(קצת היסטוריה של תנובה בשביל החברים אשר אינם יודעים כלל מכך, במלאות כעשר שנים לראשית פעולתה העצמאית)

העוּבּר של תנובה – או התאחדוּת משקינו למען קואופּרציה בשביל מכירת תוצרתם – קם בשנת תרפ"א בצורת “מחלקה לתוצרת חקלאית ליד המשביר”.

באותה שנה נשלח למכירה על־ידי “המשביר” החלב בלבד, ותמורתו עלתה לסכום בערך 550 לא"י. אמנם המשקים, ביחוד אלה שמעמק־הירדן, טיפּלו כבר באותה תקופה גם במכירת ירקות, ואז יצאו כבר מזמן רב מן התקופה שבה “עלה יותר בזול לקנות עגבניה מאשר לגדל עגבניה”; אולם במכירת הירקות, ואולי מעט גם במכירת שאר מיני תוצרת, טיפּלו המשקים באופן נפרד כל אחד לעצמו ועל חשבונו; וניגודים בשוק לא אילצו אותם שיתאגדו יחד בכך. לא כן היה בענין החלב, שההתנגשויות, בשוק חיפה ביחוד, אילצו את המשקים מאותה סביבה להתאגד, ולדרוש ממוסד הסתדרותם “המשביר” שהוא יעסוק עם במכירת החלב.

ועדיין טיפל אז “המשביר” בחלב בלבד, ומן עודפיו עשה תוצרת פשוטה: חמאה וגבינה. וכל העסק ההוא התנהל על חשבונו של “המשביר” ועל אחריותו. למשקים לא היתה אז דעה בכך.

כה עברו כשנתים־שלוש, אשר בסופן התחילה קצת תסיסה לעצמאות בין המשקים מסביבת ירושלים וחיפה, שחפצו להיפרד מן “המשביר” ולייסד קואופרציה עצמאית. ואמנם לערך באמצע חורף תרפ“ד באחת מאספות “המשביר” נצחו המשקים, והעבירו החלטה (אשר עסקני ההסתדרות התנגדו לה אז) להיפרד מן “המשביר” ולייסד להם קואופרציה עצמאית; אך הדבר התחיל למעשה רק בראשית תרפ”ה, שאז ניתנה למשקים זכות דעה ונוסדה מהם מועצה בשביל “מחלקת התוצרת שליד המשביר”. ההפרדה הגמורה מן “המשביר” לא קמה בבת אחת. ראשית, התנגדו המשקים מסביבת תל־אביב לכל העסק ההוא ורצו להישאר ב“משביר”; ושנית, דאגו אז המשקים מסביבת ירושלים אך להפרדת עצמם מן “המשביר” מבלי “לחבק את כל הארץ”, והמשקים מסביבת חיפה דאגו אז לאַגד את המשקים מכל הארץ יחד עם אלה שבסביבת ירושלים וסביבת תל־אביב. הענינים לא הוכרעו ביניהם. ובינתים ניהל “המשביר” את המחלקה לתוצרת, אלא שעל כותב הטורים האלה הוטל כבר אז לסייע למשקים גם מסביבת ירושלים בהפרדתם מן “המשביר” ובסידור הקואופרציה הנפרדת להם; וגם להשפיע על המשקים מסביבת תל־אביב שיסכימו גם כן לכך (מה שלא עלה לו בנקל). בכל אופן בשנה ההיא (תרפ"ה) התחילו כבר המשקים להתייחס למחלקה הנ"ל כאל מוסד עצמאי ולשלוח למכירה על־ידי “מחלקת התוצרת” גם את שאר תוצרתם (בעיקר ירקות) ולא רק חלב. ובאותה שנה מכרו כבר על־ידי “המשביר” חלב ותוצרת בעד 35 אלפים לירות ובערך בעד חמשת אלפים תוצרת אחרת (השם ביע"ף עוד לא היה קיים אז). באותו הזמן התחילה פעולת ההפרדה מן “המשביר” בתוקף מוגבר יותר.

ירושלים היתה הראשונה לכך, אחריה באה חיפה, ולבסוף הסכימה לזה גם תל־אביב. בהתחלה שרר עדיין השם “מחלקת התוצרת” על אותו המוסד אף הנפרד מן “המשביר”. את השם “תנובה” המציאו לראשונה המשקים מפתח־תקוה וסביבתה לסניף “מחלקת התוצרת” שהיה קיים אצלם; אך השם מצא חן בעיני מי שטיפּל אז בסידור כל ה“תנובות” ונרכש בשביל “מחלקת התוצרת” כולה.

כעבור זמן קצר באו המשקים, בעיקר מסביבת חיפה, לידי מסקנה כי לשלוש המחלקות לתוצרת (שהנהלתן היתה כבר עצמאית כמעט לגמרי כמו של ה“תנובות” אחרי כן) נחוץ מֶרכז אחד, כמוסד שירכז את פעולות כולם; ובקיץ תרפ"ו התגבש כזה ונבחרה הנהלהרשמית באספת המשקים. וגם דרכו של זה לא היתה “סוגה בשושנים”; הוא פגש בתחילה התנגדות לא חלשה מצד המשקים אשר בסביבת תל־אביב.

להפרדה המוחלטת מן “המשביר” היתה הראשונה ירושלים בתרפ“ז, השניה – חיפה בתרפ”ח, והשלישית תל־אביב – בתרפ"ט.

מאז שבחיפה היתה כבר הנהלה מן המשקים ל“מחלקת התוצרת” אשר ב“המשביר”, שימשה חיפה גם כמזכירות למרכז תנובה, שהנהלתו היתה בת 7־5 חברים מן המשקים השונים בארץ. והחבר המְרַכז אז, אשר היה גם בהנהלת חיפה, היה מזמין מזמן לזמן, לפי ראות עיניו, את ישיבות כל המרכז. בתרפ“ז נבחרה רשמית הנהלה למרכז תנובה, אך טרם היה לה משרד קבוע, ופעל בעיקר המרכז החדש שנבחר אז, וההוצאות של כל מרכז תנובה היו מתכסות עד ראשית תרפ”ט על־ידי מס־הערכה שהיו מטילים על שלוש ה“תנובות”. ואז קבעו ה“תנובות” באספה כללית, שכולן תשלמנה למרכז בשביל הוצאותיו 1/2 אחוז מכל פדיונן (מלבד לקרנות מיוחדות, כגון 1% לקרן רכישת שווקים בשביל אֵילו תוצרות, על מה שהוחלט אחר כך).

כל חשבונות ההכנסה וההוצאה של המרכז מתפרסמים עכשיו בחוברות השנתיות אשר יוציא מרכז תנובה. חוברות כאלה הופיעו החל משנת תרפ“ח; אמנם בתנובה ימנו את החשבון של הוצאות הדינים־וחשבונות רק החל משנת תרפ”ט.

עד שנת תרצ“ב, ועד בכלל, היו החוברות השנתיות הנ”ל כוללות גם מאמרים בשאלות שונות הנוגעות לתנובה. בתרצ“ג יסד מרכז תנובה ירחון פנימי (“אלומות”) בשביל החברים לחילופי דעות, והחליט שהחוברת השנתית תכיל אך דין־וחשבון בלבד; והחוברת לתרצ”ג כבר יצאה בצורה מצומצמת.

מן המייסדים הראשונים של תנובה היו שדיברו על־דבר קואופרציה חקלאית אחת לכל הארץ, אלא שהתנאים והמצבים במחוזות השונים של הארץ היו שונים; ומשום כך התפצלו הענינים כמו מעצמם, והמעונינים השונים מכל מחוז אחזו בענינים שהתאימו למחוזם. וכה עבדה מאז כל תנובה מחוזית כאילו במגמה נפרדת, ובמשך הזמן גם התחדדו מעט הענינים שבין תנובה חיפה, מספּקת התוצרת לכל שוקי הארץ, ובין תנובה תל־אביב וביחוד תנובה ירושלים, אשר התוצרת ממשקי סביבותיה אינה מספיקה להן והן מקבלות תוצרת גם מחיפה.

עניני היחסים האלה גרמו בתחילה לא מעט “כאב ראש” למרכז תנובה, אשר בכל זאת נשא בכך ברצון. אלא שתנובה חיפה נואשה לסוף ממצוא פתרונים על־ידי המרכז לאותם הענינים, ותלתה את כל תקוותיה לפתרונים שיבואו מחוץ לתנובה ומסרה את הענינים לאישים ולמוסדות מהסתדרות העובדים הכללית, למרות ידעה שכל עניני תנובה הנם בשבילם כ“ספר החתום”; ומאז “נח” המרכז מטיפול בענינים כאלה.

בהתחלה סודרה מין בוררות מאישים, ומרכזה היה בבנק־הפועלים. ולבסוף, כאשר מסיבות שונות לא יצא מזה כלום, מסרה תנובה חיפה למרכז החקלאי את פתרון שאלות היחסים שבינה ובין חברותיה. בכל אופן חדלו במוסדות תנובה עצמה משבת על אותה מדוכה. (השאלה אם זה טוב או רק אינה שייכת לכאן).

לכל ה“תנובות” ישנו לסוף תרצ“ד הון־קרנות בערך 35.000לא”י. פדיונה בתרצ“ד עולה לערך 300.000לא”י.

אדר א', תרצ"ה (1935)