רקע
ישראל אפרת
הדרך אל מחוץ

שתי מסילות למחשבה מדעית: אינדוּקציה ודדוּקציה. הראשונה מיכאנית, חיפוש אחר המכנה המשותף תוך בדיקה מפורטת של הנתונים. והשניה היא הראשונה במהופך. הצד השווה – אימננטיות. המסקנה כלולה בהקדמות, ואין יצירה או יציאה, וזהו סוד סמכותן של שתיהן. אבל יש סוג של חשיבה שאינה מסתייעת בשני התהליכים האלה, מפני שבעצם היא טראנסצנדנטית, או – יורשה לי לומר – אכסטרא־דוּקטיבית, דהיינו מוליכה אל משהו מחוץ לנתונים, והיא החשיבה השירית. ונדמה לי שעדיין לא הגיעה לכלל בירור. נגעתי בענין זה במסות שונות, כאן מגמתנו השקפה מרוכזת.

 

א. חשיבה אובייקטית    🔗

כבר אריסטו בדרך הגיונו הקר עמד על חזיון שצריך היה להיות מזעזע, שבהתקרבנו לעולם הרוח פוקע תקפו של הדקדוק הלשוני ואנו עומדים נבוכים ואילמים. וזה לשונו: “ולכן הואיל והמחשבה והאובייקט של המחשבה אינם שונים זה מזה לגבי דברים שאין להם חומר, הרי המחשבה האלוהית והאובייקט שלה זהים, כלומר החשיבה והאובייקט של המחשבה חד הם”.1 קיבלו ממנו, תוך הרחבת המשוואה, הוגי ימי הבינים. רבי אברהם אבן עזרא, על שמות לד, ו, קובע: “כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע”. וכך גם הרמב"ם במורה נבוכים א, סח: “ועצמו הוא המשכיל והוא המושכל והוא השכל כמו שמתחייב בכל שכל בפועל”.2 זאת אומרת שלגבי הרוח אין הנושא והמושא והנשוא קאטיגוריות נפרדות. אלא הנשוא נושא את עצמו תוך פעילות ללא פועל. ואולי בלי היסוס פילוסופי, רק מתוך הסתכלות פנימית, חש גם המשורר הצרפתי מאלארמיי: Ma pensée se pense, “מחשבתי חושבת את עצמה”. והרי רמז לתחושה זו גם בביטוי האנגלי Methinks. כך שמתחומים שונים בוקעת ועולה הכרת מציאותה של חשיבה טהורה, חשיבה עצמית ללא חושב, ואני סבור שסוג זה מסמן במיוחד את עולם היצירה.

כי מבחינת האדם, וכל אדם במשמע, הרי באמת אין העצם אלא חוויה של עצם, שכן אם איננו מחולל חוויה איננו קיים. אם איננו מרשים איננו נמצא. יוצא שכל עצם איננו כלל הוא אלא משהו אחר ועשיר יותר, סכום התסיסות הנפשיות שהוא היה גירוין, קונסטלאציה של תחושות ומחשבות. וכשאנו נדחקים אל תוך הלב לרגל גירוי מבחוץ מתעוררים אצלנו המון “עצמים” ומתרמזים ומתעפעפים אהדדי עד שהם מקבלים אל תוכם את אורחם החדש, ואז הרי מתהווה קונסטלאציה אחרת, נפש חדשה, האדם החי תמיד מתהווה, תמיד הוויה (וו חרוקה), תמיד חגירת כוח להיות אדם, תמיד בסכנה לנפול אל תוך מערכת הדומם.

כי צריך להדגיש שהעצם החיצוני איננו מעורר רק תגובה אחת בנפש, כשם שנקישה על מנענע בפסנתר משחררת צליל טהור אחד, אלא כל המקלדת מקצה אל קצה, על נסקיה ונחתיה, מזנקת לפעולה. והתחושה הראשונה היא תוהו. משל אדם נכנס לחדר זר צפוף אנשים זרים, שכל פרט על הקירות וכל פרצוף בין המסובים שוֹקפים על חושיו, עד שהאדם מסתגל באורח פיזי־פסיכי השומר על בריאות האדם ושפיותו. כך תחילת חוויה שירית תוהו, התעוררות כל־נפשית לכל מעמקיה, עד שהמשורר זוכה לחוויה האחת שהיא משמעותן של כל החוויות שתקפוהו כולן יחד ברגע של תוהו. אחר כך מצטרפת גם היא אל אוצר החוויות ששמו נפש כדי להיגאל לעת מצוא יחד עם האחרות גאולה חדשה. אני תמיד בנתיב הצר בין שיגעון לאירגון.

כך נענית הנפש ניתן לומר בכל חוֹמרה וניפחה, דהיינו בכל חוויותיה הקודמות ללא שייר, היענות כל־כולית, כי היענות חלקית־שטחית איננה רצינית־שירית. איננה בעצם נפשית כי הנפש נמנעת החלוקה. הנפש נענית שירית כשתגובתה כוללת כל השרף והנטף של שרשי שרשיה יחד עם אדמת עפרם, כלומר כל ההיסטוריה והפרה־היסטוריה שלה. כי תחושות רבות טמונות בנפש שהן משקעיה ומעמקיה, הרבדים התחוחים העולים בשעת התרגשות, שלא תמיד מבין המשורר עצמו את פשרם, ויש והוא דן אותם לגניזה, למרבה הצער.

ונחיתת המשורר תוך עצמו היא מסגולותיו המיוחדות, ולאו כל אדם זוכה. בדרך כלל אנו חדורי פחד מפני ההוויה עם עצמנו. האני מפחיד. הוא שעון החול המראה בעליל את הזמן הנשפך גרגר־גרגר. רק יחידי סגולה אוהבים לפרוש ולהעמיד את שעון החול על שולחן עבודתם. ושמא אהבתם זו אינה אלא השרביט ללא רחם של סגולתם. יתר על כן, נוכחותו של אדם מהווה הפרעה. החברה כופה על היחיד להסתגל אל המשותף ומצמצמת את האדם. רב ועשיר האדם רק כשניתן לו לצלול אל תוך מעמקיו. הזולת הוא גיהנום, אמר סארטר. האני שלם רק עם האני. אלא שפירוש המלים “כשהאני עם האני” הריהו שאין מקום לאני כלל, שכן האני מופיע רק בעימות עם האתה שהוא הגיהנום. האני שלם איפוא רק כשהוא נעלם, והאדם צף כמו תורו על אגם וואלדן, “כשהוא חדל לחיות ומתחיל להיות”, זאת אומרת, כשהוא חי “באתכסיא”. היצירה היא תהליך תת־הכרתי, התעוררות מעיינות בלי תחתית.

זאת היא איפוא חשיבה אובייקטית, ושלא לערבב מושג זה עם אובייקטיביוּת או סובייקטיביוּת, שלפי השקפתנו חסרות־שחר הן בעולם היצירה. השירה כולה בטהרתה ובאמינותה היא קריאת כתב האובייקטים שנתרגשו בנפש עם כניסת אובייקט חדש, או יותר נכון האזנת לחישתם. השירה איננה איפוא הבעת הנסיון, דהיינו קרינה ישירה מן העצם החיצוני אל המלה, אלא הבעת הנסיון לאחר שנתמזג עם כל הנסיונות הקודמים, לאחר שנכנס אל הנפש כולה להיות עצם מעצמיה – הבעת הדממה. מפאת אי־ישירות זו הרי ניתן להבין עמוק יותר ניסוחו של ווֹרדסווֹרת, שהשירה היא “ריגוש העולה על הזכרון בתוך שקט”.3 תהליך חשיבה זו מפותח אצל המשוררים, אבל מסתמן אצל כל אדם. יש ועובר עליך אדם ברחוב ואתה יודע שנפגשת אתו קודם לכן, אבל איפה ומי הוא? ואתה מעַנה את זכרונך, או יותר נכון זכרונך משום־מה מענה אותך, כלומר אתה מסתכל עמוק אל תוך קלסתר פניו. ופתאום מישהו בהיסוס: אולי זהו שהתוודעת אליו לפני שנה או שנתיים במסיבת ערב אצל פלוני. אתה מרגיש שאחד רוצה לעזור לך במבוכתך, שאיננו מרפה ממך, אבל מיהו אחד זה? אינך חש בתוכך שום סימן של אחד. זוהי התמונה עצמה של האדם שעבר עליך ואחז בך, והחוויה הקשורה בה, הרקע שלה, דהינו כל מחשבתה הלוחשת לך מי היא, קוראים לזה זכרון. והואיל ויש מלה אין רואים את חלקי החוויה הגנוזים בתוך המלה. צריך לגשת אל העולם בלי מלים, או טרם מלה. משורר עמוס מלים מחריש את לחישת העצמים בתוכו.

מתוך פרספקטיבה זו של חשיבה עצמאית או אובייקטית הרי אין המשורר אלא פאסיבי, רק מאזין. אבל ההאזנה כל כך מתוחה־מרוכזת שאפשר לכנותה פאסיביות אקטיבית. ניתן לומר שהעצמים נמצאים תמיד תוך שיג ושיח בלב, שכן כל עצמם מחשבות וחוויות, דהיינו חומר נפשי, וממילא הם מתקשרים, כלומר מגיבים זה על זה. מהותו של עצם היא דיבורו בלב, ושלא כפי המהות הקפואה של ההגיון הביניימי היא נוזלית, נהר המשקף תמיד חופים ושחקים חדשים, אבל זוהי כל משמעותו של העצם באותו רגע. שולחני מקשר דו־שיח עם הכסא שנתרוקן לאחר שעזבני האורח. חלוני בבוקר משתתף עם סמטתי הצרה הימית בהגשת זרי הרדוף אדומים משני הצדדים לגימנאזיסטיות כחולות־החולצה הצובאות על בית ספרן, וכעבור רגע הוא משוחח מתוך קנאה עם הנגרים נושאי הפטיש הגא כחנית חיילים על איזור מתניהם, העובדים על הקומה הששית בבנין העולה מנגד. תמיד דו־שיח בלב החי. ופתאום קופצת אלי איזו אמת מדו־שיח זה, אמת מעוררת הדים רחוקים בחיי, וזהו השיר והמהות והמשמעות של כל העולם באותו רגע. יותר משהאדם רואה הוא שומע. ומעניין איך שקדמונינו כבר נקטו את האפשרות של תפיסה פאסיבית זו. על הפסוק “וישמע את הקול מדבר אליו” (במדבר ז, פט) אומר רש"י: “מדבר כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו”. זוהי אולי לא לשון נקייה גרידא אלא ציור פסיכי של המושג דיבור אלוהים לעומקה של אמת. וכך מדבר כל עצם בפנימיותו של אדם ואדם שומע מאליו, בחינת “ושרה שומעת פתח האוהל” (בראשית, יח, י), “ורבקה שומעת בדבר יצחק” (שם כז, ה). אמהותינו הצנועות היו בעל כרחן בקיאות במלאכה זו.

ואפקים רחוקים מתרמזים אהדדי. ההוגה האנגלי, ג’ון סטוארט מיל, חושב שאין אנו שומעים את האמן. הוא שח עם עצמו ואדם מקשיב בסתר.4 אלא שצריך להוסיף שגם האמן עצמו אינו אלא מקשיב בסתר.

 

ב. חשיבה אינסופית    🔗

השירה אינסופית איפוא מבחינת האובייקטים הנפשיים, כלומר לעומק. אבל כך הוא גם מבחינת הנוף והטווח. עולם המדע בהיר האור הוא. הכל מחותך חד. המושגים וההגדרות מוקפים גבול המחזיק את כל בני הבית מבפנים. לוא נישאר משהו מבחוץ היה כל הבנין מתמוטט. לא כן בעולם השיר. האוירה בין השמשות, ולוא הונח השיר תוך גבול ואפילו הרחוק ביותר, לוא היתה בתוכו רק תודעה של גבול ותנאי, ברי לי שהיה חדל להיות שיר. נשמת השיר היא נשימתה באינסוף. דומה היא לעטרת ליקוי חמה השולחת שפודי אש אל כל צד ההולכים ומתרחקים אל תוך הלילה הקוסמי.

לפי דעתו של לודוויג וויטגנשטיין צריכה הפילוסופיה, שספגה מכות וחבלות על מצחה בהתנגשה בסייג השכל, להיסוג אל תחומה, אל הפוזיטיבי ובר־ההבנה. דעה זו אינה יכולה לחול על השירה שכל טבעה אנרגיה הנדחקת אל תוך הלא־נודע בחיפושה אחרי משמעותו של אדם, אנרגיה אינסופית וחסרת מנוחה. כל תשובה מעניינת אותה רק במידה שהיא גוררת שאלה אחרת יותר נוקבת, במידה שהיא משמשת מנהרה או סולם לתהייה יותר מקיפה, ובזה הריהי עשויה לשמש ביטוי מיוחד לדחפיו העמוקים ביותר של זמננו השואל כל כך הרבה וכל כך חיונית. ניתן לומר אנו דור שירי אלא שאת שיריו יגמול אולי בדור הבא.

כי בשטח הפילוסופי היאוש של אתמול, הניהיליזם האֶכזיסטנציאלי, יצא מן האופנה. “להצביע על לא כלום הרי זה לא להצביע”, אמר ווייטהאד.5 והמחשבה כפי שנראה לקמן, אינה נוטה לגזור על עצמה כרת. ובשטח הפוליטי. ומלאו את הארץ וכבשוה – נכון. אבל מי יהיה הכובש? עולם אחד – עולם של איזה אחד? ואם מטרת האדם היא כיבוש הארץ ומטרת כיבוש זה היא כיבוש הירח ואחר כך כיבוש נוגה וכולי, תמיד איזו שפיפונת לוחשת בלב: ואז מה, אחר כך מה? והרי זה הטראגיזם המיוחד של ימינו: חסרון תשובה וחסרון כניעה לחסרון. ובשטח הסימאנטי נדמה לי שכל התקשורת הלשונית אינה אלא רשת של קשרי שאלות. כל מלה היא צרור שאלות. אתה מדבר על שולחן – איזו תבנית, רבוע או עגול? איזה עץ, אלון או תולענה או מין אחר? איזה צבע, שחור או אדום או צבע אחר? וצרור השאלות – זהו השם הנפשי. לא התשובות אלא השאלות, ובעצם הן החיות והדינאמיקה של השם. ואילו המוחש, אפילו חי, הוא מת אל אם כן הוא נעשה מלה ומתחיל לפעול.

כך אנו נדונים להיות רימונים של שאלות בלי תשובה אחת מוצקת בלתי מטולטלת, זאת אומרת בלי גבול. אנו מחליקים תמיד על חלקת קרח. איך אמר גיאורג זימל? “מהותם של החיים היא בדיוק החשק ליותר חיים”. תנהו ענין לגבי שירה: המשמעות השירית היא בדיוק החשק ליותר משמעות. כך שיש אולי מעין התקדמות גם בשירה, פתיחות פרוֹגרסיבית, פריצת אופקים ונפילה ללא כוח בפני אופקים אחרים, נדחקוּת תמידית אל תוך הלא־נודע הגדול האופף את האדם באשר הוא אדם.

ובכלל הרי זהו עצם טבעו ודחפו של השכל האנושי, שאחת מסגולותיו המיבניוֹת היא לראות את הכל כחלק ממשהו יותר. המושג גבול עצמו מחייב הצצה כמו בגנבה אל מחוץ לגבול, כי אחרת אין מושג גבול. הכל גבול אבל כל־הכל אינגבול. הוויה כולה מוגבלת לא ניתנת לתפיסה. התפיסה האנושית דוחה את האַין משום שטבעה תפיסה, כלומר תפיסת משהו. כך שההוויה אין לה ניגוד או היפך. אמנם אין לתפוס גם הוויה אינסופית, כי מי יכול להקיף במוחו את האינסוף כשזה לפי ההגדרה בלתי מוקף? אבל תופסים תפיסה פרוגרסיבית, דהיינו שתמיד ניתן להקיף יותר, שהתהליך הוא אינסופי. תמיד יש יותר שאמנם גם הוא סופי, או, בלשונו השנונה של ר' לוי בן גרשם, הגודל הוא “לאין תכלית בעל תכלית”.6 ומבנה נפשי זה, חתירה נפשית זו, מתגלית בכל הודה ואינמנוחתה בהופעה שירית, השירה היא חתירה ליותר לערפל.

במילים אחרות, תודעת המיסטריה שמסביב לנו אינה חיצונית, הרגשת תחום גדור ובתוכו שלט: אין כניסה, אין מעבר, הרגשה כזו אינה קיימת כלל, כי אין תחומים ברוח האנושי. הכל אחד ורחב לאין סוף. והשיר הוא תחושת משהו שדווקא מושך את השכל, והשכל אף הוא מתמשך אל תוכו. המיסטריה היא כוח אינמנוחי, היא חיותו של השכל: בוא, בוא! אלא שאין להגיע שם אל שום סוף. וממילא גם מה שמתחת לרגליו מוטל במסתורין, והשכל עצמו נעשה ספק, כי אם הכוללות אינסופית, הרי לפי תורת החשבון גם כל חלק וחלקיק שבתוכה אינסופי, כלומר לא מושג כולו, לא מוגדר, לא מוקף היטב, לא כל בני הבית מבפנים, ותמיד הרגשה שהחזיון נמשך הלאה מעבר לקו ההכרה אל תוך החושך. כי גם בתודעה יש דרגות מזיגה של אור־צל לאין ביטוי, כלומר עד שמתחיל רטט הרגש הבא להשלים כביכול מה שלא נאמר, כי מה שנאמר כבר נאמר והובע. רק מה שכלוא ומחוסר שפה מצית את הרגש, גמגום וריגוש יונקים זה מזה. וזאת היא האוירה השירית.

נרחיב את המסגרת. היופי כולו מה הוא? לא הרמוניה וסימטריה וכל מיני גבוליות, כל מן דין הוא יוֹפי מת. לא שום דבר מסוגר ואימננטי, אלא מה שאמנם ניתן לפנינו בגבולות אבל שומעים בו משק כנפים של בריחה אל מעבר לגבול. היופי הוא העריגה ליופי, עוד פעם הדחיקה אל הלא־ניתן, אל הסתום, האינמנוח שהוא מחולל, התסיסה שהוא מתסיס. וממילא אם השירה היא התגלות הרי אין התגלות שלמה ומוגמרת – זוהי אויבתה של שירה – אלא משהו נגלה ולא נגלה, משהו מאד עיקרי אבל גנוז, חבוש בטמון עד לאחר זמן – אל הארץ אשר אַראֶך.

וכאן סוד הדימוי והסמל ויחסם זה לזה. הדימוי מרחיב את התודעה והסמל מעמיקהּ ומנציחהּ. הראשון מבהיר, והשני מרמז אל מחוץ ומעבר. הראשון מתייחס אל האובייקט ועדיין דבק בו, והשני נמלט משביוֹ ונעשה נשמתו של שיר. הדימוי, אומר אריסטו, הוא הדבר היחיד שאי־אפשר ללמדו מפי אחרים, והוא גם אות לגאונות, כי ההשאָלה הטובה מהווה תחושת אינטואיטיבית של דמיון תוך שוני".7 ואילו הסמל שהוא צירופם או נציצתם ההדדית של הדימויים נתפס מבפנים לעצם ובו בזמן הוא אינסופי, משמעותו המשתרעת אל מעבר להכרה. פנים וחוץ בעצם מתבטלים לגבי הסמל, כי איננו קיים אם כי הוא האמת הנפשית ביותר. האמלט איננו בנמצא בשום מקום ולא פאוסט ולא ביאטריצה. ונהירים לנו דברי פול ואלרי: "אין ספק, נושאה היחיד והתמידי של הנפש הלא הוא דווקא הדבר שאינו קיים, זה שהיה ואיננו עדיין, והאפשרי והבלתי אפשרי, אבל מעולם לא, מעולם לא, זה שיש ".8 אולי נאמר כך: הדימויים מתרפקים על העצם כעלעלים על ההדסים, והסמל הוא קרני אור על מצחו של משה. נדמה לי שבזה מוסברת הטראנסצנדנצה שרמזתי עליה בתחילת דברי אל על החשיבה השירית. כי שיר שלא הגיע לסמל אינו ממומש. וזוהי אַמת מידה של כל יצירה.

אלא שעכשיו אין מנוס מהשאלה: אם הסמל אינו קיים במה הוא אמת? מתוך איזו גישה היא אמת? מה כוחה של השירה שהיא כל כך משכנעת?


 

ג. חשיבה מיסטית    🔗

כוחה המשכנע מתגלה בשלושה צדדים מסתוריים: אי־צפיות, פרטיות אוניברסאלית, ואמונה.

סימנה המובהק של כל אמת מדעית היא סדירות התופעות שנוקטת צורה של חוקיות סיבתית, ועל כן צפיותה. ונהפוך הוא בשירה. אותה שקיעה, אותה חלקת אדמה, מעוררת במשוררים שונים, ואף באותו המשורר בזמנים שונים, רגשות מתחלפים מן הקצה אל הקצה. כי עצמים, כפי שאמרנו, אינם רק מה שהם, כל אחד במקומו. הם יוצאים מעצמם ומקשרים שיחות בחיינו הפנימיים עם עצמים אחרים, אם בסביבתם או בקצה השמים. ושיחות אלה מתנהלות ללא הרף, והקונסטלאציה לובשת צורות שונות, והאמת תמידית־התמורות. ועל כן מהותו של עצם איננו כמו שחשבו הוגי ימי הבינים או קודמיהם היוונים משהו קבוע ומוצק אחת ולתמיד אלא כקווצות המים של מזרקה תחת קרן אור צבעונית מסתובבת במסתרים, ואין הכל צפוי.

ועל כן כל אמת שירית היא קפיצת פתאום לאווירו של עולם. לא תיאום עם המציאות או עם המיוחל לפי שלשלת סיבתית, לא נכונות אלא יצירה, צורה מתוהו. הפייטן עומד עמוק בתוך התוהו. ושרווליו מופשלים ויוצר. ואם לא הוא, אז הזמן אחר כך טלסקופית. כל פעם הסתכלות אחרת. כל תקופה ושקספיר שלה. אותה ארשת מיסטית שאנו רואים עכשיו על פני הגברת לה ג’וֹקוֹנדה נתגלתה זמן רב אחרי יצירתה. ובכל זאת יתכן שצדק המשורר האמריקני רוֹברט פרוֹסט: “המשורר זכאי לכל המשמעויות שיש למצוא בשירו”.9 הוא יצר את המזרקה והאור הגנוז גם יחד. ושמא הוא עצמו ולנצח – האור הגנוז, המסתובב.

יוצא שכל אסכולה ביקורתית־מדעית המשתדלת להסביר תופעה שירית באורח סוציולוגי גרידא מתעלמת ממשהו שירי וחי, משהו אימאננטי. וקנה מידה שני לאמת מדעית הריהו האוניברסאליות, הסכם כללי. ושוב נהפוך הוא בשירה שהיא עולם של יחידוּת, לב קורא אל לב, והעולם מבחוץ לא קרוא. האמת השירית היא דווקא זו ההולמת אותי באופן פרטי, הנובעת מתוך־תוכי או משתלבת עם כל רקמת נפשי. לגבי שירה צדק פרוֹטאגוֹראס הסופיסט: האדם, כלומר הפרט, הוא קנה־מידה לכל דבר. כדי להבין את ייחודה של אמת נפשית־פרטית זו כדאי להסתכל בגישה שכנגד, המושגית־כללית, כפי שהגיעה לידי ביטוי חריף על ידי פילוסוף גדול עמנואל קאנט, במושג המציאות. מציאותו של דבר, סבר קאנט, אינה יכולה להיות נשוא המשפט, הואיל ואינה מוסיפה שום דבר למושג. שקלים מציאותיים ומאה שקלים אפשריים – אותוֹ המושג, לא פחות ולא יותר ממאה שקלים. ופשיטא שצדק מבחינת ההגיון הטהור. ואולם מושג זה אינו מהווה אלא משמעו של דבר. המילון כולו משמעוֹת ואיננוּ נוגע בנפשי בשום דף. אבל מציאותם של מאה שקלים או אי־מציאותם עלולה להביא שינוי במצב מסויים של אדם, ופעמים ליד מבוכה רבה בחייו. מציאות זו היא איפוא נשוא חשוב מבחינת המשמעות האישית, ויש להבחין בין משמע למשמעות.10 השירה כולה אפופת משמעות.

ויש גם יחסי איבה בין שני סוגי ידיעה אלה. המושג בא ומוחק את הפרט ואת היחסים הפרטיים. ואילו נטייתו הטבעית של אדם הריהי לדעת דווקא את הפרט ויחסיו. את החי המדבר הזה, הצמח הזה, ולהתפרק את מטליות הסינווּר של הגדרות הגיוניות. השירה חותרת לחזור אל הידיעה האנימאלית וססגוניותה, והידיעה המושגית נוטה לצמצם את זו השירית ולהחווירה. ולכן אי־אפשר לומר שאין בכלל אלא מה שבפרט או להפך שאין בפרט אלא מה שבכלל. אלה הן שתי הוויות נפרדות. צבע עיניה של אשה או נטיות־נפש מסויימות אינן בהגדרת האדם, ומה שינויים הם עשויים לחולל בחייו!

וכל האֶכספטרימנטאליזם לשם מה הוא בא אם לא לנסות צורות ומצורות שונות כדי לחתור אל העצם או הרגש הפרטי לעומק עומקו, אל החוויה האישית, כי הטבע עצמו עורך נסיונות ללא הרף, ללא חזרה כל שהיא על עצמו. כל מאורע הוא דבר חדש ומפתיע, והמדע מתעלם מהפתעות ותופס רק את הקווים הכוללים וכך גם הלשון סלקטיבית ושמרנית היא, וממילא הנאמנות לחוויה שוברת בעל כורחה את הלשון כדי לתת ביטוי לפרטי החוויה. לו אפשר היה להעמיד מצלמה בפני רחשושי הלב יתכן שהצילום היה ההישג הנכסף, אבל מה שונה מכל הבעה לשונית! השאיפה האֶכספטרימנטאלית אינה סטיה אלא, להפך, חתירה ליתר נאמנות. אמת אָמָן ונאמן – מצוּר לשון ומחשבה אחד חוצבו, והכשרון האמנותי הוא אופי מוסרי, אישיות מוסרית.

כך עוקפת האמת השירית את הדרישה המדעית להסכם כללי, הואיל ובלי אינדוקציה רק באורח מיסטי אני מזדהה – וכל הזדהות נובעת מכוחות מסטיים – בצער זה או בחדווה זו עם האנושות כולה. אני האדם בכלל. כי יש מעמקים בנפש המשותפים לכל האנשים, איזה תהום או תוהו, או צנפה היולית־אנושית שהיא קודמת לכל פירוט וחילוק, לכל “ויבדל”, ומשם נדלים חרוזי השירה. כך שהאמת השירית אינה מבטאת כמות של שטח או של מנין, מין סקר של גאלופּ, אלא איכות, דהיינו כמות בעומק. יש ואחרי קריאת שיר נאנח אדם מתוך הנאה: כמה אמיתית יצירה זו! והכוונה כמות של עומק. כך מדברת חוויה פרטית מתוך רגש של מעמקים אוניברסאליים, של האני הכללי, האני הסתמי – שתי מלים המהוות סתירה הגיונית והן חוויה מציאותית.

ועקיפה זו אנו מוצאים גם באופיה השלישי של המיסטיקה השירית, עקיפה מצד אמונה. התהליך ההגיוני הריהו תמיד מספק לוודאי, הגענו לוודאי מסתלק הספק. שכן כל עצמו של הספק חיזור אחרי ודאי, וכשהוא מוצאו ישמח להתחמק. זהו הכיוון והמצעד. ואולם התשובה השירית עוקפת תהליך זה ונכנסת בחוג המסטורין של ההרכב המסובך המכונה אמונה.

כי האמונה אינה שוללת את הספק. יותר שהקול עמוק־נפשי כן הוא פחות וודאי, ובזה הריהו יותר אמתי. למשל נסיונו של אברהם לפי דיונו של קירקגור. כשניסהו אלהים להעלות בנו לעולה לא היה אברהם משוחרר ממוראותיו של ספק: שמא זהו קול השטן. וקול האמונה הכריע, אף לא בלי פחד וחלחלה. כך הקול הנפשי עם יצירת שיר או קריאתו אינו חפשי מספק. הספק והוודאי שלובים וקלועים יחדיו, ומהם כל הריטוט והריגוש של החוויה. אלא שוודאי זה אינו שכלי אלא רצוני, כי הרצון בא וממלא תפקיד של בוחר ומכריע. והכרעתו יותר עזה ותקיפה, יותר להט בה מאשר בכל ודאי מדעי, מפני שהיא אישית, פנימית, צורך נפשי, ודווקא מפני שהספק אינו סתור ומבוטל אלא מוסט, מנוצח. והספק והמנוצח משמש תבלין חריף לאמונה. כך שלא הבחנת היש ואיך שיש מהווה אַמת מדה אלא מה שאני בכל רצוני וכוחי מאמין שיש, האמונה איננה אֶפּיפינוֹמינוֹן של אמת אלא יוצרתה ומחוללתה, החומר והחותם. וכבר הבחין המשורר האנגלי ס. ט. קולרידג' בתפקיד שירי זה של רצון ואמונה במימרתו המפורסמת שבעולם השיר שורר “ויתור מרצון על אי־אמונה וזה המהווה אמונה שירית”.11 ושוב מתקרבות אמת ואמונה ואמנות זו לזו גם מצד הפייטן וגם מצד הקורא בעולם אלטרנטיבי שהכל בו אי־צפוי והכל פרטי־כללי.

חשיבה אובייקטית, אינסופית, מיסטית, – שמא בקצרה: אכסטרא־דוּקטיבית, הדרך אל מחוץ, אל הלילה הגדול האופף את האדם.



  1. אריסטו, מטאפיזיקה 4 1075.  ↩

  2. כך גם במשנה תורה, “יסודי התורה” ב, ו: “הבורא יתברך הוא היודע והוא הוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד”. וראה המסה “למהות הרוח” בספרי ספר המסות (דביר תשל"א)עמ' 51 – 60.  ↩

  3. William Wordsworth, “Pretace To the second adition of Lyrical Ballads”; “Emotion recollected in tranquility”.  ↩

  4. John Stuart Mill: “The artist is not heard but overheard.”  ↩

  5. Alfred North Whitehead, Adventures of Ideas (MacMillian), 285: “To point at nothing is not to point”.  ↩

  6. ראה ספרי הפילוסופיה היהודית בימי הבינים: שיטות וסוגיות (דביר, תשכ"ה) עמ' 73.  ↩

  7. אריסטו, פואיטיקה 5 1459. והשווה ספרו ריטוריקה 14058.  ↩

  8. פול ואלרי, הנפש והריקוד, בתרגום י. זמורה (מחברות לספרות) עמ' 40.  ↩

  9. Robert Frost: “A poet is entitled to all the meanings that can be found in his poem”  ↩

  10. ראהלעיל תחילת מסתי “משמעות”.  ↩

  11. Samuel Taylor Coleridge. “The willing suspension of disbelief, which constitutes poetic faith.”  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות