רקע
שלמה שבא
אל־מצרי החיגר מתגעגע לאשתו

1


הבה אל־מצרי החיגר נכנס אל בית־הדין של רמלה וביקש שירשמו מפיו הודעה וישלחוה למצרים:

הוא מתגעגע לאשתו!

לא היה זה מכתב אהבה אלא תעודת בית־דין, שנועדה לאפשר לו לשלוח שליח כדי להביא את אשתו ממצרים לרמלה, ובית־הדין נענה לו ופירסם הצהרה:

זיכרון עדות שהיתה לפנינו בחודש אלול, בשנת ארבעת אלפים ושמונה מאות ועשרים (לפי המניין היהודי, היא שנת 1060), ברמלה הסמוכה ללוד, נחלת בני יהודה.

כך היה. הבה אל־מצרי אבן אבראיל החיגר בא לפנינו לבית־הדין ואמר: “מודיע אני לכם כי אין לי קורת רוח ולא טובת נפש, כי אני מופרד מאשתי שהיא בארץ מצרים ואני ברמלה, ולא אוכל לירד אליה למצרים ואני חפץ שתבוא אלי אל מדינת רמלה. ועתה יש ברמלה איש צנוע והולך בתום, אברהם בן דוד אל כפר מנדי, והאמנתי אותו לילך אל מצרים, להביא את אשתי אלחסנה בת סהלאן אלערוף בן הזגג.”

כתבו הדיינים את התעודה כדין ונתנוה בידי האיש הצנוע ההולך בתום, אברהם בן דוד, ויש להניח כי אמנם ירד למצרים והביא לאל־מצרי החיגר את אשתו ושמח לבו.

מכתב זה הוא אחד מרבים שנשלחו מהארץ בתקופה שלפני הכיבוש הצלבני במאה ה־11 כאשר מושליה היו הפאטימים המצרים, ושרדו בגניזה אשר בקהיר, היא פוסטאט באותם ימים, בעליית הגג של בית־כנסת עזרא. זו הגניזה שגילה שלמה זלמן שכטר בסוף המאה ה־19 ושלל תעודותיה, כתביה, איגרותיה ורישומיה הועברו לאוניברסיטת קמברידג' באנגליה, בצד אלפי כתבים וקטעים המצויים באוניברסיטאות אחרות ובמוזיאונים ברחבי העולם. מאז הוארו חיי היהודים בסוף האלף הראשון ובמאות הראשונות של האלף השני בארץ־ישראל ובארצות הים התיכון באור חדש ונתבארו ונתבהרו כפי שלא נחשפו מעולם.

לגניזה שבעליית הגג הושלך כל מה שנכתב באותיות עבריות, גם אם השפה היתה ערבית. הטעם לגניזה היה הרצון לשמור על ספרים שיצאו מכלל שימוש משום כבודם. וכך הגיעו לידינו ספרים וכתבי קודש וחול, פיוטים ושירים ושאלות ותשובות ודברי תורה שלא ידענו עליהם, בצד רבבות תעודות ומסמכים ואיגרות בעניינים אישיים וציבוריים ועסקיים, כמו אותה תעודת בית־דין של הבה אל־מצרי החיגר, שהיא ביטוי לגעגועים ולאהבה. כל אלו אוצרות לחוקרים לשנים הרבה.

וגם אני אשלח ידי אל העלייה, אעצום עיני ואעלה כאן כמה איגרות שיזדמנו לידי באקראי, וארגיש עצמי כמי שמחטט בחפצים של אנשים לא ידועים לי. ואולי יש חטא בדבר, אבל כרגיל, הסקרנות חזקה, ואני קורא מכתב מלפני אלף שנים ושותף לחייהם של אנשים שחיו אז, כאילו אני בן בית אצלם, ושותף למחשבותיהם ולרגשותיהם, לעסקיהם ולמעשיהם, הגלויים והנסתרים. ונדמה אני לרגע, כמי שעומד באפלת לילה בחוץ ומציץ דרך זכוכית בת אלף שנים אחורה אל תוך בית זר ורואה כל מה שעושים בני הבית שלא ראיתים ולא הכרתים מעולם. ויש בכך מן המגרה והמושך וגם מן הכעס על עצמי ותמיהה, מה זכותי לעקוב אחרי חייהם של אנשים שאינם עוד בעולם, דברי סוד ונפש וכאב שאדם מסתיר אפילו מעצמו. אבל ריבון העולמים! הרי רק כך נוכיח שאמנם פיכו חיים לפנינו, כחיינו אנו, ואין לנו אלא להשתאות ולתמוה ולכאוב על כיליונם ועל כיליוננו.

אל־מצרי החיגר התגעגע לרעייתו שחיתה במצרים; שאול התגעגע לאחותו בספרד והרבה לכתוב אליה ולספר לה מה קורה לו בארץ החדשה.

באמצע המאה ה־11 באה לארץ־ישראל חבורת יהודים מאנדלוסיה ובהם איש מטולטילה, היא טולדו, ועמו בנו שאול.

השתקעו האב והבן בירושלים ובאו עליהם צרות רבות. האב איבד את מאור עיניו ונעשה משותק. שאול נשא אישה והיה שבע רצון אלמלא מחלת האב. הוא לא התלונן, אבל התגעגע לבני משפחתו שנשארו בספרד ולאחותו האהובה כליטה, והרבה לכתוב אליה. וכך כתב שאול בשנת ד’תתי"ג, היא 1053:

כבר שלחתי מכתבים מספר, אחותי ואהובת לבי, ולא אדע אם הגיעו אליך, משום שאני יודע שדרכי המערב משובשות. והנה הגיע מכתבך היקר והיה זה דבר גדול בשבילי ועשה עלי רושם טוב.

קיבלתי ממך מזמן יציאתי ארבעה מכתבים והם אצלי מגוללים והיו לי לברכה, אולם מאחינו לא ראיתי מאומה מיום שנפרדתי ממך, חוץ ממכתב אחד, ולולא אמרת במכתבך שהוא באקליש [עיר בספרד] עוסק בחנות, לא הייתי שקט בנפשי בגללו. וכתבתי אליו במגילה יחד עם המכתב אלייך, אם ירצה ה' תקראי אותו ותדעי ממה שמצאני. וגם מסרתי לו מה היתה סיבת חתונתי ואני, תודה לאל, שבע רצון מאלה שהתחתנתי בהם. בלבד שאבינו במצב שלא יהיה בדומה לו אלא אצל אויבינו: משותק, עיוור ואינו שפוי בדעתו. אבל איננו חסר מאומה, אלא משרתים אותו ושומרים עליו. ואין אני סומך בדבר זה על אחר, ומיטתי איתו יחד. בלילה אקום אליו פעמים אחדות ואכסהו ואסובבהו כי אינו יכול לעשות דבר בעצמו.

שאול איננו מתלונן על צרותיו, אבל מתגעגע הוא כאמור לבני משפחתו שבספרד: “הרי כאילו שכחתי קולותיכם, ואני, ביום שזוכר אחד מכם, צועק מתוך בכי וזעקה ומבקש מה' לכנס פזורינו במקום המיוחד הזה.”

הוא מספר על בני אנדלוסיה שבאו עמו. מקצתם הלכו לעולמם ואחד הצעירים נעלם, אבל האחרים – שלומם טוב:

וכל חברינו האנדלוסים הינם בטוב. מתו מוטי אלמגריטי (איש מדריד) ואחותו ולא נשאר לבני אלמגריטי כאן זכר. ומת אבו זכרי בן האני ויוסף בן חיים. והבן הצעיר של אבן דבוקה, בוניל, יצא בפזיזות זה ארבע שנים, ולא ידוע עליו דבר.

שאול מספר לאחותו באריכות את קורותיהם של שני בני אנדלוסיה הקראים, אברהים בן פדאג ואחיו יעקב, שהתיישבו ברמלה ורבו עם בני קהילתם ועלו לירושלים והצטרפו לקהילה היהודית הרבנית.

המכתב לא הגיע כנראה אל כליטה. אולי התעכב נושא המכתב במצרים ונשאר בה, ושמא אירע לו אסון כלשהו. בכל אופן, המכתב הערבי הכתוב באותיות עבריות נותר בקהיר והושלך אל עליית הגג של בית־הכנסת.

וגם נתן בן יצחק היושב בירושלים התגעגע. הוא התגעגע לרבו שלמה מאל־עריש, חכם נכבד מחכמי הישיבה בירושלים, שנסע לפוסטאט, היא קהיר. כותב התלמיד לרבו: “יגיע מכתב זה אם ירצה אלוהים, לפוסטאט, אל אדוני המורה הנעלה שלמה בן דוד אל־ערישי, יאריך אלוהים את כבודו. מאת אוהבו, תלמידו, נתן בן יצחק.”

ואומר התלמיד חד וחלק: “אודיעך כי תקפתני הרגשת בדידות חזקה, בדידות שאין עצומה ממנה, וככל שאסור אל הישיבה ולא אראך, יחשך עלי העולם.”

הרבה מורים בעולם היו מקנאים ברב מאל־עריש על תלמיד שכזה.

עולים באו לארץ מכל קצות העולם של אז, וגם מרוסיה, ארץ נידחת ורחוקה שמספר יהודיה קטן מאוד, ואחד מהם התגלגל לסלוניקי וביקש להמשיך לארץ־ישראל, אך לא ידע את לשונותיהם של יהודי המזרח, ובני סלוניקי טובי לב, נתנו בידיו מכתב המלצה לקהילות היהודיות שבדרך וזה לשונו:

משאת שלומנו. הוצרכנו להודיעכם עסק פלוני בן פלוני שהוא מקהל רוסיאה ונתארח אצלנו בקהילת סלוניקי, ונדרה רוחו ללכת להשתחוות אל מקום הקודש. וביקש מאיתנו שתי השורות הללו להיות לו לפה ולמליץ יושר פני כבוד הדרכתכם, ולהדריכו בדרך הטוב מעיר לעיר ומאי אל אי עם אנשים נאמנים, כי אינו יודע לא לשון הקודש ולא לשון יווני וגם לא ערבי כי אם שפת כנען [כינוי לשפה הרוסית] שמדברים אנשי מולדתו.

ובכן, אם תפגשו עולה זה – עִזרו לו גם אתם.

מאז ומתמיד באו חולים לטבריה להתרפא במימיה החמים, ודמי הטבילה במעיינות היו גבוהים. ובין הבאים לטבריה גם חולים עניים שסמכו על נדיבותם של בני העיר. אבל אלו לא יכלו לספק את צורכיהם, ושלחו שליחים לחוץ לארץ לאסוף כספים למען העניים. במצרים היתה אז קהילה יהודית עשירה, מקור תרומות לעניי ארץ־ישראל ולצרכיה. נתן הכוהן, מפרנסי טבריה, כתב לחבר עלי [חבר היה כינויו של תלמיד חכם], הודיע לו כי שליח יצא למצרים להתרים למען העניים וביקש את עזרתו:

דע כי אנחנו שוכנים שקט ושרויים שלום ומודיעים אנו לכבוד אדוננו החבר המעולה עסק אחינו המיוסרים הנקבצים אלינו לבקש תרופה מהמים והאוויר וזוממים כי מַכָּתם תוחבש, וכראותנו צרתם וצוקתם צר לנו גם אנחנו כי כבשר אחינו בשרנו, וראינו לכתוב אל הדרתו ולהודיע כזאת למען יחוס עליהם. ושלחנו אליכם שלוחנו ושמו כרים בן נתן, ותתנו לו שני זהובים בהגיעו עדיכם, ושלומך ושלום נלויך יגדל נצח.

ממכתב אחר נודע לנו אלו מחלות, מכות וייסורים פקדו את הרוחצים בחמי טבריה. נראה שהיה זה מכתב בעל נוסח קבוע שחיבר כתבן מקצועי, ומכר אותו לנצרכים כדי שישלחוהו אל הנדבנים. כל המחלות והייסורים כתובים בחרוזים:

מנו אחיך, המתפללים על אריכות חייך והמבקשים טובתך, אנו הצעירים המיוסרים, אשר בשחין מתייסרים ובגרב רע מתחסרים, עד היותנו בבתים נאסרים, נכלאים וחבושים, ממנו חרשים, ממנו עוורים, ממנו קטעים, ממנו חיגרים, בכל מיני שחין נמסרים. וכתבנו זה יגיע אל הזקן היקר מיד שלוחנו, לקבץ מחייתנו ולאסוף פרנסתנו.

אבל אין אנו יכולים להכחיש – גם מעשים שלא ייעשו אירעו בטבריה. נוסע אלמוני כותב לידידו ומספר מעשה מאוד לא סימפטי שהיה לו עד:

אבן שועא עשה מעשים רעים והראשון שעשה, שביום צום כיפור עשו אהבה צורי וגבר טברייני והתלהב בו לעיני הקהל. והיכו הצורים והטבריינים זה את זה וקראו אבן שועא ועוד איש והביאו ראש המשטרה אל בית הכנסת.

מסתבר שאין הכותב מתלונן על מה שעשו האיש הצורי והטברייני זה עם זה, אלא על אבן שועא שהלשין והזעיק את המשטרה הזרה.

אבל בני הארץ עסקו לא רק בגעגועים, בהתרמה, בזימה ובהלשנה, אלא גם במסחר ובמלאכה. יעקב בן שמואל אל־אנדלוסי, שבא ממצרים, התפלל במקומות הקדושים, ביקר בישיבה הגדולה בירושלים ותרם, כפי שביקשו ממנו ידידיו במצרים, לגאון, ראש הישיבה ולסגניו.

ויעקב האנדלוסי כותב לידידו ושותפו במצרים, הוא אבו יעקב יוסף בן נחום, ומוסר לו על התרומות שנתן לבקשת ידידיו וקרוביו במצרים. כסוחר קפדן הוא עושה חשבון מדויק וגם מצרף קבלות:

אני כותב אליך מירושלים בה' אדר ב'. אתה הורית לי לשלם דינר אחד לאדוננו ראש הישיבה, חצי לאדוננו אב בית־הדין ורבע לשלישי. עשיתי כדבריך ושילמתי דינר ושלושת רבעי דינר. בסך הכול, לקחתי קבלה מהרביעי על 15 דינר בערך מלא, וכן לקחתי קבלה על דינר מהחזן מוסא. הקבלות רצופות. אנא, מסור אותן לנדבנים.

ומכאן הוא נפנה לענייני מסחר:

כבר הודעתי לך שקניתי שמן זית בשני כלי קיבול ושלחתי אותם עם אבן אל־תופאחי ליפו [כדי שיעבירו משם בספינה למצרים]. קניתי גם חוטים ונתתי אותם לעיבוד כפי הוראותיך. כתבתי לך כי רק ארבע חבילות פשתן של השותפות עדיין לא נמכרו, ומהפשתן ששייך לך בלבד, חמש חבילות. ביקשתי מהאדון אבו אל־פאראג', בן אחותו של סלמן [סוכן מסחרי שישב ברמלה] לטפל בהן אם ימצא להן קונה. הוא שאל ממני לבקש אותך באדיבות לשאול את עבדאללה אל מאלאטי אם הגיעו אליו שתי החבילות של בגדי הטברי ששלח אליו. קח ממנו מכתב וצרף אותו לתשובתך אלי.

הוא ממשיך בענייני סוחרים ועסקים:

מסור את ברכות שלומי לאדון אבו מנסור אבן שועיב ואמור לו כי אבן ז’ורז’יו אומר: “הוא עשה ממני צחוק, הוא לא שילם לי מאומה.” בבקשה, הודע לי איזה הלואה קיבלת ממנו. מסור את ברכותי לאבו סעוד בן לוי ואמור לו שאני מודה לו.

מסתבר שבארץ־ישראל אפשר היה לעשות גם עסקים יפים. הנה עדות נוספת:

שאלת אותי בעניין המשי. שחור וכחול־שמים הם המבוקשים כאן ביותר. בכל אופן, שני [אדום חזק] אינו נמכר בירושלים, אבל אפשר למוכרו ברמלה או באשקלון. אלמוגים חלשים בירושלים שכן זאת עיר ענייה. בכל אופן הבא אותם מפני שההצלחה בידי שמים. אם יזדמנו פרסים [הכוונה לעולי רגל הבאים לירושלים מארץ פרס] לעיר, אפשר שיקנו אותם.

בארץ היתה גם תעשיית בדים שנטוו מהכותנה שגדלה בשדותיה. אבל בירושלים לא נמצאו חייטים שיתפרו מהם בגדים, ואפשר שהיו חייטי ירושלים יקרנים מדי ואחד מסוחרי ירושלים היה שולח לצור חבילות חוטים שיארגו מהם בדים ויתפרו בגדים. יום אחד שלח הזמנה גדולה לאלף גלימות. סוכנו בצור מסר לו על מהלך העבודה:

באיגרת הקודמת הודעתי לך שהחוטים הגיעו. לא התרשלתי ומסרתי אותם לאומן יהודי שאפשר לבטוח בו. לפני כן הבאתי אותם לכמה אומנים שאמרו לי שאפשר לעשות מהם אלף גלימות מסוג השוק וקצת יותר בעבודת בית.

הסוכן מפרט את מחירי העיבוד ומסיים:

הליבון יסתיים רק אחרי הפסח כיוון שעכשיו חורף ואלוהים אינו מאפשר ליבון בחורף מפני שהאריג לא יבריק כמו בקיץ. לו היית שולח את האריג חודש לפני החגים היתה העבודה מסתיימת בקלות ובזמן קצר.

אבל לא הכול הסתדרו בארץ ועולה אחד מצפון־אפריקה מתלונן לפני בני משפחתו על קשיי החיים. אפשר שהוא מרבה בתלונות כדי להסביר את החלטתו לצאת מן הארץ ולחזור למקומו ולחנותו:

ובנוגע למה ששאלת אותי אם התיישבתי כאן ואם מוצא אני כאן פרנסה – הארץ מתה ותושביה עניים ובייחוד בירושלים.

אין שוחטים כאן לא לימי חול ולא לשבת, והעופות כאן מלוחים והארץ קרה במשך תקופה ארוכה. אנחנו אם ירצה ה' ניסע אחרי הצום, ה' יתעלה יקרב את הפגישה.

מה שנוגע להצעתך בעניין הבגדים, יגמול לך ה' גמול יפה. כאן אין אנו יכולים ללבוש יותר מבגד כותנה בלוי, כי הארץ שייכת לעובדי אדמה מסכנים שאין להם חנויות.

עברה עלי כאן ברמלה מחלה קשה ולא היתה תקווה לא לי ולא למי שאיתי, ונשארנו ברמלה חודש ימים שוכבים במיטה ובירושלים עוד יותר. ונאמר ברוך גומל לחייבים טובות, ואף אחד מאיתנו לא קיווה לחיות ויצא לי נזק רב מהיום שבו עזבתי את החנות.

מדי פעם התאנו מושלי ירושלים ליהודים והצרו את צעדיהם. אז היו ראשי הקהילה פונים לנכבדי היהודים במצרים, ששלטה על ארץ־ישראל, ומבקשים שיפעלו למענם אצל השלטונות. לפעמים היו מצליחים ולפעמים לא, וכשלא עלה הדבר בידיהם היו משלמים שוחד למושל שישב בירושלים, ואפילו כך, לא תמיד הצליחו.

יום אחד הפסיקו השלטונות את אספקת המים לרובע היהודים. היהודים שלחו שליחים למצרים, וממצרים יצאה הפקודה לחדש את אספקת המים. אולם כל ההוראות ממצרים לא הועילו, עד ששילמו היהודים שלמונים למושל העיר. המים הושבו ליהודים, אולם מיד לאחר מכן, נגזרו גזרות חדשות. גדוד חיילים הגיע לעיר והמושל תבע מהיהודים לשלם מראש את מסי השנה הבאה כדי לממן את החזקתם. וכך סופר הדבר באיגרת של פרנסי העיר אל אחיהם בקהיר:

ויסתמו עלינו [את מעיין השילוח], כי אמרו איך ישתו העברים מן המים שלנו. וכל מושל ושליט אשר נצעק אליו לפתוח לנו את המים, יתקבצו ויתוועדו לאמור: אין להם עמנו חלק ולא חוק במים.

עד אשר שלחנו שלוחינו למצרים לבקש כתב נשתון [זיכיון] לשלוש פנים: לפתוח אלינו המים כבראשונה ולהניחנו לשחוט בשוק כחוק, כי מנעונו מלשחוט, ולהיות גביית המס מראש ירח הנקרא אל־מחרם ועד החודש הנקרא אל־חג’ה ולא לקחת ממנו מס עד אשר תחל השנה.

ויבואו שלוחינו ויביאו הנשתון באלו שלוש הפנים הנזכרים ונקחה ונלך אל הפחה. וקרא בו והשליכו מידו וביקש שוחד ונלך בעניינו ועמלנו לקבץ מכל צד ופינה עד אשר נתנו לו זהובים הרבה מעניים ויתומים ואלמנות, וניתן לכל משרתיו היוצאים והבאים אליו. עד אשר נצרפנו כמו בצריפת הכסף ובחינת הזהב ויפתח לנו המים.

יפה. קיבל כסף, הבטיח וקיים. אלא שערביי העיר לא ראו זאת בעין יפה והם התלוננו לפני המושל:

ויתקבצו כל הזקנים וכל הבחורים וכל גדולי המדינה ויעידו לפניו “אין להם חוק במים ואין להם חלק בינינו בזו המדינה.” ויאמר אליהם “אדוני המלך דיבר דבר חוק. לא אסור ממנו דבר עד אשר תביאו אלי ממנו נשתון אחר, כמות זה.” כשומעם זה קמו בבושה וכלימה מפניו.

לכאורה, הכול טוב ויפה. הצדק ניצח לבסוף, אמנם בעזרת שוחד, אבל עבר רק יום אחד והפרנסים מתלוננים:

למחרת התחיל צרתנו. שמע הפחה בבוא החיילים וביקש מהיהודים מס השנה החדשה בטרם תבוא, חמישה חודשים, ואמר: “אני אחפוץ מאתים־וחמישים זהובים מעמכם ולא אדבר אליכם עד תכלה השנה.”

וחוזר חלילה.




  1. מקורות: The Jews in Egypt and in Palestine – Jacob Mann; מקורות ומחקרים – ש‘ אסף; לתולדות הגאונות בארץ־ישראל – ש"ד גויטיין, שלם א’, שלם ב‘; Letters of Medieval Jewish Traders – S.D. Goitein; ספר היישוב ב; ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – מ’ גיל.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!