– – – ומתוך נסיוני בעניני תנובה בכללם, יכול אני להעיד, שעשרות דברים חשובים עד למאוד למשקינו לא סוּדרו אך עקב זאת, שלהנהלות תנובה ישנו מהלך־מחשבה זה: ש“תנובה היא תנובה והמשקים הם המשקים”, והתחומים צריכים להיות “חתוכים כמו בסכין”. מן הצד השני, יזכור כל משק ומשק משלנו (לחרפת כולנו) אך ורק את חשבונו הצר ביותר. ומובן, שגם זה וגם זה הנו מעוות בהחלט. אכן מתנובה יש לדרוש יותר מאשר מכל משק פרטי, שלהנהלותיה יהיה מבט מקיף יותר וחודר יותר לנשמתם ותוכם של הענינים. בכל הזדמנות הבאה לידיהם להשתתף בתיקון יסודי בעניני המשקים, עליהם לתת את ידם לכך, מבלי לחשוש פן במאזנם תהיה עלייה בהוצאה בפרו־מיל אחד או שנים. ישנן הוצאות בסתנובה שהן הכנסות למשקים. ואף אם אנשי המשקים אינם יודעים להבחין בזה, הרי בושה היא אם הנהלות תנובה אינן רוצות להכיר בזה.

טבת, תרצ"ד (1934)

– – – ו“פתח הגיהינום” פתוח לפני תנובה ואף פעור במידה גדולה מאוד. הן על זה הרביתי עד למאוד לדבר ולכתוב בחריפות רבה, עד שבאה מועצת המרכז בתשרי האחרון והביעה את אי־רצונה על זה. ומאז, אחרי היוכחי שאנשינו מתרעמים יותר על בקורת חריפה מאשר על עצם העובדות שעליהן באה הבקורת, החלטתי לבלום את פי ואת עטי – ואף את “אלומות” – מן השאלות בתנובה. כי הן אין לי ענין בפעולה, שתוצאתה היא אך “הרגזת האווזים”… כי על כן אני מתאפק בכל כוחי מכתיבה, אף כי אין אני רואה כל הטבה. וכל אשר כתבתי בענינים אלה וזעקותי קודם בחוברות תנובה שבדפוס וב“אלומות”, עדיין הדברים עומדים בעינם. כי אין עדיין כל הטבה ראויה לשם הטבה לא בדאגה לאימוץ הקשרים בין תנובה ולקוחותיה, ולא בפיקוח על החנויות, ולא בהשגחה על טיב התוצרת וכמה וכמה תיקונים המתבקשים במחלבותינו ב“ביעפ”נו"¹, ולא בהבנה על תפקידי תנובה בכיבושהעמדות בשוק, בשביל התפתחות אפשרויותיו של ישובנו החקלאי.

עד היום הזה שקועות הן הנהלותינו בקנאה הדדית, שביסודה אינה מכוונת להרבות עצה ותבונה – כקנאת חכמים – אלא מכוונת היא הקנאה להתרברבות עקרה ול“עיקור” הכוח והיכולת מן “תנובה הארצית” שבעתיד – מרכז תנובה שבהוֹוה. ויצר ההתרברבות זו בוקעת בראש וראשונה מהנהלת תנובה ב – – ומגרה גם את יתר ההנהלות. וכדאי היה, שהנהלת תנובה הנ“ל תתן פעם אל לבה להיות “מודה ועוזבת” בזה, או תהי־נא “עוזבת” אף בלי להיות ה”מודה"…

שבט, תרצ"ד (1934)

בטוחני, כי החבר י. לא יתרעם אם אעיר משהו לענין זה שהוא מדבר עליו.

ראשית: אמנם בין כל התוצרות של משקינו, הנמכרות על־ידי תנובה, תופס הדבר רק אחוזים קטנים, הרי “דין פרוטה כדין מאה”, ולדעתי יש לשים לב אף למחלקת הדבש שתוציא תוצרת טובה.

האם אין צורך שבמחלקת הדבש ימצא מנהל היודע היטב את המקצוע, ויוכל לתת לכל שוק את הדבש בצורה שהוא נדרש בו?

האומנם מספיק שמישהו אשר יצא מאיזה משק מפני עקיצות הדבורים שבו, יהיה מנהל מחלקת הדבש?

ואפשר כי לא קל להשיג אדם היודע היטב את המקצוע, אך נדמה לי, כי אם לפני מספר שנים חיפּשו לכל הפחות אדם כזה, הרי עכשיו אף לא יחפשוּ כזה.

מי דואג למחלקה זו, ומי מחוּיב לדאוג לה?

אייר, תרצ"ו (1936)