כשמלאו עשרים שנה לעבדאללה מוחמד בן אחמד המכונה אל־מוקדסי, על שם עירו ירושלים, עיר המקדש, החליט למלא את מצוות הדת ולעלות לרגל למכה. הצטרף לשיירה, רכב על גמלים ועל סוסים ועשה דרך קשה וארוכה עד שהגיע לעיר הקדושה במדבר ערב, ועשה את חובתו כמצווה בספרי הדת וסובב את הכעבה הקדושה והיה ראוי לתואר חאג'. ומשסיים את מצוות העלייה לרגל, נפגש והתיידד עם בן הקאדי של מכה, שהיה סקרן גדול, אבל לא יצא עדיין מעירו, והיה תאב לשמוע על מדינות ועל ערים רחוקות. וסיפר לו אל־מוקדסי על ארץ־ישראל ועל ירושלים ואז התעניין בן הקאדי באקלימה של ירושלים ושאל: האם הוא חם? האם הוא קר?" וענה לו אל־מוקדסי: “לא מזה ולא מזה, ובין זה לזה, אין הוא חם מדי ואין הוא קר מדי.” ואמר לו בן הקאדי: “הרי זה מעין אקלים גן העדן!”

חזר אל־מוקדסי לירושלים. סקרן היה לראות ארצות רחוקות ולחקור את אורחותיהן ונסע מאז הרבה וכתב ספר גאוגרפיה חשוב ואת תיאורה של ירושלים פתח בסיפור השיחה שניהל עם בן הקאדי במכה, ואמר דברי שבח רבים על עירו האהובה:

בין ערי הפרובינציה אין גדולה מירושלים. בירות רבות קטנות ממנה. בתיה עשויים אבן ולא תמצא בשום מקום טובים ויציבים מהם. בשום מקום לא תמצא אנשים צנועים יותר מבני ירושלים. המצרכים שבה מצוינים, השווקים נקיים, המסגד מן הגדולים ואין עיר שבה מקומות קדושים רבים יותר. תמצא בה אנשים מלומדים מכל הסוגים וגם רופאים, ומשום כך נמשך אליה לבו של כל אדם משכיל. כל השנים מצויים בה אורחים. הבריות אומרות שהיא המהוללה שבערים. כלום לא היא המאחדת את מעלות העולם הזה עם מעלות העולם הבא?

כל מי שהוא בן העולם הזה ולבו נתון לעולם הבא ימצא בירושלים את מבוקשו. ומי שהוא בן העולם הבא ונפשו נכספת לטובו על העולם הזה – גם הוא ימצא בה את שביקשה נפשו. ואשר להיותה הטובה שבערים, מי ראה בעיר אחרת בתים נוחים ונקיים יותר או מסגד יפה יותר?

נכבדים מוסלמים בשיח

אל־מוקדסי נדרש גם אל פירותיה ונופיה:

והיא גם הפורחת שבערים. אללה יתברך שמו אסף בה את פירות העמקים, המישורים וההרים, וגם כאלה שאינם מזדמנים יחד.

ולעניין המים – המים בירושלים בשפע, ועליה ייאמר: לא יחסרו בה חזנים ובורות מים. נדיר בה בית אשר אין בו בור או שני בורות.

ועוד אמר: לא תמצא אצל בני ירושלים אי־יושר ורמאות במסחר, ולא תמצא בה שתיית יין בפרהסיה ושיכורים. אין בה בתי זונות גלויים או נסתרים, ואנשיה עובדים את אלוהים בנאמנות. כאשר נודע להם כי המושל שותה יין בביתו, סגרו על ביתו ולא נתנו למוזמנים אל משתאותיו להיכנס אליו.

ובכן, האם ראיתם או שמעתם אדם אוהב יותר את עירו מאשר אל־מוקדסי? והאם, בינינו ובין עצמנו, יכולים אנו לקבל את דבריו כאמת מוחלטת? ושמא האהבה מקלקלת את השורה? ועוד כתב אל־מוקדסי:

עבדאללה אל־מוקדסי נולד בשנת 946 למשפחה מוסלמית מכובדת בירושלים. סבו, אדריכל, בנה את חומות עכו בתוך הים וקיבל שכר רב על פועלו. ידוע לנו שהיה לו דוד. דברים משל דודו כתב בספרו, כמו הסיפור על הח’ליף הישאם אבן עבד אל־מאליק שביקש לבנות מסגד ברמלה שיהיה היפה במסגדים. שמע האימאם כי לנוצרים בלוד יש עמודי שיש מפוארים והם מבקשים לבנות בהם כנסייה נוספת על זו שכבר בנו בעיר, ותבע מהם את העמודים. הנוצרים הסתירו אותם. שלח להודיע להם, כי אם לא יתנו לו את העמודים, יהרוס את הכנסייה שבעיר ומאבניה יבנה את המסגד. נבהלו הנוצרים ונתנו לו את עמודי השיש והוא בנה בהם את המסגד היפה, המכונה המסגד הלבן.

אל־מוקדסי למד אצל מורים מעולים, נסיעתו למכה העירה בלבו אהבה למסעות ולארצות רחוקות והוא הועיד עתותיו ללימוד הגאוגרפיה. וכדי להכיר את כל המקומות שעליהם קרא ולמד, יצא למסעות שנמשכו שנים רבות ועבר בכל הארצות הנתונות לכיבוש מוסלמי בעת ההיא.

בשנת 985, כשהיה בן ארבעים, החל לכתוב את ספרו, מן המעולים בספרי הגאוגרפיה הקדומים, והוא דין וחשבון מפורט על הארצות שביקר בהן ותיאור ססגוני של החיים שם וסיפר כל מה שראו עיניו ושמעו אוזניו. היו אלה השנים הראשונות לשלטונם של הפאטימים המצרים בארץ, לאחר שכבשוה מהעבאסים שמרכזם היה בבגדד. ימים טובים היו הימים ההם לארץ־ישראל: החקלאות והמסחר פרחו ואל־מוקדסי כתב: הארץ הזאת היא בעלת מעלות רבות, בה גם פירות, גם עושר, גם עצים, גם מים, גם עולם הבא וגם עולם הזה.

נראה שכך באמת נראתה הארץ בעיניו. הוא סקר אותה מצפון ועד דרום, מקום אחר מקום, ותיארם:

מקדסי מפרט את יצואה של הארץ:

בלגלוג קל תיאר את טבריה:

והוא מסביר: הטבריינים רוקדים חודשיים בשנה מרוב פרעושים, זוללים חודשיים פול מצרי, נלחמים חודשיים בצרעות, מהלכים ערומים חודשיים בגלל החום הבלתי־נסבל, מנגנים חודשיים באבוב מפני שהם מכרסמים קני־סוכר, ובחורף לשים את הבוץ חודשיים.

בסיכומו של דבר, תיאורו את טוב הארץ כמוהו כעלון תעמולה לתיירות.

אבל אל־מוקדסי מספר גם על מעשים מגונים של תושבי הארץ, כמו אלו של סוחרי רמלה הממולחים, הסוחרים באחיהם המוסלמים.

לאורך החוף, מספר אל־מוקדסי, ביפו, בארסוף, ביבנה, באשדוד ובעזה, מצויות תחנות תצפית ומכל תחנה שכזו משתרעים מגדלים, העומדים במרחק מסוים זה מזה, ומגיעים עד רמלה. בכל תחנת חוף יושבים בני רמלה היודעים את שפת הביזנטים. כשנגלית בים אוניית מלחמה של הביזנטים, הם משמיעים קול צופר. אם זה בלילה, הם גם מדליקים משואה ואם ביום – מעלים עשן. כשרואים אנשי המגדל הסמוך את האותות מדליקים גם הם משואה או מעלים עשן, וכך עוברים האותות ממגדל למגדל ואחרי שעה מגיעה הידיעה לרמלה, כי הנה הגיעה אוניית ביזנטים לחוף.

מיד מכים בתוף במגדל העיר וסוחרי רמלה מצטיידים בכסף וממהרים לחוף הים, שכן הביזנטים מביאים עמם שבויים ששבו בפשיטותיהם על ספינות בים. הביזנטים מורידים את השבויים אל החוף וסוחרי רמלה עוברים ביניהם, בודקים אותם וקונים את הטובים ביניהם לעבדים, שלושה במאה דינר. כל אחד מהסוחרים העשירים – מודיע אל־מוקדסי – קונה עבד אחד או יותר, ומעוטי האמצעים עושים שותפויות וקונים יחד עבד אחד.

המקח והממכר מסתיימים במהירות, המלחים הביזנטים חוזרים לאוניותיהם ובני רמלה שבים לעירם עם העבדים שקנו, ואותם ימכרו לאחרים ברווח.

מושר השכל – אמנם הביזנטים אויבים הם לבני הארץ, אבל עסק הוא עסק ורווח הוא רווח.

מקורות: Palestine Under the Muslems – Le Strange; השלטון הערבי בארץ־ישראל – מיכאל אסף; ישראל בגולה ג' – ב"צ דינור.