פלוגתה ישָנָה – הללו אומרים: כל העובדים בתנובה, למן המנהלים ועד קטן הפועלים, חוץ מבעלי המקצוע, יבואו מתוך המשקים הקשורים בתנובה; כל אחד יעבוד שנתים או שלש ויחזור למשקו. הסדר יהיה כמובן כזה, שחילופי האנשים יוצאים לסירוגין, לפי שיטה מעובדת מראש, ולא בבת אחת. בשעת הדחק – באשר אין המשקים נותנים די אנשים, – מוכנים בעלי דעה זו לוותר על העובדים בתנובה בכלל, אך בשום אופן אינם רוצים לוותר על דרישתם כי מנהלי תנובה יבואו מן המשקים ויחזרו אליהם כנ"ל.

אחרים אומרים: ראשית, הרי אתם דורשים שנתן לתנובה את האנשים המוכשרים ביותר מן המשק, ואין המשק יכול לעמוד בזה; שנית, למה לתנובה בכלל כל הצרה הזאת של טירונים הנכנסים לעסק, לומדים ועולים בשכר לימוד, ואחרי שנתים או שלוש שוב מתלמדים חדשים ושוב שכר לימוד?

לאלה האחרונים מצטרפת דעת הקהל החיצונית ודעת אנשי המוסדות ותטיף את שפר־אמרי־תבונתה, לאמור: “פלחים – וינהלו עסקי מסחר על עשרות אלפים לירות?!…” “דור עיקש ופתלתול!” “לולא קלקלו כל כך הדורות אזי היה מן הראוי למנות אפוטרופוס על עסקיהם!…”.

והנה מה שנוגע לאחרוני־אחרונים אלה, הרי לא רק במעמדה של תנובה כיום אין לנו לשעות אל דעתם עלינו, אלא עוד לפני שלוש שנם, בהיות תנובה צעירה מאוד, לא ראינו משקל רב בהערכתם את פעולותינו. אנו יודעים גם למדוד בלי כל משא פנים את פעולותיהם הם בשדה ההתישבות, המסחר והתעשיה בהשוואה לפעולותינו; ונדמה שלא נגזים אם נאמר כי בכשרון המעשה ותבונת העסקים אין אנו נופלים חלילה מהם, ורק חסרים אנו את הגהוץ החיצוני ואת העינים הרמות אשר לאנשי־מוסדות בערים, החכמים בעיניהם ומתהדרים בתלבשתם. ולואי שלעולם ועד ימצָא חסרון זה באנשינו.

אכן חברינו שבמשקים, מן ההכרח הוא שיבינו כי הצלחת תנובה היא הצלחת משקם, ועליהם לחקל את האנשים שלהם המוכשרים ביותר חלק למשק וחלק לתנובה. לפי מספר האנשים הנחוץ לתנובה – כל עוד היא מתנהלת על־ידי אנשים מתוך המשקים – הרי החלק לתנובה הנו מזער עד למאוד לעומת החלק למשקים.

וכי תשאלו את השאלה: האם לא כדאי בכל זאת לתנובה שתתאמץ, תחפש, ותמצא אחת לתמיד אנשים מוכשרים לנהל את תנובה באופן קבוע? נשלם להם משכורת כנהוג בעולם המסחר, יתפתחו ויגדלו עם המוסד לתועלת המוסד. ובכלל, לחפש את האנשים להנהלת עסקינו בעולם המסחר והתעשיה שכבר יש להם “ותק” ועוד ועוד… התשוב הנכונה לשאלתכם זו היא אך: לא ולא! לא כדאי! ראשית, אנשים מוכשרים, ישרים ומסורים, כאלה שהנכם מתכוונים לשכמותם, אינם שכיחים ברחוב. אל תחשבו שבעולם המסחר והתעשיה מגיע מספר המנהלים בעלי שלושת הציוּנים האלה לאחוז גבוה ביותר (כמובן מדובר כאן על עסקים המתנהלים על־ידי מנהלים שכירים – מה שמוצע לנו – ולא עסקים פרטיים המתנהלים על־ידי בעליהם; לאלה הן ישנם מאותם היתרונות שאנו מחפשים במנהלים מתוך משקינו). עסקים רבים מאלה מגיעים לעברי פי פחת באשמת מנהליהם השכורים – לאן דוקא על־ידי מעילות. ועסקים אחרים שבעליהם הנם עשירים מאוד, אלה יכולים לשאת בנקל חסרון של אלפי לירות הנשחקות תחת מרכבות פארם של המנהלים הכבוּדים ופמליתם. ובכן אנשים מוכשרים, ישרים ומסורים כאלה הנדרשים לנו לא קל למצוא, ממש לא יסוּלאוּ בכתם אופיר. ודוגמת אותם המנהלים השכיחים בשוק, מהלכים במשקינו מאחורי הבקר והפרדות ואינם מגיעים שם לשום התמנות ציבורית. ואין בחזיון זה משום פליאה אם יושם לב לעובדה כי אלה מבני עמנו אשר פרשו לחקלאות בארץ, במשך חצי יובל השנים האחרונות, קבלו הכשרה לא פחותה מחבריהם שפרשו למשרות בארץ, ועצם הפרישה לחקלאות מעידה כי בשאר־רוח חוננו הראשונים יתר על האחרונים, ושאר־הרוח באדם עושה יותר מאימונו.

ובכן פשוט אין להשיג מנהלים שכירים אשר יִשוו – בערכם לתנובה – אל המנהלים שאנו מוציאים מן המשקים אחת לשנתים או שלוש. ואם אמנם יוכל היום יתרון להתמחות בהנהלת העסק במשך שנים ארוכות – הרי לעומת זה רב מאוד המשקל אשר לאנשים ממשקינו בידעם את המשקים והרגישם אותם, ובגלל מסירותם לבלי שיעור, אשר לא יתכן שתימצא במידה כזו בשכורים. וריח השדה הגורם ליחס תמים בלתי מתרברב אל כל אדם, אשר ישָמר בהם זמן רב אחרי צאתם מן המשק למוסד, מורגש בכל פעולותיהם ויחסיהם לבני־אדם. אלה מחוסנים בפני חידק הביורוקרטיה, ההופכת לקללה את המוסדות העירוניים (מרוב האנשים עלול ריח־שדה זה להתנדף אחרי הימצאם מספר שנים בעיר, ולכן טוב שרק לשנתים, שלוש יוקחו האנשים מן המשק, ויוחלפו שוב בחדשים מן המשקים. ומובן שכעבור שנים מספר יכולים להחזיר למוסד חבר שעבד כבר קודם בו).

ועוד דבר: האנשים ממשקינו, בבואם לעבוד במוסדותינו מוציאים הם עבודה לא רק טובה באיכותה, אלא גם רבה בכמותה עד לאין שיעור יותר משהיו מוציאים מנהלים שכורים (ולדבר זה יש לא רק חשיבות כספית – קימוץ בהוצאות – אלא חשיבות גדולה עוד מכסף בזה, שאנו נפטרים ממכונה משרדית גדולה אשר הרבה ליקויים יש למנות בכאלה).

ולדוגמה נביא בזה את הפעולות הנעשות כיום על־ידי המשרד של מרכז־תנובה:

א) פרסום תוצרתנו בצורות שונות (עתונות, מודעות קיר, סרט);

ב) המצאת צורות אריזה, סמלים, ציורים וכל הכרוך בזה;

ג) קשרים קבועים עם המשקים ע"י חוזרים, פגישות וכדומה;

ד) הוצאת חוברת שנתית בשאֶלות תנובה וכדומה, וכן הגבה על הנדפס בעתונות בנוגע לתנובה ותוצרתה, תשובות ומאמרים;

ה) ריכוז כל החומר הסטטיסטי של תנובה מכל השווקים, עשרות סוגים של תוצרת מעשרות משקים בשווקים רבים (תמורתן בתר“ץ הגיעה לסכום 140,000 לא”י), עיבוד החומר וסיכום מסקנות ממנו לכיוון פעולותינו בהפצת תוצרתנו, השבחתה ושיפורה;

ו) פיקוח על ה“תנובות” המחוזיות, השתתפות בישיבותיהן לפתרון שאלותיהן וערות לכל הנעשה והמתהוה בהן, בענינים המקצועיים־תעשייתיים, החברתיים ושאר ענינים;

ז) ברור תלונות הבאות מן המשקים וגם מן מוסדות ופרטים על ה“תנובות” וישוב הענינים ביניהם;

ח) הנהלת סוכנותנו במצרים. ביקורים במצרים מפעם לפעם. טיפול בשוק יון, חקירת שווקים אחרים אשר על חופי הים התיכון ואירופה בכללה, לשם תיכון חדירתנו אליהם עפ"י שיטה מסוימת;

ט) טיפול בתעשית שימורים מירקות (בשותפות עם “גיאו”), סידור תעשיה חדשה מדבש וחקירה בסידור תעשיות חדשות בכלל;

י) טיפול בחשבונות ההשוואה השונים בין מחירי התוצרת בשווקים שונים, והנהלת חשבונות מורכבת במידה רבה;

יא) קשרים ומשא־ומתן עם כל המוסדות המרכזיים שברץ;

יב) חליפת מכתבים עם המשקים, עם ה“תנובות”, עם שוקי חוץ ועם מוסדות שונים (בערך 150 מכתבים יוצאים לחודש והכל בכתיבת יד);

יג) וגם זאת: קבלת פנים אדיבית לאנשים רבים הפונים אלינו בהצעות – “לתועלת תנובה” ובבקשות – לתועלתם. והסברה סבלנית מדוע אין לקבל דעתם.

כל הפעולות הנ“ל, לוא היו מתנהלות על־ידי שכירים, היו בודאי נצרכות ל”מנין" עובדים, במשרד בן כמה חדרים. ואילו כיום נעשית כל העבודה הנ“ל במשרד בן חדר אחד, ובס”ה עוסקים בה שני אנשים מן המשקים ועוד מנהל חשבונות בעל מקצוע. ואין כאן מעשי נסים, אלא המשכת העבודה במשרד תנובה באותה החרדה והערות לצרכי המשק, ובאותו המרץ והרוח כמו שרגילים אנשינו במשקם החקלאי הענף, אשר באו משם.

אכן אנשים מן החוץ התלושים מן הקרקע – אף אם תרבה משכורתם – איך יכולים כאלה להשקיע עצמם וכל ישותם במפעל לא להם?! כי על כן לשם השגת מִרבַּת (מקסימום, “מרבה להכיל”, יחזקאל כג, לב) התועלת לתנובה־המשקים, על המשקים לתת ממבחר אנשיהם להנהלותיה ומחבריהם בכלל – לעבודתה. ואלה ישובו מתקופה לתקופה אל המשק, כדי לשאוף שוב אויר השדה, לעמול בשדה במו כפיהם ולרענן את פשטותם ותמימותם הנפסדת בעיר, ולהתנער מרוח הביורוקרטיה הנכנסת כדיבוק בכל אברינו. בידינו הדבר לעשותו. ומי יתן ויכלו כל העוסקים בצרכי ציבור ובעניני החברה והלאום ומוסדותיהם, לוא יכלו (אמנם לוּא רצו – ויכלו) להיות נעבדים לשדה ומושרשים בקרקע, ושלא יעמדו במלאכתם העירונית יותר משנתים או שלוש בבת־אחת; לוּא היה כדבר הזה – כי אז יכלנו להגיע לתקנת האדם בפרט ולטהרת החברה בכללה. תחת אשר כיום יתרוצצו לשוא כל מתקני עולם, ועד סוף כל הדורות יתרוצצו כה להבל ולריק, באשר תלושים הם מן הקרקע, וחייהם כמוץ נידף לפני רוח. אכן אין בידינו לתקן את החברה בכללה, ולא ננסה על כן לכתף על שכמנו את “הפרדה־הבעטנית” הלזו. אך לתקן את מוסדותינו אנו הן יכולים אנו ואף נאלצים אנו לתועלתנו. ואגב, הרי זו –ההגשמה עצמית – הנה הדרך היחידה לתקנת החברה, ואם גם לא נצליח להשפיע בזה על תקנת החברה, הרי לא נפסיד כלום בזה שנתקן את עצמנו.

תר"ץ (1930)