהודי נאמן לעמו ותורתו, וכבר קראנו גם אז בכתבי העתים כי נערים שובבים באמעריקא, ידו אבנים על הגולים החדשים, והשנאה לישראל לא תחדל לעולם אף בארצות הנאורות, ומי יודע אם סוף סוף לא יהיה גורלנו באמעריקא כמו באיירופא?

במגנת לב, נדכה ושחוח שבתי לבית ה' קרעט, ואמצא את אדון הבית מחכה עלי בדאגה, מפחדו פן קראני אסון בלילה. הוא נשאר עוד כשעה אחת בחדר הקהל, ויספר לי עוד איזה פרטי המחזה אשר ראה, ובבקר השכם הלכתי לבית קויפמאן, ואספר לו מכל אשר ראו עיני, והאיש ענני, חכה נא עוד מעט ואלך גם אני, ואם אראה גם היום מחזה כזה כאשר ראית בלילה, אחלק להם חבלים ביד רחבה. שנינו הלכנו ונבוא לחדר הקהל, והנה המון רב צרים על הבית, ובפני רבים נראה כי לא ישנו כל הלילה, כי התגוללו כל הלילה באולם מסלת הברזל, ויחכו לבקר להשיג כרטיסי מסע, יהודים לאלפים כבר עזבו את העיר, ביחוד אלה אשר היה בידם די כסף לשלם מחיר המסע. אבל בבקר נוספו עוד רבים אשר חשבו למצוא מעונות מחוץ לעיר, ותקותם נכזבה, ומאין מוצא אחר, השליחו את כלי ביתם והחפצים הכבדים, או מכרום לנוצרים בלי מחיר, ויבואו גם המה לחצר מסלת הברזל, ואף כי היו אז עוד שתי חצרות למסלות הברזל למאסקווא ופינלאנד, אבל שם לא היה מקום בעד יהודים, כי לאן ילכו במסלות ההן, למאסקווא? להעלזינגפארס? שם מאורות לצפעונים, מרבץ לכפירים, ארות לסוסים, רפת לבקרים, אַקו ודישן, אך לא גג על ראש יהודי, הנה כי כן נשארה רק מסלת “פעטערסבורג־ווארשא” פתוחה לגולים, ואחרי אשר לא היו די עגלות להוליך את כל ההמון הרב, הצליחו לנסוע רק אלה אשר די כסף בצלחתם לשלם בעד המחלקה הראשונה והשניה, ורק מעטים היו המאושרים אשר נדחקו במרכבות המחלקה השלישית.

בבואי עם ה' קויפמאן לחדר מחלקי הכרטיסים לא קרב אל השלחן, רק עמד מרחוק בין ההמון ויתבונן למעשי המחלקים כרבע שעה, ופתאם התנשא בכח ויקרב אל השלחן, ויצעק בקול גדול: זדונים! כסף מי תחלקו? כמה אלפים הוצאתם מכיסכם? למה תכאיבו לב המון האמללים האלה בשאלותיכם הבל? ומדוע תפריעו אותם משוב לעריהם בעוד אשר בני ביתם מתגוללים שם בחצר מסלת הברזל ומחכים אל הכרטיסים עוד מיום אתמול, חדלו משאלות ומענות! ואתה ר' קרוב! קרא אל אחד מהעומדים בקרבתו, לאן אתה הולך? למינסק, ענה האיש, – וכמה כסף נחוץ לך? – כששים וחמש רו"כ – הא לך הכסף ולך. וכן קרא עוד לאיזה אנשים ויתן להם כסף מכיסו. ואחד המחלקים אמר אליו, אדוני! אם תחפוץ כי גם אנחנו נחלק את הכסף באופן כזה, אז לא יספיק לנו הכסף אשר בידינו, – אם כן, ענה קויפמאן, תנו לכל איש כמה שנחוץ לו מבלי דבר דבר, עשירי פעטערסבורג לא יעָנו אם יוציאו עוד איזה רבבות שקל, הא לכם עוד שלשה אלף שקל מכיסי ובעוד שתי שעות אביא לכם כסף די והותר, וימהר ויצא ויעל על אחת המרכבות וילך לפאליאקאוו ולעשירים אחדים ויאסוף סך רב, ויביא את הכסף לחדר הקהל, וברגע ההוא היתה הרוחה, וכל הנצבים ברכו את קויפמאן ונדבת לבו. גלות פעטערסבורג נמשכה ימים אחדים, עד אשר נסו כחמשה אלף נפש איש יהודה. והעיר שככה.

זה האיש קרעט, אחרי שבתי בביתו ימים עשרה בערך, וראיתי את כל הליכותיו, מצאתי ענין לדעת תכונתו ומעשיו, כי מצאתי בו איש יודע תורה ואוהב חכמה, לב נדיב ובעל נפש עדינה, ובתור שמש בבית כנסת לאנשי הצבא, היה יחיד במינו, ועל כן בקשתיו, כי יספר לי מעט מתולדותיו בקצרה, ויהי דברו אלי לאמר: “הנני יליד ליטא, עבדתי בצבא הקיסר ככל היהודים, לב פקידי הצבא היה טוב עלי, כי מצאו בי איש כלבבם בענינים שונים חוץ מעבודתי, וככלותי צבא עבודתי ואהי לאיש חפשי, ומאין מלאכה בידי, נאותי לקבל משרת שמש בביהכנ”ס לאחי בני החיל היושבים פה בעיר המלוכה, ופתאם ביום אחד נקראתי לבוא לבית הפאליציי, וסגן ראש הפאליציי נתן על ידי מכתב להובילו לראש פקידי הזעדארמים הגענעראל… ואני לא ידעתי מאומה מה חפצו. ידעתי אמנם כי לא חטאתי ולא עשיתי רעה לאיש, בכל זאת הכני לבי, בדעתי כי היהודי בפעטערסבורג נכון לצלע בכל עת אף אם יצדק כאיוב בימיו. בבואי אל השר, האיר פניו אלי, וינהלני לחדר מיוחד וידבר אלי לאמר: “הנה שמעתי עליך מפי פקידי הצבא כי איש חכם וערום הנך, ואיש כזה נחוץ לי מאד, איש אשר אוכל להשען עליו ולהיות בטוח באמונת לבו. הנה כי כן הנני מבקשך כי תעמוד לימיני בענינים הנוגעים למשמרתי, וזה הדבר: לי המון אנשים שומרי גבולות פרייסען ועסטרייך מגנבות המכס, ומהם רבים העושים מלאכתם רמיה, לוקחי שוחד, עצלים, גם שכורים, ואיזה מפקידי יעצוני כבר לבחור אורבים מבין היהודים, באמרם כי היהודי הוא ערום, לא עצל ולא שותה שכור, חרוץ במלאכתו, גם יבין לשונות שונות אשר לא יבינו אחי הרוסים. כי על כן הנני דורש ממך להיות ליועץ לי, וכל יהודי אשר תמצא מכשר לעבודת שומר הגבול, תוכל להביאו אלי, ועליך אשען ובאמונתך אבטח כי לא תוליכני שולל, ועליך לדעת כי ערובה גדולה הנני מעמיס עליך, אף כי אינני דורש ממך כי אתה תהיה לאורב, זאת לא זאת, ואני חפץ רק כי תבוא אלי פעם בשבוע להתיעץ”, ואני חשבתי בלבי כי גם אני אמצא חפץ במקרים ידועים להיות לעזר לאחי, ובאמת עבדתיו באמונה, והוא שבע רצון מעבודתי, עד כי איזה פעמים נסה לשלם לי שכר עבודתי, אך עד הנה לא דבק בכפי מאום, ותהלה לאל כי הצלתי איזה נפשות יהודים, את אשר לא יכל איש לעשות לוא פזר כסף לאלפים. והנני עד היום כבן בית בהיכל השר, והדבר הזה איננו סוד כמוס. כל תושבי העיר יודעים זאת, ועל ידי זה מצאתי אזנים קשובות גם בין גדולי עשירנו, ואם אפנה אליהם לפעמים, הנני בטוח כי יעשו חפצי. פעם אחת בבואי להיכל השר, נתן על ידי רשימה אשר קבל על ידי פאסט מאחד המלשינים, ובה רשומים שמות יהודים אנשים נכבדים היושבים פה נגד החק, וישאלני אם הנני יודע את האנשים ההם. ואמנם ידעתי רבים מהם, והשר שאלני מה לעשות בהם, אם לשלחם מן העיר ולהביא עליהם שואה, ומי יודע אולי כנים המה, ורק המלשין קצף עליהם מפני עניניו הפרטים. ואני עניתיו, כי הנני ערב בעד האנשים אשר ידעתי כי כנים המה, ולוא יהיה אמת הדבר כי אין להם רשיון לשבת פה, אבל כל עוד אשר לא עשו רעה לאיש, ומהם גם חכמים וסופרים, אין כל יסוד צדק להחריד רבצם. ואני הזכרתי לו את שר העיר טרעפאוו לפני איזה שנים, והאיש לא היה אוהב היהודים, ופעם אחת החליט לגרש את כל היהודים אשר אין להם רשיון לשבת בעיר המלוכה, ויצו כי כל יהודי אשר לא יביא אליו תעודת בעל מלאכה במשך שני שבועות, יגרש מן העיר בלי חמלה, וביום הנועד הגישו שלשה אלף יהודים תעודות בעלי מלאכה. טרעפאוו השתומם, כי לא האמין למראה עיניו, כי בזמן קצר כזה ישיגו תעודות וכלן חתומות בחותמות ערי מולדתיהם, ויאמר: “אכן עם חרוץ העם הזה מאין כמהו, ובעיני אין כל ספק, כי לוא גזרתי על הגברים כי יולידו בנים, אז בלילה אחד אחזום חבלי לידה, וביום המחרת וילדו”. ואף כי ידע כי רוב התעודות לא היו כשרות על פי רוח החק, אבל ידע גם זאת כי “בעלי התעודות” היו אנשים ישרים, והחק… החק עצמו לא נולד על ברכי ישרים, רק למען עשות רעה לאנשים ישרים על לא חמס עשו. וטרעפאוו עצמו הרפה מהיהודים ולא יסף לרדפם, ופעם אחת קרה מקרה, כי איש יהודי עני היה נרדף על צוארו בחמת ידי הפאליציי, יען לא יכל למלא הות (אות – הקלדנית) נפש אחד מפקידיה, ובאחד הימים חכה לבוא טרעפאוו לבית פקידות העיר כדרכו יום יום, וטרם ירד מעל מרכבתו, התנפל היהודי על השלבים ויחל לנבוח ככלב בקול גדול, טרעפאוו עלה על המעלות ועליו היה לדרוך על גב האיש אשר לא חדל מנבוח, וטרעפאוו קרא בקצף, מה לך יהודי ארור, לך מזה כרגע! אבל היהודי לא חדל מנבוח ולא קם ולא זע ממקומו, ויצו השר לאחד השוטרים להקימו ביד חזקה, ואז צעק על היהודי, מה היה לך כי נבחת, האם משוגע הנך, או מערמה עשית זאת? לא אדוני! ענה האיש, אינני משוגע, אף אין כל ערמה ומזימה בלבי, הנה רק חפצתי לבקשך כי תתן לי זכות כלב, לא יותר, לכל כלב הצדקה לגור בפעטערסבורג ואיש לא יגרש אותו, ובמה נופל אני ממנו? המקרה הזה פעל על טרעפאוו, עד כי הודה בעצמו, כי החק הזה הוא אכזרי. ואם כן, אינני רואה במה נפלינו היום מאז, והיהודים הלא הנם אזרחי רוסיא ונושאים בעול הממלכה ככל אזרחיה“. דברים כאלה וכאלה השמעתי תמיד באזני השר עד כי נהפך לבו עלינו לטובה, וזה הוא אשרי בחיים לעשות טוב לעמי”. ועד היום תמיד זכרתי את האיש קרעט לטובה בכל עת מצוא, ולא אשכחהו לנצח.

עוד רבות יכלתי לספר ממסתרי פעטערבורג, אך אין את נפשי להוגיע נפש הקורא בענין ארוך אחד, ואקוה כי גם מן הדברים האלה יבין כל הוגה דעות תכונת מנהלי קהלת ישראל ובעלי טובותיה, אשר המון חנפים מלאו פני תבל תהלתם.