א

אָשיותיה העיקריות של תנובה כלולות בשמה: אגודת משקי־העובדים העברים בארץ־ישראל לממכר תוצרתם באופן שיתופי.

1) תנובה מטפלת בתוצרת המשקים, חבריה, בלבד.

2) הטיפול בתוצרת זו הנו על יסודות שיתופיים.

3) חברי האגודה ביסודה הם משקי העובדים העברים בארצנו,

זאת אומרת אלה שעבודתם היא עצמית. בפני משקים כאלה פתוחה תנובה למראשית היוסדה, וזכותם החברית בה נקנית להם עם מסרם לתנובה את ראשית ביכורי משקם הצעיר.

אמנם גם משקים שאין עבודתם עצמית אך כל עבודתם (לרבות השמירה במשקם ושדותיהם ומרעה מקניהם) היא עברית, בהתקבלם כחברים בתנובה שוים הם בכל זכויותיהם וחובותיהם לחברים היסודיים (מכלל זה ברור, כי משק שעבודתו “מעורבת” אף במשהו אינו מתקבל כחבר לתנובה).

4) כל חברי תנובה מחויבים למסור את כל תוצרתם לתנובה (כל משק שנתפס מוכר תוצרת חקלאית בשוק, דינו להיות מוּצא מתנובה למשך שנה).

אלה הן מן התקנות היסודיות של תנובה, שאינן ניתנות להשתנות בשום זמן ומנין. בקיומן תלוי קיומה של תנובה ושגשוגה. ובביטולן, אם בכללן או אף בחלקן, יתערער כל יסודה של תנובה, תפרח נשמתה ותיבטל מאליה.

יסוד היסודות לחבירוּת בתנובה היא הוצאת ה“לחם” (לפי המושג הרחב של מלה זו בתנ"ך) מן האדמה העברית על־ידי האדם העברי בלי אמצעות זולתו. אין תנובה עוסקת בהטפה לעבודה עברית בכלל, ואך את עצמה הגדירה כחברת עברים, עובדי האדמה העברית, למכירת פרי עמל כפיהם, שחוננתם בו האדמה אשר יחוֹננוּ. אם לעין זרים או מתנכרים יכולה ההגדרה הזאת להיראות כמחוּסרת “יסוד מסחרי” ונטוּלת טעם קואופרטיבי, הרי אנו לעצמנו חשים בכל מהוּתנו, כי אך בתוך הגדרה זו נחיה בארצנו ונקים ניר לעמנו בתוכה. לא שבנו לארצנו “לסחור” אותה ככנענים. לוּ חיפשנו את קיומנו בארץ זו בשיטות כלכלה מעורטלות מנשמת כל הויתנו בה, והיתה זאת בעינינו כפיטום־פיגולים של חזירים לאיטליז. קואופרטיביוּת גרידא, או כל שיטה אחרת דומה לה או עולה עליה, אך אלילי־שוא והבל הם בעינינו, כשאינם משמשים לנו אמצעי קליטה ואחיזה בארצנו למען יַשְׁרֵשׁ עמנו בתוכה… בכל הויתנו חשים אנו, כי שרשי שרשינו כעברים בארצנו נמצאים בהתלכדות העמל העברי באדמה העברית בל כל “חציצה” ביניהם. כל נטיה מדרך זו תטה אותנו למדרון וסופנו לכליה.

וחשיבות שניה, אך לא פחותה מזו, ישנה בעיקר, שתנובה מטפלת אך בתוצרת חבריה בלבד. רק את פרי עמל כפינו אנו, את זו הננו מוכרים, ורק את פרינו אנו הננו מעבדים ושומרים למכירה. אין אנו קבלנים לספק את שולחנם של קונינו בכל צרכיהם, שניאָלץ לרכּוש בשבילם מן השוק החיצוני את החסר במשקי חברינו, אם בקביעוּת או בעונות מסוימות. לדוגמה, אם אין במשקינו די תפוחי־זהב או תפוחי־אדמה כדי לספק את דרישות הקונים הקבועים לכל תוצרתנו, הרי מובן שלא נקנה את זה בשוק ואף לא נרצה לקבל את זה ממשקים שאינם חברים קבועים אצלנו. אם יבוא יום אשר נחטא לעיקר זה ונתחיל לטפל אף במשהו בתוצרת אשר לא נוצרה במשקי חברינו, ואף אם נעשה את זה מטעמים חשובים למאד, אז ייעשה בזה הצעד הראשון לגלגולנו מחברת עובדי־אדמה עברים לממכר תוצרתם הם – לחברת “כנענים”, סוחרים בכל תוצרת זרה, זיופי־רמיה ומאזני־מרמה.

לעיקרים של תנובה: 1) שהטיפול בתוצרת החברים הוא על יסודות קואופרטיביים, וכך 2) שכל החברים מחויבים למסור את כל תוצרתם לתנובה, אף כי אין אלה שקולים כשני העיקרים שנידונו למעלה, הרי יש להם חשיבות כלכלית מן המדרגה הראשונה. בה במידה שיתהוו פרצים בשני העיקרים האחרונים האלה, באותה מידה יתערער יסודה הכלכלי של תנובה. כל משק אשר יחטא במכרו מתוצרתו בשוק מחוץ לתנובה, חותר תחת קיומו הוא, כי בהתערער מצבה של תנובה נפול יפלו המשקים חבריה.

ב.

לפני שנה וחצי בערך, עם פרסומה של תנובה כמוסד ער ופעיל, המתקדם במהירות בדרך לכיבוש שווקים לתוצרת המשקים, חבריו, – החלו משקים שונים פונים לתנובה שתקבלם כחברים, או שתקבל את תוצרתם למכירה באיזה אופן שהוא. מצד מוסדות שונים בארץ החלו ללחוץ על תנובה בכיוון זה. את התקנות היסודיות של תנובה, למכור את פרי העמל של העבודה העברית, לא הבינו ולא חשו. בתחילה לעגו ל“חוסר ההבנה הכלכלית” של תנובה… ואחרי־כן התריסו והתמרמרו “הצליפו” עלינו בשם “יסודות מסחריים”… (לדידם “יסודות מסחריים” דוחים כל משאת־נפש). אך לבסוף “היטהרו” משקים שונים, הודיעו שהם מקבלים את תקנות תנובה במילואן… חלק מהם, אשר הודעתם נמצאה כנה, נתקבל; וחלק אחר עדיין “מועמד” להתקבל. נחת אין מהם. רובם עדיין כ“גרי־אריות” אינם חודרים לתוכן התקנות האלה, לראות כי באלה נחיה ולא נמות, אלא מקבלים הם אותן כגזירות מצד החזק מהם… ישנם כאלה אשר יעגמו על עבודתם הזרה הקודמת, ויש שימתיקו לעצמם במסתרים ב“מים גנובים”. ומאלה אשר אינם להוטים אחרי עבודה זרה, וגם בטרם נכנסו לא ידעוה, ישנם רבים השטופים במסחר פרטי לצדי שווקים… ואם אמנם יש לקוות, כי כל אלה יתחנכו לאט־לאט ללכת בדרך הנכונה ויכשרו להיות חברים טובים בתנובה, הרי לעת־עתה קשה לנו עד למאוד, וכדי בזיון שנאוּלץ לעסוקבענין צדדי זה, “להביט אחרי חברים” מחששות לעברינוּתם… אמנם לחששותיהם של חלק מחברינו: פן ירבו בתנובה ויפרצו אותם המשקים אשר אין רוחם נאמנה ליסודותינו, ויהפכו את תנובה מיסודה – אין יסוד במציאוּתנו. משקי העבודה העצמית מהוים 81 אחוז לפי מספר היחידות המשקיות חברי תנובה.

בכל אופן אין לנו להיגרר אף לרגע אחרי ההצעה שנשמעה בתוכנו לאמור: “המשקים הבאים אלינו לא באשר חברים הם לנו בהשקפותיהם, ורק באשר כדאי להם להישען על תנובה אף אם יאולצו לשנות בשביל כך מסדרי עבודתם – לא נקבל אותם כחברים בתנובה בכל המובנים אלא תוצרתם תימכר על־ידינו בתנאים שווים בהחלט לתוצרת חברינו, אך לא נשתף אותם בהנהלת הענינים”… דבר כזה לא יתואר אצלנו כלל. גדול החטא של אי־שויון זכויות בין חברים למוסד אחד; ופריו – אבדן צלם האדם בראשיתו וכליון גמור בסופו. לא יהיה בנו חטא אם לא נקבל את מי לחברתנו ואגודותינו, ילך לו כל איש בדרכו. אך לקבל חברים ולהפלות ביניהם ובינינו אף במשהו, זוהי רעוּת־רוח הורסת עד היסוד… ואף גם הבל הוא לחפש מפלט שכזה לתנובה מפחד ריבוים של כוחות המשקים המתנכלים כאילו להמיט את יסודות תנובה; כי אם ירב מספרם ותרב תוצרתם עד כדי היותם רוב הרי יוכלו אז להיהפך ביום אחד ממשועבדים למשעבּדים… וטבעי הוא שכזאת יעשו משועבדים, ולעומת זה אין לחשוש לסכנה כזאת מצד משקים חברים שוים לנו בכּוֹל, אשר אם בתחילה יהיו כ“גרי־אריות” בתוכנוּ, סופו של כל אחד ואחד מהם להתערב בנו (על־ידי עצם הדבר שלא נחזיקם כקיבוץ נבדל בתוכנו) ולהיהפך ל“גרי־צדק”.

תר"ץ (1930)

בשביל כל נסיון אשר יוחלט מזמן לזמן בתנובה לעשותו, אם לפיתוח תעשיות מיוחדות מתוצרת משקינו או לכיבוש שווקים חדשים לתוצרת כזו וכדומה, לכל מטרה כזו נוצרות בתנובה קרנות מיוחדות, הנפרשות באחוזים מסוימים מן הפּדיון של התוצרת הזקוקה לפעולה המיוחדת בשבילה. לעתים קרובות, בהיוצר ההכרח לחפש שווקים בחוץ־לארץ לפירות, ירקות, דבש וכדומה, יען כי שוק הארץ הנו רווּי, וכתוצאה מזה ישלם בעד תוצרת זו מחירים שאין לשאתם בשום אופן; ומוסד לאומי או ממשלתי אין בארץ שיקח על עצמו את המשא הממלכתי הכבד הזה – אז יתאספו באי־כוח המשקים בתנובה לדון מה לעשות במצב הקשה הזה: הלעקור את מטעיהם, להזניח את גינותיהם ולהיות נידונים לחוסר תמורה הולמת לעמל כפיהם ולחוסר אמצעים לקיומם, או אולי לסכן משהו ולהעמיס על שכמנו גם תפקידים והוצאות אשר בכל העולם כולו הן באות מקופּות ממלכתיות. וכמובן, שבאין ברירה אחרת הרי על כרחנו אנו מסכנים בעצמנו, לעתים בצורה כזו: המשקים המעונינים ביותר מסכנים את הפרי המיועד למשלוח לחוץ־לארץ, והמשקים בכללם (תנובה) מקציבים למטרה זו סכום מסוים, אם בצורת קרן מיוחדת או הוצאה זמנית. באופן כזה כבשנו, אחרי הפסד של אֵילוּ מאות לירות, שוק קרוב לבננות שלנו, והעלינו בבת־אחת את התמורה המשתלמת למשק בעד פרי זה במידה ניכרת מאוד; ולאותו השוק היחיד אנו מוציאים עכשיו פרי בננות פי עשרה מאשר אנו מוכרים עכשיו בשוקי הארץ. המשקים סיכנו ונטלו על עצמם תפקידים ממשלתיים. אך מוסדם תנובה לא הסתכן כאן אף במשהו במובן הכלכלי ובמובן המסחרי.

הנה כי כן איתן הוא מצבה הכלכלי של תנובה, ומעמדה המסחרי בטוח, ואולם כבד עד למאוד הוא המשא אשר הוטל עליה. כי ארבעהן מתקנות הקואופרטיבים החקלאיים ועוזם בכל הארצות המתוקנות, ובכל אלה תחטא תנובה להוותה, אם כי זה לתועלת התישבותנו בארץ בכללה.

א) כל קואופרטיב חקלאי בכל הארצות אינו מקבל חברים חדשים, אלא אם־כן הוא רואה בזה תועלת לחבריו הישנים, ואינו מדאיב כלל את לבו אם על־ידי אי־קבלו את המשקים החדשים עלולים אלה לנפול. להיפך, כל משק חדש יראה הקואופרטיב שם כמתחרה, וישמח לנפילתו. רק אם יחזיק החדש מעמד ויתחיל להפוך בחברתו של הקואופרטיב, רק אז ירצהו ויכניסהו, בצירוף דמי כניסה הגונים, או איזו צורה אחרת של תשלומי כניסה, הצריכים להקנות לחבר החדש את הזכויות ליהנות מן הכיבושים ומן ההשקעות, שעלו כבר לקואופרטיב בהון ואונים עצומים; כי הן לא כאסוף ביצים עזובות יירכשו שווקים ויוקמו מוסדות תעשיה. ולא מתוך “רשעות” ינהגו כן הקואופרטיבים החקלאיים בכל מקום, אלא מתוך הגנה צודקת על ביסוסם המשקי וקיומם.

ב) כל קואופרטיב חקלאי קובע בראשית כל שנה ומגביל, בהתאם למצבו בשוק, את כמות התוצרת אשר יקבל מן המשקים חבריו במשך השנה, והוא הוא החולש על חבריו; אם להרחיב את השטחים או רק לקיים את הקיים. ולעתים גם יפחיתו מן הקיים בהתאם לשוק (גם בארצנו ידועה תקופה אשר עקרו מטעי גפנים).

ג) כל הקואופרטיבים החקלאיים הקיימים, חבריהם המה משקים מבוססים במילואם. לא במסכנות יאכלו לחמם, והגבלת תוצרתם לשוק אינה מסכנת את קיומם, ושאלת ההרחבה שם אינה נוגעת לעצם קיומם של המשקים.

ד) ועוז מיוחד בארצות אלה לקואופרטיבים בתמיכות הממשלות, העוזרות להם ומטפלות בהם כאם בבניה.

ואילו אנחנו כאן על כרחנו נעבור על כל היסודות הנ"ל להוותו של משק תנובה. ואוי לנו מכאן ואבוי לנו מכאן. כי הנה בהיוסד משקים עובדים עבריים חדשים, ואת ביכורי משקם הרך יביאו אל תנובה להוציאם לשוק בעבור התמוּרה, המעטה אמנם בראשיתה אך כה רב ערכה למשק הצעיר, הן מצד עצם הערך והן מצד הסיפוק הנפשי והתעודדות הרוח אשר בהשגת התגמול הראשון לכל העמל והתלאה, אשר בדרך הקוצים, רפודת המכשולים, שיהלכו בה מתישבינו – הניסגר ולא נושיט יד לחברינו המעפילים בשבילי הרים אלה?! ואכן פתוחה תנובה לפני כל משק־עובדים עברי חדש כלפני כל משקיה הישנים, אשר רבות עמלו כבר עליה, אף כי נוכחנו כבר בתלאות הרבות הגדולות אשר יבואונו מן המשקים החדשים, כדוגמאות האחדות הניתנות בזה:

במשקים הישנם, המבוססים באיזו מידה, אין “קפיצות” לגיאות ושפל בכמויות תוצרתם. לדוגמה: בחלב. במשקים חברי תנובה הותיקים, כגון הדגניות, כפר נהלל וכדומה, אין עליות וירידות. בתרפ“ט לא הוסיפו הרבה על תרפ”ח, ובתר“ץ לא יעלו הרבה על תרפ”ט. ואילו כפר־חסידים, לדוגמה, מסר בתרפ“ח 25.000 ליטר, ובתרפ”ט 130.000 ליטר. כפר־יהושע מסר בתרפ“ח 12.000 ליטר, ובתרפ”ט – 43.000 ליטר. וכן שאר המשקים החדשים. ככה בחלב וככה בענבים ושאר תוצרות.

התקלה בזה למשק תנובה רבה מאד, באשר הגיאות והשפל במשקים החדשים באים בקפיצות פתאומיות ושוק הן אפשר לכבוש רק בהדרגה. והרי בתנובה אין עכשיו חשבון מיוחד לזרם הקבוע של התוצרת וחשבון אחר לזרם הפורץ (עד לפני שנה היה נהוג גם בתנובה, בתוצרת־חלב ביחוד אשר גאתה פתאומית, שתקבל מחירים נמוכים מזו הקבועה. אך לפני שנה נמנו וגמרו, שכל התוצרת מכל המשקים, ותיקים כבני־יומם, היא שוות זכויות בתנובה).

ותקלת־תקלות ישנה כאן מתוך העובדה, שבמשקים החדשים אשר טרם הספיקו לכוון את זרם תוצרתם לקצב מסוים במשך כל חדשי השנה, שם יפרצו מעינות התוצרת דוקא בעונת הגיאוּת הכללית בארץ, והרי אנו נתונים עקב זאת במועקה כפולה ומכופלת: א) גיאוּת, בזמן שהשוק מוצף זרמי תוצרת זולה, וקשה על כן מאד לשחות בו; ב) כשעולה בידינו בכל־זאת לרכוש קונים נוספים תחת הלחץ הכבד של ריבוי תוצרתנו, ובאה אחרי כן עונת השפל הכללי בארץ, ובמשקים אשר תוצרתם גאתה בעונת הגיאוּת הכללית, תשפל מאוד בעונת השפל הכללי, והרי אנו עומדים מחוסרי תוצרת ומלאי בושה וכלימה לפני הקונים אשר רכשנום ואין בידינו להחזיק בהם מאפס תוצרת. קונים אלה יעזבונו בהתמרמרות רבה, ובקושי גדול מאוד יעלה לרכוש חלק מהם עוד הפעם בעונת הגיאות השניה…

והנה עוד צרה גדולה גם מזו: בקושי גדול מאוד יעלה לנו, כמו לכל קואופרטיב, לחנך את המשקים, כי ימציאו את תוצרתם במצב טוב, טרי ויפה: “שהחלב ייחלב ויישלח נקי, טרי ומקורר; שהביצים תישלחנה רחוצות, טריות בהחלט (כל יום לאסוף וכל יום לשלוח) ומסומנות; הענבים בל ייבּצרו בוסר וייאָרזו לפי ההוראה, וכן שאר הפירות והירק ועוד. תקופות ארוכות עוברות עד שהמשק לומד ומתרגל לדייק בכל הנ”ל. והנה עם כל משק חדש המתקבל לתנובה מתרגשות עלינו צרות חדשות: לעתים קרובות, למרות ההזהרות והקנסות, ישלח משק כזה חלב המתגבן אצל הקונה, היום אצל קנה זה ובעוד ימים אחדים אצל קונה אחר, וליטר אחד חלב כזה יספיק ל“הכות” בעיני הקונים מאות ליטרים חלב מצוין שלנו. משקים כאלה חוטאים לעתים קרובות מדי במשלוח ביצים בלתי־טריות למדי. ולמרות השיבנו לכל קונה על חשבון אותו המשק שתי ביצים טריות בעד כל ביצה בלתי־טריה, ובעד ביצה שנמצאו בה סימני הדגרה נשיב לקונה עשר ביצים טריות על חשבון המשק ששלח ביצה כזו, בכל־זאת אנו יוצאים בכל מקרה כזה במצב־רוח כאילו טבלונו בביצים סרוחות. והוא הדין בפירות ובירקות, דבש, ריבות, שימורים וכיבושים שאנו מוציאים לשוק, רבה מאוד התקלה וההפסדים אשר יבואונו מכל משק חדש.

אך הנוכל להיסגר? והן כל מעיינינו בריבוים של אחינו עובדי אדמתנו וביסוסם בתוך היתמות והעזובה הזאת אשר התישבותנו נתונה בה. ממשלת ארצנו היא “קצרת ראי” לגבי התישבותנו ועיניה אינן צופות בה לטובה. אף להגן שעל התישבותנו זו בפני השוד הנפרץ אין ממשלת הארץ נוטה. וממשלת עמנו, ההסתדרות הציונית כאן, נוהגת את הישובים שהיא מיסדת כאביון בהשיאו את בנותיו הבוגרות: להבטיח נדוניה אך מעט, ואת המובטח לא לסלק בזמן ולא במזומנים… איך שהוא להיפּטר מן העול הכבד של הבכירה, כי גם הצעירה ממנה הרי הגיעה כבר לפרקה… וכה אין אף משק אחד בא אלינו מבוסס אף במשהו. והנוּכל להציג לפניו תנאים:

1) שישלם דמי כניסה, או בצורה אחרת, שיכניס לנו תיכף חלק להון אשר יצרנו במשך השנים לסידור כל ענינינו והנהלתם?

2) או שתוצרתו, אשר טרם השגנו מחירים מתאימים בשבילה, תימצא אצלנו בתנאים אחרים, ירודים מן התנאים אשר לתוצרת המשקים הקודמים, אשר כבר שתו בעונתם את כוס היגונים הזו?…

3) או הנטיל על המשקים החדשים, שהם המה משקי הגיאוּת והשפל הנפרצים, הנטיל עליהם בלבד את המעמסה של עודפי התוצרת בעונת הגיאוּת ואת הכשלון אשר בחוסר התוצרת בעונת השפל?

4) ולכבוש שווקים חדשים, בהיות המצוקה בשוק הארץ, הנדרוש את האמצעים מן המשקים החדשים, שגרמו לנו את המצוקה עקב ריבוי תוצרתם המפתיעה בפתאומיותה?

5) ואם מצאנו עצה לריבוי הפתאומי בתוצרת חלב. והיא – לאצור את העודף במחסני קירור לעונות השפל, שעל־ידי כן נפיק תועלת־משנה: ראשית, לא נאלץ למכור בעונת הגיאוּת במחירים שאינם מכסים את הוצאות המשקים; ושנית, בעונת השפל תהיה לנו תוצרת כדי לספקה לקונינו הקבועים, לבל יאוּלצו לעזבנו. הנדרוש במקרה כזה ממשקינו אלה, מספקי העודפים, שעל חשבונם הם ישאו בכל המשא הזה, או נמשיך לשאת את כל זה על שכם תנובה בכללה, למרות הקשיים הגדולים מאוד הבאים מזה על משק תנובה בכללו?

לא קשה לנבאות מראש, כי המשקים לא יחליטו שאת המחסן יאגרו על חשבון אותם המשקים אשר להם הגיאות הנפרצת בתוצרת, ועל אחריותם, אלא על חשבון כולם ואחריות כולם ייעשה הדבר. הן לבנו יגיל לקראת כל התקדמות ועלייה בכל משק עברי בארץ זו. ואם לזולתנו קל ונוח לא להושיט יד, אנו – משקי העובדים העברים – ברצון וגיל נכניס את צוארנו בעול הכבד של התקדמות ישובנו. הרבו לנו משקים עובדים עבריים חדשים!… בסבלנו נחיה!…

תר"ץ (1930)

הצעדים הראשיים

שאלת השווקים לתוצרתנו היא, כמובן, מן הראשונות והקשות ביותר. אמנם, הצעד הראשון לרכישת שווקים לתוצרתנו הנו כולו בידינו לעשותו, והוא: להיטיב ולשפר את תוצרתנו בלי סוף, כי הלא אין גבול לטוב וליפה. תוצרת טריה טהורה ואף משופרת בחיצוניותה, בעטיפתה ובאריזתה, ונוחה לקונה בהשגתו אותה – כל אלה הנן בידינו לעשותן. וכל עוד לא אימצנו את כל יכלתנו להגיע בזה להתקדמות הרבה ביותר, ואחרי זה להמשיך עוד לחפש דרכים חדשות לבקרים איך להיטיב ובמה לשפר את תוצרתנו ובמה להקל מעל הקונה להשיג אותה; כל עוד לא הרבינו לעשות בדרך זו, שהיא הראשונה וכולה בידינו, אך לשוא נחפש דרכים חשדות וזכויות בשווקים. אמנם, גם אחרי שעשינו את כל אשר בידינו אנו לעשותו, עדיין לא נסללה לנו דרך בלי מעקשים. שווקים פנויים מסחורה אינם בנמצא כיום בשום מקום, לא בעולם החיצוני הגדול ואף לא בעולמנו הפנימי הקטן. על כל דרישה עשר הצעות. לכל הצעה עשרה מהפכים בחררתה… ובכל־זאת נוכל לצעוד ברגל בטוחה ולהשיג תוצאות מתאימות, כל עוד אשר כל חבר וחברה במשקינו יחרדו לטריוּת ולנקיון החלב (על כל כליו), שהם חולבים מפרותיהם בשביל לשלחו למחלבותינו, כאילו נועד כולו להשקאת ילדם החולה… את הביצים יאספו יום־יום מקני־ההטלה הקבועים, כאילו נועדו אף הן לשתית ילדיהם הם (כל ביצה מקן מקרי ישאירו במשק). את הביצים יצחצחו מכל רבב אשר נדבק במקרה בקליפתו, ויחתמון בצורה נאה, ברורה ונקיה. וכן ינהגו באיסוף כל פרי וכל ירק, אריזתם והמצאתם לשוק.

וכל עוד ימשיכו גם כל העובדים בתנובה באותה החרדה, המסירות, הדיוק והעירות לטפל בתוצרתנו לכל סוגיה, יש לנו הזכות לבקש קונים לתוצרתנו. אמנם בזכות לבדה אין השווקים נקנים עדין ורב מאוד העמל לחדור אליהם.

והנה לוּ היה כל ישובנו העברי בארצנו משתמש עכשיו בתוצרת העברית, היינו יכולים לשבת עדיין בשלוה ולא לכתת את רגלינו ולהוציא את כספנו לחיפוש שווקים רחוקים. אך מה לעשות, וככה הלא הרגלם המסובך של בני האדם בכלל: להשיט אניות סוחר מחוף ימים לחוף ימים ולרדת מארץ לארץ וחוזר ושב, תחת שכל עם יסתפק בתנובת ארצו בגבולותיו… ותשעה קבין מן ההרגל המשונה הזה נשפכו על ראש בני עמנו כאן, ו“בילדי נכרים ישפיקו…” על כרחנו הננו נאלצים לא להסתפק בפינה שרכשנו לתוצרתנו בשוק העברי כאן, אלא לחפש שווקים מחוץ לשווקים העבריים בארצנו. ואם הערבים מארץ־ישראל ומסוריה וממצרים מציפים את השווקים העברים בתוצרתם, נוסף על תוצרת רחוקה, הרי אנו נאלצים לנדוד אל השווקים הערביים שבארץ ובעבר־הירדן וסוריה ומצרים, ואף לשוקי אירופה וארצות רחוקות ננדוד.

אחרי מאורעות אב (תרפ"ט)

המאורעות קרו בעונת הזול הגדול לכל התוצרת החקלאית בארצנו. ובאשר אין למשק העברי כל יכולת למכור את תוצרתו בזול כזה (כשם שבעל הבית העברי בדרגה שונה מן הערבי, וכשם שאין הפועל העברי יכול לעמוד בשכר הזול, והשוטר העברי, והפקיד והמורה…), מכוונים משקינו את גיאות תוצרתם לקראת העונות של שפל התוצרת במשק הפלח ואז אנו משבירים לכל תושבי הארץ. ובעונת הגיאות של תוצרת הפלח, יחדלו משקינו מאסוף פירות. וכה יצאשבזמן המאורעות, שקרו בעונת הגיאות לתוצרת בארץ, לא יכולנו לספק את התוצרת שנדרשה על־ידי ישובנו העירוני.¹ אכן לוא היו נשארים הענינים למשחק החפשי בשוק, אזי היה ישובנו ממשיך לקנות את תוצרת הפלחים במחירים הרגילים בשוק באותה עונה, ובשובנו אנו לשוק בעונתנו אנו, היינו כובשים את השוק כמימים ימימה בדרך של התחרות מסחרית רגילה: תוצרת יפה, אריזה נאה וכד', ותחת הגרעון הגדול שהגיענו בשוק הערבי בארץ היינו אולי משיגים עודף בשוק העברי. ואולם נמצאו עסקנים טובים, כנים וישרים, אך פזיזים בחפצם “להוציא יין מן הקיר” ע"י התלהבות בלבד… וחישבו חשבונות איך לספק תוצרת עברית, תוך כדי דיבור, לישובנו העירוני. שכחו או הסיחו את דעתם מן העובדה, שאין תוצרת חקלאית ניתנת להיות נשאבת כמים ממעיני ישועה… ואם ישובנו רגיל בתוצרת לא עברית, הרי שלא יוכלו חקלאינו לספק לישוב זה בין לילה את צרכיו כמו מן השמים וכשליו במדבר… עמדו עסקנים בכל ערינו, הכריזו הכרזות, אספו ישיבות ותיכנו תכניות איך לספק את כל צרכי הישוב בתוצרת חקלאית, וכאשר קצרה ידם מתושיה, הבהילו את הנהלת־תנובה ועמדו להשביע אותה בכל צבאות האידאלים של ארצנו… כי תנובה תקח על עצמה את הספקת צרכיו של הישוב בתוצרת חקלאית, ואשר חסר לתנובה ממשקיה תשיג ממרחבי הארץ… (חלק מחברינו עמד כבר להתפתות למצוה שבעבירה זו). אכן לא נתפתינו, וסיפקנו רק מה שהיה במשקינו, וזה לא הספיק אז.

וכאשר נמנעו הערבים מלהביא את תוצרתם לישובים העבריים, אם מחמת ההסתה של מנהיגיהם או אולי מבושה… נוסדו אז חבורות סרסורים לשתי מטרות “נעלות” גם יחד: 1) כדי לכפר את פני הערבים, שפניהם בל יכוסו בושה וכלימה בהיכנסם אל השכונות אשר תמול שאפו שם דמים, יסדו הסרסורים שווקים מחוץ לשכונות העבריות ושם קיבלו מן הערבים את כל סחורתם; 2) למען ספק את נפש הקונה העברי, לבל תרגז בטנו מפחד שמא קיבל את ירקותיו מידים שנגואלו שלשום בדם אחיו, הדביקו על כל הסחורה פתקות הכשר בשם “הועד להגנת תוצרת הישוב”, ולנשים בשוק היו מסבירים: ש“זה בא מועד־ההגנה”… וכאשר הוכרחו סוף סוף להסיר את “השלט” הזה מסחורתם, המציאו “רוחות מתים”: שמות מדומים של משקים עבריים, להדביקם על חנויותיהם ועל התוצרת הזרה שהם מוכרים כעברית. וכה גדל מאד הבלבול בשוק לרעת התוצרת העברית, כי הסרסורים מכל הסוגים בכל סוגי התוצרת החקלאית ראו כי טוב “סחרם” עתה מאז… ועודרים בכל עוז לדחוק את רגלי תוצרתנו מן השוק. לסרסורים טוב תמיד. רווחיהם בטוחים וגבוהים מאוד בלי תשומת לב לתמורת התוצרת, דאגה ל“משקיהם” אין להם… ובישובנו ניכרת נטיה חזקה לקיצוניות הפוכה מן הנטיה הקיצונית שתקפתו אחרי המאורעות… ובמשך החדשים האחרונים היה לנו קל יותר “לקרוע את הים סוף” ממש… ולהעביר לשם את תוצרתנו בתנאים הוגנים, מאשר למכרה בשווקים העבריים שבארצנו בתמורה הולמת לעמל העפים שהושקע בה במשקינו…

תר"ץ (1930)

בועידתנו הארצית לפני שנה הרבו לדון בשאלה זו, והרוח הכללית נטתה להסתכם לצד הרעיון ע"ד שני סוגי חברים בתנובה,או במלים יותר מדויקות ככה:

א) רק משקים חברים בהסתדרות העובדים יהיו חברים בתנובה.

ב) מכל משק אחר שעבודתו היא עברית, תוכל תנובה לקבל את תוצרתו למכירה (או לא לקבל) לפי חוזה שנתי אשר יחתם בין הנהלת תנובה ואותו המשק, ואשר יקנה לו זכויות כלכליות בלבד.

בערך דעה כנ“ל עמדה להתקבל באספה השנתית שעברה. אך לפתע נשבה רוח אחרת ודחו את ההצבעה על ענין זה לאספה השנתית אשר תהיה השנה, כדי שהחברים יספיקו עוד לחשוב בענין במשך השנה. לעת־עתה לשנת תר”ץ נשארו כל אותם המשקים קשורים לתנובה בתור “מועמדים להתקבל לחברים”. בכל הענינים הכלכליים לא נבדלו אף במשהו מן החברים הקבועים, אלא שלא היתה להם זכות הצבעה. אף הודיעו להם, שקבלת תוצרתם לתנובה בשנת תר"ץ אינה משמשת תקדים לקבלת תוצרתם בשנים הבאות, יען כי באספה השנתית השנה יוחלט בכל השאלה הזאת.

עתה עלינו לנתח את השאלה, מכל כיווניה, ולעמוד על הצדדים החיוביים והשליליים שבכל אחת מן ההנחות לפתרונה.

ההנחות אשר נשמעו באספה השנתית הקודמת, מחברים שונים, רבות הן:

א) כל משק הנאמן לכל יסודותיה של תנובה מתקבל כחבר שווה־זכויות וחובות עם כולם; אלא ש“משקים הסתדרותיים” מתקבלים לתנובה באופן אוטומטי, מיום עלות החברים על קרקע הקה"ק להתישבות קבועה עליה, ועוד לפני שהכניסו כל תוצרת לתנובה משתתפים הם בועידות תנובה בקול אחד לכל 25 יחידות משק; ואילו משקים “לא הסתדרותיים” ברצותם להתקבל כחברים לתנובה, עליהם להגיש בקשה לתנובה שבמחוזם לדיון במועצתה והדבר טעון אישור מצד מרכז־תנובה. הטעם להבדל זה נמצא בזה, שמשקים הסתדרותיים גם לא יתקשרו לכל מוסד זולת תנובה, תחת שמשקים לא־הסתדרותיים מחפשים למכור תוצרתם באופנים אחרים, ונטיתם הראשונה אינה לתנובה.

ב) רק כל המשקים חברי ההסתדרות העובדים מתקבלים כחברים בתנובה, ואת זולתם אין לתנובה כל משא־ומתן.

ג) חברי תנובה הם המשקים חברי ההסתדרות, אך כל משק הנאמן ליסודות תנובה, תנובה מקבלת את תוצרתו למכירה. הוא שווה בזכויותיו וחובותיו הכלכליות לכל שאר חברי תנובה, אך איננו יכול להצביע באספות.

ד) אין תנובה מוכנה מראש לקבל את כל משק הנאמן ליסודותיה, אם אינו חבר להסתדרות; אלא הנהלתה תדון, כל פעם שהצעה כזו תבוא לפניה, אם לקבל או לדחות. אכן אלה שיתקבלו יהיו שווים בזכויותיהם וחובותיהם הכלכליות לכל חברי תנובה בכללם.

ה) הענין יישאר לשיקול דעתה הגמור של הנהלת תנובה או מועצתה (לא פרשו אם ההנהלה או מועצה ואם מחוזיות או מרכזיות) – לקבל את תוצרת המשק אשר תמצא לכדאי לה, ולא לקבל את אשר תמצא לבלתי כדאי לה. אף גם ההנהלה (או המועצה) תקבע בחוזה עם כל משק שכזה מה הם התנאים אשר לפיהם מתקבלת תוצרתו למכירה, ואין גם הכרח שתנאים אלו יהיו שווים בכל החוזים עם כל המשקים מסוג זה. בין בעלי הדעה הזאת היו גם שאמרו: כי אין גם הכרח שהמשקים מסוג זה יהיו נאמנים ליסודותיה של תנובה.

אלה הן הדעות אשר נשמעו מפורשות מפי חברים שונים, ואולי נשמעו עוד דברים אלא שאינם מצטרפים לכלל דעה מסוימת.

והנה לשתי הדעות הרשומות לאחרונה, וביחוד לאחרונה (ה), אין לגמרי, כמדומני, ליחס כל משקל. תנובה, עקב היותה מוסד ארצי גדול מרובה הענפים, לא יאה לה ולא לטובה לה שיטה מחוסרת שיטה, זו הנקראת “קוניונקטורה”. בתנובה צריכים להיות יסודות מוצקים לענין החברוּת. קוניונקטורה היא ענין לחנוונים וסרסורים או למרדפי “עסקים” בכללם, אך בתנובה אי־אפשר להשאיר ענין יסודי כמו חברוּת לשיקול דעתה המקרית שלמנהלה או מועצה זו ואחרת, לפי “קוניונקטורה” המתגלה לעיניה באותה שעה. ברור גם שבמצב כזה תחולנה בהכרח הרבה סתירות בין הפעולות, לפי ה“קוניונקטורות”, מה שדעה ה' גם אינה רוצה לשלול ורואה מצב זה כטוב לנו.

כל יתרונותיה של תנובה עד היום – ורבים הם יתרונותיה כיום – אינם בגלל חכמתנו כי רבה מחכמת זולתנו, או טובתנו העולה, אלא נמצאים הם בזה שהיא פועלת מתוך שיטה ומגמה מכוונת למטרה אחת, וצועדת קדימה במצב שקט וצנוע, אך בלי נדנודים וסטיות מן העיקרים שהתוותה לעצמה.

על־ידי הכנסת תסבוכת הקוניונקטורות לתנובה, תחדל עד מהרה מהיות תמימת־דרך (בתנובה, המתנהלת ע"י מועצות גדולות, ישנה הקוניונקטורה לכך יותר מאשר במסחר הפרטי). ובתנובה, הרי תום־דרך ויושר־דרך הנם תנאי הכרחי לדרך־צלחה לה. דרך תנובה לא תהיה צלחה בלי תום ויושר.

הדעה המסומנת כאן באות ב' (“רק כל המשקים חברי הסתדרות העובדים מתקבלים כחברים בתנובה, ואת זולתם אין לתנובה כל משא־ומתן”), היתה יכולה להיות הנכונה ביותר והישרה ביותר, לולא עזבנוה לפני שנתים בערך.

מלכתחילה, הרי אין איש ואין מוסד יכול לבוא בתביעות על איזה קואופרטיב כי יכניסוהו לתוכו. אין גם הכרח ליצור שותפות אחת לכל הארץ בעסק החלב, למשל, כשם שאין שותפותאחת בעסק תפוחי־זהב או היין וכדומה, ואף בשום ארץ אחרת אין עסק החלב או ענף חקלאי אחר כולו בידי קואופרטיב אחד. ואם אמנם שם מידות אחרות לעסק התוצרת החקלאית, אך הרי שם גם מידות אחרות לשוק התוצרת הזאת. על־כן אין הכרח בזה, משום צד, שהאגודה השיתופית לתוצרת משקי העובדים העברים בארץ־ישראל, תכניס לתוכה גם משקים שאינם נמנים על הסוג הנקרא משקי העובדים העברים. היא יכולה למצוא דרך עבודה עם אגודה אחרת אשר תיוסד ע"י משקים עבריים זולת משקי העובדים. חבל מאוד שגדר זו נפרצה אצלנו לפני שנתים; אכן אפשר גם לגדרה בחזרה (מובן שעם המשקים אשר יצטרכו לעזוב אז את תנובה, צריך יהיה ואפשר יהיה לסדר את ההפרדה בהדרגה במשך שנה בערך). בכל אופן תהיה דרך זו כנה יותר לאלה אשר בהם יגע הדבר, מאשר הדרך המסומנת כאן באות ג'.

כאן יותר ענינים שברגש מאשר בהגיון. ב“הגיון” הן ישנם גם כאלה הרואים כצודק את חלוקת החברה לשליטים מתענגים על כל טוב ומותרות, ולנדכאים חסרי־כל. אפילו מן הפילוסופים הגדולים שביון העתיקה היו מטיפים לסדר חברתי כזה. איפה נמצאים אנשים עודפי־זכויות שהגיונם לא יאשר להם את זכויותיהם העודפות? אך בטוח אני, שבסתרי לבבם של כל הנהנים מעודף הזכויות, ישנה איזו פינת רגש חבויה האומרת להם בלחישת דממה דקה, כי תחת הבדלי זכויות תזנה הארץ, תשחית דרכה וסופה לאבדון. אמנם אין אולי לראות את הבדלי הזכויות בתנובה, לפי הצעה ג', באמות־המידה החברתיות הנרמזות למעלה; אולם הרי הכל לפי החברה. ברור שלחברת תנובה יש לשקול את חטאיה במשקלות רגישים לכדי פחות ממיליגרם, ולא במשקלות ההקטו־טונים של חטאות החברה האנושית בכללה.

נשאר לנו רק להכריע בין דעה א' לדעה ב‘, וכאמור לעיל הרי מלכתחילה התיצבנו בדרך ב’, ולואי שלא היינו סרים ממנה. אכן כיום, אחרי שסרנו מן הדרך המסומנת באות ב', נדמה לי, שלא יהיה מן היושר לדחות משקים הנאמנים לכל יסודותיה של תנובה ורק שאינם נמנים כחברים להסתדרות העובדים. אגב: עבודתנו יחד את המשקים האלה במשך השנה החולפת הוכיחה לנו למדי, כי בשמירה על תקנות תנובה וסדריה אין משקים אלה נופלים אף במשהו מן המשקים חברי ההסתדרות – והן ישנו הבדל עצום בין אי־קבלת חברים מלכתחילה לבין דחייתם לאחר שעבדו אתם יחד כשנה.

עוד טעם בעל משקל רב מאוד: הן ברור מראש שאותם הגורמים אשר הכריחונו להחליט לפני שנתים שנקבל תוצרת ממשקים שאינם חברם בהסתדרות, אותם הגורמים לא בטלו, אלא עוד עצמו ויעצמו מיום ליום; ובכן אם לא לקבל את המשקים האלה כחברים שוים בתנובה, יגבר באנשינו היצר לקבל את תוצרתם על יסוד הדרכים המוצעות בדעות ג‘, ד’, ה', אשר לדעתי אני – הן פסולות בהחלט בשבילנו, כמבואר קודם.

ועוד זאת: רבים בקרבנו אלה המתנגדים לקבלת התוצרת ממשקים אשראינם חברים בהסתדרות העובדים; אכן בבדיקה קלה אפשר להיוכח, כי רוב המתנגדים האלה לא באו להתנגדותם מתוך עיון מקיף בשאלה זו, אלא התנגדותם מעורה בתוך ה“אינסטינקט” הכללי נגד ה“מושבות המתנכרות”. ו“מושבות מתנכרות” הן אצלם: יבנאל וכנרת ומושבות הגליל בכללן, כפתח־תקוה ונס־ציונה עם מושבות יהודה. בכל אצל חברינו אלה כמעור אחד. אין הם זוכרים או אינם יודעים את חסד נעוריהן של מושבות הגליל מימי “הגלילה! הגלילה!”… ולא את כליל אהבתן ומסירותן מימות המלחמה…

ההתנגדות פורצת נגד כלל “המשקים הבלתי הסתדרותיים” (ככל ההתנגדויות ההמוניות נגד המונים…). אכן ברוב המקרים כשמופיע משק מסוים בפני אחת מן הנהלות ה“תנובות” – ותהי הנהלה זו מן המתנגדים הקיצונים לקבלת “כלל המשקים הבלתי־הסתדרותיים” – שוכחות הנהלות אלה את ה“אינסטינקט” שלהן ורושמות את ההצעה לדיון במועצה, בנטיה מצד ההנהלה לחסד ולא לשבט…

אמנם אם יוחלט אצלנו שלא לקבל את תוצרת המשקים האלה, לא יימצאו לנו החכמים להגדיר מי יכול להיות חבר ומי לא; ולדוגמא: מקוה־ישראל תוכל להיות חברה? ואיך בית־הספר החקלאי לבנות בנהלל? וחות הנוער בבן־שמן, התוכל להיות חבר בתנובה? ומה בדבר מושב החסידים שליד חיפה? ואיך כפר־גדעון? ואנשי ג’דה, אלה אשר אם היו לנו “חלוצים” בארץ הרי הם הנם חלוצים,¹ מה דינם? לאיזה סוג נוכל להכניסם, לסוג ה“מתנכרים” או לסוג העובדים בזעת אפיהם ואוכלים לחם עוני? ואין אנו פטורים כלל מלתת את לבנו לסבלות כל העובדים האלה, אחרי אשר עמלנו יחד אתם במשך שנה או שנתים. סוף־סוף הרי אנחנו, תנובה, איננו יכולים להתיחס לדברים כבדי־אחריות בקלות־ראש של פורקי־עול פזיזים. בעינינו אין הענינים הפקר. עבדנו זמן־מה עם בני־אדם וכל ערות־דבר לא נמצאה בהם, ופתאום נשאירם מאחורי הדלת והמזוזה. הלנו להתיחס ככה אל בני־אדם? מה אנו?…

אכן על חברינו, היודעים היטב את הטעם של חוסר־זכויות, לא לשלול את חברותם של משקים הוגנים, אשר אינם נופלים ממנו במאום מלבד בתקופת היוסדם, שלא דמתה לתקופת היוסד משקינו אנו. הן רוחות של תקופות הנן גורמים חיצוניים בלבד ולא ערכים נפשיים פנימיים. האמנם בנפשנו יפים אנו מאלה שקדמונו, כי נתגאה עליהם ונתנכר אליהם?!… אינני נביא ואדע עכשיומה תחליט ועידתנו הבאה בשאלת החברות בתנובה, אך בטוח אני שרק החלטה אחת ישנה ההולמת כיום את תנובה, והיא: כי כל משק הנאמן לכל יסודותיה של תנובה מתקבל לתוכה כחבר שוה זכויות וחובות עם כולם יחדיו. רק בהבדל המסומן למעלה בסימן א'.

תר"ץ (1930)

ישנם אצלנו אנשים המדמים, כי עצם איגודם של בני אדם – ויהיו מי שהם – לקואופרציה, מספיק כדי להריחם בהבנת ערכה של זו בשבילם. על יסוד דמיונות כאלה, מתחילים כבר אישים בודדים מתנועת העבודה ללחוש – לעת עתה רק ללחוש – על־דבר קבלת משקים ערביים כחברים לתנובה (מה צריכה להיות מידת חברותם של משקים אלה בתנובה, לא פרשו עדיין. לא ברור גם מהי דעתם של אישים אלה בשאלת החברות בתנובה בכלל). והנה את השאלה על־דבר קבלת משקים ערביים לקואופרציות העבריות בארצנו אין להבליע עכשיו כאן, אלא יש לעמוד עליה בהיקף רחב בפעם אחרת. כאן יש לציין רק מהי כיום רמת ההבנה הקואופרטיבית של החברים במשקים הקשורים בתנובה מראשית היוסדה (ועוד מזמנה של מחלקת התוצרת שליד “המשביר”), ואיך הם מגיבים על פעולות תנובה ותקנותיה, אשר הם עצמם קובעים באספות תנובה, בזמן שפעולות אלה והתקנות נוגעות “אל עצמם ואל בשרם”, להגביל במקצת את ההפקרות בסחרם הפרטי: אז “על פנינו יברכונו”…

לא נרבה בדוגמאות, והמעט אשר נציין כאן יסובו רק על הגבתם של אנשים מן המפורסמים ביותר במשקינו על פעולות מובנות ביותר, וביחס לתקנות היסודיות בתנובה.

וקודם כל יש לציין את היחס הכללי מצד המשקים אל תקנות תנובה והחלטותיה. את התקנות וההחלטות יקבעו המשקים עצמם, בראותם בזה תועלת לעניניהם. לדוגמה:

א) התקנה על־דבר איסור המכירה של תוצרת מחוץ לתנובה, קבעו מתוך הבנה כללית שרק על־ידי זה אפשר להמנע מהתחרות בין המשקים בשוק, ועל־ידי זה להשיג את המחירים הגבוהים ביותר בעד תוצרת החברים.

ב) את ההחלטה שתנובה תקבל אחוז מסוים מן התוצרת (התחילו בעשרה אחוזים בתרפ"ה ועומדים על 7% כיום) לכיסוי כל ההוצאות הכרוכות במכירה זו (מס השוק לעיריה, שכר דירה, שכר עבודה, ריבית, חובות אבודים ועוד) – מחדשים בראשית כל שנה מתוך חישוב מדויק של ההוצאות ההכרחיות.

ג) לפני כל עונה לתוצרת מסוימת, אוספים אנו את המשקים המעונינים בתוצרת זו וקובעים את אופני ההספקה לשוק, צורת האריזה וכדומה.

והנה בנוגע לתקנה “א”, מה פשוט ומובן יותר מתקנה זו – ובכל זאת עומדים אנו בחזית מלחמה ממש, בדורון, תפילה ומלחמה, פעם עם משק אחד ופעם עם משק אחר. ולא רק עם המשקים מ“קטלי קניא” כביכול, אלא אף את ה“מרבר רב אשי” שביניהם. ומענין לציין, שהבנת המשקים בענין זה פוחתת והולכת ככל אשר נתרחק מאותה התקופה שהמשקים היו עדיין מופיעים נפרדים בשוק, “מלקים” שם זה את זה, ומתוך כאב המלקות ההדדיות ההן התאגדו אז למכור את תוצרתם באופן משותף. אכן “אין זכרון לראשונות!”

ובנוגע להחלטה “ב”, מגיעים הדברים לעתים עד לצחוק מכאיב לב. מצד המשקים בולטת למדי צרות־עין באותם שבעת האחוזים שתנובה מקבלת, לכל ההוצאות הנ“ל, עד כדי העברתם על דעתם. למשל, יכול משק למכור, לסרסור הבא אליו, אפרוחים במחיר 180 מא”י הרוטל, בזמן שתנובה מוכרת בשוק הקרוב לאותו משק במחיר 220 מא“י הרוטל. את הדבר הזה יעשה המשק קודם כל כדי לא לשלם את שבעת האחוזים לתנובה, וכדי לקבל תיכף מזומנים ולא אחרי חודש ימים כמו שתנובה יכולה לשלם, וגם כדי לקמץ הובלה לשוק. זאת אומרת שבשביל קימוץ קרוב לעשרים ושמונה מא”י הוריד את המחיר בארבעים מא"י וגרם קשיים לקואופרטיב שלו.

אם בעובדה הנ"ל יכולים עוד ללמד זכות על אותו משק, כי מצוקתו הכספית הדחופה (כגון לתשלום שטר) מאלצת אותו לפעמים לעשות מדחה למרות רצונו, הרי קשה מאוד להבין את מקור ההתרסה נגד 7 האחוזים, מצד חברים באילו ישובים אשר להם עצמם יד בהנהלת המוסדות הכלכליים שבישובם ושם נוהגים לקבל, מאותה התוצרת הנשלחת לתנובה, חמישה אחוזים רק בעד ריכוזה בלבד של התוצרת לשם העברתה לתנובה. ובעד תוצרת הנמכרת בתוך הישובים על־ידי המוסדות הכלכליים שלהם מקבלים אלה גם 12%.

ואשר לתקנה “ג”, כאמור אוספים אנו את המשקים בראשית כל עונה לכל סוג תוצרת, דנים ומחליטים על סדר משלוח התוצרת, קובעים את אופני האריזה וכדומה, וכמדומה הכל ברור ומבורר – אך לאחר כל זאת אין הכל מתגשם כשורה, בעיקר מחמת יחס הזלזול שהדברים פוגשים אחרי כן במשקים.

אכן קל לדבר רמות על־דבר קואופרציה, אך נדמה שגם מדבר של ארבעים שנה לא יספיק כדי לחנך דור לקואופרציה בשלמותה.

ועוד דוגמה מרמת ההבנה הקואופרטיבית שמשקינו: הסברה נותנת, כי משק המוסר לקואופרטיב שלו למכור את תוצרתו הוא, הרי עליו גם להזדקק לקואופרטיב שלו בשביל לקנות את התוצרת אשר הקואופרטיב שלו מוכר אותה והמשק זקוק לה. ובאיזו רמה של הבנה קואופרטיבית צריך לציין משקים אשר אינם נוהגים ככה?!

תר"ץ (1930)

פלוגתה ישָנָה – הללו אומרים: כל העובדים בתנובה, למן המנהלים ועד קטן הפועלים, חוץ מבעלי המקצוע, יבואו מתוך המשקים הקשורים בתנובה; כל אחד יעבוד שנתים או שלש ויחזור למשקו. הסדר יהיה כמובן כזה, שחילופי האנשים יוצאים לסירוגין, לפי שיטה מעובדת מראש, ולא בבת אחת. בשעת הדחק – באשר אין המשקים נותנים די אנשים, – מוכנים בעלי דעה זו לוותר על העובדים בתנובה בכלל, אך בשום אופן אינם רוצים לוותר על דרישתם כי מנהלי תנובה יבואו מן המשקים ויחזרו אליהם כנ"ל.

אחרים אומרים: ראשית, הרי אתם דורשים שנתן לתנובה את האנשים המוכשרים ביותר מן המשק, ואין המשק יכול לעמוד בזה; שנית, למה לתנובה בכלל כל הצרה הזאת של טירונים הנכנסים לעסק, לומדים ועולים בשכר לימוד, ואחרי שנתים או שלוש שוב מתלמדים חדשים ושוב שכר לימוד?

לאלה האחרונים מצטרפת דעת הקהל החיצונית ודעת אנשי המוסדות ותטיף את שפר־אמרי־תבונתה, לאמור: “פלחים – וינהלו עסקי מסחר על עשרות אלפים לירות?!…” “דור עיקש ופתלתול!” “לולא קלקלו כל כך הדורות אזי היה מן הראוי למנות אפוטרופוס על עסקיהם!…”.

והנה מה שנוגע לאחרוני־אחרונים אלה, הרי לא רק במעמדה של תנובה כיום אין לנו לשעות אל דעתם עלינו, אלא עוד לפני שלוש שנם, בהיות תנובה צעירה מאוד, לא ראינו משקל רב בהערכתם את פעולותינו. אנו יודעים גם למדוד בלי כל משא פנים את פעולותיהם הם בשדה ההתישבות, המסחר והתעשיה בהשוואה לפעולותינו; ונדמה שלא נגזים אם נאמר כי בכשרון המעשה ותבונת העסקים אין אנו נופלים חלילה מהם, ורק חסרים אנו את הגהוץ החיצוני ואת העינים הרמות אשר לאנשי־מוסדות בערים, החכמים בעיניהם ומתהדרים בתלבשתם. ולואי שלעולם ועד ימצָא חסרון זה באנשינו.

אכן חברינו שבמשקים, מן ההכרח הוא שיבינו כי הצלחת תנובה היא הצלחת משקם, ועליהם לחקל את האנשים שלהם המוכשרים ביותר חלק למשק וחלק לתנובה. לפי מספר האנשים הנחוץ לתנובה – כל עוד היא מתנהלת על־ידי אנשים מתוך המשקים – הרי החלק לתנובה הנו מזער עד למאוד לעומת החלק למשקים.

וכי תשאלו את השאלה: האם לא כדאי בכל זאת לתנובה שתתאמץ, תחפש, ותמצא אחת לתמיד אנשים מוכשרים לנהל את תנובה באופן קבוע? נשלם להם משכורת כנהוג בעולם המסחר, יתפתחו ויגדלו עם המוסד לתועלת המוסד. ובכלל, לחפש את האנשים להנהלת עסקינו בעולם המסחר והתעשיה שכבר יש להם “ותק” ועוד ועוד… התשוב הנכונה לשאלתכם זו היא אך: לא ולא! לא כדאי! ראשית, אנשים מוכשרים, ישרים ומסורים, כאלה שהנכם מתכוונים לשכמותם, אינם שכיחים ברחוב. אל תחשבו שבעולם המסחר והתעשיה מגיע מספר המנהלים בעלי שלושת הציוּנים האלה לאחוז גבוה ביותר (כמובן מדובר כאן על עסקים המתנהלים על־ידי מנהלים שכירים – מה שמוצע לנו – ולא עסקים פרטיים המתנהלים על־ידי בעליהם; לאלה הן ישנם מאותם היתרונות שאנו מחפשים במנהלים מתוך משקינו). עסקים רבים מאלה מגיעים לעברי פי פחת באשמת מנהליהם השכורים – לאן דוקא על־ידי מעילות. ועסקים אחרים שבעליהם הנם עשירים מאוד, אלה יכולים לשאת בנקל חסרון של אלפי לירות הנשחקות תחת מרכבות פארם של המנהלים הכבוּדים ופמליתם. ובכן אנשים מוכשרים, ישרים ומסורים כאלה הנדרשים לנו לא קל למצוא, ממש לא יסוּלאוּ בכתם אופיר. ודוגמת אותם המנהלים השכיחים בשוק, מהלכים במשקינו מאחורי הבקר והפרדות ואינם מגיעים שם לשום התמנות ציבורית. ואין בחזיון זה משום פליאה אם יושם לב לעובדה כי אלה מבני עמנו אשר פרשו לחקלאות בארץ, במשך חצי יובל השנים האחרונות, קבלו הכשרה לא פחותה מחבריהם שפרשו למשרות בארץ, ועצם הפרישה לחקלאות מעידה כי בשאר־רוח חוננו הראשונים יתר על האחרונים, ושאר־הרוח באדם עושה יותר מאימונו.

ובכן פשוט אין להשיג מנהלים שכירים אשר יִשוו – בערכם לתנובה – אל המנהלים שאנו מוציאים מן המשקים אחת לשנתים או שלוש. ואם אמנם יוכל היום יתרון להתמחות בהנהלת העסק במשך שנים ארוכות – הרי לעומת זה רב מאוד המשקל אשר לאנשים ממשקינו בידעם את המשקים והרגישם אותם, ובגלל מסירותם לבלי שיעור, אשר לא יתכן שתימצא במידה כזו בשכורים. וריח השדה הגורם ליחס תמים בלתי מתרברב אל כל אדם, אשר ישָמר בהם זמן רב אחרי צאתם מן המשק למוסד, מורגש בכל פעולותיהם ויחסיהם לבני־אדם. אלה מחוסנים בפני חידק הביורוקרטיה, ההופכת לקללה את המוסדות העירוניים (מרוב האנשים עלול ריח־שדה זה להתנדף אחרי הימצאם מספר שנים בעיר, ולכן טוב שרק לשנתים, שלוש יוקחו האנשים מן המשק, ויוחלפו שוב בחדשים מן המשקים. ומובן שכעבור שנים מספר יכולים להחזיר למוסד חבר שעבד כבר קודם בו).

ועוד דבר: האנשים ממשקינו, בבואם לעבוד במוסדותינו מוציאים הם עבודה לא רק טובה באיכותה, אלא גם רבה בכמותה עד לאין שיעור יותר משהיו מוציאים מנהלים שכורים (ולדבר זה יש לא רק חשיבות כספית – קימוץ בהוצאות – אלא חשיבות גדולה עוד מכסף בזה, שאנו נפטרים ממכונה משרדית גדולה אשר הרבה ליקויים יש למנות בכאלה).

ולדוגמה נביא בזה את הפעולות הנעשות כיום על־ידי המשרד של מרכז־תנובה:

א) פרסום תוצרתנו בצורות שונות (עתונות, מודעות קיר, סרט);

ב) המצאת צורות אריזה, סמלים, ציורים וכל הכרוך בזה;

ג) קשרים קבועים עם המשקים ע"י חוזרים, פגישות וכדומה;

ד) הוצאת חוברת שנתית בשאֶלות תנובה וכדומה, וכן הגבה על הנדפס בעתונות בנוגע לתנובה ותוצרתה, תשובות ומאמרים;

ה) ריכוז כל החומר הסטטיסטי של תנובה מכל השווקים, עשרות סוגים של תוצרת מעשרות משקים בשווקים רבים (תמורתן בתר“ץ הגיעה לסכום 140,000 לא”י), עיבוד החומר וסיכום מסקנות ממנו לכיוון פעולותינו בהפצת תוצרתנו, השבחתה ושיפורה;

ו) פיקוח על ה“תנובות” המחוזיות, השתתפות בישיבותיהן לפתרון שאלותיהן וערות לכל הנעשה והמתהוה בהן, בענינים המקצועיים־תעשייתיים, החברתיים ושאר ענינים;

ז) ברור תלונות הבאות מן המשקים וגם מן מוסדות ופרטים על ה“תנובות” וישוב הענינים ביניהם;

ח) הנהלת סוכנותנו במצרים. ביקורים במצרים מפעם לפעם. טיפול בשוק יון, חקירת שווקים אחרים אשר על חופי הים התיכון ואירופה בכללה, לשם תיכון חדירתנו אליהם עפ"י שיטה מסוימת;

ט) טיפול בתעשית שימורים מירקות (בשותפות עם “גיאו”), סידור תעשיה חדשה מדבש וחקירה בסידור תעשיות חדשות בכלל;

י) טיפול בחשבונות ההשוואה השונים בין מחירי התוצרת בשווקים שונים, והנהלת חשבונות מורכבת במידה רבה;

יא) קשרים ומשא־ומתן עם כל המוסדות המרכזיים שברץ;

יב) חליפת מכתבים עם המשקים, עם ה“תנובות”, עם שוקי חוץ ועם מוסדות שונים (בערך 150 מכתבים יוצאים לחודש והכל בכתיבת יד);

יג) וגם זאת: קבלת פנים אדיבית לאנשים רבים הפונים אלינו בהצעות – “לתועלת תנובה” ובבקשות – לתועלתם. והסברה סבלנית מדוע אין לקבל דעתם.

כל הפעולות הנ“ל, לוא היו מתנהלות על־ידי שכירים, היו בודאי נצרכות ל”מנין" עובדים, במשרד בן כמה חדרים. ואילו כיום נעשית כל העבודה הנ“ל במשרד בן חדר אחד, ובס”ה עוסקים בה שני אנשים מן המשקים ועוד מנהל חשבונות בעל מקצוע. ואין כאן מעשי נסים, אלא המשכת העבודה במשרד תנובה באותה החרדה והערות לצרכי המשק, ובאותו המרץ והרוח כמו שרגילים אנשינו במשקם החקלאי הענף, אשר באו משם.

אכן אנשים מן החוץ התלושים מן הקרקע – אף אם תרבה משכורתם – איך יכולים כאלה להשקיע עצמם וכל ישותם במפעל לא להם?! כי על כן לשם השגת מִרבַּת (מקסימום, “מרבה להכיל”, יחזקאל כג, לב) התועלת לתנובה־המשקים, על המשקים לתת ממבחר אנשיהם להנהלותיה ומחבריהם בכלל – לעבודתה. ואלה ישובו מתקופה לתקופה אל המשק, כדי לשאוף שוב אויר השדה, לעמול בשדה במו כפיהם ולרענן את פשטותם ותמימותם הנפסדת בעיר, ולהתנער מרוח הביורוקרטיה הנכנסת כדיבוק בכל אברינו. בידינו הדבר לעשותו. ומי יתן ויכלו כל העוסקים בצרכי ציבור ובעניני החברה והלאום ומוסדותיהם, לוא יכלו (אמנם לוּא רצו – ויכלו) להיות נעבדים לשדה ומושרשים בקרקע, ושלא יעמדו במלאכתם העירונית יותר משנתים או שלוש בבת־אחת; לוּא היה כדבר הזה – כי אז יכלנו להגיע לתקנת האדם בפרט ולטהרת החברה בכללה. תחת אשר כיום יתרוצצו לשוא כל מתקני עולם, ועד סוף כל הדורות יתרוצצו כה להבל ולריק, באשר תלושים הם מן הקרקע, וחייהם כמוץ נידף לפני רוח. אכן אין בידינו לתקן את החברה בכללה, ולא ננסה על כן לכתף על שכמנו את “הפרדה־הבעטנית” הלזו. אך לתקן את מוסדותינו אנו הן יכולים אנו ואף נאלצים אנו לתועלתנו. ואגב, הרי זו –ההגשמה עצמית – הנה הדרך היחידה לתקנת החברה, ואם גם לא נצליח להשפיע בזה על תקנת החברה, הרי לא נפסיד כלום בזה שנתקן את עצמנו.

תר"ץ (1930)

שומר רוח לא יזרע

ורואה בעבים לא יקצור.

(קוהלת, יא)

– – – אי אפשר יהיה לנו בכלל להתקיים במשקינו, אם כל רוח מצויה בשווקים תרפה את ידינו מענף אחד ומענף משנהו. ואת ענף הלוּל הן רק אתמול הרימו משקינו על ראש תקוותיהם ואצו ורצו ללוות כספים ולבנות לוּלים; ואם היום ירפו ידיהם מן הלול, ואת כל מעיניהם ישקיעו בעצי פרי ובאשכוליות, האם אין חשש במחר (בל יעלה ובל יבוא) יתקפם רפיון הידים גם בענפים החדשים האלה, כאשר רק תעבור “רוח־שוק” מצויה ורגילה בשווקים? ואל מה יקפצו אז? “המחלבה אינה שווה כלום”; “הלול אינו כדאי”; מפלחה התיאשו כבר מזמן: “בירקות – עבודה קשה והכנסה קלילה”; והמטעים יהיו תלויים אולי בנס… ובכן נשאר רק להיות פרדסן ביהודה… אך אל האושר הזה הן לא יגיעו!… אכן לאָשרנו אין מצב הענפים במשקינו, בתוך עצמם, רע כרוע מצב־רוחם של אנשי משקינו. ואמנם אף רוע מצב הרוח במשקינו אינו נגרם ישר על־ידי מצב הענפים אלא בראש ובעיקר על־ידי הדוחק הכספי שבהם, החובות הלוחצים עד לדכאון ויאוש, בתוך היתמוּת והעזובה אשר משקינו נתונים בהם, ללא מוסד מיישב מרכזי מקשיב למצוקתם ונותן את דעתו – למצער – לסבלם ולמחסורם… ואולם הן מרפיון ידים לא תבוא עזרתנו; ואם מחמת המצוקה נשב בעצלתים, הן ימך גם המְקָרֶה על ראשנו ־ ויבואנו חורבן גמור.

המשבר שהתגולל על החקלאים בכל ארצות התבל עומד עדיין בתקפו. לארצנו הגיע דכיוֹ המדכא בראשיתו, וחלף עבר ממנה מהר. כיום לא נכון יהיה לאמור, שהמשבר בחקלאות העולמית נוגע בנו במידה ניכרת. אמנם לנו החקלאים בארצנו ישנן “צרות שלנו” (הידועות לנו למדי ולא נתעכב עליהן כאן), אך צרות אלה אינן מזדהות את צרות המשבר שבארצות אחרות.

בנו, הישוב החקלאי העברי כאן, נמצא גם הליקוי הזמני; שאנו דור ראשון, מעם משוסה, לחקלאות בשממות ארץ חרבה. אכן לרפיון הרוח ולקינות היאוש, אשר רבים ממשקינו משקיעים עצמם בהם, אין כל סיבות בגורמים החיצוניים של חקלאותנו. מפעפעים הם מנבכי התלישות של אנשינו, אשר אולי הספיקו כבר להכות שרשים בקרקענו, ואולם רוח הקרקע טרם נספגה למדי בנפשם לבל “ישמרו רוח” ולא “יראו בעבים”, אלא יזרעו ויקצרו בקביעות מבלי לנוד מענף משקי אחד למשנהו, כדרכם עכשיו, אשר עם כל ענן קל המכסה לרגע את שמש הצלחתם באיזה ענף שהוא הנם אצים לאחוז בענפים חדשים, אשר גם לאלה אין כיום שמש ההצלחה מובטחה באחריות לעולמים… והם יהיו נדונים להתיאש מענפים רבים ולא להצליח אף באחד.

– – – בשבילנו אין תוצרתנו רק האמצעי ללחם־חוקנו אנו יום יום, אלא גם כל תקוותינו לתקומת עמנו כאן בארצנו כרוכות בזה: אם יש לנו האפשרות להרבות בייסוּד משקים חדשים, אשר יוסיפו תוצרת חקלאית כהנה וכהנה ויחיו בה; או… או אין אפשרות להרבות בתוצרת בתוך משקינו הקיימים, מאין קונה לה בשווקי ארצנו, ואף אין־אונים אנו להוציאה אל שווקי חוץ; וממילא אין אפילו לחלום על ייסוּד משקים חקלאיים חדשים, שיוסיפו תוצרת מן הסוגים ההם; וממילא אפסה כל תקוה להגדיל את ישוּבנו כאן בארצנו, אף כי פזורי עמנו הולכים וכלים בגלויותיהם…

תרצ"א (1931)

מעמדה של תנובה בשוק

כיום פוגשת תנובה ביחס של אֵמון ואהדה מצד כל השדרות בישובנו בלי יוצא מן הכלל. ולא רק זה, אלא אף משב של חיבה מורגש ביחסו של הקהל לתנובה. מצד הילדים הרי נפגשת תנובה בחמימות משפחתית ובהערצה רבה כלאחד מנכסי־הלאום היסודיים. ואם אמנם לא בנקל ואף לא חינם רכשנו את היחס הזה מצד הקהל, ולא שנת־עמל אחת השקעה בתנובה למען זכותה ליחס האֵמון והאהדה האלה מצד הקהל; ברם ההישגים שהגענו אליהם, במובן זה, עולים גם על כל אשר יכולנו לצפות. ונדמה שבכל מלוא התבל אין למצוא יחס חם שכזה מצד קהל צרכנים לקהל יצרנים.

ונוקף הלב: אם אמנם זכאים אנו כבר כיום ליחס נעלה זה מצד הקהל אלינו (את האמת מצוה להגיד בגלוי), או אולי עלינו לזקוף אחוז גדול מאוד מיחס זה לא על חשבון המגיע לנו מקודם, אלא לחשבון מפרעה גדולה מצד הקהל אלינו… ומפרעה זו צריכה ללחוץ עלינו כפקדון גדול וקדוש אשר חלילה לנו ממעול בו.

חלילה לנו ממעול בפקדון זה, לא רק מתוך רגש היושר הפשוט: שהלא עלינו לשקול לאוהדי־תנובה במטבעם הם…; אלא אפשר ויש לראות כאן גם “צש עסקי” מעשי בהחלט: כי הלא “מהשקפה עסקית” פשוטה במאוד מצווים אנו לשמור מכל משמר על הערכין האלה, היקרים מפז, הגלומים ביחס זה של הקהל אלינו. ונדמה, שחברות מסחר גדולות היו מוכנות לשלם הון רב בעד נכס שכזה, לוּ רק היתה להם האפשרות לקנותו בכסף…

וחבל עד מאוד על זה שאנשי תנובה, ברובם המכריע, מתיחסים אל נכס־מטמונים זה כיחס בנים מפונקים לירושה שלא עמלו בה, אשר נפלה להם בהיסח־הדעת כמעט. בקלות דעתם יאמינו, קודם כל, כי ירושה זו הגיעה להם כדרך הטבע הרגיל… ושנית: שמותר להם לנהוג בזבזנות מזלזלת בהון זה והוא לא יתם לעולם… ובקלות דעתם נוטים הם להשכיח מלבם “כי לא לעולם חוסן”…

אכן: לא לעולם חוסן!… ואין לתנובה לשכוח אף רגע כי אם כיום ישיש הקהל העברי בארץ להעניק לנו מפרעות של אֵמון, אהדה וחיבה עד למעלה ראש, הרי ספק הוא אם ימשיך בזה בלי גבול, אף כאשר יראה פעם ופעמיים ושלוש שאנו למדנו לקבל ממנו אֵמון ואהדה ולא לפרוע לו… ואם בהתחלה לא ימַצה הקהל אתנו את הדין ויסלח לנו על דברים רבים שלא יהיו כשורה, ויחשוב כי אנוסים אנחנו ואין בידינו להיטיב יותר; אך האף אמנם יכולים אנו בינינו לבין עצמנו לרחוץ תמיד בנקיון כפנו ולאמור: שאין מקרים אשר בידינו היה להטיב – ואנו לא עשינו זאת?

ואל מה נבטח שיתמיד הקהל לתת לנו מפרעות, למרות זה שלא נדייק לסלק אותן לו בחזרה?! האמנם מן הנמנע הוא שהקהל ילאה מזה, ויעזבנו ולא נרכשהו עוד?

עבודה עברית ותוצרת עברית

ישנן עדיין כמובן תקופות, אשר תנובה נאלצת ממילא להתחשב את העובדה, כי על שולחנם של רבים מבני עמנו כאן תעלה כל תוצרת זרה ודוחה מפניה את תוצרת משקינו. תנובה נאלצת בתוקף העובדה הזאת להוזיל את המחירים של תוצרתה אף עד כדי כך, שמשקינו אינם יכולים ליצור את אותה התוצרת; והם מפסיקים באמת את יצורה. אך הן לא קרה ולא יקרה אף פעם, שתנובה תחזיק את התוצרת “סתם ככה” לעידן ועידנים ולא תמכור אותה סוף־סוף בכל מחיר שהקונים משלמים לה; ואולם איזה מקום יש כאן להעמיד פני מתחסדים, האָצים כביכול ורצים להוריד את המחירים אך יען כי “עלינו לדאוג לזה שהפועלים והשכבות הבלתי־אמידות תוכלנו להגדיל את השימוש שלהם בתוצרתנו?…”

להתיצב בדרך כזאת נצטרך, רק אחרי אשר הפועלים העברים כאן המאורגנים בהסתדרות העובדים “יתנדבו” לעבוד ברמת השכר של הפועל הערבי הפלשתינאי והחורני והמצרי… רק אחרי זה מותר יהיה להם, “לפועלים שיקריבו עצמם באופן זה על מזבח הבנין כביכול של העם בארץ”, מותר יהיה להם לדרוש גם מן העובדים העברים החקלאים כאן, כי יורידו את רמת המחירים של תוצרתם לרמת המחירים של התוצרת הערבית מפלשתינה וסוריה ומצרים. אך אין עדיין לבוא אלינו בדרישות כאלה כיום, אחרי אשר ההבדל בין רמת המחירים לתוצרת עובדינו העברים בחקלאות והתוצרת הבלתי־עברית, הנהו קטן כבר כיום בהרבה מאוד מן ההבדל ברמת השכר לעבודה של הפועל העברי (מבלי לדבר על הפקיד והמורה והאיש העברי בכללו) לבין שכר העבודה של הפועל הבלתי־עברי כאן. מבלי להביא כבר בחשבון את העובדה, שהפועל העברי המאורגן כאן (ושוב לא להתעכב על הפקיד והמורה) עובד לא יותר מן 8 שעות ליום והפועל הבלתי־עברי עובד הרבה יותר מן 8 שעות ליום, ובאותו הזמן עובד החקלאי העברי במשקינו המעורב כאן יותר שעות ביום ובשבוע ובשנה מאשר יעבוד הפלח הערבי כאן.

ואחרי כל זאת מה יש להקשיב לדרישותיו כביכול של הפועל העברי הבלתי־חקלאי מאת חברו העובד העברי החקלאי, שימסור לו את פרי עמלו במחיר דומה למחיר הפרי של הפועל הבלתי עברי?! הן כל פועל עברי (ואותו הדבר פקיד ומורה) המקבל את שכרו לפי הרמה של העבודה העברית המאורגנת מחוץ לחקלאות, והוא אינו משתמש בתוצרת תנובה, תוצרת העבודה העברית המאורגנת בחקלאותנו, הרי “אינו ראוי לכך שאדמת ארצנו תישא אותו”, בדיוק כשם שאינו ראוי לכך אותו ה“בועז” היהודי המעסיק כאן עבודה לא עברית…

ואף גם זאת, חברים של הסתדרות העובדים העברים בארץ־ישראל הדורשים עבודה עברית, והם עצמם משתמשים בתוצרת אשר גלומה בה עבודה בלתי עברית (ואין כאן כל הבדל אם זה חלב, ביצים וירק לא של תנובה, או בשר מאטליזים בלתי יהודיים, או בגדים ונעלים מתוצרת חוץ), הרי אינם אלא כמחזיקי שרץ בידם ומתחסדים להטביל את זולתם במקואות כשרות…

ולמה ומדוע זה יחשבו גם במסיבות ההסתדרות שלנו, כי על עובד האדמה שלנו להנמיך עוד את רמת חייו (כי הלא כשכר־עבודה לפועל השכיר – כמחירים לתוצרת לחקלאות) אל רמת החיים של הפלח המקומי והסורי והמצרי, באותו הזמן שעל דרישה כזו (אם היא נשמעת עוד) מצד שוק העובדה, כי הפועל העברי והפקיד והמורה “יתאימו עצמם” אל רמת השכר של הערבים, אין שמים כלל לב ועוברים על זה לסדר היום? ההכרה “שאין לחשוב אפילו על דבר כזה” הנה מוגנה בתוקף רב שכזה, עד שהיא הפכה כבר למעין “מושכל ראשון” בכל החוגים שבישובנו העברי, ואפילו אצל הממשלה ואצל מעבידים בלתי־עברים אחרים.

רק על זיעת אַפּיו של העובד החקלאי שלנ הגלומה בתוצרתו, שתו כולם סביב להורידה ולהורידה עד בלי די…

ובשם “חוקי הכלכלה”

ואכן יכולים לבוא כאן בשם “חוקי הכלכלה” לאמור: “מחירים לתוצרת נקבעים בשוק לפי ההצעה והביקוש; ובכוח החוקים האלה צריכה תנובה להוריד את המחירים לתוצרתה”. אכן תודה לאל, שאין תקומתנו בארצנו נתונה לאלמזלות של גרמי־השמים ולא להכרעות של “חוקי הכלכלה האיתנים”, אלא אך ורק לרצון התקומה שלנו בלבד. כי הלא לוּ היינו סוגדים אל חוקי הכלכלה האיתנים, הרי לפי אותם חוקי ההצעה והביקוש שלהם, לא היתה צריכה להיות דריסת־רגל לעבודה העברית בארצנו, המוּקפת המונים של ידים זולות בלתי מאורגנות עד בלי די…

ואם הגענו לאשר הגענו, “בשידוד המזלות” והמערכות הכלכליות בנוגע לעבודה העברית, האין זה רק יען כי הפועל העברי, המוציא לשוק את שריריו הערטילאים, הֵגֵן ומֵגֵן על ההכרה בזכויות “נכסוֹ” זה לתפוס כאן את העמדה היאה לו?… הפועל והסתדרות מגינים על הכרה זו כדוּבּה שכּוּלה על גוריה. ההסתדרות, על כל אישיה ועל כל פלגותיה בלי יוצא מן הכלל, עומדת בתוקף ועוז על משמר העבודה העברית, עד כדי ליצור אוירת הגנה נמרצת ללא כל ויתורים על העבודה העברית בישובנו. באוירה זו ימסו כדונג כל “חוקי הברזל הכלכליים” של ההצעה והביקוש על פועלים עברים ופועלים אחרים… ואם לשריריו של עובדנו החקלאי וזיעתו, הגלומים בתוצרתו שהוא מוציא לשוק, ישנו עד היום יחס פושר (שלא להשתמש בביטוי חריף ההולם יותר) אף מצד ההסתדרות על כל פלגותיה ועל כל אישיה אף המרכזיים ביותר, הרי זה רק באשר עובד־האדמה שלנו – שאגב אין עוד בארצנו מנוצל כמוהו בכל המובנים גם כיום – עובד־אדמתנו זה הנו בבחינת חמור־גרם היודע רק למשוך בדחילו ורחימו בכל העוּלים, אשר נטל עליו נוסף על עול העבודה המפרכת, ולברך את הגומל גם על המעט מן המעט שהוא מקבל מכל זאת.

לדרוש “עבודה עברית”, מוּכר בקרבנו כמצוה גדולה שאף הפלגות השמאליות שבהסתדרות נתפסות לה… תחת אשר את הדרישה להשתמש “בתוצרת עברת”, יראו אצלנו אף מצד ימין כדבר “ריאקציוני” רחמנא ליצלן…

רק על־ידי הקביעות נשמרות עמדות

אכן מבלי לגרוע אף במשהו מכל האמור לעיל בנוגע לאוירה שבקהילתנו ביחס לעבודה העברית מצד אחד, וביחס לתוצרת העברית מצד שני, יש לחזור ולהדגיש בכל תוקף, כי כשם שלא יתכן לרכוש עמדות ולשמור עליהן בשוק העבודה העברית אלא על ידי הספקה קבועה של פועלים עברים לדורשיהם, ואם לא יימצא הפועל העברי לדורשיו בכל עת, הרי תחדור בהכרח העבודה הזרה גם למשקים הרוצים ברצינות בעבודה עברית, ולכל משק אשר העבודה הזרה תחדור כבר אליו, לא תוכל העבודה העברית לחזור בנקל, גם אם פי שבעים ושבעה תוגבר האוירה הדורשת אותה – ככה בדיוק לא יתכן לרכוש עמדות לתוצרת העברית ולשמור עליהן בשוק התוצרת, אלא על־ידי הספקה קבועה של תוצרת זו. וכל הפסקה בהספקת התוצרת העברית – נאמר של תנובה – מכריחה ממש את קוני תוצרתנו לעבור לתוצרת זרה. וכל קונה אשר עבר מתוצרת תנובה לתוצרת זרה הריהו זקוק לרכישה מחדש על־ידי תנובה, מה שהוא קשה עד מאוד. כי הלא כל קונה הנו משַמֵר מטבעו, ועקב זאת גם יותר קל לנו לשמור על עשרה קונים לבל יעזבונו, מאשר לרכוש קונה אחד חדש, הרגיל בתוצרת זולתנו. את האמת הזאת יודעים בכל חלקי התבל, ונזהרים עד למאד מלחטוא נגד האמת הזאת. רק מנהלי “תנובות” שלנו יחד עם המשקים חברינו כופרים לגמרי בכל “הפיסיקה” הזאת. המשקים דורשים מתנובה שווקים לתוצרתם רק בתקופות שהם “נחנקים” בעודפיה. אך אם תדרוש מהם תנובה שיתכוננו ויאפשרו לרכוש שווקים לתוצרת שתתרבה בעוד שנה או שנתים, לא ישימו כלל לב לזה, כאילו היתה תנובה יכולה לרכוש בשבילם שווקים מגרנה ומיקבה של תנובה עצמה, והם – המשקים – יואילו אז להביא את תוצרתם אל השוק המוכן והמזומן לפניהם. וגם אז לא יאבו להעמיס על עצמם משהו מטריח, כדי לקדם את הענינים.

“המתנגדים לפיסיקה זו” טוענים בערך ככה: “הלא תנובה איננה קבלן להספקת תוצרת לשוק, אלא קואופרטיב למכירת התוצרת משל חבריה… ובכן מה שכדאי למשקים לשלוח לשוק ומתי שכדאי להם לעשות זאת – יעשוה, ואין כל צורך למשש את הדופק של הקונה בשוק… זה יבוא אלינו כאשר נמכור לו בזול, ויעזוב אותנו כאשר אחרים זולתנו ימכרו לו יותר בזול… ובכן למה לתנובה ולמשקיה להכניס ראשם בכל התסבוכת הרבה, אשר באגירת תוצרת מעונות־גיאוּת לעונות־שפל? הן מוטב למכור בכל עונה ועונה את הנוצר באותו הזמן. בחורף ובאביב – במחירים זולים מאוד, ובקיץ וסתיו במחירים יקרים מאוד… הכל לפי מצב ה”קוניוּנקטוּרה" ולא יותר… והתמורה הבינונית – מנסים הם להוכיח במספרים – תצא לא נמוכה מאשר יכולה לצאת התמורה על־ידי זה שיספקו את התוצרת בקביעות במחיר קבוע כמעט…"

אין מנהלי תנובה אלה רוצים להסכים, כי ב“שיטה” כזו, שהם קוראים לה במלה המודרנית “קוניוּנקטוּרה”, אין לקדם הרבה את הענינים. וכי אם תנובה תאחז ב“שיטת הקוניונקטורה” לגבי הקונים, הרי יאחזו גם הקונים בשיטת הקוניונקטורה לגבי תנובה… והלא מספר הקוניונקטורות המתגוללות ממש לפני הקונים, רב שבעים ושבעה ממספר הקוניונקטורות המזדמנות לפני תנובה… ועל כן מוטב לתנובה לבל תישא כלל את שם הקוניונקטורה על דל שפתיה, אלא תחתור תמיד לרכוש יותר ויותר קונים קבועים לתוצרתה. וכל קונה אשר רכשה – תשמור עליו מכל משמר לבל יעזבנה, אם מפני איזה שהוא אי־סיפּוק מטיב התוצרת וצורתה או אי סיפוק מאופן הגשת התוצרת לו על־ידי תנובה ועל־ידי חנויותיה ומחלקיה וזמן־ההגשה, או פשוט יען שתנובה לא תספק לו את התוצרת במשך איזו תקופה והוא יאולץ על־ידי זה למצוא לו מקור אחר.

כיום הלא עובדה היא, כי ישנם רבים אשר היו קונים קבועים לתוצרת תנובה, והם חדלו מהיות כאלה למרות רצונם, ואך באשמתה של תנובה, ובעיקר עקב אשר תנובה הפסיקה מהספיק להם מתוצרתה. ונדמה, כי בעובדה זו, צריכה תנובה לראות אות הזהרה לבאות. הדרישה לזולוּת – אשר חברים אחדים מתנובה מרבים כה לסגוד לה – איננה באה כלל וכלל מצד הקונים הקבועים לתוצרת תנובה. אלה הנם ברובם הגונים למדי, שלא יבקשו כי פרי עמלו של עבדנו החקלאי יוּתן להם במחירי רעב וניווּן…

תרצ"ב (1932)