(אדעססא), הזארגאן, זארגאנים ובמת משחק.

מין חיה או בהמה, חדשה, אשר לא הביא נח זקנינו אל התבה והומבוג שמה. החיה הזאת היא בעלת שלשה ראשים ורבת רגלים כנחש, קלת המרוץ כבת היענה וכנפי נשר לה לעוף בשמים. לה גם סנפיר וקשקשת לשחות במים. קולה שובר ארזים ושאגה כלביא לה, ומגערתה יחתו איילים, לה קרנים כקרני ראם לנגח כל תמימי דרך, בכחה להביא בחצן אש קרה ככפור, וכפור לוהט. ההומבוג כבר הראתה נפלאות להפוך בקר לצלמות, ההומבוג ברא תורות ודתות חדשות, מחוקקים בלי אב ואם, מקובלים בלי תורה, בעלי שמות בורים אוחזים בכנף מעיל אלהי ישראל, משיחים מביאי גאולה לעמם, ועוד פלאי תבל רבים כאלה, ובימים האחרונים, ברא לנו גם יהדות חדשה אשר קראוה בשם “יהדות נביאים”, ציונית חדשה, ציון בלי דת, ציונים בלי ציונית. ציונים בונדיסטים, סאציאליסטים ובאלשעוויקים, ועוד. ההומבוג ברא לנו גם שפת עבר חדשה, לא שערוה כל חוזי יה. ועוד שפה בלולה אחת הנודעת בשם זארגאן, עברי טייטש, תחינה לשון, מאמע לשון, ומבשת ערות אמהּ, הפכוה ויכנוה בשם אידיש, (יהודית).

אמנם כן! אנחנו ואבותינו ילידי רוסיא ופולין כלנו דברנו ומדברים גם היום בשפת עלגים זאת, אבל כלנו יודעים כי לא שפתינו היא, כמו שיודעים יהודי ספרד, תימן, פרס, בוכריה והודו כי לא את שפתם המה, רק שפת עם זר ידברו. אבל גבורי ההומבוג בקרבנו, עמי הארץ אשר לא יבינו כל שפה אחרת, אמרו לכתוב גם ספרים בזארגאן בעד ההמון אשר לא למד מאומה, והסופר כהקורא, הבורים השנים, שבעים רצון, כי יצאו ידי חובת למודים באי־דעת, בספורי אהבים, מעשיות בגנבים, בסוסים וסוסות, באהבה חפשית, שני חתולים בשק אחד, חכמת סטעפניאק ופלוסופיא של טראצקי, ועוד. ובמחנה הבורים שמחה וששון, כי קמו להם גואלים גם מבין הסופרים העברים, עד כי הרימו ראש, ובעזותם הגדולה לא בשו אף להשמיע באספת נמלים בטשערנאוויץ, כי הזארגאן היא השפה הלאומית בישראל, ולשפת ציון אין עוד כל חלק ונחלה, בחיי העם, ואף לא חלק השפחה אשר עבדה בעד גברתה שלשה אלף שנה. ואם נסיתי לשעשע את נפשי רגע, בעשותי לי שחוק בהוללים, אף כי רק שחוק קל כשחוק עדינה בעשותה חלקת צואר חתולה הקטן (בספרי ציון בעד מי, סט. לואיס תרע"ח), התאנף בי אחד מזקני הזארגאן וירעיש עלי שמים וארץ, כמו אחזתי באזני כלב, והריב היה ריב לא לי, ומרוב שיחו האשימני כי כתבתי ספר “הפלוידערזאק” בזארגאן נשחת. ובכן אין לי הצדקה לחלל כבוד השפחה אשר נתעשרה על חשבון הגברת. ואמנם לוא גם אמת היה הדבר, הן לא גדל עון הכותב זארגאן רע, שאין איש בעולם יוכל להראות כי זה הוא רע, וזה השני הוא טוב. אחרי אשר אין סגנון קבוע בלשון שאיננה שפה, עם כללים ידועים ומקובלים בין המדברים בה, לשון אשר אין לה לא דקדוק ולא סגנון, ובכל ארץ, ואף בכל נוף ידברו אחרת. הזארגאן הווילנאי רחוק מהבעססאראבי כרחוק קאזאק מיושר. הזארגאן בסיביר רחוק מהזארגאן בווהייט טשעפעל כרחוק לאנדאן מוולאדיוואסטאק, וההבדל בין הזאערגאן בלובלין ובוקארעשט, לא קטן הוא מההבדל בין החתול והתרנגול, והאיש אשר שמע את הזארגאן על גדות הנעווא, לא יבין כמעט את רעהו המדבר אליו בשפתו על גדות הנילוס, ומה דמות תערכו להזארגאן הנויארקי נגד מליצות לינעצקי, מבאר חפרוה ההיידאמאקים בפאדאלסק. ינסה נא יהודי יליד ווארשא לדבר ליהודי מדערבענד או טאמסק, ותראו אם יבין איש שפת רעהו, ואם כן, איזה הוא זארגאן טוב או רע? ואחרי כל אלה, אם אחפוץ לדבר בשפה דיפלאמאטית, הלא נקל לי להראות, כי כל האשמה כי כתבתי את ספרי הנזכר בזארגאן רע, הוא “שקר גלוי”. כי אמנם נכתב כלו “בעברית חדשה” בסגנון אץ קוצץ. "פאראדיע הוא, ובכונה חקותי שפת המצריים החדשים לראוה בם. והמבקר המחרף לא ראה את הספר מעולם, תעה ויתעה אחרים, על פי השם “פלוידערזאק”, המלה האחת בזארגאן בכל הספר. זאת תורת שר צבא זארגאני, וזאת צדקת ממרחים בדיו שחור על ניר לבן, החפצים להקרא בשם “סופרים” (רחמנא לצלן).

ומעתה אדבר עמם משפט בלי שחוק ומהתלות, למען ידעו גבורי “צאינה וראינה” כי רק שחוק, מהתלות ולצנות המה השבטים היותר נכונים לגום, ואין כל יסוד לדבר אודותם ואודות ספריהם או מאמריהם המחוכמים בשפה עדינה כדבר איש אודות איזה דבר נכבד, ואם דברי אלה יהיו כמתלהמים באזניהם, הנה הרגשתי אני, להפך, כי דברי רכו משמן, בערך נגד חטאת שאול אשר חטאו לעמי.

מי הוא אבי הזארגאן, ובאיזה שנה נולד, חידה היא, זאת אין איש יודע. הננו יודעים רק כי אמו היא “טייטאנית” – אשכנזית. ובטרם נודע הדפוס בעולם לא כתב איש זארגאן בכל העולם, ובא האות על זה, כי בין אלפי ספרים כתבי יד בעברית, לא נמצא אף עלה אחד זארגאני עתיק, ורק אחרי אשר נוסדו כבר עשרים ושבעה בתי דפוס לישראל באיטליה, ובעת אחת גם בליסאבאן, פארא, קאנסטאנטינאפאל, שאלוניק, פאס, (פעץ) ואחרי כן גם באשכנז, ורק אז אחרי עבור כששים שנה, כאשר מלאה כל התבל ספרים נדפסים, נמצאו שני יהודים אשכנזים, אשר מצאו, או חשבו למצוא פרנסה חדשה מהזארגאן. הראשון היה ר' אליהו בחור, אשר לא עשה כל מלאכה אחרת בכל ימי חייו, מלבד היותו מורה וסופר, ומזה לחמו נמצא, ובשבתו כל היום בעליתו הקטנה כלול תרנגולים, על גג אחד הבתים בשוק מנטובה – הקימת גם עתה, – חשב כי בהעתיקו את התהלים לזארגאן, ימצא כסף די רעבונו, וידפיסהו בוינידיג (וויניציא) בשנת ש“ד. והשני, מיכאל אדאם בציריך העתיק את היוסיפון וידפיסהו שם בשנת ש”ו. ומטרת שניהם אז, כמטרת הזארגאנים היום, הפרנסה. ולפי דעת איזה ביבליאגראפים העתיק הראשון גם את “הבבא מעשה” מאטלקית לזארגאן, ובזה הלא אין כל ספק, כי מטרתו לא היתה לתת חכמה בלב ההמון. והשני העתיק גם את התורה לזארגאן, בחשבו למצוא די “עמי הארץ” אשר יקנו את סחורתו. וימים רבים לא נראו ספרי זארגאן בעולם, עד אשר החל ההתחרות בין מדפיסי אמשטרדם ומדפיסי אשכנז, והאחרונים אשר לא מצאו די עבודה בבתי דפוס הרעים אשר כוננו בערים רבות, החלו להדפיס ספרים רבים בהעתקות לזארגאן, אשר לפי הנראה, ידעו כי די בורים ברא אלהים בארצם למלא כיסם הריק, ובפראנקפורט דמיין כמו בפראנקפורט דאדר, בזולצבאך כמו בפיורדא (פירטה). בהמבורג כמו בהומבורג פר דר הא, בוואנזבעק כמו בווילמרשדארף, ועוד רבים אשר רבו מספור, כלם הדפיסו העתקות רעות מסדורי תפלה, תנ“ך, וספרי מוסר, ואם גם באלה לא די היה להם, החלו להדפיס ספרי תחנות לנשים, ספורי הבלים, מעשיות משדים ורוחות, ועוד כאלה, אשר לא ראו ולא ידעו כל היהודים בתבל, ואיש לא מצא בהם חפץ, ומי קרובים לאשכנז יותר מיהודי זאמוט, ובכל זאת לא נמצא כל זכר לספרים הנעתקים ההם על אדמת רוסיא ופולין, ותקופת מענדעלזאהן כבר מצאה שדה זרוע מלח, בלי תורה ויהדות טהורה, והתקופה ההיא התאמצה רק לגרש את הזארגאן עם כל חלאתה, ולהביא במקומה את הקולטורא האשכנזית, אשר על ידה קוו גם להבנות במצבם המדיני, ולא זמן רב עבר, והזארגאן כליל חלף הלך לו מאשכנז, כמעט באין זכר, לולא הותיר לנו שטיינשניידער זכרון ברשימתו הגדולה, ומר מדלי מהם נשארו במוזעאום הבריטי, ועין איש לא ראתם, ולאיש אין כל חפץ לראותם, וברוסיא ופולין אף כי נשאר הזארגאן בפי כל היהודים, בכל זאת לא נודע לנו כל ספר זארגאני עד “שבחי הבעש”ט” הנדפס ראשונה בברדיטשוב בשנת תקע“ה, והמתחרה בקאפוסט ראה כי רב מספר הבורים הקונים, מהר להדפיסו שנית עוד בשנה ההיא. אפס לתהלת המדפיסים באשכנז נחוץ להזכיר, כי לא חפצו לחלל כבוד הספרות העברית, וכלם הדפיסו את הזארגאן באותיות “צאינה וראינה” (צו"ר, בפי הביבליאגראפיע) לבלתי חלל קדושת אותיות לה”ק, ובכל מקום אשר ערכו מלה עברית, הדפיסוה באותיות מרובעות וסגרוה בשני חצאי לבנה, כמו (טלית) (ספר) וכו‘. למען ידע הקורא כי המלה ההיא היא עברית, ואף כי ברוסיא היו אז יותר מארבעים בתי דפוס, בכל זאת לא חשו להדפיס איזה ספר בזארגאן, ואף לא העתקת התפלה, ומה גם ספרים אחרים. ואם נסה מענדיל לעפין להדפיס העתקת ס’ משלי, התנפל עליו הסופר טוביה פעדער וירעיש עליו שמים וארץ. והנני זוכר עוד, את הרעש בין הרבנים כאשר הדפיסו ברוסיא קיצור ס' חיי אדם בזארגאן, ויקראו חרם גם על העתקת המשניות, בטענתם, כי הבור אשר לא ידע ספר יוכל להורות הוראה לעצמו מבלי שאלת חכם, וכונתם היתה לטובה בלי ספק, אבל אחת לא ידעו הרבנים, כי הזארגאן יוליך את כל מחנה הבורים הרחק מאד, אלף מיל מעבר להשלחן ערוך, ואולי לא ידעו גם נפש הבור אשר אף אם יקרא מאה פעמים דף אחד, ואחרי כן לא יבין מה שקרא בו, ומהשקפה זאת אמנם לא הביא הזארגאן כל נזק ליהדות, והאיש הפשוט, ידע תמיד כי נחוץ לשאול את פי הרב בכל ענין וחפץ, וגם הבור ידע כי גם יודעי תורה לא ישענו על ידיעתם, וילכו לבקש תורה מפי הרב, אשר בלעדו לא יהין איש לפסוק הלכה למעשה, אף אם ידעו את ההלכה כהרב עצמו, ומעתיקי הספרים הקדושים לא יצאו מתוך העם, ואיש לא ראה כי הדבר נחוץ, מלבד המדפיסים אשר חפצו להתחרות איש ברעהו ולברוא חדשות, ולמצוא מין קונים חדשים, כאשר שמעו אזני פעמים רבות מפי מדפיסים שונים, וכאשר הצעתי לסוכן דפוס ראם כי ידפיסו את ס' הזוהר עם העתקה עברית – הנמצאה באוצר כ"י בפאריז, ענני, כי יפחד מפני החסידים לבל ירגזו מפני חלול כבוד הזוהר, אם כל יודעי ספר יבינו מה שכתוב בו. ומאד יוכל להיות כי צדק במשפטו, אחרי אשר המון העם אומר קדוש רק לכל דבר אשר לא יבין, ומטעם זה החלטתי כבר, כי חטא גדול חטאו כל מעתיקי תפלות ישראל, כי גזלו את קדושת התפלה מהמון המתפללים, ואחרי כן עזבו גם את התפלה עצמה עם בית התפלה יחדו. איש המוני כי יבוא לבית הכנסת ושומע את התפלה בשפתו אשר ידבר בה ברחוב, עם השפחה והעגלון, אז תחדל התפלה מהיות קדושה, ועוד יותר, כי הוא יודע, כי גם הכהן הנוצרי יתפלל בשפה זאת גם לישו הנוצרי, ואם כן אפוא היא קדושת התפלה? כי על כן לא ימצא עוד חפץ לבוא להתפלל. וכן היה גם עם הזארגאן, וראשית חטאתם באדעססא.

באדעססא, עיר חדשה, בנויה בגאוה במרחק לא רב, רק “שבעה מיל ממדורי גהינם” על שפת ים השחור, נוסדו ארבע קהלות בעד שמונים אלף איש יהודה לפני ארבעים שנה, ולקהלות ההן ארבעה בתי כנסיות, לא יותר, ורק בעד “הימים הנוראים” שכרו להם אולם אחד, ושני בתי כנסיות הגדולים היו סגורים כל ימי השבוע. המון היהודים כלם חדשים מקרוב באו מדרום רוסיא, בעססאראביען, פאדאלסק, וואהלין, ומעטים גם מגאליציען, אשר נחשבו בעיר ההיא “כיאהודים בנויארק”, ומספר הבורים היה תשעים ותשעה למאה, ויודעי תורה המעטים היו ילידי ליטא אשר פעולתם לא נכרה בעיר הגדולה ההיא, אשר ממנה פשתה המספחת הזארגאנית לכל רוסיא הדרומית.

צעדערבוים, אקסענפעלד, והמטורף לינעצקי אשר נגרש מבית אביו בוויניצא (פלך פאדאלסק) בעד שגעונותיו, החלו להפיץ את הזארגאן בין המון העם בדרום רוסיא, בעוד אשר בליטא החל רק איש אחד אייזיק מאיר דיק בווילנא אשר כתב חוברות קטנות בעד המדפיסים בני ראם, אשר שלמו לו שני רובל במחיר כל חוברת, אבל אין איש שם לב לחוברותיו ההן, מלבד התחינות לנשים אשר כתב על שם “נשים צדקניות אשר הסתירו את שמותיהן, או הובאו מארץ ישראל” אף כי באמת יש לחוברות דיק איזה ערך לדברי הימים¹ יותר מלכל גל של אשפה אשר צברו חמרים חמרים הממרחים הזארגאנים אשר באו אחריו, ואף אבראמאוויץ יורשו של דיק לא העיר את המון העם, ואיש לא חפץ לנגוע בספריו, מלבד “הקליאטשע” (סוסה), עד בוא גאלדפאדען ושייקעוויץ בשובם מרומעניען אחרי מלחמת רוסיא בתוגרמה (תרל"ז־ח), ושניהם באו לאדעססא, בידעם כי בגל של אשפה יולדו וישרצו רמשים שונים, ועל כן בחרו להם את אדעססא. שניהם הביאו אלפי כסף אשר אספו בימי המלחמה, ולא ידעו מה לעשות בכספם. גאלדפאדען יסד לו במת משחק ויאבד את כספו, אבל הצליח להפיץ את חזיונותיו אשר הציג על הבמה, בחוברות נדפסות אשר אהב ההמון, ושייקעוויץ אבד את כספו ביסוד בית מסחר אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ומבלי דעת כל חכמה או מלאכה החל לכתוב ספורי הבלים און (אין – הקלדנית) מספר בזארגאן, ובאדעססא מצא לו בית מסחר ספרים אשר יסדו שני אחים תופרי נעלים, והמה קנו ממנו את כל אשר הקיא עטו, אף כי לו יכלו קרוא גם זארגאן ולא ידעו מה שכתוב באשפת שמ“ר. כי די היה להם לדעת, כי ימכרו את כל החלאה בכסף מלא, והקונים רבו גם בבערדיטשוב אשר גם שם סחרו בספרים, ובראות שמ”ר כי יש לו קונה תמידי בטוח, ישב וכתב כל הימים ויצא לו שם גדול בין ההמון הגס, עד כי מאדעססא עד בערדיטשוב, ומווארשא עד ווילנא לא היתה אף שפחה אחת ולא עגלון אחד אשר לא נשאו שם שמ“ר על שפתותיהן. כלם הודו לשמו כי גדולות עשה בתתו להם ספורי אהבים לפי טעמם, ושייקעוויץ עצמו אשר היה מבאי בית מסחרי יום יום לא השמיע מעולם כי יחשוב לו זאת למצוה, “להשכיל להיטיב לההמון”. הוא ידע כי נבזה הוא בעיני כל יודעי דעת, ועל כן נסה לכתוב ספורים גם בעברית, ועל כל ספר זארגאני גדול כתב גם שיר עברי, למען הראות כי איננו בור פשוט, כהממרח החיט בעקערמאן, אשר החל להתחרות בו בהדפסת ספורי הבלים כמהו, וכהצלחתו הצליח גם גאלדפאדען בשיריו וחזיונותיו, כי גם המה נתפשטו בין ההמון, ובעת ההיא התגוללו ספרי אבראמאוויץ באשמנים, ואיש לא חפץ לנגוע בם, ומיססיאנערים לזארגאן ומטיפים הבאים על שכרם טרם נולדו בעת ההיא, וכל איש יודע ספר התקלס בם ובמחבריהם, ואני בעצמי בפתחי את בית מסחר ספרי באדעססא בראשית שנת תרמ”א, לא עלה על דעתי להביא את החלאה הזאת אל ביתי, ורק אחרי עבור שנה תמימה כאשר נוכחתי כי בית מסחרי לא יכון בלעדה, רק אז נאלצתי להביא את האשפה אל ביתי, ותמיד חשתי בנפשי מין גועל נפש, כחנוני יהודי המוכר בשר חזיר, אם חנותו נמצאה ברחוב של נוצרים. ובבוא אחד לקנות ספר זארגאני, חקרתיו תמיד למען דעת מה חפצו ומטרתו בקריאת הבלי ספורי שמ“ר ולמה ישאף, אם לדעת חכמה, או רק להתענג בספורים יפים לפי טעם ההמון אשר חכו לא יבין כל ענג רוחני מבלי עגבים, וכלם עד אחד ענו תמיד, כי חפצם הוא רק לבלות את העת בעתותי המרגעה ולהתענג על הספור הנעים, ואם נסיתי להציע לפניהם לקנות איזה חוברות מספורי דיק או ספר אחר מבלי ספור אהבים, ספר אשר יכל ללמוד ממנו דבר מה, אין אחד חפץ לגעת בם, וכלם פה אחד לא אבו שמוע, אף אם הצעתי לפניהם ספורים ממחברים אחרים. שמ”ר היה אלילם, ומבלעדו אין עוד, שמ“ר נתן חומר גם למשחקים על הבמה, אחרי עזוב אותה גאלדפאדען, ובית המשחק עבר ליד יהודה לערנער (המיר דתו אחרי כן) והמיססיאנער דר' בנציון היה לו לשותף. שם בבית המשחק ידעו, כי אין איש נכבד היודע רגשי כבוד יבקר את הבית ההוא, כי על כן לא בשו לשיר שירי עגבים והוללות, ויחד עם ההתולים על סכלות החסידים, עשו צחוק ביהודים בכלל, ולמותר להגיד כי הבורות ועמי הארצות ישבו לכסא על במת המשחק, ואמנם מלבד ההמון הגס, הביט כלם על בית משחק ההוא כעל מפלצת, כעל גל של אשפה גבוה אשר בו ישרצו כל מיני רמש אשר באשו את האויר, ופתאם והנה קפדה! הממשלה אסרה את הבמה הזארגאנית, והמשחקים נפזרו לכל רוח, וגם על שמ”ר בא הקרץ, כי מתחרה במלאכתו קם לאויב לו, בצאת לאור עולם התהו ספר זארגאני חדש בשם “שמ”ר’ס משפט" מאת שלום ראבינאוויץ, איש צעיר אשר לכד לו אשה מבנות העשירים בפעריאסלאוו בהיותו מורה לנערות, ולאשרו ירש הון חותנו, ומבלי דעת מה לעשות בכספו, אבן הון רב במשך זמן לא רב, ובהנשאר החל לסחור בזארגאן, וישלם לכל ממרח היודע לטנף את הניר בדיו שחור, וידפיס ספרים וזורנאלים בשפת בבל, ותחת ספורי הבלי שמ“ר אשר לא עשו רעה לאיש, מלבד גזלת העת היקרה לכל אדם, – מלבד ההמון והבטלנים אשר עתם איננה שוה מאומה, – הנה עתה נתנו הזארגאניסטים החדשים ענין חדש לכל בטלן או פועל בור לענות בו, והוא הסאציאליזמוס וההפקרות, ושמ”ר אשר לא היה סאציאליסט מטבעו, איש תם ולא חכם, או יותר ברור, יהודי לא גדול וטפש לא קטן, נפצע מחצי ראבינאוויץ (אשר כנה את עצמו בשם “שלום עליכם”), וכל השפחות, החיטים, העגלונים וחרשי ברזל אוהביו לפנים עזבוהו, וילכו ויהיו לבונדיסטים סאציא־ליסטים או מופקרים בלי כל שם מיוחד, ועל פי התורה אשר למדו מהזארגאניסטים החדשים, נאלץ שמ"ר הנעלב לעזוב את שדה המערכה לחזקים ממנו, וילך ויבוא לאמעריקא, אשר בה קוה ליסד לו ממלכה חדשה על משואות ממלכתו אשר בעלוה זרים בארץ מולדתו.

עם התפשטות הזארגאן עלתה ההפקרות למרום פסגתה. בן קם באביו והבת באמה, כי כן הורה גם שמ“ר בכל ספריו, כי “האהבה הטהורה – מכל דת והגיון – לא תדע כל גבול, והאב או האם לא אדונים המה על פרי בטנם, ואם לא ההורים, מי הוא האחר אשר לו המשפט לחות דעה? ואם איש צעיר חפשי הוא מעול אבותיו, הנהו כבר חפשי גם מעול הדת, ומה גם מעול הממשלה, תהיה טובה או רעה. חפשי כצפור שמים, לולא פחד רצועת הקאזאק, והודות להזארגאן מרדו אף במוריהם החדשים, ולא השתפקו עוד בתורת שלום עליכם, אבראמאוויץ וי”ל פרץ, ויהיו ל”דעמאקראטים גמורים" המושלים על נפשם, וייסדו להם בתי דפוס בסתר, ויכתבו להם חוברות קטנות לפי טעמם, ועל הזארגאניסטים המורים הביטו רק כעל “בני מלכים” או שרי צבא היושבים ספונים בהיכליהם ומפקדים את מחנה הלוחמים מרחוק, וקול רעש בלי תותח עדיהם לא יגיע, וכה הלכו הזארגאן וההפקרות צמדים, עד כי הביאו את הניהיליזם לרחוב היהודים, ולב כל הטובים בישראל חרד פן יביאו שואה על כל העם, ובאמת לא עבר זמן רב והסער התחולל על ראשינו באשמת הזארגאניסטים ותורתם אשר הטיפו באזני ההמון ההולך בחשך.

הממשלה הארורה, אשר גם בלעדי זה היתה עינה לרעה על ישראל עם חרמה, מצאה עתה תואנה להסית בנו את כלביה “העקריים”, אשר גם הניהיליסטים הורו את התורה הזאת, כי כל חפצם הוא רק להביא חופש במחנה האכרים העקריים, והנערים הבורים בין הפועלים היהודים, גם המה הטיפו לטובת האכרים נגד אחיהם היהודים, והאכרים ידעו רק אחת כי כל יהודי הוא “קראמאלניק” (מורד במלכות) ומצוה להכותו ולבוז הונו, והפאגראמים יצאו דחופים מעיר לעיר עד הגיעם ממרכז הזארגאן לליטא. שם לא רב היה מספר הבורים הניהיליסטים, והליטאים עצמם הנם אנשים שלוים ושקטים, והממשלה הלא לחצה גם אותם, הנה כי כן לא נגעו גם ביהודים. אבל הממשלה התאמצה בכל עז להביא פאגראמים גם שמה, ותשלח אנשי צבא עטופים בבגדי אכרים להשמיד ולהרוג את היהודים. אבל הפקידים והשרים הגבוהים עצרום ויפריעום ממלאכתם, והיהודים נצלו. ביחוד נצלה זאמוט מפאגראמים, בהיותה נקיה גם מחלאת הזארגאן אשר לא הגיעה אליה, כי רק ברבות בורים יגדל כבוד עברי טייטש. ומהשקפה זאת, היו הזארגאניסטים ראשי הסבות לפאגראמים.

ויורשי שמ"ר? תחת להיות אסירי תודה לאביהם ורבם אשר סלל להם מסילה חדשה, חרש וזרע את השדה. והנה יורשיו אשר קצרו ברנה פרי עמלו השליכו עליו שקוצים, ויען מה? יען לא היה דעמאקראט־ניהיליסט כמוהם, ויהודי יותר מהנחוץ לניהיליסט, וירימו את העטרה מעל ראשו וישימוה על ראש אבראמאוויץ, אשר כלם ידעו כי שנא את עמו שנאה גדולה. ולא לבד את עמו, אבל גם את תורתו, כי על כן “אב זקן” קראו לו, ובכבודו יתימרו נכדיו.

האלהים הבוחן כליות הוא יודע, כי אין כל סבה מוצאת לי לנבל שם אבראמאוויץ, אשר לא עשה לי כל רעה, ורק למען ידעו זאת רבים אשר לא ידעוהו פנים אל פנים, הנני מחויב לגלות להם ולכותב קורות הזארגאניסטים – אם ימצא טפש כזה בישראל, – אף כי כל תושבי אדעססא יודעים כמני תכונת מלך הזארגאנים ושנאתו לבני עמו.

אבראמאוויץ היה שונא כל האדם בכלל (מיזאנטראפּ), אבל יותר מכלם שנא את עמו, מעולם לא הלך לבקר בבית איש, אם לא מצא בו חפץ לטובת נפשו, ואיש לא דרך על סף ביתו, בלכתו ברחוב לא קרא שלום לאיש, יען תמיד הלך ועיניו לשמים מבלי הבט אל איש, בראשונה הכרתיו בראשית שנת תרל“ג בזיטאמיר, בקרתיו בביתו, למרות אזהרת לערנער, כי הוא יושב כמוחרם ואין איש מדבר אליו. בבואי מצאתיו יושב בלי מעיל, ועל השלחן ניר ארוך, ולאורך הגליון כתובות מלום הדומות בהברתן, כמו הר, כר, בר, דרך, ברך, ירך, דור, שור, בור, בקש, עקש, טפש, וכדומה, ואבינה כרגע, כי אל כל מלה בסופה יספח איזה מלות ראשונה, ומאלה יולד שיר חדש, ואשתומם על המראה, כאשר נגלה לפני סוד מלאכת השירה, תחת אשר תמיד האמנתי בחפזי, כי אמנם “בת אלהים” היא, אשר שלחה ממרומים לדודה בחירה. והנה היא לאה? לא שאלתי את פי בעל החרוזים, אשר הבנתי כי לא תנעם לו שאלתי, בראותי כי מהר לחטוף את הניר מעל השלחן, דברתי עמו רק איזה רגעים, כי לא בקשני אף לשבת על כסא, ומאז לא ראיתיו עד חורף תרל”ז בווארשא. ובשבתי תמיד בבית הר“א צוקערמאן, ופתאם בא אבראמאוויץ הביתה, כי דבר היה לו עם מוכרי ספרים שונים ובתוך דבריו התפאר לאמר: Slava tibie hospody zto moiy diety ne znajut daze Yevreiskaho Alfavita, ibo imia Boga v moiom dome ne vspominajut (תהלה לאל כי בני אינם יודעים אף את האלפא ביתא העברי, יען שם אלהים לא יזכר בביתי). ואמנם רק שלש שנים אחרי זה נשא בנו יחידו בת אל נכר וימיר את דתו, ומאז לא ראיתיו עד אשר יסדתי את בית מסחרי באדעססא, אשר בעיר ההיא קבלוהו למורה ראשי ומשגיח על הת”ת תחת נשיאות הסופר ר"ד כהנא.

בראשית התנועה הציונית, נגרשו כשני אלפים פועלים יהודים מחוף אדעססא בתגרת יד הפועלים הקאצאפים, אשר קראו אליהם “לכו לפלשתינא כי שם מקומכם, רק פה לא תעבדו”, ובהגיע הדבר לאזני ביום ההוא, קראתי לכל אוהבי ומיודעי ליסד אגודה אשר תתאמץ לגרש את כל הקאצאפים הסוכנים, המשגיחים והשומרים מכל בתי בני ישראל, ולהביא יהודים תחתם, ובזמן קצר הצלחנו לתת לחם לאיזה מאות יהודים, וכל בעלי הבתים היו שבעי רצון לקבל יהודים, מפחדם משומריהם הרוסים פן יעשו יד אחת עם מחוללי הפאגראמים, ובבוא הדר' כהנא לבית מסחרי, בקשתי גם אותו לקבל איש יהודי לשומר בת“ת, והוא ענני, כי בכל לב נכון הוא לעשות זאת, אבל לא יאבה להתגרות עם האנטיסעמיט אבראמאוויץ, מבלי שאול את פיו, והוא איננו מדבר עמו”, ועל כן יעצני ללכת לדבר אליו, וכן עשיתי, וכאשר השמעתי באזני אבראמאוויץ את כל הנחוץ לו לדעת, וכי כבר החליפו איזה עשירי העם את השומרים והסוכנים הנוצרים ביהודים, ענני בשחוק רשע לאמר: היהודים יהיו לשומרי הבתים? היתכן? הן היהודי הוא אציל מטבעו, ואיך יוכל לטנף את ידיו הטהורות במלאכות בזויות, להשחירן בגחלי אבן, לבקע עצים ולטאטא את הבית? ומה יעשה ביום השבת, והוא הן אסור לו להדליק נר ולהחם את התנור, ומה יעשה אם ברגע אשר יאכל את הקוגעל ויזמר זמירותיו, ופתאם נחוץ יהיה לעשות איזה מלאכה? והיהודי הן יתעצל לתת כבוד לאדונו נותן לחמו. אם אדונו הוא יהודי אחיהו, כי רק בעד הנוצרי הוא נכון לכוף ראשו ולזמר “מה יפית”, ואיך אוכל לקבל יהודי למשמרת כזאת?" וכל טענותי לא הועילו להרך לבו, ואף כי הוכחתי לו, כי אלה הפועלים הלא עבדו על חף הים גם ביום השבת, ואדעססא היא איננה שאלוניק, ואוהבי קוגעל כבר החליפו זמירות ר' יהודה הלוי, בן גבירול והראב"ע לזמירות גאלדפאדען. אך הוא לא אבה שמוע, בטענותיו, כי היהודי לא יצלח לכל מלאכה, ומני אז לא ראיתיו, ואף איש אחד בכל ששת השנים אשר ישבתי באדעססא לא הזכיר את שמו, כמו לא היה בעולם, וגם תושבי העיר לא ידעו מציאותו, וכמת נשכח מלב כלם, ולוא מספר ספורים הייתי, אז נקל היה לי להציגו לסמל טפוס משונה, אשר לא ראינו כמהו לרוע. הנה כי כן כונו הזארגאנים אל האמת בכנותם אותו בשם “אב זקן”, כי אמנם בתור ראש הזארגאנים היה האב, הניהיליזמוס בנו, ומחוללי הפאגראמים נכדיו, ובצדק יתפארו בו.

כלנו שמחנו, כאשר נגרשה מאתנו מחלת “בית המשחק”. אבל המצורעים נשאו את המגפה בכליהם ויפתחוה בארצות אחרות עד לאנדאן הגיעה, ומשם עברה גם את הים הגדול וישתלוה על אדמת קולומבוס, ואת אשר ראו עיני אספר בזה.

באחד הימים בירח תמוז תרמ“ו, ואני בלאנדאן. אני וה' דובער שטיינהארט מירושלם לקחנו עלינו את העבודה להיות עורכי מ”ע “פריינד” למשך חודש ימים בעת הבחירות אל הפארלאמענט לבקשת עורכו התמידי ה' ראבינאוויץ (או“ר, אשר היה לפנים שותפו של ה' ווינטשעווסקי בעריכת מ”ע “פולישער אידעל”) והמשחק ה' אדלער הועיד את שנינו לבוא לראות במחזה, בתקותו, כי בתור עורכי מכתב עתי נכתוב איזה מאמר לדבר טוב עליו, ובראשית המחזה כבר נוכחתי כי זאת היא המחזה אשר חבר המיססיאנער דר' בנצוין באדעססא, ויהי נכון להציגה על הבמה בשם “הכהן הגדול בבית המקדש בעין גדי”. וזה תוכנה: בבית המקדש בעין גדי, יכהן כהן גדול איש בליעל ונבל בנבלים, והוא גם שר הצבא, ובבואו לעבוד עבודת הקודש, ראה בין הקהל הגדול אשה יפת תואר והיא בעולת בעל. בעלה הוא איש חיל וצדיק תמים, ושניהם, הוא ואשתו המה “יהודים–נוצרים” ככל הנוצרים הראשונים, ויעש כהן הגדול בערמה, וישלח את האיש למערכת המלחמה, והכהן פקד על האשה לבוא לפניו להתודות על חטאתיה באחד מחדרי ההיכל בפנת הבית, ובהיותו לבדו, ואיש לא ידע מוצאי ומובאי החדר הנסתר ההוא, ובבוא האשה לפניו, דבר על לבה כי תעשה מדחה… אבל היא כאשה כשרה וצנועה מלאה פניו קלון, והכהן הגדול הנבל הלך עליה אמים, כי אם לא תשמע אליו, ינסה אותה במים המאררים וסם מות ישים במים, לצבות בטנה ותמות, ומותה הלא יהיה לאות נאמן לבעלה כי נטמאה, אך האשה באחת לא תשמע אליו, בהיותה נוצרית צנועה, והכהן סגר אותה בכלא, שם בתחתיות אדמה במרתף תחת היכל ד‘, ורק לחם יבש ומים נתן לה לאכלה, ותמיד בא אליה להציקה בדבריו, ובמשך הימים בראותו כי לא יכול לה, חרץ לשים קץ לתאותו, ויביא עמו כוס מלאה מים מאררים להשקותה, ואז נקל יהיה לו לענותה, ובפתחו את פיה להשקותה בחזקת היד, פתאם הופיע בעלה פקיד הצבא בלוית איזה אנשי חיל ויתפשו את הכהן הגדול בהחלו לעשות המזמתה… וברגע ההוא קמנו שנינו, אני ושטיינהארט ונקרא בקול גדול אל המשחקים: “נבלים! רדו מן הבמה! או נסקלכם באבנים!” וכל הנאספים קמו כלם ממושבותיהם, ומהומה נוראה פרצה באולם, כלם צעקו, דברו ואיש לא הבין שפת רעהו, יען הבורים אשר היו בין הנאספים לא הבינו במה גדול עון המשחקים, המשחקים ירדו מעל הבמה ויבואו אלינו וישאלונו מה עול מצאנו במחזה הזאת, ואנחנו קראנו להם, “בורים! האם לא תבינו בעצמיכם מה שתציגו לפני ההמון? האם כה קצרה דעתכם כי לא ראיתם את החרפה אשר תעטו על ישראל במקסם כזב כזה, שלא היה ולא נברא, רק למען הראות כי רק נוצרים–יהודים המה הצדיקים, והכהן הגדול בישראל היה נבל שבנבלים, מלבד אשר אין כל זכר ורמז בדברי ימינו לבית המקדש וכהן גדול במקום ההוא”. כשתי שעות ארכה המהומה, והנאספים לא עזבו את האולם עד השעה הראשונה אחרי חצות הלילה, ובשובי למלוני מלא כעס ורוגז, לא עליתי על יצועי, וכרגע כתבתי מכתב להרב דר’ נתן אדלער, ובקשתיו כי לא יתן למשחיתים אלה להציג עוד הפעם מחזות כאלה לפני ההמון, ובשעה 2 בלילה יצאתי אל הרחוב לשים את מכתבי בתוך תיבת המכתבים, למען יבוא מכתבי ליד הרב אדלער בבקר יום הבא, וכן היה. והדר' אדלער אמנם שלח דברו אל המשחקים עוד ביום ההוא לאמר: "כי אם יעיזו עוד הפעם להציג מחזות כאלה על הבמה, יגרשם מן העיר והארץ, ויחדלו. וה' אדלער המשחק הוא זה הנודע עתה באמעריקא לראש המשחקים, וגדול לכל אוהבי חכמת הקופים, המתפארים כי ילמדו “מוסר היהדות” בבמת משחק הזארגאנית.

בדברי אודות העת ההיא בלאנדאן, אחשוב לא למותר להזכיר עוד מקרה אחד, אשר אולי ימצאו קוראי הדורות בבריטניא איזה חפץ בו במשך הימים, וזה הדבר: בהיות אני ושטיינהארט עורכי מ“ע “הפריינד” כחדש ימים או יותר מעט, עשינו זאת בלי כל מחיר בעד עבודתנו רק לבקשת ה' או”ר, אשר עזב את הסאציאליזמוס ויהי ליהודי, ויתערב בין הכתות המדיניות, והעת היתה ימי הבחירות אל הפארלאמענט, ובשכונת היהודים בחלק העיר ווהיט טשעפעל, עמדו שנים לבחירה, אחד נוצרי מכת הקאנסערוואטיווים, והשני יהודי מכת הליבעראלים – אשר עמדו על ימין האירלאנדים דורשי זכיות מיוחדות בעד ארצם, שם היהודי היה ר' שמואל מאנטאגו (אחרי כן לארד סוועטלינג), וה' יחיאל בריל מו“ל מ”ע זארגאני בשם “שולמית” עמד על ימין הנוצרי וידבר רתת נגד היהודי מאנטאגו, ואנחנו ידענו כי מהשקפתו ומצבו צדק ה' בריל, אבל יען כי ה' מאנטאגו הוא יהודי וליבעראל, ומי איש אשר לא יעמוד לימין ליבעראלים, ומה גם כי חפצם הוא לעזור לעם נגש ונרדף. ועל כן כתבנו מאמרים רבים, הלכנו להטיף בכל האספות, ונעש כל אשר מצאה ידינו לטובת מאנטאגו, וה' מאנטאגו בא איזה פעמים לבית המערכת לראות את עבודתינו, ופעם אחת בקש ממני לכתוב מאמר גדול בשם “יהודים בפארלאמענט” להדפיסו במ"ע ההוא, וגם על גליון גדול מיוחד להדביקו על עמודי הרחובות. וכן עשינו, הדפסנו ששה אלף גליונות גדולים ושכרנו איזה אנשים אשר ילכו להדביקם ברחובות, וביום הבחירות עמדנו כל היום עד חצי הלילה להטיף לעם הנאספים סביב אולם הבחירות, ואחרי חצות הלילה בהודע לנו כי נבחר ה' מאנטאגו שמחנו בנצחונו, כמו שלל רב נפל בחלקנו, ועוד בלילה ההוא שלחנו לו טעלעגראמא בעברית לברכו בנצחונו.

לא עברו שני ימים, והנה מאמר באחד כתבי עתים האנגלים, כי ה' מאנטגו בלוית הדר' אשער – מזכיר הקהלה, – שניהם מתעתדים ללכת לרוסיא, וראש מטרתם לראות מצב חיי היהודים תחת ממשלת אלכסנדר השלישי, אך הדר' אשער אמר לסופר מ"ע ההוא “היות כי יהודי רוסיא היושבים בלאנדאן מתפארים תמיד ביחוס אבותיהם אשר נשארו ברוסיא, כי שם בארץ ההיא, כלם מופלגי תורה, גאונים, צדיקים וחסידים, תחת אשר אלה הגולים פה המה רק מדלת עם הארץ, ובכן לקח על שכמו את העבודה והמצוה הגדולה להראות כי אך בשקר יתימרו, יען הוא יודע ברור, כי גם שם ברוסיא לא טובים המה מאלה היושבים פה”. ואַני מהרתי ואלך לראות את ה' מאנטאגו בבית הבאנק אשר לו, ואשאל את פיו אם נכון הדבר ככל אשר קראנו בכתבי העתים. ואם אמת דבר מטרתו, יצר לי מאד כי עמלתי יותר מחדש ימים לטובת בחירת יהודי ההולך להוציא דבה על אחיו בני עמו ברוסיא. שמע ה' מאנטאגו את תוכחתי, ויענני כי אמת הוא, כי ילך לרוסיא בלוית הדר' אשער, אבל בדבר המטרה איננו יודע מאומה, ועל כן אם אחפוץ לדעת כל הפרטים עלי להתראות עם הדר' אשער. לא חכיתי רגע, ואלך לראות את הדר' אשער אשר ישב תמיד בלשכת הקהל, ואדבר אליו תוכחות במוסר אכזרי, והוא ענני בעזות מצח, כי אמנם כן יעשה, להראות כי גם היהודים ברוסיא המה רק סוחרים קטנים, בני בלי תרבות, בטלנים או סאציאליסטים ואין כל הבדל ביניהם ובין אחיהם היושבים בלאנדאן, ובשמעי זאת מפיו, בערה כאש חמתי, ואקרא: “לזאת לא תזכה לעולם! והנני מקוה כי בבואכם לרוסיא תשיבוכם הממשלה מעבר לגבול, בהיותכם נתיני ארץ אחרת”, ועל דברי אלה ענני: “אל תדאג לנו, אחרי אשר ה' מאנטאגו הוא אחד מנבחרי הפארלאמענט האנגלי”, – טוב! אמרתי, אם נחיה נראה אם יקרך דברי.

בלב דוי עזבתי את הבית, ובבואי למלוני החלותי לכתוב מכתבים לכל גדולי ישראל והרבנים המפורסמים ברוסיא, כתבתי לקאוונא, ווארשא, בריסק, ביאליסטאק, הוראדנא, ווילנא, מינסק, דינאבורג, ריגא, פעטערסבורג, מאסקווא, בערדיטשוב, קיעוו ואדעססא, יותר משלשים מכתבים במספר. כל היום ויותר מחצי הלילה ישבתי וכתבתי ובין המכתבים היה גם לה' מאנטאגו, אשר בו הוכחתי לו, כי לא רב כבוד ינחל ממסעו זה, ואם יאמר להיות “מונטיפיורי קטן” פתשגן מדודו הגדול, הן לא זו הדרך, ולא דר' אשער הוא האיש למלא מקום דר' לעווי, ואת כל המכתבים שלחתי בפעם אחת, והנה למחרת היום קבלתי מכתב פתוח מאת הדר' אשער, אשר בו יבקשני לבוא אליו ללשכתו. לקחתי עמי את ה' שטיינהארט למען יהיה לי לעד, כי שמע את דברינו. ובבואנו פתח דר' אשער בעצמו את הדלת, ואני אך הצגתי כף רגלי על הסף, וירם את ידו לאות כי לא יתן לה' שטיינהארט לבוא הביתה, ובראותי זאת, יצאתי גם אני, ה' אשער התנצל כי לא מרוע לב, ולא יען כי יאמר להרגני חלילה, בהיות שנינו לבדנו, רק יען כי לא יחפוץ כי ישמע זר את דברינו. ובראותו כי החלטתי לבלתי בוא הביתה לבדי, נאלץ לבקשנו שנינו לבוא, ויהי דברו אלי ראשונה לאמר: מי נתן לך המשפט לכתוב נגד הדר' אדלער בספרך החדש “מסע באיירופא”? ואם לא ידעת זאת עד הנה, הנני להשמיעך עתה, כי אבדת חמש מאות לירא באשמת דבריך אלה, וכאשר עניתיו כי הנני כותב מבלי שאול רשיון מאיש, וכסף לא אבדתי, כי הכסף אשר קבלתי מחיר ספרי באוקספורד שלחתי לביתי, ומהמוזעאום הבריטי טרם קבלתי עוד", ענני, לא זאת היא אשר חשבתי, כי חפצתי רק להגיד לך, כי עד עתה יצא לך שם בבריטניא, ואני בעצמי יכלתי לאסוף חמש מאות לירא בעד ספרך. ובדברו הוציא מכתב ממלתחתו ויפתחהו לפני, ויאמר: “הכר נא הכתב ידך הוא זה?” והנה ראיתי לפני את המכתב אשר שלחתי להרב ר' יצחק אלחנן בקאוונא. ברגע הראשון היה לי הדבר לחידה, איך בא המכתב ליד ה' אשער, אבל הוא הראה לי אחרי כן גם את המעטפה, והכתבת היתה על שם ה' מאנטאגו, והחידה נפתרה לי, כי בטעות הנחתי את המכתב במעטפה לא לו, ויצר לי מאד, כי נגלה לדר' אשער את אשר עשיתי, והוא עומד אלי ושואלני “האמנם הנך מאמין בדברים אשר כתבת אל הרב?” ובדברו הראה באצבעו על ראשית דברי המכתב אשר כתבתי לאמר: “ה' מאנטאגו נבחר הפארלאמענט מתעתד ללכת לרוסיא בלוית הדר' אשער מזכיר קהלת ישראל בלאנדאן, ועוכר ישראל זה אומר להראות…” כן עניתיו, מעולם לא כתבתי נגד אמונת לבי, – אם כן הוא, ענה, האם תוכל לאמת את דבריך אם אביאך במשפט לפני שופטי הממשלה? טוב מאד עניתיו, הנני פה איש זר מארץ אחרת ובידך לעשות כחפצך ואם לא תמצא ידי להראות כי צדקו דברי, אז הלא תראה ונהרת משמחה, ואם כן, לך והביאני בפלילים, אבל מהר נא מעשיך טרם אעזוב את העיר והארץ. – לא! ענני, עתה לא תרשני העת לעשות זאת, אבל אמצאך גם ברוסיא, – אם רק זאת היא תקותך, עניתיו, הנני נכון לחכות פה עד שובך, אבל הוא לא הסתפק בדברי אלה, ויאמר אלי “אם תחפוץ, אוכל להראותך כי צדקתי במשפטי על יהודי רוסיא, ואתה הגידה נא לי, איזה גזרה חדשה יצאה זה לא כבר מאת ממשלת רוסיא נגד היהודים, והרב ר' יצחק אלחנן נסע לפעטערסבורג לקרוע את רוע הגזרה?”

– – בגזרות חדשות אין לנו כל מחסור ברוסיא, עניתיו, אבל הנני יודע בטח כי הרב ר' יצחק אלחנן לא נסע לפעטערסבורג, אף לא יוכל לנסוע, יען לא יבין את שפת הארץ ואיננו עורך דין, ומעולם לא היה שתדלן בענינים כאלה, ואם נסע פעם אחת בשנת תרמ“א או תרמ”ב לעיר המלוכה, היה זה רק לבקשת הבאראן גינצבורג אשר אמר לאסוף שם אספת רבנים.

– – אם כן, הא לך מכתב מאת אחד מיועציו הנאמנים, אשר כתב לקהלת לאנדאן, ומבקש לשלוח כסף עזר לתכלית מסע הרב לפעטערסבורג, ואני בעצמי שלחתי מאתים וארבעים לירא לתכלית זאת, ורק אחרי כן נודע לי, כי כל הענין היה שקר וכזב, לא גזרה ולא מסע הרב, ואם מבית הרב הזה אשר כבודו גדול מאד בבריטניא, תצאנה עלילות כאלה, מה נשאר לנו עוד לחשוב ולשפוט אודות המון העם?

– – אם מבן בליעל אחד תשפוט על ששה מיליאן בני יהודה, חצי כל קהל הגולה, הנני בטוח כי אמצא יותר מנוכל אחד בין כל עם ד' יושב בריטניה, אשר מספרם לא יעלה אף לשלש מאות אלף, ואם הנוכל הוא מבאי בית הרב, אך אין איש בתבל היודע תכונת נפש הרב הגאון ההוא, יעיז לספוק אף רגע בצדקתו, וחסרונו האחד הוא, כי הוא איש רך לב בעל נפש עדינה ומזג טוב, והאות הנאמן, כי הוא עצמו בקש לבל ישענו על סמיכותיו אשר יתן לרבנים צעירים, באמרו, כי לא יוכל להשיב פני איש ריקם, וכן הוא עם מכתבי מליצה אשר יתן לאנשים שונים על פי בקשתם, ואיך יתכן אף לחשוב, כי יגרש איש מביתו לוא גם ידע, כי עול הוא?

חפצתי להסב את דברינו לענין אחר, ואשאלהו, מדוע כה חרה לו על אשר כתבתי נגד הדר' אדלער, ואני הן גם נגד מונטיפיורי דברתי? – לא! ענני, למונטיפיורי לא אחוש, כי אמנם הוא לא היה שוה בכל הכבוד אשר אָצלו לו מעריציו.

– – אם כן גם לי המשפט לדבר נגד הדר' אדלער אשר אף מעריצים אין לו, עניתיו.

ושניהם דר' אשער ומאנטאגו מהרו וילכו לרוסיא, ואחרי עבור שני שבועות שבו ללאנדאן בפחי נפש, ולא השמיעו דבר אודות מסעיהם, ואני נשארתי בכל העת ההיא בלאנדאן, ובשובי לרוסיא נודעו לי איזה פרטים אשר לא הודיעו בכתבי העתים.

בכל הערים הגדולות אשר עברו, לא בא איש לקבל פניהם, בווארשא כתבה הפאליציי על תעודות מסעם כי “יהודים המה”, והמה לא ידעו ולא שאלו פי איש על מה יורו המלות ההן. בביאליסטאק שלח הרב ר“ש מאהיליווער איש אחד על פי בקשתם, להראות להם את כל בתי החסד בעיר, ואיש לא בא לבקרם. בבואם לווילנא סרו “למלון איירופא” ובראותם כי אף בעל המלון ה' ארציק לעבענזאהן (בן אד"ם הכהן) לא בא לדרוש בשלומם, שלחו את המשרת לבקשו כי יבוא לחדרם, ובבואו שאלהו הדר' אשער, אם נכון הוא כי יהודי ברוסיא יהיה מגולח זקן, והר”א לעבענזאהן ענהו כרגע "אם יתכן כי יהודי אנגלי יהיה פרא אדם, מדוע לא יהיה הרוסי מגולח זקן? היום ההוא, יום הששי בערב הלכו להתפלל לבית הכנסת הגדול, וימצאו כי לא רבים באו לראותם, וילכו וישבו בקיר המזרחי, ורק איש אחד בא לברכם בשלום, והדר' אשער אמר לה' מאנטאגו לאמר: “כן הוא, הלא אמרתי לך מראש, כי היהודים פה הנם פראים”, ואיזה אנשים שמעו את דבריו ויחרישו. אבל עד מחרת היום בבקר בבואם עוד הפעם לבית הכנסת, כבר ידעו כלם מחשבת דר' אשער, ואיש לא קרב אליהם, ורק בעת קריאת התורה נמצא איש אחד “מלוה ברבית” אשר קנה את “המפטיר” ויכבד בו את הדר' אשער, וככלות התפלה קרא את שניהם לאכול עמו ארוחת הצהרים, ועוד בלילה ההוא עזבו את ווילנא, וישלחו טעלעגראמא “להרב מטעם” ה' חאנעלעס במינסק כי בשעה ידועה יבואו אל העיר ההיא, ויחכו על התחנה, כי יבואו אנשים לקבל פניהם, אך איש לא בא, ובראותם כי איש לא יחוש להם, לא סרו אל העיר וילכו למאסקווא. ובבואם אל המלון ויגישו את תעודות מסעיהם, ועליהן הכתבת “יהודים” שלחה הפאליציי להגיד להם, כי לא יוכלו להתמהמה בעיר יותר מעשרים וארבע שעות, ולא השפיקו לראות פני איש יהודי, כי נחפזו לעזוב את העיר והארץ, וישובו ללאנדאן מבלי עמוד בדרך באיזה עיר אף לנוח, ואני זכיתי עוד לחזות נקם באויב עמו בשובו לאנדאנה, ואכתוב אליו מכתב רק למען התחרות בו, ואמרתי לו, עתה לכה ארה לי, הביאני במשפט, וכבוד רב תנחל, תחת הקיקלון אשר נחלת ברוסיא. אבל גם הוא חכם, ולא ענה עוד, כן יאבדו כל אויבי עם ד'.

הזארגאנים חלקו את כל עם ד' לשנים. ליהודים וסאציאליסטים. כת הסאציאליזמוס בלעה בבטנה גם את האנארכיסטים, גם הבונדיסטים, הבאלשעוויקים, וכל הפוקרים בין פריצי בני עמנו, כלם נספחו עליהם, עד כי היו עתה למחנה גדולה, והנם כרקב לבית יהודה, בשר חי בגו האומה לא לבד ברוסיא, אבל בכל מקום אשר דבר הזארגאן מגיע, באמעריקא הצפונית והדרומית, בבריטניא כמו בגעליציען, וכילק פשטו גם על ארץ יהודה, ואחת היא אם החליפו שם את הזארגאן האשכנזי בזארגאן עברית־אץ קוצצית, והבאלשעוויזם נשארה להם לנחלה, וכאשר השתגעו פה באמעריקא, כן שלחו את המגפה גם לציון עד כי באשה כל הארץ כמעט, והם המה אשר מלאו פני תבל בצעקותיהם “עבודה עברית” כמו היו עברים באמת. והאמת האמתית היא “עבודה באלשעווסיטית”, כאשר הורה הנסיון, כי ברגע אשר באו “החברים” בעלי הלגיון, וימצאו עבודה במושבות, החלו כרגע להראות כי לא עבודה בקשו, רק ממשלת באלשעוויקים, ואם האכרים הראו להם את הדלת, צעקו בכל כתבי העתים, כי האכרים הבורזוקים המה שונאי טראצקי ועבודה עברית, טרם הראו כי עברים המה, וישכחו כי השמות “עברים ובאלשעוויקים” אינם “שמות נרדפים” בעברית, ואם לא יעזבו את עמם ללכת להסתפח לאחיהם הקאצאפים בבירת איוואן האיום ברצונם הטוב, על כל בית ישראל החובה והמצוה לכרות שרירם מבטן האומה ולהרחיקם מגבול יהודה כליל, כי לא להם ולנו לבנות חרבות ציון.

ועתה אחי בני עמי. חנוני נא, הגידו, השמיעו, אם נחוץ באמת טפש גדול כגלית הפלשתי לקנא קנאת הזארגאנים, או גם שוטה קטן “כויזתא” די לעשות את המלאכה היפה הזאת. אפס אם היו הזארגאניסטים, הזארגאָן ובמת המשחק רק הומבוג משולש בראשית עבודתם, הנה נהפכו עתה למגפה כללית אשר חרדה (חדרה – הקלדנית) גם ללשכת עורכי “המקלט”, עד כי מצאו טוב להם לא לבד לבקר את הספרים הזארגאנים, וישכחו דברי רשב"י “אין אומרים בקרו חזיר…”² אבל גם לטהר את השרץ (המקלט, חוב' ד') בטענות שליחי לאנדאן, ומי יודע אם ביום מחר לא יטהרו גם את הבאלשעוויזם בעברית, למען ימצאו חן בעיני “הפריץ” היושב במאסקווא בירת לענין… וכל סופר שומר כבודו ינוס מגן החיות, וחי.

כי כניתי את הבמה הזארגאנית בשם “חכמת הקופים” אין זה התול או עקיצה רק אמת גמורה ומחלטה, הבמה הזאת לא נופלת היא מבמת ירבעם לא במטרתה ולא במעשיה, ואם רעה היתה בראשית יסודה, הנה נופלת היא עתה מאז, עתה אחרי עבור עליה יותר מארבעים שנה, ואם בראשיתה נועדה רק לשחוק והתולים, הנה היא עתה במה להפקרות ממין היותר בזוי ושפל. כמעט כל מחזה אשר יציגו לפני ההמון כתובה בידי בורים או נעווי לב אשר לא יחושו אם ישחיתו טעם ההמון, רק אם ימלאו כיסם, וראשי המשחקים אמנם שמנו כעגלי מרבק ויעשו עושר מדם אחיהם העניים ומלבד כספם הנה גם את נפשם קבעו בצלמי בלהות אשר יציגו לעיניהם, ואם תחפצו לראות את פניהם השחורים, לכו וברו לכם איזה מחזה שתחפצו. הנה כה הציגו זה לא כבר מחזה כזה, כאשר תאר אותו ש. רובינזאן במ"ע זארגאני לאמר; הבמה מוארה באור עלעקטרי, והנה בית כנסת עם ארון קודש ויהודי גבה הקומה וחסון כאלון, בעל זקן ומעיל ארוך עומד עטוף בטלית לפני העמוד וחושב מחשבות, ופתאם יתנשא ומוציא את ספר התורה מארון הקודש, יקרב אל העמוד ובקול בוכים יחל לזמר “כל נדרי”, והמנגנים מנגנים אחריו, ופתאם בהגיעו אל המלות “מיום כפורים זה” החל לזמר זמר הוללים בזארגאן, זמר מלא הוללות סכלות ונבול פה בנגון הכל נדרי, בהיותו עטוף בטליתו וספר תורה בזרועו, וההמון הגס ירוה נחת וימחא כף למראה מגואל כזה, המחלל קדושת האומה וכבודה. כל נדרי ונבול פה וספר התורה בזרועות נבל מדבר נבלה לעיני אלפי רואים.

– קומה ונלכה מזה! קרא אלי אחד מאוהבי, הנה כבר ראינו די חלאה.

– – לא! עניתי, נחכה עוד ונראה עד כמה ירחיקו ההוללים ללכת. המסך נופל, ומחזה אחר לפנינו, איש עב כשור פר, לבוש בגדי פקיד צבא רוסיא והשגל לימינו, עולים על הבמה ומזמרים זמרת כסילים, שירים נודעים בכל בתי מרזח הנעימים לאזן שכורי יין, וכל ההמון ימחא כף בהתלהבות עצומה לאות רצון.

מחזה שלישי. בית רב חרד באחת מערי רוסיא, ובבית יושבת הרבנית ואצלה “החזן” אשר זה לא כבר ראינוהו יושב מזמר כל נדרי בבית הכנסת, אבל עתה זקנו מגולח, לבוש כאציל ומתנה אהבים באזניה, והיא תשיב לו אהבה בנשיקות שפתים. החזן הוא עתה גם “שליח המיססיאן” והוא נותן צלב על יד הרבנית אשר תקבלהו ברצון, והמעט לו זאת עוד, ישמיע באזניה כי גם בן הרב, והוא בן יחידו עליו ללכוד ברשתו, ובעזרת נערה נוצרית הפיק זממו, כי בחן שפתיה לכדה לב הצעיר ותוליכהו לכהן נוצרי ושם המיר את דתו, ואת הנערה הנוצרית לקח לו לאשה. הדבר אך נודע להרב וירץ וילך ויציל את בנו ברגע השמד, במצאו אותו מכתר בצלמי אלילים, אבל את הרבנית גרש מביתו, ומאהבה החזן המומר בגד בה ולא יחפוץ לדעתה עוד, ומעוצר רעה ויגון נשתגעה, ובן הרב לקח לו שפחת אביו לאשה, היא השפחה אשר התנה עמה אהבים זה כבר, והשפחה היא בת החזן המומר, והיא עצמה לא ידעה מי אביה, ובין כה ישירו שירי נבלים וזמה, וההמון מוחא כף בענג רב, ולקץ המחזה בהופיע הרב ובנו ושפחתו כלתו, יקבל ההמון את פניהם בקול תרועה, הידד! יקראו לגבורים האלה, ורק בהופיע המומר והרבנית, אז יקרא ההון נגדם בו… בו… לאות חרפה וקיקלון, ואחד הרואים במחזה ענה, טוב מאד! תרוץ הרבנית המשוגעה ברחובות קריה, זה שכרה, יאכלוה כלבים וילקקו את דמה ענה השני, עוד מעט ויבוא יומה וכפגר מובס תהיה מאכל לעוף השמים קרא השלישי, ואחת הנשים הרחמניות נכמרו נחומיה על הרבנית האמללה, וברוב רחמיה תאמר: “הן לא בה האשם, רק המומר ימח שמו וזכרו אשר התעה אותה מדרך הישר”,

---

אמת, אמת! ענה אחריה איש כבן חמשים, אמת, נשים דעתן קלות, ועל נקלה יוכל כל נבל לפתות את האשה.

– הראית מימיך רבנית כזאת? שאלתיו

– – הנה היא לפניך, הלא ראית זאת בעיניך כמני.

– אבל, הן זה הוא רק מחזה על במת המשחק, עניתי

– – לא ולא! זה הוא חזיון אמתי לקוח מחזיונות החיים והדבר הוא ברור (כשמש בחצי הלילה).

והנה עוד מחזה אחר. איש כבן ארבעים מתהדר בלבושו כאציל, נכון לקבל פני כלתו אשר יעד לקחת לאשה, ואיש אחד בן עירו, אחת מערי רוסיא הקטנות יכהה בו כי נבלה היא, יען לו אשה ובנים אשר עזב בעירו הקטנה, ואיך יקח לו אשה אחרת פה באמעריקא, אבל כשחוק הוא בעיני החתן, הן האשה אשר עזב שם לאנחות הנה “ירוקה”, והוא הנהו כבר “אמעריקאני” ועליו לקחת גם אשה אמעריקאנית, וגם כלתו יודעת כי חתנה הוא בעל לאשה אחרת, אבל לא תחוש להבלים כאלה, היא אוהבת אותו וזה די לה, והנה בעמדם שניהם תחת החופה, פתאם הופיעה אשת האיש. מראיה כשד משחת, מכוערה, לבושה קרעים, ופיה מלא אלה, קללות חרפות וגדופים, וכל הרואים מתענגים למראה הפרועה, והאשה מתנפלת על הכלה, אוחזת בשערות ראשה, והכלה גם היא לא תחבק ידיה ובאגרופה תחלק די מכות לצרתה, וכל הרואים מתענגים למחזה נחמד זה, והעם נדון ומתוכחים ביניהם את מי הצדק. ולפי דעת הנאורים בהם הלא צדק החתן, כי באמת איך יוכל איש אמעריקאני לראות חיים עם אשה ירוקית מנולה כזאת, והנשים הזקנות תתנינה צדק להאשה הירוקית, כי לה המשפט על בעלה הנבל.

מחזות כאלה יתנו תמיד די חומר לויכוחים בין המון העם, וזאת היא התורה אשר ילמדו בבית מדרש המשחקים הזארגאנים, ועל אף איזה כתבי עתים המבקרים הוללות המשחקים, ירבה ההמון לבוא לראות חרפת עמו, ואם ישתומם איש לראות, כי כתבי עתים אלה המתקלסים בם, והמה עצמם ידפיסו יום יום “מודעות” גדולות על דבר המחזות ההם? הנה לא פלא הוא בעיני כל יודעי “סודות בית המערכת”. להם נודע הסוד, כי המשחקים משלמים בעד מודעותיהם פי חמשה נגד בעלי מודעות אחרות, ומשכורת כזאת הן יקבלו גם בעלי הבתים המשכירים את בתיהם למחזיקי בתי חרפה… או להשודדים המתחבאים בבתי מרזח אשר בהם מצאו קן להם.

זאת היא הזראגאן וזה פריה.

ועתה, מקנאי קנאת עברי טייטש, לכו והראו לי את הטוב אשר הביאו הזארגאנים, הביאו לי איש אחד אשר למד דעת ויהי לאיש מקריאת ספרים בזארגאן, חפשו היטיב אולי תמצאוהו בארץ החיים. אני נלאיתי כבר לחפשו, ואמנם מצאתיו, אבל רק בתחתיות ארץ…