בשנת תרל“ג עמדתי פעם אחת בחנות המו”ס דר' בער בברלין, והדר' הראה לי באצבעו על איש אחד שפל הקומה בעל זקן ארוך, כבן חמשים וחמש, עומד אצל הספרים ומעיין בהם, והדר' אמר אלי בלחש, כי האיש הוא יהודי רוסי העובד עבודתו בברלין אצל המסיתים, ושמו ליכטענשטיין, אחרי כן פנה האיש אל אדון החנות, ויבקש ממנו להראות לו זוג תפילין, טלית וציצית, הדר' בער השתומם, וישאלהו “למה לך כל אלה, האמנם תאמר לשוב לדת ישראל.” לא, ענה האיש, רק הנני נכון ללכת עתה לראות את בני ביתי ברוסיא, ולא אוכל לבוא בין יהודים מבלי טלית ותפילין, ויקנה מידו את כל אלה, ואחרי כן דרש ממנו למצוא למענו סדר תפלה נוסח ספרד, אשר לא היה בחנות, ואני פניתי אל האיש לדבר אליו, ואמצאהו יודע תורה, חסיד, בטלן וטפש בעניני העולם, אחרי ימים אחדים פגשתיו עוד הפעם ברחוב העיר, וילך עמי לרחוב “אחר האלונים” ונשב לנוח, ואז החל להוכיח לי, כי הוא “מקובל” ועל פי דרכי הקבלה מצא, כי ישו הנוצרי היה בן אלהים באמת, ובדברו הוציא מחיקו מחברת כתובה עברית בשם “חזוק אמונת אמת” נגד ספר “חזוק אמונה”. ויתנה על ידי. שחקתי להבליו, ואומר אליו, כי מעתה אהיה למתנגד יותר גדול ללמודי הקבלה, אחרי אשר אם יתכן כי הקבלה תתן עז למיססיאנער לחזק על ידה תורת בן מרים, הלא אות נאמן הוא כי משחתה בה, ואעזוב את האיש ולא יספתי לראותו.

בשנת תרל“ז או תרל”ח, בבואי לווארשא, באתי לחנות ספרי השכלה, לידידי ה' אברהם צוקערמאן, ואמצא בין הספרים ספר חדש גדול בשם “חמשה חומשי תורה לפי התלמוד”, ועל השער כתוב שם המחבר הירשזאן, דפוס לאנדאן, ופרט השנה “והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים”. וכרגע אמרתי, כי הספר חבר בידי המיססיאָן, הפכתי איזה עלים ומצאתי, כי כל המאמרים אשר בחר מהתלמוד, נבחרו בכונה מיוחדה רק אלה אשר יתנו יד ללצים להתקלס בם. הראיתי את הספר לצוקערמאן, ואמרתי לו כי הספר נכתב ביד איזה מסית, והוא ענני כי לא קרא בו ואיננו יודע מה הוא. אבל הודה לי כי המיססיאנער דר' דווארקאוויץ, ראש המיססיאן בווארשא – אחד משרידי תלמידי ביהמד"ר לרבנים אשר היה בווארשא לפנים – נתן את הספר על ידו למכירה, אף הראה לי, כי בגליון האחרון של “הצפירה” נדפסה מודעה אודות הספר ההוא, והוא יודע, כי גם בשבוע זה תדפס המודעה עוד הפעם, ובשמעי זאת, מהרתי לבית סלאנימסקי, ואעיד בו לבל ידפיס את המודעה ולבל יוליך עם ד' תועה, וסלאנימסקי לא מהר למלא שאלתי, עד אשר דברתי אליו קשות, ואומר אליו, אם יעיז להדפיס את המודעה שנית, אודיע קלונו במכתב עתי אחר, ולמורת רוחו נאלץ להסיר את המודעה, וביום המחרת כאשר לא מצא דר' דווארקאוויץ את מודעתו בהצפירה, הלך לסלאנימסקי גם הוא לבקש ממנו דין וחשבון, וסלאנימסקי ענהו כי בדיינארד העון, וימהר האיש לבית צוקערמאן וימצאני, ובדברו עמי הודה לי, כי מלאנדאן נשלח הספר אליו למכירה, אבל הוא עצמו אינו יודע מה שכתוב בו. ואין את נפשו להכאיב לב היהודים אחיו לפנים, האחים בבשר. ועל כן חימה אין לו עלי, וצוקערמאן השיב לו את הספר, ולא יסף לבוא עוד בקהל.

בשנת תרל“ט, בשובי מפעטערסבורג ללכת לביתי, בהיותי בדרך, קבלתי טעלעגראמא מהגביר ר' אברהם גרינבערג, ראש עדת ישראל בקישינעוו, המבקשני לבוא לחנוכת בית החולים אשר בנו מחדש. לזכר הרוגי ישראל במלחמת רוסיא בתוגרמה. ומיקישינעוו סרתי לאיזה ערי בעססארעביען, ובבואי לארגיעוו, הלכתי לבקר את ידידי יוסף בילקיס. אחד מנכבדי העיר, והנה ראיתי ספר חדש על השלחן בשם “דרך הקודש”, ומבלי משים מצאתי כי המחבר הוא מין מקובל, ועם זה ידבר כמיססיאנער, על שער הספר לא היה רשום שם המחבר, רק כי נדפס בברלין. קראתי בו עוד באיזה מקומות, ואמצא כי מחברו הוא נוצרי גמור, ואשאל את פי ה' בילקיס, איזה דרך בא לידו ספר כזה, המלא קבלה ונצרות, והאיש השתומם לשמוע מפי דברים כאלה, ויען ויאמר, לא אדני, לא יתכן הדבר, אנחנו פה יודעים את המחבר, כי יליד בעססאראביען הוא, מופלג בתורה וקדוש לחסידים, וברגע זה הוא בעיר הזאת, פוקד עקרות ורופא כל מחלה, ומקבל פדיונות ככל הקדושים. ושמו הירשזאן. ואז פקחתי את עיניו כי הוא הוא גם מחבר ס' “חמשה חומשי תורה לפי התלמוד”, והוא הוא המיססיאנער ליכטענשטיין בעל ס' “חזוק אמונת אמת” אשר ידעתיו פנים אל פנים מאז ראיתיו בברלין בשנת תרל”ג. ובין כה באו ששה או שמונה צעירי המשכילים לבית בילקיס לשמע דבר בואי, ויהי הדבר למלה בפי כל, כי הצדיק הירשזאן קדוש החסידים עתה היה מיססיאנער בכל עת שבתו בברלין. וה' בילקיס אמר, עצתי היא להביאו הנה אל ביתי בהיות ה' דיינארד פה, ואם לא יאבה ללכת יביאוהו בחזקת היד, אבל אקוה כי בוא יבוא, אם לא יגידו לו לאיזה תכלית נחוץ הוא לנו, ושנים מהצעירים הלכו ויביאוהו אל הבית, אחרי הבטיחם לו כי בבית בילקיס נכון לו “פדיון” שמן. ויהי בפתחו את הדלת הכרתיו כרגע, ואען ואומר אליו, האח ליכטענשטיין! מה שלומך? האמנם טוב להיות קדוש לחסידים מהיות מיססיאנער בברלין? האיש הביט עלי כמשתומם, וכמו לא הכירני, ענה בנחת “ומי אתה אדני? – האמנם שכחתני במשך שש שנים למיום אשר ראיתיך פעמים בחנות הדר' בער בברלין, וגם הלכתי עמך לשוח “תחת האלונים” ואתה בידך נתת לי את ספרך “חזוק אמונת אמת” ואז קנית טלית ותפילין בהיותך נכון לשוב לרוסיא, הלא? ליכטענשטיין־הירשזאן קרב אל השולחן, ואקח את ספרי “משא קרים” ואפתחהו לעיניו, והראתי לו כי בהערה צד 29, שם עשיתי לו “הזכרת נשמות”. הוא לקח את הספר וישען את ראשו על שתי ידיו ויביט בספר מבלי נוע. ואני יושב בקרבתו, ואשא עיני, ואראה כי הצעירים מתלחשים ביניהם, ובלבם להתנפל עליו ולהכותו, וארמוז להם לבל יעשו זאת, כי לא זו הדרך, וכה עברו כעשרה רגעים בדומיה. כלם החשו, כלם חכו מה יענה המיססיאנער – הקדוש על תוכחתי, ופתאם התנשא ויאחז בידי ויאמר: “קומה אדון דיינארד ונצא מן הבית, ובחוץ אגיד לך דבר גדול אשר תשתומם עליו”, כלם אמנם הבינו כי מטרתו היא רק כי יברח מפנינו, ואני יצאתי עמו החוצה, ועיני כל הנאספים בבית חכו לראות קץ המחזה, והקדוש אמר אלי בשפה ברורה לאמר: “דע נא אדני, כי אני מצאתי בתלמוד דבר מפורש כי אמנם היהודים צריכים לדם נוצרי בפסח”. כהלום רעם הייתי ברגע ההוא, לבבי התחמץ וידי רעדו מקצף נורא, ובחמתי הכיתיו על הלחי מכה אחת אפים, ואקרא בקול גדול “נבל! אתה מצאת את אשר לא מצאו אלפי מומרים ורבבות צוררים במשך גלותנו הארוכה, הראה לי כרגע את המאמר בתלמוד”. לקול צעקתי יצאו כל הנאספים מן הבית, וכאשר ספרתי להם את אשר הגיד לי, אחזו בו וידרשו ממנו כי ישנה את דבריו גם באזניהם, ובעזות חסיד אמתי, ענה להם כי אמנם מצא בתלמוד את האשמה על ישראל, וידבר אליהם ללכת עמו למעונו, כי שם נמצא ש”ס שלם, ורק ברגע זה לא יזכור באיזה מסכת מצא את המציאה. ואני עניתי, לא! נלכה נא לבית מלוני, ולחתן בעל המלון יש ש"ס שלם. וכן החליטו כלם. ובין כה נאספו המון אנשים סביבנו, ונלך כלנו דרך השוק הרחב, וכל ההולכים אחרנו ספרו איש לרעהו את דבר המקרה, כי הקדוש המברך את הנשים הוא מיססיאנער, ובכל רגע גדל מחנה המלוים אותנו, ועד בואנו לבית מלוני, כבר נקהלו כשלש מאות איש, עד כי לא הכילם הבית.

בבואי עמו אל החדר אשר בו ארון הספרים, החל לחשוב באיזה מסכת יבחר, ואני עומד עליו ומחכה לראות במה יבחר, וכה עמד איזה רגעים ופתאם שלח את ידו ויוציא את המסכת כתובות, וברגע ההוא הופיעו לעיני רוחי המלות האחדות “מעשה ששחטוהו בערב פסח”. “נבל! קראתי בקול, נבל הנני יודע את מציאתך, הבה ואראך בדף ק”ב, ואם יש לך מאמר אחר מלבד זה, הוציאהו נא אלי". והוא ענני כי אמנם זה הוא המאמר. לקחתי את המסכת ואצא עמו אל הנאספים בבית, ואקרא, מי איש יודע ספר יקרב הנה, למען יראה בעיניו אם יכיל המאמר אף רמז קל על האשמה המתועבה הזאת. כל ההמון בבית היו נכונים לכלות חמתם בנבל ההוא, ומפחדי פן תחל מהומה ויהרגוהו, קראתי אל העם להוליכו לבית הפאליציי ולקחת עמם גם את המסכת לתרגם את המאמר בפני ראש הפאליציי. ההמון סביב הבית נאסף לאורך כל הרחוב, וכלנו יצאנו עם המיססיאנער הקדוש, ולויה גדולה ונהדרה נהרה אחריו, כמעט כהלוית מת מצוה במות זארגאניסט¹ בנויאָרק, ולוא גם מומר כליטענשטיין, (מלבד איוואַן פאליי) וראש פקידי הפאליציי בראותו את כל ההמון הרב השתאה, בראותו איש עברי זקן כבן ששים מובא לפניו, ואקרב אליו בהגישי לו את המסכת, ואבקשהו כי יקרא לאיזה יהודי יודע תורה לתרגם לו את המלות האחדות ולבארן, למען יבין מה הדבר. ובין כה בארתי לו אני, והפקיד ענני, “ומה חפצך ממני לעשות עם האיש?” – חפצי הוא, עניתי, כי תחסה עליו מפני חמת ההמון ברגע זה, ואחרי כן תשלחהו לקישינעוו, ושם בעיר הפלך ידעו מה לעשות לו. שם מושב שר הפלך, שם הרב מטעם הממשלה, ושם גם ראש מושב המיססיאן האשכנזית תחת פקודת ראש כהניהם ה' פעלטין, וגם אני אשוב לקישינעוו, וכן נשאר הקדוש ביד הפאליציי, וההמון נמוג וילך.

שבתי לקישינעוו, ואחרי עבור איזה ימים נודע לי, כי על ידי השתדלות ראש המיססיאן קראו לו דרור, ויעזוב את העיר ועקבותיו לא נודעו. ורק אחרי שלש שנים בהיותי באדעססא הופיע פתאם מאמר בהמליץ, כי הירשזאן־ליכטענשטיין עובד עבודת המיססיען בקיעוו, ואמהר ואכתוב מכתב להמליץ ולהמגיד ושם הודעתי מי הוא האיש, וכאשר נודע הדבר להפאליציי ותבקש להביאו בית כלא, נס מן העיר והארץ, ראשית, יען המיססיאן עצמה היתה אסורה ברוסיא, מפחדה פן תגזל נחלת “הפראוואסלאוויא” בגן עדן, וזאת שנית, בחשבה את הקדוש – המיססיאנער ליהודי אשר אין לו הרשיון לשבת בקיעוו. אך לא עברו ימים רבים, והנה אגרת שלוחה אלי מיד הדר' בלאך מו“ל “עסטררייכישע וואכענשריפט”, המבקשני לתת לו איזה ידיעות פרטיות אודות שני המיססיאנערים ליכטענשטיין וראדקינזאן, ותשובתי הדפיס במכתב עתו, ועקב המאמר ההוא, נדפס אחרי כן מכתב אחר מאונגארן, המודיע, כי ליכטענשטיין היה לרב אצל החרדים באחת מערי אונגארן, ובהודע הדבר, נאלץ לנוס גם משם, ויתקע אהלו בבודאפעסט, ושם היה עוד הפעם למיססיאנער בגלוי, ויכתוב עוד שני ספרים נגד היהודים והיהדות – מלבד ספרו “שבע חכמות” אשר הדפיס בלעמבערג (?) וזה לא כבר קנה המו”ס ה' מאזין בלאנדאן את כל התוצאה וישם על הספר שער חדש, כי נדפס בלאנדאן – וכן נשאר ליכטענשטיין־הירשזאָן נוצרי עד יום מותו, והחסידים אבדו אחד קדוש. כן יאבדו כל מתעי עמי.