רקע
יוסף בן מתתיהו
הוֹרְדוֹס וּבֵיתוֹ

 

[הקדמה] הוֹרְדוֹס וּבֵיתוֹ    🔗

פּרקי הספר הזה לוּקטוּ וסוּדרוּ מתוֹך כּתבי יוֹסף בּן

מַתתיהוּ, הוּא יוֹספוּס פלביוּס. יוֹסף רשם בּשני ספרי ההיסטוֹריה שלוֹ,

„מלחמת היהוּדים“ ו„קדמוֹניוֹת היהוּדים“, את דברי ימי הבּית השני, וכך הניח בּידינוּ גם שתי נוּסחאוֹת על חיי הוֹרדוֹס1, אבל יוֹסף לא נתכּוון לכתוֹב בּיוֹגרפיוֹת אלא את תוֹלדוֹת־העם. סיפּוּריו כּתוּבים לפי סדר־הזמנים הרצוּף, שנה שנה וּמאוֹרעוֹתיה, וכך ניתנה אפשרוּת לצרף מתוֹכם את פּרשת חייו של הוֹרדוֹס כּמגילה בּפני עצמה.

עשׂיתי נסיוֹן זה מתוֹך שמירה על לשוֹנוֹ של המחבּר, אבל שיניתי את הסדר וקבעתי שמוֹת לפּרקים: כּל הנוֹגע למפעלוֹ של הוֹרדוֹס המדינאי, המצבּיא, הבּנאי, נאסף לחוּד, וכל הנוֹגע לגוֹרלוֹ וּלגוֹרל־בּיתוֹ, צוֹרף לחוּד. השלמתי, לפי הצוֹרך, את הנוֹסח הקצר מתוֹך הנוֹסח הרחב, ועם זה הוּבאוּ רוֹב הפּרקים כּנתינתם בּמקוֹר.

התרגוּם נעשׂה לפי המהדוּרה של ניזה (בּרלין 1887־94), אגב השוָאה לכמה תרגוּמים מצוּיים, בּהם התרגוּם העברי של „מלחמת היהוּדים“ לי. נ. שׂמחוֹני.

קיצוּר מסיפּוּר הוֹרדוֹס פּירסמתי בּשעתוֹ בּתרגוּם גרמני (בּרלין 1936).

ע. בּ. ג.



 

מְחַבֵּר הַסֵפֶר: יוֹסֵף בֶּן מַתִּתְיָהוּ    🔗

א    🔗

טרם עברוּ עשׂר שנים מאז חוּרבּן הבּית השני, והנה אחד מפּליטי הקרבוֹת שקדמוּ לחוּרבּן הזה, יוֹסף בּן מַתתיהוּ איש ירוּשלים, כּתב בּרוֹמא, בּירת המנצח, את דברי ימי מלחמת הגבוּרה של עמוֹ. בּן ארבּעים היה האיש, כּשנתגלה כּסוֹפר והיסטוֹריוֹן. מוֹצאוֹ – משפּחת

כּוֹהנים מיוּחסת. חינוּכוֹ – יהוּדי ויוני כּאחד. עם פּרוֹס המלחמה בּין היהוּדים וּבין הרוֹמאים נתמַנה, מטעם ראשי המוֹרדים, מצבּיא וּנציב

הגליל2, והוּא בּן עשׂרים וּשמוֹנה שנים. אימן צבא, בּיצר מצוּדוֹת, הכשיר את הגליל לקראת הבּאוֹת – מסע־הנקמה של האוֹיב. לֹא עלתה בּידוֹ להדוֹף את הרוֹמאים אחוֹר, אבל הצליח להשהוֹת נצחוֹנם. לאחר שהרוֹמאים כּבשוּ את העמקים והתגבּרוּ על כּמה נקוּדוֹת מבוּצרוֹת, התחיל המצוֹר על המבצר יוֹדפת, בּוֹ נסגר יוֹסף, הוּא ומיטב צבאוֹ. שבעה שבוּעוֹת עמדוּ הנצוּרים, ויוֹסף בּראשם, בּפני התקפת האוֹיב. לסוֹף נפל

המבצר, בּעזרת בּוֹגד שגילה לרוֹמאים את מקוֹם־התוּרפּה. יוֹסף וּשארית נאמניו הסתתרו בּמערה. חבריו החליטו להתאבּד כּוּלם, שלא יפּלוּ חיים בּידי האוֹיב. אך יוֹסף, נוֹאש מתקוה להמשך־הקרב ולהצלת בּני־עמוֹ וּבירתם, בּחר בּחיים – מסר את עצמוֹ בּידי הרוֹמאים ונעשה שבוּי־מלחמה. מעשׂהוּ נראה בעיני כּל בּני עמוֹ כּבגידה; הוּא אף מוֹדה עליו בּגלוּי בּספריו ואינוֹ טוֹרח ליפּוֹתוֹ.

בּהיוֹתוֹ בּידי הרוֹמאים ידע לקנוֹת את לב המנצח – ניבּא לוֹ, למצבּיא הרוֹמאי פלַביוּס וֶספַּסְיָנוּס, כּי סוֹפוֹ קיסר של רוֹמא

(אוֹתה שעה עוֹד שלט נֵירוֹן האכזרי, אחרוֹן הקיסרים משושלת בּית צֵיסַר). לתקוּפת השנה נתאַמתה הנבוּאה, ויוֹסף שוּחרר, וּמעתה נשׂא את שם משחררוֹ כּשם־משפּחה ונקרא יוֹספוּס פלַביוּס. המלחמה נתעכּבה בּשל הסכסוּכים הרוֹמיים־פּנימיים, שקדמוּ לעליית וֶספּסינוּס לשלטוֹן, ונתחַדשה בּיתר

עוֹז עם בּיסוּס הקיסר החדש. בּן הקיסר, טיטוּס, נתמַנה ממלא מקוֹם אביו כּמצבּיא בּמסע יהוּדה, ויוֹספוּס, עתה „חפשי“ בּתנוּעוֹתיו, ליוה אוֹתוֹ עד האחרית המרה, אחרית ירוּשלים. מתוֹך שהכּיר, שאין טעם להתנגדוּת נוֹספת, ניסה להשפּיע לסירוּגין על בּני עמוֹ הלוֹחמים, כּי יבחרוּ בּשלוֹם ויצילוּ

את שארית נכסי האוּמה. הקנאים שׂנאוּהוּ (כּשם שהעריצוּהוּ לפנים) וּמיאנוּ לקבּל את דבריו. אמנם, בּשלב הזה של המלחמה אין לראוֹת עוֹד בּעמדת יוֹסף אי־כבוֹד, כּי בּאסוֹן עמוֹ נשבּר לבּוֹ בּקרבּוֹ, וּמה שעשׂה, לא לטוֹבת הרוֹמאים עשׂה אלא כּדי להציל ציפּוֹר הנפש של האוּמה – כּי חשש, שמא צפוּי להם גוֹרלם של יתר העמים שנכבּשוּ על־ידי רוֹמא, ולא יהיה להם זכר עוֹד. אמנם, בּמה שהסגיר את עצמוֹ לאוֹיב היה כּעוֹזב־המערכה, מפר המשמעת, חטא אשר לא יכוּפּר לחייל – אבל בּמה שניסה לדבּר על לב אֶחיו שוּב לא היה כּפחדן כי אם כּאדם אמיץ לב העוֹמד על הכּרתוֹ הוּא.

וכן נעשׂה יוֹסף, לאחר שמאמציו לפייס כּמעט שהוֹסיפוּ עוֹד גחלים על אש המרד, עד ראִיה לחוּרבּן הבּית השני. בּמוֹ עיניו ראה את הריסת עיר הקוֹדש ואת שׂריפת המקדש. לא עמדה לוֹ זכוּתוֹ אלא כּדי להציל את ספרי התוֹרה ואת חייהם של מספּר ידידים וקרוֹבים שנפלוּ בּשבי ונדוֹנוּ למוות. בּתוֹקף נצחוֹנם של הרוֹמאים עבר לרוֹמא.

ב    🔗

יוֹסף כּתב בּרוֹמא שני ספרים גדוֹלים: את ספר המלחמה, שבּה לקח חלק ולה היה עד, ואת ספר קדמוֹניוֹת עמוֹ, דברי ימי ישׂראל ויהוּדה מ„בּראשית“ ממש עד סף המלחמה האחרוֹנה. ספר המלחמה פּוֹתח בּקיצוּר דברי ימי הבּית השני, החל בּמרד המכּבּים, וּמלווה בּפרוֹטרוֹט את פּרשיוֹת המלחמה גוּפה. ספר הקדמוֹניוֹת הוּא בּמחציתוֹ הראשוֹנה מעֵין חזרה על סיפּוּרי המקרא; מחציתוֹ האחרת – המשך דברי ימי ישׂראל לאחר תקוּפת התנ"ך: שעבּוּד פּרס3, יון, רוֹמא, עד המאוֹרעות שלפני הקרב האחרוֹן. שני הספרים האלה הם בּצירוּפם הנסיוֹן הראשוֹן, וגם היחידי בּזמנוֹ וּבמינוֹ, לכתוֹב את ההיסטוֹריה הלאוּמית של בּני ישׂראל ויהוּדה

בּתקוּפוֹת עצמאוּתם בּימי קדם.

ספרוֹ הראשי – ספר המלחמה. הוּא המקוֹר היחידי שנשאר לנוּ מדברי ימי הבּית השני בּחוּרבּנוֹ. היסטוֹריוֹני רוֹמא, רוֹשמי מלחמוֹת בּני עמם, לא ראוּ בּמלחמה זוֹ אלא פּרק אחד וזעיר בּתוֹלדתם הלאוּמית, וּמה שהם מזכּירים מעניני יהוּדה הוּא דל מאד. אך גם בּמסוֹרת הישראלית, בּספרות הכּתוּבה עברית וארמית, בּספרי התלמוּד והמדרש והבּאים אחריהם, כּמעט שאין זכר לפרשה הזאת. יוֹספוּס השאיר לפליטה את זכר שלהי תקוּפת הגבוּרה של אבוֹתינוּ. בּזכוּתוֹ וּבזכוּת עדוּתוֹ וּתעוּדתוֹ נשתמרוּ

בּזכרוֹננוּ דברי גאוֹן לאוּמי ואסוֹן לאוּמי, שאין דוּגמתם, ולנוּ הם חשוּבים חשיבוּת מכריעה.

יוֹספוּס כּתב את כּתביו יונית. לשוֹן־אם שלוֹ – ארמית (אוֹ עברית), אבל החיבּוּרים שכּתב בּה, בּיניהם נוֹסח ראשוֹן של ספר המלחמה, לא הגיעוּ עדינוּ. ספריו הם, איפוֹא, חלק הספרוּת היהוּדית־יונית, הפּוֹתחת בּתרגוּם השבעים וכוֹללת גם את הספרים הנקראים חיצוֹנים (ספרי המכּבּים, יהוּדית, טוֹביה, הנוֹסח המלא של חכמת בּן־סירא ועוֹד), ואת כּתבי ידידיה האלכּסנדרוֹני. יוֹספוּס הוּא גם הסוֹפר היהוּדי הראשוֹן,

שאנוּ יוֹדעים פּרטים וּפרטי פּרטים על חייו. כּי רוֹב ספרי ספרוּת ישׂראל העתיקה, לפניו וּלאחריו, ספרים אלמוֹנים הם, ששמוֹת מחבּריהם לא נוֹדעוּ ולא נשתמרוּ.

בּימי זקנתוֹ כּתב יוֹספוּס ספר נוֹסף, ספר הגנה על אמוּנת ישׂראל, והוּא גם ספר ויכּוּח עם כּמה מסוֹפרי יון שהוֹציאוּ דיבּה על עם־היהוּדים, מוֹצאם ותוֹרתם. הספר נקרא „נגד אַפּיוֹן“, על שם איש־אלכּסנדריה, שחיבּר חיבּוּר בּגנוּת היהוּדים. לסוֹף כּתב יוֹסף ספר הנקרא בּשם „חיי יוֹסף“, שבּוֹ הוּא כּוֹתב מגילת חייו וּמנסה להצדיק את פּעוּלוֹתיו כּמצבּיא. בּכתב זה הוּא גם עוֹנה למבקרים מבּני עמוֹ שקמוּ נגדוֹ וגינוּ את הנהגתוֹ והתנהגוּתוֹ בּמלחמה. אבל לפי שכּתבי המתנגדים האלה לא נשתמרוּ, והפּוּלמוּס משתקף אך ורק מתוֹך דברי יוֹסף עצמוֹ, הרי העדוּת שלפנינוּ היא של צד אחד בּלבד.

דבר־מקרה הוּא שכּתבי יוֹספוּס עצמם לא אבדוּ. על נחלתוֹ שמרוּ הנוֹצרים, כּי התקוּפה, שיוֹסף מעיד עליה, היא גם תקוּפת ראשית הנצרוּת ומקוּדשת בּיוֹתר לנוֹצרים. בּקרב ישׂראל כּמעט שנשתכּח שמוֹ, לא

כּל שכּן שם מפעלוֹ. התלמוּד אינוֹ מזכּירוֹ. אך בּימי הבּינים נתעוֹרר

משוֹרר עברי בּדרוֹם־איטליה, ששמוֹ לא נוֹדע, ועיבּד בּעברית צחה את סיפּוּר הבּית השני על פּי נוּסחת פלַביוּס. המחבּר האלמוֹני קרא ספרוֹ על שם יוֹסף, בּשם: ספר יוֹסיפוֹן, והוא נעשה דוקא ספר עממי ונפוֹץ ונעתק העתקוֹת מרוּבּוֹת, גם נדפּס מאז המצאת הדפוּס מהדוּרוֹת רבּוֹת בּיוֹתר.

יוֹספוּס נוֹלד בּשנת 37/38 לספירת הנוֹצרים. שנת מוֹתוֹ אינה ידוּעה, אך בּשנת 100 היה עוֹד בּחיים. בּשלשלת היוּחסין שלוֹ הוּא מזכּיר שמוֹתיהם של ששה מאבוֹתיו. סבא של סבא שלוֹ בּא בּברית נישׂוּאים עם אחת הבּנות לבית החשמוֹנאים. הוֹרי יוֹספוּס נשארוּ בּירוּשלים בּימי

המצוֹר, וּמנהיגי המרד כּלאוּם, בּשל עמדתוֹ של יוֹסף. היוּ לוֹ כּמה בּנים

שנוֹלדוּ וחונּכוּ בּרוֹמא. אוֹמרים, כּי הרוֹמאים כּיבּדוּ את זכרוֹ

בּהקימם אַנדרטה בּעיר הבּירה.

ג    🔗

רבּוּ המערערים על יוֹסף – בּני זמנוֹ וּבני הדוֹרוֹת

הבּאים, וּבכללם רוֹב ההיסטוֹריוֹנים החדשים. לא סלחוּ לוֹ, על כּי בּחר בּחיים תחת לקדש במוֹתוֹ שם האוּמה, על כּי עשׂה שלוֹם עם אוֹיבי נפש עמוֹ. אך על דבר אחד אין מערערים – הוא כּשרוֹנוֹ הספרוּתי של יוֹספוּס. מקוּבּל הדבר ונבחן בּחינה מלאה: יוֹסף בּן מַתתיהוּ הוּא אחד מסוֹפרי המוֹפת, מגדוֹלי העט, של ימי קדם. באוֹתם הימים לא נבדל עוֹד הסוֹפר־המספּר מן ההיסטוֹריוֹן; כּוֹתבי דברי־הימים היוּ גם מספּרים יוֹצרים. רבּים הפּרקים המרתקים והמרעישים אשר בּכתבי יוֹסף. את אחרית יהוּדה תיאר, בּשלוֹשה פּרקים גדוֹלים, כּל אחד מוּקדש למצוֹר על מבצר שהגנוּ עליו בּעקשנוּת ולסוֹף נוּצחוּ אך לא הוּכנעוּ: יוֹדפת, ירוּשלים, מצדה4… יוֹסף אינוֹ מגַנה את הרוֹמאים, לעתים אף יבקר קשוֹת את בּני עמוֹ, אבל למעשׂה הוּא־הוּא שהקים מצבת זכּרוֹן לגבוּרת יהוּדה בּמלחמתה האחרוֹנה על חירוּתה. לפי שכּתביו נכללים, לפי לשוֹן כּתיבתם, בּספרוּת היונית־רוֹמית, הרי שהשמיע, בּתחוּם משעבּדי בּני עמוֹ ונוֹטלי חירוּתוֹ, את שירת גבוּרתם של המנוּצחים, קינה וּבשׂוֹרת תקוה נצחית גם יחד.

בּין פּרשיוֹת המוֹפת שבּהרצאת יוֹספוּס – גם בּין המעשׂים

אשר נשתמרוּ לנוּ בּהרצאתוֹ בּלבד – סיפּוּר קוֹרוֹת הוֹרדוֹס, עליית „ציסר“ יהוּדי וירידתוֹ.



 

גִּבּוֹר הַסֵּפֶר: הוֹרְדוֹס הַגָּדוֹל    🔗

א    🔗

דברי ימי הבּית השני מתחלקים לארבּע תקוּפוֹת:

התקוּפה הראשוֹנה: ימי שיבת ציוֹן, ימי עזרא וּנחמיה וּזרוּבּבל, וימי קיוּם ממלכת כּוֹהנים זעירה, מקדש מעט, בּשלטוֹנם וחסוּתם של הפּרסי; אך בּאוּ היונים, עם מסע אלכּסנדר הגדול, שהפך ארצוֹת ושלטוֹנוֹת, ועצמאוּתה הכּוֹהנית של יהוּדה התחילה דוֹעכת. המלכים־היוֹרשים שחילקוּ בּיניהם את ממלכת אלכּסנדר, השתלטוּ לסירוּגין על כּברת ארץ זוֹ: מכּאן היונים בּמצרים5, בּית תלמַי; ומכּאן היונים בסוּריה6, בּית סֶליקוּס. ראשית התקוּפה ההיא עוֹדה מתוֹארת בּמקרא; המשכה ואחריתה – בּספרי יוֹספוּס, גם בּאגדה המאוּחרת. ואמנם, רוֹב הזמן ההוּא לוּט ערפל, ההיסטוֹריה מעוֹרבת בּאגדה ואין להפריד בּיניהן.

התקוּפה השניה: נסיוֹן מלכי בּית סֶליקוּס לעקוֹר את פּולחן האל העליוֹן בּירוּשלים; מרד המכּבּים, תקוּמת בּית חשמוֹנאי וּביסוּסוֹ כּמלכוּת. סוֹף התקוּפה ההיא: ריב בּין אחים, חדירה ראשוֹנה של גוֹרם חדש וּמכריע למזרח הקרוֹב: רוֹמא, שנקראה להתערב בּעניני יהוּדה הפּנימיים ושוּב לא הסתלקה מן הארץ עד שבּלעה אוֹתה. על ראשית התקוּפה ההיא, מרד המכּבּים, מעידים ספרי המכּבּים, השייכים למחזוֹר ה„כּתוּבים האחרוֹנים“, השלָמוֹת למקרא; ואוּלם עצם התקוּפה, דברי ימי ממשלתם של שמעוֹן בּן מתתיהוּ, יוֹחנן הוּרקנוֹס, אריסטוֹבּוּלוּס הראשוֹן, אלכּסנדר

ינַאי, שלוֹמית וּבניה – כּל אלה נזכּרים ונמסרים בּספרי יוֹספוּס בּלבד.

בּשל הוֹפעת אישיוּת חזקה, האיש הוֹרדוֹס שעלה לשלטוֹן בּעצם ימי השתלטוּתם, המוּסווית עוֹד, של הרוֹמאים על הארץ, זכתה יהוּדה לתקוּפת עצמאוּת שלישית, עצמאוּת לא־צפוּיה, וּלפי חלוּקת הכּוֹחוֹת בּזמן ההוּא, כּאילוּ לא מוּצדקת. עלייתוֹ וירידתוֹ של האיש הוֹרדוֹס, שהוּא מן הדמוּיוֹת החזקוֹת בּיוֹתר בּהיסטוֹריה הלאוּמית שלנוּ, הן ענין הספר הניתן כּאן. תקוּפת הוֹרדוֹס וּבניו, שהיא, בּמנין הנזכּר, השלישית בּתחוּם־זמנוֹ של הבּית השני, היתה תקוּפת זוֹהר אחרוֹנה שהעניק שׂר־הגוֹרל לבני־ישׂראל לפני שלקה אוֹר חייהם על אדמתם הם. בּאוֹתה תקוּפה זכה הבּית לבנינוֹ המפוֹאר שלפיו הוּא נקרא: הבּית בּירוּשלים, בּית המקדש שחידש הוֹרדוֹס. אך כּל אחד מן המלכים האלה, של השוֹשלת ההוֹרדוֹסית, לרבּוֹת הוֹרדוֹס עצמוֹ שזכה בּכינוּי „גדוֹל“, היוּ מלכי חסוּת, תלוּיים בּחסד קיסרי רוֹמא, וכל אוֹתם הימים עלוּלה היתה לבוֹא השעה, שבּה יחזרו בּהם הרוֹמאים ממתנתם הכּוֹזבת ויעשׂוּ את יהוּדה מוֹשבה שלהם, ויעמידוּ בּראשה פּקיד רוֹמאי, נציב עליוֹן. דברי ימי הוֹרדוֹס וּבניו נכללים בּכתבי יוֹספוּס.

התקוּפה הרביעית, האחרוֹנה: ימי המרד, מלחמה גלוּיה בּין ירוּשלים לרוֹמא, אחרית ירוּשלים, הריסת בּנין הוֹרדוֹס. סיוּמה בּתשעה בּאב, שנת שבעים למנינם. עד ראִיה לה, שרשם את עדוּתוֹ, יוֹספוּס.

הוֹרדוֹס מוֹצאוֹ מבּני־עשׂו. את ארץ אדוֹם7, מדרוֹמה של יהוּדה, כּבש בּזמנוֹ אחד מבּני־המכּבּים, יוֹחנן הוּרקנוֹס, סיפּחה למדינתוֹ וגייר את תוֹשביה. פּעם אחת מכנה יוֹספוּס את המלך הוֹרדוּס, בּשל מוֹצאוֹ, בשם „יהוּדי למחצה“, שכּן היה יהוּדי לפי דתוֹ. עוֹד סבוֹ של הוֹרדוֹס, אנטיפּטר, עלה לגדוּלה – היה נציב אדוֹם מטעם המלך החשמוֹנאי אלכּסנדר ינאי. אבי הוֹרדוֹס, אף שמוֹ אנטיפּטר, היה מקוֹרבוֹ של המלך הוּרקנוֹס השני וידידם של הרוֹמאים, והוּא שהכשיר את הקרקע לעליית בּנוֹ הוֹרדוֹס, שעתיד היה לרשת את מקוֹם המכּבּים־החשמוֹנאים. אנשי בּית אנטיפּטר נקראוּ, כּנהוּג בּין היהוּדים

בּימים וּבמקוֹמוֹת ההם, שמוֹת פּרטיים יוניים. השם הוֹרדוֹס, מלשוֹן הֵרוֹס, פּירוּשוֹ: בּן־גיבּוֹר.

אבי־הוֹרדוֹס והוֹרדוּס עצמוֹ ניצלוּ, כּמוֹתם כּרוֹמאים, לטוֹבתם הם את ריב האחים שפּרץ אחרי מוֹת החשמוֹנאית שלוֹמית, אשר שני בּניה, הוּרקנוֹס ואריסטוֹבּוּלוּס, רבוּ והתחרוּ זה בּזה. אנטיפּטר,

ואחריו הוֹרדוֹס, שירתוּ את הוּרקנוֹס, אך נעשׂוּ משוּם כּשרוֹנם הם וחוּלשתוֹ הוּא, יוֹרשיו בּעוֹדנוּ בּחיים, הוּא השליט לפי התוֹאר והם השליטים למעשׂה. בּן אריסטוֹבּוֹלוּס, שהוּדח מכּסאוֹ, התקשר עם הפּרסים, מרד בּדוֹדוֹ הוּרקנוֹס והצליח; גם שבה את הוּרקנוֹס, אך הוֹרדוֹס (אביו לא היה עוֹד בּחיים) השׂכּיל לברוֹח בּעוֹד מוֹעד. בּעזרת הרוֹמאים חזר הוֹרדוֹס וכבש את ירוּשלים, וזכה גם בּתוֹאר מלך. בּינתים פּרצה בּרוֹמא מלחמת אזרחים, והמנצח, הקיסר אַבגוּסטוּס, אישר את מלוּכת הוֹרדוֹס. אחרוֹני החשמוֹנאים אוֹ שמתוּ אוֹ שהוּמתוּ, והוֹרדוֹס נשאר יחידי, וּללא

מתחרה בּוֹ. הוּא גם בּא בּברית נישׂוּאים עם המשפּחה המלוּכנית רבּת־היחוּס; מרימי, אשתוֹ השניה, שנשׂא אוֹתה על אשתוֹ הראשוֹנה, אם בּכוֹרוֹ, היתה נכדתם של הוּרקנוֹס ואריסטוֹבּוּלוּס.

העם לא השלים עם מלכּוֹ החדש. רבּוּ מתנגדיו. חרדי הדת ראוּהוּ מתבּוֹלל בּתרבּוּת היונית, שצוּרוֹת הפּוּלחן האלילי המקוּבּל קרוֹבוֹת ללבּוֹ, עד שניסה כּאילוּ לאחדן בּאמוּנת ישׂראל המסוֹרתית; וקנאי הלאוּמיוּת לא סלחוּ לוֹ מה שהוּא תלוּי בּזרים, בּחסדה של רוֹמא. המכּבּים היוּ מזרע קוֹדש ואיחדוּ בּידיהם את המלוּכה והכּהוּנה הגדוֹלה, מה שאין כּן הוֹרדוֹס, שלא היה כּוֹהן, ועם זאת לא ויתר על זכוּת המלך להפקיד כּוֹהנים וּלשלחם. ואוּלם, לאחר שהתבּסס, ידע להגדיל את כּבוֹד ארצוֹ ואוּמתוֹ,ולא שעה לנתיניו בּין יאהבוּהוּ בּין ישׂנאוּהוּ. המקדש שבּנה בּירוּשלים היה פּאר זמנוֹ וּשמוֹ יצא למרחוֹק. יסד ערים, שיפּר ערים, בּנה מבצרים, מלך בּעוֹז. אך הרעה הגיעתוּ מתוֹך בּיתוֹ הוּא: הקרוֹבים לוֹ בּיוֹתר, נשי־המלך וּבני־המלך, זממוּ מזימוֹת שוֹנוֹת, סיבּכוּ והסתבּכוּ בּקשרים שוֹנים, וּלסוֹף ניתן עיקר התפקיד בּבית־המלך בּידי התליין, אשר ערף ראשים ולא הפלה בּין חפּים מפּשע וחוֹטאים מוּשחתים. אחרית בּית הוֹרדוֹס – מחזה־תוּגה, שלא רבּים דוּגמתוֹ.

ב    🔗

אם נרצה להבין יוֹתר את הקוֹרוֹת של הבּית השני בּכלל, ושל ימי הוֹרדוֹס בּפרט, מוּטב שנבּיט על התפּתחות ממשלת רוֹמא בּימים ההם, אשר יהוּדה וירוּשלים עתידוֹת היוּ להיוֹת קרבּן לה. עוֹד בּימי אביו של אנטיוֹכוֹס הרשע קנוּ הרוֹמאים בּראשוֹנה דריסת רגל בּאסיה הקטנה. כּמעט בּעת וּבעוֹנה אחת עם מרד המכּבּים לקחוּ הרוֹמאים את מַקדוֹניה, כּבשוּ – בּימי דוֹר אחד – את יון ונעשׂוּ אדוֹנים על העֵבר האירוֹפּי של הים התיכוֹן. מימי שלטוֹן המכּבּים ועד תחילת ימי הוֹרדוֹס עברוּ לרשוּתם לוּב וּמצרים מכּאן, סוּריה מכּאן. מחוּץ לשלטוֹנם נשארוּ אז הערבים (אשר מדינתם, בּדרוֹמוֹ של עבר־הירדן, נעשׂתה של הרוֹמאים בּימי הקיסר טראיאנוּס) וּמלכוּת פּרס (ששמרה על עצמאוּתה גם בּעתיד).

הימים שבּהם נעשׂתה רוֹמא ממעצמה אירוֹפּאית שליטת־עוֹלם, השׂוֹררת בּשלוֹש היבּשוֹת הידוּעוֹת בּימי קדם, היוּ גם ימי מלחמות אזרחים בּרוֹמא, ימי שקיעת הרפּוּבּליקה ויסוּד הקיסרוּת. בּמלחמוֹת הפּנימיוֹת

האלה הסתבּכוּ גם רוֹב המלכים והמדינאים שבּארצוֹת החסוּת של רוֹמא, ויש מהם שקיפּחוּ כּך גם כּתרם גם חייהם, כּגוֹן קליאוֹפּטרה מלכּת מצרים, ויש מהם שזכוּ, עם המלחמוֹת האלה, למה שזכוּ, כגוֹן הוֹרדוֹס, גיבּוֹר ספרנוּ.

בּימי המכּבּים הראשוֹנים היתה עוֹד יהוּדה מעצמה, אמנם קטנה אך עוֹמדת בּרשוּת עצמה. יהוּדה המכּבּי היה הראשוֹן שכּרת בּרית ידידוּת עם הרוֹמאים, כּי היה אוֹיב אחד להם – אנטיוֹכוֹס הסוּרי. חוֹזה הידידות חוּדש בּימי יהוֹנתן המכּבּי. שמעוֹן המכּבּי זכה לכך, שזקני רוֹמא יכּירוּ הכּרה רשמית בּעצמאוּת יהוּדה. בּתוֹקף ידידוּתם המסוֹרתית הזאת

בּין רוֹמא לבין ירוּשלים הוּכרחוּ הסוּרים, בּימי יוֹחנן הוּרקנוֹס,

להחזיר ליהוּדה את הערים יפוֹ וגזר. אך משחסל מצבּיא הרוֹמאים, פּוֹמפּיוּס, את סוּריה, נעשׂוּ הרוֹמאים לא בּעלי בּרית אלא מפקדי־בּרית ליהוּדה.

שני האחים החשמוֹנאים היריבים, הצעיר אריסטוֹבּוּלוּס והבּכוֹר הוּרקנוֹס, פּנוּ אחד אחד אל פּוֹמפּיוּס, בּבקשת עזרה איש נגד אחיו. פּוֹמפּיוּס הכריע לטוֹבת הוּרקנוֹס וכבש, כּאילוּ בּשמוֹ, את ירוּשלים, שאריסטוֹבּוּלוּס החזיק בּה. שטח שלטוֹנוֹ של הוּרקנוֹס הוּקטן, הרוֹמאים הכּירו בּוֹ כּבכּוֹהן גדוֹל, אך לא ניתן לוֹ התוֹאר מלך. אנטיפּטר, שריכּז למעשׂה את השלטוֹן האזרחי בּידיו, היה מן הנאמנים לפּוֹמפּיוּס ולנציגי רוֹמא שנתמַנוּ בּסוּריה וּבמזרח הקרוֹב בּכלל.

פּרצה מלחמת האזרחים בּרוֹמא, המלחמה בּין פּוֹמפּיוּס לבין יוּליוּס קיסר (ציסַר). משניצח ציסַר את פּוֹמפּיוּס, עזב אנטיפּטר את המנוּצח והלך אחרי המנצח, וּכשזה עבר, לאחר נצחוֹנוֹ, דרך סוּריה, העניק לוֹ תוֹאר רשמי שחסר עד כּה – אַפּיטרוֹפּוֹס, הינוּ נציב, על יהוּדה, וּכשניצח ציסַר ידע אַנטיפּטר למצוֹא חן בּעיני רוֹצחוֹ, קַסיוּס. אילוּלא

מיתתוֹ החטוּפה של אנטיפּטר (אחד מאוֹיבי נפשוֹ הרעיל אוֹתוֹ), יכוֹל והיה זוֹכה מטעם הרוֹמאים אפילוּ למלוּכה עצמה.

הוֹרדוֹס, כּמוֹתוֹ כּאביו, היטיב להבין טכסיסי המדיניוּת, ועבר כּמה פּעמים מן המחנה הנוֹפל אל המחנה הגוֹבר. התידד עם אַנטוֹניוּס שנעשׂה, לאחר מפּלת רוֹצחי ציסַר, מוֹשל המזרח. אמנם, הידידוּת הזאת נפגמה, בּאשמת קליאוֹפּטרה מלכּת מצרים, אשר אנטוֹניוּס עשׂה הרבּה לטוֹבתה,

מאהבתוֹ אוֹתה, והיא רצתה לספּח את יהוּדה כּוּלה למדינתה היא. אנטוֹניוּס ואוֹקטביינוּס, בּעוֹדם אנשים אחים, המליכוּ את הוֹרדוֹס, שהגיע כּפליט לרוֹמא, וּבעזרתם התקיפה של חיילים רוֹמאיים נעשׂה מלך. לאחר מפּלת אַנטוֹניוּס היה צפוּי לוֹ, איפוֹא, גוֹרל אדוֹניו; אך הוּא הקדים את הרעה, מיהר אל אוֹקטביינוּס יריב־אדוֹניו, והשׂכּיל לרכּוֹש לוֹ מלוֹא־אימוּנוֹ. נתאשר בּעמדתו כּמלך. תחוּם שלטוֹנוֹ הוּרחב. מאז ועד יוֹם מוֹתוֹ היה „מלך בּעל־בּרית“ של הרוֹמאים וידידוֹ המפוֹרש של אוֹקטביינוּס אַבגוּסטוּס, ראשוֹן קיסרי רוֹמא.

ג    🔗

אפיוֹ של הוֹרדוֹס אין חוֹלקים בּוֹ – הכּל דעתם אחת, שהיה פּיקח ואכזר. אבל ערכּוֹ כּמלך כּשם שהיוּ חוֹלקים עליו בּזמנוֹ כּך חוֹלקים עליו גם בּזמננוּ. טענת הפּרוּשים מכּאן והקנאים מכּאן, היא טענתם של רוֹב ההיסטוֹריוֹנים. תקוּפת הוֹרדוֹס, שלא כּתקוּפת המקרא, בּרוּרה לנוּ יפה יפה – האישים שפּעלוּ אז, וּבכללם הוֹרדוֹס שקבע את גוֹרל עמוֹ וארצוֹ בּימי שלטוֹנוֹ, ידוּעים לכל קמטי פּרצוּפיהם, ואין אגדה שתכפּר על חוּלשתם אוֹ רוֹע לבּם. וטוֹב הדבר, שנמסרה לנוּ על הוֹרדוֹס שפעת עוּבדוֹת וּדברים כּהוָיתם, ללא שמץ של יפּוּי, ונוּכל לראוֹתוֹ כּמוֹת שהוּא, על צלליו ואוֹרוֹתיו, כּי היה גם אוֹר בּתקוּפתוֹ, וּמן הדין שנדענוּ.

עמנוּאֵל בּן־גריוֹן



 

פּתיחה    🔗

א. קוֹרוֹת יְהוּדָה מִשִּׁיבַת צִיּוֹן עַד אַחֲרִית הַמַּכַּבִּים    🔗

א

בּשנה הראשוֹנה למלכוּת כּוֹרש מלך פּרס – היא השנה השבעים מאז גלוֹת בּני עמנוּ מארץ־מוֹלדתם לארץ־בּבל – ראה אלוֹהים כּלימת האוּמללים האלה וענים וריחם עליהם. קיים בּהם את הנאמר על־ידי ירמיהו הנביא8: עבדים יהיוּ לנבוּכדנאצר וּלבניו המלכים, עבדוּתם תארך שבעים שנה, ואז ישיב אוֹתם לארץ מוֹצאם, ואת בּית־המקדש יבנוּ כּבראשוֹנה ויזכּוּ בּאשרם כּמקדם.

ואמנם, העיר האלוֹהים את רוּח כּוֹרש, כּי יעביר מכתב בּכל אסיה לאמוֹר: כּה אוֹמר כּוֹרש המלך: „האל הגדוֹל עשׂני אדוֹן לתבל ויוֹשביה; ואני מאמין, כּי הוּא האלוֹהים אשר בּני ישׂראל עוֹבדים אוֹתוֹ. אף את שמי השמיע מקוֹדם על־ידי נביאיו9 ואמר כּי אני עתיד לבנוֹת את מקדשוֹ בּירוּשלים, בּארץ יהוּדה.“

כּוֹרש הכריז את כּרוּזוֹ לבני ישׂראל, וראשי שני השבטים יהוּדה וּבנימין יצאוּ מיד לדרך לירוּשלים. גם הלויים והכּוֹהנים עלוּ. רבּים, אמנם, נשארוּ בּבבל; לא רצוּ לעזוֹב את רכוּשם שרכשוּ שם. – –

* * *

לאחר שהתישבוּ בּירוּשלים – שם הקריבוּ את הקרבּנוֹת בּשפע ועבדוּ את עבוֹדת אלוֹהים בּהדר – יסדוּ את מדינתם על יסוֹד ממשל אצילים ושלטוֹן מעטים: הכּוֹהנים הגדוֹלים עמדוּ בּראש המדינה, עד שבּאוּ בּני החשמוֹנאים ונעשׂוּ מלכים.

ב

עם עלוֹת אלכּסנדר הגדוֹל על הארץ, כּבש את עזה10 וקרב לירוּשלים, מקוֹם שבת יַדוּס הכּוֹהן הגדוֹל. אך שמע ידוּס כּי המלך קרוֹב אל העיר, יצא לקראתוֹ עם הכּוֹהנים ועם האזרחים. המלך הוֹשיט את ימינוֹ לכּוֹהן הגדוֹל ונכנס לעיר בּלויַת היהוּדים. הוּא בּא אל המקדש, הקריב קרבּן לאלוֹהים וכיבּד את הכּוֹהן הגדוֹל ואת הכּוֹהנים בּמתנוֹת, כּראוּי למעמדם. הראוּ לוֹ את ספר דניאל ואת דבר הנבוּאה אשר בּוֹ11, כּי אחד מבּין היונים עתיד לבוֹא וּלהחריב את מלכוּת פּרס. ואמנם, האמין המלך בּדבר המסוּמן על ידי הנביא; שׂמח שׂמחה גדוֹלה ושלח את העם איש לביתוֹ.

אלכּסנדר הגדוֹל הרס את מלכוּת פּרס והשליט סדר בּארץ יהוּדה. עם מוֹתוֹ נתפּרדה הממלכה לחלקים רבּים. סליקוּס השתלט על בּבל ועל העמים שכניה; תלמַי בּן לָגוֹס זכה בּמצרים. המלכים האלה רבוּ זה עם זה, כּי כּל אחד ואחד רצה בּשלטוֹן הגמוּר; פּרצוּ מלחמות תדירוֹת, קרבוֹת קשים, הערים סבלוּ רוֹב סבל, ותוֹשבים רבּים נספּוּ בּקרבוֹת. המלך תלמַי התעלל ממש בּארץ סוּריה, שלֹא כּתארוֹ: המציל. הוּא שלכד את ירוּשלים, בּדרכי ערמה ומרמה. גם שבה עם רב בּהררי יהוּדה, בּגלילוֹת ירוּשלים ושוֹמרוֹן12, גם מאלה היוֹשבים בּהר־גריזים13, והגלה את כּוּלם למצרים.

עת מלוֹך אנטיוֹכוֹס הגדוֹל מבּית סליקוּס בּאסיה סבלוּ

היהוּדים הרבּה; בּארצם נעשׂוּ שַמוֹת. כּן קרה לתוֹשביה היהודּים של

חילת־סוּריה14. אנטיוֹכוֹס נלחם מלחמה ממוּשכת בּמלכי מצרים, בּתלמַי פילוֹפָּטוֹר וּבבנוֹ תלמי המכוּנה אֶפּיפנס; וּבין

אם ניצח, בּין אם נוּצח, בּאה עליהם אוֹתה הרעה, היוּ כאניה הנתוּנה בּסערה, והגלים דוֹחפים אוֹתה לכאן וּלכאן.

ג

ריב התגלע בּין ראשי היהוּדים בּיניהם לבין עצמם. – והימים ימי המלחמוֹת של אנטיוֹכוֹס, הנקרא אֶפּיפנס, ותלמַי הששי, מלחמוֹת על הרבּוֹנוּת בּסוּריה כּוּלה. אחד הכּוֹהנים הגדוֹלים, חוֹני, השתלט על יריביו וגירש את בּני טוֹביה מן העיר. בּני טוֹביה אלה בּרחוּ אל אנטיוֹכוֹס והתחננו לפניו, כּי יכבּוֹש את ארץ יהוּדה, והם יהיו לוֹ מוֹרי דרך. המלך נענה להם בּרצוֹן, כּי מכּבר זמם מסע כּזה; עלה בּעצמוֹ עם מיטב כּוֹחוֹתיו על ירוּשלים, הסתער עליה וכבש אוֹתה. אף בּזז את המקדש והפסיק את התמיד – לשלוֹש שנים וששה חדשים.

אך בּכל אלה לא די לוֹ, לאנטיוֹכוֹס; אמר עוֹד לכפּוֹת על היהוּדים שישאירוּ את ילדיהם לא־נימוֹלים ויזבּחו חזירים על המזבּח. אף אחד לא נכנע לגזירה, ועל כּן המית את הנכבּדים בּיוֹתר. בּיחוּד בּקכידס, מי שנתמַנה מטעם אנטיוֹכוֹס ראש המשמר, הרבּה להתעלל באוּמללים, עד שדחפם אל הנסיוֹן להתנקם בּוֹ.

אחד הכּוֹהנים, מַתתיהוּ בּן חשמוֹנאי, תוֹשב הכּפר מוֹדיעין15, הוּא שעמד על נפשוֹ, יחד עם כּל בּני־בּיתוֹ, חמשת בּניו; לקח חלף בּיד והמית את בּקכידס. אמנם, ירא את חיל־המצב החזק וּברח מיד אל ההרים; אבל לאחר שהתלקטוּ סביבוֹ רבּים מבּני העם, בּא רוּח חדש בקרבּוֹ. יצא לקרב, התנקש בּאוֹיב, נחל נצחוֹן בּמערכה נגד קציני אנטיוֹכוֹס וגירשם מארץ יהוּדה. מעשׂהוּ הטוֹב הקנה לוֹ את השלטוֹן: מתתיהוּ שיחרר את בּני עמוֹ מעוֹל הזרים, והם שבּחרוּ בּוֹ מרצוֹנם לראש. עם מוֹתו הנחיל את הממשלה לבנוֹ בּכוֹרוֹ יהוּדה.

יהוּדה חזה מראש, כּי אנטיוֹכוֹס לא ישקוֹט; לכן היטיב לאמן את חילוֹ. גם כּרת, הראשוֹן, בּרית ידידוּת עם הרוֹמאים. ואמנם אנטיוֹכוֹס פּרץ שנית לארץ, אך הוּכּה מכּה ניצחת ונהדף אחוֹר. יהוּדה, עוֹדנוּ נלהב מנצחוֹנוֹ זה על חיל־המצב שנשאר ולא סוּלק עדיין, גירש את חיילי האוֹיב מן העיר העליוֹנה אל תוֹך העיר התחתוֹנה ולכד את המקדש. טיהר את מקוֹם הקוֹדש והקיף את הבּית חוֹמת מגן. התקין כּלים חדשים לעבוֹדת־הקוֹדש, כּי הישנים נטמאוּ; בּנה מזבּח חדש וחידש את הקרבּנוֹת. ירוּשלים שוּב זכתה לבית מקדש כּלפנים.

יוֹרשוֹ היה יהוֹנתן. הוא שנהג את ענייני הממשלה בּזהירוּת רבּה. את שלטוֹנוֹ חיזק בּברית שכּרת עם הרוֹמאים. גם התפּייס עם אנטיוֹכוֹס הצעיר.

אחיו שמעוֹן שלט בּכבוֹד. כּבש כּמה ערים של השכנים, את גזר ואת יפוֹ ואת יבנה16; גם סילק את חיל המצב שנשאר עוד בּמצוּדתו (בּעיר התחתוֹנה) והרס את המבצר. נחל נצחוֹנוֹת מזהירים ונבחר כּוֹהן גדוֹל. שׂם קץ לשלטוֹן המקדוֹנים על יהוּדה, שלטוֹן שנמשך מאה ושבעים שנה.

ד

מששמע הוּרקנוֹס בּן שמעוֹן, כּי מת אנטיוֹכוֹס, ערך מיד מסע־קרב בּערי סוּריה; חשב – ואמנם מחשבתוֹ נתאמתה – כּי הן חסרוֹת מגינים המסוּגלים להתנגד לוֹ. הוּא גם כּבש את שכם17 ואת הר גריזים, מקוֹם שבת שבט הכּוּתים, שבּנוּ להם שם מקדש כּתבנית המקדש בּירוּשלים. וכן לקח בּכוֹח שתי ערים בּאדוֹם, את אדוֹריִם18 ואת מרֵאשה19. בּני אדוֹם כּוּלם נכנעו לוֹ; אך הרשה להם להשאר בּמדינתם, בּתנאי שיקבּלוּ עליהם מצוות המילה וירצוּ לחיוֹת לפי חוּקי היהוּדים. ואמנם, מתוֹך אהבתם לאדמתם, קיבּלוּ עליה מצוות המילה וּשאר מנהגי היהדוּת. לכן זכוּ מעתה להחשב אף הם יהוּדים.

לאחר מוֹת אביו (יוֹחנן הוּרקנוֹס) עשׂה בּנוֹ בּכוֹרוֹ אריסטוֹבּוּלוּס את השלטוֹן למלכוּת. הוּא הראשוֹן מבּית החשמוֹנאים אשר שׂם כּתר על ראשוֹ. אוֹתה שעה עברוּ מאז שיבת ציוֹן ארבּע מאוֹת ושבעים ואחת שנה וּשלוֹשה חדשים. אריסטוֹבּוּלוּס מת וימי מלכוּתוֹ שנה אחת בּלבד.

אלמנתוֹ של אריסטוֹבּוּלוּס, שמה שלוֹמית והיונים קוֹראים לה בּשם אלכּסנדרה, מינתה מבּין אחיו את ינאי למלך; הוּא הנקרא גם אלכּסנדר ונחשב לה ראוּי לתפקיד הזה, גם בּשל גילוֹ וגם בשל אָפיוֹ המתוּן.

בּאוֹתם הימים כּבר היוּ בּידי היהוּדים הרבּה ערים

מיסוֹדם של הסוּרים, האדוֹמים והצידוֹנים: על שׂפת הים – מגדל סטרטוֹן20 (קיסַריה), אַפּוֹלוֹניה21 (אַרסוּף), יפוֹ, יבנה, אשדוֹד22, עזה, אנתדוֹן23, רָפִיחַ24, רינוֹקוֹרוּרה25; בּגוּף הארץ – אדוֹריִם וּמרֵאשה אשר בּאדוֹם; ההרים כּרמל26 ותבוֹר27 והערים בּית־שאן28 וגדר29 אשר בּשוֹמרוֹן, גְבל30 31 וסליקיה32 בּגוֹלן33, חשבּוֹן34, מידבא35, לֶמבָּה36, חוֹרוֹנַיִם ואֶגלַיִם37, צוֹער38, גיא הקיליקים, פֶּלה39 (זוֹ נהרסה כּי התוֹשבים סירבוּ לקבּל את דת היהוּדים). וכן החזיקוּ בּכמה ערים חשוּבוֹת בּסוּריה, וגם אוֹתן החריבוּ.

אלכּסנדר מת בטרם הספּיק לגמוֹר את מלחמוֹתיו. שנוֹת מַלכוּתוֹ עשׂרים וּשתים. את ממשלוֹ הנחיל לאשתוֹ אלכּסנדרה (שלוֹמית); כּי סבוּר היה שהיהוּדים ישמעוּ לה בּרצוֹן, בּהיוֹתה מתעבת מעוֹמק נפשה כל אכזריוּת שהיא, והתנגדוּתה לכל הפרת חוֹק קנתה לה מכּבר את לבּוֹת בּני העם. היא ילדה לוֹ שני בּנים, הוּרקנוֹס ואריסטוֹבּוּלוּס. את הוּרקנוֹס מינתה כּוֹהן גדוֹל, כּי הוּא הבּכוֹר וּמטבעוֹ היה כּבד תנוּעה ולא היה עשׂוּי להפריע לה בּשלטוֹנה; אוּלם את אחיו אריסטוֹבּוּלוּס, הוּא הצעיר, הניחה בּחיי אזרח, כּי היה חם־מזג.

אלכּסנדרה מתה לאחר ששלטה תשע שנים והיא בּת שבעים ושלוֹש.

יוֹרש השלטוֹן היה הוּרקנוֹס, ואמנם לוֹ מסרה האם, בּעוֹדנה בּחיים, את המלוּכה; אבל אריסטוֹבּוּלוּס עלה עליו גם בּכוֹח וגם בּתבוּנה.



בּ. אַנְטִיפַּטֶר בֶּן אַנְטִיפַּטֶר    🔗

א.

הוּרקנוֹס היה לוֹ ידיד, אנטיפּטר שמוֹ, איש אדוֹמי. היה עשיר מאד, רב פּעלים מטבעוֹ ונוֹח להתמרד. היה אוֹיבוֹ המפוֹרש של אריסטוֹבּוּלוּס, וּלהוּרקנוֹס שמר אמוּנים.

לפי דברי ניקוֹלָאוּס איש דמשׂק היוּ אבוֹת אנטיפּטר מראשוֹני היהוּדים, ששבוּ מבּבל אל ארץ יהוּדה. ואוּלם הוּא אוֹמר זאת למען קנוֹת את לבּוֹ של הוֹרדוֹס, בּנוֹ של אנטיפּטר, שסוֹפוֹ מלך.

אנטיפּטר זה שמוֹ לראשוֹנה אנטיפּס, וגם אביו נקרא כּן. המלך אלכּסנדר ינאי ואשתוֹ מינוּ בּשעתם את אבי אנטיפּטר נציב ארץ אדוֹם; וּבכהוּנתוֹ זוֹ כּרת, כּפי שמוֹסרים, בּתשוּרוֹת רבּוֹת ויקרוֹת, בּרית

ידידוּת עם שכניו הערבים ועם בּני עזה ואַשקלוֹן40.

אנטיפּטר נשׂא אשה אחת מבּנוֹת ערב41 המיוּחסוֹת, שמה קיפּרוֹס42. היא ילדה לוֹ ארבּעה בּנים: את פצאֵל ואת הוֹרדוֹס, שסוֹפוֹ מלך ואחריהם את יוֹסף ואת פרוֹרא. גם בּת אחת ילדה לוֹ, ונקראה שלוֹמית. ואנטיפּטר קשרים לוֹ עם אנשי השלטוֹן בּכל המקוֹמוֹת, כּי נעשׂה ידידם וגם נהג לתת להם מתנוֹת. אך בּמיוּחד משך אליו את מלך הערבים, ונעשׂה קרוֹבוֹ, חוֹתנוֹ, ועל כּן בּפתחוֹ מלחמה עם אריסטוֹבּוּלוּס, שלח את ילדיו אל חצר מלך ערב, כּמקוֹם מקלט.

ב

האחים היריבים, אריסטוֹבּוּלוּס והוּרקנוֹס, התפּשרוּ

בּשעתם ואחת דעתם שלא להמיט על העם שוֹאה אשר אין לרפּאוֹתה עוֹד. לפי ההסכּם שבּיניהם תעבוֹר המלוּכה לידי אריסטוֹבּוּלוּס, והוּרקנוֹס יוַתר

לטוֹבת אחיו, אך ייהנה מכּל הכּבוֹד היאה לאחי המלך. בּמקדש, מקוֹם פּגישתם, התפּייסו לעיני כּל העם וחיבּקוּ איש את אחיו בּחיבּה רבּה. בּתוֹקף החלָטתם עבר אריסטוֹבּוּלוּס לדוּר בּארמוֹן המלך, ואוּלם

הוּרקנוֹס החל לגוּר בּבּית שהיה מקוֹדם של אריסטוֹבּוּלוּס ועתה נעשׂה רשוּתוֹ שלוֹ.

אך אנטיפּטר דיבּר על לב הוּרקנוֹס וּלסוֹף פּיתה אוֹתוֹ לברוֹח אל חרתת, מלך ערב, ושם לעשׂוֹת הכּל למען החזר לידיו את המלוּכה. וכן השפּיע אנטיפּטר על חרתת, שנתרצה לקבּל את הוּרקנוֹס בּסבר פּנים יפוֹת ויעזוֹר לוֹ בּשאיפוֹתיו. לאחר שהיטיב להכשיר את הקרקע אצל שניהם, התחמק בּלילה, יחד עם הוּרקנוֹס, מן העיר, נמלט אתוֹ על נפשוֹ והגיע בּשלוֹם לעיר המכוּנה פֶּטרה43, היא בּירת ארץ ערב. שם הפקיד את הוּרקנוֹס בּחסוּתוֹ של חרתת ושידל את המלך גם בּדברים גם בּתשוּרוֹת רבּוֹת, עד שנענה להם. חרתת שלח להוּרקנוֹס כּוֹח צבאי מספּיק, להשיב לידיו את המלכוּת. אריסטוֹבּוּלוּס לא יכוֹל לעמוֹד בּפניו, וּכבר בּהתנגשוּת

הראשוֹנה נוּצח.

אבל בּאוֹתה שעה הגיע המצבּיא הרוֹמאי סקַוּרוּס לארץ; כּי פּומפּיוּס שלח אוֹתוֹ לסוּריה, וּמששמע על התפּתחוּת־הענינים ביהוּדה מיהר לבוֹא שמה, על דעת עצמוֹ, כּאדם הקוֹפץ על מציאה. שני האחים שלחוּ אליו שליחים. אך אריסטוֹבּוּלוּס מסר לוֹ, על ידיהם, גם שלוֹש מאוֹת כּכּרי כּסף, והן שהכריעוּ את הכּף לזכוּתוֹ. סקַוּרוּס לקח את הכּסף ואיים על הוּרקנוֹס ועל הערבים, שאם אינם רוֹצים בּהתערבוּתוֹ של פּומפּיוּס, אל יעזוּ לעמוד בּדרישתם. חרתת אחזתוּ חרדה, יצא את ארץ יהוּדה וחזר לפילדלפיה44.

הערבים עזבוּ את הוּרקנוֹס ואנטיפּטר לנפשם, ותלוּ את תקותם בּעזרת הצד־שכּנגד. פּוֹמפּיוּס הגיע לדמשׂק, והשנים נסעוּ אליו וּביקשוּ את עזרתוֹ. לא נתנוּ מתנוֹת; סמכוּ על צדקם בּלבד. בּיקשוּ שיגנה את מעשׂה האלמוּת של אריסטוֹבּוּלוּס ויחזיר אל כּסא המלוּכה את האיש הראוּי לוֹ גם לפי אָפיוֹ וגם לפי שנוֹתיו – את הוּרקנוֹס. – – –

ג

לאחר כּיבּוּש ירוּשלים והריסת חוֹמתה ציוה פּומפּיוּס לטהר את המקדש וּלחדש את הקרבּנוֹת. הוּרקנוֹס נעשׂה על ידוֹ מה שהיה מראש: כּוֹהן גדוֹל; כּי הוּרקנוֹס נאמן לוֹ בּיוֹתר, בּמשך כּל ימי המצוֹר, גם השפּיע על עם הארץ, שלא יצא להלחם לצד אריסטוֹבּוּלוּס. כּיאוּת למנהיג מוּשלם, השקיט פּומפּיוּס את העם שנשמע לוֹ יוֹתר מאהבה מאשר מיראה. אך עם זאת הטיל מס על הארץ ועל בּני ירוּשלים.

ד

לאחר מוֹת פּוֹמפּיוּס שינה אנטיפּטר את עמדתוֹ ושירת את ציסר. אוֹתה שעה הסיע מתרדת איש פּרגמוֹן45 את צבאוֹתיו דרך יהוּדה למצרים; רצה לבוֹא לעזרת ציסר, אך נעצר בּדרך, בּאשקלוֹן, כּי לא נתנוּ לוֹ בּני המקוֹם לעבוֹר בּמעברים שעל יד פֶּלוּסיוֹן46. והנה אנטיפּטר השפּיע על ידידיו הערבים שיצאוּ לעזרת מִתרדַת, וגם הוּא עצמוֹ מיהר לבוֹא אליו ואתוֹ שלוֹשת אלפים חיילים יהוּדיים על נשקם. מראה חיל העזר העצוּם הזה חיזק את לבּוֹ של מתרדת; מיד פּתח בּמצוֹר על פּלוּסיוֹן – שתוֹשביה לא נתנוּ אוֹתו לעבוֹר בּה בּשלוֹם – ולכד אוֹתה. גם בּשעת הנצחוֹן הזה הצטיין אנטיפּטר בּמיוּחד; הוּא הראשוֹן שפּרץ את החוֹמה, בּאוֹתה הגזרה שהקצוּ לוֹ, הוּא

וגדוּדיו.

פּלוּסיוֹן נכבּשה, אך הצבא נעצר שנית, בּאמרוֹ לעבוֹר את השטח המכוּנה על שמוֹ של חוֹניוֹ; הפּעם עיכּבוּהוּ יהוּדי מצרים. ושוּב ידע אנטיפּטר להשפּיע על המסרבים, והם לא זוֹ בּלבד שחדלוּ להתנגד למסע, אלא גם המציאוּ לצבא את ההספּקה הדרוּשה לוֹ. מעתה הצטרפוּ גם תוֹשבי מוֹף47 למתרדת מרצוֹנם. הוּא עבר מסביב לדלתה של הנילוּס וּבא בּקרב עם המצרים הנשארים; מקוֹם המערכה הוּא הנקרא בּשם: מחנה היהוּדים. בּקרב זה נשקפה סכּנה חמוּרה למצבּיא עצמוֹ ולאגף הימני של צבאוֹ; אבל אנטיפּטר הציל אוֹתוֹ, כּי הוּא, בּעמדוֹ בּראש האגף השׂמאלי, התגבּר קוֹדם כּל על גדוּדי האוֹיב אשר ממוּלוֹ ואחרי כן הסתער על רוֹדפי מתרדת, הרג רבּים מהם ואת הנשארים הניס לחלוּטין, עד שכּבש אף את המחנה שלהם. כּך ניצל מתרדת שלא כּצפוּי; וּללא קנאה העיד בּפני ציסר על גבוּרת אנטיפּטר.

וציסר ידע לעוֹרר את אנטיפּטר, שיסכּין יוֹתר לשרתוֹ; כּי אמנם הפליג בּשבחוֹ וגם הניח לוֹ מקוֹם שיתלה בּוֹ תקווֹת. בּכל הנסיוֹנוֹת האלה הצטיין אנטיפּטר כּלוחם אמיץ הנכוֹן להקריב את נפשוֹ בּכל שעה. הוּא נפצע פעּמים הרבּה, וּבכל גוּפוֹ ניכּרים היוּ סימני גבוּרתוֹ.

בּשוּב ציסר ממצרים, שבּה סידר את עניני המדינה והשקיט אוֹתה, עבר את הארץ בּדרכּוֹ לסוּריה. אוֹתה שעה העניק לאנטיפּטר את הנתינוּת הרוֹמאית ואת הזכוּת להיוֹת פּטוּר מתשלוּם מסים. הכּבוֹד

שכּיבּדוֹ בּוֹ והחיבּה שהראה לוֹ עשׂוּ את אנטיפּטר נוֹשׂא לקנאה. גם ציסר חזר ואישר את הוּרקנוֹס כּכוֹהן גדוֹל; אף זה נעשׂה בּשל זכוּיוֹת אנטיפּטר וּכהכּרת טוֹבה לוֹ.

ה

אוֹתוֹ זמן נמצא בּרוֹמא אַנטיגוֹנוּס, בּנוֹ של אריסטוֹבּוּלוּס (שמת אוֹ הוּמת בּינתים), והוּא בּיקש לראוֹת את פּני ציסר ונעשׂה, בּעל כּרחוֹ, גוֹרם לעלייתוֹ הנוֹספת של אנטיפּטר. אנטיגוֹנוּס

התחיל מקטרג על הוּרקנוֹס ואנטיפּטר. שניהם, אמר, גירשוּ אוֹתוֹ ואת אחיו, שלא כּחוֹק, מארצם וּמוֹלדת, אף התעללוּ בּעמם מתוֹך יהירוּת־לב; וּמה ששלחוּ צבא־עזר למערכת מצרים, לא עשׂוּ כּי אם מיראתם פּן ייענשוּ על אשר היוּ מקוֹדם אוֹיביו של ציסר, וּמרצוֹנם להיוֹת נקיים מידידוּתם לפּוֹמפּיוּס…

לשמע הקטרוּג הזה קרע אנטיפּטר את בּגדיו מעליו והראה את פּצעיו הרבּים. קרא ואמר: „אין צוֹרך להוֹכיח בּמלים את נאמנוּתי לציסר; גם כּי אחריש, יצעק בּשׂרי ויעיד. אך תמה אני על אנטיגוֹנוּס זה, שהוּא בּן לאיש אשר היה אוֹיב הרוֹמאים. מאביו זה ירש את רוּח המרד והבּגידה, והנה הוּא מעז להלשין על אחרים בּפני שליט הרוֹמאים וּמנסה ליהנוֹת מטוֹבתם, בּעוֹד אשר די לוֹ לשׂמוֹח על אשר נשאר בּחיים בּכלל…“

ציסר שמע את הדברים וגזר: הוּרקנוֹס הוּא הראוּי בּיוֹתר לכּהוּנה הגדוֹלה, ואוּלם אנטיפּטר יקבּע בּעצמוֹ מה חלק של השלטוֹן הוּא רוֹצה בּוֹ. אנטיפּטר ענה, כּי המכבּד יוֹאיל לציין את היקף הכּבוֹד. אז מינהוּ ציסר אַפּיטרוֹפּוּס48 על ארץ יהוּדה ונתן לוֹ רשוּת להקים את חוֹמוֹתיה ההרוּסוֹת של עיר מוֹלדתוֹ49. את הפּקוּדוֹת האלה ציוה ציסר לחרוֹת על לוּח, שתהיינה למשמרת בּקפּיטוֹליוּם אשר בּרוֹמא – זכּרוֹן לצדקתוֹ של ציסר ולמידוֹתיו הטוֹבוֹת של אנטיפּטר גם יחד.

אנטיפּטר ליוה את ציסר עד צאתוֹ מארץ סוּריה. חזר לארץ יהוּדה, והדבר הראשוֹן שעשׂה: הקים את חוֹמוֹת הבּירה שנהרסוּ בּימי פּוֹמפּיוּס. אחרי זה סייר את הארץ, וּבאשר פּרצוּ מהוּמוֹת דיכּאן.



 

פּרק ראשוֹן: הוֹרְדוֹס וְהוּרְקָנוֹס    🔗

א. לפני הסנהדרין    🔗

אנטיפּטר השליט סדר בּארץ לפי ראוּת־עיניו. הוּא הכּיר, כּי הוּרקנוֹס חלש מדי ואינוֹ מוּכשר למלכוּת. לכן מינה את בּנוֹ בּכוֹרוֹ פצאֵל מצבּיא על ירוּשלים והסביבה. את בּנוֹ השני, הוֹרדוֹס, שלח כּמצבּיא לגליל. אמנם הוֹרדוֹס היה עוֹד צעיר לימים, אך בּן עשׂרים וחמש50, אבל גילוֹ לא היה בּעוֹכריו, כּי היה בּעל תכוּנה נאצלה ועז־נפש, גם ניתן לוֹ להראוֹת מיד את אוֹמץ־לבּוֹ. בּאוֹתם הימים עבר אחד לוֹחם חָפשי51, שמוֹ חזקיהוּ, עם פּלוּגתוֹ החזקה בּגבוּלוֹת סוּריה, והוֹרדוֹס נלחם בּהם והרג את מנהיגם ורבּים מאנשיו. מעשׂהוּ זה הקנה לוֹ כּבוֹד בּקרב העם הסוּרי; כּי מכּבר רצוּ להפּטר מן הפּלוּגוֹת האלה, והנה פּינה מהן את ארצם. בּכּפר וּבעיר שיבּחוּהוּ, כּי השיב למדינה שלוֹמה וּבטחוֹנה. כּך נוֹדע שמוֹ

לטוֹבה גם לסֶכּסטוּס ציסר, נציב רוֹמא בּסוּריה בּימים ההם, והוּא ממשפּחת ציסר הגדוֹל.

ואוּלם אין הצלחה בּלא קנאה. מכּבר נשׂא הוּרקנוֹס בּחוּבּוֹ צער על השבח הרב שזכוּ לוֹ שני הבּחוּרים, פצאל והוֹרדוֹס, וּביחוד הצטער על גבוּרת־הוֹרדוֹס, שמצא לוֹ גם כּרוֹזים שידעוּ לעשׂוֹת כּנפים לכל מעשׂה וּמעשׂה שלוֹ. יתר על כּן, דיבּרוּ על לבּוֹ, מדי יוֹם בּיוֹמוֹ, אנשי־החצר, מלשינים, אשר פּקחוּתם הרבּה של אנטיפּטר ושל בּניו היתה כּצנינים בּעיניהם, וטענוּ לפני הוּרקנוֹס לאמוֹר: למעשׂה, מסר המלך לאנטיפּטר וּלבניו את הממשלה והוּא עצמוֹ נשאר ללא כּל כּוֹח־שלטוֹן ואין לוֹ אלא השם מלך בּלבד; עד מתי ישלה את עצמוֹ ויוֹסיף לגדל מלכים שיקוּמוּ נגדוֹ? הלא שנים אלה כּבר חדלוּ להתחפּשׂ כּסתם אפִיטרוֹפּסים, והם כּשליטים ממש, ואוֹתוֹ, את הוּרקנוֹס, דחוּ לקרן זוית. הרי הוֹרדוֹס הרג, ללא פּקוּדה – אם בּעל־פּה אם בּכתב – אנשים רבּים, שלא כּחוֹק היהוּדים. לכן חייב הוֹרדוֹס, אם בּאמת דינוֹ עוֹדוֹ כּדין נתין ולא כּדין מלך, להתיצב לפני בּית־משפּט וּלהתנצל בּפני הוּרקנוֹס, על שעבר על האיסוּר להוֹציא להוֹרג בּלא פּסק־דין.

הדברים השפּיעוּ על הוּרקנוֹס. חרוֹן אפּוֹ גבר, לאחר ששמע את יללת אמהוֹת האנשים שהרגם הוֹרדוֹס: הנשים התאספוּ יוֹם יוֹם בּבית המקדש ודרשוּ מאת המלך וּמאת העם שיביאוּ את הוֹרדוֹס לפני הסנהדרין, ויתן לפניהם דין וחשבּוֹן על מעשׂיו. הוּרקנוֹס נענה להן וּפקד על הוֹרדוֹס שיוֹפיע ויצטדק בּפני מקטרגיו. ואמנם, הוֹרדוֹס התיצב. אך, לפי עצת אביו, לא בּא כּאיש פּרטי, בּגפּוֹ, כּי אם בּלוָית משמר של שוֹמרי־ראש שיגנוּ עליו. לאחר שסידר את עניני הגליל כטוֹב בּעיניו הלך למקוֹם המשפּט, הוּא וּמספּר אנשים שנראוּ לוֹ מספּיקים להבטיח לוֹ את חייו. לא רצה לאיים על הוּרקנוֹס וּלהביא פּלוּגה גדוֹלה בּיוֹתר, אך גם לא חפץ להיוֹת עזוּב לנפשוֹ וּללא כּל מגן.

אך הוֹפיעוּ הוֹרדוֹס ושוֹמריו לפני הסנהדרין, נבהלוּ הכּל. אף אחד מאלה שקיטרגוּ עליו לפני בּוֹאוֹ, לא הרהיב עוֹז בּנפשוֹ לקוּם כּנגדוֹ. עמדה דממה גמוּרה; לא ידעוּ מה יעשׂוּ. אוֹתה שעה עמד אחד על רגליו, שמעיה שמוֹ; איש ירא־אלוֹהי ורחוֹק מכּל יראת בּני־אדם. פּתח את פּיו ואמר: „אישים שוֹפטים ואדוֹני מלכּי! לא אני ולא כּל אחד אחר בּכם לא ראינוּ מעוֹדנוּ, כּי הנקרא לעמוֹד לפני בּית המשפּט שלנוּ יעז להתיצב פּה כּאשר התיצב האיש הזה. כּל הנקרא על ידי הסנהדרין להשיב על האשמוֹת, יבוֹא לפנינוּ שפל־רוּח, וסימני פּחדוֹ ניכּרים בּוֹ, אף ישתדל לעוֹרר רחמים, ילבּש בּגד־אבל, לא יגזוֹז את שׂער ראשוֹ. ואוּלם זה האיש החביב הוֹרדוֹס, אשר מאשימים אוֹתוֹ בּאשמה כּבדה, אשמת־רצח, ניצב לפנינוּ מוּלבּש בּגדי ארגמן, ראשוֹ מקוּשט ושׂערוֹתיו עשׂוּיוֹת, וּסביבוֹ אנשים נוֹשׂאי־נשק, נכוֹנים להמיתנוּ אם נדוּן אוֹתוֹ לפי הדין, וּמצוּוים להציל אוֹתוֹ, האוֹנס את הדין. אבל אין אני רוֹצה להאשים את הוֹרדוֹס, על אשר יחשוֹב את תוֹעלתוֹ הפּרטית גדוֹלה מן החוֹק, כּי אם נגדכם טענתי ונגד המלך, המרשים לוֹ להתנהג כּכה ללא עוֹנש. אך דעוּ לכם, כּי אין גדוֹל כּאלוֹהים; וזה האיש הוֹרדוֹס, שאתם מתכּוֹננים עתה בּעזרת המלך לזכּוֹתוֹ בּדין, עוֹד עתיד להטיל עוֹנש גם עליכם וגם על המלך“. כּזאת דיבּר, ואמנם הגיע יוֹם וידעוּ כּי מדבריו לא נפל דבר ארצה.

בּינתים הריץ סֶכּסטוּס ציסר, מוֹשל סוּריה, מכתב אל הוּרקנוֹס ודרש מאתוֹ לבטל מיד את דינוֹ של הוֹרדוֹס; גם איים עליו בּענשים, אם לא ישמע לוֹ. אבל הוּרקנוֹס שנוֹדע לוֹ כּי השוֹפטים מתכּוונים לגזוֹר מיתה על הוֹרדוֹס, דחה את המשפּט למחרת היוֹם. בּה בּשעה שלח בּחשאי שליח להוֹרדוֹס ויעץ לוֹ לעזוֹב את העיר מיד, ולא להמיט עליו את הסכּנה הזאת. כּן התחמק הוֹרדוֹס מבּעוֹד מוֹעד. יצא לדמשׂק והעמיד פּנים כּבוֹרח מפּני המלך. אוּלם בּהגיעוֹ אל סכּסטוּס, והוּא בּמקוֹם בּטוּח, לא הכחיש עוֹד, כּי לא יוֹפיע שנית לפני הסנהדרין, אף אם יקראוּהוּ.

אנשי הסנהדרין נמלאוּ רוֹגז וטינה. מהם שהשתדלוּ להוֹכיח להוּרקנוֹס, כּי בּסוֹף הדבר הוּא שיפסיד הכּל. ואמנם, ההכּרה הזאת לא נסתרה גם ממנוּ, אבל לא ידע מה יעשׂה לסכּל את ההתפּתחוּת הזאת. חסר־אוֹנים היה ואוֹבד־עצוֹת.

ב. מסע ראשוֹן לפני ירוּשלים    🔗

סכּסטוּס מינה את הוֹרדוֹס נציב על חילת־סוּריה, לאחר שקיבּל ממנוּ תשלוּם המינוּי הזה. הוּרקנוֹס נמלא פּחד: שמא יצא הוֹרדוֹס להלחם בּוֹ. והיה יסוֹד לחשד. כּי הוֹרדוֹס כּעס מאד על פּסק־הדין, שאמרוּ להוֹציא עליו, ואסף צבאוֹ למסע. בּא עם חייליו לפני שערי ירוּשלים, וכוָנתוֹ בּרוּרה: להוֹריד את הוּרקנוֹס מכּהוּנתוֹ.

כּבר אמר לקיים רצוֹנוֹ, אך אביו ואחיו עיכּבוּהוּ. הם הקדימוּ אוֹתוֹ, מיהרוּ אליו והשקיטוּ את כּעסוֹ; דיבּרוּ על לבּוֹ ואמרוּ לוֹ: „הסתפּק בּמידת־נקמה זוֹ שהראית לוֹ את כּוֹחך ואיימת עליו; אך למעשׂה חמוֹל על מלך אשר בּימי שלטוֹנוֹ דוקא הגעת לעצמה כּזאת. כּי תכעס על אשר הזמינוּך למשפּט, יהיה לך סיפּוּק שאמנם זוּכּית; אל תשלם רעה תחת רעה, יתר־על־כּן: אל תיראה כּפוּי־טוֹבה לגבּי מי שנתן לך להציל את נפשך. שׂים גם אל לבּך, כּי בּידי האלוֹהים מערכוֹת המלחמה, הוּא השוֹפט הנאמן. ודע, כּי עיווּת הצדק יפר כּוֹחוֹ של הצבא העצוּם בּיוֹתר. לכן אין נצחוֹן גמוּר צפוּי לך בּמלחמה זוֹ: כּי תצא לקרב נגד מלך אשר יחד אתוֹ גדלת, ואשר גמל לך טוֹבוֹת רבּוֹת, ואף פּעם לא עשׂה לך רעוֹת. ואך בּמקרה זה, בּוֹ השפּיעוּ עליו יוֹעצים רשעים, אמר לגרוֹם לך לא יוֹתר מצל של עוול“.

הוֹרדוֹס הטה אוֹזן לנימוּקים האלה ועצר בּרוּחוֹ. מחשבתוֹ היתה: הפּעם די שהראיתי לעם את כּוֹחי, ואשר לתקווֹתי – סוֹפן להתקיים.

ג. רצח אנטיפּטר ונקמת דמוֹ    🔗

בּימים ההם פּרצה בּרוֹמא אוֹתה מלחמת האזרחים הגדוֹלה, שבּאה בּעקבוֹת רצח ציסר. בּרוּטוּס וקַסיוּס קשרוּ קשר נגד ציסר והרגוּהוּ. ימי שלטוֹנוֹ – שלוֹש שנים ושבעה חדשים. הרצח הזה גרם מהוּמה; אנשי השלטוֹן התגרוּ זה בּזה: כּל אחד ואחד טיפּח בּחוּבּוֹ תקווֹת אישיוֹת וּמשוּם כּך נספּח, לשם תוֹעלתוֹ הוּא, לסיעה אחת אוֹ אחרת. קסיוּס פּנה לסוּריה; רצה למשוֹך אל צדוֹ את הגדוּדים, שחנוּ ליד העיר אפמיה52. בּראש חייליו עבר דרך כּל המדינה והטיל מסים על הערים וגבה אוֹתם – בּשיעוּר שהיה למעלה מיכלתן.

גם ליהוּדים נתן פּקוּדה, שיסלקוּ לוֹ כּסף. תשלוּם־מס של שבע מאוֹת כּכּר53 הוּטל עליהם. איוּמי קסיוּס הפחידוּ את אנטיפּטר וציוה על בּניו – פצאל והוֹרדוֹס – ועל מספּר אנשי אימוּנוֹ, להמציא בּהקדם את הסכוּם. בּין הממוּנים על הגבייה היה גם אחד בּשם מָלִיךְ, בּעצם איש ריבוֹ של אנטיפּטר, אבל לא היתה לוֹ בּרירה שלא להשתמש בּוֹ.

הראשוֹן מסר הוֹרדוֹס את המכסה שלוֹ, מס של מאה כּכּר שהוּטל על הגליל; ועל ידי זה גם פּייס את קסיוּס, גם קנה את לבּוֹ. ואילוּ את יתר הגוֹבים גינה בּשל אי־זריזוּתם, ועליהם ועל הערים ניתכה חמתוֹ של קסיוּס.

והנה קמוּ ציסר הצעיר ואנטוֹניוּס להלחם נגד בּרוּטוּס וקסיוּס. אז גייס קסיוּס, יחד עם מוּרקוּס, חיילוֹת בּסוּריה. שניהם התחשבוּ בּעוּבדה, כּי הוֹרדוֹס המציא להם חלק הגוּן של האמצעים הדרוּשים לכך, וּמינוּהוּ נציב סוּריה כּוּלה, גם סיפּקוּ לוֹ חיל רגלים וּפרשים. וכן זכה מפּי קסיוּס להבטחה: משתגמר המלחמה ייעשׂה גם מלך על יהוּדה. אבל המזל גרם, כּי אוֹתה העצמה ואוֹתה התקוה שהוֹרדוֹס זכה להן תהיינה לרעת אנטיפּטר וּתחישינה את קצוֹ.

אך יצא קסיוּס מארץ יהוּדה, וּמָלִיך הנזכּר התחיל אוֹרב לאנטיפּטר וּלבקש את מוֹתוֹ. כּי מליך אמר בּזה להחזיר להוּרקנוֹס את בּטחוֹנוֹ. יוֹם אחד סעדוּ שניהם, אנטיפּטר וּמליך, אל שוּלחן הוּרקנוֹס. אבל מליך נתן שוֹחד בּידי שׂר־המשקים, והלה שׂם רעל לתוֹך כּוֹסוֹ של אנטיפּטר. אך בּוּצע הרצח וּמליך השתלט, בּעזרת אנשים מזוּינים, על העיר כּוּלה. כּך נפל אנטיפּטר קרבּן לרשעתוֹ של זה, הוּא אשר היה איש־מעשׂה להפליא, ידע לנהוֹג מדינה, גם היה המקנה להוּרקנוֹס את שלטוֹנוֹ והשוֹמר עליו.

המוֹני העם חשדוּ בּמליך, האשימוּהוּ שהרעיל את האיש ושׂנאתם בּערה בּהם; אבל הוּא ידע להרגיע אוֹתם. הכחיש את המעשׂה לחלוּטין, וּבוֹ בּזמן עשׂה הכּל להגבּיר את כּוֹחוֹ. אסף סביבוֹ חיילים נוֹשׂאי נשק. כּי ידע מראש: הוֹרדוֹס לא ישקוֹט. ואמנם, הוֹרדוֹס הוֹפיע מיד בּראש חייליו, לנקוֹם את נקמת אביו. אך פצאל יעץ להוֹרדוֹס, שלא יצא בּגלוּי נגד מליך, כּי חשש, פּן יסית בּהם מליך את העם. לכן נתרצה הוֹרדוֹס – למראית עין, ־ לתת לאיש לבוֹא אליו וּלהצטדק. ואת אביו הביא לקבוּרוֹת בּרוֹב פּאר.

בּינתים פּרצוּ מהוּמוֹת בּשוֹמרוֹן, והוֹרדוֹס מיהר לשם

והשיב את הסדר בּעיר על כּנוֹ. התקרבוּ ימי חג השבוּעוֹת, והוֹרדוֹס אמר לשוּב עם חייליו לירוּשלים. אך מליך ירא מפּניו ושידל את הוּרקנוֹס, שיפקוֹד על הוֹרדוֹס: אל־נא יכניס את הזרים לעיר, כּי התוֹשבים התקדשוּ לקראת החג. אבל הוֹרדוֹס לא התחשב בּדבר, לא בּנימוּק הפּקוּדה ולא בּכבוֹד מפקדה – ונכנס לעיר, בּשעוֹת הלילה. שוּב הלך מליך לקראתוֹ ועשׂה את עצמוֹ כמבכּה את אנטיפּטר. הוֹרדוֹס התאפּק והסתיר מפּניו את דעתוֹ האמיתית; אך בּוֹ בּזמן שלח מכתב אל קסיוּס, ששׂנא את מליך מאז, וקבל מרה על רצח אביו.

קסיוּס היטיב להכּיר את אפיוֹ של מליך. לכן השיב על מכתב הוֹרדוֹס: „עליך לדרוֹש את דם אביך מידי רוֹצחוֹ“. לא הסתפּק בּכך וּפקד בּחשאי על ראשי הגדוּדים הרוֹמאים בּצוֹר54, שיבוֹאוּ לעזרת הוֹרדוֹס העוֹמד לעשׂוֹת דין בּיריבוֹ. בּינתים כּבש קסיוּס

את העיר לוֹדקיה. מכּל המקוֹמוֹת בּאו האנשים לכבּדוֹ, וּבידיהם זרי־נצחוֹן וּמתנות כּסף בּשבילוֹ. הוֹרדוֹס חשב, כּי גם מליך יבוֹא לשם, ואזי תשׂיגהוּ הנקמה. מליך נמצא אוֹתה שעה לא רחוֹק מצוֹר אשר בּפיניקיה55 56, וראה את הנוֹלד. הוּא ניסה לפרוֹץ לצוֹר, לשחרר את בּנוֹ שהוּחזק שם כּבן־תערוֹבת וּלמהר לצאת לארץ יהוּדה; מחשבתוֹ היתה: בּשעה שקסיוּס עסוּק כּוּלוֹ בּמסעוֹ נגד אנטוֹניוּס, יעוֹרר הוּא מרד בּעם ויעלה עצמוֹ לשלטוֹן. אבל הגוֹרל הכשיל את מזימתוֹ. הוֹרדוֹס הבין לכוָנוֹתיו מבּעוֹד מוֹעד; שלח לתוֹך העיר אחד מעבדיו וּבידיו שתי פּקוּדוֹת: אחת גלוּיה, להכין סעוּדה, שאליה הזמין את כּל ידידיו, ואחת נסתרת, כּי ראשי הגדוּדים יצאוּ לקראת מליך, אחד אחד סכּינוֹ בּידוֹ, ויעשׂוּ בּוֹ כאשר יעשׂוּ. האנשים נשמעוּ לוֹ, יצאוּ כּאילוּ לקבּל את פּני מליך, פּגעוּ בּוֹ בּמקוֹם סמוּך לעיר והרגוּהוּ.

מששמע הוּרקנוֹס את השמוּעה הזאת, נפעם ונבעת וּלרגע ניטל כּוֹח דיבּוּרוֹ, אך התאוֹשש בּמקצת ושלח לשאוֹל את הוֹרדוֹס מה קרה וּמי הרג את מליך. אחד השׂרים הרוֹמאים ענה לוֹ: „קסיוּס פּקד ואנחנוּ עשׂינוּ“. על זאת השיב הוּרקנוֹס: „וּבכן הציל קסיוּס גם את חיי וגם את חיי המוֹלדת, בּגזרוֹ את המוות על מי שאמר להתנקש גם בּי וגם בּה“. אמנם, לא בּרוּר הדבר, אם אמר הוּרקנוֹס את הדברים האלה לפי תוּמוֹ אוֹ מתוֹך פּחד. הוֹרדוֹס, מכּל מקוֹם, עשׂה את נקמתוֹ בּמליך.

ד. גירוּש יריבים. אירוּסין.    🔗

אך עזב קסיוּס את ארץ סוּריה, וּמרד חדש פּרץ בּירוּשלים. אחד וּשמוֹ הֶלִיכְּס התקוֹמם נגד פצאל ואמר לנקוֹם בּוֹ את דם מליך. הוֹרדוֹס נמצא אוֹתה שעה אצל הנציב הרוֹמאי פאבּיוּס בּדמשׂק; אמר למהר לעזרת אחיו, אבל מחלה עצרתוּ. בּינתים התגבּר פצאל בּעצמוֹ על הליכּס. הוּרקנוֹס תמך בּהליכּס, וּבגלל זה נזף בּוֹ פצאל; וכן נתן הוּרקנוֹס לאחיו של מליך – שמוֹ לא פּוֹרש – להשתלט על המצוּדוֹת, בּיניהן על החזקה שבּכוּלן, על מצדה.

אבל אחי מליך לא יכוֹל היה לעמוֹד בּפני כּוֹחוֹ הרב של הוֹרדוֹס. הלה אך חזר לאיתנוֹ וחזר ולכד את המבצרים אחד אחד. ורק לאחר שיריבוֹ חילה את פּניו ממש, נתן לוֹ לעזוֹב בּשלוֹם את מצדה.

אז גירש הוֹרדוֹס מן הגליל אחד עריץ וּשמוֹ מָריוֹן, שליט־יחיד על צוֹר, ששלח ידוֹ בּשלוֹשה מבצרים שבּגליל. הוֹרדוֹס הוֹציא צו־חנינה על שבוּיי צוֹר; לאחדים מהם הרשה אפילוּ לחזוֹר חפשים לעירם והעניק להם מתנוֹת. על זאת הטוּ לוֹ התוֹשבים חסד, והעריץ – רחש לוֹ שׂנאה. בּזמנוֹ זכה מריוֹן זה לשלטוֹן בּזכוּת קסיוּס, שחילק את סוּריה כּוּלה לממשלוֹת־יחיד כּאלה. אבל מתוֹך שׂנאתוֹ להוֹרדוֹס עשׂה מריוֹן יד אחת עם אנטיגוֹנוּס בּנוֹ של אריסטוֹבּוּלוּס. זה היה לרצוֹן גם לפאבּיוּס, כּי אוֹתוֹ שיחד אנטיגוֹנוּס בּכסף, שיעזור לוֹ בּמאמציו להחזיר את השלטוֹן לידיו.

נגד האנשים האלה יצא הוֹרדוֹס לקרב. על יד שערי ארץ יהוּדה ניצח אוֹתם בּמערכה. את אנטיגוֹנוּס גירש. עם שוּבוֹ לירוּשלים קידמוּ הכּל את פּניו בּברכה, כּי אמנם שׂיחקה לוֹ השעה. הוּרקנוֹס והעם כּיבּדוּהוּ בּזרי נצחוֹן.

אוֹתה שעה כּבר נוֹעד הוֹרדוֹס להיוֹת גם חתן למלך. בּא בּברית האירוּסין עם מרימי, בּת אלכּסנדר בּן אריסטוֹבּוּלוּס, והיא מצד האם – נכדת הוּרקנוֹס. גם אלה שלא אהבוּ אוֹתוֹ בּיוֹתר, נתרצוּ לוֹ בּבוֹאוֹ בּקשרי משפּחה עם הוּרקנוֹס.

ה. הוֹפעת אַנטוֹניוּס    🔗

בּינתים ניצחוּ אנטוֹניוּס וציסר57 את קסיוּס בּמערכת פיליפּי. לאחר נצחוֹנוֹ עלה ציסר על איטליה ואנטוֹניוּס פּנה לאַסיה. אך הגיע למדינת בּיתיניה, אשר בּאַסיה הקטנה, וּבאוּ אליו שליחים מכּל האוּמוֹת. הוֹפיעוּ גם ראשי היהוּדים לשׂאת קוּבלנה על פצאל ועל הוֹרדוֹס: שני אחים שגוֹנבים את הדעת בּקראם להוּרקנוֹס בּשם מלך בּעוֹד אשר למעשׂה יחזיקוּ את השלטוֹן בּידיהם הם.

אבל אנטוֹניוּס החשיב את הוֹרדוֹס מאד. הוֹרדוֹס הוֹפיע אף הוּא לפניו, לענוֹת למקטרגים עליו. וּלסוֹף זכה לכך, שאנשי ריבוֹ אפילוּ לא ניתן להם עוֹד להתיצב לפני אנטוֹניוּס ולטעוֹן לפניו את טענוֹתיהם. כּל זה השׂיג הוֹרדוֹס אצל אנטוֹניוּס בּעזרת מתנוֹת שנתן לוֹ. שליחי העם נאלצוּ, איפוֹא, לשוּב הבּיתה כּלעוּמת שבּאוּ.

אחר הדברים האלה נסע אנטוֹניוּס לסוּריה. בּעברוֹ את קיליקיה58 בּאה לקראתוֹ המלכּה קליאוֹפּטרה, שידעה לעוֹרר את אהבתו וללכּוֹד את לבּוֹ. ושוּב הוֹפיעוּ לפניו גדוֹלי היהוּדים והאשימוּ לפניו את הוֹרדוֹס ואת בּני משפּחתוֹ; והצירים היוּ אנשים בּעלי כּוֹח דיבּוּר יתיר, וּמשוּם כּך נבחרוּ על־ידי שוֹלחיהם. למקטרגים האלה ענה, בּשם שני הבּחוּרים – פצאל והוֹרדוֹס – אחד בּא־כּוֹחם, מֶסַלָה שמוֹ. בּאוֹתוֹ מעמד היה גם הוּרקנוֹס, שנעשׂה בּינתים חוֹתנוֹ של הוֹרדוֹס. אנטוֹניוּס שמע את דברי שני הצדדים – מקוֹם שבתוֹ אז דפני59, שעל־יד אנטיוֹכיה60 – וּלסוֹף שאל את הוּרקנוֹס: מי, לפי דעתוֹ, ראוּי בּיוֹתר לעמוֹד בּראש העם. הלה ענה: אין ראוּי כּהוֹרדוֹס וכבני משפּחתוֹ. אנטוֹניוּס נטה ממילא חסד לשניהם, כּי זכר לטוֹבה את קבּלת־הפּנים האדיבה, שזכה לה, בּשעתוֹ, יחד עם גבּיניוּס, מצד אנטיפּטר אבי הוֹרדוֹס; לכן העלה את שניהם, את שני בּני אנטיפּטר, בּוֹ בּמעמד לדרגת טֶטרַרכים61 והפקיד בּידיהם את השלטוֹן בּארץ יהוּדה. את פּקוּדתוֹ זוֹ גם אישר בּכתב.

השליחים התאוֹננוּ, לשמע פּסק־הדין והמינוּי. אז תפשׂ אנטוֹניוּס חמישה־עשׂר מתוֹכם, שׂם אוֹתם בּכּלא ואמר להמיתם. את הנוֹתרים שלח בּחרפּה מעל פּניו. המאוֹרעוֹת האלה הגדילוּ את סערת־הרוּחוֹת בּירוּשלים; שוּב נשלחוּ שליחים, הפּעם אלף איש, אל אנטוֹניוּס, שנמצא אוֹתה שעה בּצוֹר והתכּוֹנן לעלוֹת לירוּשלים. האנשים צעקוּ צעקה גדוֹלה על הנעשׂה להם. אנטוֹניוּס שלח נגדם צבא וּפקד על שׂר העיר צוֹר להעניש את כּל מי שיפּוֹל לידיו. אמר לעשׂוֹת הכּל לחזק את ממשלת הטטררכים הממוּנים על ידוֹ.

לפני שהפּקוּדה הזאת הוּצאה לפּוֹעל, יצא הוֹרדוֹס, ואתוֹ הוּרקנוֹס, אל שׂפת הים, שם ניסה לדבּר על לב האנשים ההם. על־מה להם לבקש ריב וּלהתרחק מן התבוּנה? מדוּע יביאוּ, בּאשמתם הם, את המוות על עצמם ואת המלחמה – על המוֹלדת? אבל הדברים האלה עוֹד הגדילוּ את כּעסם, עד שאנטוֹניוּס שלח נגדם את חייליו. רבּים נהרגוּ, רבּים נפצעוּ. הוּרקנוֹס טרח לקבּוֹר את החללים וּלרפּא את הפּצוּעים. אבל אלה שנמלטוּ על נפשם, לא ויתרוּ על שלהם ועוֹררו מהוּמה רבּה בירוּשלים. אנטוֹניוּס בּערה חמתוֹ

בּוֹ עד כּדי כּך שהוֹציא צו להמית אפילוּ את השבוּיים.

ו. התקוֹממוּת אַנטיגוֹנוּס בּעזרת הפּרתים    🔗

62

עברו שנתים. סוּריה נפלה בּידי הפּרתים, הם הפּרסים. משלוּ בּה אחשדרפּן בּשם בַּזַפַרנא וּבן־מלך הפּרתים, שמוֹ פקוֹרא. אוֹתה שעה שידל ליסַניַס, מלך כַלקיס63 64, את האחשדרפּן שיחזיר את אנטיגוֹנוּס אל כּסא המלוּכה ויוֹריד מעליו את הוּרקנוֹס; גם הבטיח תשלוּם על השירות: אלף כּכּר כּסף וחמש מאוֹת שפחוֹת. להבטחוֹת אלה נענה פקוֹרא. הוּא יצא בּעצמו, בּראש חיילים, והביאם לארץ יהוּדה דרך שׂפת־הים, אך על בּזפרנא פּקד להתקרב ליהוּדה דרך פּנים־הארץ. מבּין שוֹכני החוֹף לא קיבּלוּהוּ אנשי צוֹר, בּעוֹד אשר עכּוֹ65 וצידוֹן66 פּתחוּ לוֹ את שעריהן. את הפּיקוּד על חלק הפּרשים מסר לשׂר המשקים של בּית המלך – אף הלה נקרא כּשמוֹ, פקוֹרא – וציוה עליו שיחדוֹר ליהוּדה, ירגל את האוֹיב – וימציא לאנטיגוֹנוּס את כּל העזרה הדרוּשה.

חיילי הפּרתים עברוּ את הכּרמל עבוֹר ושדוֹד. אז התלכּדוּ גם הרבּה יהוּדים מסביב לאנטיגוֹנוּס ואחד רצוֹנם להלחם אף הם בּמערכה. הוּא שלח אוֹתם לכבּוֹש את המקוֹם המכוּנה דרימוֹס67.

הקרב התלקח, אנשי אנטיגוֹנוּס הכּוּ את אוֹיביהם ורדפוּ אחריהם עד שערי ירוּשלים. בּדרך נוֹספוּ עליהם עוֹד מאנשי יהוּדה, וּבעזרתם הצליחוּ להתקדם עד מקוֹם ארמוֹן המלך. שם יצאוּ נגדם הוּרקנוֹס וּפצאל ואתם גם כּוֹח ניכּר. שני המחנוֹת התנגשוּ בּאמצע השוּק. הפּעם הדפוּ אנשי הוֹרדוֹס את האוֹיבים, הקיפוּ והסגירוּ אוֹתם במקוֹם המקדש והעמידוּ ששים איש לשמוֹר עליהם, בּבּתים הסמוּכים. אך ההמוֹן, ששׂנא את האחים הוֹרדוֹס וּפצאל, שׂרף את הבּתים על שוֹמריהם. בּחרוֹן אפּוֹ על מוֹתם התקיף הוֹרדוֹס את העם והרג בּוֹ הרג רב. יוֹם יוֹם הסתערוּ אלה על אלה, גדוּדים גדוּדים. אלה רצחוּ את אלה בּלי הפוּגוֹת.

בּינתים התקרב החג, הנקרא חג החמישים68, והר הבּית והעיר כּוּלה מלאוּ אנשי הארץ, עוֹלי רגל, רוּבּם נוֹשׂאי נשק. פצאל הגן על חוֹמת העיר; הוֹרדוֹס, ואתוֹ אנשים אך מעט – על ארמוֹן המלך. אמנם, אוֹיביו חסרוּ סדר צבאי. לכן הצליח בּהתנפּלוּת עליהם, בּשעה שעמדוּ מחוּץ לעיר, והרג בּהם הרג רב ואת הנשארים הניס; מהם שנסגרוּ בּעיר, מהם – בּהר־הבּית, מהם בּבּיצוּרים החיצוֹניים של ירוּשלים.

בּמצב זה הציע אנטיגוֹנוּס הצעה. יתנוּ־נא שני האחים לפקוֹרא להכּנס לעיר, שישכּין שלוֹם בּין שני הצדדים. פצאל נענה לוֹ וקיבּל את הפּרתי ואת מלַויו, חמש מאוֹת פּרשים, כּקבּל אוֹרחים. פקוֹרא חזר ואמר לוֹ כּי לא בּא אלא להשבּית את הריב; אך בלבּוֹ נתכּוון לעזוֹר לאנטיגוֹנוּס וּלהחזיר לוֹ את השלטוֹן. וּפקוֹרא דיבּר עם פצאל בּערמה ויעץ לוֹ, שיצא בּתוֹרת שליח אל בּזפרנא. ושוּב לא הרגיש פצאל בּמרמה ואמר הן. הוֹרדוֹס הזהיר את אחיו ואמר לוֹ בּפירוּש, שאילוּ היה במקוֹמוֹ לא היה מסכּים; יתר על כּן, הוּא דרש מאת אחיו לנהוֹג בּפקוֹרא וּבבני לוָיתוֹ כּבאוֹיבים. ואמנם, ידע את הבַּרבּרים69, כּי אין לתת אימוּן בּדבריהם.

ועם זאת יצאוּ השנים, הוּרקנוֹס וּפצאל, לשליחוּת זוֹ. פקוֹרא השאיר אצל הוֹרדוֹס מאתים פּרשים ועשׂרה איש מבּני־החוֹרין70, ויצא ללווֹת את השנים בּדרכּם. משהגיעו לגליל, קיבּלוּ את פּניהם ראשי המקוֹמוֹת האלה, בּלוָית חיילים נוֹשאי נשק. בּזפרנא עשׂה את עצמוֹ כּמקדם את פּניהם בּרצוֹן, גם נתן להם תשוּרוֹת, אך התנכּל להם. אך הם הרגישוּ בּמזימה רק בּשעה שהביאוּ אוֹתם לאַכזיב71, שעל שׂפת הים; שם שמעוּ על הבטחת אלף כּכּר הכּסף, דמי השוֹחד, וגם זאת, שאנטיגוֹנוּס יעד את נשוֹתיהם הם להיוֹת בּין חמש מאוֹת השפחוֹת שהבטיח לתתן לפּרתים. גם נוֹדע להם, כּי הנכרים ארבוּ להם לילה לילה ונמנעוּ עד כּה לאסרם רק משוּם שהתחשבוּ בּהוֹרדוֹס: כּי בּוֹ, הנמצא עוֹד בּירוּשלים, רצוּ קוֹדם לשלוֹח ידם, ועד שיצליחוּ בּזה, לא היה עליו לדעת ולא כלוּם על תכניתם, שאם לא כן היה שוֹמר על עצמוֹ. השנים שמעוּ את הדברים האלה ונוֹכחוּ לדעת, שאין אלוּ שמוּעוֹת בּלבד; בּמוֹ עיניהם הבחינוּ מרחוֹק בּשוֹמרים שהוּפקדוּ עליהם.

אחד בּשם אוֹפֶליוּס – הוּא ששמע על המזימה לכל פּרטיה מפּי האיש שרַמלָא, העשיר בּין תוֹשבי סוּריה – דיבּר על לב פצאל וחזר ודיבּר אליו, כּי ימלט את נפשוֹ. אך פצאל לא רצה לעזוֹב את הוּרקנוס, לכן הלך אל האחשדרפּן והוֹכיחוֹ על רשעוֹ בּפניו: „ראה, אתה מבקש את נפשנוּ, וגרוּע מזה – אתה עוֹשׂה, מה שאתה עוֹשׂה, בּעבוּר כּסף“. הפּרתי, מוּעד לכל דבר רע, הרבּה ללמד זכוּת על עצמוֹ וניסה לפזר את החשד; נשבּע בּהן צדקוֹ, כּי הוּא חף מכּל אשמה – וּמיהר לצאת אל פקוֹרא. מיד קמוּ השוֹמרים על השנים, על פצאל ועל הוּרקנוֹס ואסרוּם.

בּינתים, ניסה שׂר־המשקים הנזכּר, שליח הפּרתים, ללכּוֹד גם את הוֹרדוֹס בּפּח; וּלפי פּקוּדה שקיבּל ניסה לשדלוֹ בּדברים, שיצא אליו מחוּץ לחוֹמוֹת העיר. אבל הוֹרדוֹס חשד בּנכרים מלכתחילה; וּבמקרה נוֹדע לוֹ גם ממקוֹרוֹת מהימנים על שבוּת אחיו. גם בּתוֹ של הוּרקנוֹס, אִמה של מרימי, אשה נבוֹנה מאד, הלכה אצלוֹ וּביקשה ממנוּ בּכל לשוֹן של בּקשה, שלא יעזוֹב את מקוֹמוֹ ולא יפקיד את עצמוֹ בּחסדי הנכרים, שהתנכּלוּיוֹתיהם כּבר נתגלוּ ונוֹדעוּ. אנשי סביבתוֹ לא התחשבוּ בּיוֹתר

בּדברי האשה1; מה שאין כּן הוֹרדוֹס, הוּא שידע כּי אמנם חכמה היתה.

ז. בּריחת הוֹרדוֹס    🔗

הפּרתים היססוּ עוֹד מלפגוֹע פּגיעה גלוּיה בּהוֹרדוֹס,

בּאיש בּעל חשיבוּת כּזאת; טיכּסוּ עצה מה יעשׂוּ ודחוּ את בּיצוּע הדבר ליוֹם המחרת. אך בּינתים החליט הוֹרדוֹס שלא יחכּה עוֹד, כּי אם יברח מיד עם בּוֹא הערב. עמד על רוֹע מצבוֹ; את השמוּעוֹת על גוֹרל אָחיו, שנפל בּשבי, קיבּל כּנאמנוֹת בּיוֹתר, וּבהבטחוֹת הפּרתים, שטענוּ את ההיפך, לא נתן כּל אימוּן. הבין, כּי אין עוֹד מקוֹם לשהייה כּל שהיא, כּשם שאין עוֹד ספק כּלשהוּ כּי סכּנה עוֹמדת לבוֹא עליו מצד האוֹיב.

הכין, איפוֹא, את חייליו ליציאה. אסר בּהמוֹת־רכב בּשביל הנשים – אמוֹ ואחוֹתוֹ, ארוּסתוֹ בּת־אלכּסנדר ואמה שלה בּת הוּרקנוֹס – וּבשביל הצעיר בּאחיו; וכן גם למשרתים וּלכל הנלוים אליהם. כּוּלם הצליחוּ להתחמק חרש. הגיעוּ לארץ אדוֹם, בּלי שאוֹיביהם הרגישוּ בּדבר. הנשים לקחוּ את העוֹללים שלהן, וּמתוֹך בּכי ואנחוֹת עזבוּ את המוֹלדת. הרי השאירוּ קרוֹביהן בּמאסר; וגם לא היתה להן כּל תקוה לאחריתן עצמן. אפילוּ האדם האכזרי בּיוֹתר, אילוּ היה בּמעמד זה, לא היה יכוֹל שלא לחמוֹל עליהן מחמת מזלן הרע.

ואוּלם הוֹרדוֹס לא נתן לוֹ לאסוֹן שידכּא את רוּחוֹ. בּעוֹז רוּח וּבשלוה קיבּל את פּני המאוֹרעוֹת הקשים; וּבהיוֹתם בּדרך אימץ את לב כּל אחד ממלַויו; יהיוּ־נא גיבּוֹרים ולא יפקירוּ את עצמם לידי היגוֹן; כּל ישוּעתם בּזה, שבּריחתם תצליח, ועצם הבּריחה תכּשל, חלילה, בּשל מוֹרת־רוּח. הם, אמנם, נשמעוּ לדבריו וניסוּ לשׂאת בּכבוד מה שהוּטל עליהם. אך הנה קרה מקרה, ודוקא הוּא כּמעט שהתחייב בּנפשוֹ: העגלה נהפכה, והיתה סכּנה לחיי אמוֹ; ודאגתוֹ המרוּבּה עליה, וכן הפּחד פּן ידבּיקוּ אוֹתוֹ אוֹיביו עתה, בּשל התאוּנה הזאת – הביאוּ אוֹתוֹ לידי כּך, שכּבר שלף את חרבּוֹ ואמר לטרוֹף את נפשוֹ בּכפּוֹ. אך אנשיו מנעוּ אוֹתוֹ לבצע את אשר זמם. הם ענוּ כּלשוֹן טענוֹתיו מקוֹדם: לא יאה לאיש אמיץ שישחרר את עצמוֹ ויפקיר את ידידיו. דבריהם ועוֹז־רוּחם השפּיעוּ עליו; בּוֹש על כּי אמר לאבּד עצמוֹ לדעת, וחדל ממחשבתו זוֹ. כּכל שידוֹ הגיעה, בּשעתוֹ הדחוּקה הזאת, דאג לאמוֹ וטיפּל בּה; והנה המשיך דרכּוֹ ישר וּביתר שׂאת וּפניו אל מצוּדת מצדה.

עוֹדנוּ בּדרך התנגש תדיר עם פּלוּגוֹת רוֹדפיו הפּרתים, ואת כּוּלם הדף אחוֹר. גם מן היהוּדים סיכּנוּ את מסע בּריחתוֹ. בּעוֹדוֹ רחוֹק ממטרתוֹ כּדי שיש[ים] רִיס72 התקיפוּ אוֹתוֹ וסגרוּ בּעדוֹ את הדרך. אבל הצליח להכּוֹתם, כּאילוּ לא היה בּחוֹסר־כּל וכוֹרע תחת הכּוֹרח הקשה, כּי אם, להיפך, מצוּיד היטב בּכל הנדרש לכלכּלת מלחמה. לאחר זמן, משנעשׂה מלך, הקים ארמוֹן מפוֹאר בּמקוֹם, שבּוֹ נחל את נצחוֹנו זה על היהוּדים; וּמסביב לארמוֹן בּנה עיר שקראה על שמוֹ בּשם הֵרוֹדיוֹן73.

עם הגיעוֹ לעיר תריסה74 שבּארץ אדוֹם, יצא לקראתוֹ אחיו יוֹסף שנמצא שם. שניהם טיכּסוּ עצה מה יעשׂוּ. כּי נלווּ אליהם אנשים רבּים, מלבד החיילים השׂכירים, ואוּלם מצדה, מטרת מסעוֹ, קטנה מלאכסן המוֹן רב כּזה. לכן שלח מעליו את מרבּית אנשיו – יוֹתר מתשעת אלפים איש – ואמר להם שיתפּזרוּ לכל העברים בּארץ אדוֹם, ויצילוּ את נפשם. גם נתן להם צידה לדרך. ורק את אלה, שהיוּ קלי־תנוּעה וּדרוּשים בּיוֹתר לתפקידים הכרחיים, הביא אל המבצר. שם סידר את הנשים ואת בּני־הלוָיה, כּשמוֹנה מאוֹת נפש; ונמצא להם מלאי מספּיק של תבוּאה וּמים וכל צרכי מזוֹן.

לאחר כּל אלה יצא הוֹרדוֹס את המקוֹם וּפנה הלאה, אל העיר פֶּטרה אשר בּארץ ערב.

ח. מוֹת פצאל    🔗

וּבכן זכה אנטיגוֹנוּס לשלטוֹן על יהוּדה – בּעזרת

הפּרתים. משנעשׂה מלך, הביאוּ לפניו את הוּרקנוֹס ואת פצאל כּבוּלים. אמנם, מאד חרה לוֹ על אשר לא הצליח לתפּוֹשׂ גם את הנשים, כּי הרי אוֹתן רצה למסוֹר בּידי הפּרתים – שׂכר־עזרה שהבטיח להם נוֹסף על דמי השוֹחד. גם הוֹסיף להתירא מפּני הוּרקנוֹס: שמא שוּב יתעוֹרר העם להשיב לוֹ את המלוּכה. אך לעת־עתה היה כּלוּא בּידוֹ, והפּרתים לא נתנוּ לוֹ לברוֹח. לכן ציוה, בּמעמדוֹ, לחתוֹך לוֹ, להוּרקנוֹס, את האזנים; כּוָנתוֹ שייעשׂה בּעל־מוּם ויפּסל לכּהוּנה הגדוֹלה; כּי לפי הדין לא יזכּה לכבוֹד זה אלא השלם בּגוּפוֹ75. יש אוֹמרים, כּי אנטיגוֹנוּס עצמוֹ עשׂה את הדבר: הוּרקנוֹס נפל על בּרכּיו לפניו, ואנטיגוֹנוּס נעץ את שיניו בּאזני דוֹדוֹ.

אך פצאל הראה גבוּרת־נפש להפליא. משהוֹדיעוּ לוֹ שייהרג לא פּחד מפּני המוות, אבל עינתה והכלימה אוֹתוֹ המחשבה, שמוֹתוֹ יבוֹא לוֹ מידי אוֹיביו. מה עשׂה, איפוֹא, וידיו כּבוּלוֹת? עמד וניפּץ את ראשוֹ אל הסלע! כּך הוֹציא את חייו, לפי בּחירתוֹ הוּא, ונטל מאת מבקשי נפשוֹ את היכוֹלת להתעלל בּוֹ. אמנם, יש מספּרים, כּי אך נפצע קשה ולא מת מיד; ואנטיגוֹנוּס קרא לרוֹפאים שידאגוּ לוֹ למראית־העין, והם ששׂמוּ סם־מות בּפּצע, בּפקוּדת אנטיגוֹנוּס, ומת.

כּך נגלה פצאל בּמוֹתוֹ כּאחיו האמיתי של הוֹרדוֹס; ואוּלם פּחדנוּתוֹ של הוּרקנוֹס נתגלתה בּיתר שׂאת לאוֹר אוֹמץ־לבּוֹ של זה. פצאל מת מיתת גיבּוֹר; קץ חייו לא בּייש את דרך חייו. מוֹסרים, כּי לפני שהוֹציא את נשמתוֹ, הגיעתוּ הבּשׂוֹרה – מפּי אשה אחת – כּי הוֹרדוֹס הצליח להמלט. „עתה – אמר – אסתלק בּרוּח שקטה, משנשאר בּחיים מי שעתיד לנקוֹם בּאוֹיבי את נקמתי“.

זאת היתה אחרית פצאל.



 

פּרק שני: הוֹרְדוֹס וְאַנְטִיגוֹנוּס    🔗

א. נסיעה לחוּץ־לארץ    🔗

הוֹרדוֹס מיהר להגיע לארץ ערב, כּי חשב שאחיו עוֹדנוּ בּחיים ואמר לקחת כּסף מידי המלך שם, לרצוֹת את הבּרבּרים תאֵבי־הבּצע בּמתן כּוֹפר נפש פצאל. אם הערבי לא יזכּוֹר לוֹ את חסד אביו, אוֹ יהיה צר־עין ולא יתן לוֹ את הכּסף מתנה, אמר ללווֹת מעמוֹ את סכוּם פּדיוֹן נפש פצאל וּלהשאיר ערבוֹן את בּן הקרבּן בּידי הערבים; ואמנם לקח אתוֹ בּנסיעתוֹ את בּן־אחיו הקטן, והוּא ילד בּן שבע שנים.

הוֹרדוֹס היה נכוֹן לתת שלוֹש מאוֹת כּכּר כּסף דמי פּדיוֹן אחיו, ואמר להשתמש בּתיווּכם של אנשי צוֹר. אך הגוֹרל עשׂה לאַל את כּל עמלוֹ; פצאל מת ואהבת הוֹרדוֹס לאחיו היתה לשוא. והנה גם הידידוּת המסוֹרתית שבּין בּית אביו לבין מלך ערב שוּב לא מצאהּ כּתיקוּנה. מַלכוֹס, מלך הערבים, שלח לקראתוֹ שליחים מהירים שיבקשוּהוּ לעזוֹב מיד את הארץ; אמתלה היתה לוֹ תביעה מדוּמה של הפּרתים, אשר כּאילוּ דרשוּ מאתוֹ לגרש את הוֹרדוֹס מארץ ערב; ואוּלם, למעשׂה, לא רצה בּלתי אם ליהנוֹת גם להבּא מרכוּש שקיבּל מידי אנטיפּטר ולא הרגיש צוֹרך, תמוּרת המתנוֹת שזכה להן מידי האב, להיטיב עתה לבּנים הנתוּנים בּצרה. עצה מגוּנה זאת יעצה לוֹ קבוּצת אנשים, והם הכּל־יכוֹלים בּחצרוֹ, אשר כּמוֹתוֹ כּמוֹתם רצוּ לאכוֹל גם להבּא את פּירוֹת הכּספים שאנטיפּטר הפקיד בּידם.

הוֹרדוֹס, שקיוה לראוֹת את הערבים ידידים, מצאם, איפוֹא, אוֹיבים. לשליחיהם ענה בּמלים קשוֹת, כּדברים אשר שׂם צערוֹ בּפיהוּ. מיד פּנה למצרים. בּלילה הראשוֹן לן בּמקדש בּני־הארץ. שם גם נפגש עם אנשיו שהשאירם לנפשם. למחרת היוֹם הגיע לעיר רינוֹקוֹרוּרה, שם נוֹדע לוֹ דבר מיתת אחיו. כּשם שהשמוּעה הוֹסיפה מכאוֹב על מכאוֹבוֹ, כּן הפחיתה דאגוֹתיו. המשיך נסיעתוֹ.

בּינתים חזר בּוֹ המלך הערבי מדעתוֹ ושלח שליחים מהירים אל הוֹרדוֹס שהעליבוֹ קוֹדם, שיזמינוּ אוֹתוֹ לבוֹא אליו. אך מַלכוֹס איחר את המוֹעד. הוֹרדוֹס הקדים את השליחים בּנסיעתוֹ וּכבר הגיע ליער פּלוּסיוֹן. תחילה לא רצוּ שם לקבּלוֹ בּאניוֹת שעגנוּ בּנמל וּלהעבירוֹ; אך הוּא פּנה אל השלטוֹנוֹת, והם, משנוֹדע להם שם האיש וּכבוֹדוֹ, נשׂאוּ את פּניו והביאוּהוּ בּשלוֹם לאלכּסנדריה76. עם בּוֹאוֹ לשם, ערכה לוֹ קליאוֹפּטרה קבּלת־פּנים הדוּרה, כּי חשבה שיתרצה להיוֹת לה מצבּיאו – אוֹתה שעה התכּוֹננה למסע מלחמה נגד אוֹיביה – אך הוּא לא סר לבקשתה. לא הפחידוֹ קוֹר החוֹרף; גם לא חרד לעתידוֹ, אם כּי שמע על המהוּמוֹת שפּרצוּ בּאיטליה. הפליג לרוֹמא.

בּקרבת פּמפיליה77 בּאה אניתוֹ בּצרה גדוֹלה; מלחיה הוּכרחוּ לזרוֹק לים את מרבּית המטען, ואך בּדוֹחק נמלטה לחוֹפה של רוֹדוֹס78. בּאי זה, שנתדלדל מאד מחמת מלחמת קסיוּס, קיבּלוּ את פּניו שני הידידים תלמַי וּצפיניה. והוּא, משמצא את המקוֹם בּמצב ירוּד כּזה, אמר לעשׂוֹת דבר־מה לטוֹבתוֹ, בּלי להתחשב בּמחסוֹרוֹ הזמני. תרם תרוּמה, למעלה ממידת יכלתוֹ, לחידוּש בּנין המקום. גם הכין אנית משוֹט משוּלשת – בּת שלוֹש שוּרוֹת של שייטים – ונסע עם ידידיו לאיטליה. בּנמל בּרוּנדוּסיוֹן79 עלה ליבּשת.

ב. מינוּי הוֹרדוֹס למלך    🔗

מבּרוּנדוּסיוֹן נסע הוֹרדוֹס לרוֹמא. שם פּנה קוֹדם־כּל אל אנטוֹניוּס. סיפּר לוֹ את הקוֹרוֹת אוֹתו בּארץ יהוּדה. הזכּיר גוֹרל

פצאל אחיו שנפל בּשבי הפּרתים ומת, ואת גוֹרל הוּרקנוֹס שהפּרתים עוֹדם מחזיקים בּוֹ כּשבוּי מלחמה. סיפּר על אנטיגוֹנוּס אשר הפּרתים המליכוּהוּ, לאחר שהבטיחם אלף כּכּר מתן שוֹחד וחמש מאוֹת נשים, מבּנוֹת האצילים – אך הוּא, הוֹרדוֹס, הצליח להוֹציאן בּבריחתוֹ לילה, וּלאחר תלאוֹת קשוֹת הציל גם אוֹתן גם את עצמוֹ מידי האוֹיבים. לסוֹף מסר לוֹ, שהשאיר את קרוֹביו במצוּדה, נתוּנים למצוֹר קשה, אך הוּא עצמוֹ חירף את נפשוֹ, לא התחשב לא בּסערוֹת הים ולא בּיתר מכשוֹלי הנסיעה וּמיהר לבוֹא אצלוֹ, אצל אנטוֹניוּס. בּוֹ, בּאנטוֹניוּס, ישׂים עתה את כּל תקוָתוֹ וּממנוּ לבדוֹ

יצפּה לעזרה.

רחמי אנטוֹניוּס נכמרוּ על הוֹרדוֹס, שבּמזלוֹ חל שינוּי רב כּל כּך לרעה. הוּא בּא לידי מחשבה – וטבעי הדבר לרגל מקרים שכּאלה – כּי גם השליטים, הנהנים מיראת־כּבוֹד כּללית, קשוּרים וּתלוּיים הם בּמזל הכּל־יכוֹל. החליט, איפוֹא, בּרצוֹן לסייע להוֹרדוֹס שיקיים תכניוֹתיו. שלוֹשה טעמים הניעוּ אוֹתוֹ בּיוֹתר להיענוֹת להוֹרדוֹס: זכרוֹן אנטיפּטר,

אבי הוֹרדוֹס, שהיה בּזמנו מארחוֹ; סכוּם כּסף, שהבטיח הוֹרדוֹס לתת לוֹ אם ייעשׂה מלך, דוּגמת ההבטחה שהבטיח בּשעה שנתמַנה טֶטררכוֹס, ועמד בדיבּוּרוֹ; אחרוֹן אחרוֹן: איבתוֹ לאנטיגוֹנוּס, כּי בּוֹ ראה איש מרד ושׂוֹנא רוֹמא.

אשר לציסר, אף הוּא זכר בּרצוֹן את זכוּיוֹת אנטיפּטר שהיה לדוֹדוֹ אח־לקרב בּמערכת מצרים, גם נהג בּוֹ מידת הכנסת אוֹרחים רחבה וגמל לוֹ הרבּה טוֹבוֹת; וכן רצה לעשׂוֹת נחת־רוּח לאנטוֹניוּס, שתמך בּהוֹרדוֹס. לכן נענה בּחפץ־לב והשתדל לטוֹבת האיש, שתמלאנה דרישוֹתיו ויוֹעלה לאוֹתה דרגה מכוּבּדת שאליה שאף.

נקבּעה ישיבה בּמוֹעצת זקני רוֹמא. שני סֵנטוֹרים, מֶסַלָה ואחריו אַטְרַטִינוּס, הציגוּ את הוֹרדוֹס לפני היוֹעצים, הזכּירוּ את הטוֹבוֹת שעשׂה אביו, ציינוּ כּי לא אחת הוֹכיח נאמנוּתוֹ לרוֹמאים, והאשימוּ את אנטיגוֹנוּס, אוֹיב הרוֹמאים, ולא בּלבד בּשל מעשׂיו הקוֹדמים

שהשׂניאוּ אוֹתוֹ, אלא בּיחוּד על שקיבּל את המלוּכה מידי הפּרתים, מבּלי שׂים לב לדעתה של רוֹמא.

הנימוּקים השפּיעוּ על המוֹעצה. מיד קם אנטוֹניוּס והראה להם, לזקנים, כי מינוּי הוֹרדוֹס למלך יוֹעיל את הרוֹמאים בּמלחמתם בּפּרתים. הכּל הצטרפוּ לה לדעה זוֹ וקיבּלוּ אוֹתה בּתוֹרת החלטה – פּה אחד. כּך השתדל אנטוֹניוּס לטוֹבת הוֹרדוֹס, והדבר עלה בּידוֹ.

בּעצם לא קיוה הוֹרדוֹס לזכּוֹת בּמלוּכה, אך אנטוֹניוּס הצליח להמציאה לוֹ. הוֹרדוֹס התכוון קוֹדם לבקש שהמלוּכה תנתן לאחי אשתוֹ, שהיה מצד האב נכד אריסטוֹבּוּלוּס ומצד האם נכד הוּרקנוֹס – הינוּ לאריסטוֹבּוּלוּס הצעיר; כּי ידע שהרוֹמאים נוֹהגים להמליך אך אנשים שהם מזרע המלוּכה, ולא פּילל, שהפּעם ישנוּ מדרכּם. והנה זכה בּמינוּי שלא כצפוּי, ולא עוֹד אלא שהדבר נעשׂה בּמהירוּת. כּל הענינים סוּדרוּ, בּהשפּעת אנטוֹניוּס, תוֹך שבוּע ימים. מיד יכוֹל היה שוּב להפליג מאיטליה לארצוֹ.

עם תוֹם ישיבת המוֹעצה עלוּ שלשתם, אנטוֹניוּס וציסר והוֹרדוֹס, הוּא בּאמצע וּשני גדוֹלי רוֹמא מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, יחד עם יתר הראשים והפּקידים הגבוֹהים, אל מקדש הקפּיטוֹליוּם; שם זבחוּ זבחים והפקידוּ את תעוּדת המינוּי. בּיוֹם הראשוֹן למלכוּתוֹ היה אוֹרחוֹ של אנטוֹניוּס, בּמסיבּה שנערכה לכבוֹדוֹ.

ג. שחרוּר מצדה    🔗

בּינתים שׂם אנטיגוֹנוּס מצוֹר על מצדה. הנצוּרים לא סבלוּ מחסוֹר בּאוֹכל, כּי לחם היה להם די והוֹתר, אבל מימיהם אזלוּ. ואמנם, בּשל הצרה הזאת כּבר החליט יוֹסף, אחי הוֹרדוֹס, לקחת מאתים איש ולברוֹח אל הערבים; כּי שמע שהמלך מלכוֹס מתחרט על העוולה שעשׂה להוֹרדוֹס. עמדוּ, איפוֹא, לעזוֹב את המקוֹם, אך אוֹתוֹ לילה, שנוֹעד לבריחתם, ירד גשם עז ושוּב מילא את בּריכוֹת המים. לא היה שוּב צוֹרך לברוֹח; להיפך, אנשי המבצר יצאוּ מדי פּעם בּפּעם להתקיף את החוֹנים בּמקוֹם והרגוּ לא מעט מאנשי אנטיגוֹנוּס, מהם בּמלחמת פּנים אל פּנים, מהם מן המארב. לא בּכל הקרבוֹת הצליחוּ; יש גם שנאלצו לחזוֹר לאחר שנפלוּ מהם חללים.

בּין כּה וכה התקרב המצבּיא הרוֹמאי וֶנטידיוּס עם גדוּדיו למקוֹם המערכה. הוּא נשלח לגרש את הפּרתים מארץ סוּריה, וּברדפוֹ אחריהם נכנס לארץ יהוּדה. עשׂה את עצמוֹ כּמי שבּא לעזוֹר ליוֹסף ולאנשיו, אבל לאמיתוֹ של דבר בּא לסחוֹט כּסף מידי אנטיגוֹנוּס. חנה בּקרבת ירוּשלים, אך משניתנוּ לוֹ דמי השוֹחד בּמלוֹאם, עזבוּ, הוּא וּמיטב חילוֹ, את המחנה והשאירוּ בּמקוֹם יחידה אחת בּלבד, בּפיקוּד הקצין סילוֹן; אילוּ לקח את כּל חייליו, היה ענין השוֹחד מתגלה לעיני כּל. אנטיגוֹנוּס שׂם את תקותוֹ בּפּרתים, שיבוֹאוּ ושוּב יצילוּהוּ, אך גם לא משך את עיניו מסילוֹן, שלא יסכּל תקווֹתיו.

ואוּלם הוֹרדוֹס כּבר הפליג מאיטליה ועלה בּעכּוֹ בּיבּשה. ואתוֹ חיל לא קטן – נכרים ויהוּדים. הוֹליך את צבאוֹ דרך הגליל להלחם בּאנטיגוֹנוּס. אתוֹ התאחדוּ גם וֶנטידיוּס גם סילוֹן; שליחוֹ של אנטוֹניוּס, דֶליוּס, פּקד עליהם לסייע להוֹרדוֹס להחזיר את השלטוֹן לידוֹ. אוֹתה שעה התעסק עוֹד ונטידיוּס בּדיכּוּי המהוּמוֹת שפּרצוּ, בּאשמת

הפּרתים, בּערי סוּריה; וסילוֹן ישב בּארץ יהוּדה בּחיבּוּק־ידים וקיבּל שוֹחד מאת אנטיגוֹנוּס. אך הוֹרדוֹס לא חסר חיל־אנשים. עם התקדמוּתוֹ הצטרפוּ אליו מדי יוֹם בּיוֹמוֹ חיילים נוֹספים; וכל הגליל, פּרט למקוֹמוֹת מספּר, עבר לידיו.

מטרתוֹ הקרוֹבה והתפקיד הדחוּף בּיותר: להכריע את מערכת מצדה וּלשחרר בּני משפּחתוֹ הסגוּרים בּה. והנה נמצא מכשוֹל בּדרכּוֹ, העיר יפוֹ, עיר אוֹיבת לוֹ, והוּטל עליו קוֹדם כּל לכבשהּ, שלא להשאיר, בּעלוֹתוֹ על ירוּשלים, מבצר אוֹיב מאחוֹרי גבּוֹ. סילוֹן נלוה אליו בּרצוֹן, כּי כן נמצאה לוֹ הצדקה לעזוֹב את מקוֹם חנוֹתוֹ. ואמנם היהוּדים, אנשי אנטיגוֹנוּס, רדפוּ אחרי סילוֹן והציקוּ לוֹ; אך הוֹרדוֹס הסתער עליהם בּחיל קטן ואילצם לסגת אחוֹר. כּן הציל את סילוֹן, שלא היטיב להתגוֹנן.

לאחר כּיבּוּש יפוֹ מיהר אל מצדה, להציל את בּני בּיתוֹ. תוֹשבי הארץ הצטרפוּ אליו בּמספּר רב וגוֹבר: מהם שזכרוּ לוֹ, להוֹרדוֹס, את חסד אביו; מהם ששם גבוּרוֹתיו משך אוֹתם; מהם שהכּירוּ טוֹבה לשניהם, לאב ולבּן, על הטוֹבוֹת אשר גמלוּ להם. אך רוֹב האנשים התלכּדוּ סביבוֹ מתוך חשבּוֹנוֹתיהם הם: תלוּ את תקותם בּמי שנראה להם אל נכוֹן המלך לעתיד לבוֹא. כּכה גדל ועצם מחנהוּ.

אנטיגוֹנוּס ניסה לעכּב התקדמוּתוֹ של הוֹרדוֹס. הטמין לוֹ מלכּוֹדוֹת בּדרך, בּמקוֹמוֹת נאוֹתים, והתקיף את הוֹרדוֹס מן המארב; אבל לא השׂכּיל לגרוֹם לוֹ אלא נזק מצער. לכן עלה לוֹ להוֹרדוֹס לשחרר את קרוֹביו בּמצדה. אחרי זאת כּבש את המבצר ריסה80.

והוֹרדוֹס עלה על ירוּשלים. אנשי סילוֹן התאחדוּ אתוֹ. גם רבּים מבּני העיר עברוּ אליו; עוֹצם כּוֹחוֹ איים עליהם וחרדוּ לנפשם.

ד. הקרבוֹת הראשוֹנים    🔗

הוֹרדוֹס ערך את מחנהוּ מוּל מערב העיר. אנשי המשמר שבּאוֹתוֹ צד ירוּ אל חייליו בּחניתוֹת וּבחצים. אחדים גם התלכּדו לפלוּגוֹת־מחץ, התפּרצו מתוֹך העיר ונלחמוּ בּטוּר הקדמי של צבאוֹת הוֹרדוֹס. אוֹתה שעה ציוה הוֹרדוֹס לסוֹבב את חוֹמת העיר וּלהכריז: „לטוֹבת העם בּאתי וּלהצלת העיר; אף לאוֹיבי הגלוּיים לא אזכּוֹר עוֹד את איבתם, והנני להבטיח גם ליריבי־בּנפש כּי אשכּח מה שגרמוּ לי“.

לאחר הכרזת דברי הוֹרדוֹס אלה השיב גם אנטיגוֹנוּס בּקוֹל. פּנה אל סילוֹן ואל צבא הרוֹמאים ואמר: „אתם מתכּוֹננים לתת את המלוּכה להוֹרדוֹס, שלא כּמידת הצדק הנהוּגה בּיניכם עד עתה; האיש אינוֹ מזרע המלוּכה, הוּא אדוֹמי ואינוֹ יהוּדי כּי אם למחצה, ואילוּ עד היוֹם הזה לא הכּירוּ הרוֹמאים אלא בּמלך שהוּא מזרע המלוּכה. אך אם אין אתם נוֹשׂאים אוֹתי, על אשר זכיתי למלוּכה בּעזרת הפּרתים, ולכן אוֹמרים אתם לקחתה מידי, הרי חיים וקיימים עוֹד רבּים מבּני משפּחתי, בּית חשמוֹנאי, שיש להם זכוּת למלכוּת, וּבהיוֹתם כּוֹהנים לא עשׂוּ כּל עוול אשר בּגללוֹ יפסידוּ, ללא צדק וּמשפט, את הכּבוֹד הזה“.

חילוּפי דברים אלה נעשׂוּ כּחילוּפי גידוּפים. בּין כּה

וכה פקד אנטיגוֹנוּס על אנשיו לגרש את אנשי הצד שכּנגד מקרבת החוֹמה. אך ניתנה הפּקוּדה וירוּ בּחציהם וּבתוֹקפנוּתם הניסוּ בּנקל את אנשי הוֹרדוֹס ממגדלי העיר.

אוֹתה שעה הראה סילוֹן בּעליל, שקיבּל כּסף על מנת שלא יתערב. הסית את אנשיו שיקוּמוּ ויתאוֹננוּ על חוֹסר צרכי האוֹכל, גם יתבּעוּ דמי מזוֹנוֹת, גם ידרשוּ להעבירם למחנוֹת חוֹרף נוֹחים; כּי סביבת ירוּשלים, כּך נדרשוּ לטעוֹן, הפכה שממה, לאחר שאנשי אנטיגוֹנוּס הקדימוּ אוֹתם ונטלוּ משם כּל מה שניתן ליטוֹל. וסילוֹן כּבר הטה את המחנה ממקוֹמוֹ ואמר מיד להעבירוֹ משם. אך הוֹרדוֹס פּנה אל קציני סילוֹן ואל כּל החיילים וּביקש מהם שלא יעזבוּ אוֹתוֹ לנפשוֹ, הרי ציסר ואנטוֹניוּס וּמוֹעצת הזקנים אישרוּ את שליחוּתוֹ; והוּא מבטיח להם, כּי עוֹד היוֹם ימלא את חסרוֹנם. וּמיד לאחר ששידל אוֹתם בּבקשוֹתיו, יצא לגלילוֹת הסמוּכים ואסף בּשבילם כּמוּת כּה גדוֹלה של צרכי אוֹכל, שנסתתמוּ כּל טענוֹתיו של סילוֹן.

והוֹרדוּס דאג גם לכך, שהמחסוֹר לא יתחדש למחרת היוֹם. פּקד על תוֹשבי השוֹמרוֹן – אשר אנשי בּירתם עמדוּ לצדוֹ – שימציאוּ ליריחוֹ81 תבוּאה, יין, שמן, בּקר, בּשביל הצבא. הדבר נוֹדע לאנטיגוֹנוּס, ושלח חיילים לסגוֹר את הדרכים ולארוֹב לאנשים שיביאוּ את האוֹכל. אנשי אנטיגוֹנוּס, מזוּינים מלוֹא זיוּן, התאספו מסביב ליריחוֹ ותפשׂוּ עמדוֹת על ראשי ההרים, לחכּוֹת להם למוֹבילי הצידה. אך גם הוֹרדוֹס לא ישב בּחיבּוּק ידים; לקח עשׂר קוֹהוֹרטוֹת82, חמש של רוֹמאים וחמש של יהוּדים, בּיניהם גם חיילים שכירים וּמספּר פּרשים, ועלה על יריחוֹ. העיר עצמה עזבוּה התוֹשבים, רק חמש מאוֹת איש, יחד עם נשיהם וילדיהם, היוּ בּמצוּדת העיר. הוֹרדוֹס לקחם שבי, אך מיד שיחררם. בּינתים פּרצוּ הרוֹמאים ללב העיר ושדדוּ את הבּתים שהיוּ מלאים כּל טוּב.

המלך השאיר חיל מצב בּיריחוֹ וחזר למקוֹמוֹ. משם שלח את הצבא הרוֹמאי למחנוֹת החוֹרף; קבע להם את המקוֹמוֹת הנאמנים לוֹ אשר בּאדוֹם, בּגליל וּבשוֹמרוֹן. אבל גם לאנטיגוֹנוּס ניתנה רשוּת – בּכוֹח השוֹחד שנתן לסילוֹן – לקבּל חלק מצבא הרוֹמאים לאכסוּן חוֹרף, בּתחוּמי לוּד. בּזה אמר למצוֹא חן בּעיני אנטוֹניוּס.

ה. המלחמה בּגליל    🔗

בּעוֹד הרוֹמאים מתפּנקים ממש, לאחר שפּרקוּ מעצמם לשעה קלה את הנשק, לא ידע הוֹרדוֹס לא מרגוֹע ולא שקט. שלח את אחיו יוֹסף עם ארבּעת אלפים חיילים וארבּע מאוֹת פּרשים, להחזיק בּאדוֹם ולשמוֹר עליה, פּן תמרוֹד בּוֹ ותעבוֹר לצד אנטיגוֹנוּס. את אמוֹ ואת יתר קרוֹביו העביר ממצדה לשוֹמרוֹן, למקום מבטחים. הוּא עצמוֹ יצא לכבּוֹש את יתר מקוֹמוֹת הגליל, שלא נצטרפוּ עדיין אליו, וּלבער שם את משמרוֹת אנטיגוֹנוּס.

בּינתים הוֹפיע גם סילוֹן אצלוֹ, יחד עם קציני הגדוּדים הרוֹמאים שבּמחנוֹת החוֹרף83, כּי אנטיגוֹנוּס מנע מהם את כּלכּלתם, לאחר שפּירנס אוֹתם חוֹדש אחד בּלבד; יתר על כּן, אנטיגוֹנוּס פּקד על כּל בּני הסביבה שיקחוּ את כּל הנשאר בּארץ ויברחוּ עם המלאי להרים; בּל יוותר לרוֹמאים מאוּמה ויגוועוּ בּרעב. אז הפקיד הוֹרדוֹס את אחיו הצעיר פְרוֹרָא שידאג למילוּי צרכיהם של אנשי סילוֹן, גם ציוה עליו לבצר מחדש את אלכּסנדריוֹן84. הלה המציא מיד לחיילים הרוֹמאים, וּבשפע, את הדרוּש להם, גם חידש את בּיצוּרי אלכּסנדריוֹן החרבה.

אוֹתוֹ זמן עשׂה אנטוֹניוּס בּאתוּנה85. ואוּלם וֶנטידיוּס נמצא בסוּריה וקרא אליו את סילוֹן שיצטרף אליו בּמלחמתוֹ בּפּרתים; אך קוֹדם לכן, כּך פּקד עליו, יסייע להוֹרדוֹס בּמסעוֹ ורק אחרי כן יגייס את כּל בּני הבּרית נגד הפּרתים. אבל הוֹרדוֹס התכּוֹנן אוֹתה שעה לצאת לקרב נגד אנשי הצבא החפשי, שוֹכני המערוֹת; לכן שלח את סילוֹן מיד מעל פּניו, שיתאחד עם ונטידיוּס, ויצא עצמוֹ לקראת מטרתוֹ הוּא.

עוֹד לפני מסעוֹ זה לכד את ציפּוֹרי86. הגיע לעיר בּשעת סוּפת שלג וּכבשה ללא עמל, כּי חיל־המצב בּרח עוֹד לפני בּוֹאוֹ. כּאן נתן לחיילים, שסבלוּ מאד בּקוֹר, להנפש; כּי היה שם מלאי גדוֹל של מזוֹנוֹת. וּמשם יצא נגד הלוֹחמים החפשים, תוֹשבי המערוֹת. דרכּם היתה לעבוֹר את הארץ לארכּה וּלרחבּה, להתנפּל ולעשׂוֹת שלל וגרמוּ לתוֹשבים מצוּקה לא פּחוּתה ממצוּקת מלחמה ממש.

הוֹרדוֹס שלח לפניו שלוֹש קוֹהוֹרטוֹת חיילים וּקבוּצת פּרשים בּכיווּן לכפר אַרבּל87; הוּא עצמוֹ בּא לשם לאחר ארבּעים יוֹם, יחד עם החיִל שנשאר אתוֹ. אבל האוֹיבים לא פּחדוּ מפּני התקפתוֹ. להם עמד לא לבד נסיוֹנם הרב בּשימוּש בּנשק, אשר בּוֹ לא נפלוּ מחיילים סדירים, אלא גם עוֹז־נפש של ליסטים. התלקח קרב. תחילה הצליחוּ בּאגף הימני שלהם לאלץ את האגף השׂמאלי של אנשי הוֹרדוֹס שיסוֹג אחוֹר; אבל הוֹרדוֹס הפנה מיד את האגף הימני של צבאוֹ וּמיהר לבוֹא לעזרת הנסוֹגים, עד שהחזירם מבּריחתם, הסתער בּעצמוֹ על הרוֹדפים ושבר את רוּח תוֹקפנוּתם. לא יכלוּ לעמוֹד בּקרב פּנים אל פּנים והתחמקוּ.

הוֹרדוֹס רדף אחריהם עד הירדן והרג רבּים; השאר עברוּ את הירדן והתפּזרוּ. הוּא שיחרר, איפוֹא, את הגליל מן האיוּם הזה ושוּב לא היה לפניו אלא בּיעוּר הנשארים בּמערוֹת; ואמנם התפקיד הזה הצריך זמן.

מערוֹת הלוֹחמים נתוּנוֹת היוּ בּהרים זקוּפים, בּערך

בּאמצע הקו שבּין רגל ההר לראשוֹ; אין גישה אליהן כּי אם בּמסילוֹת תלוּלוֹת וצרוֹת, וצוּקים חדים הקיפוּ אוֹתן. בּמערוֹת האלה רבצוּ להם האנשים הם וּבני משפּחתם. לפי פּקוּדת הוֹרדוֹס נבנוּ תיבוֹת גדוֹלוֹת, כּלי־עזר למלחמה בּשוֹכני המערוֹת. התיבוֹת נקשרוּ בּרתוּקוֹת־בּרזל, ועל ידי מנוֹף שהוּעמד בּראש ההר ניתן להוֹרידן עד מקוֹם המערוֹת; כּי בּשל תלילוּת ההר אי אפשר היה לא לעלוֹת עד המקוֹמוֹת האלה וגם לא לזחוֹל מלמעלה למטה ולפגוֹע בּהם. לתוֹך התיבוֹת ירדוּ חיילים מזוּינים וּמצוּידים

בּאנקוֹלים, בּעזרתם הוֹציאוּ את אלה שניסוּ להתנגד להם, הפּילוּ אוֹתם למטה והתרסקוּ. אך האנשים שבּתיבוֹת סיכּנוּ את חייהם: היוּ תלוּיים בּאויר מעל לעוֹמק שאין לוֹ חקר, ואנשי המערוֹת לא חסרוּ כּל אמצעי הגנה.

ואוּלם אך הוֹרידוּ את התיבוֹת, ואף אחד משוֹכני המערוֹת לא העז לצאת נגדם; הפּחד עצרם בּמקוֹמוֹת־ישיבתם. עד שאחד מחיילי הוֹרדוֹס – חרבּוֹ תחוּבה לוֹ בּאזוֹרוֹ – אחז בּשתי ידיו בּשלשלת, נוֹשאת התיבה, והוֹריד את עצמוֹ אל פּתח המערה; לא יכוֹל עוֹד להתאפּק, בּראוֹתוֹ כּי הכּלוּאים לא העזוּ לצאת. ניצב, איפוֹא, על יד פּי המערה ושלח את חניתוֹתיו בעוֹמדים סמוּך לפּתח. הם בּרחוּ לפנים המערה, והחייל לקח את האנקוֹל, משך בּוֹ את הנשארים בּקרבתוֹ אליו והשליכם אחד אחד לתהוֹם. אחרי זאת הסתער לתוֹך המערה ושחט רבּים; חזר בּשלוֹם לתיבה ונרגע. הנשארים בּמחבוֹאיהם נמלאוּ אימת־מוות בשמעם את היללוֹת. ולא ראוּ דרך להציל את נפשם הם. בּינתים ירד הלילה ועצר את המשך הפּעוּלה וסיוּמה. אז הוֹדיע המלך על־ידי כּרוֹז שיחוֹן את אלה אשר יסגירוּ את עצמם מרצוֹן. רבּים נענוּ לוֹ.

הבּוֹקר אוֹר וחיילי הוֹרדוֹס המשיכוּ בּמה שהתחילוּ בּוֹ

אמש, אך בּיתר עוֹז. הם נלחמוּ בּכּלוּאים ליד הכּניסוֹת וזרקוּ אש לתוֹך המערוֹת. מיד עלוּ השלהבוֹת, כּי הטילוּ חוֹמר רב הנוֹח לבעוֹר. והנה קרה מקרהוּ של אחד מתוֹשבי המערוֹת, לוֹחם קשיש שהיה שם יחד עם אשתוֹ ועם שבעת בּניו. הנערים בּיקשוּ מאת אביהם שיתן להם לצאת וּלהסגיר את עצמם לידי אנשי הוֹרדוֹס. אך האיש ניצב בּשער והמתין להם, וּמשיצא הראשוֹן מתוֹך המחבוֹא, הרג אוֹתוֹ בּמוֹ ידיו. כּך עשׂה לשני, לשלישי, לזה אחר זה, בּלי לחוּס עליהם. הוֹרדוֹס התבּוֹנן בּוֹ וּבמעשהוּ מרחוֹק ונמלא רחמים; פּרשׂ את יד ימינוֹ לקראת הזקן וקרא אליו, שירחם על בּניו הנוֹתרים. אך האיש לא שׂם לב לדברים; יתר על כּן, חירף וגידף את המלך ולעג לוֹ וּליחוּסוֹ הנחוּת. הוּא הרג את בּניו כּוּלם וגם את אשתוֹ, הפּיל את הגוויוֹת מעל הסלע לתוֹך התהוֹם, וּלסוֹף השליך את עצמוֹ אחריהם ומת.

ו. פּרשת מַחַירַס וּמיתת יוֹסף    🔗

בּינתים הצליחוּ הרוֹמאים לגרש את הפּרתים מארץ סוּריה וּפקוֹרא נהרג. עכשיו שלח ונטידיוּס, בּפקוּדת אַנטוֹניוּס, חילוֹת עזר להוֹרדוֹס בּמלחמתוֹ עם אנטיגוֹנוּס: אלף פּרשים וּשני לגיוֹנוֹת. מפקד הצבא הזה היה מַחַירַס. אליו שלח אנטיגוֹנוּס מכתבים וחילה פּניו שימציא את עזרתוֹ לוֹ ולא להוֹרדוֹס, איש החמס אשר כּה התאכזר לבית המלכוּת; הרבּה בּטענוֹת כּהנה וּכּהנה והבטיח לוֹ גם מתן כּסף. אך מחירס לא יכוֹל שלא להתחשב בּצו שוֹלחוֹ, אנטוֹניוּס; וּמה גם שהוֹרדוֹס היטיב לשלם מאנטיגוֹנוֹס. לא נשמע לפיתוּיים אלה. אמנם, העמיד פּנים, כּאילוּ נעשׂה ידיד לאנטיגוֹנוּס והלך אצלוֹ – לרגל את מצבוֹ. הוֹרדוֹס הזהיר אוֹתוֹ, שלא ינסה לעשׂוֹת כּדבר הזה, ואכן אנטיגוֹנוֹס עמד מיד על כּוָנתוֹ האמיתית של מחירס, סגר בּפניו את שערי העיר והתקיף אוֹתוֹ כּהתקף אוֹיב, מעל לחוֹמה. מחריס חזר, איפוֹא, אל מחנה הוֹרדוֹס, שנמצא אוֹתה שעה בּעיר אַמאוּס88.

מרוֹב כּעסו על כּשלוֹן־נסיוֹנוֹ הרג מחירס, בּדרך שוּבוֹ, את כּל היהוּדים שנזדמנוּ לוֹ בּדרך; גם לא פּסח על מצדדי הוֹרדוֹס, אלא פּגע בּהם כּאילוּ היוּ מסיעת אנטיגוֹנוּס. המאוֹרע הזה הרגיז את הוֹרדוֹס עד מאד. יצא לשוֹמרוֹן והחלטתוֹ איתנה לפנוֹת אל אנטוֹניוּס וּלבאר לוֹ שאין לוֹ צוֹרך בּבני ברית כּאלה, הגוֹרמים לידיד נזק גדוֹל מאשר לאוֹיב, וּמה גם שכּוֹחוֹתיו הוּא, של הוֹרדוֹס בּלבד, דיים לבער את אנטיגוֹנוּס.

אך בּטרם יוֹציא הוֹרדוֹס מחשבתוֹ לפּוֹעל, והנה מחירס, אשר נסע בּעקבוֹתיו, הלך אצלוֹ וחילה את פּניו שישאר בארץ; והיה אם יאבה לצאת לנסיעתוֹ אל אנטוֹניוּס, יוֹאל־נא להעביר את אחיו יוֹסף אליו, אל מחירס, וּשניהם יתחבּרוּ ויצאוּ להלחם באנטיגוֹנוּס. מחירס הרבּה לבקש אוֹתוֹ, והוֹרדוֹס נעתר לוֹ בּאחרוֹנה; את נסיעתוֹ לא דחה, אבל השאיר אצל מחירס את אחיו יוֹסף עם צבאוֹ. אך ערב־צאתוֹ הזהיר את יוֹסף שתי אזהרוֹת: שלא לסכּן את עצמוֹ ולא לריב עם מחירס.

ואוּלם יוֹסף לא שמר אזהרת אחיו. מחירס הוֹסיף לוֹ על אנשיו עוֹד חמש קוֹהוֹרטוֹת, ואתן חנה על־יד ההרים, כּי אמר לערוֹך מסע מהיר על יריחוֹ, ולבוֹז את התבוּאה הרבּה שנמצאה שם. אבל חייליו הרוֹמאים היוּ רוּבּם כּכוּלם טירוֹנים, אשר זה לא כּבר גוּיסוּ בסוּריה ועדיין לא נתאמנוּ. לכן קרה הדבר, שאנשי אנטיגוֹנוּס תקפוּהוּ פּתאוֹם בּהיוֹתוֹ בּשטח שאינוֹ נוֹח להגנה; ואמנם, בּאוֹמץ־לבּוֹ הרב עמד בּפני תוֹקפיו, אבל לסוֹף נפל חלל וּצבאוֹ כּוּלוֹ אבד. בּאוֹתה המערכה הוּשמדוּ שש קוֹהוֹרטוֹת שלמוֹת.

אנטיגוֹנוּס לא די היה לוֹ בּנצחוֹנוֹ; מתוּך כּעסוֹ, שהלך והתפּשט, אף התעלל בּגויית המת. כּאשר אסף את החללים, התיז את ראש יוֹסף מעליו, ולא נענה לפרוֹרא, שהציע לוֹ כּוֹפר של חמישים כּכּר בּעבוּר גויית המת.

נצחוֹן אנטיגוֹנוּס שב ועוֹרר את המרד בּגליל. אנשי אנטיגוֹנוּס תפשׂוּ את המכוּבּדים בּיוֹתר שבּין אנשי הוֹרדוֹס וטיבּעוּם

בּים כּנרת89. גם בּארץ אדוֹם – בּה בּיצר מחירס אוֹתה שעה את המצוּדה הנקראת גִתָּא – השתנוּ הדברים לרעה.

ז. הוֹרדוֹס זוֹכה לצבא־עזר חדש    🔗

הוֹרדוֹס לא ידע עדיין ולא כלוּם על מה שאירע. עם צאתוֹ מיהר להגיע אל אנטוֹניוּס. הלה צר אז על המבצר סמוֹסטה90 שעל שׂפת הפּרת. המלך היהוּדי חש לעזרתוֹ, בּהביאוֹ אתוֹ חיל־רגלים וּפרשים. בּדרכּוֹ שהה בּאנטיוֹכיה, שם מצא הרבּה תוֹשבים נכוֹנים להצטרף לאנשי אנטוֹניוּס, אך יראים פּן יוּתקפוּ בּדרך על־ידי הבּרבּרים ויאבדוּ מהם הרבּה, לכן לא העזוּ לצאת. הוֹרדוֹס עוֹדד את רוּחם ונעשׂה להם מוֹרה־דרך בּמסעם.

מרחק שתי תחנוֹת מסמוֹסטה ארבוּ להם הבּרבּרים, ששמרוּ על הדרכים המוֹליכוֹת אל מחנה אנטוֹניוּס; הם הקדימוּ לתפּוֹשׂ את מבוֹאוֹת היער שעל יד השׂדה הפּתוּח, והסתתרו בּמארב, עד שהגיע המסע למסילה. אך משעברוּ הראשוֹנים את המקוֹם – הוֹרדוֹס עצמוֹ פּיקד על המאסף – התנפּלוּ עליהם האוֹיבים, כּחמש מאוֹת איש, הפתיעוּם לחלוּטין והניסוּ את חלוּץ הצבא. אבל הוֹרדוֹס מיהר להגיע למקוֹם הסכּנה, הסתער מלוֹא כּוֹחוֹ על האוֹיבים והדפם; מעשׂהוּ השיב את רוּח האנשים, בּטחוֹנם חזר אליהם, גם אלה אשר כּבר פּנוּ עוֹרף שבוּ למערכה. אנשי הוֹרדוֹס הקיפוּ, איפוֹא, את הבּרבּרים מכּל העברים והכּוּ אוֹתם; המלך רדף אחריהם, הוֹציא מידיהם את השלל שעשׂוּ מקוֹדם – מספּר גדוֹל של בּהמוֹת־משׂא ושל עבדים – והמשיך מסעוֹ, לאחר שהשיב את הכּל על כּנוֹ.

ושוּב הוּתקפוּ על־ידי לוֹחמים אחרים, שארבוּ להם בּמספּר רב בּמבוֹאי היער; שם, על גבוּל השׂדה הפּתוּח, עמדוּ בּמחבוֹאם, וּמשם הסתערוּ; אך הוֹרדוֹס קידם את פּניהם בּכוֹחוֹת מוּגבּרים, הדפם אחוֹרנית והרג בּהם רבּים. בּדרך זוֹ, הבטיח לצוֹעדים אחריו את נסיעתם וזכה בּפיהם לכּינוּי: „מצילנוּ“.

כּך הגיעוּ לקרבת סמוֹסטה. אנטוֹניוּס שלח לקראתם גדוּד חיילים, שפּגשוּ אוֹתם בּכל הפּאר הצבאי המיוּחד להם; כּי אנטוֹניוּס רצה גם לכבּד את הוֹרדוֹס וגם להמציא לוֹ משמר נוֹסף, כּי שמע על מקרי־ההתנפּלוּיוֹת. בּינתים נוֹדע לוֹ כּל מה שעשׂה בּדרכּוֹ אליו. קיבּל, איפוֹא, את הוֹרדוֹס בּשׂמחה יתירה, כּי ידע להעריך את אוֹמץ רוּחוֹ, חיבּק אוֹתוֹ ונשק לוֹ. בּקיצוּר, הראה לוֹ כּל סימני כּבוֹד, כּי הרי זה לא כּבר מינה אוֹתוֹ מלך.

לא יצאוּ ימים רבּים ואנטיוֹכוֹס הסגיר את המבצר בּידי אנטוֹניוּס. בּזה נגמרה המלחמה ההיא. אנטוֹניוּס מסר את הפּיקוּד לידי סוֹסיוּס וציוה עליו לעזוֹר להוֹרדוֹס בּמלחמתוֹ. הוּא עצמוֹ יצא למצרים. מיד שלח סוֹסיוּס צבא־עזר להוֹרדוֹס, חיל־חלוּץ של שני לגיוֹנוֹת91. הם עברוּ מיד לארץ יהוּדה; רוֹב הצבא והמצבּיא בּאוּ אחריהם.

ח. מערכת קָנָה 92    🔗

בּשעה שהוֹרדוֹס חנה בּדפני של אנטיוֹכיה ראה חלוֹמוֹת שבּישׂרוּ לוֹ בּרוּר את הבּשׂוֹרה הרעה על מוֹת יוֹסף אחיו. רוּחוֹ נפעם וקפץ מתוֹך המיטה, והנה נכנסוּ אליו השליחים שנסעוּ למקוֹם המצאוֹ למסוֹר לוֹ את הידיעה הקשה. לא לקח לוֹ זמן לקוֹנן את המת; דחה את האבל למען צאת במהירוּת יתירה לקראת האוֹיב. אילץ את אנשיו לרוּץ בּמסעם יתר על כּוֹחם. משהגיע ללבנוֹן93, הצטרפוּ אליו שמוֹנה מאוֹת איש משוֹכני אזוֹר ההרים. גם לגיוֹן רוֹמאים התחבּר אליו בּאוֹתוֹ המקוֹם.

מבּלי שהוֹת אף יוֹם אחד, התפּרץ לתוֹך הגליל. את האוֹיב, שניסה להתנגד לוֹ, הדף – לאוֹתוֹ המקוֹם המבוּצר אשר משם עלוּ עליו94. מיד גם התחיל בּמצוֹר על המצוּדה, וכמעט שכּבש אוֹתה, אלמלא פּרצה סערה קשה ואילצה אוֹתוֹ להעביר את הצבא אל הכּפרים הסמוּכים. אך כּעבוֹר ימים מעטים הצטרף אליו גם הלגיוֹן השני, מאוֹתוֹ הצבא שנשלח אליו מטעם אנטוֹניוּס. האוֹיבים פּחדוּ מפּני כּוֹחוֹ, שעלה עתה פּי כּמה על כּוֹחם הם, ועזבוּ את המבצר בּלילה.

משם פּנה אל גלילוֹת יריחוֹ, להקדים ולנקוֹם את נקמת אחיו. שם אירע לוֹ נס, דבר מחוּץ לגדר הטבע. הוּא נחלץ שלא כּצפוּי מסכּנת המוות, וּלרגל המקרה הלכה שמוּעתו לפניו – של בּן־אדם אשר יאהבנו אלוֹהים. וּמעשׂה שהיה כּך היה: אוֹתוֹ ערב ערך סעוּדה וסעד יחד עם ראשי צבאוֹ. מיד כּתוֹם־המסיבּה וכוּלם אך יצאוּ מתוֹך הבּית, והנה נפל הבּית תחתיו. הוֹרדוֹס ידע מיד לפרש את הסימן: זה בּא לבשׂר אוֹתוֹ גם סכּנוֹת, בּמלחמה שאמר להתחיל בּה, גם הצלה ונצחוֹן.

בּאשמוֹרת הבּוֹקר הזיז את מחנהוּ ממקוֹמוֹ. מן ההרים שממוּלוֹ ירדו כּששת אלפים מאנשי האוֹיב וניסוּ להפריע לחילוֹת החלוּץ שלוֹ; לא העזוּ להלחם בּרוֹמאים בּמערכה גלוּיה, אבל עמדוּ בּמרחק־מה וזרקוּ אבנים וחניתוֹת. רבּים נפצעוּ; גם הוֹרדוֹס, בּרכבוֹ על סוּסוֹ, נפגע בּחנית, שפּצעה ירכוֹ.

אנטיגוֹנוֹס רצה לעשׂוֹת רוֹשם, כּאילו יעלה על הוֹרדוֹס ועל הרוֹמאים לא לבד בּעזוּת לב, כי אם בּמספר אנשיו. שלח, איפוֹא, את פּפּוּס, אחד מידידיו, בּראש חיילים לשוֹמרוֹן, להלחם שם בּמחירס. בּינתים עבר הוֹרדוֹס בּתחוּם האוֹיב. הרס חמש עיירוֹת, הרג כּאלפּיים מתוֹשביהן ושׂרף את הבּתים. ממסע זה שב למחנהוּ, אשר את מקוֹמוֹ קבע על־יד הכּפר קָנָה. (למוּלוֹ, שם, חנה פּפּוּס).

מדי יוֹם בּיוֹמוֹ זרמוּ אליו חיילים חדשים, יהוּדים מיריחוֹ וּממקוֹמוֹת אחרים; מהם ששׂנאוּ את אנטיגוֹנוּס גוּפוֹ, מהם שנמשכוּ לגבוּרוֹת הוֹרדוֹס, אך הרוֹב עבר לצדוֹ מתוֹך תשוּקה עמוּמה

לשינוּי המצב המדיני95. הוֹרדוֹס השתוֹקק להפּגש עם אוֹיביו בּמערכה; וגם אנשי פּפּוּס התיצבוּ לפניו בּאוֹמץ־רוּח; לא כּוֹחוֹ במנין ולא קנאתוֹ היתירה הפחידוּ אוֹתם. וכן התלקח הקרב, אבל טוּרי האוֹיב לא עמדוּ אלא זמן מוּעט. הוֹרדוֹס עצמוֹ לא התחשב בּכל סכּנה; זכר אך את רצח אחיו. נדמה לוֹ, כּאילוּ מוּטל עליו לגמוֹל לרוֹצחים כּמעשיהם. עד מהרה התגבּר על אלה שעמדוּ ממוּלוֹ, פּנה אל יתר חלקי צבא האוֹיב והניסם, ורדף אחרי הבּוֹרחים.

היה הרג רב; האוֹיבים נהדפוּ לתוֹך אוֹתוֹ הכּפר שממנוּ יצאוּ, והוֹרדוֹס הכּה את המאסף שלהם והמית המוֹנים. יחד עם האוֹיבים נכנס לתוֹך הכּפר, אשר בּכל הבּתים אשר בּוֹ הצטוֹפפוּ האנשים המזוּינים, וגם על הגגוֹת עמדוּ החיילים צפוּפים. משהתגבּר על הנמצאים בּחוּץ, נתן פּקוּדה להרוֹס את הבּנינים, למען הוֹצא את הנחבּאים בּפנים. אך רבּים נקבּרוּ חיים בּתוֹך הבּתים שנפלוּ תחתיהם, ואלה שנמלטוּ מתוֹך המפּוֹלת נפלוּ בחרב חיילי הוֹרדוֹס. גוּפוֹת החללים נצטבּרוּ לערמוֹת, עד שסתמוּ את הדרך בּפני המנצחים.

מכּה כּזאת לא יכלוּ האוֹיבים לשׂאת; כּל אימת שאנשיהם שבוּ והתלכּדוּ לחדש את הקרב, ואך הבּיטוּ בּמתים – התפּזרוּ מיד. והוֹרדוֹס נצחוֹנוֹ הגדיל בּוֹ את בּטחוֹנוֹ בּמזלוֹ, וּכבר עמד לצאת משם לירוּשלים, אלמלא עצרוּהוּ גשמי עוֹז. כּי החוֹרף החריף אוֹתה שנה. המעצוֹר הזה בּלבד עיכּב מלוֹא נצחוֹנוֹ של הוֹרדוֹס וּמפּלתוֹ הגמוּרה של אנטיגוֹנוּס. הלה, אמנם כּבר עמד לעזוֹב את ירוּשלים.

אוֹתוֹ ערב – לאחר גמר מערכת קנה הנזכּרת – שלח הוֹרדוֹס את ידידיו מעל פּניו, כּי האנשים היוּ עייפים וּזקוּקים למנוּחה. המלך אמר להתרחץ, כּדרך החיילים הפּשוּטים, כּי חם לוֹ מן המערכה. רק משרת אחד ליוהוּ לחדר האמבּטיה. עוֹד לא נכנס לתוֹך החדר, והנה חייל מחיילי האוֹיב פּרץ מתוֹכוֹ החוּצה, לקראתוֹ ממש, וחרב חגוּרה למתניו; אחריו רץ שני, אחרי זה – שלישי ועוֹד רבּים. כּל אלה התחבּאוּ בּשעת המערכה בּבית המרחץ, מזוּינים כּראוּי, אך יראים לנפשם ונפחדים מאד; ויהי בּראוֹתם את המלך כּאילו התעוֹררוּ מאימתם. עברוּ על ידוֹ והתחמקוּ… הוּא היה עירוֹם, ללא בּגד וּמגן, אך הם, הנשק בּידם, רעדוּ מפּניו! במקרה לא היה איש בּבּית ולא נתפּשׂוּ; נמלטוּ על נפשם. ואשר להוֹרדוֹס – טוֹב היה לוֹ, שיצא מן המקרה שלם בּגוּפוֹ.

למחרת היום ציוה והתיזוּ את ראש פּפּוס, מצבּיא אנטיגוֹנוּס, מעל גוויתוֹ – כּי נפל במערכה. הוֹרדוֹס שלח את הגוּלגוֹלת אל אחיו פרוֹרא, כּגאוּלת דם אחיהם הנרצח. כּי, אמנם, פּפּוּס היה האיש שהמית את יוֹסף.

ט. כּיבּוּש ירוּשלים    🔗

כשפּסק עוֹז הגשמים, הביא הוֹרדוֹס את צבאוֹ אל שערי ירוּשלים. נמלאה לוֹ אז השנה השלישית, מאז נתמנה למלך, עת היוֹתוֹ בּרוֹמא. חנה מוּל המקדש; כּי מעבר זה גם כּבש פּוֹמפּיוּס בּשעתוֹ את העיר. חילק את התפקידים בּין אנשיו. החריב את האיזוֹר הסמוּך לעיר. נתן צו להקים שלוֹש סוֹללוֹת ולבנוֹת עליהן צריחים. לשם בּיצוּע העבוֹדוֹת האלה השאיר את אנשיו המוּכשרים בּיוֹתר בּמקוֹם, והוּא עצמוֹ נסע לשוֹמרוֹן, לערוֹך את חתוּנתוֹ

עם בּת־אלכּסנדר, בּן אריסטוֹבּוּלוּס, ארוּסתוֹ מאז, כּפי שהזכּרנוּ. עשׂה, איפוֹא, את חוּפּתוֹ מעשׂה־לואי למצוֹרוֹ על העיר; כּי כּבר קטנוּ אוֹיביו בּעיניו.

בּינתים עבר סוֹסיוּס דרך פיניקיה, מיהר לשלוֹח חלק מצבאוֹתיו למקוֹם המערכה, וּבעצמוֹ הביא אתוֹ, בּעקבוֹת צבא החלוּץ, הרבּה רגלים וּפרשים. גם הוֹרדוֹס הגיע בּינתים למחנה, בּדרכּוֹ משוֹמרוֹן, שם ערך את החתוּנה, ונוֹספוּ לוֹ אנשים לא מעטים על צבאוֹ הקוֹדם, בּיחד כּשלוֹשים אלף איש. כּל אלה התאספו לפני שערי ירוּשלים וחנוּ מוּל צפוֹן העיר. הצבא הצטרף מאחד־עשׂר לגיוֹנוֹת רגלים וששת אלפים פּרשים – צבאוֹת־העזר, שבּאוּ מסוּריה, אינם בּכלל חשבּוֹן זה. שני מצבּיאים היוּ: סוֹסיוּס שנשלח לעזרה בּפקוּדת אנטוֹניוּס, והוֹרדוֹס בּשמוֹ הוּא, העתיד להדיח מעל כּסא המלכוּת את אנטיגוֹנוּס – שצוּין כּאוֹיב האוּמה הרוֹמאית – ולמלוֹך תחתיו, לפי החלטתה המאוּשרת של מוֹעצת זקני רוֹמא.

המוֹן היהוּדים שנסגרוּ בּעיר נבוֹכים היוּ, כּל אחד

ודאגתוֹ שלוֹ. האיסטניסים התקהלוּ מסביב למקדש וקראוּ: אשרי האיש אהוּב האלוֹהים, שימצאהוּ המוות בּזמנים כּאלה. לעוּמת זאת התלכּדוּ הנוֹעזים

כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת ושדדוּ וּבזזוּ, בּיחוּד בּסביבוֹת העיר, מבּלי

להשאיר שארית אוֹכל, לא לסוּסים ולא לאדם. ואוּלם בּעלי משמעת, הכּשרים למלחמה, קיבּלוּ לידם את התפקיד להדוֹף את המתקיפים; הם גם הצליחוּ לגרש את מקימי הסוֹללוֹת מקרבת החוֹמוֹת, גם ידעוּ תמיד להמציא אמצעי־הגנה שיבטלוּ את פּעוּלת מכוֹנוֹת המצוֹר של אנשי הוֹרדוֹס. בּיחוּד עלוּ עליהם, על החוֹנים על העיר, בּיכלתם לחתוֹר תחתיהם, מבּלי שאלה ירגישוּ בּדבר.

הוֹרדוֹס הצליח בּינתים לחסל את הפרעוֹת השוֹדדים, לאחר שהעמיד משמרוֹת שיארבוּ להם; וכן התגבּר על חוֹסר המזוֹן בּהביאוֹ את הצידה מרחוֹק. אשר להצלחה בּמלחמה עצמה – אמנם עמד להם, לחייליו, נסיוֹנוֹ הרב של הצבא הרוֹמאי, אבל באוֹמץ הרוּח לא היה להם כּל יתרוֹן על יריביהם. אף שהנצוּרים השתדלוּ שלא להפּגש בּרוֹמאים בּמערכה גלוּיה, שכּן פּירוּשה

מיתה ודאית – ידעוּ לפעוֹל בּיתר עוֹז מן המחתרת: דרך מחילוֹת סמוּיוֹת מן העין הוֹפיעוּ פּתאוֹם בּקרב צבאוֹת הוֹרדוֹס ממש; הרוֹמאים אך הספּיקוּ בּקוֹשי להרוֹס חלק מבּיצוּרי הנצוּרים, והם כּבר הקימוּ בּיצוּרים חדשים במקוֹמם; בּקיצוּר, לא רפוּ ידיהם ולא פּחת כּוֹחם בּתחבּוּלוֹת. אך כּל מה שפּעלוּ לא פּעלוּ, בּעצם, בּלתי מתוֹך יאוּשם; לא היתה בּידם כּל תכנית מכוּונת מראש. יאוּשם הוּא שהמריצם ונתן בּהם כּוֹח עמידה עד הקץ, אף כּי חנה עליהם צבא כּה גדוֹל, והרעב גבר ולא היה אוֹכל. כּי שנת המצוֹר היתה, לרוֹע מזלם של המגינים, שנת שמיטה.

עשׂרים אנשים נבחרים עלוּ ראשוֹנים על החוֹמות. אחריהם בּאוּ שׂרי המאוֹת אשר לסוֹסיוּס. החוֹמה הראשוֹנה נכבּשה מקץ ארבּעים

יוֹם, השניה – לאחר חמישה־עשׂר יוֹם. כּמה מן האִסטוָניוֹת שמסביב למקדש הוֹעלוּ בּאש. הוֹרדוֹס טען, בּרצוֹתו להבאיש ריחוֹ של אנטיגוֹנודס בּעיני היהוּדים, כּי הוּא שגרם לשׂריפה הזאת.

משנפלוּ החלקים החיצוֹניים של המקדש וגם העיר התחתוֹנה, בּרחוּ אנשי אנטיגוֹנוּס אל לפנים המקדש ואל העיר העליוֹנה. חששוּ, שמא לא יתנוּ להם הרוֹמאים להמשיך להקריב את קרבּן התמיד ושלחוּ אל הוֹרדוֹס שירשה להם להעביר אליהם את הבּהמוֹת הנוֹעדוֹת לכך. הוֹרדוֹס הסכּים, כּי ראה בּפניייתם אליו, כּי הם נכוֹנים להסגיר את עצמם. אבל עד מהרה נוֹכח לדעת, כּי לא כּמחשבתוֹ מחשבתם וּרצוֹנם עז להגן על מלכוּת אנטיגוֹנוּס ויהי מה. אוֹ אז הסתער הוֹרדוֹס בּכוֹח על שארית העיר וּלכדה.

התחילה שפיכת־דמים כּללית. הרוֹמאים נדחפוּ להרג, כּי גדוֹל חרוֹן אפּם על אוֹרך ימי המצוֹר; ואשר לאנשי הוֹרדוֹס, לא רצוּ להשאיר בּחיים אף אחד מבּני שבטם האוֹיבים להם. נשחטוּ ההמוֹנים אשר הצטוֹפפוּ בּסמטאוֹת, התחבּאוּ בּבּתים, בּיקשוּ מקלט בּמקדש; לא ריחמו זקן ועוֹלל, גם לא חסוּ על הנשים החלשוֹת. הוֹרדוֹס שלח את שליחיו לכל הפּינות וציוה לחוּס על התוֹשבים, אבל אף אחד לא מנע ימינוֹ מהכּוֹת בּחרב. כּמטוֹרפים ממש השמידוּ את האוֹיבים, בּלי לשׂאת פּנים לשוּם גיל.

בּין כּה וכה יצא גם אנטיגוֹנוּס מתוֹך המצוּדה. נראה, שלא היתה בּוֹ כּל הרגשת כּבוֹד; כּאשר לא עמד כּלל על מזלוֹ אז כּן לא הבין גוֹרלוֹ עתה. נפל לרגליו של סוֹסיוּס. הלה לא ריחם עליו, אשר מעמדוֹ השתנה כּל כּך, אלא דיבּר אתוֹ קשוֹת וקרא לוֹ בּשם נקבה, אַנטיגוֹנה. אך לא נהג בּוֹ כּפי שנוֹהגים בּנשים, שאין עליהן משמר; כי כּבל אוֹתו בּכבלים והעבירוֹ לבית־אסוּרים.

לאחר שהוֹרדוֹס התגבּר על אוֹיביו היה עליו לחשוֹב, איך יתגבּר גם על עוֹזריו הנכרים. כּי הזרים התקהלוּ בּהמוֹניהם, לראוֹת את המקדש וגם את קדשי הקדשים אשר בּתוֹכוֹ. והמלך היטיב לדעת, כּי הדבר יהיה קשה ממפּלה בּקרב, אם יבּיטוּ בּני העמים בּמה שאסוּר בּראִיה; לכן השפּיע עליהם בּכל מיני דרכים, שיחזרוּ בּהם מרצוֹנם זה: אל אחדים פּנה בּלשוֹן בּקשה, אל אחרים – בּלשוֹן איוּם, והיוּ גם כּאלה שלא נרתעוּ כי אם מפּני כּוֹח הנשק. משסילק מכשוֹל זה, היה עליו לבטל את הסכּנה, שהעיר תהי לבז. פּנה אל סוֹסיוּס ושאל אוֹתוֹ נמרצוֹת: „האם הרוֹמאים רוֹצים להריק את העיר גם מתוֹשביה וגם מרכוּשה וּלהשאירני פּה מלך על ארץ שוֹממה?! דם כּה רב נשפּך, דם אנשים אזרחים, אפילוּ אם יתנוּ לי תמוּרתוֹ את השלטוֹן על העוֹלם כּוּלוֹ ייקר מחירוֹ עד מאד!“ – סוֹסיוּס השיב: „מן הדין שארשה לחיילים לבוֹז את העיר, לאחר תלאוֹתיהם בּמצוֹר עליה“.

אז הבטיח לוֹ הוֹרדוֹס, כּי שלם ישלם לכל חייל את חלקוֹ, מכּספיו שלוֹ. כּוָנתוֹ היתה לפדוֹת מה שנשאר עוֹד מן העיר־המוֹלדת. ואמנם, מיד קיים את הבטחתו: כל חייל וחייל קיבּל שכר הגוּן וּבמידה נאוֹתה – כּל קצין וקצין. אך מה שנתן לסוֹסיוּס עצמוֹ – היתה זאת תשוּרת מלך. כּללוֹ של דבר, הרוֹמאים עזבוּ את העיר בּלי לבוֹז אוֹתה, ועם זאת בּא כּל אחד ואחד על שׂכרוֹ.

י. מיתת אנטיגוֹנוּס    🔗

סוֹסיוּס עצמוֹ הקדיש לאלוֹהים זר של זהב. בּצאתוֹ מירוּשלים לקח אתוֹ את אנטיגוֹנוּס בּנחוּשתים, להעבירוֹ אל אנטוֹניוּס. אנטיגוֹנוּס השלה את עצמוֹ עד אחרית בּתקווֹת שוא, כּי אהב את החיים שלא כּדרך האצילים. והנה ערפוּהוּ בּגרזן.

סיפּוּר סוֹף שוֹשלת החשמוֹנאים נמסר לנוּ גם בּמלים אלה:

האסוֹן בּא על העיר ירוּשלים בּשנת שלטוֹנם של הקוֹנסוּלים מַרקוּס אַגריפּס וּקנידיוּס גַלוּס בּרוֹמא, בּאוֹלימפּיאדה המאה

וּשמוֹנים וחמש, בּחוֹדש השלישי, בּיוֹם צוֹם. כּאילוּ חזר וּבא על היהוּדים מה שקרה להם בּימי פּוֹמפּיוּס: כּי אוֹתוֹ יוֹם ממש נפלה העיר גם אז, עשׂרים ושבע שנים לפני נפילתה עתה. סוֹסיוּס לקח אתוֹ את אנטיגוֹנוּס. הוֹרדוֹס חשש, פּן ישלח אנטוֹניוּס את האסיר לרוֹמא, ושם יצטדק בּפני מוֹעצת הזקנים ויוודע להם, כּי מגזע מלכים הוּא; ואפשר ויתחשבוּ בּדבר שהוֹרדוֹס אינוֹ אלא ממוֹצא אזרחים וימסרוּ את המלוּכה לידי בּני אנטיגוֹנוּס, אף כּי אנטיגוֹנוּס עצמוֹ פּשע בּרוֹמאים. מיראתוֹ זוֹ שלח

לאנטוֹניוּס סכוּם רב וּפיתה אוֹתוֹ להוֹציא את אנטיגוֹנוּס להוֹרג. הדבר נעשׂה והוֹרדוֹס שוּב לא היה מוֹרא אדם עליו.

הנה כּי כן פּסק שלטוֹן בּית החשמוֹנאים, לאחר תקופה של מאה ועשׂרים ושש שנים. בּית־מלכים זה כּבוֹדוֹ וּשמוֹ בּאוּ לוֹ גם בּגלל יחוּסוֹ, בּגלל הכּהוּנה הגדוֹלה שהיתה לוֹ מוֹרשת, גם בּגלל עלילוֹת

הגבוּרה של אבוֹת השוֹשלת לטוֹבת העם. אבל הבּנים החלוּ לריב בּיניהם וזה גרם להדחתם מאת השלטוֹן; והמלוּכה נפלה לידי הוֹרדוֹס בּן אנטיפּטר, מבּני העממים וּמבּית אזרחים, מי שנוֹלד כּאחד מפּשוּטי הנתינים של המלכים האלה.



 

פּרק שלישי: הוֹרְדוֹס בְּמָלְכוֹ    🔗

א. הוֹרדוֹס וּקליאוֹפּטרה    🔗

ממשלת יהוּדה נכוֹנה היתה בּידי הוֹרדוֹס. בּהמוני האזרחים נהג מנהג כּפוּל: את אלה שעמדוּ על צדוֹ הרים בּמעלתם, ואת אלה שעמדוּ מנגד – יסר ועינה מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. אך כּבש את ירוּשלים, הוֹציא כּל האוֹצרוֹת מבּית גנזי המלך, עליהם הוֹסיף מה שסחט מידי אנשי היכוֹלת, וּמשצבר רוֹב כּסף וזהב נתן הכּל שי לאנטוֹניוּס ולידידי אנטוֹניוּס. ארבּעים וחמישה מראשי סיעת אנטיגוֹנוּס הוֹציא להוֹרג. גם העמיד שוֹמרים על־יד שערי החוֹמה, שישקדוּ על כּך שלא יוּברח דבר־מה יחד עם הגוויוֹת המוּבאוֹת לקבוּרה מחוּצה לעיר. בּדקוּ, איפוֹא, את המתים, וּמה שמצאוּ לידם, אם כּסף ואם זהב אוֹ יתר דברים יקרי־ערך, הביאוּ למלך. לא היה קץ לתלאוֹת, וּשני גוֹרמים לדבר. מכּאן דרישת המלך שלא היה לוֹ די כּסף להוֹצאוֹתיו הרבּוֹת, וּמכּאן צרת העוֹנה, כּי שנת שמיטה היתה, בּה תשבּוֹת האדמה ולא תעוּבּד, לפי צו תוֹרתנוּ.

בּין כּה וכה, שוּב פּרצוּ מהוּמוֹת בּסוּריה. האשמה בּדבר

– קליאוֹפּטרה, מלכּת מצרים, שלא חדלה מלסכסך את אנטוֹניוּס בּכל השכנים. כּי אמרה לפתוֹתוֹ, שיסלק את השלטוֹנוֹת בּכל המדינוֹת שמסביב, כּדי לספּחן לתחוּם שלטוֹנה. והוּא – כגוֹדל תשוּקתוֹ אליה, עצמה השפּעתה עליו. מטבעה אהבה את הבּצע, וּלטוֹבתה היא אף לא נמנעה מהפר חוֹק וּמשפּט.

משנפגשה עם אנטוֹניוּס, רצתה להוֹסיף גם את סוּריה – שבּה נפגשוּ – על שטחי שלטוֹנה. גם תבעה מעמוֹ את ארץ יהוּדה ואת ארץ ערב ודרשה שיקח את שתי הארצוֹת האלה מידי מלכיהן. ואמנם אנטוֹניוּס נכנע כּוּלוֹ לאשה הזאת; ונראה כּי לא בּלבד משוּם הקרבה היתירה בּיניהם, אלא בּהשפּעת מעשׂי־קסמים ממש, הוּכרח לשמוֹע לה בּכל מה שתרצה. עם זאת התבּייש לעשׂוֹת עוול גלוּי ולא אבה לבטל את רצוֹנוֹ מפּני רצוֹנה בּמידה שהדבר ייחשב לוֹ כּעווֹן. החליט, איפוֹא, שלא למלא את דרישוֹתיה, כּי אם בּחלקן, וּבלבד שלא ייראה כּמטה־משפט בּמזיד. נטל שטחים מסוּימים מנחלת שני המלכים וּנתנם מתנה לקליאוֹפּטרה.

המלכּה השׂיגה מידיו מה שהשׂיגה וליוותה את אנטוֹניוּס בּמסעו נגד ארמניה96, עד שהגיעוּ לנהר פּרת. משם חזרה לארצה. נסעה דרך הערים אפּמיאָה ודמשׂק ועברה גם את ארץ יהוּדה. נפגשה עם הוֹרדוֹס, והוּא חכר מידיה גם את גלילוֹת ערב, שסוּפּחוּ זה עתה למלכוּתה, וגם את איזור יריחוֹ (שנלקח מממלכתוֹ הוּא וניתן לה). כּי הארץ הזאת, ארץ יריחוֹ, מוֹציאה את הבּוֹשׂם המשוּבּח בּיוֹתר, שלא תמצא כּמוֹתוֹ בּמקום אחר, וכן היא מצטיינת בּעצי דקל רבּים ויפים מאד.

קליאוֹפּטרה שהתה זמן מרוּבּה בּארץ יהוּדה ונפגשה עם הוֹרדוֹס לעתים קרוֹבוֹת. ניסתה גם לפתוֹת אוֹתוֹ לאהבתה, אך הוּא תיעב אוֹתה ולא נענה לה. פּייס אוֹתה בּמתנוֹת וליוה אוֹתה בּדרכּה למצרים.

ב. מלחמת הערבים    🔗

עם פּרוֹץ מלחמת האזרחים, שבּין אוֹקטביינוּס לבין אנטוֹניוּס, בּיקש הוֹרדוֹס להצטרף למחנהוּ של אנטוֹניוּס. ואמנם הארץ, ארץ יהוּדה, שקטה ממהוּמוֹתיה; בּינתים לכד גם את המבצר הוּרקניוֹן97, שבּוֹ החזיקה עוֹד אחוֹתוֹ של אנטיגוֹנוּס. אבל קליאוֹפּטרה ידעה בּערמוּמיוּתה לעכּב את עזרתוֹ, וּבזה דוקא הצילה אוֹתוֹ – שלא מרצוֹנה – מלהסתבּך בּסבך אנטוֹניוּס. כּי, כּפי שהזכּרנוּ, היה רצוֹנה אדיר לזכּוֹת בארצוֹת שני המלכים, מלך יהוּדה ומלך ערב גם יחד. לכן פּיתתה את אנטוֹניוּס, שימסוֹר לידי הוֹרדוֹס את תפקיד המלחמה בּערבים; אם ינצחוּ אלה, חשבה להשתלט על יהוּדה – ואם ינצחוּ היהוּדים, אמרה לזכּוֹת בּארץ ערב. כּוָנתה – שאחד משני המלכים ישמיד את האחר, והכּל – לטוֹבתה.

אבל מזימתה הרעה היתה להוֹרדוֹס לטוֹבה. קוֹדם כּל לקח בּני תערוּבוֹת מבּין האוֹיבים. אחרי כן התקיף אוֹתם, בּעזרת פּרשיו הרבּים, על־יד העיר דיוֹספּוֹליס98; הם אמנם התגוֹננוּ בּגבוּרה, אבל סוֹפם נחלוּ מפּלה. נצחוֹנוֹ זה גרם תסיסה בּקרב הערבים. צבאוֹתיהם שבוּ והתלכּדוּ, המוֹן שלא יספר מרוֹב, וחיכּוּ ליהוּדים בּמקוֹם חנוֹתם בּעיר קְנָת99 אשר בּחילת־סוּריה. הוֹרדוֹס הגיע לשם עם חייליו וניסה לעשׂוֹת את המלחמה בּזהירוּת, לכן ציוה על אנשיו לבצר את המחנה בּחוֹמוֹת. אבל אנשיו לא שמעוּ לוֹ; נצחוֹנם הקוֹדם הרים את רוּחם, והשׂתרעוּ גם הפּעם על צבאוֹת הערבים, ואף הניסוּ את האוֹיב מיד, עם ההתקפה הראשוֹנה.

הערבים עוֹד מעט והיוּ נשמדים כּליל, אלמלא קם אחד בּשם אַתֵניוֹן והיה לשׂטן להוֹרדוֹס וליהוּדים. האיש הזה נתמַנה, מטעם המלכּה קליאוֹפּטרה, נציב על גלילוֹת ערב שהיוּ בּרשוּתה. הוּא היה איש ריבוֹ של הוֹרדוֹס וחיכּה להתפּתחוּת הדברים מתוֹך נכוֹנוּת. לפי תכניתוֹ, לא יתערב כּל זמן שהשעה תשׂחק לערבים, אך אם ינגפוּ – ואמנם כּך היה הדבר – יתקיף את היהוּדים. אוֹתה שעה היוּ היהוּדים מיוּגעים, וּלפי שחשבוּ כּי בּעצם כּבר

ניצחוּ, הרי כּשהסתער עליהם לפתע פּתאוֹם האוֹיב החדש, נפלוּ מהם קרבּנוֹת רבּים, כּי כּבר כּילוּ כּל מרצם בּמלחמתם בּאוֹיביהם המפוֹרשים. ואף זאת, נצחוֹנם עשׂאם קלי דעת, לכן הוּכּוּ עד מהרה על־ידי תוֹקפיהם שבּאוּ עליהם שלא כּצפוּי. הם הוּכּוּ מכּוֹת קשוֹת, כּי המקוֹם היה מקוֹם סלעים ולא נוֹח לסוּסים, ואנשי אַתניוֹן היוּ מנוּסים בּיוֹתר בּמלחמה דוקא על קרקע זוֹ. אך הרגישו הערבים בּשינוּי מצב היהוּדים לרעה, מיד התאוֹששוּ ורצחוּ בּהמוּמים. רבּים נפלוּ חללים, רק המיעוּט נמלט לתוֹך המחנה.

הוֹרדוֹס החיש עזרה והגיע למקוֹם זמן קצר לאחר המפּלה; אך כּבר איחר את המוֹעד. אשמים בּאסוֹן היוּ הקצינים שלא שמרוּ על פּקוּדתוֹ; אלמלא היוּ נחפּזים בּהתקפתם, לא היה אַתניוֹן מוֹצא לוֹ את שעת הכּוֹשר להתנפּל עליהם. ואמנם, הוֹרדוֹס התנקם מיד בּערבים, בּפלשוֹ מדי פּעם בּפעם לתוֹך מדינתם פּלוֹש והחרב; רק בּקרב אחד ניצחוּ הערבים, אבל פּעמים הרבּה נפרע מהם על כּך. הוֹרדוֹס נהג בּהם כבליסטים; את מחנהוּ החדש תקע בּהרים; נזהר מפּני מערכה גלוּיה, וגרם להם בּעקיפין נזק לא מעט, כּדי לתקן, בּמידת האפשר, את אשר עוּות להם לאנשיו.

ג. רעידת האדמה    🔗

בּעוֹד הוֹרדוֹס משלם לערבים כּגמוּלם, קרהוּ אסוֹן אחר – בּשנה השביעית למלכוּתו, בּעצם ימי מלחמת אַקטיוּם100, בּאה עליו פּתאוֹם פּוּרענוּת מן השמים. עם תחילת עוֹנת האביב רעדה אדמת ארץ־ישׂראל. בּרעש נספּוּ בּהמוֹת אין מספּר וּמתוּ כּשלוֹש רבבוֹת101 בּני־אדם; הצבא בּלבד לא נפגע, כּי חנה מתחת לכיפּת השמים. נתחזק בּטחוֹנם של הערבים; כּי השמוּעה אמרה להם – והרי מדרך השמוּעוֹת להוֹסיף תמיד על סיפּוּר אסוֹנוֹת כּהנה וכהנה – כּאילוּ נחרבה ארץ יהוּדה כּוּלה. חשבוּ, כּי ישתלטוּ בּנקל על הארץ השוֹממה וּפשטוּ בּתוֹכה; את צירי היהוּדים, שהיוּ אותה שעה אצלם, הקריבוּ קרבּן לאלוֹהיהם. העם היהוּדי, רוּחוֹ נפל בּוֹ עם ההתקפה החדשה, שנוֹספה על מכּוֹת הגוֹרל אשר בּאוּ עליהם רדוּפוֹת, וכוֹחם תש.

הוֹרדוֹס הקהיל את בּני עמוֹ וניסה לעוֹדדם, בּדבּרוֹ אליהם כדברים האלה:

„פּחדכם עתה אין לוֹ כּל יסוֹד. בּנתי לרוּחכם, כּל עוֹד התישוּ את אוֹמץ־רוּחכם המכּוֹת הללוּ, שבּאוּ עלינוּ מן השמים; אבל לא יאוּת לגברים לפחד בּמידה כּזאת מפּני איוּם של בּשׂר ודם. אין אני נוֹטה כּלל לירוֹא את האוֹיב, לאחר שבּאה עלינוּ רעידת האדמה; להיפך, אני סבוּר כּי האלוֹהים הביא עלינוּ את הפּוּרענוּת הזאת להיוֹת לערבים כּמלכּוֹדת, ונוּכל בּיתר קלוּת לגמוֹל להם כּמעשׂיהם. אין הם שׂמים את בּטחוֹנם בּכוֹח ידיהם אוֹ נשקם, כּי אם אך ורק בּגוֹרל הקשה שבּא עלינוּ שלא בּאשמתנוּ. אוּלם אין ממש בּתקוה הניזוֹנה אך מאסוֹנוֹ של הזוּלת מבּלי היוֹת לה יסוֹד בּגבוּרה עצמית.

„אל תבּהלוּ בּשל חליפוֹת הטבע־הגוֹלם, אשר אין בּוֹ נשמת־חיים. אל־נא תרמוּ את עצמכם בּראוֹתכם את הרעש אוֹת לפוּרענוּיוֹת אחרוֹת, העתידוֹת כּביכוֹל לבוֹא על ראשנו. חילוּפי היסוֹדוֹת – דרך הטבע הם, ואמנם יגרמוּ נזק לבני־האדם, אבל רק הנזק המוּתנה בּמהוּתם, ולא יוֹתר. יש ואוֹת קל יבשׂרנוּ מראש מכּוֹת רעב ודבר ורעש – ואוּלם הפּגעים האלה מוּגבּלים כּמידת עצמתם. היכוֹל האוֹיב, אף כּי ינחל נצחוֹן, לגרוֹם לנוּ רעה קשה מאוֹתה שגרם לנוּ הרעש?! ואוּלם דוקא האוֹיב ניתן לוֹ אוֹת בּרוּר למפּלתוֹ הקרוֹבה לבוֹא: חרף חוּקת בּני־האדם הרגוּ בּאכזריוּת את הצירים שלנוּ, זבחוּ אוֹתם לאלוֹהיהם, למען נצח בּמלחמה! אך לא יסתרוּ מעינוֹ הכּל־רוֹאה, לא ימלטוּ מזרוֹעוֹ אשר לא תנוּצח, ועוֹד עתידים הם לתת לנוּ את הדין על מעשׂיהם. אם שׂרד בּנוּ מרוּח אבוֹתינוּ, דרוֹש נדרוֹש מהם על אשר הפרוּ שבוּעה וּברית. לא למען נשינוּ וטפּנוּ נצא למלחמה, גם לא למען המוֹלדת הנתוּנה בּסכּנה, כּי למען נקוֹם את נקמת השליחים שלנוּ. הם, המתים, יהיוּ מצבּיאינוּ בּקרב הזה, מפקדים טוֹבים מאלה החיים אתנוּ. גם אני אצא לקראת הסכּנה, אם אמנם ילך בּעקבוֹתי צבא נכוֹן להשמע לי. ואתם היוֹדעים, כּי גבוּרתכם לא תשבר, כּל עוֹד לא תסכּנוּה בּקלוּת־דעת“.

בּמלים אלה דיבּר אל לב חייליו ונוֹכח לראוֹת, כּי דבריו עשׂוּ אוֹתם אמיצים יוֹתר. זבח זבח לאלוֹהים ועבר את הירדן הוּא וכל חילוֹ. הוּא חנה בּקרבת פילדלפיה, לא רחוֹק ממחנה האוֹיב. בּאמצע, בּין שני המחנוֹת, היתה מצוּדה; הוֹרדוֹס החל להתגרוֹת בּאוֹיב, למען כּבוֹש אוֹתה, כּי רצה עד מהרה להגיע לידי קרב מכריע. גם הערבים שלחוּ לפניהם חיל־חלוּץ לתפּוֹשׂ את המצוּדה. אנשי הוֹרדוֹס הדפוּ מיד את הגדוּד הזה אחוֹרנית והשתלטוּ על הרמה. מאז יצא המלך מדי יוֹם בּיוֹמוֹ למערכה, חילוֹתיו דרוּכים לקרב, וקרא לערבים לצאת כּנגדוֹ. אבל איש מהם לא יצא לקראתוֹ. פּחד גדוֹל נפל עליהם; המצבּיא שלהם, אֶלטֶמוֹס שמוֹ, לבּוֹ מת בּקרבּוֹ, בּראוֹתוֹ את המוֹני היהוּדים. וּבכן החל הוֹרדוֹס בּהתקפה וּפרץ את חוֹמוֹת מחניהם. הללוּ נאלצוּ להתקפת־נגד, אבל טוּריהם חסרוּ את הסדר, פּרשים ורגלים נלחמוּ בּערבּוּביה. מספּרם עלה על מספּר היהוּדים, אבל קנאתם פּחוּתה משלהם. ואוּלם משהתיאשו מן הנצחוֹן נלחמוּ בּשצץ־קצף כּמשליכים את נפשם מנגד.

כּל עוֹד עמדוּ ונלחמוּ, היוּ אבידוֹתיהם מוּעטוֹת. אבל

משהחלוּ לפנוֹת עוֹרף, נפלוּ מהם חללים חללים; מהם מידי היהוּדים, מהם מידי אנשיהם הם, שדרסוּ אוֹתם בּמנוּסתם. חמשת אלפים איש נפלוּ בּנסיגה הזאת; השאר נדחקוּ לפנים המחנה המבוּצר. הוֹרדוֹס הקיף אוֹתם והחל בּמצוֹר; אך בּטרם הכּנעם לכוֹח הנשק, הסגירם הצמא – אזלוּ מימיהם. שלחוּ צירים להוֹרדוֹס, והוּא דיבּר אתם קשוֹת. הציעוּ לוֹ כּוֹפר חמישים כּכּר, אך הוּא הקשה את לחצוֹ עליהם. צמאוֹנם שׂרף אוֹתם, והמוֹנים המוֹנים יצאוּ מן המחנה וּמסרוּ את עצמם בּידי היהוּדים. בּחמישה ימים נלקחוּ ארבּעת אלפים שבוּיים. אוֹר ליוֹם הששי התפּרצוּ הנשארים החוּצה, כּי אפסה תקותם, וּבחרוּ בּקרב. הוֹרדוֹס נלחם בּהם והרג כּשבעת אלפים איש.

מכּוֹת כּאלה, הוּכּוּ הערבים. הוֹרדוֹס נקם את נקמתוֹ בּהם. יהירוּתם הוּחלשה עד כּי בּאחרוֹנה בּחרוּ בּוֹ, בּהוֹרדוֹס, להיוֹת

גם להם לראש.

ד. הוֹרדוֹס ואַבגוּסטוּס    🔗

אוֹתה שעה ניצח אוֹקטביינוּס בּקרב אַקטיוּם. הוֹרדוֹס חרד לאחריתוֹ – הלא היה ידידוֹ הפּעיל של המנוּצח, של אנטוֹניוּס, אך לפחדוֹ הרב לא היה כּל יסוֹד. כּי לא כן חשב הקיסר: כּל עוֹד – אמר זה בלבּוֹ – ישאר הוֹרדוֹס בּעל־בּריתוֹ של אנטוֹניוּס, לא תהי תבוּסת אנטוֹניוּס שלמה. ואילו הוֹרדוֹס החליט להתיצב בּפני הסכּנה. הוּא הפליג לרוֹדוֹס, מקום המצא הקיסר אז, והתראה לפניו. את כּתר־המלכוּת הסיר מקוֹדם מעל ראשוֹ, בּמלבּוּשוֹ וּבהתנהגוּתוֹ הוֹפיע כּאזרח פּשוּט, ועם זאת לא הכחישוּ אמרוֹת־פּיו, כּי אמנם מלך הוּא. בּלי לכסוֹת אף מקצת מן האמת, ניגש אל הקיסר ואמר לוֹ:

„הקיסר! אנכי נתמַניתי מלך על־ידי אנטוֹניוּס וּמוֹדה בּגלוּי כּי עשיתי מלוֹא יכלתי להיוֹת לוֹ לתוֹעלת. וגם זאת לא אסתיר, כּי היית פּוֹגש אוֹתי בּשׂדה־הקרב נלחם לצדוֹ, אלמלא עיכּבוּני הערבים. עד כּמה שידי השׂיגה, שלחתי לוֹ חילוֹת־עזר והמצאתי לוֹ בּר, רבבוֹת כּוֹרים. אפילוּ לאחר מפּלתוֹ בּקרב אַקטיוּם לא הפקרתי את מיטיבי, וכאשר לא יכוֹלתי עוֹד להיוֹת לוֹ בּעל־בּרית הייתי לוֹ יוֹעץ נאמן. אמרתי לוֹ, כּי אך מוֹצא אחד לוֹ מאסוֹנוֹ: מיתת קליאוֹפּטרה. לוּ חדל לחוּס עליה, הייתי נכוֹן – וכן הבטחתיו – להמציא לוֹ אמצעים, מצוּדוֹת, חיילים, גם את שירוּתי אני, בּמלחמה נגדך. אך געגוּעיו על קליאוֹפּטרה אטמוּ את אזניו, והיתה בּזאת יד האל, אשר רצה בּנצחוֹנך אתה. הנה כּי כן נוּצחתי יחד עם אנטוֹניוּס. משהדבּיק אוֹתוֹ האסוֹן, ויתרתי גם אני על הכּתר. אך בּאתי אליך ותקותי אתי, כי מידוֹתי תשׂאנה חן בּעיניך, וכי תשפּטני לפי עוֹצם ידידוּתי, מבּלי לשׂים אל לב, ידידוֹ של מי הייתי“.

הקיסר ענהוּ על דבריו בּזוֹ הלשוֹן:

„אשריך וטוֹב לך; הוֹסיפה וּמלוֹך, וּביתר בּטחה, בּמלכוּתך! ראוּי אתה להיוֹת מוֹשל רבּים, כּי אמנם ידעת לשמוֹר ידידוּת למוֹפת. הוֹסיפה ונסה להיוֹת לא פּחוֹת נאמן לאלה שהשעה שׂיחקה להם יוֹתר. אני שׂם בּך תקווֹת מזהירוֹת, בּגלל רוּחך הנאצל. אנטוֹניוּס היטיב לעשׂוֹת בּבכּרוֹ לשמוֹע לקליאוֹפּטרה מאשר לעצתך. הלא זכינוּ בּך בּשל איולתוֹ הוּא – ועתה אוֹציא פּקוּדה לאשר לך את מלכוּתך ואנסה גם אני לגמוֹל לך טוֹבוֹת, ולא תתגעגע עוֹד על חסד אנטוֹניוּס“.

דבריו אלה דיבּר בּחסד רב. שׂם את הכּתר על ראש הוֹרדוֹס ואישר בּכתב את מתנתוֹ – את המלכוּת. מהיוֹת לבּוֹ טוֹב אל הוֹרדוֹס, נתן בּתעוּדה זאת רוֹב פּרסוּם לגדוֹלוֹת האיש. לאחר הדברים האלה פּנה הקיסר למסעוֹ למצרים. בּדרכּוֹ זה, בּהיוֹתוֹ בּסוּריה, קידם הוֹרדוּס את פּניו בּכל הדר מלכוּתוֹ – הוּא רכב לצדוֹ של הקיסר, בּסקרוֹ את צבאוֹ בּעכּוֹ; אף גם ערך סעוּדה לקיסר וּלכל ידידיו; אחרי זאת גם חילק בּין כּל יתר החיילים כּדי סעוּדה שלמה. הוֹרדוֹס דאג מראש לאספּקת המים, גם עם צאת צבא הקיסר למסעוֹ דרך הנגב לפֶלוּסיוֹן וגם בּשוּבוֹ משם; חיל הקיסר לא חסר, בּגלל דאגתוֹ, כּל מאוּמה.

הקיסר ואנשיו נוֹכחוּ לדעת, כּי קטנה מלכוּת הוֹרדוֹס ואינה לפי מידת רוּחוֹ הגדוֹלה. עם בּוֹאוֹ למצרים כּבר מצא את קליאוֹפּטרה ואת אנטוֹניוּס אוֹיביו מתים, ושׂם לבּוֹ לתיקוּן הדבר. הוֹסיף להוֹרדוֹס כּבוֹד על כּבוֹדוֹ הקוֹדם. החזיר למלכוּתוֹ את השטחים אשר קליאוֹפּטרה גזלתם ממנה. על אלה הוֹסיף לוֹ את גָדֵר ואת סוּסיתא102 ואת שוֹמרוֹן, וגם את ערי־הים עזה, אַנתדוֹן, יפוֹ103, מגדל־סטרטוֹן. ועוֹד העניק לוֹ את משמר־ראשוֹ, בּן ארבּע מאוֹת חיילים גָלִיִיִם104, אלה אשר היוּ עד אז שוֹמרי קליאוֹפּטרה. מה הניע את הקיסר למתנוֹת אלה? נדיבוּת־לבּוֹ של מקבּלן.

כּעבוֹר חמש שנים סיפּח הקיסר למלכוּת הוֹרדוֹס את גליל הטְרַכוֹן, את הבּשן105 הגוֹבל בּוֹ ואת חוֹרן106 107. שוּב עברוּ עשׂר שנים, והקיסר בּא לבקר בּסוּריה וּמסר לידי הוֹרדוֹס את הנציבוּת עליה; הממוּנים מטעם רוֹמא על סוּריה לא הוּרשוּ מעתה להוֹציא פּקוּדוֹת בּלי הסכּמתוֹ. משנפטר זֶנוֹדוֹרוֹס – מוֹשל

בּאַרגוֹב108 109 וּבבּשן – נתן הקיסר להוֹרדוֹס גם את כּל השטח אשר בין הטרכוֹן לבין הגליל.

אבל חשוּב מכּל אלה היה להוֹרדוֹס, שנעשׂה החביב בּיוֹתר על הקיסר – מלבד אַגריפּס, ידיד־נפשוֹ של אבגוּסטוּס; וכן היה הוֹרדוֹס החביב בּיוֹתר על אגריפּס, מלבד הקיסר הקרוֹב לוֹ לאגריפּס מכּל אדם. וכך הגיע הוֹרדוֹס למרוֹם פּסגת האוֹשר. רוּחוֹ התעלה, והחל לכוון את לבּוֹ למעשים טוֹבים.

ה. ראשית מפעל הבּנאי    🔗

הוֹרדוֹס ריכּז בּידיו את מלוֹא השלטוֹן; מעתה לא היה בּין נכבּדי ארץ יהוּדה מי שיעז להתקוֹמם נגדוֹ, גם אילוּ היה המלך מפר את החוֹק. לכן יכוֹל היה הוֹרדוֹס להתרחק לאט־לאט ממנהגי־המסוֹרת ולהמירם בּהרגלי זרים.

ראשית חידוּשיו: סידר, לכבוֹד הקיסר, תחרוּיוֹת של אלוּפים שתיערכנה אחת לחמש שנים. בּירוּשלים הקים תיאטרוֹן. בּעמק110 בּנה אַמפיתיאטרוֹן גדוֹל. שני הבּנינים האלה היוּ

מוּשלמים להפליא, אך לא התאימו למנהגי־העם; כּי היהוּדים לא לוּמדוּ להשתמש בּכגוֹן אלה ולא להציג הצגוֹת. אשר לתחרוּיוֹת האלוּפים, אחת לחמש שנים, טרח הוֹרדוֹס לעשׂוֹתן מפוּרסמוֹת ונהדרוֹת: הוֹדיע עליהן לכל אנשי הסביבה והזמין אליהן מבּני העמים. בּאוּ, איפוֹא, מתחרים ועוֹרכי משׂחקים מכּל הסוּגים, שנקראו מאפסי הארץ, וכל אחד תקותוֹ רבּה לזכּוֹת בּכבוֹד ולנחוֹל נצחוֹן. כּאן נוֹעדוּ האלוּפים שבּכל משׂחק וּמשׂחק. הוֹרדוֹס קבע פּרסים

עצוּמים, לא לבד למצטיינים בּתחרוּיוֹת גוּפניוֹת, כּי אם גם לעוֹלים על חבריהם בּאמנוּת המוּסיקה, אלה הנקראים „אנשי הבּמה“. כּוָנתוֹ היתה, כּי אך המוּכשרים בּיוֹתר ישתתפו בּנסיוֹן זה להתעלוֹת זה על זה. המלך הקדיש מתנוֹת־כּבוֹד גם לנהגים המהירים בּיוֹתר בּמסע עגלוֹת בּנוֹת שנים אוֹ ארבּעה אוֹפנים, גם לזוֹכים בּמרוץ סוּסים.

את התיאטרוֹן קישט בּחוּץ, בּציוּרים המתארים את מחזוֹר מעשׂי הקיסר, לרבּוֹת סימני נצחוֹנוֹתיו, שלקח מידי אוֹיביו בּמלחמה – כּל המלאכוֹת על רקע של זהב טהוֹר אוֹ של כּסף. הסידוּר היה ערוּך בּאוֹפן כּזה שעין הצוֹפה תראה גם את האנשים המתחרים גם בּגדי פּאר ואבנים יקרוֹת. הוֹרדוֹס המציא להצגוֹת חיוֹת־טרף, בּיחוּד אריוֹת רבּים, אך גם יתר חיוֹת טוֹרפוֹת, ממינים המצוּינים אוֹ בּמזגם אוֹ בּיוֹקר־מציאוּתם. נערכוּ

קרבוֹת בּין חיוֹת לחיוֹת, גם בּין חיוֹת לבין בּני־אדם שנדוֹנוּ למיתה.

ההצגוֹת האלה שיעשעוּ את לב הזרים: הם השתוֹממוּ למראה הפּאר הרב ונפשם יצאה בּהציצם בּהתגוֹששוּיוֹת המסוּכּנוֹת. מה שאין כּן בּני הארץ: הם ראוּ בּזה עבירה גלוּיה על מנהגים מכוּבּדים עליהם. להשליך אנשים חיים לפני חיוֹת טוֹרפוֹת – דבר זה נראה להם פּשע גלוּי, תוֹעבה. רק רשעים יחליפוּ נימוּסים של אבוֹת בּדרכי נכרים. בּיחוּד הרגיזוּם תבניוֹת סימני נצחוֹנוֹת הקיסר, כּי חשבוּ אוֹתן פּסילים ממש, והרי מאבוֹתיהם קיבּלוּ שלא לעבדם והם לא יכלוּ בּשוּם פּנים להשלים לכל אלה.

סערת־רוּחם לא נסתרה מהוֹרדוֹס. לא ראה את השעה כּשרה לאחוֹז דרכי כּפייה. ניסה לדבּר אל לב יחידים וּלבטל את חששוֹתיהם על חילוּל השם. לא הוֹכיח להם ולא כלוּם; להיפך, הם קראוּ בּיתר עוֹז – כּי רב כּעסם על מה שחשבוּ לוֹ לעווֹן – אף אם יסבּלוּ את יתר החידוּשים, צלמי בּני־אדם לא יסבּלוּ בּעיר, כּי חוּקת האבוֹת אוֹסרתם עליהם. בּמלים אלוּ התכּוונוּ לסימני הנצחוֹן הנזכּרים. הוֹרדוֹס ראה, עד כּמה סערוּ רוּחוֹתיהם והכּיר כּי לא בּנקל יוַתרוּ לוֹ, אם לא יצליח להשקיטם אחת וּלעוֹלמים. הקהיל, איפוֹא, את המכוּבּדים בּיוֹתר שבּיניהם בּתוֹך

התיאטרוֹן. שם הראה להם את הסימנים ושאל אוֹתם: „מה אלה בּעיניכם?“ הם ענו בּקול: „תמוּנוֹת בּני־אדם הן“. פּקד והוֹרידוּ מעל הסימנים את כּל הקישוּטים, והראה להם את בּוּלי־העץ העירוּמים. משנלקח מהם עֶדיים, פּרצו האנשים בּצחוֹק והדבר בּידח אוֹתם בּמידה מרוּבה; וּמה עוֹד שגם קוֹדם לא נהגוּ בּפּסילים האלה אלא מנהג לעג.

עם זאת נשארוּ אחדים, שלא שינוּ את דעתם ונשׂאוּ בּלבּם את הצער על הפרת מנהגי האבוֹת; הם חשבוּ, כּי הסגת גבוּל המקוּבל סוֹפה תצמיח רעה גדוֹלה שתבוֹא על העם. האנשים האלה החליטוּ לסכּן את נפשם ולא לתת להוֹרדוֹס שיוֹסיף להפוֹך את סדרי המלכוּת. נמצאוּ עשׂרה אנשים שקשרוּ קשר על הוֹרדוֹס, בּיניהם אחד סגי־נהוֹר, ששמוּעת העוול בּלבד הציתה בּוֹ את חמתוֹ; הצטרף לקוֹשרים לא על מנת לעזוֹר להם בּמוֹ ידיו, כּי לא היה מסוּגל לכך, כּי אם כּדי להיוֹת אח לגוֹרלם בּכל מה שיעבוֹר עליהם – אם לא יזכּוּ לגמר טוֹב. השתתפוּתוֹ הוֹסיפה לא מעט על אוֹמץ־לבּם של האחרים.

הקוֹשרים החבּיאוּ פּגיוֹנים מתחת לבגדיהם וּבאוּ,

מלוּכּדים בּרצוֹנם, לתיאטרוֹן. הם אמרוּ להתנפּל שלא כצפוּי על הוֹרדוֹס, עד שלא יצליח להתחמק; אך אם גם יחטיאוּ לפגוֹע בּוֹ קיווּ להרוֹג רבּים מאנשי סביבתוֹ ולעשׂוֹת מעשׂה שיעוֹרר את המלך להרהר על הרעה שגרם לעם. ואוּלם אחד ממרגלי הוֹרדוֹס גילה את הקשר והספּיק להזהיר את המלך בּשעה שכּבר עמד להכּנס לתיאטרוֹן. הוֹרדוֹס לא הטיל ספק בּאמיתוּת ההוֹדעה, כּי ידע עד כּמה היה שׂנוּא על רבּים ואף נזכּר בּהתנגדוּת שמעוֹררים מעשׂים כּאלה. חזר, איפוֹא, לארמוֹנוֹ וציוה להביא את הנחשדים לפניו. שוֹמרי ראש המלך התנפּלוּ עליהם ואסרוּם; וכיון שהבינוּ כּי לא יצליחוּ לברוֹח, השתדלוּ לפאר את סוֹפם, שאין מפלט ממנוּ. בּלי להראוֹת כּל אוֹת של מוֹרך לב, הוֹדוּ בּגלוּי וּכדרך יראי־אל בּקשר שקשרוּ, גם הראוּ את הפּגיוֹנים; ואלה דבריהם: „לא תאוַת בּצע השׂיאתנוּ ולא התרגשוּתוֹ הפּרטית של כּל אחד ואחד בּינינוּ. אך אמרנוּ לפעוֹל לשם הצלת מנהגי העם, לשם אוֹתם החוּקים אשר כּל אחד ואחד מצוּוה אוֹ לשמוֹר עליהם או למוּת“.

כּך הוֹדוּ האנשים בּקשר שהתכּוֹננוּ לוֹ בּגילוּי־לב גמוּר. מיד נלקחוּ בּידי משרתי המלך, עוּנוּ עינוּיים קשים והוּמתוּ. אך לא עבר זמן רב וגם מוֹסרם בּא על ענשוֹ: נמצאוּ אנשים שתפסוּ אוֹתוֹ, השׂנוּא על כּל העם, ולא זוֹ לבד שהכּוּהוּ נפש, אלא שגם קרעוּ את גוויתוֹ לקרעים ונתנוּ אוֹתם מַאכל לכּלבים.

אחר כּך השתדל הוֹרדוֹס בּיתר עוֹז, שלא להניח בּידי העם כּל שעת כּוֹשר להתקוֹמם לוֹ. משוּם כּך טרח, שהאזרחים יהיוּ עסוּקים תמיד. גם אסר כּל התקהלוּיוֹת של עוֹברים ושבים, כּל חברה, כּל שׂיחת רעים. ענשים קשים הוּטלוּ על העבריינים; רבּים הוּעברוּ, אוֹ בּגלוּי או בּסתר, למצוּדת הוּרקניוֹן והוּמתוּ שם. הוֹרדוֹס חקר הכּל; גם בּעיר וגם על פּרשת הדרכים העמיד מרגלים, שישׂימוּ עין על הנפגשים אלה בּאלה. יש אפילוּ אוֹמרים שפּעמים היה המלך עצמוֹ נוֹטל את התפקיד הזה בּידוֹ: התחפּשׂ כּאזרח פּשוּט, וּבשעת לילה הלך בּין האנשים, כּאחד מהם, וניסה לשמוֹע מפּיהם את דעתם על הרשוּת. רבּים מבּני העם נכנעוּ לדרישוֹתיו, מהם מתוֹך יראת כּבוֹדוֹ וּמהם מתוֹך פּחד; אך את אלה, שעמדוּ על רצוֹנם הם והתנגדוּ לכל אוֹנס שהוּא – סילק בּכל האמצעים שבּידוֹ.

ו. הרעב    🔗

בּשנה הי"ג למלכוּת הוֹרדוֹס ירדוּ מכּוֹת קשוֹת על הארץ. אפשר שזעם אלוֹהים התגלה בּהן; אך אפשר שלא היה כּאן אלא הסדר הקבוּע של הרעוֹת הבּאוֹת כּדרכּן, מחזוֹרים מחזוֹרים, על העוֹלם. ראשית היתה בּצוֹרת ממוּשכת; האדמה חדלה לתת פּריה, לא עלוּ אף אוֹתם המינים הגדלים מאליהם, ללא יד־אדם. אחרי־כן פּרצוּ מחלוֹת, בּיחוּד מכּה מעין הדֶבר; גרמוּ לכך השינוּיים שבּהזנה שבּאוּ מחמת מחסוֹר צרכי האוֹכל. על אלה הרעוֹת נתוספוּ אחרוֹת, ואסוֹן רדף אסוֹן. בּאין אפשרוּת לטפּל בּחוֹלים וּלהמציא להם את המזוֹן הדרוּש, גדלה עצמת המגיפה. נוֹכח אבדן נפשוֹת כּה רבּוֹת אזלה גם תקות הנשארים בּחיים, כּי לא ראוּ איך יוּכלוּ להימלט. משאכלוּ את קציר השנה ההיא ואת כּל העוֹדף שנוֹתר משנוֹת השׂוֹבע שעברוּ, לא היתה להם עוֹד תוֹחלת לתיקוּן המצב, אלא הרעה נראתה כּצרה שאינה פּוֹסקת, ולא לבד למשך השנה ההיא, כּי אם גם לשנה הבּאה, מכּיון שאכלוּ גם את התבוּאוֹת הנוֹעדוֹת לזריעה. גם המלך ידע רוֹב מחסוֹר; כּי השנה לא קיבּל את התרוּמוֹת שנהג ליטוֹל מפּירוֹת האדמה.

הוֹרדוֹס התאמץ למצוֹא דרך־תיקוּן. הדבר היה קשה בּיוֹתר, כּי גם העמים השכנים סבלוּ אוֹתוֹ המחסוֹר, ולא היה להם מה לתת לוֹ, וּמה גם שלא נשאר לוֹ כּסף, ואף אילוּ יכוֹל היה לקנוֹת מעט מזוֹן לרעבים כּה רבּים, לא היוּ לוֹ אמצעים לכך. אבל דעתוֹ היתה איתנה, שלא להזניח שוּם אפשרוּת וּבלבד להחיש עזרה. לשם כּך החליט להקריב את כּל כּלי הכּסף והזהב אשר בּביתוֹ; טחן אוֹתם עד דק ולא שׂם לב לא לשקידה שהשקיעוּ האוֹמנים בּמלאכת המחשבת ולא לאמנוּת עצמה שנראתה בּכּלים. את הכּסף שלח למצרים, אל פֶּטרוֹניוּס, נציב רוֹמא מטעם הקיסר. אל פּטרוֹניוּס פּנו אז הרבּה נצרכים, אך מהיוֹתוֹ ידידוֹ האישי של הוֹרדוֹס השתדל להציל גם את נפש נתיניו. נתן להם, ליהוּדים, זכוּת בּכוֹרה להוֹציא שבר ממצרים, ותמך בּהם בּכּל, בּין בּקניית התבוּאה, בּין בּהעברתה בּאניוֹת לארץ־ישראל. חלק גדוֹל של הצלחת העזרה הזאת היא זכוּתוֹ של פּטרוֹניוּס.

כּשהגיע המשלוֹח הזה לארץ יהוּדה, ידע הוֹרדוֹס להוֹכיח לעם, כּי העזרה בּאה אך בּשל דאגתוֹ היתירה; ואמנם השפּיע בּמעשׂהוּ זה על נפשוֹת אלה, שלא התיחסוּ אליו מקוֹדם בּאהדה; גם הראה בּעליל, כּי השׂכּיל לדאוֹג לטוֹבת עמוֹ מתוֹך אהבתוֹ אוֹתוֹ. ראשית מעשׂהוּ, שחילק, בּצדקוּת

קפּדנית, מן התבוּאה לאלה שיכלוּ להכין להם בּעצמם את לחם חוּקם. אחריהם דאג לאלה, שמחמת זקנה אוֹ חוּלשת גוּף לא יאפוּ את לחמם בּמוֹ ידיהם והעמיד אוֹפים בשבילם, גם המציא להם את כּמוּת האוֹכל הדרוּשה. לסוֹף נקט אמצעים, שלא יסבּלוּ בּעוֹנת החוֹרף מחסוֹר בּלבוּש, כּי המקנה אבד כּליל וצריך היה לדאוֹג לצמר ולשׂמיכוֹת.

משסידר כּל אלה, התחיל גם לדאוֹג לשלוֹם העמים השכנים. כּך, למשל, המציא לתוֹשבי סוּריה זרעים לעוֹנת זריעת שׂדוֹת הבּר. משהגיעה עוֹנת הקציר, שלח לא פּחוֹת מחמש רבבוֹת אנשים, שהוּא עצמוֹ פּירנסם עד כּה, לכּפר. הוּא עזר, בּרוֹב שקידה ויגיעה, לא בּלבד לממלכתוֹ, שהיתה בּכי רע, כּי תוּכל לקוּם מהריסוֹתיה, אלא גם לכל השכנים, שהיוּ בּאוֹתן הצרוֹת ממש.

דאגתוֹ היתירה לשלוֹמם וצדקתוֹ שבּאה בּזמנה – קנוּ לוֹ את

לב היהוּדים והגדילוּ את שמוֹ בּפי הנכרים. השׂנאה, שעוֹררהּ מקוֹדם, בהפירוֹ כּמה מחוּקי האוּמה, וּבשלטוֹנוֹ הקשה, נתבּטלה לחלוּטין בּלב כּל

בּני־עמוֹ, וכוּלם – אחת דעתם כּי תיקן את כּל המעוּות בּנדיבוּת־לבּוֹ וחסדוֹ הרב בּימי המצוּקה.

נראה, איפוֹא, שהרעוֹת שפּקדוּ את ממלכתוֹ לא בּאוּ עליו, כּי אם לפאר את שמוֹ ואת כּבוֹדוֹ.

ז. בּנין בּית המקדש    🔗

בשנה הט"ו למלכוּתוֹ111 החל הוֹרדוֹס בּמפעל לא קטן – חידוּש בּנין בּית המקדש בּירוּשלים, שיהי רחב וגבוֹה יוֹתר מכּפי שהיה קוֹדם. ידע כּי מפעלוֹ זה, אם אך יצליח לגמוֹר אוֹתוֹ (ואמנם גמר אוֹתוֹ), יעלה על כּל מה שעשׂה עד כּה ויקנה לוֹ שם טוֹב לעוֹלמים. אך גם הכּיר את נפש העם; לא קל יהיה הדבר להביאם לידי כּך שיטוּ בּרצוֹנם שכם למעשׂה הגדוֹל הזה. לכן גמר אוֹמר להכינם קוֹדם לכּל על ידי שידבּר אל לבּם ורק לאחר מכּן יתחיל בּעבוֹדה עצמה. הקהיל, איפוֹא, את העם ואמר להם:

„אנשי שלוֹמי! אין מן הצוֹרך למנוֹת כּל מה שפּעלתי בּשנוֹת מלכוּתי, אם כּי כּל מעשׂי יוֹתר משהגדילוּ את שמי הגדילוּ את מידת בּטחוֹנכם. לא הזנחתי, גם בּזמנים הקשים בּיוֹתר, כּל העשׂוּי להוֹעילכם, וכל טרחתי ועמלי – היוּ יוֹתר למענכם אתם מאשר למעני אני. לכן סבוּרני כּי בּעזרת האלוֹהים הבאתי את עם היהוּדים לידי אוֹשר, שלא זכה לוֹ מקוֹדם.

„עתה אני מתחיל בּמפעל שיהיה, כּפי שתראוּ, לחסד בּעיני אלוֹהים וּלחן בּעיני אדם. את המקדש הזה בּנוּהוּ אבוֹתיכם שבי־בּבל, אך קוֹמתוֹ עוֹדה חסרה ששים אמה, כּי בּששים אמה גבה ממנוּ המקדש הראשוֹן, בּנין שלמה המלך. אבל אל יאשים איש את בּוֹני הבּית השני ואל יגיד שנעדרה מהם יראת האל; אלא שלא הוּרשוּ לגמוֹר את ההיכל החדש כּתבנית ההיכל הקוֹדם. שיעוּרוֹ וּמידוֹתיו של הבּית לא הם קבעוּ אוֹתם כּי אם המלכים כּוֹרש ודריוש. וּבהיוֹתם תלוּיים בּמלכי פּרס, וכן בּבּאים אחריהם מלכי היונים – לא נמצאה להם שעה כּשרה לשווֹת למקדש ההוּא את מידוֹת המקדש הקוֹדם. ואוּלם אני, אשר האל נתן לי את הממשלה וּמדינתי מתענגת על שלוֹם קיים, ורבּים נכסי וּגדוֹלוֹת הכנסוֹתי, ויוֹתר על כּל אלה: הרוֹמאים הכּל־יכוֹלים רוֹחשים לי ידידוּת – אנסה לתקן את אשר הזניחוּ הקדמוֹנים בּין מתוֹך הכרח בּין מחמת שעבּוּד, וּבזה אגמוֹל גמוּל־תוֹדה לאלוֹהים אשר נתן את המלוּכה הזאת בּידי“.

דברי הוֹרדוֹס הפתיעוּ גם הדהימוּ את רוֹב בּני־העם; תכניתוֹ נראתה כּדבר שאינוֹ עשׂוּי להתקיים, ורוּחם נפלה עליהם. אך הוֹרדוֹס הרגיעם והבטיחם שלא יהרוֹס את הבּנין הקיים, כּל עוֹד לא ימציא את כּל החמרים הדרוּשים לחידוּש־בּנינוֹ. ואמנם, עמד בּהבטחתוֹ זוֹ. הכין אלף עגלוֹת להסעת האבנים, בּחר וכינס רבבת אוּמנים מן המנוּסים בּיוֹתר, לימד לאלף כּוֹהנים להיוֹת חלקם בּנאים חלקם חרשים. את הכּל הכין וסידר מראש, ואך בּגמר ההכנוֹת ניגש לעצם העבוֹדה.

בּראשית הסיר את האשיוֹת של הבּית הישן והחליפן בּחדשוֹת. על אלה הקים את המקדש, מאה אמה ארכּוֹ וּמאה ועשׂרים אמה קוֹמתוֹ. הבּית הוּקם אבני שיש בּהירוֹת וחזקוֹת, כּל אחת ארכּה כּעשׂרים וחמש אמה, שמוֹנה – קוֹמתה, כּשתים־עשׂרה – רחבּה. שני אגפּי הבּית היוּ נמוּכים יוֹתר, אך החלק האמצעי – גבוֹה; לכן נראה הבּית וגם ניכּר למרחוֹק. דלתוֹת המקדש עם אַסקוּפוֹתיהן, כּמוֹתן כּפנים־המקדש גוּפוֹ, קוּשטוּ שטיחים ססגוֹניים, וּבהם רקוּמים ציוּרי פּרחים כּעין הארגמן, וגם תבניוֹת עמוּדים. מלמעלה להם, וּמלמטה לכוֹתרת החוֹמה, ניתן אשכּוֹל זהב טהוֹר, אשר ענביו השׂתרגוּ, פּלא ממש בּעיני רוֹאיו גם בּשל גדלוֹ, גם בּשל עצם מלאכת המחשבת. את המקדש כּוּלוֹ הקיף שׂדירוֹת עמוּדים ענקיוֹת כּשהן לעצמן, אך בּהתאם גמוּר למתכּוֹנת הבּנין כּוּלוֹ. שתי העזרוֹת נסמכוּ על חוֹמה, כּבּירה מכּל

חוֹמה ידוּעה.

בּצדה הצפוֹני של החוֹמה נמצאה מכּבר הימים מצוּדה מרוּבּעת, אשר המלכים שלפני הוֹרדוֹס, מלכי בּית חשמוֹנאי שהיוּ מלכים וכוֹהנים גדוֹלים כּאחת, הקימוּה לשמוֹר שם על בּגדי הכּוֹהן הגדוֹל, אלה שלבשם אך בּשעת הקרבת הקרבּן. גם הוֹרדוֹס חזר ושׂם את הבּגדים הקדוֹשים האלה בּאוֹתוֹ המקוֹם. אך הוּא חיזק את המבצר הזה, שנקרא תחילה בּשם הבּירה, למען ישמוֹר על המקדש ויבטיחוֹ יתר בּטחוֹן. וּמאהבתוֹ אל אנטוֹניוּס, שליט רוֹמא, קרא למבצר בּשם חדש: אנטוֹניה112.

בּצדה המערבי של החוֹמה היוּ ארבּעה שערים. מן השער האחד הגיעוּ לארמוֹן המלך, לאחר שחצוּ גיא עמוֹק113; שני שערים אחרים פּתחוּ את הדרך לפּרבּר העיר, והרביעי – אל העיר עצמה. מי שנכנס דרך השערים, ירד על־גבּי מדרגוֹת רבּוֹת עד הגיעוֹ אל הגיא, וּמשם שוּב עלה עד הגיעוֹ לעיר. כּי העיר היתה נתוּנה מוּל המקדש ממש, ונראתה כּתיאטרוֹן, מחמת העמק שהשׂתרע מהצד הדרוֹמי שלה.

אשר לצלע הרביעית של חוֹמת המקדש, שפּנתה לדרוֹם – אף בּה נקבּעוּ שערים בּאמצע, ושם גם היתה שׂדירת עמוּדים משוּלשת שנבנתה לאוֹרך כּל הדרך.

הבּנין כּוּלוֹ היה אחד הדברים המוּפלאים בּיוֹתר תחת השמש. הגיא, כּשהוּא לעצמוֹ, היה עמוֹק מאד; מי שהבּיט לעמקוֹ אחזתוּ סחרחוֹרת; והנה למעלה ממנוּ נבנתה האכסדרה הגבוֹהה בּיוֹתר. מי שינסה, מעל גבּי האכסדרה, למדוֹד בּעיניו את העוֹמק הכּפוּל, עיניו תחשכנה בּטרם תגענה להסתכּל לתוֹך התהוֹם עצמה.

עמוּדי האכסדרה סוּדרוּ ארבּע שוּרוֹת, שוּרה מוּל שוּרה.

עביוֹ של כּל עמוּד ועמוּד היה כּזה, אשר שלוֹשה אנשים, האוֹחזים זה את ידיו של זה, יכלוּ להקיפוֹ בּזרוֹעוֹתיהם המאוּחדוֹת. אוֹרך כּל עמוּד – עשׂרים ושבע רגל. כּל עמוּד ועמוּד נוֹסד על כּן כּפוּל. היוּ בּיחד מאה וששים וּשנים עמוּדים. הכּוֹתרוֹת נעשׂוּ בּסגנוֹן קוֹרינתי. בּהיוֹת מספּר

השׂדירוֹת ארבּע, נחלקה האכסדרה לשלוֹשה אוּלמוֹת, מהם שני החיצוֹניים, המקבּילים זה לזה, שוים בּמידוֹתיהם, כּל אחד רחבּוֹ שלוֹשים רגל, ארכּוֹ ריס שלם וגבהוֹ יוֹתר מחמישים רגל. ואילוּ האוּלם התיכוֹני היה רחב פּי אחד וחצי וגבוֹה פּי שנים, גם נמשך בּשני הצדדים מעבר לשתי הסיטראוֹת (המבוֹאוֹת). הגגוֹת קוּשטוּ גילוּפי עץ, שהראוּ תמוּנוֹת מתמוּנוֹת שוֹנוֹת. הגג האמצעי גבה משני הגגוֹת הצדדיים.

כּזאת היתה צוּרת החוֹמה החיצוֹנית. לא רחוֹק ממנה הוּקמה השניה, הפּנימית, שהעלייה אליה היתה בּמספּר מעלוֹת: חוֹמת אבנים, שכּתוּבה בּה אזהרה, כּי הזר הקרב מוֹת יוּמת. בּחוֹמה הפּנימית היוּ שבעה שערים; בּכל אחד משני האגפּים, הדרוֹמי והצפוֹני, שלוֹשה שערים, וּבאמצע, בּפאת המזרח, שער אחד גדוֹל, אשר בּוֹ הוּרשוּ להכּנס אך אלה שהיוּ טהוֹרים, אנשים ונשים. אך למקדש הפּנימי לא נתנו לנשים להכּנס. ממקוֹם זה נבדל השלישי, הוּא פּנים המקדש, שאליו הוּרשו לגשת הכּוֹהנים בּלבד. לפני הקוֹדש הזה הוּעמד המזבּח, אשר עליו אנוּ מעלים עוֹלוֹת לאלוֹהים. רגלוֹ של הוֹרדוֹס לא דרכה אַף בּאחד משלוֹשת האזוֹרים האלה, כּי לא היה כּוֹהן.

לאחר שמוֹנה שנים גמר הוֹרדוֹס את בּנין האכסדראוֹת והחוֹמוֹת החיצוֹניוֹת. את פּנים המקדש כּילוּ הכּוֹהנים לבנוֹת במשך שנה וששה חדשים. העם שׂמח שׂמחה גדוֹלה ונתן תוֹדה לאל. נערכה חגיגת־הגמר וּבירכוּ את האלוֹהים. המלך הקריב שלוֹש מאוֹת בּקר; יתר בּני העם הקריבוּ – אחד אחד כּהישג־ידוֹ. את המספּר המדוּיק של הקרבּנוֹת לא אוּכל למסוֹר, כּי אוֹתוֹ יוֹם, בּוֹ נשלמה העבוֹדה, היה יוֹם המלוּכה, היוֹם שבּוֹ הגיע הוֹרדוֹס למלכוּת, אשר נהגוּ לחוֹג מדי שנה בּשנה. החגיגה היתה, איפוֹא, כּפוּלה ולכן מפוֹארת בּיוֹתר.

נבנה עוֹד מעבר־סתר בשביל המלך, מנהרה מתחת לפני האדמה שהוֹליכה מן המצוּדה אנטוֹניה עד מקוֹם המקדש ליד השער המזרחי. אוֹמרים, כּי כּל ימי בּנין המקדש לא ירד גשם בּשעוֹת היוֹם, כּי אם אך בּלילה – שלא להפריע לעבוֹדה הזאת. אבוֹתינוּ הם שהוֹדיעוּנוּ את זכר הנס הזה, ויש לקבּלוֹ בּאמוּנה, בּיחוּד אם נשׂים לב ליתר הדברים הגדוֹלים, אשר האלוֹהים הראה לנו.

ח. סיכּוּם מפעל הבּנאי    🔗

בּשנת החמש־עשׂרה למלכוּתוֹ החל הוֹרדוֹס, כּאמוּר, בּחידוּש בּנין בּית המקדש בּירוּשלים. את שטח החצר הרחיב כּפי שנים לעוּמת שטחה מקוֹדם; גם הקיף אוֹתוֹ חוֹמה מסביב. את ארמוֹנוֹ הוּא הקים בּעיר העליוֹנה. בּשוֹמרוֹן יסד עיר וּבה היכל מפוֹאר, וּמסביבוֹ אזוֹר מוּקדש לקיסר, ולכבוֹדוֹ קרא את העיר כּוּלה סֶבַּסטֵי114. לאחר שהקיסר סיפּח לתחוּם שלטוֹנוֹ של הוֹרדוֹס עוֹד אדמוֹת נוֹספוֹת, הקים לוֹ המלך היהוּדי היכל, בּנוּי כּוּלוֹ שיש לבן, בּפניאס115, על יד מקוֹרוֹת הירדן. גם בּיריחוֹ בּנה ארמוֹן חדש וקרא לוֹ בּשם שני ידידיו אבגוּסטוּס ואגריפּס. בּכל מלכוּתוֹ לא נשאר אף מקוֹם ראוּי להזכּיר בּוֹ שם הקיסר, שלא עשׂאוֹ מצבה לכבוֹדוֹ.

על שׂפת־הים היתה עיר ירוּדה, בּשם מגדל־סטרטוֹן. המקוֹם נראה לוֹ, בּשל הסביבה הנאה, טוֹב בּיוֹתר להתחדש ולהקרא על שם הקיסר. בּנה, איפוֹא, את העיר בּנין חדש, כּוּלה אבנים לבנוֹת, וּקראה שם קיסריה116; גם פּיאר אוֹתה ארמוֹנוֹת הדוּרים בּיוֹתר. בּמקוֹם הזה בּנה גם נמל, רחב מנמל פּיריאוֹס117. בּעזרת ממוֹנוֹ וּמתוֹך רצוֹנוֹ העז להיוֹת מכוּבד על הבּריוֹת, התגבּר על קשיי המקוֹם והטבע והשלים את הנמל.

כּאמוּר, טבע המקוֹם לא היה נוֹח למפעל הזה, אך הוּא דוקא שהמריץ את רצוֹן המלך להקים בּוֹ בּנין מוּצק, שיעמוֹד בּפני זעם הים וּלשווֹת לוֹ יוֹפי כּזה, שלאחר מעשׂה לא תעלה על דעתך, בּכמה עמל עלה הדבר עד שהצליח. ראשוֹנה קבע שיעוּר הנמל; אחרי כן הוֹריד אבנים, בּעוֹמק של עשׂרים חבל118 לתוֹך הים, רוּבּן חמישים רגל ארכּן, תשע – קוֹמתן ועשׂר רחבּן, מהן עוֹד גדוֹלוֹת מאלה. משמילא את תחתית הים, והחוֹמה כּבר נראתה מעל למים, הרחיב אוֹתה עד כּדי מאתים רגל. החלק החיצוֹני, של מאה רגל, היה כּמשבּר גלי הים ונקרא בּשם „פּרוֹקוּמִיה“, פּירוּשוֹ: מגן מפּני גלים. ויתר מאת־הרגל שימשוּ יסוֹד לחוֹמת אבנים הבּנוּיה מסביב. בּחוֹמה הזאת נקבּעוּ כּמה מגדלים, והגבוֹה והיפה בּיניהם נקרא דרוּסיוֹן, על שם דרוּסוּס, בּנוֹ חוֹרגוֹ של הקיסר.

מחסה לבּאים שימשו הכּיפּוֹת הרבּוֹת; לפניהן – רחבה בּצוּרת עיגוּל, טיילת ליוֹצאי האניוֹת. הכּניסה לנמל – מצד צפוֹן, כּי רוּח הצפוֹן היא במקוֹם הזה הקלה בּרוּחוֹת. ליד המבוֹא נקבּעוּ, בּכל אחד משני הצדדים, שלוֹש מצבוֹת ענקיוֹת, מוּשתתוֹת על עמוּדים; אלה אשר משׂמאל (של הנכנסים בּנמל) הוּקמוּ על גבּי מגדל מוּצק, ואלה אשר מימין – על גבּי שני סלעים זקוּפים וּמחוּבּרים יחד, גדוֹלים אף מן המגדל אשר ממוּלם. הבּתים שבּסביבת הנמל נבנוּ אף הם אבנים לבנוֹת. כּל רחוֹבוֹת העיר המוֹליכים אל הנמל – מרחק שווה בּין אחד למשנהוּ. מנגד למבוֹא הנמל הוּקם, על ראש גבעה, היכל אבגוּסטוּס, מצוּין בּיפיוֹ וּבמידוֹתיו. בּפנים המקדש – אנדרטת־ענק של הקיסר, שלא נפלה מפּסל זיאוּס בּאוֹלימפּיה119 שהיה מוֹפת לה, וכן תבנית האלה רוֹמא, כּתבנית האלה הֵרה בּעיר ארגוֹס120.

וכן שב הוֹרדוֹס וּבנה את העיר אַנתידוֹן121 שוֹכנת־הים, שנהרסה בּמלחמה. את שמה קרא, על פּי שם ידידוֹ אגריפּס, בּשם אגריפּיאוֹן. להקמת זכרוֹ של אנטיפּטר אביו בּנה את העיר אנטיפּטריס122; את מקוֹמה קבע בּמישוֹר היפה בּיוֹתר שבּארצוֹ, בסביבה עשירת־מים זוֹרמים ועצי־יער. בּיריחוֹ בּיצר מצוּדה, המתרוֹממת מעל גבּי העיר, וגם עצמתה וגם מראיה החיצוני מציינים אוֹתה לטוֹבה, וקרא לה על־פּי שם אמוֹ: קיפּרוֹס. גם זכר שמוֹ עצמוֹ לא הזניח. הקים מצוּדה שקרא לה הרוֹדיוֹן בּאיזוֹר ההררי, מוּל ארץ ערב; ובוֹ בּשם קרא לגבעה, מעשׂה ידי אדם, מרוּחקת מירוּשלים כּששים ריס וּמראיה כּמראה כּיפּה; בּנה אוֹתה בּפאר גדוֹל: ארמוֹן־מלך, אשר מראהוּ כּעיר ממש.

הרבּה ערים שמחוּץ לארץ זכוּ ליהנוֹת מנדיבוּת לבּוֹ. בּנה גימנסיוֹת לבני טריפּוֹלי123, דמשׂק ועכּוֹ; לעיר בּיבּלוֹס העניק חוֹמה; ובצוֹר הקים בּכספּוֹ אוּלמוֹת לאסיפוֹת־עם, שׂדירוֹת, היכלוֹת, שווקים. בּצידוֹן ובדמשׂק בּנה תיאטראוֹת. ללוּדקיה שעל

שׂפת הים העניק תעלת־מים. בּאשקלוֹן בּנה מרחצאוֹת ובארוֹת לתפארת, גם אוּלמי־עמוּדים נאים בּיוֹתר בּין בּהיקפם וּבין בּאמנוּת בּנינם.

את ההיכל הפּיתי בּדֶלפי124, שעלה בּאש, ציוה לבנוֹת כּבראשוֹנה בּכספּוֹ הוּא, והבּנין עלה יפה משהיה. לאין ספוֹרוֹת הן המתנוֹת שנתן לערי יון, אתוּנה125 ולקדימוֹן126, ניקוֹפּוֹליס127 וּפּרגמוֹן אשר במוּסיה128. וכי תגיד, הענקוֹתיו אלה היוּ כּל אחת אך לטוֹבת עיר אחת בּיון – הנה הטוֹבה שגמל ליוֹשבי אֶליס129 היתה נכס לא בּלבד לערי יון כּי אם לכל העוֹלם המיוּשב – עד כּמה שהגיע עדיהם שמם וְשמעם של המשׂחקים האוֹלימפּיים. כּי בּשמוֹע הוֹרדוֹס כּי ההתחרוּיוֹת האלה, השארית והשׂריד האחרוֹן של כּבוֹד יון הקדוּמה, עוֹמדוֹת להפּסק מחסרוֹן אמצעים – קבע מיד פּרסים לאוֹלימפּיאַדה שהתקיימה אוֹתה שנה, היא שנת נסיעתוֹ לרוֹמא, אשר בּדרכּה בּיקר גם בּאוֹלימפּיה; וכן יסד קרן לטוֹבת המשׂחקים האוֹלימפּיים, וּבהם קשוּר שמוֹ לצמיתוּת, כּמחדשם וּמצילם.

כּרוּחוֹ כּן גוּפוֹ. הוֹרדוֹס הצטיין בּכל גיליו כּצייד.

היה פּרש מנוּסה. יוֹם אחד צד לבדוֹ כּארבּעים חיוֹת. גם היה גיבּוֹר בּל־ינוּצח בּמלחמת־השנים. הוֹפיע בּגימנסיוֹת130 והתמיה את הצוֹפים שראוּהוּ מטיל את החנית ישר למטרה וקוֹלע בּחץ בּלי להחטיא. נוֹסף על תכוּנוֹת הגוּף והשׂכל נהנה ממזל טוֹב: רק לעתים רחוֹקוֹת נאלץ בּמלחמה לסגת אחוֹר, וגם בּמקרים האלה לא הוּא היה האשם בּדבר, כּי אם בּגידה הכשילתוּ, אוֹ סתם פּזיזוּת חייליו.

בּרם, אם השעה שׂיחקה לוֹ בּכל הענינים מחוּצה לביתו – הוּא שילם את המחיר המלא בּיגוֹן שנחל בּביתוֹ הוּא. אוֹתה האשה, אשר אהבתה גדלה בּעיניו מכּל יקר העוֹלם, היא היתה מזלוֹ הרע – כּאשר יסוּפּר בּפרטוּת.


 

פּרק רביעי: הוֹרדוֹס וּמִרְיָמִי    🔗

א. נבוּאת מנחם

הוֹרדוֹס עוֹדוֹ ילד והוֹלך לבית הספר, יוֹם מן הימים ניגש אליו, אל הנער, איש ואמר: „אתה עתיד להיוֹת מלך על ישׂראל!“ – האיש הזה היה מן האיסיים131 וּשמוֹ מנחם. מפּאת סגוּלוֹתיו הטוֹבוֹת יצא שמוֹ בּין הבּריוֹת. והאלוֹהים נתן לוֹ לראוֹת את הנוֹלד. אך הנער הוֹרדוֹס סבר אוֹתה שעה, כּי מנחם זה – אוֹ שאינוֹ מכּירוֹ אוֹ רוֹצה ללעוֹג לוֹ. שעל כּן השיב לוֹ: „זכוֹר־נא כּי מבּני עם הארץ אנכי“. לשמע תשוּבתוֹ חייך מנחם, הכּהוּ מכּה בּאחוֹריו ואמר: „אמן אני אוֹמר לך כּי תעלה למלוּכה וגם מלוֹך תמלוֹך בּאוֹשר, כּי האלוֹהים בּחר בּך.

וּכשיתקיימוּ בּך הדברים האלה, זכוֹר־נא את מנחם ואת זאת המכּה שהכּה אוֹתך, ויהיה לך הדבר הוֹכחה בּרוּרה, כּי מזלוֹ של אדם עלוּל להשתנוֹת. זכרוֹן המאוֹרע הזה יוֹעילך אם תרדוֹף אחרי הצדק ויראת־האל ותיטיב עם נתיניך. אך אנכי, הרוֹאה מראשית אחרית, יוֹדע כּי לא תהיה כּן. אמנם, תזכּה לאוֹשר שאינוֹ מצוּי בּכלל בּני־האדם, גם תזכּה להשארת שמך לנצח, אבל את יראת־האל ואת הצדק – את אלה אתה עתיד לשכּוֹח. והדבר לא ייעלם מלפני האלוֹהים, וּבנטוֹת חייך לקצם פּקוֹד יפקוֹד בּך את אשר עיוַלת“.

הנער לא שׂם לבּוֹ לדברים האלה, כּי אוֹתה שעה לא קיווה לגדוֹלוֹת. אוּלם, כּשעלה לשׂררה ונעשׂה מלך וּמלכוּתוֹ נכוֹנה בּידוֹ,

נזכּר בּאיש מנחם, שלח לקראוֹ לפניו ושאל אוֹתוֹ לאמוֹר: „כּמה זמן ניתן לי עוד להיוֹת מלך?“ מנחם החריש ולא ענה דבר. אז שאלוֹ הוֹרדוֹס: „הגד לי רק זאת: העתידוֹת לי עוֹד עשׂר שנוֹת מלוּכה אוֹ לא?“ על זאת השיב מנחם: „אפילוּ עשׂרים, אפילוּ עוֹד שלוֹשים שנה“. אך את היוֹם המסוּים, בּוֹ עתיד להסתלק, לא אמר לוֹ. ואילוּ הוֹרדוֹס הסתפּק בּתשוּבה הזאת. שלח את מנחם מעל פּניו בּשלוֹם. וּמן היוֹם הזה כּיבּד בּיתר שׂאת את כּל האיסיים.

מצאתי לנכוֹן לפני להביא את הסיפּוּר הזה, אף כּי הוּא מחוּץ לגדר השׂכל. רצוֹני להעיר, כּי יש אנשים לא מעטים, אשר האלוֹהים מצא אוֹתם צדיקים לפניו ונתן להם לדעת את דרכּוֹ.

ב. ראשית הריב בּין הוֹרדוֹס למרימי    🔗

בּעלוֹת הוֹרדוֹס לשלטוֹן שלח מעל פּניו את אשתוֹ הראשוֹנה. שמה דוֹרִיס, מבּנוֹת ירוּשלים, והוּא נשׂא אותה לאשה בּעוֹדוֹ אזרח פּשוּט. עתה התחתן עם מרימי, בּתוֹ של אלכּסנדר ונכדתם של אריסטוֹבּוּלוּס והוּרקנוֹס. אבל נישׂוּאיו אלה הצמיחוּ מיד ריב בּבּית. למען היטיב לבני מרימי גירש מן העיר את בּנוֹ בּכוֹרוֹ, אנטיפּטר, בּנה של דוֹריס; והלה לא הוּרשה לשהוֹת בּירוּשלים אלא בּימי החג. וכן נתן להמית את הוּרקנוֹס, את המלך לשעבר וסבהּ של מרימי מצד האם. הוּרקנוֹס זה אך שב מארץ־הפּרתים, והוֹרדוֹס חשד בּוֹ שיבקש את נפשוֹ. בּזמנוֹ נשאר הוּרקנוֹס בּידי האחשדרפּן בּזפרנא, ויהוּדי בּבל, אלה הגרים מעבר לנהר פּרת, בּיקשוּ למענוֹ וּפדוּהוּ מן השבי. הוּא נשאר בּיניהם, והם הזהירוּהוּ בּכל לשוֹן של אזהרה, שלא יחזוֹר אל הוֹרדוֹס. אילוּ היה שוֹמע להם, היה נמלט. אבל אוֹתוֹ הטעה בּטחוֹנוֹ בּאוֹמץ קשרי המשפּחה: הוֹרדוֹס שנשׂא את נכדתוֹ לאשה, לא יגמלהוּ רע. אך מה שאילץ אוֹתוֹ בּיוֹתר לשוּב: התעוֹררוּ בּוֹ געגוּעים לאין קץ על המוֹלדת. ואוּלם הוֹרדוֹס היה לוֹ לאוֹיב־נפש לא משוּם שאיפתוֹ של הוּרקנוֹס לשלטוֹן – כּי הלה חדל מלשאוֹף שאיפוֹת כּאלה – אלא משוּם שזכוּתוֹ של הוּרקנוֹס על השלטוֹן היתה זכוּת מלאה (ואך עם מוֹתוֹ בּטל כּוֹחה).

מרימי ילדה להוֹרדוֹס חמישה ילדים: שתי בּנוֹת וּשלוֹשה בּנים. צעיר־הבּנים מת בּרוֹמא, בּעצם ימי לימוּדיו שם. את שני הבּנים הגדוֹלים יעד הוֹרדוֹס למלוּכה. הרי היוּ בּני־מלכים מצד האם, ואילוּ לוֹ, להוֹרדוֹס, נוֹלדוּ לאחר שזכה למלוּכה. ועוד סיבּה שלישית נוֹספה על שני נימוּקיו אלה: אהבתו אל מרימי.

אהבתוֹ זוֹ התלקחה בּוֹ מדי יוֹם בּיוֹמוֹ בּכוֹח גדוֹל

והוֹלך. לא הרגיש כּלל בּמכאוֹבים, אשר האהוּבה גרמה לוֹ, כּי היא שׂנאה אוֹתוֹ – ושׂנאתה כּמידת־אהבתוֹ אוֹתה. ואמנם המעשׂים שעשׂה הצדיקוּ

לכאוֹרה את רגש איבתה לוֹ; וּמהיוֹתה בּטוּחה בּאהבתוֹ אליה, הרהיבה עוֹז להגיד לוֹ, פּנים אל פּנים, את אשר חשבה עליו.

וטענתה בּפיה היא לא בּלבד על אשר המית את סבהּ, אלא על אשר לא חס אף על חיי אחיה הצעיר, יהוֹנתן (המכוּנה אריסטוֹבּוּלוּס). הלה, בּהיוֹתוֹ בּן שבע־עשׂרה שנה, הוֹעלה קוֹדם על ידי הוֹרדוֹס למעלת כּוֹהן גדוֹל. אך מיד לאחר העלאתו הוּמת, ושוּב בּפקוּדת הוֹרדוֹס. היה יוֹם חג, והצעיר לבוּש בּגדי הקוֹדש עלה לשרת לפני המזבּח; ויהי בּראוֹת אוֹתוֹ בּני העם, שמילאוּ את המקדש, פּרצוּ בּבכי – כּי זכוֹר זכרוּ את בּית־החשמוֹנאים, המוּדח על־ידי הוֹרדוֹס, והעלם הוּא הנצר האחרוֹן לשוֹשלת. עוֹד בּלילה ההוּא ציוה הוֹרדוֹס, שנמלא קנאה עצוּמה, להעביר את הבּחוּר ליריחוֹ. ושם נטלוּ לוֹ, בּפקודת המלך, חיילים זרים והטבּיעוּהוּ בּבריכה ומת.

ג. סוֹאַימוֹס    🔗

בּצאת הוֹרדוֹס לנסיעתוֹ הראשוֹנה אל הקיסר – הדבר היה מיד לאחר שסילק את הוּרקנוֹס – היה, כּאמוּר, שרוּי בּדאגה רבּה לעתידוֹ: פּן תתנקם בּוֹ ידידוּתוֹ עם אנטוֹניוּס, יריב הקיסר. בּיחוּד חשש מפּני אלכּסנדרה, אם אשתוֹ: שמא תשתמש בּשעת היעדרוֹ, לעוֹרר מרד בּעם וּלחוֹלל מהפּכה. לכן הפקיד את כּל עניניו בּידי פרוֹרא אחיו; גם ציוהוּ לקבּל את השלטוֹן לידיו, אם יכּשל בּנסיעתוֹ.

לשם בּטחוֹנם העביר את אמוֹ קיפּרוֹס ואת אחוֹתוֹ שלוֹמית וכן את כּל ילדיו למצוּדת מצדה. אבל אי אפשר היה להציע לפני אשתוֹ מרימי, השרוּיה בּריב עם אמוֹ ועם אחוֹתוֹ, שתגוּר עם שתיהן יחד. לכן הביא אוֹתה, יחד עם אלכּסנדרה אמהּ, למבצר אחר, לאלכּסנדריוֹן. על שתיהן הפקיד שני אנשים שמצאָם מכּבר נאמנים לפניו: את יוֹסף, שׂר האוֹצר, ואת סוֹאימוֹס איש איטוּריה132. למראית עין יהיוּ שניהם ליווּי־כּבוֹד לנשים, וּלמעשׂה – שוֹמרים עליהן. וזאת פּקוּדת־הסתר החמוּרה שנתן להם: אם יאוּנה לוֹ להוֹרדוֹס רע, ימיתוּ מיד את שתי הנשים והשלטוֹן יקוּים בּידי בּניו וּבידי פרוֹרא.

אך גם מרימי וגם אלכּסנדרה נתעוֹרר חשד בלבּן ונפקחוּ עיניהן לראוֹת שלא לשם בּטחוֹנן נסגרוּ בתוֹך המצוּדה, כּי אם כּמוֹתן כּאסוּרוֹת שאין להן רשוּת לשלוֹט לא בּשלהן ולא בּשל אחרים. שתיהן נמלאוּ כּעס רב. מרימי אמרה אל לבּה: אהבת המלך אינה אלא צביעוּת; רק לתוֹעלת עצמוֹ העמיד פּני אוֹהב. והקשה מכּל אלה: מה יהי דינה, אם הוֹרדוֹס לא יחזור? כּלוּם ינוּתקוּ גם חייה היא?

הרבּתה לתת תשוּרוֹת־חן לשני השומרים, לקנוֹת את חסדם. בּיחוּד השתדלה לזכּוֹת בּאימוּנוֹ של סוֹאימוֹס, בּדעתה, כּי על פּיו ייעשׂה הכּל. הלה שמר תחילה אמוּנים לאדוֹניו ולא סר ממה שנצטווה, לא לימין ולא לשׂמאל. אבל הנשים הפצירוּ בּוֹ – בּבקשוֹת, בּחניפוֹת, בּמתנוֹת – הלוֹך והפצר, עד שלסוֹף הטילוּ את אימתן עליו. עמד וגילה להן את פּקוּדת־הסתר אשר ניתנה לוֹ מפּי הוֹרדוֹס.

סוֹאימוֹס היה לבּוֹ סמוּך וּבטוּח, כּי הוֹרדוֹס, אף אם יחזוֹר בּכלל, לא ייהנה מאוֹתה העצמה, שהיתה לוֹ מקוֹדם. לעוּמת זאת היה לוֹ יסוֹד להאמין כּי הנשים תקיימנה את השפּעתן הקוֹדמת גם להבּא. ראה, איפוֹא, כּי המוֹצא הטוֹב בּיוֹתר מכּל הסכּנוֹת שארבוּ לוֹ, הוא: להיעתר להן. הן היכוֹלוֹת להוֹסיף לוֹ כּבוֹד על כּבוֹדוֹ, בּין אם תגענה עצמן לשלטוֹן וּבין אם תעמוֹדנה לצד המלך החדש. והרי גם לא יפסיד, אפילוּ אם הוֹרדוֹס יצליח, שלא כּצפוּי, בּכל תכניוֹתיו; שכּן נוֹדע הדבר: המלך בּתשוּקתוֹ העזה לאשתוֹ, לא ישיב לעוֹלם את פּניה ריקם ולא יפר רצוֹנה. כּל הנימוּקים האלה יחד הביאוּהוּ לידי כּך שגילה לה את לשוֹן פּקוּדת־הסתר.

וּבכן נוֹכחה מרימי לדעת, כּי רוֹב סכּנוֹת צפוּיוֹת לה בּאשמת הוֹרדוֹס. לבּה נתכּווץ; כּעסהּ הלך והתעצם. התפּללה אל האלוֹהים, שלא יתן לבעלה להגיע למטרתוֹ – הלא הוּא שעשׂה את חייה כּבדים מנשׂוֹא. וגם אחר כּך, כּשחזרוּ ונפגשוּ, לא הסתירה מפּניו את רגשוֹתיה אלה; אמרה לוֹ פּנים אל פּנים את סבלהּ אשר הוּא, ולא אחר, גרם לוֹ.

ד. אהבה ושׂנאה    🔗

והנה קרה שלא כּצפוּי: נסיעתוֹ של הוֹרדוֹס אל הקיסר הצליחה עד מאד, למרוֹת כּל החששוֹת והפּחדים שקדמוּ לה. מיד עם שוּבוֹ – אך עלתה רגלוֹ על היבּשת – בּישׂר את הבּשׂוֹרה לאשתוֹ. גם מתוֹך אהבה וגם מתוֹך הרגל, קידם בּשלוֹם את הגבירה, שכּיבּד אוֹתה מכּל הנשים. אך היא לא עצרה כּוֹח לקבּל את הידיעה המשׂמחת בּשׂמחה אף היא. [מה] ששמעה גרם לה אך כּאב, ולא יכלה לכבּוֹש את רגשוֹתיה וּלהסתירם. הוּא בּירכהּ לשלוֹם והיא – נאנחה; אוֹתוֹ רגע נזכּרה עלבּוֹן שהעליב אוֹתה, והיא הרי בּת־מלכים היא.

הוֹרדוֹס קרא בּרוּר מבּין קוי־פּניה, כּי סיפּוּריו גרמוּ לה עצב תחת קוֹרת־רוּח. הוּא לא שפט לפי חשד מעוּרפּל, כּי אם למראה עיניו. נתבּלבּל והרגיש את עצמוֹ אוּמלל. נוֹכח לדעת, כּי בּלב האשה ההיא השתרשה טינה אליו, רגש שׂנאה הוּצמח בּה פּתאוֹם, והיא אף לא תנסה להכחיש את הדבר. ואף ציערה אוֹתוֹ, בּמידה לא פּחוּתה, אהבתוֹ אליה, אהבה ללא גבוּל; רגעים כּעס עליה, רגעים מחל לה, ולא הרוּגזה ולא הסליחה האריכוּ בּוֹ ימים. כּן משכוּהוּ שתי הרגשוֹת קיצוֹניוֹת לכאן וּלכאן, מן הקצה הזה אל הקצה ההוּא וחוֹזר חלילה, וּשתיהן גם יחד גרמוּ לוֹ כּאוֹתוֹ הצער. תלוּי היה, איפוֹא, בּין שׂנאה לתשוּקה, ללא הכרעה. עתים כּמעט שנדחף להעניש את המלכּה היהירה; אבל היא הרי מילאה את כּל מחשבוֹתיו, וזה התיש את כּוֹח־התנגדוּתוֹ והחזיר אוֹתוֹ תמיד אליה. בּלבּוֹ ודאי שרצה לשלם לה כּגמוּלה, אבל אוֹתה שעה עצמה אמר לוֹ לבּוֹ, כּי מיתתה יהי העוֹנש החמוּר בּיוֹתר – בּשבילוֹ.

אמוֹ של הוֹרדוֹס ואחוֹתוֹ, אך הרגישוּ בּשינוּי יחסיו אל מרימי, גמרוּ אוֹמר להיעזר בּשעת הכּוֹשר וּלהפיק את שׂנאתן אליה. דיבּרוּ, זוֹ אל לב הבּן וזוֹ אל לב האח, והרבּוּ בּהלשנוֹת, לגדל בּוֹ את מוֹרת־הרוּח והקנאה, להביאוֹ לידי התרגשוּת יתירה. העלילוּ על המלכּה כּאילוּ בּגדה בּוֹ; גם המציאוּ לוֹ הוֹכחוֹת המאשרוֹת כּביכוֹל את ההאשמה. בּין השאר העידוּ בּה דבר־שקר זה: מרימי שלחה את ציוּר דיוֹקן פּניה למצרים, לידי אנטוֹניוּס; כּי בּתוֹרת אשה בּוֹגדת רצתה, ואם מרחוֹק, להציג את עצמה לפני הגבר הזה, הידוּע כּחוֹמד נשים וּמסוּגל לקחת אשה מאישהּ בּכוֹח הזרוֹע.

הוֹרדוֹס לא הקשיב בּרצוֹן לדברים כּאלה. הוּא נרתע משנוֹת את יחסוֹ אל מרימי כּאילוּ הטה אוֹזן לטענוֹת כּלפּיה. אבל לבּוֹ התחיל מתרחק מאתה, הלוֹך והתרחק. אש איבתה אליו נענתה לה אש איבתוֹ אליה. מרימי לא העלימה כּלל את צפוּנוֹת לבּה ודיבּרה עמוֹ דברים גלוּיים, והוא – אהבתוֹ הוּחלפה תמיד, עם התלקחוּתה, בּהיפּוּכה, בּשׂנאה.

המצב החמיר וכמעט שעשׂה מעשׂה נמהר שאין תקנה לאחריו. אך אוֹתה שעה נוֹדע להוֹרדוֹס, כּי הקיסר כּבש את מצרים, לאחר שגם אנטוֹניוּס וגם קליאוֹפּטרה מתוּ את מוֹתם. לכן מיהר לקראת הקיסר, והניח את בּיתוֹ כּמוֹת שהוּא.

ערב נסיעתוֹ בּיקשה מרימי מאת הוֹרדוֹס, כּי יזכּוֹר לטוֹבה את סוֹאימוֹס, ששמר בּשעתוֹ עליה וּזכוּת בּידוֹ לתבּוֹע תגמוּל. היא בּיקשה כּי ימוּנה נציב. וכן נעשׂה.

ה. העלילה    🔗

בּשוּב הוֹרדוֹס הפּעם היה לוֹ טעם להאמין, כּי מעתה יצליח גם בּפנים־מדינתוֹ, בּכוֹח העזרה המוּבטחת לוֹ מן החוּץ. אך כּכל שהתקדם במעשׂיו, גבר צערוֹ מבּית. נישׂוּאיו, שבּגללם חשב את עצמו כּמאוּשר בּאדם, נעשׂוּ מקוֹר לאי־אוֹשר הוֹלך וגדל. האהבה למרימי הטרידתוּ לא פּחוֹת מן האהבה שהטרידה את גיבּוֹרי התוֹלדה הידוּעים. המלכּה, אמנם, צנוּעה היתה ושמרה לו אמוּנים, ואוּלם יצרהּ ועקשנוּתה, שהיתה טבוּעה בּה מלידתה, עוֹררוּ אוֹתה ליסרוֹ בּיהירוּת־לב וּלהשפּילוֹ בּיחסה אליו. היא ידעה, כּי האהבה עשׂתה אוֹתוֹ לעבד, לכן הבּיטה עליו כּעל עבד ושכחה לחלוּטין, כּי הוּא גם המלך וגם אישהּ אשר משוֹל ימשוֹל בּה. אך הוּא ניסה להעמיד פּנים, כּאילוּ אינוֹ מרגיש בּזעפּה, והוּא נושׂא את הדבר בּשויוֹן־נפש.

והנה החלה מרימי לשפּוֹך את לעגה על אם־אישהּ ועל אחוֹתוֹ בּשל מוֹצאן מפּשוּטי־העם, גם הוֹציאה דיבּתן רעה בּפני כּל וּבלי להסתיר דבר. הנשים רבוּ זוֹ עם זוֹ, שׂנאוּ זוֹ את זוֹ, התנכּלוּ זוֹ לזוֹ. החשד שנטעוּ בּלב הוֹרדוֹס, התפּתח והתחזק בּמשך שנה שלמה, מאז שוּב המלך מבּיקוּרוֹ אצל הקיסר. הקנאה בּשלה בּחשאי וּפתאוֹם פּרצה בּעוֹז.

מעשׂה שהיה כּך היה. יוֹם אחד שכב המלך לנוּח – היתה שעת צהרים – וקרא למרימי, שלא חדלה להיוֹת אהוּבה עליו כּאז כּן עתה. היא, אמנם, הוֹפיעה לפניו, אך מיד השׂתערה עליו בּטענוֹת והאשמוֹת קשוֹת. כּינתה אוֹתוֹ רוֹצח, הוֹרג סבה ואחיה. דבריה המעליבים העלוּ את חרוֹן אפּוֹ. כּמעט שלא עצר ברוּחוֹ ועשׂה מעשׂה פּזיזוּת.

שלוֹמית, אחוֹת המלך, שמעה מבּחוּץ את חילוּפי־דבריהם הקשים. בּינתים יצאה מרימי כּלעוּמת שבּאה, וּשלוֹמית שלחה את שׂר המשקים אל המלך. הוּא האיש אשר לימדתוּ קוֹדם היטב מה וּמה יגיד למלך, בּגלוֹתוֹ לוֹ סוֹד, לאמוֹר: מרימי בּחרה בּוֹ, בּשׂר המשקים, למזוֹג למלך יחד אתה משקה־אהבים. יכוֹל והמלך ידהם לשמע הדברים וישאל אוֹתוֹ למשקה הזה; הרי יגיד כּי הנוֹזל אתוֹ וּמרימי פּקדה עליו לתתוֹ למלך ויִשתה. ויכוֹל והמלך יקבּל את הדבר בּשויוֹן נפש; הרי עליו לשתוֹק ולא להוֹסיף דבר. מכּל מקוֹם, לוֹ עצמוֹ לא תצמח כּל סכּנה. כּך הדריכתוּ שלוֹמית.

השעה היתה כּשרה בּיוֹתר, וּשלוֹמית, כּאמוּר, נתנה לשׂר־המשקים להכּנס אצל המלך. האיש מילא אחר פּקוּדתה מרצוֹן, עמד לפני המלך ואמר אליו: „המלכּה ניסתה לשחדני בּמתנוֹת, שאתן למלך לשתוֹת משקה־אהבים“. הוֹרדוֹס התרגש בּיוֹתר ושאל לטיב המשקה. הלה ענה: „סם מסוּים הוּא, שנתנה לי, אבל פּעוּלתוֹ אינה ידוּעה לי; לכן ראיתי לנכוֹן לפני, לבטחוֹנוֹ וּלתוֹעלתוֹ הוּא וגם לטוֹבתי, לגלוֹת את אזני המלך על הדבר הזה“.

מששמע המלך את הדברים האלה – וחמתוֹ כּבר בּערה בּוֹ – גדל חרוֹן־אפּוֹ להשחית. מרימי היה לה עבד נאמן, סריס, אשר בּלעדיו לא תעשׂה כּל גדוֹלה וּקטנה; ואוֹתוֹ ציוה הוֹרדוֹס לאסוֹר ולענוֹתוֹ עינוּיים קשים

שיגיד את האמת על המשקה המוּרעל. המסכּן לא יכוֹל היה, למרוֹת העינוּיים הקשים, להוֹדוֹת בּדבר שלא ידע עליו ולא כלוּם; לעוּמת זאת הוֹדיע דבר אחר: איבת המלכּה אל המלך – מקוֹרה הוּא בּפקוּדת־הסתר אשר גילה לה סוֹאימוֹס.

הסריס עוֹדוֹ אוֹמר את דברוֹ, והמלך צעק בּקוֹל גדוֹל: „סוֹאימוֹס זה, אשר שירת את המלך ואת המלכוּת בּנאמנוּת, לא היה מגלה לה את פּקוּדתי לעוֹלם, אלמלא קשרי־אהבה בּיניהם“. וּמיד פּקד לאסוֹר את סוֹאימוֹס וּלהמיתוֹ.

ו. פסק־דין המוות    🔗

אז יקרא הוֹרדוֹס לאנשי סוֹדוֹ הנאמנים בּיוֹתר כּי ישפּטוּ את מרימי בּמשפּט. עמד לפניהם והאשים את אשתוֹ – כּוּלוֹ זוֹעף וסוֹער – על אשר מזגה לוֹ משקה־אהבה מוּרעל, כּאשר העידוּ מלשיניה. לא ידע לעצוֹר בּדבריו; אף הראה את עצמוֹ רוֹגז וכוֹעס בּמידה שלא תאוֹת למי שמעמיד לדין. הנאספים ראוּהוּ בּהלך־נפש זה וגזרוּ דינה של מרימי למיתה.

ועם זאת היוּ פּילוּגי־דעוֹת. לסוֹף נצטרף גם המלך לדעת אחדים מבּין השוֹפטים: שלא לעשׂוֹת מעשׂה נמהר; להחזיק לעת־עתה את המלכּה כּאסירה ולשמוֹר עליה בּאחת המצוּדוֹת. אבל שלוֹמית וּבני־סיעתה דרשוּ בקוֹל, שייעשה בּנדוֹנה, בּלי שהייה, כּגזר־הדיינים; וגם ידעוּ להסבּיר למלך שהעם ימרוֹד בּוֹ, אם ישאיר את המלכּה בּחיים. הוֹרדוֹס נענה להם וּפקד על עבדיו להוֹציא את מרימי למיתה.

אלכּסנדרה, האם, התבּוֹננה בּגוֹרל בּתה וגם הבינה היטב, כּי אף לה אין תקוה מרוּבּה להיחלץ מאוֹתה הגזירה. לכן שינתה את התנהגוּתה לחלוּטין, שוּב לא הוֹסיפה להתיהר ולבוּז לנשי משפּחת המלך, אף לא בּוֹשה להבּיע את היפך דבריה מקוֹדם. רצוֹנה אדיר בּה: שלא יחשבוּה אשמה בּמה שנאשמה בּתהּ. יצאה מן הבּית אל הרחוֹב ונזפה בּבתה בּפרהסיה; הרימה קוֹלה וגערה בּה, „הבּוֹגדת בּבעלה וּכפוּית הטוֹבה, אשר כּעוֹצם חוּצפּתה כּן יִגָמל לה עכשיו, כּי על כּל הטוֹבוֹת שעשׂוּ לה השיבה בּרעוֹת“. גם מרטה שׂערוֹת הבּת – – –

בּדרך־חרפּה כּזאת התחפּשה אלכּסנדרה. רבּים מאלה שהיוּ

עדי־ראִיה למחזה זה, לא יכלוּ אלא לגנוֹת את צביעוּתה. כּי אכן כּוּלם הרגישוּ בּדבר, אבל יוֹתר מהם הרגישה בּזה אוֹתה האשה, שצעדה עתה לקראת המוות. אמנם לא ענתה דבר לאמהּ; לא הראתה את עצמה נרעשת ונרגשת; היא העמידה פּנים, כּאילוּ לא תחוּש כּלל בּחרפה וּבכּלימה שהאם העטתה עליה. ודוקא רוּחה הנדיב, בּוֹ נשׂאה מרימי את הבּוּשה, העיד נגד אלכּסנדרה והוֹכיח עת עיווּתה.

כּך הלכה מרימי בּדרכּה האחרוֹנה. המלכּה לא מעדה בּלכתה, פּניה לא החליפוּ את עינם, רוּחה לא עזבתה, אף לא בּשעת הפּרידה. כּל העם שהיוּ בּאוֹתוֹ המעמד נעשׂוּ עדים לדבר. כּן מצאה מרימי את מוֹתה. היא, מן הצנוּעוֹת בּיוֹתר וּמן האצילוֹת בּיוֹתר שבּמין הנשים. אמנם, מרימי חסרה את הענוה, וּמטבעה היתה נוֹחה לכעוֹס ולריב; אבל בּיפיה וּבכבוֹדה וּברגש כּבוֹדה עלתה על כּל נשי זמנה, בּמידה שאין להעלוֹתה על הכּתב.

ז. נוֹסח שני של סיפּוּר הוֹרדוֹס וּמרימי    🔗

אך יש מספּרים סיפּוּר הוֹרדוֹס וּמרימי בּנוּסח אחר: הוֹרדוֹס עמד לצאת למסעי־מרחקים. הפקיד את אשתוֹ תחת ידיו של אחד, יוֹסף שמוֹ, והוּא בּעל שלוֹמית אחוֹת הוֹרדוֹס. האיש הזה היה נאמן, גם מסוּר לוֹ בּיוֹתר, בּהיוֹתוֹ קרוֹבוֹ. ועל אוֹתוֹ יוֹסף ציוה המלך בחשאי: „אם אנטוֹניוּס יהרגני, הרוֹג מיד את מרימי!“

אך יוֹסף גילה את הסוֹד למלכּה. לא עשׂה זאת להבאיש את ריחוֹ של המלך בּעיניה; להיפך, רצה כּי תיוָכח עד כּמה יאהבנה המלך: רוֹצה הוּא כּי אף המוות לא יפריד בּינוֹ לבינה.

לאחר שוּב הוֹרדוֹס בּשלוֹם, והמלך והמלכּה ישבוּ זה על יד זוֹ והמתיקוּ סוֹד, דיבּר המלך על גוֹדל אהבתוֹ אליה ונשבּע לה, כּי לעוֹלם לא יטה את חסדוֹ לאשה אחרת. המלכּה ענתה: „אמנם כּן, בּפקוּדת־הסתר אשר נתת ליוֹסף העידוֹת ואישרת את אהבתך הגדוֹלה הזאת: רצית כּי מוֹת אמוּת…“

ויהי כּשמעוֹ כּי הסוֹד נתגלה, אבד בּוֹ בּרגע שלטוֹנוֹ על עצביו. קפץ ממשכּבוֹ וצעק: „בּרוּר כּשמש: יוֹסף פּיתה אוֹתה לאהוֹב אוֹתוֹ; אילוּלי זאת, לא היה מפקיר את כּבוֹדי וּמגלה את מה שאסרתי עליו לגלוֹתוֹ!“

והוֹרדוֹס נמלא כּעס ללא גבוּל ורץ אנה ואנה, דרך כּל חדרי הארמוֹן. וּשלוֹמית, אחוֹת המלך, השתמשה בּשעת־כּוֹשר זוֹ להלשין הלשנה לפניו. היא, שרצתה להפּטר מבּעלה, ניתן לה להעמיק את חשד המלך ולעשׂוֹת את הספק שלוֹ – ודאי. קנאוּתוֹ היתה כּטירוּף־דעת. עמד על רגליו וציוה להמית את שניהם מיד, את יוֹסף וּמרימי. וּפסק־הדין נתקיים בּהם מיד.

אך החרטה על מעשׂהוּ רדפה אחרי קנאתוֹ, שמתוֹכה עשׂה מה שעשׂה והדבּיקה אוֹתה; אש־אפּוֹ שככה, ואש־אהבתוֹ שבה והתלקחה. גברוּ עליו געגוּעים עזים על האשה שהמית אוֹתה. נדמה, כּי לא מתה כּלל, וּבמכאוֹבוֹ דיבּר אליה, כאילוּ עוֹדנה בּחיים.

אבל בּמעגל־הזמן למד להכּיר מה שאירע ושאין להשיבוֹ. אז התאבּל עליה אֵבל כּבד עד מאד. מכאוֹבוֹ על שאיננה עוֹד – חזק היה כּאהבתוֹ אז. והנה מתה, ואין להחיוֹתה.

ח. הנקמה    🔗

אך ימים מעטים עברוּ לאחר המתת מרימי, וּתשוּקת המלך אליה שבה והתעוֹררה בּוֹ וּביתר עוֹז. טיב אהבתוֹ אליה לא היה בּוֹ מעוֹלם מאוֹרך הרוּח, ולא ניתן להשווֹתוֹ להרגשוֹת המצוּיוֹת בּרוֹב בּני האדם. בּימי חייה אהב את האשה אהבה קיצוֹנית; ואף בּהטיחה דברים כּנגדוֹ, לא נפגם רגשוֹ; להיפך, כּל מה שאמרה עוֹד הוֹסיף חוֹזק לרגשוֹ. נדמה, כּי מאת אלוֹהים בּאוּ עליו התאווֹת האלה, גזירה ממעל לנקוֹם את רצח מרימי בּרוֹצחה.

אוֹתוֹ זמן פּרצה מגיפה, מעין הדֶבר. נפלוּ קרבּנוֹת, גם בּקרב העם, גם בּחוּג הקרוֹבים בּיוֹתר למלך. וכל בּני המדינה דעתם אחת: האסוֹן בּא עליה כּעוֹנש מן השמים על הרג מרימי.

המלך שׂם כּל זה אל לבּוֹ. יגוֹנוֹ גדל, הלוֹך והתעמק. סוֹפוֹ התבּוֹדד כּוּלוֹ. עבר לגוּר בּמקוֹם נידח, בּאמרוֹ, כּי הוּא יוֹצא

לצוּד ציד, ולאמיתוֹ של דבר אך התמכּר למכאוֹבוֹ. לאחר שעשׂה בּבדידוּתוֹ ימים מספּר, חלה חוֹלי אנוּש: מחלתוֹ, הכּרוּכה בּכאבים גדוֹלים, דלקת בּקדקוֹד אשר בּגללה נפעם רוּחוֹ. שוּם תרוּפה – מכּל התרוּפוֹת שניסוּ

להגיש לוֹ – לא היטיבה; להיפך, מחלתוֹ הלכה והתגבּרה. הרוֹפאים אמרוּ נוֹאש לחייו.

אוֹתה שעה שהתה אלכּסנדרה בּירוּשלים. משנוֹדע לה על מחלת המלך, ניסתה למהר וּלנצל את הדבר לטוֹבתה – להשׂתרר על המבצרים, אשר השוֹלט בּהם הוּא השוֹלט למעשׂה בּעיר. שתי מצוּדוֹת היוּ, ואלכּסנדרה דיבּרה על

לב השוֹמרים, שימסרוּן מיד לידיה ולידי בּני הוֹרדוֹס; כּי אם הוֹרדוֹס לא יקוּם ממשכּבוֹ, יש לדאוֹג שעה אחת קוֹדם כּי זר לא ישתלט עליהן, ואם יבריא, הרי אין מי שייטיב לשמוֹר עליהן מן הקרוֹב לוֹ קרבת דם…

אך דברי אלכּסנדרה לא מצאוּ מסילוֹת ללב־המפקדים. להיפך, האנשים נתגלוּ בּמבחן זה נאמנים למלך, עוֹד יוֹתר מאשר היוּ בּיוֹם מן הימים. והם גם לא נטוּ לאלכּסנדרה חסד מעוֹדם. לא נראה להם מן הצדק: להרהר כּי אפשר שהמלך ימוּת בּעוֹד נשמתוֹ בּאפּוֹ.

בּין השוֹמרים האלה היוּ גם מידידיו המפוֹרשים של המלך; אחד מהם – אחיאב, בּן אחי הוֹרדוֹס. הם שלחוּ מיד אל המלך והוֹדיעוּ לוֹ על מזימוֹת אלכּסנדרה. תשוּבת הוֹרדוֹס – פּקוּדה: להמית, בּלא שהייה, את האשה, והצו נתמלא.

והנה הבריא המלך. כּשׂערה היתה בּינוֹ וּבין המוות, אך המחלה החמוּרה חלפה לה. אבל בּגלל מצבוֹ של המלך, גם בּגוּפוֹ וגם בּנפשוֹ, לא זכה עוֹד לשעה של נחת. די היה הגוֹרם הפּעוֹט בּיוֹתר, שיטיל עוֹנש קשה בּיוֹתר. די היה שיחשוֹד בּמי, שמא יעמוֹד לוֹ לשׂטן – וירצחוֹ נפש.


 

פרק חמישי: הוֹרְדוֹס וּבְנֵי מִרְיָמִי    🔗

א. נישׂוּאים חדשים    🔗

המלך הוֹרדוֹס שמע אך לקוֹל יצריו. בּיוֹם מן הימים נתעוֹררה בּוֹ תשוּקה עזה לפלוֹנית הנערה. לא שקט עד שנשׂא אוֹתה לאשה. והנה השתלשלוּת המעשׂים: היה בּירוּשלים כּוֹהן אחד, מן הנכבּדים בּיוֹתר, שמעוֹן בּן בּוֹאיתוֹס שמוֹ, ועיר מוֹצאוֹ – אלכּסנדריה. ולוֹ בּת שנחשבה

היפה בּבּנוֹת בּין כּל נשי זמנה. בּירוּשלים דיבּרוּ על יפי הנערה בּכל השווקים; עד אשר שמע גם המלך עליה. תאב היה לראוֹתה; ומשהראוּ לוֹ אוֹתה, נעשׂה כּשיכּוֹר.

ראשוֹנה רצה לקחת אוֹתה בּכוֹח הזרוֹע, אבל מיד חזר בּוֹ מרעיוֹנוֹ; חשש פּן יחשבוּ לוֹ הדבר כּמעשׂה עריצוּת וּשרירוּת לב. החליט, איפוֹא, לשׂאת את הבּתוּלה לאשה. אבל מעמד־אביה לא התאים לדבר: דרגתוֹ היתה נמוּכה, לפי מעלת המלך, ועם זאת יצא שם למשפּחתוֹ, ואי אפשר שלא להתחשב בּוֹ כּלל.

לסוֹף מצא הוֹרדוֹס את המוֹצא הזה: הוֹסיף כּבוֹד על משפּחת שמעוֹן. הוֹריד את ישוּע בּן פיאבי, שהיה אז כּוֹהן גדוֹל, מכּהוּנתוֹ וּמינה את שמעוֹן תחתיו. וּמשנעשה שמעוֹן כּוֹהן גדוֹל, ראוּי

היה להיות חוֹתן למלך.

והחתוּנה התקיימה.

ב. פּתיחת קבר דויד    🔗

הוֹרדוֹס, כּאמוּר, היוּ לוֹ הוֹצאוֹת מרוּבּוֹת. הרי הקים

בּנינים מבּנינים שוֹנים, לפאר בּהם ערים בּארצוֹ וּמחוּצה לה. דרוּשים היוּ לוֹ, איפוֹא, סכוּמים עצוּמים, ולא תמיד היוּ בּידוֹ. אך שמע על הוּרקנוֹס, קוֹדמוֹ בּשלטוֹן, שפּעם אחת הרהיב עוֹז לפתוֹח את קבר המלך דויד ולקחת מן האוֹצרוֹת הטמוּנים שם; אמרוּ, כּי הוּרקנוֹס הוֹציא משם שלוֹשת אלפים כּכּר כּסף; אבל עוֹד נשאר כּדי סיפּוּק תכניוֹתיו של הוֹרדוֹס.

המלך חשב בּדבר לעתים קרוֹבוֹת, וּביוֹם מן הימים הוֹציאוֹ אל הפּוֹעל. בּשעוֹת הלילה ניגש למעשׂה, פּתח את הכּוּך ונכנס לתוֹכוֹ. אמנם, לא גילה אוֹצרוֹת של זהב, כּשם שגם הוּרקנוֹס לא גילה אוֹתם; אבל מצא תכשיטי זהב, גם הרבּה אבנים טוֹבוֹת, וכל אלה לקח אתוֹ בּכליו.

והנה גבר בּוֹ רצוֹנוֹ לדעת את המקוֹם הזה כּוּלוֹ. עמד להכּנס לתוֹך המערה, למקוֹם ארוֹנוֹת דויד וּשלמה. אוֹתוֹ רגע – כּך מוֹסרים המסַפּרים – פּרצה כּנגדוֹ אש מתוֹך המערה, והשלהבת שׂרפה שנים משוֹמרי ראשוֹ. נפעם ונבעת עזב המלך את הקבר. אמר לפייס את האלוֹהים והקים בּרוֹב פּאר מצבת שיש על פּתח קברוֹת המלכים.

ואמנם כּניסתוֹ למקוֹם קבוּרת דויד וּשלמה הביאה, כּמדוּמני, לידי מפנה קשה בּחיי משפּחתוֹ. כּי בּמעשׂה זה כּאילוּ הוֹסיף חטא חדש על חטא ישן; וּמה שהיה לפנים מקרה מעציב, שקרה לוֹ, נוֹסף לוֹ עכשיו משקל ונעשׂה אסוֹן גמוּר, שאין לוֹ תקנה.

אך אפשר שיד הגוֹרל האכזרי היתה בדבר, שבּיקש לוֹ תוֹאנה וּמצאהּ בּמעשהוּ זה של הוֹרדוֹס, עד שכּל בּני העם חשבוּ את אסוֹנוֹ תלוּי בּמה שעזב את דרך האלוֹהים.

ג. התלקחוּת הריב    🔗

שני בּני מרימי, אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס, קיבּלוּ,

כּאילוּ בּירוּשה מאמם, את השׂנאה להוֹרדוֹס. כּל אימת שנזכּרוּ הדם היקר ששפכוּ ידיו, נראה להם לא אב כּי אם אוֹיב. עוֹד בּימי־לימוּדיהם בּרוֹמא התיחסוּ אליו כּך, לא כּל שכּן משחזרוּ למוֹלדת, לארץ יהוּדה. וּמשבּאוּ שניהם בּברית נישׂוּאים לא שמרוּ עוֹד על דעתם, שהשתרשה והתרחבה בּמשך השנים, כּעל סוֹד הכּמוּס עמם, כּי אם דיבּרוּ בּגלוּי וּבלא חנוּפּה על רגשם.

אריסטוֹבּוּלוּס התחתן עם בֵּרניקי, בּת דוֹדתוֹ שלוֹמית –

היא־היא שלוֹמית, שהיתה מקוֹר כּל הקטרוּג, שנערם על ראש מרימי. אלכּסנדר נשׂא לאשה את גְלַפירה, בּתוֹ של אַרכֵלָאוּס מלך קפדוֹקיה133.

שני הבּחוּרים, כּאמוּר, דיבּרוּ על אביהם בּאמיצוּת רוּח, מבּלי להסתיר את דעתם עליו. בּאוּ המלשינים וקפצוּ על הענין, להביא את דיבּתם רעה לאזני האב. הפליגוּ בּטענתם ואמרוּ כּי שני הבּנים מבקשים את נפש אביהם. וּבין שאר דבריהם אמרוּ גם זאת, כּי חתנוֹ של ארכלאוֹס, הוּא אלכּסנדר, מתכּוון לברוֹח מן הארץ ולשׂים כּל תוֹחלתוֹ בּאבי אשתוֹ; כּי

בּדעתוֹ לקטרג על הוֹרדוֹס לפני כּסאוֹ של הקיסר.

הוֹרדוֹס ראה את מצבוֹ חמוּר וגמר אוֹמר לדכּא, בּכל הדרכים, את יהירוּתם של שני הצעירים. לשם כּך חזר וקירב את בּנוֹ בּכוֹרוֹ הוּא אנטיפּטר, שנוֹלד לוֹ בּעוֹדוֹ מבּני מעמד האזרחים. מקוֹדם גירשוֹ,

לטוֹבת בּני מרימי, ועכשיו השיבוֹ על כּנוֹ והוֹסיף לוֹ כּבוֹד על כּבוֹד. גידל, איפוֹא, מתחרה לשני בּני המלך וחשב כּי השׂכּיל לעשׂוֹת; לאמוֹר, שבּני מרימי יראוּ המעטת כּבוֹדם עוֹנש ראוּי להם וישוּבוּ וילמדוּ לתקן את דרכּם. אבל מעשׂהוּ זה תוֹצאוֹתיו היוּ הפוּכוֹת.

שני הבּחוּרים ראוּ במעשׂהוּ עוולה מפוֹרשת, עלבּוֹן גדוֹל

שהעליבם בּכוָנה תחילה. ואילוּ אנטיפּטר, מטבע בּרייתוֹ איש מסוּכּן, מצא עתה – כּבהיסח הדעת – מטרה למזימוֹתיו. מעתה התאמץ והשתדל כּל מיני השתדלוּיוֹת לגרוֹם רעה לשני אחיו, ולא ליפּוֹל מהם בּדרגתוֹ, כּי אם לעלוֹת עליהם; ולשם כּך תלה את עצמוֹ בּאביו ודבק בּוֹ. הוֹרדוֹס התנכּר ממילא לשני בּניו האחרים, מחמת ההלשנוֹת הקוֹדמוֹת, והיה עתה נכוֹן בּיוֹתר לשמוֹע מפּי אנטיפּטר מה שקנאת־אחיו שׂמה בּפיהוּ. התרגזוּתוֹ על שני בּני מרימי הלכה וגדלה מיוֹם ליוֹם.

משנפתחוּ לאנטיפּטר תקווֹת לרשת, בּיוֹם מן הימים, את כּסא המלוּכה, נמצאוּ לוֹ מצדדים, חבר נאמנים, שמספּרם גדל והלך. בּני סיעת אנטיפּטר השתדלוּ גם הם לדבּר על לב המלך וּלהרחיב את הפּרצה. הוֹרדוֹס חשב בּתמימוּתוֹ העיורת, כּי רק מנאמנוּתם אליו יאמרוּ האנשים האלה מה שיאמרוּ. בּרגשים שוֹנים אלה מאלה, בּין בּטיבם בּין בּכוָנוֹתיהם, עשׂוּ כּאילוּ יד אחת, ואף תוֹצאת מאמציהם המשוּתפים אחת: הגבּרת ההסתה. ואמנם, שני הבּחוּרים לא נזהרוּ כּלל בּדבריהם, וּבלי משׂים הוֹסיפוּ שמן על המדוּרה. יש וּבכוּ, לעיני כּל, על אי־הכּבוֹד שנעשׂה להם; יש וקראוּ בּקוֹל בּשם אמם הנרצחת; ולא יכלוּ עצוֹר בּרוּחם ואמרוּ לידידיהם (המדוּמים), כּי האב מתאכזר להם וּמעוֹלם. בּני סיעת אנטיפּטר קפצוּ על דבריהם, הוֹסיפוּ עליהם כּהנה וכהנה, וּמסרוּם, בּנעימה עוֹקצת בּיוֹתר, לאזני הוֹרדוֹס. כּך החריף הריב מדי יוֹם בּיוֹמוֹ.

על הוֹרדוֹס עצמוֹ השפּיעוּ ההלשנוֹת התדירוֹת השפּעה קשה.

ושוּב לא מצא מוֹצא אחר, אלא להוֹסיף עלבּוֹן על ראש שני הבּנים וּלהרבּוֹת כּבוֹד לאנטיפּטר. סוֹפוֹ החזיר לחצרוֹ גם את אמוֹ של אנטיפּטר – את האשה דוֹריס שגירשהּ מקוֹדם – לגרוֹם קוֹרת רוּח לבנה.

הוֹרדוֹס עמד בּחילוּפי מכתבים עם הקיסר ולא היה מכתב שישכּח להמליץ בּוֹ על אנטיפּטר בּנוֹ. אוֹתוֹ זמן חזר אגריפּס לרוֹמא. האיש הזה היה עשׂר שנים רצוּפוֹת נציב רוֹמא בּסוּריה. ערב הפלגתוֹ בּים הספּיק הוֹרדוֹס להפּגש אתוֹ; בּא אליו בּלוָית אנטיפּטר, אשר לקחוֹ

כּבן־לוָיה יחיד לנסיעתוֹ, וּמסר את בּנוֹ לידי אגריפּס, שישמוֹר עליו ויקל לוֹ את דרכּוֹ. שליחוּתוֹ של אנטיפּטר היתה: להביא לקיסר תשוּרוֹת־חן – ולזכּוֹת בּחסדוֹ.

הכּל ראוּ בּעליל: אנטיפּטר, כּל הסיכּוּיים לוֹ לזכּוֹת בּשלטוֹן, ואילוּ שני אחיו, בּני מרימי, הפסידוּ כּל שהיה בּידיהם.

ד. לפני כּס־משפּטוֹ של הקיסר    🔗

עצם הנסיעה לרוֹמא הוֹסיף חשיבוּת לאנטיפּטר; הכּל הכּירוּ

בּיתרוֹן עמדתוֹ. אביו ציידוֹ בּמכתבי־המלצה וּבעזרתם קנה את לב ידידי הוֹרדוֹס בּרוֹמא. עם זאת הצטער על היעדרוֹ מן הבּית, כּי איך יכוֹל היה להמשיך הלשנוֹתיו על אחיו בּהיוֹתוֹ מחוּצה למדינה?! גם פּחד תמיד, שמא יחזוֹר בּוֹ אביו מדעתוֹ הקוֹדמת וישיב את חסדוֹ לבני מרימי.

מתוֹך הרהוּרים כּאלה המשיך אנטיפּטר, אף בּהיוֹתוֹ בּנכר,

תחבּוּלוֹתיו וּמזימוֹתיו. הריץ מכתבים אל אביו, וּבכל מכתב וּמכתב השתדל להביא, בּדרך ישרה ועקיפה, פּסקה, העשׂוּיה להסית וּלהגדיל כּעסוֹ של הוֹרדוֹס על בּני מרימי. בּמזימוֹתיו אלה העמיד פּנים, כּאילוּ הוּא דוֹאג דאגה יתירה לחיי הוֹרדוֹס, אבל לאמיתוֹ של דבר לא שירת אלא את ה‚אני' שלוֹ; רע־מעללים היה מבּטן וּמבקש גדוֹלוֹת עד מאד.

נפשוֹ של הוֹרדוֹס היתה נתוּנה להלך־רוּח נרגש ונוֹאש. בּעצם כּבר נטה איבה מפוֹרשת לשני הבּחוּרים, אבל עוֹד היסס, אם יתמכּר כּליל לרגש זה, אוֹ ינסה לכבּוֹש אוֹתוֹ. כּל החלטה סכּנה היתה כּרוּכה בּה: בּין אם יזניח את הענין, בּין אם יחיש לטפּל בּוֹ ויעשׂה מעשׂה נמהר. לסוֹף הגיע לידי הכרעה: ימסוֹר את הדבר לקיסר. אמר לנסוֹע בּאוֹתוֹ חוֹרף לרוֹמא וּלקטרג על בּניו לפני כּס משפּטוֹ של אבגוּסטוּס. לא רצה בּשוּם פּנים לעשׂוֹת את הרוֹשם, כּאילוּ יעשׂה עוול.

נסע דרך הים לעיר הבּירה, הוּא וּשני בּניו. את הקיסר לא מצא בּרוֹמא, כּי אם בּעיר אַקוִילֵיָה134. בּיקש רשוּת, שינתן לוֹ להביא לאזני הקיסר את דבר האסוֹן הגדוֹל שקרהוּ. הביא לפני הקיסר את שני הבּחוּרים וקיטרג עליהם: שניהם שוֹאפים לבצע פּשע; שניהם מלאים איבה עצוּמה כּלפּי אביהם; רגשם זה מתגלה בּכל מיני דרכים, ואין להם אלא מטרה אחת־יחידה: לסלק את האב ולזכּוֹת בּשלטוֹן על ידי רצח נתעב.

והוֹרדוֹס הוֹסיף לדבּר ואמר: „זמן רב מדי הבלגתי ונשׂאתי את הדבר בּחוּבּי, עד שלא יכוֹלתי עוֹד והוּכרחתי לגלוֹת את אוֹזן הקיסר, אשר אמנם שמע הדברים האלה בּלבד עלוּל לפגוֹע בּוֹ. האם עשׂיתי מימי איזה עוול שהוּא לשני הנאשמים? האם הקשיתי אליהם את לבּי, עד כּי יצדקוּ בּשׂנאתם אוֹתי? למה אוַתר על השלטוֹן שזכיתי בּוֹ לאחר עמל מרוּבּה וסכּנוֹת קשוֹת? מה סיבּה כּי תאבד לי הרשוּת להחזיק גם להבּא בּממשלה אוֹ להנחילה למי שראוּי לה, לפי ראוּת עיני אני?“ – הוֹרדוֹס סיים וּביקש מאת הקיסר, שיזכּהוּ בּעזרתוֹ וישחררוֹ מפּחדוֹ התמידי.

בּמלים אלה, מלים קשוֹת, האשים המלך את בּניו לפני הקיסר. עוֹדנוּ מדבּר, ועיני הבּחוּרים זלגוּ דמעוֹת. כּכלוֹתוֹ את דבריו, בּכוּ עוֹד יוֹתר. כּי רחוקים היוּ מכּל הרעה שהעלילוּ עליהם; מצפּוּנם טהוֹר היה, ללא שמץ דוֹפי. אבל הבינוּ כּמה יקשה הדבר להצטדק בּפני טענוֹת האב. היתה להם הזכוּת להשיב; אבל איך ישתמשוּ בּזכוּת זוֹ בּלי לגלוֹת חרפּת האב, אשר אך רגזנוּתוֹ וקלוּת־אמוּנתוֹ הביאוּהוּ לידי כך שטעה טעוּת גסה כּזאת וחשב בּניו הנאמנים לוֹ כּשׂוֹנאיו?

הקיסר התבּוֹנן בּשניהם וראם עוֹמדים אוֹבדי־עצוֹת. מיד הכּיר כּי לא מהרגשת־אשמתם הם מחרישים, כּי אם מאימת הציבּוּר וּמיעוּט נסיוֹנם בּחיים. כּל אלה, שהיוּ בּאוֹתוֹ מעמד, נמלאוּ רחמים, בּהבּיטם בּשניהם. הוֹרדוֹס עצמוֹ התרגש וּמעיו המוּ. הנאשמים הבחינוּ בדבר, שהאוירה התרכּכה; אף המקטרג עליהם, לא כּל שכּן הקיסר עצמוֹ, לא ידוּנוּ אוֹתם מלכתחילה לכף חוֹבה. ראוּ, שעוֹררוּ את רחמי המסוּבּים, וּביניהם אפילו כּאלה שיבכּו את גוֹרלם.

אוֹתה שעה קם אלכּסנדר על רגליו, פּנה אל אביו וניסה ללמד זכוּת על עצמוֹ ועל אחיו. פּתח ואמר:

„אבּא, אתה נוֹטה לנוּ חסד; הדבר בּרוּר אפילוּ מעצם המשפט הזה, כּי אילוּ התכּוונת לרעתנוּ, לא היית מביא אוֹתנוּ לפני כּסאוֹ של מי שהוּא מוֹשיע האנוֹשוּת. כּי בּהיוֹתך המלך היה בּידך, ובהיוֹתך האב היה בּרשוּתך – להעניש אוֹתנוּ על כּל עוול שעשׂינוּ לך; אבל העדפת להביאנוּ לרוֹמא ולעשׂוֹת את הקיסר עֵד להתנצלוּתנוּ, ואכן רצוֹנך שנשאר בּחיים. כּי את מי שמתכּוֹננים להמיתוֹ אין מעמידים דוקא על אדמת קוֹדש, על יד המזבּח. אמנם, גוֹרלנוּ אנוּ חמוּר כּמוֹ שהיה; כּי שנינוּ לא היינוּ יכוֹלים להצדיק את קיוּמנוּ בּפנינוּ אנוּ, אם יִמצא מי שהוּא שיתן אימוּן כּל שהוּא בּדבר: כּאילוּ עשׂינוּ עוול לאב כּזה… להשאר בּחיים, בּעוֹד ההאשמה הכּבדה בּעינה עוֹמדת – אין הבדל בּין גוֹרל זה וּבין גוֹרל המוּמת שהוּצא להוֹרג עם היוֹתוֹ חף מפּשע.

„שאפתם לשלטוֹן! – מי לא יאשים בּזה בּני־מלך, שהם צעירים בּשנים. וּמה עוֹד אוֹתנוּ, שדי לזכּוֹר גוֹרל האם וּלהנבא, כּי מתוֹך

אסוֹן ראשוֹן יצמח אסוֹן שני. אבל, אבּא, הבּט־נא והבחן: בּכל הנסיבּוֹת הדוֹמוֹת לנסיבּוֹתינו יש מקוֹם להאשמה כּללית מעין זוֹ. מלך כּי יהיוּ לוֹ בּנים צעירים, ואמם איננה עוֹד – מה ימנע ממנוּ לחשוֹד בּהם שהם זוֹממים כּנגדוֹ מזימוֹת סתר? ואוּלם האם די בּחשד, שאין הוֹכחה בּצדוֹ, להעלוֹת על הדעת אף צל אפשרוּת שפּשע כּזה עלוּל להיעשׂוֹת?!

„לא נמצא מי שיש לוֹ דבר־מה ממשי לטעוֹן נגדנוּ; אך כּיצד נסתוֹר את דברי ההלשנה בּפני מי שאינוֹ רוֹצה לשמוע? אמנם כּן: שנינוּ דיבּרנוּ כּמה דברים חפשיים בהחלט. לא הטחנוּ דברים כּלפיך, כּי זהוּ עוול ועוול לא עיוַלנוּ, אבל דיבּרנוּ כּהנה וכהנה נגד המוֹסרים, נגד אלה האנשים שאינם יכוֹלים לשמוֹר על מה ששמעוּ. נכוֹן הדבר: אחד משנינוּ קבל בּפרהסיה על שמתה עלינוּ האם. לא התרעם על דרך סילוּקה; אבל נתעוֹרר לריב את ריבהּ, בּשמעוֹ אנשים לא־הגוּנים פּוֹגעים בּזכרה. אוֹתנוּ מאשימים, שאנוּ רוֹצים בּשלטוֹן, בּאוֹתוֹ השלטוֹן אשר, כּפי שאנוּ יוֹדעים היטב, בּידי אבינוּ

הוּא?! על שוּם מה עלינוּ לשאוֹף לזה? אם אנוּ נהנים כּבר עכשיו מכּבוֹד המלכוּת – ואמנם כּן הוּא הדבר – הרי היה זה מעשׂה שטוּת, שנשאף לאוֹתוֹ כּבוֹד ממש, שכּבר נמצא בּידינוּ. ואם הדברים הפוּכים, ואין אנוּ נהנים עדיין מאוֹתוֹ ההוֹד, הרי הוּא נוֹעד לנוּ ממילא בּיוֹם מן הימים. אך הנשלה את עצמנוּ בּמחשבה, שנוּכל לזכּוֹת בּממשלה, על ידי שנרים יד בּאבינוּ? על ידי מעשׂה מחפּיר, אשר כּל עוֹשׂהוּ יהיה נע ונד בּארץ, מוּפקר לכל הסערוֹת והסוּפוֹת בּים? יראת־האל של העם, אמוּנתם התמה של נתיניך – לעוֹלם לא יסבּלוּ זאת, שרוֹצחי־אב יזכּוּ בּשלטוֹן, שיציגוּ כּף רגלם בּמקוֹם המקדש, אשר כּוֹננוּ ידיך. וכי נבטל את כּל הנימוּקים האלה – נימוּק אחד יכריע: הישאר אדם־רוֹצח ללא עוֹנש, והקיסר חי וקיים?! לא! בּניך אינם רשעים ואינם מסוּגלים למעשׂים נמהרים; אמנם, אוּמללים הם, אוּמללים רב יתר מאשר ידרוֹש בּטחוֹנך.

„אפשר ואפשר להוֹסיף על האמוּר וּלהרבּוֹת דברי הגנה והצטדקוּת; אבל, כּיון שלא רצינוּ בּרע ולא עשׂינוּ אוֹתוֹ, כּדברי המאשימים אוֹתנו, גם אין מקוֹם כּלל להתנצלוּת. לכן אנוּ מבקשים רשוּת להציע לך בּפני הקיסר, שהוּא אדוֹן לכוּלנוּ ושוֹפט בּוֹרר בּמשפטנוּ זה, בּרית והסכּם בּשני אפנים: אם תטה לנוּ חסד כּחסדך אז, וזה בּלב תמים וּללא חשד נסתר, נמשיך חיינוּ אף כּי חיינוּ יהיוּ מעתה חדלי־שׂמחה – כּי גם ההאשמה שנתבּטלה ונמצאה כּוֹזבת, כּוֹחה רב אף לעתיד לבוֹא. אוּלם אם נשאר בּך אך שמץ של פּחד, הוֹסיפה־נא לדאוֹג לבטחוֹן נפשך כּפי שעשׂית עד כּה, ואנוּ נחרוֹץ את דיננוּ בּפינוּ אנוּ. כּי חיינוּ, כּשהם לעצמם, אינם יקרים לנוּ עד כּדי כך, שנחזיק בּהם בּכל מחיר, לאמוֹר לרעתוֹ של זה אשר נתן לנוּ את החיים…“

הקיסר נתרצה לשניהם כּליל, בּשמעוֹ את נאוּם אלכּסנדר; אמנם, גם מתחילה לא נתן אמוּנים בּהאשמה החמוּרה ההיא. עתה תלה עיניו בּהוֹרדוֹס והרגיש בּדבר, שהמלך היהוּדי מתחיל חוֹזר בּוֹ מדעתוֹ. כּל המסוּבּים נפעם רוּחם. דברי אלכּסנדר עוֹררוּ הד בּלב אנשי החצר ולא היה אף אחד שלא יכעס על הוֹרדוֹס בּשל חשדוֹ.

עוֹד שעה קלה המתין הקיסר, עד שנשׂא את דברוֹ. פּנה אל בּני־המלך ואמר להם: „אמנם אתם נראים חפּים מפּשע זה, שהנכם נאשמים בּוֹ, אבל חטאתם בּהתנהגוּתכם כּלפּי אביכם, שלא סתרה מלכתחילה כּל טענה מעין זוֹ“. ואוּלם אל הוֹרדוֹס אמר: „עליך לקבּוֹר את החשד מיד וּלהתפּייס עם הבּחוּרים; עוול הוּא להטיל אי־אמוּן בקרוֹבים בּיוֹתר; כּי תשנה את דעתך לחלוּטין וּמעוֹמק לב, לא זוּ בּלבד שהפּצע יגליד, כּי אם אחדוּת מחוּדשת תצמח לכם; שני הצדדים חייבים להוֹדוֹת, שכּל אחד היה נמהר וחשד בּכשר; וזה יעוֹרר אתכם לכבּד איש את רעהוּ ולרחוֹש, אחד למשנהוּ, מלוֹא אמוּנים ויקר“.

טרם יגמוֹר הקיסר את דבריו הטוֹבים והנכנסים אל הלב, נתן סימן לשני הצעירים. הם אמרוּ להשתחווֹת לאביהם, אבל הוּא קידם אוֹתם בּדבר־שלוֹם וּבדמעוֹת. חיבּק את שני הבּנים, את אלכּסנדר ואת אריסטוֹבּוּלוּס. כּל המסוּבּים, בּני חוֹרין ועבדים, התרגשוּ למחזה.

והוֹרדוֹס וּבניו נתנוּ תוֹדתם לקיסר ויצאו יחד מעל פּניו. אתם הלך אנטיפּטר, שהראה את עצמוֹ כמתפּעל ממש ממעשׂה הפּיוּס; אך לא היתה זוֹ אלא התחפּשׂוּת.

ה. נאוּם הפּיוּס של הוֹרדוֹס    🔗

לאחר שוּבוֹ לירוּשלים הציג הוֹרדוֹס את שלוֹשת בּניו, את שני בּני מרימי ואת אנטיפּטר, לפני אסיפת העם. גם מסר לנאספים דין וחשבּוֹן על נסיעתוֹ. נתן הוֹדיה לאל עליוֹן. שיבּח את הקיסר, שהקים מחדש את בּית המלכוּת המתמוֹטט, והעניק לבּחוּרים מתנה שהיא יקרה מעצם השלטוֹן: רגש האחדוּת והאחוה.

והוֹרדוֹס המשיך ואמר:

„אעשׂה דבר לחזק את האחדוּת הזאת, אחוָתם המלוּכּדת של בּני. הקיסר, אשר מידיו קיבּלתי את כּסא המלכוּת, הוּא גם שנתן לי את הרשוּת לציין כּבר בּימי חיי מי יירש את כּסאי. והנני למנוֹת היוֹם את מי שיבוֹא אחרי, וּבזה גם אמלא את דרישתוֹ של הקיסר, גם אעשׂה את הנראה לי לטוֹבת כּוּלנוּ. לכן אני מכריז בּזה על שלוֹשת בּני אלה שיהיוּ מלכים אחרי. יברך־נא האלוֹהים את החלטתי, וּמי יתן ואתם תשׂמחוּ בּה. לבּכוֹר, לאנטיפּטר, תאוֹת המלוּכה, בּהיוֹתוֹ גדוֹל בּשנים מאחיו; שני בּני מרימי זכּאים לה, בּשל יחשׂם. והרי הממלכה עצמה גדוֹלה היא למדי, ותשׂא וּתפרנס יוֹתר ממלך אחד.

„אך אחת אני דוֹרש – אמר הוֹרדוֹס – כּי גם הבּנים וגם כּל ראשי הצבא יראוּ אף להבּא את השליט, אשר לפיו ייעשׂה הכּל, בּי בּלבד; לא את משׂרת המלך נתתי להם, לבּנים שלי, כּי אם אך את כּבוֹד המלך; כּבר היוֹם ייהנוּ שלשתם מכּל הנאוֹת המלוּכה, בּעוֹד העמל והאחריוּת ישארוּ שלי בּלבד. ישׂים־נא כּל אחד מכּם אל לבּוֹ את גילי, יזכּוֹר את מהלך חיי עד היוֹם הזה ויתחשב בּיראתי את האלוֹהים. אינני איש זקן, שימיו אך ספוּרים הם; מעוֹלם לא התמכּרתי למעשׂי פּריצוּת והוֹללוּת, שהם בּעוֹכריו של כּל צעיר, לא כּל שכּן – של הגדוֹל בּשנים; ואת האלוֹהים עבדתי תמיד, וּבמידה שיש לי תקוה הוּא יגיעני עד קצוֹת החיים.

„ואתם בּני – כּך סיים – שׂימוּ נגד עיניכם את קשרי קרבת־הדם, אשר אפילוּ החיוֹת הטוֹרפוֹת יוֹדעוֹת אוֹתם ושוֹמרוֹת עליהם; זכרוּ את מי שהביא לידי הפּיוּס, את הקיסר; זכרוּ גם אוֹתי, אשר בּחרתי בּזה לדבּר אתכם בּלשוֹן בּקשה, בּעת שיכוֹלתי לפקוֹד עליכם בּלשוֹן

מצוה.

„היוּ אחים!“

ו. החשד חוֹזר לקדמוּתוֹ    🔗

וּבכן שבוּ הבּנים לארץ מלכוּת אביהם; אבל אִתם שבה גם איבתם ההדדית. פּנוּ אחד אחד לכיווּנוֹ, אנטיפּטר לכאן וּבני מרימי לכאן. חשבוּ זה על זה מחשבוֹת רעוֹת, קשוֹת אפילוּ מן הקוֹדמוֹת. בּני מרימי הצטערוּ על העוּבדה, שאנטיפּטר זכה לאישוּר רשמי של מעמדו כּבכוֹר; ואוּלם הוּא, עינוֹ צרה בּהם אפילוּ בּשל דרגתם הנוֹפלת מדרגתוֹ, כּי הרי היוּ השניים אחריו. אך הוּא היה מטבעוֹ בּעל מזימוֹת מוּשלם בּתכלית; ידע להסתיר את מחשבוֹתיו, וּבערמוּמיוּתוֹ הגדוֹלה השׂכּיל להסתיר את שׂנאתוֹ אוֹתם.

בּני מרימי, בּהיוֹתם אצילים מלידה – הפּה גילה מה שהלב הרגיש. וכל אנשי סביבתם, שרחשוּ להם ידידוּת, וּמהם ידידים מדוּמים שגנבוּ את דעתם וּלמעשׂה לא היוּ אלא מרגלים מטעם אנטיפּטר וּמספּרם עלה על מספּר ידידיהם הכּשרים – גם אלה ואלה עוֹד הסיתוּם, אלה בּהיסח הדעת ואלה בּכוָנה מפוֹרשת. אך נפלטה מלה מפּי אלכּסנדר, מיד עפה לאנטיפּטר, הלה הפך והפך בּה, עד ששוּנה טעמה לרעה, ודאג לזה שתגיע בּצוּרה זוֹ אל הוֹרדוֹס. אף אם אלכּסנדר הגיד דבר־מה תמים בּתכלית – ידעוּ המלשינים להיאָחז בּוֹ וּלשווֹת לאִמרתוֹ כּוָנה רעה. אבל אם נכשל פּעם אחת בּדבריו בּאמת והוֹציא מפּיו איזה משפּט ישר, ללא חנוּפה, השתמשוּ אוֹיביו בּדבּרה הקלה בּיוֹתר לעשׂוֹתה חמוּרה וּמחמירה.

וכך דרך אנטיפּטר בּהלשנת אֶחיו וּבהכשלתם: שלח אנשים מיוּחדים אל אלכּסנדר, להסיתוֹ שישפּוֹך את שׂיחוֹ לתוּמוֹ וּמבּלי להזהר; כּי אנטיפּטר היה דרוּש לוֹ תמיד איזה קוֹרטוֹב של אמת לרקמת כּזביו. ההלשנה תצליח כּוּלה, אם אך ניתן להוֹכיח מקצת מקצתה. נאמני אנטיפּטר עצמם, אוֹ שהיוּ מטבעם שוֹמרי סוֹד, אוֹ שקנה את שתיקתם בּהענקוֹת. מי שיקרא לחיי אנטיפּטר בּשם כּללי: „קשר חשאי של הרשע“, לא יחטיא את המַטרה! כּי גם את אנשי אלכּסנדר קנה כּוּלם, אלה בּכסף ואלה בּחניפוֹת – שני אמצעים בּדוּקים, שידע להשתמש בּהם מאין כּמוֹהוּ; עשׂה אוֹתם, את משרתיהם של בּני מרימי, בּוֹגדים בּאדוֹניהם, אנשים גנבים שיארבוּ לכל מעשׂי שניהם, לכל דיבּוּרי שניהם, וימסרוּ לוֹ.

אנטיפּטר ידע להתחפשׂ, כּשׂחקן מנוּסה, וידוֹע ידע איך להביא את דיבּת אחיו רעה לאזני אביו. הוּא עצמוֹ הראה פּנים כּאח אוֹהב, ונתן לאחרים, לשׂכיריו, שילשינוּ על אחיו. וּמהלך הענינים כּך היה: מישהוּ בּא אל הוֹרדוֹס וּמסר לוֹ דבר־מה, שלא לטוֹבת אלכּסנדר. אוֹתה שעה נכנס אנטיפּטר, כּאילוּ בּהיסח הדעת, אל המלך, התחיל עוֹשׂה את עצמוֹ כּמגנה את המלשין, ועל ידי נסיוֹנוֹ המדוּמה לבטל את ההאשמה ידע לנפּחה, עד שהביא את המלך לידי התרגשוּת. כּל הדברים שנמסרוּ, נמסרוּ בּכוָנה אחת ויחידה: להוֹכיח לוֹ למלך, כּי אלכּסנדר מצפּה בּכליוֹן עינים לכל שעת כּוֹשר לרצוֹח את אביו; והשקר הזה נעשׂה מהימן בּיוֹתר – הוֹאיל ואנטיפּטר הוֹפיע כּאן בּתפקידוֹ של הפּרקליט, המלמד זכוּת על אחיו…

הוֹרדוֹס נעשׂה מר־נפש. מדי יוֹם בּיוֹמוֹ החסיר מאהבתוֹ את שני הבּחוּרים מידה מסוּימת שהוֹסיפהּ לאנטיפּטר. גם אנשי החצר פּנוּ עוֹרף לבני מרימי, מהם מחפץ עצמם, מהם לפי פּקוּדה. אנטיפּטר היה הכּל־יכוֹל; יתר על כּן – וזה שגרם לוֹ לאלכּסנדר סבל גדוֹל – גם דוֹריס, אֵם אנטיפּטר, זכתה להשפּעה מכריעה. היא אשר עבדה בּלי הפוּגוֹת בּהכנת המלכּוֹדת, שבּה יתפשׂוּ שניהם, בּני מרימי; כּי שנאה אוֹתם שׂנאה קשה משׂנאַת אם חוֹרגת את בּניה החוֹרגים.

אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס לא ידעוּ ולא כלוּם על הקשר הנקשר נגדם; לא נזהרוּ כּל עיקר ועל־ידי־כּך טמנוּ לעצמם את הפּח בּמוֹ ידיהם הם. גם אביהם לא נהג מעוֹלם להוֹכיחם על פּניהם; אמנם מתוֹך קרירוּת יחסוֹ אליהם וּנטייתוֹ להתרגז בּכל מקרה מַרגיז, נתגלה להם משהוּ ממצב־רוּחוֹ הקשה. בּינתים הצליח אנטיפּטר לסכסך בּהם גם את שלוֹמית, דוֹדת אנטיפּטר ודוֹדתם (היא גם היתה חוֹתנתוֹ של אריסטוֹבּוּלוּס) ואת הדוֹד פרוֹרא, אחי המלך.

מה שהוֹסיף גחלים על המדוּרה: התנהגוּת לא־מחוּכּמת של גלַפירה, אשת אלכּסנדר. היא היתה בּת־יחוּס גדוֹל: מצד האב נצר הגיבּוֹר הֵרַקלס, וּמצד האם – ממשפּחת דריוֶש מלך פּרס. דרכּה היה להתיהר בּמוצאה האציל, בּזכוּת זוֹ גם חשבה את עצמה כּאדוֹנית של כּל נשי הארמוֹן. בּיחוּד חירפה וגידפה את אחוֹת המלך ואת נשיו, בּשל שפל־מוֹצאן; המלך, אמרה, בּחר לוֹ את נשיו על שוּם יפין, אך לא על שוּם אצילוּתן. ואמנם, המלך נשׂא הרבּה נשים, כּי אין איסוּר כּזה בּתוֹרת ישׂראל, ולא רצה להסתפּק בּאחת. וכל הנשים האלה נעשׂוּ באשמת גלַפירה, שהתנשׂאה עליהן והעליבה אוֹתן, אוֹיבוֹת־נפש לאלכּסנדר.

גם אריסטוֹבּוּלוּס הבאיש את ריחוֹ לפני שלוֹמית, שהיתה ממילא כּעוּסה בּשל דבריה המרגיזים של גלפירה. הוּא, חתנה של שלוֹמית, נזף פּעם אחת בּאשתו בּשל הדרגה הנחוּתה של משפּחתה; בּעוֹד אחיו אלכּסנדר – כּך אמר לה – זכה בּבת־מלכים, הרי בּחלקוֹ נפלה אשה ממוֹצא אזרחים. הנעלבת הלכה אצל אמה, שלוֹמית, סיפּרה לה הכּל וּבכתה תמרוּרים; ועל דבריה אלה הוֹסיפה סיפּוּר זה: אלכּסנדר ואנשי־סוֹדוֹ איימוּ עליה, כּי משיזכּוּ בּשלטוֹן יעבידוּ את אמהוֹת אחיהם בּפלך, ואת האחים עצמם יעשׂוּ לבלרים בּכפרים, כּי לפי השׂכּלתם לא יהיוּ כּשרים אלא, לכל המרוּבּה, למשׂרה זוֹ… שלוֹמית לא עצרה עוֹד בּרוּחה; הלכה אצל הוֹרדוֹס וּמסרה לוֹ הכּל. וּבהיוֹתה מעידה את עדוּתה בּבעל בּתה, עוֹררוּ דבריה אמוּן גמוּר.

אוֹתה שעה שמע הוֹרדוֹס עוֹד דבר, לא פּחוֹת מרגיז, וּשתי השמוּעוֹת יחד הגבּירוּ את כּעסוֹ עד התלקחוּת האש. וזה מה שידעוּ למסוֹר לוֹ: בּני מרימי נוֹהגים לקרוֹא את אמם המתה בּשם וּלקוֹנן עליה, בּהטיחם דברים כּלפי אביהם שרצח אוֹתה; כּל פּעם שהוֹרדוֹס נוֹתן אחד מבּגדי מרימי מתנה לאחת מנשיו, יאיימוּ שני הבּחוּרים בּרבּים: הנשים האלה עתידוֹת בּקרוֹב שוּּב לפשוֹט את בּגדי המלכוּת וללבּוֹש אדרוֹת שׂער…

ז. פּרשת פרוֹרא    🔗

גם פרוֹרא, אחי־המלך, נטל חלק בּחידוּש־המחלוֹקת שבּין הוֹרדוֹס לבין בּני מרימי; לאמור, לאמיתוֹ של דבר עוֹרר פרוֹרא חשד ושׂנאה נגד עצמוֹ. הוּא היה לא לבד אחי המלך, כּי אם נוֹעד להיוֹת חתנוֹ, ארוּס של אחת מבּנוֹת הוֹרדוֹס; אבל הנה פּלוֹנית המשרתת מצאה יתר חן בּעיניו, היא ידעה לפתוֹתוֹ ולקחת את לבּוֹ, ולסוֹף בּיטל את אהבת בּת־המלך מפּני אהבת השפחה. הוֹרדוֹס ראה בּדבר פּגיעה בּכבוֹדוֹ, כּי מקוֹדם גמל לאחיו רק טוֹבוֹת, שיתפוֹ בּהנהלת המלוּכה, ועתה השיב לוֹ פרוֹרא רעה תחת טוֹבה ועתיד היה להיוֹת אבי כּל הפּוּרענוּת שתבוֹא על ראש הוֹרדוֹס. המלך התיאש מן הדבר והשׂיא את בּתוֹ זוֹ לבנוֹ של פצאל – בּחוּר טוֹב וישר. עבר זמן־מה והוֹרדוֹס חשב, כּי אהבתוֹ היתירה של פרוֹרא אל אוֹתה המשרתת שככה בּמקצת; פּנה איפוֹא אל אחיו, הוֹכיחוֹ על התנהגוּתוֹ הקוֹדמת ודרש מאתוֹ שלא יוֹסיף להכאיב לוֹ; יתרצה־נא ויקח את אחוֹתה הצעירה של בּת־המלך – שמה קיפּרוֹס – לאשה.

היה אחד בּשם תלמַי, והוּא ידידוֹ הנאמן בּיוֹתר של המלך. הלה דיבּר על לב פרוֹרא ואמר לוֹ שלא יוֹסיף לגרוֹם צער לאחיו המלך, אלא ישׂים קץ לאהביו עם השפחה; חרפּה לוֹ הדבר להפסיד את חסד המלך בּגלל פּלוֹנית המשרתת; הוּא עצמוֹ אשם בּדבר, שהמלך התרגז עליו והחל לשׂנוֹא אוֹתוֹ. פרוֹרא ראה דברי הידיד צוֹדקים ועצתוֹ מוֹעילה; כּי גם הוּא הסתבּך פּעם אחת בּסבך המזימוֹת ההדדיוֹת אשר בּחצר המלך וגם אז זכה לסליחת הוֹרדוֹס. לכן שילח את השפחה מעל פּניו – אף שילדה לוֹ בּן – והבטיח למלך כּי ישׂא את בּתוֹ השניה לאשה; גם קבע את יוֹם השלוֹשים, מאז מתן־ההבטחה הזאת, כּיוֹם החתוּנה. אף נשבּע שלא יתקרב עוֹד אל הגרוּשה. אבל עם גמר הארכּה הזאת, של שלוֹשים הימים, נמלא תשוּקה עזה אל זוֹ ששילחהּ מעל פּניו; הפר את שבוּעתוֹ למלך ושב אל דרך חייו כּקוֹדם.

הוֹרדוֹס שמע את הדבר וננערוּ צערוֹ וכעסוֹ; גם נכשל בּלשוֹנוֹ והפליט מלת־גנאי על אחיו בּפני אחרים. כּמה מן המסוּבּים קפצוּ על הדבר וזרעוּ את זרע הדיבּה נגד פרוֹרא. הוֹרדוֹס לא זכה עוֹד למנוּחה, אף לא לשעה אחת של שויוֹן־נפש. מריבה וּמדנים שׂררוּ בּקרב בּית־המלך וּבחבר ידידי המלך. והוֹרדוֹס הרי לא יכוֹל היה לאטוֹם את אזניו; כּאבוֹ הלך וגדל, אם כּי השתדל להשבּית את הריב וּלהשכּין שלוֹם. אילוּ היה שוֹמע לדברי כּל המלשינים והמוֹסרים, היה צריך לחשוֹד בּסביבתוֹ כּוּלה; ודבר זה בּילבּל את רוּחוֹ ועשׂה את מצבוֹ לבלתי שׂאת. לסוֹף נתן אימוּנוֹ בּכּל – לרעת הכּל. אמנם, שוּב ניסה לדבּר אל לב בּניו והם גם הצטדקוּ לפניו וסערתוֹ שככה; אבל עד מהרה שוּב קמה הרעה והתעללה בּוֹ וּבהם.

יוֹם אחד הלך פרוֹרא אל אלכּסנדר ואמר לוֹ, בּשם שלוֹמית, כּי בּלב המלך הוּצתה אהבה עזה אל גלפירה, אשת אלכּסנדר, ואין לעצוֹר את תאותוֹ. אלכּסנדר שמע, וּבהיוֹתוֹ צעיר נמלא שצף־קצף וקנאה קשה; הירהר וּמצא כּי כּל הכּבוֹד שחלק הוֹרדוֹס לכלתוֹ הצעירה – ואמנם הרבּה לכבּד אוֹתה – מקוֹרוֹ בּאוֹתה האש הזרה. כּך השתרש בּוֹ החשד שנטע פרוֹרא בּלבּוֹ. לסוֹף לא יכוֹל עוֹד לעצוֹר בּרוּחוֹ וּלהשתיק את סערוֹ וּכאבוֹ;

הלך אצל אביו ואמר לוֹ מלה בּמלה את אשר אמר לוֹ פרוֹרא – אמר וּבכה.

כּשמוֹע הוֹרדוֹס את העלילה הכּוֹזבת והבּזוּיה הזאת, כּמעט שיצא מדעתוֹ; צעק מרה על רוֹע לב בּני־בּיתוֹ, שעשׂה להם חסד על חסד והם השיבוּהוּ שבט על שבט. עד שקרא לפניו את פרוֹרא ונזף בּוֹ בּמלים אלוּ:

„רשע שבּרשעים! עד כּדי כּך הפלגת בּכפיית־טוֹבה, שאתה מעז לחשוֹב עלי רעוֹת כּאלה, לדבּר עלי רעוֹת כּאלה?! האם סבוּר אתה, שאין אני משׂיג למה נתכּוונת? בּספּרך לבני את סיפּוּרך, לא זוֹ בּלבד שרצית להשפּילני בּעיניו, אלא חפצת לסלק אוֹתי בּערמה ורעל! כּי כּל בּן אדם אחר, אילוּ שמע כּאלה על אביו־מוֹלידוֹ, היה נוֹקם בּוֹ את נקמתוֹ ללא היסוּס; לא כן בּני זה, אלכּסנדר, אשר רוּח טוֹבה שרתה בּוֹ. לך מעל פּני, אשר התעללת בּאיש חסדך, בּאחיך אתה! וייסרוּך כּליוֹתיך ולא יתנוּ לך דמי כּל ימי חלדך!“

אלה דברי המלך. רוֹע־לבּוֹ של פרוֹרא התגלה לעיני כּל. אך פרוֹרא התנצל: את השמוּעה שמע מפּי שלוֹמית; היא־היא אשר הפריחה את העלילה. פרוֹרא אמר זאת בּמעמד שלוֹמית, והיא אך שמעה את האשמתוֹ העמידה פּני ישרת־לב, פּרצה בּצעקה ואמרה: „לא היוּ דברים מעוֹלם! אך הכּל תמימי־דעים להבאיש את ריחי לפני המלך וּלשבּר את זרוֹעי; ודוקא אני היחידה השוֹאפת אך ורק לטוֹבת המלך, מנחשת מראש את כּל הסכּנוֹת העלוּלוֹת לבוֹא על ראשוֹ וּמסלקת אוֹתן. אך עתה מנסים בּיתר שׂאת לטמוֹן לי פּח; וּלפי שאני היחידה יעצתי לאחי פרוֹרא שיגרש את השפחה וישׂא את בּת־המלך לאשה, הרי לא יפּלא כּי ישׂנאני!“ וּבדבּרה מרטה שׂערוֹתיה והכּתה על חזה. פּניה כּאילוּ הכחישוּ את ההאשמה, אבל כּל זה לא היה כּי אם התחסדוּת, ורוֹע לבּה ניכּר בּמלוֹאוֹ.

אשר לפרוֹרא, כּיתרוּהוּ ממש; לא ידע בּמה יצטדק. אנוּס היה להוֹדוֹת, שאמנם מסר את דברי הדיבּה הזאת, ולא יכוֹל היה להוֹכיח שקיבּל אוֹתם ממישהוּ אחר. ריב־דברים מסוֹער זה נמשך שעה ארוּכּה; עד שהמלך שלח את האח ואת האחוֹת בּשצף־קצף מעל פּניו. ואוּלם את בּנוֹ שיבּח בּשל התנהגוּתוֹ: שעצר בּרוּחוֹ וגם לא החבּיא את ארס הדיבּה בּלבּוֹ.

היתה שעת־יוֹם מאוּחרה. הוֹרדוֹס שכב לישוֹן.

ח. אלכּסנדר הוּשׂם בּמאסר    🔗

בּין משרתי הוֹרדוֹס היוּ שלוֹשה סריסים, בּחוּרים

יפי־המראה, והמלך הטה להם חסד מיוּחד. האחד שׂר־המשקים שלוֹ והשני שׂר־הטבּחים; השלישי־ משרת־הפּנים, שלידיו מסר גם סידוּר עניני מדינה חשוּבים מאד. והנה מסרוּ המוֹסרים למלך, כּי אלכּסנדר קנה את נאמנוּת שלשתם בּסכוּם כּסף גדוֹל.

הוֹרדוֹס העביר את שלוֹשת הסריסים לשוֹטריו החוֹקרים; והם אמנם הוֹדוּ בּדבר, שנעשׂוּ ידידים לאלכּסנדר, אך בּאוֹתה הנאמנוּת אמרוּ, כּי לא ידוּע להם ולא כלוּם על קשר הבּן בּאביו. אז מסר את שלשתם לעינוּיים, וּשליחי בּית־הדין, שרצוּ לשׂאת חן בּעיני אנטיפּטר, עינוּ אוֹתם עינוּיים קשים, וּבמצוּקת נפשם גילו דבר: אלכּסנדר הוּא אוֹיב־בּנפש לאביו ושׂנאתוֹ זוֹ השתרשה בּוֹ מכּבר; ואמנם את שלשתם פּיתה שיבגדוּ בּמלך הזה אשר ירד פּלאים, מתחפּש כצעיר וּמשחיר את שׂערוֹתיו הלבנוֹת ועוֹקר כּל ההוֹכחוֹת למספּר שנוֹתיו לאמיתוֹ; אך הוּא, אלכּסנדר, אם רק ירצוּ להיוֹת אנשי־סוֹדוֹ, יעלה אוֹתם לדרגה מכוּבּדה, מיד לאחר שיזכּה בּכסא המלכוּת; והמלוּכה תהיה שלוֹ, של אלכּסנדר, אף נגד רצוֹן אביו.

המלך שוּב נמלא יראה וָפחד; לא הקל בּדברי הגידוּפים שהוּבאוּ לאזניו, והדברים ההחשוּדים ששמע לימדוּ אוֹתוֹ, כּי אמנם הסכּנה ממשמשת וּבאה. התרגז והתמרמר ודאגתוֹ רבתה, שמא בּאמת מתכּוֹננים לפגוֹע בּוֹ מן המחתרת, ושעל כּן עליו להזהר וּלהשמר מבּעוֹד מוֹעד. לכן לא הוֹסיף לחקוֹר ולדרוֹש בּגלוּי, כּי אם השתמש בּשליחי־סוֹד, שיארבוּ להם לחשוּדים וימסרוּ לוֹ את כּל הראוּי למסוֹר.

לאט־לאט התחזקה בּהוֹרדוֹס ההשקפה שכּל בּני־אדם, ללא יוֹצא מן הכּלל, אשמים הם וּראוּיים לשׂנאתוֹ; כּי בּטחוֹנוֹ הוּא כּאילוּ דרש את היראה הכּללית הזאת. לכן חשד גם בּאלה, שהיוּ בּאמת נעלים על כּל חשד. ראש־האשמים בּדבר היה אנטיפּטר: הוּא, שראה כּי אביו חלה ממש מחמת העלילוֹת הרעוֹת, הוֹסיף גחלים על המדוּרה; הוּא, שהיה יוֹעץ אביו, נעשׂה מסיתוֹ ומדיחוֹ. היתה לוֹ, לאנטיפּטר, מטרה אחת־יחידה, ואליה אמר להגיע בּיתר קלוּת, כּי יצליח להקדים וּלסלק את כּל אלה היכוֹלים להיוֹת לוֹ לשׂטן.

רבּים נמסרוּ בּידי מענים. בּיניהם אחד שגילה את הדברים האלה על התנהגוּת אלכּסנדר: כּל אימת שמהללים את אלכּסנדר על סגוּלוֹתיו הגוּפניוֹת – על שהוּא יוֹדע לקלוֹע למטרה בּלי להחטיא, ויתר תכוּנוֹתיו המיוּחדות לוֹ – הוּא פּוֹרץ בּטענוֹת נגד אביו ואוֹמר: כּל המעלוֹת האלה היוּ לוֹ אך לקללה ולא לברכה, כּי אביו עוֹין אוֹתוֹ וּמקנא בּבנוֹ קנאה עצוּמה; כּל אימת שהוּא, אלכּסנדר, בּא ללווֹת את אביו, הריהוּ כּוֹפף את גוּפוֹ בּכוָנה, שלא להיראוֹת גבוֹה מאביו; כּל אימת ששניהם יוֹצאים לצוּד ציד, הרי הוּא, אלכּסנדר, מחטיא בּכוָנה את המטרה, בּדעתוֹ היטב, כי אביו רוֹדף כּבוֹד וּלעוֹלם לא יסבּוֹל שאחר ינחל כּבוֹד בּמעמדוֹ…

כּשהוֹציאוּ מפּי המוֹסר את הדברים האלה, הפחיתוּ את עינוּייו בּמקצת, והוֹסיף: אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס נדבּרוּ יחד לארוֹב

לאביהם בּצאתם לציִד, להרגוֹ מן המארב ולברוֹח לרוֹמא, שם יבקשוּ מאת הקיסר את כּתר המלכוּת. גם נמצא מכתב מאת אלכּסנדר אל אריסטוֹבּוּלוּס, שבּוֹ קבל הכּוֹתב על אביו קשוֹת, על אשר מסר לידי אנטיפּטר את הבּעלוּת על קרקעוֹת המכניסוֹת ריוח־מסים של מאתים כּכּר.

כּל ההוֹדאוֹת האלה כּאילוּ אישרוּ למלך את רוֹע לב אלכּסנדר, וחשדוֹ בשני הצעירים כּאילוּ נתאמת. הוֹציא, איפוֹא, פּקוּדה לשׂים את אלכּסנדר בּמאסר.

עם זאת דרוּשה היתה למלך הוֹכחה ניצחת למזימוֹתיו של אלכּסנדר. גם בּנקוּדה זוֹ רדף כּבוֹד ולא רצה להיראוֹת כּאילוּ עשׂה מעשׂה נמהר בּשׂוּמוֹ את בּנוֹ בּנחוּשתים. את כּל ידידי אלכּסנדר מסר לידי הסוֹגפים, ורבּים מהם הוּצאוּ להוֹרג. ואוּלם לא נמצא אף אחד, שיוֹדה על אוֹתם הדברים אשר המלך איוָה לשמעם.

לסוֹף תפשׂוּ אחד, אשר כּלי־הסיגוּף הוֹציאוּ ממנוּ את ההוֹדאה הזאת: אלכּסנדר פּנה אל ידידיו בּרוֹמא, כּי יוּכל להוֹפיע בּמהרה לפני הקיסר; כּי עליו למסוֹר לקיסר על בּרית־ידידוּת שנכרתה בּסתר בּין הוֹרדוֹס וּבין מִתְרְדָת מלך הפּרתים, והיא בּרית המכוּונת נגד רוֹמא. הוֹסיף ואמר, כּי אלכּסנדר הקדים להכין סם־מוות בּשביל אביו, שמזגוֹ לוֹ בּאשקלוֹן. – לדברים האלה התיחס המלך באימוּן גמוּר; מצפּוּנוֹ נרגע ולא חשב עוֹד שהיה פּזיז מדי בּמעשׂיו. גם החל לעשׂוֹת חיפוּשׂים לגלוֹת את הסם; אך לא נמצא.

ואילוּ אלכּסנדר עוֹד התעקש ורוּגזוֹ פּיתה אוֹתוֹ להגדיל

את הרעה, שבּאה על ראשוֹ. בּגאותוֹ לא נענה לאלה, שבּיקשוּהוּ כּי יכחיש את ההאשמוֹת; ואם אביו התנהג כּלפּיו בּפזיזוּת וּבהילוּת, התנהג הוּא כּלפּי אביו בּקלוּת־דעת שאין כּמוֹתה. אפשר ורצה לגלוֹת את חרפּת אביו בּרבּים, על אשר הלה מאמין אמוּנת־סַנוורים בּדברי כּל מוֹסר וּבוֹדה בּדיוֹת; ואפשר והיתה לוֹ כּוָנה־להשחית: אם הוֹרדוֹס יאמין לכל דברי־הבאי שלוֹ, יאבד הוּא ותאבד גם מלכוּתוֹ עמוֹ. מכּל מקוֹם, הוּא חיבּר והפיץ ארבּע מגילוֹת, וּבהן כּתוּב לאמוֹר: אין צוֹרך עוֹד בּכל עינוּיים וּמעשי־אוֹנס כּלפּי נאשמים ועדים; אמת הדבר, הוּא, אלכּסנדר, ארב לאביו וקשר קשר נגדוֹ, בּשוּתפוּת עם פרוֹרא ורעיו הנאמנים בּיוֹתר של המלך; שלוֹמית, אחוֹת המלך, הראתה לוֹ לאלכּסנדר את ידידוּתה היתירה ועשׂתה אתו יד אחת, למרוֹת רצוֹנוֹ; כּוּלם יחד, הוּא והנזכּרים, אוֹיבים מוּשבּעים הם להוֹרדוֹס ואחת משאלת־לבּם: לסלק את המלך כּכל המוּקדם וּלהפּטר אחת ולצמיתוּת מאימתם התמידית. אגב, בּמכתבי אלכּסנדר נאשמוּ קשוֹת שנים מן הידידים הקרוֹבים בּיוֹתר של הוֹרדוֹס, בּיניה תלמַי הנזכּר.

נראה הדבר, כּאילוּ רוּח רעה בּיעתה את כּוּלם; אנשים שהיוּ ידידים נאמנים זה לזה התעללוּ זה בּזה ללא רחמים. לא היה מקוֹם להגנה ולא לגילוּי הדברים כּאמיתם; עוֹנש־המוות הוּצא לפּוֹעל ללא דין וּפסק־דין. פּלוֹני נכלא בּכּלא, פּלמוֹני ראה את מוֹתו ממשמש וּבא. דממת־מוות ודכּאוֹן גמוּר עטפוּ את חצר המלך, בּה שׂררוּ מקוֹדם אך אוֹשר ושׂמחה.

ט. תיווּכי אַרכֵלַאוֹס    🔗

חוֹתן אלכּסנדר, ארכלאוּס מלך קפּדוֹקיה, נתגנב משהוּ אליו על המתרחש בּחצר הוֹרדוֹס. נמלא דאגה על גוֹרל בּתוֹ וּבעלה; גם חמל על הוֹרדוֹס, ידידוֹ הותיק, שנגרר בּמערבּוֹלת הזאת. בּדכאוֹן־רוּחוֹ נסע מיד אל המלך. והנה מצא את הדברים יגעים, ממש כּפי שתיארוּ לוֹ קוֹדם.

ארכלאוּס עמד מיד על הדבר, כּי ישגה שגיאה גסה אם יגנה את המלך מחמת פּזיזוּתוֹ בּמשפּט ויוֹכיחנוּ על כּך. כּי המלך, שהיה ממילא כּולוֹ כּעס, יתרגז עוֹד יוֹתר לשמע טענוֹת שכּאלה, ישתדל להגן על עצמוֹ ויידחף על־ידי־כך לתוֹך קצף קשה יוֹתר. לכן נהג ארכלאוּס שיטה אחרת לגמרי, בּרצוֹתוֹ לתקן את המעוּות, והעמיד פּנים כּאילוּ הוּא עצמוֹ כּוֹעס כּעס קשה על אלכּסנדר.

ארכלאוּס אך נפגש עם הוֹרדוֹס וקרא בּקוֹל רם: „היכן הפּוֹשע הזה, שנשׂא את בּתי לאשה? איפה אמצא את הממית את נפש אביו, ואנפּץ את ראשוֹ בּידי אני! גם לבתי אגמוֹל כּאשר יגמל לבעלה האציל; אף אם לא נתנה ידה למזימוֹתיו – טמאה תיחשב בּשל נישׂוּאיה עם בּן־אדם כּזה. ואמנם, תמהני על אוֹרך־רוּחך, הוֹרדוֹס; חייך נתוּנים בּסכּנה, ואלכּסנדר עוֹדנוּ בּחיים! כּסבוּר הייתי, עם צאתי ממלכוּתי, כּי מכּבר הוּצא להוֹרג ועלי יוּטל אך, יחד אתך, לחרוֹץ את הדין על בּתי; כּי רק משוּם כּבוֹדך ולא משוּם כּבוֹדוֹ נתתיה לוֹ לאשה. ואוּלם עתה יהי זה תפקיד שנינוּ להחליט על גוֹרל שניהם, וכי תהיה אתה רך־לבב בּיוֹתר ורחוּם כּאב לבנוֹ, ולא תוּכל להענישוֹ כּיאוּת לוֹ על שבּיקש את נפשך – נתחלף בּתפקידינוּ: אני אחמיר עליו את הדין, לפי חוּמרת מעשׂהוּ, ואתה – עליה“.

כּכה דיבּר וחזר ודיבּר בּאזני הוֹרדוֹס, והלה שכּבר

התכּוֹנן להתגרוֹת עם ארכלאוּס – שכּן חשד בּוֹ, כּי לא בּא אלא לפייסוֹ – נתן לוֹ להטעוֹת אוֹתוֹ בכוָנוֹתיו האמיתיוֹת. מסר, איפוֹא, לארכלאוּס את חיבּוּרי אלכּסנדר; שניהם דנוּ בּעיקרי־הסעיפים של מגילת ההאשמה והתיעצוּ יחד. וכאן מצא ארכלאוּס פּרצה להכּנס בּה, להתחכּם על המלך ולטמוֹן לוֹ פּח; ידע, כּאילוּ בּהיסח־הדעת, לגוֹלל את ההאשמה על אנשים אחרים, שנזכּרוּ בּאוֹתם הכּתבים, וּביחוּד על פרוֹרא. בּראוֹתוֹ, כּי המלך מתחיל להאמין לוֹ, אמר: „עלינו לבדוֹק בּקפדנוּת שמא מתנכּלים, למעשׂה, אחרים לצעיר הזה, ולא הוּא המתנכּל לך חלילה. כּי, בּעצם, אין למצוֹא תירוּץ המתקבּל על הדעת, שיסבּיר על מה ולמה יבוֹא אלכּסנדר לידי נבלה כּזאת. הרי זה כּבר שהוּא נהנה מכּל הכּבוֹד המלכוּתי ויש לוֹ כּל תקוה ישרה וּמוּצדקת לזכּוֹת בּזמן מן הזמנים בּכסא המלכוּת. אני משעֵר, כּי כּאן מתחבּאים מפתים, זוֹממי־מזימוֹת, וּרצוֹנם לנצל קלוּת דעתם של הצעירים וּלדחפם לתוֹך פּשעים. אני רוֹאה פּה מעשׂה אנשי בּליעל, שיש וּכמוֹתם מצליחים להכשיל לא לבד בּני הנעוּרים, כּי אם גם ישישים וּנבוֹנים, וּבאשמתם נהרסוּ, לא אחת, בּתים מכוּבּדים, אפילוּ ממלכוֹת וּמדינוֹת“.

הנימוּקים האלה נתקבּלוּ על לב הוֹרדוֹס. חרוֹן־אפּוֹ בּאלכּסנדר הלך וּפחת, וּבה בּמידה גדלה חמתוֹ בּפרוֹרא; כּי האיש ההוּא נזכּר יוֹתר מכּל אחר בּמגילוֹת אלכּסנדר. פרוֹרא הרגיש בּזעם המלך ונוֹכח גם לדעת, כּי ארכלאוּס נעשׂה ידידוֹ הכּל־יכוֹל של הוֹרדוֹס; וכיון שלא ראה לפניו עוֹד שוּם מוֹצא של כּבוֹד מתוֹך הסבך, ניסה להציל את נפשוֹ על־ידי השפּלת עצמוֹ. חילה את פּני ארכלאוּס, אך הלה ענה לוֹ, כּי אינוֹ רוֹאה שוּם דרך להצלתוֹ, בּהיוֹתוֹ נאשם, בּמזימוֹת והתנכּלוּיוֹת כּאלה; הרי נגלה הסוֹד, שאמר להתנקש בּמלך, והוּא פּתח־האסוֹן שהוּמט על ראש אלכּסנדר. עליו לעזוֹב, אחת וּלצמיתוּת, את דרך הסתר וכל הכחשוֹת שהן, אשר אין בּהן לא ממש ולא תוֹעלת, וּלהוֹדוֹת בּגילוּי־לב על אשמתוֹ המלאה וּלחנן את אחיו – שעוֹדנוּ מוֹסיף לרחוֹש לוֹ אהבת־אח – ויסלח לוֹ. אוֹ אז גם הוּא, ארכלאוּס, יסעדנוּ בּכל אשר ידוֹ מגעת.

וּפרוֹרא עשׂה כּעצת ארכלאוּס. כּדי לעוֹרר רחמי המלך עטף שחוֹרים, בּכה ונפל לרגלי הוֹרדוֹס; חילה את פּניו, שימחוֹל לוֹ גם הפּעם, כּשם שהסבּיר לוֹ פּניו גם מקוֹדם, וכינה עצמוֹ כּינוּי־גנאי: פּוֹשע שאין לוֹ אלוֹה; כּל מה שלא יאשימוּהוּ, אמר, אמת היא, ואין אשם זוּלתוֹ. „כּאילוּ נתבּלבּלה רוּחי – אמר – כּאילוּ הכּני שגעוֹן; אבל סיבּת כּל הסיבּוֹת היתה אהבתי העזה אל פּלוֹנית השפחה“.

פרוֹרא נעשׂה, איפוֹא, גם הקטיגוֹר על עצמוֹ, גם עד־הכּתר נגד עצמוֹ. משהתפּתחוּ הדברים כּך, שוּב ניסה ארכלאוּס ללמד עליו זכוּת וּלהשקיט את זעמוֹ של הוֹרדוֹס. הפנה את המלך אל מעשׂה בּדוֹמה לכך, שאירע, כּביכוֹל, בּביתוֹ הוּא. ואלה דברי ארכלאוּס:

„גם אני, הוֹרדוֹס, היה לי אח, והוּא עוֹד הקשה לפשוֹע בּי מאשר פּשע בּך אחיך; ועם כּל זאת בּיטלתי את תביעוֹת הדין מפּני תביעוֹת הטבע. כּי הממלכוֹת משוּלוֹת כּגוּפוֹת אדירוֹת, אשר כּבדוּתן גוֹרמת

גידוּל מוּרסוֹת; ואת אלה אסוּר לעקוֹר אלא צריך לרפּאן בּאמצעים מרכּכים“.

על אלה הוֹסיף כּהנה וכהנה והשקיט לאט־לאט את רוּגזת הוֹרדוֹס בּאחיו. ואילוּ הוּא עצמוֹ התעקש בּכעסוֹ המדוּמה על חתנוֹ ועל בּתוֹ; אמר וחזר ואמר, כּי החליט לבטל את הנישׂוּאים האלה ולקחת את גלפירה אתוֹ, ותחזוֹר לבית־אביה. לסוֹף הביא את הוֹרדוֹס לידי כך, שהלה בּיקש רחמים על בּנוֹ ודיבּר על לב ארכלאוּס, שיניח לאלכּסנדר את אשתוֹ. על זה השיב ארכלאוּס, בּהעמידוֹ פּני תם: גם הוּא יסכּים לדבר, שקשרי המשפּחה שבּין שתי הממלכוֹת, קשרים היקרים לוֹ עד מאד, לא יבוּטלוּ; לכן הוּא יתן לוֹ, להוֹרדוֹס, את הבּחירה להשׂיא את גלפירה עם מי שירצה מבּני המלכוּת, אך לעוֹלם לא עם אלכּסנדר… לעוּמת זאת הבטיח לוֹ הוֹרדוֹס: „אקבּל את בּני בּחינת מתנה מידיך, אך אם לא תבטל את בּרית־נישׂוּאיו; הרי הזוּג נתבּרך בילדים, והם אוֹהבים זה את זוֹ אהבה עזה; דוקא אם תשאר אשתוֹ, תוּכל להרחיק את בּעלה מן העבירה; ואוּלם אם יפרידוּ בּיניהם אפשר שאלכּסנדר יתיאש לגמרי; דוקא חיי הנישׂוּאים כּוֹחם יפה בּיוֹתר לעקוֹר את מגרעוֹת הנעוּרים המשתוֹללים“.

ארכלאוּס עשׂה את עצמוֹ כּמהסס להסכּים וּכמתפּייס אך

בקוֹשי; וגם לאחר שהשכּין שלוֹם בּין האב לבנוֹ, עוֹד מצא לנכוֹן להוֹסיף: „מן ההכרח לשלוֹח את הבּחוּר לרוֹמא, אל הקיסר, אשר השׂכּלתי להוֹדיע לוֹ על הענין לכל פּרטיו“. וּבזה הביא ארכלאוּס את עצתוֹ המחוּכּמת, להציל את נפש אלכּסנדר, לידי גמר מוּצלח.

כּדי לחוֹג את החזרת השלוֹם לבית המלכוּת, נערכוּ משתה וּמסיבּת־שׂמחה. ערב שוּבוֹ למוֹלדתוֹ קיבּל ארכלאוּס מאת הוֹרדוֹס שבעים כּכּר כּסף מתנה, וכן זכה בכוּרסת זהב טהוֹר וּמשוּבּצת אבני חן. המלך גם נתן לוֹ כּמה סריסים וּפילגש אחת בּשם פַּנִיכִיס. גם בּני לוָיתוֹ של ארכלאוּס קיבּלוּ תשוּרוֹת־חן, איש איש לפי כּבוֹדוֹ וּמעמדוֹ.

י. קשר אֶבריקלֶס    🔗

לא עברוּ ימים רבּים וּלחוֹף ארץ יהוּדה הגיע איש רע־מעללים, מי שעלה בּערמוּמיוּתוֹ פּי כּמה על ארכלאוּס; והוּא שבּיטל את ההתפּייסוּת, מעשׂה־ידיו המאוּמנוֹת של ארכלאוּס; יתר על כּן, למעשׂה גם חרץ את הדין על אלכּסנדר, דין מוות.

שם האיש היה אֶבְרִיקְלֶס. יליד אַשפּרתה135 היה, ותאוַת־הזהב הביאתוּ לארץ יהוּדה אשר עמד להמיט עליה שוֹאה; יוָן כּוּלה קטנה היתה מלספּק את בּזבּזנוּתוֹ. האיש בּא וּמסר להוֹרדוֹס תשוּרוֹת־חן, כּי רצה מקוֹדם לקנוֹת את לב המלך וּמלכתחילה לטמוֹן לוֹ פּח; אף זכה מיד לתשוּרוֹת־שכּנגד אשר ערכּן עלה פּי כּמה על אשר הוֹציא הוּא. אבל המתן כּשהוּא לעצמוֹ לא נחשב בּעיניו ולא כלוּם; לא דמים בּיקש בּממלכה זוֹ, כּי אם דם.

אבריקלס החניף לוֹ למלך, דיבּר אליו חלקלקוֹת והעתיר עליו כּזבי־שבח, עד שקנה לוֹ את חסדי הוֹרדוֹס לחלוּטין. עד מהרה עמד על טיבוֹ של הוֹרדוֹס, וכל מה שדיבּר ועשׂה – לא דיבּר ולא עשׂה אלא למצוֹא חן בּעיני הוֹרדוֹס. גם לא ארכוּ הימים ונמנה עם ידידיו הקרוֹבים בּיוֹתר של המלך. הוֹרדוֹס החשיב אוֹתוֹ בּמיוּחד בּשל מוֹצאוֹ; גם כּל אנשי החצר כּיבּדוּהוּ בּרצוֹן רב, על אשר היה מבּני אַשפּרתה136.

האיש גילה מיד את נקוּדת התוּרפּה שבּחיי משפּחת המלך: קנאת האחים ההדדית, ויחס ההפליה של האב אל בּניו… אנטיפּטר קיבּל את אבריקלס כּאוֹרח בּביתוֹ וּמשך אוֹתוֹ אל צדוֹ. אבריקלס התקרב גם אל אלכּסנדר וּבדה מלבּוֹ הצבוּע, שהוּא מידידיו הותיקים של ארכלאוּס; משוּם כּך זכה לאמוּניו המיוּחדים של אלכּסנדר, שהמליץ עליו בּפני אריסטוֹבּוּלוּס אחיו.

בּקי בּיוֹתר בּכל מיני התחפּשׂוּיוֹת, ידע אבריקלס לדבּר עם כּל אחד ואחד בּלשוֹנוֹ שלוֹ; היה משרתוֹ השׂכיר של אנטיפּטר ועשׂה את הכּל להכשיל את אלכּסנדר. נהג להוֹכיח את אנטיפּטר על פּניו, על שוּם מה הוּא, בּנוֹ בּכוֹרוֹ של אביו, רוֹאה בּשויוֹן נפש את אֶחיו המנסים להפר את תקווֹתיו. ואוּלם בּאלכּסנדר נזף בּהיפך דברים: הוּא, בּן מלכּה וּבעלה של בּת־מלך – היכוֹל להשען על כּוֹחוֹ העצוּם של ארכלאוּס – איך יוּכל שׂאת, שבּן אשה אזרחית יצוּין כּיוֹרש כּסא המלכוּת.

ידידוּתו המדוּמה של אבריקלס לארכלאוּס עשׂתה אוֹתוֹ נאמן בּעיני אלכּסנדר וראוּי להיוֹת יוֹעצוֹ. הצעיר לא הסתיר בּפני הנכרי לא דבר ולא חצי דבר וּבמעמדוֹ קבל גם על אנטיפּטר גם על הוֹרדוֹס; בּאָמרוֹ על אביו, כּי מאחר שרצח את האם, הוּא עלוּל להוֹציא אף מידי בּניה את הזכוּת לכסא המלכוּת, שהיא שלהם בּלבד. אבריקלס עשׂה את עצמוֹ כּמלא חמלה על גוֹרל אלכּסנדר וּכנוֹשׂא עמו בּצערוֹ. הלך אצל אריסטוֹבּוּלוּס והוֹציא מפּיו קוּבלנוֹת דוֹמוֹת. וּלאחר שהסית את שני האחים ועשׂאם מתלוֹננים בּפניו על אביהם, הלך לוֹ אצל אנטיפּטר. גילה לוֹ את סוֹדוֹת השניים והוֹסיף עליהם שקר משלוֹ: האחים זוֹממים לרצוֹח את אנטיפּטר וּכבר תיכּנוּ תכנית להרגוֹ נפש. אנטיפּטר שילם לוֹ דמי־שירוּת בּעין יפה. לסוֹף פּנה אבריקלס אל הוֹרדוֹס והפליג לפניו בּשבח אנטיפּטר.

הענין נגמר בּכך שאבריקלס זכה לדמי־שוֹחד רבּים וּתמוּרת זאת העליל בּפני הוֹרדוֹס עלילוֹת־מוות על שני האחים. הוּא בּיקש להיראוֹת לפני המלך ואמר לוֹ: „בּאתי אליך מתוֹך כּוָנה להציל את חייך, בּשׂכר כּל הטוֹבוֹת שעשׂית עמדי; אדאג לשמירת אוֹר־עיניך, כּתגמוּל להכנסת־האוֹרחים היפה שנהגת בּי. הנה כּי כן: החרב כּבר הוּנפה נגדך, אלכּסנדר כּבר הרים את יד־ימינוֹ להרגך נפש; רק אני, אבריקלס, עיכּבתי מלהוֹציא את פּסק־הדין לפעוּלוֹת, כּי נעשׂיתי, למראית העין, שוּתף לקשר“.

ואבריקלס פּירט את הפּרטים. אלכּסנדר, לפי דבריו, נוֹהג להתאוֹנן בּלשוֹן זוֹ: לא די לוֹ להוֹרדוֹס שהתישב על כּוּרסת־מלכים שאינה שלוֹ וגזר לגזרים את מלכוּתה של מרימי, זוֹ שרצח אוֹתה; יתר על כּן: הוּא מגדל ממזר בּביתוֹ ואוֹמר למסוֹר לוֹ את כּסא המלוּכה, היאוּת אך להם, לבני מרימי, ולא לאנטיפּטר הארוּר. אך הוּא, אלכּסנדר, יתבּע את עלבּוֹנם של המוּמתים, של הוּרקנוֹס ושל מרימי וּבנקמתוֹ יכפּר דמם השפוּך; לא יתכן לקבּל את השלטוֹן מידי אב שכּזה, כּי אם בּרצח. האב אין אהוּב עליו אלא אנטיפּטר, ואוּלם בּוֹ, בּאלכּסנדר, ינהג תמיד אכזריוּת וּקשי־לב.

אם לא יצליח בּמזימתוֹ – כּך מסר אבריקלס מפּי אלכּסנדר, כּביכוֹל – טוֹב לוֹ המוות מן החיים; אך אם ישׂכּיל להרוֹג את המלך, יזכּה מיד לתמיכה וּלמגן: ראשית מצד ארכלאוּס חוֹתנוֹ, אשר יקל לוֹ מאד לברוֹח אליו, ושנית גם מצד הקיסר. עדיין אין הקיסר יוֹדע ולא כלוּם על טיבוֹ האמיתי של הוֹרדוֹס; אך הפּעם יתיצב אלכּסנדר לפני הקיסר לא כּאז, מלא פּחד ואימה מפּני האב העוֹמד עליו, והפּעם גם לא יסתפּק בּטענוֹתיו האישיוֹת אלא יעשׂה כּנפים לשוועת־העם, שלשדוֹ נסחט בּמסים; יפרש את ההוֹללוּיוֹת ואת המעשׂים המגוּנים, שבּשבילם מבזבּזים את הדמים הנגזלים מתחת ידי העם; יוֹדיע בּרבּים ויכנה בּשמוֹתם את אלה שהתעשרוּ בּנכסים לא־להם וקיבּלוּ כּאילוּ בּמתנה את השלטוֹן על ערים שלמוֹת; אף ידרוֹש את דמם של הסב ושל האם ויגלה לעין השמש כּל תוֹעבוֹת המשטר. לאחר זאת לא ימצא עוֹד מי שיקרא לוֹ בּשם רוֹצח אביו…

לאחר שהלשין על אלכּסנדר הלשנה זוֹ, שעברה כּל גבוּל, החל אבריקלס מפליג בּשבח אנטיפּטר; הלה, אמר לפני הוֹרדוֹס, הוּא היחיד בּבניו האוֹהב את אביו, ורק אהבתוֹ זוֹ, של אנטיפּטר אל הוֹרדוֹס, היא שסיכּלה עד כּה את התכנית.

לא שכך עוֹד כּעסוֹ הקוֹדם של הוֹרדוֹס, והנה התלקחה אש אפּוֹ לשלהבת משתוֹללת. ושוּב נעזר אנטיפּטר בּשעת הכּוֹשר לעוֹרר אחרים שיקטרגוּ על אֶחיו בּפני המלך. וזוֹ לשוֹן ההאשמה החדשה: האחים עשׂוּ יד אחת עם שני קציני־פּרשים לשעבר, יוּקוּנדוּס וטוּרְנוּס שהוּדחוּ זה מקרוֹב, בּשל עבירוֹת מסוּימוֹת, ממשׂרוֹתיהם, וקשרוּ אתם בּחשאי קשר

בּאביהם. הוֹרדוֹס הגיע לדרגת־רוֹגז שאין למעלה ממנה. מסר את שני הקצינים לעינוּי, אך ללא תוֹצאה; לא גילוּ מאוּמה, אף לא דבר דוֹמה אך בּמקצת להאשמה. אבל עתה המציאוּ אלמוֹנים למלך מכתב, אשר אלכּסנדר כּאילוּ כּתב אוֹתוֹ לראש־המבצר אלכּסנדריוֹן: בּוֹ נתבּקש הממוּנה על המצוּדה לאכסן בּמצוּדתוֹ את שני האחים, אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס, לאחר שיסלקוּ את אביהם, וגם להרשוֹת להם להשתמש בּנשק וּבכל כּלי המלחמה שנשמרוּ שם. את המכתב הזה ציין אלכּסנדר כּמעשׂה־זיוּף, מעשׂה ידי אחד בּשם דיוֹפנטוֹס, סוֹפרוֹ של המלך, איש מחוּצף מאד, מוּכשר לחקוֹת כּל כּתב־יד; אגב, האיש הזה, הזייפן, הוּצא להוֹרג לאחר זמן מוּעט, כּי נתגלוּ זיוּפיו. אך לעת־עתה עלה חפצוֹ בּידוֹ. הוֹרדוֹס הוֹציא לעינוּיים את ראש המבצר, אך גם זה לא אמר אף מקצת הדברים ששני האחים נאשמוּ בּהם. ואף שההוֹכחוֹת לא נמצאו חוֹתכוֹת, פּקד המלך להעביר את שני הבּנים למאסר – אמנם בּלי שיכבּלוּ אוֹתם. ואוּלם האיש הנבזה, אבי האסוֹן שהוּמט על בּית־המלך, אבריקלס זה שעשׂה את הנבלה, נקרא בּפי הוֹרדוֹס בּשם מציל וּמיטיב, והוּא גם העניק לוֹ הענקה של חמישים כּכּר כּסף.

אבריקלס רצה לקדם את גילוּי האמת וּמיהר לצאת מן הארץ. נסע דרך קפּדוֹקיה והתחצף עד כּדי כּך, שאמר לארכלאוּס, כּי השׂכיל לפייס את הוֹרדוֹס ואת אלכּסנדר לחלוּטין. גם זכה למתנת זהב מאת המלך, שהאמין לדבריו. משם חזר אבריקלס דרך הים ליון. בּמוֹלדתוֹ בּיזבּז את המתנוֹת לנבָלוֹת דוֹמוֹת. פעמיים קיטרגוּ עליו בּפני הקיסר; האשימוּהוּ, וּבצדק, שגרם למרד בּאַכַיָה137 וּבזז את הערים. כּעוֹנש נגזרה עליו גזירת־גלוּת, וכן שוּלם לוֹ מידה כּנגד מידה על העוול שעשׂה לאלכּסנדר ולארסיטוֹבּוּלוּס.

יא. המשפּט    🔗

התאכזרוּתוֹ של המלך בּקרוֹבים לוֹ קרבת־דם יתירה הגיעה לשׂיאה, כּשהתערבה בּדבר שלוֹמית אחוֹתוֹ. אריסטוֹבּוּלוּס, אחי אלכּסנדר,

חשב לנקוֹם בּה את נקמתוֹ, בּסבּכוֹ אוֹתה בּתוֹך המשפּט שלוֹ. לשם כּך מסר לה, על־ידי שליח, הוֹדעה זוֹ: עליה לדאוֹג להצלתה, כּי המלך מתכּוֹנן להמית אוֹתה; ועל מה – על שהחל להאמין בּעלילה שהוּבּעה מכּבר: שמסרה בּחשאי לסיליאוּס איש ערב, שרצתה להנשׂא לוֹ, מסוֹדוֹתיו של הוֹרדוֹס… אך המזימה הזאת, של אריסטוֹבּוּלוּס, נוֹעדה להיוֹת הגל הממית את שני הצעירים, אשר הסערה קשתה עליהם ממילא – הגל שיקבּוֹר אוֹתם בּמצוּלוֹת.

שלוֹמית מיהרה מיד אל הוֹרדוֹס וּמסרה לוֹ מלה בּמלה את לשוֹן האזהרה שהוּזהרה. מששמע זאת לא התאפּק עוֹד: שׂם את שני בּניו בּנחוּשתים והפריד אחד ממשנהוּ. מיד שלח גם שני שליחים מהירים אל הקיסר: את הקצין ווֹלוּמניוּס ואחד מידידיו אוֹלימפּיוּס. היוּ אתם מכתבים אל הקיסר; הפליגוּ בּים, עלוּ בּרוֹמא בּיבּשה וּמסרוּ את האגרוֹת לאבגוּסטוּס. הקיסר

הצטער מאד על גוֹרל הבּחוּרים; אך עם זאת לא ראה את עצמוֹ רשאי ליטוֹל מאת הוֹרדוֹס את זכוּתוֹ האבהית, לעשׂוֹת בּבניו כּטוֹב בּעיניו. שלח, איפוֹא להוֹרדוֹס את תשוּבתוֹ זוֹ: המלך רשאי לדוּן את בּני בּיתוֹ לשבט אוֹ לחסד, כּראוּת עיניו; אך עם זאת ייטיב לעשׂוֹת, אם ימסוֹר את הענין לבית־דין לבדיקה, וּלבית־משפּט זה יצטרפוּ גם נציגי משפּחת־המלך וגם הנציב הרוֹמאי; והיה אם ימצאוּ הבּנים אשמים בּהחלט, יש להמיתם, ואוּלם אם יוּכח, שלא חשבוּ כּי אם לברוֹח, עליו להענישם עוֹנש פּחוֹת חמוּר.

הוֹרדוֹס נאוֹת לתשוּבה הזאת. הקיסר ציין לוֹ את העיר בּריטוֹס138, כּמקוֹם שבּוֹ יתקיים המשפּט; לשם הלך ושם כּינס את בּית־הדין. כּל הנציבים הרוֹמאים נסעוּ למקוֹם המשפּט, וכן אישים אחרים, מערים שוֹנוֹת בּארץ, אשר הוֹרדוֹס הזמינם בּמיוּחד. הוֹרדוֹס לא רצה להציג את האסירים בּפני האסיפה, לכן החזיקם בּכפר סמוּך לצידוֹן, פַּלֶסטוּם שמוֹ; המקוֹם לא היה מרוּחק מבּריטוֹס, וּככל שיצטרכוּ

לשניהם, אפשר יהיה להביאם מיד.

בּאוּלם בּית הדין התאספוּ מאה וחמישים איש. הוֹרדוֹס עצמוֹ נכנס ללא בּני־לוָיה. אם תשׂים לנגד עיניך את ההכרח האיוֹם שכּאילוּ כּפה עליו כּל מעשׂיו אלה, וכן אם תזכּוֹר את האסוֹן הקוֹדם שבּא על ראשוֹ – לא היה בּדבריו שהשמיעם כּדי לפגוֹע בּלב שוֹמעיו. עם זאת היה זה מחזה שלא בּגדר הטבע: לראוֹת ולשמוֹע אב שיטען בּמידה כּזאת טענוֹת נגד יוֹצאי חלציו.

כי אוֹפן התנהגוּתוֹ לפני בּית־המשפּט אין לציינוֹ אלא כּמעשׂה עריצוּת. דרוּך רצוֹן להוֹכיח אשמתם של הנאשמים, נראה כּמתרגש מעבר לכל גבוּל. יצרי־פּרא סוֹערים השתלטוּ עליו, וּלכל הנוֹכחים ניתן לחוּש בּדבר. הוּא לא הרשה לחברי בּית־הדין לעיין בּחוֹמר ההוֹכחוֹת, לא נתן להם לעמוֹד על הדברים כּמוֹ שהם, אף שׂם ממש את פּסק־הדין בּפיהם, בּלי לשאוֹל את פּיהם. ההתנהגוּת הזאת לא היתה הוֹלמת את האב, שנאלץ היה לקטרג על בּניו. הוּא עצמוֹ קרא את המכתבים ששני הצעירים כּתבוּ אוֹתם; וּלמעשׂה לא נאמר ולא כלוּם בּתעוּדוֹת האלה, לא מזימוֹת רעוֹת ולא הרהוּרים רעים: הכּוֹתבים דיבּרוּ בּוֹ אך ורק על תכנית בּריחתם; וּכשהשתמשוּ, לעתים, בּמלים חריפוֹת, לא בּאוּ אלא כּתגוּבה טבעית על יחסוֹ האוֹיב של הוֹרדוֹס כּלפּיהם. אך בּהגיע הוֹרדוֹס, בּקריאתוֹ, לאוֹתן פּליטוֹת־הפה, הרים את קוֹלוֹ כּדי צעקה; כּל מלה וּמלה היתה לוֹ כּאילוּ הוֹדאה גלוּיה בּקשר נגדוֹ. על־כּן גילה את דעתוֹ, שמוּטב לוֹ לבחוֹר בּמוות מאשר להוֹסיף ולסבּוֹל ולשמוֹע עוֹד, אוֹ להשמיע, דברי־דוֹפי כּאלה. לסוֹף טען, כּי שלטוֹן לוֹ על בּניו גם מכּוֹח הטבע וגם מכּוֹח הרשיוֹן שניתן לוֹ מטעם הקיסר: לעשׂוֹת בּבניו כּטוֹב בּעיניו. גם הזכּיר את חוּקת קדמוֹנינוּ הדנה בּבּן הסוֹרר והמוֹרה: אביו ואמוֹ מקטרגים עליו וסוֹמכים את ידיהם על ראשוֹ; ועל העדה שהתאספה לרגוֹם אוֹתוֹ בּאבנים וּלהמיתוֹ139.

הקהל שמע את דברי המלך ונוֹכח לדעת, כּי לבּוֹ לא נטה להמתקת הדין, לא כּל שכּן לסליחה; הרי אף לא הציג את הבּחוּרים בּפני האסיפה, שילמדוּ סניגוֹריה על עצמם. לכן אישרוּ לוֹ הנאספים אחד אחד את זכוּתוֹ להוֹציא בּענין זה משפּט כּראוּת עיניו. הראשוֹן חיוה את דעתוֹ סַטוּרנינוּס, שכּיהן לפנים כּקוֹנסוּל בּרוֹמא וגם היה איש נכבּד בּיוֹתר; הוּא אמר, מתוֹך זהירוּת רבּה: בּני הוֹרדוֹס ראוּיים אמנם לעוֹנש, אך הוּא, כּשהוּא לעצמוֹ, לא היה חוֹרץ עליהם משפּט מוות; הוּא עצמוֹ אב לבנים, וכמה צער וצרוֹת שלא יגרמוּ לוֹ – מיתתם תהי קשה עליו פּי כּמה מכּל פּשעיהם. אוֹתה הדעה הבּיעוּ גם שלוֹשת בּניו של סַטוּרנינוּס, צעירים שליווּ את אביהם בּתוֹרת לֶגַטים140. אך לא כן חיוה את דעתוֹ ווֹלוּמניוּס: בּנים שחטאוּ כּכה לאביהם ראוּיים לעוֹנש־מוות. ואוֹתוֹ המשפּט חרצוּ רוֹב הנאספים, זה אחר זה. הנה כּי כן נתבּרר לכּל: את גזר־דינם של שני אלה אין לקרוֹע.

מיד עזב הוֹרדוֹס את בּית המשפּט. את הבּנים העביר לעיר צוֹר. שם נפגש עם ניקוֹלאוּס איש דמשׂק, שחזר זה עתה מרוֹמא. המלך הוֹדיע לוֹ על מה שהוּחלט בּבּריטוֹס ושאל אוֹתוֹ לדעת־ידידיו בּרוֹמא על גוֹרל הבּנים. ניקוֹלָאוּס השיב ואמר: „כּוּלם ודאי להם, ששני הבּחוּרים זממוּ פּשע ואמרוּ להתנקש בּחייך. עם זאת די יהיה בּמה שתחזיקם לעת־עתה בּכבלים. ואם בּמרוּצת הימים תגיע לידי כּך שתחליט על העוֹנש הקשה בּיוֹתר – לא ימצא עוֹד מי שיגיד, כּי מתוֹך רוּגזת־הרגע עשׂית מה שעשׂית, כּי אם נמלכת בּך היטב ושקלת את הטעמים לזיכּוּי וּלחיוּב. ואם תגיע לידי הכּרה הפוּכה, הרי תשחררם, שאם לא כן תביא על ראשך אסוֹן אין קץ. רוֹב ידידיך בּרוֹמא דעתם כּפי שמסרתיה לך עתה“.

לרגע קטוֹן נשתתק הוֹרדוֹס; אחר־כּך אמר אל ניקוֹלאוּס, שילווהוּ בּדרכּוֹ לקיסריה. משהגיעוּ לעיר זוֹ, נתפּשטה חיש מהר השמוּעה על גוֹרל שני הבּחוּרים. כּל בּני הארץ ציפּוּ בּחרדה לקראת העתיד: מה יהי בּסוֹפוֹ של הדבר?

יב. טֵירוֹן וּטרִיפוֹן    🔗

כּל העם חשש לחיי בּני המלכּה; כּי המחלוֹקת בּבית־המלך היתה ממוּשכת מדי, וההסתבּכוּיוֹת קשוֹת בּיוֹתר. אך היתה סכּנה לדבּר גלוּיוֹת על הענין; לכן לא נמצא מי שהעז אפילוּ לשמוֹע מפּי אחר את דעתוֹ על הדבר. הנה כּי כן הסתיר כּל אחד ואחד את רגשוֹתיו בּקרבּוֹ הוּא; הכּל השתתפוּ בּצערם של השנים, כּל אחד לבּוֹ מלא חמלה ותוּגה, אך הפּה שוֹתק.

רק אחד נמצא, שלא הסתיר את אשר הסתירוּ האחרים בּחוּבּם, כּי אם אמר בּגלוּי וּבפוּמבּי את אשר עם לבּוֹ. שמוֹ טֵירוֹן, חייל משוּחרר, וּבנו – בּן־גילוֹ וידידוֹ של אלכּסנדר. ואלה דברי טירוֹן שאמר וחזר אוֹתם בקוֹל רם:

„האמת הלכה לעוֹלמה. הצדק עזב את בּני האדם. השקר והשחיתוּת ניצחוּ וקנוּ להם שלטוֹן. ערפל עוֹטה את כּל המתהווה. ערפל זה מכסה אף את העוול הקשה בּיוֹתר, מכסה אוֹתוֹ אף ודוקא מפּני אלה האשמים בּעוול הזה – –“. כּל השוֹמע אוֹתוֹ הבין היטב, כּי האיש המדבּר כּאלה, שׂם את נפשוֹ בּכפּוֹ; אך כּל אחד ואחד הסכּים לוֹ, למוֹכיח ההוּא, וּמשפּטיו דיבּרוּ ללב הכּל: הרי שוֹרש דבריו – צדק ואמת. הנה נמצא בתקוּפה כּה ירוּדה אדם עז־נפש, גיבּוֹר יחיד בּעמוֹ.

טירוֹן אף הרהיב עוֹז להתיצב לפני המלך עצמוֹ. בּיקש רשוּת לדבּר עם הוֹרדוֹס בּיחידוּת, ללא עדים. מבוּקשוֹ ניתן לוֹ. פּתח פּיו ואמר:

„אין אני יכוֹל להסתיר בּחוּבּי את אשר ירעיש את לבּי. אני מעז להגיד לך את דעתי הגלוּיה. דברי נחוּצים לך ויוֹעילוּך, אם תרצה ללמוֹד מהם; ואילוּ חיי אני – אין לי כּל ענין בּהם.

„בּינתך, לאן הסתלקה? גוֹדל־נפשך, היכן נעלם? לאן גלתה רוּחך הצלוּלה, אשר בּעזרתה חוֹללת מעשׂים כּבּירים אין מספּר? איך קרה ואתה עירוֹם ועריה מכּל ידידים וּקרוֹבים? כּי אנשי סביבתך עתה אינם ראוּיים לשם־כּבוֹד זה (של ידידים וּקרוֹבים); הרי בּקוֹר רוּח יתבּוֹננוּ בּמחזה השערוּריה הנוֹראה הנעשׂית בּמלכוּת זוֹ אשר היתה לפנים כה מאוּשרת.

„האם אתה עצמך אינך משׂיג מה שאתה מתכּוֹנן לעוול? נחרצה היא עמך לערוֹף שני בּני־מלך צעירים, בּחוּרים המעוּטרים כּל המידוֹת הטוֹבוֹת, אשר רעיתך המלכּה ילדתם לך? ואתה משלה את עצמך כּי בּעת זקנתך תמצא לך משענת בּבנך בּכוֹרך, אשר שׂם מכּבר לאַל כּל התקווֹת שתלוּ בּוֹ?! ואין אתה מוֹצא ראוּיים לאימוּנך אלא אוֹתם מקרוֹביך שלא אחת נוֹכחת לדעת, כּי עוֹנש־מוות יאוּת להם?

„כּלוּם אין אתה מרגיש בּדבר, שעמך, אף כּי יחריש, מבין למעשׂה־העוולה וּמתעב את הנבלה העתידה להיעשׂוֹת? כּלוּם אינך יוֹדע, שכּל הצבא שלך, וּבראש וראשוֹנה הקצינים, מרחמים על הקרבּנוֹת האוּמללים וּמתעבים את האנשים הנוֹשׂאים בּאשמת האסוֹן הזה?“

כּשפּתח טירוֹן בּדבריו, הקשיב לוֹ המלך לא מתוֹך שלילה גמוּרה; אך כּשהעביר לפני עיני הוֹרדוֹס את אסוֹנו ואת הבּגידה המרוּבּה שבּבית־המלך בּצבעים כּה עזים – הרגיז אוֹתוֹ עד מאד. אך טירוֹן לא שׂם לבּוֹ לדבר. חייל גם לפי טבעוֹ, לא ידע ליפּוֹת את דבריו; גם לא השׂכּיל למצוֹא את שעת הכּוֹשר, שבּה יכוֹל היה לדבּר אל לב המלך ולזכּוֹת בּהקשבה מלאה. לכן לא הצליח – כּי אם להרגיז את המלך. הוֹרדוֹס טעה בּוֹ עד שסבוּר היה, כּי האיש הזה בּא אליו לגדפוֹ, ולא לשם מתן־עצה מוֹעילה. אמנם שמע לדברי טירוֹן על רוּח המרד של החיילים ועל עגמת נפשם של הקצינים; אך דרש מיד, שהלה יגיד לוֹ את שמוֹתיהם. טירוֹן עשׂה כּדרישתוֹ, והוֹרדוֹס פּקד להעביר את המתלוֹננים, ואתם את טירוֹן, לבית האסוּרים.

לאחר המעשׂים האלה קם אחד בשם טרִיפוֹן, סַפּרוֹ של המלך הוֹרדוֹס, ונעזר בּשעת הכּוֹשר להגיד למלך מה שבּדה מלבּוֹ: טירוֹן זה השתדל לא אחת לפַתוֹתוֹ, שיחתוֹך את צואר המלך בּתערוֹ בּשעת טיפּוּלוֹ בּוֹ; וּבתוֹרת שׂכר יקבּל מתנה נכבּדה מאת אלכּסנדר. אך מסר הסַפּר את הידיעה הזאת, והוֹרדוֹס הוֹציא פּקוּדה שישׂימוּ אוֹתוֹ במאסר; וּמסר לעינוּיים את שלשתם: את טירוֹן, את בּנוֹ של טירוֹן, ואת הסַפּר.

טירוֹן עמד בּאוֹמץ־רוּחוֹ ולא הוֹדה ולא כלוּם. ואוּלם בּנוֹ, שראה את העינוּיים הנוֹראים של אביו ולא ידע איך להצילוֹ, אף הבין היטב איזה גוֹרל צפוּי לשניהם, סוֹפוֹ נכנע; אמר שיגיד את האמת, אם הוֹדאתוֹ תשחרר גם את אביו וגם אוֹתוֹ מכּל עינוּיים נוֹספים. לאחר שזכה להבטחה זוֹ, סיפּר למלך שהחליטוּ מכּבר, כי טירוֹן ימית את המלך בּידיו הוּא, אם אך ישׂכּיל להתיחד אתוֹ; ואמנם, כּך הוֹסיף להוֹדוֹת, קיבּל טירוֹן בּעוֹז נפשוֹ את התפקיד על תוֹצאוֹתיו – כּל אלה לטוֹבתוֹ־תוֹעלתוֹ של אלכּסנדר. על־ידי גילוּי סוֹד זה שיחרר בּאמת את האב מהמשך־העינוּיים; אך לא נוֹדע לעוֹלם – לא אז ולא לאחר המעשׂה – אם אמנם מסר, כּשלא היה עוֹד שוּם מוֹצא, דברים כּהוָיתם, אוֹ בּדה את כּל גילוּייו מלבּוֹ, וּבלבד להקל על אביו ועל עצמוֹ וּלהגן על שניהם.

עד אוֹתה שעה היסס עוֹד הוֹרדוֹס להמית את בּניו; עוֹד נשאר בּנפשוֹ מקוֹם לספקוֹת וּלשיקוּלים; אך עתה לא הוֹסיף לשׂים לב לכל מה שיכוֹל היה לדחוֹת את החלטתוֹ, וּמיהר להוֹציאה אל הפּוֹעל. בּאסיפה פּוּמבּית הציג שלוֹש מאוֹת קצינים, שנמצאוּ אשמים לפניו, וכן הביא לפני הנאספים את טירוֹן ואת בּנוֹ ואת הסַפּר והאשים אוֹתם בּפוּמבּי עד שכּל אחד מן הנאספים זרק עליהם את מה שהשׂיגה ידוֹ. רגמוּ אוֹתם והמיתוּם.

אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס הוּעברוּ לסבּסטי141. שם נחנקוּ בּפקוּדת אביהם. מיתה זאת מתוּ שני בּני מרימי. את הגוויוֹת הסיעוּ עוֹד בּאוֹתוֹ לילה לאלכּסנדריוֹן. שם הוּבאוּ לקבוּרוֹת בּקבר זקנם מצד האם ורוֹב אבוֹתיהם. –

* * *

אפשר ויש בּני־אדם אשר לא ישתוֹממוּ בּיוֹתר על העוּבדה, כּי חרוֹן האף מצא בּנפשוֹ של הוֹרדוֹס קרקע־גידוּל נוֹחה כּזאת, עד שההרגשה הטבעית נעקרה מתוֹכוֹ לחלוּטין. ואוּלם מתעוֹררוֹת שתי שאלוֹת, וּמן הדין לשאוֹל אוֹתן. ראשית: האוּמנם חטאוּ שני הבּחוּרים כּחטא שנאשמוּ בּוֹ; האוּמנם בּאשמתם הם נעשׂה אביהם שׂוֹנאם שׂנאה שאין בּה כּפּרה? ושנית: האם היה הוֹרדוֹס מטבעוֹ כּה אכזרי, לא נוֹח לחמוֹל, כּוּלוֹ תאות־שלטון וכבוֹד, עד שלא יכוֹל היה לסבּוֹל על ידוֹ כּל בּעלן לשלטוֹן וכבוֹד, ולא ידע אלא את רצוֹנוֹ הוּא, שהיה מקיימוֹ בּקשי עוֹרף?! שמא נגלה בּמקרה הזה עוֹצם־כּוֹחוֹ של הגוֹרל, שהוּא למעלה מכּל שׂכל אנוֹש?

דעתנוּ אנוּ: כּל שיעשׂה בּן־האדם, כּל שמתהווה בּעוֹלם, הכּל צפוּי מטעם אוֹתוֹ היסוֹד שאנוּ קוֹראים לוֹ בּשם המזל, וּבלעדיו לא ייעשׂה ולא יקוּם דבר. ואוּלם נגד הסברה הזאת יש לשווֹת אוֹתה ההשקפה, אשר תוֹרתנוּ לימדתנוּ מאז ימי קדם: כּוּלנוּ אחראים מלוֹא־אחריוּת למעשׂינוּ; מי שיעשׂה את הרע, תבוֹא הרעה על ראשוֹ.



 

פּרק ששי: הוֹרדוֹס וְאַנְטִיפַּטֶר    🔗

א. נסיוֹן־שוא לתיקוּן המעוּות    🔗

אנטיפּטר היה עתה בּטוּח, כּי סוֹפוֹ לרשת את כּסא אביו הוּא זכוּת שאין ערעוּר עליה. אבל אחריו הלכה שׂנאתה העצוּמה של האוּמה כּוּלה. כּי העם ידע, שהוּא הוּא שהלשין על אֶחיו וגרם להמתתם. גם נמלא פּחד מחוּדש, בּראוֹתוֹ את בּני המוּמתים גדלים וּמספּרם אינוֹ קטן: הרי שני בּנים לאלכּסנדר, שילדה לוֹ גלפירה אשתוֹ; שלוֹשה בּנים וּשתי בּנוֹת לאריסטוֹבּוּלוּס, שילדה לוֹ בּרניקי אשתוֹ.

לאחר מוֹת אלכּסנדר שלח הוֹרדוֹס את גלפירה לארץ מוֹלדתה קפּדוֹקיה, גם החזיר לאביה את הנדוּניה. בּרניקי, אלמנת אריסטוֹבּוּלוּס, והיא, כּפי שסיפּרנוּ, בּת שלוֹמית אחוֹת המלך, נישׂאה, מטעם הוֹרדוֹס, לדוֹדוֹ של אנטיפּטר (אחי אמוֹ). הנישׂוּאים האלה התקיימוּ לפי רצוֹנוֹ ומזימתוֹ של אנטיפּטר – הוּא, שהשׂניא את עצמוֹ על שלוֹמית, אמר בּדרך זוֹ לזכּוֹת שוּב בּידידוּתה. אנטיפּטר השתדל להבטיח לעצמוֹ את טוֹבת־לבּוֹ של פרוֹרא, אחי המלך, והרבּה לתת לוֹ תשוּרוֹת. וכן שלח סכוּמים ניכּרים לידידי הקיסר בּרוֹמא. על אנשי סביבתוֹ של סַטוּרנינוּס, המצבּיא הרוֹמאי בּסוּריה, המטיר כּספּי־שוֹחד וּמתנוֹת. אך כּכל שהרבּה לפזר נדבוֹת, כּן פּחת כּבוֹדו; כּי הכּל ידעוּ שלא היה נדבן מתוֹך נדיבוּת לב, כּי אם פּזרן מתוֹך יראה. לכן לא הוֹסיף לקנוֹת לוֹ ידידוּת יתירה בלבּם של אלה שהעניק להם מכּספּוֹ; ואוּלם את אלה שפּסח עליהם ולא נתן להם ולא כלוּם, עשׂה לוֹ לאוֹיבי נפש.

מדי יוֹם בּיוֹמוֹ הגדיל אנטיפּטר את דמי־השחדים שלוֹ. כּי נוֹכח לדעת, שלא כּתקווֹתיו, כּי המלך נוֹתן לבּוֹ ודאגתוֹ ליתוֹמי הקרבּנוֹת. הוֹרדוֹס כּאילוּ רצה להוֹכיח את חרטתוֹ, בּרחמוֹ על ילדיהם של אלה שהמיתם. יוֹם אחד קרא את כּל חברי בּית המלך ואת כּל ידידיו אליו, הציג לפניהם את נכדיו ואמר לפניהם, בּעינים דוֹמעוֹת, את המלים האלה: „רוּח עיועים גזל ממני את אבוֹת הילדים האלה; לכן קשוּר אני בּהם לא לבד קשר של משפּחה, כּי אם גם קשר של חמלה על יתמוּתם. אנסה איפוֹא אני שהייתי האוּמלל בּאבוֹת, להראוֹת את עצמי הטוֹב בסבים; לכן רצוֹני לדאוֹג מבּעוֹד מוֹעד, שיהיוּ להם מגינים גם אחרי מוֹתי. ואפּיטרוֹפּסים עליהם אמנה את אלה, שאני חוֹבבם בּיוֹתר. פרוֹרא, אחי! בּתך תהי אשת בּנוֹ בּכוֹרוֹ של אלכּסנדר, וכן תהיה אתה הממוּנה על בּטחוֹן הבּחוּר והאיש הקרוֹב לוֹ בּיוֹתר. אנטיפּטר, בּני! בּנך יהי בּעלה של בּת אריסטוֹבּוּלוּס, וּלואי והיית אתה אב לה ליתוֹמה זוֹ! וּבת אריסטוֹבּוּלוּס השניה תהי אשה לבני הוֹרדוֹס, שהוּא, מצד האם, נכד לכוהן גדול142. כּל אלה שהם בּאמת תמימי דעים עמי, עליהם להצטרף להחלטתי; אף אחד מאלה שרוֹצה, כּי אקרא לוֹ גם להבּא בּשם ידידי, אל ינסה להפר אוֹתה. אני תפילה לאלוֹהים, שיקיים את הנישׂוּאים האלה לאוֹרך ימים, לטוֹבת הממלכה וביתי יחד – ויבּיט על הבּנים בּעין יפה יוֹתר מאשר הבּיט על האבוֹת“.

אמר וּבכה מרוֹב התרגשוּת; שילב את ידי הנכדים והנכדוֹת אלוּ בּאלוּ, חיבּק כּל אחד ואחד בּחיבה יתירה, ונעל את האסיפה.

כּשמוֹע זאת אנטיפּטר היה בּמבוּכה רבּה; הכּל הכּירוּ

בּפניו כּי אין דעתוֹ נוֹחה. חשש שמא מתכּוון אביו, בּהרבּוֹתוֹ כּבוֹד על ראש היתוֹמים, לאבדנוֹ הוּא, אבדן אנטיפּטר; ראה את כּל עתידוֹ נתוּן בּסכּנה, אם בּני אלכּסנדר הנתמכים ממילא בּידי ארכלאוּס סבם, יזכּוּ גם בּתמיכתוֹ של פרוֹרא הטֶטרַרך. וכן הביא בּמנין, שהעם תיעב אוֹתוֹ, בּשעה שהכּל חמלוּ את היתוֹמים; הרי כּל הציבּוּר העברי נהג כּבוֹד בּשני האחים, כּל עוֹד היוּ בּחיים, וזכרוּ את המתים לטוֹבה. אנטיפּטר החליט, איפוֹא, לבטל את הקידוּשין האלה בּכל הדרכים שבּרשוּתוֹ.

עם זאת לא העז ללכת הפּעם בּדרך הערמה; ידוֹע ידע קפדנוּתוֹ של אביו וּבכמה קלוּת הוּא נתפּשׂ לכל חשד שהוּא. לכן הרהיב עוֹז ללכת ישר אל אביו וּלחלוֹת את פּניו בּמלים אלו: אל־נא יוֹרידוֹ מכּבוֹדוֹ לאחר שהעלהוּ; אל־נא ישאיר בּידיו, בּידי אנטיפּטר, את השם מלך בּלבד, בּשעה שהוּא מוֹסר את כּוֹח המלכוּת לידי אחרים. כּי הוּא, אנטיפּטר, לא יזכּה לעוֹלם בּשלטוֹן, אם בּנוֹ של אלכּסנדר, נכדוֹ של ארכלאוּס רב־ההשפּעה, יהיה גם חתנוֹ של פרוֹרא. על דבריו הוֹסיף את בּקשתוֹ הנמרצת, שהמלך יוֹאיל לשנוֹת את הרכּב הנישׂוּאים שהכריז עליהם; והרי הדבר ניתן להיעשׂוֹת בּנקל, בּהיוֹת משפּחת המלך רבּת נפשוֹת (וּבה כּהנה וכהנה פּנוּיים וּפנוּיוֹת).

הוֹרדוֹס נתבּרר לוֹ, איפוֹא, יחסוֹ האמיתי של אנטיפּטר אל היתוֹמים. תחילה התקצף מאד; גם ניצנצה בּוֹ, לרגע, המחשבה שמא נפלוּ הבּנים, שמתוּ, קרבּן למחשבוֹתיו הרעוֹת של בּנוֹ בּכוֹרוֹ. מכּל מקוֹם

השיב את פּני אנטיפּטר בּאוֹתוֹ היוֹם בּתשוּבה קשה. ואוּלם לאחר זאת הצליח הנוֹכל, בּחלקת־לשוֹנוֹ, להביא את אביו לידי כּך, שיחזוֹר בּוֹ מהחלטתוֹ הקוֹדמת.

לסוֹף פּקד הוֹרדוֹס לאמוֹר: בּת אריסטוֹבּוּלוּס תנשׂא לאנטיפּטר; בּת פרוֹרא – לבנוֹ של אנטיפּטר…

ב. אחרית פרוֹרא    🔗

שוּב סיכּל אנטיפּטר את תקווֹתיהם של היתוֹמים.

הנישׂוּאים, שעלוּ בּמחשבתוֹ של הוֹרדוֹס, סוּדרוּ בּצוּרה המניחה את דעת הבּן. חלוֹמוֹתיו הנוֹעזים בּיוֹתר נתקיימוּ. רע־לב מטבעוֹ, נעשׂה מעתה גם בּוֹטח בּעצמוֹ בּמידה מוּפרזת, עד שהיה למוֹרת־רוּחם של הכּל. ואמנם, הכּיר והבין, כּי את השׂנאה, שהכּל רוֹחשים לוֹ, אין לסלק. לכן הבטיח לוֹ את שלוֹמוֹ על ידי שעשׂה את עצמוֹ נוֹרא לכּל. וּלצדוֹ עמד בּזה פרוֹרא; לא היה כּל ספק בּידוֹ, כּי אנטיפּטר עתיד להיוֹת המלך.

בּינתים התלכּד בּחצר־המלך חוּג מיוּחד, חוּג שכּוּלוֹ

נשים. משם יצאוּ בּלבּוּלים חדשים. בּיחוּד בּעטיה של אשת פרוֹרא, שעשׂתה יד אחת עם אמהּ ואחוֹתה ועם אם אנטיפּטר; היא התנהגה בּארמוֹן שלא כּדרך הנימוּס, וּמעשׂה שהתפּרצה עד כּדי כך, שנזפה בּשתי בּנוֹתיו של הוֹרדוֹס. המלך שׂנא אוֹתה בּגלל זאת; אך גם היא וגם חברוֹתיה ידעוּ, אף שהיוּ שׂנוּאוֹת, לשמוֹר על עליוֹנוּתן לגבּי שאר הנשים. היחידה, שהתנגדה בּפוֹעל לסיעה זוֹ – שלוֹמית; היא גם שמסרה פּרטי הקשר הזה למלך והבּיעה לפניו את החשש, שהנשים האלה אינן דוֹרשוֹת טוֹבתוֹ. הדבר נוֹדע לנשים; וכן נמסר להן, שהוֹרדוֹס רגז עליהן. מיד הפסיקוּ מסיבּוֹת־פּוּמבּי שלהן וגם חדלוּ, בּמעמד אחרים, להראוֹת זוֹ לזוֹ סימני ידידוּת; להיפך, הראוּ את עצמן כּאילוּ עוֹינוֹת ואוֹיבוֹת הן אשה לחברתה. בּמשׂחק־התחפּשׂוּת כּזה הצטיין גם אנטיפּטר. וּפעם אחת הטיח כּלפּי פרוֹרא, בּפני עדים, מלה של דוֹפי. אך הוֹסיפוּ להזדמן בּסתר, גם ערכוּ משתאוֹת בּלילה, וּמה שידעוּ כּי שׂמים

עין עליהם, הוֹסיף להם ליכּוּד ואחדוּת. ואוּלם שלוֹמית ידעה כּל מעשׂיהם, ולא אֵחרה להוֹדיע דברהּ למלך.

אז התלקח זעם הוֹרדוֹס, בּיחוּד בּאשת פרוֹרא; כּי אוֹתה גם הרבּתה שלוֹמית להאשים, יוֹתר מכּוּלן. הוֹרדוֹס קרא לידידיו ולקרוֹביו וקיטרג בּפניהם על האשה הזאת; בּכלל דבריו טען נגדה, כּי העליבה את בּתוֹ; כּי נתנה שוֹחד לכת־הפּרוּשים, שיסירוּ את לבּם מהוֹרדוֹס; שהשתמשה בּמשקאוֹת־קסמים לעשׂוֹת את אחיו אוֹיבוֹ. לסוֹף פּנה ישר אל פרוֹרא ודרש מעמוֹ אחת משתים: אוֹ שיבטל את אהבת האשה מפּני אחוַת הוֹרדוֹס, אוֹ שיבחר בּה ויפסיד אוֹתוֹ. פרוֹרא השיב: נקל לוֹ לוַתר על חייו, מאשר על אשתוֹ. על כּך לא ידע הוֹרדוֹס לענוֹת ולא כלוּם. אך פּנה אל אנטיפּטר והזהיר אוֹתו, שלא יפּגש מעתה לא עם אשת פרוֹרא, לא עם פרוֹרא עצמוֹ, לא עם איש מבּני החבוּרה הזאת…

אנטיפּטר לא הפר את הפּקוּדה הזאת בּפרהסיה, אבל בּסתר בּילה לילוֹת תמימים עם החברוּתה ההיא. אך צריך היה לנהוֹג זהירוּת, וּבכל מקוֹם וּמקוֹם אחת יראתוֹ: שמא יתעוֹרר זעף אביו גם עליו אוֹ יתחדש ויתחזק. קשר, איפוֹא, קשרים עם ידידיו בּרוֹמא, שישפּיעוּ על הוֹרדוֹס בּאוֹפן שישלח את אנטיפּטר כּכל המוּקדם לרוֹמא, וייראה לפני הקיסר. המלך נאוֹת לבקשה זוֹ ונתן לאנטיפּטר רשוּת לנסוֹע. שלח בּידוֹ מתנוֹת יקרוֹת, נוֹעדוֹת לקיסר, וכן את צוָאתוֹ; בּתעוּדה זוֹ צוּין אנטיפּטר כּיוֹרש כּסא המלך, ואוּלם אם הוֹרדוֹס יאריך ימים מבּנוֹ, עתידה המלכוּת בּעתיד להוֹרדוֹס בּן הוֹרדוֹס, בּן־בּתוֹ של הכּוֹהן הגדוֹל.

בּין כּה וכה לא הרפּה הוֹרדוֹס מלדבּר אל לב אחיו; רצה להכריחוֹ שיתגרש מזוּגתו, אוּלם לא מצא סיבּה מספּקת לקטרג בּפוּמבּי על האשה הזאת, ששׂנא אוֹתה, בּשל טעמים מטעמים שוֹנים, שׂנאה גדוֹלה. לסוֹף העבירתוּ חמתוֹ עד כּדי כּך, שגירש את האח יחד עם אשתוֹ מעל פּניו. פרוֹרא קיבּל את הבּזיוֹן הזה בּשויוֹן נפש; קבע את מקוֹמוֹ בטטרכיה שלוֹ ונשבּע בּרוֹב חגיגיוּת, שגלוּתוֹ תסתיים אך עם מוֹת הוֹרדוֹס, וכל עוֹד אָחיו בּחיים, לא ישוּב עוֹד לראוֹתוֹ.

בּינתים חלה הוֹרדוֹס מחלה קשה. פרוֹרא סירב לבקרוֹ, אף על פּי שהוֹרדוֹס פּנה אליו בּבקשה נמרצת לבוֹא אליו, כּי חשב את עצמוֹ קרוֹב למוּת ורצה לתת לוֹ פּקוּדוֹת מסוּימוֹת. אמנם, להפתעת כּל העוֹלם, החלים ממחלתוֹ. אך לא עבר זמן רב לאחר שוּבוֹ לאיתנוֹ, וּפרוֹרא נפל למשכּב. אוֹתה שעה הראה הוֹרדוֹס את עצמוֹ מתוּן מאחיו; נסע אליו וטיפּל בּוֹ בּמסירוּת ממש. ואוּלם פרוֹרא לא התגבּר על מחלתוֹ, וּלאחר ימים מוּעטים שבק חיים לכל חי. הוֹרדוֹס העביר את גויית פרוֹרא לירוּשלים, ציוה אבל ציבּוּרי, גם כּיבּד את המת בּקבוּרה מפוֹארת.

פרוֹרא מת; לאמוֹר, המוות שׂם קץ לאחד מרוֹצחיהם של שני בּני מרימי. ועם פּטירת פרוֹרא חל גם המפנה, המפנה לרעה, בּמזלוֹ של אנטיפּטר. הלה חשב את עצמוֹ, בּמקוֹם שהוּתוֹ בּרוֹמא, בּטוּח בּיוֹתר, והנה האלוֹהים אמר לנקוֹם בּוֹ את רצח אֶחיו.

ואוּלם את הדבר הזה אספּר בּדייקנוּת וּבּפרוֹטרוֹט, שיהיה לבני־האדם למשל ולשנינה. המידה הטוֹבה סוֹפה נוֹחלת נצחוֹן, למרוֹת הכּל, ותהיינה הנסיבּוֹת אשר תהיינה.

ג. גירוּש אֵם אנטיפּטר    🔗

פרוֹרא מת והוּבא לקברוֹת. והנה שני עבדיו המשוּחררים, שהיוּ מכוּבּדים בּיוֹתר בּעיני פרוֹרא, הלכוּ אצל הוֹרדוֹס וּביקשוּ ממנוּ

שלא יסיח את דעתו מנקמת דם פרוֹרא, אחיו המת… כּי מת מיתה מוּזרה ושלא כּדרך הטבע, ויש לחקוֹר ולדרוֹש את הדבר. המלך מצא את דבריהם נאמנים וּפתח בּבירוּר הענין. שניהם מסרוּ לוֹ קוֹדם־כּל, כּי פרוֹרא סעד ערב מחלתוֹ אצל אשתוֹ. בּסעוּדה הזאת הגישוּ לוֹ מאכל, שלא ידעוֹ קוֹדם, וּבתוֹכוֹ רעל, והוּא שגרם למיתתוֹ. את הרעל הביאה אשה ערביה לכאוֹרה כּדי לעוֹרר אהבה, וּלמעשׂה כּדי לסלק את פרוֹרא.

לשמַע הסיפּוּר הזה ננער בּלבּוֹ של הוֹרדוֹס חשד עמוּם שקינן בּוֹ מכּבר הימים. ציוה להביא כּמה מן המשרתוֹת, בּנוֹת־החוֹרין, ולהוֹציאן לסיגוּף. אחת מהן, שלא יכלה לשׂאת עוֹד בעינוּיים, צעקה בקוֹל רם: „יפקוֹד אלוֹהי השמים והארץ את האשה, אשר בּגללה אני סוֹבלת את הסבל הרב הזה – את אם אנטיפּטר!“ האִמרה הנוֹאשת הזאת היתה בּידי המלך כּמפתח לגילוּי הסוֹד, וּמכּאן הגיע להכּרת האמת.

המשרתת גילתה, כּי היוּ קיימים קשרי ידידוּת בּין אם אנטיפּטר וּבין פרוֹרא ונשיו. המלך נוֹדע לוֹ עתה הכּל על מסיבּוֹת־הסתר, משתאוֹת־לילה של החבוּרה הזאת. נמסר לוֹ על השתתפוּתם הקבוּעה של פרוֹרא ואנטיפּטר בּמסיבּוֹת האלה, שדרכּם היה לקחת חבל בּהן מיד עם צאתם מאת פּני המלך. גם שמע על האיסוּר החמוּר שנאסר על בּני־הבּית וכל המשרתים לראוֹת בּמעשׂי־ההוֹללוּת האלה.

כּך דיבּרה אחת מן המשרתוֹת בּנוֹת־החוֹרין. אחריה מסר הוֹרדוֹס גם את השפחוֹת, אחת אחת, לעינוּיים. כּוּלן הוֹדוּ פּה אחד כּוידוּיה של הראשוֹנה. אך נוֹדעוּ גם פּרטים נוֹספים. כּך נתגלה, שאנטיפּטר וּפרוֹרא פּעלוּ לפי תכנית משוּתפת, שעה שהאחד עבר לרוֹמא, והאחר – לעבר הירדן. שניהם – כּך מסרוּ המסוּגפוֹת – הבּיעוּ לא אחת, כּי הוֹרדוֹס, שסילק את אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס, סוֹפוֹ יעשׂה כּלה גם בּהם וּבנשיהם; הוֹרדוֹס זה שלא חשׂך לא את מרימי ולא את בּניה, לא ימדוֹד להם, לפרוֹרא וּלאנטיפּטר, כּי אם בּאוֹתה מידה; לכן מן החכמה הוּא לברוֹח מפּני החיה הרעה, להמלט מפּניה, וכל המרחיק משוּבּח.

ועוֹד אמרוּ על אנטיפּטר, כּי רגיל היה להתאוֹנן לפני אמוֹ וּלדבּר כּדברים האלה: הוּא, אנטיפּטר, כּבר זרקה בּוֹ שׂיבה, ואילוּ האב נעשׂה מדי יוֹם ביוֹמוֹ צעיר יוֹתר. נראה, שהוּא, אנטיפּטר, ימוּת בּלי לטעוֹם את טעם המלכוּת, וגם אם האב לא יאריך ימים ממנוּ – הוֹי, מתי יבוֹא אוֹתוֹ היום הנכסף! – לא ייהנה אנטיפּטר מן השלטוֹן כּי אם זמן קצר מאד. כּי ראשי־הפּתן, הינוּ בּני אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס, ישוּבוּ ויִצמחוּ

לאחר שנקצצוּ; ואילוּ ממנוּ, מאנטיפּטר, שלל האב כּל תקוה שהיא, שגם בּניו יגיעוּ לשלטוֹן; בצוָאת הוֹרדוֹס נזכּר כּיוֹרש העצר (אם אנטיפּטר יקדים למוּת) שמוֹ של הוֹרדוֹס הצעיר, ועל בּני אנטיפּטר פּסח הסב לחלוּטין. ואוּלם טעוּת היא בּידי הזקן, שתש כּוֹחוֹ, אם הוּא מַשלה את עצמוֹ כּי כּצוָאתוֹ כּן ייעשׂה; הוּא, אנטיפּטר, כּבר ידאג לזה שלא ישאר אף אחד מבּני הדוֹר שהקים הוֹרדוֹס. בּכל האבוֹת שהיוּ מעוֹלם, עוֹד לא היה כּהוֹרדוֹס לשׂנאת יוֹצאי חלציו; אבל שׂנאתוֹ את אחיו עוֹד תגדל משׂנאתוֹ לבניו. והרי מעשה שהיה: זה מקרוֹב העניק הוֹרדוֹס תשוּרה לאנטיפּטר – סכוּם של מאה כּכּרי כּסף – בּתנאי שלא ידבּר עוֹד עם פרוֹרא אף מלה אחת. על זאת שאל פרוֹרא את אנטיפּטר: „מה רעוֹת עשׂינוּ לוֹ שהוּא גוֹזר עלינוּ גזירוֹת כּאלה?“ אנטיפּטר השיב: „הלואי והוּא, שגזל מאתנוּ כּל שהיה לנוּ, ישאיר לנוּ את החיים בּלבד! ואוּלם אי אפשר להמלט מפּני מפלצת צמאַת־דם זוֹ, אשר אף זאת אינה חפצה לשׂאת: שתהיה ידיד לידידך גם בּגלוּי וּלעיני הכּל! לכן נדוֹנים אנוּ להפּגש אך בּסתרי־סתרים, אבל יוֹם יבוֹא ונהיה רשאים להזדמן לעיני השמש הזאת: אוֹתוֹ יוֹם בּוֹ יהיה לנוּ אוֹמץ־לב של גברים ואגרוֹף גברים!“

אלה הדברים שגילוּ השפחוֹת המעוּנוֹת. ועוֹד אמרוּ, כּי פרוֹרא תיכּן תכנית לברוֹח יחד אתן לסלע של ערב143. אך בּין שלל הדברים שהוֹדוּ עליהם היתה ידיעה אחת, שאִימתה ואישרה להוֹרדוֹס את כּל יתר ההוֹדעוֹת: הזכּרת מאת כּכּרי הכּסף שנתן לאנטיפּטר (כּי הדבר הזה היה סוֹד כּמוּס בּינוֹ לבין אנטיפּטר).

זעמוֹ של הוֹרדוֹס בּא ראשוֹנה על דוֹריס, אם אנטיפּטר. נטל את כּל קישוּטיה – ערכּם הרבּה כּכּרי כּסף – וגירשהּ שנית ולחלוּטין. ואוּלם לנשי פרוֹרא נתן חנינה. גם דאג לזה שתשוֹבנה לאיתנן לאחר עינוּיי הסיגוּפים.

ד. גילוּי מזימת אַנטיפּטר    🔗

הפּחד כּבש את כּל חדרי לב הוֹרדוֹס; די היה בּצל של חשד להרעישוֹ עד היסוֹד בּוֹ. מסר בּידי המענים אנשים רבּים חפּים מפּשע; מחשש שמא יפסח על אחד האשם בּאמת.

בּין אלה שנחשדוּ לוֹ, היה גם בּן־משק אנטיפּטר, איש שוֹמרוֹני שאף הוּא אנטיפּטר שמוֹ. הוֹרדוֹס מסר את האיש בּידי המענים, והלה גילה: אנטיפּטר רכש לוֹ בּעזרת אחד מנאמניו, שמוֹ אַנטיפילוֹס, ארס ממית, שהביא לוֹ ממצרים; אנטיפּטר מסר את הרעל לתאוֹדיוֹן דוֹדוֹ, והלה העבירוֹ לידי פרוֹרא. וּפרוֹרא קיבּל מאת אנטיפּטר את הפּקוּדה המפוֹרשת: להשקוֹת את הוֹרדוֹס סם־מוות זה, בּימי שבת אנטיפּטר בּרוֹמא. ואילוּ פרוֹרא מסר את הסם לידי אשתוֹ שתשמוֹר עליו (עד שתבוֹא שעת הכּוֹשר לבצע את המזימה).

מיד שלח המלך שליחים אל אשת פרוֹרא וּפקד עליה שתמסוֹר לידיהם את החפץ הנזכּר. היא העמידה פּנים בפני השליחים כּאילוּ היא מבקשת להביא להם את מה שדרשוּ, ויצאה מן החדר; אוּלם כּדי להמלט מכּל סיגוּף וּמכּל חרפּה, עלתה על הגג והפּילה את עצמה לארץ. אך דוֹמה, שהאלוֹהים רצה כּי אנטיפּטר יבוֹא על ענשוֹ. לכן נעשה לה נס ולא נפלה על גוּלגלתה, כּי אם על חלקי גוּפה שרגישוּתם פּחוּתה, ונשארה בּחיים. הביאוּ את האשה לפני המלך; התעלפה בשעת נפילתה, וציוה להחזירה לחיים. שאל אוֹתה על מה קפצה מעל הגג; הבטיחה בּהן צדקוֹ, כּי אם תוֹדה על האמת, לא יעניש אוֹתה; אוּלם אם תכחש לוֹ, יענה את גוּפה עינוּיים כּאלה, שלא תשאר אף עצם אחת לקבוּרה.

לאחר שעה קלה פּתחה האשה סיפּוּרה ואמרה: „על מה אשמוֹר עוֹד על הסוֹד? פרוֹרא מת. האחשׂוֹך את האיש, שאיבד את כּוּלנוּ? לטוֹבת אנטיפּטר אחריש? וּבכן הסכּת, המלך, לדברי, ואתך ישמעני האלוֹהים, הוּא העד כּי דברי אמת, הוּא אשר אין כּזב לפניו. כּשישבת, המלך, על־יד ערשׂ־הדוָי של פרוֹרא הגוֹסס, ושפכת דמעוֹת על גוֹרלוֹ, קרא אוֹתי בּעלי הצדה ואמר לי: „אשתי הטוֹבה! עד כּמה טעיתי בּמחשבוֹתי על אחי הוֹרדוֹס! רציתי להרגוֹ נפש, את אחי זה, האוֹהב אוֹתי אהבה כּזאת! עדיין לא עברתי על סף המוות, והוּא מצטער בּצערי צער מר כּל כּך. הנה רוֹע לבבי מתנקם בּי בּשעה זוֹ. ואת, הביאי את הארס, ששלח לנוּ אנטיפּטר לרצוֹח בּוֹ את המלך, ואשר שמרת עליו עד כּה; הביאי אוֹתוֹ ושׂרפי אוֹתוֹ מיד לעיני הרוֹאוֹת: ולא ירדפוּני רוּחוֹת הנקמה בּרדתי שאוֹלה“. – עשׂיתי כּמצותוֹ, הבאתי את הסם, וּמסרתי בּמעמדוֹ את רוֹב החוֹמר לאש; ואוּלם בּסתר שמרתי על שארית הרעל, שמרתיו בּשבילי אני אם אצטרך לוֹ, כּי אמנם מפּניך פּחדתי“.

אמרה והראתה את הקופסה, שבּה היה משוּמר מעט מזעיר מהארס. הוֹרדוֹס תפשׂ את אמוֹ של אַנטיפילוֹס ואחד מאחיו וּמסרם לסיגוּף. שניהם הוֹדוּ, שאנטיפּטר הביא את הקוּפסה ממצרים; שם קיבּל את הרעל מידי אחד מאחיו, רוֹפא בּאלכּסנדריה.

רוּחוֹתיהם של המוּמתים, אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס,

הסתוֹבבוּ בּארמוֹן המלך, הוֹציאוּ פּשעים נסתרים תכלית־הסתר לאוֹר השמש, הביאוּ למשפּט גם אנשים שנראוּ מקוֹדם נעלים על כּל חשד. אפילוּ בּת הכּוֹהן הגדוֹל (אוֹתה האשה, בּת שמעוֹן בּן בּוֹאִיתוֹס, שגם שמה מרימי) נמצאה שוּתפה בּסוֹד הקשר נגד הוֹרדוֹס; אחיה, בּני אביה ואמה, גילוּ את אשמתה, לאחר שהוֹעלוּ לסיגוּף. עתה פּקד הוֹרדוֹס את עווֹן האם על בּנה; מחק את שם בּנה מתוֹך הצוָאה, שבּה כּבר צוּין, כּאמוּר, כּיוֹרש אנטיפּטר לעתיד לבוֹא.

העד האחרוֹן והמכריע בּהוֹכחת מזימוֹת הפּשע של אנטיפּטר, היה אחד מעבדיו המשוּחררים, בּתילוֹס שמוֹ. על־ידוֹ נתגלה סם־מוות אחר, נוֹסף על הראשוֹן, שמסר בּידי פרוֹרא ואשתוֹ כּדי להשלים את פּעוּלת סם־המוות הראשוֹן, אם תהיה רפוּיה מדי… סם־מוות זה היה מוּרכּב רעל פּתנים וארס נחשים אחרים. העד המציא להוֹרדוֹס לא לבד את ההוֹכחה הזאת על כּוָנוֹת בּנוֹ לרצוֹח את אביו נפש; אף הביא לוֹ מכתבים שאנטיפּטר כּתבם, להעליל על יתר אחיו וּלסלקם. בּהתנכּלוּת זאת אמר אנטיפּטר לפגוֹע בּאחיו ארכלאוֹס וּפיליפּוּס, שני בּני הוֹרדוֹס, בּחוּרים בּעלי שאר־רוּח שהתחנכוּ אוֹתה שעה בּרוֹמא. הוּא חשש שמא יהיוּ לוֹ השנים למוֹקש בּעתיד לבוֹא ויסכּלוּ, חלילה, את תכניוֹתיו; לכן חיבּר בּמוֹ ידיו כּמה מכתבים מזוּיפים, חיבּרם בּשם כּתּבים רוֹמאים ידידי המלך (שלא ידעוּ עליהם ולא כלוּם), גם מצא עוֹזרים, שנאוֹתוּ לוֹ, תמוּרת שוֹחד, לכתוֹב בּעצמם מכתבים כאלה; וזוֹ לשוֹנם המשוּתפת של כּל האגרוֹת, של המזוּיפוֹת ושל המוּגזמוֹת: שני בּני־המלך דרכּם לדבּר סרה בּאביהם וּלהתאוֹנן בּפרהסיה על גוֹרל אלכּסנדר ואריסטוֹבּוּלוּס, גם התרגזוּ מאד על אשר אביהם מכריחם לשוּב ליהוּדה. ואמנם, הוֹרדוֹס קרא להם בּאוֹתם הימים, שיחזרוּ הבּיתה, והדבר הזה היה למוֹרת־רוּח דוקא – לאנטיפּטר.

אך הנה כּל פּשעיו הקטנים של אנטיפּטר נראוּ כּאין וּכאפס בּפני אשמתוֹ הגדוֹלה: מזימתוֹ לשלוֹח יד בּאביו הוּכחה ונתאַמתה בּעדוּתם

של כּל אלה שהוֹעלוּ לסיגוּף; והמכתבים אישרוּ ללא ספק כּי התקין עצמוֹ להיוֹת בּשניה רוֹצח־אחים.

החקירוֹת האלה נערכוּ בּימי שבתוֹ של אנטיפּטר בּרוֹמא,

ועד ששב משם עברוּ שבעה חדשים בּמלוֹאם; ואוּלם אף אחד מכּל אלה, שנסעוּ בּינתים מיהוּדה לרוֹמא, לא הוֹדיע לאנטיפּטר אף שמץ מן הכּשלוֹן הנוֹרא, שנחל בּינתים בּמוֹלדת. ראֵה מה גדוֹלה מידת השׂנאה הכּללית לאיש הזה! רוּחוֹת אֶחיו, שנרצחוּ בּעטיוֹ, כּאילוּ קמוּ לתחייה ושׂמוּ מסגר על פּיוֹת הכּל, אף של אלה שבּנסיבּוֹת אחרוֹת היוּ מהירים לגלוֹת את הדבר. כּוּלם החרישוּ.

ה. אַנטיפּטר שב ונאסר    🔗

בּיוֹם מן הימים הוֹדיע אנטיפּטר לבני־בּיתוֹ כּי ישוּב בּקרוֹב. מכתבוֹ נכתב מתוֹך התרוֹממוּת רוּח; גם תיאר בּוֹ את הכּבוֹד העצוּם, שהקיסר כּיבּדוֹ בּראיוֹן־הפּרידה. הוֹרדוֹס חשש, שמא יתגנב לאזני אנטיפּטר בּרגע האחרוֹן משהוּ על שאירע בּינתים; לכן השיב לוֹ מכתב־מרמה אף הוּא; כּתב לוֹ בּידידוּת מעוּשׂה, שישוּב כּכל המוּקדם; ואם ישׂכּיל

לחזוֹר מבּעוֹד זמן, יספּיק הוֹרדוֹס לבטל את התלוּנוֹת שהוּגשוּ נגד אם אנטיפּטר (וּלבירוּר הדברים האלה דרוּשה נוֹכחוּת אנטיפּטר). כּי גלוּת אמוֹ נוֹדעה לו, לאנטיפּטר, בּינתים (והוֹרדוֹס ידע, כּי אנטיפּטר שמע על הדבר). גם נוֹדע לוֹ מוֹת פרוֹרא מתוֹך מכתב שנשלח אליו בּשהוּתוֹ בּנמל טרנטוּם144. לאחר שנתבּשׂר הבּשׂוֹרה הרעה הראה אנטיפּטר את עצמוֹ כּלפי חוּץ כּמתאבּל אבל קשה על מיתת המת; והיוּ כּאלה ששיבּחוּהוּ על זאת שנפשוֹ היתה כּה קשוּרה בּנפש הדוֹד. אבל קרוֹב לודאי שהצטער אך על זאת, שעם מוֹת פרוֹרא לא יצא הרצח המתוּכּן אל הפּוֹעל; לא את הקרוֹב לוֹ קרבת־דם הספּיד, כּי אם – את האח־לפשע.

אך עוֹד בּהיוֹתוֹ בּעיר־נמל זוֹ בּאה בּוֹ אי־מנוּחה מסוּימת בּזכרוֹ את מזימוֹתיו, וּפחד שמא נמצא הארס. בּהגיעוֹ לקיליקיה קיבּל את מכתב אביו הנזכּר והחליט להחיש את נסיעתוֹ. כּשעלה שם ליבּשה, בּעיר קלנדריס145 בּקיליקיה (מוּל קפריסין146), היה מלא דאגה לגוֹרל אמוֹ, ולבּוֹ לא ניבּא לוֹ טוֹבוֹת. הנבוֹנים בּאנשי־חבוּרתוֹ גם יעצוּ אוֹתוֹ שלא יסגיר את עצמוֹ לאביו, כּל עוֹד לא השׂיג ידיעוֹת בּרוּרוֹת על שוּם מה גוֹרשה אמוֹ מחצר המלך. אך יתר חבריו לא היטיבוּ בּמידה זאת לראוֹת את הנוֹלד; בּטחוֹנוֹ של אנטיפּטר לא נראה להם חשוּב כּשיבתם המוּקדמת שלהם לארצם; לכן זירזוּהוּ שיחיש את נסיעתוֹ, וגם נימוּקיהם עמהם: אם יתמהמה, יניח לאביו פּתח־חשד וּלמלשיניו יתוַסף חוֹמר להיאחז בּוֹ; אם אמנם הצליח מישהוּ להעליל עליו, הרי לא בּא הדבר אלא מחמת היעדרוֹ ממקוֹם הפּעוּלה; ואוּלם בּמעמדוֹ של אנטיפּטר לא יזיד איש להתקוֹמם נגדוֹ. יהיה זה משגה חמוּר, להפקיר נכס בּטוּח בּשל חשש לא־מבוּסס ולמנוֹע את עצמוֹ, חלילה, מלהפּגש, כּכל הנמהר, עם אביו, להראוֹת לוֹ את נאמנוּתוֹ; הוּא, אנטיפּטר, חייב להזדרז וּלחזק את השלטוֹן, שיתמוֹטט אם הוֹרדוֹס ישׂא את העוֹל לבדוֹ.

אנטיפּטר נענה להסבּרוֹת אלה; מזלוֹ הרע היה בעוֹכריו. שוּב הפליג בּאניה ועלה ליבּשה בּנמל קיסריה.

ואוּלם עם שוּבוֹ למוֹלדת, מצא את עצמוֹ פּתאוֹם מבוֹדד לחלוּטין, וכל חשבּוֹנוֹתיו נתבּדוּ. כּל העוֹלם השתדלוּ שלא להפּגש אתוֹ;

לא נמצא מעז לגשת אליו וּלשׂוֹחח אתוֹ. שׂנוּא היה על הכּל מאז; ואוּלם רק עכשיו ניתנה רשוּת לגלוֹת את השׂנאה. היו גם רבּים, שפּחדוּ מפּני נקמת המלך, ולכן התרחקוּ ממנוּ. כּל העיר המתה משמוּעוֹת רעוֹת על גוֹרל אנטיפּטר בּעתיד. רק אחד לא ידע ולא כלוּם על מצבוֹ של אנטיפּטר לאמיתוֹ: הוּא אנטיפּטר עצמוֹ!

כּשנסע לרוֹמא, זכה לליווּי מזהיר, שלא נפל עוֹד בּחלקוֹ של בּן־מלך מקוֹדם; עתה, עם שוּבוֹ, זכה לקבּלת פּנים זעוּמה, שלא היתה דוּגמתה אף היא. התחיל מרגיש הרגשה, שהיתה עוֹד מעוּרפּלת, מה קרה בּינתים בּבּית בּימי ישיבתוֹ בּחוּץ. הליט את עצמוֹ בּיתר עוֹז בּאדרת נבלוּתוֹ.

לבּוֹ כּמעט מת בּקרבּוֹ מפּחד; אך כּלפּי חוּץ הראה פּנים יהירים, שחצניים.

לא היה עוֹד בּידוֹ לברוֹח, אף לא לסגת אחוֹרנית; הטבּעת סביבוֹ נסגרה, כּוּתר כּליל ואף בּרגע זה לא נמצא עדיין מי שיגלה את אזנוֹ ויוֹדיעהוּ בּבירוּר על כּל שקרה ונתגלה. המלך ציוה לשמוֹר על הסוֹד, והכּל שמרוּ עליו. לכן יכוֹל עוֹד אנטיפּטר להשלוֹת את עצמוֹ בּתקוה, אוּלי לא נגלה כּלוּם ממעשׂיו הרעים; וּמכּל מקוֹם יצליח, בּעזרת ערמתוֹ ורשעוֹ, לפזר וּלבטל כּל חשש וחשד שהוּא; שאם לא כן, אמנם, לא יציל עוֹד את נפשוֹ.

מזוּין בּמחשבוֹת אלה, כּבמגן, נכנס לארמוֹן המלך. בּהכּנסוֹ – והנהוּ יחידי; כּי השוֹמרים לא נתנוּ לידידיו לגשת: משבּאוּ אל לפני השער הראשוֹן דחוּם השוֹמרים בּחרפּה מעל פּניהם.

אוֹתה שעה שהה, בּמקרה, בּפנים הארמוֹן, אצל הוֹרדוֹס, הנציב הרוֹמאי של סוּריה, וַארוּס. והנה נכנס אנטיפּטר לחדר, מתאזר מלוֹא חוּצפּתוֹ וניגש אל אביו לחבּק אוֹתוֹ. אך הוֹרדוֹס הרים את ידיו, כּאוֹת סירוּב, הפנה את פּניו לצד וקרא בקוֹל רם:

„אכן זה יאוּת לרוֹצח אביו! לנשק אוֹתי רוֹצה מי שהעמיס על עצמוֹ אשמה כּזאת. אבוֹד תאבד, ראש מקוּלל שכּמוֹתך, ואל תגש אנה, אלא אם כּן תוֹכיח, כּי חף אתה מפּשע זה. אכין לך משפּט, אמציא לך שוֹפט; אכן, וארוּס הוֹפיע בּשעה כּשרה. לךְ־לךָ וּראה להצדיק את עצמך מחר. ארכּה זוֹ ניתנת לך מתנה מידי, שתשׂכּיל לזמוֹם מזימוֹת חדשוֹת!“

מרוֹב פּחד נשתתק אנטיפּטר; עזב את החדר בּלי להוֹציא הגה. אמוֹ ואשתוֹ נפגשוּ אתוֹ והוֹדיעוּהוּ על כּל מה שהעדים העידוּ בּוֹ. שמע והתאוֹשש ואסף את כּל כּוֹחוֹ לחשוֹב, כּיצד יתגוֹנן וילמד זכוּת על עצמוֹ.

ו. משפּט אנטיפּטר    🔗

למחרת היוֹם כּוֹנן המלך את המשפּט. חבר השוֹפטים – הקרוֹבים והנאמנים. גם לידידי אנטיפּטר קרא ואספם. יוֹשבי ראש קבע את עצמוֹ ואת וארוּס.

ראשית ניתן צו לקרוֹא לעדים. בּיניהם היוּ גם אילוּ ממשרתי אם אנטיפּטר שנתפשׂוּ זה לא כּבר והמציאוּ למשפּט מכתב, שנכתב בּידי אם אנטיפּטר ונוֹעד לבנהּ וזה הנוֹסח: „אבּא יוֹדע הכּל על הדברים ההם. השמר, איפוֹא, שלא תוֹפיע לפניו, כּל עוֹד לא הבטחת לך את עזרת הקיסר“.

יחד עם העדים ההם הביאוּ גם את אנטיפּטר לפני האסיפה. מיד נפל על פּניו, השתחוה לאביו וקרא: „אבּא, אני מחַלה את פּניך שלא תרשיעני מלכתחילה, הטה את אזנך בּחסד לדברי הצטדקוּתי; כּי תגמלני זאת, אוֹכיח לפניך כּי חף אני מכּל פשע“. ואוּלם הוֹרדוֹס נזף בּוֹ נזיפה קשה וקרא אליו: „שתוֹק!“

הוֹרדוֹס פּנה אל וארוּס ואמר: „ אני יוֹדע מראש, כּי גם אתה, וארוּס, כּמוֹתך כּכל שוֹפט בּעל מצפּוּן, תבוֹא לכלל מסקנה, כּי אנטיפּטר הוּא המנוּול בּבני־האדם. אך חוֹששני, שאהיה נבזה בּעיניך בּשל קוֹרוֹתי המרוֹת, ואוּלי תחרוֹץ את דיני ותגיד עלי, כּי נעשׂה לי את צדקי בּרדת מהלוּמוֹת הגוֹרל על ראשי, לאחר שנתתי חיים לבנים כּאלה. ואוּלם דוקא משוּם כּך רשאי אני לדרוֹש ולתבּוֹע רחמים – כּי הנה נהגתי בּמפלצת בּרחמי־אב שאין דוּגמתם. שני בּני מרימי נראוּ לי בּשעתם, והם עוֹדם צעירים מאד, ראוּיים לרשת את כּסא המלכוּת; לכן שלחתי אוֹתם לרוֹמא, לשם חינוּכם והכנתם, הקניתי להם חסדוֹ של הקיסר ועשׂיתים נוֹשׂא לקנאה כּללית, וכל יתר המלכים עינם צרה בּהם בּּשל כּבוֹדם זה. ואוּלם למדתי להבין כּי בּיקשוּ את נפשי, וּמסרתים לידי התליין. אך את גזר־דיני קיימתי בּיחוּד לטוֹבת אנטיפּטר וּלשם בּטחוֹנוֹ המיוּחד של אנטיפּטר, שיעדתי לוֹ את המלוּכה, ואף הוּא עוֹדוֹ בּצעירוּתוֹ.

„והנה החיה הרעה והמתוֹעבת הזאת, שפּינקתיה בּאוֹרך רוּחי וּפיטמתיה, יצאה בּפראוּתה נגדי. דוֹמה, כּי חיי היוּ לוֹ, לאנטיפּטר, ארוּכּים מדי; לא יכוֹל לשׂאת עוֹד, שאביו יוֹסיף שנים ויזקין בּשלוֹם. לא ראה לוֹ כּל אפשרוּת לסבוֹל וּלחכּוֹת עד שיהיה מלך בּדרך הטבע. לא, כּי אם אמר, על ידי רצח אביו, להגיע למטרתוֹ. ואמנם, צדק בּזה, שהתכּוֹנן למה שהתכּוֹנן; כּי אנכי האב אשר החזרתי אל חצרי את מי שהיה מגוֹרש מקוֹדם ואשר הרחקתי וסילקתי, לטוֹבתוֹ, בּני־מלכּה אמיתיים, ואשר בּחרתי בּוֹ להיוֹת יוֹרשי לאחר מוֹתי.

„והאם שני אלה, שהמתי אוֹתם, התעללוּ בּי בּאוֹתה מידה כּמוֹ אנטיפּטר? האם הוּכחה אשמתם הוֹכחה כּה ניצחת, כּפי שהתגלתה מזימתוֹ של זה? אך הרוֹצח, רוֹצח אביו, כּבר הרהיב עוֹז לפתוֹח פּיו אפילוּ בּאסיפה זוֹ; וּמוֹסיף, כּנראה, להשלוֹת את עצמוֹ בּתקוה, ששוּב יצליח לטשטש את האמת בּערמתוֹ. וארוּס, השמר! אני מכּיר את טיב החיה הרעה הזאת. אני רוֹאה כּבר בּשעה זוֹ, איך החוֹנף יחזר אחרינוּ לקנוֹת את אמוּננוּ; איך הוּא, הצבוּע, ינסה בּדמעוֹת מעוּשׂוֹת לסחוֹט מתוֹכנוּ רגש של רחמים. הוּא, אשר בּחיי אלכּסנדר הזהיר אוֹתי מפּניו ויעצני שלא אפקיר את חיי בּידי כּל שוֹמר־ראש מדוּמה; הוּא שהיתה לוֹ רשוּת מיוּחדת לגשת לחדר־משכּבי ונהג לשמוֹר על הסף, שלא יכּנס מישהוּ ללא רשוּת; הוּא אשר כּביכוֹל שמר על שנתי ודאג למנוּחתי; הוּא אשר ניחם אוֹתי בּהתאבּלי על נפשוֹת המוּמתים, ואשר חקר ודרש את יצר־לבּם של השנים בעוֹדם בּחיים: מגן היה לי וצינה, שריוֹן לגוּפי!

„וארוּס ידידי, כּי אֶזכּוֹר את פּני העבריין והמשקר הזה, לא אוּכל להבין מה נס עמד לי שנשארתי בּחיים; תמה אני תמיהה גדוֹלה, איך יכוֹלתי להמלט מפּחיו של רב־תחבּוּלוֹת זה!

„אמת הדבר: רוּח אחד, מן הרוּחוֹת הרעוֹת, גזר עלי כּי בּיתי יהיה לשממה ואלה שנוֹעדוּ להיוֹת לי הקרוֹבים בּיוֹתר, יהיוּ לי אוֹיבי־נפש; ואמנם, גוֹרלי הוּא האכזרי, אשר בּגללוֹ אשפּוֹך דמעוֹת ואקוֹנן קינוֹת על בּדידותי, אך אל־נא יחשוֹב אף אחד מאלה הצמאים לדמי, כּי הוּא יכוֹל לנוּס מזעמי; השׂג אשׂיגהוּ, ואף אם אהיה מוּכרח לדוּן לכף חוֹבה את כּל ילדי!“ – בּאמרוֹ זאת, הכריעוּ אוֹתוֹ רגשוֹתיו ונתן סימן לידידוֹ ניקוֹלאוּס, שיקרא את העדוּיוֹת וההוֹכחוֹת.

כּל אוֹתה שעה שדיבּר אביו נשאר אנטיפּטר בּמקוֹמוֹ, משתטח לרגלי הוֹרדוֹס ואינוֹ זז; אך עם סיוּם הדברים, הרים את ראשוֹ וקרא בּקוֹל רם:

„אתה, אבי, לימדת עלי זכוּת. איך יכוֹלתי להיוֹת רוֹצח־אבי, מי שהייתי תמיד, לפי עדוּתך אתה, שוֹמר־אבי. אתה חוֹשב את נאמנוּתי אליך כּמעשׂה־תעתוּעים והתחפּשׂוּת, אבל אם בּאמת אני כּה מחוּכּם וערוּם בּכל יתר הפּרטים, איך אפשר והייתי כּה אוילי ושוֹגה בּכּלל האחד הזה? האם לא אדע, כּי מי שיחוֹלל תוֹעבוֹת כּאלה, אפילוּ מפּני עיני בּני־האדם לא יוּכל להתחבּא, לא כּל שכּן מפּני השוֹפט בּשמים, שאין נסתר לפניו, הוּא הרוֹאה הכּל ונמצא בּכּל. והרי ידעתי אף ידעתי מה היה בּסוֹפם של שני אחי, אשר האלוֹהים הענישם עוֹנש מוות על רוֹע לבּם וכוָנתם!“

המשיך לדבּר ושאל: „האם היה דבר אוֹ חצי־דבר, שיסיתני בּך? סבוּר אתה, שהשאיפה להקדים ולזכּוֹת בּכּתר, המריצתני להתכּוֹנן למה שאתה חוֹשד בּי – אך, למעשׂה, הרי הייתי מלך. אוֹ שהשׂיאני הפּחד, פּן תשׂנאני בּיוֹם מן הימים ואחשוֹב לסַלק אוֹתך – אך הנה נהניתי דוקא מאהבתך! אוֹ שפּחדתי פּחד אחר הכּרוּך בּך? אבל בּזה, שהייתי המגן עליך, נעשׂיתי נוֹשׂא ליראה לאחרים! כּלוּם חסרתי כּסף וזהב (שאצטרך לגזוֹל ולרצוֹח)? הרי לא היה מי שניתן לוֹ לבזבּז אוֹצרוֹת ממש בּמידה גדוֹלה ממני! לוּ הייתי השפל בּאדם, לוּ היתה נפשי לא של ילוּד־אשה, כּי אם של חית־פּרא, לא־בּלוּמה, מן הנמנע שטוֹבוֹתיך, אבי, לא ישפּיעוּ אפילוּ על לב־לא־לב כּזה. כּי הרי, כּפי דבריך אתה, החזרתני לביתך, בּחרתני מיתר בּניך, מיניתני מלך בּעוֹדך בּחיים והשפּעת רוֹב טוֹבה עלי, עד שנעשׂיתי נוֹשׂא לקנאה“.

הגיע לסיוּם דבריו ואמר: „הזכר, אבי, כּי לא מרצוֹני יצאתי לנסיעה לרוֹמא. ידעתי אף ידעתי כּי אוֹיבים לי, אוֹיבים בּסתר, בּכל רחבי המלכוּת. הרי שנעשׂית, אבי, שלא בּמתכּוון, מכשילי־מאבּדי, משהכרחתני לצאת למרחקים ולתת בּזה לדוֹרשי־רעתי זמן מספּיק להלשין עלי בּהצלחה. אבל הנה שבתי, ואוּכל להתראוֹת עם המעלילים עלי – פּנים אל פּנים. הגעתי הנה בּשלוֹם; מי שקוֹראים לוֹ ‚רוֹצח־אביו' לא אוּנה לוֹ כּל רע, לא בּים ולא בּיבּשה. אמנם, עדוּתי זוֹ אינה נחשבת בּעיניך, אבי, ולא כלוּם; מנוּדה אני וּמוּחרם, ואוּלם בּתוֹרת מי שדינוֹ נחרץ הנני מחלה פּניך ומתחנן: אל־נא תתן אמוּנה בּעדוּיוֹת, שהסיגוּפים סחטוּ אוֹתן מנוֹתניהן; עשׂה אחרת, נסה את הכּלים האלה בּי, הגש את האש לגוּפי, תן למכשירי־העינוּיים וירטשוּ את בּשׂרי! אל־לכם לחוּס על גוּפוֹ של האיש המוּשחת, אף אם יוֹציא מפּיו אנקוֹת צער! אם בּאמת רוֹצח־אבי הנני, לא יאוּת כּי אוּצא למוּת, כּל עוֹד לא הוּעברוּ על גוּפי כּלי־הסיגוּפים והעינוּיים“.

המלים האלוּ חוֹללוּ תמוּרה בּלבּוֹת הנאספים. ממראה פּרצוּפוֹ של אנטיפּטר, אשר הדמעוֹת שינוּ את קויו כּליל, נרעשוּ האנשים וּמעיהם חמרמרוּ. אף אוֹיביו לא יכלוּ להבליג על רגש מעין זה. אפילו הוֹרדוֹס נדהמה רוּחוֹ, אם כּי השתדל להראוֹת פּנים כּאילוּ לא השפּיעוּ הדברים עליו אפילו בּמקצת. בּינתים פּתח ניקוֹלאוּס נאוּמוֹ, שהיה המשך לנאוּם המלך.

ניקוֹלאוּס התחיל לחזוֹר ולמנוֹת, בּדייקנוּת שאין לערער עליה, את כּל ההוֹכחוֹת לאשמת אנטיפּטר, וסיכּם את סיכּוּם העדוּיוֹת, הן של אלה שניתנוּ מרצוֹנם הטוֹב של העדים, והן של אלה שנתגלוּ אך בּעזרת עינוּי־גוּפם. לאחר זאת פּנה ישר אל אנטיפּטר ואמר אליו:

„אתה היית האיש שגילה את מזימוֹתיהם של אחיך, שאסף את החוֹמר להוֹכחת אשמתם, שהחיש את המשפּט אשר הביא לידי המתתם. ואמנם, אין אנוּ מוֹכיחים אוֹתך על זאת, ששׂנאת את שניהם שׂנאה יתירה; אך זאת אנוּ צריכים להדגיש מתוֹך תמיהה רבּה: השתדלת וגם זכית לחקוֹת אוֹתם ואת דרכּם המקוּלקלת וללכת בּעקבוֹתיהם ממש. מכּאן מתבּארת גם התנהגוּתך אז. לא טוֹבת אביך היתה לנגד עיניך, אלא התכּוונת קוֹדם כּל לאַבד אוֹתם. רדפת אוֹתם, בּשל רוֹע מעלליהם, וחפצת להיראוֹת כּאוֹהב אביך וּכדי להכין, בּמסווה האהבה הזאת, קשר קשה פּי כּמה, להתנקש בּוֹ. על מגמתך זוֹ מעידים מעשׂיך. כּשסילקת את אַחיך, הבאת הוֹכחה אך ורק לאשמתם הם, ואילוּ על יתר האנשים, שהיוּ אתם בּקשר, לא גילית ולא כלוּם. לכן בּרוּר כּשמש: בּראשונה עשׂית יד אחת אתם בּקשרם את הקשר נגד אביכם; וּבּבוֹאך לתבּוֹע אוֹתם לדין מחכמה עשׂית, כּי רצית להיוֹת היוֹרש היחיד של פּשעם הם ולאכוֹל, כּיאוּת לאיש כּמוֹתך, בּבת אחת את הפירוֹת של שני פּשעים.

„הוֹפעת בּפוּמבּי כּמקטרג על אַחיך. זכית לשבח, שהיית ראוּי לוֹ אלמלא היית למעשׂה רע מהם. כּי בּחשאי גם אתה בּיקשת את נפש אביך; שׂנאתך אל אַחיך נתעוֹררה לא משוּם שכּוָנוֹתיהם רצחניוֹת, שהרי היית שוּתף לקשר שלהם, אלא משוּם שזכוּתם לרשת את כּסא המלכוּת יתירה משלך. אתה – אחת היתה מגמתך: לצרף את אביך כּקרבּן לאַחיך שכּבר נפלוּ קרבּן; אמרת למהר וּלקדם את גילוּי־הסוד, שמא יוודע הדבר, שעדוּתך נגדם לא היתה כּי אם שקר; אמרת להביא את הנקמה, שאתה התחייבת בּה, על ראש אביך האוּמלל; התכּוֹננת לרצח־אב בּצוּרה שלא נשמע כּמוֹתה, שאין דוּגמה לה בּדברי הימים“.

וניקוֹלאוּס פנה אל וארוּס ואמר לוֹ:

„הסירה־נא מהוֹרדוֹס את סכּנת־התמיד האוֹרבת לוֹ בּביתוֹ; הכּרת את המפלצת הזאת, את האח שהתחפּשׂ כּמכבּד את אביו אך כּדי להשמיד את אֶחיו, את הבּן שהיתה לוֹ זכוּת הבּכוֹרה לכסא המלכוּת, ויוֹתר מכּוּלם שאף לטרוֹד את אביו מן העוֹלם. אתה היוֹדע, כּי אין פּשע נתעב מרצח־אב, שהוּא עבירה על עיקרי החוּקה האנוֹשית וחטא לחיים עצמם; המחשבה בּלבד, הרצוֹן להרוֹג את האב, נחשבת כּמעשׂה עצמוֹ; וּמי שלא יחרוֹץ כּאן דין־עוֹנש, יעליב את הטבע“.

לשם השלמת דבריו הוֹסיף ניקוֹלאוּס עליהם והביא את מה שגילתה אמוֹ של אנטיפּטר. הזכּיר את הזבחים ושאילת האוֹב, שנעשׂוּ כּדי להחיש סוֹפוֹ של המלך; לא עבר בּשתיקה על מעשׂי ההוֹללוּת, שבּהם השתתף אנטיפּטר, יחד עם נשי פרוֹרא, ואיך גדש את הסאה בּשכרוֹנוֹ וּבעגביו. עם סיוּם נאוּמוֹ חזר וקרא את כּל חוֹמר ההוֹכחוֹת, וידוּיי המסוּגפים ועדוּתם של העדים מרצוֹנם – בּסך הכּל תערוֹבת ססגוֹנית של הוֹדעוֹת, מהן דברים שנשקלוּ היטב מפּי אוֹמריהם, מהן גילוּיים שנפלטוּ מתוֹך חפּזוֹן, ודוקא סוּג זה של דברים חשיבוּתוֹ מכרעת.

עד הרגע הזה עוֹד היוּ כּאלה, שאמנם ידעוּ על פּשעי אנטיפּטר ועם זאת השתיקוּ את הדברים מחששם פּן ינקוֹם בּהם, אם יצא אף הפּעם זכּאי; ואוּלם גם הם הכּירוּ עתה כּי רגליו מעדוּ מגוֹדל הקטרוּג, לכן פּתח עכשיו את פּיו כּל מי שהיתה לוֹ סיבּה כּלשהי לשׂנוֹא אוֹתוֹ, וכל אלה גילוּ מה שהיה לגלוֹת. מקוֹדם שׂיחקה לוֹ לאנטיפּטר השעה, ועתה נפל בּידי אוֹיביו כּליל, ללא מציל.

לסוֹף פּקד וארוּס על אנטיפּטר שיצטדק, ואוּלם הוּא השיב אך משפּט אחד: „האלוֹהים עדי, כּי חף אני מכּל פּשע“.

ולא זז ממוֹשבוֹ על הרצפּה, ולא הוֹציא עוֹד מלה מפּיו. אז נתן וארוּס את הסם לאחד האסירים לשתוֹת. האיש מת בּוֹ בּמקוֹם.

וארוּס היתה לוֹ עוֹד שׂיחה חשאית עם הוֹרדוֹס, לפני ששלח לקיסר דין וחשבּוֹן בּכתב על מהלך המשפּט. למחרת היוֹם נסע וארוּס למקוֹמוֹ. הוֹרדוֹס שׂם את אנטיפּטר בּכבלים ושלח גם בּעצמוֹ שליחים אל הקיסר, להוֹדיעוֹ על האסוֹן שקרה לוֹ.

ז. אַנטיפּטר נלכּד בּפחוֹ הוּא    🔗

לאחר כּל אלה נתגלתה עוֹד מזימה של אנטיפּטר – להעליל על שלוֹמית. אחד מעבדי אנטיפילוֹס הנזכּר שב מרוֹמא וּבידוֹ מכתבים של אקמֵי, אחת הנשים המשרתוֹת אצל הקיסרית. בּין המכתבים – אגרת אל הוֹרדוֹס, כּתוּבה בּידי אקמי: היא מצאה בּאוֹסף אגרוֹת הקיסרית גם אגרוֹת אחדוֹת של שלוֹמית, והיא מרשה לעצמה לשלחן לוֹ, מפּאת רחשי הכּבוֹד שהיא רוֹחשת לוֹ. מכתבי שלוֹמית אלה, המדוּמים, היוּ מלאים חירוּפים וגידוּפים קשים על המלך; אנטיפּטר זייפם, מאל“ף עד תי”ו, ושיחד את אקמי בּכסף, שתשלחם להוֹרדוֹס. מעשׂהוּ של אנטיפּטר הוּכח על ידי שמצאוּ מכתב מאת אקמי אליו וזוֹ לשוֹן האגרת: „לפי רצוֹנך כּתבתי אל אביך וצירפתי למכתבי את האגרוֹת הידוּעוֹת. משיקרא אוֹתן, לא יחשׂוֹך עוֹד את אחוֹתוֹ, ואני בּטוּחה בּכך. לאחר שהענין יצליח, תיטיב לעשׂוֹת אם גם תמלא את הבטחתך שנתת לי“.

המלך קרא את המכתב הפּרטי הזה יחד עם המכתבים המזוּיפים, שיוּחסוּ לשלוֹמית. פּתאוֹם נתעוֹרר בּוֹ החשד: שמא גם אוֹתם המכתבים, שעל פּיהם נדוֹן אלכּסנדר למיתה, לא היוּ אמת כּי אם זיוּף. כּמעט נשתגע מרוֹב כּעס, משהעלה על דעתוֹ, כּי עוֹד מעט ואנטיפּטר היה עוֹשׂה אוֹתוֹ גם רוֹצח אחוֹתוֹ. ואמנם אמר המלך להביא ללא שהוּת יתירה את אנטיפּטר על ענשוֹ בּשל כּל עווֹנוֹתיו – אלא שפּתאוֹם חלה הוּא עצמוֹ מחלה קשה.

בחָליוֹ זה דאג קוֹדם כּל לכך, שיוֹדיעוּ מיד לקיסר גם על התחבּוּלה של אקמי ועל הנסיוֹן להתנקש בּחיי שלוֹמית. לאחר זאת דרש, שיביאוּ לוֹ את צוָאתוֹ ושינה את הנוֹסח. כּיוֹרשוֹ מינה את אנטיפּס, וּפסח על ארכלאוּס וּפיליפּוּס, שהיוּ גדוֹלים ממנוּ בּשנים, ואוּלם, כּמסוּפּר,

הלשין אנטיפּטר בּשעתוֹ עליהם. לקיסר הנחיל, מלבד כּסף מזוּמן, גם מתנוֹת ששוין אלף כּכּר; כּן יעד מתנוֹת נוֹספוֹת, ששוין חמש מאוֹת כּכּר, לקיסרית ולילדיה, ולידידים ולמשוּחררים. ולאנשים רבּים אחרים נתן חלק בּירוּשה: מהם שהניח להם קרקעוֹת, מהם שהעניק להם כּסף לא מעט. ואוּלם את תשוּרוֹת־הכּבוֹד המפוֹארוֹת בּיוֹתר הוֹריש לאחוֹתוֹ שלוֹמית.

בּדרך זוֹ תיקן הוֹרדוֹס את צוָאתוֹ. בּינתים גברה מחלתוֹ. תלאוֹת השׂיבה ויגוֹן לבּוֹ המרוּבה הוֹסיפוּ עליה. היה אז כּמעט בּן שבעים שנה. צער הבּנים עכר את נפשוֹ; וגם בּאוֹתם הימים, בּהם היה עוֹד חזק בּגוּפוֹ, לא ידע שׂמחה מהי. ואוּלם מחלתוֹ גברה בּיוֹתר משוּם שאנטיפּטר עוֹד היה בּחיים. הוֹרדוֹס לא רצה להרוֹג אוֹתוֹ כּלאחר יד, ודחה את מילוּי פסק־הדין לשעת כּוֹשר כּשיחלים מחליוֹ.

ח. מחלת הוֹרדוֹס    🔗

אך מחלת הוֹרדוֹס הלכה וקשתה. היה רוֹשם, שהאלוֹהים אמר ליסרוֹ על אכזריוּתוֹ. קדחת־סתר אכלה את כּוֹחוֹ; אך בּעוֹר גוּפוֹ לא ניכּר עוֹצם החוֹם ששׂרף את מעיו. יתר על כּן, אחזוֹ בּוּלמוֹס־תמיד, מה שהכריח אוֹתוֹ שלא להפסיק אכילתוֹ אפילוּ לרגע אחד. קרביו לקוּ בּמוּרסוֹת; חש כּאבים עצוּמים; רגליו התנפּחוּ מנוֹזל רירי שנוֹצר בּתוֹכן ושנראה מבּעד לעוֹר. אוֹתוֹ הפּגע פּגע גם בּבטנוֹ שנרקבה, מלמטה לטבּוּר, וּברקב הזה גדלוּ תוֹלעים… משהרים את עצמוֹ מעל משכּבוֹ, נשם אך בּכבדוּת; וקשה להגיד מה גרם לו יתר כּאב וסבל: אם עקת לבּוֹ, או הריח הרע של נשימתוֹ. פּרט לכל אלה התענה גוּפוֹ מרוֹב כּיווּצים.

אנשי אלוֹהים וּנביאים וחוֹזי עתידוֹת הבּיעוּ ואמרוּ: הנה האלוֹהים העניש את המלך על חטאיו. אך הוֹרדוֹס, אף שעינוּייו קשים היוּ מנשׂוֹא, הוֹסיף לקווֹת, כּי ישוּב לאיתנוֹ. שאל את פּי הרוֹפאים, וּבלע,

בּלי לאוּת, את התרוּפוֹת השוֹנוֹת. ציוה להעביר אוֹתו אל מעבר לירדן והשתמש בּמי המעינוֹת החמים של קלירוֹהי147 המצוּינים, מלבד יתר סגוּלוֹתיהם המרפּאוֹת, גם בּמה שהם יפים לשתייה (מימיהם, אגב, משתפּכים לים המלח148). בּמקוֹם הזה נראה לרוֹפאים כּמוֹעיל בּיוֹתר להוֹסיף לחמם אוֹתוֹ, לכן הוּשׂם בּאמבּטיה שנמלאה שמן חם, אך מעוֹצם החוֹם התעלף, והנה פּתאוֹם נראה הדבר כּי שעת מוֹתוֹ הגיעה. המשרתים פּרצוּ בּצעקה וקוֹלם החזירוֹ להכּרתוֹ; אך מאוֹתוֹ רגע נתיאש מכּל תקוה להחלים. בּאוֹתוֹ מעמד עוֹד הוֹציא פּקוּדה לשלם לכל חייליו חמישים אדרכּמוֹנים149 לגוּלגוֹלת; וכן יעד לקצינים שלהם ולידידיו תשוּרוֹת יקרוֹת.

בּדרכּוֹ משם, כּשהגיעוּ ליריחוֹ, תקפתוּ מחלת המרה השחוֹרה. ראה את מוֹתוֹ בּעינים פּקוּחוֹת וּכאילוּ נטרפה דעתוֹ עליו.

ט. המתת הבּן וּמיתת האב    🔗

בּינתים נתקבּל מכתב מרוֹמא, מאת שליחי הוֹרדוֹס אל הקיסר, שהוֹדיעוּ להוֹרדוֹס כּי הקיסר נמלא חימה והרג מיד את אקמי, שוּתפתוֹ של אנטיפּטר בּמזימוֹתיו. וּלענין אנטיפּטר, חיוה הקיסר, לפי דברי השליחים, את דעתוֹ בּנוֹסח זה: הוֹרדוֹס רשאי להחליט דרך חירוּת, גם בּתוֹר מלך וגם בּתוֹר אב, אם יסתפּק בּגזירת גלוּת אוֹ יחרוֹץ פּסק דין של מיתה.

המכתב הזה היה לוֹ להוֹרדוֹס כּבשׂוֹרה: אקמי הוּמתה, ולוֹ ניתנה הרשוּת לעשׂוֹת בּבנו לפי ראוּת עיניו. הדבר החזיר לו לרגע מקצת כּוֹחוֹתיו, ואוּלם כּעבוֹר זמן מוּעט חזרוּ אליו המכאוֹבים בּיתר עוֹז.

יחד עם הכּאב עינה אוֹתו הרעב. בּיקש, איפוֹא, ממשרתוֹ שיגיש לוֹ תפּוּח וסכּין; רגיל היה מעוֹדוֹ לקלף בּעצמוֹ את הפּירוֹת ולחתוֹך אוֹתם בּידיו הוּא חתיכוֹת חתיכוֹת וכך לאכלם. אך משקיבּל עתה את הסכּין לידיו, הבּיט אנה ואנה וחשב לטרוֹף את נפשוֹ בּכפּוֹ. ואמנם כּמעט שהצליח לבצע את הדבר, לוּלא בּן־דוֹדוֹ אחיאב (שהיה אוֹתה שעה בּחדרוֹ) שהרגיש בּכוָנתוֹ וּמיחה בּידוֹ מבּעוֹד מוֹעד. אחיאב פּרץ בּצעקה גדוֹלה. קוֹל היללוֹת התפּשט

בּארמוֹן, והתנשׂאה המוּלה רבּה, כּאילוּ מת המלך בּאמת.

גם אנטיפּטר שמע את קוֹל השאוֹן ולא חשב אלא שהמלך שבק חייו לכל חי. רוּחוֹ שב ונתעוֹדד, וּבדמיוֹנוֹ ראה את עצמוֹ מחוּצה לכתלי בּית־הסוֹהר, כּשהוּא מחזיק, ללא מעצוֹרים, בּשלטוֹן ללא מצרים על הממלכה כּוּלה. פּנה, איפוֹא, אל שׂר בּית האסוּרים ונשׂא ונתן עמוֹ בּענין

שחרוּרוֹ. הבטיח לוֹ, לשוֹמר עליו, הבטחוֹת עצוּמוֹת, מהן שתתקיימנה בּעתיד, מהן שתמלאנה מיד, עם הגיעוֹ ישר אל מטרתוֹ הסוֹפית. אך הפּקיד אטם את אזנוֹ מפּני כּל הבּקשוֹת; יתר על כּן, הלך אצל המלך וגלה את אזנוֹ על הצעת אנטיפּטר ונסיוֹנוֹתיו לפתוֹתוֹ.

המלך עמד ממילא לסיים את פּרשת בּנוֹ בּרעה. מששמע את דברי שׂר בּית הסוֹהר, הרים את קוֹלוֹ וצעק צעקה גדוֹלה, גם הכּה על ראשוֹ, אם כּי כּבר הגיע לקצה גבוּל החיים. נסמך על מרפּקוֹ, פּקד על שוֹמר ראשוֹ להרוֹג את אנטיפּטר מיד וּללא שהוּת ולטמוֹן את הגויה בּהירקָניה, ללא כּבוֹד כּלשהוּ של קבוּרה.

אחרי כן נתעוֹרר הוֹרדוֹס ושוּב שינה את צוָאתוֹ; כּי נמלך בּדעתוֹ וחזר בּוֹ מהחלטוֹתיו הקוֹדמוֹת. לפני זמן מוּעט אמר למנוֹת את אנטיפּס מלך אחריו; ועכשיו צימצם את תחוּם כּבוֹדוֹ ושלטוֹנוֹ של זה ויעד לוֹ אך דרגת טטררכוֹס, שישלוֹט על הגליל ועל עבר־הירדן. ואילוּ את המלוּכה אמר למסוֹר לידי ארכלאוּס. אחי ארכלאוּס, אחיו מצד האב והאם גם יחד, פיליפּוּס, נוֹעד להיות טטררכוֹס אף הוּא, וּמחוֹזוֹתיו – הגוֹלן והאַרגוֹב

והבּשן וּפניאס. לאחוֹתוֹ שלוֹמית הנחיל את הערים יבנה, אשדוֹד וּפַצָאֵלִיס150, וגם סכוּם של חמש־מאוֹת אלף מטבּעוֹת כּסף. ליתר בּני בּיתוֹ השאיר גם הענקוֹת וגם מקוֹרוֹת להכנסוֹת־קבע, ודאג לכל אחד ואחד מהם דאגה שלמה וּמספּקת. על שם הקיסר פּקד להעביר עשׂרה מיליוֹנים151 מטבּעוֹת כּסף, וכן כּלי זהב וּכלי כּסף וּבגדי־פּאר יקרים בּיוֹתר; לקיסרית וּלמספּר אנשים נוֹספים – בּיחד חמישה מיליוֹנים.

אחר הדברים האלה – זה היה חמישה ימים להמתת אנטיפּטר – מת הוֹרדוֹס עצמוֹ. מאז מוֹת אנטיגוֹנוּס (אשר אך עם סילוּקוֹ זכה הוֹרדוֹס, למעשׂה, למלכוּת) – עברוּ שלוֹשים וארבּע שנה ואילוּ מאז מינוּהוּ הרוֹמאים למלך – שלוֹשים ושבע.

י. סוף דבר    🔗

המהרהר על הוֹרדוֹס ואפיוֹ, מתמלא תמיהה ואינוֹ יכוֹל שלא להגיד, כּי ההוּא פּעלוּ בּקרבּוֹ תכוּנוֹת שוֹנוֹת, הסוֹתרוֹת אלוּ את

אלוּ. כּי נזכּוֹר נדיבוּת־לבּוֹ, החסדים הרבּים שגמל לאנשים ולארצוֹת, לא ימצא – אף בּין אלה שאינם רוֹחשים לוֹ כּבוֹד – מי שלא יגיע לכלל המסקנה: הוֹרדוֹס היה מטבעוֹ איש אציל־הנפש. ואוּלם כּי נשׂים עין לענשים שהטיל, לעוול הגלוּי שעשׂה לאנשים כּה מרוּבּים, גם לנתינים סתם גם לקרוֹבים לוֹ קרבת דם יתירה, ונוֹסיף על אלה את זכר חוּמרת־דינוֹ וּמידתוֹ שלא לסלוֹח – ייראה לנוּ אכזרי אף מחיה רעה, שאין בּוֹ כּל שיוּר של מתינוּת, שהיא תפארת בּני האדם. מכּאן הדעה הכּללית והרוֹוחת: הוֹרדוֹס היה עצמוֹ בּעל דוּ־פּרצוּפים, וּכאילוּ שרוּי כּל ימיו בּריב קשה – עם עצמוֹ.

כּשלעצמי איני סבוּר כּסברת השוֹפטים האלה. לדעתי מתבּארוֹת שתי התכוּנוֹת המתנגדוֹת שלוֹ על־ידי יצר אחד־יחיד ששלט בּוֹ וּמילא כּל חדרי לבּוֹ: שאיפתוֹ לכבוֹד. הוֹרדוֹס היה כּפוּף לחוּלשה זוֹ לחלוּטין. בּשל יצרוֹ זה, יצר הכּבוֹד, התעלה לדרגת מיטיב לכּלל, רם־הנפש, כּל אימת שיכוֹל היה לקווֹת שיזכּה לשבח אוֹ לפאר שמוֹ בּעתיד, בּפי הבּאים אחריו. משוּם כּך נסתבּך בּהוֹצאוֹת גדוֹלוֹת, שעלוּ על אשר השׂיגה ידוֹ, וזה מה שהכריחוֹ לשלוֹט בּכיפּה על נתיניו. מכּיון שהעניק מאוֹצרוֹתיו בּשפע לאלה, שלא היה חייב להטוֹת להם חסד, היה נאלץ להכבּיד אכפּוֹ על החייבים לוֹ תשלוּמי מסים ולסחוֹט את הכּסף הזה בּחוּמרה יתירה. ידע, כּי העם נטה למרוֹד בּשל המסים הכּבדים שהטיל עליו, אבל לא מצא לנכוֹן לתקן את המעוּות, מחשש שמא יתמעטוּ הכנסוֹתיו. לכן היו לוֹ רגשי האיבה שרחשוּ לוֹ בּני עמוֹ כּאמתלה להוֹציא מהם סכוּמים נוֹספים.

בּאוֹתוֹ דרך ממש התנהג עם בּני בּיתוֹ. מי שהפליט אף מלה חפשית אחת ולא הראה את עצמוֹ עבדוֹ הנאמן לוֹ מתוֹך אמוּנה עיורת – לא נשׂא עוֹד פּניו. וּמשנעשׂה מישהוּ חשוּד לפניו בּכוָנוֹת רעוֹת נגד השלטוֹן –

לא ידע עוֹד התאַפּקוּת ולא עצירה בּרוּחוֹ: נקט בּחוּמרת־דין, ללא המתקה, בּקרוֹבי־דם וּבידידי־נפש גם יחד, כּאילוּ לא היוּ אלה כּי אם אוֹיבים ושׂוּמה עליו להתנקם בּהם. אך כּל העווֹנוֹת האלה הביא על ראשוֹ מאוֹתה הסיבּה בּלבד: שרצה שלא יהיה מכוּבּד זוּלתוֹ.

הוֹרדוֹס – אדם שהתעלל בּאכזריוּת בּסביבתוֹ כּוּלה, ללא הפליה. עבד נרצע היה לזעמוֹ הוּא, שליט־יחיד על מידת הצדק, הקוֹבע פּני־צדק מה הם. ואוּלם המזל האיר לוֹ פּנים בּמידה שאוּלי לא ישׂחק לבן־אדם אחר. הוֹרדוֹס נוֹלד בּמשפּחה אזרחית ועלה לגדוּלת מלכוּת; אלפי סכּנוֹת ארבוּ לוֹ, והוּא סיכּל את כּוּלן; אף הגיע בּשלוֹם לזקנה ושׂיבה. הוּא עצמוֹ, אמנם, חשב את עצמוֹ ילד־טיפּוּחים של האוֹשר גם בּחייו הפּנימיים, בּסיוּם סכסוּך־הבּית וריב־הבּנים, לאחר שהשׂכּיל בּעוֹד מוֹעד להכניע את אלה, שלא חשבם אלא אוֹיבי־נפשוֹ. בּרם, בּזה דוקא, דוֹמני, לא היה כּי אם האוּמלל בּאדם.


 

הָאַחֲרִית    🔗

א. מיתת הוֹרדוֹס    🔗

כּשמחלת הוֹרדוֹס הלכה והחמירה, וחוּלשת הזקנה ורפיוֹן הרצוֹן קפצוּ עליו כּאחת – התעוֹרר מרד בּקרב העם. היוּ אז בּירוּשלים שני סוֹפרים, שיצא להם שם בּין כּל היהוּדים בּדעת התוֹרה – יהוּדה בּן צפירא וּמתתיהוּ בּן מַרגלָא. רבּוּ תלמידיהם, מבּין בּני־הנעוּרים, שקיבּלוּ לקח מפּיהם. מששמעוּ שני המוֹרים, כּי מכאוֹבי המלך וּמחלתוֹ גברוּ, הפליטוּ

מלה בּאזני תלמידיהם: הגיעה שעת־הכּוֹשר לתבּוֹע עלבּוֹן האלוֹהים ולהרוֹס את הפּסילים שהוּקמוּ שלא כּחוּקי התוֹרה. המלך קבע מעל לשער בּית־המקדש דמוּת נשר גדוֹל עשׂוּי זהב, והחכמים תבעוּ להסירוֹ. אמרו: גם אם יש סכּנה בּדבר, טוֹב למוּת על קידוּש התוֹרה.

אוֹתה שעה נתפּשטה השמוּעה: המלך גוֹסס. הבּחוּרים, ששמעוּ את דברי מוֹריהם, ניגשוּ לדבר בּיתר עוֹז. לאוֹר היוֹם וּבשעה שהרבּה אנשים שוֹטטוּ מסביב לבית־המקדש, עלוּ על הגג, הוֹרידוּ את עצמם משם בּחבלים חזקים וניתצוּ את נשר הזהב בּגרזיניהם. המעשׂה נוֹדע מיד לראש צבא המלך, והוּא חש למקוֹם וכוֹח ניכּר של חיילים עמוֹ. תפשׂ כּארבּעים בּחוּרים והביאם לפני המלך. שאל אוֹתם הוֹרדוֹס, „אתם שהעזתם לנתץ את נשר הזהב?“ הוֹדוּ בּדבר. חזר ושאל: „וּמי ציוה אתכם לעשׂוֹת זאת?“ ענו ואמרו: „תוֹרת האבוֹת“. חזר ושאל אוֹתם: „מדוּע אתם שׂמחים כּל כּך, הרי צפוּי לכם עוֹנש מוות?“ השיבוּ: „נזכּה בּאוֹשר גדוֹל יוֹתר לאחר פּטירתנוּ“. – ואמנם הוּצא פּסק־דין, והפּעילים בּאוֹתוֹ מעשׂה, וּבכללם שני החכמים, נשׂרפוּ חיים; שאר הנאסרים נמסרוּ לעוֹשׂי רצוֹן המלך והוּמתוּ.

* * *

כּשהתיאש הוֹרדוֹס מלקוּם עוֹד מערשׂ דוי – אוֹתה שעה נמצא בּיריחוֹ – התחיל לעשׂוֹת נבלה: אסף את האנשים הנכבּדים בּיוֹתר שבּכל ארץ יהוּדה וסגר אוֹתם בּתוֹך המקוֹם הנקרא היפּוֹדרוֹמוֹס152. קרא לפניו את אחוֹתוֹ שלוֹמית ואת בּעלה אלכּסא ואמר להם: „אני יוֹדע, כּי היהוּדים עתידים לחוֹג את מוֹתי כּיוֹם חג ושׂמחה, לכן אדאג שיספּידוּני ויערכוּ לי קבוּרת מלך – אם רק תרצוּ לעשׂוֹת כּמצוָתי. בּרגע שאגוע, המיתוּ מיד אנשי־שם אלה בּידי חיילים שיקיפוּ אוֹתם, ונמצא כּל ארץ יהוּדה וכל בּית אב מבכּים אוֹתי למרוֹת רצוֹנם“.

אך משמת המלך ולא נוֹדע עדיין דבר־מוֹתוֹ לצבא, יצאה שלוֹמית עם אישהּ, וּפקדה על השוֹמרים שישלחוּ מיד את הנאשמים איש איש לביתוֹ; אמרה, כּי המלך חזר בּוֹ מדעתוֹ הקוֹדמת, ונוֹתן להם לשוּב למקוֹמוֹתיהם. רק לאחר צאת האנשים האלוּ, גלוּ את אזני החיילים על מה שקרה. כּינסוּ אוֹתם ואת העם בּאמפיתיאטרוֹן של יריחוֹ. לפניהם קם לדבּר תלמַי, שהמלך הפקיד בּידוֹ את חוֹתמתוֹ. הוּא בּירך את זכר המלך ודיבּר על לב העם. קרא מכתב מאת המלך, שנוֹעד לחיילים, וּבוֹ בּקשתוֹ האחרוֹנה: שישמרוּ אמוּנים ליוֹרשוֹ. לאחר קריאת המכתב הסיר תלמי את חוֹתם המלך מאת צוָאתוֹ וּקראהּ בּאזני העם.

מיד הריעוּ האנשים לכבוֹד ארכלאוּס. החיילים והעם עברוּ לפניו בּסך, נשבּעוּ לוֹ שבוּעת אמוּנים והתפּללוּ אל האלוֹהים כּי יטה חסד לבן־המלך. לאחר הדברים האלה עסקוּ בּקבוּרת הוֹרדוֹס. ארכלאוּס לא הזניח אף דבר העשׂוּ לפאר את הלוָיה. כּל תכשיטי בּית־המלך הוּצגוּ בּשעת הטקס. מיטתוֹ היתה כּוּלה זהב, משוּבּצת אבנים טוֹבוֹת; השׂמיכה – תוֹלעת השָני; עליה גויית המלך, מכוּסה ארגמן, עטרתוֹ על ראשוֹ וּבימינוֹ השרביט. מסביב לארוֹן הלכוּ הבּנים והקרוֹבים; אחריהם צעדוּ נוֹשׂאי כּליו וּגדוּדי

החיילים הזרים: תראקים, גרמנים, גָלים – כּוּלם מצוּידים כּיוֹצאי מלחמה. יתר הצבא צעד בּראש, יחד עם הקצינים והמצבּיאים, כּוּלם על נשקם; ונוֹספוּ עליהם חמש מאוֹת עבדים ועבדים משוּחררים, נוֹשׂאי קטוֹרת. הגוייה הוּעברה עד למבצר הרוֹדיוֹן ושם נטמנה, כּפי צו המלך.

וּבזה נגמרה פּרשת הוֹרדוֹס.

ב. אלכּסנדר הכּוֹזב    🔗

לאחר חלוּקת המלכוּת בּין בּני הוֹרדוֹס, שאוּשרה מטעם

הקיסר, קם איש יהוּדי, שחוּנך בּעיר צידוֹן אצל משוּחרר רוֹמאי, וטען כּי הוּא מזרע המלך; ואמנם דמה מאד לאלכּסנדר, בּן הוֹרדוֹס וּמרימי, שהוּמת על־פּי צו אביו, וכל אלה שראוּ אוֹתוֹ הוֹדוּ בּדמיוֹנוֹ. האיש השתמש בּכך ואמר לזכּוֹת בּשלטוֹן. שוּתפוֹ היה אחד בּן־עמוֹ, מנוּסה בּמזימוֹת הרגילוֹת בּחצרוֹת־מלכים, בּן־בּליעל וּמוּכשר מאד לחוֹלל מהוּמוֹת; הלה נעשׂה מוֹרהוּ של הצעיר, מוֹרהוּ־למרמה, והסית אוֹתוֹ להתחפּשׂ כּאלכּסנדר בּן הוֹרדוֹס, אשר כּאילוּ הוּחבּא על־ידי אלה שנשלחוּ להמיתוֹ; והתליינים (כּך לימדהוּ לספּר) הרגוּ שני אנשים אחרים תחת שני האחים, להטעוֹת את עדי־הראִיה של מעשׂה־ההרג, ואילוּ אוֹתוֹ ואת אחיו אריסטוֹבּוּלוּס הניחוּ בּחיים.

כּך נעשׂה האיש גדוֹל בעיניו הוּא ולא פּסק מרמוֹת את זוּלתוֹ, יהיה אשר יהיה. הגיע לכרתים153. כּל יהוּדי האי, שבּא אתם בּדברים, נתנוּ בּוֹ אֵמוּן מלא. הם גם מסרוּ לוֹ כּסף רב, וּבעזרתם הפליג לאי מלוֹס154. שם השׂכּיל לקבּץ הרבּה יוֹתר, כּי תוֹמכיו חשבוּהוּ בּן־המלך והשלוּ את עצמם בּתקוה, שיחזיר לידיו את מלכוּת אביו וייטיב לאלה שהיטיבוּ לוֹ.

משם נשׂא את עיניו לרוֹמא. חסידיו ליווּ אוֹתוֹ בּדרכּוֹ. בּנמל דיקַיאַרְכִיה155 עלה ליבּשת איטליה. גם בּמקוֹם הזה שׂיחקה לוֹ השעה: יהוּדי העיר נתפּשׂוּ למרמתוֹ. האנשים נצטרפוּ אליו בּהמוֹנים, כּאילוּ כּבר זכה בּמלכוּת. בּיחוּד נלווּ אליו אלה, אשר הטוּ בּשעתם חסד להוֹרדוֹס ונקשרוּ בּמלך הנפטר קשרי אוֹרח וּמארח. ועל שוּם מה זכוּ דבריו להתקבּל בּרצוֹן? על שוּם הדמיוֹן החיצוֹני שבּין תוֹאר האיש לבין תוֹאר המת, שבּא לאשר את דבריו. אפילוּ את אלה, שהכּירוּ את אלכּסנדר פּנים אל פּנים, הצליח לפתוֹת שיכּירוּ בּוֹ ולא יחשבוּהוּ אחר; וּמכּיון שהאנשים האלה נעשׂוּ עדים מוּשבּעים לאמיתוּת דבריו, האמינוּ בּוֹ גם אלה, שלא הכּירוּ את בּן־המלך המת.

שֵמע האיש רץ לפניו והגיע לאזני אנשי רוֹמא. כּל הקהילה היהוּדית של העיר יצאה לקראתוֹ. העוּבדה, שניצל שלא כּצפוּי מן המוות, נראתה להם אצבּע אלוֹהים. בּשׂמחה יתירה קיבּלוּהוּ, בּשל יחשׂ האיש מצד האם, בּכל רחוֹב שנגלה לעם מעל למרכּבתוֹ; לבוּש היה בּגדי מלכוּת, כּי מאכסניו סיפּקוּ לוֹ כּל האמצעים הדרוּשים לכך. המוֹני העם סבבוּהוּ וּבירכוּהוּ לשלוֹם, גם לא מנעוּ ממנוּ אף שמץ מקבּלת־פּנים חגיגית, כּראוּי לאיש שמילט את נפשוֹ לאחר שכּבר אפסה כּל תקוה לחייו. הידיעה הגיעה גם לאזני הקיסר. אך הקיסר פּיקפּק בּאמיתוּת הדבר. לא יכוֹל היה לתאר לעצמוֹ שהוֹרדוֹס נתן להטעוֹת את עצמוֹ בּענין כּה חשוּב לוֹ וכה נוֹגע לוֹ. כּדי להתיר את ספיקוֹתיו פּקד הקיסר על אחד מעבדיו המשוּחררים, קלדוּס שמוֹ, מי שהיה בּזמנוֹ מכּרם הטוֹב של שני בּני־המלך, שיביא לפניו את אלכּסנדר זה, וישׂים עינוֹ בּוֹ. הלה נשמע לפקוּדוֹת הקיסר, אך גם הוּא לא ידע להבחין בּדבר. ואוּלם הקיסר עצמוֹ לא נתן למרמה שתגנוֹב את דעתוֹ. אמנם, הבּחוּר דוֹמה מאד לאלכּסנדר, אבל לא עד כּדי כך, שיכוֹל היה להטעוֹת את המצוּינים בּכוֹח הבחנה יתירה. כּי אלכּסנדר המדוּמה ניכּר בּוֹ, כּי לפנים עבד עבוֹדת־כּפּיים קשה; וּבגוּפוֹ לא נראתה כּלל אוֹתה העדינוּת, שהיא פרי היחשׂ והפּינוּק המלכוּתי; עוֹרוֹ היה קשה וסדוּק.

הקיסר נוֹכח, איפוֹא, לדעת, כּי הוּסכּם כּאן בין מוֹרה־למרמה לבין תלמיד־למרמה מה שיגידוּ, וּשניהם כּאחד יאמרוּ דברי שקר נוֹעזים ולא יפּוֹל האחד ממשנהוּ. לכן שאל מפי האח המדוּמה לשלוֹמוֹ של אריסטוֹבּוּלוּס, אשר, לפי דבריו, נמלט גם הוּא בּאוֹתה הדרך, ולמה לא יצא אף זה לתבּוֹע את זכוּתוֹ, כּפי שיאוּת לבן־מלך. הבּחוּר השיב: „אריסטוֹבּוּלוּס נשאר בּאי קפריסין מפּחדוֹ מפּני סכּנוֹת הנסיעה בּים; כּדי שיחיה, לפּחוֹת, אחד מבּני־מרימי, אם תארע לי תקלה, וירפּה את ידי אוֹיבינוּ“. הבּחוּר אך גמר את דבריו, וּמלווהוּ, מחוֹלל כּל המזימה, אישר את דבריו מלה בּמלה.

עתה ציוה הקיסר על העלם, שיגש אליו לבדוֹ, ואמר לוֹ עין בּעין: „אם לא תוֹסיף לרמוֹת אוֹתי תבוֹא על שׂכרך, ואחוֹן אוֹתך ולא תמוּת. אך הגד לי גלוּיוֹת, מי אתה וּמי הוּא שסיבּב אוֹתך לתוֹך תכנית נוֹעזת זוֹ. כּי נתת ידיך לדבר קשה ורע ולא אוּכל להאמין, שצעיר כּמוֹתך הגה את הדברים בּעצמוֹ“.

לא נוֹתר לוֹ, לאלכּסנדר המדוּמה, כּי אם להתוודוֹת; גילה איפוֹא לקיסר את המזימה לכל פּרטיה וגם את מי שיזם אוֹתה. הקיסר לא רצה לחזוֹר בּוֹ מהבטחתוֹ, שנתן לאלכּסנדר המדוּמה ודן אוֹתוֹ, שמצאוֹ בּעל

גוּף חזק וכשר, לעבוֹדה קשה, להיוֹת בּין נוֹשׂאי המשוֹט בּאניה ולעבוֹד עבוֹדת פּרך; ואוּלם את המסית הוֹציא להוֹרג. אשר לאנשי מלוֹס, נענשוּ ממילא, כּי הפסידוּ את הממוֹן הרב שנתנוּ לאלכּסנדר המדוּמה.

בּאוֹפן כּה עלוּב נסתיימה פּרשת האיש שהתחַפּשׂ כּבן־מלך.

ג. ארכלאוּס וּגלפירה    🔗

ארכלאוּס בּן הוֹרדוֹס מלך עשׂר שנים. והיהודים והשוֹמרוֹנים לא יכלוּ עוֹד לשׂאת את עוּלוֹ הקשה ואת עריצוּת שלטוֹנוֹ; הגישוּ את טענוֹתיהם כּנגדוֹ לקיסר בּרוֹמא, והלה, שציוה אוֹתוֹ מקוֹדם שלא יתאכזר לנתיניו, נמלא כּעס וּקראוֹ, על־ידי סוֹכנוֹ בּרוֹֹמא, שיתיצב מיד לפניו. משבּא ארכלאוּס לרוֹמא, הביאוֹֹ הקיסר לפני בּית־הדין וגזר עליו גזירת גלוּת – הגלה אוֹתוֹ לעיר ויֶנה156 שבּגליה157 – והחרים את נכסיו.

לפני שקיבּל ארכלאוּס, בּעוֹדוֹ בּארץ יהוּדה, את הצו לבוֹא לרוֹמא, ראה חלוֹם וסיפּר את חלוֹמוֹ לידידיו. וזה מה שראה: עשׂר שיבּלי חטים, מלאוֹת וּבשלוֹת, גדלוּ ועלוּ, וּבאוּ שוורים ואכלוּן.

משהתעוֹרר שלח לקרוֹא לפוֹתרי החלוֹמוֹת, כּי הכּיר שחלם חלוֹֹם חשוּב. אך הפוֹתרים לא היתה דעתם אחת וּפתרוּ את החלוֹם כּהנה וּכהנה. לסוֹף בּיקש אחד מהם, שמעוֹן מכַּת האיסיים, שיתן לוֹ רשוּת דיבּוּר ויבטיח לוֹ את חייו. פּתח ואמר: „החלוֹם בּא להוֹדיעך על שינוּי מזלך שלא לטוֹבה. מראה השוורים מרמז על גוֹרל חמוּר, כּי הבּריה הזאת עוֹבדת קשוֹת וּברוֹב עמל, ואילוּ שינוּי הזמנים, שיבוֹא עליך, כּמוֹתוֹ כּשינוּי פּני השׂדוֹת לאחר שהשוורים חרשוּ את אדמתם. ועשׂר השיבּלים שראית – מציינוֹת מספּר השנים שהגיעוּ לקצן, כּי השיבּוֹלת מבשילה אחת לשנה. משימלא הזמן הזה, זמן של עשׂר שנים מאז עלייתך לשלטוֹן, יִגמר שלטוֹנך“. כּה פּתר שמעוֹן את החלוֹם. ואמנם עברוּ אך חמישה ימים מאז ראוֹתוֹ את החלוֹם, והשליח מרוֹמא הגיע לארץ והביא את ארכלאוּס לרוֹמא.

כּיוֹצא בּזה קרה לאשתוֹ גלפירה. היא, בּתוֹ של ארכלאוּס מלך קפּדוֹקיה, היתה בּראשוֹנה, כּפי שסיפּרנוּ, אשתוֹ של אחי ארכלאוּס, של אלכּסנדר בּן הוֹרדוֹס (וּמרימי), שנשׂא את הבּתוּלה לאשה. לאחר שהוּמת אלכּסנדר, לפי צו אביו, התחתן אתה יוֹבה מלך לוּב. גם בּעלה זה האחר מת, והיא ישבה כּאלמנה בּבית אביה, בּארץ קפּדוֹקיה. משם הביא אוֹתה ארכלאוּס אל בּיתוֹ, והיה זה זיווּגה השלישי, וארכלאוּס, מגוֹדל אהבתוֹ אליה, גירש בּגללה את אשתוֹ הקוֹדמת, ששמה מרימי.

והנה, בּהיוֹתה אשת ארכלאוּס, חלמה גלפירה חלוֹם זה: נדמה לה, כּאילוּ עוֹמד על ידה אלכּסנדר, בּעלה הראשוֹן. היא שׂמחה שׂמחה גדוֹלה לקראתוֹ וחיבּקה אוֹתוֹ בּחיבּה יתירה; ואוּלם הוּא התלוֹנן עליה ואמר: „גלפירה, אמנם אישרת את המימרה, כּי אין ליתן אֵמוּן בּנשים. אירשׂתיך לי, כּשהיית בּתוּלה, וילדת לי בּנים, אך אהבתך אלי נשתכּחה מלבּך והלכת אחר שרירוּת־לבּך והתחתנת שנית. ועוֹד לא שׂבעת בּגידה, כּי אם הרהבת עוֹז להיוֹת לאיש בּפּעם השלישית, וּללא בּוּשה שוּב חדרת לתוֹך בּיתי אני וּבאת בּברית עם ארכלאוּס שנעשׂה בּעלך והוּא אחי… אבל אנכי לא אכרוֹת את אהבתי אליך מלבּי: אני אשחררך מכּל חרפּתך ושוּב אעשׂה אוֹתך אשתי, כּפי שהיית מקוֹדם“. גלפירה גילתה את דבר החלוֹם הזה לנשים הנאמנוֹת אשר אתה. לא עברוּ ימים מוּעטים וּגלפירה מתה.

חשבתי כּי מן הנכוֹן להביא את הסיפּוּר הזה, כּי אמנם אפשר שהוּא הוֹכחה גם להשארוּת הנפש וגם דוּגמה להשגחת האלוֹהים על בּני־האדם ועניניהם. מי שיטיל ספק בּדבר, ישאר נאמן לדעוֹתיו הוּא, אך אל־נא ימעיט דמוּתוֹ של דבר שאפשר ויהיה לוֹ למוֹפת לתקן את דרכּוֹ.

ד. ראשיתוֹ ואחריתוֹ של אגריפּס    🔗

(אגריפּס הראשוֹן, בּן אריסטוֹבּוּלוּס בּן הוֹרדוֹס, חי

בּרוֹמא בּימי הקיסר טיבּריוּס, שראה בּוֹ, וּבצדק, מצדדוֹ של מי שעתיד היה לרשת מקוֹמוֹ, של קיוּס קליגוּלָה, ועל כּן שׂם אוֹתוֹ בּמאסר).

אגריפּס עמד לפני הארמוֹן – ידיו כּבוּלוֹת, ואתוֹ עוֹד רבּים אסירים – ונשען בּאילן אחד. רוּחוֹ רעה עליו מאד. והנה ירד על אוֹתוֹ העץ אחד העוֹפוֹת, אשר הרוֹמאים קוֹראים לוֹ בּשם בּוֹבּוֹ (הוּא הינשוּף). אחד האסירים, מוֹצאוֹ גרמני, הסתכּל בּמראה ושאל החייל: „מי הוּא זה הלבוּש ארגמן? הלה ענהו: „אגריפּס שמוֹ, מוֹצאוֹ ־ יהוּדה, והוּא מאצילי בּני עמוֹ“. הגרמני בּיקש את החייל, שאליו נקשר, שיתן לוֹ לגשת אל האיש ההוּא, כּי דבר לוֹ לשאוֹל אוֹתוֹ בּעניני מוֹלדתוֹ. וּמשעמד קרוֹב לאגריפּס, פּנה

אליו בּעזרת מתוּרגמן, ואמר לוֹ את הדברים האלה:

„הבּחוּר! אמנם אתה מצטער על האסוֹן שבּא עליך פּתאוֹם, על הצרוֹת שפּקדוּ אוֹתך כּוּלן כּאחת. אך הנני להודיע לך – אם כּי דברי ייראוּ לך כּדבר לא ייאמן – כּי האל בּהשגחתו עליך עתיד לגמוֹל לך וּלחלצך ממצוּקתך. דע, איפוֹא – וּלעדוּת לאמיתוּת דברי אני קוֹרא את אלוֹהי ארצי ואת אלוֹהי הארץ הזאת, שגזרוּ עלינוּ את הנחוּשתים האלה – כּי עלי להגיד לך דבר, שלא מתוֹך שמחת־חוֹנף בּלשוֹן חלקלקה ולא למען הוֹליכך שוֹלל בּתקות־שוא. כּי דברי נביא אשר נבוּאתוֹ לא תתאמת – עוֹד מוֹסיפים צער על הצער, וטוֹב יוֹתר שלא ישמעוּ מאשר ישמעוּ. ואוּלם אני סיכּנתי את נפשי למען אוּכל לבשׂרך את אשר עתיד אלהים לעשוֹת לך. אין זאת כּי אם בּקרוֹב תשתחרר מן הכּבלים האלה ותעלה לפסגת הכּבוֹד והעצמה, עד אשר יברכוּ את מזלך כּל אלה המצטערים בּצערך היוֹם. אף תהיה לך אחרית טוֹבה, ואת אשר תשׂיג בּחייך תנחיל לבניך. אך הזכר בּדבר: כּי תשוּב לראוֹת את העוֹף הזה, לא נשאר לך לחיוֹת כּי אם חמישה ימים בּלבד. האלוֹהים שלח לך עתה את העוֹף וזה לך האוֹת, שכּל הדברים האלה יתקיימוּ בּך. אך אני, הצוֹפה לעתיד, לא רציתי לפשוֹע בּך ולהעלים ממך את אשר יהיה בּקרוֹב. עליך לדעת בּרוּר, כּי בזמן לא רחוֹק ישתנוּ צרוֹתיך לטוֹבה, וזה יתן לך את הכּוֹח לשׂאת את אסוֹנך עתה. תגיע לאוֹשר, ואז אל תשכּח אוֹתנוּ, כּי אם תדאג, שגם אנחנוּ נצא מן הדוֹחק הזה למרחב“.

נבוּאת הגרמני עוֹררה בּזמנה אך צחוֹק בּפי אגריפּס, ואוּלם עתידה היתה לעוֹרר את השתוֹממוּתוֹ.

* * *

מלאה השנה השלישית למַלכוּת אגריפּס על ארץ יהוּדה כּולה158. אוֹתה שעה נכנס לעיר קיסריה, שנקראה מקוֹדם מגדל־סטרטוֹן. שם ערך משׂחקים וחגיגוֹת לכבוֹד הקיסר. למוֹעד הזה התכּנסוּ הרבּה יהוּדים, וּמן הנכבּדים בּיוֹתר, מכּל קצוֹת המדינה. בּיוֹם

השני של החגיגה פּקד אגריפּס את התיאטרוֹן כּבר בּבּוֹקר השכּם, והוּא לבוּש מלבּוּש פּאר, כּוּלוֹ אריגת כּסף. קרני השמש הראשוֹנוֹת האירוּ על בּגד הכּסף והוּחזרוּ בּזוֹהר כּה נפלא וּמבריק, עד שעיני המסתכּלים סוּנוורוּ מפּחד ויראת־הכּבוֹד. מיד נתעוֹררוּ החוֹנפים, שלא לטוֹבתוֹ, הרימוּ קוֹל תרוּעה סביבוֹ וקראוּ לוֹ בּשם אלוֹה. אמרוּ אליו: „רחם עלינוּ, המלך, אשר עד כּה כּיבּדנוּך אך כּבן־אדם, ואוּלם מעתה תהיה בּעינינוּ נעלה על כּל אלה אשר הם מטבעם בּני־תמוּתה“.

המלך לא גינה את דבריהם אלה ולא התרעם על חילוּל שם־שמים בּפי בּעלי חלקת הלשוֹן. אך נשׂא את מבּטוֹ למעלה, וראה את הינשוּף יוֹשב על חבל מתוּח, מעל לראשוֹ ממש. מיד הכּיר בּוֹ את המבשׂר, עכשיו של הרעוֹת, כּאשר לפנים בּא לבשׂר לוֹ טוֹבוֹת. נפשוֹ נמלאה צער אין קץ. מאוֹתוֹ רגע גם תקפוּהוּ מיחוּשי מעים, והמחלה החלה לענוֹתוֹ בּעוֹז. הסתכּל בפני ידידיו ואמר: „אוֹתוֹ האיש שקראתם לוֹ בּשם אלוֹהים, מוֹציא עכשיו את נשמתוֹ, ואין עוֹזר לוֹ. דברי שקר שדיבּרתם מתבּדים עכשיו נוֹכח עיניכם הרוֹאוֹת. המוות אחז בּי, שהייתי בּפיכם בּן־אל־מוות. אך את גזר־הדין יש לקבּל, כּפי שהאלוֹהים רצה וגמר. כּי, אמנם, זכיתי לחיוֹת בּאוֹשר וּבפאר, ולא הייתי נמאס כּל ימי חלדי“.

בּעצם דיבּוּרוֹ זה נתגבּרוּ מכאוֹביו. מיד הוּעבר

לארמוֹן. השמוּעה פּשטה בּכל המקוֹמוֹת: המלך גוֹסס. ההמוֹנים התאספוּ,

אנשים, נשים וטף, ולבשוּ שׂקים, כמנהג האבוֹת, וחילוּ את פּני האלוֹהים, שיאריך את ימי חיי המלך. היללוֹת והדמעוֹת מילאוּ את החלל. ממקוֹם שבתוֹ המוּרם הביט המלך על בּני עמוֹ שנפלוּ על פּניהם, וגם דמעוֹתיו הוּא התחילוּ יוֹרדוֹת.

לאחר חמישה ימים מת בּמחלתוֹ וסיים את מעגל חייו. בּן חמישים וארבּע בּמוֹתוֹ, ושבע שנים מלך על ישראל.


תמונה 1.png
תמונה 2.pdn
תמונה 2.pdn
תמונה 3.png
תמונה 2.pdn
תמונה 4.png
תמונה 5.png
תמונה 12.pdn

תמונה 2 א.png קבוצה 5 לאחר עמ' 301

מפתח הַמְקוֹמוֹת159 (מופיע בהערות השוליים של שם כל מקום)


לוּחַ הַזְּמַנִים לפני הספירה

התקוֹממוּת המַכּבּים 167
חנוּכּת הבּית 165
תחילת מלכוּת החשמוֹנאים (אריסטוֹבּוּלוּס הראשוֹן) 104
לידת הוֹרדוֹס 72
ראשית הריב בּין אריסטוֹבּוּלוּס השני לבין אחיו 67
כּיבּוּש ירוּשלים על־ידי פּוֹמפּיוּס 63
מערכת פַרְסָלוּס וּמפּלת פּוֹמפּיוּס 48
ראשית פּעוּלוֹת הוֹרדוֹס בּגליל 47
מוֹת אַנטיפּטר 43
מערכת פיליפּי 42
הוֹרדוֹס מתמנה לטֶטררכוֹס 41
מרד אנטיגוֹנוּס; מינוּי הוֹרדוֹס למלך 40
נישׂוּאי הוֹרדוֹס וּמרימי; כּיבּוּש ירוּשלים ע"י הוֹרדוֹס 37
המתת אריסטוֹבּוּלוּס אחי מרימי 35
סיפּוּח יריחוֹ למַלכוּת קליאוֹפטרה 34
מלחמת הוֹרדוֹס בּערבים 32
רעידת האדמה; מערכת אַקטיוּם 31
המתת הוּרקנוֹס; הוֹרדוֹס לפני אַבגוּסטוּס 30
המתת מרימי 29
המתת אלכּסנדרה 28
חידוּש שוֹמרוֹן (סֶבַּסטֵי) 27
הרעב בּארץ 25
תחילת בּנין קיסריה 22
תחילת בּנין בּית־המקדש 20
אַבגוּסטוּס מתווך בּין הוֹרדוֹס לבין בּני־מרימי 12
השלמת בּנין המקדש 11
חנוּכּת קיסריה; תיווּכוֹ של ארכֵלָאוּס 10
הריגת בּני־מרימי 7
מיתת פרוֹרא 5
עריפת אַנטיפּטר; מיתת הוֹרדוֹס 4

לוח הזמנים לספירה

גלוּת ארכלאוּס 6
אַגריפּס שבוּי בּרוֹמא 37
לידת יוֹספוּס, כּוֹתב הקוֹרוֹת האלה 38
מוֹת אַגריפּס 44



  1. „מלחמת היהוּדים“, ספר א‘, מפּרק י’ ואילך; „קדמוֹניוֹת היהוּדים“, מספר י“ד פּרק ט' ועד ספר י”ז פּרק ה'.  ↩

  2. גָלִיל – מימי הבּית השני כּל החבל המשׂתרע מעמק־יזרעאל ועד נהר הליטאני.  ↩

  3. פַּרְתִיָה – היא פּרס בּימי הבּית השני.  ↩

  4. מְצָדָה – על שפת מדבּר־יהוּדה המזרחית, מרחק שלוֹשה ק"מ מחוֹף ים־המלח, מוּל צפוֹנה של „הלשוֹן“.  ↩

  5. מִצְרַיִם – בּשמה היוָני: אַיגיפּטוֹס.  ↩

  6. סוּרִיָּה – בּימי הוֹרדוֹס פּרוֹבינציה רוֹמאית.  ↩

  7. אֱדוֹם – דרוֹמה של ארץ־ישׂראל המַערבית. השם כּלל בּתקוּפה ההלניסטית את הרי יהוּדה עד בּית־לחם ואת שפלת־יהוּדה הדרוֹמית.  ↩

  8. ירמיה כ“ה, י”ב; כ"ט, י'.  ↩

  9. ישעיה מ“ד, כ”ח; מ"ה, א'.  ↩

  10. עַזָּה – עיר בּדרוֹם עמק־החוֹף של שפלת־יהוּדה, בּמרחק כּמה ק"מ מן הים. ראה אנתדוֹן ואגריפּיס.  ↩

  11. דניאל ז‘, י’ ואילך.  ↩

  12. שוֹמְרוֹן – החבל נקרא בּיוָנית סַמַרִיָה; העיר, שחוּדשה על־ידי הוֹרדוֹס – סֶבַּסטֵי.  ↩

  13. גְּרִזִּים – הר־הבּרכה בּתוֹרה. מעל לעיר שכם. השוֹמרוֹנים מקריבים עליו את קרבּן פּסחם.  ↩

  14. חֵילַת־סוּרִיָּה – שם לבקעת־הלבנוֹן, שנתפּשט אחר־כּך על כּל סוּריה הדרוֹמית ועל עבר־הירדן הצפוֹני.  ↩

  15. מוֹדִיעִים – היום מִידיֶה. מרחק שעתים בקירוּב מבּן־שמן מזרחה־דרוֹמה.  ↩

  16. יַבְנֶה (יוָנית: ימניה) – בּעמק חוֹפה של השפלה. היוֹם הכּפר הגדוֹל יִבּנַה.  ↩

  17. שְׁכֶם ־ יוָנית: סִיקִימָה, ועם חידוּשה – ניאַפּוֹליס. היוֹם: נַבְּלוּס.  ↩

  18. אֲדוֹרַיִם (אדוֹרה) – עיר בּיהוּדה (דברי־הימים ב', יא, ט). בּימינוּ כּפר דוּרה, מערבית־דרוֹמית לחברוֹן.  ↩

  19. מָרֵשָׁה (בתנ"ך גם מראשה) – היוֹם תל־סַנְדְהַנָה, מדרוֹם לבית־גוּברין.  ↩

  20. מִגְדַל־סְטְרַטוֹן – עיר בּחוֹף השרוֹן, שמה הקוֹדם של קיסריה.  ↩

  21. אַפּוֹלוֹנִיָה – עיר חוֹף. בּכתוֹבוֹת אשוּריוֹת מתקוּפת המקרא רשפּוֹן (רשפּוֹנה). אַפּוֹלוֹ הוּא השם היוָני של האל רשף. היוֹם אַרסוּף, הסמוּכה לכּפר־שמריהוּ.  ↩

  22. אַשְׁדוֹד (בּיונית אצוֹטוֹס) – בּימינוּ כּפר אַסדוּד, בּמערב־צפוֹן בּאר־טוֹביה.  ↩

  23. אַנְתֵּדוֹן – עיר בּחוֹף של עזה. עזה עצמה היתה רחוֹקה כּמה ק"מ מן הים. ראה: אגריפּיס.  ↩

  24. רָפִיחַ – עיר בּעמק חוֹף־הים. היוֹם רַפַח, 36 ק"מ מדרוֹם לעזה.  ↩

  25. רִינוֹקוֹרוּרָה – עיר על חוֹף הים, בּגבוּל מצרים–ארץ־ישׂראל בּימי הבּית השני. היום: אל־עַרישׁ.  ↩

  26. כַּרְמֶל – ההר, נקרא כּשמוֹ גם בּפי היוָנים.  ↩

  27. תָבוֹר – ההר בּצפוֹן עמק יזרעאל; ביוָנית: איטבּיריוֹן.  ↩

  28. בֵּית־שָאן – עיר חשוּבה בּמעבר מעמק־היַרדן לעמק־יזרעאל. בתקוּפה ההֶלֶניסטית גם סקִיטוֹפּוֹלִיס.  ↩

  29. גָדֵר – עיר חשוּבה מעל המעינוֹת החמים חמת־גדר (אל־חַמֶה) וּמעל הירמוּךְ, דרוֹמית־מזרחית לים כּנרת. היוֹם כּפר אוּם־קֶיס.  ↩

  30. בִּבְלוֹס – היא גבל המקראית (יחזקאל ח"ז ט' ועוֹד), עיר חוֹף בּין בּירוּת וּטריפּוֹלי. היוֹם  ↩

  31. גָבְלָה (גמלה) – מבצר בּגוֹלן, ממזרח לים־כּנרת.  ↩

  32. סֶלֵיקִיָה – עיר בּגוֹלן העליוֹן.  ↩

  33. גוֹלָן – מערבה של ארץ הבּשן, ממזרח לים־כּנרת וּלעמק החוּלה.  ↩

  34. חֶשְׁבּוֹן – עיר בּמוֹאב, ממצוּדוֹת הוֹרדוֹס, נזכּרת פּעמים רבּוֹת בּמקרא. היוֹם חֶסבּאן, מצפוֹן למֵידבא.  ↩

  35. מֵידְבָא – עיר בּמוֹאב. היוֹם מַדַבָּה. מפוּרסמת בּמַפּת־הפּסיפּס של ארץ־ישׂראל שנתגלתה בּה.  ↩

  36. לֶמְבָּה – עיר בּמוֹאב. היוֹם, כנראה, ליבּ, מדרוֹם למידבא.  ↩

  37. אגלים: עיר במואב (ישעיה טו, ח).  ↩

  38. צוֹעַר – בּקצהוּ הדרוֹמי־מזרחי של ים־המלח. היוֹם ח‘ירבֶּת־שֵיח’ עיסה בּע'וֹר (גוֹר) – א־צאפיה.  ↩

  39. פֶּלָּה – היא הצוּרה היוָנית של השם פַחל. היוֹם פַחְלְ, לרגלי הרי־הגלעד, מוּל כּפר־רוּפּין שבּבקעת בּית־שאן.  ↩

  40. אַשְׁקְלוֹן – עיר חוֹף. בּימינוּ חרבוֹת עסקלאן, בּמערב העיירה מג'דל, בּשפלה.  ↩

  41. עֲרָב – ארץ הערבים הנבּטיים, בּדרוֹם עבר־הירדן.  ↩

  42. קִיפְּרוֹס – מבצר על־יד יריחוֹ.  ↩

  43. פֶּטְרָה – בּירת הערבים הנבּטיים בּעבר־הירדן; עברית: הסלע.  ↩

  44. פִילַדֶלְפִיָה – השם היוָני של רבּת־עמוֹן (עמאן).  ↩

  45. פֶּרְגַמוֹן – עיר בּמוּסיה, בּקו אחד עם האי לֶסבּוֹס.  ↩

  46. פֶּלוּסיוֹן – עיר בּמצרים, בּשפך המזרחי של היאוֹר.  ↩

  47. מֹף (מֶמפיס) – עיר עתיקה בּמצרים, נזכּרת כּמה פּעמים בּתנ"ך.  ↩

  48. המלה היוָנית הזאת פּירוּשה בּמקוֹר: דוֹאג לשלוֹם המדינה, נציב.  ↩

  49. ירוּשלים.  ↩

  50. נוֹסח אחר – 15 שנה – גיל נמוּך מדי, לפי דעת החוֹקרים.  ↩

  51. הבּיטוּי היוָני מציין גם את השוֹדד וגם את הפּארטיזן; הכּוָנה לפלוּגוֹת יהוּדיוֹת־לאוּמיוֹת, אשר המשטר הרשמי לא רצה בקיוּמן.  ↩

  52. אַפַּמֵיָה – עיר בּסוּריה. היוֹם קַלְעַת־אַל־מוּדיק, על נהר האוֹרוֹנטס, מערבה־צפוֹנה לעיר חָמָה.  ↩

  53. המשקל היוני שמוֹ „טאַלאַנטוֹן“, וערכּוֹ שוֹנה; ואוּלם הוּא המציין את היחידה הגדוֹלה בּיוֹתר שבּמערכוֹת הכּסף והזהב שלהם.  ↩

  54. צוֹר – עיר־נמל וּבירה בּפיניקיה, ביוָנית: טירוֹס.  ↩

  55. פֵינִיקִיָה – מדינת צידוֹן וצוֹר.  ↩

  56. לִידְקִיָה (לַאוֹדִיכֵּיאָה) – מערי־הנמל של פיניקיה היוֹם לַדקיה אוֹ לתקיה, בצפוֹן חוֹפה של סוּריה.  ↩

  57. הוּא אוֹקטביינוּס המכוּנה אַבגוּסטוּס.  ↩

  58. קִילִיקִיָה – מדינה בּאסיה הקטנה, לאוֹרך החוֹף שמצפוֹן לקפריסין.  ↩

  59. דַפְנֵי – פּרבּר אַנטיוֹכיה, בּירת סוּריה. היוֹם בַּית־אַל־מָא על האוֹרוֹנטס. ראה אַנטיוֹכיה.  ↩

  60. אַנְטִיוֹכִיָה – בּירת סוּריה. כּיוֹם אַנטַאכּיה על נהר האוֹרוֹנטֶס, בּקצה צפוֹנה של סוּריה.  ↩

  61. הינוּ מוֹשלים על החלק הרביעי (של הארץ), מוֹשלים חלקיים.  ↩

  62. פְּרָת – הנהר בּארם־נהרים; בפי היוָנים: אֶוּפרָת.  ↩

  63. שוֹשלת מלך כלקיס (לבנוֹן) היתה בּידידוּת מסוֹרתית עם בּית החשמוֹנאים.  ↩

  64. כַלְקִיס – מַמלכה; גם עיר, לרגלי הלבנוֹן.  ↩

  65. עַכּוֹ – עיר החוֹף, שמה היוָני: פְּטוֹלוֹמֵאִיס.  ↩

  66. צִידוֹן – עיר־נמל וּבירה בּפיניקיה, מצפון לצוֹר.  ↩

  67. החוֹרשה (יער אלוֹנים), – בּשרוֹן (בּקרבת אפּוֹלוֹניה).  ↩

  68. של ימי ספירת העוֹמר, הינוּ: שבוּעוֹת.  ↩

  69. המלה היונית הזאת מציינת את הנכרים, הלא־יונים.  ↩

  70. כּינוּי בּלתי מפוֹרש.  ↩

  71. אַכְזִיב (כּזיב) – בּימינוּ כּפר זיבּ, מצפוֹן לנַהריה.  ↩

  72. בּמקוֹר: סטאדיוֹן, 185 מטרים.  ↩

  73. הֵרוֹדִיוֹן – שני מבצרים, שבּנה הוֹרדוֹס: האחד בּיהוּדה, דרוֹמית־מזרחית לבית־לחם (בּערבית גֶ'בֶּל־פוּרֵיידִיס), בּראש גבעה קוֹנוּסית, הדוֹמה להר־געש, והנשקפת יפה על־פני כּביש ירוּשלים–בּית־לחם. השני בעבר הירדן.  ↩

  74. תְּרֵיסָה – אוֹ ריסה, מבצר באדוֹם.  ↩

  75. ויקרא כ“א, י”ח.  ↩

  76. אֲלֶכְּסַנְדְרִיָה של מצרים – מיסוּדוֹ של אלכּסנדר מוֹקדוֹן.  ↩

  77. פַּמְפִילִיָה – מדינת חוֹף בּאסיה הקטנה, צפוֹנית־מערבית מקפריסין.  ↩

  78. רוֹדוֹס – האי, שמוֹ כּאז כּן עתה.  ↩

  79. בְּרוּנְדוּסִיוֹן – עיר־נמל בּאיטליה המזרחית, היום – בּרינדיסי.  ↩

  80. רִיסָה – מבצר בּחבל אדוֹם.  ↩

  81. יְרִיחוֹ – העיר הדרוֹמית בּיוֹתר בּעמק־הירדן.  ↩

  82. קוֹהוֹרטה – גדוּד; יחידה של 600 איש.  ↩

  83. לאמוֹר, של אוֹתוֹ חלק הצבא שחנה בּלוּד.  ↩

  84. אֲלֶכְּסַנְדְרִיוֹן – מבצר על שם אלכּסנדר ינאי, אוֹ על שם אשתוֹ שלוֹמית־אלכּסנדרה; על הר גבוֹה מצפוֹן ליריחוֹ (אוּלי בּהר קַרַנטַל).  ↩

  85. אַתּוּנָה – חבל בּחוֹפה המזרחי של יוָן ועיר־בּירתוֹ.  ↩

  86. צִפּוֹרִי – עיר בּלב הגליל התחתוֹן, צפוֹנית־מערבית מנַצרת; היוֹם צַאפוּרִיֶה.  ↩

  87. אַרְבֶּל – כּפר בּגליל התחתוֹן. היוֹם חרבוֹת אִרבּיד (בּכללן גם חרבוֹת בּית־כּנסת), בּקרבת המוֹשבה מגדל שעל שׂפת ים כּנרת.  ↩

  88. אֶמַאוּס – בּימינוּ עַמְוָאס, לרגלי הרי יהוּדה וּמצפוֹן ללַטרוּן, בּכביש תל־אביב–ירוּשלים.  ↩

  89. כִּנֶּרֶת – הים האמצעי בּעמק־הירדן; נקרא גם ים־גינוֹסר ועוֹד.  ↩

  90. סַמוֹסַטָה (שמשת) – בּירת קוֹמגיני, ע"נ פּרת.  ↩

  91. הלגיוֹן הרוֹמאי – היחידה הצבאית הגדוֹלה בּיוֹתר: 6000 איש, עשׂר קוֹהוֹרטוֹת.  ↩

  92. קָנָה – מקוֹם חנייתוֹ של הוֹרדוֹס, כּפר בּשוֹמרוֹן. השם, כּנראה, משוּבּש.  ↩

  93. לְבָנוֹן – ביוָנית: לִבָּנוֹן, לבּנוֹס.  ↩

  94. שם המקום לא נזכּר בּמקוֹרוֹת.  ↩

  95. מעין הדברים האלה נאמרוּ קוֹדם [בסעיף ג'].  ↩

  96. אַרְמֵנִיָה – השׂתרעה כּמדינת־חָסוּת של הרוֹמאים מדרוֹם הקַבקַז עד לגבוּל סוּריה.  ↩

  97. הֻרְקָנִיּוֹן (הוּרקניה) – מבצר; כּנראה חרבוֹת המבצר ח'ירבּת־מירד בּמדבּר יהוּדה, מזרחית־צפוֹנית למנזר מר־סאבּה.  ↩

  98. דִיוֹסְפּוֹלִיס – עיר בּמזרח הירדן, מקוֹמה לא נזדהה עד עתה.  ↩

  99. קְנָת (בּמדבּר לב, מב) – היוֹ קַנַוָאת בּהרי החוֹרן.  ↩

  100. אַקְטִיוּם – צוּק על חוֹף הים היוֹני, בּמבוֹא למפרץ, צפוֹנית־מזרחית לאי לֵאוּקַס.  ↩

  101. נוסח אחר: רבבה אחת.  ↩

  102. סוּסִיתָא (ביוָנית: היפּוֹס) – בּמזרח ים־כּנרת, מעל לקיבּוּץ עין־גב.  ↩

  103. יָפוֹ – עיר־החוֹף; יונית: יוֹפֵּי.  ↩

  104. גַליה – צרפת בּימי קדם.  ↩

  105. בָּשָׁן (בַּתַּנִיָה) – עבר־הירדן הצפוֹני, המשׂתרע מצפוֹן לנהר הירמוּךְ.  ↩

  106. חַוְרָן – חבל הררי בּעבר הירדן, ממזרח לבשן; היוֹם הרי־הדרוּזים.  ↩

  107. חֹרֹנַיִם – עיר בּמוֹאב (ישעיה ט“ו ה'; ירמיה מ”ח ה').  ↩

  108. אַרְגוֹב – חבל ווּלקאני בּבּשן, מצפוֹן להרי־הדרוּזים; ביוָנית: טרכוֹניטיס, בערבית: א־לֶג'ה.  ↩

  109. טְרַכוֹנִיטִיס – ראה אַרגוֹב.  ↩

  110. אפשר שהכּוָנה ליריחוֹ שבּעמק־הירדן.  ↩

  111. נוֹסח אחר: בּשנה הי"ח.  ↩

  112. אַנְטוֹנִיָה – נקראת גם הבּירה (וּבצוּרה יוָנית: בַּריס); מצוּדה בּצפוֹן־מערב הר־הבּית. שׂרידים ממנה קיימים עד היוֹם.  ↩

  113. היוֹם נסתם עפר.  ↩

  114. אבגוּסטוּס, כּינוּי הקיסר, פּירוּשוֹ: האדיר – וּבלשוֹן יונית סֶבַּסְטוֹס.  ↩

  115. פַּנְיַאס – אחד משלוֹשת מקוֹרוֹת הירדן, היוֹם בּניאס.  ↩

  116. קֵיסַרִיָה – עיר־הנמל בּשרוֹן, מקוֹדם מגדל־סטרטוֹן, נבנתה על־ידי הוֹרדוֹס.  ↩

  117. פִּירֵיאוֹס – נמלה של אתוּנה.  ↩

  118. מידה יונית מסוּימת.  ↩

  119. אוֹלִימְפִּיָה – מקדש בּיוָן (פֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס), מקוֹם התּחרוּיוֹת האוֹלימפּיוֹת.  ↩

  120. אַרגוֹס – חבל בּפּלוֹפּוֹנסוֹס המזרחי וּבירתוֹ.  ↩

  121. אַגְרִיפִּיַס (אגריפּיאוֹן) – שם מחוּדש לעיר אַנתידוֹן, בּחוֹף עזה. השם והמקוֹם נתחדשוּ על־ידי הוֹרדוֹס.  ↩

  122. אַנְטִיפַּטְרִיס – כּיוֹם ראס־אַל־עין („ראש העין“, מקוֹר־הירקוֹן) בּקרבת פּתח־תקוה.  ↩

  123. טְרִיפּוֹלִיס – עיר־נמל בּפיניקיה, בּקצה חוֹפוֹ של הלבנוֹן, היוֹם טריפּוֹלי.  ↩

  124. דֶלְפִי – עיר בּיוָן, לרגלי הר פַּרנסוּס, מקוֹם „אוּרים ותוּמים“.  ↩

  125. תְרַקִיָה – חבל־ארץ בּחצי־אי הבּלקן, בּין הים האֶגֵיאִי לבין הים השחוֹר (כּיוֹם מחוּלקת בּין יוָן, בּוּלגריה, תוּרכּיה).  ↩

  126. לַקֶדַימוֹן – מדינה יוָנית בּפּלוֹפּוֹנסוֹס (ספַּרטה, אַשפּרתה).  ↩

  127. נִיקוֹפּוֹלִיס – עיר בּמדינת אֶפּירוּס (אלבּניה).  ↩

  128. מוּסִיָה – חבל וּמדינה בּחלקה הצפוֹני־מערבי של אסיה הקטנה.  ↩

  129. אֵלִיס – חבל בּיוָן (בּפֶּלוֹפּוֹנסוֹס המַערבי).  ↩

  130. בּיון העתיקה – בּית אוּלפּנא לפיתוּח הגוּף.  ↩

  131. כּת נזירים בּימי הבּית השני, שחיוּ חיי שוּתפוּת. מהם שנתפּרסמוּ כּרוֹאים אתת הנוֹלד.  ↩

  132. אִיטוּרֵיָה – חבל בּדרוֹם־מזרח סוּריה, כּלל את הרי מוּל־הלבנוֹן ואת צפוֹנוֹ של עבר־הירדן מזרחה.  ↩

  133. קַפַּדוֹקִיָה – מדינה בּאסיה הקטנה, מצפוֹן לקיליקיה.  ↩

  134. אַקְוִילֵיָה – עיר בּקרבת החוֹף האַדריאַטי, בּצפוֹן איטליה, צפוֹנית־מזרחית מוֶנֶציה.  ↩

  135. סְפַּרְטָה (אַשפּרתה) – בּירת לַקדימוֹן, בּפּלוֹפּוֹנסוֹס (יוָן).  ↩

  136. יחסי־ידידוּת בּין יהוּדה ואשפּרתה היוּ קיימים מאז ימי חוֹני הכּוֹהן הגדוֹל (ס‘ המכּבּים א’, פרק י"ב) וחוּדשוּ על־ידי יוֹנתן, אחי יהוּדה המכּבּי (שם).  ↩

  137. אַכַיָה – חבל בּיוָן (צפוֹן הפּלוֹפּוֹנסוֹס).  ↩

  138. בֶּרִיטוֹס – נמל בסוּריה. היוֹם בּירוּת, עיר־הבּירה של הלבנוֹן.  ↩

  139. בּנוֹסח התוֹרה (דברים, כ“א, י”ח–כ"א) לא נזכּר, שההוֹרים סוֹמכים ידיהם על ראשוֹ.  ↩

  140. לאֶֶגאַטוּס – כּינוּי לגנרל בּצבא הרוֹמאי; ראש לגיוֹן.  ↩

  141. סֶבַּסְטֵי – היא שוֹמרוֹן מאז חידוּשה על־ידי הוֹרדוֹס; היוֹם סַבַּסטיָה.  ↩

  142. בּן בּתוֹ של שמעוֹן בּן בּוֹאִיתוֹס. ראה למעלה.  ↩

  143. העיר פּטרה שבּעבר הירדן.  ↩

  144. טַרֶנְטוּם (היוֹם אוֹטרנטוֹ) – נמל בּדרוֹם־איטליה.  ↩

  145. קֶלֶנְדְרִיס – מבצר־נמל בּקיליקיה.  ↩

  146. קַפְרִיסִין – האי נקרא אצל יוֹסף בּשם קיפּרוֹס, וּבמקרא – כֹּפֶר.  ↩

  147. קַלִּירוֹהֵי – מַעינוֹת מים חַמים בּחוֹף המזרחי של ים־המלח.  ↩

  148. יָם־הַמֶּלַח – נקרא אצל יוֹסף וּבמקוֹרוֹת ההלניסטיים בּכלל: אגם־החֵמָר (האַספַלט), על שוּם גוּשי החמר העוֹלים מקרקעית הים וצפים על־פּני מימיו.  ↩

  149. מטבע של כּסף; ערכּוֹ כּשקל.  ↩

  150. פַצָאֵלִיס – היום ח'רבּת פַצְאִיל, כּעשׂרים ק"מ מצפוֹן ליריחוֹ.  ↩

  151. במקוֹר: אלף רבּוֹא.  ↩

  152. מקוֹם מרוֹץ הסוּסים.  ↩

  153. כְּרֵתִים – האי; בּמקרא: כּפתוֹר.  ↩

  154. מֶלוֹס – אי בּים האגיאי.  ↩

  155. דִיקַיאַרְכִיָה (היום: פּוּטֵיאוֹלִי) – עיר הנמל של רוֹמא.  ↩

  156. וִיֶנָה – עיר בּגַליה (צרפת), על נהר רוֹן.  ↩

  157. גַלִיָה – היוֹם צרפת; מוֹשבת הרוֹמאים מימי ציסר.  ↩

  158. היא השביעית, מאז נתמַנה למלך.  ↩

  159. בעריכת יוֹסף בּרסלבסקי.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות