¹

שני גברים אוהבים אישה אחת – משולש אהבה בלשון הבריות. והיו הדברים מאז ומעולם, ועדות לכך גם אהבת אברהם וסולימאן לרבקה בירושלים ומה שהיה ביניהם.

ואין זה עניינם של שני גברים ואישה אחת בלבד, אלא שקהילתם כולה, הקראים בירושלים, מעורבת היתה בעניין שהדיו הגיעו עד קהיר, ששם מצויה קהילה קראית גדולה ואליה פנו בני־מקרא – גם בשם זה כונו הקראים – באשר הם לעזרה, ובעיקר בני ירושלים, שמספר הקראים בה מועט ורובם עניים.

אולי דווקא משום שמעטים היו נהפך כל דבר שקרה בה לעניינה של הקהילה כולה. הוא הדין בעניינם של אברהם וסולימאן ורבקה, שעתה זה עלו ממצרים ושני הגברים מאוהבים היו בנערה ונאבקו על לבה וגרמו שערורייה, וראשי העדה פנו אל אחיהם במצרים, שיעזרו לפתור את הבעיה, בעיקר משום שרבקה הנחשקת היתה בתו של אחד מנכבדי העדה הקראית במצרים שכונה “הזקן הנבון שמעון”.

והגיעו הדברים כדי איום ברצח. והודיעו על כך קרוביהם של השלושה לראשי העדה בקהיר:

אשר עליכם ראשי הקהל, ברוכים תהיו, אל תשאלו על כל הקורות אותנו מן היום אשר יצאנו בו ירושלימה עד היום הזה ועל כל הצרות הגדולות אשר באו עלינו מצד התעקשות אברהם וסולימאן בדבר רבקה, בת הזקן הנבון שמעון, כי כל אחד משניהם חפץ היה לשאתה לו לאישה.

לכאורה עניין של מה בכך. יש להכריע מי הראוי ביותר להיות בעלה של רבקה וראשי הקהל הקראי בירושלים אמנם החליטו כי אברהם יהיה המאושר, אבל הנערה סירבה לשמוע להם, כאמור במכתבם:

אז מצאנו לטובת העניין, כי עלינו להשיאה לאברהם ותאמר “אינני חפצה באחר מלבד בסולימאן.” ויקם אברהם ויאמר, “חי אלוהים! אם לא אשאנה אנוכי והרגתי אחד משניהם!”

ראשי הקהל נבהלו והסתירו את רבקה כמכתבם למצרים:

ויהי כדבר אברהם את הדברים האלה יראנו ונסתיר את רבקה למען לא תיכנס לבית אברהם או סולימאן, ונשביעה כי לא תצא מהבית מבלי אישה שתלך עמה.

ואז הגיע מכתב מאבי רבקה, הלא הוא הנבון שמעון במצרים, כי מבקש הוא להשיאה לסולימאן וראשי הקהל שינו דעתם ופנו אל אברהם שיוותר על רבקה, והוא בשלו: “לעולם לא אוותר על הנערה האהובה עלי!” והודיעו הפרנסים: “וכאשר הגיע מכתב הזקן הנבון שמעון ביקשנו מאברהם לוותר עליה, אך הוא לא ויתר. וכאשר קרה כל זה נשבע אדוננו הראש עבדאללה שאיש מהם לא יקדשנה בירושלים. וכל בני הקהילה נשבעו לדבר הזה.”

ובא סולימאן לראשי הקהל ואיים: “הלא טוב שאשאנה בהיתר ואם לא – אשאנה באיסור.”

והשיבו לו: “כבר נשבענו שלא נעשה כדבר הזה.”

סולימאן, שהאהבה העבירה אותו על דעתו, ביקש להערים על בני קהילתו ונעזר ביהודי רבני, שכתב כתובה, כאילו נשואה לו רבקה, וסולימאן זייף חתימת עדים, כאמור במכתב הקראים לאחיהם במצרים:

ויהי כראות סולימאן כי לא ישיג מאיתנו דבר וילך בסכלותו אל אחד הרבנים ויכתוב כתובה ויזייף עלינו עדות בלי ידיעתנו ויכתוב את שמות כולנו. וכאשר קרה כל זה בא אחד מן הרבנים ויאמר לבני הקהילה: “איך זה אתם כותבים כתובה לאיש ואחר כך תמנעו את אשתו ממנו?” אז אמרנו לו: “שקר אתה דובר כי לא היתה כזאת.”

לא אחת הסתכסכו הקראים והיהודים הרבניים ולחמו אלה באלה, אבל באותם ימים שרר השלום ביניהם ולא רצו להזיק זה לזה. וביקשו ראשי הקראים מראשי הרבניים ודייניהם להתכנס והוכיחו כי חתימות העדים בכתובה אינן חתימותיהם וראשי הרבנים חקרו מי הוא שכתב את הכתובה המזויפת וגילו שאחד השוחטים הוא שכתב את הכתובה לפי בקשת סולימאן והחרימוהו ואסרו עליו את השחיטה ומנעו ממנו לבוא לבית־הכנסת. והקראים ציינו במכתבם למצרים כי הפעם נהגו בהם הרבניים כבוד ועזרו להם.

וראה סולימאן כי נכשל ובא לפני ראשי הקהל והביע חרטה על מעשיו וביקש לסלוח לו, ומחלו לו. ואחרי שהשלימו עמו נשבעה רבקה, כי לא תינשא לאיש מן השניים. וסברו ראשי הקראים כי בא הקץ למריבה ומעתה יישבו בשלווה.

ולא כך היה, כי כששמע סולימאן שרבקה מסרבת להינשא לאיש מהם הכריז: “אלה דברים בטלים כי לא אוותר עליה!”

ושוב פרצה שערורייה.

וראשי הקהילה, שראו את עקשנותו של סולימאן, חששו כי האהבה שיבשה את דעתו והוא מסוגל למעשים נוראים. ופנו לקהיר וביקשו: “ועתה חי ה'! רחמו עלינו והתבוננו למצבנו. ואנו יראים פן ייצא הדבר מידינו.”

וחתמו את המכתב בתאריך עשרים בסיוון, וסיימו בבקשה:

המכתב יגיע אם ירצה השם אל אלקאהרה הבירה [קהיר] ויימסר לידי הזקן אל ראשיד הישר הארון – [הוא אהרון] בן סגיר והוא יקראנו לפני ראשי הקהל. ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב בו, ושלום. למקרא קהל בני מקרא.

מה היה בסופה של אותה אהבה? האם נישאה רבקה לאחד מהשניים, ואם כן, למי? אין אנו יודעים. אבל המעשה הוא מעשה והוכחה נוספת כי עזה כמוות אהבה וקשה כשאול קנאה ומשולש האהבה קיים מאז ומעולם, ואין לדבר תקנה.