ישנם אצלנו אנשים המדמים, כי עצם איגודם של בני אדם – ויהיו מי שהם – לקואופרציה, מספיק כדי להריחם בהבנת ערכה של זו בשבילם. על יסוד דמיונות כאלה, מתחילים כבר אישים בודדים מתנועת העבודה ללחוש – לעת עתה רק ללחוש – על־דבר קבלת משקים ערביים כחברים לתנובה (מה צריכה להיות מידת חברותם של משקים אלה בתנובה, לא פרשו עדיין. לא ברור גם מהי דעתם של אישים אלה בשאלת החברות בתנובה בכלל). והנה את השאלה על־דבר קבלת משקים ערביים לקואופרציות העבריות בארצנו אין להבליע עכשיו כאן, אלא יש לעמוד עליה בהיקף רחב בפעם אחרת. כאן יש לציין רק מהי כיום רמת ההבנה הקואופרטיבית של החברים במשקים הקשורים בתנובה מראשית היוסדה (ועוד מזמנה של מחלקת התוצרת שליד “המשביר”), ואיך הם מגיבים על פעולות תנובה ותקנותיה, אשר הם עצמם קובעים באספות תנובה, בזמן שפעולות אלה והתקנות נוגעות “אל עצמם ואל בשרם”, להגביל במקצת את ההפקרות בסחרם הפרטי: אז “על פנינו יברכונו”…

לא נרבה בדוגמאות, והמעט אשר נציין כאן יסובו רק על הגבתם של אנשים מן המפורסמים ביותר במשקינו על פעולות מובנות ביותר, וביחס לתקנות היסודיות בתנובה.

וקודם כל יש לציין את היחס הכללי מצד המשקים אל תקנות תנובה והחלטותיה. את התקנות וההחלטות יקבעו המשקים עצמם, בראותם בזה תועלת לעניניהם. לדוגמה:

א) התקנה על־דבר איסור המכירה של תוצרת מחוץ לתנובה, קבעו מתוך הבנה כללית שרק על־ידי זה אפשר להמנע מהתחרות בין המשקים בשוק, ועל־ידי זה להשיג את המחירים הגבוהים ביותר בעד תוצרת החברים.

ב) את ההחלטה שתנובה תקבל אחוז מסוים מן התוצרת (התחילו בעשרה אחוזים בתרפ"ה ועומדים על 7% כיום) לכיסוי כל ההוצאות הכרוכות במכירה זו (מס השוק לעיריה, שכר דירה, שכר עבודה, ריבית, חובות אבודים ועוד) – מחדשים בראשית כל שנה מתוך חישוב מדויק של ההוצאות ההכרחיות.

ג) לפני כל עונה לתוצרת מסוימת, אוספים אנו את המשקים המעונינים בתוצרת זו וקובעים את אופני ההספקה לשוק, צורת האריזה וכדומה.

והנה בנוגע לתקנה “א”, מה פשוט ומובן יותר מתקנה זו – ובכל זאת עומדים אנו בחזית מלחמה ממש, בדורון, תפילה ומלחמה, פעם עם משק אחד ופעם עם משק אחר. ולא רק עם המשקים מ“קטלי קניא” כביכול, אלא אף את ה“מרבר רב אשי” שביניהם. ומענין לציין, שהבנת המשקים בענין זה פוחתת והולכת ככל אשר נתרחק מאותה התקופה שהמשקים היו עדיין מופיעים נפרדים בשוק, “מלקים” שם זה את זה, ומתוך כאב המלקות ההדדיות ההן התאגדו אז למכור את תוצרתם באופן משותף. אכן “אין זכרון לראשונות!”

ובנוגע להחלטה “ב”, מגיעים הדברים לעתים עד לצחוק מכאיב לב. מצד המשקים בולטת למדי צרות־עין באותם שבעת האחוזים שתנובה מקבלת, לכל ההוצאות הנ“ל, עד כדי העברתם על דעתם. למשל, יכול משק למכור, לסרסור הבא אליו, אפרוחים במחיר 180 מא”י הרוטל, בזמן שתנובה מוכרת בשוק הקרוב לאותו משק במחיר 220 מא“י הרוטל. את הדבר הזה יעשה המשק קודם כל כדי לא לשלם את שבעת האחוזים לתנובה, וכדי לקבל תיכף מזומנים ולא אחרי חודש ימים כמו שתנובה יכולה לשלם, וגם כדי לקמץ הובלה לשוק. זאת אומרת שבשביל קימוץ קרוב לעשרים ושמונה מא”י הוריד את המחיר בארבעים מא"י וגרם קשיים לקואופרטיב שלו.

אם בעובדה הנ"ל יכולים עוד ללמד זכות על אותו משק, כי מצוקתו הכספית הדחופה (כגון לתשלום שטר) מאלצת אותו לפעמים לעשות מדחה למרות רצונו, הרי קשה מאוד להבין את מקור ההתרסה נגד 7 האחוזים, מצד חברים באילו ישובים אשר להם עצמם יד בהנהלת המוסדות הכלכליים שבישובם ושם נוהגים לקבל, מאותה התוצרת הנשלחת לתנובה, חמישה אחוזים רק בעד ריכוזה בלבד של התוצרת לשם העברתה לתנובה. ובעד תוצרת הנמכרת בתוך הישובים על־ידי המוסדות הכלכליים שלהם מקבלים אלה גם 12%.

ואשר לתקנה “ג”, כאמור אוספים אנו את המשקים בראשית כל עונה לכל סוג תוצרת, דנים ומחליטים על סדר משלוח התוצרת, קובעים את אופני האריזה וכדומה, וכמדומה הכל ברור ומבורר – אך לאחר כל זאת אין הכל מתגשם כשורה, בעיקר מחמת יחס הזלזול שהדברים פוגשים אחרי כן במשקים.

אכן קל לדבר רמות על־דבר קואופרציה, אך נדמה שגם מדבר של ארבעים שנה לא יספיק כדי לחנך דור לקואופרציה בשלמותה.

ועוד דוגמה מרמת ההבנה הקואופרטיבית שמשקינו: הסברה נותנת, כי משק המוסר לקואופרטיב שלו למכור את תוצרתו הוא, הרי עליו גם להזדקק לקואופרטיב שלו בשביל לקנות את התוצרת אשר הקואופרטיב שלו מוכר אותה והמשק זקוק לה. ובאיזו רמה של הבנה קואופרטיבית צריך לציין משקים אשר אינם נוהגים ככה?!

תר"ץ (1930)