מבוא    🔗

מקורם של ספרים יכול להיות ברגשות מרגשות שונים. כותב אדם ספרים כשהתפעלות ממריצה אותו לכך או כשרגש של הכרת טובה דוחפהו לכך, כן ייתכן שוב שמרירות, זעם ורוגז יציתו להט רוחני. יש שהסקרנות היא הדחיפה, התשוקה הפסיכולוגית, לבאר לעצמו, תוך כתיבה, את מהותם של בני אדם ומאורעות, אך גם מניעים בעלי אופי מפוקפק כמו רברבנות, תאוות בצע, ההנאה שבהשתקפות ממריצים – לעתים קרובות מדי – לאותו ייצור; בעצם רצוי, משום כך, שכל סופר יבהיר לעצמו, בגשתו לכתוב ספר, מתוך אי־אלה רגשות, מתוך איזה צורך אישי בחר בנושא. בספר הזה ברור לי המקור לחלוטין. הוא נוצר מתוך רגש, שאינו מן הרגילים, אך מעיק ביותר: רגש הבושה.

וכך היה הדבר. בשנה שעברה נזדמנה לי, זו הפעם הראשונה, שעת הכושר המקווה לנסיעה לאמריקה הדרומית. ידעתי, כי בברזיל מחכים לי אחדים ממראות הנוף היפים ביותר בעולם וכי בארגנטינה תהיה לי האפשרות, שאין כדוגמתה, להיות בצותא עם חברים לרוח. כבר עצם הציפיה הזאת הפכה את הנסיעה למשהו נפלא, וכל דבר נעים, שיכול אדם לתאר לעצמו, נוסף עוד בשעת הנסיעה, ים שקט, ההתפרקות הגמורה על פני האניה המהירה ורחבת הידים, ההשתחררות מכל החובות והמצוקות של חיי יום יום. אין ערוך להנאה, שנהניתי בימי גן עדן אלה של הנסיעה הזאת. אך לפתע, זה היה ביום השביעי או השמיני, נתפסתי לקוצר רוח מרגיז. שוב אותם שמים כחולים, שוב הים הכחול, השקט הזה! ברגעי ההתרגשות הפתאומית הזאת נראו לי שעות הנסיעה כאיטיות מדי. בסתר לבי השתוקקתי כבר להגיע אל מחוז חפצי, שמחתי למראה מחוגי השעון, המתקדמים יום יום בלי ליאות, לפתע העיקה עליה אותה הנאה פושרת ומרושלת מן האין. אותם פרצופים של אותם אנשים הלאוני, חד-הגוניות של כל אשר נעשה על פני הסיפון הרגיזה את עצבי בשקט הפועם בקצב. רק הלאה, רק הלאה, מהר, יותר מהר! פתאום נראתה בעיני אותה אנית קיטור מהירה, יפה, נעימה ומצוידת בכל הנוחיות, כאילו לא היתה מהירה די הצורך.

דרוש היה לי, אולי, רק אותו רגע, בו הגיע קוצר רוחי להכרתי, וכבר בושתי בפני עצמי. הנה נוסע אתה, אמרתי לעצמי בזעם, באניה הבטוחה ביותר, נסיעתך היא היפה ביותר, שיכול אדם להעלות במחשבתו, וכל המותרות שבחיים עומדים לרשותך. אם חש אתה קרירות בתאך, לעת ערב, עליך רק לסובב ברז בשתי אצבעות, וכבר האויר הוא מחומם. אם אור הצהרים של הקו המשוה הוא חם מדי בשבילך; הנה, עליך לצעוד רק צעד אחד לתוך החדר בעל המאווררים המצננים ועליך לצעוד עשר פסיעות נוספות ולפניך בריכת שחיה. בשבתך אל השולחן, יכול אתה לבחור לך כל מאכל וכל משקה במלון הזה, המשוכלל יותר מכל בית מלון. הכול עומד לפניך כבקסם, כאילו מלאכים הביאוהו הנה והכול בשפע. יכול אתה להתבודד ולקרוא ספרים או להשתתף במשחקים על פני הסיפון, לשמוע מוסיקה ולבלות בחברה, ככל אשר תאווה נפשך. כל הנוחיות עומדות לרשותך וכל אמצעי הבטחון. יודע אתה להיכן אתה נוסע, יודע אתה בדיוק את השעה, בה תגיע אל מחוז חפצך, כן יודע הנך, כי קבלת פנים אדיבה צפויה לך. באותה מידה יודעים בלונדון, בפריס, בבואנוס איירס ובניו-יורק בכל שעה באיזו נקודה של העולם נמצאת, אותה שעה, האניה. ורק על פני גרם מעלות קטן עליך לפסוע רק עשרים פסיעות מהירות וניצוץ צייתני קופץ ממכשיר הטלגרף האלחוטי ונושא את שאלתך, את ברכתך לכל מקום על פני האדמה, ותוך שעה אחת מקבל אתה תשובה מכל מקום על פני כדור הארץ. זכור נא, אתה קצר הרוח, זכור נא, אתה בלתי המסתפק, איך היה הדבר בימים עברו! השוה נא רגע אחד את הנסיעה הזאת עם הנסיעות של הימים ההם, ביחוד עם הנסיעות הראשונות של עזי הנפש ההם, שגילו בשבילנו את הימים הענקיים, שגילו בשבילנו את העולם, ובוש והיכלם מפניהם! נסה נא לתאר לעצמך, כיצד היו הם מפליגים בימים ההם בסירות דוגה קטנות אל בלתי הנודע, בלי שידעו את דרכם, אבודים באין סוף, כשסכנה בלתי פוסקת אורבת להם מכל צד, נתונים לשבט או לחסד בידי מזג האויר, מופקרים למחסור ולמצוקה. בלי אור בלילות, ללא משקה זולתי המים התפלים, הפושרים שבחביות ומי הגשמים, בלי כל מאכל זולתי צנימים שנתקשו ושומן חזיר מעושן ומעופש וגם מאכל זעום זה, יש שהיה חסר להם ימים על ימים. ללא מיטה וללא מקום למנוחה, שטני היה החום, הקור – ללא רחמים ונוסף על כל זה ההכרה של בני האדם, שהם עזובים לנפשם, ללא הצלחה וישע, במדבר המים האכזרי הזה. בביתם לא ידע איש במשך חדשים ושנים, היכן הם נמצאים, והם עצמם לא ידעו אנה הם נישאים. המחסור ליוה אותם בדרכם, המות הקיפם באלפי צורות על פני הים וביבשה, הסכנה נשקפה להם מצד בני אדם ואיתני הטבע ובמשך חדשים ושנים, היתה הבדידות האיומה מפיקה אותם על פני ספינותיהם הדלות והעלובות. ידוע ידעו, כי אין איש, אשר יוכל להושיעם, כי שום ספינת מפרש לא תזדמן בדרכם חדשים על חדשים, על פני המים האלה, השוממים מכל כלי שיט, כי איש לא יוכל להצילם ממצוקה ומסכנה, כי איש לא יוכל למסור ידיעות על מותם, על אבדנם. ואני, אך החילותי לתאר לעצמי, בקרב נפשי את הנסיעות הראשונות האלה של כובשי הימים, וכבר בושתי ונכלמתי על קוצר רוחי.

רגש בושה, שהתעורר פעם, לא סר עוד ממני במשך כל ימי הנסיעה, המחשבה על הגיבורים האלמונים האלה לא הרפתה ממני לרגע. תשוקה עזה התעוררה בי, לדעת עוד יותר על אלה, שהיו הראשונים, אשר העזו לפתוח במלחמה נגד איתני הטבע. לקרוא על הנסיעות הראשונות ההן אל האוקינוסים בלתי הנחקרים, אשר תיאורן הלהיבני עוד בימי נעורי. נכנסתי אל הספריה של האניה ולקחתי לי משם כרכים אחדים, כדי לנסות בהם את מזלי. ומכל הדמויות והנסיעות למדתי להתפעל ביותר על פעלו של האיש, אשר ביצע, לפי הרגשתי, את המעשה העצום ביותר בתולדותיו של חקר כדור הארץ, פרנאן מאגלאן, זה אשר הפליג עם חמש ספינות דייגים קטנות מסביליה, כדי להקיף את כל כדור הארץ – זו היתה, אולי, האודיסיאה המזהירה ביותר בתולדות האנושות, אותה הפלגה של מאתים שישים וחמישה גברים איתנים בהחלטתם, שמהם חזרו רק שמונה עשר בספינה רקובה, אך הדגל של הנצחון הגדול ביותר התנוסס בראש התורן. דברים רבים לא סופרו עליו בספרים האלה, לא, בכל אופן, לא הספיקו הדברים; על כן הוספתי לקרוא ולחקור, אחרי שובי הביתה, כשאני תמיה על כך מה מעטים הדברים, וביחוד הדברים הבטוחים, שנאמרו עד כה על אותו מבצע גבורה. וכמו שקרה לי לא פעם, הגעתי גם הפעם לכלל הכרה, שהאפשרות הטובה והפוריה ביותר, לברר לעצמי משהו, שאינו נהיר לי די הצורך, הוא עיצובו ותיאורו של הדבר גם בשביל האחרים. וכך נוצר הספר הזה – עלי לאמור זאת ביושר לבב: לגודל הפתעתי אני. כי בשעה שתיארתי את נסיעת אודיסיאוס השניה הזאת, לפי המסמכים, שעלה בידי להשיג, באופן נאמן למציאות, ככל האפשר, היתה לי, בלי הרף, ההרגשה, שאני מספר משהו בדוי, אחד מחלומות המאויים הגדולים, אחת מהאגדות הקדושות של האנושות. אך אין דבר טוב מן האמת, הנראית כדבר בלתי מתקבל על הדעת! תמיד דבק במעשי הגבורה הגדולים של האנושות משהו, שהנהו למעלה מהשגת השכל, משום שגיבורים אלה מגביהים לעלות מעל למידה הארצית הבינונית; אך תמיד מחזירים המעשים האלה, שקשה להאמין בביצועם, לאנושות את אמונתה בה עצמה, בכוחותיה היא.

שמו של האיש, שנטל על עצמו את ההקפה הראשונה של כדור הארץ, נמסר בהיסטוריה בצורות שונות, שמספרן מגיע עד ארבע או חמש. במסמכים הפורטוגיזיים מופיע יורד הים הגדול לפעמים בשם פרנאן דה מאגאלהאיס, לפעמים בשם פרנאן דה מאגאלהאאֶס, הוא עצמו היה חותם אחרי כן, אחרי שעבר לשרת את ספרד, על מסמכים פעם מאגהאלאנס, פעם מאגהלאנס, והקרטוגרפים העתיקו אחרי כן את הצורה הספרדית הזאת לצורה הלטינית מאגאלאנוס. כשהייתי צריך לבחור בשביל הספר הזה שם אחיד, הכרעתי לצד הצורה הלטינית, שנתקבלה, זה מכבר, בעולם כולו: מאגלאן, באופן אנלוגי לקולומבוס, שאף אותו איננו מכנים בשם כריסטופורו קולומבו או כריסטובאל קולון. כן מופיע השליט ההאבסבורגי, שאיפשר לו את המסע, תמיד בשמו הנודע קרל החמישי, אף על פי שבאותה שנה של ההפלגה היה הוא רק קארלוס הראשון, מלך ספרד ולא הוכתר אז עדיין לקיסר גרמני.

 

הספנות היא דבר נחוץ    🔗

-—————————————–

בראשית היו התבלין. מאז מצאו הרומאים, בשעת נסיעותיהם ומלחמותיהם, בפעם הראשונה טעם בסממנים הצורבים או המהממים, המאכלים או המשכרים של המזרח, אין המערב יכול, אף אינו רוצה עוד לוותר על התבלין ההודיים במטבח ובמרתף המזונות. כי אין אנו יכולים לתאר לעצמנו כלל מה תפל היה האוכל הצפוני עד ימי הביניים המאוחרים. עוד זמן רב צריך היה לעבור עד אשר פירות השדה, הנפוצים כל כך בימינו, כמו תפוח האדמה, התירס ועגבניה קנו להם זכות אזרח של קבע באירופה, בימים ההם כמעט שאין משתמשים עדיין בלימון להחמצה, אף לא בסוכר להמתקה, הסמים המעוררים העדינים של הקפה והתה טרם גולו; גם אצל נסיכים ואצילים מסיחה הזלילה הקהה את הדעת מחד-הגוניות חסרת הטעם של הארוחות. אך ראה זה פלא: אם מוסיפים רק גרגר אחד של תבלין הודיים, גרגרים אחדים של אבקת פלפל, פרח מוסקט מיובש, מעט זנגביל או קנמון בקצה הסכין למאכל הגס ביותר ומיד מרגיש המפונק גירוי זר, המעורר תיאבון. בין ה„דור“ הבולט וה„מול“ של חמוץ ומתוק, של חריף ותפל מורגשת, לפתע, תנודה של צלילים עיליים מטבחיים עדיני טעם ואף צלילי ביניים; עד מהרה מסתגלים עצבי הטעם של ימי הביניים שהנם עוד ברבריים למחצה, לחמרי הגירוי החדשים האלה, עד כי הם תובעים אותם יותר ויותר. כל מאכל נחשב לראוי לאכילה רק כשהוא מפולפל עד כדי טירוף או מתובל באיזה חומר חריף אחר; אף לתוך השיכר מכניסים זנגביל ואת היין מחממים במידה כזאת עם תבלין כתושים, עד כי כל לגימה צורבת בגרון כאבק שריפה. אך לא רק בשביל המטבח זקוק המערב לכמויות עצומות של הסממנים; גם גנדרנותן של הנשים תובעת, יותר ויותר, מריחות הניחוח של ערב, שיהיו חדשים לבקרים, המושק המגרה, הענבר בעל הריח המעיק, שמן הורדים המתוק, אורגים וצבעים נאלצים ליצר בשבילן אריגי משי סיניים ואטון הודי, צורפים מוכרחים להשיג בשבילן את הפנינים היפות מציילון ואת אבני השמיר הכחלחלות מנארסינגאר. ביתר עוז מעודדת הכנסיה הקתולית את הצריכה של מוצרים מזרחיים, כי אף גרגר אחד מהמיליארדים הרבים של גרגרי הקטורת, שהכוהן, העורך את המיסה מניף אותם במחתה באלפי הכנסיות באירופה, לא גדל על אדמת אירופה; כל אחד מהם הועבר בדרך הארוכה, בים וביבשה, מארצות ערב. גם הרוקחים. הם קונים קבועים של הסמים ההודיים המהוללים, כמו אופיום, קאמפור, שרף הגומי היקר, ומתוך הנסיון יודעים הם, שזה מכבר אין לחולים אמון בכוח המרפא של איזה שמן או של תרופה אחרת, אם על צנצנת החרסינה אינה מתנוססת מלת הקסם „ארביקום“ (ערבי) או „אינדיקום“ (הודי) באותיות כחולות. באין מעצור רכש לו כל דבר מזרחי, בזכות סטיתו, נדירותו והאכסוטיקה שבו ואולי גם בזכות מחירו היקר, איזה קסם סוגסטיבי, היפנוטי בשביל אירופה. ערבי, פרסי, הודוסטני, כל התארים האלה הופכים בימי הביניים (כמו במאה השמונה עשרה ציון המקור: צרפתי) לשמות נרדפים לשופע, מעודן, אציל, משופר, נחמד ויקר ערך. אין שום מצרך מבוקש כמו הסממנים האלה; נדמה, כמעט, שריח פרחי המזרח האלה נסך, באיזה קסם, רוח שכרון על נפשה של אירופה.

אך דוקא בשל אותה מודה של הביקוש, נשארת הסחורה ההודית יקרה במחירה, העולה מיום ליום: כמעט שאין לחשב בדיוק את העליה המתמדת של קו המחירים הקדחתני, כי כל טבלאות הכספים ההיסטוריות נשארות, בהתאם לנסיון, מופשטות; לכל היותר אפשר לסקור סקירה אופטית את ההפרזה המטורפת בקביעת ערכם של התבלין, אם נזכור, שאותו פלפל, העומד כיום פתוח על כל שולחן אוכל ונשפך, ללא כל תשומת לב, כמו חול, היה נמנה אז גרגר אחר גרגר ובמשקל היה שוה, כמעט, בערכו לערך הכסף. וכמה מוחלטת היתה יציבות ערכו, עד כי מדינות וערים שונות היו מחשבות לפי הפלפל כשם שהיו נוהגים במתכת אצילה: בפלפל אפשר לרכוש קרקעות, לסלק בו נדוניות, לרכוש בו זכויות אזרח; היו נסיכים וערים, שקבעו את גובה המכס במשקל מסוים של פלפל, וכשרצה אדם בימי הביניים לציין את מי שהוא כעשיר ביותר היה מכנהו בשם „שק פלפלין.“ במאזנים של זהב ושל רוקחים היו שוקלים את הזנגביל והקינמון, השיפה הסינית והקאמפור ובשעת מעשה היו מקפידים על כך, שהדלתות והחלונות יהיו סגורים היטב לבל תשיב רוח פרצים אף מעט מן המעט שבפסולת האבקה היקרה. אך באותה מידה שההפרזה בקביעת הערך נראית לנו מגוחכת כיום, היא נעשית מובנת לנו, אם נקח בחשבון את הקשיים והסיכון שבתעבורה. עצום הוא, בימים ההם, המרחק בין המזרח והמערב, ומה רב מספרם של הסכנות והמכשולים, שעליהם צריכות להתגבר הספינות, השיירות והעגלות בדרכן! איזו אודיסיאה צריך לעבור כל גרגר, כל פרח, בטרם יגיע משיחו הירוק בארכיפלגוס המאלאי, עד למחוז חפצו, עד לשולחן המכירה של החנוני האירופי! אף אחד מהתבלין האלה, כשהוא לעצמו, איננו דבר נדיר כלל וכלל. מעבר מזה, בחלק השני של כדור הארץ גדלים קני הקינמון של טידור, הצפורן של אמבוינה, אגוזי המוסקט של באנדה, שיחי הפלפל של מאלאבאר באותו שפע וחופש כמו הקימוש אצלנו וערכו של כיכר שלם מהם אינו עולה באיי המאלאים על ערכו של קמצוץ על חודה של סכין בארצות המערב. אך המלה מסחר מקורה בשורש סחור, שפירושו סבב, ומה רב מספר הידים, שהסחורה סובבת ועוברת בהן, בטרם תעבור מדברות וימים עד הגיעה לידיו של הקונה האחרון, הצרכן! היד הראשונה מקבלת תמיד את השכר הזעום ביותר; העבד המאלאי, הקוטף את הפרחים הרעננים, קושרם בלקש וסוחבם על גבו החום אל השוק, אינו מקבל כל שכר זולתי זיעת אפיו הוא. אך אדוניו מפיק כבר רווחים; מידיו קונה הרוכל המוסלמי את המשא ומשטשט אותו בסירה מאלאית זעומה בלהט השמש מאיי התבלין במשך שמונה ימים, עשרה ימים ויותר עד למאלאקה. (בקרבת סינגאפור של ימינו). כאן יושב כבר העכביש הראשון ברשתו; אדוני הנמל, שולטן תקיף, התובע מהרוכל דמי טעינה. רק אחרי שהמס סולק, מותר להעביר את הפרי הריחני לתוך סירה גדולה יותר ושוב זוחל כלי השיט הקטן, המונע על ידי משוט רחב או מפרש מרובע, לאיטו על פני המים ממעגן אחד בארץ הודו אל משנהו. וכך חולפים חדשים, שיט מפרשים חד־גוני או המתנה בלי סוף, בשקוט הרוח, מתחת לשמים לוהטים באין עב קלה, או מנוסה פתאומית מפני רוח הטייפון או מפני שודדי ים. מלאת עמל בלי גבול וסכנות לאין ערוך היא התעבורה הזאת על פני שני ימים טרופיים או על פני שלשה; מבין חמש ספינות נופלת, כמעט תמיד, אחת כקרבן לסערות או בידי שודדי הים, והסוחר מודה לאלהים, כשהוא מצליח לעקוף בשלום את קאמבאגדה ולהגיע, לבסוף, לארמוזד או לעדן, בהשיגו על ידי כך את הגישה אל ערב המאושרת או אל מצרים. אך גם סוג התעבורה החדש, המתחיל פה, אינו מצטיין בנוחות יתירה ואין הוא פחות מסוכן מהקודם. בנמלי ההעברה האלה מחכים גמלים לאלפים ערוכים בטורים ארוכים סבלניים, בצייתנות כופפים הם את כרעיהם לאות, הניתן על ידי אדוניהם, שק אחר שק נעמסים הצרורות הקשורים של פלפל ושל פרחי המוסקט על גבי הגמלים ולאיטן מתנודדות אחרי כן הספינות בעלות ארבע הרגלים על מטענן בתוך ים החול. במסע, הנמשך חדשים, מביאות השיירות הערביות את הסחורה ההודית – מתעוררים השמות מסיפורי אלף לילה ולילה – דרך באסורה ובגדד ודמשק לבירות וטרביזונדה או דרך ג’ידה לקהיר; עתיקות ימים הן דרכי הנדודים הארוכות האלה במדבר והיו ידועות לרוכלים עוד מימי מלכי מצרים והבאקטרים. אך לרוע המזל, יודעים אותן הבידואים, שודדי המדבר, לא פחות מהסוחרים; התנפלות נועזת אחת הורסת, לעתים קרובות, במחי יד אחד את המשלוח והפרי של חדשי עמל רבים. מה שניצל, במזל, מסערת החול ומידי הבידואים, הופך לטרף בידי שודדים אחרים: מכל מטען של גמל, מכל שק דורשים האמירים של חג’אז, השולטנים של מצרים וסוריה מס, ודוקא גבוה ביותר; מה שגבה פקיד המכס המצרי בלבד במשך שנה כמכס מעבר מסחר התבלין נערך במאת אלף דוקאטים. אחרי שהושג, סוף סוף, שפך הנילוס בקרבת אלכסנדריה, מחכה שם עוד אוכל הפירות האחרון ולא הקטן ביותר, הצי של ונציה. מאז החרבתה הבוגדנית של העיר היריבה ביזנטיון, גרפה אליה הרפובליקה הקטנה את כל המונופולין של סחר התבלין המערבי; במקום שהסחורה תישלח הלאה, מובאת הסחורה תחילה אל הריאלטו, במקום, בו קונים אותה הסוכנים הגרמניים, הפלנדריים, האנגליים. רק אז מתגלגלים הפרחים, אשר השמש הטרופית הצמיחתם וגידלתם לפני שנתיים, בעגלות רחבות אופנים אל פני השלג והקרח של מעברי האלפים, אל החנוני האירופי ובזה גם אל הצרכן.

דרך שתים עשרה ידים, לפחות, כך רושם בצער מרטין בהיים בגלובוס שלו, ב„תפוח הארץ“ המפורסם שלו משנת 1492, מוכרחים התבלין ההודיים לנדוד, תוך הכנסת רווחים, בטרם יגיעו אל היד האחרונה, אל ידו של הצרכן. „כן יש לדעת, שהתבלין מאיי הודו נמכרים במזרח מיד ליד, בטרם יגיעו אל ארצנו“. ואף על פי ששתים עשרה ידים מחלקות ביניהן את הרווחים, סוחטת כל אחת מהן די מיץ זהב לעצמה מהתבלין ההודיים האלה; על אף כל הסיכונים והסכנות נחשב המסחר בתבלין כמכניס ביותר בימי הביניים, משום שהוא מאפשר להפיק רווחים גדולים ביותר מהנפח הקטן ביותר של הסחורה, אף על פי שמחמש ספינות – המסע של מאגלאן הוא הוכחה לדוגמה הזאת – הלכו ארבע לאיבוד על המטען שבתוכן, אף על פי שמאתים איש מבין מאתים ושישים וחמישה לא חזרו אל ביתם, הרי המלחים והקברניטים איבדו, אמנם, את חייהם, אך הסוחר יצא ברווח גם מהמשחק הזה. אם ספינה אחת מחמש, ולו גם הקטנה ביותר, חוזרת כעבור שלש שנים, כשהיא טעונה תבלין למכביר, מפצה המטען הזה ברווחים, שהוא מכניס, בעד כל הנזק שנגרם, כי שק אחד מלא פלפל נחשב במאה החמש עשרה יותר מחיי אדם; אין פלא בדבר, שבהצע הגדול של חיי אדם חסרי ערך ובביקוש הנסער לתבלין יקרי ערך החשבון עולה תמיד יפה. הארמונות בונציה ואלה של הפוגרים והולסים נבנו כמעט מהרווחים, שהכניסו התבלין ההודיים בלבד.

אך כשם שאין למנוע את החלודה מהברזל, כן טבעי הדבר, שהקנאה מתלווה לרווחים גדולים. כל זכות יתר של אדם אחד נחשבת תמיד לעוול על ידי השני, ובכל מקום, בו קבוצה קטנה מתעשרת עושר מופרז, נוצרת מאליה ברית של המקופחים. בעיניים מלאות קנאה מביטים, זה כבר, אנשי גנואה, הצרפתים, הספרדים על ונציה הזריזה יותר, שידעה כיצד להפנות את זרם הזהב אל התעלה הגדולה שלה, ובמרירות גדולה עוד יותר מפנים הם את מבטם לעבר מצרים וסוריה, בהן הקים האיסלאם בלם בלתי חדיר בין הודו ואירופה. אסור לספינה נוצרית לשוט במימי ים סוף, לסוחר נוצרי אסור גם המעבר; באופן אכזרי עובר כל המסחר עם הודו דרך ידי סוחרים תורכיים וערביים. על ידי כך מתיקרת הסחורה, ללא כל הצדקה, בשביל הצרכנים האירופיים, מהמסחר הנוצרי נחלבים כל הרווחים, יתר על כן, קיימת הסכנה, שכל עודף המתכנות האצילות יזרום אל המזרח, כי הסחורות רחוקות הן מהגיע בשווין עד לסחורות יקרות הערך ההודיות, ואינן מאפשרות סחר חליפין. כבר אותו גרעון מורגש במסחר עשוי היה להגביר את קוצר הרוח של המערב, את התשוקה העזה להשתחרר מאותו פיקוח הרסני ומשפיל, ולבסוף מתלכדות האנרגיות. מסעי הצלב לא היו, בשום פנים (כפי שהיו רגילים לתאר את הדבר תיאור רומנטי), נסיון מיסטי־דתי בלבד, להוציא את מקום הקבר הקדוש מידי הכופרים; באותה ברית אירופית-נוצרית יש לראות את המאמץ ההגיוני והתכליתי הראשון, לפרוץ את הבלם הזה אל ים סוף ולשחרר את המסחר המזרחי בשביל אירופה, בשביל הנצרות. מאחר שמחץ זה נכשל, מאחר שאי־אפשר היה להוציא את מצרים מידי המוסלמים והאיסלאם הוסיף לחסום את הדרך להודו, טבעי היה הדבר, שתתעורר התשוקה למצוא דרך אחרת להודו, שתהיה חפשית ובלתי תלויה. העוז, שהביא את קולומבוס לידי הפלגה אל המערב, את בארטולומיאו דיאס ואת ואסקו דה גאמה – אל הדרום, את קאבוט – אל הצפון, לעבר לאבראדור, נבע, ראשית כול, מהרצון הברור לגלות, סוף סוף, בשביל העולם המערבי דרך ים חפשית, ללא מכס וללא תקלות, להודו ולשבור, על ידי כך, את יתרון השלטון המחפיר של האיסלאם. בשעת תגליות מכריעות יש תמיד כוח דוחף רוחני, מוסרי, הנותן כנפים למבצעים. אך הדחיפה הסופית אל הביצוע הארצי ניתנת, אחרי כן, על ידי אימפולסים חמריים. ברור, שהצעותיהם של קולומבוס ומאגלאן היו עשויות להלהיב את המלכים ויועציהם גם בזכות הרעיון הנועז שבהן; אך לעולם לא היו מסכנים את הכסף, שהיה דרוש לביצוע התכנית, לעולם לא היו הנסיכים והספסרים מציידים להם צי, בלי שהיו להם, אותה שעה, גם הסיכויים, שהסכום המושקע במסע תגלית זה יכניס להם רווחים גדולים פי אלף. מאחורי הגיבורים של תקופת התגליות ההיא עמדו, בכוחות מניעים, הסוחרים; גם האימפולס ההירואי הראשון הזה לכיבוש העולם נבע מכוחות ארציים בהחלט – בראשית היו התבלין.

נפלא הוא תמיד הדבר במרוצת ההיסטוריה, כאשר רוחו של אדם אחד מתקשר עם רוח השעה, כשאדם יחיד תופס במבט חודר את כיסופי היצירה של תקופתו. בין ארצות אירופה היתה אחת, שלא יכלה, עד אז, לתת את חלקה במילוי התפקיד האירופי, זו היתה פורטוגל, אשר השתחררה במאבק גבורה ממושך מעול השלטון המאורי. עתה, אחרי שהנצחון והעצמאות הושגו כבר לחלוטין, היה הכוח המפואר של עם צעיר וסוער כשדה בלתי חרוש; יצר ההתפשטות הטבעי, השוכן בקרב כל אומה בתקופת עליתה, אינו מוצא לו, בראשונה, כל אפשרות של ביטוי. בכל גבולות ארצה שוכנת פורטוגל ליד ספרד, שהיא אומה, הקשורה אתה בקשרי ידידות ואחוה; לפני הארץ הקטנה והדלה יש, אפוא, רק דרך אחת – להתרחב על פני הימים, על ידי מסחר וקולוניזציה. אך לרוע מזלה – כך נראה הדבר – מצבה הגיאוגרפי של פורטוגל הוא הגרוע בין כל האומות האירופיות, העוסקות בספנות. כי האוקינוס האטלנטי, המטיל את גליו מהמערב לעבר חופיה, נחשב, לפי הגיאוגרפיה של פטולמיאוס (האוטוריטה היחידה של ימי הבינים) כמדבר ים בלי סוף וגבול, שאין לעברו. כן מציינות המפות של פטולמיאוס את הדרך לדרום, לאורך החוף האפריקאי, כדרך, שאין לעברה בכלי שיט: אין כל אפשרות להקיף את מדבר החול הזה בספינה, כי הארץ הבלתי מיושבת הזאת, שאינה מכניסה אורחים מגיעה עד הקוטב הארקטי והנה מחוברת, בלי לאפשר כל מעבר, עם „הארץ הדרומית“. לפי השקפת הגיאוגרפיה הקדומה היה מצבה של פורטוגל הגרוע ביותר מבין כל העמים יורדי הים, משום שנמצאה מחוץ לים היחיד, הראוי לשיט, הוא הים התיכון.

משום כך יהיה הדבר למטרת חייו של נסיך פורטוגיזי, להפוך את בלתי האפשרי, כביכול, לדבר שהנו בגדר היכולת ולהעז לנסות, אם נכונים הדברים של כתבי הקודש, שהאחרונים יכולים להיהפך לראשונים. ואולי טעה פטולמיאוס, אותו גדול הגיאוגרפים, האפיפיור של ידיעת הארץ? ואולי אותו אוקינוס, המטיל בגליו העצומים מהמערב, מזמן לזמן, עצים זרים ומוזרים (שבהכרח גדלו באחד המקומות) לעבר חופי פורטוגל, איננו כלל בלי סוף, כי אם מוביל אל ארצות חדשות בלתי ידועות? ואולי אפריקה היא ארץ נושבת מעבר לטרופיקוס, ואולי בדה אותו יוני חכם מלבו את הבדיה, שאת היבשת, שלא נחקרה עדיין, אין להקיף בים ואין כל דרך, המעבירה אל הים ההודי? במקרה כזה היתה פורטוגל, דוקא משום שהיא נמצאת בקצה המערב, קרש הקפיצה האמיתי לכל התגליות, לה היתה אז הדרך הקרובה ביותר להודו. היא לא היתה אז מנודה מהאוקינוס, כי אם נועדת לימאות יותר מכל ארץ אירופית. קיצורו של דבר, אותו חלום מאויים, להעלות את פורטוגל הקטנה וחסרת האונים למעלת מעצמה ימית, להפוך את האוקינוס האטלנטי, שנחשב עד אז למחסום, לדרך ים חשוב, היה לרעיון חייו של ה„אינפאנטה“ אנריקה, שההיסטוריה מציינת אותו, בצדק ושלא בצדק, כהנריקוס יורד הים. שלא בצדק: כי מלבד מסע מלחמה קצר לדיאוטה, לא עלה אנריקה אף פעם אחת על סיפונה של אניה, אין שום ספר, שום חיבור ימאי, אף לא מפה שהם פרי עבודתו. ואף על פי כן ראוי הוא, בצדק, לכינוי הזה מצד ההיסטוריה, כי לימאות וליורדי ים בלבד הקדיש אותו נסיך את חייו ואת רכושו. אחרי שהצטיין במלחמה המאורית, בשעת המצור על דיאוטה (1412), בעודו צעיר לימים, ובהיותו, יחד עם בני העשירים המופלגים של הארץ, ניתנה לו, לבנו של מלך פורטוגיזי ואחיינו של מלך אנגלי, האפשרות לספק את תאוות הכבוד שלו על ידי קבלת העמדות המפוארות ביותר; כל חצרות המלכים הזמינוהו, אנגליה הציעה לו עמדה של מצביא. אך אותו הוזה מופלא בחר לו כאורח חיים את בדידות היצירה. הוא פורש לכף סאגרס, שנחשב לכף הקדוש של הקדמונים. שם מכין הוא, כמעט במשך חמישים שנה, את תכנית המסע בים להודו, ובזה גם את ההתקפה הגדולה על ה„ים בלתי הנודע“.

מהו הדבר, שהפיח אומץ רוח באותו הוזה נועז בבדידותו, להגן, בניגוד לדעתם של גדולי החוקרים הקוסמוגרפיים של תקופתו, בניגוד לדעתם של פטולמאיוס וההולכים בעקבות דבריו ושרטוטיו, על השקפתו, שאפריקה איננה יבשת, המחוברת על ידי קפאונה עם הקוטב, כי אם יבשת, שאפשר להקיפה בספינה וכי זוהי הדרך האמיתית להודו – על סוד זה ייתכן שלא נוכל לעמוד לעולם. אך רווחה שמועה (שנרשמה גם על ידי הרודוטוס וסטרבון), שעוד בימי מלכי מצרים המעורפלים הפליג פעם צי פניקי לאורך ים סוף דרומה וכעבור שנתיים חזר, בלי שקיוו כך, דרך עמודי הרקולס (מיצר גיברלטר), שמועה זו לא שותקה לעולם. ייתכן גם שהאינפאנטה קיבל ידיעות באמצעות סוחרי עבדים מאוריים, שמעבר למדבר לוב, מעבר למדבר החול צחרה, נמצאת „ארץ העושר“, „בילאט גהאנה“, ובאמת נמצא כבר, במפה, ששורטטה בשנת 1150 על ידי קוסמוגרף ערבי בשביל המלך הנורמני רוגר השני, השם „בילאט קהאנה“, המציין את גויניאה של היום. ייתכן, שאנריקה, שלרשותו עמד שירות ידיעות טוב, היטיב לדעת את צורתה האמיתית של אפריקה מאותם הגיאוגרפים המלומדים, שהיו נשבעים, בשימם את ידם על ספריו של פטולמאיוס ודחו, בתחילה גם את הידיעות, שנמסרו על ידי מארקו פולו ואבן באטוטה, כבדיות, שאין לתת בהן אימון. ערכו המוסרי האמיתי של אנריקה היה בזה, שביחד עם גודל המטרה הכיר את עוצם הקשיים, שביאושו האציל תפס, שהוא עצמו לא יזכה לראות בהתגשמות חלומו, משום שהכנת מבצע עצום כזה דורשת תקופה ארוכה יותר מחיי אדם. כי כיצד אפשר היה, בימים ההם, להפליג מפורטוגל להודו, בלי להכיר את הים ובלי אניות להפלגה? אין לתאר כלל את מידת הפרימיטיביות של הידיעות הגיאוגרפיות והימיות באירופה, בימים, בהם ניגש אנריקה לביצוע משימתו. במאות השנים האיומות של המחשכים, שבאו אחרי התמוטטותה של הקיסרות הרומית, שכחו הדורות של ימי הביניים, כמעט, כל מה שרכשו להם היונים, הפניקים והרומאים במסעותיהם הנועזים. בדורות האלה של ההצטמצמות המרחבית הפך הדבר לאגדה, אשר לא תיאמן, שאלכסנדר הגיע, עוד לפני דורות עד לגבולות אפגאניסטאן ואף עד להודו. ברבות הימים אבדו המפות המצוינות, תמונות העולם של הרומאים, כבישיהם הצבאיים נהרסו, נעלמו ציוני הדרכים, שהגיעו עד למעמקי בריטניה וביתיניה, אבד שירות הידיעות הפוליטי והגיאוגרפי שלהם, שהיה למופת לרבים; כשרון המסעות שקע בתהום הנשיה, דעכה התשוקה לתגליות, אמנות הימאות נידלדלה; בלי כל מטרה רחוקה, נועזת, בלי מצפן הגון ובלי מפות ברורות זוחלים להם על פני המים כלי שיט קטנים בנסיעת חופים פחדנית מנמל אל נמל, כשנוסעיהם נתונים בחרדה בלתי פוסקת מפני הסערות או מפני שודדי הים, המסוכנים באותה מידה. במצב ירוד כזה של הקוסמוגרפיה ועם ספינות עלובות כאלה מוקדם היה הדבר לחשוב על השתלטות על האוקינוסים של כדור הארץ ועל כיבוש ממלכות מעבר לים. היה צורך בתקופה של חיי אדם, כדי להשיג, על ידי מסירות נפש, את אשר הוזנח במשך מאות שנות אדישות, ואנריקה – וזוהי גדולתו – גמר אומר להקריב את חייו למען המעשה, אשר יבוצע בעתיד.

רק כתלים חרבים אחדים שרדו עוד מאותה טירה בכף סאגרס, שהנסיך אנריקה בנה אותה ואשר יורש כפוי טובה של מדעו, פראנסיס דרייק, שדדה והחריבה. מבעד לצללי האגדה וערפליה יכולים אנו להכיר, כיום, בקושי את הפרטים של אופן עבודת ההכשרה של הנסיך אנריקה לקראת התכניות של פורטוגל לכיבוש העולם. לפי הידיעות (שהן, אולי, רומנטיות), אשר נמסרו על ידי כותבי דברי הימים המקומיים, ציוה להביא לו את כל הספרים והמפות מכל רחבי התבל, הזמין אליו מלומדים ערביים ויהודיים וציוה עליהם להכין מכשירים טובים יותר וטבלאות מדויקות יותר. כל ספן, כל קברניט, שהיה חוזר מאיזה מסע, היה נחקר בפרוטרוט. כל הידיעות והפרטים האלה רוכזו, בהקפדה יתירה, בארכיון סודי ובאותו זמן דאגו לציוד שורה של מסעות. ללא ליאות עובדים אנשים על שכלול האמנות של בנין אניות. תוך שנים מעטות מתפתחות מה„בארקות“, סירות הדייגים הקטנות והפתוחות, שהיו מכילות שמונה עשר איש, ספינות רחבות בעלות קיבול של שמונים ומאה טונות, שיכלו לשוט בלב ים גם בשעת מזג אויר קשה. סוג חדש זה של האניה, שהיה מתאים לנסיעה על פני ימים, דרש גם טיפוס חדש של ספן. אל ההגאי נלוים עתה „מומחה לאסטרולוגיה“, הימאי המומחה, היודע לקרוא את מפות החופים, לקבוע את הדקלינציה המגנטית ולציין את המרידיאנים במפה; ההלכה והמעשה משתלבים זה בזה בעבודת היצירה ועל ידי ההפלגות האלה מתפתח, לאט לאט, באופן שיטתי, מדייגים ומספנים בלבד, דור של יורדי ים ומגלי ארצות, אשר מעשיהם עתידים להתגלות בעתיד. כשם שפיליפוס המקדוני השאיר לבנו אלכסנדר את הפאלאנכס, ששום כוח לא יכול לעמוד בפניה, לשם כיבוש העולם, כך משאיר אנריקה לפורטוגל שלו את האניות הטובות ביותר, החדישות ביותר של תקופתו ואת יורדי הים המעולים לשם כיבוש האוקינוס.

אולם זהו גורלם הטרגי של כל המבשרים, שהם מתים על הסף, בלי שיזכו לראות בעיניהם את הארץ היעודה: אנריקה לא זכה בעצמו אף לתגלית אחת מהתגליות הגדולות, שעשו את מולדתו לבת אלמוות בהיסטוריה של גילוי העולם; בשנת מותו (1460) לא הושג, כמעט, כלום בשטח החיצוני, הגיאוגרפי. הגילוי המפורסם של האזורים ושל מאדיירה היה, בעצם, רק חידושו של גילוי קודם (כבר ב־1351 נרשמו אלה על די פורטולאנו לאורנטינו). בחוף המערבי לא הגיעו אניותיו אף עד לקו המשוה, החל רק מסחר מצומצם, שלא נודע לתהילה, בשנהב לבן ובעיקר ב„שנהב שחור“: כלומר, על החוף הסנגלי נחטפים כושים בהמוניהם, כדי למכרם בשוק העבדים בליסאבון, כן מוצאים שם הסוחרים מעט עפרות זהב – התחלה זעומה ובלתי מספקת זו היא כל מה שזכה אנריקה לראות מהמפעל, אשר עליו חלם. אך לאמיתו של דבר הושגה כבר ההצלחה המכרעת. כי נצחונה הראשון של הימאות הפורטוגיזית אינו מתבטא אז במרחקים שהושגו, כי אם בשטח המוסרי: בהגברת היזמה ויצר הפעולה ובחיסולה של אגדה מסוכנת. במשך מאות בשנים היו הימאים מתלחשים ביניהם, שמאחורי הכף „נון“ כלומר „לא“ אין להמשיך בנסיעה בכלי שיט. כי מאחוריו מתחיל מיד „ים המחשכים הירוק“, ואוי לה לספינה, שתעז להתקרב אל אזורי המות ההם. מלהט החמה רותחים באזורים ההם מי הים ומהבילים. דפנות הספינה ומפרשיה מתחילים לבעור מיד באש וכל איש נוצרי, המנסה להעמיד את כף רגלו ב„ארץ השטן“, שהנה שוממה כחבל ארץ, אשר בסביבות לוע של הר געש, הופך מיד לכושי. ובשל הבדיות האלה היה קשה כל כך להתגבר על הפחד מפני מסע אל הדרום, עד כי האפיפיור נאלץ, לשם השגת ימאים לאנריקה בשביל המסע הראשון, להבטיח לכל משתתף כפרת עוונות מלאה; ורק אז אפשר היה לגייס אנשים אחדים עזי נפש בשביל מסעות התגלית הראשונים. ומה רבה היתה תרועת הגיל, כאשר חיל אאנס הקיף בשנת 1434 אותו כף „נון“, שנחשב לדבר, שאין להתגבר עליו, ומודיע מגויניאה, שפטולמיאוס הנודע לתהילה נתגלה כפטפטן עלוב, „כי פה קל לשוט בספינה כמו אצלנו בבית והארץ היא עשירה ויפה עד למאד.“ בזה התגברו על הנקודה המתה. עתה אין פורטוגל צריכה עוד לבקש לה צוות לאניותיה. מכל הארצות מציעים את עצמם הרפתקנים וסתם תאבי הרפתקאות לשירות. כל מסע חדש, המסתיים בהצלחה, מגביר את עוז רוחם של יורדי הים, לפתע נמצא דור של אנשים צעירים, אשר ההרפתקה חשובה להם מחייהם. „הימאות היא דבר הכרחי, החיים אינם דבר שבהכרח“ – אותו פתגם עתיק, שהיה שגור בפי יורדי הים, השתלט שוב על רוחם של בני האדם. ותמיד, כאשר מופיע דור חדש מלוכד ואיתן בהחלטתו, כדי לבצע איזה מפעל, חלה תמורה מכרעת בעולם.

שעת מותו של אנריקה היא, משום כך, הרגע של הנשימה האחרונה לפני הקפיצה הגדולה. אך עם עלות המלך ז’ואן השני, רב המרץ, לכיסא המלוכה, מתחילה עליה, העולה על כל המקווה. כל מה שהתקדם עד אז בקצב של שבלול, מתחיל, לפתע, להתקדם במהירות הסער ובזינוקי אריות. אם עוד תמול נחשב הדבר למבצע עצום, אם הצליחו, במשך שתים עשרה שנה, לעבור את המילין המעטים, עד הכף בויאדור, וכעבור שתים עשרה שנים נוספות של התקדמות איטית הצליחו להגיע בשלום עד הכף הירוק, הרי התקדמות של מאה מיל, ואף של חמש מאות מיל לא נחשבה עוד עתה לדבר בלתי רגיל. רק דורנו, אולי, אשר זכה לכיבוש האויר, אנו, שהעמדנו קול תרועת גיל, כאשר מטוס הצליח להתמיד בטיסתו באויר רק שלושה, חמישה או עשרה קילומטרים מ„שאמפּ דה מאר“, וכעבור עשור בשנים היינו כבר עדים לכך, שמטוסים עברו בטיסתם על פני יבשות ואוקינוסים, רק דורנו אינו יכול להבין את ההשתתפות הלוהטת, את תרועת הגיל הנסערת, בהן ליותה אירופה כולה את ההתקדמות הפתאומית של פורטוגל אל בלתי הנודע. בשנת 1471 הושג הקו המשוה, בשנת 1484 עגן דיאגו קם כבר ליד שפך הקונגו ולבסוף נתגשם, בשנת 1486, חלומו הנבואי של אנריקה: יורד הים הפורטוגיזי בארטולומיאו דיאס הגיע עד לקצה הדרומי של אפריקה, כף התקוה הטובה, שכינהו בתחילה, בגלל רוחות הסערה, בהן נפגש שם, בשם „קאבו טורמנטוסו“, כלומר הכף הסוער. ואף על פי שהסערה קורעת לו את מפרשיו לגזרים ושוברת לו את התורן, ממשיך אותו „כובש“ אמיץ את מסעו לבלי חת. והנה הגיע כבר עד לחוף המזרחי של אפריקה ומשם יכולים ספנים מוסלמיים להעבירו הלאה, עד להודו – ודוקא שם מתמרדים אנשיו: הם מסתפקים הפעם במה שהושג. בלב פצוע נאלץ בארטולומיאו דיאס לחזור, באבדו, על ידי כך, באשמת אחרים, את תהילתו, שהוא היה האירופי הראשון, אשר כבש את דרך הים להודו, ופורטוגיזי אחר, ואסקו דה גאמה, עתיד שיפואר על ידי מעשה גבורה זה בשירו בן האלמוות של קאמואן; כמו תמיד, שוקע המתחיל, היוזם הטרגי בתהום הנשיה, ואת מקומו יורש המשלים המאושר. אולם המעשה המכריע בוצע. זוהי הפעם הראשונה, שצורתה הגיאוגרפית של אפריקה נקבעה באופן סופי. זו הפעם הראשונה, שהוכח ונגלה לעין כול, בניגוד לדבריו של פטולמיאוס, שדרך הים להודו היא בגדר האפשרות. את חלום חייו של אנריקה הגשימו תלמידיו ויורשיו כעבור מספר שנים כשנות חיי אדם אחרי מות רבם.

בתמהון ובקנאה מפנה עתה העולם את מבטו אל אותו עם קטן, שהיו מסיחים ממנו את דעתם, היושב בפינה הקיצונית של אירופה. בשעה שהן, המעצמות הגדולות צרפת, גרמניה, איטליה היו טורפות ומשסעות זו את זו במלחמות מטורפות, הרחיבה פורטוגל, אותה „לכלוכית“ של אירופה, את שטח מחיתה פי אלף ופי עשרת אלפים; בשום מאמצים אין להשיג את יתרונה העצום. בן לילה היתה פורטוגל לאומה הימית הראשונה בעולם; על ידי מבצעה הבטיחה לעצמה, לא רק פרובינציות חדשות, כי אם עולמות שלמים. עוד עשור בשנים ואותה אומה, הקטנה באומות אירופה תתבע לעצמה את הבעלות והשלטון על שטח גדול מזה, שהיה ברשותה של הקיסרות הרומית בתקופת התפשטותה הגדולה ביותר.

טבעי הדבר שתביעה אימפריאליסטית מופרזת כזאת היתה מוכרחה להביא, בשעת הנסיון להגשימה בחיים, את פורטוגל לידי אפיסת הכוחות. כל ילד היה מסוגל לחשב את הדבר מראש, שארץ זעירה כל כך, שמספר תושביה לא עלה על מיליון וחצי, לא תוכל, לאורך ימים לתפוס ולישב את כל אפריקה, הודו ובראזיל, לא תהיה מוכשרת להגן על השגיה, במשך תקופה ממושכת, מפני קנאתן של אומות אחרות. כשם שאין בכוחה של טיפת שמן אחת להחליק את שטח פניו של ים סוער, כך אין בכוחה של ארץ שגודלה כגודל סיכה, לשעבד שעבוד גמור ארצות, הגדולות ממנה פי מאת אלפים. מנקודת מבט תבונתית, היתה אותה התפשטות של פורטוגל ללא גבול דבר אבסורדי בהחלט, מעשה דוֹן קיחוֹטי מהמין המסוכן ביותר. אך הן תמיד מעשי הגבורה הם אי־רציונליים ואף אנטי־רציונליים, תמיד, כשאיזה אדם או עם מרהיב עוז בנפשו לגשת לביצוע איזו משימה, שהיא למעלה מכוחותיו, עולים וגוברים גם כוחותיו עד לעוצמה, שלא שיערוה קודם לכן. לא היה, אולי, עם, אשר ליכד את כוחותיו, ברגע אחד של נצחון, באופן מזהיר יותר מאשר פורטוגל בשלהי המאה החמש עשרה. לא רק את אלכסנדר, את הארגונאוטים שלה יוצרת לה הארץ, לפתע, באישיותם של אלבוקרקה, ואסקו דה גאמה ומאגלאן, כי אם גם את הומרוס שלה בקאמואן, את ליוויוס שלה בבארוס. מלומדים, בנאים, סוחרים גדולים צצו בן לילה. כמו יון בימי פּריקלס, אנגליה בימי אליזבט, צרפת בימי נפּוליאון, מגשים עם, בצורה אוניברסלית, את האידיאה הפנימית שלו ומציגה לעיני העולם כמעשה נראה לעין. במשך שעת עולם, שאין לשכחה, היתה פורטוגל האומה הראשונה באירופה, המנהיגה של האנושות.

אך כל מעשה גדול של עם אחד מבוצע תמיד בשביל כל העמים. הכול מדגישים, שפריצה יחידה וראשונה זו אל תוך בלתי הנודע הפכה את כל קני המידה, המושגים והרגשות המרחקים, ובלב פועם מקוצר רוח עוקבים עתה בכל החצרות, בכל האוניברסיטאות אחרי הידיעות האחרונות מליסאבון. בזכות איזו בהירות מבט מופלאה, תופסת אירופה את הערך היוצר שבאותו מעשה פורטוגיזי של הרחבת העולם; העולם הגיע לכלל הכרה, שהימאות והתגליות עשויות, עד מהרה, לשנות את העולם שינויים מכריעים יותר מכל המלחמות ומכל כלי הקלע שבעולם. כי תקופה של מאות בשנים, תקופה של אלף שנים, ימי הביניים, הגיעה לקיצה המוחלט ועתה מתחילה תקופה חדשה, ה„זמן החדש“, בה יחשבו ויפעלו בני האדם בממדים מרחביים אחרים. בחגיגיות משמיע, תוך הרגשה מלאה של הערך ההיסטורי של הרגע הזה, ההומניסט הפלורנטיני פוליציאנו, כנושא דברה של התבונה השלוה, את קולו לתהילת פורטוגל, ותודתה של כל אירופה התרבותית נשמעת בדבריו הנלהבים: „לא רק את עמודי הרקולס השאירה מאחוריה והכניעה אוקינוס זועף, כי אם החזירה את אחדותו של העולם המיושב, שהופרעה עד לפני זמן מה. מה רבות הן האפשרויות החדשות, מה רבים הם היתרונות הכלכליים, הסיכויים להרחבת הידיעות, לאישור המדע העתיק, שזלזלו בו עד עתה מתוך חוסר אמון, שאנו יכולים לצפות להם עתה! ארצות חדשות, ימים חדשים, עולמות חדשים צצו מתוך מחשכי הדורות. פורטוגל הנה כיום השומר, העומד על משמרו של עולם שני.“

מקרה מדהים מפסיק את ההתקדמות העצומה הזאת של פורטוגל למזרח. הנה נדמה, שה„עולם השני“ כבר הושג, שהכתר וכל האוצרות של הודו מובטחים כבר למלך חואן, כי אחרי הקפת כף התקוה הטובה אין כבר כל אפשרות, שאיזו מדינה תקדים את פורטוגל, ובין מעצמות אירופה לא היתה מדינה, שתהא רשאית ללכת בעקבותיה בדרך, שהבטיחה לעצמה זה מכבר. כי עוד אנריקה יורד הים קיבל, מתוך זהירות, איגרת מהאפיפיור, בה הובטח, שכל הארצות, הימים והאיים, אשר יגולו מעבר לכף בויאדור, יהיו שייכים אך ורק לפורטוגיזים, ושלשה אפיפיורים אחרים אישרו את ה„מתנה“ המשונה הזאת, אשר העבירה, במחי יד ובהעברת קולמוס, את כל המזרח בלתי הידוע, על מיליוני התושבים שלו, לבית ויזיאו, כרכוש חוקי של הכתר. ובכן נמסרו כל העולמות החדשים בשבועה לפורטוגל, לפורטוגל בלבד. כשיש הבטחות כאלה ביד, הבטחות, שאין לגעת בהן, אין, בדרך כלל, נטיה יתירה לעסקים בלתי בטוחים, משום כך לא היתה זו כלל איוולת, אף לא צעד מתמיה, כפי שרגילים ההיסטוריונים לתאר את הדבר לאחר מעשה, שבעל הרכוש המאושר, המלך חואן השני, לא גילה התענינות יתירה בהצעתו של איזה איש בלתי ידוע מגנואה, שדרש, בהדגשה יתירה, צי שלם, „להגיע להודו מהמערב“. בטירתו בליסאבון היטו, אמנם, אוזן קשבת לאדון כריסטופורו קולומבו, תוך יחס ידידותי, בלי להשמיע באזניו סירוב גס. אך הם זוכרים היטב, שכל המסעות, שיצאו עד אז אל האיים האגדיים אנטילהה ובראזיל, אשר מקומם במערב, בין אירופה והודו, נסתיים בכשלון גמור. יתר על כן: למה לסכן דוקאטים פורטוגיזיים בטוחים לחיפוש דרך בלתי בטוחה להודו, בשעה שנמצאה הדרך הנכונה אחרי שנים ממושכות של עמל ובשעה שהמספנות על הטאחו עובדות כבר יומם ולילה על הצי הגדול, העתיד להפליג בדרך ישרה, סביב הכף, להודו?

על כן צלצלה, כמפץ אבן בחלון, הידיעה המסעירה, שהגיעה אל ארמון ליסאבון, כי אותו הרפתקן מתרברב מגנואה עבר, באמת, תחת דגל ספרד את האוקינוס האפל ונתקל, בזמן של פחות מחמישה שבועות, ביבשה במערב. נס התרחש. בן לילה נתגשמה הנבואה המיסטית מתוך „מדיאה“ לסנקה, שעוררה, זה שנים על שנים, את רוחם של יורדי הים:

„בעוד שנים רבות יגיעו

ימים, בהם יסיר האוקינוס

את הלוט מעל פני הדברים

וארץ ענקית תתגלה,

עולמות חדשים ייראו לעין,

תולה לא תוסיף להיות

עוד האחרונה בין הארצות.“

אכן, הימים האלה הגיעו, כנראה. קולומבוס, ה„קברניט הארגונאוטי“ החדש, אינו משער, אמנם, שגילה חלק תבל חדש עד יומו האחרון, לא הצליחו לשכנע את הוזה ההזיות העקשני הזה ולהטותו מטירופו, שהגיע כבר עד יבשת אסיה, וכי עליו להפליג מערבה מ„היספאניולה“ שלו, כדי להגיע במשך ימים אחדים עד שפך הגאנגס. ודוקא זהו פחד המות של פורטוגל, כי מה בצע לפורטוגל באגרתו של האפיפיור, המבטיחה לה, תמורת המסע אל המזרח, את כל הארצות, אם ספרד מקדימה אותה, בדרך קצרה יותר, בדיוק לפני הזינוק האחרון ונוטלת ממנה את הודו ברגע האחרון? בזה היה עמל חייו של אנריקה, שעמל במשך חמישים שנה, עולה בתוהו, וגם העמל שהושקע במשך ארבעים השנים אחרי מותו היה לריק, הודו היתה אבודה בשביל פורטוגל בשל אותו מבצע הרפתקני של איש גנואה, שהיה בשבילם מקור האסון. אם פורטוגל רוצה לשמור על עמדת הבכורה וזכות היתר שלה על הודו גם להבא, אין לפניה דרך אחרת, אלא לאחוז בנשק נגד יריבה, שחדר לפתע אל תחומה.

לאשרן של שתי המדינות, מסב האפיפיור את פני הסכנה, הנשקפת להן. פורטוגל וספרד הן ילדי שעשועיו, משום שאלה הן האומות היחידות, אשר מלכיהן לא התנגדו מעולם, בקשי עורף, לאוטוריטה הרוחנית שלו. הם נלחמו במאורים וגירשו את הכופרים, באש ובחרב משמידים הם כל כפירה בארץ, אין מקום, בו תמצא האינקויזיציה של האפיפיור נכונות כזאת לעזרה נגד המאורים האנוסים, האנוסים והיהודים כמו בארצות האלה. לא, חלילה לו מהרשות להכניס פירוד בין ילדי שעשועיו אלה, כך גמר האפיפיור אומר, על כן ניגש הוא, בתכלית הפשטות, לחלק את כל השטחים בלתי הנודעים בעולם בין ספרד ופורטוגל, ולא, כפי שרגילים לכנות את הדבר בימינו בשפת הצביעות הדיפלומטית, כ„שטחי אינטרסים“, כי אם האפיפיור נותנם לשני העמים האלה במתנה, באופן ברור וישר, את כל העמים, הארצות, האיים והימים, בתוקף סמכותו כנציבו של ישו עלי אדמות. נוטל הוא לידיו את כדור הארץ, כקחת תפוח, ומחלק אותו, במקום בסכין, על ידי מגילה אפיפיורית מיום 4 במאי 1493, לשני חצאים. את הקו המפריד קובע הוא במרחק מאה לגואות (מידת מרחקים עתיקה) מאיי הכף הירוק. כל הארצות, שלא גולו עדיין, הנמצאות על פני כדור הארץ, ממערב לקו הזה, תהיינה שייכות לילד שעשועיו ספרד, כל מה שנמצא ממזרח לקו הזה יהיה שייך לילד שעשועיו פורטוגל. בראשונה מצהירים שני ה„ילדים“ האלה, שהם מרוצים, תוך רחשי תודה, מהמתנה הנאה הזאת. אך עד מהרה התעוררה חרדה בלב בני פורטוגל והם מבקשים להעתיק, במקצת, את קו הגבול מערבה. הם משיגים את מבוקשם בחוזה טורדסיליאס, שנחתם ביום 7 ביוני 1494, אשר לפי מעתק קו הגבול במאתים ושבעים לגאות לצד מערב (על ידי כך עתידה פורטוגל לזכות, אחרי כן, בבראזיל, שלא גולתה אז עדיין).

על אף כל הגיחוך שבנדיבות לב כזאת, הנותנת במתנה, כמעט, את כל העולם, במשיכת קולמוס אחת, לשתי אומות, בלי לקחת בחשבון את הנשארות – עלינו להתפעל, בכל זאת, על אותו פתרון בדרכי שלום, כעל אחד ממעשי התבונה הנדירים בהיסטוריה, שסכסוך יושב, במקום בדרך של אַלימות, על ידי הסכם בדרכי שלום. במשך שנים ועשרות בשנים נמנעה כל מלחמה קולוניאלית בין ספרד ופורטוגל רק על ידי אותו חוזה־טורדסיליאס, אף על פי שמטבע הדברים היה זה רק פתרון זמני. כי כאשר חותכים תפוח בסכין לשני חצאים מוכרח קו החתוך לעבור גם אל הצד השני, הסמוי מן העין. אך בחציו של מי נמצאים איי התבלין יקרי ערך, המבוקשים כל כך? ממזרח לקו החיתוך או ממערב לו על פני המחצית השניה של הכדור? בצידה של פורטוגל או בצד ספרד? דבר זה אין איש יכול לחזות מראש ברגע זה, לא האפיפיור, לא המלכים, אף לא המלומדים, כי איש לא מדד עדיין את חוג הארץ והכנסיה, מצידה, אינה רוצה, בשום מחיר, להכיר בפומבי בכדוריותו של הקוסמוס. אך עד להכרעה הסופית מלאות ידיהן של שתי האומות עבודה, כדי לבלוע את הפירורים העצומים, שהגורל השליכם לפניהן; לספרד הקטנה בלבד אמריקה הענקית ולפורטוגל הזעירה בלבד כל הודו ואפריקה.

המעשה המוצלח של קולומבוס עורר, בתחילה, באירופה תמהון לאין גבול. אך מיד אחרי זה פורצת סערה של יצר הרפתקאות ותגליות, שלא היה ידוע כלל לעולמנו הישן מעודו ועד היום ההוא; הן תמיד מולידה הצלחתו של אדם אמיץ יחיד שקדנות ואומץ לב בקרב דור שלם. כל מי שאינו מרוצה באירופה, במעמדו ובעמדתו, כל המרגיש את עצמו מקופח ורוחו קצרה מהמתין, הבנים הצעירים, הקצינים המובטלים, ילדיהם בלתי החוקיים של האדונים רמי המעלה ובני העולם התחתון, הנרדפים על ידי החוק – כל אלה רוצים לצאת אל העולם החדש. הנסיכים, הסוחרים, הספקולנטים מציידים ספינות, כמיטב יכולתם. יש להתנגד בכוח להרפתקנים ולחיילים השכירים, הנלחמים בסכיניהם, כדי שיהיו הראשונים, אשר יועברו לארץ הזהב. בשעה שאנריקה נאלץ עוד לבקש כפרת עוונות בשביל כל המשתתפים, כדי להשיג את המלחים, שהיו דרושים לו, שיאותו לעלות על סיפון האניה, נוהרים עתה כפרים שלמים אל הנמלים, והקברניטים, בעלי אניות הסוחר, אינם יודעים עוד כיצד להיחלץ מההידחקות הזאת. מסע יוצא אחר מסע, ובאמת, כאילו נפלה פתאום איזו מחיצת ערפל, צצים עתה בכל מקום בצפון, בדרום, במזרח, במערב איים חדשים, ארצות חדשות, יש מהם הקפואים בתוך קרח, יש שדקלים גדלים בהם. תוך שתי עשרות בשנים, או שלוש, גילו המאות האחדות של הספינות הקטנות, שהפליגו מקאדיס, מפאלוס ומליסאבון, יותר חלקים מהעולם בלתי הידוע מכל מה שגילתה כל האנושות במשך מאות אלפי השנים של קיומה. וזהו הלוח, שלא היה כדוגמתו ואשר לא יישכח לעולם, של תקופת התגליות ההיא: בשנת 1498 מגיע ואסקו דה גאמה – „בשירות אלהים ולמען הכתר הפורטוגיזי“, כפי שמוסר בגאווה המלך מנואל – להודו ועוגן ליד קאליקוט, באותה שנה מגלה קאבוט, כקברניט בשירות האנגלי, את ניופאונדלנד, ובזה גם את החוף הצפוני של אמריקה. כעבור שנה נוספת (1499), ושוב באותו זמן, בלי כל קשר הדדי, מגלים פינצון תחת הדגל הספרדי וקאבראל תחת הדגל הפורטוגיזי את בראזיל, בשעה שקאספאר קורטיריאל, הנוסע בדרכם של הויקינגים עולה, אחרי חמש מאות שנה, על חוף לאבראדור. והדבר נמשך שוב, צעד אחר צעד. בשנים הראשונות של המאה החדשה יוצאים שני מסעות פורטוגיזיים, שאחד מהם מלווה אמריגו וספוצ’י, ושטים לאורך החוף של אמריקה הדרומית עד קרוב לריאו פלאטה, בשנת 1506 מגלים הפורטוגיזים את מאדאגאסקאר, ב־1507 את מאוריציוס, ב־1509 מגיעים הם למאלאקה, ב־1511 הם כובשים בסערה ומשיגים, על ידי כך, את המפתח לארכיפלגוס המאלאי. בשנת 1513 רואה נונייס דה באלבואה, כאירופי ראשון, מעל רמת דאריה, את האוקינוס השקט. מאותה שעה אין עוד בשביל האנושות שום ימים בלתי ידועים. בתקופה הקצרה של מאה שנה גדלה הימאות האירופית בהשגיה, לא רק פי מאה, כי אם פי אלף. בשעה שבשנת 1418, בימי אנריקה, עורר הדבר תמהון והתפעלות, כשהספינות הראשונות הגיעו עד למאדיירה, מגיעות האניות הפורטוגיזיות בשנת 1518 – די להשווֹת על המפה את שני המרחקים! – עד קאנטון ויפן; עוד מעט ייחשב מסע להודו למבצע קל יותר מאשר, קודם לכן, נסיעה עד לכף בויאדור. בקצב כזה של התקדמות טבעי הדבר, שתמונת העולם משתנה ומתרחבת משנה לשנה, אפילו מחודש לחודש. ימים ולילות יושבים להם, בבתי המלאכה אשר באאוגסבורג, משרטטי המפות והקוסמוגרפים על עבודתם, אך אין באפשרותם לספק את כל ההזמנות. בעודם לחים ובלי צבעים, נחטפים התחריטים מידיהם, וכן אין המדפיסים מספיקים לספק לשוק הספרים את כל ספרי המסעות ומפות הארץ הנדרשים, הכול רוצים לקבל ידיעות מה„עולם החדש“. אולם אך הספיקו הקוסמוגרפים לשרטט את מפת העולם החדשה שלהם, באופן נקי ומדויק, בהתאם לידיעות האחרונות, והנה מגיעים דין וחשבון חדש; ידיעות חדשות. הכול התהפך, יש להתחיל את הכול מחדש, כי מה שנחשב לאי נתגלה כיבשת, מה שנחשב להודו נתגלה כיבשת חדשה. נהרות חדשים, חופים חדשים, הרים חדשים, את כל אלה יש להכניס אל המפה, אולם אך הספיקו המשרטטים לגמור את מפתם החדשה הזאת, ועליהם להתחיל כבר לשרטט מפה מתוקנת, משופרת, מורחבת. לא היתה כתקופה הזאת לפניה, אף לא אחריה, בה הגיאוגרפיה, הקוסמוגרפיה, הקרטוגרפיה זכו לקצב התקדמות סוער, קולני ומוצלח כל כך, כמו בחמישים השנים האלה, בהן נקבעו בפעם הראשונה, מאז החל האדם לחיות, לנשום ולחשוב, באופן סופי ומוחלט, צורתה והקפה של הארץ, כי האנושות מכירה, זו הפעם הראשונה, את גרם השמים העגול, אשר עליו היא מתגלגלת בחלל העולמות מימי קדם. ואת כל הפעולה הענקית הזאת ביצע דור אחד; יורדי הים של הדור הזה פתחו את כל הדרכים, גיבוריו פתרו, כמעט, את כל הבעיות. רק משימה אחת נשארה עוד, האחרונה, היפה ביותר, הקשה ביותר: להקיף את כל כדור הארץ באותה אניה עצמה ועל ידי כך, להוכיח ולמדוד את צורתה הכדורית של הארץ, בניגוד לדעתם של כל הקוסמולוגים והתיאולוגים של העבר – זה עתיד להיות רעיון חייו וגורלו של פרנאן דה מאגלהאאס, הידוע בהיסטוריה בשם מאגלאן.

 

מאגלאן בהודו    🔗

-———————————-

הספינות הפורטוגיזיות הראשונות, שהפליגו למרחקים בלתי נודעים לאורך הטאחו, שימשו לתגליות, אלה שהפליגו אחריהן התכוונו לקשרי מסחר בדרכי שלום עם חבלי הארץ אשר גילו. הצי השלישי היה כבר מצויד ציוד מלחמתי – מ־25 במרס 1505 מתחיל אותו קצב משולש והופך לדבר של קבע, העתיד להתמיד במשך כל התקופה הקולוניאלית, המתחילה אז. במשך מאות בשנים ילך אותו תהליך הלוך והישנה: בראשונה מקימים את הפאקטוריה (מרכז מסחרי), ואחרי כן את המבצר, העשוי לשמש, כביכול, להגנתה. בראשונה מנהלים סחר חליפין עם המושלים המקומיים, בדרכי שלום, אחרי כן, משהובאו כבר חיילים במספר מספיק, גוזלים, פשוט, מהנסיך את ארצו ובזה גם את כל הסחורה. רק עשור אחד בשנים עבר, וההצלחות הראשונות הספיקו כבר להשכיח את פורטוגל, שמתחילה לא השתוקקה למאומה זולתי לחלק צנוע בסחר התבלין של המזרח. אך תוך הצלחה במשחק ממהר אדם לאבד את עקרונותיו הטובים; מאותו יום, בו מגיע ואסקו דה גאמה אל חוף הודו, ניגשת פורטוגל מיד לדחיקת רגליהן של כל האומות האחרות. בלי כל התחשבות מתיחסת היא אל כל אפריקה, אל הודו ואל בראזיל כאל שטח, השייך רק לה. מהגיבראלטאר ועד לסינגאפור וסין אסור מעתה לכל אניה אחרת לחצות את הימים. על מחציתו של כדור הארץ אסור יהיה למישהו לסחור מלבד לבן האומה הקטנה ביותר של אירופה הקטנה.

על כן זהו מחזה מפואר; באותו יום 25 במרס 1505, כאשר הצי המלחמתי הראשון של פורטוגל, אשר עליו הוטל לכבוש את האימפריון החדש – הגדול ביותר עלי אדמות – מפליג מנמל פורטוגל, מחזה, שאפשר להשוותו בהיסטוריה רק עם המחזה של מעבר ההלספונט של אלכסנדר הגדול; גם פה המשימה היא מחוצפת באותה מידה, כי גם הצי הזה מפליג, לא כדי להכניע ארץ אחת, עם אחד, כי אם לשעבד עולם. עשרים אניות עומדות בנמל ומחכות, כשמפרשיהן פרושים, לפקודתו של המלך, להרים את העוגן, ואין אלה עוד, כמו בימי אנריקה, ספינות פתוחות, כי אם אניות כבדות בעלות צריחים גבוהים וארבעה תרנים וחבר מלחים רב במספרו. בצידם של מאות המלחים, שאומנו אימון צבאי, התרכזו על סיפוני האניות לא פחות מאלף וחמש מאות חיילים חמושים ולובשי שריון וכן מאתיים מפציצים; מלבד אלה נמצאו שם עוד בנאים וכל מיני בעלי מלאכה אחרים, למען אשר יוכלו לצייד בהודו אניות נוספות, מיד בהגיעם שמה.

לפי המבט הראשון יכול היה כל אדם להבין, שלפני צי ענקי כל כך הוצבה מטרה ענקית: כיבושו המוחלט של המזרח. לא בכדי הוענק לאדמירל פראנסיסקו ד’אלמאידה התואר משנה למלך של הודו, לא במקרה היה הגיבור הראשון של ימאי פורטוגל, ואסקו דה גאמה, ה„אדמירל של ימי הודו“, האיש, אשר בחר בציוד ובחן אותו. תפקידו הצבאי של אלמאידה ברור, ללא צל של ספק. על אלמאידה הוטל להרוס ולמחות מעל פני האדמה את כל ערי המסחר בהודו ובאפריקה, להקים בכל נקודות המשען ביצורים ולהשאיר בהן חיל מצב. מתפקידו – זוהי הפעם הראשונה שאיזו מדינה קידמה את הרעיון הפוליטי של אנגליה – לתפוס עמדה בכל נקודות המוצא והמעבר. לחסום את כל מיצרי הים מגיבראלטאר ועד סינגאפור ולהשבית בזה כל מסחר זר. נוסף על כך, נצטוה המשנה למלך להשמיד את הכוח הימי של שולטן מצרים ושל הראדז’ות ההודיים ולשים פיקוח חמור על כל הנמלים, שמאותה שנה, 1505, לא יטענו עוד אף גרגר אחד של תבלין על שום אניה, שאין לה תעודת מעבר פורטוגיזית. עם התפקיד הצבאי הזה צועד התפקיד האידיאי, הדתי יד ביד: להפיץ את הנצרות בכל הארצות הכבושות; על כן נערך בשעת ההפלגה המלחמתית גם טכס של מסע צלב. במו ידו מגיש המלך, בקתדרלה, לפראנסיסקו ד’אלמאידה את הדגל החדש, העשוי אטון דמשק לבן, ובו נארג הצלב של ישו, דגל זה צריך להתנוסס כדגל הנצחון מעל לארצות האליליות והמאוריות. בכרעו על ברכיו מקבל אותו האדמירל מידי המלך ותוך כריעה על הברכים נשבעים מאחוריו אלף וחמש מאות האנשים, שהתוודו כולם וקיבלו את סעודת הקודש, את שבועת האמונים לאדוניהם הארצי, אשר את ממלכתו עליהם לנשא מעל לממלכות הזרות האלה. בחגיגיות, כמו בתהלוכת קודש, עוברים הם בסך את העיר עד לנמל; ואז מרעימים התותחים לאות פרידה, וברוב פאר מחליקות האניות לאורך הטאחו אל לב ים, אשר על האדמירל שלהם לכבשו בשביל פורטוגל עד הקצה השני של הארץ.

בין אלף וחמש מאות האנשים, אשר נשבעו לפני המזבח, במועל ידם, את שבועת האמונים, כורע גם איש בן עשרים וארבע שנה, אשר שמו לא נודע עד אז, פרנאן דה מאגלהאאס. על מוצאו לא ידוע, כמעט, כלום זולתי זה, שנולד סמוך לשנת 1480. אך בדבר מקום הולדתו יש חילוקי דעות. המקום סאברוזה במחוז טראס אוס מונטס, שנמסר על ידי הכרוניסטים המאוחרים, נתגלה, לפי החקירות החדשות, כבלתי נכון, משום שצוואה, אשר ייחסו לו, ואשר ממנה שאבו את הפרט הזה, נתגלה כזיוף מוחלט; מסתבר ביותר, שמאגלאן נולד בפורטו. גם על משפחתו לא ידוע יותר, זולתי זה, שהיתה משפחת אצילים, אמנם, רק בדרגה הרביעית של האצולה, ה„פידאלגוס“; בכל אופן היתה למאגלאן, בזכת מוצאו זה, הזכות להשתמש בסמל משלו ולהורישו לצאצאיו, כן היתה לו דריסת רגל בחצר המלך. כפי שמספרים, שירת הוא, עוד משחר נעוריו, את המלכה ליאונורה כפאז', אך בזה לא הוכח עדיין, שבשנים האלמוניות האלה היתה לו בחצר המלך איזה עמדה בעלת ערך. כי כאשר נצטרף ה„פידאלגו“ בגיל של עשרים וארבע שנה אל הצי, לא היה יותר מאשר „סוברסאליינטה“ רגיל, אחד מאלף וחמש מאות אנשי הצבא נמוכי הדרגה, האוכלים, חיים וישנים ביחד עם הצוות ועם נערי האניה, באותו תא, רק אחד מה„חיילים בלתי הידועים“, היוצאים באלפיהם, כדי להשתתף במלחמה זו על כיבוש העולם, תמיד אלף, ההולכים לאיבוד, תריסר הנשארים בחיים אחרי ההרפתקה, ותמיד רק אחד, הגורף אליו את התהילה בת האלמוות של פעלם המשותף.

מאגלאן הוא במסע הזה אחד מאלף וחמש מאות האנשים ותו לא. לשוא מחפשים את שמו בכרוניקות של המלחמה ההודית, ועל השנים האלה אין לספר הרבה, יש לציין רק, שכל השנים האלה היו שנות לימוד, שאין כדוגמתן, בשביל האיש, שעתיד היה להיות לתייר עולמי. אל „סוברסאליינטה“ אין מתייחסים בעדינות יתירה ומשתמשים בו לכל התפקידים; עליו להחזיק את סרח המפרש בעת סערה ולעמוד על יד המשאבות, היום עליו להשתער על עיר ומחר עליו לגרוף חול בשביל בנין הביצורים, בלהט השמש. עליו לסחוב סחורות לחילוף ולעמוד על המשמר בפאקטוריות, להילחם כחיל רגלי ועל פני האניה, לדעת להשתמש באנך ובחרב, לציית ולפקד. אך מכיון שמשתפים אותו בכול, הרי הוא לומד להשתתף בכול ורוכש לעצמו ידיעות בכל השטחים, הוא נעשה לאיש צבא, ליורד ים, לסוחר, לבקי בבני אדם, בארצות, בים ובכוכבים. לבסוף מקדים הגורל לערב את האיש הצעיר הזה במאורעות הגדולים, העומדים לבסס את ערכו העולמי של עמו ואת חלוקת הארץ למשך עשרות ומאות בשנים, כי אחרי תגרות קטנות אחדות, שהן יותר התקפות שוד מאשר מלחמה כנה, מקבל מאגלאן את „טבילת האש“ האמיתית בקרב הימי על יד קאנאנורה (16 במרס 1506).

קרב זה על יד קאנאנורה מהווה מפנה מכריע בתולדות הכיבושים הפורטוגיזיים. הזאמורין בקאלאקוט (כלכותה של ימינו) קיבל את ואסקו דה גאמה, בשעת עליתו הראשונה ליבשת הודו (1498) בידידות וגילה נכונות לעמוד בקשרי מסחר עם העם בלתי הידוע. אך עד מהרה נוכח לדעת, כי הפורטוגיזים, כאשר הופיעו שוב, כעבור שנים אחדות, באניות גדולות יותר בעלות ציוד טוב יותר, החלו לשאוף לרכוש לעצמם את השלטון על כל הודו. בחרדה רואים הסוחרים ההודיים, המוסלמיים, איזה זאב־ים חדר, לפתע, אל תוך בריכת הקרפיונים השקטה שלהם, כי במחי יד אחד השתלטו הזרים על כל הימים. אין עוד אניה, אשר תעז להפליג מאחד החופים. מתוך פחד מפני שודדי הים האכזרים האלה, סחר התבלין שותק, אין שיירות מגיעות למצרים; עד לריאלטו, אשר בונציה, מורגש, שאיזה יד קשה ניתקה אי־שם את החוט המוליך. השולטן המצרי, המרגיש בחסרון, מנסה, בתחילה, באיום תקיף. הוא כותב אל האפיפיור, שאם הפורטוגיזים יוסיפו להשתלט, כשודדים על הים ההודי, יחריב הוא את הקבר הקדוש בירושלים, כאמצעי לחץ. אך גם האפיפיור וגם כל מלך וקיסר איבד כבר כל שליטה על רצונה האימפריאליסטי של פורטוגל. על כן לא נשארה לנפגעים דרך אחרת, אלא להתלכד ולחסום לפני הפורטוגיזים, בעוד מועד, את הדרך בהודו, בטרם יספיקו לקבוע שם את שלטונם באופן מוחלט. את ההתקפה מכין הזאמורין מקאליקוט, כשהוא נתמך בחשאי על ידי השולטן המצרי ובודאי גם על ידי הונציאנים, השולחים לו – הזהב הוא מוצק יתר מהדם – בלי שהיות, לקאליקוט יוצקי כלי קלע וקלעים מנוסים. במחץ פתאומי מתכוננים הם להתקיף את הצי הנוצרי ולהשמידו.

אך לא פעם מכריעים צלילות הדעת והמרץ של איזה אדם, העומד מאחורי הקלעים, בהיסטוריה למשך מאות בשנים. מקרה מוצלח מציל את הפורטוגיזים. על פני העולם משוטט אז הרפתקן איטלקי, סימפטי בשל אומץ רוחו ורעננותו כאחד, בשם לודביקו וארתמה. לא תאוות הבצע, אף לא יצר הכבוד הם, הדוחפים את האיש הצעיר להרחיק נדוד, כי אם יצר נדודים קדמון, הטבוע באפיו. בלי בושה מזויפת מודה אותו משוטט מלידה: „מאחר שהוא כבד תפיסה ואין לו נטיה ללמוד מתוך ספרים“, החליט, „לנסות, באופן אישי, ולראות במו עיניו את המקומות השונים בעולם, כי לידיעות, שמוסר עד ראיה, יש ערך רב יותר מאשר לכל הדיבורים, הנמסרים מפי השמועה“. ככופר ראשון מתגנב אותו וארתמה עז הנפש אל תוך העיר האסורה מכה (תיאורו, אף הוא, עודנו התיאור השגרתי של הקעבה) ומגיע, אחרי סכנות מרובות, לא רק להודו, סומאטרה ובורניאו, שכף רגלו של מארקו פולו כבר דרכה בהם, כי אם, כאירופי ראשון, מגיע הוא (ודבר זה מכריע במעשהו של מאגלאן) אל איי התבלין המבוקשים. בדרך חזרתו מקבל הוא, בהיותו מחופש כנזיר מוסלמי, בקאליקוט את הידיעות הראשונות על תכנית ההתקפה של הזאמורין על הפורטוגיזים, מפני שני מומרים נוצריים. מתוך סולידריות נוצרית, בורח הוא, תוך סכנת נפשות חמורה, אל הפורטוגיזים, ולאשרם מגיעה אזהרתו בעוד מועד. כאשר מאתיים האניות של הזאמורין מקוות, ביום ה־16 במרס 1506, להתקיף את אחת עשרה האניות של הפורטוגיזים, בלי שתהיינה מוכנות לכך, עומדות אלו כבר ערוכות לקרב. זהו הקרב הקשה ביותר, בו נאלץ המשנה למלך לעמוד עד היום ההוא; הנצחון עולה לפורטוגיזים בשמונים הרוגים ובמאתיים פצועים (מספר עצום בשביל המלחמות הקולוניאליות הראשונות) – אך נצחון זה הבטיח להם, באופן סופי, את שלטונם על חופי הודו.

בין מאתיים הפצועים נמצא גם מאגלאן: כמו תמיד בשנים האפלות ההן, גורם לו גם הפעם מזלו, שהוא זוכה רק לפצעים, אך לא לאות הצטיינות. בתחילה מעבירים אותו, ביחד עם שאר הפצועים, לאפריקה; פה נעלמו עקבותיו, כי מי זה ינהל פה חשבונות על חייו ומותו של „סוברסאליינטה“ פשוט? זמן מה שהה, כנראה, בסופאלה, אחרי כן הועבר, כפי שנראים הדברים, בחזרה, כמלווה של איזה מסע; קרוב לודאי – בנקודה זו יש סתירות בין הכרוניסטים – שבקיץ 1507 חזר לליסאבון באותה אניה, בה חזר וארתמה. אך המרחקים השתלטו כבר על יורד הים במלוא עזוזם. הברכה, בה מקבלת אותו פורטוגל, נראית לו כבר זרה, וחופשתו הקצרה הופכת לציפיה, תוך קוצר רוח, לצי הבא, העומד להפליג להודו. צי זה מחזירהו אל מולדתו האמיתית: ההרפתקה.

על אותו צי חדש, בו חזר מאגלאן להודו, הוטל תפקיד מיוחד. אין ספק, שבן לויתו הנאור, לודביקו וארתמה, מסר בחצר המלך תיאור מפורט על עשרה של העיר מאלאקה וכן מסר פרטים מדוייקים על איי התבלין המבוקשים, שהוא כאירופי וכנוצרי ראשון, ראה אותם במו עיניו. בזכות הידיעות שהוא מסר, חדרה ההכרה בחצר הפורטוגיזית, שכיבושה של הודו לא יושלם ומלא העושר לא יושג, כל עוד לא ישתלטו על אוצר התבלין, הלא הם איי התבלין; אך תנאי יסודי לכך היה, להשיג, תחילה, את המפתח, הסוגר את הדרך אליהם, את מיצר הים ואת העיר של מאלאקה, (סינגאפור של ימינו, שהאנגלים לא העלימו עין מערכה הסטרטגי). אך לפי שיטת הצביעות הרגילה, אין שולחים מיד צי מלחמתי, כי אם מטילים, תחילה, רק על לופס דה סקיירה להפליג עם ארבע אניות, כדי לגשש בזהירות את הדרך למאלאקה, להכיר את השטח ולהופיע רק במסכה של סוחר, אשר פניו לשלום.

בלי מקרים מיוחדים מגיע הצי הקטן להודו באפריל 1509. מסע לקאליקוט, שעוד כעשר שנים קודם לכן היו מפארים אותו כמעשה גבורה, שאין כדוגמתו, של ואסקו דה גאמה, גם בהיסטוריה וגם בשירה, מבצע עתה כל קברניט של אנית סוחר פורטוגיזית. מליסאבון ועד למומבאסה, ממומבאסה להודו ידוע עתה כל כף, כל נמל; לשם כך אין עוד צורך בקברניט, אף לא ב„מומחה לאסטרונומיה“. רק כאשר סקיירה מפליג, ב־19 באוגוסט, מנמל קוצ’ין הלאה, לעבר המזרח, נכנסות האניות הפורטוגיזיות שוב אל אזורים בלתי ידועים.

אחרי מסע במשך שלשה שבועות, ב־11 בספטמבר 1509, מתקרבת האניות, הראשונות של פורטוגל, אל נמל מאלאקה. כבר מרחוק רואים הם, שוארתמה האמיץ לא סיפר להם בדיות, אף לא הפריז, בספרו, שבנמל זה „עוגנות אניות במספר רב יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם“. מפרש ליד מפרש עמדו דחוקות סירות גדולות וקטנות, לבנות וססגוניות ממוצא מאלאי, סיני, סיאמי ליד המעגן הרחב. כי זה היה מחויב המציאות, בשל מצבו הטבעי של חצי־אי הזהב, שמיצר הים של סינגאפור ייקבע למקום החילוף שבמזרח. כל אניה, הרוצה להגיע מהמזרח אל המערב, מהצפון אל הדרום, מהודו לסין, מהמולוקים לפרס, מוכרחה לעבור דרך הגיבראלטאר הזה של המזרח. את כל חילופי הסחורות היו מבצעים במקוה סוחרים זה, את צפורן התבלין המולוקי ואת אבני האודם מציילון, את החרסינה הסינית ואת השנהב מסיאם, את אריגי קאשמיר הבנגליים ואת עצי האלמוגים מטימור, את חרבות דמשק הערביות ואת הפלפל ממאלאבאר והעבדים מבורניאו. כל הגזעים, כל צבעי העור והשפות שורצים, כדור ההפלגה, במרכז מסחרי זה של המזרח, אשר באמצעיתו מתנשאים, בתוך ערבוביה זו של בתי העץ הנמוכים, ארמון מפואר ומסגד מאבנים.

מוכי תמהון מתבוננים הפורטוגיזים מאניותיהם אל העיר העצומה, בחמדם בלבם את העדי הלבן והנוצץ הזה של המזרח, שמן הראוי היה, שיקשט כאבן חן את כתר השלטון ההודי של פורטוגל. בתמהון ובחרדה מתבונן, מארמונו, הנסיך המאלאי אל האניות הזרות והמסוכנות; הנה הם, השודדים הערלים, סוף סוף מצאו הארורים גם את הדרך למאלאקה! זה מכבר נפוצו, על פני אלפי מילין, השמועות על הקרבות והרציחות של אלמאידה ואלבוקרקה; במאלאקה יודעים כבר, שהלוזיטנים האיומים האלה אינם חוצים את הימים, כמו ספני הדז’ונקות הסיאמיים ויפניים, לשם סחר חליפין בדרכי שלום בלבד, כי אם, בזדון לבם, מחכים הם לרגע, בו יוכלו להשתלט ולגזול את הכל. הדבר הנבון ביותר היה, למנוע מארבע האניות את האפשרות לעגון בנמל; כאשר הגנבים מציגים כבר את כף רגלם, על סף הדלת, כבר עבר המועד. אך לשולטן יש גם ידיעות מהימנות על פעולת התותחים הכבדים ההם, המאיימים בלוע שחור ושותק מעל צריחי האניות הפורטוגיזיות; יודע הוא כי השודדים הלבנים האלה נלחמים כשדים ואין לעמוד בפניהם. על כן טוב להשיב בשקר על שקר, בהכנסת אורחים מעושה על יחס ידידותי מזויף, ברמאות על רמאות ומוטב לפתוח בזה, בטרם ירימו הם את טלפיהם כדי להנחית את מכת המות.

משום כך מקדם השולטן של מאלאקה את שליחיו של סקיירה בהפרזה יתירה, בתודה מופרזה מקבל הוא מידיהם את המנחות, אשר הוגשו לו. הוא מבקש לאמור לפורטוגיזים, שהוא מברכם מקרב לב לבואם וכי הם רשאים לסחור עם הארץ כאוות נפשם. תוך ימים מעטים מוכן הוא לספק להם כמויות של פלפל ושל תבלין אחרים כאשר יוכלו שאת. ברוב חיבה מזמין הוא את הקברניטים אל ארמונו לארוחה, ואף על פי שלא נענו להזמנה זו – כתוצאה מכל מיני אזהרות – היו הספנים משוטטים, בכל זאת, בחופש ותוך הנאה, ברחובותיה של העיר הזרה, מכניסת האורחים. תענוג, סוף סוף יש להם שוב קרקע מוצקת תחת רגליהם, יכולים הם להתענג עם נשים נאות, אין הם מוכרחים עוד לשכון בתא המצחין או באחד הכפרים המזוהמים, בהם שוכנים החזירים והתרנגולות בין חיות־אדם ערומות. יושבים להם המלחים בבתי התה ומבלים את זמנם בפטפוט, הם קונים בשווקים, נהנים מהמשקאות המאלאיים התוססים והחריפים ומהפירות הטריים: בשום מקום לא קיבלו את פניהם מאז עזבו את ליסאבון, בלבביות כזאת כמו במקום הזה. למאות שטים המאלאים בסירותיהם הקטנות והזריזות ומביאים מצרכי מזון אל האניות הפורטוגיזיות; בזריזות, כמו קופים, מטפסים הם על פני החבלים עד לסיפון האניה ומשתוממים על הדברים הזרים, שלא ראום מעודם. מתפתח סחר חליפין ער, ובאי־רצון שומעים אנשי הצוות, שהשולטן הכין כבר את כל המטען המובטח והודיע לסקיירה, שישלח למחרת בבוקר את כל סירותיו אל החוף, כדי שאפשר יהיה לטעון את המטען העצום עד שקיעת החמה.

סקיירה, השמח על ההספקה המהירה של הסחורות יקרות הערך, שולח, באמת, את כל הסירות של ארבע האניות, ובהן מספר רב מאנשי הצוות, אל החוף. הוא עצמו, כאציל פורטוגיזי, רואה בעסקים משהו, שהנהו למטה מכבודו, על כן נשאר הוא על פני הסיפון ומשחק עם אחד מחבריו בשח־מט, הדבר הנבון ביותר, שיכול אדם לעשות, בשבתו על גבי סיפונה של אניה ביום חם ומשעמם. גם שלשת כלי השיט הגדולים הנשארים עומדים מנומנמים וחסרי כל תנועה. אך גארסיה דה סוזה, הקברניט של הספינה הקטנה, שליוותה את הצי ככלי שיט חמישי, מרגיש באיזה מצב בלתי נעים: שמספרן של הסירות המאלאיות, המקיפות את ארבע האניות, העזובות למחצה, הולך הלוך וגדול, שבאמתלה של העלאת סחורות אל סיפוני האניות מטפסים הבחורים הערומים האלה, במספר הגדול והולך, על פני החבלים של האניות. לבסוף החל לחשוד, שהשולטן, שנראה ידידותי יתר על המידה, מכין כאן התקפת פתע בוגדנית, ביבשה ובים.

לאשרם, לא שלחה הספינה הקטנה את סירתה היא אל החוף; על כן מטיל דה סוזה על האיש האחראי ביותר שלו, לשוט מהר אל אנית האדמירל, כדי להזהיר את הקברניט. אותו איש אחראי ובטוח הוא הסוברסאליינטה מאגלאן. בחתירה מהירה ונמרצת מגיע הוא אל הקברניט ומוצא אותו בשבתו בנחת על משחק השח־מט. בעיני מאגלאן אין הדבר מוצא חן, שמאלאים אחדים עומדים, כמשקיפים כביכול, מאחורי גבם של שני המשחקים, כשפגיונו של כל אחד מהם מוכן לו בחגורתו. בלי משים לוחש הוא את אזהרתו על אזנו של סקיירה. זה אינו מאבד את עשתונותיו וכדי שלא לעורר תשומת לב, אין הוא מפסיק את המשחק. אך הוא מצווה לאחד המלחים, שיסדר לו מצפה בראש התורן, ומעתה אין הוא מסיר עוד, במשך כל זמן המשחק, את ידו מעל החרב.

האזהרה של מאגלאן הגיעה ברגע האחרון, המכריע. באותו רגע ממש עולה עמוד עשן מארמון השולטן, זה היה האות הקבוע להתקפת הפתע ביבשה ובים, בעת ובעונה אחת. על פני האניה מספיק המלח, אשר בראש התורן, לתת את אות האזעקה בעוד מועד. בבת אחת קופץ סקיירה ממקומו והורג את המאלאים, העומדים לידו, עוד בטרם יספיקו הם להנחית את מחצם. נשמעת תקיעת האזעקה, אנשי הצוות מתרכזים על פני סיפוני האניות; מעל כל האניות מושלכים המאלאים, שחדרו אל תוכן, לתוך המים, לשוא משתערות עתה סירות מזוינות מכל הצדדים על האניות, כדי להשתלט עליהן; סקיירה הרויח זמן, כדי להעלות את העגנים, וכלי הקלע שלו מאפשרים לו, על ידי יריות חזקות, לצאת למרחב. בזכות עירנותו של דה סוזה וזריזותו של מאגלאן, סוכלה מזימת ההתקפה על האניות.

רע יותר היה גורל האומללים, אשר עלו על היבשה, תוך אמון מלא, קומץ אנשים בלתי מוכנים, שהתפזרו ברחובות, נגד אלפים של אויבים זדוניים. רוב הפורטוגיזים נרצחו במקום, רק מעטים הצליחו להימלט עד לחוף. אך הם איחרו את המועד: המאלאים הספיקו כבר להשתלט על הסירות ומנעו מהם, על ידי כך, את האפשרות לשוב אל האניות; זה אחר זה הוכרעו הפורטוגיזים על ידי יתרון הכוח. רק אחד מהם, האמיץ שבכולם, עודנו עומד על נפשו, ידידו הקרוב ביותר של מאגלאן, שהיה לו כאח, – פראנסיסקו סראן. הנה הוא כבר מכותר, פצוע, נדמה כי הנהו אבוד. אך הנה הופיע מאגלאן עם עוד חייל אחד בסירתו הקטנה, בסכנו את חייו, לבלי חת, למען ידידו. במכות חרב נמרצות אחדות משחרר הוא את המכותר מידי כוח, העולה עליהם עשרת מונים, מושכהו אחריו אל תוך הסירה הקטנה ומציל, על ידי כך, את חייו. הצי הפורטוגיזי איבד, בשעת ההתקפה הממגרת הזאת, את סירותיו ולמעלה משליש מאנשיו, אך מאגלאן רכש לו, על ידי ברית דמים, אח ורע, אשר ידידותו ומסירותו תמלאנה תפקיד מכריע במעשהו בעתיד.

בהזדמנות זו מסתמן בדמותו של מאגלאן, הנתונה עוד בצל, קו אישי באפיו: ההחלטיות מלאת האומץ. אין כל פתטיות באפיו, אין שום דבר מתבלט בדמותו, ואפשר להבין, שכל הכרוניסטים של המלחמה ההודית העלימו עין ממנו במשך זמן רב כל כך, משום שמאגלאן היה, כל ימי חייו, איש, הנחבא אל הכלים. אין הוא יודע להבליט את עצמו, לחבב את עצמו על אחרים. אך תמיד, כשמטילים עליו איזו משימה, ועוד יותר כשהוא עצמו נוטלה עליו, פועל אותו איש, החבוי מאחורי הקלעים תוך מזיגה מזהירה של תבונה ואומץ רוח. אך לעולם אין הוא יודע לנצל אחרי כן את מבצעיו או להתפאר בהם; בשקט ובסבלנות חוזר הוא אל חביונו. הוא יודע לשתוק, יודע לחכות, כאילו הרגיש, שבשביל מבצעו העיקרי, שיהיה עליו לבצעו, זימן לו הגורל עוד שנים רבות של אימון ומבחן. מיד אחרי אשר השתתף באחד הנצחונות הגדולים ביותר של הצי הפורטוגיזי בקאנאנורה והיה בין הלוחמים בשעת תבוסתה הקשה ביותר במאלאקה, נועד לו מבחן חדש לאומץ רוחו בדרך חייו הקשה כיורד ים: שבר אניה.

מאגלאן נועד ללוות את אחד המשלוחים הסדירים של תבלין, שחזר אל המולדת עם המונסון, והנה עולה האניה על „שרטון פדואה“. אין כל אבדן של חיי אדם, אך האניה מתנפצת למאה שברים, וכיון שאין אפשרות להכניס את כל האנשים אל תוך הסירות, נאלץ חלק מניצולי האניה להישאר במקום. מובן, שהקברניט, הקצינים והאצילים תובעים לעצמם את הזכות, שהם יהיו הראשונים, אשר יוחזרו בסירות, וזכות יתר זו מעוררת מרירות בקרב המלחים הפשוטים. וכבר צפויה סכנה, שתפרוץ קטטה מסוכנת, ואז מביע, מבין כל האצילים, מאגלאן את נכונותו להישאר עם המלחים, אם הקברניטים והקצינים יבטיחו להם בהן צדקם, שמיד עם שובם אל ארצם ישלחו אניות להחזירם אל ביתם.

עמידתו האמיצה הזאת הפנתה, כנראה, לראשונה את תשומת לבה של המפקדה העליונה על „החייל האלמוני“. כי זמן קצר אחרי זה, באוקטובר 1510, כאשר אלבוקרקה, המשנה למלך החדש, נועץ בקברניטי המלך כיצד לבצע את המצור על גואה, מופיע גם שמו של מאגלאן בין המדברים. מזה יש להסיק, שה„סוברסאליינטה“, החייל והמלח הפשוט, הועלה, אחרי חמש שנות שירות, לדרגת קצין, ובתפקיד זה מצרפים אותו אל הצי של אלבוקרקה, אשר עליו הוטלה המשימה לנקום את התבוסה המחפירה, שנחל סקיירה במאלאקה.

וכך שט לו מאגלאן שוב, כעבור שנתיים, לעבר המזרח הרחוק, אל חצי־אי הזהב. תשע עשרה אניות, צי מלחמתי משובח, נערכות, ביולי 1511, בטור לפני הנמל של מאלאקה ופותחות בקרב נואש נגד המארח הבוגדני. ששה שבועות עוברים, בטרם יצליח אלבוקרקה לשבור את התנגדותו של השולטן. אולם אחרי כן נופל בידי הבוזזים שלל, שכמוהו לא הושג עדיין אף בהודו הברוכה; עם כיבוש מאלאקה מחזיקה פורטוגל בידה הקמוצה את כל העולם המזרחי. סוף סוף נחתך לתמיד העורק הראשי של המסחר המוסלמי, תוך שבועות מעטים עתיד הוא לאבד את כל דמו. כל הימים החל מהגיבראלטאר, „עמודי הרקולס“, ועד למיצר סינגאפור, „חצי־אי הזהב“, הפכו, לחלוטין, לאוקינוס פורטוגיזי. עד לסין ויפן, ובתרועת גיל בחזרה עד אירופה, נשמע הד קולו של רעם המהלומה הניצחת, שניחתה על ראש האיסלאם, ואשר כמוה לא ידע מימי קדם. לפני קהל מאמינים מודה האפיפיור, בתפילת הודיה פומבית, על המעשה המפואר של הפורטוגיזים, שמסרו לידי הנצרות את מחצית העולם, ורומא זוכה לתהלוכת נצחון, אשר כמוה לא ראתה בירת העולם מימי הקיסרים. משלחת, ובראשה טריסטאנו דה קונהה, מביאה את שלל הנצחון מהודו הכבושה, סוסים בעלי מתגים יקרים, ברדלסים ונמרים; אך העיקר שבאותו מחזה מפואר היה פיל, אשר אניות פורטוגיזיות הביאוהו חי ואשר כרע שלש פעמים לפני האב הקדוש, לקול תרועתו של כל העם.

אך גם אותו נצחון מפואר אינו מספק את יצר ההתפשטות בלתי המרוסן של פורטוגל. מעולם לא קרה בהיסטוריה, שנצחון גדול ישביע את המנצח: הן מאלאקה הנה רק המפתח אל אוצר התבלין; עתה, כשמפתח זה הוא בידיהם, רוצים הפורטוגיזים להגיע אל האוצרות עצמם ולהשתלט על איי התבלין בעלי העושר האגדי, אשר בארכיפלגוס הסונדי, האיים אמבואינה, באנדה, טרנאטה וטידורה. לשם כך מציידים שלש אניות בפיקודו של אנטוניו ד' אבריאוס, ואחדים מהכרוניסטים של הזמן ההוא מזכירים גם את שמו של מאגלאן בין המשתתפים במסע ההוא אל המזרח הקיצוני, בימים ההם. אך, לאמיתו של דבר, הגיעה התקופה ההודית של מאגלאן, אותה שעה, לקיצה. די! אומר לו הגורל. ראית דייך במזרח, די לך בחויות, שהיו לך! עתה בקש לך דרכים חדשות, דרכים משלך! דוקא את איי התבלין האגדיים, אשר מבטו כמוקסם, לא ניתן לו, למאגלאן, לעולם לראותם בעיני בשר. לעולם לא זכה להציג את כף רגלו באותם איים אלדוראדיים, רק חלום יישארו בשבילו, חלומו היוצר. אך בזכות ידידותו עם פרנסיסקו סראן ידועים לו איים אלה, אשר לא ראם מעודו, כדבר מה שהכירו במציאות, והרובינזונדה המופלאה של ידידו ממריצה אותו להרפתקה הגדולה והנועזת ביותר בתקופתו.

הרפתקה פרטית מוזרה זו של פרנסיסקו סראן, שהיתה מכרעת כל כך בשביל מאגלאן ונסיעתו סביב העולם בתקופה מאוחרת יותר, מהווה אפיזודה נעימה של הרפתקאות בתוך כרוניקת הדמים של הקרבות ומקרי הטבח הפורטוגיזיים; בין כל אותם הקברניטים, ששמם יצא לתהילה, ראויה דמותו של קברניט בלתי מפורסם זה לסקירה מיוחדת. אחרי שנפרד, במאלאקה, באופן לבבי מידיד הדמים שלו מאגלאן, שחזר הביתה, הפליג פראנסיסקו סראן עם הקברניטים של שתי האניות הנשארות אל איי התבלין האגדיים. בלי עמל ובלי כל תאונה מגיעים הם אל החוף המוריק ונפגשים שם בקבלת פנים ידידותית מפתיעה. כי עד לחופים הנידחים האלה לא הביאו המוסלמים עדיין את תרבותם, אף לא את יצר המלחמה שלהם: במצב טבעי, במערומים ובשלוה, חיה לה האוכלוסיה, אין היא יודעת עדיין מה טיבו של כסף מזומן, אין היא דורשת לעצמה עדיין רווחים מיוחדים. תמורת פעמונים אחדים וצמידים אחדים סוחבים תושבי האיים התמימים ומביאים משאות עצומים של צפרני תבלין. כיון שעוד בשני האיים הראשונים, באנדה ואמבואינה, ממלאים הפורטוגיזים את אניותיהם עד אפס מקום, מחליט האדמירל ד’אבריאו, להימנע מהמשך המסע אל איי התבלין האחרים, כי אם למהר ולשוב עם אוצרותיו אל מאלאקה.

ייתכן שתאוות הבצע גרמה לעומס יתר של האניות; בכל אופן עולה אחת מהן, ודוקא זו, הנתונה לפיקודו של פראנסיסקו סראן, על שן סלע ומתנפצת; טרופי הספינה מצליחים להציל רק את חייהם. עזובים משוטטים הם על פני החוף הזר וכבר נשקף להם כליון עלוב, והנה מצליח סראן, על ידי תחבולה ערמומית, להשתלט על סירה של שודדי ים ובה הוא מפליג בחזרה לאמבואינה. באותה מידה של ידידות, שקיבלם ראש השבט קודם לכן, כאשר באו האדונים הנכבדים, מקבל הוא עתה את אלה, שעלו לחוף ומגלה נכונות, ברוב נדיבות, לשכנם בארצו, כך שהאנשים אינם יודעים את נפשם מרוב אושר והכרת טובה. עתה היתה זו חובתו הצבאית של הקברניט פראנסיסקו סראן, אחרי שאנשיו החליפו כוח ונחו מעמלם, לחזור, בלי כל שהיות, באחת הדז’ונקות, המיטלטלות בקביעות למאלאקה, אל האדמירל ולהעמיד את עצמו שוב לשירות הצבאי הפורטוגיזי המלכותי, כי לכך חייבוהו שבועת האמונים והשכר אשר קיבל.

אך נוף גן עדן זה, האקלים המבושם והחם מרופפים אצל פראנסיסקו סראן, במידה מדאיגה, את רגש המשמעת הצבאית. ולפתע נעשה הוא אדיש לגמרי לכך, אם אי־שם, במרחק אלפי מילין, בארמון בליסאבון, יושב לו שם מלך ורוטן ומוחק את שמו מרשימת הקברניטים והפנסיונרים שלו. יודע הוא, שעשה די בשביל פורטוגל, בסכנו, לא פעם, את עור בשרו. עתה רוצה הוא, פראנסיסקו סראן, להתחיל, סוף סוף, להיהנות מחייו של אותו פראנסיסקו סראן, באותה מידה של נוחות וחוסר דאגה כמו כל האנשים האלה, חסרי הלבוש והדאגות, השוכנים באי האושר הזה. יוסיפו נא המלחים והקברניטים הנשארים לחרוש את גלי הים, לקנות פלפל וקנמון בשביל סרסורים זרים, בדמם ובזיעתם, יוסיפו נא הם, כאוילים לויאליים, להשקיע עמל ויגע בסכנות ובמלחמות, רק כדי שהאלפאנדה מליסאבון תגרוף סכומי מכס גדולים יותר אל תוך קופותיה – הוא עצמו, פראנסיסקו סראן, קברניט הצי הפורטוגיזי לשעבר, שבע את המלחמות, ההרפתקאות ועסקי התבלין. בלי חגיגיות יתירה מתרחק הקברניט האמיץ מעולם הגבורה ונכנס אל העולם האידילי ומחליט לחיות, מעתה, את חייו בצורה הפרימיטיבית, על הבטלה הנעימה שבה, בה חי אותו עם חביב. התפקיד הנכבד של רב־וזיר, אותו מעניק לו מלך טרנאטה, אינו מעיק עליו בעבודה יתירה; עליו להופיע רק, במקרה של איזו מלחמה קטנה של שליטיו, כיועץ צבאי. תמורת זה מקבל הוא בית משלו, עבדים ומשרתים, מלבד זה אשה חומה נאה, היולדת לו שנים או שלושה ילדים חומים למחצה.

שנים על שנים נשאר פראנסיסקו סראן, כאודיסיאוס חדש, אשר שכח את איתאקה שלו, בזרועותיה של קאליפסו כהת העור שלו, ושום מלאך של יצר הכבוד אינו מצליח עוד לגרשו מגן עדן זה של הבטלה המתוקה. במשך תשע שנים, עד יום מותו, לא עזב עוד אותו רובינזון מרצון, אותו איש ראשון, שברח מן התרבות, את איי סונדה, מכל כובשי הימים והקברניטים של תקופת הגבורה הפורטוגיזית לא היה הוא הגיבור הגדול ביותר, אך, קרוב לודאי, הנבון ביותר וגם המאושר ביותר.

בריחה רומנטית זו מן העולם של פראנסיסקו סראן נראית, תחילה, כאילו היתה בלי כל קשר עם חייו ועם מבצעו של מאגלאן. אך לאמיתו של דבר, השפיעה דוקא אותה פרישה אפיקורית של הקברניט הקטן, שלא היה מפורסם כלל, את ההשפעה המכרעת ביותר על חייו של מאגלאן, ובזה גם על תולדות גילוי העולם. כי על אף המרחק העצום, נשארים שני ידידי הדמים בקשר מתמיד. כי בכל פעם, שיש לו הזדמנות לכך, לשלוח מהאי, בו הוא חי, איזו ידיעה למאלאקה ומשם לפורטוגל, כותב סראן מכתבים מפורטים, בהם הוא מפאר בהתלהבות את העושר והנעימות של מולדתו החדשה. וזו לשונו: „מצאתי פה עולם חדש, שהנהו עשיר וגדול מעולמו של ואסקו דה גאמה“, הוא משדל את ידידו ומפציר בו, בהיותו מוקסם מהאזור הטרופי, שיעזוב, סוף סוף, את אירופה כפוית הטובה ואת השירות, שאינו מכניס הרבה, ויבוא אליו בהקדם האפשרי. ואין, כמעט, ספק בדבר, שפראנסיסקו סראן הוא, אשר עורר, לראשונה, אצל מאגלאן את הרעיון, שבגלל מצבים של האיים האלה במזרח הרחוק, כדאי היה, אולי, יותר להגיע אליהם בדרכו של קולומבוס (מהמערב) במקום בדרכו של ואסקו דה גאמה (מהמזרח).

עד היכן הגיע המשא והמתן בין שני ידידי הדמים האלה, אין אנו יודעים. בכל אופן הוסכם, כנראה, ביניהם דבר מסוים, כי אחרי מותו של סראן נמצא בין ניירותיו מכתב ממאגלאן, בו הוא מבטיח לידידו, בסוד, שיבוא לטרנאטה בהקדם האפשרי, „אם כי לא דרך פורטוגל, אלא בדרך אחרת.“ ומציאת אותה דרך חדשה הפכה לרעיון חייו של מאגלאן.

רעיון יחיד זה, צלקות אחדות על פני גופו החום־כהה ולבסוף גם עבד מאלאי, אשר קנה במאלאקה – שלשת הדברים האלה הם, כמעט, כל מה שהביא אתו מאגלאן, בשובו אל מולדתו אחרי שבע שנות שירות בחזית הודו. תמהון מיוחד, אולי גם אי־רצון, עורר, בודאי, הדבר בלב החייל, שכילה את כוחו בקרבות, כשעלה, סוף סוף, לחוף בשנת 1512, למראה ליסאבון שונה לחלוטין, למראה פורטוגל שונה מזו, שעזבה לפני שבע שנים. כבר עם כניסתו לבלם מתמלא הוא תמהון. במקום הכניסה הקטנה והנמוכה, בה קיבל, בשעתו, ואסקו דה גאמה, את ברכתו, בצאתו למסעו, מתנשאת עתה הקתדרלה העצומה והמפוארת, שהושלמה סוף סוף, סימן לעושר העצום, שנפל בחלקה של מולדתו ביחד עם התבלין ההודיים. כל מבט מגלה שינויים מסביב. על פני הנהר, שלפנים מעטים היו בו כלי השיט, נדחקים עתה המפרשים בצפיפות, במספנות, אשר לאורך החוף מכים הפועלים בפטישיהם, כדי להכין, במהירות האפשרית, אניות חדשות, גדולות יותר. בנמל מתנוססים דגליהן של אניות מקומיות וזרות, בראש תרנים, הערוכים בטור בצפיפות, זה ליד זה, סביבת המעגן מלאה סחורות, המחסנים מלאים עד אפס מקום, אלפי אנשים אצים, תוך רעש והמולה, ברחובות בין הארמונות החדשים, שהוקמו זה עתה. במרכזי המסחר, ליד שולחנות החלפנים ובמועדוני הסרסורים נשמע בליל של כל שפות בבל – בזכות ניצולה של הודו הפכה ליסאבון, תוך עשור בשנים, מעיר קטנה לכרך עולמי, מלא מותרות. במרכבות פתוחות מראות נשי האצילים את פניניהן ההודיות, בתלבושת מהודרת מתהלכת לה חבורה של אנשי החצר החנפים בטירה, והאיש, השב עתה אל ביתו נוכח לדעת: דמו ודם חבריו, שהם שפכוהו בהודו, הפך כאן, בזכות איזו כימיה מסתורית, לזהב. בשעה שהם נלחמו בלהט של שמש הדרום האכזרית, נשאו תלאות, היו נתונים במחסור ובמצוקה, כשגופם שותת דם, היתה ליסאבון, על ידי מעשיהם הם, ליורשתן של אלכסנדריה וונציה, היה מנואל „המאושר“, למלך העשיר ביותר באירופה. הכול השתנה כאן, במולדת, בעולם הישן חיים עתה כולם ביתר עושר ושפע, ביתר תענוגות ובזבוז, כאילו עוררו התבלין, אשר נכבשו, והזהב, אשר נתקבל תמורתם, את חושיהם של בני האדם – רק הוא חוזר ללא כל שינוי, כאותו „חייל אלמוני“, בלי שמישהו יחכה לו, בלי שמישהו יביע לו תודה, בלי שמישהו יברכהו לשלום. כאל ארץ נכריה חוזר החייל הפורטוגיזי פרנאן דה מאגלהאאס אל מולדתו, אחרי שבע שנים הודיות.

 

מאגלאן משתחרר    🔗

-———————————–

יוני 1512 עד אוקטובר 1517    🔗

תקופות הירואיות אינן, אף לא היו מעולם, סנטימנטליות, ועלובה היתה התודה, אשר קיבלו ממלכיהם אותם כובשי הימים הנועזים, שכבשו בשביל ספרד או פורטוגל שלהם עולמות שלמים. קולומבוס חוזר לסביליה, כשהוא כבול בנחושתיים. קורטס מאבד את חינו, פיזארו נרצח, נונייס דה באלבואה, מגלה הים הדרומי, עולה לגרדום; קאמואנס, הלוחם והמשורר של פורטוגל, מבלה, אחרי שפקידים עלובים של הפרובינציה הוציאו את דיבתו רעה, כמו חברו הגדול סרוואנטס, חדשים ושנים בבית כלא, שאינו טוב בהרבה ממזבלה. כפית טובה איומה של תקופת התגליות: כפושטי יד וכנכים, שורצי כינים, מוזנחים וחולי קדחת משוטטים בסימטאות הנמלים בקאדיס ובסביליה המלחים והחיילים, שחזרו, אחרי שבזזו, בשביל אוצר הכתר של ספרד, את תכשיטי מונטסומה ואת אוצרות הזהב של בני האינקה, וככלבים מצורעים נטמנים באדמת המולדת, תוך בזיון, המעטים, אשר המות בקולוניות פסח עליהם. כי מה ערך יש למעשה, אשר ביצעו הגיבורים האלמונים האלה, בעיני אנשי החצר, שאינם עוזבים לעולם את ארמון המבטחים, אך גורפים ביד זריזה את האוצרות, שרכשו אלה בקרב? הם, הזכרים הבטלים מכל עבודה, אשר בארמון, הופכים למושלי הפרובינציות, הם אוגרים את הזהב, ואת הלוחמים הקולוניאליים, את קציני החזית של הימים ההם, מסלקים הם הצידה, כטרדנים, הנדחקים אל „אבוס“ הכנסותיהם אם אחרי שנים של מסירות נפש ואפיסת הכוחות, נכנסת בהם רוח שטות והם חוזרים הביתה. שמאגלאן נלחם בקאנאנורה, במאלאקה ובקרבות רבים אחרים, שסיכן תריסר פעמים את חייו ואת בריאותו למען כבודה של פורטוגל, כל זה אינו מזכה אותו בזכות המינימלית לתפקיד מכובד או להבטחת קיומו. רק בזכות המצב המקרי, שהוא ממוצא אצילים והיה שייך, גם קודם אל משק ביתו של המלך, זוכה הוא לחסד, שמכניסים אותו שוב לרשימת מקבלי הקצבה, או, ליתר דיוק, מקבלי הנדבות, בתחילה ברשימת הדרגה האחרונה, כ„מוזו פידאלגו“, הזכאי להקצבה של אלף רייס לחודש. רק כעבור חודש, כנראה אחרי שמירה מעולה, עולה הוא בדרגה עד ל„פידאלגו אסקודיירו“, המקבל אלף חמש מאות וחמישים רייס (יש אומרים, שהוא עלה רק לדרגת „קאוואליירו פידאלגו“ וקיבל רק 1250 רייס). בכל אופן: יהי התואר של מקבל ההקצבה אשר יהיה, אף אחד מהם לא היה תואר חשוב, כי אף תואר אחד מהתארים המנופחים האלה לא הקנה לו את הזכות, אף לא חייב אותו, לשום דבר אחר, זולתי ישיבה של בטלה בפרוזדורי הארמון המלכותי. איש בעל רגש כבוד ואמביציה לא ישלים עם שכר נתעב כזה של פושטי יד, לאורך ימים, אף אם הוא יושב בטל. על כן אין בדבר משום הפתעה, שמאגלאן ישתמש בהזדמנות הראשונה, אף כי לא הטובה ביותר, כדי לחדש את שירותו הצבאי ולעמוד בו במבחן.

כמעט שנה נאלץ מאגלאן לחכות. אך כאשר המלך מנואל מתחיל, בקיץ 1513, להכין מסע צבאי גדול נגד מרוקו, כדי לשבור, סוף סוף, את מפרקתם של שודדי הים המאוריים, מתיצב הלוחם של מלחמות הודו מיד לצבא – ההחלטה, המתבטאת רק על ידי אי־הרצון, שעוררה בו הבטלה, אשר כפוה עליו. כי במלחמת ייבשה אין מאגלאן מסוגל כלל להביא לידי ביטוי את כשרונותיו, מאחר ששירת, כמעט תמיד, רק באניה והפך, במשך שבע השנים ההן, לאחד מיורדי הים המנוסים ביותר. שוב הנהו, בתוך הצבא הגדול, הנשלח לאזאמור, רק קצין כפוף לאחרים, ללא דרגה וללא פיקוד עצמאי. גם הפעם, כמו בהודו, אין שמו נזכר במקום בולט בדינים וחשבונות, אך הוא עצמו עומד, כמו בהודו, בשורה הראשונה מול פני הסכנה. גם הפעם נפצע מאגלאן – זו הפעם השלישית – בקרב פנים אל פנים. דקירת חנית בפרק הברך פוגעת בעצב, והרגל השמאלית נשארת, לתמיד כבדת תנועה וחיגרת למחצה.

בשירות החזית נחשב איש חיגר, שאינו יכול למהר בהליכה, אף לא לרכוב, לגבר, אשר לא יצלח עוד למאומה. למאגלאן היתה עתה הזדמנות נוחה לעזוב את אפריקה ולתבוע קצבה גבוהה יותר. אך הוא עומד על כך, שישאירוהו בצבא, במלחמה, בסכנה, כי זהו מקומו; משום כך מפקידים את הפצוע, ביחד עם עוד קצין אחד, על השלל העצום של סוסים ובהמות, שנלקחו מהמאורים, כקציני השלל; כאן קורה מקרה מגונה. תריסרים אחדים של צאן נעלמו בלילה מתוך גדרות הצאן הענקיות, ואז נפוצה שמועה זדונית, שמאגלאן וחברו לתפקיד מכרו חלק מהשלל בחזרה למאורים או איפשרו להם, על ידי רשלנותם, להוציא את בהמותיהם מהמכלאות. מוזר הדבר, שהאשמה בזויה זו, מעילה ברכוש המדינה, ממש אותה האשמה, בה עתידים להשתמש, כעבור עשרות אחדות בשנים, פקידים קולוניאליים, כדי להעליל על האיש המפואר השני שבפורטוגל, המשורר קאמואנס, ולהשפילו; את שני האנשים, שבמשך שנים היו להם בהודו מאות הזדמנויות להתעשר מהביזה, ואשר חזרו, שניהם, הביתה, עניים ואביונים מאלדוראדו, מנסים להשפיל ולהכתים את כבודם על ידי אותו חשד בזוי.

אך מאגלאן מחוטב, לאשרו, מעץ קשה יותר מאשר קאמואנס עדין הנפש. אין הוא מעלה כלל על דעתו להיחקר על ידי יצורים כאלה ולהרשות להם לסחבו, כמו את קאמואנס, על פני בתי כלא במשך חדשים. אין הוא נותן את גוו למכים ואינו נוהג ברוך עם אויביו, כמו המשורר של הלוזיאדות, כי אם ברגע שנפוצה השמועה ועוד בטרם יעז מישהו להאשימו בגלוי, עוזב הוא מיד את הצבא ונוסע לפורטוגל, כדי לתבוע פיצוי על עלבונו.

שמאגלאן לא חשב את עצמו לאשם במאומה בפרשה העכורה הזאת, על כך תעיד העובדה, שמיד עם שובו לליסאבון, הוא מבקש ראיון עם המלך, אך כלל וכלל לא לשם התנצלות, כי אם להפך: כדי לדרוש, סוף סוף, תוך הכרה מלאה של המעשים, אשר ביצע, תפקיד נכבד יותר ושכר טוב יותר. שוב איבד שנתיים, שוב נפצע בקרב גלוי, והפעם הפכו הפצע, כמעט, לבעל מום. אך הוא מגיע בשעה רעה; המלך מנואל אינו מניח לנושה בעל המרץ די שהות, כדי להביע את תביעתו. הוא הספיק לקבל ידיעות מהמפקדה העליונה באפריקה, שאותו קברניט בלתי צייתני עזב את הצבא במרוקו על דעת עצמו, בלי לבקש חופשה, ועל כן הוא מתיחס אל הקצין הפצוע, בעל הזכויות כאל עריק פשוט. בלי תת לו להוציא מלה מפיו, מצוה הוא על מאגלאן במלים קצרות ונמרצות, שיחזור בו במקום אל עמדתו אשר באפריקה ויעמיד את עצמו, ראשית כול, לפיקודו של מפקדו העליון. למען המשמעת נאלץ מאגלאן לציית. באניה הקרובה חוזר הוא אל אזאמור. שם אין איש מדבר, כמובן, על חקירה גלויה, אין אישור, אשר יעז להאשים את החייל בעל הזכויות, ומאושר באישור מפורש של המפקדה, שעזב את הצבא בכל הכבוד, ובמסמכים, המעידים על נקיון כפיו ועל זכויותיו, חוזר מאגלאן לליסאבון בפעם השניה – יכול אדם לתאר לעצמו, מר רבה היתה מרירותו! במקום לאותות הצטיינות זכה לחשדות, במקום פרסים קיבל תמיד רק צלקות – זה זמן רב שתק ונשאר שקט ונחבא אל הכלים. אולם עתה, בגיל של שלשים וחמש שנה, נלאה מבקש את זכותו, כבקש נדבה.

החכמה היתה מצווה עתה על מאגלאן, במקרה עדין זה, לבלי לפנות, מיד בשובו אל ביתו, אל המלך מנואל ולהיכנס מחדש אל ביתו באותה תביעה. ברור, שעתה היה רצוי יותר, להישאר זמן מה שקט, לבקש בחוגי החצר קשרים וידידים, לפנות כה וכה ולבקש אהדה. אך הזריזות והגמישות לא היו מעולם סגולותיו של מאגלאן. עד כמה שאין אנו יודעים עליו הרבה, דבר אחד ברור, שאותו איש כהה, קטן קומה, בלתי מתבלט ושתקן לא היה מחונן, אף במעט, בכשרון להתחבב על אחרים. המלך, מבלי שתהיה ידועה הסיבה לכך, עוין אותו כל ימי חייו ואף בן לויתו הנאמן, פיגאפטה נאלץ להודות, שהקצינים שנאוהו בכל לבם. היה – כפי שאומרת רחל של קלייסט – „מצב חמור סביבו“. הוא לא ידע לחייך, אף לא להיות חביב ולמצוא חן, כן לא ידע גם לעמוד על רעיונותיו ומחשבותיו. שתקן, מסוגר, עטוף תמיד בענן של בדידות, טבעי הדבר שמתבודד נצחי זה יצר סביבו אוירה של קור כקרח, של אי־נוחות וחוסר אמון, כי רק מעטים התקרבו אליו ואת חביון נפשו לא הכיר איש. שלא בהכרה הרגישו חבריו באותה נטיה שתקנית להיחבא אל הכלים איזה יצר של כבוד מסוג אחר, אפל יותר, שהיה חשוד בעיניהם יותר מהרדיפה הגלויה אחרי עמדות של אלה, שהיו נדחקים בלהיטות ובחוסר כל בושה אל האבוס. משהו היה נשאר תמיד חבוי מאחורי עיניו העמוקות, הקטנות, הקשות ככדורים, מאחורי פיו, המכוסה שערות, משהו, שאין להגיע עדיו, איזה סוד, אשר אל תוכו לא ניתן להציץ; אך תמיד הופך אדם, הצופן בקרבו איזה סוד והמצליח להסתירו במשך שנים מאחורי שיניו, למשהו מבעית בני אדם בעלי אמון וחסרי סודות. מראשיתו יצר מאגלאן מתוך חביוני נפשו את ההתנגדות. לא קל היה להיות אתו ולצידו, וקשה מכול היה, אולי, לאותו מתבודד טרגי, להיות לבדו עם עצמו.

גם בפעם הזאת, השניה, הולך אותו פידאלגו פרנאן דה מאגלהאאס, בלי מגן ועידוד מצד מישהו, אל המלך לראיון. בבחרו בדרך הגרועה ביותר, מאלה, הקיימות בחצר: דרך הכנות והיושר. המלך מנואל מקבל אותו באותו חדר, אולי גם בשבתו על אותו כסא מלכותי, אשר עליו ישב קודמו, חואנו השני, בשלחו מעל פניו את קולומבוס: באותו מקום מתחדש אותו מחזה היסטורי. כי אותו פורטוגיזי קטן קומה, רחב כתפים כאחד האיכרים, בעל גוף שמן ובלתי עדין, שחור זקן, בעל מבט עמוק ובלתי גלוי, המשתחוה עתה לפני שליטו, ואשר זה עתיד לשלחו מעל פניו באותו יחס של בוז, אינו נושא בקרבו רעיון קטן יותר מאיש גנואה הזר ההוא; מבחינת העוז, ההחלטיות והנסיון, ייתכן, שמאגלאן עולה על קודמו, המפורסם ממנו. איש לא היה עד לאותו רגע גורלי, אך מתוך התיאורים הכרוניסטיים, המתאימים זה לזה, אפשר להציץ, מבעד למרחק הזמן, עד לאולם של כס המלכות. ברגלו המשותקת צולע מאגלאן עד למלך ומוסר לו, תוך השתחויה, את המסמכים, המוכיחים, באופן שאין להכחישו, את אי־הצדק שבהאשמה הזדונית ההיא. אחרי כן מביע הוא לפני המלך את בקשתו הראשונה: שמתוך התחשבות בעובדה, שנפצע מחדש ונעשה בלתי מוכשר לקרב, יעלה המלך את שכרו החדשי בחצי קרוזאדו (בערך שילינג אנגלי של ימינו). זהו סכום זעום, עד כדי גיחוך, אשר אותו הוא דורש, ואין זה מתקבל כלל על הדעת, שאותו איש גאה, קשה, בעל רגש כבוד, היה מסוגל לכוף את ברכיו, כדי לבקש נדבה כזאת. אך בדרישה הזאת אין מאגלאן מתכוון, כמובן למטבע הכסף, או חצי קרוזאדו, כי אם לדרגתו, לכבודו. גובה הקצבה מבטא בחצר המלך הזאת, בה רוצה כל אדם, מתוך קנאה, לדחוק את רגלי רעהו, באופן סמלי את דרגתו של האציל הנדון במשק המלכותי. מאגלאן, שהגיע לגיל של שלשים וחמש שנה, חייל משוחרר אחרי המלחמה ההודית והמרוקנית, אינו רוצה עוד להיות מקופח לעומת נערים בעלי חתימת זקן, המחזיקים את הקערה לפני פיו של המלך או פותחים לפניו את דלת המרכבה. מתוך גאוה לא היה דוחק את עצמו, מעודו, אל השורה הקדמית, אך הגאוה אינה מרשה לו להעמיד את עצמו מאחורי צעירים ופחותים ממנו. אין הוא רוצה להרשות שיעריכוהו פחות ממה שהוא מעריך את עצמו ואת מעשיו.

אך בגבת עין קודרת וזועמת מביט המלך מנואל על מגיש הבקשה קצר הרוח. גם הוא, השליט העשיר ביותר, אינו מחשיב, כמובן, את מטבע הכסף העלוב. את חרונו מעורר האופן, בו תובע האיש הזה בעוז, במקום לבקש בהכנעה, מרגיזהו הדבר, שהאיש הזה אינו רוצה, בשום פנים, לחכות עד אשר הוא, המלך, יתן לו את שכרו כמתת חסד, כי אם הוא עומד בעקשנות על העלאתו בדרגה, כעל זכותו. יש ללמד את הבחור הזה, עז המצח, את ההמתנה והבקשה. לאסונו, משיא לו זעמו עצה רעה, ומנואל, המכונה, כרגיל, בשם המאושר, דוחה את בקשתו של מאגלאן להעלאת שכרו, בלי שיעלה כלל על דעתו, כמה אלפי דוקאטים של זהב יצטרך לשלם, עד מהרה, חלף אותו חצי קרוזאדו, אשר חסך.

בעצם היה מאגלאן צריך לסגת עתה, כי מצחו של המלך, המקודר בענן, אינו נותן מקום לתקוה, שתופיע עוד קרן של חסד מושלים. אך במקום להשתחוות בהכנעה ולצאת מהאולם, נשאר מאגלאן, שגאוותו הקשתה אותו, עומד שקט לפני שליטו והוא משמיע בקשה שניה, שהנה, ביסודה, בקשתו העיקרית. הוא שואל, אם אין למלך איזו משרה, איזה עיסוק מכובד בשירותו, בו יוכל להעסיקו; הוא מרגיש את עצמו צעיר מדי ומסוגל לפעולה, מכדי הישאר כל ימיו מקבל קצבה. בימים ההם היו מפליגות מנמלי פורטוגל בכל חודש, ואף בכל שבוע, אניות להודו, לאפריקה ולבראזיל; אין דבר מובן מאליו יותר מאשר למסור את הפיקוד באחת מהספינות הרבות האלה לאיש, המיטיב לדעת את ימי המזרח, כאשר יודעים אותם אך מעטים. מלבד ואסקו דה גאמה הזקן והותיק אין בעיר הזאת, אף לא בכל המדינה, איש, אשר יוכל להתפאר, שהוא עולה בידיעות על מאגלאן. אך בשביל המלך מנואל הופך הדבר ללא נשוא, להרגיש במבטו הקשה, התובע של הקובל בלתי הנעים הזה. הוא דוחה בקרירות את הבקשה, בלי להשמיע למאגלאן אף מלת נחמה אחת לעתיד: לא, אין לו בשבילו שום משרה.

מסולק. מחוסל. אך מאגלאן מגיש עוד בקשה שלישית, וזוהי, בעצם, לא בקשה, כי אם שאלה בלבד. מאגלאן שואל, אם יש למלך התנגדות לכך, אם יבקש לו איזה שירות בארץ אחרת, בה יוכל לקוות להתקדמות ולעליה רצויה יותר. ובקור פוגע משיב לו המלך, שהוא מתיחס לזה באדישות גמורה. יכול הוא לקבל על עצמו איזה שירות בכל מקום, בו ימצאנו, ובכל מקום, שיהיה לרוחו. בזה נאמר למאגלאן, באופן ברור, שמוותרים על כל פעולה שלו בחצר הפורטוגיזית, שיש נכונות, להמשיך במתן נדבת החסד, אך יש הסכמה מלאה לכך, שיפנה עורף לארץ ולחצר.

בשעת הראיון הזה לא נוכח כל עד שמיעה. לא ידוע הדבר, אם בהזדמנות זו, אם בהזדמנות קודמת או מאוחרת יותר, הציע מאגלאן למלך את תכניתו הסודית. ייתכן, שלא ניתנה לו כלל הזדמנות לפתח את רעיונותיו, ייתכן, שנדחו בקרירות; בכל אופן, הוכיח מאגלאן, בראיון זה, פעם נוספת את רצונו לשרת, כמו עד אז, את פורטוגל בדמו, בחייו. רק הדחיה הגסה כופה עליו אותה הכרעה פנימית, המוכרחה להגיע פעם, באופן בלתי נמנע, בחייו של אדם יוצר.

מאגלאן יודע באותו רגע, בו הוא עוזב את ארמון המלך כפושט יד מגורש, כי אסור לו עוד להמתין ולהסס. בגיל של שלשים וחמש שנה רכש לעצמו, מתוך החויות והנסיונות, שעברו עליו, את כל הידיעות, שמסוגלים ללמוד חייל ויורד ים בשדה ועל פני הים. ארבע פעמים הקיף את הכף, פעמיים ממערב, פעמיים ממזרח. פעמים רבות לאין ספור היה כפשע בינו ובין המות, שלש פעמים הרגיש את המתכת הקרה של כלי זינו של האויב בגופו החם, השותת דם. הוא ראה חלק עצום של העולם, הוא יודע על המזרח של הארץ יותר מכל הגיאוגרפים והקרטוגרפים המפורסמים של תקופתו. תוך התנסות במשך תקופה של קרוב לעשר שנים, התאמן בכל טכניקה מלחמתית, הוא למד להשתמש בחרב וברובה, בהגה ובמצפן, במפרש ובתותח, במשוט, באת ובחנית. הוא יודע לקרוא במפות החופים, להשתמש באנך, ובדייקנות שאינה נופלת מדייקנותו של איזה „מומחה לאסטרונומיה“, יודע הוא להשתמש במכשירי הימאות. כל מה שאחרים קוראים, תוך סקרנות, בספרים, על שקט הרוח בלי סוף, על סופות במשך ימים רבים, על קרבות ים ויבשה, על מצור וביזה, על השתערות ושבר ספינה, את כל זה חזה הוא מבשרו. תוך עשור בשנים, במשך אלף לילות וימים למד לחכות על פני ימים אינסופיים ואחרי כן לנצל את רגע ההברקה של ההכרעה. הוא בא בקשרי ידידות עם כל מיני בני אדם, צהובים ולבנים, שחורים וחומים, הינדו, כושים ומאלאים, סינים, ערבים ותורכים. בכל צורות השרות, בים וביבשה, בכלל תקופות השנה ובכל אזורי הים, בכפור ותחת שמים יוקדים שירת הוא את מלכו ואת ארצו. אך שירות הוא ענין לימי הנעורים, ועתה, בהיותו קרוב לשנתו השלשים ושש, מחליט מאגלאן, כי זמן רב למדי הקריב את עצמו למען אינטרסים זרים, למען תהילתם של אחרים. כמו כל אדם בעל כושר יצירה, מרגיש הוא באמצע חייו את הצורך להיות אחראי לעצמו ולהגשים את מאוייו הוא. המולדת עזבתו לאנחות, התירה את כל קשריו עם תפקידו וחובותיו – מוטב כך; עתה הוא חפשי. כפי שזה קורה לעתים קרובות, מטיל האגרוף, האומר להדוף איזה אדם, לאמיתו של דבר, את מניפו בחזרה אל תוך עצמו.

לעולם אין החלטה של מאגלאן באה לידי ביטוי, מיד, באופן גלוי לעין ואימפולסיבי. אף על פי שהתיאורים של בני דורו מגיהים מעט אור על אפיו, הרי מתברר, כי מעלה חשובה אחת מציינת, באופן ברור, את כל שלבי חייו: שמאגלאן ידע, באופן מפליא לשתוק. בלי להיות טיפוס חסר סבלנות, אף לא דברני, היה מאגלאן חושב את מחשבותיו לו לעצמו, גם בתוך המולת הצבא, כשהוא פורש לו הצידה, בלי להתבלט לעין. בהיותו מחונן במבט, הצופה למרחקי הזמן, בחשבו כל אפשרות, בסתר לבו, לא היה מאגלאן מופיע לעולם באיזו תכנית או החלטה לפני בני האדם, בטרם ישוכנע, כי רעיונו הוא בשל, מחושב ובלתי מעורער.

גם הפעם מגלה מאגלאן, באופן מפליא, את כושר השתיקה שלו. אחר במקומו היה, בודאי, עוזב מיד את הארץ, אחרי דברי הסירוב המעליבים של המלך מנואל, והיה מציע את שירותו לאדון אחר. אך מאגלאן נשאר, במתינות, בפורטוגל במשך שנה תמימה, ואיש אינו מעלה על דעתו, במה הוא עוסק. לכל היותר אפשר היה לראות – במידה שדבר זה מעורר תשומת לב אצל תייר ותיק להודו – שמאגלאן מרבה לשבת עם ספנים וקברניטים, וביחוד עם אלה, שהיו רגילים להפליג בים הדרומי. אך על מה אוהבים ציידים לדבר זולתי על ציד, ועל מה ישוחחו יורדי ים אם לא על הים ועל ארצות, שגולו זה עתה? גם העובדה, שהוא מחטט בארכיון הסודי של המלך מנואל וחוקר את מפות החופים ואת פנקסי כלי השיט, שנשמרו שם כחומר סודי ביותר, לא היתה עשויה לעורר כל חשד; וכי במה היה עוסק קברניט בלתי מועסק בשעות הפנאי המרובות שלו אם לא בספרים ובדינים וחשבונות על הארצות והימים, שגולו זה עתה?

חשודה יותר היתה ידידותו החדשה של מאגלאן. כי האיש הזה, רואי פאליירו, אשר אתו הוא מהדק, יותר ויותר, את קשרי הידידות, הוא איש מפוזר, עצבני, טיפוס אינטלקטואלי תוסס, בעל כושר פיתוי עז, בעל בטחון עצמי סוער ובעל מזג נרגני, שלא התאים, כלל וכלל, לאותו יורד ים וחייל מסוגר, שתקני ומרוסן. אך כשרונותיהם של שני האנשים האלה, שעד מהרה הם נראים כצמד בלתי נפרד, יוצרים, דוקא בזכות הניגודים הקטביים שלהם הרמוניה מסוימת – מטבע הדברים, רק לזמן קצר. כשם שההרפתקה הימית והחקירה המעשית של העולם הארצי הן ראש מאוייו של מאגלאן, כך הידיעה המופשטת של הארץ וצבא השמים הוא שיא תשוקתו של פאליירו. כתיאורטיקן טהור, כמלומד יושב אוהל, שלא עלה מעודו על סיפונה של אניה, שלא יצא מעודו מגבולות פורטוגל, מכיר רואי פאליירו את המסילות הרחוקות של השמים והארץ רק מתוך חישובים, ספרים, טבלאות ומפות; בכל אופן, בשטח המופשט הזה, כקרטוגרף וכאסטרונום, נחשב הוא לבר־סמכא גדול. אין הוא יודע לפרוש מפרש, אך הוא המציא שיטה מיוחדת לחישוב ארכים, שהיתה משובשת, אמנם, אך הקיפה את כל כדור הארץ והיתה עשויה להיות, אחרי כן, להועיל למאגלאן. אין הוא יודע לאחוז בהגה, אך מפות הים, מפות החופים, טבעות הכוכבים ועוד מכשירים אחרים מעשי ידיו היו, כנראה, אמצעי העזר הטובים ביותר בימאות של תקופתו. מבעל מקצוע כזה יכול להפיק תועלת רבה מאגלאן, איש המעשה האידיאלי, אשר האוניברסיטה שלו היו, אך ורק, המלחמה וההרפתקה, שידע מתוך ידיעת צבא השמים והארץ רק מה שרכש לו בשעת מסעותיו. דוקא משום ששני האנשים הם ניגודים קטביים בכשרונותיהם, משלימים הם זה את זה באופן מוצלח, כשם שתמיד משלימים זה את זה הקומבינציה והנסיון, המחשבה והמעשה, הרוח והחומר.

נוסף על כך, קיימת במקרה זה גם שותפות הגורל. שני אלה – כל אחד במובן אחר – פורטוגיזים בלתי רגילים אלה קופחו והכרת ערך עצמם נפגעה ביותר על ידי שליט ארצם, שמנע מהם את האפשרות להגשים את מפעל חייהם. רואי פאליירו משתוקק, זה שנים, למשרה של אסטרונום מלכותי ואין ספק, שבפורטוגל אין איש, שתהיה לו תביעה מוצדקת יותר למשרה זו. אולם כשם שמאגלאן עורר רוגז בחצר על ידי גאותו השתקנית, עורר רואי פאליירו, כנראה, רוגז על ידי מזגו הסוער, העצבני, הנוח להיפגע ומהיר החימה. אויביו מכנים אותו בשם כסיל, וכדי להיפטר ממנו, באמצעות האינקויזיציה, מפיצים הם שמועות, שפאליירו נעזר בעבודותיו בכוחות שלמעלה מהטבע, וכי כרת ברית עם השטן, שניהם, מאגלאן ופאליירו, רואים את עצמם מוקפים, במולדתם הם, שנאה וחשדנות, הדוחקות את רגליהם, ולחץ חיצוני זה של חשדנות ושנאה הוא המלכד את מאגלאן ואת פאליירו ליכוד נפשי. פאליירו לומד את הידיעות המעשיות ואת התכניות של מאגלאן. הוא מכניס אותן לתוך מסגרת מדעית, וחישוביו מאשרים את הדברים, שמאגלאן משערם, מתוך אינטואיציה בלבד, השערותיו מזדהות עם החישובים המדויקים שבטבלאות של פאליירו. ובמידה שהתיאורטיקן ואיש המעשה מרבים להשוות את מסקנותיהם, גוברת בהם ההחלטה, להגשים בכוחות משותפים תכנית מסוימת, כשם שהגוה ועיצבוה ביחד. בהבטחת כבוד ובשבועה מתחייבים התיאורטיקן ואיש המעשה, זה לפני זה, לשמור את תכניתם בסוד מפני כל אדם, עד אשר יגיע רגע ההגשמה, ואם יהיה צורך בכך, לבצע, גם בלי מולדתם ואף נגד מולדתם, מעשה, שלא יהיה שייך רק לארצם, כי אם לאנושות כולה.

אולם עתה הגיע הרגע לשאול: מה היא בעצם אותה תכנית מיסתורית, אשר עליה דנים מאגלאן ופאליירו, בצל ארמון המלך בליסאבון, בסודי סודות, כאילו היו קושרים קשר? מהו החדש שבדבר, שלא היה עדיין, מהו, המעלה את ערכה של התכנית הזאת עד כדי התחייבות בהן צדק ובשבועה לשמור על סודותיה, ומהו המסוכן שבתכנית, המאלצם להסתירה מעין אדם כהסתיר נשק מורעל? בתשובה יש, ברגע הראשון, מעין אכזבה, כי תכנית חדשה זו איננה שום דבר אחר, אלא אותו רעיון, שהביא מאגלאן מהודו, ואשר סראן המריצו להגשימו: להגיע אל איי התבלין יקרי הערך, לא כמו הפורטוגיזים, בדרך אל המזרח, על פני אפריקה, כי אם מהמערב, סביב אמריקה. בתכנית הזאת אין, למראית עין, כל דבר חדש. עוד קולומבוס בשעתו, לא יצא, כידוע, כדי לגלות את אמריקה (שאיש לא שיער אז את קיומה), כי אם כדי להגיע להודו, וכאשר העולם עמד על טעותו, (הוא עצמו לא עמד על כך. לעולם ועד יום מותו חשב, שעלה לחוף באחד המחוזות של החאן הסיני) לא חשבה ספרד, בשום פנים, לוותר על נסיעתה להודו בגלל הגילוי המקרי הזה, כי אחרי השמחה הראשונה באה, מיד, אכזבה מרה. כי הבשורה של בעל הדמיון הפזיז קולומבוס, שבסאן דומינגו ובהיספאניולה נמצא הזהב בעומק לא רב מתחת לפני האדמה, נתגלתה כסיפור בדים. לא מצאו שם זהב, אף לא תבלין ואפילו לא „שנהב שחור“, כי האינדיוס תשושי הכוח לא היו ראויים לשימוש כעבדים. כל עוד אוצרותיהם של האינקאס לא נבוזו על ידי פיזארו, כל עוד לא הרגישו במכרות הכסף של פוטוסי, היה לגילוי אמריקה ערך של גליון חלק, מבחינה מסחרית, והקשטיליאנים הרעבים לזהב חשבו פחות על ישובה של אמריקה והשתלטות עליה מאשר על כך, כיצד יצליחו, במהירות האפשרית, להקיף את אמריקה ולהגיע אל גן העדן של אבני החן והתבלין. בלי הרף נמשכו, על פי פקודה מטעם הכתר, הנסיונות, להקיף את ה„ארץ המוצקת“, שגולתה זה עתה ולהגיע, עוד לפני הפורטוגיזים, אל האוצר האמיתי של המזרח, אל איי התבלין. אכספדיציה אחר אכספדיציה יצאה, אך עד מהרה נחלו גם הספרדים, בחיפושיהם אחרי דרך ים להודו, אותה אכזבה, שנחלו, לפניהם, הפורטוגיזים, בהקיפם את אפריקה. כי גם חלק תבל חדש זה, אמריקה, נתגלה כרב שטח, הרבה יותר מכפי ששיערו בתחילה. בכל מקום, בדרום או בצפון, בו רצו לפרוץ באניות אל האוקינוס ההודי, נתקלו במחסום של יבשה, שאי־אפשר היה לעברו. בכל מקום נמצאת אותה יבשת מארכת, כמין קורה רחבה, בכל מקום עומדת אותה אמריקה כ„מעצור“ בדרכם. כובשי הים הגדולים מנסים, זה אחר זה, לשוא את מזלם, למצוא באיזה מקום שהוא מעבר או מיצר ים. במסעו הרביעי פונה קולומבוס מערבה, כדי לחזור הביתה דרך הודו ונתקל במחסום. האכספדיציה, בה השתתף וספוצ’י, מגששת, אף היא, לשוא לאורך כל החוף הדרומי של אמריקה, כדי להגיע אל איי התבלין, אל המולוקים. קורטס מבטיח, לפני הפלגתו הרביעית, בפירוש לקיסר קרל, שיחפש את מקום הפריצה ליד פאנאמה. קורטריאל וקאבוט שטים עד לים הקרח, כדי לגלות מעבר בצפון, חואן דה סוליס שט על פני זרם לה פלאטה, כדי לגלות מקום מעבר בדרום. אך לשוא! בכל מקום, בצפון, בדרום, באזורי הקרח כמו במעלות הטרופיות, אותו סכר מאדמה ומאבנים, שאין לערערו! וכבר מתחילה להיעלם התקוה, שאפשר יהיה להגיע מהאוקינוס האטלנטי אל אותו אוקינוס שני, אשר אותו ראה, לראשונה, נונייז דה באלבואה מרמות פאנאמה. הקוסמוגרפיים מתחילים כבר לציין במפותיהם את אמריקה הדרומית כמחוברת עם הקוטב האנטארקטי, כבר ספינות רבות נטרפו בחיפושי השוא האלה, ספרד החלה כבר להשלים עם ההכרח, שעליה להיות מנותקת לחלוטין מהארצות ומהימים של האוקינוס ההודי העשיר, כי בשום מקום אין למצוא את המעבר הנכסף הזה.

והנה צץ, לפתע, אותו קברניט קטן ובלתי ידוע, מאגלאן, מתוך האנונימיות של הויתו ומכריז בפתוס של ודאות מוחלטת: „יש מקום מעבר מהאוקינוס האטלנטי אל השקט. יודע אני ומכיר את המקום. תנו לי צי ואראה לכם את מקום המעבר ובשוטי מהמזרח אל המערב אקיף את כל הארץ.“

כאן עומדים אנו לפני עצם סודו של מאגלאן, המעסיק, זה מאות בשנים, מלומדים ופסיכולוגים. תכניתו של מאגלאן, כשהיא לעצמה – דבר זה הוסבר כבר, לא היתה, בשום פנים, משהו מיוחד במינו; הוא רצה, ביסודו של דבר, בדיוק את אשר רצו קולומבוס, וספוצ’י, קורטריאל, קורטס וקאבוט. החדש והמדהים בהצעתו אינו עצם ההצעה, כי אם אותו בטחון החלטי, בה משמיע מאגלאן את טענתו בדבר האפשרות של דרך ים מערבית להודו. כי מההתחלה אין הוא אומר באופן צנוע, כמו האחרים: אני מקוה, שאמצא באחד המקומות איזה מעבר, איזו פרצה. כי אם הוא אומר בטון נחוש של בטחון: אני אמצא את המעבר. כי אני יודע, אני לבדי, שישנו מעבר כזה בין האוקינוס האטלנטי ובין האוקינוס השקט, ואני יודע באיזה מקום אמצאהו.

אולם כיצד – זוהי החידה – יכול מאגלאן לדעת מראש, היכן נמצא אותו מעבר, אשר כל יורדי הים חיפשוהו לשוא? הוא עצמו לא התקרב מעודו, במסעותיו, אל החוף האמריקאי, כן לא עשה כדבר הזה שותפו פאליירו. ואם הוא טוען בודאות כזאת, שדרך זאת קיימת, יש רק אפשרות, שנודע לו על קיומה ועל מצבה הגיאוגרפי רק מפי אחד הנוסעים, שקדמו לו, שראה את הדרך במו עיניו. אולם אם איזה יורד ים אחר ראה את הדרך לפני מאגלאן, אזי – מצב מסובך! – אין מאגלאן כלל אותו מגלה מהולל, כפי שמפארת אותו ההיסטוריה, כי אם זייפן, שהתקשט בנוצות ההשגים של אחרים. אז אין גם הצדקה לשם מיצר מאגלאן, שנקרא על שמו, ממש כשם שאין הצדקה לשם אמריקה, על שמו של אמריגו וספוצ’י, שלא גילה את הארץ הזאת.

בשאלה יחידה זו מתמצית עצם סודה של פרשת מאגלאן: על ידי מי ובאיזו דרך קיבל אותו קברניט פורטוגיזי קטן ידיעות מוסמכות על קיומו של מעבר מים אל ים, עד כי יכול היה להבטיח את ביצוע הדבר, שחשבוהו לבלתי אפשרי, להקיף את הארץ בנסיעה אחת? על הרמז הראשון בקשר עם השאלה, על סמך אי־אלה ידיעות היתה למאגלאן אותה ודאות, חייבים אנו תודה לאנטוניו פיגאפטה, בן לויתו הנאמן ביותר וכותב קורותיו, המספר: גם כשהכניסה אל המיצר ההוא נראתה כבר לעין, לא נמצא איש בכל הצי, אשר האמין באפשרות קיומו של מיצר מקשר כזה בין שני האוקינוסים. ורק הכרתו של מאגלאן היתה, אותה שעה, בלתי מעורערת, כי הוא ידע בדיוק מראש, שמיצר נסתר זה קיים, בזכות מפה של הקוסמוגרף המפורסם מרטין בהיים, אשר אותה שלה, בשעתו, מתוך הארכיון הסודי של מלך פורטוגל. סיפור זה של פיגאפטה, כשהוא לעצמו, מתקבל בהחלט על הדעת, כי מצד אחד, היה מרטין בהיים, באמת, הקרטוגרף בחצרו של מלך פורטוגל, עד יום מותו (1507). מהצד השני, ידוע לנו, שאותו חטטן שתקני, מאגלאן, ידע להשיג לו, בעוד מועד, דריסת רגל אל הארכיון הסודי הזה. אולם – החידה נמשכת, באופן מותח – אותו מרטין בהיים לא השתתף בעצמו בשום מסע מעבר לים, באופן אישי, גם הוא, מצידו, יכול היה לדעת את הידיעה המתמיהה על קיומו של מיצר רק מפי יורדי ים אחרים. ובכן, היו כאלה, שקדמו גם לו. נמשכת אותה שאלה: מי היו הקודמים האלה, מי היו יורדי ים אלה, כלומר מי היו המגלים האמיתיים? ההיו, באמת, אניות פורטוגיזיות אחרות, שהגיעו עד לאותו מיצר מיסתורי, המקשר את האוקינוס האטלנטי עם השקט, עוד לפני השלמת המפות והגלובוסים האלה? והנה: מסמכים, שאין לערער עליהם, קובעים, כי בראשית המאה היו, באמת, אכספדיציות פורטוגיזיות אחדות (שאחת מהן לוותה על ידי וספוצ’י), שתרו את חופי ברזל, ואולי גם את חופי ארגנטינה; רק אלה בלבד יכלו לראות את המיצר.

אולם – הבורג מעמיק עוד לחדור – שאלה חדשה: עד היכן הגיעו האכספדיציות המיסתוריות האלה? ההגיעו עד למעבר ממש, עד למיצר מאגלאן? לדעה, שיורדי ים אחרים ידעו כבר על המיצר עוד לפני מאגלאן, לא היתה, במשך זמן רב, כל נקודת משען אחרת מלבד אותו סיפור של פיגאפטה ומלבד גלובוס של יוהאן שינר, שנשתמר עד היום, המראה, לתמהוננו, עוד ב־1515, כלומר, זמן רב לפני מסעו של מאגלאן, באופן ברור, מעבר דרומי (ברור, שבמקום בלתי נכון בהחלט). אך בזה לא נחקר עדיין, כלל וכלל, ממי קיבלו בהיים והפרופסור הגרמני את ידיעותיהם. כי בתקופת התגליות ההיא היתה כל אומה שוקדת, תוך קנאה מסחרית על כך, שהתוצאות של כל מסע תישמרנה בסודי סודות. כי ספרי הימאות של הספנים, רשימותיהם של הקברניטים, המפות ומפות החופים היו חבויים, בהקפדה יתירה, באוצר של ליסאבון, והמלך מנואל אסר, תוך איום בעונש מות, על ידי פקודה מיוחדת מ־13 בנובמבר 1504, „למסור אי־אלה ידיעות על מסעות של אניות מעבר לנהר קונגו, לבל יפיקו זרים תועלת מהתגליות של פורטוגל.“ שאלת הבכורה, נראתה, כמעט, כמחוסלת, כדבר של בטלנות, והנה נתגלתה מציאה במאה מאוחרת יותר, שהבהירה, או נראתה, לפחות, כמבהירה את השאלה, בזכות מי השיגו בהיים, שינר ולבסוף מאגלאן את ידיעותיהם. זה היה רק עלון בשפה הגרמנית, שהודפס על נייר גרוע ביותר, בשם „העתק של העתון החדש מארץ פרסילג“ (ה„עתון“ הראשון שכונה בשם הזה), אך עלון זה נתגלה כדין וחשבון, שנשלח מפורטוגל, בראשית המאה, על ידי איזה מתווך מסחרי אל הסוחרים הגדולים באוגסבורג, הולסים. בו מסופר, בשפה גרמנית, המעוררת זוועה, שאניה פורטוגיזית מצאה כף בסביבת מעלת הרוחב הארבעים, כלומר כף, המתאים לכף התקווה הטובה, והקיפה אותו, וכי מאחורי הכף הזה עובר, ממזרח למערב, מיצר רחב, הדומה למיצר הגיבראלטאר, אל הים השני, כך שקל מאד להגיע בדרך זו אל המולוקים ואל איי התבלין; ובכן נאמר בדין וחשבון זה, באופן ברור בהחלט, כי האוקינוס האטלנטי והשקט קשורים זה עם זה – מה שהיה להוכיח.

בזה נראית החידה כפתורה, סוף סוף, ומאגלאן מופיע כפלגיאטור, שייחס לעצמו תגליות קודמות. כי טבעי הדבר, שמאגלאן ידע, לפחות, באותה מידה, כמו אותו מתווך אנונימי וכמו הגיאוגרף האוגסבורגי בליסאבון, את תוצאות אותה אכספדיציה פורטוגיזית, שקדמה לו, וכל זכותו ההיסטורית מצטמצמת, לפיכך, בזה, שידע להפוך סוד, אשר נשמר במרץ רב, להכרה מועילה לאנושות כולה. זריזות, מהירות וחוסר כל הססנות בניצול הצלחתם של אחרים נראים, לפי זה, כאילו היו כל סודו של מאגלאן.

אך לגודל הפתעתנו, סובב הבורג עוד, רק פעם אחת עוד, בפעם האחרונה. כי כיום יודעים אנו בדיוק, מה שלא ידע מאגלאן: אותם יורדי ים של האכספדיציה הפורטוגיזית בלתי הידועה לא הגיעו, למעשה, לעולם אל מיצר מאגלאן והדינים והחשבונות שלהם, שמאגלאן קיבלם באותה מידה של אמון, כמו בהיים ויוהאן שינר, כידיעות מהימנות, היו, לאמיתו של דבר, אי־הבנה, טעות, שקל להבינה. כי מה, בעצם, ראו – וכאן ממששים באצבעותינו את דפקה של הבעיה – הספנים ההם בקרבת מעלת הרוחב הארבעים? מה, בעצם, נאמר בדין וחשבון של עדי הראיה, שהופיע ב„עתון החדש“? לא כלום, מלבד העובדה, שהספנים ההם גילו במעלת הרוחב הארבעים, בערך, מפרץ ים, אשר אל תוכו נכנסו ושטו בו במשך יומיים, בלי להגיע עד קצהו, וכי נהדפו משם לאחור על ידי סערה, בלי שהצליחו למצוא את המוצא. ובכן הם לא ראו כלום מלבד הכניסה אל תוך מיצר ים, אשר עליו חשבו – אולם חשבו רק – שזוהי תעלת הקשר עם האוקינוס השקט. אך מקום המעבר האמיתי נמצא – זאת יודעים אנו מאז מסעו של מאגלאן – סמוך למעלת הרוחב החמישים ושתים. ובכן מה יכלו הספנים האלמונים לראות בקרבת מעלת הרוחב הארבעים? לזה יש לנו השערה מבוססת. כי כל הרואה, בפעם הראשונה, במו עיניו כמויות המים העצומות, את השטח הרחב כמו ים, בו משתפך נהר לה־פלטה אל תוך הים, רק הוא יכול להבין, שאין זה כלל מקרה, כי אם דבר מחויב המציאות, שאדם יחשוב את השפך הענקי הזה של הנהר למפרץ, לים. אין דבר טבעי מזה, שהספנים האלמונים האלה, שלא ראו מעודם זרם של נהר בעל ממדים עצומים כאלה באירופה, בראותם את השטח העצום הזה, שאי אפשר היה לראות את קצהו, נזדרזו לחוג את נצחונם, בחשבם כי זהו מיצר הים המבוקש כל כך, המקשר אוקינוס אחד עם משנהו. שלספנים ההם, אשר עליהם מסתמך ה„עתון החדש“, נתחלף, באמת, הנהר הענקי במיצר ים, על כך מעידות עדות נאמנה המפות, אשר הוכנו בהתאם לידיעות, שנמסרו מפיהם. כי אילו גילו הם, הספנים האלמונים האלה, מלבד שפך הלה־פלטה, יותר דרומה גם את מיצר מאגלאן האמיתי, את המעבר הממשי, היו הם מציינים במפות החופים שלהם ושינר היה מציין בגלובוס שלו גם את לה־פלטה, אותו ענק בין הנהרות, אשר על פני האדמה. אולם גם אצל שינר וגם במפות האחרות, הידועות לנו, אין זכר ללה־פלאטה, במקומו צוין אותו מיצר ים אגדי, בדיוק באותה מעלת רוחב. בזה הובהרה כל השאלה. העדים האלה מה„עתון החדש“ טעו, בתום לבם. הם היו קרבן לטעות ברורה ומובנת, וכן לא היה זה חוסר יושר מצד מאגלאן, כשטען, שיש לו ידיעות אוטנטיות על קיומו של מיצר. הוא עצמו הושלה על ידי אשליה עצמית של אחרים, כשעיבד, על סמך המפות והדינים והחשבונות האלה, את תכניתו הגדולה להקפת הארץ. טעות, אשר נתקבלה ביושר לבב, מתוך אמונה כנה, היתה, בסופו של דבר, סודו של מאגלאן.

אך אל נא תבוזו לטעות! תמיד אפשרי הדבר, שעל ידי מגע של רוח האדם ועל ידי הדרכה מצד המקרה תצמח מהטעות האוילית ביותר האמת הנעלה ביותר. יש אמצאות חשובות למאות ולאלפים, בכל שטחי המדע, שמקורן היה בהשערות מוטעות. לעולם לא היה קולומבוס מעז להפליג על פני הים העולמי אלמלא אותה מפה של טוסקאנלי, אשר בה חושב הקף הארץ באופן אבסורדי ומוטעה ואשר השלתה אותו, כי יוכל להגיע בזמן הקצר ביותר אל חופה המזרחי של הודו. לעולם לא היה מאגלאן יכול לשכנע את אחד השליטים, שיתן לו צי, אלמלא האמין בבטחון אוילי כזה באותה מפה בלתי נכונה של בהיים ובידיעות הדמיוניות, שנתקבלו מפי הספנים הפורטוגיזיים. רק על ידי כך, שהוא חשב, כי ידוע לו סוד, הצליח מאגלאן לפתור את הסוד הגיאוגרפי הגדול ביותר של תקופתו, רק משום שהתמסר, בכל לבו ונפשו, לאיזה טירוף חולף, גילה אמת נצחית.

 

אידיאה מתגשמת    🔗

-———————————–

20 באוקטובר 1517 – 22 במרס 1518    🔗

מאגלאן עומד עתה לפני החלטה אחראית. יש בלבו תכנית נועזת, אשר כמוה לא הגה שום יורד ים בימיו, ויש לו הבטחון הגמור (כך הוא חושב, לפחות), שבזכות הידיעות המיוחדות, הנמצאות בידיו, הכרחי הדבר, שתכניתו זו תובילהו אל המטרה. אך כיצד להגשים משימה רבת הוצאות ומסוכנת זאת? מלכו הוא דחהו מעל פניו, אין לו סיכויים למצוא תמיכה מצד ידידיו, בעלי האניות הפורטוגיזיים, כי אלה לא יעזו למסור את הפיקוד בידי איש, אשר ריחו נבאש בחצר המלך. על כן נשארה לפניו רק דרך אחת: לפנות לספרד. משם ורק משם יכול מאגלאן לקוות לתמיכה, רק בחצר הזאת יכולים ליחס ערך לאישיותו, כי לא רק שהוא מביא להם ידיעות יקרות ערך מהאוצר בליסאבון, כי אם הוא מציע לספרד דבר, שאינו פחות בערכו בשביל המבצע המתוכנן: זכות חוקית מוסרית. שותפו פאליירו חישב – חישוביו היו מוטעים, כשם שהאינפורמציה של מאגלאן היתה מוטעית – כי איי התבלין נמצאים כבר מעבר לתחום הפורטוגיזי, באזור החלוקה, שנועד על ידי האפיפיור לספרד וכי, לפיכך, הם קנינו של הכתר הספרדי ולא של הפורטוגיזי. את האיים העשירים ביותר בעולם ואת הדרך הקצרה ביותר אליהם מגיש אותו קברניט פורטוגיזי קטן לקרל החמישי כתשורת בוקר; משום כך, אם יש לו לקוות לעידוד, הרי זה בחצר הספרדית. שם ורק שם יכול הוא להגשים את הנעלה ביותר, את האידיאה של חייו, אך במחיר המכאיב ביותר. כי כאשר מאגלאן פונה עתה אל ספרד, יודע הוא, שיהא עליו לתלוש מעל עצמו את שמו הפורטוגיזי מאגלהאאס, כאילו נאלץ לפשוט מעל עצמו את עורו הוא, יודע הוא, כי מלכו ינדהו, שבמשך מאות בשנים ייחשב בעיני בני־ארצו כבוגד, כעריק נקלה. ואכן לא מן הראוי הוא לקוות בהתכחשותו של מאגלאן לנתינותו, מרצונו הטוב, ומעברו לשירות זר. המעשה דומה למעשיהם של קולומבוס, קאבוט, קאדאמוסטו או וספוצ’י, שאף הם הובילו ציים זרים מעבר לים. כי מאגלאן, לא בלבד שהוא עוזב את מולדתו, כי אם – אין לעבור על זה בשתיקה – הוא גורם לה נזק, בהסגירו את איי התבלין, אשר, כידוע לו, נתפסו כבר על ידי בני ארצו, ליריב הקנאתן ביותר של מלכו, ובמעשהו יש יותר מהעזה, הוא נוהג באופן בלתי פטריוטי בהחלט, בהעבירו סודות ימאיים מעבר לגבול, סודות, אשר השיגם רק בזכות דריסת הרגל, שהיתה לו אל הגנזך בליסאבון. אם נתרגם את הדברים ללשון ימינו, הרי ביצע מאגלאן, כאציל פורטוגיזי, כקברניט הצי הפורטוגיזי לשעבר, פשע, שאינו נופל מפשעו של קצין בימינו, המוסר מפות סודיות של המטה הכללי או תכניות גיוס לאיזו ארץ שכנה ויריבה. הדבר היחיד, המשוה להתנהגות העכורה מידה מסוימת של גדלות, היא העובדה, שלא עבר את הגבול בגניבה, תוך פחדנות וחרדה כמבריח, כי אם באופן גלוי, תוך הכרה ברורה, מה רבים השיקוצים, הצפויים לו, עבר לצד המתנגד.

אך האדם היוצר כפוף לחוק אחר ונעלה יותר מאשר לחוק הלאומי בלבד. אם אדם עומד ליצור יצירה, לגלות תגלית או לבצע מעשה, העשויים לקדם את כל האנושות, הרי מולדתו האמיתית איננה עוד ארצו, כי אם מפעלו. הוא ירגיש את עצמו אחראי, בסופו של דבר, רק לפני אינסטנציה אחת, לפני יעודו הוא; הוא ירגיש כי רשאי הוא יותר להתכחש לאינטרסים המדיניים, החולפים, מאשר לחובתו הפנימית, שמטילים עליו גורלו וכשרונותיו המיוחדים. אחרי שנים של מסירות ונאמנות למולדתו, באמצע חייו, הכיר מאגלאן את יעודו. מאחר שמולדתו סירבה לאפשר לו את הגשמתו, נאלץ להפוך את האידיאה שלו למולדתו החדשה. תוך החלטיות שם הוא קץ לשמו בעולם הזה ולכבודו האזרחי, כדי לקום לתחיה באידיאה שלו ולהתמזג בה ובפעלו בן האלמוות.

תקופת ההמתנה, הסבלנות והתכנון חלפה בשביל מאגלאן. בסתיו 1517 הופכת החלטתו הנועזת למעשה. בהשאירו, לפי שעה, בפורטוגל את שותפו פאליירו, שהיה פחות אמיץ, עובר מאגלאן את הרוביקון של חייו, את הגבול הספרדי. ב־20 באוקטובר 1517 מגיע הוא לסביליה. סביליה איננה, אמנם, באותו רגע, בירתו של מלך ספרד החדש, קארלוס הראשון, אשר כאדון שני העולמות אנו מכנים אותו בשם קרל החמישי; המלך בן שמונה עשרה השנים הגיע, זה עתה, מפלנדריה לסאנטאנדר והוא נמצא אז בדרכו לואלאדוליד, בה רצה לשכן את חצרו, החל מאמצע נובמבר. אך, בכל זאת, אין מקום אחר, בו יוכל מאגלאן לבלות את תקופת ההמתנה יותר טוב מאשר בסביליה. כי נמל זה הוא, בימים ההם, הסף אל הודו החדשה, מחופי הגואדאלקויביר מפליגות האניות, ברובן, אל המערב, ונהירת הסוחרים אל המקום הזה היא גדולה כל כך, עד כי המלך מצווה להקים בית מיוחד לריכוז המסחר, הבית המפורסם, הידוע בשם „קאזה דה לה קונטראטאסיון“, שכונה גם בשם „בית הודו“ או „בית האוקינוס“. בבית זה נאספים ונשמרים כל הניירות והמפות, הידיעות והדינים והחשבונות של כל יורדי הים והסוחרים. (יש לו, למלך, בעיר הזאת בית, שהוקם בשביל עסקי האוקינוס, אשר בו מתכנסים כל האורחים, העוברים והשבים.) „בית הודו“ הנהו, בעת ובעונה את, גם בורסת הסחורות וגם סוכנות להפלגות באניות והוא ראוי ביותר לשם לשכת מסחר ימאית, לשכת מודיעין ועצות, בה נפגשים אנשי העסקים, המממנים אכספדיציות, ומהצד השני, קברניטים, המוכנים להובילן, ומגיעים שם לידי הסכמים בפיקוח השלטונות. בכל אופן, מוכרח כל אדם, המתכונן לאיזה מבצע חדש תחת דגלה של ספרד, להציג את עצמו תחילה, ב„קאזה דה קונטראטאסיון“ ולהשיג שם רשיון או תמיכה למבצעו.

אין דבר אשר ייטיב להוכיח את כשרונו בלתי הרגיל לריסון עצמי, את כשרו הגאוני המיוחד לשתוק ולהמתין מהעובדה, שמאגלאן אינו עושה את הצעד ההכרחי הזה בחפזון יתר, כאדם, שלא היה, מעודו, בעל דמיון, אף לא אופטימיסט מעורפל או בעל אשליות ריקות, כי אם מחשב דייקני, פסיכולוג וריאליסט, שקל מאגלאן מראש את סיכוייו ומצא, שהם קלים מדי במשקלם. יודע הוא, כי מותר לו לדרוך על סף ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, רק אחדי שידים אחרות תפתחנה לפניו את הדלת. כי הוא עצמו, מי זה מכירהו כאן? העובדה, שהשתתף במשך שבע שנים במסעות במזרח, שנלחם בפיקודו של אלמאידה ושל אלבוקרקה, אינה אומרת הרבה בעיר, אשר פונדקיה ומסבאותיה שורצים הרפתקנים ועזי נפש, ששוחררו מתפקידיהם, ואשר בה חיים עוד קברניטים, שהפליגו בפיקודם של קולומבוס, קורטריאל וקאבוט. העובדה, שהוא בא מפורטוגל וכי מלכו לא ידע מה לעשות בו, שהנהו מהגר, וליתר דיוק, עריק, גם בה אין להמליץ עליו. לא, ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ לא תתן אמון בו, באלמוני, בבן בלי שם, במגורש; על כן נמנע מאגלאן מדרוך על הסף. הוא מנוסה די הצורך, כדי לדעת, מה שדרוש לו במקרה כזה. ככל בעל תכניות וככל מציע, עליו להשיג לעצמו „קשרים“ ו„המלצות“: דרוש לו, כי מאחוריו יעמדו שלטון וכסף, בטרם יתחיל לנהל משא ומתן עם אנשי השלטון והכסף.

קשרים הכרחיים מסוג זה קשר, כנראה, מאגלאן זה, הרגיל לחשוב על כל דבר מראש, עוד בהיותו בפורטוגל. בכל אופן מתקבל הוא, ברוב לבביות, בביתו של דייגו בארבוזה, שאף הוא ויתר, עוד לפני שנים, על נתינותו הפורטוגיזית ומכהן, זה ארבע עשרה שנה, בתפקיד החשוב של אלקאלדה במחסן הנשק. כאדם, המכובד בכל העיר, וכאביר המסדר של סאנטיאגו, נראה הוא בעיני המהגר הזר כערב אידיאלי. לפי מקורות אחדים, היו בני הבארבוזה קרובים קרבת משפחה אל המאגלאנים; אולם מה שמקשר את שני האנשים האלה, מהרגע הראשון, בקשר הדוק יותר, מאשר איזו קרבת משפחה רחוקה, היא העובדה, שדייגו בארבוזה היה בעצמו, שנים רבות מאד לפני מאגלאן בין הנוסעים להודו. ממנו ירש בנו, דוארטה בארבוזה, את יצר ההרפתקנות. אף הוא עבר, לארכם ולרחבם, את הימים ההודיים, הפרסיים והמאלאיים, אף חיבר ספר מסעות, בשם „הספר של דוארטה בארבוזה“, שזכה להערכה רבה בימים ההם. שלשת האנשים האלה כורתים מיד ברית ידידות. כי אם נהוג, עד היום, שקצינים קולוניאליים או חיילים, שנלחמו באיזו מלחמה באותה גזרה של החזית, מהוים איגוד סגור לכל ימי חייהם, על אחת כמה וכמה טבעי היה הדבר, שהתריסרים האחדים של ותיקי הים, אשר חזרו, בדרך נס, חיים אל ביתם מכל המסעות הרצחניים האלה ומכל הסכנות, הרגישו את עצמם קשורים, זה עם זה, בימים ההם. בארבוזה מזמין, ברוב ידידות, את מאגלאן, להתאכסן בביתו; לא עברו ימים רבים, ובתו בארבארה מצאה חפץ וענין באותו גבר בעל מרץ ורב רושם, בן שלשים ושבע השנים. עוד לפני תום השנה עתיד מאגלאן להיקרא בשם חתן האלקאלדה, ובזה השליך עוגן ורכש לעצמו עמדה איתנה בסביליה. אחרי שרכש לו אמון על ידי ידידותו וקרבת המשפחה בעתיד הקרוב, אחרי שהשיג לו חיפוי על ידי הנדוניה של אשתו, המגיע עד ל־600 אלף מאראבדי, יכול הוא, בלי כל חששות, לדרוך על סף ה„קאזה דה קונטראטאסיון“.

על השיחות, ששוחח שם, ועל האופן, בו נתקבל שם, חסרות לנו כל ידיעות מהימנות. אין אנו יודעים איזה חלק מתכניותיו הציע שם מאגלאן, שהיה קשור בשבועה אל רואי פאליירו, לאותה ועדה, וקרוב לודאי, שרק מתוך אנלוגיה חיצונית עם קולומבוס, נבדה הסיפור, שהועדה דחתה בתוקף את הצעותיו והעמידה אותן ללעג. דבר אחד ברור, שה„קאזה דה קונטראטאסיון“ לא רצתה ולא יכלה לסכן את עצמה ולתת את ידה, על אחריותה היא, למבצע של האלמוני הזה. טבעי הדבר, שאנשי מקצוע, מתיחסים, מתוך עצם מקצועם, בחשדנות לגבי כל דבר בלתי רגיל, וכך קרה, גם הפעם, שאחד המבצעים המכריעים ביותר שבהיסטוריה בוצע, לא בזכות התמיכה מצד השלטונות המוסמכים לכך, כי אם בלעדיהם ונגדם.

בית הודו, האינסטנציה החשובה ביותר, לא הושיט למאגלאן כל עזרה. הדלת הראשונה מבין הדלתות הרבות, לאין ספור, המובילה אל חדר הראיונות של המלך, לא נפתחה לפניו. זה היה, כנראה, יום עכור בשביל מאגלאן. לשוא כל נסיעתו, לשוא ההמלצות, לא הועילו כל החישובים, אשר הגיש, לחינם כל דברנותו, סערת יצריו, המשתלטת עליו, כפי הנראה, נגד רצונו הפנימי: כל נימוקיו לא הצליחו לשכנע את שלשת האנשים, שלשת המומחים של הועדה, שיתענינו בתכניתו במלוא האמון.

אך לא פעם יקרה במלחמה, שמצביא חושב את עצמו למנוצח, הוא מתכונן לנסיגה, הוא מוכן כבר לפנות את שדה הקרב, והנה מופיע, שליח, המדבר בפה של מלאך, ומודיע כי האויב נסוג והניח לו את שדה הקרב, ובזה גם את הנצחון. רק רגע קט, רגע אחד ויחיד, וכף המאזנים עולה, לפתע, ממעמקים קודרים אל מרומי האושר. לרגע כזה זוכה עתה מאגלאן בפעם הראשונה, כי, באופן בלתי צפוי, מקבל הוא את הידיעה, שאחד משלושת חברי הועדה, ששמעו ביחד – כפי שהוא חושב: תוך ריטון ויחס שלילי – את תכניתו, התרשם, באופן אישי, מתכניתו במידה רבה. חואן דה אראנדה, ה„סוכן“, מנהל העסקים של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ השתוקק מאד לשמוע, באופן פרטי, על התכנית הזאת המענינת מאד ורבת הסיכויים, לפי דעתו, דברים מפורטים יותר, – הוא ביקש, שמאגלאן יתקשר אתו.

מה שנראה בעיני מאגלאן המאושר כאיזה נס משמים, הנהו, לאמיתו של דבר, ענין ארצי לחלוטין. חואן דה אראנדה, ככל הקיסרים והמלכים, הקברניטים והסוחרים של התקופה ההיא, אינו מתענין כלל (כפי שספרי ההיסטוריה לנוער מתארים את הדבר בסנטימנטליות יתירה) בגילוי הארץ, בהבאת אושר לאנושות. לא אצילות רוח או התלהבות טהורה הן, העושות את אראנדה לתומכה של התכנית, אלא שהסוכן של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ מרחרח, כאיש עסקים מקצועי, בהצעתו של מאגלאן איזה עסק טוב. משהו עשה, כנראה, רושם מיוחד על המבין המובהק הזה, ייתכן שההוכחה הברורה, או ההופעה הבטוחה, הגברית של הקברניט הפורטוגיזי בלתי הידוע הזה, ואולי אותו בטחון פנימי, שהיה מורגש בו כל כך; בכל אופן מרגיש הוא, אולי בשכלו, ואולי באינסטינקט שלו בלבד, מה רב הוא הקפו האפשרי של העסק, המסתתר מאחורי התכנית רבת הממדים הזאת. העובדה, שדחה, בעמדתו הרשמית, כפקיד מלכותי, את הצעתו של מאגלאן כבלתי נושאת רוחים בשביל הכתר, אינה מונעת את אראנדה מעשות את העסק הזה, כאיש פרטי, „בתוך עצמו“, כפי שאומרים בז’ארגון הסוחרים, לממן אותו, או, לפחות, להפיק בשביל עצמו, בקשר עם מימונו, דמי תיווך. קשה לכנות את ההתנהגות הזאת, לדחות הצעה כפקיד של הכתר, כפקיד של החצר, ולהיגרר אחריה כאיש פרטי, בשם התנהגות מכובדת והוגנת; ואכן, תבעה, אחרי כן, ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ את חואן דה אראנדה לדין על השתתפותו הכספית בביצוע התכנית.

אך מאגלאן היה נוהג כשוטה גמור, אילו רצה הוא, מצידו, לנהוג בדבר לפי שיקולים מוסריים. הוא נאלץ עתה לרתום אל ענינו כל מה שיכול למשוך את העגלה קדימה, ובמצבו הקריטי הזה מגלה הוא עתה לחואן דה אראנדה, בודאי, מה„סוד“ המשותף יותר, מכפי שהיה רשאי לגלות, בהתאם לשבועה לרואי פאליירו. לשמחתו, מתברר לו, שאראנדה נוטה בהחלט אל האידיאה שלו. ברור, שבטרם ישקיע את כספו ואת השפעתו בעסק, שיש בו משום סיכון, עם אדם בלתי ידוע לו לחלוטין, עושה הוא, מה שהיה עושה כל איש כספים מאומן במצב דומה לזה גם בימינו: הוא מקבל ידיעות מפורטוגל על מהימנותם של מאגלאן ופאליירו. האיש המהימן, אשר אליו הוא פונה בחשאי, אינו אלא כריסטופר דה הארו, שמימן, בשעתו, את האכספדיציה הראשונה לברזיל והידוע כבעל ידיעות מדויקות ורחבות בעצם הענין ובקשר עם האנשים הנוגעים בדבר. הידיעות, שהוא מוסר הנן – שוב מזל! – מצוינות. מאגלאן הוא ימאי בדוק ומנוסה, פאליירו נחשב לקוסמוגרף בעל רמה גבוהה.

בזה נעקף כף הסלעים האחרון. מאותה שעה בשלה אצל מנהל העסקים של בית הודו, אשר לדברו בעניני ימאות יש ערך מכריע בחצר המלכות, ההחלטה, לנהל את עסקיו של מאגלאן ובזה את עסקיו הוא. השותפות הקודמת בין מאגלאן ופאליירו הורחבה עתה על ידי שותף שלישי; בחוט המשולש הזה מכניס מאגלאן לתוך השותפות את נסיונו המעשי, פאליירו מביא אתו את ידיעותיו התיאורטיות וחואן דה אראנדה משקיע את קשריו כהון יסודי. מאותו רגע, בו הפכה האידיאה של מאגלאן לחלק של עסקיו הפרטיים של אראנדה, אין הוא מחמיץ עוד שום הזדמנות. בלי שהיות יתירות, כותב הוא מכתב ארוך אל מזכיר מדינת קשטיליה, בו הוא מבהיר לו את חשיבות המבצע וממליץ על מאגלאן כעל איש, „המסוגל למלא שירותים חשובים למען הוד רוממותו“. אחרי כן מוסר הוא ידיעות על כך לכל אחד מיועצי המדינה ובזה מבטיח הוא ראיון למאגלאן. יתר על כן: המתווך הנלהב, לא בלבד שהוא מודיע על נכונותו, ללוות, באופן אישי, את מאגלאן לואלאדוליד, כי אם מכסה מכספו את הוצאות הנסיעה והשהיה במקום. בן לילה שינתה הרוח את כיוונה. מאגלאן רואה את המציאות עולה על תקוותיו הנועזות ביותר. תוך חודש ימים השיג בספרד יותר משהשיג במולדתו במשך עשר שנות שירות נאמן ומסור. ועתה, כאשר דלתותיו של הארמון המלכותי עומדות כבר פתוחות לפניו, כותב הוא לפאליירו, שיזדרז לבוא בלי כל חששות, לסביליה: הכל הולך למישרים.

אפשר לחשוב, שהאסטרולוג ההגון, יקדם עתה, בברכה ובהתלהבות, את ההתקדמות המפתיעה של המשא והמתן ויחבק את שותפו ברחשי תודה. אך בחייו של מאגלאן – העתיד ישמור תמיד, בעקביות, על הקצב הזה – אין אף יום אחד בהיר בלי שואה. עצם העובדה, שעל ידי היזמה המוצלחת של מאגלאן, נשאר הוא מאחור, עוררה, כנראה, מרירות באפיו הקשה, הרגזני והרגיש של רואי פאליירו. אך משנודע לחוזה בכוכבים, שהנהו חסר כל ידיעה בהויות העולם, שאראנדה לא נטל על עצמו את הכנסתם לחצר המלך מתוך אהבת אדם טהורה, אלא שהוא תובע חלק, במזומנים, כרוחים לעתיד, פרץ זעמו באופן איום.

הדברים מגיעים להתפרצויות חריפות מאד. פאליירו מאשים את מאגלאן, שהפר את דברו וגילה את ה„סוד“, בלי הסכמתו, לאיש שלישי. תוך התפרצות היסטרית, מסרב הוא לצאת לדרך אל חצר ואלאדוליד ביחד עם אראנדה, אף על פי שאראנדה נתן להם להוצאות הדרך. וכבר נשקפת סכנה רצינית לכל המשימה, בשל עקשנותו האוילית של פאליירו, והנה מקבל אראנדה, לפתע, את בשורת האושר מחצר המלכות, שהראיון אצל המלך אושר. ברוב התרגשות מתחיל מיקוח ביניהם – בעצם עמידה על המיקח משני הצדדים – הנמשך יומיים, בשאלת דמי התיווך. רק ברגע האחרון, לא הרחק משערי ואלאדוליד, מגיעים שלשת השותפים לכלל הסכם. עורו של הדוב מתחלק ביושר, עוד לפני התחלת הציד, לאראנדה מובטח החלק השמיני ובחלק השמיני הזה של הרווחים בעתיד (אשר מהם לא יראה אראנדה פרוטה לעולם, ממש כמאגלאן וכפאליירו) כשכר לאותו איש חכם ובעל מרץ בעד שירותיו, אין משום הפרזה. הוא מכיר את המצב ויודע להשתלט עליו: בטרם יגיעו אל המלך, שעודנו עומד, חסר כל נסיון, לפני שלטונו העצום, יש לרכוש את הסכמתם של יועצי הכתר.

במועצת הכתר נראים הדברים, בתחילה, כאילו אין שום אוירה נוחה לתכניתו של מאגלאן, כי שלשה מבין ארבעת חבריה, הקרדינל אדריין מאוטרכט, ידידו של אראסמוס ומועמד לכס האפיפיור, מלבדו, מחנכו הזקן של המלך גיאום דה קרואה ומזכיר המדינה סובאז' הם נידרלנדים; מבטם מופנה יותר לעבר גרמניה, בה עתיד המלך קארלוס הספרדי, בקרוב, לקבל את כתר הקיסר ולהפוך את בית הבסבורג לשליטי העולם. בשביל האצילים הפיאודליים האלה או ההומניסטים אוהבי הספרים נראית תכנית שמעבר לים, שהרוחים אשר בצידה, עשויים לנפול, אך ורק, בחלקה של ספרד, כדבר הסוטה, במידה רבה, מדרכם הם. והספרדי היחיד במועצת הכתר, ויחד עם זה, האיש היחיד, המצויד, כפרוטקטור של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ בידיעות מקצועיות בעניני ימאות, הוא, לרוע מזלם, הקרדינל פונסקה, הנודע לגנאי, הבישוף מבורגוס. טבעי הדבר, שמאגלאן נבעת מאד, כשאראנדה מזכיר לו, בפעם הראשונה, את שמו של פונסקה, כי כל יורד ים יודע, שלקולומבוס לא היה, כל ימי חייו, מתנגד קשה יותר מאותו קרדינל ריאליסטי ומרקנטילי, המתיחס בחשדנות רבה ביותר אל כל תכנית פנטסטית. אך למאגלאן אין מה להפסיד, הוא יכול רק לזכות: תוך החלטה איתנה בלב ובראש מורם, מתיצב הוא לפני מועצת הכתר, כדי להגן על רעיונו ולרכוש לו, בחזקת יד, את שליחותו.

על מה שהתרחש באותה ישיבה מכרעת, יש בידינו ידיעות שונות זו מזו, ומשום כך בלתי מהימנות. דבר אחד ברור, שמשהו בהתנהגותו ובתיאוריו של אותו איש בעל שרירים ושזוף שמש עשה רושם מיוחד מהרגע הראשון. יועצי המלך רואים מיד: הקברניט הפורטוגיזי הזה איננו אחד מרודפי הקדים ומהפנטסטים, המציפים, בהמוניהם, מאז הצלחתו של קולומבוס, את חצר המלך בתכניותיהם. האיש הזה הגיע, באמת, במזרח עד למקומות כאלה, אשר עדיהם לא הגיע, כמעט, איש מלבדו, ואם הוא מספר על איי התבלין, על מצבם הגיאוגרפי, על תנאיהם האקלימיים ועל עשרם העצום, מתגלות הידיעות, שהוא מוסר, בזכות הכרותו עם וארתמה וידידותו עם סראן, כמהימנות יותר מכל אלה, הנמצאות בגנזי ספרד. אך מאגלאן לא הוציא עדיין את קלפיו המכריעים. ברמז מצווה הוא על עבדו אנריקה, שהביא אתו ממאלאקה, שיתיצב לפני המועצה. בתמהון גלוי מביטים יועצי המלך על המאלאי התמיר ודק האברים: איש מהגזע הזה לא ראו מעודם עד היום. מספרים, שמאגלאן הציג גם שפחה מסומאטרה, וזו דיברה וצייצה בלשון בלתי מובנת, כאילו עף, לפתע, דבשון מגוון אל אולם הקבלה המלכותי. לבסוף קורא עוד מאגלאן, כעדות חשובה, קטעים מתוך מכתבי ידידו פראנסיסקו סראן, רב־הוזיר החדש של טרנאטה, ששם „קיימת ארץ, שהנה גדולה ועשירה מהעולם, שגילה וסקו דה גאמה.“

עתה, אחרי שמאגלאן עורר את התענינותם של האדונים רמי המעלה, מתחיל הוא להשמיע את מסקנותיו ואת דרישותיו. כפי שהוכיח הוא עצמו, נמצאים איי התבלין היקרים, שאין ערוך לעשרם, ממזרח להודו, במידה כזו, שזוהי דרך עקיפין מיותרת להגיע אליהם, כמו הפורטוגיזים, על ידי נסיעה מזרחה, תוך עקיפת אפריקה והמשכת הנסיעה דרך כל המפרץ ההודי וים סונדה. בטוחה יותר היא הנסיעה מערבה, והן זהו הכיוון, אשר יעד האב הקדוש לספרדים. בדרך נמצאת, אמנם, כעין קורת מחסום, היבשת החדשה, שגולתה זה עתה, אמריקה, אשר ביחס אליה רווחת הדעה בלתי הנכונה, שאין לעקפה מדרום. אך לו, למאגלאן, יש ידיעות ודאיות, שקיים שם מעבר, מיצר ים, ואדיר חפצו להעמיד את הסוד הזה, המשותף לו ולפאליירו, לשירותו של הכתר הספרדי, אם יעמידו לרשותו צי שיט. רק בדרכו הוא תוכל ספרד להקדים את הפורטוגיזים, השולחים כבר, בקוצר רוח, את ידיהם אל אותו אוצר של הארץ, והוד רוממות המלך – השתחויה לפני האיש הצעיר, הכחוש והחיור, בעל השפה התחתונה הבולטת, האפיינית להבסבורגים – שהנהו כבר אחד השליטים רבי העצמה בתקופתו, ייהפך, על ידי רכישת האוצר הזה, גם לאחד הנסיכים העשירים ביותר עלי אדמות.

אך ייתכן – מוסיף מאגלאן – שיש להוד רוממותו אי־אלה חששות, פן אחדור, על ידי האכספדיציה אל המולוקים, אל תוך התחום, שיעד הוד קדושת האפיפיור, בשעת חלוקת העולם, לפורטוגיזים; חשש זה הוא מיותר בהחלט. בזכות ידיעותיו המדויקות בדבר המקום הנדון ובעזרת חישוביו של רואי פאליירו, יכול הוא, מאגלאן, להראות ולהוכיח, כי איי האוצרות נמצאים, בלי כל ספק, בתוך תחומי האיזור, שהוד קדושתו האפיפיור יעד לספרד; על כן זהו משגה מצד ספרד, לחכות, על אף זכותה, שאינה מוטלת בספק, עד אשר הפורטוגיזים יתבצרו באזור, הנתון לריבונותה המלכותית של ספרד.

מאגלאן מפסיק. עתה, כשההרצאה עוברת מהצד המעשי אל התיאורטי, כשיש צורך להוכיח, בעזרת מרידיאנים ומפות, שאיי התבלין הם קנינו של הכתר הספרדי, סר מאגלאן הצידה ומוסר לשותפו רואי פאליירו את ההנמקה הקוסמוגרפית. רואי פאליירו מוציא גלובוס גדול; לאור הוכחתו אפשר לראות, באופן ברור, שאיי התבלין נמצאים על מחצית הכדור השניה, מעבר לקו הגבול האפיפיורי, כלומר בתחום השלטון הספרדי, ובאצבעו מציין הוא, יחד עם זה את הקו, בו אומרים הוא ומאגלאן לבחור למסעם. כל חישובי האורך והרוחב האלה של רואי פאליירו עתידים, אמנם, להתגלות כדמיוניים בהחלט, כי אותו מלומד יושב אוהל אינו משער, אף במעט, מה גדולים הם מרחבי האוקינוס השקט, שלא גולו עדיין ואשר כל צי שיט לא עבר עדיין על פניהם. כעבור עשרים שנה עתיד להתברר, נוסף על כך, שכל מסקנותיו היו מוטעות, וכי איי התבלין אינם נמצאים כלל בתחום השלטון הספרדי, כי אם בפורטוגיזי. כל מה שהשמיע האסטרונום הנרגש בתנועות מרובות, הן סטיות גמורות מהמציאות. אך בני האדם מכל המעמדות נוטים תמיד להאמין בזה, שעשוי להיות להם לתועלת. וכיון שאותו קוסמוגרף מלומד טוען, שאיי התבלין שייכים לספרד, אין ליועצי המלך הספרדי כל ענין בדבר, לסתור את פירושיו המשמחים. ברור, שאחדים מהם מגלים סקרנות, לראות על פני הגלובוס, היכן נמצא אותו מעבר מבוקש דרך אמריקה, אותו מיצר ים, שעתיד היה להיקרא, אחרי כן, בשם מיצר מאגלאן, וכשאין הם מוצאים כל ציון מקום, מסביר להם פאליירו, שבכוונה לא ציין את מקום המעבר, לבל יתגלה הסוד עד השעה האחרונה.

הקיסר ויועציו הקשיבו לדבריו, אולי תוך אדישות, ואולי כבר תוך התענינות. אך הנה מתרחש דבר בלתי צפוי. לא ההומניסטים, המלומדים הם, המתלהבים לרעיון המסע הזה סביב העולם, הצריך לקבוע, באופן סופי, את הקפה של הארץ ולשים לאל את כל האטלסים, שהיו קיימים עד אז, כי אם דוקא אותו ספקן פונסקה, הבישוף מבורגוס, אשר כל יורדי הים יראו מפניו, מכריז על תמיכתו במאגלאן. ייתכן, שבסתר לבו הגיעה אל הכרתו אשמתו ההיסטורית, שרדף איש כקולומבוס, ואין הוא רוצה, שיוקיעוהו שנית כאויב של כל רעיון גדול, ייתכן גם, ששוכנע על ידי השיחות הפרטיות הארוכות, ששוחח עם מאגלאן; בכל אופן מתקבלת החלטה חיובית, בזכות תמיכתו. התכנית מקבלת את אישורה העקרוני, ומאגלאן ופאליירו נדרשים, באופן רשמי, להגיש את דרישותיהם והצעותיהם בכתב למועצה של הוד רוממותו.

על ידי הראיון הזה הושג כבר, בעצם, הכול. אך כל מי, שיש לו כבר משהו, לו נותנים עוד, ואם הצליח האדם למשוך פעם אחריו את מזלו, הרי המזל רץ אחריו בצייתנות. השבועות המעטים האלה נתנו למאגלאן יותר משנתנו לו, כרגיל, שנים על שנים. הוא מצא לו אשה, האוהבת אותו, ידידים, העומדים לימינו, תומכים, ההופכים את האידיאה שלו לענינם הם, מלך, השם בו את אמונו: והנה נופל לידיו בשעות המשחק הזה, עוד קלף מכריע. באופן בלתי צפוי, מופיע בימים ההם בסביליה אותו בעל אניות מפורסם, כריסטופר דה הארו, אותו סוחר פלאנדרי גדול, העובד, יד ביד, עם כל ההון הבינלאומי של התקופה ההיא, עם הולסים, הפוגרים והונציאנים ואשר צייד כבר, על חשבונו, שורה שלמה של אכספדיציות. עד עתה היה מרכז עסקיו בליסאבון. אך גם בו עורר המלך מנואל מרירות, על ידי חמדנותו וכפית הטובה שלו; וכל מה, שמסוגל היה לעורר זעם על המלך מנואל, היה עתה רצוי לו ביותר. הוא מכיר את מאגלאן ובוטח בו, וכיון שהוא חושב, נוסף על כך, את המבצע לרב סיכויים, מנקודת מבט עסקית, הבטיח תוך התחייבות, את נכונותו, לממן, ביחד עם חבריו לעסקים, את הצי, הדרוש למאגלאן, במקרה שהחצר הספרדית וה„קאזה דה קונטראטאסיון“ לא תאבינה להשקיע את הכסף הדרוש.

בזכות ההצעה בלתי הצפויה הזאת, יכול מאגלאן לירות עתה בשני כלי קלע בבת אחת. כשהתדפק על דלתה של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, בא שמה כמבקש, שימסרו צי לידיו, וגם אחרי הראיון הוסיפו להתמקח אתו בקשר עם תביעותיו, כדי לצמצם את דרישותיו. אולם עתה, כשהצעתו של כריסטופר דה הארו נמצאת בכיסו, יכול מאגלאן להופיע כקפיטליסט, כנותן. אם חצר המלך אינה מוכנה לנטול על עצמה את הסיכון, אין הדבר עלול לסכן עוד את תכניותיו, יכול הוא להצהיר עתה בגאוה, כי אין לו עוד צורך בכסף והוא מבקש רק את הכבוד, שיורשה לו להפליג תחת הדגל הספרדי, ותמורת הכבוד הזה מוכן הוא לזכות, ברוב נדיבותו, את הכתר הספרדי בחלק החמישי של הרווחים.

הצעה חדשה זו, המשחררת את המלך הספרדי מכל סיכון היא רצויה כל כך, עד כי, באופן פרדוכסי, או ליתר דיוק, תוך הנמקה נכונה, מחליטה מועצת הכתר, לבלי לקבלה. כי – כך שוקלת מועצת הכתר הספרדית בדעתה – אם איש עסקים מובהק ככריסטופר דה הארו מוכן להשקיע את כספו באיזה עסק, הרי הוא, בודאי, נושא רווחים. על כן מוטב לממן את התכנית בכספי האוצר המלכותי ולהבטיח, על ידי כך, לאוצר את החלק העיקרי בהכנסה ואת התהילה שבדבר. אחרי מיקוח קצר מתקבלות כל הדרישות של מאגלאן ואל רואי פאליירו; בחפזון, העומד בניגוד לקצב הנהוג במשרדי המדינה בספרד, עובר עתה הענין אל כל האינסטנציות. וב־22 במרס חותם קרל החמישי, בשם אמו (המטורפת) חואנה ובחתימת ידו המלכותית החגיגית, את החוזה, השריר והקיים, עם מאגלאן ועם רואי פאליירו.

„כיון שאתם“ – כך פותח אותו מסמך מיגע – „פרנאנדו דה מאגאלאנס, אביר, יליד ממלכת פורטוגל, והאלוף (מלומד) רואי פאליירו, אף הוא מאותה ממלכה, אומרים למלא שירות חשוב למעננו בתוך תחומי החלק של האוקינוס, שנועד לנו, מצווים אנו, שייחתם אתכם ההסכם כדלקמן, לתכלית הזאת.“

עתה באה שורה שלמה של סעיפים. הסעיף הראשון מעניק למאגלאן ולפאליירו, ורק להם בלבד, את זכות הבכורה בימים בלתי הנודעים האלה. „עליכם ללכת“, נאמר שם בסגנונה המליצי של לשכת החבר, „במזל, כדי לגלות את החלק ההוא של האוקינוס בתוך הגבולות, אשר נועדו לנו, וכיון שאין זה מן הצדק, שבשעה שאתם מפליגים שמה, יגרמו לכם אחרים נזק בזה, שגם הם יעשו כמוכם, מאחר שאתם נטלתם על עצמכם את העמל שבמבצע הזה, הריני מגלה לכם את חסדי ורצוני הטוב ומבטיח, שבמשך עשר השנים הראשונות הבאות לא נרשה לשום אדם, לעסוק בתגליות באותה דרך ובאותו קו, שהם בהתאם לתכניותיכם. אולם אם ירצה מישהו לצאת למסעות כאלה ויבקש את רשיוננו לשם כך, אזי נודיעכם על כך, בטרם נתן רשיון כזה, כדי שתוכלו אתם, באותו זמן, באותו ציוד ובאותו מספר של אניות, לצאת לאותו מסע תגליות, שתוכנן על ידי אחרים.“ בסעיפים הבאים, בהם מדובר על עניני הכספים מובטח למאגלאן ולפאליירו „תוך התחשבות ברצונם הטוב ובשירותים שיבוצעו על ידיהם“, החלק העשרים של כל ההכנסות, שתופקנה מהארצות אשר תגולינה על ידיהם, וכן זכות מיוחדת על שני איים, במקרה שיצליחו לגלות יותר מששה איים חדשים. מלבד זה מוענק להם, כמו בחוזה עם קולומבוס, התואר של מושל כל הארצות והאיים ההם, להם, עצמם, לבניהם ולצאצאיהם לדורותיהם. העובדה שלאניות יצורפו סוכן מלכותי, גזבר ופקיד לתשלומים, לשם בקורת החשבונות, לא תגביל את חופש הפעולה של הקברניטים, בשום פנים. נוסף על כך, מתחייב המלך, בפירוש, להכין חמש אניות בעלות קיבול מסוים ולציידן בצוות עובדים, במצרכי מזון ובכלי קלע למשך שנתיים. והמסמך הזה, שהנהו בעל ערך היסטורי עולמי, מסתיים במלים אלה: „בקשר עם כל הנ"ל הנני מבטיח, וערב לכך בכבודי ובהן צדקי המלכותי, כי אתן פקודה, שהכול יבוצע, בפרוטרוט ובדיוק, כפי שנאמר לעיל, ולשם כך ציויתי להכין את החוזה הזה למען אשר אוכל לחתום עליו בשמי.“

אך לא די בזה. באופן מפורש נקבע שם, שעל החוזה הזה יודיעו לכל המשרדים ולכל הפקידים, אשר בספרד, מהעליון ועד התחתון, כדי שיסייעו בידי מאגלאן ופאליירו בכל דבר. פקודה זו נמסרת לכל המעמדות, המשרדים, והפרטים, החל מיורש העצר ועד לאחרון החיילים. על ידי כך נמסרה הכרזה ברורה שמהשעה הזאת הועמדה, בעצם, כל הממלכה הספרדית לשירותם של שני מהגרים זרים מפורטוגל.

למשהו יותר מזה לא היה מאגלאן יכול לצפות אפילו בחלומותיו הנועזים ביותר. אולם קרה עוד משהו תמוה יותר וחשוב יותר: קרל החמישי, שעמד אז בשנות נעוריו, שהיה, כרגיל, בעל מזג הססני ומאופק, מתגלה כתומך הנלהב וקצר הרוח ביותר, באותו מסע ארגונאוטי חדש. משהו באפיו הגברי האיתן של מאגלאן או בהעזה שבעצם המבצע הלהיב, כנראה, באופן בלתי רגיל, את השליט הצעיר. כי הוא עצמו מזרז, יותר מכולם, את ההכנות וההפלגה. שבוע אחר שבוע מבקש הוא להגיש לו דין וחשבון על התקדמות הענינים, ואם מתגלה איזה מעצור, צריך מאגלאן רק לפנות אליו ומיד שובר מכתב של המלך כל התנגדות: זוהי, כמעט, הפעם היחידה במשך כל תקופת שלטונו הארוכה של הקיסר, שהיה, בדרך כלל, בעל אופי בלתי יציב ונתון להשפעות, שהשליט הזה שירת רעיון גדול בנאמנות בלתי מעורערת. קיסר ומלך כזה כעוזר, כשכל הארץ עומדת לרשותו – עליה, זו, כבחלום, היתה, בודאי מופלאה אף בעיני מאגלאן עצמו. בן לילה הפך אותו איש חסר מולדת, חסר עמדה, המושפל והמנודה, לקברניט כללי של צי, לאביר המסדר של סאנטיאגו, למושל, בעתיד, על כל האיים וחבלי הארץ החדשים, לאדון על חיים ומות, לאדון על ארמאדה שלמה ובעיקר, לאדון – סוף סוף, בפעם הראשונה – על דרכו הוא.

 

רצון אחד מול אלפי מכשולים    🔗

-———————————————–

22 במרס 1518 – 10 באוגוסט 1519    🔗

במבצעים גדולים אוהב העולם להסתכל, למען הפשטות של האופטיקה, בעיקר ברגעים הדרמטיים והציוריים של גיבוריו: קיסר, בעברו את הרוביקון, נפוליאון על גשר ארקולה. אך שנות ההכנות, שאף הן אינן נופלות, מבחינת היצירה, העליה ההדרגתית הארגונית, הרוחנית, הסבלנית – אלה נשארות בצל; גם במקרה של מאגלאן, ימשוך הדבר, בודאי, את לבם של הצייר ושל המשורר, לתארו ברגעי הנצחון, כשהוא עובר את מיצר הים, אשר גילה. לאמיתו של דבר, נתגלתה האנרגיה העצומה שלו, שאין כדוגמתה, אולי ביתר פאר, כשהיה צורך להשיג במאמצים את הצי, ליצרו ולציידו, תוך התגברות על אלפי מכשולים. האיש, שהיה עד עתה רק „סוברסאליינטהׂ“, רק חייל אלמוני, רואה את עצמו, לפתע, מול משימה הרקולסית. כי על האיש בלתי המנוסה בשטח הארגוני הוטלה המשימה לבצע משהו חדש בהחלט, ללא תקדים: לצייד צי בן חמש אניות לקראת מסע ללא תקדים, אשר בשבילו כל הזמנים והמידות, הידועים עד עתה, אינם אומרים ולא כלום. אין איש, אשר יוכל ליעץ למאגלאן במפעלו, כי איש אינו יודע את האזורים בהם לא דרכה עדיין רגל אדם, אף לא הימים, בהם לא עבר עדיין צי שיט, ואשר הוא רוצה, כראשון, להעז ולהפליג על פניהם. אין איש, אשר יוכל לאמור לו, מהו הזמן, הדרוש לו למסע סביב כדור הארץ, אשר לא נמדד עדיין, אין איש יכול לאמור לו, לאי־אלה ארצות, לאיזה אקלים, אל אי־אלה עמים תובילהו דרכו זו, אשר איש לא ידעה. על כן עליו להכין את הצי לקראת כל האפשרויות, שיכול אדם להעלות על דעתו, לקראת כפור ארקטי וחום טרופי, לקראת סערה ודממת הרוח, לשנה, ואולי לשנתיים או לשלש, למלחמה ולמסחר, וכל זה, שאי־אפשר, כמעט, לחשבו, עליו לחשב בכוחותיו הוא, להילחם על כך ולהשיג בכוח, תוך מאבק עם המכשולים בלתי הצפויים ביותר. ורק עתה, כאשר המשימה מגלה למתכן התכניות את קשייה, מתגלה, סוף סוף, גדלותו הפנימית של האיש, שהיה, זמן רב, נחבא אל הכלים. בשעה שיריבו בתהילה העולמית, קולומבוס, אותו „דון קיחוט של הימים“, אותו בעל דמיון תמים, שהיה רחוק מהויות העולם, העדיף להשאיר את כל ההכנות המעשיות בידי הפינצונים ויתר הספנים, מתגלה מאגלאן – בזה הוא דומה לנפוליאון – כאיש נועז בכל תכניתו, כשם שהוא דייקן וקפדן במחשבה ובחישוב של כל פרט. גם אצלו מתקשר דמיון גאוני עם דייקנות גאונית, וכשם שנפוליאון חישב מראש, שבועות על שבועות לפני מעבר הבזק שלו באלפים, כמה פונטים של אבק שריפה, כמה שקים של שבולת שועל צריכים להיות מוכנים ביום מסוים ובמקום מסוים בשעת אותו מצעד, כך רואה אותו כובש של העולם בשעת הכנת הצי, כי הוא נאלץ למנוע מראש, למשך שנתיים או שלש, כל מחסור אפשרי וכל קושי על ידי דאגה קפדנית מראש. משימה עצומה בשביל אדם אחד, במבצע רחב כל כך, עד כי אין לראות את קצהו, כשעליו להתגבר על מאות מעצורים, המופיעים, באופן בלתי נמנע, בשעת הפיכת כל אידיאה למעשה; עצם השגת האניות דורשת כבר מאבק במשך חדשים. הקיסר קרל הבטיח, אמנם, בהן צדקו, לספק את כל הדרוש, וציוה על כל מוסדות השלטון שלו, שיגישו את העזרה הרחבה ביותר. אך בין מתן פקודה, ולו גם פקודה קיסרית, ובין מילוי אחריה נשאר עוד מקום רחב להשהיות רבות ולמעצורים שונים: כל דבר, שיש בו משום יצירה של ממש, מוכרח להיעשות תמיד על ידי היוצר עצמו, למען אשר יבוצע באמת. ואכן: שום דבר, אף לא האפסי ביותר, בהכנת מבצע חייו מסר מאגלאן לידי אחרים. בשעה שהוא מנהל משא ומתן, באופן הקשה ביותר, עם ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, עם המשרדים, עם הסוחרים, הספקים ובעלי המלאכה, שם הוא עין פקוחה על כל פרטי הפרטים, תוך הכרת האחריות, הרובצת עליו, לגבי בני האדם, אשר הפקידו בידו את גורל חייהם. הוא בודק, באופן אישי, כל סחורה, כל חשבון, כל חבל, כל קרש, כל כלי נשק, שמעלים על סיפון האניה; כל אחת מחמש האניות מכיר הוא, מראש התורן ועד לירכתיים, כשם שהוא מכיר כל צפורן בעשר אצבעותיו. וכשם שעבדו האנשים בבנין חומת ירושלים, כשידם האחת עושה במלאכה וידם השניה אוחזת בשלח, נאלץ מאגלאן, בשעה שהוא מכין ומצייד את הצי לקראת בלתי הנודע, להילחם, אותה שעה, נגד כל הגילויים של צרות עין ואיבה מצד אלה, הרוצים למנוע את ההפלגה בכל מחיר – מלחמה הירואית של יחיד בשלש חזיתות, נגד האויבים מבחוץ, נגד האויב בתוך ארצו הוא ונגד המכשולים, אשר מעמיד החומר הארצי, כשהוא לעצמו, בדרך ההגשמה של כל משימה; אולם תמיד מראה רק הסכום של כל המכשולים, שאדם מתגבר עליהם, את המידה הנכונה של גודל המעשה, אשר בוצע, ושל האיש, אשר ביצע אותו.

ההתקפה הראשונה על מאגלאן באה מפורטוגל. מובן, שלמלך מנואל נודע מיד על החוזה שנחתם; ידיעה רעה יותר לא יכלה להגיע אליו. מונופול התבלין מכניס לאוצר מאתים אלף דוקאטים לשנה, ואניותיו הצליחו רק עתה להגיע אל מכרה הזהב האמיתי, אל איי התבלין. איזו קטסטרופה, אם הספרדים יספיקו להגיע, עוד בשעה השתים עשרה, אל המולוקים מהמזרח ולתפסם, בטרם יגיעו אנשיו שמה: גדולה מדי היא הסכנה בשביל אוצר הכתר של פורטוגל, מכדי שהמלך מנואל לא ינסה, בכל האמצעים, למנוע את הפלגתה של האכספדיציה המסוכנת. משום כך מטיל הוא על צירו החדש בחצר הספרדית, אלווארו דה קוסטה, לשבור את ביצת הקוקיה בעודה בקן.

אלווארו דה קוסטה ניגש אל הענין במלוא המרץ, באחזו את החבל בשני ראשיו. ראשית, הולך הוא אל מאגלאן ומנסה – דבש ועוקץ – בעת ובעונה אחת, לפתותו ולהטיל עליו פחד. האין הוא יודע מה רב חטאו לאלהים ולמלכו, כשהוא משרת אדון אחר? האין הוא יודע, שמלכו, דון מנואל, אומר לשאת לאשה את ליאונורה, אחותו של קרל החמישי, וכי עוול, אשר ייעשה למלך מנואל, עלול לסכל את תכנית הנשואין האלה? האין זה נבון יותר, ישר וטהור יותר, שיעמיד את עצמו שוב לשירותו של שליט ארצו, אשר ידאג, בודאי, לכך בליסאבון, ברוב נדיבות, שמאגלאן יבוא על שכרו? אך מאגלאן, המיטיב לדעת, באיזו מידה אין הוא אהוב על אבי ארצו, המשער, בצדק, שבחזרו אל ביתו לא יחכה לו, בודאי שק עגול של זהב, כי אם דקירת פגיון חד, מכריז בצער, שעתה איחר כבר את המועד. הוא התחייב כבר לפני מלך ספרד בהן־צדקו; עליו לקיים את דברו.

האיש הקטן מאגלאן, אותו חייל זעיר, אך מסוכן, במשחק השח־מט הדיפלומטי, היה בלתי מנוצח; על כן מתקיף אלווארו דה קוסטה, ברוב העזה, ב„שח למלך“. באיזו מידה הוא לחץ על המלך הצעיר, על כך מעיד מכתבו אל המלך מנואל. „אשר לענינו של פרנאנדו מאגלאן, רק אלהים הוא היודע, מה שעשיתי ואיזה עמל השקעתי בדבר. דיברתי על הענין הזה דברים נמרצים ביותר אל המלך… הצבעתי לפניו על כך, איזה דבר מגונה ובלתי רגיל הוא, שמלך יקבל לשירותו את נתיניו של מלך שני, הקשור אתו בקשרי ידידות, נגד רצונו המפורש של הלה… ביקשתי ממנו, שיקח בחשבון, כי אין השעה כשרה לכך, להרגיז עתה את הוד רוממותו וביחוד בענין קל ערך ובלתי בטוח כזה. הן לרשותו עומדים די נתינים שלו ואנשים, המסוגלים לגלות תגליות בכל עת, בלי שיצטרך להיעזר באלה, אשר היו בלתי מרוצים מהוד רוממותו. תיארתי לו מה מאד עלול הדבר לפגוע בהוד רוממותו, כשישמע, שאנשים אלה ביקשו את הרשות לשוב אל ביתם ולא קיבלו את הרשיון מספרד. לבסוף ביקשתי ממנו, שלטובתו הוא ולטובת הוד רוממותו, יעשה אחד משני הדברים האלה – או שירשה לשני האנשים האלה לשוב לארצם, או שידחה את ביצוע התכנית עד לשנה הבאה.“

המלך בן שמונה עשרה השנים, שהיה למלך רק לפני זמן קצר, איננו מנוסה עדיין, במידה רבה, בענינים דיפלומטיים. על כן קשה לו להסתיר כליל את תמהונו לשמע הכזב המחוצף של אלווארו, שמאגלאן ופאליירו רוצים, בהחלט, לשוב לפורטוגל, ורק חצר המלך הספרדי מונעת מהם את הדבר. „הוא היה מופתע כל כך“, סיפר דה קוסטה, „עד כי הדהים גם אותי.“ גם בהצעה השניה של הציר הפורטוגיזי, לדחות את המסע לשנה, מכיר הוא מיד את הטלפיים. כי דוקא שנה אחת זו דרושה לפורטוגל, כדי להקדים, בינתיים, את ספרד על ידי צי משלה. משום כך דוחה המלך הצעיר את ההצעה בקרירות; הוא מציע לציר, שידבר על כך עם הקרדינל אדריאן מאוטרכט. הקרדינל, מצידו, מעביר את הענין אל מועצת הכתר, מועצת הכתר מעבירה אותו אל הבישוף מבורגוס; ותוך רשלנות כזאת, מקבל הציר, בלי הרף, הבטחות, שהדודן קרל אינו מעלה כלל על דעתו לגרום אף את הקושי הקל שבקלים „לקרובו היקר והאהוב“, המלך מנואל, בשעה שהמחאה הדיפלומטית של פורטוגל מסולקת, בשקט ובאופן בלתי מורגש, אל שאר הניירות. אלווארו דה קוסטה לא השיג כלום ועוד יותר מזה: ההתערבות הנלהבת של פורטוגל סייעה, באופן בלתי צפוי, למאגלאן. באופן מוזר למדי מצטלבות, לפתע, בגורלו של אותו איש, שעוד תמול היה פידאלגו בלתי ידוע, הקפריסות של שליטי העולם הגדולים. רק באותו רגע, בו מוסר המלך קרל לידי מאגלאן צי, הופך, בשביל המלך מנואל, קצינו הקטן לשעבר לאישיות חשובה. ושוב: מאז הביע המלך מנואל את רצונו לקנותו שוב, בכל מחיר, אין המלך קרל נוטה עוד למכירה. במידה שספרד משתדלת עתה להחיש את ההפלגה, באותה מידה תנסה עתה פורטוגל, בכל הטירוף, למנוע את הדבר.

התפקיד העיקרי באותה סאבוטאז’ה חשאית של הצי נמסר עתה, מטעם ליסאבון, לסבאסטיאן אלווארס, הקונסול הפורטוגיזי בסביליה. בלי הרף משוטט אותו מרגל רשמי סביב האניות, הוא בודק ומונה כל מטען, המובא אל הסיפון; מלבד זה, מתקשר הוא בקשרי ידידות הדוקים עם קברניטים ספרדיים בנמל וחוקר מפיהם, בהעמידו פנים של זועם, אם מן הראוי הדבר, שאצילים קשטיליים יהיו כפופים לפקודותיהם של שני האורחים הפורחים האלה, של שני ההרפתקנים הפורטוגיזיים. מתוך הנסיון ידוע, שהלאומיות היא נימה, שאף היד הבלתי זריזה ביותר מסוגלת לזעזעה; עד מהרה נשמעים דברי פטפוט ותרעומת מפי כל ספני סביליה: הכיצד? בלי שאלה השתתפו, ביום מן הימים, באיזה מסע בשירות הספרדי, רק על סמך סיפורי בדים בלבד, מסרו לידי עריקים אלה מארצם צי ומינו אותם לאבירי המסדר של סאנטיאגו? אך לאלווארס דרוש יותר מריטון ומריגון חשאי כזה ליד שולחן הקברניטים ובמסבאות. לו דרושה התקוממות של ממש בקרב העם, אשר תעלה למאגלאן במחיר הפיקוד ואולי גם – מוטב! – במחיר חייו. התקוממות כזאת מביים עתה אותו סוכן פרובוקטור זריז – בזה יש להודות – ביד חרוצים.

בכל נמל בעולם יש הולכי בטל מרושלים, לאין ספור, שאינם יודעים כיצד להרוג את זמנם. ובאחד מימי אוקטובר הבהירים מבלה חבורה של בטלנים את זמנה - בשביל בטלן אין דבר יפה יותר מאשר להתבונן אל אחרים בשעת עבודתם – מסביב לאנית הדגל של מאגלאן „טרינידאד“, שהובאה, אותה שעה, אל החוף, לשם סתימת הפרצים ולשם שיפוצה. כשידיהם בכיסיהם, אולי גם עשבי הטבק החדשים מהודו המערבית בין שיניהם, עומדים בני סביליה ומסתכלים, כיצד הספנים החרוצים סותמים בזריזות כל בקיע בפטיש ובמגופה, בזפת ובנעורת. אך לפתע מצביע מישהו מבין ההמון לעבר התורן של „טרינידאד“. „איזו חוצפה“, קורא הוא בזעם, „אותו מאגלאן, שאיש אינו יודע מהיכן בא, מניף פה, באמצע הנמל הספרדי המלכותי של סביליה, על תרנה של אניה ספרדית, בחוצפה, את הדגל הפורטוגיזי! על התגרות כזאת אין אנדלוזי צריך לעבור בשתיקה“. מרוב התלהבות אין הבטלנים האלה, ששמעו את הדברים העזים האלה, מרגישים כלל, שאותו פטריוט גדול, המתמרמר בעוז כזה על הפגיעה בכבוד הלאומי, איננו כלל ספרדי, כי אם הקונסול של המלך הפורטוגיזי, הסניור סבסטיאן אלווארס מחקה כאן את תפקידו של סוכן־פרובוקטור. ואף על פי כן מצרפים הם את קולם לצעקה, במלוא כוחם, ובהישמע קול ההמולה והצעקה, באים גם סקרנים אחרים מכל הצדדים. לבסוף מספיק, שאחד מהם מציע, שלא ירבו בשאלות, כי אם יורידו בכל הפשטות, את הדגל הזר, וכבר משתער ההמון על האניה.

מאגלאן, שפיקח, מהשעה השלישית אחרי חצות הלילה, על עבודתם של הספנים, מזדרז להבהיר את הטעות לאלקאלדה, האץ, אף הוא, אל מקום המעשה. רק במקרה אין דגל הריבונות הספרדי מתנוסס בראש התורן, כי נשלח דוקא היום לחידוש הצבעים. הדגל השני, המתנוסס בראש התורן, אינו, בשום פנים, הדגל הפורטוגיזי המלכותי, כי אם דגלו האדמירלי האישי, שהוא מחויב להניף על אנית הדגל שלו. אחרי שהסביר, בצורה האדיבה ביותר, את הטעות, מבקש מאגלאן מהאלקאלדה, שיואיל לסלק, בכוח סמכותו, את מעוררי הרעש הפרועים מעל סיפון האניה.

אולם תמיד קל יותר להסית המונים, ואפילו עם שלם, מאשר להרגיעם שוב. ההמון רוצה להשתעשע, והאלקאלדה מתיצב לצידו. ראשית כול, להוריד את הדגל הזר, או שיעשו דין לעצמם! לשוא משתדל דוקטור מאטיינזו, הפקיד הגבוה ביותר בבית הודו, לתווך על פני הסיפון. האלקאלדה ההוא הביא לו, בינתיים, תגבורת, את הקפיטן של הנמל, בלוית פלוגת משטרה גדולה; הלה טוען, כי במעשהו התוקפני של מאגלאן, יש משום פגיעה בספרד ונותן פקודה לאלגואסילים שלו, שיאסרו את הקברניט הפורטוגיזי, על אשר הניף בנמל ספרדי את דגלו של מלך פורטוגל.

עתה מתערב מאטיינזו באופן נמרץ ביותר. הוא מזהיר את הקפיטן של הנמל. זהו ענין מסוכן למדי בשביל פקיד מלכותי, לאסור קברניט, אשר מלכו הוא מינהו לתפקיד הגבוה ביותר על ידי מכתבו וחותמו. הוא ייטיב לעשות, אם לא ישלח את ידו אל האש הזאת, פן תיכוינה אצבעותיו. אך הוא איחר את המועד! כי כבר הגיע לידי תגרת ידים בין אנשי הצוות של מאגלאן ובין ההמון אשר בנמל. חרבות נשלפות, ורק קור רוחו של מאגלאן ושלות נפשו בלתי המעורערת מונעים את האנדרלמוסיה, שעורר אותו סוכן־פרובוקטור, אשר עמד בצד והתבונן בהנאה אל המתרחש. טוב, אומר הוא. הוא מוכן, להוריד את הדגל ואף לפנות את האניה, יעשה נא האספסוף ברכושו של המלך ככל העולה על רוחו; האחריות על כל נזק תחול, בכל אופן, על ראשם של פקידי הנמל של המלך. עתה בא האלקאלדה הנרגז במבוכה; תוך ריטון מסתלקים כל אלה, שכבודם הלאומי נפגע וכעבור ימים אחדים טועמים הם את טעמו של השוט. כי מאגלאן כתב מיד אל הקיסר והתאונן לפניו, כי רוממותו המלכותית נפגעה באישיותו הוא, ובלי כל היסוס מתיצב קרל החמישי לימין האדמירל שלו. פקידי הנמל באים על ענשם. צהלת הגיל של אלווארס היתה מוקדמת מדי, והעבודה נמשכת באין מפריע.

בזכות שלוות הנפש, ללא כל עצבנות, של מאגלאן סוכלה מזימת הנכל. אך בעסק זה, רב התפרים, כשרק מתקנים את התפר במקום אחד, ומיד ניתק הוא במקום השני. מדי יום ביומו מופיעות התרגזויות חדשות. בתחילה נוקטת ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ שיטה של התנגדות פסיבית, ורק כשמרעימים באזניהם פקודה, החתומה בעצם ידו של הקיסר, מתעוררים הפקידים מחרשותם העיקשת. אך באמצע עבודות ההכנה מודיע שוב הגזבר, שבקופותיה של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ אין כסף, ושוב נראים הדברים, כאילו כל המפעל עתיד להידחות בלי סוף, בשל מחסור בכסף. אך רצונו בלתי המרוסן של מאגלאן מצליח להתגבר גם על המכשול הזה; הוא משכנע את חצר המלך, שיש לשתף בעסק אזרחים בעלי הון. משמונת המיליונים של מאראבדי, שהיתה צריכה לעלות על הארמאדה, משיג הוא, במלוא החפזון שני מיליונים מחברה של כריסטופר דה הארו, שהוקמה בכל המהירות, תמורת זה מקבל הוא זכות קדימה, להשתתף באכספדיציה הבאה.

רק עתה, אחרי שעניני הכספים סודרו, אפשר להתחיל בהכשרת האניות, למען תהיינה ראויות להפלגה על פני הים, ולציודן בכל הדרוש. מראה מלכותי ביותר לא היה לחמש אניות המלחמה, שנמסרו על ידי המלך, כשנראו לראשונה בנמל סביליה. „הן ישנות מאד ומטולאות“, הודיע אז, בתרועת נצחון, המרגל אלווארס לפורטוגל. „בשבילי זה כבר איום, אילו הייתי צריך להפליג בהן עד לאיים הקנריים בלבד, כי צלעותיהן רכות כחמאה.“ אך מאגלאן, אשר ידע, כנוסע מנוסה להודו, שהרכיבה על סוסים זקנים, היא לעתים, בטוחה יותר מאשר על צעירים, וכי עבודתם של בעלי מלאכה טובים מסוגלת להפוך את האניות הישנות והמשומשות ביותר לראויות לשימוש ימי, לא איבד את הזמן, ובשעה שהפועלים עובדים יומם ולילה ומחדשים את הארגזים הישנים על פי הוראותיו ומשפצים אותם, עוסק הוא כבר בגיוס צוות של ימאים מנוסים.

אך במסתרים אורב לו כבר מכשול חדש! אף על פי שהכרוזים המתופפים עברו בחוצות סביליה, אף על פי שנשלחו גייסים עד לקאדיס ופאלוס, אי־אפשר לגייס את מאתים וחמישים האנשים הדרושים. איך שהוא עבר, כנראה, איזה רחש לחש, שבמסע זה לא הכל כשורה, כי הגייסים אינם יכולים למסור ידיעות ברורות ומובנות, לאן, בעצם, מועדות פני המסע; גם בעובדה, שמצטיידים בצרכי מזון לשנתיים תמימות – דבר, שאין לו תקדים – יש מן המבעית. על כן אין זה כלל משמר כבוד, שהורכב מקרועי בגדים; טירוניו של פאלסטאף עולים בזכרונו של אדם, למראה הגדוד הססגוני הזה, המורכב מבני כל הגזעים והאומות: ספרדים, כושים, בסקים, פורטוגיזים, גרמנים, אנגלים, בני קפריסין, בני קורפו ואיטלקים, אך כולם הנם טיפוסים נואשים, המוכנים למכור את חייהם אף לשטן ונכונים, באותה מידה, להפליג צפונה או דרומה, מזרחה או מערבה, כשהם רק מקבלים דמי קדימה ותקוה לרווחים גדולים.

אך נסתיים גיוס הצוות, והנה וו חדש. ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ מוחה נגד גיוסיו של מאגלאן; היא טוענת, שהכניס יותר מדי פורטוגיזים לתוך הארמאדה הספרדית המלכותית, והיא אינה מוכנה לשלם לזרים האלה כל שכר, אף לא מאראבדי אחד. עתה יש למאגלאן, בהתאם לאיגרת המלכותית, הזכות הבלתי מוגבלת, לבחור לו את אנשיו לפי טעמו הוא, והוא עומד על זכותו זו: ובכן שוב מכתב אל המלך, שוב בקשת עזרה! אך הפעם נגע מאגלאן בנקודה עדינה. מתוך הכוונה, כביכול, להימנע מפגיעה במלך מנואל, אך לאמיתו של דבר מתוך חשש, פן ירכוש לו מאגלאן, באמצעות הפורטוגיזים שלו, עמדה עצמאית מדי, מפרסם קרל החמישי צו, אשר לפי רשאים להימצא על הסיפון, בסך הכול, רק חמישה פורטוגיזים. בינתיים הופיעו קשיים חדשים: הסחורות לא הגיעו במועדן, כי מטעמי חסכון הזמינו אותן בכל הפרובינציות ואפילו בגרמניה; אחרי כן מתמרד שוב אחד הקברניטים הספרדיים נגד האדמירל ומעליב אותו לעיני הצוות. שוב עליו לפנות אל המלך, שוב דרוש השמן המלכותי להחלקת החיכוכים. יום יום קנטורים חדשים, בשל כל מיני דברים קטנים נערמים, בלי סוף, מכתבים בין המלך ובין המשרדים השונים. פקודה רודפת פקודה; כתריסר פעמים מתקבל הרושם, כאילו כל הארמאדה עומדת להתנפץ אל החוף, עוד בטרם תעזוב את הנמל של סביליה.

אך תמיד מתגבר מאגלאן, בזכות מרצו האיתן והער, על כל המכשולים. תוך חרדה, מגיע הקונסול החרוץ של המלך מנואל לכלל הכרה, שכל נכליו הקטנים, לסכל את תכנית האכספדיציה, נופצו אל חומת המגן הסבלנית ובלתי המעורערת של מתנגדו. כבר מחכות חמש האניות, כשהן מצוידות בציוד חדש וטעונות, כמעט, במלא מטענן, לפקודת ההפלגה, עתה נראה, שאין עוד אפשרות לגרום איזה נזק למאגלאן. אך אלווארס עודנו שומר חץ מורעל אחד, חבוי באשפתו: בחריפות ובזדון לב דורך הוא את הקשת, כדי לפגוע במאגלאן במקום הפגיע ביותר. „כיון שהייתי סבור“, כותב הסוכן החשאי אל שולחו, המלך מנואל, „שהגיע הרגע, לבטא מה שהוד רוממותו הטיל עלי, ביקרתי אצל מאגלאן בביתו. מצאתיו, כשהוא עסוק באריזת מזון ודברים אחדים בתוך סלים וארגזים. מכאן הסקתי, שהחלטתו איתנה לבצע את זממו, ותוך ההכרה, שזאת תהיה שיחתי האחרונה אתו, הזכרתי לו פעם נוספת, כמה פעמים השתדלתי אני, כפורטוגיזי טוב וכידידו, למנעו מהמשגה החמור שהוא אומר לבצעו. הסברתי לו, שהדרך, בה בחר, צופנת בקרבה סכנות רבות כל כך כמו הגלגל של קתרינה הקדושה וכי היה מיטיב לעשות, אילו חזר אל מולדתו, אל מקור החסד של הוד רוממותו, אשר יחסו הטוב, מתוך נדיבות לב וגודל נפש, מובטח לו… כי עליו להביא את הדבר להכרתו, שכל הקשטיליים רמי המעלה, אשר בעיר הזאת, מוסיפים לראות בו איש ממוצא שפל ובעל חינוך רע… וכי, בדרך כלל, בזים לו, כי מאז התיצב נגד הארץ של הוד רוממותו, נחשב הוא לבוגד בעיניהם.“

אך כל האיומים האלה אינם עושים כל רושם על מאגלאן. מה שמודיע לו עתה אלווארס מתחת למסוה של ידידות, אינו חדש בשבילו כלל וכלל. אין איש אשר ייטיב לדעת ממנו, שסביליה וכל ספרד עוינות אותו, וכי הקברניטים הקשטיליים האצילים מצייתים לו, כלאדמירל, רק מתוך חריקת שיניים. אך גם אם האדונים האלקאלדים בסביליה ישנאוהו, צרי העין ירגנו ותכולי הדם ירטנו – עתה, כאשר הצי מוכן להפלגה, לא יוכל שום קיסר או מלך לעצרו או להעמיד מכשולים בדרכו. כשיצא, סוף סוף, אל לב ימים, הרי הוא מוגן מפני כול. אז הנהו אדון על החיים והמות, אדון לדרכיו, למטרותיו ואין עליו לשרת איש זולתי משימתו הוא.

אך אלווארס לא הוציא עדיין את הקלף האחרון, אשר עליו שמר זה זמן רב. עתה הוא מוציא אותו. זו הפעם האחרונה, מעמיד הוא פני ידיד ואומר, שברצונו, כ„ידיד“, להשיא למאגלאן עצה נאמנה. הוא מזהירו בכל ה„כנות“, לבל יתן אמון רב מדי „בדברים המתוקים כדבש“ של הקרדינל ואף לא בהבטחות של המלך הספרדי. אכן, מלך ספרד מינה אותו ואת פאליירו לאדמירלים של הצי ובזה מסר בידיהם, למראית עין, את הפיקוד העליון בלתי המוגבל. אך הבטוח מאגלאן, שבאותו זמן לא נמסרו גם הוראות סודיות לאחרים, המכוונות לצמצם, בחשאי, את סמכויותיו כמפקד, הוראות, שנזהרו מאד ממסור אותן לו, למאגלאן? מן הראוי שמאגלאן לא ישלה את עצמו, ובעיקר, שלא יתן כי אחרים ישלוהו; על אף החותם והאיגרת, נראים הדברים, שענין תפקידו כמפקד עליון יחיד מוטל בספק. יש כאן – יותר מזה אסור לו לגלות למאגלאן – כל מיני סעיפים סודיים והוראות בשביל פקידי הפיקוח של המלך, המצורפים אליו „אשר עליהם ייודע לו רק אז, כשהשעה תהיה כבר מאוחרת מדי בשביל כבודו.“

„מאוחרת מדי בשביל כבודו“. נגד רצונו קפץ מאגלאן ממקומו. בתנועה הזאת גילה האיש האיתן ברוחו, אשר ידע תמיד לדכא בקרבו כל התעוררות בכוח ברזל, כי החץ פגע בו במקום הרגיש ביותר, ובגאוה יכול הקלע לספר: „הוא היה מוכה תמהון, שידעתי כל כך הרבה“. אך תמיד מיטיב היוצר עצמו לדעת, יותר מכל אדם אחר, את הליקוי הנסתר של היצירה ואת הסכנה הפנימית שבה; מה שרומז לו אלווארס, ידוע למאגלאן זה מכבר. זה זמן רב אין הוא יכול להתעלם מדו־משמעות מסוימת, הבולטת ביחס מצד חצר המלך הספרדי, וסימנים רבים מעוררים בו חששות, שהמשחק, אשר משחקים אתו, אינו כל כך ברור. האם לא פעל כבר פעם הקיסר בניגוד למה שנאמר בחוזה, באסרו עליו להעלות על סיפון האניה יותר מחמישה פורטוגיזים? החושבים הם בחצר, בסופו של דבר, באמת, שהוא הנהו סוכן חשאי של פורטוגל? והאם הפקידים האלה, אשר הרכיבו לו על ערפו, הם, באמת, רק פקידים לחישוב החשבונות? האין הם נשלחים אתו, באמת, כדי להשגיח, בחשאי, על מעשיו, ואולי גם כדי להוציא מידיו את הפיקוד העליון? זה זמן רב מרגיש מאגלאן בגבו אותה רוח פרצים של איבה ובגידה – יש משהו, המתקבל על הדעת, אין הוא יכול להכחיש זאת, באותו רמז בוגדני של המרגל הזה, המצויד בידיעות מהימנות, וחסר מגן עומד עתה האיש, שחישב את הכול לקראת המסע הזה, מול סכנה, שאין לחשבה, כשם שאין לחשב את כל בלתי הודאי – הרגשה בלתי נעימה של אדם, שישב אל שולחן המשחק, לבדו עם אנשים זרים, ועוד בטרם יוציא קלף, מבלבלהו כבר החשד, שהם זייפנים במשחק וכולם יחד קשרו עליו.

על מאגלאן עוברת, אותה שעה, הטרגדיה של קוריולאנוס, האיש שערק, משום שפגעו בכבודו, כפי שעיצב שקספיר את הדמות בלתי הנשכחת הזאת. קוריולאנוס הנהו, כמו מאגלאן, איש, פטריוט, ששירת את מולדתו במשך שנים, בנאמנות ובמסירות ואשר גורש, שלא בצדק, ממולדתו, ובשל העוול הזה העמיד את כוחו, אשר לא ניצלוהו, לשירות המתנגד. אך לעולם אין טוהר הנפש מועיל לעריק – לא ברומא ולא בסביליה. כמו צל דבק בו החשד, שהאיש, אשר עזב פעם דגל, מסוגל לבגוד גם בדגל שני, מי שברח מפני מלך אחד, מסוגל להיות בלתי נאמן גם למלך שני. אבוד הוא העריק כשהוא מנצח, אבוד הוא גם, כשהנהו מנוצח, שנוא על צד אחד, שנוא גם על הצד השני; בכל מקום יהיה הוא בודד, יחיד נגד הכלל. אך תמיד מתחילה הטרגדיה, באמת, רק באותו רגע, בו מגיע הטרגי במצב להכרתו של הגיבור. ייתכן שברגע ההוא ידע מאגלאן מראש את כל התלאות.

אך להיות גיבור פירושו להילחם גם נגד גורל, שקשה לעמוד בפניו. בהחלטיות הודף מאגלאן את היצר הרע מעל פניו. לא, על אף הכול לא יכרות ברית עם המלך מנואל, אף אם ספרד תתגלה ככפוית טובה על שירותו. כאדם המכבד את עצמו נשאר הוא נאמן לשבועתו, לתפקידו, למלך קרל.

אלווארס נאלץ ללכת משם בלתי מרוצה; רק המות, רואה הוא, יכול לשבור את רצון הברזל של האיש הזה, על כן מסיים הוא את הדין והחשבון לליסאבון במשאלה החסודה: „מי יתן והיה זה רצון אלהים הכול יכול, שיהיה להם מסע כמו לקורטריאלים" – כלומר, שמאגלאן ואניותיו ייעלמו בים בלתי הנודע, בלי שייודעו עקבותיהם, כשם שנעלמו האחים קורטריאל האמיצים, אשר קברם ואבדנם נשארו בגדר סוד. ואם משאלה חסודה זו תתמלא, ומאגלאן ילך לאיבוד במסעו זה, במזל טוב, אז „יכול הוד רוממותו לשקוט ולנוח וכל הנסיכים עלי אדמות יקנאו בו.“

חיצו של המזהיר הנוכל לא המית את מאגלאן, אף לא הרתיעו מביצוע משימתו. אך הרעל, רעל החשדנות הצורב, ילך עתה הלוך ותסוס בנפשו של מאגלאן. מאותו רגע יודע או חושב, מאגלאן הבודד בכל עת, כי אויבים אורבים לו, באניותיו הוא, מכל צד. אך הרגשה זו של חוסר בטחון אינה גורמת לו, בשום פנים, רפיון רוח, להפך, הוא מחשל עתה את רצונו לקראת החלטה חדשה. הרואה כי סערה מתקרבת, יודע, כי רק דבר אחד עשוי להציל את הספינה ועובדיה: שהקברניט מחזיק ביד ברזל את ההגה, והעיקר, שהוא עצמו אוחז בהגה.

ובכן הלאה כל דבר, העשוי לשמש מעצור לרצון החפשי! באגרופו ובמרפקו יסלק כל אדם, אשר יתיצב בדרכו! דוקא מאז הוא מרגיש כי פקידי הפיקוח האלה נמצאים מאחורי גבו, גומר מאגלאן אומר להיות עצמאי, ללא כל התחשבות, עד קצה הגבול. יודע הוא, כי רצון אחד ויחיד מוכרח לשמש מורה דרך בשעה מכרעת ורצון זה מוכרח להכריע: אסור שהפיקוד על הצי יוסיף להיות מחולק בין שני קברניטים עליונים, בין שני אדמירלים. אחד מוכרח לעמוד מעל לכול, ובשעת הצורך עליו להתיצב נגד כולם. אין הוא רוצה עוד לנטול על עצמו, במסע מסוכן כזה, את הנטל של שותף לפיקוד, שהנהו היסטרי ונרגן כל כך כמו רואי פאליירו – עוד בטרם יפליג הצי מהנמל, יש להשליך את המעמסה הזאת מעל סיפון האניה! זה מכבר היה לו האסטרונום לנטל מיותר. במשך כל החדשים הקשים האלה, עד כדי אפיסת הכוחות, לא נקף אותו תיאורטיקן אצבע בכל העבודה הרבה, אשר נעשתה. כי אין זה מענינו של חוזה בכוכבים, לגייס מלחים, לדאוג לתיקון בדקי האניות, להכין צידה לדרך, לבחון רובים ולנסח תקנונים; לקחת אתו לדרך, פירושו לתלות לעצמו אבן לצוארו, בשעה שלמאגלאן היתה דרושה יד חפשית על ימין ועל שמאל, למען אשר יוכל לעמוד בפני הסכנות, אשר לפניו, ובפני הקשר שקושרים מאחורי גבו.

כיצד ביצע מאגלאן אותו מעשה אמנות דיפלומטי, לנתק את פאליירו מעל עצמו, דבר זה אינו ידוע; אומרים, שפאליירו עצמו חזה בכוכבים, שאין הוא עתיד לשוב מהמסע הזה, על כן ויתר מרצונו הטוב. כלפי חוץ מקשטים, כמובן, את הויתור הזה, שנכפה עליו, באופן עדין, במין העלאה בדרגה; פקודה קיסרית ממנה את פאליירו למפקד יחיד של צי שני (אשר מפרשיו ודפנותיו קיימים רק על הנייר): תמורת זה מוסר פאליירו את מפותיו ואת טבלותיו האסטרונומיות לידי מאגלאן. בזה הוסר האחרון מבין מאות המכשולים ומבצעו של מאגלאן הופך שוב למה שהיה בתחילה: רעיונו הוא ומעשהו הוא. עליו בלבד מוטל עתה הכול, הנטל והעמל, האחריות והסכנה, אך בחלקו נופל עתה גם האושר הרוחני העליון של אדם בעל אופי יוצר: הוא אחראי עתה רק לפני עצמו, בשעה שעליו לבצע את מפעל חייו, אשר בחר לעצמו.

 

ההפלגה    🔗

-—————————-

20 בספטמבר 1519    🔗

ב־10 באוגוסט 1519, שנה אחת וחמישה חדשים, אחרי שקרל, שעתיד היה להיות שליטם של שני העולמות, חתם על החוזה, מפליגות, סוף סוף, חמש האניות מהמעגן בסביליה, כדי לשוט במורד הזרם לסאן לוקאר דה באראמדה, המקום, בו משתפך הגואדאלקוויביר אל תוך הים; כאן אומר הוא לבצע את המבחן האחרון של ציוד הצי. אך הוא נפרד כבר פרידה של ממש; בכנסית סאנטה מאריה דה לה ויקטוריה קיבל מאגלאן, אחרי שנשבע, תוך כריעת ברך, את שבועת האמונים, לעיני כל אנשי הצוות, אשר נתכנסו, ולעיני המון בני אדם, שהביטו עליו ביראת הכבוד, את הדגל המלכותי מידי הקורג’ידור סאנצ’ו מארטינס דה לייבה. אולי זוכר הוא ברגע זה, שגם לפני הפלגתו הראשונה להודו כרע ברך בכנסיה ונשבע את שבועת האמונים. זה היה דגל אחר, הפורטוגיזי, אשר לו נשבע אז שבועת אמונים, מלך אחר היה זה, מנואל מפורטוגל, ולא קארלוס מספרד, אשר לו נשבע אז להקריב את דמו. אך באותה יראת כבוד, בה נשא אז הסוברסאליינטה הצעיר את עיניו אל האדמירל אלמיידה, עת גולל הלה את דגל המשי ונשא אותו מעל לראשי הכורעים על ברכיהם, נושאים עתה את עיניהם מאתיים ושישים וחמישה האנשים אליו, כאל אדוניהם ומכוון גורלם.

בנמל זה של סאן לוקאר, ממול טירתו של הדוכס ממדינה־סידוניה, עורך עתה מאגלאן את מסקרו האחרון לפני הפלגתו אל בלתי הנודע. באותה אהבה מלאה חרדה ודאגה, בה בודק אמן את מכשירו, בודק הוא עתה, וחוזר ובודק, את הצי שלו לפני ההפלגה. מכיר הוא, אמנם, כבר את חמש האניות האלה לכל פרטיהן, ממש כמו את גופו הוא. הה, מה מאד נבהל אז, בראותו בפעם הראשונה את האניות האלה, שנקנו במלוא החפזון, הן היו עלובות, ישנות, מוזנחות ומשומשות! אך מאז נעשתה עבודה טובה; כל אחת מאניות המלחמה הישנות האלה חודשה מהמסד ועד הטפחות, הצלעות הרקובות הוחלפו בחדשות, מהירכתיים ועד לראש התורן זופתו ודונגו, שופצו ונוקו. כל קרש נבדק במו ידיו של מאגלאן אם איננו רקוב או מתולע, כן נבדקו כל חבל, כל בורג, כל מסמר. המפרשים נעשו מבד חזק וצובעו מחדש, ועליהם נראה הצלב של הפטרון הספרדי הקדוש סאן יאזו. הסלילים חודשו, המתכת מורקה, כל דבר הוא נקי ומסודר במקומו הנכון; שום מרגל ושום אויב צר עין לא היה מעז עוד עתה, ללעוג לאניות האלה, אשר חודשו ורועננו. הן לא הפכו, כמובן, גם עתה לספינות מהירות ולא תצלחנה לשמש כספינות מרוץ, אותן ספינות כרסניות וחד תרניות, אך בזכות רחבן ובזכות העמקתן הרבה במים יש בהן מקום נרחב למטען ובטחון מה בשעת סערה בים: דוקא בזכות מבנן המסורבל מסוגלות הן, כפי שאפשר להניח מראש, לעמוד בפני הסערות הקשות ביותר. הגדולה מבין משפחת הספינות האלה, שרוכזו כאן כאחיות, היא הספינה „סאן אנטוניו“ בת מאה ועשרים טונות. אך מאיזה טעם בלתי ידוע לנו, מוסר אותה מאגלאן לפיקודו של חואן דה קארטאחנה ולוקח לעצמו את „טרינידאד“, אף על פי שהיא מכילה בעשר טונות פחות, כאנית הדגל. לפי הגודל, באות עתה ה„קונספסיון“ בת תשעים טונות, אשר בשבילה נתמנה גאספאר קואסאדה כמפקד, „ויקטוריה“ (היא עתידה לכבד את שמה) בפיקודו של לואיס דה מנדוסה, בת שמונים וחמש טונות, „סאנטיאגו“ בפיקודו של חואנו סראן, בת שבעים וחמש טונות; מאגלאן בחר, בכוונה, בטיפוסים שונים של ספינות, משום שהקטנות היו דרושות לו, בשל קלותן, כספינות סיור וכספינות חלוץ; אך, מהצד השני, ידרוש דבר זה ממנו אמנות ימאית מיוחדת, ללכד שייטת כזאת, המורכבת מאחיות שונות כל כך, באופן מתמיד בלב ימים.

מאגלאן עובר מאניה לאניה, כדי לבדוק, ראשית כול, את המטען ואת מידת העומס של כל אחת מהן. הן לא פעם טיפס על פני כל סולם עלה ורדת, תמיד היה מסדר רשימות מדויקות ביותר של המלאי, ועד היום יכולים אנו לראות, בזכות מסמכי הארכיון שנשתמרו, את מידת הקפדנות והדייקנות, בה חושבה אחת ההרפתקאות הפנטסטיות ביותר בהיסטוריה העולמית, עד לפרטי הפרטים. עד למחצית המאראבדי רשומים במסמכים רבי היקף אלה ההוצאות על כל פטיש, כל חבל, כל שקיק של מלח, כל גליון של נייר, וטורי המספרים הקרים והמדויקים שהועלו על הנייר על ידי איזו יד אדישה של לבלר, על כל הפרוט שבהם, על כל חלקיהם, אולי, באופן משכנע יותר מכל הדברים הפתטיים, [מעידים] על גאוניותו של האיש הזה בשטח הסבלנות. מאגלאן ידע, כיורד ים מנוסה, מה עצומה היא האחריות בנסיעה כזאת אל בלתי הנודע בהחלט. הוא ידע, כי הדבר הזעיר ביותר, אשר יישכח בשעת ההפלגה, בשל קלות דעת או חוסר מחשבה, יישאר שכוח, ללא תקנה, למשך כל הנסיעה; במקרה מיוחד זה כל משגה או חוסר תשומת לב הוא בבחינת מעוּות, אשר לא יוכל לתקון, דבר ללא תחליף, עוון, שאין לו כפרה. כל מסמר, כל פקעת של נעורת פשתן, כל מטיל עופרת, כל טיפת שמן, כל דף של נייר הם באזורים בלתי הידועים ההם, אשר אליהם עמד להפליג, דבר יקר ערך, שאין לקנותו בכל סכום של כסף, אף לא בדם: בשל חלק חילוף אחד, אשר יישכח, יכולה ספינה שלמה לצאת מכלל שימוש, בשל חישוב מוטעה אחד עלול כל המבצע ללכת לאיבוד.

משום כך מופנה אותו מבט רציני וקפדני של המסקר האחרון הזה אל הציוד. מה אוכלים מאתיים ושישים וחמישה איש בשעת מסע, אשר את זמנו אין לנחש, אף לא בקירוב? זהו החשבון הקשה ביותר, כי מכנה אחד – משך המסע – אינו ידוע. רק מאגלאן, רק הוא לבדו משער – מטעמי זהירות לא יאמר את הדבר לאנשי הצוות – שחדשים רבים יעברו, אולי גם שנה שלמה, בטרם יוכלו להשיג צידה נוספת: על כן מוטב לו לקחת יותר מאשר פחות, והכמויות הן – לעומת הקיבול הקטן של הספינות – רבות רושם, באמת. האלף והתו של מצרכי המזון הם צנימי הספינה: עשרים ואחד אלף ושלש מאות ושמונים פונט ציוה מאגלאן להעלות אל האניות ומחירם עלה, עם השקים, בשלש מאות שבעים ושנים אלף וחמש מאות ועשרה מאראבדי; במידה שאדם מסוגל לחשב את הדבר מראש, צריכה היתה מנה עצומה זו להספיק אף לשנתיים. ומלבד זה, מעלה רשימת הצידה של מאגלאן על דעתנו יותר אנית קיטור טראנסאטלאנטית בת עשרים אלף טונות מאשר חמש ספינות דייגים, שקיבולן הכולל הגיע, בקירוב, עד חמש מאות או שש מאות טונות (עשר טונות של הימים ההם הן אחת עשרה טונות של ימינו). מה רבים הדברים, שנערמו פה, בחלל הספינה הצר והמחניק! בצד השקים, המלאים קמח, שעועית, עדשים, אורז וכל מיני קטניות מצופפים פה חמשת אלפים ושבע מאות פונט בשר חזיר משומר, מאתים חביות סרדלים, תשע מאות ושמונים וארבעה חריצי גבינה, ארבע מאות וחמישים מחרזות של שום ובצל; על אלה נוספו עוד כל מיני דברים טעימים, כמו אלף וחמש מאות ושנים עשר פונט דבש, שלשת אלפים ומאתיים פונט ענבי מלגה, צימוקים ושקדים, כמויות גדולות של סוכר, חומץ וחרדל, שבע פרות חיות (אך בעלות ארבע הרגלים הטובות האלה לא תארכנה ימים) מועלות, עוד בשעה האחרונה אל הסיפון; בזה הובטח למשך הזמן הראשון חלב, ולתקופה מאוחרת יותר בשר טרי. אך לבחורים הפשוטים האלה חשוב יהיה, בודאי, ברבות הימים, היין יותר מאשר החלב. כדי לשמור על מצב רוחם הטוב של אנשי הצוות, ציוה מאגלאן לקנות את היין המשובח ביותר בעיר חרס, לא פחות מארבע מאות ושבעה עשר נאדות ומאתיים חמישים ושלש חביות; גם כאן הובטח, באופן תיאורטי, יין לכל מלח לארוחת הצהרים ולארוחת הערב, למשך שנתיים.

כשהרשימה בידו, עובר מאגלאן מאניה לאניה, מחפץ אחד למשנהו. באיזה עמל רב, זוכר הוא, עלה לו הדבר, לרכז את כל זה, לבדוק ולבחון, לחשב, לשלם! אי־אלה מלחמות היו לו בימים ההם עם המשרדים, עם הסוחרים, ואיזה פחד בלילות, שמא שכח דבר מה, שמא טעה בחלוקה! אולם עתה נמצא, כנראה, סוף סוף, כל מה שיכול להיות דרוש למאתיים ושישים וחמש קיבות בשעת המסע הזה. בשביל האנשים, המלחים הוכן הכול. אך גם ספינות הן יצורים חיים, יצורים בני תמותה, וכל אחת מהן מאבדת, במאבקה עם איתני הטבע, הרבה מכושר התנגדותה. הסערה קורעת את המפרשים, מרפטת וממרטת את החבלים, מי הים מכלים את העץ ומעלים חלודה על הברזל, השמש שורפת את הצבעים, האפילה צורכת שמן ונרות. כן יש לדאוג לכך שכל אחד מחלקי הציוד יימצא פעמיים ואף יותר מזה, עגנים וחבלים, עץ וברזל ועופרת, גזעי עצים בשביל תרנים חדשים, בד שקים בשביל חידוש המפרשים. לא פחות מארבעים עגלות מלאות עצים לוקחות אתן האניות, כדי שאפשר יהיה לתקן מיד כל בדק, לחדש כל דופן, כל צלע, נוסף על כך חביות מלאות כופר וזפת, דונג ונעורת פשתן, כדי להדביק את מקומות החיבור; מובן, שאינו חסר שם גם מחסן של צבתות, משורים, מקדחים, ברגים, מגרפות, פטישים, מסמרים ורמחים. אלפי ווים לחכות, תריסרים של צלצלים ומלאי גדול של רשתות דייגים נערמו לערימה, כדי שאפשר יהיה לדוג דגים בדרך, כי אלה צריכים להיות, בצד הלחם, שלקחו אתם, המזון העיקרי של אנשי הצוות. בשביל התאורה בלילה הוכנו שמונים ותשעה פנסים קטנים וארבעה עשר אלף פונט נרות, היכולים להספיק לזמן רב ביותר, בלי להביא בחשבון את נרות השעוה הגדולים, שנועדו לפולחן. גם בשביל השירות הימאי מוכן הכול לתקופה ממושכת: מצפנים ומחטי מצפן, זכוכיות שעות, אצטרולבים, קוואדראנטים ופלאניספירות, שכל אחד מהם היה ללא תמורה ובשביל פקידי החשבונות חמשה עשר פנקסים ריקים (כי כיצד אפשר יהיה להשיג, מלבד בסין, אפילו דף נייר אחד?). גם על מקרים בלתי נעימים חושב הוא מראש: ארגז תרופות בשביל ארון המרקחת, צבתות להקזת דם בשביל הרוחצים, שלשלאות וכבלים בשביל בני מרי; אך גם לבילוי נעים של הזמן דאג מראש, על ידי חמישה תופים גדולים ועשרים טנבורינות, ונוסף על אלה, נבלים אחדים, חלילים וחמתי חלילים.

זוהי רק תמצית קטנה מתוך קטלוג הספינה ההומרי, ממש, של מאגלאן, רק דברים אחדים, מבין אלפי הדברים, הדרושים לצוות ולאניות במסע כזה, שאין לחשבו מראש. אך את הצי הזה, שעלה, ביחד עם כל ציודו, בסכום של קרוב לשמונה מיליון מאראבדי, לא שלח השליט של שני העולמות לעתיד אל בלתי הנודע, מתוך סקרנות גרידא; אניות אלו צריכות להביא, לא רק מסקנות קוסמוגרפיות, כי אם גם כסף, כסף רב, ככל האפשר, בשביל לשלם בהן תמורת המצרכים המקווים ואת אלה יש לבחור בזריזות יתירה. עוד מימי מסעותיו להודו מיטיב מאגלאן להכיר את טעמם התמים של ילדי הטבע. יודע הוא, כי שני דברים עושים רושם רב בכל מקום: המראה, בה יכול תושב הארץ השחור, החום והצהוב לראות, בפעם הראשונה, בתמהון, את פרצופו הוא, והמצילות והפעמונים, אותו תענוג נצחי של הילדים. לא פחות מעשרים אלף מכלי הרעש הקטנים האלה הם לוקחים אתם, נוסף על אלה, תשע מאות מראות קטנות ועשר גדולות (אשר רובן הגיעו, לדאבונם, שבורות), ארבע מאות סכינים מ„תוצרת גרמניה“ (ברשימה צוין בפירוש: סכינים מגרמניה מהמין הזול ביותר), חמישים תריסרים של מספריים, מלבד זה, כמובן, ממחטות צבעוניות, שהן דבר הכרחי, וכיפות אדומות, צמידים מפליז, אבני חן מלאכותיות ויצוקי זכוכית ססגוניים. חליפות בגדים תורכיות אחדות, שהושמו בצד כדברי פאר והמטליות המקובלות, בעלות הצבעים הרועשים, מקטיפה ומצמר – בסך הכול סחורה סיטונית, שהיתה חסרת ערך בספרד, ממש כמו התבלין באיי המולוקים, אך דבר זה מוסיף טעם לשבח לעסק המסחרי, בו המוכר והקונה משלמים, בסחר חליפין, בעד הסחורה פי עשרה משויה ואף על פי כן מפיקים שניהם רוחים הגונים.

המסרקות והכיפות האלה, המראות והצעצועים נועדו, כמובן, רק בשביל המקרה הידידותי שהילידים יהיו מוכנים לסחר חליפין בדרכי שלום. אך גם בשביל האפשרות המלחמתית דאג לכול. חמישים ושמונה תותחים, שבעה כלי קלע ארוכים, שלשה מכתשים כבדים קורצים עין זועמת מתוך החרכים, כדורים מברזל ומאבן מכבידים, בשפע, על בטן האניה ונוסף על אלה, טונות שלמות של עופרת, כדי לצקת כדורים נוספים. אלף חניתות, מאתיים רמחים ומאתיים מגינים מעידים על החלטיות יתירה. מלבד זה מצוידים יותר ממחצית אנשי הצוות בקובעים ובשריוני חזה. בשביל האדמירל עצמו מזמינים, באופן מיוחד, שני מגינים מבילבאו, המכסים אותו בברזל מכף רגלו ועד קדקדו: כיצור שלמעלה מן הטבע, שאינו עשוי להיפגע, יכול הוא להתיצב בשריונו זה מול העמים הזרים. וכך, אף על פי שמאגלאן רוצה להימנע, בהתאם לתכניתו ולאפיו, מכל קרב, מצוידת האכספדיציה הזאת, מבחינה צבאית, ציוד לא גרוע מזה של האכספדיציה של הרנאנדו קורטס, הכובש באותו קיץ של שנת 1519 בקצה השני של העולם ארץ של מיליונים, בעזרת קומץ אנשיו: מתחילה שנת גבורה בשביל ספרד.

באופן יסודי ובאותה סבלנות ערה, ללא הסח הדעת, בה הוא מצטיין, בדק מאגלאן פעם נוספת, בפעם האחרונה, את כושר מסעה, מטענה וציודה של כל אחת מחמש האניות. ועתה עוד מבט על הצוות! לא קל היה לגייסם, שבועות על שבועות נמשך הדבר, עד אשר הצליחו לרכזם מתוך סמטאות הנמל הנידחות ומתוך המסבאות; לבושי קרעים, מזוהמים, בלתי ממושמעים הגיעו אליו, עודם מוסיפים לדבר בבליל לשונות, אחד ספרדית, השני איטלקית, השלישי צרפתית, פורטוגיזית ויונית, קאטאלאנית וגרמנית. אכן, זמן רב יעבור עוד, עד אשר יתבשל הכול בקלחת הזאת ויהפך לצוות של עובדי אניה טובים, בטוחים וממושמעים. אולם יעברו נא עליהם שבועות אחדים על פני הספינה והוא ינהגם ביד חזקה! מי שהיה בעצמו, במשך שבע שנים, סוברסאליינטה פשוט, מלח וחייל, יודע מה דרוש להם, למלחים, מה מותר לדרוש מהם וכיצד יש להתיחס אליהם. חבר העובדים אינו גורם לאדמירל כל דאגות.

אך איזו מתיחות בלתי נעימה חש הוא בקרבת המרה, מדי הביטו בפניהם של שלשת הקברניטים, אשר ניתנו לו כמפקדים של האניות הנשארות. בלי כל כוונה מצידו, נמתחים שריריו כשרירי מתגושש, לפני התחלת המאבק. כי מה קרה וגאה היא ההבעה, בה מביט עליו מפקח עליו מטעם המלך, חואן דה קארטאחנה, אשר לידיו נאלץ למסור את הפיקוד על „סאן אנטוניו“ במקומו של פאליירו, וחואן זה אינו מצליח, ואולי עושה הוא זאת בכוונה, להסתיר את יחס הבוז שלו. אכן, חואן דה קארטאחנה הוא ימאי מנוסה ממדרגה גבוהה, ואין מקום להטיל ספק בישרו, כשם שאין להטיל ספק בתאוות הכבוד שלו. אולם היצליח אותו אציל קשטילי לרסן את תאוות הכבוד שלו? היסכים אותו דודן של הבישוף מבורגוס, שהמלך העניק לו את תארו של פאליירו, „אישיות צמודה“, לסור למשמעתו, כאשר נשבע? כל פעם שמאגלאן היה רואה אותו, היו עולים בזכרונו הדברים, שלחש לו אלווארס על אזנו, שמלבדו יש עוד לאחרים סמכויות מיוחדת, אשר עליהן יוודע לו, כשיהיה כבר מאוחר מדי בשביל כבודו. לא פחות איבה יש במבטו של לואיס דה מנדוסה, אשר לידו נמסר הפיקוד על „ויקטוריה“. כבר בסביליה סירב הלה, בחוצפה יתירה, לסור למשמעתו, ואף על פי כן אסור היה למאגלאן לפטר את האויב הנסתר הזה, שהמלך צירפו אליו בתפקיד של גזבר. לא, אין זה אומר לו הרבה, שכל הקצינים האלה נשבעו לו, בקתדרלה של סאנטה מריה דה לה ויקטוריה, בצל הדגל הפרוש, שבועת אמונים ומשמעת; בסתר לבם נשארים הם אויבים צרי עין. יהיה צורך לשים עין פקוחה על האצילים הספרדיים האלה.

משום כך זהו אושר בשבילו, שהצליח, לפחות, לעקוף את הפקודה המלכותית ואת המחאות מלאות הזעם של ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ ולהגניב אל תוך הצי שלשים פורטוגיזים, ביניהם אחדים, שהיו ידידים נאמנים או קרובי משפחה. ביניהם נמצא, ראשית כול, דוארטה בארבוזה, גיסו, שהנהו כבר, על אף גילו הצעיר, תייר עולמי מנוסה; כן נמצא ביניהם אלווארו דה מסקיטה, אף הוא קרוב משפחה, ואסטוואנו גומס, הטוב שבספני פורטוגל. והנה גם חואנו סראן, המופיע, אמנם, ברשימות כספרדי והיה באכספדיציות ספרדיות עם פיזארו ועם פדרו ד' אריאס בקאסטיליה דל אודו, אך כקרובו של פראנסיסקו סראן, ידיד הדמים של מאגלאן, הנהו, בודאי, בן ארצו. השג חשוב הוא חואנו קרובאלהו, שהיה בבראזיל עוד לפני שנים רבות, ועתה הוא מביא אתו אל הספינה בן, שילדה לו אשה בראזיליאנית חומה. בזכות ידיעת השפה והמקום, יכולים שניהם לשמש כמורי הדרך הטובים ביותר בארץ ההיא; אולם אם, מהצד השני, יצליחו לעבור מבראזיל אל תחום השפה המאלאית, אל איי התבלין ואל מאלאקה, אז יכול עבדו של מאגלאן, אנריקה, למלא את התפקיד של תורגמן. וכך רואה הוא, בסך הכול, רק חצי תריסר או תריסר אנשים בין מאתיים שישים וחמישה, אשר בהם הוא יכול לבטוח, בלי כל חששות. אין זה הרבה. אך איש, שאין ברירה לפניו, מוכרח להעז, גם כשהמספר והשעה הם נגדו.

ברצינות, בבחנו כל איש ואיש בחינה מדוקדקת, עבר מאגלאן על פניהם, בשקלו בדעתו ובחשבו בסתר נפשו, מי עשוי לעמוד לצידו ברגע המכריע ומי נגדו. בלי שהרגיש בדבר, נחרש מצחו על ידי קמטים מרוב התאמצות. אך לפתע מתרופף המתח, שלא ברצונו נאלץ הוא לחייך. אלי שבשמים, כמעט ששכח אותו, העודף על המספר והמיותר, שהופיע עוד בשעה האחרונה! רק בדרך מקרה נקלע אותו איטלקי עול ימים, שקט וצנוע, אנטוניו פיגאפטה, בן למשפחת אצילים ותיקה בוינצ’נצה, אל תוך החברה הססגונית הזאת של הרפתקנים, רודפי כבוד, גורפי ממון ומופקרים. כשהגיע אותו אביר רודוס, ללא חתימת זקן, כאחד מבני לויתו של הנוטריון האפיפיורי הראשון, אל חצרו של קרל החמישי, שמע שם על איזו אכספדיציה סודית, העומדת להפליג בדרך בלתי ידועה עד למטרות ואזורים, שאיש לא הגיע אליהם עד היום. בודאי קרא פיגאפטה את ספרו של וספוצ’י, שהופיע בעירו וינצ’נצה על „הארץ, שגולתה זה עתה“, בו מספר וספוצ’י על הנאתו „ללכת ולראות חלק זה של העולם ופלאיו“. ייתכן גם, ש„ספר המסעות“ הנפוץ ביותר של בן ארצו לודביקו וארתמה הלהיב את האיטלקי הצעיר; ברוב עוז מתעורר בו הרעיון, שאף הוא צריך ללכת ולראות במו עיניו משהו „מהדברים הגדולים והנוראים, אשר באוקינוס“. קרל החמישי, אשר אליו הוא פונה בבקשתו, שיורשה לו להשתתף באכספדיציה המיסתורית הזאת, מפנה אותו אל מאגלאן, ולפתע עומד, בין כל הימאים המקצועיים האלה, בין בוצעי הבצע וההרפתקנים, אידיאליסט מוזר, המעז לצאת לקראת הסכנה, לא למען התהילה, אף לא למען הבצע, כי אם מתוך שאיפה כנה לסייר את העולם, זהו דיליטנט במובן היפה ביותר של המלה, המסכן את חייו רק למען ההנאה, למען סיפוק התשוקה לראות, ללמוד, להתפעל, לתמוה.

אך לאמיתו של דבר עתיד אותו איש בלתי בולט ומיותר להיהפך בשביל מאגלאן למשתתף החשוב ביותר במסע. כי איזה ערך יש למעשה, כשאין איש מתאר אותו? לעולם אין מעשה היסטורי נחשב למושלם אחרי שבוצע, כי אם רק משנמסר לדורות הבאים. מה שאנו מכנים בשם היסטוריה אינו, בשום פנים, סכום כל המעשים הגדולים, שבוצעו, ביום מן הימים, במרחב ובזמן; ההיסטוריה העולמית מקיפה רק אותו קטע מואר קטן, אשר תיאור פיוטי או מחקרי הגיה עליו אור. אכילס היה נשאר בלי כל ערך אלמלא הומרוס, כצל נשארת כל דמות וכגל נבוב משתפך כל מעשה בים העצום של המאורעות, בלי כותב הקורות, המשוה לו דמות מוצקה, או האמן, המעצב מחדש את דמותו, כיד היוצר הטובה עליו. וכך היינו יודעים מעט מאד גם על מאגלאן ועל פעלו, אילו נשארו בידינו רק הדקאטה של פטרוס מארטיר, המכתב הזעום של מכסימיליאן טראנסילוואנוס, הרשימות היבשות האחדות וספרי הספנות של הימאים השונים. רק אותו אביר רודוס הקטן, אותו איש עודף על המספר והמיותר, גילה את מעשהו של מאגלאן לעיני הדורות הבאים.

אולם פיגאפטה הטוב שלנו לא היה, כמובן, טאקיטוס או ליביוס. גם בשטח הספרותי וגם בשטח ההרפתקנות נשאר הוא רק דילטאנט סימפטי מאד. ידיעת טבעו של האדם לא היתה הצד החזק שבו; רגעי המתח הנפשי החשובים ביותר, שהיו בין מאגלאן ובין הקברניטים על פני הספינה, לא הגיעו, כנראה, להכרתו. אך דוקא משום שפיגאפטה לא התענין ביותר בקשר שבין הדברים, עוקב הוא, בתשומת לב יתירה, אחרי הפרטים ורושמם בדייקנות ערנית, בה מתאר תלמיד טירון את אחד הטיולים של היום הראשון בשבת. לא תמיד הוא מהימן, יש שהוא מטה אוזן, ברוב תמימותו, לבדיות, שמספרים באזניו הספנים הזקנים, המכירים בו מיד את ה„ירוק“; אך על כל סיפורי הבדים והדברים בלתי הבטוחים פיצה אותנו פיגאפטה, במידה רבה, על ידי קפדנותו הסקרנית, בה הוא מתאר כל פרט; והמעשה, אשר עשה, בטרחו לבחון את הפאטאגונים על פי שיטת ברליץ, רכש לאותו אביר רודוס הקטן, באופן בלתי צפוי, את התהילה ההיסטורית של מחבר המילון הראשון בכתב של ביטויים אמריקאיים. ועוד כבוד רב יותר נפל בחלקו כי לא איזה אדם סתם, כי אם שקספיר הוא, המשתמש בשביל ה„סערה“ שלו בתמונה אחת, מתוך ספר המסעות של פיגאפטה, ואיזה דבר מזהיר יותר יכול לנפול בחלקו של סופר בינוני מאשר העובדה, שגאון נוטל מיצירתו החולפת משהו בשביל יצירתו הוא, בת האלמוות, ומעלה, על ידי כך, שם חסר חשיבות על כנפי הנשר שלו אל הספירה הנצחית שלו?

מאגלאן סיים את סיבובו. במצפון שקט יכול הוא לאמור לעצמו: כל מה שמסוגל בן תמותה לחשב ולחשוב מראש, חישב הוא ושקל במחשבתו מראש. אך במסע הרפתקאות ותגליות מתמודד עם כוחות גבוהים יותר מהכוחות הארציים, הניתנים לשקילה ולמדידה איש, המשתדל לקבוע מראש את כל האפשרויות של ההצלחה או אי־ההצלחה, מוכרח לקחת בחשבון גם את האפשרות, המתקבלת ביותר על הדעת, של סיום מסע כזה: שלא ישוב ממנו. על כן מחבר מאגלאן, אחרי שהעתיק את רצונו לשפת המעשה הארצי, יומיים לפני הפלגתו, את הכתב, בו קובע הוא את רצונו האחרון.

את הצוואה הזאת של מאגלאן אין אדם יכול לקרוא בלי התרגשות. כי, בדרך כלל, יודע כל אדם, המחבר את צואתו וחותם עליה, לפחות בקירוב, את הקף רכושו. אך כיצד יכול היה מאגלאן להעריך ולו רק בקירוב, מה עליו לרשת? הכול תלוי במזל, אם כעבור שנה יהיה קבצן פושט יד או אחד האנשים העשירים ביותר עלי אדמות. כי כל רכושו מתמצה, אך ורק, באותו חוזה עם הכתר. אם המסע יצליח, אם מאגלאן יגלה את המיצר האגדי, אם יגיע אל איי התבלין וישוב משם עם מטען עשיר, אז ישוב האיש, אשר הפליג כהרפתקן עני, אל ביתו בסביליה כקריזוס. אם, נוסף על כך, יגלה עוד איים חדשים בדרכו, יוכל להוריש לבניו ונכדיו, נוסף על כל העושר הזה, גם את התואר התורשתי של מושל ונציב. אך אם יתעה בדרכו, אם ספינותיו תנופצנה, אז ייאלצו אשתו וילדיו לעמוד לפני הכנסיות ולבקש, בידים מושטות, מיראי השמים, שיחוסו עליהם, לבל יגועו ברעב. ההכרעה היא רק בידי הכוחות העליונים, המכוונים את הרוח והגלים. ומאגלאן, כקתולי חם ואדוק, מרכין מראש את ראשו בהכנעה לפני רצונו הנסתר של אלהים. בטרם יפנה אל האנשים ואל המוסדות, פונה הוא, באותה צוואה, הנוגעת עד הלב, אל „האל העליון והכול יכול, אדון, השולט בלי ראשית ובלי אחרית.“ בראשונה מדבר, בצוואה הזאת, הנוצרי, אחרי כן האציל ולבסוף רק הבעל, האב.

אך גם במצוות חסודות אין איש כמאגלאן מאבד לעולם את שויון משקלו ועשתונותיו אינם מתבלבלים עליו, ואותו כשרון לחשוב על הכול מראש, המתגלה בחייו, מתגלה בו, גם בדברו על הדברים שמעבר לחייו. כל האפשרויות צפויות מראש וסדורות בקפדנות. „אם נגזר עלי, שחיי הנוכחים יסתיימו ויתחילו חיי הנצחיים“, מביע הוא את רצונו, שהיה „מעדיף להיקבר בסביליה, במנזר של סאנטה מריה דה לה ויקטוריה“. אך אם ישיגהו המות בשעת המסע ולא תהיה אפשרות, להביא את גופתו אל המולדת, „אז יקברו נא את גופתו בכנסיה הקרובה ביותר, המוקדשת לאם האלהים, למען תמצא שם את מנוחתה האחרונה.“ תוך יראת שמים, ויחד עם זה בדייקנות, מחלק הנוצרי המאמין את העזבונות הדתיים. את החלק העשירי של אותו חלק חמישי, שעליו לקבל בהתאם לחוזה, יש לחלק, חלק כחלק, בין המנזר של סאנטה מריה דה לה ויקטוריה, המנזר של סאנטה מריה מונסרה והמנזר של סאן דומינגו באופורטו, אלף מאראבדי יפלו בחלקה של הכנסיה בסביליה, בה קיבל את סעודת הקודש (לפני ההפלגה) ובה מקוה הוא לקבלה שוב, אם ירצה השם (בשובו, בשעה טובה, אל ביתו). ריאל כסף השאיר בעזבונו בשביל מסע הצלב הקדוש, ריאל כסף שני לפדיון שבויים נוצריים מידי עובדי האלילים, ריאל נוסף לבית החולים של סאן לאזרו, ריאל רביעי וחמישי לבית המחסה דה לאס בובאס ולקאזה דה סאן סבאסטיאן, כדי שמקבלי הנדבות „יתפללו שם אל אלהים, אדונינו, לעילוי נשמתי“. שלשים מיסות יש לקרוא ליד גויתו ושלשים יום אחרי קבורתו יש לקרוא מספר של מיסות בסאנטה מריה דה לה ויקטוריה. מלבד זה קובע הוא בצוואתו, „שביום קבורתי יולבשו שלשה עניים, שכל אחד מהם יקבל מעיל מאריג אפור, מצנפת, כותונת וזוג נעליים, למען אשר יתפללו לאלהים לעילוי נשמתי. כן מבקש אני, שבאותו יום יכולכלו, לא רק שלשת העניים האלה, כי אם עוד שנים עשר נוספים, למען אשר יפילו, גם הם, את תחינתם לפני אלהים לעילוי נשמתי וכי דוקאט של זהב יותן כנדבה למען הנשמות, הנמצאות באש הגיהינום“.

אחרי שהכנסיה קיבלה כבר, מתוך יראת שמים, את חלקה בעזבונו, אפשר לצפות, שעתה יופנה רצונו האחרון לאשתו ולילדיו. אך מה נוגע הדבר עד הלב, שעל האיש הדתי הזה, עד מעמקי נשמתו, מעיקה עוד הדאגה לגורלו של עבדו אנריקה. ייתכן, שגם קודם לכן כבר כרסמו ספקות את מצפונו, אם נוצרי אמיתי רשאי להתיחס על עבד, ונוסף על כך אל איש, אשר הוטבל כנוצרי והפך, על ידי כך, לאחיו באמונתו, ליצור בעל נפש בת אלמוות, כאל קנינו, כאשר מתיחס האדם אל נחלת קרקע או אל מעיל. בכל אופן, אין מאגלאן רוצה להופיע לפני אלהים בנפש בלתי שקטה, מבחינה זו; על כן קובע הוא בצוואתו, כי „מיום מותי יהיה האיש, השבוי בידי, עבדי אנריקה יליד העיר מאלאקה, בן עשרים ושש שנה, לערך, חפשי מכל התחייבות של עבדות ושיעבוד ויוכל לעשות אז ככל העולה על רוחו. מלבד זה, מביע אני בזה את רצוני, שמעזבוני יימסרו עשרת אלפים מאראבדי, במזומנים, כתמיכה, שנועדה לו. את הירושה הזאת מבטיח אני לו, משום שהיה לנוצרי וכדי שיתפלל לאלהים למען שלום נשמתי.“

רק עתה, אחרי שחשב, בחום ובדבקות, על חיי העולם הבא ו„קבע מראש את המעשים הטובים, העשויים להיות מליציים, אף לחוטא הגדול ביותר, בהגיע יום הדין“, פונה מאגלאן בצוואתו אל משפחתו. אך גם כאן מקדים הוא לדאגה לכסף ולנכסים את ההוראות בדבר משהו בלתי חמרי: השמירה על שלטו ועל שמו האציל; עד לחוליה השניה והשלישית נותן מאגלאן הוראות בדבר האיש, אשר יירש את שלטו, במקרה שבנו לא יאריך ימים אחריו – הרגשה קודרת! –. כמו הנוצרי, משתוקק גם האציל שבו, בצוואה הזאת, בכל חום לבו, לחיי הנצח.

רק אחרי זה מחלק מאגלאן את רכושו – שעודנו נתון לחסדי הרוח והגלים – לאשתו ולילדו; בכתב צפיד, נמרץ וזקוף, כמוהו עצמו, חותם האדמירל על הגליון הזה „הרנאנדו דה מאגלאנס“. אך את הגורל אין לחייב על ידי משיכת קולמוס, אף אין לשדלו בנדרים – רצונו התקיף חזק הוא ממשאלות לבו החמות של האדם. מכל ההוראות, שניתנו על ידי מאגלאן, לא נתמלאה אף אחת; רצונו האחרון עתיד להישאר דף ריק חסר כל ערך. אלה, אשר קבעם כיורשים, לא יירשוהו, העניים, אשר להם דאג, לא ינוחמו; גופתו לא תיקבר במקום, בו ביקש הוא להיקבר, ושלטו יאבד לעד. רק המעשה, אשר ביצע הוא עצמו, עתיד להאריך ימים אחרי תייר העולם הזה ורק האנושות כולה תצטרך להכיר לו טובה על מורשתו.

החובה האחרונה במולדת נעשתה. עתה מגיעה שעת הפרידה. ברעדה עומדת לפניו האשה, אשר אתה ראה אושר של ממש, במשך שנה אחת ומחצית השנה, זו הפעם הראשונה בחייו. היא מחזיקה בזרועותיה את הבן, אשר ילדה לו, ההתיפחות מזעזעת את גופה, שנתברך שנית בפרי בטן. עוד פעם אחת חיבק אותה, בפעם האחרונה, אחר לחץ את ידו של בארבוזה, אשר את בנו היחיד הוא לוקח אתו אל ההרפתקה! אחר רץ הוא, לבל ירפה רוחו למראה אשתו העזובה, בסירה לאורך הנהר לסאן לוקאר, המקום, בו מחכה לו הצי. עוד פעם מקבל מאגלאן, ביחד עם כל אנשי הצוות, בכנסיה הקטנה של סאן לוקאר, אחרי הוידוי, את סעודת הקודש. עם דמדומי השחר – זהו יום שלישי בשבת, 20 בספטמבר 1519, העתיד להיהפך לתאריך בהיסטוריה העולמית – נשמע קול השקשוק של העלאת העגנים, המפרשים מתנפנפים ברוח, כלי הקלע מרעימים לעבר הארץ, ההולכת ונעלמת מן העין: החל מסע התגליות הרחוק ביותר. ההרפתקה הנועזת ביותר בתולדות האנושות.

 

חפושי שוא    🔗

-——————————-

20 בספטמבר 1519 – 1 באפריל 1520    🔗

ב־20 בספטמבר 1519 הפליג הצי של מאגלאן מעל היבשת. אך כבר בשנים ההן מתחילה ספרד להתפשט הרחק מעבר לגבולות אירופה; כאשר חמש האניות עוגנות כעבור ששה ימים, ליד החוף של האיים הקנריים, בטנריפה, כדי להשלים את המלאי של מים חיים ושל מצרכי מזון, הרי הן נמצאות עוד בתחום שלטונו של קרל החמישי. עוד פעם אחת ניתן להם, לתיירי העולם, לפסוע ברגליהם על פני אדמת המולדת המוצקה והטובה, עוד פעם אחת ניתן להם לנשום בחוג לשונם הם, בטרם ימשיכו לנהוג את ספינותיהם אל בלתי הנודע.

אך עד מהרה נגמר אותו נופש אחרון, שניתן להם זה עתה. וכבר רוצה מאגלאן לפרוש שוב את המפרשים, והנה מגיעה, ברמזה כבר מרחוק, ספינה מספרד, שנשלחה אחריהם, כדי להביא למאגלאן ידיעות סודיות מחותנו דייגו בארבוזה. כמו ברוב המקרים, כן גם כאן, ידיעות סודיות הן ידיעות רעות: בארבוזה מזהיר את חתנו, שיש לו ידיעות מהימנות על הסכם חשאי בין הקברניטים הספרדיים, הנמצאים על פני הספינות, לסרב לסור למשמעתו של מאגלאן, בהיותם בדרך; בראש הקשר עומד חואן דה קארטאחנה, דודנו של הבישוף מבורגוס. אין למאגלאן כל יסוד להטיל ספק בכנותה ובנכונותה של האזהרה הזאת; על ידי כך מתאשר רק אותו איום מעורפל של המרגל אלווארס, – „שנשלחו אחרים, אשר קיבלו פקודות מנוגדות, אך זה ייודע לו רק אז, כשיהיה כבר מאוחר מדי בשביל כבודו“. אך הגורל הוטל, וקשיותו של מאגלאן מתקשית עוד יותר, למראה הסכנה הגלויה. בגאוה משיב הוא במכתב לסביליה, שיקרה אשר יקרה, אך הוא יתמיד בשירותו למען הקיסר והוא ערב לכך בחייו. בלי שיבליט למישהו באניה, איזו אזהרה קודרת, אך אמיתית, הביא לו המכתב ההוא, האחרון, שהוא מקבל בחייו, מצוה הוא להעלות את העגנים, וכעבור שעות מעטות נעלם צוק הסלע של טנריפה בתוך הדמדומים. בפעם האחרונה ראו רובם את אדמת המולדת.

תפקידו הקשה ביותר של מאגלאן בתוך כל הקשיים, אשר במסע הזה, הוא ללכד, באופן מתמיד, את חמש ספינות המפרשים האלה, השונות זו מזו בקיבולן, לקבוצה אחידה: אם רק אחת מהן תאבד את דרכה, הרי היא אבודה בשביל הצי, בתוך האוקינוס הענקי, בתוהו לא דרך. משום כך עיבד מאגלאן, עוד לפני ההפלגה, תוך הסכם עם ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, שיטה מיוחדת לשמירת הקשר המתמיד. להגאים, לקברניטים ולספנים נמסר, אמנם, הקו הכללי של המסע, אך בלב ימים קיימת רק הפקודה, לשוט, בכל הפשטות, בעקבות „טרינידאד“, ספינת הדגל, השטה בראש. בשעות היום אין בדבר משום דרישה יתירה; אף בשעת סערה חזקה, יכולות הספינות לדאוג לכך, שלא תאבדנה זו את זו מן העין; אך בלילות זהו דבר קשה יותר בשביל חמש ספינות המפרש, לשמור על הקשר המתמיד, על כן הומצאה שיטה מיוחדת למסירת ידיעות על ידי איתות בירכתי הספינה „טרינידאד“ [באמצעות] לפיד עץ בתוך פנס, כדי שהספינות, הנוסעות אחריה, לא תאבדנה את ספינת המפקד המכוונת מן העין. אך אם בספינת „טרינידאד“ נדלקים עוד שני אורות, מלבד הלפיד, ניתן בזה אות לספינות הנשארות, שעליהן להאט את השיט או לשנות את הכיוון בגלל רוח בלתי רצויה. שלשה אורות מודיעים, כי יש לחכות לסופה, ורצוי לקפל את המפרש התחתון, ארבעה אורות הם אות, שיש לקפל את כל המפרשים. משואות על גבי ספינת המפקד או יריות תותח מודיעות לספינות, השטות בעקבותיה, שיש חשש למקומות רדודים או לשרטונות; באופן כזה עובדה שיטת איתות מוצלחת בשביל כל המקרים והתאונות, שאפשר רק לחשוב עליהם, באמצעות שפת אש לילית.

אולם כל ספינה היתה חייבת להשיב בכל פעם מיד על כל אחד מהאותות של טלגרף האור הפרימיטיבי הזה באותו אופן, כדי שהקברניט הכללי ידע אם פקודותיו הובנו ומולאו כראוי; מלבד זה היתה כל אחת מארבע הספינות חייבת להתקרב, עם רדת החשיכה, אל ספינת הדגל, לברך את האדמירל במלים אלה: „יברכך אלהים, סניור קברניט עליון וראש החברה הטובה“ ולקבל ממנו את הפקודות לשלש אשמרות הלילה. דין וחשבון יומי זה של ארבעת הקברניטים, אשר נמסר לאדמירל, נראה כערובה נאמנה למשמעת, החל מהיום הראשון; ספינת הפיקוד נוהגת ושאר הספינות שטות בעקבותיה, האדמירל נותן פקודות בדבר הקו ועל הקברניטים הנשארים לשמור עליו בכלי כל שאלות ותלונות.

אולם העובדה, שהפיקוד נתון, תוך תקיפות ופסקנות כזאת, בידיו של איש אחד וכי אותו פורטוגיזי שתקני, השומר בעקשנות על סודותיו, מצוה עליהם להתיצב מדי יום ביומו כטוראים ומשלחם שוב אחרי שקיבלו את פקודותיהם, כאילו היו רק עוזרים פשוטים, מעוררת רוגז בקרב הקברניטים של ארבע הספינות הנשארות. בלי ספק קיוו – ויש להודות: לא בלי הצדקה – שמאגלאן שמר בספרד בסוד כל ידיעה בקשר עם מטרתה האמיתית של נסיעתו, רק משום שלא רצה להפקיר את סוד המיצר לפטפוט ולריגול; אך בלב ימים לא יוסיף עוד לנהוג באותה מידה של זהירות, כי אם יזמינם אל הסיפון של אנית הפיקוד שלו ויסביר להם, סוף סוף, בעזרת מפותיו, את תכניתו, אשר אותה שמר עד עתה, בקפדנות יתירה, בסודי סודות. במקום זה רואים הם שאצל מאגלאן גוברת השתקנות, הקרירות וההסתייגות. אין הוא מזמין אותם אל ספינתו, אין הוא שואלם לדעתם, אף פעם אחת אין הוא מבקש עצה מפי אחד הקברניטים המנוסים. עליהם רק ללכת בעקבות הדגל ביום ובעקבות הפנס בלילה, תוך קהות וצייתנות, כשם שהולך כלב בעקבות אדוניו. במשך ימים אחדים מקבלים הקצינים הספרדיים את השתקנות, בה שט מאגלאן לפניהם, באין אומר ודברים, כדבר המובן מאליו, תוך מתינות גמורה. אולם כאשר האדמירל, במקום לשוט ישר בכוון הדרומי־מערבי, לעבר בראזיל, כפי שהוסכם מראש, מטה את הקו יותר דרומה ונשאר לארכו של חוף אפריקה עד לסיירה ליאונה, מציג חואן דה קארטאחנה, בשעת פנית הערב, את השאלה הגלויה, מדוע זה שונה הקו, בניגוד להוראות שניתנו בתחילה.

בשאלה גלויה זו, אין בשום פנים, כל שחצנות בצד חואן דה קארטאחנה (ומן הראוי להדגיש את הדבר בפירוש, כי ברוב הספרים מתואר חואן דה קארטאחנה, כדי לטהר את מאגלאן, מראשיתו כבוגד שחור). יש להתיחס אל הדבר כאל גילוי, הגיוני ומוצדק בהחלט, שה„איש הצמוד“, שמונה על ידי המלך, הקברניט של הספינה הגדולה ביותר והמפקח מטעם הכתר הספרדי שואל באדיבות את המפקד העליון, מדוע, בעצם, שונה הקו, שנקבע מראש. מלבד זה צודק חואן דה קארטאחנה גם מבחינה ימאית, כי הקו החדש, אשר נצטוו לשוט בו, יתגלה כדרך עקיפין, אשר עלתה, בלי ספק, לצי בארבעה עשר ימים מיותרים. מה הניע את מאגלאן לשנות את הקו, דבר זה אינו ידוע. ייתכן, שהוא שט לאורך החוף של אפריקה, דרומה, עד לגויניאה, כדי לתפוס שם – סוד טכני של הימאות הפורטוגיזית, שלא היה לספרדים – את „רוח הפאסאט הנכונה“, או שמא סטה מהקו הרגיל, משום שרצה להתחמק מהאניות, ששלח, כפי שאמרו, המלך מנואל לבראזיל, כדי לתפוס את הצי שלו. בכל אופן היה זה בשביל מאגלאן דבר קל, להסביר לקברניטים הנשארים, באופן לויאלי וקולגיאלי, את הסיבות לשינוי הקו. אך למאגלאן לא חשוב המקרה הזה, כי אם העקרון. לא מילין אחדים יותר בכיוון דרום־דרום־מערב הם הקובעים כאן, כי אם קביעת עמדה, אשר תבטיח את המשמעת בצי מראשית המסע. אם, באמת, נמצאים קושרים על פני הספינות, כפי שהודיע לו חותנו, הרי הוא מעדיף להכירם פנים אל פנים. אם קיימות, באמת, הוראות דו־משמעותיות, שהעלימו ממנו, עליו לשוות להן חד־משמעותיות ברוח סמכויותיו הוא. על כן נוח לו הדבר ורצוי, שדוקא חואן דה קארטאחנה תובע ממנו הסברות, כי עתה צריך הדבר להתברר, אם אותו הידאלגו נקבע כשווה לו בדרגה או כמסור לפיקודו. כי איזו משמעות כפולה ישנה, למעשה, באותו יחס בין הדרגות. בתחילה נשלח אותו חואן דה קארטאחנה מטעם הקיסר כמפקח כללי, בתפקידו זה וכן גם כקברניט של „סאן אנטוניו“ היה הוא נתון לפיקודו של האדמירל בלי כל זכות ליעץ או להציג שאלות. אך המצב נשתנה, כאשר מאגלאן סילק את שותפו פאליירו וחואן דה קארטאחנה נתמנה במקומו כ„איש הצמוד“, שמשמעותו היא עומד לצידו. עתה יכולים שניהם להסתמך על מסמך מלכותי, מאגלאן על המסמך, אשר בידו, המעניק לו, באופן ברור, את הפיקוד העליון, כמפקד יחיד, על הצי, חואן דה קארטאחנה על האיגרת, המטילה עליו „לשים עין פקוחה במקרה, שירגיש איזה גילוי של רשלנות או אם מבטם החריף ותבונתם של האחרים יכזיבו.“ אולם הרשאי ה„איש הצמוד“ הזה לבקש דין וחשבון מהאדמירל? את השאלה הזאת אין מאגלאן רוצה להשאיר, אף לרגע אחד, בלי פתרון. על כן מגיב הוא מיד על השאלה הראשונה של חואן דה קארטאחנה בתשובה גסה, ש„אין איש רשאי לדרוש ממנו הסברות וכי על כולם לציית לו“.

זה היה גס; אך מאגלאן מעדיף להנחית מיד את מקל החובטים שלו, מאשר לאיים במשך זמן רב או לכרות ברית. בזה נאמר לקברניטים הספרדיים (אולי לקושרים): „אל נא תשלו את עצמכם, אני אוסיף לאחוז בהגה ביד חזקה והוא יישאר בידי בלבד.“ אולם אף על פי שאגרופו של מאגלאן היה תקיף, סוער וקשה, היתה ידו נטולה, בכל זאת, סגולות טובות מסוימות ובעיקר חסרה לה סגולה אחת: הכשרון להחליק, באופן זריז, במקום, בו פגעה בתקיפות יתר. לעולם לא למד מאגלאן, להשמיע דברים קשים בצורה ידידותית, להגיע לידי הבנה עם הממונים עליו או עם פקודיו באופן לבבי וגלוי. משום כך נוצרה, מתחילה, מסביב לאיש הזה, שהיה מרכז אנרגיה ממדרגה ראשונה, אוירה מלאה מתיחות, איבה ומרירות ואותו אי־רצון חבוי הלך הלוך והחרף במידה, ששינוי הקו, אשר עליו ערער חואן דה קארטאחנה, נתגלה, באמת, כמשגה גלוי של מאגלאן. תפיסת הרוח לא הצליחה; במשך שבועיים נשארות הספינות תקועות ועומדות על פני הים בחוסר כל רוחות. אחרי כן הן נקלעות לתוך סערות חזקות כל כך, שלפי סיפורו הרומנטי של פיגאפטה, ניצלו רק בזכות תופעת הנגוהות של גופיהם הקדושים של הפטרונים סט. אנזלם, סט. ניקולאוס וסאנטה קלארה. ארבעה עשר יום בוזבזו בשל שינוי הקו העקשני מצד מאגלאן, ולבסוף, אין חואן דה קארטאחנה יכול, אף אינו רוצה, להתאפק עוד. כיון שמאגלאן מזלזל בעצה, כיון שאין הוא סובל את הבקורת, רוצה עתה חואן דה קארטאחנה להראות לכל אנשי הצי, עד כמה אין הוא מתיחס בכבוד אל יורד הים העלוב הזה. גם באותו ערב מתקרבת, אמנם, ספינות „סאן אנטוניו“, בצייתנות, אל „טרינידאד“ כדי למסור דין וחשבון ולקבל את פקודותיו של מאגלאן. אך זוהי הפעם הראשונה, שחואן דה קארטאחנה אינו נראה, באופן אישי, על פני הסיפון של ספינתו לברכת הערב הקבועה. במקומו שלח הוא את האפסנאי, וזה מברך אותו במלים: „יברכך אלהים, סניור קברניט ואדון.“

מאגלאן אינו משלה את עצמו, אף רגע אחד, שברכה פגומה זו היא משהו בלתי מכוון, איזה משגה מקרי. אם דוקא חואן דה קארטאחנה מצוה לפנות אליו בשם קברניט ולא בשם אדמירל, הרי כוונתו להדגיש בזה לכל הצי, כי ה„איש הצמוד“ חואן דה קארטאחנה אינו מכיר במאגלאן כממונה עליו. מיד מצוה הוא להודיע לחואן דה קארטאחנה, שבעתיד מקוה הוא לברכה בצורה הנכונה והראויה. אך גם חואן דה קארטאחנה מסיר עתה את הלוט מעל פניו. בקרירות שולח הוא את תשובתו, שהוא מצטער. הפעם שלח את האיש הטוב ביותר על פני הספינה, כדי לברכו. בפעם הבאה, ייתכן, שהדבר ייעשה על ידי איזה נער משרת. במשך שלשה ימים נמנעה הספינה „סאן אנטוניו“ – באופן גלוי לעיני כל אנשי הצי – מכל ברכה, כדי להבליט לכול, שקברניטה אינו מכיר בדיקטטורה בלתי המוגבלת של המפקד הפורטוגיזי. באופן גלוי בהחלט – וזה יש לציין לשבחו של חואן דה קארטאחנה, שלא היה לעולם, כפי שתואר לעתים קרובות, בוגד נקלה וזדוני – משליך ההידאלגו הספרדי את כפפת הברזל לרגליו של הפורטוגיזי.

את אפיו של אדם לעולם אין להכיר יותר טוב מאשר לפי התנהגותו ברגעים מכריעים. תמיד מביאה הסכנה לידי התגלות כוחותיו וכשרונותיו הסמויים ביותר; כל הסגולות המוצלות, אשר בטמפרטורה בינונית הן נמצאות מתחת לשטח פני הדברים, הניתנים למדידה, מסתמנות רק ברגעים קריטיים כאלה באופן פלסטי באמת. תגובתו של מאגלאן לגבי סכנה היא תמיד אחידה. תמיד כשמגיעה השעה של הכרעות גדולות, נעשה מאגלאן שתקני וקר, באופן מבעית. הוא נראה, כאילו קפא. גם העלבון הגס ביותר אינו מעורר כל שביב אור בבבות עיניו, המוצלות תחת לגבותיו העבות, אין כל עצב סביב פיו החבוי הוא מצליח להשתלט על הטמפרמנט שלו, אך קור זה הופך את הענינים לשקופים לעיניו כגביש; כשהוא מתבצר מאחורי שתיקת הכפור שלו, מצליח הוא ביותר לחשוב ולחשב את תכניותיו. מעודו לא הנחית מאגלאן מהלומה, תוך חמימות מוח וחפזון; תמיד מתכדרת שתיקה ממושכת, עמומה וקודרת כענן סביבו, בטרם יירה את ברקו.

גם הפעם שותק מאגלאן; מי שאינו מכירו – והספרדים לא הכירוהו עדיין – יכול לחשוב, כי התגרותו של חואן דה קארטאחנה לא הגיעה אל אזניו. לאמיתו של דבר, מתכונן מאגלאן כבר לקראת המחץ הנגדי. יודע הוא, כי לא יוכל לסלק את הקברניט של ספינה גדולה יותר ומצוידת בנשק טוב יותר בכוח מתפקידו בלב ימים. ובכן, סבלנות! מוטב להעמיד פני קהה ואדיש! על כן שותק מאגלאן כתגובה על העלבון, כיד השתיקה הטובה עליו: בדבקות של קנאי, בקשיות של איכר ובסערת יצרים של משחק בקלפים. רואים אותו גם עתה, כשהוא מתהלך על פני הספינה „טרינידאד“ אנה ואנה, כאילו האירועים היום־יומיים הקטנים על פני הספינה בלעו את כל ישותו. העובדה, שברכת הערב אינה מגיעה כלל מ„סאן אנטוניו“, אינה מרגיזה אותו, כנראה, כלל וכלל, ולגודל הפתעתם, מגלים הקברניטים אצל האיש הזה, שהנהו כחידה בעיניהם, לפתע, נטיה מסויימת לפייסנות: זו הפעם הראשונה, שהאדמירל מזמין, לרגל איזה פשע מוסרי חמור של אחד החיילים, את ארבעת הקברניטים אל ספינתו לשם התיעצות. ובכן, בכל זאת נעשה לו הדבר בלתי נעים, להיות נתון ביחסי איבה עם כל חבריו, חושבים אלה מיד. הוא נוכח, בכל זאת, לדעת, מאז נתגלה קוו כמטעה, שמוטב להתיעץ עם קברניטים ותיקים ומנוסים, מאשר להתיחס אליהם כאל איזה גודל מבוטל. גם חואן דה קארטאחנה בא אל הסיפון של ספינת האדמירל, וכיון שניתנת לו, סוף סוף, ההזדמנות, שנשללה ממנו במשך זמן רב, לשיחה ענינית, חוזר הוא על שאלתו, מדוע שינה מאגלאן, בעצם, את הקו. מאגלאן נשאר, לפי טבעו ובהתאם לכוונתו הברורה, שאותה שקל בדעתו מראש, קריר לחלוטין; לו רצוי הדבר, שעמדת הסירוב שלו תעלה את חרון אפו של קארטאחנה יותר ויותר! כפקיד עליון מטעם המלך, חושב קארטאחנה, שיש לו הזכות לבקורת חפשית וכפי הנראה הרבה להשתמש בזכות הזאת; לבסוף, הגיעו הדברים, כנראה, לידי התפרצות חמומה, למין מרי גלוי. אך דוקא התפרצות גלויה כזאת של אי־ציות חישב הפסיכולוג הטוב מאגלאן מראש והיא היתה דרושה לו לחפצו. כי עתה יכול הוא להנחית את מכתו. מיד משתמש הוא בזכות השיפוט המוחלטת, שהעניק לו קרל החמישי. הוא תופס את חואן דה קארטאחנה בחזהו בקראו: „הנך שבוי בידי“, ומצווה על האלגואסיל (הנשק וקצין המשטרה) שלו, לעצור את המרדן.

אחוזי תדהמה עומדים הקברניטים הספרדיים הנשארים, למראה המתרחש. עוד לפני דקות מספר היו, בכל לבם, לצידו של חואן דה קארטאחנה; גם עתה עומדים הם עוד, בסתר לבם, לצד בן ארצם, נגד התקיף הזר הזה. אך במהירות, בה הונחתה מכת טלפיים זו, האנרגיה הדמונית, בה תפס מאגלאן את מתנגדו, כתפוס פושע, בצוותו לאסרו, שיתקו את כוח רצונם. לשוא תובע מהם חואן דה קארטאחנה, שיבואו לעזרתו. אין איש מעז לצעוד צעד, אף אינו מעז לשאת את עיניו אל האיש הגוץ והמוצק הזה, שנתן, זו הפעם הראשונה, לאנרגיה המבעיתה שלו, שתפרוץ, במידת מה, מאחורי סוגר השתיקה. אך כשרוצים להוביל את חואן דה קארטאחנה אל תאו הסגור בתחתית הספינה, פונה אחד מהם אל מאגלאן ומבקש ממנו, במלוא ההכנעה, שלא יצווה לכבול את חואן דה קארטאחנה, כאציל ספרדי. די בזה, אם ימסרנו לידי אחד מהם, על דברתו, כשבוי. מאגלאן מסכים להצעה הזאת, כמובן, בתנאי, שלואיס דה מנדוזה, אשר לו הוא מוסר את ההשגחה על חואן דה קארטאחנה, יתחייב בשבועה, להעמידו בכל עת לרשותו של האדמירל. בזה נסתיים כל הענין. כעבור שעה מפקד קצין ספרדי אחר, אנטוניו דה קוקה, על „סאן אנטוניו“; באופן נכון וללא טעויות ברך הוא בערב מספינתו את הקברניט העליון, והנסיעה נמשכת בלי כל חיכוכים נוספים. ב־19 בנובמבר מודיעה קריאה מראש התורן, כי נראה כבר חוף ברזיל, שהם רואים אותו בקרבת פראמבוקו, בלי שיעגנו שם; לבסוף, ב־13 בדצמבר, נכנסות חמש הספינות, אחרי נסיעה בלתי פוסקת במשך אחד עשר שבועות על פני הים, אל תוך המפרץ של ריאו דה ז’אניירו.

המפרץ של ריאו דה ז’אניירו, שמבחינת הנוף לא נפל בהודו, בימים הנשכחים ההם, מיפיו העירוני כיום, נראה, בודאי, בעיני אנשי הצוות העייפים כגן עדן ממש. ריאו דה ז’אניירו, שנקרא על שמו של ינואריו הקדוש, משום שגולה ביומו הקדוש הזה, ואשר כונה בטעות ריאו (נהר), משום ששיערו, כי מאחורי סבך האיים הזה נמצא שפך של נהר עצום, נמצא, כבר בימים ההם, בתחומי הבעלות הפורטוגיזית. בהתאם להוראות, שניתנו למאגלאן, היה עליו להימנע מחניה במקום. אולם הפורטוגיזים לא הקימו שם עדיין שום ישובים, אין שם עדיין כל מבצר, אשר יאיים עליהם בתחומי הגנה, סביבות המפרץ עודן, בעצם, בבחינת ארץ ללא בעלים; בלי כל חשש יכולות הספינות הספרדיות לעבור על פני איי הקסם, המחפים על החוף הפורח, ולעגון שם, בלי שירגישו בהן. כשרק מתקרבות סירות החניה, אצים הילידים מתוך בקתותיהם ויערותיהם ומקדמים, בסקרנות ובלי כל חשדנות, את פני החיילים לבושי השריון. הם מתגלים כטובי לב ומלאי אמון, אף על פי שנודע, אחרי כן, לפיגאפטה, לצערו הרב, שכאוכלי אדם מובהקים נוהגים הם לתקוע אויבים, שהמיתום בהזדמנות, על שיפודים ולנתחם לנתחים יפים, ממש כמו שעושים לשור, שנטבח לכבוד חג השבועות. אך לגבי הזרים הלבנים, האלהיים אין הגואראניים מגלים כל תשוקה מסוג זה. על כן פטורים החייליים משאת אם את הרובים המטרידים ואת הכידונים הכבדים.

כעבור שעות אחדות מתחיל ביניהם כבר סחר חליפין ער. עתה מרגיש פיגאפטה הטוב את עצמו במקום הנכון. במשך אחד עשר השבועות של הנסיעה על פני הים לא מצא לו הכרוניסט בעל האמביציות חומר רב לתיאור; הוא יכול היה לספר רק מעשיות קטנות אחדות על כרישים ועל עופות מוזרים. מהמעצר של חואן דה קארטאחנה התעלם, כאילו ישן אותה שעה, אך עתה כמעט שאין די עטים בקלמרו, כדי לרשום ביומנו את כל דברי הפאר האלה. את הנוף הנפלא אין הוא מתאר, כמובן, אך אין לגנותו על כך, כי תיאורי הטבע הם דבר, שהומצא רק שלש מאות בשנים אחרי זה, על ידי ז’אן ז’אק רוסו; לעומת זה מוצא הוא ענין רב בפירות החדשים, פירות האננס, „הדומים לאצטרובלים עגולים וגדולים של עץ האשוח, אך הם מתוקים וערבים מאד לחך“, ה„באטאטה“, שהוא מוצא אותה דומה לערמון, וה„קנה המתוק“, קנה הסוכר. הבחור הטוב אינו יודע את נפשו מרוב תמהון על כך, שהעם האוילי הזה מוכר להם מצרכי מזון במחירים זולים כל כך. תמורת חכת דייגים קטנה נותנים הטיפשים החומים האלה חמישה או ששה תרנגולים, תמורת מסרק שני אווזים, תמורת מראה קטנה עשרה תוכיים בעלי צבעים נהדרים, תמורת מספריים כמות גדולה כל כך של דגים, עד כי תריסר אנשים יכולים לשבוע מהם. בעד פעמון קטן אחד (ואנו זוכרים, כי הספינות לקחו אתן לא פחות מעשרים אלף) מביאים הם סל כבד מלא באטאטות, תמורת קלף מלוכלך של מלך מתוך משחק קלפים ישן מקבל הוא חמישה תרנגולים, והגואראניים חושבים, שרימו את אביר רודוס חסר הנסיון. כן משמח אותו המחיר הזול של הנערות הצעירות, אשר, כפי שכותב פיגאפטה בעדינות יתירה, „שערן הוא לבושן היחיד“; תמורת סכין או גרזן אפשר לקבל שתים או שלש מהן לכל ימי החיים.

בשעה שפיגאפטה רושם את הרפורטאז’ות ביומנו, בשקידה יתירה, והמלחים מבלים את זמנם באכילה, בדיג ועם נערות חומות נאות, חושב מאגלאן אך ורק על המשך המסע. לו רצוי שהאנשים יחליפו שוב כוח, אך יחד עם זה הוא מקפיד על משמעת חמורה. בזכרו את התחייבותו לפני מלך ספרד, אוסר הוא על אנשיו כל קניה של עבדים וכל מעשה אונס או אלימות לאורך כל החוף הבראזיליאני, כדי שלפורטוגיזים לא תהיה כל תואנה להתאונן.

התנהגות לויאלית זו מביאה למאגלאן עוד הצלחה מיוחדת. כיון שאיש אינו נוגע בילידים לרעה, מאבדים הם כל רגש של פחד ומבוכה; בהמוניהם נוהרים בני אותו עם ילדותי וטוב לב ומתכנסים כל פעם, שנערכת מיסה חגיגית על שפת הים. בסקרנות מתבוננים הם אל הטכסים המוזרים, וכיון שהם רואים כי הזרים הלבנים, אשר ביחס אליהם מאמינים הם, כי הביאו להם את הגשם הנכסף זה מכבר, כורעים על ברכיהם לפני צלב מורם, כורעים גם הם על ברכיהם, תוך שילוב אצבעות ידיהם. דבר זה הנהו אות בטוח לספרדים הדתיים, שאלה קלטו אל קרבם, בלי משים, את המיסטריון של האמונה הנוצרית. כאשר הצי עוזב עתה, אחרי שהיה במשך שלשה עשר יום, בסוף דצמבר את המפרץ הרחב, שאין לשכחו, יכול מאגלאן להמשיך את מסעו במצפון שקט יותר מאשר כובשי ים אחרים בתקופתו. כי אף על פי שלא ניתן לו לכבוש פה ארצות בשביל הקיסר שלו, הרי רכש, כנוצרי אדוק נפשות חדשות בשביל אדוניו, השוכן במרומים. לשום אדם לא נגרם כל נזק בימים ההם, איש מבין התושבים מלאי האמון לא נותק בכוח מאדמתו וממולדתו. בשלום בא מאגלאן הנה, בשלום נפרד מן המקום.

בלי רצון עזבו המלחים את ריאו דה ז’אניירו, המקום, שהיה כגן עדן בעיניהם, בלי רצון ממשיכים הם את המסע, בלי שניתן להם לחנות, על פני החופים המפתים של בראזיל. אך למאגלאן אסור לתת להם זמן נוסף למנוחה. קוצר רוח מיסתורי ולוהט רודף את האיש, הנראה כבלתי ניתן לזעזועים, בעוז לעבר אותו מיצר, אשר את קיומו הוא משער, לפי מפתו של מרטין בהיים ולפי הדין והחשבון, שמקורו אינו ברור. אם הסיפורים של הספנים הפורטוגיזיים וציון מעלות הרוחב במפה של מרטין בהיים הם נכונים, הרי המעבר הזה מוכרח להימצא מיד מאחורי כף סאנטה מריה, על כן נוהג מאגלאן את ספינתו, בלי הרף, ראשית כול בכוון המטרה הזאת. לבסוף רואים הם, ב־10 בינואר, גבעה קטנה, המתנשאת מעל למישור רחב ידים, והם מכנים אותה בשם מונטווידי (מונטווידיאו של ימינו). וממזג אויר גרוע ביותר נמלטים הם אל מפרץ הים הענקי, הנראה כמשתרע בלי סוף מערבה.

מפרץ ים ענקי זה אינו, למעשה, אלא שפך הנהר לה־פלאטה; אולם דבר זה אינו עולה כלל על דעתו של מאגלאן. הוא רואה רק בסיפוק פנימי, שבקושי הוא מצליח להסתירו, כי בדיוק במקום, אותו ציינו הדינים והחשבונות הסודיים האלה, זורמות כמויות מים עצומות קדימה; זהו, בודאי, המיצר המובטח, אשר אותו ראה במפה של בהיים. הארץ והמצב נראים כמתאימים בדיוק לתיאורים ההם, אשר קיבל מהאנשים המהימנים, בלתי הידועים בליסאבון; אין ספק, שזהו מיצר הים, אשר דרכו רצו הפורטוגיזים, בהתאם למסופר ב„עתון החדש“, לעבור אל המערב, עוד לפני עשרים שנה. פיגאפטה מאשר, בפירוש, כי גם כל הנשארים, שנמצאו על הספינות, היו משוכנעים, כי על ידי מיצר הים הרחב והעצום הזה נמצא, סוף סוף, המעבר הנכסף. כי שלא כשפכים המנומנמים של הרינוס, הפו, האברו, הטאחו, אשר בהם אפשר לראות, באופן ברור, את החופים מימין ומשמאל, משתרע כאן שטח המים עד בלי גבול; גיבראלטאר שני, תעלת לאמאנש שניה, הלספונטוס שני מתחיל, בודאי, במפרץ הזה והוא מקשר אוקינוס אחד עם משנהו. ובשימם את מבטחם במפקדם, חולמים הם כבר על כך, שכעבור ימים מעטים יימצאו כבר מעבר למיצר הזה ויגיעו, על ידי כך אל הים הדרומי השני, אותו ים אגדי, המוליך להודו, ליפן, לסין ואל איי התבלין, אל אוצרות גולקונדה ואל מקור העושר עלי אדמות!

העובדה שמאגלאן חיפש, בעקשנות, את המיצר פה, ודוקא במקום הזה, מוכיחה, שאף הוא היה בטוח בהחלט, מהיום הראשון, למראה כמויות המים העצומות האלה, שמצא את המעבר, אשר עליו חלם. חמישה עשר ימים תמימים מבלה הוא, ליתר דיוק, מבזבז הוא על חיפושי השוא בשפך לה־פלאטה. אך שככה, במקצת הסערה, שתקפה אותם מיד בהגיעם שמה, מחלק מאגלאן את הצי. הספינות הקטנות נשלחות לאורך התעלה המדומה מערבה (בעצם במעלה הנהר). שתי הספינות הגדולות שטות, בפיקודו האישי, באותו זמן לרוחב השפך של לה־פלאטה, דרומה, כדי לסייר גם בכוון הזה, עד היכן מובילה הדרך המבוקשת. לאט ובהקפדה יתירה מודד הוא את כל הקף המפרץ לצד דרום, בשעה שהספינות הקטנות שטות מערבה. אך מרה היא האכזבה! כעבור חמישה עשר ימי שיט ער ב„מונטווידי“, נראים, סוף סוף, המפרשים של הספינות החוזרות. אך בראשי התרנים אינם מתנוססים דגלונים מבשרי טובות והקברניטים מביאים ידיעות מדכאות: אותה דרך מים ענקית, שהם עצמם נחפזו לחשבה לתעלה המבוקשת, אינה אלא נהר עצום, שלא כרגיל, בעל מים מתוקים, שכינוהו, לפי שעה, לזכרו של חואן דה סוליס, שאף הוא חיפש כאן את הדרך למאלאקה ומצא במקום זה את מותו, בשם ריאו דה סוליס (רק אחרי כן עתיד הוא להיקרא בשם ריאו דה לה־פלאטה).

עתה נאלץ מאגלאן לאמץ את שריריו בכח ברזל. אסור שמישהו מבין הקברניטים או מבין אנשי הצוות ירגיש, איזו מכה רצחנית ניחתה על בטחונו הפנימי על ידי האכזבה הזאת. כי דבר אחד יודע האדמירל כבר עתה: המפה ההיא של בהיים היא מוטעית, הידיעות האלה של הפורטוגיזים על המעבר, שגילו, כביכול, יסודן בטעות מתוך פזיזות יתירה. האינפורמציות היו כוזבות, האינפורמציות ההן, אשר עליהן בנה את כל תכניתו למסע סביב העולם, כל חישוביו של פאליירו היו מוטעים, אף טענותיו הוא היו בלי נכונות, דברי כזב היו הדברים, אשר הבטיח למלך ספרד וליועציו. אם מעבר זה קיים בכלל – וזוהי הפעם הראשונה, שעל דעתו של האיש בעל הכרת הברזל עולה המחשבה „אם בכלל“ – הרי הוא מוכרח להימצא הרחק יותר דרומה. אולם לשוט דרומה אין עתה פירושו, לשוט לעבר אזור החום, כי אם, מאחר שעברו, זה מכבר את קו המשוה, להתקרב שוב אל אזורים קטביים. פברואר ומרס אינם, מעבר לקו המשוה, כבאזור מולדתם, סוף החורף, כי אם, להפך, התחלת החורף. משום כך, אם לא יתגלה עד מהרה איזה מעבר אל הים הדרומי, אם המיצר, אשר חיפשו כאן לשוא, לא יתגלה במהרה, הרי החמיצו, באופן סופי, את העונה הנוחה לעקיפת אמריקה הדרומית ונשארת לפניהם אחת משתי האפשרויות: או לחזור אל האזורים החמים, או להישאר כאן באחד המקומות למשך עונת החורף.

מחשבות נוגות הטילו, כנראה, צללים כבדים על נפשו של מאגלאן, מאותו רגע, בו חזרו ספינות הסיור מלאות אכזבה. וכשם שמשתררת קדרות בחלל לבו הפנימי, כן מתקדר עליו גם העולם בחלל החיצוני. החוף נעשה פחות מסביר פנים, חשוף וריק יותר, השמים נעשים קודרים יותר. האור הדרומי הלבן כבה, כיפת הרקיע הכחולה התקדרה עבים אפורים. חלפו היערות הטרופיים, על ריחם המחניק והמתוק, המשעשע, הרחק מעבר לחוף, את הספינות הקרבות! נעלמו לתמיד הנוף החביב של בראזיל, עציו השופעים, העמוסים פירות, הדקלים, המתנפנפים ברוח, החיות רבות הגוונים והגברים והנשים החומים, המסבירים פנים לאורח! כאן מנתרים רק פינגוינים על שפת הים החשופה, המכוסה רק חול, גם הם בורחים מפוחדים, כשמישהו מתקרב אליהם, בתנועות טיפשיות ועצלניות מתגלגלים אריות ים על כפי הסלעים. מלבד זה אין לראות נפש חיה על פני כל השטח הרחב, כאילו גוועו האדם והחיה בשממה, המעיקה על הלב. רק פעם אחת רצים על פני היבשה גברים בעלי קומה, פראיים, תוך מנוסה מבוהלת, כשהם עטופים, מכף רגלם ועד קדקדם, בעורות של בעלי חיים, כמו האסקימוסים. כאן אין בכוחם של הפעמונים והמצנפות הצבעוניות למשוך את האנשים. בלי להסביר פנים, תוך אי־רצון, בורחים הם ברגע, שאומרים להתקרב אליהם, וכל נסיון לגלות את עקבות בתי מגוריהם עולה בתוהו.

המסע נעשה, מפעם לפעם, קשה ואיטי יותר, כי באכזריות שומר מאגלאן על הקו לאורך החוף. כל מפרץ קטן, כל מקום מעגן זעיר נחקר באופן יסודי ביותר ונבדק באמצעות האנך. מאגלאן אינו בוטח, אמנם, עוד, זה מכבר, באותה מפה מיסתורית, אשר עוררתו תחילה למסע ובגדה בו בשעת הנסיעה. אולם, אולי יקרה, בכל זאת, הנס, שלפתע יתגלה, במקום בלתי משוער, אותו מיצר, כדי שיוכלו לעבור בו עוד לפני התחלת החורף, אל ים הדרום! אפשר להרגיש, באופן ברור, שאותו איש, שאיבד את הבטחון, נצמד עתה אל אותה תקוה יחידה ואחרונה, שמא טעו המפה והפורטוגיזים ההם רק בקביעת הרוחב הגיאוגרפי והמעבר המבוקש נמצא מילין אחדים דרומה יותר לעומת הדברים, שנמסרו בסיפורי הבדים שלהם. כאשר הצי מתקרב שוב, ב־24 בפברואר, אל מפרץ רחב וגדול מאד, מפרץ סאן מאתיאס, מתלקחת שוב, כשלהבת של נר ברוח, התקוה. שוב שולח מאגלאן מיד את הספינות הקטנות לסיור, כדי שתבדוקנה אם אין איזה פרץ, בו אפשר לעבור אל המולוקים. אך שוב אין כלום! שוב רק מפרץ סגור! מסיירים הם לשוא עוד שני מפרצים, באיה דה לוס פאטוס, שנקרא כך על שום ריבוי הפינגוינים, שמצאו שם, ובאהיה דה לוס טראבאחוס (לזכר התלאות האיומות, שנפלו בחלקים של האנשים, אשר עלו שם לחוף). אך רק פגרים של זאבי ים מומתים מביאים אתם הסיירים הקפואים למחצה ולא את הבשורה הנכספת.

על כן נמשך המסע הלאה, תחת שמים קודרים, לאורך החוף. השממה נעשית נוראה יותר, הימים הולכים הלוך וקצור, הלילות מתארכים. הספינות מחליקות על פני המים, אך לא בתוך התכלת הרכה, כשהן נישאות על ידי בריזה קלה: סערות כפור מטלטלות את המפרשים, השלג והברד יורים פתותים לבנים, גלי הים מתנשאים אפורים ומסוכנים. שני חדשים דרושים לצי בשביל המאבק עם המזג האויר העוין לאורך הדרך הקצרה מנהר לה־פלאטה ועד חוף סאן יוליאן. כמעט מדי יום ביומו על אנשי הצוות להילחם בסועות, ה„פאמפרוס“ המפורסמים בסביבה ההיא, הסופות העזות, השוברות את התרנים וקורעות את המפרשים, מיום יום נעשה קר וקודר יותר, והמיצר אינו נראה עדיין לעין. באכזריות מתנקמים עתה השבועות שהוחמצו. כי בשעה שהצי בדק וחקר את כל הפינות והמפרצים, הספיק החורף להקדימו. עתה עומד הוא לפניהם, האויב הזדוני והמסוכן ביותר, וחוסם בפניהם את הדרך בסופותיו. מחצית השנה בוזבזה, בלי שמאגלאן יראה את עצמו קרוב יותר אל מטרתו האמיתית, מאשר ביום, בו הפליג מסביליה.

מיום ליום מתחילים אנשי הצוות להבליט, יותר ויותר, את חרדתם; באופן אינסטינקטיבי מרגישים הם כולם, שמשהו אינו הולך כשורה. האם לא סיפרו להם בסביליה, בשעת הגיוס, שהמסע מכוון אל איי התבלין, אל הדרום המזהיר, אל עולם, שהוא כולו גן עדן? האם לא תיאר להם העבד אנריקה את מולדתו כגן עדן של בטלנים, כמקום, בו אפשר ללקט ביד, בלי כל עמל, על פני הארץ את התבלין היקרים ביותר? האם לא הבטיחו להם רוב עושר ושיבה מהירה אל המולדת? במקום זה מוביל אותם אותו שתקן קודר אל ציות קרות ודלות יותר. יש, ששמש צהובה, חסרת אונים, תחלוף לעתים, בקשת קטנה וקצרה, בינות לעבים, אך לרוב השמים הנם מכוסים כליל, מהאויר נודף ריח של שלג. במגע קר מגלחת הרוח, בגסות, את לחייהם ויד קרה כקרח שולחת היא אליהם בעד לבושיהם הבלויים; הידים קופאות, כשהן רוצות לאחוז בחבלי הקפואים, ונשימתם מתעבה להבל סמיך כעשן, סמוך לפה. ונוסף כול: איזו שממה מסביב, איזו בדידות אכזרית! אף אוכלי האדם ברחו כאן מפני הקור. כשאדם עולה פה לחוף, אין הוא מוצא כל חיה או פרי, מלבד צדפים וזאבי מים: כל יצור חי מעדיף פה לשכון במים מאשר על פני החוף העזוב, המוצלף על ידי הסערות. היכן אומר אותו פורטוגיזי מטורף להפקירם? לאן מוסיף הוא לסחבם? האומר הוא להוביל, בסופו של דבר, עד לארץ הקרח או עד לקוטב האנטארקטי?

לשוא משתדל מאגלאן להשביח את ריטונם הקולני. אל נא ייבהלו ממעט הקור, משדל הוא אותם בדברים, ואל נא ימהרו לנפול ברוחם. חופי נורבגיה ואיסלאנד נמצאים במעלות רוחב גבוהות יותר ואף על פי כן אפשר לשוט בקרבתם, באביב, ממש כמו על פני הים הספרדי. רק עוד ימים אחדים עליהם להחזיק מעמד באומץ רוח. בשעת הצורך נשארת עוד האפשרות להישאר כאן למשך החורף ולהמשיך, אחרי כן, את המסע במזג אויר טוב יותר. אך את אנשי הצוות אין לפייס עוד בדברים נבובים. לא, אין להשוות את הדברים האלה. לא ייתכן, שמלכם לקח בחשבון מסע אל אזורי קרח כאלה, ואם האדמירל רוצה לפטפט לפניהם על נורבגיה ואיסלאנד, הרי זה ענין אחר לגמרי. שם רגילים האנשים בקור מימי ילדותם ומלבד זה יש להם שלות נפש גמורה, משום שהם יוצאים למסעותיהם רק עד למרחק שמונה עד ארבעה עשר יום מביתם וממולדתם. אך הם נסחבו אל מקום שומם, בו לא היה עדיין שום אדם נוצרי, בו לא ישכנו גם עובדי אלילים ואוכלי אדם, אף לא דובים וזאבים. מה לה פה ומי להם פה? למה הם שטים דוקא בקו עקיפין זה, בשעה שקיימת דרך ים אחרת, נוחה, הדרך אל הודו המזרחית, המובילה אל איי התבלין, בלי להיתקל בציות הקרח האלה ובאזורים רצחניים? כך משיבים אנשי הצוות, בגלוי ובקול, על נסיונות הפיוס של האדמירל. אך בינם לבין עצמם, בשעה שהם חוסים בצילו של חלל הספינה, רוגנים הם, בלי ספק, עוד יותר. שוב מתעורר החשד הישן, שעליו מתלחשים כבר בסביליה, שמא משחק אותו פורטוגיזי שטני משחק כפול. שמא רוצה הוא להחזיר לו את כבודו אצל מלכו הפורטוגיזי, ולשם כך הוא אומר לגרום לאבדנן המחפיר של חמש ספינות ספרדיות טובות ואנשיהן.

בסיפוק פנימי רואים הקברניטים הספרדיים את אי־הרצון הגובר בקרב אנשי הצוות. הם עצמם אינם מתערבים; הם נמנעים מדבר עם האדמירל, הם גם מעוררים תשומת לב בשתקנות ובאלם, המשתררים עליהם. אך שתיקתם מסוכנת יותר מאי־הרצון הדברני של המלחים. כיון שהם בקיאים יותר במקצוע הימאות, אין הדבר נעלם מהבנתם, שמאגלאן הוטעה, כנראה, על ידי מפות בלתי נכונות וכי אינו בטוח עוד, זה מכבר, ב„סודו“. כי אילו ידע האיש הזה, באמת, את מצבו של אותו מיצר, שעליו הוא מדבר, במעלות אורך ורוחב, לשם מה שלח את הספינות למשך חמישה עשר יום במעלה ריאו לה־פלאטה, ללא כל צורך ובלי כל טעם? למה מוסיף הוא עוד לבזבז זמן יקר, על ידי כך, שהוא מצוה למדוד כל מפרץ קטן ועלוב במשך ימים שלמים? או שמאגלאן הוליך שולל את המלך, או את עצמו, בהכרזתו, שהוא יודע את מצבו ומקומו של המיצר, כי דבר זה ברור עתה לחלוטין – הוא רק מחפש איזו דרך, אין הוא מכיר אותה עדיין. בשמחה לאיד, שקשה להם להעלימה, עוקבים הם אחריו, משום כך, בראותם כיצד הוא מתבונן בחוף המפורץ, כל אימת שמתגלה איזה פירוץ. יוסיף נא עתה לסחוב את הצי אל הכפור והמרחקים! אין להם עוד כל צורך למנעו ממעשהו, אף לא להתאונן. עוד מעט תגיע מאליה השעה, בה ייאלץ להודות: איני יכול, איני יודע עוד. אולם אז יגיע גם הרגע, שהם עצמם יקבלו לידיהם את הפיקוד ויכופו, סוף סוף, את ערפו של אותו שתקן גאה.

מצב נפשי איום יותר מזה של מאגלאן בשבועות ההם לא יתואר כלל. כי מאז נכזבה תוחלתו, למצוא את המעבר, פעמיים – בפעם הראשונה ליד השפך של לה־פלאטה, בפעם השניה ליד מפרץ המעגן של סאן־מאתיאס – באופן אכזרי ביותר, אין הוא יכול להעלים עוד מעצמו, כי אמונתו הקדושה באותה מפה של בהיים ובסיפורים של הספנים האלמונים, שחשבם לנכונים, תוך קלות דעת יתירה, היתה אמונת כזב. גם במקרה הטוב ביותר, אם אותו מיצר קיים במציאות, הרי הוא יכול להימצא רק במרחק רב יותר דרומה, כלומר קרוב יותר אל האזור האנטארקטי, וגם במקרה הטוב הזה, הוחמצה כבר האפשרות לעבור בו עוד בשנה זו. החורף השיגו ושם לאל את כל חישוביו; לפני בוא האביב לא יוכל עוד הצי בעל הספינות המשומשות ואנשי הצוות הממורמרים להשתמש במיצר, אף אילו נגלה להם עתה. תשעה חדשים בוזבזו, ומאגלאן, לא הגיע אל המולוקים, כפי שנחפז להבטיח. ספינותיו מוסיפות לתעות בתוהו לא דרך ולהיאבק על חייהן עם הסועות האכזריות ביותר.

הדבר הנבון ביותר יהיה: להודות עתה על האמת. לכנס את הקברניטים, להסביר להם, שהמפות והסיפורים ההם הטעוהו וכי רק באביב אפשר יהיה לחדש את החיפושים אחרי מיצר הים. מוטב לשוב עתה, להימלט מהסערות, לשוט בחזרה לאורך החוף אל בראזיל, הארץ החמה והנעימה, לבלות שם את החורף באקלים הנוח, לתת נופש לספינות ולצוות, בטרם יפליגו שוב באביב לעבר הדרום. זאת היתה הדרך הברורה ביותר, ההתנהגות האנושית ביותר. אך מאגלאן הרחיק לכת בהעזתו, מכדי שיוכל עוד לסגת. זה זמן רב מדי הוליך את האחרים שולל, אחרי שהוא עצמו הושלה, כי הוא יודע דרך חדשה, קצרה יותר אל המולוקים. בחומרה יתירה ענש את אלה, אשר הטילו ספק ב„סודו“, ולו גם בסתר לבם; הוא פגע בכבודם של הקצינים הספרדיים, הוא סילק את הפקיד הגבוה ביותר של המלך מתפקידו על פני הספינה ונהג בו כבפושע. את כל זה יכול להצדיק רק נצחון גדול ומכריע. כי הקברניטים והצוות לא יניחו בידו את הפיקוד לשעה אחת, אף לא לדקה אחת, אם רק ירמוז – לא כל שכן אם יודה בדבר – שאין הוא בטוח עוד בענינו במידה כזו, כפי שהבטיח למלכם, בהיותם עוד בארצם; המשרת האחרון בספינה יסרב אז להניף לפניו את כובעו. בשביל מאגלאן אין עוד דרך נסיגה; ברגע, בו יפנה את ההגה לעבר בראזיל, לא יוסיף עוד להיות מפקדם של קציניו, כי אם שבוי בידיהם. על כן מחליט הוא החלטה נועזת. כשם שקורטס שורף, באותה שנה, את הספינות מאחוריו, כדי לנטול מחייליו את האפשרות לשוב, כן מחליט מאגלאן, לעצור את הספינות ואת אנשי הצוות במקום נידח כל כך, שאף אם ירצו בכך, לא יוכלו עוד להכריחו לשוב. אם ימצא אחרי כן, באביב, את המעבר, הרי הנצחון הוא בידו. אך אם לא ימצאנו, איבד את הכול: בשביל מאגלאן אין עוד דרך ביניים. רק עקשנות מסוגלת עתה להפיח בו כוח, רק העזה יכולה להצילו. שוב מתכונן הוא, אותו מחשב, שקשה לחשב את דרכיו, בסתרי סתרים, למחץ המכריע. מיום ליום גוברת, בינתיים, התפרעותה של הסערה, המשתערת ביתר חרפיות על הצי. כמעט שאין עוד ביכלתן של הספינות להתקדם, שני חדשים מתבזבזים על כך, להתקדם, תוך מאבק, לאורך שתים עשרה מעלות רוחב עלובות דרומה. לבסוף, ב־31 במרס, נגלה לעיניהם, שוב מפרץ, ליד החוף השומם. מבטו הראשון של האדמירל, ויחד עם זה מבט התקוה האחרון: האם המפרץ הוא פתוח, היכול זה להיות המיצר הנכסף? לא, המפרץ הוא סגור. אף על פי כן מצוה מאגלאן להיכנס אל תוכו. וכיון שהסיור הראשון מראה כבר, שאין כאן מחסור במקורות מים חיים ובדגים, נותן הוא את הפקודה: להוריד את העגנים! אך בתמהון, ואולי גם באימה, שומעים הקברניטים ואנשי הצוות, שהאדמירל שלהם (בלי להודיע על כך למישהו ובלי להתיעץ) החליט להישאר למשך החורף פה, בסאן יוליאן, במפרץ הזה, בלתי הידוע ובלתי המיושב, במעלת הרוחב הארבעים ותשע, באחד המקומות הקודרים והנידחים בעולם כולו, ששום יורד ים לא הגיע אליו עד אז.

 

ההתמרדות    🔗

-——————————

2 באפריל 1520 – 7 באפריל 1520

בכלא החרפי של מפרץ זה, בסאן יוליאן, המרוחק מהעולם ומכוסה עננים, הכרחי הוא הדבר, שהניגודים המוגברים יחריפו עוד יותר מאשר בלב ים. ואין דבר, אשר יוכל להוכיח ביתר בהירות את חוסר הפשרנות בלתי המעורער של מאגלאן, מאשר העובדה, שאין הוא נרתע, אף במצב מתוח כזה, מצעד, העשוי להגביר עוד יותר, באופן בלתי נמנע, את המרירות. מאגלאן הוא היחיד בין כולם, היודע, כי הצי יוכל להגיע עד לארצות טרופיות פוריות, במקרה הטוב ביותר, רק כעבור חדשים רבים; על כן נותן הוא פקודה, לחלק את מצרכי המזון במנות מוקצבות ביתר חומרה מאשר עד עתה. העזה פנטסטית: לעורר את זעמם של אנשי הצוות, הממורמרים גם בלאו הכי, פה, בקצה העולם, מיד ביום הראשון, על ידי הודעה, שמעתה תקוצץ המנה היומית של הלחם והיין במידה ניכרת.

למעשה היה הצעד הנמרץ הזה הדבר היחיד, אשר הציל, אחרי כן את הצי. לעולם לא היה הצי יכול לעמוד באותו מסע מפורסם על פני האוקינוס השקט, שנמשך למעלה ממאה יום, אלמלא חסך את מנת הברזל של המזונות לזמן הזה. אך אנשי הצוות, שהנם אדישים, בקרב לבם, לגבי התכנית בלתי הידועה להם, אינם מגלים כל נכונות, להשלים עם הקיצוץ הזה. אינסטינקט – שלא היה בלתי נכון כלל וכלל – אומר למלחים המיוגעים, שאף אם האדמירל שלהם ירכוש להם, על ידי המסע הזה, תהילת נצח, עד לשחקים, הרי, לפחות, שלשה רבעים מהם יפחו את נפשם, למען נצחונו, בגלל הרעב והקור, התלאות והמחסור. אם אין די צידה, רוטנים הם, יש לחזור. הן, סוף סוף, הגיעו דרומה הרחק יותר מכל ספינה, מיום היות אדם עלי אדמות. אין איש, אשר יוכל להוכיחם במולדתם על כך, שלא מילאו את תפקידם. אחדים מהם היו כבר לקרבן לקור, והרי הם לא התגייסו למסע אל ים הקרח, כי אם אל המולוקים. כתשובה על דיבורים מרדניים כאלה שמים אחדים מההיסטוריונים בני הדור ההוא בפי מאגלאן נאום, שאינו מתאים ביותר לאופן דיבורו המצומצם ובלתי הפטתי של האיש הזה ואשר ממנו נודף יותר מדי ריח של פלוטארכוס ושל תוקידידס, מכדי שאפשר יהיה להאמין בו. לפי דבריהם, אמר הוא, שהוא מתפלא, שהם, כקשטיליאנים, מגלים חולשה כזאת ושוכחים, שיצאו למסע הזה בשירות מלכם ומולדתם. כשנמסר לו הפיקוד, ניגש אל הדבר מתוך ההנחה היסודית, שימצא בקרב בני לויתו את הרוח האמיץ, שהנהו אפייני לאומה הספרדית מאז ומעולם. הוא, מצידו, עומד איתן בהחלטתו, להעדיף את המות על החזרה המחפירה. על כן יתאזרו נא בסבלנות ויחכו עד אשר יעבור החורף. במידה שיגבר עתה מחסורם, באותה מידה יגדל השכר המזהיר, הצפוי להם מידי המלך.

אך לאמיתו של דבר, לא קרה עדיין כדבר הזה, שנאום יפה הצליח לפייס קיבה רעבה. לא הרטוריקה היא, המצילה את מאגלאן בשעה הקריטית ההיא, כי אם עוז החלטתו, לבלי להתפשר ולבלי לוותר כמלוא הזרת. תוך הכרה ברורה מעורר הוא מיד בשעה הראשונה את ההתנגדות, כדי לשברה ביד ברזל, בעודה באיבה: מוטב להגיע מיד לידי התמודדות מכרעת, מאשר להשהות את העינויים! מוטב לצאת בתוקף לקראת האויב הנסתר, מאשר להילחץ אל הקיר!

אין מאגלאן יכל להתעלם מזה, שההתמודדות המכרעת הזאת בוא תבוא, ובזמן הקרוב ביותר. יותר מדי גברה, בשבועות האחרונים, המתיחות של השתיקה משני הצדדים ושל עקיבת האלם ההדדית בינו ובין הקברניטים, ללא נשוא היתה אותה הצטלבות קרה, מדי יום ביומו, בכל שעה ושעה, על פני סיפונה של אותה ספינה צרה. מוכרח להגיע הרגע, בו תתפוצץ אותה שתיקה ותיהפך להמולה או תסתיים במעשה אלימות.

את האשמה במצב המסוכן הזה יש לחפש יותר אצל מאגלאן מאשר אצל הקברניטים הספרדיים, ואין כל צדק בגישה המקובלת, לראות בקצינים המתמרדים של מאגלאן איזו כנופיה של בוגדים עכורים, אנשים צרי עין ואויבים נצחיים של כל גילוי גאוני. ברגע הקריטי ההוא, לא בלבד שהיתה הזכות לקציניו של מאגלאן, כי אם זו היתה חובתם, לדרוש ממנו בירורים בדבר תכניותיו, כי לא חייהם הם בלבד נתונים בסכנה, כי אם גם חייהם של אנשי הצוות, שנמסרו על ידי המלך לפיקודם. אם קרל החמישי מינה, בפירוש, את קארטאחנה, מנדוזה ואנטוניו דה קוקה כמפקחי הצי שלו, הטיל עליהם, ביחד עם התואר והמשכורת, גם אחריות. עליהם לשמור על רכושו של המלך, בצורת חמש הספינות האלה, וכאשר הרכוש הזה של הכתר הספרדי נתון בסכנה, חייבים הם להגן על קנינו זה. ועתה צפויה, באמת, סכנה, סכנת מות. חדשים רבים עברו, מאגלאן לא מצא את הדרך, אשר הבטיח למצאה, אל המולוקים לא הגיעו. אין למצוא כל דופי בדבר, שלמראה חוסר הישע הגלוי של מאגלאן דורשים פקידי האוצר המושבעים, המקבלים את שכרם מידי המלך, סוף סוף, שיגלה, לפחות, את קצהו של הלוט, המכסה את ה„סוד הגדול“ ויגלה את קלפיו לפני קציני המלך. מה שדרשו הקברניטים הספרדיים לא היה אלא הדבר הטבעי ביותר: שמפקדם ישים, סוף סוף, קץ לסודיות, שישב אתם אל שולחן אחד ויברר אתם את דבר המשך המסע של הצי, כפי שמסכם, אחרי כן, דל קאנו בפרוטוקול.

אך מאגלאן המסכן – זהו מקור עינוייו וגם אשמתו – אינו יכול לגלות את קלפיו, כל עוד אינו בטוח שקלף הנצחון הוא בידו. אין הוא יכול להסתמך, לשם הגנת עצמו, על מפת החופים של מרטין בהיים, כי שם צוין, בטעות, כי המיצר נמצא כבר במעלת הרוחב הארבעים. אסור לו להודות עתה, אחרי שסילק את חואן דה קארטאחנה מתפקידו: הוטעיתי על ידי סיפורים בלתי נכונים והטעיתי גם אתכם. אסור לו להביא לידי כך, שיציגו לו שאלות על מקומו ומצבו של המיצר המובטח, משום שהוא עצמו אינו יודע עדיין את התשובה. עליו להעמיד פני עיור וחרש; עליו להצמיד את שפתותיו זו אל זו ולהכין רק את אגרופו למחץ הנגדי, במקרה שהסקרנות בלתי הנוחה תרד לחייו. בסך הכול מצב העניינים הוא כזה: המבקרים מטעם המלך רוצים לתפוס, לבסוף, את המתחמק העקשן בשרוולו ולתבוע ממנו דין וחשבון על תכניותיו לעתיד. ומאגלאן שוב, אשר חשבונו איננו בסדר, כל עוד לא מצא את המיצר, אינו יכול להרשות שיתפסוהו ויאלצוהו למסירת פרטים, אחרת עלול הוא לאבד את האמון בו, את עמדתו הכבודה.

עתה ברור, כי הזכות היא לצידם של הקצינים, המצוקה לצידו של מאגלאן. אם הם מרבים עתה ללחוץ עליו, הרי לחצם אינו נובע מסקרנות ריקה, כי אם מתוך החובה, המוטלת עליהם. עוד דבר יש לציין לזכותם: הקברניטים לא התנפלו על מאגלאן בזדון לבב. הם רומזים לו פעם נוספת, כי סבלנותם הגיעה לקיצה, ואילו רצה מאגלאן להבין, היה מבין את האות. כי כדי לשכך את מרירותם של הקברניטים על הפקודה, אשר נתן על דעת עצמו, על ידי מעשה חברתי־אדיב, הזמינם בחגיגיות, שיבואו ביום הראשון בשבת של חג הפסחא למיסה משותפת ויסעדו, אחרי כן, יחד אתו בספינת הפיקוד שלו. אך האצילים הספרדיים אינם ניתנים, על נקלה, לקניה על ידי סעודה. אחרי שהאדון רם המעלה פרנאן דה מאגלהאאס, שהשיג לו את אות מסדר האבירים של סאנטיאגו על ידי סיפורי בדים בלבד, לא מצאם לראויים, אותם, הימאים המנוסים ופקידיו של המלך, לשיחה, אף לא אחת, על מצבו של הצי, במשך תשעה חדשים, מודים הם, באדיבות, על החסד של סעודת הצהרים החדפעמית. או ליתר דיוק: אין הם מודים כלל. הם נמנעים אף מאותו ביטוי צנוע של אדיבות ונימוס. בלי לטרוח להודיע על סירובם, מתעלמים שלשת הקברניטים גאספאר קואסאדה, לואיס דה מנדוזה, אנטוניו דה קוקה מהזמנת האדמירל שלהם, או משתדלים לשכחה. הכסאות, שהוכנו בשבילם, נשארו פנויים, הפנכות נשארות כמו שהועמדו, בלי שנגע בהן איש. לבדו. באופן עלוב, יושב מאגלאן ליד השולחן הערוך עם דודנו אלווארו דה מסקואיטה, אשר אותו מינה, על דעת עצמו, למפקד, וסעודת הפסחא, שהוכנה כסעודת פיוס, בודאי אינה ערבה לחיכו. לא פעם השליכו שלשת הקברניטים, על ידי היעדרם בעת ובעונה את, את כסית דו־הקרב לרגליו. לא פעם הביאו לידי הכרתו של מאגלאן: „הקשת נמתחה יתר על המידה! היזהר או הימלך בדעתך!“

מאגלאן הבין את האזהרה. אך אין דבר, המסוגל להוציא את בעל עצבי הברזל משויון משקלו. בשקט נשאר הוא יושב, בלי להבליט את מרירותו, ליד השולחן עם מסקואיטה, בשקט נותן הוא, בערב, את פקודותיו הרגילות על פני הספינה, בשקט פושט הוא את אבריו הכבדים לשנת הלילה. מיד כבים כל האורות; בלי נוע, כחיות שחורות גדולות, אחוזות תנומה, חונות חמש הספינות בצל המפרץ; עמוקה היא החשיכה של ליל החורף הארוך, הלוט בעננים, עד כי קשה להבחין מאחת הספינות בשרטוטיה של ספינה אחרת. אין לראות את הדבר בחשכה המעיקה, אין לשמוע את הדבר תוך שאון דכים של הגלים, שבחצות ניתרת סירה יחידה, ובה אנשים אחדים, חרש מאחת הספינות ומתקרבת אל „סאן אנטוניו“ בחתירת משוטים חרישית. אין איש יכול להעלות על דעתו, ששלשת הקברניטים המלכותיים, חואן דה קארטאחנה, גאספאר קואסאדה ואנטוניו דה קוקה מסתתרים בסירה החרישית, המתגנבת בלאט. תכניתם של הקצינים הקושרים היא מלאת מרץ ותבונה. הם יודעים כי דרוש כוח, ואף יתרון כוח, כדי ללחוץ מתנגד נועד כמאגלאן אל הקיר. ביתרון כוח זה של הקברניטים הספרדיים היה קרל החמישי מעונין, תוך תבונה יתירה; בשעת ההפלגה רק ספינה אחת, ספינת הפיקוד של מאגלאן, מסורה לידי פורטוגיזי והדבר חושב מראש, שיהא איזון מתאים של הכוחות, על ידי כך, שחצר המלך הספרדי העמידה את ארבע הספינות הנשארות תחת פיקוד ספרדי. את היחס הזה, שהיה רצוי לקיסר, סיכל אמנם מאגלאן, בינתיים, על דעת עצמו, על ידי כך שסילק בתחילה את חואן דה קארטאחנה, ואחרי כן את אנטוניו דה קוקה בגלל „אי־מהימנות“, מפיקוד הספינה „סאן אנטוניו“ ומסר את הספינה הזאת, השניה במעלה, לידי דודנו מסקואיטה. כששתי הספינות הגדולות נתונות בידו, הריהו מרגיש את עצמו כאדוני הצי, בשעת הצורך, גם מבחינה צבאית. כדי לשבור את חזית ההגנה, כדי להשיב את המצב, בהתאם לרצונו של הקיסר, יש לפיכך, רק דרך אחת: להשתלט שוב על „סאן אנטוניו“, לשתק את מסקואיטה, אשר מונה שלא כחוק, באיזו דרך שהיא, בלי שפיכת דמים. אז יעמדו הספרדים שוב שלשה לעומת שנים נגד מאגלאן ויוכלו למנוע מהאדמירל את האפשרות להפליג, עד אשר יואיל למסור לפקידי המלך את האינפורמציה, שהם דורשים ממנו.

התכנית מחושבת כהלכה, וכן מצליחים הקברניטים המנוסים לבצעה כראוי. בזהירות מתקרבת הסירה, ובה שלשים אנשים מזוינים, אל ספינת „סאן אנטוניו“, הנמה את שנתה ליד החוף ועל סיפונה – מי חושב פה על אויבים? – אין כל משמר. על סולמות חבלים מטפסים המתקיפים ועולים אל סיפון הספינה, ובראשם חואן דה קארטאחנה ואנטוניו דה קוקה. כקברניטים לשעבר של הספינה הזאת מוצאים הם, גם באפילה, את הדרך אל תא השינה של המפקד; בטרם יספיק אלווארו מסקואיטה לקום ממיטתו, בעודנו מתנודד על רגליו, רואה הוא את עצמו מוקף אנשים מזוינים, וכבר נתונות רגליו בסד והוא מוטל אל התא של לבלר הספינה. רק עתה מתעוררים מלחים אחדים. אחד מהם המאאסטרה חואן דה אלוריאגה, מרחרח בגידה. בגסות שואל הוא את קואסאדה, מה מעשהו כאן, על גבי הספינה, בשעות הלילה. אך קואסאדה משיב בשש דקירות פגיון מהירות, ואלוריאגה צונח ארצה, כשהוא שותת דם. כל הפורטוגיזים על גבי הסיפון נכבלים: בזה שותקו מצדדיו הנאמנים ביותר של מאגלאן; כדי לרכוש את לבם של שאר בני הצוות, מצווה קואסאדה לפתוח את המחסנים ומרשה לכל אחד מהמלחים, שיקח לו הפעם, סוף סוף, מנה הגונה של לחם ויין. מלבד המקרה של דקירת הפגיון, המעורר רוגז וההופך את החטיפה הזאת למרד דמים, נסתיימה בזה התקפת הפתע של הקברניטים הספרדיים בהצלחה גמורה. בנחת ובמתינות יכולים עתה חואן דה קארטאחנה, קואסאדה ודה קוקה לשוט בחזרה אל ספינותיהם, כדי להכינן לקראת הקרב, אם יהיה הכרח בדבר; הספינה „סאן אנטוניו“ נמסרת, בינתיים, לפיקודו של איש, אשר שמו מופיע כאן לראשונה, חואן סבסטיאן דל קאנו. בשעה הזאת נקרא הוא, כדי להעמיד מכשולים בדרכו של מאגלאן בהגשמת האידיאה שלו; בשעה אחרת יבחר הגורל דוקא בו, כדי להשלים את פעלו של מאגלאן.

אחרי זה עומדות שוב הספינות בלי נוע, כחיות שחורות גדולות, אחוזות תנומה, בצל המפרץ. אין קול ואין אור, אשר יגלה את אשר התרחש כאן.

שחר חרפי וקודר בוקע, בשעה מאוחרת באזורים אלה, שאינם מסבירים פנים לאדם. בלי נוע עומדות חמש הספינות באותו מקום, בכלא הקרחי, אשר במפרץ. אין כל סימן חיצוני, אשר לפיו יוכל מאגלאן להכיר, כי דודנו וידידו הנאמן וכל הפורטוגיזים, אשר בספינת „סאן אנטוניו“ הושמו בכבלים וכי איזה קברניט מרדן מפקד עתה על הספינה במקום מסקואיטה. בראש התורן מתנוסס אותו דגלון, שהתנוסס ביום הקודם, מרחוק נראה הכול, כאילו לא חל פה כל שינוי, וכמו בכל בוקר, מתחיל מאגלאן, גם הפעם, את סדר היום הרגיל. כמו בכל בוקר, שולח הוא מספינת „טרינידאד“ סירה אל החוף, כדי להביא משם את המנה היומית של עצים ומים אל הספינות. כמו בכל בוקר, נעצרת סירה זו, בתחילה, על יד ספינת „סאן אנטוניו“, השולחת, בקביעות, מלחים אחדים משלה לאותה מטרה. אך מוזר: כאשר הסירה מתקרבת הפעם, אין מורידים סולם חבלים מ„סאן אנטוניו“, שום מלח אינו נראה, וכאשר השייטים קוראים ברוגז, שיזדרזו שם, מקבלים הם תשובה מדהימה: שבספינה זו אינן מתקבלות עוד פקודות ממאגלאן, כי אם פקודותיו של הקברניט גאספאר קואסאדה בלבד. תשובה זו היא מתמיהה מדי, מכדי שהסירה לא תמהר לשוב אל ספינת הפיקוד, כדי להביא את הידיעה אל האדמירל.

מאגלאן סוקר מיד את מצב הענינים: ספינת „סאן אנטוניו“ נמצאת בידי מורדים. הצליחו להערים עליו. אך גם הפתעה רצחנית אינה מסוגלת לבלבל, ולו לרגע אחד, את הדופק של ידו, אף לא את צלילות דעתו. הדבר הראשון אצלו הוא, ליצור לעצמו תמונה ברורה של הקף הסכנה: כמה ספינות עודן לצידו? כמה נגדו? בלי שהיות שולח הוא את הסירה הקטנה מספינה אל ספינה. מלבד הספינה האפסית „סאנטיאגו“ מכריזות כולן על עצמן כנוטות לצד המורדים, „סאן אנטוניו“, „קונספסיון“ ו„ויקטוריה“. שלש נגד שתים, או ליתר דיוק, שלש נגד אחת, כי את „סאנטיאגו“ קשה לקחת בחשבון במקרה של קרב. הקרב נראה, לפיכך, כאבוד וכל אדם אחר היה מתיאש ממנו: מפעלו של מאגלאן, אשר לו הקדיש שנים של חייו, נהרס תוך לילה אחד. בספינת הפיקוד שלו בלבד אין הוא יכול להמשיך את המסע אל בלתי הנודע, ועל כלי השיט הנשארים אין הוא יכול לוותר, אך גם לא לכפות עליהם את המשמעת. אין לצפות לעזרה משום צד, באזור, בו לא עבר עדיין קוער של אניה אירופית. רק שתי אפשרויות נשארות לו, למאגלאן, במצב האיום הזה, אחת מהן היא ההגיונית, ולנוכח המצב, בו ידו היא על התחתונה, היא גם המובנת מאליה: לשבור את קשי ערפו הוא, להשתדל להגיע לידי הבנה עם הקברניטים הספרדיים. והאפשרות השניה, שהנה אבסורדית בהחלט, אך הירואית: להעמיד את הכול על קלף אחד, לנסות להנחית מחץ נגדי, על אף חוסר הסיכויים הגמור, ולהכניס, על ידי כך פירוד בין המתמרדים.

הכול מדבר בזכות ההתפשרות. כי הקברניטים הספרדיים לא איימו עדיין על מאגלאן, באופן אישי, עדיין לא הציגו שום דרישות מפורשות לאדמירל. הספינות עומדות בלי נוע, לפי שעה אין לחכות מצידן להתקפה מלחמתית. כי גם הקברניטים הספרדיים, אף על פי שיתרון הכוח הוא לצידם, אינם רוצים במלחמת אחים חסרת טעם במרחק אלפי מילין ממולדתם. הם זוכרים היטב את שבועת האמונים, אשר נשבעו בכנסיה בסביליה, כן מיטיבים הם לדעת, את הענשים החמורים, להם יהיו צפויים על התמרדות ועריקה. אצילים כחואן דה קארטאחנה, לואיס דה מנדוזה, גאספאר קואסאדה, אנטוניו דה קוקה, שהמלך מינה אותם למתי סודו, רוצים לחזור לספרד בכבוד, בלי שיעיק עליהם הכתם של בגידה. על כן אין הם בוטחים כלל ביתרונם המספרי, כי אם מכריזים, מתחילת הדברים, על נכונותם למשא ומתן בדרך שלום: בתפיסת הספינה „סאן אנטוניו“ אין הם רוצים לפתוח במרד דמים, כי אם ללחוץ על השתקן המתמיד ולסחוט ממנו, סוף סוף, מלה ברורה בדבר המשך המסע של הצי המלכותי.

על כן אין במכתב של גאספאר קואסאדה, שהוא שולח עתה אל מאגלאן, כל כוונת התגרות. להפך, הוא נושא את הכותרת „בבקשה“, ברוב הכנעה, ובצורה האדיבה ביותר פותח הוא בהצדקת הצעד, בו נקטו בלילה. רק בגלל יחסו הרע של האדמירל אליהם, ראו הכרח לעצמם להשתלט על הספינה, שהמלך מינה אותם למפקדיה. אך אל לו, למאגלאן, לפרש את המעשה הזה, כאילו התכוונו בזה לשלול ממנו את זכויותיו האדמירליות, שהעניק לו הוד רוממותו. הם תובעים ממנו רק יחס טוב יותר בעתיד ואם ברצונו למלא את בקשתם זו, הרי הם מוכנים להתיצב שוב לשירותו, לא רק בצייתנות, כפי שמצוה עליהם חובתם, כי אם גם בכל הכבוד.

אם נקח בחשבון את יתרונם הצבאי של הקברניטים הספרדיים, שאין להתעלם ממנו, הרי פניה זו היא הצעה מצוינת. אך מאגלאן הכריע, זה מכבר, את הכף לצד הפתרון השני, ההירואי. במבטו המהיר הכיר את נקודת התורפה אצל מתנגדיו: חוסר הבטחון. איך שהוא גילה לו, כנראה, הטון של המכתב, שראשי המרד אינם מוכנים, בסתר לבם, לצעד הקיצוני, ובחולשה זו מרגיש הוא את יתרונו היחיד, על אף יתרונם המספרי. אם ידע לנצל את הפרט הדק הזה, אם ידע להנחית את ידו במהירות הבזק, ייתכן, שאפשר עוד להפוך את הדף ולזכות שוב על ידי העזה יתירה בקרב, שהנהו כבר אבוד.

אולם – דבר זה יש להדגיש ולחזור ולהדגיש – למושג העזה יש אצל מאגלאן איזה גון מיוחד. לפעול בעוז, אין פירושו של דבר, להשתער בחמימות יתירה, באימפולסיביות, כי אם להפך, להתחיל בביצוע משימה מסוכנת ביותר תוך מכסימום של זהירות ושל חישוב; תכניותיו הנועזות ביותר של מאגלאן הן תמיד כפלדה משובחת, הן מחושלות, אמנם, באש היצרים, אך מוקשות, אחרי כן, בתוך הקרח של השיקולים המפוכחים ביותר; בכל עת נוחל הוא את הנצחון בכל הסכנות, בזכות אותה מזיגה של דמיון וזהירות. תוך שניה אחת מוכנה תכניתו, כל הזמן הנשאר משמש לו לחשב את פרטיה בתכלית הדיוק. מאגלאן מגיע לכלל הכרה, כי עליו לפעול כמו קברניטיו, עליו להשתלט, לפחות, על אחת הספינות, כדי להשיג שוב את היתרון. אולם מה קל היה הדבר לקברניטים, מה קשה הוא למאגלאן! הם התנפלו בחשכת הלילה על ספינה שוקטת ובוטחת. גם הקברניט, גם אנשי הצוות נמו את שנתם. שום דבר לא הוכן לשם התגוננות, בידי איש מבין המלחים לא היה כלי זין. אולם עתה הוא יום בהיר. בחוסר אמון עוקבים שלשת הקברניטים מספינותיהם אחרי כל תנועה בספינת הפיקוד של מאגלאן, התותחים וכלי הקלע מוכנים לפעולה, הרובים דרוכים; כי המורדים מיטיבים להכיר את עוז רוחו של מאגלאן, והם יכולים להאמין גם בהתקפה נועזת מצידו.

אולם הם מכירים רק את אומץ רוחו, אך לא את ערמתו. אין הם מעלים כלל על דעתם, שאותו מחשב מהיר יעז גם דבר בלתי מתקבל על הדעת בהחלט, לבצע לאור היום, בעזרת קומץ של בני אדם, התקפה נגד שלש ספינות מזוינות בנשק כבד. תמרון הסחה גאוני אפשר לראות בעצם העובדה, שהוא אינו בוחר לו, בשביל ההפיכה הנועזת שלו, את הספינה „סאן אנטוניו“, בה מוטל דודנו מסקואיטה בכבלים. כי טבעי הדבר, ששם מחכים ביותר להתקפתו. אך דוקא משום שמחכים להשתערותו מצד ימין, משתער מאגלאן לצד שמאל, לא לעבר „סאן אנטוניו“, כי אם נגד „ויקטוריה“.

כל פרט של המחץ הנגדי הזה חושב באופן מזהיר. ראשית כול, מעכב מאגלאן את אנשי הצוות, שהביאו אליו את הבקשה, את הצעת המשא והמתן של קואסאדה, ביחד עם סירתם. על ידי כך השיג שני דברים: ראשית, הוחלשה קבוצת המורדים בלוחמים אחדים, בשביל המקרה של התנגשות, שנית, השיג על ידי מעשהו המהיר הזה סירת משוטים נוספת ועתה נמצאות בידיו שתי סירות, ויתרון זה, שהנהו זעום, למראית עין, יתגלה עד מהרה בשעת ההתקפה, כגורם מכריע. כי, בעצרו את סירתו הוא ליד ספינתו, יכול הוא לשלוח עתה בסירה הכבושה את נשקו הנאמן בהחלט, האלגואסיל של הצי, גונזאלו גומס דה אספינוזה, ביחד עם עוד חמישה אנשים, אל ספינת „ויקטוריה“, כדי למסור למפקד המורד, ללואיס דה מנדוזה, את מכתבו.

בלי כל חשדות רואים המורדים מעל סיפוני ספינותיהם, הערוכות לקרב, את הסירה הזעירה המתקרבת. שום חשד אינו מתעורר בלבם. כי כיצד זה תוכל סירה בעלת חמישה אנשים להתקיף ספינה, שבה נמצאים שישים איש ומפגיזים טעונים, אשר בראש עומד כמפקד קברניט מהימן כמנדוזה? אכן, אין הם יכולים להרגיש בדבר, שחמשת האנשים האלה מסתירים כלי זין מתחת לבגדיהם וכי על גומס דה אספינוזה הוטלה, [נוסף] על כך, משימה רבת ערך. בנחת, אט אט, תוך איטיות קבועה ומחושבת מראש – כל שניה חושבה – מטפס הוא אחרי חמשת חייליו על הסיפון ומוסר לקברניט לואיס דה מנדוזה הזמנה בכתב ממאגלאן, שיבוא אל ספינת הפיקוד לשם שיחה.

מנדוזה קורא את המכתב. אך הוא זוכר היטב את המחזה, כיצד חואן דה קארטאחנה נאסר אז, לפתע, כפושע על סיפונה של ספינת „טרינידאד“. לא, עד כדי כך לא יהיה איש כלואיס מנדוזה טיפש, שיימשך אל אותה מלכודת! „שמה לא תשיגני“, צוחק הוא בשעת הקריאה. אך הצחוק הזה נגמר בקול צווחה מרוסק – פגיונו של האלגואסיל חדר אל תוך צוארו ודקרו דקירת מות.

בדיוק באותו רגע קריטי – וכאן אפשר לראות, באיזה דיוק פנטסטי חישב מאגלאן מראש כל דקה וכל מטר של המעבר מספינה לספינה – מגיעים חמישה עשר אנשים מזוינים אל הספינה „ויקטוריה“, בפיקודו של דוארטה בארבוזה, בסירת הספינה „טרינידאד“, והם מטפסים ועולים מיד על הסיפון. בעינים קמות מביטים אנשי הצוות על גויתו של קברניטם, אשר הנשק של הצי חרץ את דינו על ידי דקירת פגיון, ובטרם יספיק להם הזמן, כדי להבין את אשר התרחש ולהכריע לכאן או לכאן, הספיק דוארטה בארבוזה לנטול בידיו את הפיקוד, אנשיו כבר תפסו את העמדות והוא כבר נותן פקודות, ואנשי הצוות הנבעתים, מצייתים, אחוזי חיל ורעדה. בן רגע הורמו העגנים, המפרשים הועלו, ועוד בטרם יגיע הדבר להכרתם של אנשי שתי הספינות המורדות הנשארות, מה טיבו של אותו ברק, שניחת עליהם ביום בהיר, שטה כבר הספינה „ויקטוריה“, כשלל חוקי של האדמירל, לעבר ספינת הפיקוד. שלש ספינות, „טרינידאד“, „ויקטוריה“ ו„סאנטיאגו“ עומדות עתה מול „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“ וחוסמות בפניהן את מבוא המפרץ, כדי למנוע כל נסיון בריחה מצד המורדים.

במחי יד אחד קפצה כף המאזנים אל על, על ידי התמרון המטורף, הקרב, שהיה כבר אבוד, – נסתיים בנצחון. תוך חמש דקות היתה ידם של הקברניטים על התחתונה; לפניהם יש עתה רק עוד שלש דרכים: לברוח, להילחם או להיכנע בלי קרב. אשר לבריחה, דאג האדמירל בעוד מועד, למנוע אותה, על ידי חסימת מבוא המפרץ באמצעות שלש ספינותיו. לידי תגרת דמים אין הדברים יכולים להגיע עוד: מכת האגרוף הפתאומית של מאגלאן שברה כליל את אומץ רוחם של מתנגדיו. גאספאר קואסאדה עומד במלוא תחמשתו, בידו האחת הרומח ובשניה החרב ומשתדל, לשוא, לקרוא לאנשי הצוות לקרב. אנשיו המבוהלים אינם נשמעים לו עוד; עתה דרוש רק שסירה אחת תביא את מלחיו של מאגלאן אל הספון וכל התנגדות דועכת על פני הספינות „קונספסיון“ ו„סאן אנטוניו“. כעבור שעות מעטות אלווארו דה מסקואיטה הינהו שוב בן חורין; בכבלים האלה, בהם הושפל בן לויתו הנאמן של מאגלאן, נכבלו עתה הקברניטים המורדים.

במהירות, כשואה בעצם הקיץ, נתפרקה המתיחות, והברק הראשון ערער את ההתקוממות עד היסוד. אך ייתכן, שקרב גלוי זה היה החלק הקל של המשימה, כי באופן בלתי נמנע מוכרח עתה לבוא העונש, בהתאם לחוק הימי ולחוק המלחמתי. עתה מתחוללת בקרב מאגלאן מלחמה פנימית איומה. באופן מפורש הוענקה לו, מטעם המלך הסמכות בלתי המוגבלת על החיים ועל המות, אך האשמים העיקריים הנם, אף הם, מתי סודו של הכתר. כדי לשמור על האוטוריטה שלו עליו להטיל עתה ענשים חמורים, אך אסור לו להעניש את כל המורדים. כי כיצד יוכל להמשיך את המסע, אם יתלה, בהתאם לחוק המלחמה, את החלק החמישי של אנשי הצוות בראש החיבל? במרחק של אלף מילין מן המולדת, בסביבה, שאינה מסבירה פנים, אין הוא יכול, כאדמירל, לוותר על מאה זרועות, הדרושות לעבודה; על כן נאלץ הוא לקחת אתו את הנאשמים גם בהמשך מסעו, עליו לרכוש שוב את לבם על ידי יחס טוב ומהצד השני עליו להטיל עליהם אימה על ידי מעשה קשה למופת.

מאגלאן מחליט, כדי להבליט את האוטוריטה שלו על ידי הטלת אימה נמרצת, להקריב אדם אחד, והוא בוחר כאותו יחיד את האיש, שהשתמש בחרב שלופה, את גאספאר קואסאדה, הקברניט, שפצע בפגיונו את ספנו הנאמן אלוריאגה פצעי מות. בחגיגיות מתחיל מהלך המשפט, שהנו בלתי נעים ביותר; הלבלרים מוזמנים לתפקידם, העדים מובאים, כדי לרשום את דברי עדותם בפרוטוקול, ובאותה הרחבה, באותו פורמליזם, כאילו ישבו על ספסל הלבלרים בסביליה או בסאראגוסה, רושמים הם, בציה, אשר ליד החוף הפאטאגוני, דפים על דפים, על גבי הנייר, שאין לו פה תחליף. מסקואיטה פותח כיושב ראש, בתוך הארץ ללא בעלים, את המשפט באשמת רצח והתקוממות נגד גאספאר קואסאדה, קברניט הארמאדה לשעבר. ומאגלאן חורץ את פסק הדין. גאספאר קואסאדה נדון למות והחסד היחיד, שמעניק האדמירל לאציל הספרדי, הוא, שההוצאה להורג לא תבוצע על ידי החבל, כי אם על ידי החרב.

אולם מי יהיה התליין? אין לקוות, שמישהו מהצוות יגלה את נכונותו לכך ברצונו הטוב. לבסוף מוצאים תליין, במחיר אכזרי ביותר. גם משרתו של קואסאדה נמצא אשם בהתקפה זו על אלוריאגה, גם הוא הוכר כראוי לעונש מות. עתה מציעים לו חנינה, אם יאות לכרות את ראשו של קואסאדה. הברירה, שהוא עצמו יוצא להורג או יעדיף להוציא להורג את אדוניו, גרמה, בודאי, ללואיס דה מולינו, משרתו הנאמן של קואסאדה, מאבק מר עם מצפונו. אך לבסוף מודיע הוא על נכונותו לכך. בתנופת יד אחת כורת הוא את ראש אדוניו ומציל את ראשו הוא. על פי הנוהג המתועב של הזמן ההוא, מנתחים את גופותיהם של קואסאדה ומנדוזה לארבעה נתחים, הנתחים המושחתים מוקעים בראש כלונסאות וכך מועבר הנוהג של ה„טאטאר“ ושל מקומות אחרים, אשר נועדו להוצאה להורג, זו הפעם הראשונה אל העולם הפאטאגוני.

אך על מאגלאן לחרוץ עוד משפט אחד, ומי יכול לאמור, אם פסק דין זה היה מתון יותר או אכזרי יותר מאשר המות על ידי החרב? גם חואן דה קארטאחנה, המנהיג האמיתי של המרד, וכוהן אחד, שעורר, בלי הרף, להתקוממות, הוכרו כאשמים. אך כאן נרתעת גם ידו של מאגלאן הנועז מחתום על פסק דין מות מפורש. אסור לו, לאדמירל של המלך, להעז להוציא להורג את האיש, שהמלך עצמו צירפו אליו כ„איש צמוד“, והקתולי האדוק לא יעמיס על מצפונו את הפשע של שפיכת דמו של כוהן, אשר ראשו נמשח בשמן הקודש. כן אין זה מן הראוי, לסחוב את שני יוזמי המרד, כשהם אסורים בנחושתיים, סביב מחציתו של כדור הארץ. על כן מתחמק מאגלאן מהכרעה, בהחליטו להרחיקם מהספינות. כשהצי יצא שוב לדרכו, יושארו שני אלה, כשהם מצוידים ביין ובמצרכי מזון לזמן מסויים, על פני החוף של סאן יוליאן, ואז יכריע אלהים בעצמו בדבר חייהם או מותם.

הצדק מאגלאן, או לא צדק במשפט הדמים הזה בחוף סאן יוליאן. האין למצוא כל דופי בפרוטוקולים, שציוה דודנו מסקואיטה לערוך בסאן יוליאן, בלי לתת את האפשרות ללמד זכות על הנאשמים? ומהצד השני, הנכונות הן העדויות המאוחרות של הקצינים הספרדיים בסביליה, הטוענים, כי מאגלאן העניק לאלגואסיל ולאנשיו פרס של שנים עשר דוקאטים כגמול על ההתקפה הרצחנית על מנדוזה והבטיח להם, מלבד זה, את רכושם של שני האצילים האלה – עדויות, שמאגלאן, המת, לא יכול להכחישן עוד? כבר רגע אחד אחרי כל מעשה מקבל, כמעט, כל מאורע, בתיאורו, משמעות כפולה, ואם ההיסטוריה הצדיקה, מאז, את מאגלאן, אל לנו לשכוח, שההיסטוריה מצדיקה, כמעט, תמיד את המנצח לעומת המנוצח. הבל משמיע פעם את האמרה הנפלאה: „אין ההיסטוריה מתענינת כיצד מתרחש איזה דבר. היא מתיצבת לצד המגשימים, לצד משלימי המפעל.“ אלמלא גילה מאגלאן את המעבר, אלמלא השלים את משימתו, היה סילוקם של הקברניטים הספרדיים, שהשמיעו את דברי מחאתם נגד הרפתקתו המסוכנת, נחשב לרצח פשוט. אך מאחר שמאגלאן נתגלה כצודק והפך לבן אלמוות בזכות מבצעו, נשכחו האנשים, אשר מתו מות קלון, מלב הדורות הבאים, והצלחתו של מאגלאן הצדיקה, לאחר זמן, אם כי לא מבחינה מוסרית, הרי מבחינה היסטורית, את קשיותו ועקשנותו.

בכל אופן שימש גזר דין הדמים של מאגלאן דוגמה מסוכנת לאיש הגאוני מבין יורשי רעיונו בדורות הבאים, פרנסיס דרייק. כאשר אותו גיבור ושודד ים אנגלי נתון, כעבור חמישים ושבע שנה, במסע מסוכן באותה מידה, בסכנה דומה לזו, בשעת התקוממות בקרב הצוות שלו, בחנותו באותו חוף סאן יוליאן הרה האסונות, נותן הוא כבוד עגום למעשהו המלחמתי של מאגלאן, על ידי כך, שהוא מחקה אותו. פרנסיס דרייק יודע, בפרוטרוט, את אשר התרחש במסע של קודמו, יודע הוא את הפרוטוקולים ואת פסק דינו האכזרי של מאגלאן, אשר חרץ על המורדים; מספרים גם, שמצא את סלע הדמים בחוף סאן יוליאן, אשר עליו הוצא, לפני חמישים ושבע שנה, אל הפועל פסק הדין, שנחרץ על המורדים. שם קברניטו, שהתמרד, הוא תומס דאוטי; כמו קארטאחנה, הושם גם הוא באזיקים, בשעת המסע וגם עליו – זהות מפליאה – נחרץ, ליד אותו חוף, ליד אותו „נמל שחור“ של סאן יוליאן, פסק הדין. גם פה נגזר דינו למות. רק פרנסיס דרייק נותן לידידו לשעבר את הברירה העגומה, למות, כגאספאר קואסאדה, מות מהיר ומכובד על ידי הסיף, או להישאר, כחואן קארטאחנה, על חופו של המפרץ הזה. דאוטי, שאף הוא קרא את פרשת מסעו של מאגלאן, יודע כי לעולם לא נמצאו עוד עקבותיהם של קארטאחנה ושל הכוהן, שהועלה אתו על החוף – הם אבדו, כנראה, תוך עינויים איומים – על כן בוחר הוא במות הבטוח, אך המהיר, במות הגברי והאבירי על ידי הסיף. שוב מתגלגל ראש אדם אל החול. – גורלה הנצחי של האנושות, שמעשיה המפוארים מוכתמים, כמעט תמיד, בדם שנשפך וכי דוקא קשוחי הלב מצליחים בביצוע המעשים הגדולים ביותר!

 

הרגע הגדול    🔗

-——————————–

7 באפריל 1520 – 28 בנובמבר 1520

ארבעה חדשים, חמישה חדשים נשאר הצי של מאגלאן כלוא על ידי החורף באותו מעגן האסונות העגום. תוך הבדידות האיומה הזאת נסחב הזמן תוך ריקות ומועקה, אך האדמירל, המיטיב לדעת, כי אין דבר, המעורר מורת רוח בקרב בני האדם יותר מהבטלה, מעסיק, מבתחילה את המלחים בעבודה מאומצת בלתי פוסקת הוא מצוה לשפץ באופן יסודי את הספינות, הנמצאות זה שנה בדרך, מהקוער עד לראשי התרנים, הוא מצוה לכרות עצים חדשים, לגזרם לקורות; ייתכן, שהוא ממציא גם עבודות מיותרות, כדי להשלות את אנשי הצוות כי המסע יחודש בקרוב ויובילם מאותו שיממון חרפי ללא נשוא אל איי הדרום הנכספים.

סוף סוף נראה אות אביב ראשון. בכל השבועות הקודרים מכפור והמעוננים חשבו כבר אנשי הצוות, כי נדחו אל ארץ עזובה מאין יושב, לסביבה, אשר רגל האדם והחיה רחקה ממנה, ומובן הדבר, שאותו רגש הפחד הטבעי, שהם שוכנים פה, כמו באיזו מערת קדומים, הרחק מכל יצור אנושי, הקדיר עוד יותר את מצב רוחם. בוקר אחד מופיעה על פני הגבעה דמות מוזרה, בן אדם, שבראשונה אינו נראה כלל בעיניהם מבן מינם, כי בפחד הראשון של ההפתעה נראה הוא בעיניהם כאילו עלה בקומתו פי שנים על קומת אדם רגילה. כך כותב פטרוס מארטיר ופיגאפטה מאשר: „כה גדול היה האיש הזה, שאנו הגענו, בדיוק, עד האזור אשר במתניו. גזרתו היתה נאה, פניו היו רחבים, צבועים בצבע אדום ובעיגולים צהובים סביב העינים ועל לחייו שני כתמים בצורת לב. שערו היה קצר וצבוע בצבע לבן, כל לבושו היה מורכב מעורות של איזו חיה, שנתפרו באופן נאה למדי.“ ביחוד תמהים הספרדים למראה הרגלים העצומות של אותו ענק אנושי ובשל אותה „רגל גדולה“ (פאטאגאן) מכנים הם את הילידים בשם פאטאגונים ואת הארץ בשם פאטאגוניה. אך עד מהרה חולף הפחד מפני אותו בן ענקים. כי היצור לבוש העורות פורש, כפעם בפעם, את זרועותיו, תוך חיוך, הוא רוקד ושר בפזרו, תוך כדי כך, בלי הרף, חול על שערותיו, הצבועות בצבע לבן. מאגלאן, הבקי במידת מה, במנהגים של ילדי הטבע, עוד מימים עברו, מסביר לעצמו, באופן נכון, את האות הזה כרצון להתקרבות ידידותית ומצוה על אחד המלחים, שירקוד, אף הוא, באותו אופן ויפזר לו חול על ראשו. לשמחתם של המלחים המיוגעים והלאים, מבין, באמת, האיש הפרא את הפנטומימה הזאת כברכה והוא מתקרב בשקט גמור. עתה השיגו הטרינקולוס אחרי ה„סערה“, סוף סוף, את קאליבאן שלהם, זוהי הפעם הראשונה, שהמלחים המשועממים המסכנים זוכים, בציה הזאת, לאיזה גיוון, לבידוח הדעת במידה רבה. כי כאשר מגישים לענק הטוב, באופן בלתי צפוי, מראה אל אפו, נרתע הוא, מרוב הפתעה, בראותו את פרצופו בפעם הראשונה, בפתאומיות כזאת, עד כי הוא מושך אחריו ארבעה מלחים. תאבונו משכיח את אנשי הצוות את מנת מזונם הזעומה. בעינים תמהות רואים הם, כיצד אותו גארגאנטואה מריק אל קרבו דלי מים בגמיעה אחת ותוחב אחרי כן אל קרבו חצי סל של צנימים כמו עוגת גינבר. ואיזו צהלה פורצת, כשהוא בולע חולדות אחדות, שהם מגישים לזללנותו בלתי המרוסנת, חיות, על עורן ושערן, לקול צחוקם העליז של הצופים! בין שני הצדדים, הזולל והמלחים, נוצר יחס אהדה לבבי, וכאשר מאגלאן נותן לו עוד במתנה פעמונים קטנים אחדים, מביא הוא, עד מהרה, עוד „ענקים“ אחדים ואף „ענקיות“ אחדות.

אך דוקא אותו חוסר פחד הוא בעוכריהם של ילדי הטבע בלתי החשדנים. על מאגלאן, כמו על קולומבוס ועל כל כובשי הימים האחרים, הוטל, מטעם ה„קאזה דה קונטראטאסיון“, להביא אכסמפלרים אחדים, לא רק מהצמחים ומהמתכות, כי אם גם מסוגי האנשים החדשים, אשר יגלו בשעת מסעם. לצוד „ענק“ חי כזה, נראה בעיני המלחים כדבר לא פחות מסוכן מאשר לתפוס לויתן בסנפירו. בפחד מקיפים הם את הפאטאגונים, אך ברגע האחרון עוזב אותם תמיד אומץ רוחם. לבסוף ממציאים הם איזו תחבולה שפלה. הם תוחבים לתוך ידיהם של שנים מה„ענקים“ מתנות רבות כל כך, עד כי הם זקוקים לכל אצבעותיהם, כדי להחזיק את השלל; אחרי כן מראים להם, העומדים ומחייכים באושר, עוד איזה דבר נחמד, נוצץ ומשקשק, זוג רתוקות לרגלים, ושואלים אותם, אם ברצונם לשאת דבר כזה על רגליהם. הפאטאגונים המסכנים צוחקים מאוזן אל אוזן ומניעים ראשם לאות הסכמה, ברוב התלהבות – בחלומם רואים הם כבר, כיצד הדברים המשקשקים האלה יצלצלו וישקשקו אצלם עם כל צעד. בהחזיקם את מתנותיהם בידים קמוצות, מביטים הם בסקרנות מלמעלה, כיצד שמים את הכבלים סביב פרקי רגליהם, אותן טבעות יפות וקרות, המשמיעות צלילים עליזים כל כך – אך לפתע, והנה הם שבויים. עתה אפשר להטיל, בלי פחד, את הענקים כמו שק של חול. בהיותם כבולים אין הם מסוכנים עוד. לשוא מיללים המרומים, מתגלגלים ומפרפרים וקוראים – את השם שאל מהם שקספיר – אל אל הקסמים שלהם סטבוס: ה„קאזה דה קונטראטאסיון“ רוצה בדברים נדירים! כמו שורים מוכים סוחבים וגוררים את חסרי המגן לתוך הספינות, בהן עתידים הם ללכת לאיבוד מתוך חוסר מזון. על ידי ההתנפלות הבוגדנית הזאת מצד „נושאי התרבות“ הופר, במחי יד אחד, היחס הטוב. הפאטאגונים מתרחקים עתה מהרמאים, וכאשר פלוגה של ספרדים רודפת פעם אחריהם – כאן סיפורו של פיגאפטה הוא מעורפל, באופן מוזר למדי - כדי לצוד גם נשים ענקיות אחדות, או אולי לבקר אצלן, הרי הם מתגוננים ואחד המלחים משלם בחייו בעת ההרפתקה.

אולם ממש כמו לילידים, כן אין אותו חוף הרה אסונות, של סאן יוליאן, מביא גם לספרדים שום דבר מלבד צרות. אין מאגלאן רואה כאן ברכה בשום דבר, אין שום דבר עולה בידו: קללה רובצת על החוף הזה, העקוב מדם. רק לצאת מפה בהקדם האפשרי; לחזור, מיללים אנשי הצוות. רק להתקדם בהקדם האפשרי, רק קדימה, משתוקק מאגלאן, וחוסר הסבלנות של שני הצדדים גובר, במידה שהימים נעשים ארוכים יותר. כשחולפות רק סופות החורף העזות, מנסה מאגלאן מיד להתקדם. הוא שולח את הזריזה והמהירה שבספינותיו, את „סאנטיאגו“ הקטנה, ובראשה את הקברניט הנאמן סראן, כיונת נוח, כדי לתור את הסביבה. על סראן הוטל להתקדם דרומה, לסייר את המפרצים ולשוב עם ידיעות בפיו במועד קבוע. עוד מעט והזמן חלף, בקוצר רוח ובחרדה משקיף מאגלאן על פני הים. אך במקום מצד הים, מגיעה בשורה מצד היבשה; יום אחד יורדות מהגבעה שתי דמויות כושלות, הם חושבים אותן, בתחילה, לפאטאגונים וכבר מכינים את הקשת המצליבה. אך שני האנשים הערומים, הקפואים למחצה, המורעבים למחצה, המדולדלים, הנראים כפראים, כשדים קוראים אליהם במלים ספרדיות – אלה הם שני מלחים מ„סאנטיאגו“. הם מביאים בשורה רעה. סראן הצליח כבר להגיע אל נהר בעל שפך נוח ועשיר בדגים, זהו ריאו דה סאנטה קרוס; אך בשעת המשך הסיור הטילה סערה את הספינה אל החוף וניפצה אותה. מלבד כושי אחד, ניצלו כל אנשי הצוות והם מחכים על שפת ריאו דה סאנטה קרוס, כשהם נתונים במצוקה איומה; הם עצמם הגיעו, ברוב עמל, לאורך החוף עד לסאן יוליאן ובמשך כל אותם אחד עשר ימי הזוועה החיו את נפשם בשרשים ובעשב.

מאגלאן שולח מיד סירה. ניצולי הספינה מובאים בחזרה. אך מה יועילו עתה האנשים – ספינה הלכה לאיבוד, המהירה והזריזה ביותר מבין כולן! זוהי האבידה הראשונה וכמו כל הפסד כאן, בקצה העולם, זוהי אבידה שאינה חוזרת. כאשר מאגלאן נותן, לבסוף, ב־24 באוגוסט, את הפקודה להפלגה ועוזב את מפרץ האסונות של סאן יוליאן, תוך הטלת מבט אחרון על שני המורדים המנודים, מקלל הוא, בודאי, בסתר לבו את היום, אשר אילצו לעגון במקום הזה. ספינה הלכה לאיבוד, שלשה קברניטים איבדו כאן את חייהם, והעיקר: חלפה שנה, שאין להחזירה עוד, ושום דבר לא הושג, שום דבר לא גולה, אף לא נעשה.

אלה היו, בודאי, הימים הקודרים ביותר בחייו של מאגלאן, אולי היחידים, בהם הגיע האיש הזה, בעל האמונה בלתי המעורערת, בסתר לבו, לידי יאוש. בשעת ההפלגה מסאן יוליאן מודיע הוא, בעוז רוח מעושה, שגמר אומר לשוט לאורך החוף הפאטאגוני, בשעת הצורך, גם עד למעלת הרוחב השבעים וחמש ורק במקרה, שגם עד שם לא יימצא המעבר אל הים השני, יסכים לבחור בדרך הרגילה, סביב כף התקוה הטובה – כבר עצם הניסוח במלים „בשעת הצורך“ ו„אולי“ מגלה את חוסר בטחונו. זו הפעם הראשונה, שמאגלאן שומר לעצמו את הזכות לנסיגה, זו הפעם הראשונה, שהוא מודה לפני קציניו, שהמיצר המבוקש אינו קיים, אולי, בכלל, או שהוא נמצא במים הארקטיים. באופן גלוי לעין כול איבד את בטחונו הפנימי; אולם גם ההרגשה הטובה, שבזכותה היה חולם על המיצר ההוא, עוזבת אותו עתה, בשעה המכרעת. אין, כמעט, בכל ההיסטוריה מצב אירוני וזדוני יותר ממצבו זה של מאגלאן, כשהוא נעצר שוב, אחרי מסע של יומיים, ליד שפך הנהר סאנטה קרוס ומצוה שוב על הספינות שנת חורף למשך שני חדשים. כי ננסה נא להשקיף, מנקודת מבט של ידיעותינו הגיאוגרפיות הטובות ביותר, בתקופה מאוחרת יותר, על הענין הזה ונראה כמה הוא חסר טעם. הנה איש, אשר נדחף על ידי אידיאה גדולה והוטעה על ידי ידיעות בלתי מדויקות, ואף בלתי נכונות, קבע לו כמטרת חייו, למצוא את המעבר מהאוקינוס האטלנטי אל השקט ולגלות, על ידי כך, כראשון, את הדרך סביב הארץ. בזכות רצונו הדמוני הצליח להתגבר על התנגדות החומר, הוא מצא לו עוזרים בשביל תכניתו, שלא היתה, כמעט, בת הגשמה, בזכות הכוח הסוגסטיבי של האידיאה שלו, הצליח להשיג צי מידי מלך זר ואת הצי הזה הוביל בהצלחה לאורך החוף של אמריקה הדרומית, עד למרחקים, אשר שמה לא הגיע עדיין שום יורד ים לפניו. הוא התגבר על איתני הים ועל ההתמרדות; שום מכשול, שום אכזבה לא היה בכוחם, עד עתה, לשבור את אמונתו הקנאית, שהוא נמצא קרוב מאד לאותו מיצר, מטרת חלומותיו. ועתה, לפתע, ודוקא על סף הנצחון, מתערפל מבטו הרגיש של האיש, המיטיב כל כך לראות. הרי זה, כאילו קשרו האלים, אשר לא אהבוהו, בזדון לבב, את עיניו. כי באותו יום 26 באוגוסט 1520, בו מצוה מאגלאן על אנשיו לבזבז שוב שני חדשים נוספים באפס מעשה, הרי הוא נמצא כבר, בעצם, על סף מטרתו. רק עוד שתי מעלות רוחב, עוד שני ימי מסע על פני הים, אחרי שלש מאות ימי מסע, עוד פרסות ים אחדות, אחרי אלפים, שעברו כבר, עליו להמשיך עתה בעוז את דרכו, כדי שנפשו המדוכאה תצהל מגיל. אולם – אירוניה ורוע של הגורל – המסכן אינו יודע, אף אינו מעלה כלל על דעתו, מה קרוב הוא עתה אל מטרתו. במשך שני חדשים ממושכים ושדופים, מלאי דאגה וחוסר אמון, מחכה הוא לאביב ליד השפך של הנהר הקטן הזה, ממתין הוא ליד אותו חוף נשכח מאדם, דומה לאיש, העומד בסופת שלג ומתכנף מקור על סף בקתתו, בלי להעלות על דעתו, כי עליו לגשש עוד פסיעה אחת קדימה, כדי להימצא בצל קורת בית. שני חדשים, בלי סוף, ללא כל טעם, יושב מאגלאן אחוז ברוב שרעפיו, בציה הזאת ולבו מלא חששות, פן לא ישיג את המיצר, ובמרחק של שני ימי מסע מחכה המיצר, העתיד לשאת את שמו עד נצח נצחים! עד לרגע האחרון הוטל על האיש, הרוצה להוציא, באופן פרומתיאי, מהארץ את סודה האחרון, לחוש את צפרני הנץ המענות של הספק.

אך תמורת זה מזהיר יותר רגע הגאולה! תמיד מגיע אל מרום הפסגה רק האושר, העולה למרומים ממעמקי היגון. ב־18 באוקטובר 1520, אחרי שני חדשים של מנוחה חסרת תוכן ומיותרת, נותן מאגלאן שוב את הפקודה להמשכת המסע. בחגיגיות נקראת המיסה, אנשי הצוות מקבלים את סעודת הקודש, אחרי כן פורשים הם את המפרשים ושטים במלוא המהירות דרומה. בתקיפות הודפת אותם שוב הרוח לאחור, זרת אחר זרת עליהם לכבוש, תוך מאבק עם איתן הטבע העוין. גם עתה אין עוד כל ירק רך נראה לעין, אין דבר, אשר ינחם את המבט, החוף העזוב משתרע ריק, שטוח, שומם ובלתי מסביר פנים, רק חול וסלעים, סלעים וחול. ביום השלישי, ב־21 באוקטובר 1520, מתנשא, לבסוף, כף בעל שוניות לבנות לפני חוף מפורץ באופן מוזר, והנה, מאחורי הכף הזה, שכונה על ידי מאגלאן, לכבוד הקדושה של היום, לפי לוח השנה, בשם „כף הבתולה“, נפתח מפרץ עמוק בעל מים שחורים. הספינות מתקרבות. נוף מוזר, עצום וחמור! גבעות תלולות, בלתי שקטות ומבוקעות והרחק – מראה, שלא ראוהו זה שנים – שיאים גבוהים מכוסי כיפות שלג. אולם איזה מות שורר במרחב הזה! אין כל יצור אנושי מסביב, רק פה ושם איזה עץ או שיח; רק הזמזום וההמיה בלתי הפוסקים של הרוח פולחים את השתיקה המעובה של המפרץ הריק, כמקום משכן רוחות. בלתי מרוצים מביטים אנשי הצוות על המים הכהים. זה נראה להם כדבר אבסורדי, שמפרץ זה, המוקף הרים, ומימי השאול שלו יכולים להוביל הלאה אל חוף שטוח או אל „ים הדרום“ הבהיר ורוה השמש. כל הספנים מאוחדים בדעתם, כי מפרץ עמוק זה יכול להיות רק פיורד, בדומה לפיורדים שבארץ הצפון, וכי כל עמלם הוא לשוא וזהו רק בזבוז זמן, לחקור את המפרץ הסגור הזה באבן הבדיל או לעברו בספינות סביב סביב. שבועות רבים מדי בוזבזו על ידי הסיור של כל המפרצים הפאטאגוניים האלה, אשר אף אחד מהם לא נפתח לפניהם כמיצר הנכסף. עתה אל להם להשתהות עוד! להתקדם במלוא המהירות ואם לא ייראה בקרוב המיצר, יש לחזור הבית בעונה הנוחה ולהפליג אל הים ההודי דרך כף התקוה הטובה!

אך מאגלאן, האחוז טירוף בקשר עם המיצר הנסתר, עומד על כך, שיעברו גם את המפרץ המוזר הזה עד תומו. תוך מרירות מצייתים הנשארים לפקודה, אף על פי שהיו מעדיפים להמשיך את המסע, כי „כולנו חשבנו ואמרנו, שזהו רק מפרץ סגור“. שתי ספינות נשארות במקום, ספינת הפיקוד ו„ויקטוריה“, כדי לסייר את החלק החיצוני של המפרץ. שתי הנשארות, „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“, מקבלות את הפקודה להתקדם, ככל האפשר, אך לחזור, לכל המאוחר, כעבור חמישה ימים. כי הזמן נעשה יקר והצידה זעומה. כאן אין מאגלאן יכול לתת להם זמן של חמישה עשר יום, כמו בלה־פלאטה. חמישה ימי סיור – רק זה יכול הוא עוד להשקיע בנסיון האחרון הזה!

והנה הגיע הרגע הדרמטי הגדול. שתי הספינות של מאגלאן, „טרינידאד“ ו„ויקטוריה“, מתחילות לסייר את החלק הקדמי של המפרץ, עד אשר „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“ תחזורנה ממסע סיורן אל תוך החלק הפנימי של המפרץ. אך שוב מתקומם הרצון הנגדי של הטבע, כאילו סירב להסגיר בקלות את סודו האחרון. לפתע מתחדשת הרוח, הופכת לסערה, ועד מהרה, לאחת הסועות הפתאומיות, שהנן דבר רגיל באזור הזה, אשר ביחס אליו מציינות המפות הספרדיות הישנות, תוך אזהרה, „כאן אין לעולם עונות שנה נוחות“. בן רגע מתמלאים מימי המפרץ קצף לבן וסוער, כבר בהתנשאות הגלים הראשונה ניתקים חבלי העגנים; במפרשים מקופלים נאלצות הספינות להיטלטל, כשהן חסרות כל מגן – אך לאשרן, אין הסערה העקשנית מנפצת אותן אל שיני הסלעים. יום אחד, יומיים נמשכת המצוקה האיומה הזאת. אך לא גורלו הוא מדאיג את מאגלאן, כי שתי ספינותיו מיטלטלות ליד החלק הפתוח של המפרץ, בו אפשר להרחיקן מהחוף מרחק רב. אך שתי הספינות הנשארות, „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“! אותן תפסה בודאי, הסערה בחלקו הפנימי של המיצר, במקום צר השתערה עליהן הסועה, בצינור הצר הזה, בו אין להן מרחב מספיק להיטלטל אנה ואנה, אף לא האפשרות הקלה שבקלות להטיל עוגן ולהסתתר: אם לא התרחש איזה נס, הרי שתי הספינות הוטלו, בודאי, זה מכבר אל החוף על ידי הסערה או נופצו כליל אל הסלע.

צפיה קדחתנית, איומה, קצרת רוח במשך כל אותם הימים, בשעות ההן, השעות הגורליות בשביל מאגלאן. עובר יום ואין כל אות. עובר יום שני והן לא חזרו עדיין. יום שלישי, רביעי, והם עדיין אינם. ומאגלאן יודע: אם שתי הספינות הוטלו אל החוף, אם הלכו לאיבוד, על אנשי הצוות שבהן, הרי הכול אבוד. בשתי ספינות בלבד אין הוא יכול להעז כלל להמשיך את המסע. ואז נופצו מפעלו, חלומו אל הסלע הזר הזה.

סוף סוף ניתן אות מראש החיבל. אולם אהה, זוועה! לא את הספינות החוזרות ראה הצופה, כי אם עמוד עשן, המיתמר במרחקים. רגע איום. אות עשן משמעותו היא, שאנשי ספינה טרופה קוראים לעזרה. ובכן התנפצה „סאן אנטוניו“! התנפצה „קונספסיון“, ספינותיו הטובות ביותר, ובזה התנפץ כל מפעלו במפרץ הזה, שלא קורא לו עדיין שם! וכבר מצוה מאגלאן, להוריד את הסירות, כדי לשוט אל תוך המפרץ ולהציל מבני האדם כל מה שניתן עוד להציל. באותו רגע ממש מתרחש המפנה! זהו אותו רגע מפואר כמו ב„טריסטאן“, בו משתנה, לפתע, נעימת המות הגוועת, המיללת והנואשת של חליל הרועים והופכת לנעימת ריקוד רבת מעוף ותרועה, המבשרת שפע של אושר. מפרש! ספינה! אחת! תהילה לאל – לפחות ספינה אחת ניצלה! לא, שתי הספינות, שתיהן! „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“, שתיהן חוזרות, שלמות, בלי כל פגע. אך הנה, מה זה? אך הספיקו לראות את מאגלאן ואת הצי, נראה משם ברק מירכתי הספינה, פעם, פעמיים ושלש, ובכל הסביבה מהדהד בהרים קול רעם התותח. מה קרה? מדוע זה יורים הם, החוסכים, כרגיל, בקפדנות כל גרגר של אבק שריפה, תוך בזבזנות כזאת יריה אחר יריה? מדוע זה, כמעט שמאגלאן אינו מעז להאמין בדבר, מתנוססים כל הדגלים, הדגלונים? מדוע זה רומזים וצועקים הקברניטים, ומה הם רומזים, מה הם צועקים? עדיין אין הוא מבין מרחוק את המלים המבולבלות, החברים אינם תופסים עדיין את משמעותן של הקריאות. אך כולם מרגישים, ובראש ובראשונה, מאגלאן עצמו: זוהי שפת הנצחון!

ואכן, בשורה מבורכת מביאות שתי הספינות. בלב, שפחד ורחב, לפתע, מאזין מאגלאן לסיפורו של סראן. בתחילה היו שתי הספינות בכל רע. הן הספיקו לחדור כבר עד למעמקי המפרץ, כשהתחוללה הסערה ההיא. אף על פי שקיפלו מיד את כל המפרשים, דחף אותם הזרם הלאה, בלי שיוכלו לעמוד בפניו, וכך חדרו יותר ויותר פנימה; וכבר דימו בלבם, כי נגזר עליהם להתנפץ, בחוסר כל מגן, בקצהו של המפרץ, אל חופיו הסלעיים. והנה הרגישו ברגע האחרון, כי חומת הסלעים השסועה, המתנשאת פניהם, אינה סגורה כלל, כי אם נפתחת שוב, מאחורי כף, כמין תעלה. דרך המיצר הזה, השקט יותר, נכנסו אל תוך מפרץ שני, שהוצר שוב, אך, מיד אחרי זה, התרחב במידה רבה. וכך שטו במשך שלשה ימים, בלי להגיע עד קצהו של מיצר הים המופלא הזה. הם לא גילו עדיין את מוצאו האחרון, אך אין כל אפשרות, שנתיב מים מוזר זה הוא נהר. כי המים נשארים מלוחים בלי כל שינוי, והגאות והשפל מופיעים באופן סדיר ליד החוף. המים המוזרים האלה אינם הולכים וצרים, כמו נהר, כמו לה־פלאטה, כשמתקדמים למעלה, החל מהשפך, כי אם להפך: במידה שמעמיקים לחדור שמה, נעשה שטח פני המים רחב יותר ודומה יותר לים. על כן זהו קרוב לודאי, שפיורד זה, תעלה זו מעבירה אל ים הדרום, המבוקש זה מכבר, אשר את שפתו ראה נונייס דה באלבואה לפני שנים אחדות, כאירופי ראשון, מעל גבעות פאנאמה.

ידיעות טובות יותר לא קיבל מאגלאן, האיש, אשר עמד בנסיונות רבים, זה שנה תמימה. ואנו יכולים רק לתאר לעצמנו, כיצד הגיהה בשורת התקוה הזאת את לבו הקודר והמכווץ, לפתע, באור בהיר: הוא נואש כבר, בסתר לבו, כבר לקח בחשבון את החזרה דרך כף התקוה הטובה, ואין איש, אשר ידע את תפילותיו, אשר התפלל, ואת נדריו, אשר נדר לאלהים ולקדושיו, בכרעו על ברכיו. ועתה, דוקא ברגע, בו החלה אמונתו לעזבו, מתחיל הטירוף להיות למציאות והחלום הופך למאורע של ממש. עתה אסור להשתהות עוד, אף לא רגע אחד! להעלות את העגנים! לפרוש את המפרשים! עוד פעם אחת יריה לכבוד המלך, תפילה לאדמירל העליון! ואחר באומץ אל תוך המבוך! אם ימצא מוצא מתוך המים האכירונטיים האלה אל תוך הים השני, אזי מצא הוא, כראשון, את הדרך סביב הארץ. ובכל ארבע הספינות שט עתה מאגלאן אל תוך התעלה הזאת, אשר אותה הוא מכנה, לכבוד היום, בשם תעלת טודוס הקדוש. אך הדורות הבאים עתידים לכנותה, תוך הכרת טובה, בשם מיצר מאגלאן.

זה היה, בודאי, מראה מוזר, שלא מהעולם הזה, כאשר החליקו, לראשונה, ארבע הספינות הראשונות של האנושות חרש, באין קול, אל תוך המיצר הזה, השקט, השחור, אשר שום בן תמותה לא שט עדיין על מימיו, למימות עולם ועד היום ההוא. שתיקה איומה מקדמת את פניהם. כהרים מגנטיים מזדקרות, במראה מתכתי, הגבעות על החוף, קודרים נטויים השמים, המעוננים כאן תמיד, צל שחור רובץ על פני המים; כסירתו של כארון על פני מימי סטיקס, כצללים בין צללים, שטות ארבע הספינות חרש בתוך עולם השאול הזה. מרחוק מזהירים הרים בעלי שיאים מכוסי שלג, ובלילה מביאה הרוח משם משב כפור. שום יצור חי אינו נראה מסביב, ואף על פי כן שוכנים כאן, בודאי, אנשים במקומות סתר כי בלילה נראות באפילה מדורות מתלקחות בצידי דרכם, משום כך מכנה מאגלאן את הארץ הזאת בשם ארץ האש. (מדורות אלה, שהיו דולקות באופן מתמיד, נראו עוד, אחרי כן, במשך מאות בשנים. זה מתבאר בעובדה, שבני ארץ האש, שהיו גזע בעל רמה תרבותית נמוכה ביותר, לא ידעו עדיין את הטכניקה של הצתת אש ועל כן היו מבעירים, בלי הפסק, ביום ובלילה, בבקתותיהם, עצים ועשב יבש.) אך לעולם אינו נשמע שום קול, אינה נראית כל דמות, בשעה שהנוסעים תרים בחרדה אל כל צד; כאשר מאגלאן שולח פעם מלחים בסירה אל החוף, אין הם מוצאים שם שום בית, אף לא סימני חיים, כי אם משכנות מתים בלבד, תריסרים אחדים של קברים עזובים. גם החיה היחידה, שהם מגלים פה, היא מתה, לויתן, אשר את פגרו הענקי פלטו הגלים אל החוף: רק כדי למות הגיע הנה, אל החוף הזה של האבדון ושל הסתיו הנצחי. בתמהון מביטים הנוסעים אל דממת הרוחות הזאת; הרי זה, כאילו הגיעו אל איזה נוף כוכבים חרוך, שהכול גוע בו. הה, רק הלאה! רק הלאה! ושוב מחליקות הספינות, המונעות אט אט, קדימה על ידי בריזה, על פני מימי הליל, שלא חשו מעולם בקוער של ספינה. מפעם לפעם מורדת אבן הבדיל אל תוך המעמקים ואינה מוצאת קרקע; מפעם לפעם תרות עיניו של מאגלאן, בחרדה, אל כל העברים, כדי לראות אם המפרץ אינו נסגר, לפתע, אם נתיב המים החפשי אינו מגיע אל קיצו. אך הנתיב הולך ונמשך, ובכל פעם יש סימנים נוספים, שהוא מוכרח להגיע, בסופו של דבר, אל הים הפתוח. אך אותו רגע נכסף עודנו סמוי מן העין, הדרך עודנה מסובכת, הנפש עודה מבולבלת. ומסע הקסמים נמשך ונמשך בתוך הלילה הקימרי, כשהוא מלווה רק על ידי הזמרה הפראית ובלתי המובנת של הרוח, המזמזמת, קרה וקולנית, בין ההרים.

אך המסע הוא, לא רק קודר, כי אם גם מסוכן. כי אותו מיצר פתוח אינו דומה במאומה לאותה תעלה דמיונית ישרה, כפי שציינוה במפותיהם הקוסמוגרפים הנכבדים, שינר, ולפניו בהיים, בחדריהם הגרמניים הנוחים, ובעצם זוהי רק לשון נקיה, למען הקיצור, לכנות את מיצר מאגלאן בשם דרך ים; לאמיתו של דבר זוהי דרך מצולבת, בלי הרף, תסבוכת לבירינתית שסועה של נפתולים ומפנים, של מפרצים, מעגנים, פיורדים, שרטונות ועורקי מים סבוכים, שספינות יכולות לעברה בשלום רק בזריזות יתירה ובמזל מיוחד. בצורות שונות ביותר מתחדדים ונערמים המפרצים האלה, בלי שאפשר יהיה לדעת את מידת עמקם, את מוצאם, הם משובצים באיים בצפיפות יתירה וזרועים מקומות רדודים; שלש ארבע פעמים מסתעפת הדרך על ימין ועל שמאל, בלי שאפשר יהיה לדעת, מה היא הדרך הנכונה, אם זו, המובילה מערבה, או צפונה או זו, המובילה דרומה. יש לסטות מהדרך בגלל שרטונות, יש לעקוף סלעים, ומפעם לפעם עוברת הרוח העוינת במשבים סוערים פתאומיים, הקרויים „ויליוואב“, על פני המיצר הנסער, מערבלת את המים וקורעת את המפרשים. רק מתוך התיאורים הרבים של הנוסעים בדורות המאוחרים אפשר להבין, מדוע זה היה מיצר מאגלאן מגור לכל יורדי הים עוד במשך מאות בשנים. כי תמיד „נושבת כאן רוח צפונית מכל ארבע רוחות השמים“, לעולם אין כאן מעבר שקט, נוח ורוה שמש. תריסרים של אניות מתנפצים בשעת המסעות המאוחרים יותר, העוברים דרך המיצר הזה, שאינו מסביר פנים ואשר עד היום הזה אינו מיושב עדיין די הצורך. ואין שום דבר, אשר יוכל להעיד על האמנות הימאית של מאגלאן יותר מהעובדה, שדוקא הוא, אשר עבר כראשון את דרך הים המסוכנת הזאת, נשאר, במשך שנים רבות, גם האחרון, אשר הצליח לעבור את המיצר הזה, בלי לאבד אף ספינה אחת. רק אם נקח בחשבון את כובד התנועה של כלי השיט שלו, שלא היה להם כל כוח מניע אחר זולתי מפרש מנופח והגה מעץ, והם נאלצו לסייר, אחד אחד, את מאת העורקים והסעיפים, בשוטם, בלי הרף, הלוך ושוב, כדי להיפגש בכל פעם במקום קבוע, וזה בעונה בלתי נוחה של השנה, כשאנשי הצוות היו כבר עייפים ויגעים, ייראה מעברו המוצלח בעינינו כפלא, כפי שפיארוהו דורות של יורדי ים. אך כמו בכל השטחים, התבטאה גאוניותו העיקרית של מאגלאן, גם באמנות הימאות, בסבלנות, בזהירותו בלתי המעורערת ובראיית הנולד. במשך חודש תמים מתמיד הוא בחיפושיו האחראיים והבטוחים. אין הוא ממהר, אין הוא אץ קדימה תוך צפיה קצרת רוח, אף על פי שבפנימיותו נפשו מרטטת כבר ברוב מתיחות, לראות, סוף סוף, את המוצא, את ים הדרום. כל פעם שהוא מגיע לאיזו הסתעפות מחלק הוא את הצי; כל אימת ששתי ספינות מסיירות איזו פיורד צפוני מסיירות, באותו זמן, שתי הספינות הנשארות את הדרך הדרומית. כאילו ידע האיש הבודד הזה, שמכיון שנולד במזל רע, אסור לו לבטוח, אף פעם אחת, במזל. אין הוא סומך, בבחירת הכיוון, על המקרה, כמי שמטיל מטבע על זוג או פרט; תמיד מחפש הוא ומסייר את כל הדרכים, כדי למצוא את הדרך האחת והנכונה, וכך חוגגת את הנצחון, ביחד עם דמיונו הגאוני, אחת מסגולותיו, המפוכחת והאפיינית ביותר: ההתמדה ההירואית.

נצחון: כבר הצליחו להתגבר בשלום על מצרי הים הראשונים של הנתיב והנה התגברו כבר על השניים. שוב הגיע מאגלאן אל פרשת דרכים, בה מסתעף המפרץ לשתי זרועות, ימינה ושמאל, ומי זה יכול לדעת, איזו משתי הדרכים מובילה ישר אל הים הפתוח ואיזו מהן היא חסרת ערך בשבילו, כמבוי סתום. על כן מחלק מאגלאן שוב את הצי הקטן שלו. על „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“ מטיל הוא לסייר את החלק הפונה בכיוון הדרומי־מזרחי, בשעה שהוא עצמו מסייר בספינת הפיקוד שלו וב„ויקטוריה“ את התעלה הדרומית־מערבית. כנקודת מפגש, כעבור חמישה ימים, לכל המאוחר, נקבע השפך של נהר קטן, אשר יכונה בפיהם, בשל שפע הדגה שבו, בשם נהר הסרדינים. וכבר נמסרו ההוראות המפורטות לקברניטים. הספינות היו יכולות כבר, בעצם, לפרוש את מפרשיהן. אולם עתה מתרחש דבר מה בלתי מקווה, שאיש מן הצי לא יכול היה לחכות לו: מאגלאן מזמין את כל קברניטיו אל הסיפון של ספינת הפיקוד שלו, כדי לקבל מהם דין וחשבון על המלאי לפני ההתחלה של כל פעולה נוספת ולשמוע את חוות דעתם על כך, אם להמשיך עתה את המסע או לשוב אחרי הצלחת הסיור.

לשמוע את חוות דעתם? מה, בעצם, שואלים הם את עצמם בתמהון, התרחש כאן? לשם מה, לפתע, אותה העמדת פנים דמוקרטית, המדהימה את כולם? למה זה מעלה הדיקטטור, איש הברזל, שלא הכיר, עד עתה, בזכות קברניטיו להציג איזו שאלה או להרהר אחרי איזו פקודה, דוקא עתה, לרגל איזה תמרון קל ערך, את קציניו ממעלת פקודים אל מעלת חברים? לאמיתו של דבר, אין דבר הגיוני יותר מהמפנה הזה. תמיד נוח להם, לדיקטטורים, להכיר בזכויות האדם אחרי שהשיגו את הנצחון במלואו וקל להם להרשות את חופש הדיבור, אחרי שהבטיחו את שליטתם המוחלטת. עתה, אחרי שמצא את המעבר, את המיצר, אין עוד למאגלאן כל צורך לירוא מפני שאלה. עתה, כשקלף הנצחון הוא בידו, יכול הוא לספק את מבוקשם של האחרים ולגלות את הקלפים. תמיד קל לו, לאדם, לפעול ביושר לבב בתוך אושר, מאשר במצב של אסון. על כן מרופף עתה האיש הקשה, המסוגר והמכונס, סוף סוף, את שתקנותו, ששקד כל כך על שמירתה מאחורי שיניו. מאז חדל סודו מהיות סוד והפך לדבר גלוי, יכול מאגלאן לנהוג בדיבור גלוי יותר.

הקברניטים מופיעים ומוסרים דין וחשבון. ידיעותיהם הן בלתי משמחות בהחלט. המלאי נתכווץ במידה מסוכנת ביותר, בכל אחת מהספינות נשארה עוד, לכל היותר, צידה לשלשה חדשים. מאגלאן נוטל את רשות הדיבור. עתה ברור, הכריז בהדגשה יתירה, כי המטרה הראשונה של המסע הושגה, המעבר אל ים הדרום הריהו, כאילו נמצא כבר. עתה מבקש הוא מהקברניטים, שיביעו בגלוי את דעתם, אם על הצי להסתפק בהשגים האלה או עליו להשתדל להשלים את אשר הבטיח לקיסר: להגיע גם אל איי התבלין ולתפסם בשביל ספרד. אכן, הוא מודה בדבר, שהמלאי הנהו כבר זעום ביותר ולפניהם עוד מסעות ארוכים. אך גדולים הם גם התהילה והעושר, המחכים לכולם, אחרי הביצוע המוצלח של המשימה. אומץ רוחו הוא לא נתערער. אך בטרם יחליט החלטה סופית, אם עליהם לחזור כבר עתה, אחרי שהגיעו למחצית ההשג, או שימשיכו את דרכם, למען הכבוד, עד להשגת המטרה, רוצה הוא לשמוע תחילה את דעת קציניו.

מה היתה תשובתו של כל אחד מהקברניטים ומהספנים, דבר זה לא נודע לנו, אך לא נשגה, בודאי, אם נשער כי רובם שתקו. בזכרונם נשתמרו עוד החוף של סאן יוליאן ונתחי הגופות של חבריהם הספרדיים; גם עתה יש להם הרגשה בלתי נעימה, כשעליהם להמרות את פיו של אותו איש פורטוגיזי, בעל רצון הברזל. רק אחד מהם, מגלה, באופן ברור וחריף, את חששותיו, זהו אסטוואן גומס, ראש הספנים של „סאן אנטוניו“, פורטוגיזי וכפי שסיפרו, קרובו של מאגלאן. גומס אומר בגלוי, שעתה, אחרי שגולה כבר, באמת, המיצר, לפי כל הסימנים, היו מיטיבים לעשות, אילו חזרו לספרד, כדי לשוב ולצאת למסע, בצי מצויד מחדש, אל איי התבלין, בדרך, אשר גילו זה עתה. כי ספינותיהם אינן כשרות עוד, לדעתו, להמשיך במסע בים, מלבד זה אין הן מצוידות במלאי מספיק של צרכי מזון, ואיש אינו יודע, עד לאי־אלה מרחקים משתרע ים הדרום, אותו אוקינוס חדש ובלתי ידוע, אחרי המיצר, שגילוהו עתה. אם יתעו בדרכם על פני הים בלתי הידוע הזה, בלי שימצאו, בהקדם, איזה נמל, נחרץ גורלו של הצי לאבדן מחפיר.

מפי אסטוואן גומס מדברת התבונה, וקרוב לודאי, שזהו עוול מצד פיגאפטה לגבי האיש המנוסה הזה, כשהוא מנמק, תוך נטיה לחשדנות לגבי כל מתנגדיו של מאגלאן, את חששותיו בכל מיני סיבות קטנוניות. לאמיתו של דבר, היתה הצעתו של אסטוואן גומס, לחזור עתה בכבוד ולהגיע אל המטרה שהוצבה במסע שני, נכונה בהחלט, מנקודת מבט הגיונית וענינית; הצעה זו היתה עשויה להציל את חייו של מאגלאן ושל מאתיים איש, בקירוב. אך מאגלאן אינו מחשיב את החיים בני החלוף, כי אם את המעשה בן האלמוות. כל החושב מחשבות גבורה, יפעל, בהכרח, בניגוד לתבונה. בלי שהיות יתרות, נוטל מאגלאן את רשות הדיבור לתשובה. ברור, שהם צפויים לקשיים, קרוב לודאי, שיצטרכו לסבול רעב וכל מיני תלאות, אולם – דבר נבואה מוזר – אף אם ייאלצו לבלוע את העור, בו מצופים מוטות המפרשים, רואה הוא חובה לעצמו, להמשיך את המסע ולגלות את הארץ, אשר הבטיח. בקריאה זו להרפתקה נסתיימה, כנראה, אותה התיעצות מוזרה כל כך, מבחינה פסיכולוגית, ומספינה לספינה נמסרת, בקול, פקודתו של מאגלאן, שהמסע נמשך. אולם בסתר נותן מאגלאן פקודה לקברניטיו, להעלים בהקפדה יתירה, מאנשי הצוות את דבר מיעוטו של מלאי המזון. כל מי, שיפליט מפיו רק רמז קל, את ראשו הוא קובע.

בלי אומר ודברים קיבלו הקברניטים את הפקודה, ועד מהרה נעלמו שתי הספינות, שעליהן הוטל לסייר את התעלה הדרומית, „סאן אנטוניו“, בפיקודו של מסקואיטה, ו„קונספסיון“, בפיקודו של סראן. לשתי הספינות, אשר נשארו, „טרינידאד“, ספינת הפיקוד של מאגלאן, ו„ויקטוריה“, יש בינתיים זמן מסוים של נוחות. הן עוגנות ליד שפך נהר הסרדינים, ובמקום שהן עצמן תסיירנה את המשך התעלה מצד מערב, מוסר מאגלאן את הסיור הזה לסירה קטנה. בחלק השקט הזה של התעלה אין כל סכנה צפויה לכלי השיט; מאגלאן נותן רק פקודה אחת, לשוב מהסיור לכל המאוחר ביום השלישי; על ידי כך נשארים שלשת הימים, עד שובן של „קונספסיון“ ו„סאן אנטוניו“ להפוגת נופש גמורה. וזהו נופש טוב בשביל מאגלאן ואנשיו בסביבה הנוחה הזאת. באופן מוזר למדי, נעשתה הסביבה יפה יותר, בימים האחרונים, במידה שהוסיפו להתקדם מערבה. במקום סלעי החול התלולים מקדמים פה את פניהם נוה מרעה ויער. מורדות הגבעות נעשים מתונים ורכים יותר, שיאי הקרח נראים ממרחק רב יותר. האויר נעשה פחות חריף, מעינות של מים מתוקים משיבים את נפשם של המלחים, שידעו זה שבועות רבים רק את המים המצחינים והתפלים, אשר בחביות הספינות. עתה שוכבים הם, ברישול, בעשב הרך, מתבוננים, בעצלות, אל הפלא של הדגים המעופפים באויר, אך אחרי כן מזדרזים הם, במלוא העוז, לדוג, במי הנהר, את הסרדינים, הנמצאים כאן בשפע, אשר לא ייאמן. הם מוצאים פה שפע כזה של עשבים טובים וטעימים לחך, עד כי הם יכולים לשוב, אחרי חדשים רבים, לאכול לשובע, והטבע מרבה ללטפם ביפיו ובצלליו, עד כי פיגאפטה קורא בהתלהבות: „אני חושב, שאין בעולם מיצר טוב ויפה יותר מזה.“

אך מהו אותו אושר קטן של נוחות ונועם, של התפרקות עצלנית, לעומת האושר הגדול, המסחרר בלהטו, המנשא במעופו והמשכר עתה את מאגלאן? הנה קרב הוא, הנה מרחף הוא כבר; כי הנה, ביום השלישי חוזרת השייטת, בצייתנות, ושוב רומזים המלחים מרחוק, כמו אז, ביום טודוס הקדוש, בו גילו את הכניסה אל המיצר. אולם עתה – זה חשוב יותר אלף מונים! – גילו, סוף סוף את המוצא! הם ראו את הים, אשר אל תוכו משתפכת התעלה הזאת, במו עיניהם, את ים הדרום, את הים הגדול ובלתי הידוע! „הים, הים“, אותה קריאת גיל בת אלפים בשנים, בה היו היונים שולחים את ברכתם אל מימי הנצח, בשובם אל ביתם אחרי מסע ממושך, כאן מהדהדת קריאה זו בשפה אחרת, אך באותה מידה של התלהבות; תוך הרגשת אושר, מתנשאת קריאה זו אל ספירה, אשר לא קלטה עדיין, מעודה, תרועה בקול אדם.

דקה יחידה זו היא הרגע הגדול של מאגלאן, אותו רגע של התלהבות עליונה, שאין למעלה הימנה, אשר לו זוכה אדם רק פעם בחייו. הכול נתגשם. הוא קיים את דברו, כאשר הבטיח לקיסר. הוא, כראשון וכיחיד, הפך למציאות את הדבר, אשר עליו חלמו אלפים: הוא מצא את הדרך אל הים האחר. על ידי רגע זה, יודע הוא, הוצדקו חייו והוקדשו לאלמוות.

והנה מתרחש דבר, שאיש לא היה מעז לשער, כי הוא יכול לקרות אצל האיש הקשה הזה, המסוגר בתוך עצמו. לפתע מתגבר החום, המתלקח בנפשו, על אותו חייל תקיף, שלא גילה מעודו את רגשותיו לאיש. עיניו זולגות דמעות, דמעות חמות, לוהטות ניגרות על פניו אל מעבה זקנו השחור. זוהי הפעם הראשונה, הפעם היחידה, שאותו איש הברזל, מאגלאן, בוכה, הוא בוכה מרוב אושר.

רק רגע אחד, רגע יחיד וקצר בכל חייו הקודרים ומלאי היגע ניתן לו, למאגלאן, להרגיש את שיא האושר, הנופל בחלקו של האדם היוצר: ההכרה כי האידיאה של חייו נתגשמה. אך על האיש הזה נגזר ממרומים, שלא יקבל לעולם מידי הגורל אף קורטוב של אושר, בלי שיצטרך לשלם בעד זה מס ומחיר מר. בכל אחד מנצחונותיו קשורה מיד, באופן בלתי נמנע, איזו אכזבה. ניתן לו רק לראות את האושר, אך לא לתפסו, אף לא לנסות להחזיק בו, וגם רגע זעום זה של הרגשת האושר, הרגע העשיר ביותר בחייו, דועך לפני זמנו, בטרם יספיק להרגישו עד תומו. כי היכן הן שתי הספינות הנשארות? מדוע זה בוששות הן לבוא? הן עתה, מאז גילתה הסירה ההיא את המוצא אל הים, כל החיפושים הנוספים אחרי המוצא אל ים הדרום הם רק עוד בזבוז זמן מיותר. הה, מי יתן ותשובנה, שתי הספינות, אשר נשלחו, „סאן אנטוניו“ ו„קונספסיון“, כדי לקבל את הבשורה הטובה! בקוצר רוח גובר והולך תר מאגלאן במבטו בעומק המפרץ. המועד, אשר נקבע, עבר זה כבר, עתה חלף כבר היום החמישי, ואין עדיין כל אות, כל סימן חיים מהספינות.

ההתרחש, בסופו של דבר, איזה אסון? האיבדו את דרכן? מאגלאן הוא נרגש מדי, מכדי שבת עוד בטל, ללא כל פעולה, במקום המוסכם. הוא מצוה לפרוש את המפרשים ולהפליג שוב אל תוך התעלה, כדי לשוט לקראת הספינות, המתמהמהות בדרכן. אך הכול ריק, האופק נשאר ריק, ריקים הם המים הקרים והמתים. אין כל אות, אין כל סימן חיים.

לבסוף, ביום השני לחיפושים, נראה מפרש. זוהי הספינה „קונספסיון“, בפיקודו של סראן הנאמן. אולם היכן היא הספינה השניה, החשובה ביותר, בגלל היותה הגדולה ביותר בצי, הספינה „סאן אנטוניו“? סאן אינו יודע להשיב על כך דבר. מיד ביום הראשון התקדמה הספינה „סאן אנטוניו“ ומאז נעלמו עקבותיה. ברגע הראשון אין מאגלאן מעלה עדיין על דעתו כל דבר רע. שמא תעתה הספינה „סאן אנטוניו“ בדרכה, שמא לא הבין קברניטה את המוסכם. על כן שולח הוא עתה את כל ספינות הצי אל עברים שונים, כדי לסייר את כל פינות התעלה הראשית, מיצר האדמירל. הוא מצוה לאותת באותות אש, ליד דגלים, הנתקעים במקומות שונים, מניחים מכתבים, המכילים הוראות. אך אין כל עקבות. איזה מקרה רע קרה בודאי. ייתכן שספינת „סאן אנטוניו“ התנפצה וירדה תהומות על כל אשר בה, אך אין זה מסתבר, כי דוקא בימים אלה הצטיין מזג האויר בשקט מפליא של הרוחות. או – אפשרות, המתקבלת יותר על הדעת – שמא אותו ראש הספנים ב„סאן אנטוניו“, אסטוואן גומס, אשר דרש במועצת המלחמה חזרה מידית הבית, הגשים, באופן מרדני, את דרישותיו, – על ידי כך, שהקצינים הספרדיים של הספינה השתלטו, בכל הפשטות, על הקברניט הנאמן וערקו עם כל הצידה.

אין מאגלאן יכול לדעת באותה שעה את אשר התרחש, יודע הוא כי משהו נורא קרה לו. הספינה נעלמה, הטובה ביותר, הגדולה ביותר אשר בצי, שהיתה מצוידת במצרכי מזון יותר מהאחרות. אך לאן נעלמה, מה קרה לה, מה התרחש בה? אין איש, המסוגל למסור לו ידיעות על כך בציה הזאת, הריקה מאדם, אם היא מוטלת במצולות הים או ערקה ונזדרזה להפליג לעבר ספרד. רק הכוכבים הזרים, צלב הדרום, וסביבם כל צבא השמים הנוצצים, רק הם היו עדי ראיה לאותה התרחשות מיסתורית. רק הם יודעים את דרכה של הספינה „סאן אנטוניו“, רק הם מסוגלים להשיב על שאלותיו. על כן מובן הדבר, שמאגלאן, הבוטח, כמו כל בני תקופתו, באותות השמים כבמדע האמת, קורא אליו את האסטרולוג אנדרס דה סאן מארטין, המלוה את הספינה במקומו של פאליירו, אותו, את האיש היחיד, המסוגל, אולי, לקרוא בכוכבים. הוא מצוה עליו להעמיד את ההורוסקופ ולברר, על ידי אמנותו, מה קרה ל„סאן אנטוניו“. והפעם, באופן יוצא מן הכלל, צודקת האסטרולוגיה; האסטרולוג האמיץ, המיטיב לזכור את עמדתו האיתנה של אסטוואן גומס בשעת מועצת המלחמה ההיא, חוזה – והעובדות עתידות לאשר את הדבר – כי הספינה ערקה וקברניטה הוא שבוי.

שוב עומד מאגלאן, בפעם האחרונה, לפני הכרעה שאין להשהותה. יותר מדי נזדרז להריע מגיל ונחפז לשמוח. עתה קרה לו – שוב הקבלה מוזרה בין המסע הראשון והשני סביב הארץ – מה שעתיד היה לקרות לפרנסיס דרייק, שהלך בעקבותיו, כי ממנו ערקה הטובה שבספינותיו, בפיקודו של הגנרל המרדן וינטר, בסתר, באישון לילה. באמצע הנצחון תקע בן ארצו, אויב, שהוא עצמו ובשרו של מאגלאן, סכין בגבו, ואם מלאי מצרכי המזון שבצי היה זעום, גם בלאו הכי, הרי עתה מאיים מחסור גלוי. כי דוקא ב„סאן אנטוניו“ היה המלאי העשיר והטוב ביותר, מלבד זה בזבזו עתה, על ידי ההמתנה והחיפושים, בלי כל טעם, צידה לששה ימים. ההתקדמות אל תוך ים הדרום בלתי הידוע, שהיה עוד לפני שמונה ימים, כאשר מצב הדברים היה טוב יותר לאין ערוך, מעשה נועז ביותר, הפך עתה אחרי בריחתה של הספינה „סאן אנטוניו“ למעשה התאבדות.

משיא הבטחון העצמי הגאה הוטל עתה מאגלאן, בבת אחת, אל תהום המבוכה ואיבוד העשתונות. ואין כלל צורך בעדות הנמסרת לנו על ידי בארוס: „הוא היה מבולבל כל כך, עד כי לא העז להחליט משהו ברור“, כי את חרדתו הפנימית של מאגלאן רואים אנו, באופן ברור, מפקודת היום של הספינה – היחידה שנשתמרה – אותה מסר, באותו רגע של מבוכה, לכל קציני הצי. זוהי הפעם השניה תוך ימים מועטים, שהוא דורש מהם לחוות את דעתם, אם להמשיך את המסע או לחזור; אולם הפעם מצוה הוא על קברניטיו, שישיבו לו על כך בכתב. כי מאגלאן רוצה – וזה מעיד על כשרונו הרב לראות את הנולד – איזה „אליבי“. הדברים הכתובים נשארים; דרושה לו, לזמן מאוחר יותר, הוכחה בכתב, שיוכל להציגה, בשעת הצורך, שנועץ בקברניטיו. לו ברור הדבר בהחלט – וגם זה עתיד להתאשר על ידי העובדות – שהמורדים, אשר ב„סאן אנטוניו“, כשרק יגיעו לסביליה, יופיעו שם כמאשימיו, למען אשר לא יאשימו אותם באי־ציות. אין ספק, שיתארו אותו, הנעדר, כאיש הטרור, שישתדלו לעורר את הרגש הלאומי הספרדי על ידי תיאורים מופרזים, כיצד הוא הפורטוגיזי הזר, אסר בנחושתיים את הפקידים, שמונו מטע המלך, כיצד ציוה לכרות את ראשיהם של אצילים קשטיליים, לנתח את גופותיהם לארבעה נתחים, להרעיבם באופן מחפיר, כדי למסור, אחרי כן, בניגוד לפקודתו המפורשת של המלך, את הצי בידי פורטוגיזים בלבד. כדי לנטול את העוקץ מטענה בלתי נמנעת זו, שבמשך כל ימי המסע דיכא כל הבעת דעה חפשית מצד קציניו על ידי טרור אכזרי, מחבר עתה מאגלאן את הפקודה המוזרה ההיא, העושה רושם של הגנה עצמית יותר מאשר משאל חברי. „ניתנה בתעלת טודוס הקדוש ממול לריאו דל איסליאו, ב־21 בנובמבר“, כך פותחת הפקודה: „אני, פרנאנדו מאגלאן, אביר המסדר סאנטיאגו והקברניט העליון של הארמאדה הזאת…. שמעתי, כי בעיני כולכם נראית ההחלטה להמשיך את המסע כדבר רב־אחריות, משום שהנכם חושבים כי עבר כבר זמן רב ביותר. אני הנני אדם, שאינו מזלזל לעולם בדעתו או בעצתו של אדם זולתי, כי אם הרוצה להתיעץ עם כולכם על כל הענינים ולשתף אתכם פעולה בביצועׅ.“

הקצינים מחייכים, בודאי, בסתר לבם על ההערכה העצמית המוזרה הזאת. כי אם לדבר על קו אפייני, הרי זו, אצל מאגלאן, הנטיה העקשנית לשלטון יחיד בהנהגה ובפיקוד. כולם מיטיבים לזכור, כיצד אותו איש היה מדכא כל ערעור מצד קברניטו באגרוף משוריין. אולם גם מאגלאן יודע, כי הם זוכרים היטב את דיקטטורת הדעות האכזרית שלו, על כן ממשיך הוא: „אל נא יפחד איש, בזכרו את אשר קרה בחוף סאן יוליאן, כי אם על כל אחד מכם מוטלת החובה, לאמור לי, בלי מורך, מהי דעתכם בדבר בטחונה של הארמאדה שלנו. זה יהיה בניגוד לשבועתכם ולחובתכם, אם תדעו להעלים ממני את דעתכם.“ כל אחד, כך דורש הוא, יביע נא, באופן [ברור, ובכתב, האם לדעתו יש להמשיך או לחזור ואת הסיבות לכך].¹

אולם אמון, אשר אבד במשך תקופה של חדשים רבים, אין לרכשו שוב במשך שעות. הפחד עודנו תקוע, יותר מדי, בעצמותיהם של הקצינים, מכדי שיעזו, בגלוי, לדרוש את החזרה, והתשובה היחידה, שנשתמרה, תשובתו של האסטרונום סאן מארטין, מעידה מה מעטה היתה נטיתם, דוקא עתה, כשהאחריות נעשתה עצומה, לחלקה עם מאגלאן. האסטרולוג האמיץ מדבר, כיאות למקצועו, דברים מעורפלים ודו־משמעותיים, בהשתמשו, באופן זריז למדי, בביטויים „מצד אחד“ ו„מהצד השני“. הוא מפקפק, אמנם, בדבר, שאפשר להגיע דרך התעלה הזאת, תעלת טודוס הקדוש, אל המולוקים, בכל זאת מיעץ הוא להמשיך את המסע, כי „לב האביב הוא עתה בידיהם“. אך מהצד השני רצוי שלא ירחיקו במסעם, כי אם ישובו באמצע ינואר, כי האנשים הם תשושים והגיעו עד אפיסת הכוחות. ייתכן, שמוטב לא לנסוע מערבה, כי אם מזרחה, אך יעשה נא מאגלאן כטוב בעיניו, ואלהים יורהו את דרכו. יש להניח, כי גם הקצינים הנשארים הביעו את דעתם בדברים בלתי ברורים, דומים לאלה.

אך מאגלאן לא שאל כלל את קציניו, כדי לקבל מהם תשובה, כי אם רק, למען יוכל להוכיח, ששאל אותם. יודע הוא, כי יותר מדי הרחיק לכת בהעזתו, מכדי שיוכל להיסוג. רק כמנצח יכול הוא לחזור הביתה, אחרת אבוד הנהו. ואף אילו חזה לו האסטרונום ההוא, בשפע דבריו, את המות, היה נאלץ להמשיך בדרך הגבורה שלו. ב־22 בנובמבר 1520 מפליגות הספינות, בהתאם לפקודתו, מהחוף, אשר ליד נהר הסרדינים, כעבור ימים מעטים נמצאים הם מעבר למיצר מאגלאן – כי כך יהיה שמו לעדי עד – וליד מוצא המיצר רואה הוא, מאחורי כף, שהוא מכנהו, תוך רחשי תודה, בשם הכף הנכסף, את הגלים, הנמשכים לאין סוף, של הים החדש, אשר אניה אירופית לא שטה עדיין על פניו מעולם. מראה מזעזע: שם, הרחק במערב, מעבר לאופק האינסופי, נמצאים הם, בודאי, אותם איי התבלין, איי העושר, ומאחוריהם הממלכות הענקיות של המזרח, סין, יפן והודו, והלאה, הרחק הרחק, שוב המולדת, ספרד, אירופה! על כן יש לנוח עוד פעם, המנוחה האחרונה לפני ההפלגה המכרעת, על פני האוקינוס בלתי הידוע, שלא עברוהו עדיין למיום היות הארץ! אחרי כן, ב־28 בנובמבר 1520 הורמו העגנים והונפו הדגלים! ובירית תותחים מרעימה מקדמות שלש הספינות הקטנות והבודדות, ביראת כבוד, את הים בלתי הידוע, כשם שמקדמים, באופן אבירי, את פניו של יריב גדול, כאשר מזמינים אותו לדו־קרב, לחיים או למות.

 

מאגלאן מגלה לו את ממלכתו    🔗

-———————————————-

28 בנובמבר 1520 – 7 באפריל 1521    🔗

תולדות אותה חצייה ראשונה של האוקינוס, שלא קורא לו עדיין שם עד הימים ההם – „ים רחב כל כך, עד כי רוחו של האדם אינו מסוגל כלל לתפסו“, נאמר בסיפורו של מאכסימיליאן טראנסילוואנוס – היא אחד ממעשי הגבורה בני האלמוות של האנושות. כבר מסעו של קולומבוס אל מרחבי אין קץ נראה לבני דורו ולבני הדורות הבאים כמבצע מלא אומץ, שאין כדוגמתו, ואף על פי כן: גם המעשה הזה אינו יכול להידמות, מבחינת מסירות הנפש, לנצחון, אשר נחל מאגלאן, תוך מצוקה ותלאות לאין שיעור, על איתני הטבע. כי קולומבוס שט בשלש ספינותיו, שהורדו זה עתה הימה, אחרי שצוידו בכל הכלים הדרושים ובמלאי הגון של מזון, בסך הכול, שלשים ושלשה יום, ושבוע ימים לפני הגיעו אל החוף, מחזקים בו העשב, הנראה על פני הים, עצים זרים, הצפים על פני המים ועופות יבשה את ההכרה, שהוא מתקרב אל איזו יבשת. אנשי הצוות שלו הם בריאים ורעננים, מלאי המזון בספינות גדול כל כך, עד כי, במקרה הגרוע ביותר, עלול הוא לחזור אל ביתו בלי שישיג דבר. רק לפניו נמצא בלתי הנודע, ומאחוריו נמצאת המולדת, כדרך אחרונה, כמוצא אחרון. אך מאגלאן נוסע אל התוהו הגמור, אחרי שהפליג, לא מאירופה ידידותית, בה נמצאים נמל מוצא ומולדתו, כי אם מפאטאגוניה זרה, שאינה מסבירה לו פנים. אנשי הצוות שלו הגיעו עד אפיסת הכוחות, מרוב התלאות במשך חדשים רבים. הרעב והמחסור מאיימים לפניהם. לבושם בלה, כל מפרש ממורט, כל חבל משומש. זה שבועות על שבועות לא ראו פני אדם חדשים, אף לא אשה, יין, בשר טרי, לחם טרי, ובסתר לבם מקנאים הם, בודאי, בחבריהם הנועזים יותר, שערקו בעוד מועד וחזרו הבית, במקום להיות מופקרים בצית מים איומה זו. וכך שטות שלש הספינות האלה עשרים יום, שלשים יום, ארבעים יום, חמשים יום וששים יום, ואין עוד כל יבשה, אין כל סימן לתקוה, שהם מתקרבים אל איזו יבשה! ושוב חולף שבוע ועוד שבוע ועוד אחד ועוד ועוד – מאה יום, זמן ארוך פי שלשה מהזמן, בו עבר קולומבוס את האוקינוס! אלף ועוד אלף ועוד אלף שעות ריקות שט לו הצי של מאגלאן בתוהו לא דרך. מאז 28 בנובמבר, היום, בו נעלם מעיניו הכף הנכסף בקצה האופק, אין עוד כל ערך למפה, אף לא למידה. המרחקים, שחישב פאליירו בבית, נתגלו כבלתי נכונים, מאגלאן חושב, שעבר, זה מכבר, על פני ציפאנגו, על פני יפן, אך למעשה לא עבר עדיין שליש של האוקינוס בלתי הידוע, שכינהו, בשל שקט הרוחות, השורר בו, בשם „השקט“ ושם זה נשאר לו לכל הדורות.

אך מה אכזרי היה השקט הזה, מה רבים היו עינויי החדגוניות בדממת המות הזאת! לים תמיד אותו צבע כחול, תמיד נראה כמראה, השמים הם תמיד חסרי עננים ולוהטים באותה מידה, האויר אילם וחסר כל צליל, ללא שינוי, האופק תמיד באותו מרחק, בעל אותה צורה עגולה, חתך מתכתי בין אותם שמים ואותם מים, המעמיק לחתוך את הלב, יותר ויותר. תמיד אותו תוהו כחול ועצום סביב הספינות הזעירות, הדבר היחיד הנע בתוך אותו חוסר תנועה איום. תמיד אותו אור יום מסנוור, עד כדי אכזריות, האור, בו רואים תמיד רק אותו דבר יחיד, ובלילה תמיד אותם כוכבים קרים ושתקניים, הנשאלים לשוא. תמיד אותם חפצים בתוך החלל הקטן, המוקצה לבני אדם, אותו מפרש, אותו תורן, אותו סיפון, אותו עוגן, אותם תותחים, אותם שולחנות. תמיד אותה צחנה מתקתקת של רקבון, של דברים מקולקלים, העולה מהקרביים של בטן האניה. תמיד, בשעות בוקר, צהרים, ערב ולילה נפגשים שוב, באופן בלתי נמנע אותם פרצופים, המביטים זה על זה בהבעה קהה של יאוש, אך פניהם של האנשים הולכים ומתנונים מיום ליום. העינים מעמיקות לחדור אל חוריהן, עם כל בוקר נוסף, שחלף לשוא, מתעמעם ברקן יותר ויותר, הלחיים נופלות בלי הרף, הצעדים נעשים חלשים ומרופים יותר. כרוחות מתהלכים, שקועי לחיים וחיורים, אלה, אשר לפני חדשים אחדים היו מטפסים עלה ורדת, על הסולמות, כבחורים רעננים ומלאי עוז, ומתקנים את החיבל בשעת סערה. כמו חולים צועדים הם בצעד כושל, או שוכבים תשושים על מחצלותיהם. בכל אחת משלש הספינות, שהפליגו, להרפתקה הנועזת ביותר של האנושות, שוכנים עתה רק יצורים, שקשה להכיר בהם עוד מלחים, כל סיפון הוא בית אשפוז שט של חולים, בית חולים נייד.

כי מלאי המזונות הולך והתמעט, באופן איום, בחצייה בלתי צפויה זו של האוקינוס, המצוקה גוברת באופן מזווע. זה מכבר מן הראוי היה לכנות בשם רקבון, ולא בשם אוכל, את אשר מחלק המחסנאי, יום יום, בין אנשי הצוות. היין אזל ללא שיור, אותו יין, שהיה מחיה עוד, במידת מה, את השפתיים, את הנפש, והמים המתוקים, המורתחים על ידי השמש האכזרית, שהפכו למשהו תפל בחביות ובנאדות מזוהמים, מפיקים צחנה ארסית כזאת, שהאומללים נאלצים לסתום להם את אפם באצבעותיהם, בשעה שהם מרטיבים את גרונם הניחר בלגימה היחידה, המוגשת להם, יום יום, במשורה. צנימי הספינות שוב, המשמשים להם, בצד הדגים, שהם שולים, כמזון יחיד, הפכו, זה מכבר, למין אבקה אפורה ומזוהמת, השורצת תולעים, והמורעלת, נוסף על הכול, על ידי צואת החולדות, שנשתגעו והשתערו על השריד העלוב האחרון של המזון. אך הן עצמן הפכו לדבר מבוקש ביותר, החיות המתועבות האלה, וכאשר האנשים רודפים עתה, ביאוש, אחרי השודדים האלה של שריד המלאי בכל פינות הספינה, הרי זה, לא רק כדי להמיתן, כי אם גם, כדי למכור מיד את פגריהן כמטעמים יקרי ערך; חצי דוקאט זהב משלמים לצייד הזריז, שהצליח לצוד אחת מהחיות הצרחניות האלה, והקונה ממהר לבלוע את הצלי המבחיל. כדי לרמות את הקיבה, המתכווצת, תוך כאבים, בעווית אכזרית, מתוך הדרישה לאוכל, כדי לתת לרעב החונק איזה סיפוק מדומה, ממציאים אנשי הצוות דברי מרמה מסוכנים ביותר; הם מלקטים קסמי עץ ומערבבים אותם בפסלתם של הצנימים, כדי להגדיל, על ידי כך, באופן מדומה, את המנה הזעומה. לבסוף נעשית המצוקה רבה כל כך, שנבואתו האיומה של מאגלאן, שהם יאכלו את העור של פרוות השוורים, בהן מצופים מוטות המפרשים מתקיימת. אנו מוצאים אצל פיגאפטה תיאור של הדרכים, בהן ניסו, ברוב יאושם, להכשיר לאכילה את החומר הזה, שלא היה ראוי לאכילת אדם. „אכלנו, לבסוף, לבל נגוע ברעב, גם את חתיכות עור הבקר, בו היה מצופה החיבל, כדי להגן על החבלים, לבל יינתקו. חתיכות עור אלה, שהיו מופקרות, במשך שנים, לגשם, לשמש ולרוח התקשו כאבן, על כן נאלצנו תמיד לתלותן תחילה, ארבעה או חמישה ימים, כשהן מושקעות במי הים, כדי לרככן במקצת. רק אחרי זה היינו שמים און על גבי אש גחלים וכך היינו בולעים אותן.“

אין כל פלא בדבר, שגם המחוסנים ביותר בין הגברים האלה, החזקים כברזל והרגילים בתלאות, אינם מסוגלים לשאת מזון כזה לאורך ימים. כתוצאה מחוסר מזון טרי (אנו היינו אומרים: בעל ויטמינים) פורצת מגיפת הצפדת. אצל החולים מתחילים החניכיים להתנפח ולהעלות מוגלה, השיניים מתרופפות ומתחילות לנשור, בפה נוצרות מורסות, לבסוף מתנפח אצלם החך באופן מכאיב כל כך, עד כי האומללים אינם מסוגלים עוד לבלוע משהו, גם אילו היה להם מזון, ותוך יסורים הולכים הם לאיבוד. אך גם אצל אלה, אשר נשארו בחיים שובר הרעב את שארית כוחם. ברגלים משותקות או מעלות מוגלה מדשדשים הם אנה ואנה, בהשענם על מקלות, או רובצים, תוך אפיסת הכוחות, בפינות. לא פחות מתשעה עשר איש, כלומר קרוב לחלק העשירי של אנשי הצוות, אשר שרדו, הולכים לאיבוד במסע הרעב הזה, תוך עינויים איומים; אחד הראשונים הוא הענק הפאטאגוני המסכן, שכינוהו בשם חואן חיגאנטה ואשר עליו התפעלו עוד לפני חדשים אחדים, משום שזלל בסעודה אחת חצי תיבה של צנימים וגמע דלי מים כגמוע משקה מתוך גביע. כל יום נוסף של אותו מסע בלי סוף ממעט את מספרם של המלחים, שעודם מסוגלים לעבודה, ובצדק מדגיש פיגאפטה, שבכוחות אדם מוחלשים כל כך לא היו שלש הספינות מסוגלות לעולם להחזיק מעמד בפני סערה או שואה: „אלמלא זיכונו אלהים ואמו הברוכה במזג אויר טוב כל כך, היינו, כולנו גוועים ברעב בים הענקי הזה.“

במשך שלשה חדשים ועשרים יום, בסך הכול, נודדת אותה שיירה בודדת של שלש הספינות האלה בצית המים ללא תכלה, ועל אנשי הספינות עברו כל העינויים, שאפשר להעלותם על הדעת, ורק הדבר האיום אינו נמנע מהם: יסורי התוחלת הנכזבת. כי כאשר ידמו הנודדים הצמאים בנפשם, כי נוה מדבר לנגד עיניהם, הנה זעות לפניהם כפות התמרים הירוקות, הנה נערמים הצלילים, קרירים וכחולים, בתוך האור הארסי, המסנוור את עיניהם זה ימים רבים, וכבר נדמה להם כי באזניהם עולה קול מעין מפכה, אך הנה קרבים הם ברגלים כושלות, בשארית כוחותיהם, ולפתע נגוז הכול, כל מקסם השוא חלף ואיננו וסביבם שוב המדבר, עוין עוד יותר מאשר קודם לכן – כן נופלים עתה אנשי מאגלאן כקרבן למקסם של פאטה מורגאנה. בוקר אחד נשמע, לפתע, קול צרוד, הקורא מראש החיבל – מלח תר וגילה יבשה, אי, בפעם הראשונה יבשה, אחרי זמן רב, שאין לזכור אותו עוד. כמטורפים פורצים הרעבים והצמאים אל הסיפון, אף החולים, שהיו מוטלים תשושים על הרצפה ככבסים סחוטים, מתנודדים ונסחבים אל אותו מקום. אכן, אי הוא זה, שאליו הם קרבים עתה. מהר, מהר להכין את הסירות – חושיהם המגורים רואים כבר מעינות מפכים, וכבר חולמים הם על מים ועל מנוחה שלמה בצל עצים, הם משתוקקים כבר, אחרי שבועות של טלטולי דרך, להרגיש אדמה מתחת לכפות רגליהם, ולא רק קרשים מתנודדים על גלים בלתי יציבים. אך אוי לאותה אכזבה! כשהם מתקרבים אל המקום, מתגלה אותו אי, ואחרי כן גם שני, שהם מכנים אותם, בשל כך, ברוב מרירותם, בשם איי האסון, כסלע חשוף לחלוטין, ריק מכול ובלתי ראוי למשכן כל יצור חי, ציה ללא אדם וחיה, ללא מעין ופרי. יהיה בזבוז זמן לבטלה, להקדיש לסלעים אלה, שאינם מסבירים פנים, אף יום אחד בלבד! ושוב נמשך המסע בציה הכחולה, הלאה, הלאה, הלאה, עוד ימים על ימים ושבועות על שבועות נמשך אותו מסע על פני הים, שהיה, אולי, האיום ורב התלאות ביותר מכל מה שנרשם בכרוניקה הנצחית של סבל האדם ושל כושר הסבל האנושי, שאנו מכנים אותו בשם היסטוריה.

לבסוף, ביום 6 במרס 1521, זה יותר ממאה פעמים התנשאה השמש מעל לכחול הדומם והריק, בלי כל שינוי, יותר ממאה פעמים צללה שוב אל אותו כחול דומם, ריק ואכזרי, מאה פעמים הפך יום ללילה ולילה ליום, מאז יצא הצי ממיצר מאגלאן אל הים הפתוח, הנה מהדהדת שוב קריאה מראש החיבל: יבשה, יבשה. אכן, כלו כל הקיצין. עוד יומיים או שלשה בתוהו לא דרך, וקרוב לודאי, שלא היה מגיע כל זכר לאותו מבצע גבורה אל הדורות הבאים. הספינות היו מוסיפות לתעות עם אנשי הצוות, שגועו ברעב, כבית קברות שט, ולבסוף היו נטרפות בסערה או מתנפצות אל איזה חוף. אולם האי החדש הזה, תהילה לאל, מיושב, בו יימצאו מים לניחרים בצמא. אך מתקרב הצי אל מקום המעגן, עוד בטרם יקופלו המפרשים ויורדו העגנים, וכבר אצות אליו סירות, המבעיתות בזריזותן, סירות קטנות מכוסות בציורים, אשר מפרשיהן עשויים מעלי תמרים תפורים זה לזה. בזריזות של קופים מטפסים ילדי הטבע התמימים האלה, הערומים לחלוטין, אל סיפוני הספינות, וכה זר הוא להם כל מושג של מוסר מקובל, שהם נוטלים להם, בכל הפשטות, כל מה שעומד או מונח לפניהם. בן רגע נעלמים החפצים השונים, כמו על ידי אחיזת עינים; לפתע נראית גם סירת החניה הקטנה של „טרינידאד“, כשהיא מנותקת מחבל הגרר. בעליצות ובלי שתתעורר בהם איזו מחשבה, שעשו איזה מעשה רע, ממהרים הם להתרחק, בצחקם על כך, שהצליחו להשיג בקלות כזאת דבר, אשר עיניהם לא ראו עדיין מעודם, ובידם השלל היפה. כי בעיני עובדי האלילים התמימים האלה נראה הדבר טבעי ומובן – לאנשים ערומים אין כיסים – שהם תוחבים להם דברים נוצצים אחדים אל תוך שערם, כפי שנראה טבעי ומובן בעיני הספרדים, האפיפיור והקיסר, להכריז מראש על כל האיים האלה, שלא גולו עדיין, על כל האנשים ובעלי החיים, הנמצאים בהם כקנינו של המלך הנוצרי ביותר.

מאגלאן, במצבו הקשה הזה, אינו מסוגל לגלות הבנה יתירה לסיפוח בלי כל אישור מהקיסר או האפיפיור. אין הדבר בגדר יכולת בשבילו, להפקיר, בכל הפשטות, את סירת החניה הקטנה הזאת, שעלתה כבר בסביליה, לפי החשבון, אשר בארכיון, בשלשת אלפים תשע מאות שלשים ושבעה מאראבדי וחצי וכאן, במרחק אלפי פרסאות, הנה דבר יקר ערך, שאין לו תחליף, בידיהם של השודדים הזריזים האלה. על כן מעלה מאגלאן, למחרת היום, אל החוף ארבעים מלחים מזוינים, כדי להשיב את סירת המשוט שלו וללמד את בני האי בלתי הישרים לקח. הם שורפים בקתות אחדות, אך אין כל מקום לקרב של ממש, כי ילדי הטבע המסכנים האלה הם בלתי בקיאים באמנות ההריגה עד כדי כך, שכאשר חציהם של הספרדים נתקעים להם, לפתע, בגופם השותת דם, אין הם מבינים כלל, כיצד זה יכולים הדברים האלה, המצוידים בנוצות, להגיע אליהם ממרחק, לחדור אל תוך עורם עד לעומק ולהכאיב להם כל כך. ביאוש מושכים הם את החיצים ומשתדלים לחלצם ונסים, תוך בהלת טירוף, מפני הברברים הלבנים המתועבים האלה בחזרה אל היערות. עתה יכולים הספרדים המורעבים, סוף סוף, להביא מעט מים לאלה, המוטלים בעלפון למחצה, ולערוך פשיטה יסודית כדי לחפש מזון. בחפזון תאוותני גורפים הם את כל אשר בידיהם לגרוף מתוך הבקתות העזובות, תרנגולים, חזירים ופירות; ואחרי ששני הצדדים שדדו זה את זה, הילידים את הספרדים והספרדים את הילידים, מכנים השודדים התרבותיים, כעונש, את האיים, לתמיד, בשם הקלון: לאדרונים, כלומר איי הגנבים.

בכל אופן: הפשיטה הזאת מצילה את המורעבים למחצה. נופש של שלשה ימים, השלל של פירות טריים ובשר וכן מי המעין הזכים ומשיבי הנפש החיו את אנשי הצוות. בשעת המשך המסע מתים עוד מלחים אחדים מאפיסת הכוחות, ביניהם האנגלי היחיד שהיה בצי, ותריסרים אחדים מוטלים תשושים וחולים. אך שיא הזוועה חלף, ובאומץ מחודש ממשיכות הספינות לשוט לעבר המערב. כאשר נראים שוב, אחרי שבוע נוסף, ב־17 במרס, השרטוטים של אי ולידו אי שני, יודע מאגלאן, שהגורל ריחם עליהם. לפי חשבונו צריכים אלה להיות איי המולוקים. הידד! הידד! הוא הגיע אל המטרה! אך גם קוצר הרוח הלוהט, להבטיח לעצמו, במהירות האפשרית, את נצחונו, אינו מביא את האיש הזה לידי צעד נחפז ולידי חוסר זהירות. במקום לעלות על חופו של סלואון, הגדול שבשני האיים, בוחר מאגלאן באי קטן יותר, שפיגאפטה מכנהו בשם „הומונו“, כמקום מעגן, משום שאי זה אינו מיושב, כי בשל המספר הרב של החולים רוצה מאגלאן להימנע, בתחילה, מכל פגישה עם ילידים. ראשית רוצה הוא להקים שוב את אנשיו על רגליהם, בטרם יתחיל במשא ומתן או במלחמה! את החולים מעבירים אל החוף, משיבים את נפשם במים חיים, טובחים בשבילם את אחד החזירים, שגנבום באיי הגנבים: ראשית כל מנוחה, ללא כל הרפתקאות! אך דבר זה אינו נמשך זמן רב, אחרי הצהרים של יום המחר קרבה ובאה כבר, במלוא האמון, סירה מלאה ילידים, הרומזים להם בידידות. הם מביאים פירות, שהנם חדשים בשביל פיגאפטה הטוב, שאינו יכול לשבוע ממראם, כי אלה הם בננות ואגוזי קוקוס, אשר מיצם החלבי משיב, באופן נפלא, את נפשם של החולים. מתחיל מסחר נחפז: דגים, תרנגולות, יין, תמרים, תפוחי זהב וכל מיני ירקות ופירות יכולים המורעבים לרכוש עתה במחיר פעמונים אחדים או זכוכיות צבעוניות. וזוהי הפעם הראשונה אחרי שבועות וירחים, שהחולים והבריאים אוכלים שוב לשובע.

בהפרזתו הראשונה נפתה מאגלאן להאמין, שהגיע כבר אל מטרתו העיקרית של המסע, אל איי התבלין. אך אהה, אין אלה המולוקים, כלל וכלל, האיים האלה, אשר אליהם הגיע בלי משים, כי אילו היה כדבר הזה, היה אנריקה צריך להבין מיד את שפת הארץ. אין אלה בני ארצו, על כן זוהי, בודאי, ארץ אחרת, קבוצת איים אחרת, אשר אליה הטילם המקרה. שוב נתבדו כליל חישוביו של מאגלאן, אשר לפיהם בחר בקו צפוני יותר בעשר מעלות, בשוטו על פני האוקינוס השקט. ושוב הולידה טעותו תגלית חדשה. דוקא בזכות הקו המוטעה הרחיק מאגלאן לשוט צפונה ובמקום להגיע אל המולוקים, הגיע אל קבוצת איים בלתי ידועה בהחלט, אשר שום אירופי לא הזכירה עד אז, אף לא ידע על קיומה. בשעת חיפושיו אחרי המולוקים גילה את הפיליפינים ובזה רכש בשביל הקיסר קרל פרובינציה חדשה, אשר, נוסף לכול, היתה היחידה, שעתידה היתה להאריך ימים בידי הכתר הספרדי יותר מהארצות אשר גולו על ידי קולומבוס, קורטס ופיזארו. אולם גם בשביל עצמו יסד ממלכה על ידי תגלית בלתי צפויה זו, כי בהתאם לחוזה יש לו ולפאליירו הזכות על שניים מהאיים החדשים, במקרה שיגלה יותר מששה. זה לילה אחד, הפך הוא, שעוד תמול היה רק הרפתקן עני, איש, אשר הפקיר את חייו ואשר עמד כבר על עברי פי תהום הכליון, לשליט של ארץ משלו, לשותף, עד נצח נצחים, לכל ההכנסות, אשר תופקנה מהמושבות האלה, ובזה לאחד האנשים העשירים ביותר עלי אדמות.

מפנה נפלא במשך יום אחד, אחרי מאות ימי תוהו קודרים! לא פחות מהמאכלים המבריאים והטריים, המובאים בשפע, מדי יום ביומו, על ידי הילידים מסולואן אל בית החולים הטבעי, שהותקן בחפזון, משפיע על החולים לטובה אותו שיקוי נפשי של ההכרה, שהם נמצאים, סוף סוף, במקום בטוח. אחרי תשעה ימים של טיפול מסור על פני החוף הטרופי השקט הזה, הבריאו, כמעט, כולם, ומאגלאן יכול להתכונן כבר לסייר את האי מאסאבה, אשר ממולם. ברגע האחרון הושבתה, כמעט, שמחתו של האיש, שהשיג, סוף סוף, את אשרו, על ידי תאונה עגומה. ידידו, הכרוניסט שלו, פיגאפטה, מתכופף בשעת הדיוג קצת יותר מדי ונופל המימה, בלי שמישהו מרגיש בדבר. בזה היה נשטף, כמעט, כל התיאור של פרשת המסע הראשון סביב הארץ, כי, כפי הנראה, אין פיגאפטה הטוב יודע לשחות והוא אומר כבר לטבוע. לאשרו נאחז הוא, ברגע האחרון, בחבל, המשתלשל מהספינה, וצועק בקול רם, ובהישמע צעקתו, מעלים שוב את הכרוניסט, הדרוש כל כך, אל סיפון הספינה.

הפעם פורשים את המפרשים בלב מלא גיל, כולם יודעים עתה: כבר בא הקץ לאוקינוס הגדול והאיום; אותו תוהו איום אינו רובץ, אף אינו מעיק עוד על נפשם. רק שעות אחדות, רק ימים אחדים עליהם להמשיך את המסע, ובשעת הנסיעה כבר צצים, מפעם לפעם, מימינם ומשמאלם, כצללים, השרטוטים של איים. לבסוף, ביום הרביעי, ב־28 במרס, יום אחד לפני הצום של היום השישי, עוגן הצי ליד מאסאבה, כדי להינפש עוד פעם אחת לפני ההפלגה האחרונה אל המטרה, המבוקשת לשוא זה זמן רב כל כך.

במאסאבה, אי פיליפיני זעיר ואדיש, אשר על פני מפות נורמליות אפשר למצאו רק בעזרת זכוכית מגדלת, זוכה מאגלאן שוב לאחד הרגעים הדרמטיים הגדולים בחייו; תמיד מתלקחים, תוך הויתו הקודרת ומלאת התלאות, רגעי אושר כאלה, המכונסים אל תוך שניה אחת, כשלהבת, הפורצת אל על, רגעים, אשר בכוחם לפצותו, באופן נפלא, על ידי עצמתם המשכרת, על סבלנותו העקשנית, הקשה והמתמדת במשך שעות רבות של בדידות ודאגות. הסיבה החיצונית לכך נראית הפעם כדבר אפסי. כאשר שלש הספינות הזרות הגדולות מתקרבות, במפרשים מנופחים, אל חוף מאסאבה, מתאספים ההמונים, תוך רחשי ידידות וסקרנות, כדי לחכות לזרים. אך בטרם יעלה מאגלאן בעצמו אל החוף, שולח הוא, מטעמי זהירות, את עבדו אנריקה כמתווך ליחסי שלום, בשערו, בצדק, כי הילידים יבטחו יותר באיש בעל צבע עור חום יותר מאשר באיש בעל עור לבן, בעל זקן, הלובש בגדים משונים ומזוין בכל נשק.

והנה מתרחש דבר בלתי צפוי. תוך פטפוט וקריאות מכתרים בני האי הערומים את אנריקה – ולפתע עומד העבד המאלאי נדהם ומוכה תמהון כי הבין מלים אחדות. הוא הבין את אשר אומרים האנשים האלה, הבין את אשר הם שואלים. הוא, אשר נגזל ממולדתו לפני שנים רבות, שמע שוב, זו הפעם הראשונה, קטעי משפטים בלשונו הוא. רגע, הנחרת בזכרון, אשר לא יימחה, אחד הרגעים הגדולים בתולדות האנושות – זוהי הפעם הראשונה מאז סובבת הארץ בחלל העולם, שאיש חי אחד הקיף את כל הארץ והגיע שוב אל אזור מולדתו. אין זה חשוב כלל, שזה היה עבד חסר ערך – לא באיש, כי אם בגורלו צפונה כאן הגדלות. כי אותו עבד מאלאי, שהיה נטול כל ערך, אשר עליו אין אנו יודעים כלום זולתי את שם העבדות שלו, אנריקה, הוא, אשר גורש בשוט מהאי סומאטרה ונסחב דרך אפריקה לליסאבון, לאירופה, הוא היה הראשון מבין רבבות בני החלד, אשר שכנו, ביום מן הימים, על פני הארץ, שחזר, דרך בראזיל ופאטאגוניה, על פני כל האוקינוסים והימים, שוב אל האזור, בו מדברים בלשונו הוא; אחרי עברו על פני מאה, על פני אלף עמים, גזעים ושבטים, שכל אחד מהם יוצר ביטוי אחר בשביל אותו מושג, הגיע הוא, כראשון, סביב הכדור המתגלגל, שוב אל העם היחיד, שהוא מבין את לשונם והם מבינים את לשונו.

באותו רגע יודע מאגלאן, כי המטרה הושגה, מעשהו בוצע. הוא הגיע עתה, בבואו מהמזרח, אל קצה אזור השפה המאלאית, אשר אותו עזב לפני שתים עשרה שנה, בהפליגו מערבה; עוד יחזיר בשלום את העבד הזה למאלאקה, המקום, בו קנה אותו. אם זה יקרה מחר או בתקופה מאוחרת יותר, אם אחר יגיע במקומו אל האיים המובטחים, זה אינו חשוב עוד. כי משימתו העיקרית הושלמה כבר באותו רגע יחיד, אשר הוכיח, עד סוף כל הדורות, את העובדה, כל המתמיד לשוט על פני הים, עם השמש או נגדה, חוזר, בהכרח, אל המקום, אשר ממנו יצא. מה ששיערו חכמי הדורות זה אלפים בשנים, מה שחלמו המלומדים, הפך עתה לדבר ודאי, בזכות אומץ רוחו של אדם יחיד: הארץ היא כדורית. כי הנה הצליח האדם להקיפה.

הימים האלה במאסאבה הם ימי הפורקן המאושרים ביותר בכל המסע. כוכבו של מאגלאן עומד עתה במרומי הרקיע. בעוד שלשה ימים, ביום הראשון של חג הפסחא, יהיה יום השנה ליום המר והנמהר בו נאלץ להתגונן, בחרב ובמעשי אלימות, מפני המרד בסאן יוליאן, ומאז, מה רבו האסונות, העינויים, התלאות! מאחוריו נמצאת זוועה לאין קץ: ימי הרעב האיומים, ימי המצוקה, לילות הסערה בים הזר. מאחוריו נמצא הגדול שבעינוייו, חוסר הבטחון האיום, ששם מחנק לנפשו במשך חדשים רבים, הספק הצורב, פן התעה מהדרך את הצי, אשר נמסר לידיו. אולם עתה קבור, לתמיד, הפירוד בשורותיו הוא – עתה רשאי האיש בעל האמונה לחוג חג של תחיה ממשית בחג הפסחא הזה, ומאחר שחלפו כל ענני הסכנות מעל פני שמיו, מופיע עתה המעשה, אשר בוצע, במלוא זהרו. הדבר הנצחי, אשר אליו כוונו, ברוב כיסופים, זה רבות בשנים, כל מחשבותיו ועמלו, בוצע: מאגלאן גילה את הדרך המערבית להודו, אשר לשוא חיפשוה קולומבוס, וספוצ’י, קאבוט, פינזון וכל שאר יורדי הים. הוא גילה ארצות וימים אשר עין איש לא ראתם לפניו, הוא עבר בשלום אוקינוס עצום חדש, כאירופי ראשון, כאדם ראשון בכל הדורות. הוא הגיע למרחקים כאלה על פני האדמה, שעדיהם לא הגיע איש לפניו. מה זעום וקל המעט, שעליו לבצע עוד, לעומת כל מה שהושג ברוב תהילה, לעומת מה שבוצע במלוא הנצחון: רק עוד ימים אחדים של מסע עם ספנים בטוחים עד למולוקים, האיים העשירים ביותר בעולם, ואז יקוים, במלואו, הנדר, אשר נדר לקיסר. שם יחבק, תוך רחשי תודה, את ידידו סראן, שחיזק בו את האומץ והורהו את הדרך – אולם אחרי כן ימהר למלא את כרסיהן של הספינות בתבלין ויאוץ לשוב הבית בדרך הידועה לו היטב, על פני הודו והכף, המקומות, בהם כל נמל וכל מפרץ רשומים בדיוק בזכרונו! הביתה, דרך המחצית השניה של הארץ, לספרד, כמנצח, כאיש עשיר, כשליט ומושל, כשזר דפנים בלתי הנובל, זר האלמוות, עוטר את ראשו!

על כן אל חפזון, אל קוצר רוח! יש להיהנות, סוף סוף, מהמנוחה, מהאושר הטהור של ההתגשמות, אחרי החדשים רבי הסבל של הטלטולים. בשלוה נחים הם, הארגונאוטים המנצחים, בחוף הברוך. הנוף הוא נהדר, מזג האויר כבגן עדן, הילידים חביבים, כאילו היו עוד בתור הזהב, תוך אהבת שלום, חוסר דאגה ועצלות. אך מלבד העצלות והמנוחה אוהבים ילדי הטבע הקדמונים האלה ביחוד את המאכל והמשתה, וכך מגיעים – כמו באגדה – המלחים המורעבים, שרק לפני ימים מועטים היו מלעיטים את קיבותיהם המכווצות מרעב בנסורת עץ ובבשר חי של חולדות, לפתע אל ארץ תענוגות. קשה לעמוד בנסיון בפני המאכלים הטריים והטעימים, עד כי גם פיגאפטה האדוק, שאינו שוכח לעולם להודות לאם הקדושה ולכל הקדושים האחרים, נכשל בחטא, כי לא רק יום שישי סתם הוא היום, כי אם צום היום השישי, כאשר מאגלאן שולחו אל מלך האי, וקלאמבו (זה שמו של המלך) מוליכו, ברוב חגיגיות, אל סוכת הסירה מבמבוק, ושם מתבשל בדוד בשר חזיר נפלא, שמן ופריך. מתוך נימוס כלפי ראש השבט, אולי גם מפחד זללנות, נכשל פיגאפטה בחטא: אין הוא יכול לעמוד בפני הריח המפתה, הוא אוכל מהבשר הטעים והזה ושותה בעוז יין תמרים, ביום הצום הקדוש והחמור ביותר. אולם אך נגמרה הסעודה, בה מילאו שליחי מאגלאן המורעבים ובלתי המפונקים את כרסיהם והנה מזמינם כבר המלך שוב לסעודה שניה בסוכת הכלונסאות שלו. ברגלים מוצלבות תחתיהם – „כמו חייט בשעת עבודתו“, מספר פיגאפטה – נאלצים האורחים לשבת שוב לסעודה, ומידי עולות על השולחן קערות מלאות, עד לגדותיהן, דגים צלויים, בתוספת זנגביל, שנקטף זה עתה, ויין תמרים, והחוטא מוסיף לחטוא. אך גרוע מזה! כי זה עתה כילו פיגאפטה ובני לויתו את סעודתם השניה, והנה מקדמם בנו של ראש השבט של ארץ התענוגות בברכה, ולמען הנימוס נאלצים הם לסעוד על שולחנו פעם שלישית. הפעם מגישים, לשם גיוון, דגים מבושלים ואורז מתובל ונוסף על כך שפע כזה של משקה, עד כי הם נאלצים להוביל את מלוהו של פיגאפטה, שהתפטם יתר על המידה, כשהוא מתנודד על רגליו ומגמגם, אל מחצלת הבמבוק, למען יוכל לנום את שנת שכרונו הפיליפיני הראשון של בן אירופה. ואין כל ספק בדבר, שהוא חולם על גן העדן.

אך גם בני האיים אינם נלהבים פחות מאורחיהם הרעבים. מה נפלאים הם האנשים, שבאו הנה מעבר לים, מה נהדרות הן המתנות, אשר הביאו, זכוכיות חלקות, בהן יכול אדם לראות את אפו הוא במו עיניו, סכינים מבריקות וגרזינים כבדים, הכורתים בבת אחת דקל שלם! נהדרים הם גם המצנפת האדומה כאש והבגד התורכי, בהם מתהדר עתה שליטם, נפלא הוא השריון הנוצץ הזה, העושה את האדם לבלתי פציע! לפי פקודת האדמירל, לובש אחד המלחים את מדי הפלדה האלה, ועתה דוקרים אותו הילידים ויורים בו בחיצי העצמות העלובים שלהם ושומעים, בשעת מעשה, כיצד אותו איש בלתי פציע צוחק לו ולועג להם בתוך הברזל שלו, איזה קסם! למשל, פיגאפטה זה! הוא מחזיק בידו איזה עץ או נוצה של איזה יצור בעל כנפים, וכאשר מדברים משהו, מצייר הוא בנוצה סימנים שחורים על גבי הגליון הלבן ואחרי כן יכול הוא לחזור לפני איזה אדם בדיוק נמרץ על כל מה שדובר אליו לפני יומיים! ומה נחמד הוא המחזה, שמציגים האלים הלבנים האלה ביום הראשון בשבת, שהם מכנים אותו בשם היום הראשון של הפסחא! הם מעמידים אז על שפת הים איזה דבר משונה, מין ארון, שהם קוראים לו מזבח, וצלב מתנוצץ עליו באור החמה. ואז באים הם כולם, שנים שנים, האדמירל וחמישים איש בבגדיהם היפים ביותר, ובשעה שהם כורעים על ברכיהם לפני הצלב, נראים, לפתע, ברקים מהספינות ולאור החמה, המאירה על פני השמים הזכים והתכולים, מתגלגל רעם על פני הים.

תוך הרגשה, שהדבר הזה, אשר הזרים החכמים והעצומים עושים כאן, הנהו משהו מופלא, מחקים הילידים בחרדה וביראת כבוד את תנועותיהם. אף הם כורעים על ברכיהם ונושקים לצלב. ובשמחה מודים אלה, שהיו, עד עתה, עובדי אלילים, לאדמירל, כשהוא מודיע להם, שברצונו לצוות, שיתקינו להם צלב גדול כל כך, שייראה על פני הים מכל צד. תוך ימים מועטים הושג השג כפול; שליטו של האי הפך, לא רק לבעל בריתו של מלך ספרד, כי אם גם לאח נוצרי. לא בלבד, שארץ נרכשה למען הכתר, כי אם גם הנפשות, שהיו חוטאות, שלא במתכוון, ילדי הטבע האלה, נרכשו למען הכנסיה הקתולית ולמען הגואל.

ימים אידיליים ונהדרים, שבוע זה במאסאבה! אך עתה נחת דייך, מאגלאן! המלחים הם שוב רעננים ורוחם טובה עליהם, הובילם נא אל מולדתם! למה להשהות עוד את הדבר, מה בצע לך בזה, אם תגלה עוד אי זעיר, אחרי אשר ביצעת את התגלית הגדולה ביותר בתקופתך? עתה עליך להגיע עוד רק אל איי התבלין, ובזה תבוצע משימתך, בזה יקויים נדרך, ואז סע הביתה, שם מחכה לך אשתך, כדי להראות את הבן השני, שנולד אחרי נסיעתך, לאביו! הביתה, כדי להזים את המורדים מוגי הלב, המוציאים את דיבתך רעה! הביתה, כדי להראות לעולם, למה מסוגלים אומץ הלב של אציל פורטוגיזי וכושר ההסתגפות של אנשי הצוות הספרדיים! אל נא תתן עוד לידידיך לחכות לך, אל נא תכזב את אלה, אשר בטחו בך! הביתה, מאגלאן, הסע את הצי הביתה! אך תמיד סגולת רוחו של אדם היא, יחד עם זה, גם סכנתו הגדולה ביותר; וסגולתו המיוחדת של מאגלאן היתה הסבלנות, כושר ההמתנה הרב, כושר השתקנות ללא גבול. יותר מהתשוקה להופיע כמנצח, ברוב פאר, ולקבל את התודה מפי שליטם של שני העולמות, פועלת בו הרגשת החובה. כל מה שהאיש הזה נטל על עצמו עד עתה, החל לבצע ברוב שקדנות וסיים במלוא היסודיות. על כן אין מאגלאן רוצה לעזוב עתה את קבוצת האיים הפיליפיניים, בטרם יסייר, במידת מה, את הפרובינציה החדשה של הקיסר קרל ויבטיחנה כקנין ספרדי לאורך ימים. רגש החובה הקפדני שלו אינו יכול להסתפק בזה, שביקר רק אי זעיר וסיפחו לספרד; כיון שיש לו פחות מדי אנשים, מכדי שיוכל להשאיר כאן נציגים ומתווכים, רוצה הוא להגיע, גם עם הנסיכים הגדולים של ממלכת האיים הזאת, לידי הסכמים דומים לזה, שהושג עם השליט הקטן קאלאמבו ולהניף מעל לכל קבוצת האיים את הדגל הקשטילי ואת הצלב הקתולי כאות שלטון עליו, לאורך ימים.

על שאלתו של מאגלאן משיב ראש השבט, בציינו את סבו (זובו) כאי הגדול ביותר מבין קבוצת האיים, וכאשר מאגלאן מבקש ממנו איזה ימאי שיובילנו שמה, מבקש ראש השבט, ברוב הכנעה, שיזכנו בכבוד, שהוא עצמו ילונו שמה. הכבוד הרב הזה, של ההתיצבות המלכותית בראש הצי, משהה, אמנם, את ההפלגה, כי בשעת קציר האורז הרבה קאלאמבו הטוב לזלול ולסבוא במידה כזו, עד כי רק ב־4 באפריל אפשר למסור את הצי בידי הימאי הסובא הזה. אולם אז מפליגות הספינות מהחוף הברוך, שהצילם משיא המצוקה. על פני ים שקט שטים הם, בעברם על פני איים רבים, גדולים וקטנים, המקדמים את פניהם בסבר פנים יפות, דוקא לעבר אותו אי, בו בחר מאגלאן עצמו, כי – כך כותב פיגאפטה הנאמן בצער – „כך רצה מזלו הרע“

 

המות לפני הנצחון הסופי    🔗

-——————————————–

7 באפריל 1521 – 27 באפריל 1521    🔗

אחרי שלשה ימי מסע מוצלחים על פני ים שקט, ב־7 באפריל 1521, מתקרב הצי אל האי סבו; כפרים רבים מעידים, כבר מרחק על כך, שהאי מאוכלס בצפיפות. הימאי המלכותי קאלאמבו מכוון ביד אמונים את ההגה לעבר עיר הבירה, וכבר המבט הראשון על הנמל מגלה למאגלאן, שכאן יהיה לו ענין עם איזה נסיך או מלך מדרגה גבוהה יותר ובעל תרבות גבוהה יותר, כי ליד המעגן עומדות ספינות זרות ומספר רב של סירות מקומיות קטנות על כן חשוב שיופיע, מיד בתחילה, בהופעה רבת רושם ויראה את עצמו כאדון על הברק והרעם. מאגלאן מצווה על כל הספינות לירות ירית תותחים לאות ברכה, וכמו תמיד, מעורר הפלא הזה של שואה מלאכותית ביום בהיר, בתחילה, בהלה עצומה בקרב ילדי הטבע; תוך צעקות פחד בורחים הילידים אל כל העברים ומתחבאים. אך מאגלאן שולח מיד את תורגמנו האמיץ אנריקה אל החוף, כדי להסביר לשליטו של האי, באופן דיפלומטי, שמשמעותו של הרעם הזה אינה, בשום פנים, סימן של איבה, כי אם בקסם הגדול הזה רוצה המפקד רב העצמה להביע למלך של סבו את רחשי הכבוד המיוחדים שלו. אדוניהן של הספינות האלו הנהו בעצמו רק עבד, אך הו עבדו של השליט הגדול ביותר בעולם; לפי פקודתו, עבר הוא את הים העצום ביותר עלי אדמות, כדי להגיע אל איי התבלין. בדרכו זו לא רצה להחמיץ את ההזדמנות, לבקר אצל מלך סבו ביקור ידידותי, כי שמוע שמע במסאבה על רוב חכמתו וחביבותו של מלך סבו. המפקד של ספינת הרעמים מוכן, בכל לבו, להראות למלכו של האי הזה סחורות נחמדות למראה, שכמוהן לא ראה עדיין מעודו, ולבוא אתו בקשרים של סחר חליפין. אין הוא אומר לשהות במקום זמן רב, כי אם לעזוב שוב את האיים, מיד אחרי כריתת ברית ידידות, בלי לגרום למלך החכם ורב העצמה משהו בלתי נעים.

המלך או, ליתר דיוק, הנסיך של סבו, הומאבון, איננו כבר ילד טבע תמים כל כך כמו הפראים הערומים, אשר בלאדרונים וה„ענקים“ של פאטאגוניה. הוא אכל כבר מעץ הדעת, הוא יודע את טעמו וערכו של הכסף; אותו נסיך צהוב־חום בקצה השני של העולם הנהו כלכלן לאומי מעשי, דבר זה מוצא את ביטויו בעובדה, שסיגל לעצמו מאחרים, או המציא בעצמו, בשביל נמלו את ההשג התרבותי של מכסי מעבר. על איש המסחר החריף אין רעם התותחים עושה רושם טוב, כלל וכלל, כן אין הוא נפתה אחרי דברי הנופת, אשר בפי התורגמן. בקרירות מצהיר הוא לפני אנריקה, שאין הוא אוסר, בשום פנים, על הזרים בלתי הידועים את הכניסה אל נמלו, וקשרי המסחר החדשים רצויים לו בהחלט. אך כל ספינה, אשר תעגון פה, חייבת, בלי יוצא מן הכלל, לשלם מס עגינה בנמל. על כן יואל נא אותו קברניט זר גדול, בעל שלש הספינות הזרות הגדולות, לשלם תחילה את התשלום המקובל, אם ברצונו לעסוק כאן בסחר חליפין.

העבד אנריקה יודע מיד, כי אדוניו, כאדמירל של ארמאדה מלכותית וכאביר של סאנטיאגו לא ישלם מס עגינה לשליט זעיר אנפין כזה. כי על ידי מס כזה הוא מכיר בריבונותה או בעצמאותה של ארץ, אשר ספרד התיחסה אליה, כבר מראש, כאל פרובינציה שלה, בתוקף האיגרת של האפיפיור. על כן מרבה אנריקה לשדל את המלך הומאבון, שיוותר, במקרה מיוחד זה, על המס ולא יגרום ליחסי איבה מצד אדוני הרעם והברק. הנסיך בעל מהלך המחשבות המסחרי חוזר ומביע את צערו. ראשית כסף, אחרי כן ידידות. ראשית כול יש לשלם, בזה אין כל יוצאים מן הכלל. ולשם עדות מצווה הוא לקרוא לסוחר מוסלמי, שהגיע זה עתה בסירה מסיאם ושילם את המס בלי כל התנגדות.

מיד מופיע הסוחר המאורי ומחויר במקום. בהעיפו מבט ראשון על הספינות הגדולות, הנושאות את הצלב של סאנטיאגו, על מפרשיהן המתוחים, הבין מיד את מצב הענינים החמור. אויה, גם פינה אחרונה, חבויה זו של המזרח, בה אפשר היה עוד לנהל עסקים ביושר, בלי ששודדי הים האלה יעמדו כשטן בדרכו של האדם, גילו עתה הנוצרים! גם הנה הגיעו כבר עם תותחיהם ורוביהם האיומים, הרוצחים האלה, אויביו של מוחמד! עתה חלפה תקופת העסקים השלוים, עבר הזמן של הרוחים הטובים! הוא מזדרז ללחוש על אזנו של המלך, שיישמר לנפשו ולא ייכנס בריב עם האורחים בלתי הרצויים האלה. אלה הם האנשים – כאן מחליף, הוא, כמובן, את הספרדים בפורטוגיזים – ששדדו את קאליקוט, את כל הודו ומאלאקה וכבשו אותן. אין איש, אשר יוכל לעמוד בפני השדים הלבנים האלה.

על ידי ההכרה הזאת נסגר שוב מעגל: בקצה העולם השני, מתחת לכוכבים אחרים, נגעה שוב אירופה באירופה. עד עתה מצא מאגלאן, בשוטו מערבה, כמעט בכל מקום ארצות, שכף רגלו של אירופי עדיין לא דרכה בהן. איש מבין הילידים, בהם פגש בדרכו, לא שמע עד אז, מעודו על בני אדם לבנים, איש מהם לא ראה, קודם לכן, פנים של איש אירופי. אל ואסקו דה גאמה, כשעלה על חוף הודו, פנה ערבי בפורטוגיזית; אך מאגלאן לא ניכר על ידי איש, אף לא פעם אחת, במשך שנתיים תמימות, כמו על איזה כוכב זר, בלתי מיושב, נדדו הספרדים בחלל הריק. בעיני הפאטאגונים דמו ליצורי שמים, שוכני איי הגנבים ברחו והתחבאו מפניהם במעבה היער, כמפני שדים ורוחות. אולם כאן, בקצהו השני של חוג הארץ, עומדים האירופיים, סוף סוף, שוב מול אדם, המכירם, המזהה אותם – גשר הוקם בין עולמם הם ובין העולמות החדשים האלה על פני מרחבי אוקינוסים. החוג נסגר: עוד ימים אחדים, עוד מאות אחדות של פרסאות, ושוב יפגוש, אחרי שנתיים, באירופיים, בנוצרים, בחברים, בבני דתו. אם היו למאגלאן עוד אי־אלה ספקות, אם הנהו, באמת, קרוב כבר כל כך אל מטרתו, בא עתה חיזוק לדבר: כי תחום נגע בתחום, הדבר העצום בוצע, הארץ הוקפה.

דברי האזהרה של הסוחר המאורי עושים, כנראה, רושם רב על מלך סבו. פחד נופל עליו והוא ממהר לוותר על מס העגינה. כדי להוכיח את מידת הכנסת האורחים מצידו, מזמין הוא את שליחיו של מאגלאן לסעודה דשנה, והנה – סימן שלישי, שהארגונאוטים קרובים כבר לארגוס – המאכלים אינם מוגשים עוד על מקלעות לכש או על טבלות עץ, כי אם בכלי חרסינה, המובאים הנה ישר מסין, מאותה קאטאי האגדית של מארקו פולו. משמע, שציפאנגו והודו נמצאות כבר לא הרחק מכאן, הספרדים עומדים כבר, לפיכך, על סף התרבות המזרחית. חלומו של קולומבוס, להגיע להודו דרך המערב, נתגשם.

אחרי ישוב הסכסוך הדיפלומטי מתחיל, באין מפריע, חילוף דברי הנימוסין והסחורות. פיגאפטה נשלח אל החוף כמיופה כוח; מלך סבו מביע את נכונותו, לכרות עם הקיסר קרל רב העצמה ברית שלום נצחית, ומאגלאן עושה את כל אשר ביכלתו, כדי לשמור בכנות על השלום הזה. בניגוד גלוי לטיפוסים מסוגם של קורטס ופיזארו, הממהרים לשחרר את כלבי הדמים שלהם מהשרשרת, טובחים ומשעבדים את האוכלוסיה, בחשבם רק על כך, כיצד לנצל את הארץ באכזריות ובמהירות האפשרית, עשה המגלה הזה, ההומני יותר והמרחיק יותר במחשבתו, את כל המאמצים, במשך כל ימי מסעו, כדי לחדור אל כל מקום בדרכי שלום; מאגלאן השתדל, מתחילה, לספח את הפרובינציות החדשות בדרכי ידידות ועל ידי הסכמים ולא על ידי שפיכת דמים ומעשי אלימות. אין דבר, אשר ישוה לדמותו של מאגלאן יתרון מוסרי כזה על כובשי הימים של תקופתו יותר מאותו רצון איתן לשמור על ההומניות. מאגלאן היה, באופן אישי, בעל אופי קשה ובלתי גמיש, בצי שמר הוא – דבר זה מתגלה בשעת המרד – על משמעת ברזל, הוא לא ידע כל התחשבות או סלחנות. אולם אף על פי שהיה קשה, יש לציין את הדבר לכבודו, שלעולם לא היה אכזרי; אף מקרה אחד של מעשה ברברי, מסוגם של אלה, אשר הכתימו את מעשיהם הגדולים של אנשים כמו קורטס ופיזארו, שריפת הקאזיקים, עינוי הגואטאמוזינים, אינו מעיב את זכרו הוא, אין אצלו גם הפרת שבועה, אשר אליה התיחסו כובשי הימים כאל דבר מותר לגבי „עובדי האלילים“, אשר תחלל את נצחונו. עד לשעת מותו שמר מאגלאן על כל ברית, אשר כרת עם איזה ראש שבט, במלוא הקפדנות והלויאליות; ישרו זה היה נשקו הטוב ביותר והוא נשאר גם תהילתו הנצחית.

בינתיים התחיל המסחר ברוב התלהבות משני הצדדים. בני האי מתפעלים, בעיקר, על הברזל, אותה מתכת קשה של הזרים, אשר תצלח לחרב וחנית, למעדר ולמחרשה – לעומת הברזל, נראה להם הזהב הצהוב, הבהיר, הרך כפחות ערך, וכמו בשנה ה„ברוכה“ 1914, שנת פרוץ המלחמה, נותנים הם, בהתלהבות, זהב תמורת הברזל. ארבע עשרה ליטראות של אותה מתכת, שהנה, כמעט, נטולת כל ערך באירופה, נשקלות תמורת חמש־עשרה ליטראות של זהב, ובאיסור חמור נאלץ מאגלאן לרסן את המלחים, המגיעים, למראה ידם הרחבה, עד כדי טירוף, של מואסי הזהב, לידי שכרון התלהבות כזה, שהם מוכנים למכור את בגדיהם ואת כל אשר להם תמורת זהב. כוונתו למנוע את הדבר, שהביקוש הנסער הזה יביא את הילידים לידי הכרת ערכה הרב של המתכת ויוריד, על ידי כך, את מחיריהן של סחורות החליפין. מאגלאן רוצה לשמור על היתרון מתוך חוסר הידיעה – אולם בדרך כלל מקפיד הוא על כך, שאנשי סבו לא ירומו במידה ובמשקל – הוא, החושב תמיד בממדים רחבים יותר, אינו להוט אחרי היתרון הכספי הקטן, כי אם הוא דואג לכך, שהמסחר לא יופרע להבא ויחד עם זה מעונין הוא לרכוש את לבותיהם ונפשותיהם של אנשי הפרובינציה החדשה. ושוב צודק הוא בחשבונו: עד מהרה רוחשים הילידים אמון כזה אל הזרים הנעימים ורבי היכולת, עד כי המלך ורוב בני לויתו מודיעים, מרצונם הטוב, שיש את נפשם להיות לנוצרים. מה שהשיגו הכובשים הספרדיים הנשארים במשך חדשים ושנים בעזרת לולב הבוהן והאינקויזיציה, על ידי ענשים אכזריים ושריפה באש, השיג מאגלאן, האיש בעל הרגש הדתי העמוק, ללא כל קנאות, תוך ימים מועטים, בלי כל מעשי אלימות. באיזו מידה של הומניות וחופש נהג הוא בהמרה הזאת, אפשר לקרוא ברשימותיו של פיגאפטה: „הקברניט אמר להם, שלא יהיו לנוצרים מתוך פחד מפניו או כדי למצוא חן בעינינו, כי אם ברצונם להיות לנוצרים, עליהם לעשות את הדבר רק מתוך רצונם החפשי ומתוך אהבה לאלהים. אולם גם אם אין ברצונם להיות לנוצרים, לא יקרם שום דבר בלתי נעים. רק אלה, אשר יהיו לנוצרים, ייהנו מיחס טוב יותר. על כך השיבו כולם בקריאה, אשר נשמעה, כאילו יצאה מפה אחד, שהם רוצים להיות לנוצרים, לא מתוך פחד, אף לא כדי לגרום לנו קורת רוח, כי אם מרצונם הטוב. כי הם מוסרים את עצמם לידיו והוא יעשה בהם כבפקודיו הוא. אז חיבקם הקברניט, כשדמעות נראות בעיניו, נטל את ידיהם של הנסיך ושל מלך מסאבה ואמר להם, שכשם שהוא מאמין באלהים והנהו נאמן לקיסר שלו, הוא מבטיח להם, שמעתה יחיו בשלום עם מלך ספרד, ואף הם הבטיחוהו כדבר הזה“.

ביום הראשון הקרוב, ב־17 באפריל 1521 – אור פרידה של בין ערביים שולחת שמש אשרו של מאגלאן – חוגגים הספרדים את נצחונם המזהיר ביותר. על פני כיכר השוק של העיר מתנשא אפריון, שטיחים מובאים מהספינה ועליהם מעמידים שני כסאות קטיפה, אחד בשביל מאגלאן, אחד בשביל המלך. לפני האפריון נוצץ המזבח, הנראה למרחקים, וסביבו עומדים, במעגל גדול, האנשים החומים, למאות ולאלפים, ומחכים למחזה, אשר עליו הכריזו. ברוב פאר, כמו באופרה, מביים מאגלאן, אשר, מתוך חשבון, לא דרך עדיין על אדמת הארץ וניהל את המשא והמתן רק באמצעות פיגאפטה, את בואו אל האי. ארבעים חיילים, במלוא תחמשתם, צועדים לפניו, מאחוריהם מניף נושא הדגל את דגל המשי של הקיסר קרל, אשר נמסר לאדמירל בכנסיה בסביליה ואשר נפרש עתה בפעם הראשונה; ורק אחריו צועד מאגלאן בנחת, ברצינות ובחגיגיות, בלוית קציניו. ברגע, בו עולה הוא מהסירה אל החוף, מרעימה ירית תותח מהספינות. ברגע הראשון נסים הצופים, בבהלה, אל כל העברים. אולם כשהם רואים את מלכם (שהודיעוהו בעוד מועד על הרעם), הנשאר, בלי התרגשות, על כסאו, חוזרים הם אל מקומם ומסתכלים בהתלהבות, כיצד מוקם צלב ענקי, אשר לפניו מוטבלים המלך, יורש העצר ורבים אחרים בראש מורכן. מאגלאן כשושבין הטבילה מעניק לו, לרגל המאורע הזה, במקום השם האלילי הומאבון, את השם קארלוס, כשם ריבונו. והמלכה, שהנה יפת מראה והיתה יכולה לבוא, עד כיום, בחברה טובה – היא הקדימה את אחיותיה האירופיות והאמריקאיות בארבע מאות שנה, בכל הנוגע לאפנה, כיון שיש לה שפתיים מפורכסות וצפרנים צבועות – מקבלת את השם חואנה, גם הנסיכות מקבלות שמות של נסיכות ספרדיות, קאתארינה ואיזאבלה. מובן, שכל שאר בני החברה הגבוהה בזובו ובאיים הסמוכים אינם רוצים לפגר אחרי מלכיהם ושליטיהם – עד לשעה מאוחרת בלילה מלאות ידיו של כוהן הספינה עבודה, כדי להטביל את מאות האנשים, הנדחקים סביבו. הידיעות על הזרים הנפלאים נפוצות עד מהרה. למחרת היום נוהרים אל האי ילידים מהאיים האחרים, אשר שמעו את דבר טכסי הקסמים של הקוסם הזר הזה; תוך ימים מעטים חתמו, כמעט, כל השליטים של האיים הסמוכים על ברית האמונים עם ספרד והרכינו את ראשיהם תחת מי הקודש.

רק לעתים רחוקות יקרה, שמפעל יושלם באופן מזהיר כל כך. מאגלאן השיג את הכול. הוא מצא את המעבר והגיע עד לקצה השני של הארץ. איים חדשים בעלי עושר רב נרכשו למען הכתר של קשטיליה, נפשות רבות של עובדי אלילים נרכשו למען אלהיו, וכל זה – נצחון בתוך נצחון! – בלי שנשפכה אף טיפת דם אחת. אלהים עמד לימין חסידו. הוא חילצו ממצוקות, אשר גרועות מהן לא ידע כל בן תמותה; מאגלאן מרגיש, שהנהו חדור, בלי גבול, הרגשה דתית, כמעט, של בטחון. איזה דבר קשה יהיה עליו לבצע עוד, אחרי התלאות, שעברו עליו? מה עלול עוד לסכן את פעלו אחרי הנצחון המזהיר הזה? בכוח קסמים ממלאת את לבו איזו אמונה, תוך דבקות, כי מותר לו להעז הכול למען אלהיו ומלכו.

ואמונה זו היא, החורצת את גזר דינו.

הכול הצליח בידיו של מאגלאן, כאילו האירו לפניו מלאכים את דרכו. הוא רכש ממלכה חדשה בשביל הכתר הספרדי, אולם כיצד לשמור על ההשגים האלה למען המלך? אין הוא יכול לשהות עוד בסבו, וכן אין לאל ידו להכניע את כל קבוצת האיים, אי אחר אי. על כן רואה מאגלאן – החושב תמיד בשלבים רבי מידה – רק דרך אחת, לבסס את השלטון הספרדי בפיליפינים, ככל האפשר, לאורך ימים, והיא, לעשות את קארלוס הומאבון, הנסיך הגדול הקתולי היחיד, לשליט עליון על כל ראשי השבטים הנשארים. כבעל בריתו של המלך הספרדי, תהיה עתה עמדתו של המלך קארלוס מסבו גבוהה מזו של כל הנשארים. על כן אין לראות בדבר צעד פזיז מתוך קלות דעת, כי אם מהלך פוליטי מחושב, שמאגלאן הציע עזרה צבאית למלך סבו, במקרה שיעז מישהו להתקומם נגד עמדתו הכבודה.

במקרה, יש לו הזדמנות להפגנה כזאת בימים ההם. באי זעיר ביותר מאקטאן, הנמצא מול סבו, שולט נסיך בשם סילאפולאפו, שהיה מגלה, מאז ומתמיד, מרי לגבי מלך סבו. גם הפעם אוסר הוא על נתיניו, לכלכל את האורחים המוזרים של קארלוס הומאבון במצרכי מזון, ואולי יש הצדקה מסוימת ליחס האיבה הזה. אי־שם, על פני האי הזעיר, הגיעו הדברים – בודאי משום שהמלחים רדפו, כמטורפים, אחרי נשים, אחרי פרישותם הממושכת – לידי תגרה, ובשעת מעשה הועלו בקתות אחדות באש. אין כל פלא בדבר, שהוא רצה להיפטר מהזרים בהקדם האפשרי. אך התנהגותו העיקשת לגבי אורחיו של הומאבון נראית בעיני מאגלאן כהזדמנות מצוינת להתמודדות הפגנתית. לא רק מלך סבו, כי אם כל השליטים אשר מסביב, ידעו נא, מה מיטיב לעשות כל מי שמתיצב לצד ספרד, ומה מרה היא אחריתו של כל המתקומם נגד אדוני הרעם: מחזה זעיר כזה, בלי שפיכת דמים יתירה, עשוי לשכנע יותר מכל הדיבורים. על כן מודיע מאגלאן להומאבון, שברצונו ללמד את ראש האי הזה לקח צבאי, כדי להפיח, על ידי כך, פעם לתמיד, רגש כבוד בכל שאר שליטי האיים. מוזר הדבר, אך מלך סבו אינו מתלהב ביותר להצעתו של מאגלאן. ייתכן, שהוא חושש, כי מיד אחרי הפלגתו של מאגלאן יתקוממו שוב נגדו כל השבטים המוכנעים; מהצד השני מזהירים גם סראן ובארבוזה את האדמירל מפני מסע מלחמתי מיותר כזה.

אך מאגלאן אינו חושב כלל על מלחמה של ממש; אם הבחור המתמרד ייכנע מרצונו הטוב, מוטב, גם בשבילו וגם בשביל כולם. כאויב מושבע של כל שפיכת דמים, כניגוד גמור של כל כובשי הימים בעלי הנטיות לטבח, שולח מאגלאן, בראשונה, את עבדו אנריקה ואת הסוחר המאורי אל סילאפולאפו ומציע לו הצעת שלום כנה. אין הוא דורש ממנו כלום מלבד זה, שיכיר בשלטונו העליון של מלך סבו ובחסותה של ספרד. אם ראש האי יסכים לדבר, יחיו הספרדים אתו ביחסי הידידות הטובים ביותר, אך אם ימאן להכיר בריבונות, יראו לו, מה חדה היא שינן של החניתות הספרדיות.

אך הנסיך משיב, כי גם לאנשיו יש חניתות. אף על פי שהן עשויות מקנים ומבמבוק, הרי חודיהן חושלו, כראוי, באש, והספרדים יכולים להיוכח לדעת, אם נכונים הדברים. אחרי התשובה היהירה הזאת, נשארת למאגלאן, החייב להגן, באופן סמלי, על שלטונה של ספרד, רק ברירה אחת, להגיב בהנפת כלי הזין.

בשעת ההכנות לקראת מסע המלחמה הקטן הזה בגדה, כנראה, במאגלאן סגולתו הבולטת ביותר: זהירות וראיית הנולד. זו הפעם הראשונה שהאיש, המדייק תמיד בחישוביו, נראה כמטיל עצמו אל תוך סכנה בקלות דעת יתירה. כי מלך סבו הביע את נכונותו, לשלוח למסע הזה, ביחד עם הספרדים, אלף מחייליו הוא, ובלי כל קושי יכול היה מאגלאן להעביר אל האי הזעיר מאה וחמישים איש מאנשי הצוות שלו – אין ספק בדבר, שהנסיך של אי הפרעושים הזה, שאין למצאו כלל במפה נורמלית, היה נוחל אז תבוסה ניצחת. אך מאגלאן אינו רוצה בטבח דמים. לו חשוב, במסע הזה, משהו אחר, בעל ערך רב יותר: הפרסטיז’ה של ספרד. האדמירל של הקיסר, שליט שני העולמות חושב, כי זהו למטה מכבודו, לשלוח צבא שלם נגד בור חום כזה, שבבקתתו המזוהמת אין מחצלת בלתי מטולאה, ולהילחם ביתרון כוח נגד אספסוף עלוב כזה של שוכני האי. כוונתו של מאגלאן היא ההפך הגמור – רצונו להראות לעין כול, שספרדי אחד מזוין כהלכה ומשורין כראוי יוכל להתגבר, לבדו, על מאה חשופי שת כאלה. מסע ענשין זה נועד רק, לאמת את האגדה על אי־פציעותם של הספרדים ועל דמיונם לאלהים, בקרב כל האיים, ומה שהוצג לפני ימים אחדים בספינתו לפני מלכי מאסאבה וסבו כמחזה שעשועים, שעשרים חיילים יכולים להשתער בחניתותיהם ובפגיונותיהם העלובים על שריון ברזל ספרדי, בלי לפצוע את האיש, הנמצא בתוכו, דבר זה יודגם עתה בקנה מידה רחב יותר במלחמה נגד הנסיך הממרה הזה. רק מהטעם הפסיכולוגי הזה לוקח אתו האיש, הזהיר כרגיל, במקום את כל אנשי הצוות, רק שישים איש ומבקש ממלך סבו, שיישאר עם פלוגות העזר שלו על גבי הסירות בחוסר פעולה. רק כעדים, רק כצופים עליהם להשתתף במחזה המאלף הה, כיצד יניסו חמישה תריסרים של ספרדים את כל השליטים, הנסיכים והמלכים של האיים האלה.

הטעה בעל החשבון המנוסה, הפעם, בחשבונו? בהחלט לא. מבחינה היסטורית לא היה היחס הזה של שישים אירופיים משורינים לעומת אלף אינדיוס ערומים, הנלחמים בחניתות מאידראות של דגים, דבר אבסורדי כלל וכלל. כי בעזרת ארבע מאות או חמש מאות חיילים כבשו קורטס ופיזארו ממלכות שלמות בלחמם נגד מאות אלפים מבני מכסיקו ופרו; לעומת מבצעים גדולים כאלה היה מסעו של מאגלאן אל אי כגודל ראש סיכה, באמת, רק טיול צבאי. שהוא לא חשב על אפשרות של סכנה, ממש כמו יורד הים הגדול האחר, הקברניט קוק, שקיפח את חייו בתגרה קטנה, דומה לזו, עם בני אי, על כך מעידה העובדה, שהקתולי האדוק מאגלאן, שהיה רגיל לצוות על אנשיו, לפני כל פעולה מכרעת, שיקבלו את סעודת הקודש, נמנע הפעם מהדבר הזה. יריות נמרצות אחדות, מהלומות תקיפות אחדות, והבחורים המסכנים של סילאפולאפו ינוסו על עקבותיהם! בלי שפיכת דמים של ממש תוכח אז חסינותו של השלטון, במלוא התהילה, עד נצח נצחים.

באותו לילה, אור ליום השישי בשבת, 26 באפריל 1521, כשמאגלאן מפליג מהחוף עם שישים אנשיו, כדי לעבור את מיצר הים הצר, המפריד בין שני האיים, אומרים הילידים, שראו על אחד הגגות איזה עוף בלתי ידוע, מוזר ושחור, שהיה דומה לעורב. ואכן, לפתע, בלי שאיש ידע מדוע, מתחילים כל הכלבים לנבוח; גם הספרדים, המאמינים באמונות תפלות, לא פחות מילדי הטבע, מצטלבים אחוזי בהלה. אך כיצד זה יירתע איש, אשר העז לצאת למסע הים הגדול ביותר בעולם, מפני תגרה עם ראש שבט ערום ועם אספסוף עלוב, רק משום שאיזה עורב צרח?

אך לרוע המזל מוצא אותו ראש שבט קטן בעל ברית מצוין במבנה המיוחד של החוף. בגלל כפי האלמוגים הצפופים אשר לפני החוף, אין הסירות יכולות להתקרב אליו; בזה ניטלה מהספרדים, מראש, האפשרות של הפעולה המלחמתית רבת הרושם: האש הרצחנית ממרחק מתוך הרובים ומהקשתות המצליבות, המניסה, לרוב, את הילידים על ידי עצם קול הרעם. אך, ברוב פזיזות, אין החיילים חושבים כלל על חיפוי ערפי ושישים האנשים כבדי התחמושת קופצים אל תוך המים – האחרים נשארים בסירות – ומאגלאן בראשם, כי, כפי שכותב פיגאפטה, „כרועה טוב לא רצה לזנוח את עדרו“. בעברם במים עד למתניהם, פוסעים הם לאורך הדרך הארוכה עד לחוף, המקום בו מחכה להם הכנופיה העצומה של האינדיוס, בצריחות ובצעקות ובנופפם את שלטיהם. עד מהרה מתנגשים שני המחנות.

התיאור המהימן ביותר מבין התיאורים הרבים של הקרב הזה הוא, בודאי, תיאורו של פיגאפטה, שהוא עצמו נפצע פצע רציני על ידי חץ, ואף־על־פי־כן החזיק מעמד, עד לרגע האחרון, ליד הקברניט האהוב עליו. „קפצנו“, מספר הוא, „לתוך המים עד למתנינו ועד לחוף היה עלינו לעבור מרחק ארוך כפליים כמטחוי קשת בתוך המים, בשעה שסירותינו לא יכלו לשוט עוד בעקבותינו בשל הכפים. ליד החוף מצאנו אלף וחמש מאות מאנשי האי ערוכים בשלשה מחנות, ובצעקה איומה השתערו עלינו. שנים מהמחנות התקיפונו משני האגפים, השלישי – מהחזית. קברניטנו חילק את פלוגתו לשני ראשים. קלעינו ירו ברובים ובחיצים במשך חצי שעה מהסירות, אך לא השיגו בזה דבר, כי כדוריהם, חיציהם וחניתותיהם לא היו מסוגלים לחדור אל תוך שלטי העץ ממרחק רב כל כך, לכל היותר פצעו את זרועותיהם של האויבים. על כן נתן הקברניט פקודה, לבלי להוסיף עוד לירות, אך איש לא שמע את קולו. כשראו אנשי האי, שיריותינו גורמות רק נזק מועט או אינן גורמות כל נזק, חדלו מסגת. הם הגבירו רק את קול צעקתם, ובקפצם מצד אל צד, כדי להתחמק מיריותינו, הלכו הלוך וקרוב אלינו, בחיפוי שלטיהם, בהטילם אלינו חיצים, כידונים, חניתות עץ מחושלות באש, אבנים וגם רפש, כך שבקושי יכולנו להתגונן מפניהם. אחדים מהם הטילו גם רמחים מצוידים בחודי נחושת לעבר קברניטנו.

כדי להטיל עליהם פחד, שלח הקברניט אחדים מאנשינו, שיעלו באש את בתי המגורים של שוכני האי. אך דבר זה הגביר רק את פראותם. אחדים מהם רצו אל האש, אשר אכלה עשרים או שלשים מבתיהם, והרגו שם שנים מאנשינו. הנשארים השתערו עלינו בחימה מוגברת. כשהרגישו בדבר, שגופינו מוגנים, אמנם, אך רגלינו הן ללא כל שריון, החלו לקלוע, בעיקר, אל אלה. ברגלו הימנית של הקברניט פגע חץ מורעל, אז פקד עלינו לסגת צעד צעד. אך, כמעט, כל אנשינו איבדו עתה את עשתונותיהם והחלו לנוס, כך שרק ששה או שמונה מאתנו נשארו אתו (אשר, בצלעו זה שנים על אחת מרגליו, נאלץ, כנראה, להאט את נסיגתו). עתה היינו מופקרים מכל צד לחניתות ולאבנים, שהטיל עלינו האויב, ולא יכולנו להחזיק עוד מעמד. המפגיזים, שהיו אתנו בסירות, לא יכלו לעזור לנו, כי המים הרדודים הרחיקום מהחוף, יתר על המידה. על כן שאפנו להתרחק, יותר ויותר, מהחוף, וכך נסוגונו צעד אחר צעד, תוך מלחמה בלתי פוסקת, והנה הרחקנו כבר מהחוף כמטחוי קשת והמים הגיעו לנו כבר עד לברכיים. אך אנשי האי עקבו אחרינו בעקשנות והיו שולים, מפעם לפעם, את החניתות, אשר הטילו, קודם לכן, לעברנו, כך שיכלו להטיל אותה חנית חמש או שש פעמים. כיון שהכירו את הקברניט, קלעו, בעיקר, אליו; פעמיים הצליחו כבר להפיל את קובעו מעל ראשו. אולם הוא, ביחד עם אנשים מעטים מבינינו, נשאר על משמרתו כאביר אמיץ, בלי לנסות לסגת עוד, וכך נלחמנו יותר משעה, עד אשר עלה בידי אחד האינדיוס להטיל קלע קנים בפניו של הקברניט. בזעמו תקע הקברניט מיד את חניתו הוא אל תוך חזהו של מתקיפו, אך החנית נשארה תקועה בגופו של המומת, וכאשר ניסה עתה הקברניט לשלוף את חרבו, הצליח בדבר רק למחצה, כי פצע אשר נגרם על ידי חנית, שהוטלה אליו, שיתק את זרועו הימנית. כשהרגישו האויבים בדבר, השתערו עליו כולם, ואחד מהם פצעו בחרבו פצע כזה ברגלו השמאלית, עד כי צנח ונפל על פניו. מיד התפרצו אליו כל האינדיוס ודקרוהו בחניתותיהם ובכל שאר כלי הזין, שהיו בידיהם. וכך נטלו את חייו מהאיש, שהיה לנו מראה, מאור עינינו, נחמתנו ומנהיגנו הנאמן“.

באופן חסר טעם כזה בא קיצו של יורד הים הגדול ביותר בהיסטוריה, ברגע הנעלה והמזהיר ביותר של ההגשמה, תוך תגרה עלובה עם כנופיה של שוכני אי ערומים – גאון, אשר ידע, כפרוספרו, לשלוט על איתני הטבע, אשר התגבר על כל הסערות ועל כל בני האדם, נופל בידי תולעת אדם מגוחכת סילאפולאפו! אך אסון אוילי זה יכול לגזול ממנו רק את חייו, אך לא את הנצחון, כי מעשהו בוצע, כמעט, עד תומו ואחרי מבצע על אנושי כזה אין עוד, כמעט, כל חשיבות לגורלו הפרטי. אולם מה רב הצער, שמיד אחרי הטרגדיה של אבדנו ההירואי בא, במהירות גדולה מדי, משחק הסטירים – אותם ספרדים, אשר רק לפני שעות אחדות הביטו עוד מגבוה, כאלי מרום, על אותו נסיך זעיר של מאקטאן, משפילים את עצמם במידה כזו, שבמקום להביא מיד תגבורת ולהוציא את גופת מפקדם מידי רוצחיו, הם שולחים, אחוזי פחד, מתווך אל סילאפולאפו, בהצעה, שימכור להם את הגופה: במחיר פעמונים אחדים ומטפחות צבעוניות רוצים הם לרכוש שוב את חלקו החמרי של האדמירל. אך, בגודל נפש רב יותר משל חבריו של מאגלאן, שלא גילו גבורה יתירה, דוחה המנצח הערום את הצעת המקח והממכר. אין הוא רוצה למכור את גופת מתנגדו במחיר מראות ופניני זכוכית וקטיפה צבעונית. אות הנצחון אינו דבר זול בעיניו. כי עתה נודע על פני כל האיים, כי סילאפולאפו הגדול היכה בקלות את האדון הזר של הרעם והברק, כהכות דג או ציפור.

אין איש יודע את אשר עשו הפראים העלובים ההם לגופתו של מאגלאן, לאיזה מאיתני הטבע מסרו את חלקו הארצי, לאש, למים, לאדמה או לאויר המכלה. שום עדות לא נשארה בידינו, קברו נעלם ובאופן מסתורי אבדו בתוהו עקבותיו של האיש, אשר הוציא מידי האוקינוס, המקיף את הארץ, את סודו האחרון.

 

החזרה הביתה בלי המפקד    🔗

-——————————————-

27 באפריל 1521 – 6 בספטמבר 1522    🔗

שמונה חללים, בסך הכול, השאירו הספרדים באותה תגרה עלובה עם סילאפולאפו, מספר אפסי, כשהוא לעצמו. אך איבוד המפקד הופך את היום ההוא ליום שואה. כי עם מותו של מאגלאן מתמוטטת הילת הקסם, אשר העלתה, עד עתה, את הזרים הלבנים למעלת אלים ממין מסוים, וכוחם והצלחתם של כל כובשי הימים היו מיוסדים, בעיקר, על הרושם, שהם בלתי מנוצחים. עם כל אומץ רוחם, כושר התמדתם, עוז רוחם בקרב וכלי־זינם הטובים לא היו קורטס או פיזארו מצליחים לעולם לנצח את הרבבות ומאות האלפים של אויביהם אלמלא האגדה, שהם בלתי מנוצחים ובלתי פציעים, שעמדה לימינם כמלאך מגן, כמיכאל המלאך. היצורים הזרים אשר אין נסתר מנגד עיניהם, אשר בכוחם להפיק ברק ורעם ממקלותיהם, נחשבו בעיני הילידים המבולבלים כבלתי פציעים; אי אפשר היה לפגוע בהם, כי החיצים נהדפו ממגיניהם, אי אפשר היה לנוס מפניהם, כי החיות הענקיות בעלות ארבע הרגלים, אשר אליהן היו צמודים, היו עוברות את כל הנסים. אין דבר, אשר יעיד, ביתר הבלטה, על כוחו המשתק של הפחד ההוא מאשר המקרה, שקרה בתקופה ההיא של כובשי הימים, כאשר אחד הספרדים טבע בנהר. למשך שלשה ימים הניחו האינדיוס את הגופה באחת הבקתות, התבוננו אליה, אך לא העזו לגעת בה, בפחדם, פן יקום האל הזר לתחיה. רק כאשר הגופה החלה להירקב, הרהיבו עוז בנפשם והתלכדו להתקוממות. רק אל לבן יחיד, שנתגלה כפציע, תבוסה יחידה של בלתי המנוצחים, ובכל מקום גז הקסם, והאגדה על השליחות האלהית חלפה ואיננה.

כן קרה גם הפעם. מלך סבו נכנע, ללא כל התנגדות, לפני אדוני הרעם והברק. בהכנעה קיבל את אמונתם, בחשבו, כי אלהיהם חזק מאלילי העץ, אשר אותם העריץ עד עתה. קוה קיוה, כי כאשר יבוא בקשרי ידידות עם אותו כוח שלמעלה מהטבע, יהיה, תוך זמן קצר, השליט החזק ביותר בין שליטי כל האיים אשר מסביב. אולם עתה ראה במו עיניו, ואתו ראו אלף חייליו, מהסירות, כיצד ניצח סילאפולאפו, ראש שבט קטן ועלוב, את האלים הלבנים. במו עיניו ראה, שברקם ורעמם היו חדלי אונים. אף ראה, כיצד בלתי הפציעים, כביכול, נסו מנוסה מחפירה, בשריוניהם הנוצצים, מפני חייליו הערומים של סילאפולאפו וכיצד הפקירו, לבסוף, את גופת אדוניהם בידי בני ארצו האמיצים יותר, שהריעו תרועת גיל ונצחון.

ייתכן, שהחלטה נמרצת היתה יכולה להציל עוד את הפרסטיז’ה של הספרדים. אילו נמצא מפקד בעל אופי חזק, שהיה מלכד את כל מאתים אנשיו, מעבירם אל מאקטאן, מוציא בכוח ובסערה את גופתו של המפקד הגדול מידי רוצחיו ומבצע פעולת ענשין אכזרית על ראש כנופית השודדים ושבטו, אז היה חודר, אולי, פחד אל תוך נפשו של מלך סבו, וזה היה מציל את המצב. אך במקום זה רואה דון קארלוס הומאבון (לא זמן רב יוסיף לשאת את השם הקיסרי), שהספרדים המנוצחים שולחים, בהכנעה, שליחים אל ראש השבט המנצח, כדי להוציא מידיו את גופתו של מאגלאן, כתגרנים, במחיר סחורות וכסף. אך ראה זה פלא, ראש השבט הזעיר של האי הזעיר מאקטאן מעז להשיב ריקם את פני האלים הלבנים ומגרש את מתווכיהם מעל פניו.

התנהגות זו של מוגי לב, מצד האלים הלבנים מעוררת, כמובן, מחשבות מוזרות בלבו של המלך קארלוס הומאבון. ייתכן, שהרגיש משהו מהאכזבה המרה, אשר נחל קאליבאן בקשר עם טרינקולו, כאשר אותו כסיל מסכן ומרומה נוכח לדעת, שברוב פחזותו חשב איזה רברבן ופטפטן לאל. מלבד זה עשו הספרדים הכול, כדי להפר את היחסים הטובים עם שוכני האיים; פטרוס מארטיר, שחקר את המלחים, מיד אחרי שובם הביתה, כדי לקבוע את הסיבה האמיתית, שגרמה לשינוי בהלך הרוח, אחרי מותו של מאגלאן, מקבל מפי עד ראיה („שהיה נוכח בכל הענינים“), קרוב לודאי מפי מארטין איש גנואה, את התשובה המסתברת: „חושבים, שחילול כבוד הנשים היה הסיבה לסכסוכים. על אף כל המרץ, שהשקיע מאגלאן בדבר, לא הצליח למנוע את המלחים, שהורעבו במשך חדשי המסע הרבים, מהשתער על הנשים של מארחיהם; לשוא ניסה לרסן את סערת תאוותם, ואף את גיסו הוא ענש, על כי נשאר על היבשה במשך שלשה לילות; אך התפרעות זו גברה, כנראה, עוד יותר אחרי מותו. בכל אופן, הקיץ הקץ על כל יחס כבוד מצד המלך אל הפולשים הפראיים האלה, כאשר חדל מכבד את מבצעיהם הצבאיים. הספרדים הרגישו, כנראה, משהו מחוסר האמון הגובר, כי לפתע נעשים הם חסרי סבלנות. עתה רוצים הם לסחוב מכאן את הסחורות והרווחים ולאוץ אל איי התבלין! האידיאה של מאגלאן, לקיים, על ידי שלום וידידות, את האיים הפיליפיניים כנחלת הממלכה והדת הנוצרית, אינה מעסיקה ביותר את מוחותיהם של יורשיו, שהנם מרקנטיליים יותר ממנו: לעשות עתה קץ לדברים ולשוב, במהירות האפשרית, הביתה! אך לשם סיום זה של העסקים זקוקים הספרדים מאד לאנריקה, עבדו של מאגלאן, כי הוא היחיד, המסוגל, בזכות ידיעת הלשון, לתווך ביניהם ובין הילידים בעניני יחסים וחליפין, ומיד, בהזדמנות קלת ערך זו, מתגלה ההבדל באמנות היחסים עם בני האדם, אשר בזכותה השיג מאגלאן, ההומני יותר, תמיד את השגיו הגדולים ביותר. אנריקה הנאמן שלו נשאר לצידו עד לרגעים האחרונים של הקרב. כשהוא פצוע הביאוהו הסירות בחזרה אל הספינה, ועתה שוכב הוא בלי נוע, עטוף במחצלתו, אולי בשל פצעיו, אשר נפצע בקרב, ואולי משום שהוא מתאבל, תוך נאמנות של חיה קהת מחשבה, בקפאון זה על אבדן אדוניו היקר לו. והנה נכשל דוארטה בארבוזה, אשר בו בחרו אנשי הצוות, במעשה איולת, בפגעו בעבדו של מאגלאן, הנאמן כחיה, פגיעה קשה עד מות. בגסות גוער הוא באנריקה, שלא יחשוב, כי עתה, אחרי מות אדוניו, רשאי הוא לשבת בחיבוק ידים וכי איננו עוד עבד. בבית ימסרוהו מיד לידי מרת מאגלאן, אך בינתיים עליו לציית. אם לא יקום עתה מיד, כדי לעזור, כתורגמן, במכירת הסחורות על היבשה, יצטרך לטעום כהלכה את טעמו של שוט הכלבים. אנריקה, שהנהו בן הגזע המסוכן של המאלאים, שאינם סולחים לעולם כל עלבון, שומע את האיום במבט מוסתר. אין ספק, שידוע לו כבר הדבר, כי מאגלאן קבע, בפירוש, בצוואתו, שמרגע מותו הנהו בן חורין ואף העניק לו ירושה. על כן חורק הוא שן בסתר: היורשים החצופים של אדוניו ושליטו הגדול, הרוצים לגזול ממנו את חירותו ואינם מגלים הבנה למכאובו, ישלמו מחיר יקר, על כי כינוהו בשם עצלן והתיחסו אליו, ממש, כאל כלב!

כלפי חוץ אין המאלאי הנוקם והנוטר מגלה מאומה ממחשבות הנקם שלו. בצייתנות הולך הוא אל השוק, בצייתנות ממלא הוא את התפקיד של תורגמן בשעת הקניות והמכירות, אך באופן מסוכן ביותר משתמש הוא, באותו זמן, באמנות התורגמנות שלו. כי הוא מודיע למלך סבו, כי הספרדים מתכוננים להחזיר את כל הסחורות, אשר לא תימכרנה, אל ספינותיהם, וכי הם אומרים להיעלם למחרת היום עם כל אשר להם. אם המלך יפעל עתה בזריזות יתירה, יוכל לשים את ידו, בקלות, על כל הסחורות האלה, בלי שיצטרך לתת כל מאומה תמורתן, ואף את שלש הספינות הנהדרות יכול הוא לקחת לו, בהזדמנות זו, כשלל.

קרוב לודאי, שאנריקה הביע רק, בהצעת הנקם שלו, את מאויי לבו הנסתרים של מלך סבו; בכל אופן מוצאים דבריו אוזן קשבת. שניהם באים לידי הסכם בדבר התכנית והם מכינים אותה בזהירות. כלפי חוץ מתקדם המסחר במלוא השקידה; מלך סבו מתיחס עתה בלבביות יתירה, יותר מאשר כרגיל, אל אחי אמונתו החדשים, וגם אנריקה נתרפא, כנראה, כליל מעצלותו המדומה, מאז הראה לו בארבוזה את השוט. שלשה ימים אחרי מותו של מאגלאן, ב־1 במאי, מביא הוא, בפנים קורנים, בשורה משמחת לקברניטים. סוף סוף, קיבל מלך סבו את העדיים, אשר אותם הבטיח לשלוח לאדוניו וידידו, למלך ספרד. כדי שטכס מסירת העדיים יהיה חגיגי ביותר, הזמין כבר את כל ראשי השבטים ואת נתיניו; על כן יאבו נא שני הקברניטים, בארבוזה וסראן, להופיע, אף הם, ביחד עם האצילים המכובדים ביותר, כדי לקבל במו ידיהם את המתנות של קארלוס מלך סבו לריבונו וידידו, קארלוס מלך ספרד.

אילו היה עוד מאגלאן בחיים, היה זוכר, בלי ספק, עוד מימי מלחמותיו בהודו, הזמנה חביבה ואדיבה, דומה לזו, מצד מלך מאלאקה, כאשר נטבחו הקברניטים, שעלו לחוף, בלי לחשוד במאומה, בהינתן האות, ורק בזכות אומץ רוחו הוא, הצליח להציל אז את דודנו ובן שמו של סראן. אך סראן השני ודוארטה בארבוזה נכנסים בלי כל חששות, אל תוך מלכודתו של האח הנוצרי החדש. הם מקבלים את ההזמנה, ושוב מתאשרת העובדה, שהחוזים בכוכבים אינם מסוגלים לעולם לחזות את הצפוי להם עצמם. כי גם האסטרולוג אנדרס דה סאן מארטין, ששכח, כנראה, לקבוע תחילה את ההורוסקופ שלו, מצטרף אל שני אלה, בשעה שלפיגאפטה, שהנהו סקרן, כרגיל, היה החץ, אשר פגע בו בשעת הקרב במאקטאן, לברכה. הוא נשאר מוטל על גבי מחצלת החולים שלו ומציל, על ידי כך, את חייו.

בסך הכול, עולים עשרים ותשעה ספרדים על החוף, וביניהם נמצאים, לרוע המזל, המפקדים והימאים הטובים והמנוסים ביותר. הם מתקבלים בחגיגיות ומובלים אל חורש דקלים, בו הכין להם המלך סעודת חג. המונים עצומים של ילידים התאספו כאן, למראית עין, רק מתוך סקרנות, והם מכתרים, בלבביות, המעוררת תשומת לב, את האורחים הספרדיים מכל העברים. אולם דוקא הצורה התקיפה, בה מוביל המלך את הספרדים אל תוך חורש הדקלים, אינה מוצאת חן בעיני הימאי חואן קארוואלהו. הוא מוסר את חשדו זה לגומס דה אספינוזה, הנשק של הצי, ושניהם מחליטים להזדרז ולהעביר את אנשי הצוות הנשארים אל החוף, כדי שיוכלו לחלץ את חבריהם במקרה של בגידה. באמתלה מוצלחת נדחקים הם מתוך ההמולה ושטים מהר עד לספינות. אך עוד בטרם יגיעו אל הסיפון, נשמעות כבר מהחוף צעקות אימים וזוועה. כמו שקרה, בימים שעברו, במאלאקה, התנפלו הילידים על הספרדים, שישבו, שוקטים ובוטחים, בסעודה, בטרם יספיקו אלה להגן על עצמם. בתנופת יד אחת הצליח מלך סבו הערמומי להיפטר מכל אורחיו והפך, על ידי כך, לבעל הסחורות, כלי הזין והתחמושת המחוסנת של הספרדים, אשר הובאו אל החוף.

החברים, הנמצאים בספינות, הנם משותקים, ברגע הראשון, מרוב תדהמה. אחר מצוה קארוואלהו, אשר רצח כל שאר הקברניטים מנשאו, תוך דקה אחת, למעלת מפקד עליון, להתקרב אל החוף ולהפנות את כל התותחים לעבר העיר. תותחי הספינות, העומדות לרוחב, מרעימים זה אחר זה. ייתכן, שקארוואלהו מקוה להציל עוד חברים אחדים על ידי הלחץ הזה, ואולי זוהי רק התפרצות זעם רגעית. אולם ברגע, בו נקלעים הכדורים הראשונים לעבר הבקתות, מתרחש משהו מזווע, אחד המחזות האלה, אשר, ברוב זוועתם, אינם נשכחים מכל אדם, המחיה אותם בדמיונו. אחד המותקפים, האמיץ שבכולם, ז’ואן סראן – חזרה מיסתורית – נמלט, ממש כמו פראנסיסקו סראן בחוף מאלאקה, ברגע האחרון, מידי הרוצחים וברח אל החוף. אך האויבים רודפים אחריו, הם מכתרים אותו, כובלים אותו. והנה עומד הוא, חסר מגן, מוקף רוצחים, וצועק בשארית כוחותיו לעבר הספינות, שיפסיקו את אש התותחים לעבר העיר, אחרת ירצחוהו מעניו נפש. שימהרו, למען השם, לשלוח סירה מלאת סחורות, כדי לפדותו.

רגע נדמה, שהעסק עשוי להצליח. כבר נקבע מחיר הפדיון בעד הקברניט האמיץ ביותר: שני מפגיזים וחביות נחושת אחדות. אך הילידים דורשים שהסחורות תישלחנה אל החוף, וקארוואלהו חושש, פן יתפסו הנוכלים האלה, שהפרו כבר פעם את דברים, לא רק את הסחורות, כי אם גם את הסירה. ואולי – פיגאפטה עצמו מביע את החשד הזה – אין הבחור הזה, רודף הכבוד, שהפך, לפתע, לאדמירל, רוצה להחזיר את הדרגה ולשרת שוב, בפיקודו של סראן הפדוי, כימאי בלבד. בכל אופן, מתרחש דבר הזוועה. על החוף מתפתל אדם יחיד, שותת דם וכבול, כשאגלי זיעת המות מבצבצים על מצחו, כשהוא נתון בידי חבורה שלמה של אנשים, המוכנים לרצחו בכל רגע. תקותו היחידה היא, כי בטווח הטלת אבן עוגנות שלש ספינות ספרדיות מצוידות ובעלות מפרשים פרושים וכי בירכתי ספינת הפיקוד עומד דוקא בן ארצו קארוואלהו, ידיד הדמים שלו, אשר אתו חילק אלפי סכנות ובודאי יעדיף להקריב הכול מאשר להפקירו. הוא צועק וחוזר וצועק לעברו בגרון ניחר, שימהר לשלוח את סחורות החליפין, כדי לפדותו. במבט חמדני מביט הוא, בלי לגרוע עין, על הסירה. אך מדוע זה משתהה קארוואלהו, מדוע משהה הוא את הדבר זמן רב כל כך? ולפתע רואה הימאי סראן, בעינו הקודחת, המבחינה בכל תנועה קלה על פני סיפונה של ספינה, שהם מעלים את סירת החניה על הסיפון. בגידה! בגידה! במקום לשלוח לו את סירת ההצלה, מתחילות הספינות להעלות את העגנים ולפנות לעבר הים הפתוח. הספינה הראשונה נוטה לצד, כבר מתנפחים המפרשים ברוח. ברגע הראשון אין סראן האומלל יכול, אף אינו רוצה, לתפוס, שאותו, המנהיג, המפקד, מפקירים חבריו מוגי הלב, בפקודת עצמו ובשרו, בידי רוצחים. עוד פעם קורא הוא, בקול חנוק למחצה, לעבר הבורחים, הוא מבקש, מצוה, משתולל במצוקת המות האחרונה וביאוש. אך כשהוא נוכח, לבסוף, לדעת, שהספינות נטו כבר לצד השני ועזבו את המעגן, אוזר הוא עוד פעם אחת את שארית כוחותיו וצועק בצעקה קולנית על פני הגלים אחרי קארוואלהו את הקללה האיומה: ביום הדין האחרון יתבענו אל כס המשפט של אלהים על בגידתו המנוולת.

אך קללה זו היא גם דברו האחרון. חבריו הבוגדים נאלצים לראות במו עיניהם, מעל סיפון הספינה, כיצד נטבח מפקדם, שהם עצמם בחרו בו. ובאותו רגע, בטרם יעזבו את הנמל, מושלך הצלב הגדול ארצה, תוך צווחת תרועה של ההמונים; כל מה שבנה מאגלאן במשך שבועות של עבודה זהירה וסבלנית, נהרס בשל איולתם קלת הדעת של יורשיו. עטופי קלון, כשזעקת הקללה של קברניטם הגווע מצלצלת באזניהם, כשלעג הפראים הרוקדים מלווה את גבם הנמלט, ממהרים הספרדים להתרחק, כפושעים נרדפים, מהאי, אשר אליו הגיעו, בפיקודו של מאגלאן, כאלים.

מסקר עגום הוא זה, שעורכים עתה הניצלים, אחרי שהספיקו להימלט מנמל האסון של סבו. מכל מכות הגורל, אשר ניחתו על ראש הצי מאז הפלגתו, היתה השהייה בסבו המכה הקשה ביותר. מלבד את מאגלאן, המפקד ללא תחליף, איבדו את הקברניטים המנוסים ביותר, דוארטה בארבוזה וז’ואן סראן, שהיו חשובים מאד בשביל המסע הביתה, כבקיאים ביותר בחוף ההודי; מותו של אנדרס דה סאן מארטין גזל מהם את המומחה לימאות, בריחתו של אנריקה גזלה מהם את תורגמנם. כאשר עורכים מפקד של אנשי הצוות וקוראים בשמו של כל אחד מהם, מתיצבים עוד, מבין מאתים שישים וחמישה האנשים, שעלו על הספינות בסביליה, רק מאה וחמישה עשר, מספר זה אינו מספיק בשביל שלש ספינות. על כן מוטב להקריב אחת משלש הספינות, כדי לשמור על כושר המסע של שתי הנשארות. גורל הטיבוע מרצון נפל על „קונספסיון“, הספינה שהמים החלו לחדור אל תוכה זה מכבר והיה חשש, כי לא תחזיק מעמד במסע הקשה, שעמד לפניהם. בקרבת האי בוהול מבוצע פסק דין המות. עד למסמר האחרון והחבל העלוב ביותר, מעבירים כל דבר מועיל אל הספינות האחרות; את פגר העץ המורק מציתים באש. במבט קודר רואים המלחים, כיצד הלהבה מתחילה להתנשא, קטנה בתחילה ועוממת, ואוחזת, אחר כך, בזרועות אש בכל הספינה, שהיתה בשבילם, במשך שנתיים, ביתם ומולדתם ועתה היא שוקעת, כשבר כלי עלוב, עשנה ומפוחמת, בים זר ועוין. חמש ספינות, מצוידות כהלכה, הפליגו, כשדגליהן מתנוססים בעליצות, מנמל סבילה. הקרבן הראשון היתה הספינה „סאנטיאגו“, אשר התנפצה אל החוף הפאטאגוני. במיצר מאגלאן עזבה אותה, תוך מורך לב, הספינה „סאן אנטוניו“; עתה היתה הספינה „קונספסיון“ למאכולת אש ולארון המתים של עצמה. רק שתי ספינות, שתי האחרונות, שטות עתה, זו ליד זו, בנתיבי ים בלתי ידועים: „טרינידאד“, ספינת הפיקוד של מאגלאן לשעבר, והספינה הזעירה, בלתי הבולטת, „ויקטוריה“, אשר בחלקה עתידה לנפול התהילה לתת תוקף לשם הגאה ולשאת את האידיאה של מאגלאן, מעבר לחייו הוא, אל חיי הנצח.

שלצי הזה, אשר התכווץ במידה רבה, חסר המפקד האמיתי, האדמירל המנוסה מאגלאן, דבר זה עתיד להתגלות עד מהרה בקו בלתי היציב, בו שטות הספינות. כעיורים, כמוכים בסנוורים מגששים הם סביב איי סונדה. במקום לשוט ישר דרומה לעבר המולוקים, אשר אליהם הם כבר קרובים למדי, תועים הם בכיוון הצפוני בדרכים עקלקלות, הלוך ושוב. מחצית שנה מבוזבזת לריק למסעות נדודים אלה, המביאים אותם אל מינדאנאו ועד לבורניאו. אך עוד יותר מאשר בחוסר הבטחון הימאי הזה ניכר חוסר המנהיג מלידה בירידת המשמעת. במשמעת של מאגלאן לא היו מקרי שוד שרירותיים ביבשה, אף לא שוד ים בשעת המסע. הסדר נשמר בקפדנות והחשבונות התנהלו בדייקנות. לעולם לא הסיח את דעתו מהעובדה, שכאדמירל של מלכו ואדוניו חייב הוא לשמור על כבודו של הדגל הספרדי, אף בקצוי התבל הרחוקים ביותר. אך ליורשו העגום קארוואלהו, שזכה לדרגת האדמירל שלו רק בזכות רצח הממונים עליו על ידי נסיכי מאקטאן וסבו, אין שיקולים מוסריים. הוא עוסק, בלי כל רתיעה, בשוד הים ונוטל כל מה שמזדמן לו בדרכו כשרק עוברת על פניהם איזו סירה, הרי הם מתקיפים ושודדים אותה, בכל הפשטות; את דמי הכופר, שקארוואלהו דורש במקרים כאלה, מכניס האיש הזה, לרוב, בלי היסוסים, אל כיסו הוא. אין הוא מוסר חשבון, הוא הנהו מנהל החשבון והגזבר כאחד, ובשעה שמאגלאן לא היה מרשה לעולם, מטעמי משמעת, להעלות אשה אל הספינה, מביא הוא לו לא פחות משלש מאחת הסירות השדודות, באמתלה, שבכוונתו להביאן למלכת ספרד. אט אט מתחילים מעשיו של הפחה הזה להיות למורת רוחם של אנשי הצוות. מאחר שראו (מספר דל קאנו), שאין הוא דואג כלל לעניניו של המלך, כי אם עיניו לבצעו הוא, מסלקים הם את הפחה בעל ההרמון, בכל הפשטות, מעמדת המפקד, ובמקומו ממנים הם שלישיה, את גומס דה אספינוזה כקברניט של „טרינידאד“, את חואן דל קאנו כקברניטה של „ויקטוריה“ ואת הימאי פונסרו כ„ממונה על הנשק“. אך בזה לא הושג כל שינוי בתעיה ללא מטרה של שתי הספינות במעגל או בדרכים עקלקלות. על ידי סחר חליפין ושוד ממלאים התועים בסביבות האלה, המאוכלסות בצפיפות, אמנם, בקלות, את המלאי שלהם, אך עתה נראים הדברים, כאילו המטרה האמיתית, אשר למענה העז מאגלאן לצאת למסע הזה, נשכחה כליל מלב; לבסוף מראה להם צעד מוצלח את המוצא מהמבוך של קבוצת איי סונדה. בתוך סירה, העוברת במקרה, ואשר אותה הם תופסים כשודדי ים, לוקחים הם בשבי איש, אשר מוצאו הוא מטרנאטה והמיטיב, לפיכך, להכיר את הדרך אל מולדתו, כלומר, את הדרך אל איי התבלין הנכספים. ואכן, יודע הוא את הדרך, אף מכיר את פראנסיסקו סראן, ידידו של מאגלאן – סוף סוף נמצא מורה הדרך, המסוגל לחלצם מהמבוך הזה. הם עמדו בנסיון האחרון; עתה יכולים הם לשוט ישר אל מחוז חפצם, אשר אליו היו קרובים, לא פעם, בשבועות חסרי הטעם האלה ואשר אותו הקיפו, בעורונם, בלי להגיע אליו. עתה מקרבים אותם ימים אחדים של מסע ללא מאמצים על פני הים אל מטרתם יותר מאשר ששת השבועות ההם של חיפושים אויליים. ב־6 בנובמבר רואים הם מרחוק שיאי הרים, המתנשאים מתוך הים, רמות טרנאטה וטידורה. איי האושר, סוף סוף הושגו.

„הספן, אשר ליוה אותנו“, כותב פיגאפטה, „אמר לנו, שאלה הם המולוקים. הודינו כולנו לאלהים, וכדי לתת ביטוי לשמחתנו, ירינו מתותחינו. אין להתפלא כלל, שהיינו מאושרים כל כך, כי הקדשנו, בסך הכל, עשרים ושבעה חדשים פחות יומיים לחיפושים אחרי האיים האלה ובדרכנו הנה עברנו, לאורך ולרוחב, בין איים רבים לאין ספור“.

אולם עתה, ב־8 בנובמבר 1521, עולים הם לחוף טידורה, אחד מחמשת איי האושר, אשר עליהם חלם מאגלאן כל חייו. כשם שסיד המת, שהושב על ידי אנשיו על סוסו הקרבי הנאמן, נוחל עוד נצחון אחרון, כן מבצעת עוד האנרגיה של מאגלאן אחרי מותו את המעשה הגואל. ספינותיו, אנשיו, הם זוכים לראות את ארץ הבחירה, שהבטיח הוא, כמשה, לבני לויתו ואשר לו לעצמו, למורה הדרך, לא ניתן לדרוך על אדמתה. אולם גם האיש אשר קרא לו מעבר לאוקינוסים, שעודדהו לאידיאה ולמעשה, פראנסיסקו סראן, אף הוא, אינו עוד בחיים: לשוא היה הידיד פורש את זרועותיו אל ידידו, אשר אחריו נסע על פני כל חוג הארץ. סראן מת שבועות אחדים קודם לכן, כפי שסיפרו, הורעל – שני היוזמים הראשונים של רעיון ההקפה המלאה של הארץ שילמו בחייהם את מחיר חיי הנצח, לפני זמנם. אך התיאורים הנלהבים של סראן מתגלים, לאחר זמן, כמוצדקים בהחלט. לא רק הארץ היא נפלאה ושופעת מכל אוצרות הטבע, כי אם גם האנשים מגלים חביבות, העשויה לגרום אושר לבני האדם. „מה אפשר לאמור על האיים האלה“, כותב מאכסימיליאן טראנססילוואנוס במכתבו המפורסם. „כאן הכול פשוט ולשום דבר אין כאן ערך רב מלבד לשלום, לנוחות ולתבלין. אולם הדבר הטוב ביותר מבין אלה, ואולי הטוב ביותר עלי אדמות, השלום, נראה כאילו גורש מעולמנו על ידי רוע לבם של בני האדם ומצא לו כאן מקלט“. המלך, אשר סראן היה ידידו ועוזרו, ממהר לבוא מתחת לאפריון משי ומקבל את האורחים כאח. כמוסלמי אדוק סותם הוא, אמנם, את אפו, לבל יריח את הריח המתועב של בשר החזיר השנוא אשר באניה, אך באהבת אחים מחבק המלך אלמאנסור את הנוצרים. „בואו והתענגו“, מנחם הוא אותם, „אחרי נדודים ממושכים כאלה על פני הים ואחרי סכנות רבות כל כך, בתענוגותיה של הארץ. רעננו את גופכם ואל תחשבו אחרת, אלא שבאתם אל ממלכתו של שליטכם אתם“. ברצון מכיר הוא בריבונותו של מלך ספרד, ובמקום לסחוט מהם הרבה, כפי שעשו השליטים האחרים, בהם נפגשו בדרכם, דורש מהם הנסיך נדיב הלב הזה, שיימנעו מהגיש לו מתנות רבות כי „אין בידו שום דבר, שיהא ראוי לשמש כמתנת גמול בשבילם“.

איי האושר: כל מה שלבם של הספרדים חומד, מקבלים הם פה בשפע, את התבלין היקרים ביותר, מצרכי מזון ועפרות זהב, ומה שאין המלך החביב יכול לספק להם, משיג הוא באיים הסמוכים. המלחים מוקסמים משפע האושר אחרי כל התלאה והמצוקה; כמטורפים קונים הם תבלין וצפרי גן עדן, הם נותנים תמורתם את כתנותיהם, את רוביהם, קשתותיהם, מעיליהם וחגורותיהם, כי עתה יגיעו, עוד מעט, הביתה, וכאנשים עשירים חוזרים הם עם האוצרות האלה, שהשיגום במחיר זול, עד כדי גיחוך. יש, כמובן, כאלה, שהיו מעדיפים ללכת בעקבותיו של סראן ולהישאר בגן עדן זה לתמיד. על כן מקדמים הם, בחלקם, בשמחה את הבשורה הרעה, שזמן קצר לפני ההפלגה מתגלה, כי רק אחת משתי הספינות כשרה למסע על פני הים, עד כדי כך, שאפשר יהיה להעז לצאת בה למסע הביתה, וכי חמישים מלחים מבין המאה יצטרכו להישאר, לפי שעה, באיי האושר, עד אשר תתוקן הספינה השניה.

הספינה, אשר עליה נגזר להישאר פה מאונס, היא ספינת הפיקוד הותיקה של מאגלאן, „טרינידאד“, ספינת הפיקוד היתה הראשונה, שהפליגה מסאן לוקאר, היא היתה הראשונה, שעברה את מיצר מאגלאן, את האוקינוס השקט, בשוטה תמיד לפני האחרות, כהתגשמות רצונו של מפקדה ואדוניה. עתה, כשהמפקד איננו עוד, אין ספינתו רוצה להמשיך בדרכה; כשם שאין לנתק כלב נאמן מקברו של אדוניו, כן מסרבת עתה הספינה „טרינידאד“ להמשיך את דרכה מעבר למטרה, שקבע לה מאגלאן. חביות המים, הצידה, והכיכרים הרבים של התבלין הועלו כבר אל סיפון הספינה, דגלו של יאגו הקדוש התנוסס כבר בראש התורן ועליו הכתובת: „יהא זה הסימן לשיבתנו הביתה בשלום“, כבר נפרשו המפרשים, והנה נאנקת, לפתע, הספינה הישנה והרקובה ומתחילה להתפרק. המים מתחילים לחדור, בלי שאפשר יהיה לגלות את הפרץ, ובמלוא החפזון נאלצים הם לפרוק את המטען הכבד, כדי להציל את גוף הספינה ולהביאו אל החוף. אך שבועות על שבועות יעברו, עד אשר יתוקן הבדק, וזמן רב כל כך אסור לה, לספינה האחות, היחידה, שנשארה מהאַרמאדה לשעבר, לחכות עוד; עתה, כשנושב המונסון המזרחי בכיוון הרצוי, הגיעה השעה, להביא, סוף סוף, לקיסר, בשנה השלישית, את הבשורה, כי מאגלאן קיים את הבטחתו במחיר חייו וכי ביצע, תחת הדגל הספרדי, את המעשה הגדול ביותר בתולדות הימאות. פה אחד מחליטים הם, שהספינה „טרינידאד“ תנסה, אחרי שתתוקן, לחצות שנית, בכיוון הנגדי, את האוקינוס השקט, כדי להגיע אל ספרד, אשר מעבר לים, ליד פאנאמה, בשעה ש„ויקטוריה“ תשתמש במשב הרוח הרצוי ותשוב מיד, בשוטה מערבה, דרך האוקינוס ההודי, אל מולדתה.

המפקדים של שתי הספינות, העומדים עתה זה מול זה, כדי להיפרד זה מעל זה לתמיד, אחרי שתי שנים וחצי של שיתוף – גומס דה אספינוזה וסבאסטיאן דל קאנו – עמדו כבר פעם זה מול זה בשעה מכרעת. בלילה הגורלי ההוא של המרד הגדול בחוף יוליאן היה גומס דה אספינוזה, נשק בימים ההם, עוזרו הנאמן ביותר של מאגלאן; דקירת פגיונו הנועזת כבשה שוב את „ויקטוריה“ והצילה בזה את המשך המסע. סבאסטיאן דל קאנו שוב, שהיה עוד אז סוברסאליינטה באסקי צעיר, עמד בלילה ההוא לצידם של המורדים; בעזרתו הפעילה השתלטו המורדים הנשארים על „סאן אנטוניו“. תוך הכרת טובה גמל מאגלאן לגומס דה אספינוזה כגמולו, תוך סלחנות חנן את דל קאנו הבוגד. אילו היה הגורל צודק, היה בוחר עתה באספינוזה, אשר הבטיח את נצחון האידיאה של מאגלאן, כדי להשלים, ברוב תהילה, את פעלו של מאגלאן. אך בגלותו יותר גודל נפש מאשר צדק, מכריע הגורל את הכף לצד בלתי הראוי. ובשעה שאספינוזה, ביחד עם חבריו לגורל של הספינה „טרינידאד“, ילכו לאיבוד, בלי כל תהילה, אחרי נדודים ותלאות, שאין לתארם, ויצלול בתהום הנשיה בהיסטוריה כפוית הטובה, מכתירים הכוכבים דוקא את האיש, אשר רצה לסכל את מעשהו של מאגלאן, את האיש, אשר התקומם פעם נגד האדמירל, את סבאסטיאן דל קאנו, בזהרם הארצי: באלמוות.

פרידה נרגשת בקצה התבל השני: ארבעים ושבעה איש, קצינים ומלחים, עומדים לצאת במסע הביתה ב„ויקטוריה“, חמישים ואחד צריכים להישאר עם „טרינידאד“ בטידורה. עד לשעת ההפלגה משתהים הנשארים על פני הסיפון עם חבריהם, כדי לחבקם עוד פעם, כדי למסור להם מכתבים ודרישות שלום אל המולדת – שנתיים וחצי של תלאות משותפות הפכו, זה כבר, את אנשי הצוות של הארמאדה לשעבר, שהיו מורכבים מכל הלשונות והגזעים, ליחידה בלתי נפרדת. שום סכסוך ושום ניגודים לא יוכלו להפריד עוד ביניהם. כאשר „ויקטוריה“ מעלה, לבסוף, את העגנים, אין הנשארים רוצים עדיין להיפרד. על פני סירות וכלי שיט מאלאיים שטים הם לצידה של הספינה, המתרחקת לאיטה, כדי שיוכלו לראות עוד פעם אלה את אלה, כדי לקרוא אלה לאלה איזו קריאה לבבית. רק עם רדת הערב, כאשר זרועותיהם כבר עיפו, מפנים הם את סירותיהם לאחור, ולאות פרידה נשמעת עוד ירית תותח כברכת שלום אחרונה של האחים לעבר החוף. ואז פותחת „ויקטוריה“, הספינה האחרונה, שנשארה לפליטה מהצי של מאגלאן, את מסעה הבלתי נשכח.

מסע זה הביתה בספינת המפרשים המשומשת הקטנה, שנתישנה במסע ללא הפוגות במשך שנתיים וחצי סביב מחצית כדור הארץ, שייך למעשי הגבורה הגדולים בשטח הימאות; ברוב תהילה כיפר דל קאנו על פשעו לגבי מאגלאן, בהגשימו את רצונו של המפקד המת. במבט הראשון נראית המשימה, אשר הוטלה עליו, להוביל ספינה מהמולוקים לספרד, כדבר לא קשה ביותר. כי מהארכיפלגוס המאלאי נוסעות, מראשית המאה, באופן סדיר, ספינות פורטוגיזיות, מדי שנה בשנה, עם המונסונים, לפורטוגל ובחזרה; מסע להודו, שהיה עוד לפני עשר שנים, בימי אלבוקרקה ואלמאידה, כעין פריצה אל בלתי הנודע, דורש עתה רק ידיעה מדויקת של הקו, אשר הותוה מראש, ובשעת הצורך יכול קברניט למצוא בכל מקום מעגן בהודו ובאפריקה, במאלאקה, במוזאמביק ובכף הירוק סוכנים, ספנים ופקידים פורטוגיזיים, בכל תחנה מוכנים מצרכי מזון וחמרי חילוף. אך הקושי העצום שעל דל קאנו להתגבר עליו, מתבטא בזה, שלא בלבד שאסור לו להשתמש בתחנות הנופש הפורטוגיזיות האלה, כי אם עליו לעקוף אותן בקשתות גדולות ביותר. כי בטידורה נודע לאנשי מאגלאן מפי פליט פורטוגיזי, שהמלך מנואל הוציא צו, לתפוס כל אחת מספינותיו של מאגלאן ולכלוא את אנשי הצוות כשודדי ים – ובאמת לא נמלטו חבריהם המסכנים מהספינה „טרינידאד“ מהגורל האכזרי הזה. על דל קאנו מוטלת לפיכך, המשימה, לעבור בספינת המפרשים הישנה שלו, המשומשת ונגועת התולעים, העמוסה עד אפס מקום, אשר עליה אמר הקונסול אלווארס, עוד לפני שלש שנים, בנמל סביליה, שלא היה מעז להפליג בה אף עד האיים הקנריים, בספינה זו עליו לעבור, לא פחות ולא יותר, אלא את כל האוקינוס ההודי במסע אחד ונוסף על כך, להקיף את כף התקוה הטובה ואת כל אפריקה, בלי לחנות אף פעם אחת – מעשה נועז, שיש לראותו על פני המפה, כדי לעמוד על עוצם המשימה, מעשה נועז, היכול להיחשב, גם כיום, כעבור ארבע מאות בשנים, למבצע בלתי רגיל בשביל אנית קיטור, המצוידת במכונות המשוכללות ביותר.

זינוק אריה זה, שלא היה כדוגמתו, מהארכיפלגוס המאלאי עד לסביליה מתחיל – יום, הראוי שייחרת לזכרון – ב־13 בפברואר 1522 מנמל של האי טימור. עוד פעם אחת צייד דל קאנו את ספינתו במצרכי מזון ובמים ובזכרו את לקח הזהירות של מורו המת ציוה לתקן ולשפץ את הספינה באופן יסודי, בטרם ימסרנה כמשחק, ללא הפוגות, בידי הרוח והגלים למשך חדשים רבים. בימים הראשונים עוברת „ויקטוריה“ עוד על פני איים, מרחוק נושאים לה ברכה ירק טרופי והשרטוטים של הרים מזדקרים. אך עונת השנה התקדמה כבר יותר מדי, מכדי שתהיה עוד אפשרות לחנות באחד המקומות, ודל קאנו נאלץ לנצל את הרוח המזרחית; בלי לעגון, עוברת „ויקטוריה“ על פני כל האיים המפתים האלה, לדאבון לבו של פיגאפטה הסקרן, שאינו יודע שבעה ואשר לא ראה עדיין די „דברים נפלאים“. מרוב שעמום מבלה הוא את הזמן בזה, שהוא מבקש מהילידים, שלקחו אתם (תשעה עשר במספר, בצד ארבעים ושבעה האירופיים שבצוות), שיספרו לו על האיים האלה החולפים על פניהם, והאנשים החומים מספרים לו את האגדות היפות ביותר מאלף לילות ולילה. באי ההוא, שם מעבר מה, חיים אנשים שגדלם אינו עולה על זרת, אך אזנם גדולה ככל גופם ובשעת שנתם משמשת להם אחת האזנים כמצע ובשניה הם מתכסים. באי הזעיר הזה שוב, שוכנות רק נשים ולעולם אין בו כל דריסת רגל לגבר. ואף על פי כן מתעברות הנשים על ידי הרוח; כל הילדים, שהן מביאות לעולם, מומתים מיד רק הילדות נשארות בחיים ואותן הן מגדלות. אך אט אט נעלמים בערפל הכחול גם האיים האחרונים, אשר עליהם מספרים המאלאים בדיות לפיגאפטה הטוב, ורק האוקינוס הפתוח מקיף את הספינה בצבעו הכחול בלתי המשתנה והמענה. שבועות על שבועות, בחצותם את האוקינוס ההודי במהלך ריק, אין הנוסעים רואים דבר זולתי השמים והים בחד־גוניותם האיומה והמיגעת. אין כל אדם, אין ספינה, אין מפרש, אין כל צליל, רק כחול, כחול, כחול וריק, ריק, ריק על פני השטח ללא גבול.

אין הם שומעים כל צליל זר, אין הם רואים כל פרצוף זר במשך כל השבועות הרבים האלה. אך לפתע צץ מחביוני המעמקים של הספינה סיוט הבלהות הותיק, הידוע להם היטב, בעיניו השקועות ובחיורונו – הרעב. הרעב, מלום הנאמן והאיום במסעם על פני האוקינוס השקט, המענה והרוצח האכזרי של חברים אינטימיים ותיקים, הוא התגנב, כנראה, שוב בחשאי אל הספינה, כי ביניהם עומד הוא עתה ומחייך בפניהם הנבוכים, בהבעת לעג ותאוה. שואה בלתי צפויה מראש התחוללה, והיא שמה לאל את כל חישוביו של דל קאנו. אנשיו הביאו, אמנם, אל סיפונה של הספינה מצרכי מזון לתקופה של חמישה חדשים, בעיקר, כמויות גדולות של בשר. אך בטימור לא מצאו מלח ובלהט הצורב של השמש ההודית מתחיל הבשר, שלא נמלח די הצורך, להירקב; כדי להציל את עצמם מהצחנה המרעילה של הנבלה המתפוררת, נאלצים הם להטיל את כל מלאי הבשר הימה. עתה נשאר להם רק האורז כמזון יחיד, אורז ומים, מים ואורז, ומשבוע לשבוע פחות אורז ופחות מים, המתעפשים יותר ויותר. שוב פורצת מגיפת הצפדת, שוב מתחילה התמותה בקרב אנשי הצוות. וכה איומה נעשית המצוקה בראשית מאי, עד כי חלק מהאנשים עומדים על כך שיפנו לעבר מוזאמביק הקרובה ויסגירו שם את הספינה לידי הפורטוגיזים, במקום להמשיך את המסע ולגווע ברעב באופן עלוב.

אך יחד עם הפיקוד עבר, בלי משים, גם רצון הברזל של מאגלאן על המורד לשעבר. אותו דל קאנו, אשר רצה אז, כאחד הפקודים, לכפות על המפקד את הנסיגה, תובע עתה, כמפקד, מאנשיו את אומץ הרוח האחרון, הקיצוני, והוא מצליח להטותם לפי רצונו. „החלטנו, כי טוב לנו למות, מהסגיר את עצמנו לידי הפורטוגיזים“, יוכל הוא לספר, אחרי כן, בגאוה לקיסר. נסיון לעלות על היבשה ליד החוף המזרחי של אפריקה עולה בתוהו; אין הם מוצאים מים, אף לא פירות, בארץ הקרחת הזאת; בלי למצוא הקלה פורתא למצוקתם הרצחנית, נאלצים הם להמשיך את מסעם האיום. ליד כף התקוה הטובה – בלי משים הם מכנים אותו בשם הישן, כף העינויים – מתחוללת על ראשם סערה בזעף, עוקרת את התורן הקדמי ושוברת את התורן הראשי. ברוב עמל מתקנים המלחים היגעים, הכושלים כבר מאפיסת הכוחות את הנזק, באופן עלוב למדי; בכבדות נסחבת הספינה לאיטה, תוך אנקות, כפצוע, לאורך החוף האפריקאי צפונה. אך המענה האיום אינו מרפה מהם רגע, לא בשעת סערה ולא בשעת דממת הרוחות, לא ביום, אף לא בלילה. בלעג מחייך אליהם סיוט הבלהות האפור של הרעב – בלעג, כי הפעם המציא עוד עינוי חדש, שטני יותר. עתה תאי הספינה אינם ריקים עד לפרור האחרון, כמו בימים ההם, בהם חצו הנוסעים על פני העולם את האוקינוס השקט – לא, הפעם מלאה הספינה עד אפס מקום. שבע מאות כיכרי תבלין סוחבת „ויקטוריה“, שבע מאות כיכרים – כלומר כמות מספקת, כדי לתבל את הסעודות הדשנות ביותר של מאות אלפים ומיליונים של בני אדם – תבלין יש לאנשי הצוות הרעבים בשפע. אולם האפשר לגרוס גרגרי פלפל בשפתים ניחרות, האפשר לבלוע קינמון חריף או פרחי מוסקט במקום לחם? כשם שזוהי אירוניה איומה, שעל פני הים ניחר הגרון בצמא, כשכמויות עצומות של מים מקיפות את האדם, כלועגים לרש, כך הופך הדבר לעינוי שטני על סיפונה של „ויקטוריה“, לעינוי בתוך עינוי, לרעוב בתוך מכרה של תבלין, לגווע תוך חרפת רעב. מדי יום ביומו משליכים פגרי אדם מזי רעב אל תוך הים. שלשים ואחד ספרדים שרדו עוד מארבעים ושבעה ושלשה מבין תשעה עשר הילידים, כאשר הספינה היגעה מתקרבת, לבסוף, אחרי מסע ללא הפוגות במשך חמישה חדשים רצופים, ב־9 ביולי, אל איי הכף הירוק.

הכף הירוק הוא מושבה פורטוגיזית והישוב סאנטיאגו הוא נמל פורטוגיזי. לעגון במקום הזה, פירושו – להסגיר את עצמם לידי היריבים, להיכבל בידי האויבים, להיכנע צעד אחד לפני המטרה. אך המנות יכולות להספיק, לכל היותר, רק ליומיים או לשלשה ימים; הרעב אינו מניח להם ברירה אחרת אלא מרמה נועזת. דל קאנו מחליט לנסות את הדבר, להשלות את הפורטוגיזים בדבר זהותם. אך בטרם ישלח אנשים אחדים אל החוף בסירה, כדי לקנות שם מצרכי מזון, משביע הוא, באופן חגיגי, את אנשי הצוות, שלא יגלו לפורטוגיזים, אף לא במלה אחת, שהם הקומץ האבוד האחרון, שנשאר מהצי של מאגלאן וכי ביצעו את המסע סביב העולם. הוא מכתיב למלחים איזו בדיה, אשר אותה עליהם לספר: סערה הטילה הנה את ספינתם מאמריקה, כלומר מתחום ריבונותה של ספרד, והתורן השבור והמצב המעורר זוועה של הספינה מסייעים, למזלם, לדבר, שהבדיה תתקבל על הדעת. בלי להרבות בשאלות, בלי לשלוח פקידים לחקירת הדבר על פני הסיפון, מקבלים הפורטוגיזים, מתוך חברות ימאית, את הסירה, שהגיעה אל החוף, בסבר פנים יפות. הם שולחים מיד לספרדים מים ומצרכי מזון טריים, פעם, פעמיים ושלש חוזרת הסירה מהחוף כשהיא טעונה צידה בשפע. כבר נדמה להם, שהערמה הצליחה במלואה; הנופש, ועוד יותר מזה המאכלים, הבשר והלחם, שחסרו להם במשך זמן רב, השיבו את נפשם של אנשי הצוות, וכמעט שמצב המלאי הוסדר במידה מספקת, כדי שאפשר יהיה להגיע לסביליה. עוד פעם אחת שולח, לפיכך, דל קאנו את הסירה אל החוף, כדי להביא משם עוד משלוח אחרון של אורז ופירות – ואז הלאה לקראת הנצחון! נצחון! אך מוזר! הסירה אינה חוזרת הפעם! מיד משער דל קאנו, מה שהתרחש כאן. אחד המלחים פטפט, בודאי, על פני החוף בחוסר זהירות או ניסה למכור מעט תבלין תמורת יין שרף, אשר את מחסורו הרגישו זה זמן רב; בזה הכירו הפורטוגיזים את הספינה של ראש אויביהם, של מאגלאן. והנה מרגיש דל קאנו, שליד החוף מכינים כבר כלי שיט, כדי לתפוס את ספינתם. רק העזה החלטית יכולה להציל עתה את המסע. מוטב להשאיר את האחרים על החוף! ובלבד שלא להילכד פסיעה אחת לפני המטרה! רק לשמור עתה על עוז הרוח אחרי ביצוע המסע הנועז ביותר בתולדות האנושות! אף על פי שב„ויקטוריה“ נשארו עוד שמונה עשר איש על פני הסיפון, בודאי מספר בלתי־מספיק, כדי להביא את הספינה הרעועה עד לספרד, מצוה דל קאנו להרים, במלוא המהירות, את העגנים ולפרוש את המפרשים. זוהי מנוסה, אך מנוסה אל תוך הנצחון הגדול והמכריע.

אולם אף כי השהייה ליד הכף הירוק היתה קצרה ומסוכנת, זכה פיגאפטה, הכרוניסט האמיץ, דוקא פה, ברגע האחרון, סוף סוף לאחד הפלאים, אשר בשבילם יצא למסע; כי בכף הירוק מרגיש הוא, כראשון, בתופעה, העתידה להסעיר ולהעסיק בחשיבותה, את כל בני תקופתו. המלחים, ששטו אל החוף, כדי לקנות שם מצרכי מזון, מביאים משם, בתמהון, את הידיעה, כי אותו יום הוא יום חמישי בשבת, בשעה שבספינה הבטיחום, כי זהו היום הרביעי בשבת. פיגאפטה מתפלא על כך ביותר, כי במשך המסע, שנמשך, כמעט, שלש שנים, ניהל יומן מדויק, מדי יום ביומו. בלי שפסח על איזה יום, מנה עתה את הימים, יום שני, שלישי, רביעי, כל השבוע, כל השנים – הייתכן, שפסח על יום? הוא שואל את אלבו, הימאי, שאף הוא נוהג לציין בפנקס הימאים שלו כל יום ויום, וראה זה פלא, גם אצלו זהו רק היום הרביעי! כשמקיפי העולם שטו, בלי הרף, מערבה, נעלם מהם, באורח בלתי ברור, יום אחד מלוח השנה, והודעתו של פיגאפטה על התופעה המוזרה הזאת מעוררת תמהון בקרב כל העולם הנאור. נתגלתה תעלומה, שגם חכמי יון, גם פטולמיאוס ואריסטוטלס לא יכלו להעלותה כלל על דעתם ואשר רק מאגלאן נתן את הדחיפה לגילויה; עתה הוכח, באופן סופי, שהראקליטוס מפונטוס שיער עוד כ־400 שנה לפני הספירה: כי כדור הארץ אינו נח בחלל העולם, כי אם נע בקצב קבוע סביב צירו הוא, וכי כל הנוסע מערבה בעקבות התנועה הזאת יכול להרויח זמן מהאינסוף. הכרה זו, שבחלקי התבל השונים שונים הזמן והשעה אלה מאלה, מביאה את ההומניסטים של המאה השש עשרה לידי התעוררות כשם שתורת היחסות פעלה פעולה עצומה על העולם של ימינו. פטרוס מארטיר מבקש מיד מ„איש חכם“, שיסביר לו את התופעה ומודיע על כך לקיסר ולאפיפיור; ובשעה שאחרים הביאו אתם רק כלים מלאי תבלין, הביא אתו דוקא אותו אביר רודוס קטן את הדבר היקר עלי אדמות, אשר הופק מהמסע הזה: תגלית מדעית חדשה!

אך הספינה לא הגיעה עדיין הביתה. עוד היא נסחבת, בפרקיה החורקים, לאיטה, עייפה, וקרובה לתמוטה, אותה „ויקטוריה“, בשארית כוחותיה נגררת היא על פני הגלים. מכל החברים, אשר אתם הפליגה מאיי התבלין, נשארו עוד רק שמונה עשר על סיפונה. במקום מאה ועשרים ידים עובדות עתה רק שלשים ושש, ודוקא עתה יש צורך באגרופים חזקים! כי סמוך מאד למטרה מאיימת עליהם שואה. דפנות האניה החלשות כבר מיושן אינן מתחזקות עוד כראוי, בלי הרף מחלחלים המים דרך הפרצים הנבעים ליד מקומות החיבור. בראשונה מנסים הם להציל את המצב על ידי משאבה. אך אין היא מספיקה. בעצם היה זה מן הראוי להשליך חלק משבע מאות כיכרי התבלין, כמעמסת יתר, אל תוך הים, כדי להקל מעל הספינה ולהקטין את העמקתה המסוכנת; אך דל קאנו אינו רוצה לבזבז את רכושו של הקיסר. ליד שתי משאבות מתחלפים אנשי הצוות היגעים יומם ולילה, זוהי עבודת פרך, המוטלת על פושעים, אולם באותו זמן דורשים גם המפרשים שימתחום, ההגה תובע שיכוונוהו, במקום התצפית מוכרח להימצא אדם ועוד מאות עבודות יום־יומיות תובעות את ביצוען. אט אט עולים המאמצים האלה על כוחותיהם של התשושים. כסהרוריים הולכים המלחים, בפיק ברכיים, אל תפקידיהם, אחרי שזה לילות רבים לא טעמו טעם שינה. „כל כך עייפים היו“ כותב דל קאנו אל הקיסר, „כאשר לא היו בני אדם מעודם“, ואף על פי כן מוכרח כל אחד מהם לעבוד עבודה כפולה ומשולשת. והם ממלאים את תפקידיהם בשארית כוחותיהם, תוך תשישות גמורה, כי המטרה הולכת הלוך וקרוב. ב־13 ביולי הפליגו הם, שמונה עשר הגיבורים, מהכף הירוק: לבסוף, ב־4 בספטמבר 1522 (עוד מעט תמלאנה שלש שנים מאז עזבו את מולדתם) נשמע קול תרועה צרוד מראש החיבל: אחד הצופים ראה מרחוק את כף וינסנט. ליד כף וינסנט נגמרת בשבילנו יבשת אירופה, אך בשבילם, אשר עברו את כל העולם, מתחילה אירופה במקום הזה. אט אט מתנשא הסלע הזקוף מתוך הגלים ויחד אתו עולה בלבם אומץ הרוח. קדימה! קדימה! עוד יומיים, רק שני לילות עוד יש להחזיק מעמד! עוד שני לילות ויום אחד! עוד לילה ויום! רק לילה אחד עוד, לילה יחיד. ולבסוף – כולם מתפרצים אל הסיפון ונדחקים ברעדה מרוב אושר – רצועת כסף בתוך היבשה, הגואדאלקויביר, המשתפך אל הים ליד סאן לוקאר דה באראמדה. מהמקום הזה הפליגו לפני שלש שנים, בפיקודו של מאגלאן, חמש ספינות ומאתים ושישים וחמישה איש. ועתה מתקרבת ספינה יחידה אל החוף, מטילה את עגנה ליד אותו מעגן, ושמונה עשר איש עולים מתוכה ברגלים כושלות, נופלים על ברכיהם ונושקים לאדמת המולדת הקשה, המוצקה והטובה. המעשה הגדול ביותר בימאות שבכל הדורות הושלם באותו יום 6 בספטמבר של שנת 1522.

חובתו הראשונה של דל קאנו, בדרכו על אדמת החוף, היא, לשלוח מכתב אל הקיסר ולבשרו את הבשורה הגדולה. בינתיים שולחים אנשיו ידים חמדניות אל הלחם הטרי והחם, המוגש להם תוך הסברת פנים: זה שנים שלא מיששו באצבעותיהם את הפת הרכה והטובה הזאת, זה שנים שלא טעמו מהיין, הבשר והפירות של ארץ מולדתם. מזועזעים מביטים עליהם האנשים, כאילו חזרו מהשאול, ואינם רוצים להאמין בפלא. אולם אך השיבו העייפים את נפשם, וכבר הם צונחים על מחצלותיהם ונרדמים, הם ישנים במשך כל הלילה, זו הפעם הראשונה אחרי שנים, שהם ישנים שוב שינה ללא דאגות, זו הפעם הראשונה, שלבם נלחץ שוב אל לב מולדתם.

בבקרו של יום המחרת סוחבת סירה אחרת את „ויקטוריה“, ספינת הנצחון, במעלה הגואדאלקויביר, לסביליה – היא עצמה אינה מסוגלת עוד לכך, אחרי ששטה סביב העולם, אין לה עוד הכוח להתגבר ולשוט נגד הזרם. בתמהון מביטים וקוראים האנשים מהדוגיות ומהסירות, הבאות לקראתם; אין איש זוכר עוד את הספינה, שהפליגה, לפני שנים, למרחקים, זה מכבר חשבו סביליה, ספרד והעולם כולו, כי הצי של מאגלאן צלל ואבד לנצח, וראה זה פלא, הנה נסחבת, ברוב עמל, אך גאה, אותה ספינה מפוארה לקראת הנצחון! לבסוף נראה מרחוק ה„חיראלדה“, מגדל הפעמונים הלבן – סביליה! סביליה! כבר רומז להם החוף, ה„פורטו דה לאס מואלאס“, אשר ממנו הפליגו. אל כלי הקלע, נשמעת פקודתו של דל קאנו: זוהי הפקודה האחרונה של המסע! וכבר מתגלגל רעם ירית תותח על פני הנהר. כך נפרדו, בפה של ברזל, לפני שלש שנים, ממולדתם. כך קידמו התותחים בברכה חגיגית את מיצר מאגלאן בהתגלותו, כך קידמו בברכה את האוקינוס השקט בלתי הידוע. כך הכריזו על נצחונם, כשהרגישו בקבוצת האיים בלתי הידועה של הפיליפינים, כך הודיעו, בתרועה רועמת, על השלמת משימתם, כאשר הגיעו אל מטרת מסעו של מאגלאן, אל איי התבלין. כך בירכו את חבריהם לאות פרידה, בשעה שהפליגו מטידורה, בהיאלצם לעזוב לנפשה את הספינה האחות במרחקים הרצחניים. אך מעולם לא צלצלו קולות המתכת שלהם בצלילות כזאת, בתרועה כזאת כמו עתה, בהודיעם: „חזרנו! ביצענו דבר, אשר לא ביצע איש לפנינו! אנו האנשים הראשונים בכל הדורות, אשר הקיפו את כל העולם!“

 

המתים נשארים בלתי צודקים    🔗

-———————————————-

נסערים מתאספים ההמונים ליד החוף בסביליה, כדי (כפי שכותב אוביידו) „לראות את הספינה היחידה והמפוארת, אשר מסעה הוא המאורע הנפלא והגדול ביותר, שהתרחש פעם, מיום ברוא אלהים את האדם הראשון ואת העולם“. מזועזעים מסתכלים האזרחים, כיצד שמונה עשר האנשים האלה עולים מ„ויקטוריה“, כיצד הם עולים, כשלדים תועים ומתנודדים, זה אחר זה, אל החוף, בפיק ברכיים, כיצד הם צועדים קדימה, תשושים, כחושים, מיוגעים, חולים, תוך אפיסת כוחות וברגלים כושלות, הגיבורים האלמונים האלה, כל אחד מהם נזדקן בעשר שנים באותן שלש השנים, שנמשכו בלי סוף. תרועה וחמלה עוטרות אותם כאחת: מציעים להם כלכלה, מזמינים אותם אל הבתים, מפצירים בהם, שיספרו, עוד ועוד, על הרפתקותיהם ותלאותיהם. אך השבים אל מולדתם מסרבים. אחר כך, כל זה אחר כך! עתה רוצים הם רק למלא את חובתם הראשונה, לקיים את נדרם, אשר נדרו בשעת מצוקות השאול האיומות ביותר: העליה לכנסית סאנטה מריה דה לה ויקטוריה וסאנטה מריה אנטיגואה! ביראת כבוד חרישית מתיצב העם בשתי שורות, כדי לחזות, כיצד שמונה עשר האנשים, אשר שרדו, פוסעים, יחפים, לבושים תכריכים לבנים, כשבידו של כל אחד מהם נר דולק, לעבר הכנסיה, כדי להודות לאלהים, במקום, בו נפרדו ממולדתם, על חסדו בלתי המקווה, שעשה אתם, בחלצו אותם ממצוקה כזאת ובתיתו להם לשוב אל מולדתם. שוב נשמעים צלילי העוגב, שוב מניף הכוהן, באפילת הקתדרלה, את כלי הקודש, מעל לראש הכורעים, כעין שמש קורנת קטנה. אחרי שהביעו את תודתם על הצלתם לאלהי המרום ולקדושיו, מתפללים המלחים, אולי, גם תפילת אשכבה לנשמותיהם של כל האחים והחברים, אשר יחד אתם כרעו, לפני שלש שנים, בתפילה במקום הזה. כי היכן הם אלה, אשר נשאו אז את עיניהם אל מאגלאן, האדמירל שלהם, כאשר פרש לפניהם את הדגל מאטון דמשק, שנמסר לו מידי המלך ונתברך על ידי הכוהן? הם טבעו בים, נרצחו בידי האינדיוס, גועו ברעב וצמא, נעלמו או נפלו בשבי. רק בהם לבדם בחר הגורל, בבחירה, שאין לעמוד על סודה, רק עליהם חלה הברכה. וכך מתפללים השמונה עשר, חרש ובשפתיים מפרכסות, ביחד את תפילת האשכבה לנשמת מפקדם, אשר נפל, ולנשמות מאתים המתים של הארמאדה.

בינתיים נפוצה הידיעה על שובם הביתה בשלום, בכנפי אש, על פני כל אירופה, בתחילה מעוררת הידיעה תמהון אין קץ ואחר כך מעוררת היא התפעלות ללא גבול. מאז מסעו של קולומבוס לא היה מאורע, שעורר התלהבות דומה לזו בקרב בני הדור ההוא. עתה הקיץ הקץ על כל הפקפוקים. הספק, אויבה בנפש של כל ידיעת אנוש, נוצח בשטח הגיאוגרפי. מאז הפליגה ספינה מנמל סביליה וחזרה אליו שוב תוך מסע בכיוון אחד, הוכח, בודאות גמורה, כי הארץ הנה כדור עגול סובב וכי כל הימים מחוברים זה עם זה לים אחד. באופן סופי הצליחו לחרוג ממסגרת הקוסמוגרפיה של היונים והרומאים, פעם אחת ולתמיד הושם קץ לטענותיה של הכנסיה ולבדיה התמימה על האנטיפודים, ההולכים על ראשיהם. עתה נקבע, לכל הדורות, גודל הקפה של הארץ, ובזה הושגה, סוף סוף, מידה ודאית של הקוסמוס הארצי; יש עוד מקום לכך, שיבואו מגלים נועזים אחרים וישלימו פרטים מסוימים בתמונת הארץ, אך הדמות היסודית ניתנה על ידי מאגלאן וזו לא נשתנתה עד עצם היום הזה, אף אינה עשויה להשתנות בימים הבאים. עתה ידוע, כי הארץ הנה תחום מוגבל והאנושות כבשה אותו לעצמה. ברוב פאר מתנשאת באותו יום היסטורי גאוותה של האומה הספרדית. תחת דגלה החל קולומבוס את המפעל של גילוי העולם, תחת דגלה השלים מאגגלאן את המפעל: רבע מאה בשנים הורה את האנושות על מקום משכנה יותר משהורוה אלפים בשנים אלפים בשנים קודם לכן. ומתחת לסף ההכרה מרגיש הדור, אשר זכה לשכרון האושר, להיות עד לאותו מפנה עצום בתקופה של חיי אדם, כי התחילה תקופה חדשה, תקופת העת החדשה.

בכל מקום שוררת התלהבות כללית לרגל ההשג הרוחני הגדול של המסע הזה. אף אנשי העסק, אשר ציידו את הצי, הקאזה דה קונטראטאסיון וכריסטופר דה הארו, רשאים להיות במצב רוח מרומם. הם סתמו כבר את הגולל על שמונת מיליוני המאראבדי, אשר הוציאו על חמש הספינות האלה, והנה, לפתע, לא בלבד שאותה ספינה יחידה, שחזרה הביתה, מכסה את כל ההוצאות, אלא היא מביאה להם גם ריוח בלתי צפוי. חמש מאות ועשרים ה„קוינטאלים“ (בערך עשרים ושש טונות) של תבלין, אשר הביאה אתה „ויקטוריה“ מהמולוקים, מכניסים ריוח נקי של קרוב לחמש מאות דוקאטים של זהב; המטען של הספינה היחידה הזאת כיסה, במלואו, את ההפסד של ארבע הספינות הנשארות – חשבון, אשר בו נרשם, כמובן, אבדנן של מאתים נפש באפס.

רק תריסר אנשים במלוא התבל מרגישים, לפתע, שלבם עמד מפעום, בהגיע אליהם הידיעה, שספינה מהארמאדה של מאגלאן הקיפה את העולם וחזרה הביתה בשלום אלה הם הקברניטים המורדים והימאי שלהם, שערקו ב„סאן אנטוניו“ והגיעו לסביליה שנה אחת קודם לכן; כצליל פעמוני מות מצלצלת באזניהם הבשורה המשמחת. זה זמן רב שעשעו את נפשם בתקוה, שהעד והמאשים המסוכן הזה לא ישוב לעולם לספרד, בפרוטוקול של בית־הדין רשמו בגלוי תעודת מות לארגונאוטים האמיצים. הם היו בטוחים כל כך, שהספינות ואנשיהן נרקבים, זה מכבר, על קרקע האוקינוס, עד כי העזו, בלי כל חשש, להתפאר במרידתם כמבעשה פטריוטי, בעמדם לפני ועדת החקירה המלכותית, אך העלימו, בשקידה יתירה, כי באותו רגע קריטי, בו עזבו הם את מאגלאן, מצא הלה כבר את המעבר. הם סיפרו רק על איזה „מפרץ“, אשר־אל־תוכו נכנסו וכי הדרך, אשר ביקש מאגלאן, היא ללא כל סיכויים וללא תועלת. לעומת זה מרבים הם להאשים את הנעדר, כי רצח בזדון לבב את אנשי סודו של המלך, כדי להעביר את הצי לידי הפורטוגיזים, ואשר לספינתם הם, הרי הצליחו להצילה רק על ידי כך, שהשתלטו על הדודן המוגנב, מסקואיטה.

בית הדין המלכותי לא נתן, כמובן, אמון גמור בעדותם של המורדים, ותוך חוסר משוא פנים, הראוי לכבוד, ציין את שני הצדדים כחשודים. גם הקברניטים והימאים המורדים וגם מסקואיטה הנאמן הושמו בכלא, יחד עם זה נאסר על מרת מאגלאן – היא לא ידעה עדיין, כי הנה אלמנתו – לצאת מהעיר. יש לחכות, חרץ בית הדין המלכותי את משפטו, עד אשר ישובו שאר הספינות והאדמירל, כדי שתיגבה גם עדותם; אך משעברה שנה וכמעט שחלפה גם שנה שניה, בלי שתהיה איזו ידיעה ממאגלאן, התחזק שוב רוחם של המורדים בקרבם. אך יריות התותחים, המבשרות את שובה של אחת מספינותיו של מאגלאן, מרעימות עתה ברצחנות אל מצפונם. עתה אבודים הנם. מאגלאן הצליח במעשהו, עתה יינקם נקמה איומה באלה, אשר עזבוהו, כמוגי לב, תוך הפרת שבועת האמונים וחוקי הימאות, וכבלו, כמורדים, את קברניטו.

אך הם נושמים לרווחה, כשנודע להם, כי מאגלאן מת. המאשים העיקרי נאלם, ובטחונם גובר בקרבם, בהיודע להם, כי דל קאנו הביא הביתה את „ויקטוריה“. דל קאנו – הן זהו בעל ברית, שהשתתף אתם במרד בלילה ההוא ליד חוף סאן יוליאן! אכן, הוא לא יוכל להאשימם בפשע, שהוא עצמו היה שותף לו. הוא לא יעיד נגדם, כי אם לטובתם. על כן ברוך יהיה מותו של מאגלאן, ברוכה עדותו של דל קאנו! והם צודקים; מסקואיטה משתחרר אמנם מבית כלאו, ואף מקבל פיצויים. אך בזכות עזרתו של דל קאנו נפטרים הם עצמם מעונש ומרדם נשכח בתוך השמחה הכללית; תמיד נשארים החיים הצודקים, במשפט נגד המתים.

בינתיים הביא הרץ של דל קאנו את הבשורה על החזרה בשלום אל הטירה בואלאדוליד. הקיסר קרל חזר אז מגרמניה; מרגע אחד בעל חשיבות היסטורית עולמית צועד הוא עתה אל רגע שני כזה. ברייכסטאג, שהתכנס בוורמישא היה עד לדבר, כיצד ניתק לותר ביד איתנה את האחדות הרוחנית של הכנסיה לתמיד; כאן נודע לו, כי באותו זמן שינה איש אחר את תמונת העולם ובהקריבו את חייו, הוכיח את האחדות המרחבית של האוקינוסים. בקוצר רוח, תוך רצון עז לקבל ידיעות מפורטות יותר על המעשה המפואר – כי במעשה הזה השתתף הוא עצמו, באופן אישי, וזה, אולי, הנצחון המושלם והיציב ביותר, שנחל בחייו – שולח המלך, עוד באותו יום, ב־13 בספטמבר, פקודה לדל קאנו, שיבוא מיד, עם שנים מאנשיו המובהקים והאינטליגנטיים ביותר, אל החצר ויביא אתו את כל הכתבים, שיש להם איזה קשר שהוא עם המסע.

שני האנשים, שסבסטיאן דל קאנו לוקח אתו לואלאדוליד, היו באמת הטובים ביותר, אלה הם פיגאפטה והימאי אלבארו; אך אפלולית מסוימת רובצת על התנהגותו של קאנו בקשר עם בקשתו השניה של הקיסר, למסור לידיו את כל המסמכים של הצי. חשד מסוים מטיל כאן צל על התנהגותו האנושית, כי דל קאנו אינו מוסר אף שורה אחת מידו של מאגלאן (המסמך היחיד, שנכתב ביד מאגלאן בשעת המסע, נשתמר בזכות זה, שנפל, ביחד עם „טרינידאד“ לידי הפורטוגיזים). אין, כמעט, מקום לפקפק בדבר, שמאגלאן, אותו איש דייקן וקנאי במילוי חובתו, היה מנהל, תוך הכרת החשיבות של שליחותו, יומן סדיר; רק יד זדונית יכלה להשמידו, מתוך קנאה. מסתבר הדבר, שבעיני כל אלה, אשר התמרדו בשעת המסע נגד מפקדם, נראה הדבר כמסוכן ביותר, שהקיסר יקבל ידיעות, ללא משוא פנים, על כל המקרים הרעים, אשר התרחשו; על כן נעלמת, באופן מיסתורי, אחרי מותו של מאגלאן, כל שורה, שנכתבה בידו, ולא פחות מוזר הוא הדבר, שאבד אותו יומן גדול, שניהל פיגאפטה ואשר את כתב ידו המקורי מסר, בהזדמנות זו, באופן אישי לידי המלך. כי את היומן המקורי הזה אין לזהות, בשום פנים, עם תיאור המסע המאוחר, שהגיע לידינו, ושהנהו, כנראה, רק תמצית סיכומית של היומן ההוא. שהיו קיימים, למעשה, שני ספרים שונים זה מזה, על כך מעיד הדין והחשבון של ציר מנטובה, המודיע ב־21 באוקטובר, בפירוש על יומן של פיגאפטה, שהתנהל מיום ליום, וכעבור שלושה שבועות מבטיח הוא לפרסם רק תמצית קצרה ממנו – כלומר את זה, הידוע לנו כיום כתיאורו של פיגאפטה, שהושלם, במידה בלתי מספקת, על ידי רשימותיהם של הימאים השונים, וכן גם על ידי המכתב של פטרוס מארטיר ושל מכסימיליאן טרנססילוואנוס. מאיזו סיבה נעלם אותו יומן מקורי של פיגאפטה, בלי שנודעו עקבותיו, יכולים אנו לשער; כפי הנראה, היתה הכוונה, להטיל, לאחר זמן, איפול גמור על כל מה שנוגע למרי של הקצינים הספרדיים נגד הפורטוגיזי מאגלאן, כדי להגיה אור בהיר יותר על נצחונו של דל קאנו, האציל הבאסקי. גם כאן, כפי שזה קרה, לא פעם, בהיסטוריה, ניצחה הרברבנות הלאומית את הצדק.

אותה העמדה מכוונת של מאגלאן בצל היתה, כנראה, כבר למורת רוחו של פיגאפטה הנאמן. הוא מרגיש, ששוקלים כאן במשקלות מוחלפות, הן תמיד מפאר העולם את האחרון, שמזל גרם לו, שישלים איזה מעשה, ושוכח את אלה, אשר עיצבוהו מרוחם ודמם ואיפשרו את עצם ביצועו. אך הפעם החלוקה היא מרגיזה ובלתי צודקת ביותר. דוקא האיש הזה, אשר רצה לסכל את מעשהו של מאגלאן ברגע המכריע, שהתמרד פעם נגד מאגלאן, סבאסטיאן דל קאנו, גורף עתה את כל התהילה, את כל הכיבודים והעמדות הכבודות. תביעה קודמת נגדו (אשר בגלל נמלט, במידה מסוימת, אל הצי של מאגלאן) והיא: שמכר ספינה לנתין זר, מוכרזת עתה, בחגיגיות, כתביעה שעבר זמנה והוא מקבל הקצבה בסך חמש מאות זהובים לכל ימי חייו. הקיסר מעלהו למעלת אביר ומזכהו בסמל, המציין את דל קאנו כמבצעו של המעשה בן האלמוות. שני קני קנמון מוצלבים ביחד עם ראשי בשמים וצפרני תבלין ממלאים את החלק הפנימי של השלט, מעליו נמצא קובע, הנושא את כדור הארץ ומסביבו הכתובת הגאה: „כראשון הקפת אותי“. וחוסר הצדק מגיע לידי טירוף על ידי הענקת פרס לאותו אסטוואן גומס, שערק מתוך מיצר מאגלאן וסיפר לפני בית הדין בסביליה, שלא מצאו כל מעבר, כי אם מפרץ פתוח. דוקא הוא, אסטוואן גומס, אשר הכחיש את תגליתו של מאגלאן בחוצפה כזאת, מקבל תואר אצילים, בזכות זה ש„כמפקד וספן ראשי, מצא את המעבר“. כל התהילה, כל המבצע של מאגלאן מיוחסים, בזדון לבב, דוקא לאלה, אשר השתדלו, באופן האכזרי ביותר, במשך כל ימי המסע, למנוע את הגשמתו של מפעל חייו.

פיגאפטה שותק וחושב לו את מחשבותיו הוא. זוהי הפעם הראשונה, שאותו איש צעיר, שהיה מאמין כל כך לכל אדם, האיש, הנאמן להפליא, מתחיל להרגיש משהו מחוסר הצדק הנצחי, הממלא את עולמנו. חרש מפנה הוא את ערפו לכל זה. „אני אסתלק מכאן במהירות האפשרית“. אף אם מלחכי הפינכה בחצר יימנעו מהזכיר את שמו של מאגלאן, אף אם בלתי ראויים יידחקו, כדי לזכות בכבוד, המגיע לו – יודע הוא, של מי היא האידיאה, של מי המפעל וזכותו של מי הוא אותו מעשה בן אלמוות. כאן בחצר אין הוא יכול לדבר, אך למען הצדק גומר הוא אומר, לפאר את הנשכח הגדול לפני הדורות הבאים. בתארו את המסע הביתה, לא יזכיר, אף לא במלה אחת, את שמו של דל קאנו; הוא כותב רק „נסענו“, „החלטנו“, כדי לרמוז בזה, כי דל קאנו לא עשה, אף לא ביצע יותר מכל האחרים. תעניק נא חצר המלך פרסים לכל אלה, הזוכים במקרה, אך התהילה יאתה למאגלאן, לאיש, אשר אין לגמול לו עוד בשום כבוד אחר. בנאמנות נוגעת עד הלב מתיצב פיגאפטה לצד המנוצח ומעיד בדברים משכנעים על זכותו של האיש, אשר נאלם דום. „אני מקוה“, כותב פיגאפטה, בהקדשת ספרו לראש המסדר של רודוס, „כי תהילתו של קברניט גדול נפש כזה לא תדעך עוד בימינו. בין מעלות[יו], תמיד היציב והאיתן ביותר מבין כולם ברגעי האסון הקשים ביותר. הוא נשא את הרעב באורך רוח יותר מכל אחד מאתנו. לא היה איש על פני כל הארץ, שהבין בתורת המפות והימאות יותר ממנו. שדבר זה הוא נכון, אפשר לראות מהעובדה, שביצע דברים, אשר איש לפניו לא העז לראותם ולגלותם.“

תמיד מגלה רק המות את תעלומת החיים האחרונה של איזו דמות; רק ברגע האחרון, כאשר האידיאה שלו מתגשמת בהצלחה, מתגלה הטרגיקה הפנימית של האיש הבודד הזה, אשר תמיד ניתן לו רק לשאת את נטל המשימה, אך לעולם לא ניתן לו לשמוח בהתגשמותה הסופית. רק למעשה בחר הגורל, מבין המוני המיליונים, את האיש המעורפל, השתקן, המסוגר בתוך עצמו, שהיה מוכן, ללא רתיעה, להקדיש למען האידיאה את כל אשר לו עלי אדמות, ואף את חייו הוא. רק לעבודת פרך קראו הגורל ולא להנאה, וכמו שכיר יום שלחו מעל מפעלו המושלם, בלי תודה וחסד. אחרים קוצרים את תהילת פעלו, אחרים גורפים את הרווחים, אחרים חוגגים את החגיגות, כי באותה חומרה, שהיה הוא מתיחס אל כולם ואל כל דבר, רצה הגורל לנהוג עתה כלפי החייל הקשה הזה. רק את הדבר האחד, בו רצה בכל הכוחות שבנפשו, מרשה לו הגורל להשיג: למצוא את הדרך סביב הארץ. אך נצחון החזרה הביתה, את החלק המאושר שבמעשהו, באלה אין הגורל מזכהו עוד. ניתן לו רק לראות את זר הנצחון, להחזיק בו, אך ברגע שהוא רוצה לעטור בו את ראשו, אומר לו הגורל „די“ ומוריד בכוח את ידו המורמת ברוב כיסופים.

רק דבר אחד, אחד ויחיד, ניתן לו, למאגלאן, רק המעשה עצמו, אך לא צל הזהב שלו, התהילה עלי אדמות. על כן אין דבר מזעזע יותר מאשר קריאת צוואתו של מאגלאן, באותו רגע, בו היה רצון חייו למציאות. כל אשר ביקש לעצמו בשעת ההפלגה, מונע ממנו הגורל. שום דבר מכל הדברים, אשר אותם השיג לו, על פי הצוואה ההיא, אינו נופל בחלקו. שום דבר לא – באמת ובתכלית הדיוק: אף לא אחד! – הזכות להחליט על כל מה, שקבע, במידה רבה כזאת של ראית הנולד ושל שיקול דעת, מעניקים החיים, אחרי מותו ההירואי, ליורשיו, אך תוך אכזריות, אין שום משאלה משלו מתמלאת, אף לא הטהורה והחסודה ביותר. מאגלאן הביע את משאלתו, להיקבר בקתדרלה של סביליה – וגופתו נרקבת באיזה חוף זר. הוא רצה שיקראו שלשים מיסות על ארונו – במקום זה צורחת כנופיתו של סילאפולאפו סביב הגופה מושחתת המראה צריחות נצחון. הוא רצה ששלשה עניים יכולכלו ויולבשו ביום קבורתו – אך אף עני אינו מקבל נעלים, אף לא מעיל אפור וגם לא מזון. אין מזמינים איש, אף לא פושט יד עלוב, כדי ש„יתפלל לשלום נשמתו“. הריאלים של כסף, שהניח למסע הצלב הקדוש, הנדבות, שקבע לשבויים, הקרנות, שיעד למנזרים ולבתי החולים, אינם מגיעים לייעודם. כי אין דבר ואין איש, אשר יאפשרו למלא את רצונו, ואילו הביאו חבריו את גופתו אל המולדת, לא היו מוצאים אף מאראבדי אחד, כדי לקנות בשבילה תכריכים.

אך האם יורשיו של מאגלאן הנם, לפחות, אנשים עשירים? האין צאצאיו זכאים, לפי החוזה, לקבל חמישית מכל ההכנסות. האין אלמנתו אחת הנשים האמידות ביותר בסביליה? האין בניו, נכדיו ושילשיו עתידים להיות המושלים התורשתיים של האיים החדשים, אשר גילה? לא, אין איש יירש את מאגלאן, כי איש ממשפחתו אינו עוד בחיים, כדי לתבוע את ירושתו. בשלוש השנים אלה מתו אחריו ביאטריס אשתו ושני בניו הקטנים – בבת אחת דעך כל גזעו של מאגלאן. אין אח, אין אחיין, אין כל קרוב משפחה, אשר ישא את סמלו, אין כל איש, אין! לשוא היתה דאגתו של האציל, לשוא כל דאגתו של הבעל, האב, לשוא משאלותיו החסודות של הנוצרי האדוק. רק בארבוזה לבדו, חותנו, מאריך ימים אחריו, אך עליו לקלל את היום, בו דרך האורח האפל הזה, אותו „הולנדי מעופף“, על סף ביתו. הוא לקח את בתו, והיא מתה. את בנו יחידו לקח אתו אל המסע ולא החזירו אליו. אוירה איומה של אסונות סביב האיש האחד הזה! כל מי שהיה ידידו ועוזרו, אותו גרף אתו אל תוך גורלו האפל, כל מי שהיה קרוב לו, נענש על כך. מכל אלה, שהיו סביבו ולצידו, נטל מעשהו, כערפד, את אשרם וחייהם; פאליירו, שותפו לשעבר, נאסר, כשדרך על אדמת פורטוגל, אראנדה, שסלל לפניו את הדרך, מועמד לחקירה מחפירה ומאבד את כל הכסף, שהשקיע למען מאגלאן. אנריקה, אשר לו הבטיח את החירות, נאלץ לסבול מיד יחס גס כעבד, מסקואיטה, דודנו, נכבל שלש פעמים, על כי נשאר נאמן לו, את בארבוזה וסראן גורף מזלם הרע, כעבור שלשה ימים, אל תוך מותו הוא, ורק האיש האחד, שהתיצב נגדו, סבאסטיאן דל קאנו, גורף אליו את כל התהילה של הנאמנים, של המתים וגם את כל התועלת החמרית.

אולם הדבר הוא טרגי עוד יותר: עצם המעשה, אשר למענו הקריב מאגלאן את כל זה ואף את עצמו, נראית, מבחינה חיצונית, כדבר, שעלה בתוהו. מאגלאן רצה לרכוש את איי התבלין, ואף רכשם, למען ספרד, במחיר חייו, אך מה שהוא התחיל כמפעל הירואי מסתיים כעסק תגרני עלוב: במחיר שלש מאות וחמישים אלף דוקאטים מוכר הקיסר קרל שוב את המולוקים לפורטוגל. בדרך למערב, שמצא מאגלאן, אין איש משתמש, כמעט, המיצר, אשר פתח, אינו מכניס כסף, אף לא כל תועלת חמרית אחרת. גם אחרי מותו היה האסון רודף אחרי כל איש, שבטח במאגלאן; כמעט כל הציים הספרדיים הרוצים לחקות את המעשה הימאי הנועז, מתנפצים במיצר מאגלאן; תוך פחד, נמנעים יורדי הים מעבור בו, הספרדים מעדיפים לסחוב את סחורותיהם בשיירות ארוכות על פני מיצר פנמה, מאשר להעז להיכנס לתוך הפיורדים האפלים של פאטאגוניה. לבסוף גובר החרם על מיצר מאגלאן, בשל הסכנה שבו, במידה כזו, שאף על פי שהעולם כולו קידם את גילויו בתרועות גיל, שוקע הוא עוד בימי אותו דור בתהום הנשיה והופך, כמקודם, לאגדה. שלשים ושמונה שנה אחרי המעבר של מאגלאן מוצאים בשיר המפורסם „אראוקאנה“ דברים ברורים וגלויים, שמיצר מאגלאן אינו קיים עוד, שאין למצאו ואין לעברו עוד, כי איזה הר חסם את הדרך או איזה אי צץ לפניו. וכה נשכח ואגדי נשאר המיצר, עד כי שודד הים עז הנפש פרנסיס דרייק משתמש בו, כעבור מחצית המאה בשנים, כבמחבוא בטוח, אשר ממנו יכול הוא להשתער, כאיה, על המושבות הספרדיות השוקטות ובוטחות, אשר על פני החוף המערבי ולשדוד את ספינות הכסף – רק אז מעלים הספרדים שוב בזכרונם את קיומו של המיצר ומזדרזים לבנות מבצר, כדי לחסום את המעבר בפני שודדי ים אחרים. אך האסון רודף שוב כל איש, ההולך בעקבותיו של מאגלאן. הצי, שמוביל סארמיינטו, בפקודת המלך, לתוך מיצר מאגלאן, מתנפץ, המבצר, שהוא מקים, הולך לאיבוד, באופן עלוב, ושמו נמל הרעב, מזכיר, תוך זוועה, את המתישבים שמתו ברעב. רק ציידי לויתנים אחדים, ומפעם לפעם גם ספינת מפרשים נועזת, עוברים מני אז, את המיצר, אשר מאגלאן חלם עליו, שייהפך לדרך המסחר הגדולה בין אירופה והמזרח, וכאשר הנשיא וילסון לוחץ, באחד מימי הסתיו של שנת 1913, בואשינגטון על הכפתור החשמלי, הפותח את הסכרים של תעלת פנמה, ומקשר, על ידי כך, לתמיד, את שני האוקינוסים, האטלנטי והשקט, הופך מיצר מאגלאן לדבר מיותר בהחלט. גורלו נחרץ אז, באופן סופי, והוא שוקע לדרגת מושג היסטורי וגיאוגרפי בלבד. אותו מיצר אשר בוקש זמן רב כל כך, לא הפך לנתיב בשביל אלפי אניות, אף לא לדרך הקצרה והמהירה ביותר להודו, גילויו לא העשיר את ספרד, אף לא הגביר את עצמתה של אירופה: מבין כל האזורים של העולם המיושב נחשבים, עוד היום, החופים בין פאטאגוניה ובין ארץ האש לעזובים ולדלים ביותר על פני האדמה.

אך לעולם אין התועלת המעשית קובעת בהיסטוריה את ערכו המוסרי של איזה מבצע. להעשיר את האנושות לאורך ימים מסוגל רק מבצע, המרבה את ידיעותיה למען הידיעות ומגביר בה את ההכרה היוצרת. מבחינה זו עולה מעשהו של מאגלאן על כל המעשים של בני דורו, ובתוך תהילתו ראויה לתהילה מיוחדת העובדה, שהוא לא הקריב, כמו רוב המנהיגים, את חייהם של אלפים ורבבות למען האידיאה שלו, כי אם את חייו בלבד. ובזכות אותה מסירות נפש הירואית אמיתית, לא יישכח מלב האנושות אותו מעשה נועז ומפואר של חמש הספינות הזעירות, החלשות והבודדות, אשר הפליגו, כדי לנהל את מלחמת הקודש של האנושות נגד בלתי הנודע, לא יישכח האיש עצמו, אשר העז, כראשון, להגשים את הרעיון הנועז ביותר של הקפת הארץ, ואשר מבצעו הושלם על ידי ספינתו האחרונה. כי עם גילוי גודל הקפה של הארץ, אשר בוקש לשוא זה אלף שנים, רוכשת לה האנושות כולה, בפעם הראשונה, קנה מידה חדש לכוחה היא, [רק] לאור גדלו של חלל העולם, אשר עליו התגברה, הגיעה להכרתה, תוך מרץ ואומץ מחודשים, גדולתה היא. תמיד נותן אדם רק אז את הדבר הגדול ביותר, כשהוא משמש מופת, ואם היה מעשה כזה, הרי זה מעשהו האחד, שנשכח כמעט, של אותו מאגלאן, אשר הוכיח לכל הדורות, כי אידיאה, המקבלת מעוף מרוחו של האדם, הנישאת קדימה על ידי יצר טוב, ללא רתיעה, מתגלה כחזקה יותר מכל איתני הטבע, כי תמיד מסוגל אדם יחיד, בחייו החולפים והקצרים, להפוך למציאות ולאמת נצחית, מה שהיה למאות דורות רק חלום ומשאלה.