רקע
ישראל אפרת
שירה וידיעה

1

אנו מניחים ברגיל שתי דרכים לידיעה, חושים ומחשבה, שכל אחת מולכים אל אמת משלה. שני עולמות. החושים ממציאים לנו ידיעה בלא זמן. העין נפקחה ורואה. ואילו המחשבה צועדת צעד צעד, מעובדה לעובדה, ממוקדם למאוחר, ממסקנה למסקנה. ואין כל ספק שיד העין על העליונה מפאת הוודאות המיידית, אבל חומר ידיעתה מצומצם מאוד, רק מה שהוא רואה ולא יותר, אף לא כחוט השערה. ובתוך חוג הראיה עצמה מעורבים פרטים ופרטי פרטים ללא כל קשר וחשיבות מרכזית. ומאידך המחשבה, אף כי היא אטית, צעד־צעדית, חוקיה חובקים זרועות עולם, ובו בזמן הכל מקושר והגיוני, הכל עיקר והכרח. לו נתגנב טפל קטן אל תוך המהות היה כל צור המהות מתפוצץ. ובכן פלוס ומינוס משני הצדדים. בעולם המוחש הכל חי וססגוני, אבל מוגבל מאוד ומעורבב; ובעולם המושג הכל רחב כמלוא העולם, אבל חיוור ומופשט. והשאלה היא אם יש דרך שלישית של ידיעה שתרכיב את שתי הדרכים ורק את הפלוסים של שתיהן, וגם היא תוליך אל אמת משלה, אל עולם משלה?

נדמה לי שכן. החזיון השירי הוא עין ומחשבה יחדיו, עין שהיא מחשבה. החזון מגלה משהו מוחש שאנו תופסים אותו מיד בכל חושינו, אבל מזוקק ומטוהר מכל טפל וארעי, משהו מרוכז ולוהט בסמליותו, מושג שהומחש ונסגר, מוחש – אולי יורשה לי לומר – שהומשג ונפתח.

כי כשם שהמוחש אמת בעולם החושים, והרעיון אמת בעולם המושגים, כך החזון אמת בעולם הסמלים. יש מאתנו החיים ופועלים בעיקרם בחברת צללים זוהרים אלה. ויש והאמת שופעת ועוברת מחזון לאמונה. חזון המרכבה, למשל, על נהר כבר שכולו שירה ורמז נעשה במשך הזמנים פשט. האופנים, שכל ציוריהם – גבותם מלאות העיניים ורוח החיה באופנים – מרמזים בלא ספק להשקפה הילוזואיסטית עתיקה שהכל חי, שגם החומר של מטה נפוח רוח חיים – אופנים אלה נהפכו בתקופת התלמוד להוויות ממש בפמליה שלמעלה. כך עשויה השירה הגדולה של היום (אם ישנה) להיות דת של מחר. כי השירה והדת אחיות הן בנקודה זו, ששתיהן קשורות אל הסמל והאיקונין, אל המוחש שזוקק וזוכך עד כדי היות מושג, או אל המושג שנתלבש לבושין על לבושין עד כדי היות מוחש. כך איוב והשטן, והאמלט ופאוסט.

ואולם החזון או הסמל אמת לא רק בתור מושג־מוחש אלא בעיקר מבחינה יותר רחבה, זו של משמעות. ופירוש משמעות כבר למדנו בפרק הקודם. היא כעין הילה מחשבתית־רגשית העוטפת את השיר ומשתרעת – בחינת ושוליו מלאים את ההיכל – עד מעֵבר לכל תפיסה והכרה. היא פורטת על כל מיתרי הלב תוך מוזיקה בלתי נתפסת כל כולה עד שכל חווייתנו בלא הבנה ברורה ומקיפה עונה לה אמן. 'היא מוזיקה ממש, שיגור גלים במעמקים ללא גלים כלל. ועל כן מין מציאותו של הסמל שונה בטיבו ממין מציאותו של המושג. המושג סטאטי, מחותך־חד כאבן יהלום, וכולו בתוך עצמו ללא שייר, ללא פליטים או פולשים. ואילו הסמל משגר זרמי רמזים למרחקים עד אבוד באינסוף, כולו בעצם מחוץ לעצמו.

ובכן החזון שני דברים. ראשית, מושג־מוחש שבעולמו שלו הריהו נמצא ככל הנמצאות, חי ופועל עלי יותר מהאדם שאני רואה ממרום חלוני שם מעבר לרחוב. ושנית, משמעות שכל הלב יוצא לקראתה מתוך תחושת האמת שבה הדינאמית והאינסופית. היסוד הראשון מסמן את הצד השווה והשייכות שבין השירה והמדע ששניהם עומדים ותוהים לפני כל פרגוד ומסך באיזשהו עולם. והיסוד השני, המשמעות, תוחם ומבדיל, שכן במדע אין קרניים אל מחוץ לעצמו, דהיינו אין משמעות. בעולם המדע אין ירח.

הבה נסביר את השווה והשונה בדוגמה קטנה. אחד המדענים מחשובי הדור, סיר ג’יימס ג’ינס, העיר, וודאי עפ“י חשבונות מדוייקים הערה זו: We cannot move a finger without disturbing all the stars “אין ביכלתנו לנענע אצבע בלי לגרום הפרעה לכל הכוכבים”. והנה אותן המלים בדיוק מפליא מביא רבי מרדכי מטשרנוביל בשמו של הבעש”ט: “צריך להאמין באמונה שלמה. כי כאשר האדם מנענע אפילו באצבע קטנה מנענע עולמות רוחניים.” אותן המלים ממש, ואווירה שונה בתכלית השינוי. אצל ג’ינס הרעיון מדעי־חותך, והכוכבים גלגלים מתים, ואילו אצל הבעש“ט “צריך להאמין” והכוכבים עולמות. אצל ג’ינס ההיגד כולו מה שיש בו, בלי שום רמזים אל מסביב לו, בלי עטרה, עובדה ערטילאית. ואילו אצל הבעש”ט, כל עיקרו לא הוא אלא המשמעות או המוזיקה הנפשית מסביב לו, הקרניים המפציעות מתוכו וממלאות כל הוויתנו הרהורים ותהייה.

אפשר כאן אנו מתקרבים להגדרת השירה: מה שאמיתו מחוץ לו, פועמת ומפעמת עד אבוד באינשם (ש' קמוצה) ובאינשם (ש' צרויה), או בקצרה – מלים אינסופיות ולא יותר, ולא פחות.



  1. מתוך דברי עם קבלת פרס ישראל ובלהה ניומן מטעם האוניברסיטה של ניו־יורק בשמונה ביוני, 1972.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות