רקע
אפרים דינרד
לוחות משה רבנו ומסתרי ספר בן סירא החדש.


יהודי פשוט, אחד מדלת העם באדעססא, ושפירא שמו, מצא לטוב לו לנוס מן העיר מפחד הפאליציי, ויבוא לקאנסטאנטינאפאל. אינני יודע ברור מה עול מצאה בו שומרת הסדרים, אפס לפי הנשמע לא בעלילה באה עליו כי אכל כזית בלי נטילת ידים. ובבירת הסולטאן מצאו שליחי לאנדאן תמיד קן בטוח להם, וישבו במארב ללכוד נשמות עברים ומחמדים, וגם זה האיש שפירא נתפש בחרמם, וילמדוהו תורת בן מרים על רגל אחת, כי הבטיח להם האיש כי היה רב בישראל, כאשר יעשו רוב המומרים, ובמשך זמן קצר גמר חק למודו בישיבתם, וישלחוהו ירושלימה לשבת שם תמיד, בתקותם כי באור תורתו יגיה חשכת היהודים בעיר הקדושה, והאיש ערום מאד, ויבן כי לא זה המקום להפיץ תורתו, וישם אל המסחר פניו, ויפתח לו חנות למכור חפצים עתיקים ברחוב הנודע בשם “הרחוב הטרפה”, רחוב אשר לא תדרוך בו רגל איש יהודי, והוא היה הראשון אשר החל לעשות תמונות פאטאגראפיות מכל המקומות העתיקים בארץ הקדוש, וימכרן בזול גדול, ובמשך הימים עשה עושר, ואחרי כן הלך לתימן, ושם התראה כיהודי ירושלמי, ובכל מקום בואו קנה מאת היהודים ספרים כתבי יד עתיקים במחיר איזה קשיטות, וימכרם לבריטיש מוזעאום בלאנדאן, ואיש לא ידע בתימן כי הוא הוא המומר “ממשלחת לאנדאן”.


בבואי לירושלם בשנת תרל“ט־תר”ם, קניתי פעם אחת איזה כתבי יד מאת ה' נתן קורוניל (בעל ס' בית נתן) והוא ספר לי, כי ביד המומר שפירא נמצאים כ“י תימן בהמון רב, ומלבד כ”י ישנן בידו מטבעות ישראל לרוב. הלכתי לבית המומר וקניתי ממנו מטבעות וכ“י, והוא עצמו ספר לי את חכמתו באיזה אופן יונה את היהודים העניים בארץ מאפליה ההיא, ויחר לי מאד, ואחרי אשר חקרתי ודרשתי נודע לי, כי המומר יצטיד ללכת בעוד מעט עוד הפעם לתימן, יען נודע לו, כי במקום אחד באחד הכפרים בפנה נדחה סביבות העיר צנעא (סאנאה) נמצא אוצר גדול מלא כתבי יד עתיקים, ואחליט להפריעו ממעשהו, ובין כה מצאתי יהודי ספרדי אשר היה “משולח” וידע כבר את כל מוצאי ומובאי היהודים בתימן, ושנינו כתבנו יותר משלשים מכתבים להרבנים ונכבדי הקהלות למען ידעו להזהר בבוא המומר להונותם ולקחם מהם את כתבי היד אשר למדו מהם, יען בעת ההיא היה ספר נדפס חזון יקר בתימן, וכלם למדו מכ”י, ואף המלמדים בחדריהם לא השתמשו בספרים נדפסים1. בירושלים התלחשו כי המומר מצא מציאה יקרה במעבה האדמה על הר סיני, חפץ עתיק אשר יעשרהו עושר רב. אבל מה הוא, זאת לא ידע איש להגיד, וכמעט נתפתיתי לשוב למצרים ולבקש את אחינו ה' בלום, – יהודי אונגארי מיניסטער בהיכל הכדיב – כי יתן לי תעודה ושומרים ללוני אל הר סיני, וללכת אחרי כן לתימן, ורק מחוסר כסף חדלתי ממסע כזה, ובשובי לרוסיא, החלותי את עבודתי לציון, עזבתי את כי“ח, ואלך להשתקע באדעסא, החוף האחד ללכת משם ציונה, והחלותי להטיף לציון בפה ובכתב, ובעת הראשונה הייתי המנהל האחד לכל הגולים, ובשנת תרמ”ג, פתאם ביום אחד הריעו כל כתבי העתים, כי המומר שפירא מירושלם מצא לוח אבן, אחד משני לוחות הברית אשר נתן משה לישראל על הר סיני, ועל הלוח חרותים עשרת הדברות, ובהם פסוק אחד משונה המדבר בפה מלא אודות ישו הנוצרי, ואת הלוח ההוא הביא ללאנדאן למכרו במחיר חמשה מילליאָן ליטרא שטערלינג, וכי הבאראן הצעיר דוד גינצבורג מהר וילך ללאנדאן לראות את הפלא, וכתבי העתים ספרו, כי כבר נמצאו איזה מכהני הנוצרים אשר שמחו לבשורה הזאת אשר בכחה לנקר את עיני היהודים, הכופרים כי אלהים ברא לו אלוה קטן לשחק בו בבית לחם יהודה. כתבי העתים הנוצרים הרעישו את העולם במציאה הזאת, ואיש לא נסה להכחיש או להשמיע איזה ספק באמתת המציאה, ולא השמיעו אף מה מדברי החכם הר“מ שטיינשניידער, אשר אליו הראה המומר את הלוח בעברו דרך ברלין ללכת ללאנדאן, ושטיינשניידער אמר לו כרגע, כי הלוח הוא מזויף, מלבד אשר כל החכמים חוקרי קדמוניות יחשבו כי לוחות משה רבנו נעשו מאבן מאלאכיט, אשר גם היום ימצאו ממנה פתיתים על הר סיני, אשר אולי על זאת רמזו חז”ל, כי משה נתעשר מפסולתן, יען האבן ההיא יקרה מאד. שטיינשניידער אמר מפרש להמומר, כי איש לא יאמין לו כי מצא את האבן בתחתיות ארץ, יען גם אותיות הכתב המה חדשים, והמומר הבור החל להבין כי לא נקל יהיה לו להונות את כל העולם, ובבואו ללאנדאן פנה אל המומר כריסטיאן דוד גינצבורג אשר ישב תמיד בבריטיש מוזעאום, והוא אחד מראשי “המשלחת” ואיש עשיר, והנוצרים חשבוהו למלומד יהודי, עקב אשר הדפיס את “המסורה הגדולה” אשר לא כתב מעולם2, ושפירא בקש ממנו כי יהיה הוא הסרסר למכור את הלוח אל המוזעאום הבריטי. וגינצבורג דרש ממנו עשרים אלף לטרא שטערלינג שכר סרסרות, אבל סך גדול כזה לא נמצא בצלחת שפירא, ויבטיחהו לשלם אז כאשר ימכור את הלוח, ובין כה הניח את הלוח בידו למשמרת. שמע הפראפעססאר רענאן דבר מציאת הלוח, ויבוא ללאנדאן לראותו, אבל גינצבורג מאן להראות לו את המציאה, ולפי הנראה, לבו הגיד לו, או היה בטוח כי “עינא בישא” של המלומד הגדול, אשר גם בלעדי זה לא היה אהוב המיססיאן בעד אי אמונתו כי ישו הנוצרי היה יתר מאדם, “ועין הרע” כזאת תזיק לו במסחרו, ורענאן חרץ משפט קשה על הלוח כי מזויף הוא אף מבלי ראות אותו, והמאמינים אשר חשבו כי כבר לכדו את היהדות ברשתם נאלצו לדום כאבן, והמומר שפירא בראותו, כי כל העולם הנאור השמיע דעתו, כי הלוח הוא מזויף, וכל תקותיו הגדולות להתעשר ולנחול כבוד עולמים עלו בתהו, ומעתה איש לא יאמין בו אם יביא למכור חפצים עתיקים אחרים, יען רבים ממאספי חפצים עתיקים הנם מאמינים יותר ממבינים, כי על כן לא חשב מחשבות רבות, ובהיותו באמשטרדם קרא אל המות לקחת אותו בזרועותיו, ויור כדור אל לבו וימת מות נבל. ולמחרת היום כבוא בשורת מותו לאשתו היונית בירושלם, ואחינו ה' אדאלף זוטרא מסאן פראנציסקא ישב ברגע ההוא בבית הקאנזול האמעריקאני, והקאנזול אמר לו, כי עתה עת מכשרה לו לקנות את כל כתבי היד והמטבעות מיד האלמנה, אחרי אשר בלי ספק יבואו הנושים לקחת מאת האלמנה כל מה שימצאו, מהר ה' זוטרא וילך לבית האלמנה ויקנה ממנה במחיר 7500 פראנק (1500 דאָללאר) את כל העתיקות אשר בידה3, ואז נגלה הסוד בירושלם, כי הלוח המזויף נעשה בידי חרש אבן יהודי בעיר הקדושה, אשר עבד בו כחמש עשרה שנה, והמומר שלם בעד המלאכה בכל שנות עבודתו.


אם המקרה הזה הרעיש את העולם בעת ההיא, הנה קרה עוד מקרה נכבד בחורף ההוא (תרמ"ג) אשר נשאר סוד כמוס עד היום, ולאשרי הייתי אני השני אשר ידע מזה, והראשון היה הדר' אברהם אליה הרכבי, וזה הדבר:


באחד לילות החורף, ואני יושב בבית מסחר ספרי באדעססא, ופתאם בא אוהבי הנאמן ה' ישראל בלום מקערטש הביתה. שמחתי לראותו, אחרי אשר לא ראיתיו מיום שובנו שנינו מארץ הקדושה בראשית שנת תר“ם. (הוא האיש אשר לו הקדשתי את ספרי “מסע בארץ הקדם” הנדפס בפרעסבורג בשנה ההיא) ובשבתו עמי בקשני ללכת עמו אל בית מלונו, ובבואנו אל חדרו גלה לי סוד בואו לאדעססא, וכה ספר לי, כי זה לפני ששה שבועות, בא אליו איש יוני, ויתן על ידו עלים מפוזרים בכ”י, והכתב עתיק מאד, באותיות מרובעים בעברית, והיוני אמר לו, כי הביא רק את העלים האלה למבחן, אבל המון רב עוד עלים בלים כאלה נמצאים בידו באיזה עיר קטנה קרובה לקאנסטאנטינאפאל, והיוני בקש ממנו כי ישלח את העלים לאיזה חכם יהודי לראותם, יען הגידו לו כי יקר ערכם מאד, והוא חפץ למכרם כלם. בלום לא חשב הרבה, וישלח את העלים לדר' הרכבי בפעטערסבורג, והרכבי ענה לו, כי אם ישיג עוד רבים מהעלים האלה, אז יוכל למכרם במחיר מאתים אלף רו“כ, יען העלים המה מספר בן סירא הקדום אשר עד הנה לא מצאנו את הספר בשפתו המקורית, בעברית, ובמכתבו הזהירהו הרכבי לבל יגלה דבר מזה לאיש, ועתה בא היוני אליו לקערטש שנית, והוא הולך עמו לקאנסטאנטינאפאל לקנות את המציאה, ובעברו דרך אדעססא מצא לנכון לגלות לי את סודו, בדעתו כי הנני יודע דבר מה בענינים כאלה. ולבקשתי, הראה לי ארבעה עלים מאלה, ואקרא בהם בשים לב, ואמרתי לו כרגע, כי הענין הוא נכבד רק יען, כי ההעתקה הזאת היא עתיקה לימים מהעתקת בן זאב משלש עד ארבע מאות שנה. אך להאמין כי זה הוא ספר בן סירא המקורי, הכתוב עברית ביד מחברו, נחוץ להיות או חסר דעת שפת הנביאים, או נוכל, כי אמנם השפה בעלים ההם היתה שפת פייטני יהודי יון, כאשר יודה לדברי כל חוקר קדמוניות הפיוטים, ואני הגדתי לאוהבי זה לבל יבנה לו היכלות באויר, והבטחת הרכבי להשיג מאתים אלף רו”כ, היא מבטח בוגד והון מהבל. ואף כי הרכבי הוא איש חכם ומלומד, אבל מעולם לא היה חוקר בחכמת השפה וסגנונה. גם הפאלעאגראפיא היא עדות נאמנה כי הכ“י איננו עתיק מאד, ובין חכמי ישראל חוקרי השפה אין איש אשר יסכים לו כי זה הוא הספר בן סירא המקורי. ה' בלום הלך לו לבירת תוגרמה, ומאז לא ראיתי ולא שמעתי דבר, אם קנה את כתב יד בן סירא או לא, אפס אחרי עבור כארבעה ירחים, בראשית הקיץ בשנה ההיא, נועדו חוקרי קדמוניות בפעטעטרסבורג לבוא לאספה באדעסא, וכתבי העתים אשר בשרו לנו את הבשורה הזאת, הודיעו כי גם הרכבי יבוא בין הנאספים, ואני השגתי מיד אחד מחברי האגודה היושב באדעססא – אשר בה היה מושב “אגודת חוקרי קדמוניות קרים ודרום רוסיא” עלה נדפס על ידי ליטאגראפיא, והעלה אחד מעלי כ”י הבן סירא, אשר אמר הרכבי להטיף אודותו באספת החוקרים, ואני הגדתי אל האיש, כי כל הענין הוא שקר וקורי עכביש, ואם יבוא הרכבי וישמיע את דרשתו, אשמיע ברבים את אשר אני יודע, ואשים כל הוכחותיו לאל, ובנינו יפול למשואות, וקץ הדבר היה, כי הרכבי לא בא, ולא דרש, וכל הענין נשכח, ורק ימים רבים אחרי כן, כאשר נפזרו עלי הבן סירא לכל רוח, וחלק מהם נפל גם ביד ה' שעכטער, וחכמים שונים יהודים ונוצרים כתבו והדפיסו פירושים הגהות והשערות, ויגהרו עליו בידיהם ורגליהם כהמפרשים על “חד גדיא”, רק אז נודע דבר הספר הזה בעולם, תחת אשר ראיתיו עוד בכ“י בשנת תרמ”ג, וכאז כן עתה ברור הדבר בעיני כי איננו הספר המקורי בעברית. ועוד בשנת תרנ“ט בבואי לאוקספורד וברגע אשר פתחתי דלת חדר אוצר הספרים במחלקה העברית, מצאתי את הדר' נייבויער והפראפעססאר קאולי (אשר היה אחרי כן לממלא מקום נייבויער). ונייבויער נגש אלי וישאלני לאמר: “הגידה נא לי אם האיש אשר מצא איזה ספר או ספרים כ”י יוכל להקרא בשם מלומד רק בעד “המציאה” לבד? ואני חשבתי כי דבריו אלה ערוכים נגדי, עניתיו לא! כי לוא כן היה הדבר, אז הלא יכלו כל הפתאים להאמין כי אני אני הוא החכם היותר גדול בעולם, אחרי אשר אין איש בתבל אשר חפש ומצא כ”י במספר רב כמני, – אבל לא זאת היא מטרת שאלתי, ענני נייבויער “הנני חפץ לדעת ראשונה אם שמעת מימיך שם מלומד יהודי בשם “שעכטער” ואם קראת את הספר בן סירא החדש, ומה דעתך אודותו?” ואני עניתיו, כי את הבן סירא הנדפס עוד לא ראיתי, ואת שעכטער ראיתי יום יום לפני שלש שנים (בשנת תרנ"ו) בבית השופט ה' זולצבערגער בפילאדעלפיא, אשר הביאו מלאנדאן להעמידו למבחן לעיני הקהל, בחשבו בטעות כי הוא מטיף חכם אשר בכחו להכריע תחתיו את המטיפים הרעפארמים. כונת ה' זולצבערגער היתה טובה בלי כל ספק, כי גם הוא עצמו דרש דרוש נעים ונפלא נגד הרעפארמים בנויאָרק בעת ההיא, ואחרי כן הביא לתכלית זאת גם את הסופר ישראל זאנגוויל, אשר סבב בערים ויטיף נגד הרעפארמים. ואני ראיתיו בכל יום בערב, בשוב ה' זולצבערגער לביתו, ואז היתה ראשית מלאכתו לשבת עם ה' שעכטער לתקן את שפת הדרשות אשר הכין שעכטער (שתי דרשות במשך ששה שבועות) ואחרי עבור שלשה שבועות הראשונים, וילך אל האולם הגדול להקיא את דרשתו, ואחרי אשר חכינו עד אחרי השעה העשירית בלילה, ויותר מששה איש לא באו לשמוע, הטיף עשרים רגעים באזני ארבעה קירות האולם, ועם הנאספים יחדו היינו “למנין” שלם, ולמחרת היום בבואי לבית ה' זולצבערגער לעשות את מלאכתי בחבורי “אור מאיר”, שאלני ה' זולצבערגער מה דעתי אודות הדרשה תמול בלילה, ואני עניתיו בשפה ברורה, כי את התורה החדשה אשר דרש לנו ה' שעכטער, יוכל כל איש לשמוע מפי איזה “מגיד” פולאני, וההבדל הוא רק, כי המגיד “דורש” בשפת עלגים בזארגאן, והמטיף שעכטער באנגלית שבורה ורצוצה“. ומחכמתו בחכמת חקירת קדמוניות ישראל ידעתי, כי ברשמי אז בספרי אור מאיר את הכ”י “פירוש המשניות להרמב”ם סדר “זרעים” ועל גבו דבקתי פתקא, וקראתי בשם הספר וכי נכתב בשנת ע“ז לאלף הששי”, ובבואי באחד הימים מצאתי פתקא אחרת דבוקה על גב הספר, ורשום באנגלית, כי “הכ”י הוא ממאה הי“ח”. ואם כן הוא בן מאה שנה, ובזה חפץ החכם להראות את ידיעתו הגדולה בכתבי יד עתיקים, ואפי חרה מאד על הנבלה הזאת, ואפתח את הספר והראתיו לה' זולצבּערגער, ושאלתיו מה דעתו אודות הכ“י הזה, ובאיזה שנה בערך נכתב, בדעתי כי ה' זולצבערגער ידע כבר מאה פעמים יותר משעכטער, כי כאשר החל לקנות כ”י ואינקונאבּעלן, העמיק לחקור בהם, כביבליאגראף רגיל, וזולצבערגער ענני “לפי דעתי נכתב בסוף מאה הי”ג או בראשית הי“ד, ואז הראתי לו, כי בסוף הספר, בעצם כתב יד הסופר רשום מפורש כי נכתב בשנת כ"ג בעמרא אתרכח (לשטרות) והיא שנת ע”ו או ע“ז לאלף הששי, וה' זולצבערגער הודה, כי שעכטער הדביק את הפתקא החדשה, יען לא הבין את הפרט לשטרות מה הוא, או לא ראהו, ויכתוב כהות נפשו, בחשבו כי זולצבערגער יאמין לו ולא לי, וכמתעתע אהיה בעיניו כי רמיתיהו, ומכרתי לו כ”י חדש תחת עתיק. ואומר לה' זולצבערגער “עתה ראה נא אדני ישרת לב האיש ורוב גדולת חכמתו”. והמקרה הזה זכרתי בדפוס בספרי “אור מאיר” עמוד 44 סימן 16, ושם העירותי, כי האיש שעכטער אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו בכל הנוגע לעתיקות יהודה, לא עליו להכניס ראשו וחטמו בענינים כאלה". וכן נדפסו דברי, וכאשר שלח המדפיס ה' אהרנסאן את הספר הראשון לה' זולצבערגער, וירא את דברי אלה, שלח דברו אל המדפיס וידרוש ממנו לכרות את העלה ההוא מתוך הספר ולהדפיס עלה אחר במקומו, וישמיט את הדברים אשר כתבתי נגד שעכטער, וכן עשה המדפיס, אך על פי בקשתי, לא כרת את העלים מכל הספרים, ומספר ידוע מהם נשארו כמו שנדפסו עם הערתי, ואף כי צדק ה' זולצבערגער במאנו לחלל בגלוי שם האיש אשר הוא עצמו הביאו לאמעריקא, ושלם הוצאות הדפוס, הנה לא און פעלתי גם אני, מחבר הספר, אשר לא לקחתי אף גרה אחת מחיר עבודתי.


ככל הדברים האלה השמעתי באזני שני החכמים נייבויער וקאוליי, ובתתם את הס' בן סירא על ידי לקרוא בו לעיניהם, ספרתי להם את המקרה עם הבן סירא אשר ראיתי ביד ה' בלום בשנת תרמ“ג, ואת החלטתי אז כי הספר נעתק ביד איש יהודי יוני. וכן נתחזקה החלטתי זאת עוד הפעם כאשר מצאתי סדור תפלה נוסח יון בקארפו, בשנת תרס”ט (הנמצא עתה באוצר כ“י בביהמד”ר לרבנים בנויאָרק), ושפת הפיוטים בסדור תפלה ההוא שוה לשפת בן סירא החדש, והאיש אשר יחליט כי בן סירא זה הוא הנכתב עברית לפני אלפים שנה ויותר, איש כזה כבר חרץ משפט על נפשו כי לא יבין גם שפת הנביאים וסגנונם, וסוף הדבר הוא, כי מציאות פירקאוויץ, המומר שפירא, ומציאת הבן סירא, את כלן ישא הרוח.





  1. ובאמת הייתי אני הראשון אשר הפיצותי ספרים נדפסים לאלפים בארץ ההיא, ספרים אשר לא ראו בעיניהם מעולם עד העת ההיא.  ↩

  2. המסורה הגדולה אשר הדפיס המוזעאום הבריטי על הוצאותיו, ויקצוב מחיר הספר עשרים ל“ש, ועל הספר חתום שם המחבר המומר, הנני מוצא חוב קדוש עלי להשמיע גלוי לכל יודעי ספר, כי לא המומר היה המחבר, אחרי אשר ידעתיו לעם הארץ גמור, ואשר גם בזה לבד די, אבל עוד אחרת עמי לספר, כי בבואי ללאנדאן בשנת תרמ”ו למכור המון כ“י לבריטיש מוזעאום, בקשני ראש המוזעאום דר' ריא לעשות רשימה מכ”י הנסיך סאסעק (הוא הרשום פעמים רבות אצל בן יעקב בשם ז"ז, בספרו אוצר הספרים), ידי רבים כבר משמשו את הכ“י ההם, אך לא יכלו לעשות מהם רשימה, מחוסר ידיעה נכונה בפאלעאגראפיא, ואי דעת הקריאה הנכונה. בחפץ לב עמסתי עלי את העבודה רק בתנאי, לעשות מלאכתי מחוץ לחומת המוזעאום, מחוסר אויר חפשי בבית ההוא, והאיסור לעשן שם, ובכן שלח את כל הכ”י לבית המומר גינצבורג מרחק שלשים מיל מחוץ לעיר ביפה נוף וגן נחמד, “ווירגיניא וואוד”, ושם נתן לי שני חדרים רקים לעשות מלאכתי. שמונה עשרה שעות ביום עבדתי בחשק נמרץ, מאהבתי את המלאכה. ובין כ“י ההם מצאתי כ”י אחד, תורה עם מסורה כתובה בכתב יפה מאד נפלא במינו אשר לא ראיתי כמהו מימי, ובקראי את הקדמתו, מצאתי כי הסופר היה יליד ווילנא אשר ישב וכתב את התורה הזאת בעיר פרעסבורג בשנת תקצ“ד בערך. המסורה היתה כתובה בכתב רש”י, וברגע ההוא בדקתי את המסורה הנדפסה על ידי גינצבורג, והנה היא לכל פרטיה מעתקה מכ“י הזה, ובכונה הנחתי את הכ”י פתוח לפני על השלחן למען יראה המומר בבואו לחדרי. ובבואו לפנות ערב וראה את הכ“י הפתוח, הרגיש כי גליתי סוד מסוכן, ויחטוף את הספר מעל השלחן ויטמנהו, ולא נתן לי לראותו עוד הפעם. את רשימתי מסרתי לראש המוזעאום, ולא ידעתי מה היה לה, אפס בבואי לבריטיש מוזעאום בשנת תרנ”ט נודע לי כי הרשימה נדפסה על ידי המומר, ולא לבד כי לא זכר שמי עליה, אבל השמיט גם שם הכ"י ההוא. ובבואי לחדר המומר ואשאלהו איך נהיה כדבר הזה, ענה לי עזות כי לא יכירני, כי איננו יודע מי אני, והדר' ריא עזב כבר את המוזעאום, ועל מקומו בא הפראפעססאר דאגלאס, ואספר לו את כל המקרה. כי על כן חשבתי לי לחובה לרשום זאת בספר למען ידעו רושמי הספרים, כי לא למומר הבור כבוד חבור המסורה ההיא.  ↩

  3. הר“א זוטרא היה בן אחי הרב ר‘ אברהם זוטרא, בעל ספר מלחמות ד’, ובבואי לסאן פראנציסקא בפעם השניה בשנת תרנ”ז, היה אז שר העיר העליזה ההיא, והוא בקשני לעשות את הרשימה מכל הכ"י הנזכרים, והוא ספר לי את כל המקרים. רשימת כתבי היד ההם נמצאה עוד בידי, כי אמר השר להדפיסה, ובין כה קדמהו המות.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48810 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!