מאת המחבר.    🔗

שורת הספרים תחת השם הכולל “עולמי” נגמרת עם הספר החמישי הזה. חסרים בספרים אלה הרבה דברים, שמלאו את עולמי. אלה הם הדברים, שכל אחד ואחד מהם תפס בזמנו מקום בולט וניכר בבנין עולמי הספרותי והצבורי, ואשר אמנם מצאו להם את בטוים ביצירות ספרותיות מיוחדות, חטיבות לעצמן. הנה, למשל, זכרונותי הספרותיות, שני מסעותי לארץ־ישראל, וכדומה. הן אינני אמן וסופר חוזה־הוזה, כי אם אדם, שנסה את כחו להעלות על הגליון את אשר ראה והרגיש ואשר קרהו, ומאשר מצא בחר לו את אופני הבטוי לכל אלה. שונות הן היריעות ושונים הם הצבעים, אבל בכל אלה יחד יֵראה לפני הקורא העולם הצבורי והתרבותי של התקופה לא־הקצרה שהתהוה עד הלום. ואת אשר החסירו חלקי “עולמי” ימלאו הספרים אשר יבאו אחרי זה בזמניהם.

ולתקופת המלחמה העולמית יהיו מוקדשים הספרים הקרובים. שמור אצלי “יומן”, שבו רשמתי לעתים קרובות בכל ימי התקופה האיומה ההיא את אשר עבר עלי ועל סביבותי. אין זו יצירה ספרותית בצורת יומן, כי אם יומן ממש, שנכתב לא בכונה תחלה לשם פרסום בדפוס. היה לי צורך נפשי מראשית המאורעות להתיחד עם בעלי בריתי הטובים מנעורי עד היום – העט והניר, ושפכתי חרש בחיקם את שיחי. ועתה חושב אני, כי הדברים יכולים להשמע על פני חוץ ולראות את הדפוס מבלי לשנות הרבה מצורתם הראשונה. אבותינו היו מחבבים את המאורעות שעברו עליהם, וגם מקרבנו מוצאים ענין בזה, בפרט בעבר הקרוב לנו של זמן המלחמה העולמית, וביחוד במקום הקרוב כל כך ללבותינו – בארץ ישראל.

ירושלים, טו“ב כסלו, תרפ”ט.

 

א. אנחנו לבדנו.    🔗

בנינו את תל־אביב לא רק שכונה חדשה, אך חפצנו וגם יצרנו לנו חיים חדשים. כל השכונות החדשות, שנבנו בירושלם בחמשים השנים האחרונות לא הוסיפו כמעט כלום, במובן הלאומי ואפילו הצבורי, על העיר העתיקה, ומלבד תקונים חיצוניים ופנים חדשות של בנין לא הגדילה לעשות שם אפילו השכונה “זכרון משה”. כל אלה היו נוספות על ירושלם העתיקה. אותו הדבר היה ביפו, לכשנבנו, יותר נכון–לכשנוספו עליה השכונות נוה־שלום, אחוה וגם נוה־צדק. השכונות בירושלם: תלפיות ובית הכרם, שנבנו לאחרי הכבוש הבריטי, אם כי אינן ממשיכות בקו ישר את המסורת של ירושלים העתיקה, אבל הן נוטות להיות נפרדות, להיות בנות ירושלם, מקומות־מושב קרובים אל העיר, ועד העיר לא באו, ואשר משל עצמן אין עוד לשכונות האלה כלום. אחרת היתה עם תל־אביב. את השכונה בנו אנשים חדשים, אלה האנשים אשר עלו אל הארץ להתיך את חייהם בדפוסי חברה חדשים, אשר ידעו כי עליהם להיות הגרעינים של החיים הלאומיים, אשר יצמחו על האדמה החדשה־הישנה הזאת. ליפו התקבצו אז אנשי צבור בעלי שעור קומה ומלאי כחות, אנשים אשר גם במקומותיהם בגולה היו משכמם ומעלה גבוהים מעל השטח הצבורי הרגיל, והם הכירו את החובה, שהתנאים והמאורעות מטילים עליהם בבואם לארץ אבות לעבדה ולהחיותה. ותל־אביב בנתה לה את חייה הצבוריים ותשם עליה את בגדיה הלאומיים, מבלי כל קשר ויחס אל יפו ושכונותיה, אל סדריה ואנשי צבורה. תושבי תל־אביב ובעלי בתיה והשוכנים בהם היו כמעט כלם מבין העולים החדשים או מן התושבים אשר היה בהם המרץ לנתק את הקשרים עם הישן, ומשפחות אחדות מן הספרדים, כמו משפחת שלוש, שהתחיה קרבתם אלינו ויהיו אחינו לחזון הגאולה ולתקות העתיד. ביפו ובשכונותיה הקודמות עזבנו ברצון את כל “סבל הירושה”, את הרבנות המשולשת: אשכנזים, חסידים, ספרדים, את המקוה ואת השוחטים וכל תשמישי קדושה, ואנחנו התעסקנו ביצירות אחרות, המבטיחות חיים צבוריים ולאומיים לנו ולאלה אשר את בואם אנו מבשרים. אנו הבטנו על עצמנו כעל שלוחי צבור, צירי כלל־ישראל, הרגשנו חובה עלינו, וכן גם נכונים היו חברינו בגולה לראות אותנו ולדרוש מידנו פעולות. וכך הלך ונוצר משא־ומתן, אנו טרחנים ואחינו בגולה מטרידים גם אותנו. ובין העסקנים הצבוריים היושבים פה ובין חבריהם הנמצאים בארצות הגולה חליפות מכתבים ודין ודברים תמיד. “מהכא להתם” היו דורשים או מבקשים אמצעים לכלכל את העולה במחשבה לטובת הישוב. ו“מהתם להכא”, מן הגולה, היו מדברים משפטים אתנו, על מה אין אנחנו מגשימים את כל החלומות הגדולים של התחיה העברית. העסקנים פה–אין מכאוב כמכאובם. מכירים ויודעים אנשים עברים, כי חובה עליהם לרכוש את העמדות בשביל הישוב העברי, יודעים ומכירים המה את הנחיצות הגדולה, הצועקת רחמים, ליסד מוסד ישובי זה או אחר, כלכלי או תרבותי, ואולם אמצעים אין; חומר לבנין יחסר תמיד, ולא רק חומר־אנושי, לא רק בני אדם אינם אצלנו במספר הדרוש, אלא גם אמצעים כספיים, המתכת הנבזה. “ראה ד' כי הייתי זוללה”, תצעק במר נפשה האומללה, הזוללת למלא רעבון נפשה. וגם אנחנו צועקים לפעמים במר נפשנו: “ראו והביטו כי היינו שנוררים”… אמנם, שנוררים אנחנו בעסקנינו ובכל גבאינו השונים, בפָּרשנו את כפנו כל היום לכל נדיבי הגולה, כי יקומו ויעזרונו לשמור על החומות, אשר הָפקדנו עליהן, לכבוש את העמדות אשר צוו עלינו, להכין את הלבנים לבנין עם ישראל בארצו, כפי התוכן אשר נותנים לפנינו המוארעות.

ומן הגולה דורשים. פי העסקנים שם מלא טענות ותביעות אלינו ועלינו: כזה וכזה תעשו לנו, מטעמי־תחיה כאלה תכינו לנו, מוסדות לאומיים כאלה תבנו שם. גם נמצאו עסקנים כאלה, המרגישים בעצמם, כי המה אפוטרופסים לכל מעשי הישוב, כי הלא המה בני הגולה, הם אפוא ה“נותנים”, ואנחנו הלא המקבלים, ה“שנוררים”… ובבחינת “עשיר יענה עזות” יוכיחו אותנו ויאמרו למשול עלינו ולגלות למוסר אזנינו, אם אין אנו משכימים ומעריבים לביהמ"ד, או אם אנו לומדים חומש עם באור… המה, כפי הפסיכולוגיה שלהם, שכרו להם אנשים מישראל ללכת לארץ ישראל, להיות יהודים במקומם, לאמר “קדיש” תחתם. להם, לעצמם הכל מותר, הכל מחול ושרוי; את בניהם הם יכולים לגדל ללא־תורה וללא מקרא־עברי וללא דעת שפתנו ודברי ימינו; המוניהם ואומניהם ופועליהם מגודלים פרע ללא אור וללא דרך ארץ. ותחת זאת המה מדקדקים אתנו כחוט השערה, אולי חלילה מוציא מי מפיו מלה רוסית חס וחלילה, או אולי לא הטמין אחד הפועלים חמין בשבת. האם מעטים הם הפשעים?…

והעיקר הוא, שבטענות ומענות כאלה חפצים רבים מן העסקנים הצבוריים אשר בתוך הגולה לצאת ידי חובתם. דורשים מהם אמצעים, מבקשים מידם כסף לכלכל את עניני הישוב; ואולם את הידים המה קופצים, אבל עצות ודעות ופקודות–כנפשך שָׂבעך…

והעסקנים הצבוריים בארץ־ישראל רואים את זאת על כל מדרך כף רגל. מרובים הצרכים, רבה מאד העזובה,–ואמצעים אין, או קטנים מאד. ואם תפרש את כפיך, ואם תפנה ל“אחינו שבגולה”, אז ימצא קולך אך הד קל, אך תשובה מאונס, ואת דבריך יקבלו בסבר פנים, כמו שמקבלים את פני שנורר… לא נעים, מאד לא נעים מצב כזה.

ובצר לנו, היה את לבבנו להשתמש בתופעה אחת, שהיא רגילה בארץ־ישראל–תופעת התירים.

משנכנסים ירחי האביב מתחילה בארץ־ישראל עונת האורחים, הבאים לתור את הארץ. ביחוד רבו האורחים בחדש ניסן, בעת שעולים לארצנו לחוג את חג המצות. כל אביב ואביב מביא שיירות תַּיָרים, פסח פסח ואורחיו השונים. על־פי הרוב האורחים־הפורחים האלה משאירים אחריהם בחיי ישובנו פה אך זכרונות קלים, אך עקבות בלתי נכרות; ואולם יש אשר יופיעו אלינו אנשים גדולי־המעשה ובקרבם יתעורר חפץ כביר להשתתף בעבודת התחיה, ואז יתעורר גם הצבור הארצישראלי וישתדל להשתמש בחפץ הזה לתועלת הישוב ולהפרחתו.

ובפסח ההוא בא לבקר את ארצנו מר נתן שטרויס מאמריקה, הוא ואשתו. אנחנו, בני ארץ ישראל, ידענו את השם שטרויס על פי אחיו, אוסקר שטרויס, שהיה וזיר המסחר באמריקא וציר ארצות הברית אצל הממלכה בקושטא שלנו. נתן שטרויס בא לארץ ישראל לראות את ירושלם, ובן לויתו היה הד“ר יהודה־ליב מגנס, אשר עוד אז ידענוהו כאחד העסקנים הלאומיים המעולים אשר לנו באמריקה. והמה ירדו בחיפה ועברו את הגליל התחתון והלכו לירושלים דרך הרי שכם. ואם אדם מישראל רואה את עמק יזרעאל ביפיו, את הגבעות החמודות בכל צבעיהן, את הרי אפרים וחרי יהודה–אז כבר לֻקַח שבי והלב היהודי דופק לכל עניני התחיה ואין לו חפץ אחר מבלעדי הרצון הכביר לראות את כל אלה בידי היהודים ואין לו חלום אחר מבלעדי החלום הגדול לחדש את ימי עמנו כקדם. והרבה מר שטרויס לפזר סכומים גדולים לצרכי צבור שונים ומועילים, צרכי ישוב. יסוד בתי־ תמחוי בחנם ובזול; הקדיש סכום הגון להרחבת העסק של “בצלאל”; קנה מגרש גדול בשכונת “תלפיות” לבנות עליו את המכון התיאולוגי שעלה בעת ההיא במחשבה לבנות בארץ־ישראל; רכש את המגרש שעל יד קבר רחל על יד בית לחם; נדב סכום הגון לטובת המלחמה נגד מחלת הקדחת, וישלח את הד”ר ברין, רופא המושבה חידרה אז, להביא את כל המכשירים ליסד תחנה לחקירת המחלה הזאת. ונוכחנו כי גם בנוגע לענינים כבירים במקצוע הישוב צריך לפנות לא אל מוסדות הציונים הרשמיים, רק אל היהודים העשירים, שאמנם לא באו בכתב הרשימות של החובבים או הציונים, אבל לבם עֵר וטוב לארץ־ישראל ולתחיתה. ורבים כאלה בארץ החדשה, באמריקה, ואך צריך למצוא את המפתח אל הלבבות האלה, צריך כי יֵדעו מה נעשה ומה אפשר לעשות עוד. בגלל זה נועצו העסקנים ביפו וקראו לישיבה מצומצמת את הד“ר י”ל מגנוס, המבקר את ארץ ישראל זאת הפעם השניה, ואשר עיניו ולבו אל תחיתנו, ולו השפעה רבה על החוגים העשירים באמריקה.

המועצה התקימה בנשיאותי, ואליה נקראו ראשי עסקנינו הצבוריים בעת ההיא: דיזנהוף, ליבונתין, בגרצ’וב, שהיה אז מנהל הגמנסיה, ד“ר טורוב, בצלאל יפה ז”ל, הרופאים פוחובסקי ושירמן, ד“ר לוריא, אליהו ברלין, ד”ר טהון והגברת ז“ל, גב' הררי. אנכי הרציתי לפני הד”ר מגנס את כל אשר הצליח בידינו לעשות בתוך העיר יפו ומה שאפשר עוד לעשות. בארתי, במספרים שקראתי ע“ד ערך העיר יפו והשפעת מוסדותיה וכל התפתחותה על המושבות הסובבות את יפו בפרט ועל כל הישוב היהודי בארץ־ישראל בכלל, ובאיזו דרכים נעשית העיר בסיס להמושבות סביבה, ומה עלינו לעשות להחזיק ולהאדיר את ערך יפו למען תוכל למלא את תפקידה בנוגע להישוב החדש. הראיתי איך בעזרה קטנה לפי הערך, בהלואה, ובהלואה בטוחה מאד בערבות של הבנק, שנתנה הקרן־הקימת לאנשי יפו בסכום של רבע מיליון פרנק, נבנתה תל־אביב, שסכום בניניה כבר עלה אז לשני מיליון פר', וכי בדרך הזה צריכים ללכת הלאה בעלי הכסף והמוסדות העשירים גם באותה יפו עצמה, וביחוד בירושלם ובחיפה, זאת העיר היפה, הצריכה להיות הבסיס העירוני למושבות הגליל, כמו שהיתה יפו למושבות יהודה. הראיתי על מצב שני בתי הספר הגדולים, הגימנסיה וביה”ס לבנות, שבהם כבר היו אז מתחנכים כשמונה מאות ילדים, ועל הנחיצות הגדולה לבנות פנסיון בשביל הבאים מן החוץ; על הנחיצות שהיתה אז צועקת לבנות ביפו בית חולים חדש ומספיק לכל החולים, שהיו מובאים העירה מכל מושבות יהודה, במקום שאין אף בית חולים אחד, ושיהיה הבית הזה מתאים לכל הדרישות של הישוב החדש; על ערך הספריה, הביבליוטיקות בערים ובמושבות, במקום שהאכרים והפועלים יכולים למלא את הצורך בידיעות נחוצות, בקריאה מועילה.

ד“ר מגנס הודה ולא בוש, כי אין הקהל יודע הרבה ממצב הישוב כמו שהוא. בידיעות העתונים, המכחישות תמיד זו את זו, אין הקהל מאמין ואינו מתחשב עמהן, ולכן הציע הד”ר מגנס ליסד איזה אורגן רשמי, אשר שם יבואו כל המספרים הנכונים, ואשר ממנו אפשר יהיה לשאוב ידיעות נכונות ע“ד מצב הענינים. הד”ר מגנס אמר, כי אמנם רבה מאד העבודה בגלות וכי בניויורק לבדה יש כמאתים אלף ילדים עברים הצריכים לחנוך עברי, וכי גם העוני אצלם רב ונורא מאד. ואולם בכל זאת העסקנים הלאומיים שבגולה מכירים את הערך הלאומי הגדול שבכל העבודה בארץ ישראל, ואם אך הכחות הצבוריים פה מתאחדים, כפי שהוא רואה גם בישיבה זו, אז ימצאו האמצעים הנחוצים בשביל התחיה הארצישראלית בתוך אנשי הגולה, וגם באמריקה רבים הנושאים תקותם לארץ־ישראל ולכל אשר בה. הד"ר מגנס הוסיף, כי בשביל עניני קולטורה כללית, כמו יסוד בתי־קריאה וספריות בערים ובמושבות, אפשר יהיה להשיג סכומים גם מיסודם של נכרים, המנדבים למטרות תרבותיות, מבלי הבדל דת ולאום ומבלי הכניסם את עצמם גם בבחירת הספרים; ומנדבים כאלה ישנם באמריקה.

ואולם עד אשר יואילו ההרים לרדת ממרומיהם אל עינינו הנשואות להם, החלטנו לעשות את הנחוץ לנו בכחותינו אנו. כי אמרנו: נעשה אנחנו, ואחינו מן המרחקים בודאי ימהרו לבוא לעזרתנו, לתמוך בצעדינו הראשונים ויתנו לנו ידים להמשיך את דרכנו. הנה יצרנו את הירחון “מולדת”. הלא לבני הנעורים העברים אין חומר לקריאה בעברית. התנועה הלאומית שלנו חוגרת את שארית כחותיה לתת לילדינו חנוך עברי, לשום בפיהם את השפה העברית, אבל באין ספרים למקרא, באין ספרים מתאימים לצרכי הקוראים הצעירים, להבנתם ולגילם,–איזה הדרך נשמור על ילדינו לבל יתעו ולבל ילכו מאתנו?! הלא כל ספרותנו העברית היא בשביל הגדולים, בשביל אלה שמלאו כרסם בספרותנו הרחבה הקדמונה, ולא בשביל ילדים, בשביל צעירים, הצריכים למצוא במקרא הספרים תשובות על השאלות המענינות אותם, ידיעות על אודות הענינים המועילים להם. נבראה אמנם ספרות לילדים קטנים אצלנו בשפתנו; אבל מכיון שפסק הַמָן הזה, מכיון שחדלו הקוראים להיות ילדים ויגדלו מעט, אין להם, לבני הנעורים שלנו, מה לקרוא. צריך אפוא לברוא בספרותנו את המקצוע הזה, מקצוע קריאה לבני הנעורים, לתת להם ממיטב הספרות בספורים ובשירים, בדברים המבארים את הטבע והחיים, האדם והחברה, ההיסטוריה וכל מעשי התרבות ונצחונותיה. מזון ספרותי, חומר לקריאה.

ואין מקום אחר מוכשר לברוא מקצוע ספרותי כזה מארץ ישראל. בשביל לברוא איזה דבר הלא צריכים אנו לחומר מן המוכן,–ואיה איפוא תמצאו בני הנעורים מתחנכים על הספרות העברית “על ראשם ועל קרבם”, מגן הילדים עד גמר בית ספר תיכוני, מלבד בארץ ישראל? ולכן גמרו העסקנים הצבוריים פה, השוקדים על תקנות בני הנעורים ועניני החנוך, לגשת להוציא ירחון לבני הנעורים בשם “מולדת” על ידי אגודת המורים בא“י ובהשתתפות “קהלת”. וצריך לדעת, כי אם “אגודת המורים”, חברת מורים, שאין בקופתה הון ועושר, החליטה להקדיש לטובת “המולדת” סכום הגון (1700 פרנק), והחברה “קהלת”, ג”כ רחוקה מעשירות, הרימה להוצאת “המולדת” נדבה גדולה (1000 פרנק),–אות ומופת הוא, כי באמת גדול היה מאד הצורך בירחון זה. ונמצאו מן העסקנים פה אנשים, שהתחברו ויהיו לועד ההוצאה של “המולדת” (פ. אורבך, א. ברלין, מ. דיזינגוף, בצלאל יפה ז“ל, ז”ד ליבונתין, מ. שיינקין), אשר קבלו על עצמם לכלכל את ההוצאה של הירחון הזה, מובן, בכונה תחלה להרויח “ממון קרח” מן העסק המוצלח הזה–הוצאת עתון עברי בארץ ישראל… אנכי הייתי גם חבר ועד ההוצאה, גם אחד העורכים לאחר שהוצאנו את הירחון מידי ש. בן־ציון.

הבקרת הללה את החוברות שהוצאנו, את הירחון “מולדת”. מצא חן גם התוכן גם הצורה החיצונית. תהלות ותשבחות–עד בלי די. ואולם בנוגע לעזרה, לחותמים? הנה שמורה אצלי רשימה אחת, רשימת הערים של החותמים על עתון אחד היוצא בארץ ישראל. אין ברשימה, כמו בכל רשימות, כל דבר, רק שמות ערים ומספרים,–אבל כמה מרגיזה היא הרשימה, כמה מכאיבים המה המספרים ושמות הערים!

ביותר ממאה ערים נמצא רק חותם אחד בכל אחת מהנה. רק ילד אחד עברי נמצא במאה ערים האלה היודע לקרוא עברית, שיש לו חפץ לקרוא ירחון עברי, ירחון הנערך ויוצא בארץ אבותיו. אולי יש לכם ענין לדעת את שמות הערים האלו? ברוקלין, פרנקפורט, למברג, ברסלוי, סטניסלוי, פראג, קושטא, קאוונא, ניקוליוב, מוסקבה, קישינוב, פולטבה, סמורגן. קראתי רק את שמות הערים, שאין כל צורך בשבילן בביאורים והערות. הן כל אחת מן הערים האלה היתה יכולה אז לתת לא חותם אחד, כי אם מאה חותמים. הדגשתי את המלה “יכולה”, יען כי צריכה היתה, מחויבה היתה להביא לבתי העברים אשר בתוכה הרבה יותר גם ממאה. הן זה הוא הירחון היחידי לבני הנעורים העברים, ומדוע לא ימשמשו בו כל הצעירים העברים? והלא בכל הערים האלה יושבים יהודים לאלפיהם.

הערים סאלוניקי, ווינא, פאריז, בריסק, האמעל, רוסטוב, מוהילוב–אזרו כגבר חלציהן וכל אחת ואחת הביאה בכורים זוג חותמים על “המולדת”. קלן, ברדיטשוב ומינסק מקריבים “עגלה משולשת”–שלשה חותמים כל קהלה, ורק הערים ברלין, קיוב, גרודנא–להן ארבע הידות ב“המולדת”, ארבעה חותמים בכל אחת. בלודז ובחרקוב–חמשה חמשה חותמים, ורק באודיסה יש שבעה מנויים, ואולם כמעט כלם–בחנם…

ובברלין הלא מושב ההסתדרות לתרבות ולשפה העברית, ובקיוב הלא היתה האספה הגדולה הראשונה של ההסתדרות, ובגרודנא הלא נמצא בית החרושת למורים עברים, וכל הערים האלה אשר רשמתי הלא כל אחת ואחת תופסת מקום ידוע בתולדות התנועה הלאומית, משמשת מרכז לחוג ידוע, להיקף לא־קטן–ואיה המה?

יאמרו: תנאי החיים הרעים, מצוקות הגלות, צוק העתים וכו' וכו' וכו', עד אשר סוף סוף יתהפכו מנתבעים לתובעים, ויבואו עלינו בטענות ותביעות. כך הוא המנהג. אבל–הן זה לא־אמת, במחילה. הן יש צורך בירחון עברי לבני הנעורים, ואין מקום יותר מוכשר להוציא ירחון כזה מארץ ישראל, ו“המולדת” היתה משתדלת למלא את הצורך הזה, והיתה גם יכולה להשיג חותמים בכל הערים האלה אשר נקבתי בשמות, וגם ביתר הערים אשר לא הזכרתי את שמותיהן. בכל עיר שישנם שם בני נעורים עברים לאלפים אפשר ואפשר היה להשיג חותמים. כמה מוציאים בכל שנה בני הנעורים לכל מחזה, לקינו־מטוגרף ולכל דבר שהצללים מרובים בהם על האורות? נצרכים היו אך זוגות אחדים משתדלים, אך יחידים אשר יבינו את ערך הדבר, שיעברו על בתי בני ישראל ויאספו חתומים. נחוצה היתה מעט עבודה, אך מעט, נחוץ היה רצון לעשות דבר טוב, רצון לאיזה שעות במשך השנה, לאסוף חתומים, להפיץ את הירחון בין בני הנעורים, להעירם ולהזכירם, כי יש ירחון עברי לילדים עברים בארץ העברים.

והאמנם לא היו ידים למלא את העבודה הקטנה הזאת, ולא היה הרצון לעשות את הדבר הקטן הזה?

אם כן…

 

ב. משפט השלום העברי.    🔗

גם זה היה אז, בעת יסוד תל־אביב. כבר התישבו ביפו אנשים חדשים, אנשי צבור של צורה, אשר תפשו להם מקום חשוב בעבודתם הצבורית גם בגולה. אלה לא היו עולים “גרי אריות”, שמצבם החמרי או ההגבלות האזרחיות בגולה הכריחו אותם לצאת מארצות מולדתם. התקבצו ליפו אנשים בעלי הכרה לאומית, ציונים באמת, שהתחילו לעלות ולבנות את ארץ אבות בכחותיהם ובכשרונותיהם, ובתקוה כי הם ימשכו גם אחרים בדומה להם אחריהם: מ. דיזנגוף, ד“ר חיסין, מנחם שינקין, טובי המורים של הגמנסיה, ד”ר ל. כהן, ד“ר טהון, ד”ר רופין, א. ברלין, ב. יפה וכדומה. חבר אנשים כאלה לא יכלו, לא חפצו להשלים עם הרעיון, שעליהם החובה להמשיך את תנאי החיים הצבוריים של קהלת יפו, וכי נוה־צדק היא המלה האחרונה של הטכניקה לבנין שכונות, וכי אין יושר ואין חכמה מבלעדי עסקני השכונה הזאת. נאספו אנשים חדשים עם דרישות ושאיפות צבוריות אחרות, ומאלה נתנו אל לבם לבנות את עדת ישראל ביפו על יסודות חדשים ולתת לה צורות אחרות, יותר משוכללות ויותר מתאימות אל מטרת ישובנו, המטרה הגדולה, “התקוה הנושנה”. הרו והגו האנשים האלה על יסוד שכונה חדשה, שנוצרה אחרי כן בצורת “תל־אביב”, דנו על תקונים בעדת ישראל ביפו וארגונה, על הרבה־הרבה דברים, שגופי הישוב והתחיה תלויים בהם.

ושם הד"ר רופין לב אל המצב בנוגע למוסדות המשפטיים שהיו לנו בארץ.

המשפט הממשלתי היה כלו רודף שלמונים. אוי היה לנאשם וגם המאשים לא היה שמח בחלקו. הנתבע היה משלם וחוזר ומשלם, אבל גם התובע היה חסר לעולם. הללו יה כל אלה שלא ידעו את המשפטים התורכים, ושומר נפשו היה מתרחק מהם. בכחם של חקי הקפיטולציה היתה יכולת להנתינים הזרים לפנות אל משפטי הקונסולים, אבל גם הסדר הזה לא נתן משפט בטוח להזקוקים לו. די היה למעונין בדבר להשען על דברי אנשים שהם נתינים של ממלכות אחרות, ואז היה על הקונסול לפנות אל קונסולים אחרים ולבקש מהם שיזמינו הם את הנתינים שלהם לפני המשפט,–מה שלא היו עושים ברצון לא הקונסול המזמין ולא הקונסול המוזמן. הרבנות ביפו לא היתה מאוחדת, מרוכזת בבית־דין אחד. הרב היה רב עדת האשכנזים, אבל היה גם רב מיוחד לקהלת החסידים ביפו. ומלבד שניהם היו “חכמים” לעדת הספרדים, וכמדומני לעדותיהם השונות. הוסיפו על זה, כי כח רשמי לא היה אף לאחד מבתי־הדין שלהם, הרב קוק היה כעין רב של המושבות ביהודה, כלומר רב ראשי, וגם התנשא להיות מקצת של “רב מטעם” בשביל היהודים נתיני רוסיה. ואולם כל זה לא היה רשמי, ודבר שאין צריך לאמר, כי לא היה לאף אחד מהבד"צים הנמצאים ביפו, וביחוד במושבות, כח וסמכות ואבטוריטה להוציא פסקי דינים, שיקבלום הצדדים עליהם.

המצב הזה היה פרוע, וכל אחד פנה לאותו המוסד המשפטי, ששם הובטחה לו השפעה ידועה, מבלי להתחשב עם הערך הלאומי של שופטים מקרבנו בארץ תחיתנו. ומאת המשרד ארץ־הישראלי, שמלא אז את מקום ההנהלה הציונית עתה, יצאה ההחלטה ליסד בארץ “משפט שלום עברי”.

האספה הראשונה, המיסדת את משפט השלום,–זוכר אני–היתה בביתו של מר שיינקין ברחוב בוסטרוס. תל־אביב עוד טרם נבנתה. הוזמנו העסקנים, שהיו תמיד משתתפים במועצה הפלשתינאית מיסודו של הועד האודיסאי, ונבחרו שופטים ויושבי ראש בחבר השופטים. המדריך של המוסד הזה היה הד“ר רופין, והמשרד שלנו פנה גם מקום מיוחד למוסד חדש זה וגם לקח עליו את הוצאותיו. גם המשרד הא”י היה אז עוד ביפו, ברחוב בוסטרוס, ושם היינו מתכנסים לישיבותינו. בין הנבחרים ליושבי־ראש הייתי גם אנכי. נבחרו שופטים מבין כל העדות השונות, ולפי טיב כל משפט ומשפט היו מזמינים שופטים. אם איני טועה, היה הסופר הצעיר עגנון, שנמצא אז בקביעות ביפו, המזכיר הראשון של משפט השלום. לפני משפט השלום היו מביאים משפטים מסוגים שונים, וגם משפטי כבוד, והיו הצדדים ממלאים אחרי פסקי־הדין. היו נשמעים לפסקי־הדין גם ועדי המושבות. והיה מקרה, שבמושב אחת נמצא איש שסורו היה רע והתנהגותו היתה מזיקה, ונסענו לשם שלשה ראשי משפט השלום ושנים לקחנו מאת ועדי המושבות, ועשינו בענין זה ימים אחדים, ויצא פסק־דין כי יצא האכר את המושבה,–וקבל הנאשם עליו את פסק־דינו.

וכאשר נבנתה תל־אביב ורבים מאנשי הישוב החדש התישבו שמה, וגם המשרד הא“י קבע לו דירה בתוך השכונה החדשה ההיא, אז נוסד משפט השלום בתל־אביב, ונוסד איתן. בדירתו של המשרד הא”י היו חדרים מרווחים, והד“רים רופין וטהון דאגו לכל צרכיו של משפט השלום. את ישיבות המשפט היינו קובעים תמיד לשעות הערב, ויש שהיו בערבים יושבים שנים־שלשה חברי שופטים בחדרים לשפוט בין הפונים אל משפט השלום העברי. המשרד הא”י קבע לו גם פקיד מיוחד למזכירות, את מר אריכא, שבהמשך הזמן התמחה בעבודתו; ואת הפרוטוקולים של הישיבות היה המזכיר הזה מסדר באופן נאות, גם היה שומר על החומר המשפטי של המוסד הזה. מאד מאד יש להצטער על החומר המענין, אשר לרגלי גירוש־יפו בזמן המלחמה העולמית ומפחד הרדיפות של השלטון התורכי בעת ההיא, ירדו כל התעודות והכתבים של משפט השלום ביפו לטמיון, ואין אומר השב. כידוע, חיי התושבים, ההוי שלהם, משתקפים היטב בחומר המשפטי. היו הרבה ענינים אופיים בשביל הישוב והמתהוים רק בתנאי החיים החדשים שהישוב הארץ־ישראלי יצר לעצמו, ועל המצפון הלאומי, שמצא לו בטוי גם במוסד המשפטי החדש, היתה החובה להביע את השקפותיו על המקרים ועל התנאים האלה. ומאליהם נוצרו עיקרונים, פרינציפים.

הנה למשל, היה משפט כזה. לפני שנים רבות, כשנוסדה מושבה אחת,–נקרא לה בשמה חדרה–קנה אחד “החובבים” מרוסיה חלקת אדמה בה. הוא שלם את מחיר האדמה וגם נטע כרם עליה. את הכרם עבדו, וכאשר הוכרזה מטעם אגודת הכורמים פקודה לעקור כרמים–עקרו אותו, והחלקה נהפכה לשדה זריעה. קונה החלקה מעולם לא היה בארץ־ישראל, ואת כל העבודה מלא אחד האכרים היושבים במושבה. והנה באה לארץ־ישראל בתו של בעל החלקה, שגם הספיק בינתים ללכת לעולמו. הבת דרשה את נחלת אביה וגם את ההכנסות של הזמן מאת האיש שהחזיק בה. הלה טען, שהאדמה שייכת לו, אחרי שהוא עבד אותה כל הזמן, משך עשרות שנים, ובעל הנחלה אף פעם לא התענין בכל הרכוש הזה, ובכן לפנינו יאוש בעלים. ואולם אם באה עכשיו היורשת וטוענת על זכותה, אזי הוא דורש ממנה כי ישלמו לו בעד כל הזמן שכר פקיד בעד עמלו להשגיח על הנחלה. המשפט נמשך הרבה זמן בישיבות רבות. צריכים היו, מצד אחד, לברר את הסכומים לזכותה של התובעת, הכנסות החלקה לכל השנים הרבות, ומהצד השני לא קל היה לברר את איכותן וכמותן של תביעותיו של מחזיק הנחלה. היו טוענים משני הצדדים, שהגישו את תעצומותיהם גם בכתב גם בעל־פה. נוכחנו, כי עלינו לתפוס עמדות פרינציפיוניות ולעזב את פרטי הסכומים של שני הצדדים, וקבענו הלכות אלו: א) כל הקונה נחלה בארץ־ישראל שהיא מסומנת בגבולותיה אין זכותה נפקעת עולמית, אם לא מכרה לאחר ולא נתנה במתנה. ב) הקונה נחלה בארץ־ישראל, והוא נשאר לשבת בגולה, ואינו דואג לנחלתו לנטע אותה, לזרעה ובכלל לעבדה ולשמרה מפני עוררין, אזי מי שמחזיק בנחלה זו אוכל פירותיה, נוטע ועוקר, זורע וקוצר עד שיבוא הבעל ויעמוד על נחלתו. באופן זה אין למחזיק רשות לדרש שכר עבודה ושמירה, אבל אין גם הרשות לבעל הנחלה לדרוש הכנסות הנחלה בעד השנים שהחזיק בה אחר אף שלא ברשות בעלים.

ובאתה חדרה התעוררה שאלה נכבדה מאד מהצד הצבורי־המשפטי. על גבולותיה הרחבים של מושבה זו נמצאו עוררין מצד שכניה, ועל בני המושבה היה עמל וטורח והוצאות מרובות כדי לשמור על הזכויות של הגבולין. ורבים היו בעלי נחלאות בחדרה, שישבו להם בחו"ל, לא השתתפו בהוצאות של השמירה על הגבולין והכרוך בהוצאה של שמירה זו. אז פנו ראשי המושבה אל משפט־השלום ביפו ויבקש מאתנו להפקיע את מתנחלי־חוץ מזכות־בעלים על אחוזים ידועים מנחלותיהם ולמסור את האחוזים המופקעים לרשות ועד המושבה, ולתת לו הזכות למכור את חלקי הנחלאות לאחרים, כדי לכסות את סכומי ההוצאות. נסענו לחדרה (השתתפו: ד"ר רופין, המנוח שיינקין ואנוכי), עברנו על כל האסמכתות של תביעה זו והחלטנו ברוח הדרישות של המושבה. החלטת זו של משפט־השלום זכתה לאשור רשמי של הרב קוק, בתור רב המושבות, ועל סמך החוק “הפקר בית־דין הפקר”, יצא הענין אל הפועל.

ערכו הצבורי של משפט השלום העברי ביפו עלה למעלה למעלה, והיה ענין אחד, שקבל אופי צבורי, והובא לפני משפט־השלום ביפו, אם כי כל המעשה והנתבע או הנאשם היו לא ביפו כי אם בירושלם. היה עסק־ביש בין משפחת אחד האדמו“רים ובין מחזיק בית־אורחים בירושלם. בתו של האד”מור שמה עלילות דברים על בעל המלון, ונתפרסם קונטרס מיוחד בענין זה. והענין קבל אופי של שאלה צבורית, וראו האנשים צורך בדבר להעביר את הענין ממקומו, מירושלם, ולהביאו ליפו, במקום שגם הצבוריות היתה כבר מפותחה. ומפני חשיבותו של המשפט, הושיבו בראש השופטים את הרב קוק, והמשפט היה בביתו. המשפט נמשך ימים רבים, וכלו הוא דף מיוחד בתולדות הצבוריות בארץ־ישראל, ולא פה מקומו של דף מענין זה. מטרתי היא אך להזכיר, כי אז כבר הגיע המוסד המשפטי הצבורי “משפט־השלום העברי”, לידי מדרגה כזו, שהרב קוק, האישיות המיוחדה בין הרבנים, ישב בראש האנשים, שנבחרו מאת משפט־השלום לשם ברור ענין נכבד.

בתקופת המלחמה פסקו כמעט לעבוד כל המוסדות הצבוריים של התחיה, וכל עמלם היה להקל את המשבר, אשר פתח את לועו על כל הישוב לבלעו. מי ומי ילך להשפט ולברר סכסוכים בשעה שחרב חדה מונחת על כל הישוב! נוסף לזה היתה עין השלטון התורכי רע בכל מעשינו הצבוריים והלאומיים, וכאשר אסרו אותי והביאו אותי ירושלימה אל חוקר הדין, היתה שאלתו אלי גם בדבר השתתפותי במשפט־השלום. זרמי חיינו הצבוריים שטפו בתקופה ההיא לעבר אחר,–לשמור על העמדות הכלכליות, להציל מחרפת רעב את המשפחות העזובות ממפרנסיהן, ומכל בנין חדלנו אז.

ואולם אך נכבשה יהודה, והגואל הבריטי השיב לנו את מנוחת הנפש להקים מחדש את סוכתנו הנופלת, לא אחרנו אף רגע והשיבונו לכבודו גם את משפט־השלום העברי. הד“ר טהון נתן לנו מדירת המשרד הא”י ביפו חדרים מרווחים, נאותים למוסד זה, ויקבל על חשבון המשרד הא“י את כל הוצאותיו. מר זרחי היה אז מזכיר בית־המשפט, והודות לכשרונו ומסירותו עבד משפט השלום ביפו ובמושבות יהודה באופן מסודר. “השיבה שופטינו כבראשונה” היתה אחת משאיפותינו הלאומיות. באספותינו הגדולות לשם יסוד וארגון הישוב, שהיו בחורף ובקיץ תרע”ח, עלתה שאלת “משפט השלום העברי” על סדר היום, ומצאה לה את פתרונה הנכון. בעת ההיא סדרנו גם את הקהלה העברית ביפו וחברנו אותה עם שכונת תל־אביב, ועל יד משרד הקהלה המאוחדת הזה קבענו דירה ומשרד מסודר גם להרבנות של הקהלה היא. אז נעשה גם נסיון של עבודה משותפת עם הבד“צ ביפו. הרגשנו צורך בקודקס עברי, ביסודותיו של המשפט העברי, וכי “משפט השלום העברי” ימלא תפקיד להכניס את “יפיפותו של יפת באהלי שם” מצד אחד, ולפשוט מעל מעשי הבד”צ את העקמומיות של פלפולא חריפתא, שיש לה רק משום דרוש וקבל שכר ובחיים אין לה תפיסה: ואין כל ספק, כי לו היה אז, בעת ההיא הרב קוק ביפו, זה הרב קוק שבהיותו ביפו היו לו שאיפות לאומיות רחבות ויש שהיינו רואים כנפי נשר לו–אז היינו בודאי באים לידי מסקנא, והיה נוצר אותו “המשפט העברי” בה“א הידיעה, שאליו צריך כל יהודי לשאוף בארצו השבה לתחיה. אבל, לצערנו, מצאנו בבד”צ היפואי אנשים ככל המון המוצי"ם, מוכים בסנורים ומפחדים מפני כל קו אור, שחביבה עליהם המליצה “חדש אסור מן התורה”, ולא את אלה אפשר לצרף למנין של בנין.¹

לאחר כבוש הגליל וגמר המלחמה העולמית, והשלטון הבריטי הצבאי נגש לעשות סדרים בחיים האזרחיים בארצנו, וראשי “ועד הצירים” לא“י מצאו לטוב להם לעבור גם הם מתל־אביב ולהתכונן בירושלם ולהכנס לאט־לאט אל התפקיד ההסטורי של התחיה ובנין הבית הלאומי, לא נשכח ענין משפט השלום העברי. זה כבר יצא מידי עסקנים חובבים, והדבר נמסר בידים אמונות של בעלי מקצוע, למודי חק ומשפט. בועד הצירים בירושלם היתה מחלקה מיוחדת למשפט השלום, תחת פקודתם של מר דניאל אוסטר וד”ר דונקלבלום. מר ד. אוסטר פתח תעמולה רבה, וכמעט בכל נקודות הישוב נוסדו בתים למשפט השלום העברי. מר אוסטר כתב ופרסם חוברת מיוחדה לסדרי משפט השלום העברי, ובאפן זה קבלה הפרוצדורה של המוסדות צורות קבועות ומתאימות. אז מצאו לאפשר ליסד משפט שלום עברי גם בירושלם. בעירנו הראשה היתה העזובה עוד יותר רבה, מאשר ביתר מקומות ישובנו. פה התקימו בדצ“ים בכל שכונה ובכל סמטא, “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן”, וכל מי אשר לו חותם ומתעטף בתגא–מורה ודן ומוציא פסקים. הרבנות הראשית עוד טרם היתה בארץ, והענינים היו פרוצים ופרועים לשמצה. והיה אז משפט השלום העברי דבר בעתו ממש. המוסד התנהל תחת פקודתו של ד”ר יצחק נופך, השופט הממשלתי עכשיו בתל־אביב, ועל ידו עזר הד"ר ח. שמטרלינג, עורך־דין רשמי עתה בירושלם. המוסד התחבב על הקהל, ואנשי ירושלם פונים אליו למאות בכל שנה.

רבים הם המכשולים, המונחים עוד על דרך התפתחותו של משפט השלום העברי, אך אין ספק, כי המוסד הזה נושא בתוכו את הגרעין הבריא של המשפט העברי, אשר לו לבדו הזכות להיות שליט בחיינו הלאומיים בתחיתנו בארצנו. הוא עודנו גרעין, אבל יצמח ויעשה פרי.

 

ג. אחד־העם במסגר.    🔗

דרכיו ומנהגיו של אחד העם היו מכחישים במדה ידועה את הנחתו של שד“ל, כי”חסרון הסדר–הוא הסדר אצל בני שם". אחד העם בחייו הפרטיים היה שומר סדר עד לדייקנות. אצל אחד העם הכל היה קצוב ומדוד ומדויק, לא חסר ולא יתיר; על מכתביו תמצאו תמיד את התאריכים במועדם, ולפעמים גם העברי גם שתי הספירות הנוצריות, ואם אל המכתב מצורף המשך או איזו הוספה, אז הגליונות הנוספים מדובקים בסיכה או בקרס. הספרים הרבים בחדר עבודתו היו כל אחד על מקומו ובמחלקה שלו, וכל המכתבים הרבים, שהיה מקבל, שמורים בכרכים ומסודרים לפי השנה, והמכתבים שהיה שולח היו מועתקים אצלו למשמרת. הוא היה שומר על הסדרים גם בלכתו בדרך; ורואה היה מראש את אשר יהיה עליו לעשות, וקובע היה את עתותיו לשעות, לימים, לשבועות, וגם לחדשים. ואולי גם לשנים.

במכתב מן ט“ו סיון תרע”א הודיעני אחד העם, כי באמצע ספטמבר ילך לארץ ישראל, והוא תאר בפרוטרוט את סדר מסעותיו: “אלך קודם כל לחיפה, ואשאר שם עד לאחר החג. בחוה”מ אלך לראות את המושבות שסביב טבריה ואשוב לחיפה. לאחר תום החג אלך ליפו דרך זכרון, חדרה ופתח תקוה. ביפו אשאר אך יום או יומים ואלך לראות את המושבות שביהודה, ובשובי, בודאי יהיו כבר בתי הספר פתוחים, ואז אבלה כשבוע ביפו וכשבוע (או מעט פחות) בירושלם, בשביל לבקר את בתי הספר “שלנו” ושל “עזרה”, ואח"כ אשוב לחיפה להפרד ממשפחתי ומשם–ללונדון. על הגליל העליון הנני מוכרח לוותר, כי אין הזמן מספיק, אבל כמדומה לי, שלא נתחדש שם הרבה בעשר השנים האחרונות.

ואמנם כך היה. לחג הסוכות תרע“ב בא אחד העם לחיפה. בראשון לחול המועד סוכות הלכתי אני וחותני, שבא אז לבקר אותנו בא”י, באניה לחיפה להתראות. אך ירדנו מן האניה, והנה קול הקריה הומה: פרצה מגפת החולירע בעיר, וביחוד עושה המגפה שמות בקרב המושלמים והיהודים הספרדים. רבים מהתושבים עוזבים את העיר, חנויות רבות נסגרו על מסגר, הגרמנים נמלטים הכרמלה, מן הנוצרים נודדים אל הכפרים הרחוקים אשר בהרים, וגם רבים מן היהודים נוסעים אל מושבות הגליל והשומרון. ושמועות מרגיזות ומחרידות באות לרגעים אלינו מתוך המונה של העיר, ואת מספר המתים מן המגפה מגדילים כיד הדמיון הטוב על המגזימים בעת כזאת, ותאחז הבהלה גם אותנו. למה לנו לשבת בחיפה, להיות צפוים אל המגפה, בעת אשר ביפו שקט ומנוחה. אמרנו ללכת ליפו באניה, ואולם הוגד לנו, כי כבר הודיעו את דבר המגפה לכל הנמלים הסמוכים, למען לא יתנו לנוסעים הבאים מחיפה לרדת, פן יביאו עמהם את המגפה אל המקומות החדשים. החלטנו לקחת לנו סוסים וללכת ליפו בדרך זכרון וחדרה.

ממחרת היום כאור הבוקר יצאנו בעגלה ופנינו מועדות זכרונה. הגענו עד הגבעה אשר זכרון יעקב עומדת עליה, והנה הדרך אל המושבה סגורה ושומרים מזוינים רוכבים על יד גדר ההסגר, לבלתי תת לאיש לעבור ולחדור אל המושבה. על יד גדר ההסגר מצאנו הרבה עגלות אנשים נשים וטף, שוכנים רובצים עוד מן הבקר וגם מאתמול. המושבה סגורה ומסוגרת אין יוצא ואין בא. לרבים מן הבאים מחיפה קרובים וגואלים בתוך המושבה, אבל פקודת הועד חזקה על השומרים לבל יתנו לאיש מן החוץ לחדור אל המושבה ויהי מי. לשוא הוכחנו כי בריאים אנחנו ולא היה לנו כל מגע ומשא אל הנגפים במגפה, לשוא הבאנו תעודה בכתב מאת פקידי חיפה, שהעידו כי בצאתנו מן העיר בדקו אותנו וזרקו עלינו מי־חטאת לטהרנו–גדול חומר ההסגר על כל הבא מחיפה. כשתי שעות עמדנו על יד הגדר מעבר מזה, עד אשר בא הד“ר יפה, רופא המושבה אז, אל גדר ההסגר מהעבר השני, והודיע לנו כי רק בשבילנו ולכבודנו נותן לנו הועד רשיון לעבור דרך המושבה במסלה אחת מסביב המושבה ללכת לבוא לחדרה, ורוכבים יעברו לפנינו ומאחרינו לשמור לבל נטה מן הדרך לבוא אל תוך המושבה פנימה. נסינו לפצור בהד”ר יפה, אולי יתן לנו להכנס אל המושבה; ואולם הוא השיב את פנינו ריקם באמרו, כי בדבר הזה הוא רואה חובה לעצמו לבלי לשאת פנים גם לאנשים אחים ורעים כמונו ולמצות גם אתנו את עומק הדין. הוא רק שלח אל קצה המושבה על גבולה סל. מלא צידה, ויתן לנו עצתו לנסוע לחדרה.

בארבע שעות לפנות ערב עזבנו את זכרון ללכת לחדרה. בזכותנו נתנו גם לעגלה השניה, ההולכת מחיפה בעקבותינו, לעבור דרך המושבה. עלינו היה ללכת לחדרה ללון שם, למען נוכל ממחרת הבוקר לעשות את דרכנו הלאה, ליפו. לא רב היה חפצנו ללכת ללון בחדרה. ידענו את המלון בחדרה אז ואת מטותיו, גם פחד הקדחת, אשר בימים הם עוד שררה במושבה, היה עלינו, גם העגלון הגרמני שלנו שלא ידע את הדרך נכונה. כבר היה ערב כאשר עברנו את נחל התנינים, וכאשר הגענו אל גבעות החול, הנמשכות מאחורי קיסריה, והחלו הבצות, היה לילה… והלילה ליל חושך, בעשרים לחודש, ואנו מתנועעים בתוך העגלה מאז הבוקר, עיפים ויגעי כוח. עיפים ויגעים גם הסוסים… תעינו מן הדרך.. העגלון ירד מעל דוכנו לבקש את הדרך, אבל גם הוא נעלם באישון חושך. כעבור חצי שעה שב העגלון אלינו ויעל על מקומו למשוך בסוסים. אבל כאשר נסענו כרבע שעה ראה העגלון ונוכח, כי אין דרך כבושה תחתיו. סגרה עלינו הבצה הרחבה אשר בסביבות חדרה, ואין מוצא… מצאנו קוצים כסוחים ואספנו ערמה גדולה והעלינו בה אש, כי אמרנו אולי למראה המדורה יבואו אלינו אנשים עוברי דרך או השומרים. ואולם גם הכפרים גם המושבה רחוקים מן הבצות, ואחרי האסיף אין דבר בשדה לשמור עליו. אך לשוא אנו מגדילים את המדורה: אין איש!… וכבר כשתים־שלש שעות אנו תועים במרחבי הבצה, ועל הארץ לילה, ומן הבצה עולים אדים כתמרות עשן קל, והבצות–בצות חדרה…

כמעט במקרה באה עגלתנו אל שדרות האקליפטוסים, הנטועים על גבול המושבה, להבדיל בין אויר הבצה ובין חדרה. אז הלכנו לאורך השדרות, עד אשר מצאנו את הדרך אל המושבה. היתה השעה התשיעית בלילה, אך הירח עוד טרם עלה. דפקנו בסוסים למהר לבוא אל המושבה, במקום אשר נמצא, לכל הפחות, אור וחום, הרגישו גם הסוסים את קרבת המושבה וימהרו לרוץ.

עמוד!

מבעד לחשכת הלילה נראה צל אדם, כולו עטוף, רוכב על סוס. גם האדם גם סוסו כמו מחומר אחד קורצו–שחורים כשחור הלילה. לרוחב הדרך בין שדות חדרה נמתח חבל. והסוסים עצרו בעד מרוצתם ויעמודו.

–מי שם עוצר בעדנו?–קראנו מן העגלה.

–שומרי ההסגר, קאראנטין–ענו לנו.

לא עברו רגעים אחדים, ומעל החבל שמענו קו דברים של אחד מעסקני חדרה, מר צבי בוטקובסקי, היודע ומכיר אותנו היטב. קראנו לו להודיע אותו מי אנחנו, בהיותנו בטוחים, כי לנו יתנו לעבור ולבוא אל המושבה.

–יודעים אנחנו–ענה מכירנו.–רץ מזכרון בשר לנו את דבר בואכם, ואולם המושבה סגורה, ולא נוכל לתת לבאים מחיפה לבוא אל המושבה.

מכירים אנו היטב את עסקני חדרה וגם הם יודעים אותנו והמה יודעים, כי גם אחד העם בתוכנו. מה זה, האם השתגעו האנשים, כי לא יתנונו לעבור ולבוא אל המושבה.

עוד רץ בא מן המושבה והודיע לנו, כי עתה בשעה זו יושב הועד ודן מה לעשות לנו. אולי–הוסיף הרץ–יסכים הרופא לתת לכם רשיון לסור לגן שמואל ללון שמה. מתוך חצאי הדברים בין השומרים, הטסים ורצים על סוסיהם המהירים, הלוך אל המושבה ושוב אלינו, הבינונו פשר דבר. חוזה היה בין רופא זכרון יעקב ובין רופא חדרה, להודיע איש לרעהו מכל הסדרים אשר יעשו בנוגע להסגר המושבות, ומפני אשר לא נתן לנו רופא זכרון יעקב לסור אל מושבתו, ובכל זאת שלח אותנו לחדרה, לכן קצף רופא חדרה על רופא זכרון, ויאסור עלינו את הכניסה גם למושבה שלו. נגש רופא ברופא,–ואנחנו יושבים בעגלה באישון לילה, הקרח אוכל אותנו ונפשנו שוממה, מבלי דעת אם נמצא תקרה ללון תחתיה הלילה. וזה–בארץ ישראל, על פני מושבה עברית, ובתוך העגלה–אחד העם!…

היתה כבר השעה העשירית, כאשר הביאו הרצים את הבשורה, כי הואיל הועד לתת לנו בחסדו את רשיונו לסור לחצר הפרדס גן שמואל ללון שמה. השומרים הרוכבים סבבו את עגלותינו ויביאו אותנו לגן שמואל, הרחק מטבור המושבה דרך חצי שעה. שם מצאנו שני חדרים גדולים, אבל כמעט בלי רהיטים, אין מטות ומצעות, וראשי המושבה גם לא דאגו להכין אוכל לנו. אחד הפועלים של הגן התחיל להתעסק בהכנת המיחם, ושעה שלמה עברה עד אשר היתה לנו כוס תה להחם את נפשנו. בחצי הלילה הביאו לנו מעט אוכל מן המושבה, אבל אנחנו כבר הבלגנו על רעבוננו והיינו דוויים וסחופים מאד. על רצפת אחד החדרים היתה ערמת זיתים, ומפני כי השנה תקפה אותי, לכן שטחתי מחצלת של קנים על יד קצה הערמה ושכבתי ונרדמתי. ואולם אחד העם לא ישן כל הלילה. עיף ונרגז מאד, על אשר דוקא בנו בחרו עסקני חדרה לקרבן ה“פוליטיקה” של הרופאים, התהלך כל הלילה על פני מעקה הבית. ויקטר פאפירוס אחר משנהו, וישת כוסות תה, עד אשר הלבינו פני הרקיע במזרח. לפנות בוקר אסרנו את הסוסים, ונעזוב את מלוננו הנפלא אשר הקצה לנו הועד בחסדו, ונלך אל המושבה לבקש לשלחנו עד גבול הכפר הקרוב. בכל הדרך לא מצאנו אף אחד מן השומרים הרוכבים, אשר אמש סגרו עלינו את כל מבואי המושבה ומוצאיה, ובידנו היה לבוא אל תוך בתי המושבה ולהביא אליהם את הנגף, שכל כך יראו ופחדו ממנו ראשי חדרה. ואולם רחם רחמנו על בני מושבה עברית, ובעמל רב עוררנו את אחד השומרים בקצה המושבה, והוא הלך וישלח אותנו עד הדרך המוביל לתל־כרם.

אנחנו אך התקרבנו אל קקון, והנה חילים סוגרים את הדרך… לא היו סדרים בממלכה התורקית, ובכל זאת הודיע, כפי הנראה, הקימקם בחיפה את הממשלה בשכם, ועל הדרך העמדו חילים לשמור על הבאים מחיפה. לבלי תת להם לעבור ליפו או לשכם. מה לעשות? הן גם זכרון יעקב גם חדרה לא נתנו אותנו לבוא אליהן. ובכן עלינו לשוב על עקבותינו, חזרה לחיפה, אבל הנה, כפי הנראה, המגפה מתחזקת שם. אם מצאה הממשלה לנחוץ להודיע על אדות החולירע לשרי המחוזות הקרובים,–למה איפוא נלך אנחנו לחיפה?! קראנו לעזרה את הבקשיש אשר יענה את הכל, אבל נוכחנו, כי בדרך העולה ליפו לא יתנונו לנסוע; גם הגידו לנו, כי גם בתל כרם, גם בכלכליה עומדים שומרים על ההסגר, ומה יתן ומה יוסיף לנו אם יצלח בידנו לעבור את המשמר הזה, ועצרנו המשמר השני, השלישי… כבר היתה השעה העשירית, ומשא ומתן עם החיילים הולך ונמשך, עד כי נוכחנו, כי אמנם נכונים אלה לקחת מידינו בקשיש, אבל–ליפו לא יתנונו ללכת, ומה יתנו לנו?–יתנו לנו ידים לשוב בדרך ההולך מקקון לזכרון־יעקב.

וכך עשינו. שלמנו בקשיש, ועברנו על פני השדה, עד אשר הגענו אל דרך זכרון. מה יהיה בזכרון, מה יעשה לנו שם–לא ידענו. אבל אולי יחוננו אותנו הפעם שמה, אחרי אשר הננו מתגוללים בעגלה זה היום השני וכל סימן מחלה אין בנו. ואם לא יתנו לנו לבוא לזכרון גם הפעם, אז–יהי אשר יהי–ונלך ונשובה לחיפה. שם הלא לא נהיה כנודדים ובלי מקום לנוח… שבנו לזכרון, ואחרינו הולכת ונמשכת כסרח העודף העגלה השניה, המלאה שתי משפחות ואשה הרה בתוכן… הימים שלהי דקייטא, ימי האסיף. הכרמים עומדים שוממים וערומים וענפי הענבים גדלו פרע, השדות עזובים, ומפני חרבוני הקיץ לא נשאר על פני האדמה אף פרח אחד, אף ציץ אחד, למען תנוח עליו העין ולא יתע המבט במרחב ללא ענין. הנסיעה בחודש הזה בארץ ישראל, על פני האדמה הקשה כברזל, אך מיגעת. עיפים ורעבים, יגעים וצמאים, באנו אחר הצהרים אל גבול זכרון יעקב, שומרי ההסגר עומדים על משמרותיהם כיום אתמול… בקשנו להודיע את הדר. יפה על דבר בואנו. והנה בזכרון כבר ידעו את אשר עשו לנו בחדרה, כי קדמו את פנינו “בכבוד”, ויאמינו, כי אנחנו כבר הלכנו ליפו. הדר. יפה יצא אלינו מעבר המשמר, ויאמר כי יש את לבבו להציע לפני הועד לתת לנו לבוא אל המושבה, ורק יאספו אותנו אל אחד הבתים אשר מחוץ למושבה, ושם נהיה יושבים שלשה ימים רצופים לשמור עלינו, כי הן לנו זה יומים בדרך מאז עזבנו את חיפה, ואם יעברו עלינו עוד שלשה ימים נוספים, וימלאו לנו חמשה ימים, מספר הימים הקבועים להסגר מפני מגפת החולירע.

ירדתי מן העגלה והלכתי בלוית אחד השומרים לראות את המקום, אשר אמרו לתת לנו לשבת שם ימי ההסגר. המקום יפה עד מאד, בקצה אחד הכרמים, בין חגוי הסלעים, הנטועים זיתים, על פני אחד העמקים העוטרים את זכרון יעקב, עומד לבדד הבית הנכון בשבילנו. “הבית”–חדר אחד, אשר לא יכולתי להכריע, אם זאת היא מלונת שומר הכרמים או אורוה: אין חלון, אין רצפה. הקירות מכוסים אבק וקורי עכביש, וכל “הבית” מלא רפש. “אין דבר,–אמר לי ההולך עמדי,–את הכל ינקו, את הכל יסדרו”. ובאמת בא אחד מן המושבה, ודלי מלא סיד בידו לסיד את הקירות… האמנם פה נדור?–שאלתי את נפשי,–“האומנם בחדר הזה תושיבו את כולנו, אחד־עשר נפש, ובעגלה השניה גם אשה הרה?”–השתוממתי אל בן־לויתי, דומם ומחריש שבתי אל העגלות.

והיום הולך ורד. אכלנו בעגלה מאשר היה אצלנו, מאשר נתנו לנו בני חדרה (מובן, בכסף מלא), ולפנות ערב הביאו לנו את הבשורה, כי מביאים אותנו לשבת שלשת ימי ההסגר בחומת בית־החולים. בסוף הקיץ היו סוגרים בזכרון יעקב את בית החולים, והוא עתה ריק על כל אולמיו וחדריו, ואך שנים משרתים יושבים בתוכו לשמור עליו. שמחנו על הבשורה הזאת מאד. בית החולים בזכרון יעקב נבנה מטעם הפקידות עוד “בימים ההם”, בשעה שהזהב בזכרון יעקב היה נתון כאבנים, והפקידים בנו את בתי־הצבור ברחבה וביד מלאה. זה לא כבית־חולים במושבה, אך ארמון בנוי הדר, ומלפניו גן גדול ומצל ועגולי פרחים וערוגות שושן ומזרקי מים, ובקצה הגן הסלעים יורדים תלולים עד העמקים המלאים עוד ירק עשב גם עתה אחרי האסיף… וכל חצר בית החולים מצד המושבה מוקפת גדר גבוהה ושערים ופתחים. עד כי יש יכולת לשמור על היושבים בתוך הבית לבל יצאו מן החצר חוצה. כבר היה ערב בחוץ, כאשר נפתחו שערי החצר לפני עגלותינו. כמו אבני מעמסה נגולו מעל לבותינו, כאשר ירדנו מן העגלות ונכנסנו אל הבית. פנו לפנינו חדרים ולא קמצו, והמשרתים הכינו את המיחם, ומן המלון הטוב, מלון גראף אשר בזכרון אז, הביאו לנו אוכל וכל טוב. היתה לנו הרוחה… שלחנו את העגלות לחיפה, ואנחנו השלמנו עם הצורך לראות פה מנוחה ימים אחדים. ומקרב לב ברכנו את הפקידות, אשר בימי שובבותה הכינה לנו בית מנוחה נהדר כזה.

אכלנו ושתינו וסעדנו את לבותינו, וגם הדר. יפה בא אלינו לבקרנו ולצוות על הסדרים, הנהוגים באנשים טעוני־הסגר כמונו. הלילה ליל הושענא־רבא, ליל שמורים בבתי התפלה לאחינו, ואנחנו הלכנו איש־איש לחדרו לישון ולנוח מנדודי שני הימים האחרונים. ואולם, כפי הנראה, נקבע ליל הושענא־רבא ללא־שינה, או אולי עוד טרם תמו ימי נדודינו, וגם הלילה הזה היינו ערים מפני סבות שונות, שלא היו תלויות בנו, כי אם בכרים ובכסתות אשר הובאו לנו ממחסני בית החולים. הפשפשים והפרעושים, הפראים הקטנים האלה, שהיו אמונים כל ימיהם עלי העצמות היבשות של הפועלים העברים החולים ועל הדם הבוער של מוכי הקדחת, השתערו עלינו ועל דמנו השוקט ויאכלו אותנו בכל פה. ממחרת אחזנו ב“אמצעים” הנחוצים במלחמה עם הגוי המר והנמהר הזה, והכרענו אותם. וכך בלינו את הימים האחרונים של החג סגורים בתוך חצר בית החולים, וכל דאגתנו היתה לבל יחלה מי מחבורתנו הקטנה וכי יעברו עלינו ימי ההסגר בשלום. ואם כי אכלנו ושתינו וטילנו בתוך הגן כחפצנו, בכל זאת ידענו, כי שומרים עלינו יומם ולילה מבחוץ, וטעמנו טעם אסירים…

ביום השלישי בא הרופא ועוזריו הסניטריים המטהרים ויזרקו עלינו מי־חטאת, ואת כל בגדינו וחפצינו הביאו לחדר סגור, ויטהרו ויקדשו אותם ככל חקי הטהרה והנקיון. אז קראו לנו דרור ממאסרנו. עברנו אל המלון והננו כאחד האדם. אחד־העם הלך לו אל ועד המושבה לחקור את חקירותיו בדבר מצב המושבה ומוסדותיה. היום ההוא הודיעו בני המושבה, כי לא יתנו לאחד־העם לצאת מן המושבה, עד אשר יבוא וישתתף בחג, שהם מכינים לכבודו בגן המושבה, היו נאומים ושירים ודקלומים עד הלילה, ואחרי כן תהלוכה על פני רחובות המושבה והדלקות ורקודים ומחולות, כנהוג אז בארץ ישראל.

אבל עד מתי נהיה יושבים פה, ואיזה הדרך נבוא ליפו? שמענו כי לבני זכרון יעקב אין נותנים לבוא ליפו, ואולם בין חדרה ויפו מהלך העגלות לא נפסק. אבל חדרה זהירה מאד ושומרת על ההסגר, כי מפחדת המושבה פן יקרה בתוכה איזה מקרה של חולירע, ואז תסגר עליה יפו העיר, ולא תמצא את צרכיה בשביל המושבה. העגלות הולכות מחדרה ליפו פעמים בשבוע, ובכל עגלה אך חמשה מקומות לנוסעים; ומי יודע, אם תתן אותנו חדרה לבוא אליה גם עתה, אחרי כלות לנו ימי ההסגר בזכרון; ולו גם תתן אותנו להכנס אל המושבה,–אם ובכמה זמן יתנו לנו מקומות בתוך עגלותיהם, ההולכות ליפו? הן לנו זה שבוע תמים בדרך חיפה־יפו,–וכמה זמן נתגלגל עוד בדרכים ובמושבות?

כתבתי לבני חדרה מכתב מלא מרורות על הנהגתם אתנו “בלילה ההוא”, ובקשתי מאת ראשי המושבה לבל יוסיפו למצות עמנו את כל עומק הדין ולבל ישכחו, כי בתוכנו–אחד־העם. ממחרת קבלתי תשובה מאת המוכתר של המושבה, כתוב בסגנון מחוסר הבטחות על אדות מספר המקומות, אשר יתנו לחבורתנו בתוך העגלות ההולכות ליפו, אבל בכל זאת מודיעים לנו, כי נבוא לחדרה ביום השלישי בצהרים. המכתב לא דבר אמנם רכות והתנצלות, ובכל זאת החלטנו ללכת לחדרה ביום הבא, המיועד מאת המושבה. טוב לנו לשבת בחדרה, במקום אשר נוכל לקוות לבוא לכל הפחות אחד־אחד ליפו. בלב נוקף יצאנו מזכרון ללכת לחדרה, להפקיד את גורלנו בידי האנשים הקשים שמה.

אנו הולכים וקרבים אל המושבה, ונשא עינינו והנה שפעת רוכבים עפים־טסים למול עגלותינו. מרחוק ראינו את הרוכבים כבדואים וסוסיהם דוהרים ומגמאים ארץ במרוצתם. לבב הנשים מת בקרבן: עוד גם זה יחסר לנו,–אורחת בדואים תתנפל עלינו בדרך… ורגעים אחדים לא עברו, והנה סבבו הרוכבים, כארבעים איש, את עגלותינו ביריות מרובים ומאקדחים, ועוד טרם מצאנו את מחשבותינו, ואחד הרוכבים קרא בקול:

–יחי אחד־העם!

–הידד!–ענו ה“בידואים”, ועוד הפעם קריאות לכבוד יתר הנוסעים בעגלתנו, והרוכבים עונים בקולות וביריות. זאת היתה הפגישה הראשונה לכבוד אחד־העם על גבול המושבה. לסוסי המרוץ של חדרה יצא שם במושבות, וצעיריה היו מתהדרים בסוסתיהם וברכיבתם, והמה עשו לפני עגלתנו את כל נפלאותיהם כפי תורת המרוץ של הבידואים, עד אשר באנו אל קצה רחוב המושבה. שם הראו הרוכבים עוד הפעם את גבורותיהם ואת מהירותם לרכוב ולקפוץ בשבתם על גבי סוסיהם המהירים, ואחר כן נגש אל עגלתנו רופא המושבה, ויפנה אל אחד־העם ויאמר לו, כי עוד הפעם הוא רואה לפניו גדר ההסגר, ועליו לעבור דרכה. לפנינו היתה גדר חיה של ילדים, לבושים בגדי חג ופרחים בידיהם, ועל אחד־העם היה לעבור דרך הגדר החיה והמקסימה הזאת. בתרועה ובקול שירה הביא הקהל אותנו אל בית אחד מראשי העדה. שם הכינו כרה גדולה לכולנו ולכל נכבדי המושבה, שהיו לבושים כולם בגדי־שבת, ויאכלו לחם לפני אחד־העם וישתדלו לכפר על הנהגתם. בלילה נתאספו הפועלים וידליקו מדורות אש ויזמרו וירקדו וישוחחו עם אחד־העם על אדות עבודתם בארץ וחלקם בתחיתה. וממחרת היום שלחו את שתי עגלותינו בדרך ליפו, ואחד מחברי ועד המושבה מר יעקב סמסונוב הלך אתנו להביא אותנו עד יפו, ולהסיר מלפנינו כל מכשול ומעצור בדרך. הרגישו האנשים, כי הגדישו את הסאה בלילה ההוא, כי גדולה הכנסת אורח כאחד־העם יותר מפוליטיקה של רופאים,–וככל אשר יכלו התאמצו להיטיב אתנו, ונסלח להם.

וביום הרביעי לעת ערב באנו ליפו, לתל אביב.

 

ד. טול קורה, טול קיסם.    🔗

קודם או מאוחר,–אך סוף־סוף, בטוחים אנו, יקיץ הקץ גם על שאלת הבנק הלאומי. אין כל ספק עוד, כי ענין הבנק יהיה לאחת מן השאלות הבוערות. יעמידו בודאי את שאלת הבנק על חודה: האם צריכים המוסדות הכספיים של התנועה הלאומית להיות כלי־שרת בידי העבודה בארץ ישראל, או לא? האם הבנק, יציר כפיו של הרצל ומכשיר הכרחי של הציוניות, הוא בנמצא, או איננו?

בזמנו בקש אותי המנוח ד"ר יחיאל צלנוב להתאפק. אבל עכשיו כבר הגיעה השעה לספר את המאורע, אשר יאיר נתיב על שאלת הבנק. גם בתור משפט ספרותי יחיד במינו ראוי המאורע הזה להרשם לכל פרטיו, ואני מתכונן לעכב את הקורא עליהם במשך פרקים אחדים. זוהי שאלה תמידית אצלנו, שאלה שאנו מוכרחים לתת לה פתרונים.

בראשית הקיץ תר“ע נטשה המלחמה מקרב הציונים ברוסיה נגד מפלגת דוד ולפסון ורעיו, תופסי ההסתדרות הלאומית אז, אשר גם בקונגרס התשיעי בהמבורג לא חפצו בשום אופן להניח את מקומם בראש ההנהלה הציונית. האטמוספירה הציונית היתה אז מלאה גפרית ואש מתלקחת. רבים ידעו את הסוד, שבאמת הקונגרס ההמבורגי לא נגמר, ואך נסגר לפי שעה, עד אשר ילכו שני הצדדים הנלחמים לבתיהם להחליף כח, להרבות צבאם ולצאת למלחמה כבדה ומכריעה. ולפסון ואנשיו שמו פניהם לבקש עזרה בין הציונים במערב אירופה. בבלגיה ובאנגליה נשא אז מי־שהיה־ נשיא נאומים נגד המורדים “הרוסים” בהצלחה רבה, וגם אמר אז לעבור את האוקינוס ולעשות לו נפשות גם באמריקה ובקנדה.–לא טמנו את ידיהם בצלחת גם הרוסים, המתפרצים מפני “מלכות בית דוד”, והעתונים של המרכז הציוני ברוסיה אז, ה”רזסוויט" ו“העולם”, אבדו את הכח העוצר של המשמעת המפלגתית, ויצאו לרנן אחרי האיש, שעוד היה נשיא שלהם, לבקר את מעשיו ולהראות על ענינים שלא מן הנמוס.

נקל להבין את הרגשות, שמלחמה הזאת עוררה בקרב אנשים מן הצד, בלבות אנשים שאין להם כל צורך וכל חפץ מיוחד להתעטר בעטרת גבאות ומורשיות בהנהלה הציונית, וכל משאת נפשם לראות את העבודה הלאומית נעשית ומוצלחת. ראו והשתוממו לראות אנשים, המתאמרים לנושאי דגלי התנועה הלאומית בראש ההמונים, רָבים ונלחמים ביניהם באתם הנמוסים ובאותם הדרכים, שכמוהם המה רואים בעסקי הקהלות בכל ימות החול, באין כל רוח־אלהים מרחפת על שדה המלחמה, ולכל מראה עינים אך קומה זקופה דוחקת רגלי השכינה. האנשים, אשר להם אחת היא מי ילך בראש, ואך כי ילכו, ובלכתם ימשכו אחריהם המונים,–אלה סבלו מאד למראה החרפה הגדולה, שהמלחמה הזו ממיטה עלינו ועל תנועתנו לעיני כל מתנגדינו הרבים והעצומים, ונותנת מקום רחב־ידים לכל שטן הבוחר בירושלם ובתחיתנו בציון לקטרג על כל העבודה הלאומית. וגדול היה הרצון לקרא בקול גדול אל שני הלוחמים לא־לשם־שמים האלה: “חדלו לכם, אספו ידיכם ואל תהיו לבוז ואל תעטו חרפה על הדגל, אשר כמו עליו יצאתם לריב!”

וקריאה כזו מצאה לה אז באמת מקום בעתון היומי היחידי שהיה יוצא אז בוילנא, ב“הד־הזמן”. הזמן היה מוכשר לכך. שני הצדדים התקבצו אז לקונפרנציה לברלין, למנות ולספור בפעם האחרונה, בטרם שתפרוץ המלחמה בקונגרס העשירי הבא, את הכחות הנלחמים. אז היתה באמת תקוה לפני כל אלה, אשר לבוז ולשאט־נפש היתה להם כל “מלחמת אראלים” זאת, לאמר להאדונים לחדול מריב ולמצא אזנים לדבריהם. הסופר קרא למאמרו: “טול קורה, טול קיסם”, והעיר על המגרעות של שני הצדדים, המערבים מזה והמזרחים מזה. הלא כה דבריו:

“נשיא הציונים מכין עצמו להקונגרס הבא, אל המלחמה אשר יערכו עליו “המזרחים”. הוא עובר בכל ארצות המערב, וגם אומרים כי יעבור את האוקינוס לעשות לו נפשות באמריקה ובקנדה. באנגליה נחל נצחונות מאת ההמון הציוני, ואף כי יודעי־חן מכירים את ערכם של הנצחונות האלה ויודעים באיזה דרכים חוטפים מחיאות כפים, בכל זאת נפש ה”מזרחים" מרה להם על האובציות, הנופלות בחלקו של מר ולפסון, וכבר שמענו את “העולם”, העתון של המרכז הציוני ברוסיה, מרנן אחרי מעשיו ודרישותיו של האדון ולפסון, מבקר את דבריו ומראה על אי־הנמוס שבהם…"

והנה בנמוסיות יתרה לא חשדנו את מר ולפסון גם באותם הימים, קודם הקונגרס האחרון, בשעה שהיה גם “העולם” בקהל המושבעים לתַנות תהלת מנהיג הציוניים ולמחות כף ולקרא לפניו אברך. ואולם אם עתה כבר החליט, כפי הנראה, המרכז ברוסיה להשיב מלחמה שערה, להגן על זכויותיו בתוך ההסתדרות הכללית של הציונות, אנו רוצים להזכיר לבעלי המרכז את הפתגם הנודע על דבר “קורה וקיסם”. המרכז ברוסיה צריך להשתדל לקשט גם את עצמו בחפצו לקשט את אחרים.

הן צריך להודות, כי הציונים ברוסיה לא השתדלו להעלות מבחיריהם אל המרכז הכללי של הציונים. היהדות ברוסיה איננה עשירה באנשים פוליטיים, באשר כל עבודה פוליטית לא היתה שם בכלל, בפרט להעסקנים מקרב היהודים. תחת זאת רבו ברוסיה יהודים מלאי תרבות עברית,ומקרב אלה, מן החכמים והסופרים, צריך היה ואפשר היה להביא אל ההסתדרות הציונית. חברי הועד הפועל מתוך אלה היו בודאי שומרים את “השכינה” הציונית בתוך ההסתדרות, והיו מעכבים את גלותה ולא היו נותנים לרוח הקדש להסתלק מהקונגרסים ומעל הבמה הגדולה, אשר יצרה התנועה הכבירה הזאת בקרב עמנו. הנה עתה “העולם” מיצר ודואג על “הסוחרות”, על הנשמה הבלתי־טהורה הזו, אשר מר ולפסון משתדל לפחת באף הציונות, והאורגן של ה“מזרחים” שוכח, כי גם המה התהללו כל הימים באנשי המעשה, ויבעטו בכל המטיף ל“קולטורה” בתוך התנועה הלאומית, וגם אחד העם נדחף מקרב הציונות בגלל אשר לא יצא במחולות “המעשיים”…

המרכז הציוני ברוסיה בחר ב“אנשי מעשה” מקרבו ויעלה אותם לחברי הועד הפועל הגדול וישם מקרבם דירקטורים להבנק הלאומי, ותחת אשר הדירקטורים מיהודי המזרח צריכים היו להיות השמן הטוב במוסדות הכספים של הציונות, תחת אשר עליהם היה לשמור במקדש הזהב הזה את משמרת הקדש, הנה היו המה–ודוקא המה–המחללים את המקדש וקדשיו.

רחוק מלבנו להלל את האדונים ולפסון, קאן וגרינברג ויתר הדירקטורים אשר במערב אירופה. לא ראינו את האדונים האלה משתתפים בכספם הפרטי לא בגאולת הארץ ולא בתחית התעשיה בארץ ישראל. מכל מעשיהם אנו רואים ונוכחים, כי אין לבם אל ארץ אבותינו, אינם מאמינים בכחות התפתחותה. ולכן המה נמנעים מלהניח את מעותיהם המה בעסקי הארץ. אבל–וזאת צריך לאמר– אין האדונים הדירקטורים שבמערב משתדלים להשתמש בכסף הבנק הלאומי גם לטובתם הפרטית ולהנאתם העצמית. ולדאבון הלב אי־אפשר לאמר כזאת על הדירקטורים של הבנק הלאומי מאחינו שברוסיה…

מה יעשו אנשי המרכז של הציונים ברוסיה, אם מעל הבמה יוכיח אותם מר ולפסון ויראה להם את הקרדיטים הגדולים, שהדירקטורים הרוסים משתמשים בהם בקופת הבנק הלאומי? אנה ישאו אז את חרפתם לעיני יתר הצירים? והאדון ולפסון הלא יודע את אשר ידוע ליחידי סגולה, שברוסיה ישנם דירקטורים שהמה חייבים לקופת הבנק הלאומי תמיד כמאתים אלף רובל האחד! יוכל היות, כי העסקים על חוף הים הבַּלטי המה מוצלחים, כי המסחר בדגים מלוחים “עולה כפורחת”, אבל האם לתכלית זו נוסד הבנק הציוני, והאם יוכל דירקטור, המשתמש בקרדיט גדול כזה לטובתו ולהנאתו, להגן על האינטרסים הלאומיים של הבנק הלאומי ולהשתדל, כי יגדיל את פעולתו בארץ ישראל? אתם ידעתם את האיש הזה ולפסון; הוא איננו מן הבישנים. הוא יגלה לכם מעל הבמה מה שהוא מגלה לעת־עתה רק לצנועין–את הסוד, כי הוא דרש בכל עוז ליסד סניפים של הבנק הציוני בכל ערי ארץ־ישראל, ואך הד“ר נ. קצנלסון, הדירקטור של הבנק, הנבחר מקרב הרוסים, מהר לבא ללונדון והתיצב כצר נגד פתיחת סניפים חדשים; זה הד”ר קצנלסון שהתנגד בשעתו, בעת הקונגרס השמיני, לפתיחת המחלקה גם בחיפה. הלא שמענו מעל במת הקונגרס האחרון, עד כמה מר ולפסון הוא מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, ובטוח אני, כי הוא יפליא את מכות־לחייכם במספר הקרדיטים של הדירקטורים אשר בחרתם. הוא יראה לכם, כי אך טוב להדירקטור ברוסיה, במקום ששער הרבית גבוה תמיד, להשתמש במאות אלפי רובל בכסף לונדון ברבית קטנה מאד, כי על כן דירקטורים המה…

וזאת הלא באמת נבלה היא. מאתים אלף רובל זהו בכסף ארץ־ישראל יותר מחצי מיליון פרנק. אם תבואו ותצרפו את כל הסכומים, שנתנה הקרן הקימת בהלואה, עפ"י ערבות הבנק ועל פי אפותיקי ובמשכון הבתים והפרדסים והגנות, לשתי החברות לבנין בתים ביפו ובחיפה, לכל בעלי הפרדסים והשקדים ביהודה, לכל הנוטעים ואגודות משותפות, לא יצא לכם סכום גדול כזה. ולוקחי ההלואות האלה, היושבים בארץ ישראל ויוצרים את התחיה הלאומית, הלא משלמים רבית כפלים מכפי שמשלמים האדונים הדירקטורים! ובכמה השתדלות, בכמה הוצאות עלו ההלואות לבני ארץ ישראל, ולעומת זה–באיזו קלות “מושך”– כפי הטרמינולוגיה הבנקאית–האדון הדירקטור את סכום־חפצו מלונדון למקום שיעלה לרצון לפניו!

האם לפלא הוא, איפוא, אם הדירקטורים הרוסים המה תמיד העוצרים בעד כל עבודה מעשית בא"י, עבודה מעשית, אשר תדרוש התרכזות הכספים של התנועה בארץ אבות? האם לפלא הוא כי פתיחת הסניף בצפת נדחתה לעת־עתה?

את הדבר הזה צריך היה “העולם” לשום אל לבו בטרם יצא במלחמת דברים נגד מר ולפסון. המרכז הרוסי צריך להשתדל לקשט את עצמו תחלה, לטהר את חוג האנשים, אשר מנה מקרבם נשיאים ומורשים ודירקטורים. יקבע נא המרכז חק ולא יעבר, כי כל הנמנה לדירקטור של הבנק הציוני אינו רשאי להשתמש בשום קרדיט, וישים לב שלא יהיה בזה שום מקום להערמה ולגנבת־דעת. מובן, כי אז יצטרך לבחור בדירקטורים חדשים; אז, מובן, יעזבו את מקומם כל אלה הדירקטורים, אשר מעולם לא עבדו תחת דגל חבת ציון וגם אל מחנה הציונים נספחו במקרה. אבל אז ידעו, כי הנבחרים החדשים הולכים לשמור את משמרת הרעיון של התחיה. המה, הדירקטורים החדשים האלה, שאין להם אינטרסים שלהם, שלא יוכלו להשתמש בכספו של הבנק אף אם יהיה מונח בלונדון, לא יתנגדו לעולם להעביר את כסף התנועה לא"י; אדרבא, המה ישתדלו בזה, כדי שיפעל הבנק הלאומי וימלא את תפקידו, אשר נוצר למענו–להיות כלי־שרת בידי התחיה העברית בארץ העברים.

אם כזאת תעשו, אז תפילו מידי ולפסון את החרב. עוד זאת: אז לא יהיה מר ולפסון מסוכן, ואפשר יהיה לכם גם לעבוד שכם אחד עם האיש הזה. הן סוף־סוף אינו עוד מן הגרועים.

אך זכרו נא ואל תשכחו, כי עליכם לקשט גם את עצמכם…

לונדון. N. N.

 

ה. בעל הפצצה.    🔗

כותב המאמר ההוא הייתי–אנכי. אנכי מצאתי את הרגע ההוא מוכשר לפרסום דברים כאלה. אנכי–יושב ארץ־ישראל, ועל פי מצבי יודע ומכיר את עניני הישוב ראיתי את השבר, אשר הָשבר אז הישוב גם הכפרי, גם המסחרי: אין קונה אדמה, והעסקים נהרסים; הפרדסנים בפתח־תקוה פורשים בידיהם להשיג הלואות בכל תנאים שיהיו, ואין ידם משגת; בית החרשת של שטיין פשט את הרגל וקרסולי רבים מעדו; עסקי החברה “עתיד”, זאת החברה, שהביאה חיים ותנועה יהודית בחיפה, עיר העתיד ושער הגליל–התמוטטו מאד. ויש לנו בנק בארץ ישראל, שתעודתו לשמור על כל הענינים האלה של הישוב החדש, והבנק הזה אמנם מיצר ודואג על המצב הזה, אבל אין עוזר ותומך בימינו מצד הגבוהים עליו, הנשיאים והדירקטורים, היושבים להם מרומים באירופה ועושים ביניהם מלחמות ומתעסקים ב“פוליטיקה”. אז מצאתי את עצמי מחויב לדרוך את קשתי. התכונתי לבלתי הטיל שאון גדול במאמרי זה ולבלי להרעיש את הלבבות בקרב המוני הציונים. לא חתמתי את שמי עליו ורק No No, שאינו אומר כלום, ונרשם מקום מוצאו של המכתב לונדון רק למען ידעו, שהידיעות המובאות בתוך המאמר הזה נכונות, לכל הפחות–קרובות אל המציאות. בלי כל ספק, הרושם היה בודאי יותר חזק, לו חתמתי את שמי, סופר המפרסם בדפוס עשרות־שנים אחדות את דבריו ולא נמצא בדאי, ושהתמחה קצת גם בספרות המסחרית ברוסית, והוא גם מתושבי ארץ־ישראל וקרוב אל הספירות הציוניות. אולם, כאמור, אנכי לא חפצתי בסופה ובסערה וברשמים חזקים, ורק “רמיזא לחכימא”, כי הנאספים אז לקונפרנציה בברלין, ובכלל כל מי שצריך לדעת, ידעו, כי יש עין רואה את הקיסמים ואת הקורות ולכן ישפרו נא מעשיהם.

והמאמר הזה הרעים על הנאספים אז בברלין ככדור מפוצץ. המנוח לוינסקי קרא למאמר הזה ב“השלח”–פצצה. ואמנם הוא השיג את המטרה העקרית. שני הצדדים הנלחמים קבלו שניהם את שלהם, והקונפרנציה הברלינית, כידוע, נגמרה “בשלום”,–אלה התנאים, שגכתבו ונחתמו אז ונתגשמו אח"כ בקונגרס העשירי בבזיליאה…

אך בכל זאת, ואולי בגלל זאת, החליטו להחליש את הרושם של המאמר–הפצצה. אולי כבר ידע ולפסון אז, כי סוף “השלום” בבזיליאה–לעזוב בידו וביד חבריו את הבנקים הלאומיים ואת המוסדות הכספיים של התנועה הציונית, וצריך היה אפוא לטהר את המוסדות האלה ולנקותם מכל שמץ בקרת. ולכן שלח ולפסון מברלין טלגרמה למערכת “הד־הזמן” (כ' סיון תר"ע, מספר 132) ויכחש את כל הידיעות של המאמר “טול קיסם, טול קורה”, ויקרא להן, באתה היהירות והרחבת הדעת שולפסון היה מתנהג עם “נתיניו”–“דבת שוא מחוצפת, בדויה מלב”. אבל תכף להדפסת הטלגרמה הזאת של נשיא ההסתדרות ציונית, הודיעה מערכת “הד־הזמן” מצדה גם היא, כי “כותב המאמר ידוע לה בתור אחד העסקנים הציוניים המפורסמים, ולאיש נאמן ובר־סמכא בכל הנוגע לעניני הציונות”. ומכיון שכך, חקרו ודרשו ונודע שם הסופר, ואחדים מגדולי הציונים, חברים לעבודה לאומית, פנו במכתביהם אלי ושאלוני על ככה. אנכי, כמובן, הודיתי והודעתי, כי ידיעותי נכונות, ודרשתי כי החפץ להכחישן יקראני למשפט, איזה משפט שיחפצו, ואז יראו ויוכחו, כי אין חלקי עם המוציאים “דבת שוא מחוצפת בדויה מלב”, בלשונו של האדון נשיא ההסתדרות. דרשתי בכל תוקף כי יקראוני למשפט. דרשתי את זאת, יען וביען כי אם אמנם מטרה אחת, עיונית, הושגה: הראשים חדלו לריב ועשו שלום ביניהם; אבל הלא היתה לפני עוד מטרה אחת, מעשית. אנכי הלא גם חפצתי, כי יפשפשו הדירקטורים במעשיהם ויחדלו להשתמש בקרדיטים לעצמם בעסקיהם בארצותיהם; כי יביא הבנק הלאומי את כל אמצעיו הכספיים לארץ־ישראל, אך ורק לעסקי הישוב והמסחר והחרשת שמה; כי לא ינועו הקפיטלים המעטים, אשר הביאו בני ישראל בשביל עניני הלאום הישראלי בארץ תחיתו–בכל איי יון ושוקי סטמבול ומצרים וגדות הים בלטי ועל כל “שבעה ימים” ולא יתגודדו לאגודות ולא יתפוצצו לבנקים רבים, ואך בנק אחד יהיה וכלו, על כל כספיו ואמצעיו, יעבוד את עבודת הישוב הארצישראלי וישרת אותו; כי יקל מעט הלחץ והדחק, אשר יסבול האכר והסוחר והחרש והמסגר וכל בני הישוב ומוסדות התחיה בארץ ישראל. הלא זאת היתה מטרת מאמרי, שהיה צריך להיות כעין אזהרה, ספר זכרון ותוכחה לראשי ההנהלה, למען ידעו את אשר לפניהם. ואולם אם ראש ההנהלה מכחיש את הידיעות ע“ד יחסם של הדירקטורים, אזי הלא כל שנוים לא יעשו, והכל יהיה אפוא “כדאשתקד”–ובכן מה הועלתי בדברי? ואם ראש ההסתדרות, האדון ולפסון, כועס ובקצפו מחרף–”יופיטר, אתה כועס, ובכן לא צדקת!"

והחלטתי להשתדל כי יבא דבר מאמרי לפני המשפט, איזה שהוא, ואז יקוב הדין את ההר הגדול, השולט רמים על תנועתנו הלאומית ובעד כל אור בקרת יחסום. ישפטוי שופטי צדק–כתבתי לחברי בעבודתי–ומי אשר נמצא נעלב בדברי יקראני למשפט. דרשו אתם, חברים, את זאת.

ובשני לאוקטובר 1910 פנה הד“ר נ. קצנלסון לועד הפועל המצומצם בבקשה להושיב משפט־כבוד לשפוט אותי על מאמרי ב”הד־הזמן“, ובל”א לחדש ההוא הודיעני הוה“פ, כי לשופטים בזה הענין נמנו: ד”ר א. פרידמן, ד"ר היימן ופרופ' ורבורג, ומקום המשפט יהיה ברלין.

תכף לקבלת מכתב הועד הפועל ע“ד המשפט, בשמונה לנובמבר 1910, כתבתי לראש משפט־הכבוד, כי נכון אנכי לקראת המשפט, ואולם מפני שאין ביכלתי ללכת לברלין, ומפני כי חק כללי הוא שהתובע הולך אחר הנתבע, ומפני כי עפ”י הדין אין גוזרין על תושב בא“י ללכת לחו”ל, לכן בקשתי את הועד הפועל להזמין אותי לדין לפני משפט־ביפו, במקום מושבי. פה, על יד המשרד הארצי־ישראלי, עומד ומשמש משפט השלום, וביד הועה“פ המצומצם לקבוע בי”ד של שלשה מבין השופטים, והד"ר קצנלסון יוכל להיות בטוח, כי משפט־השלום ביפו ישמור על כל זכויותיו.

ואולם אם לא ימצא משפט־הכבוד את היכולת להסכים לבקשתי, להעביר את המשפט ליפו, וידרוש דוקא לברר את המשפט בברלין מבלעדי ושלא בפני, אזי אנכי מבקש מאת משפט השלום, כי טרם יקרב לשפוט אותי ידרוש מאת משרד “אוצר ההתישבות” את כל הבילנסים החדשיים של שלש השנים האחרונות עם רשימות החובות, שאנשים ובנקים ברוסיה חיבים, ויבדקו את הרשימות האלו. אז אולי יפטרני משפט־הכבוד ולא יקראני לדין. ואם גם אחרי זה ימצא משפט־הכבוד לנכון להמשיך את הדין, אזי ישלח נא לי בטובו את השאלות ואני לא אמנע מלהשיב עליהן.

“ומוכרח אני להוסיף עוד דברים אחדים. אין לי הכבוד לדעת את שנים מן השופטים הנכבדים, ולכן אינני יודע אם כלם יודעים את השפה העברית, שבה נכתב המאמר, שבשבילו אני נאשם. בגלל זאת אני מתכבד לבקש את כבוד משפט־הכבוד לשלוח לי את תרגום מאמרי לאשכנזית. ירא אני פן יאשימו אותי ע”י תרגום לא־נכון בדברים שלא אמרתי. פחדי זה יש לו על מה לסמוך. הנה הד“ר קצנלסון במכתב־תלונתו אל הועה”פ המצומצם אומר, כי אנכי אמרתי שהוא “אנעקטירט” מכספי הבנק, היינו לקח ושם בכליו, בעת אשר מאמרי מדבר רק על אדות מלוה."

על בקשותי אלה הודיעני ראש משפט־הכבוד, הד“ר פרידמן, כי הועד הפועל המצומצם דחה את השתדלותי והחליט להשאיר את מקום המשפט בברלין, ובנוגע לדרישתי להביא מלונדון את הבילנסים, הנה יעיין בזה משפט־הכבוד. אל המכתב הזה צרפו גם את תרגום המאמר ב”הד־הזמן" ודרשו ממני להשיבם אם אני מאשר את התרגום וקבעו לי זמן לתשובתי.

מהרתי להודיע להד"ר פרידמן במכתבי מן 5 דצמבר 1910, את הסכמתי להיות נשפט גם בברלין. “ואולם–כתבתי לו–אנכי לא אוכל לבא בעצמי למקום רחוק כזה, ואני משתדל למצא לי אנשים מקרב הקרובים יותר ממני למקום המשפט, שיָגֵנו על האינטרסים שלי בעת המשפט בברלין”. הודעתיו גם כן כי מאשר אני את התרגום האשכנזי של המאמר, אם כי גוף המאמר עוד טרם היה אז בידי, ורק דרשתי בכל תוקף כי משפט־הכבוד יצו להביא מלונדון, מאת משרד הבנק, את הבילנסים החדשים של שלש השנים האחרונות בצירוף הרשימות של הדביטורים ברוסיה. “על הדרישה הזאת–כתבתי–לא אוכל לותר בשום אופן, יען כי כל מה שהאשמתי את הדירקטורים נאמר על יסוד הידיעות, שבאו ברשימות הרצופות אל הבילנסים הנזכרים”.

צרפתי למכתבי עוד בקשה קטנה: שלא יקבעו לי לתשובות על מכתבים זמנים קצרים, כי יתחשבו עם סדרי הפוסטה מא"י לאירופה בפרט בימי החורף, שאז יש שאניות פוסטה עוברות על פני חוף יפו ואינן סרות אליו כלל מפני הסערות על הים.

הנה כי כן עלי לבקש אנשים, אשר בידיהם אוכל למסור את עניני במשפט הזה. היו לי מכירים אחדים בברלין, שאולי לא היו משיבים ריקם את בקשתי להיות הטוען מצדי. ואולם דרושים תנאים רבים לטען שכזה: א) שיהיה בקי בעניני מסחר וחשבונות של בנקים; ב) שידע פרק בספרות בכלל, ועברית בפרט; ג) שיהיה ציוני רשמי, למען יוכל משפט־הכבוד להאמין לו את בדיקת הבילנסים וחשבונות הבנק ובקרתם;

ד) שיסכים לקבל על עצמו את העסק הזה, שמראש אפשר היה להבין כי המשפט ימשך ימים וירחים.–בין מכירי בברלין אמנם מצאתי איש אחד, שחשבתי עליו כי הוא מתאים לכל תנאַי, ואולם הוא היה חולה אז מחלה ממושכה, ולא נענה לבקשתי.

בצר לי, מבלי דעת אל מי לפנות, השלכתי יהבי, אפשר לומר, על המקרה. לקחתי את ספר הפרוטוקולים של הקונגרס התשיעי ומצאתי, כי איש אחד, שמצאתיו נבון־דבר ויודע את מצב הבנקים הלאומיים שלנו, דרש מעל במת הקונגרס כמעט אותן הדרישות, שדרשתי אנכי במאמרי שפרסמתי קודם הקונגרס ההוא, ושחתמתי את שמי עליהם מפורש, וגם במאמרי זה הנאשם. מן הדברים, שדבר האיש ומן הבקרת אשר נטה על מנהלי הבנקים, נוכחתי כי השקפותינו נושאת כמעט בד בבד, וכי יכול אני למסור בידי האיש הזה את עניני במשפט־הכבוד בלב שקט. חקרתי ודרשתי, והנה נכבד האיש הזה וגדול לציונים–חבר הועד הפועל–ואין בשביל עניני טוב ממנו. שמו הוא: יוליוס סימון מעיר מנהיים.

אבל דא עקא: מעולם לא נודעתי לאיש הזה והוא בודאי גם את שמי לא שמע. ובכן, מי יודע אם יואיל האיש לקבל על עצמו מַלאכוּת כבדה כזו. אמרתי לנסות את הצלחתי, ופניתי בבקשתי אל מר סימון.

 

ו. משא ומתן    🔗

והתשובה לא אחרה לבא. מר יוליוס סימון הודיעני, כי אף אמנם גם הוא דרש מבמת הקונגרס, כי בכל כספי הבנקים ישתמשו רק לטובת הישוב הארצישראלי, ואולם בכל זאת לא היתה דעתו מסכמת לעורר בקרת כזו על מנהלי הבנקים שלנו בדפוס, במאמרים בעתונים. הלא יש לנו ועד מפקח, ולכל חבר הועד ההוא הרשות למנוע את הבנק מכל מעשה שלא יֵעשה. הדבר היחידי, שהוא יכול לעשות בענין הזה–לברר את עצם הדבר, הכצעקתה שלי נעשתה, עד היכן הגיע הקרדיט של הד"ר קצנלסון, ואילו המה התנאים של הקרדיטים האלו.

מובן, כי שמחתי מאד על המכתב הזה, כי מצאתי לי מליץ טוען להגן על עניני במשפט־הכבוד במרחקים ושלא בפני; ולו עניתי, כי יש אשר שונות ההשקפות על ערה ופעולתה של העתונות, ואולם זוהי רק שאלה של טכסיס: באיזה אופן נוח יותר לפעול, אם במאמר פובליציסטי, או בדרשה מעל במת הקונגרס: בעיקר הענין, אין טוב לי ממנו, ואני בוחר בו להיות הטוען מצדי.

ובאותה העת, שפניתי לבקש לי טוען ועוד טרם ידעתי אם אמצאנו, כתבתי למשפט־הכבוד מגלה מפורטת בגרמנית. בה בארתי: א) שלא כנים הדברים בתלונתו של הד“ר ק”ס, שמאמרי מטיל אשמת לקיחה מכספי הבנק ורק אשמת מלוה: ב) הד“ר נ. ק”ס מנהל עניני מסחרו תחת הפירמה: “יוסף ק”ס ובניו, ליבוי ובברויסק“, למען לא יפרידו בין הד”ר אדם פרטי ובין בית מסחרו, שבאמת היינו הך; ג) הרשימות, הרצופות להבילנסים החדשיים במשך שלש השנים האחרונות, מעידות שהפירמה ק“ס היתה תמיד רק חייבת להקל”ב, וסכומי החובות היו מאות אלפי פרנקים, ולפעמים הגיעו גם עד חצי מיליון פר' ומעולם לא ירדו למטה ממאה–מאה וחמשים אלף פר'. ומשפט הכבוד מחויב להביא את הבילנסים עם הרשימות הרצופות ממשרד הבנק, ואין הלה יכול לומר: אין מגלין חשבונות פרטיים; ד) הפירמה ק“ס איננה בנקאית, ורק סוחרת במשלוח יער לאנגליה, ובכן אינה צריכה להיות הקורספונדנט של הקל”ב, בפרט אשר בבברויסק ישנם בנקים אחרים, שהקל“ב יכול היה למסור להם את עסקיו; ה) כי ערך הרבית גדול ברוסיה פי שנים מאשר באנגליה, ובכן הרויחה הפירמה ק”ס מן סכומי הקל“ב שהיו תחת ידה, בפרט אשר לא מדרכי הבנקים ברוסיה לתת קרדיטים סולו (Solo) לסוחרים; וטוב אפוא היה להפירמה ק”ס להשיג בכל פעם בעת הצורך סכומים מקופת הקל“ב. ומפני שהד”ר ק"ס הוא נשיא הבנק שלא על מנת לקבל פרס, לכן אין המנהל־הפקיד יכול להשיב אחרי דבריו ודרישותיו.

ובאופן כזה יכלתי לחשוב, כי אך טוב להד“ר ק”ס להתנגד להעברת כספי בנק לארץ ישראל, בפרט אשר היו לי עוד הוכחות לזה. בעת הקונגרס השמיני בהאג ישבה קומיסיה פלשתינאית, שגם אנכי הייתי בין חבריה. בין יתר הדברים, דרשו מאת מנהלי התנועה לפתוח סניפים של הבנק במקומות שונים בארץ ישראל, וביחוד בחיפה; וזה היה, כאשר ראו כבר גם מוכי־סנורים את כל הערך הגדול של חיפה, שער הגליל, לעבודת הישוב היהודי. מלבד ההוכחות, שיסודן בהכרה הפנימית, ברשמים שונים שקבלתי מכל היחס של הד“ר ק”ס לאופן העבודה המעשית בארץ־ישראל.

ואולם מן השאלות, שהציע לפנַי משפט־הכבוד בדרישה להשיב עליהן, נוכחתי כי את משפט־הכבוד מענין מאד דבר אחד, אשר לא עלה על לבי, כי ישאלוני על אודותיו. משפט־הכבוד השתדל לחקרני על דבר המקור אשר ממנו שאבתי את ידיעותי, והוא שאל אותי: מי הגיד לי כי הדירקטורים חייבים כסף? השאלה הזאת, יותר משהעליבה אותי, בהעלות על הדעת שמוכשר אני לגלות סוד, הנה עוד כסתה חרפה על משפט־הכבוד, שאינו שם לב אל מה שעיניו רואות ואל עצם הענין, אך משתדל לחקור ולדרוש, פן יכשילני פי ואתן לפניו איזה שעיר לעזאזל, איזה מן הפקידים אשר, לפי השערתם, מידו באו לי הידיעות והמספרים. מובן, כי נתתי למשפט־הכבוד, על השאלה האינקוויזיטורית הזאת, תשובה “כהלכה”, למען ידעו… ובין כה קבלתי הסכמתו של הטוען שלי להתיצב לפני משפט־הכבוד מצדי, ואנכי נפטרתי מכל משא־ומתן עם משפט־הכבוד.

והטוען שלי נכנס בעבי הקורה של הענין. בראשונה מחה בכל תוקף, על אשר דחה משפט־הכבוד או הועה“פ המצומצם את בקשתי להעביר את משפטי ליפו מבלי כל אמתלא ונמוק. שנית עורר השתדלות להרחיק ממשפט־הכבוד את השופטים, האדונים ד”ר פרידמן והפרופ' ורבורג. את הראשון–יען כי מאתו יצאה ההצעה לכונן את המשפט הזה, ואת השני–מפני שהוא חבר הועד פועל המצומצם, שהוא בענין זה בתור בעל דין ואינו יכול להיות שופט. מלבד זה פנה הטוען בדרישות רבות אל הקולוניאל־בנק על אדות העסקים שלהם עם הדירקטורים ברוסיה. עתה נתחלפה השיטה: משפט־הכבוד חדל להאיץ בנתבע ולתת לו זמנים קצובים לתשובה, ויהי להפך: המשפט נמשך זמן רב, נמשך בהלוך ושוב, ואין דרישה אחת של הטוען שלי מתמלאה מצד משפט השלום. לא הביאו גם את הבלנסים החדשיים, היינו את הרשימות הרצופות להם, אם כי דרשתי את זאת בכל תוקף. אבל הדבר נמצא בידים אמונות בידי איש ישר ונבון־דבר. הטוען שלי בדק ומצא, כי על פי התנאים בין הבנק ובין הדירקטורים, התעסקו האחרונים בכספי הבנק על פי דֶלְקֶרֶדר, היינו: אם האנשים ברוסיה לוו כסף הבנק הלונדוני ע"י הדירקטורים הרוסים, אז הדירקטורים ערבים לפני הבנק רק ברבע הסכומים, ושבעים וחמשה למאה חלים על אחריותו של הבנק היהודי. מובן, כי מעסקים “מוצלחים” כאלה, שאין בהם אף לחלוחית ואיזו שייכות רחוקה של ציונות, צריך להתרחק כמטחוי קשת.

ובנוגע לעצם הענין, הנה אמנם נמצא הדבר, כי הפירמה כצנלסון חייבת כסף להקולוניאל־בנק, והסכומים של החובות לא קטנים, ונמצא גם הסכום של חצי מליון פרנק אשר קצבתי אני במאמרי. ליום השלשים של חדש אוקטובר 1909 היה הסכום המגיע 187,060,90 רבלים, שזהו בערך כחצי מיליון פרנקים. ואולם פה נמצאה גם אשמתי. הסכום של החוב לא נרשם על חשבון לארא, כי אם על חשבון נאסטרא.

מה זה לארא ומה זה נאסטרא?

בספרי החשבונות של הבנקים (רק של הבנקים) יש שני מיני חשבונות: לארא ונאסטרא. הבנק של ראובן לקח כסף מאת הבנק של שמעון, אזי נעשה הבנק הראובני דיביטור–לארא; הכסף נמצא ברשותו של הראובני, שישלם אותו בזמן הקבוע מאתו. ואולם אם הבנק השמעוני מוסר להבנק הראובני סכומים לפקדון, שיהיה ברשותו של השמעוני לדרוש את כספו בכל עת שירצה, אזי נעשה הראובני דיביטור–נאסטרא. גם באופן הראשון גם באופן השני הבנק של ראובן חייב כסף להבנק של שמעון; ואולם באופן הראשון הכסף נמצא בגבול זמן קבוע ברשותו של ראובן, ולכן הוא אמנם בעל־חוב, דיביטור בלע“ז, אך דיביטור־לארא, בעת אשר באופן השני, שהכסף נמצא תמיד לפקודתו של הבנק השמעוני, הבנק הראובני הוא ג”כ בעל־חוב, אך דיביטור־נאסטרא.

ובספרי החשבונות של הקולוניאל־בנק נרשמים כל הסכומים, שהדירקטורים ברוסיה חייבים לו, דיביטורים־נאסטרא, היינו שסכומי החובות שלהם נמצאים תמיד לפקודת הבנק. אמנם הטוען מצדי דרוש דרש, שיוכיחו לו בתעודות ובספרי החשבונות, שאמנם צריך היה הבנק הקולוניאלי למסור את הסכומים לידי הדירקטורים, כי אך באופן כזה המה נעשים דיביטורים־נאסטרא; כן דרש להוכיח לו, אם היו הדירקטורים, שומרים את הסכומים, שהיו רשומים על חשבונם־נאסטרא, בבנקים אחרים, למען יהיו נכונים באמת תחת ידיהם לכל עת שידרוש הקול“ב את הסכומים מהם וכן כמות הרבית, שהדירקטורים קבלו מחיר פקדונותיהם בהבנקים ושהיו משלמים להקל”ב. ואולם את כל הדרישות האלו דחה משפט־הכבוד.

בגלל הדבר הזה, שמצד אחד נמצא הד“ר ק”ס באמת בעל־חוב להקל“ב, ובכמות שהזכרתי במאמרי; ומצד השני, הנה אני נכשלתי ב”טעות“, שהחוב נרשם בין הדיביטורים נאסטרא ולא לארא–היתה הצעה לגמור את המשפט ביני ובין הד”ר ק“ס בפשרה, היינו כי אכתוב מודעה־התנצלות, שטעות היתה בידי, שנתחלף לי נאסטרא בלארא. ואולם אנכי אמרתי, שאני מסכים להודיע את השגיאה, אבל יחד עם זה להראות את ערכה בנידון דידן. כי בנידון דידן, בשעה שאין הדירקטור בנקאי, אשר לו תמיד בכל עת במזומן ובמוכן הסכום שהוא חייב, ורק סוחר, שיש שהפרוטה מצויה אצלו ויש שאינה מצויה, ושבעל־החוב, הדיביטור בלע”ז, הוא דירקטור של אותו קולוניאל־בנק עצמו היינו האדון שלו,–אזי ההבדל האמתי, וגם הבוכהלטרי, של לארא ונאסטרא מפסיד הרבה מאד ממשקלו הערכי.

ובכן נמשך המשפט עוד הרבה זמן, בס“ה כשנה שלמה בערך, ויצא דיני מאת משפט־הכבוד, שבראשו ישב הד”ר א. פרידמן וחבריו היו הד"ר היימן והפרופ' ורבורג, שאני ראוי לתוכחה.

 

ז. אחרי מעשה בית־דין.    🔗

ואני קבלתי עלי את פסק בית־הדין. חטאתי, עויתי, פשעתי. אני כובש את פני בקרקע, יושב על הארץ, מניח אפר מקלה על ראשי, – הכל כדין המקבל נזיפה. על חטא שחטאתי בנאסטרא־לארא.

אבל…

אני שואל: אנה אנחנו עולים?

עם עני ואביון יצר לו בנק לטובת התחיה הלאומית. כבר אז עברו הימים אשר חשבנו, כי בכח הבנק אשר ניסד נוכל לפעול על הממשלה התורקית, לתת לה הלואות במחיר קונצסיות וצ’רטרים. כבר אז נוכחנו כלנו, כי אין כל ערך פוליטי להבנק שלנו. אבל תחת זאת ג“כ נוכחנו, כי בארץ עניה ובלתי־קולטורית כארץ־ישראל יש ויש ערך ישובי גדול לכל מוסד כספי, ואם המוסד הזה יציג לו למטרה לתמוך בעבודת הישוב העברי למראותיו השונים, אזי תהיה התמיכה הזאת לגורם נכבד מאד בכל מעשה התחיה בארץ, והרבה הרבה יקל לנו את מלחמת הישוב בארץ ההיא. הנה נוכחנו זאת מן העבודה של חברת אנגלו־פלשתינה בארץ־ישראל אם כי הוא ביסודו רק בנק מסחרי ולא ישובי. וככל אשר יגדל כחו של המוסד הכספי, התומך בידי החשוב היהודי, ככל אשר יוסיף הבנק היהודי בארץ־ישראל להתפתח ולהתרחב ולהגדיל את פעולתו בקרב הישוב היהודי, כן יתחזק ויתגדל ויתאדר הישוב ההוא. כל זה – אלף־בית, שאין כל צורך לבארו. והארץ עניה, והישוב קטן ודל, וכל פרוטה חדשה הבאה מן החוץ תופסת מקום. האמנם עוד צריך להוכיח ולהביא ראיות, שכל הכסף הנמצא באוצרות התנועה הציונית צריך להמצא אך בארץ ישראל? נניח, כי הכסף של הקל”ב הנמצא בידי אנשי חוץ, הן על פי חשבון לארא והן בנאסטרא, בטוח בלי כל ספק. אבל – שואל אני – מה להקל“ב ולכל העסקים ברוסיה ובמדינות חוץ? אם ישנם יחסים מסחריים בין לונדון ובין ליבוי, – יעשו את העסקים האלה בנקים אנגליים אחרים, ומה לנו ולהעסקים האלה? הלא מטרת הקל”ב ברורה לפנינו, – לעשות עסקים אך בארץ־ישראל, לתמוך אך בענינים האקונומיים של הישוב העברי שם!

והבנק הקולוניאלי, שאיננו מסכים להשקפה כזו, המחלק את כספו גם לאנשים ברוסיה, בלארא או בנאסטרא – הולך ונעשה עקר לא ילד לעולם. הנה מיום היותו עוד לא אבד הבנק כסף בארץ־ישראל, להפך: שם הוא רואה ברכה ורוחים בכל שנה ושנה, בעת אשר בעסקיו מחוץ לארץ־ישראל הוא מפסיד תמיד, מפסיד בכל אשר יפנה. הוא עשה עסקים במצרים – והפסיד. מצרים היא על גבול ארץ־ישראל; חברת אנגלו־פלשתינה, הקרובה אל עסקי מצרים קרבת מקום, לא נכנסה לתוך העסקים “המוצלחים” של מצרים, מפני טעם פשוט: מטרתה וחובתה של אפ"ק (אנגלו=פלשתינה קומפני) לעבוד את עבודת ארץ־ישראל; והבנק הלונדוני, המבקש ומחפש בכל כנפות הארץ עסקים טובים, נמצא גם להספקולנטים המצריים, ונפל בפח; הוא הפסיד בארץ יון, הפסיד בתורקיה, הפסיד ביחוד ברוסיה. הן יודעי חן, ואני בתוכם, ידענו את מצב אחד החשבונות וגם הוא חשבון דיביטור־נאסטרא של אחד הדירקטורים של סכום חמשים אלף רובל שסוף סוף סתמו עליו את הגולל. ואנחנו הלא יודעים היום כלנו את סופם של כל החשבונות ברוסיה אחרי המהפכה המדינית שם. הן כמעט מיליון רובל נשארו ברוסיה בידי סוכני הבנק הציוני שם, – נשארו עדי אובד!…

אינני בנקאי לפי מקצועי, אבל סוחר אנכי וצלול מוחי, ועיני מביטות ישר ונוכח אל המציאות. ואני הגבר ראיתי לפני שש עשרה שנה את בני פתח־תקוה מוציאים כעשרת אלפים פרנק לנסיעת הד“ר ברנשטין־כהן לאירופה, אשר שלחוהו לדפוק על הדלתות, אולי יצלח בידו להשיג בשבילם הלואה, ואמנם השיגו מלוה של מאה אלף פרנק. לא תמיכה, לא חלוקה, לא נדבה, ורק הלואה בטוחה, באפותיקי וברבית גדולה מזו שמחשבים על פי דיביט־נאסטרא… וזאת היא – פתח תקוה, מושבה בארץ־ישראל, מושבה הנותנת – גם אחרי מגרעותיה – כבוד וכח ואמונה לעבודת התחיה, מושבה שהגדילה את ההון היהודי בארץ היהודים בעשרות מיליון פרנק ועיני ראו זאת ולבי העברי הרגיש את ההרס, אשר התחולל אז על רבים על לא דבר, בגלל כסף נבזה ונמאס, המתגולל בחשבונות דיביט־נאסטרא בפנקסי הקל”ב, הבנק הארצישראלי שבלונדון. אני ראיתי והרגשתי זאת, ובעבור חושי בי, כתבתי מה שכתבתי. כתבתי, – ולמרות הנזיפה שקבלתי אוסיף ולא אחדל…

הנה “תל־אביב” מושך את הלבבות כל כך, הנה גדול מאד ערך העיר החדשה הזאת לענין הישוב, – גדול הרבה יתר מכפי שחושבים בגולה. גדול הערך גם במובן התרבותי הלאומי, גם במובן החנוך הצבורי של שבי־הגולה, גם במובן תחיתנו כלה. והנה העיר הזאת נוסדה בתחילה רק במלוה של רבע מיליון פרנק, – מלוה בטוח וברבית, שאין הקרן הקימת מקבלת כזו מאת יתר עסקיה. הקרן הקימת הרויחה, הבנק אנגלו־פלשתינה הרויח, והישוב העברי התגדל והתגבר, התאדר והתקדש.

חברת אנגלו־פלשתינה, הבנק בארץ ישראל – כמאה פקידים לו. כמאה פקידים – זאת אומרת: כמאה משפחות של יהודים יושבות בארץ־ישראל, מגדילות את הישוב, ומשתתפות בבנין הארץ. אנשים רואים חיים טובים בערך, קונים אדמה, נוטעים, מחיים זרע. לדבר הזה לבדו כבר יש ערך ישובי. אבל מה היא העבודה הישובית של הבנק בלונדון? מוציאים שם הוצאות גדולות ורבות מאד, כי החיים בעיר גדולה כלונדון דורשים באמת הרבה, – ולאיזה צורך? אמנם יודע ומבין אנכי, כי לכל עסק גדול שבאסיה נחוץ סוכן באחד המרכזים של העסקים באירופה, ובנק בארץ־ישראל מוכרח שיהיה לו בנק ממלא עסקיו באירופה. אבל את העבודה הזאת, לשמור ולעשות את כל העסקים, שעל הבנק הארצ־ישראלי שלנו למלא גם באירופה, אפשר למסור לאיזה בנק שהוא בלונדון, בהוצאות קטנות מאד, ובלי כל צורך להחזיק בלונדון משרד גדול עם מנהלים וסגנים והמון פקידים ודירה גדולה. “עבירה גוררת עבירה”, וההוצאות המרובות שבלונדון גוררות אחריהן השתדלות וחפץ לעשות “עסקים” במצרים וביון ובתורקיה וברוסיה וביתר המדינות, אולי יצלח להרויח, אולי אפשר יהיה לכסות מעט את ההוצאות הרבות.

אבל העסקים של הקל“ב בלונדון אינם מצליחים, ואנו רואים את הקפאון שורר בכל עבודתו. זה יותר מעשרים שנה עובד הבנק, ומספר המניות אינו נוסף שנה שנה או נוסף כמעט לא־כלום. ואין פלא: הרוחים שהוא נותן לבעלי המניות חם קטנים כל כך, עד כי המונים המונים מבעלי המניות אינם טורחים גם כדי לקבל את הדיווידנד הפעוט, שהוא קוצב אחרי התאמצות מרובה. פקדונות מן החוץ כמעט שאין לו, לבד מן הסכומים של האוצר הלאומי. ובעת אשר האפ”ק בארץ ישראל, שההון היסודי שלו קטן לפי הערך, הצליח לאסוף בארץ עניה ודלה פקדונות בסכומים גדולים, הנה הקל“ב, שביסודו הונח כמעט הון של ארבע מאות אלף לי”ש, מאסף פקדונות בסך־הכל, יחד עם סכומי הקרן הקימת, רק סכומים פעוטים. האם צריכים אנחנו עוד לראיות והוכחות, שאין לנו כל צורך להחזיק בנק מסודר, שהוצאותיו הרבות מכריחות אותו לעשות עסקים אשר לא יֵעשו – בלונדון או בכלל באירופה?

והשאלה היא יסודית: מה לנו ולמה לנו כל הבנק הזה הלונדוני? למה קבעו מקומו הראשי בלונדון, ולא בארץ־ישראל? הרצל הגאוני יצר את המכשיר הבנקאי לטובת התחיה הלאומית, ומטרתו להיות בנק בשביל ישובנו בארץ־ישראל. תפקידו הוא אפוא להיות מאסף מאת הגולה את האמצעים הכספיים ולהשתמש בהם לצרכי הישוב ולדרישותיו. הבנק הקולוניאלי צריך היה ליסד סניפים ולמנות סוכנים בכל תפוצות הגולה ולהיות מוסד־בינים דיקן ובטוח, בכל הדיקנות והבטוחות של כל בנק, בין הקהל העברי הרוצה להשתתף בכספיו בבנין הארץ והמאמין בתועלת המסחרית של השתתפות זו, ובין העבודה בארץ־ישראל. והבנק בארץ־ישראל היה רוכש לו בתוך הקהל בגולה את האמון והבטחון, ולא היה מוליכו שולל. תהיה סוכנות בלונדון, בליבוי, בריגא, באודיסא – בכל מקום, אבל כל הסוכניות הללו צריכות היו להיות קרדיטורים של הבנק הארצישראלי, ולא דיביטורים. הסוכניות צריכות היו להלוות את הבנק הארצישראלי, ולא להפך, כי הבנק הארצישראלי ילוה את מצרים ואת יון ואת ליבוי ואת ריגא ואת אודיסה וכו'. על הסוכניות האלה היה להשתדל להגדיל ולהאדיר את הבנק הארצישראלי, להרבות מספר קוני מניותיו, להשפיע על הקהל הגלותי כי ישקיע את חסכונותיו ואת פקדונותיו בנירות־ערך ארצ־ישראלים. ועל הבנק הארצישראלי היה לשמור מלכד את הקהל בגולה המאמין ובוטח בו, להשגיח כי לא יפול בפח של “מיסדי חברות” בעלי הזיות מחוסרות בסיס מסחרי וכלכלי, או של רמאים ועושים בלהטים. ואז היה ההון היסודי של הבנק הארץ־ישראלי כבר־כבר מגיע לאותו הסכום שקבע הרצל – שני מיליונים לי"ש, ובודאי היה הסכום הזה מתגדל עוד יותר אחרי “אתחלתא דגאולה”, אחרי התקיעה הראשונה לחרותנו, אחרי הכבוש הבריטי. הנה התגדלו הצרכים הכספיים בארץ־ישראל מאד. הארץ קמה לתחיה. גדול הצורך, גדול ההכרח במכשירים כספיים לנטל ולנשא את החיים הכלכליים ההולכים ומתפתחים על פני כל החזית: בחקלאות, במסחר, בתעשיה, בבנין ערים, באומנות. ובאין להנהלתנו הלאומית מוסד בנקאי מרכזי, הולכים ובונים במות־בנקים: לפועלים, לבעלי מלאכה, למפלגות, לאפותיקאות, להלואות. והקואופרציה האשראית לאגודותיה השונות נפתלת ומתלבטת ונלחמת על קיומה. “עדר עדר לבדו” ואוצרות של מרץ לאומי הולכים לאבדון, והעיקר – אין העבודה הדרושה נעשית.

ואני יודע, שהמומחים בעניני בנק שלנו יבטלו את דברי בתנועת־יד: “מה הסופרים יודעים בעניני בנק?” אבל במטותא מכם, איזו מומחים בנקאים נושאים אצלנו משרות דירקטורים של הקל"ב? גם נשיאי הבנק שלנו אינם בנקאים, ורק סוחרים, אולי גם נכבדים. ובנוגע לידיעותיהם ומומחיותם הבנקאית – מחומר אחד קורצנו, וסוף־סוף כמוהם כמוני אין אנו יודעים לברר בדיוק את ההבדל האמתי בין לארא ונאסטרא…

ואלה המומחים באמת שבין הפקידים, המסורים לרעיון העבודה בארץ־ישראל, הלא המה קובלים ומתאוננים תמיד חֶרש על המצב הבלתי־נורמלי של הבנק הלאומי שלנו: הבנק בארץ־ישראל, שצריך ויכול להתפתח, – מניחים לפניו תמיד מכשולים; והבנק הלונדוני, שאין לו גם זכות־קיום אחרי עבור תקופת הצ’רטרים, מתכלכל באופן מלאכותי וגוזל את הלשד מן הבנק הארצישראלי. האם מעט מספר ההצעות, לטובת הרחבת הבנק הלאומי והגדלת עבודתי בארץ ישראל, שהגישו להדירקטורים הפקידים ליבונטין ויעקבסון? אבל אלה הלא המה פקידים, ועוד חשודים במסירות לרעיון העבודה בארץ־ישראל ומאמינים בתחית הארץ ובהתפתחותה, ומי ישים אליהם לב? ברוך השם, בלונדון אין פקידים כמו אלה… אין אף לאחד מן הראשים שם זיקה כל שהיא לארץ־ישראל, לתחיתנו וגם לשפתנו הלאומית. חליפת המכתבים ביניהם ובין ארץ־ישראל היה תמיד בלועזית. ואם אין ראיה לדבר, אבל סימן וזכר הוא, סימפטומטי בלע"ז: אין ממנין ראש להנהלת הבנק הלונדוני אלא אם הוא נשוי נכרית…

ויותר מכל משמר שומרים תמיד הדירקטורים של הקולוניאל־בנק על עיקר אחד: לבל תהיה חלילה השפעה לבני ארץ ישראל על עבודת הבנק, ולבלי להפיל מידם של האדונים הדירקטורים בחו"ל את האפוטרופסות הנכבדה על הבנק הלאומי. שאלו נא את חברי “המועצה”, זאת המועצה עליה השלום שהיתה על יד הבנק ביפו, ויספרו לכם דברים מענינים…

 

ח. שפוט השופטים.    🔗

אין כל ספק בעיני, שבכל קונגרס ישובו ויעוררוּ את השאלה ע“ד השתתפות הצבור הארצישראלי, באיזה אופן שהחא, בהנהלת הבנק. הצירים הארצישראלים יעמדו על דרישתם בכל תוקף. ואני יודע, כי גם הטובים שבקרב הציונים בחו”ל אין לבותיהם נוטים, אולי, לשתף גם את הארצישראלים בהנהלת הבנקים. ויֵאמרו נא הדברים בפה מלא: יחס כזה מצד ראשי הציונות אל הקהל הארצישראלי הוא לא מן היושר ולא מן החכמה וגם לא מן התועלת. לא מן היושר – כי לכל עסקן צבורי היושב בארץ־ישראל עשר ידות בציונות מאשר לכל ציוני “רשמי” בחו"ל, וכי האם בשביל שלקח אדם מישראל והלך והתישב בארץ ישראל – הפסיד מציונותו? לא מן החכמה הצבורית, – כי האמנם יש באמת יכלת לנהל עבודה ישובית מבלי שאלת פי הצבור המתישב ואמר הן ומבלי השתתפותו? ולא מן התועלת, – על אודות זה חפצתי לאמר ביחוד דברים אחדים טרם נגמור את שיחתנו הפעם.

עוד לפני הרבה שנים, בשובי מן הקונגרס השמיני בהאג, “הרהרתי אחרי הקונגרס”. ראיתי בהאג את הנפתולים בין המפלגות. את התהו־ובהו בכל השאון, שקוראים לו עבודה, ומבלי ראות את רוח אלהים מרחפת על פני התהום הזה, ואך קטנות דמוחין ורדיפה אחרי גבאות, – אמרתי: אין זה בית אלהים ואין זה שער השמים. אולמי הקונגרס אינם בית־היוצר לתנועת התחיה של עמנו, והתשועה תבוא ממקום אחר, ממקום קדוש – מארץ־ישראל! עבודת התחיה של שָבֵי־הגולה לא היתה לבהלה, וזרוּעיהם לא נפלו על צחיח סלע. מלחמת חמשים שנה של הישוב החדש, ככל מלחמה, כבר הולידה גבורים הידעים לכלכל דבר צבורי, ענין לאומי. בארץ־ישראל יש קהל היודע את אשר לפניו, יש צבור שלא יתן לאנשי חו“ל, שאינו יכול לתתם להוליך אותו כבהמה בבקעה. והקהל הזה מטה שכמו לסבול את העול הקשה של הלאומיות העברית בארץ־ישראל, הוא ממלא את חובותיו הלאומיות בתנאים קשים מאד, אבל הוא גם לא יוַתֵּר אף במאום על זכויותיו, את תפקידו הגדול בענין התחיה הלאומית, ואת יתרונותיו בתפקיד הזה על המון בית ישראל הגדול שבגולה. רגז לו והתקצף הסופר רבניצקי כנפשו שבעו (“העולם”, במאמרו “בטול היש”, תשובה על מאמרי “חבלי לידה”), חרה אפו בי ובחרונו שמני כעפר לדוש, ויקרא לי: ארצישראלי – מאתמול, וימלא פני תוכחותיו על חנם. תעודת לידה ארצישראלית, מטריקה בלע”ז, לא אבקש לעצמי לא מאת איזה סופר שהוא, גם לא מאת חבר הועד האודיסאי. הן סוף־סוף גם האדון רבניצקי, גם הד“ר יהושע טהון (בעל המאמר “דור המדבר” ב“השליח”) רק פיהם ממליץ מישרים על הגולה, אבל לבבם – אתנו, במזרח… הראשון כבר בא, וגם השני בוא יבא אלינו, אל הארץ… הכי אין המה יודעים את ערך הקהל העברי בארץ־ישראל? והקהל הזה לא יתן, לא יוכל לתת, כי רק אנשי חו”ל יתפשו את מושכות ההסתדרות הלאומית, וירכבו על ראשו ויטו את עניני התחיה הלאומית אל אשר יהיה רוח מחזיקי המושכות ללכת.

עוד אז, בהרהורי אחר הקונגרס, אמרתי, כי יצא קול מארץ־ישראל ובקול הזה תשמעו. בארץ־ישראל ישבו גם אז אנשים מישראל ויצרו את דבר התחיה: קנו אדמה, יסדו מושבות וערים, נטעו גנות ופרדסים, בנו בתי־ספר, הרחיבו את המסחר היהודי ואת כל החרשת, החיו את השפה העברית, התרבות הלאומית – הגדילו את הישוב העברי בכמות ובאיכות. כל זה נעשה אז בעשרות הסוחרים והסופרים ובמאות האכרים והפועלים, שהתקבצו לכח־יוצר, אשר העבודה הציונית הגלותית, העבודה שלהם, כאין וכאפס היתה למולו. והאמנם הם לבדם יהיו אדוני המצב, ולא אלה, היוצרים? ואמרתי: עמלכם, רבותי, התאמצותכם התמידית להחזיק בקרנות השלטון – ללא תועלת: תושבי ארץ־ישראל, ולא אתם, רתומים בעגלת הישוב, והמה מושכים בקרון לאשר ימצאו המה לנחוץ וטוב. אחרת אי אפשר. לוּ ידע הדירקטור של מחלקת הבנק שלנו בירושלים, כי הוא תלוי בדעת הקהל הארצישראלי, ואיננו רק פקיד, שעליו למלא את העבודה הטכנית הבנקאית והמשמעת הבנקאית, כי אז היה זהיר ולא היה ממיט על תושבי ארץ־ישראל את החרפה הגדולה אשר נחלנו בעת הבחירות אל העיריה הירושלמית קודם המלחמה, ואולי היינו גואלים כבר המקומות הקדושים האחדים. בגלל זה ארץ־ישראל מחויבת לקבל את חלקה בהשפעה על המוסדות הכספיים באופן רשמי. ודעו לכם, אדונים נכבדים, כי שלא באופן רשמי, במציאות, כבר היתה לנו השפעה כזו, למרות יחסם הגס של נשיאיכם. הנה פקיד גרמני היה הד“ר רופין, דיקן ונאמן מאד, ובכל זאת הלך הד”ר רופין וקנה נחלאות, מבלי שאול את פיכם, והתעסק בעבודת הישוב לא על דעתכם, רק על דעת עצמו ודעת הקהל הארצישראלי. וגם ליבונטין, בכל משמעתו הפקידותית, לא היה תמיד נזקק הרבה לפקודותיכם, והיה הולך ומפתח את פעולות הבנק, והיה מביא את עזרתו באשר עניני הישוב דורשים, מבלי שאלת פיכם ולפעמים גם למרות פקודותיכם… אותו הדבר הם גם מעשי הופיין. מובן, כי רב ההבדל בין הנעשה בתורת נדבה ובין הנעשה בתורת חובה, אבל אל נא יאמר איש מכם: “אני המלח, ובידי ההגה”: הגלים מתפרצים גם מפני המלח, גם מפני ההגה.

זה הכח לארץ־ישראל, כי כל יהודי הבא לחיות בה ולעבוד בתוכה, אף אם יהיה פקיד גרמני או הולנדי או בריטי או מי שהוא, הנה החפץ להֵעשות שותף במעשי התחיה הלאומית יגבר בקרבו על כל, והשפעת החיים החדשים מכרעת אותו תחתיה. איזו תועלת איפוא לפקודותיכם נגד דרישות החיים הארצישראלים, ובמה אתם מתרוממים על העסקנים הצבוריים והכחות הפועלים שבתוך הארץ? סוף־סוף הלא תשמעו בקול היוצא מארץ־ישראל. קשה כברזל ועז כנמר היה הברון רוטשילד בשעתו. הלא ידעתם את אשר השיב פעם לחברי המלאכוּת ששלחה אליו האספה הכללית של חברת ישוב ארץ־ישראל באודיסה, אשר בראשה היה גם אחד העם. “לי הישוב הארצישראלי – אמר ואנכי יצרתיו. מכספי בניתי את כל המושבות, ואני, אני נטעתי את הכרמים, אני נשאתי את ההוצאות, אני סבלתי את כל טרחם ומשאם של הקולוניסטים, ולכן הטוב בעיני אעשה”.

ובכל זאת לא עברו ימים מועטים, ודרישות המלאכות, דרישות החיים הארצישראליים נמלאו כֻּלן, כלן.

“כך היה, כך יהיה”.

מה, האינכם מאמינים?…

 

ט. שומרי ספרי האחוזה.    🔗

בין התפקידים השונים, שהייתי מקבל עלי בועד תל־אביב בכל השנים הרבות שהייתי חבר לו, מלאתי עוד דבר אחד, שחסרונו בהנהלת השכונה היה ניכר. אנכי סדרתי את ספר האחוזה הראשון של השכונה הזאת, ונקראתי בשם חבר שומר ספר האחוזה.

אדמת תל־אביב, כידוע, נקנתה על שמו של מר יעקבוס קאנן, נתין הולנדי ודירקטור של קרן הקימת וגם אחד ממנהלי אנגלו־בנק, האפ“ק שלנו, – לשלשת הדברים האלה היתה חשיבות מיוחדת בנידון זה. לפי חקי הקפיטולציה לא היה הבדל בין זכיות נתיני רוסיא ובין הזכיות של הנתינים בני יתר המדינות, ויכולים היינו להשיג רשיון לרכוש את האדמה גם על שמנו אנו, הנתינים הרוסים. זה היה נעשה בנקל על ידי השתדלותו של הקונסול הרוסי. ואולם לא חפצנו כי יבוא הקונסול לפני השלטונות התורכים לדרוש בשבילנו זכיות, שאין לנו, היהודים, כאלה בארץ המולדת, ברוסיא הקדושה. ובגלל זאת היינו תמיד מבכרים את הנתינים העותומנים על נתיני חוץ בכל אשר יכולנו, והיינו קונים את הקרקעות על שמותיהם. אדמת תל־אביב נרשמה על שמו של יעקבוס קאנן מפני שעל חברי השכונה היה לקבל הלואה מאת קרן הקימת לישראל ובערבותו של אפ”ק. וכדי שלא יצטרכו החברים לסדר אפותיקאות תיכף לקבלת ההלואות, לכן היתה ההרשמה על שמו של קאנן קומבינציה מתאימה. החברים קבלו תעודות מאת האפ"ק, שבהן היתה רשומה זכות־בעלות שלהם על המגרש, אך כל הצורה והתוכן של התעודה לא היו מספיקים. פניתי אל המושבות ביהודה, שהיה ספר האחוזה מסודר בהן, ואספתי את הדוגמאות של ספריהן, ומלבד זה השתדלתי ללמוד את המקצוע הזה מפי ספרים, וספר האחוזה בתל־אביב סודר, ואנכי, כאמור, נהייתי מנהל הטאבו או הנוטריון הראשי, – חבר הועד השומר את הרשימות בספר האחוזה של השכונה שלנו. בספר הזה היו רשומים הגבולים של המגרש, ואם נבנו עליו בנינים אזי גם גבולי הבנין וכמותו של השטח, וכתובה וחתומה היתה הבעלות של הרכוש, כנהוג.

בין אלה האחדים אשר קבלו בעת קנית תל־אביב מגרשים בחנם היה גם סגן המנהל של האפ“ק ביפו, המנוח אליהו ספיר. לאחר מותו הפתאומי של ספיר מצאו כתוב על גבי התעודה, שקבל בזמנו על מגרשו בתל־אביב, שאת המגרש שלו הוא נותן במתנה לגן הילדים ביפו. יורשי המנוח באו לועד תל־אביב ואשרו לפני את צואתו זו של אביהם, ולפי זה היה עלי לרשום את המגרש לזכותו של גן הילדים. והנה הופיע אפרים כהן מירושלם לפני הועד וידרוש, כי ירשמו את המגרש על שם חברת “עזרה” הברלינית, בתואנה כי החברה הזאת היא המכלכלת את גן הילדים ונותנת את כל צרכיו. אנכי התנגדתי לזה, מפני שראיתי חובה לעצמי להיות דיקן למלא את הצואה כמו שכתוב מפורש “גן הילדים”, ולא ללמוד סתום מן המפורש. עבר איזה זמן, ובבקר אחד בא לביתי ראש הועד, מר דיזינהוף, בלוית אפרים כהן ונלוה אליהם גם אחד מחברי הועד המפקח על גן הילדים. זה האחרון אשר לפני, כי אמנם חברת “עזרה” היא המחזיקה את גן הילדים ביפו, ולחברה זו איפוא זכות בעלות על המגרש, ודיזינהוף אמר לי, שלפי דעתו עלי למלא את דרישת “עזרה”, אחר שהיא מוכנה לבנות את בית הגן על המגרש הזה. אנכי סרבתי והזמנתי את האנשים אל בית הועד (שהיה אז בחדר קטן בביתו של דיזינהוף) ושם נסיתי להוכיח לאפרים כהן שאין לי רשות לשנות מן הכתוב בידי המנדב המנוח על גבי התעודה. אפרים כהן התאונן לפני ד”ר פאול נתן, והלז פנה אל נשיא הציונות הד"ר וואלפסון, ובענין התערבו ברלין וקלן. עבר כחודש ימים, והנה נקראתי אל הועד, שם מצאתי את אפרים כהן ואת ז. ד. ליבונתין, שהיה באופן רשמי בא־כחו של יעקובס קאנן. מר ליבונתין הודיע לי, כי הוא קבל פקודה תלגרפית מאת האדון דוד וולפסון להעביר את מגרשו של ספיר על שמה של חברת עזרה, והוא דורש ממני, מאת החבר הממונה על ספר האחוזה, לסדר את ההעברה הזו בספרי ועד תל־אביב.

הדרישה הזו הכעיסה אותי מאד. עניתי ואמרתי לליבונתין, כי יכול יוכל האדון וולפסון לצוות עליו לנשל גם אותי מנחלתי ולהעביר גם את מגרשי ואת ביתי הבנוי עליו לאשר ימצא חן בעיניו, אחר שכל השכונה רשומה על שמו של יעקבוס קאנן. ואולם אנכי לא אשנה אף כקוצו של יוד מן הכתוב בצואה והחתום בידו של המצוה, ולא מסמכותי הוא להכיר בזכות בעלים חדשים, והמגרש ישאר כתוב ורשום בספר האחוזה על שם כן הילדים. ראו האנשים ונוכחו כי להם עסק עם איש אשר לא יפחד גם מפני ברלין וקלן, וירפו ממני.

ושנה אחת טרם עברה, והתפרצה בינינו המלחמה עם עזרה, מלחמת השפות. אפרים כהן בקש לו עמדות באשר מצא להציב לו יד ולפתוח שם את בתי הספר שלו. ואם בירושלם, במקום אשר תומכים בידו לא חסרו לו וגם עתון מיוחד היה לפקודתו, – היה עליו להביא שוטרים לתוך כתלי בית הספר ולהבהיל את הקונסול הגרמני לעזרתו, על אחת כמה וכמה מה היה עולה לנו בתל אביב, לו היה בנוי בתוך השכונה הזאת בית־ספר ודגל “עזרה” עליו. אז זכרו לי רבים לטובה את סרובי ואת עוז נפשי.

 

י. ק. ז. וויסוצקי    🔗

מי אשר יבוא לרשום את דברי ימי תחית תרבותנו העברית ברוסיה, ואשר מהם פנה ויתד גם להמשך התפתחותה בארץ ישראל, לא יוכל, חושב אני, לעבור בשתיקה על תופעה בודדה אחת, ושמה: קלונימוס־זאב וויסוצקי.

פרסומו של ק. ז. וויסוצקי החל עוד לפני חמשים שנה ויותר. לא היתה כל תקלה, שרפה או אסון צבורי אחר, שהכריזו על נדבות, שלא היה ק. ז. וויסוצקי מענה ראשון, ובתרומות פחות או יותר הגונות. והיה האיש אז לא אדיר ולא עשיר מופלג, ורק סוחר בינוני במוסקבה. עם פרסומו גדל עשרו, וכרוב לעשרו גדלה גם צדקת פזרונו. והיתה לו תמיד זיקה מיוחדת אל המשכילים העברים, אל הסופרים, אל הספרות. היה מקרב אותם, מתקרב אליהם. אלי התודע עודני צעיר הסופרים בפטרבורג. הוא בא לעיר הבירה בודאי לשם עסק, ומצא צרך בדבר להתודע אל ראשי הסופרים שם, ויתקרב גם אל פרחי הספרות הנותנים תקוה לפי דעתו. בכלל, המושכים בעט סופר בעברית – כל מין דין סמוכו ליה. הגיעו ובאו ימי “חבת ציון”, התעוררו לישוב ארץ ישראל, והאיש וויסוצקי הוא בשורה הראשונה. ותנועת חבת ציון השליכה גרעיני תחיה אל קרקע המולדת, על אדמת ישראל, ומהתם נשמעו צלצלי תחיה, והם מוצאים להם הד בלב הסוחר המוסקובי, והוא תמיד הראשון להביא את זבחיו ואת שלמיו אל המזבחות הנבנים “שם” בארץ החמדה. וכאשר נודע בקהל שאין הדברים במושבות החדשות כתקונם, כי מעשי “חובבי ציון” בארץ ישראל באו לתוך תסבוכת, הטעונה חקירה ובדיקה, נמצא ק. ז. וויסוצקי, הראשון בין עסקני חובבי ציון, ויקח עליו את הטורח ואת העמל וגם את הוצאות הדרך וילך לארץ ישראל ויעש שם ירחים אחדים ויעמול הרבה להעמיד את הדברים על הויתם כפי רוח בינתו.

וההצלחה המסחרית מוסיפה להאיר לו פנים. הוא משתתף עם ילדיו במסחרו, ונוצר ועומד וקיים “בית וויסוצקי”. וגם הבית הזה ממשיך את המסורה היפה של עזר ותמיכה לכל דבר טוב בישראל וביהדות. תרומות בית וויסוצקי מקבלות פרסום, ולהן גם אופי מיוחד. נתפרסמה מודעה בעתונים היהודים, כי כל מוסד צבורי מאושר מאת השלטונות, תלמוד־תורה, חברת תמיכה לעניים, בית־חולים וכדומה, אשר ישלח את תקנותיו המאושרות לבית וויסוצקי מקבל הון של חמש מאות רובל כל אחד בשטרי ערך של הממשלה להיות קרן עולמית לטובת המוסד. זה היה ענין של הרבה עשרות אלפים רובלים. בדק הזקן וויסוצקי ומצא, שאין לך דרך טובה בשביל הפרסום המסחרי מדרך הצדקה, ואת דעתו זו השתדל להשפיע גם על בית וויסוצקי, בית המסחר, שבמשך הזמן עלה ונעשה לחברת מניות רבת ההון וגדלת העסקים. בית וויסוצקי קבל עליו חלק הגון מתקציבם של “בתי הספר ביפו”, אלה מוסדות החנוך, שבהם הונהגה ראשונה השפה העברית בתור שפת הלמודים, וחברת “כל ישראל חברים” קטרגה עליהם בשביל זה. ודבר המובן מאליו, כי ק. ז. וויסוצקי היה מן הראשונים להרשם לחבר נכבד ב“חברת התמיכה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל” לאחרי שנאשרו ברוסיא תקנותיו של הועד האודיסאי, בפרט שקרוב לזמן ההוא יסדה “חברת וויסוצקי” סניפה באודיסא, ובראשו התיצב מר יוסף צייטלין חתנו, משכיל עברי. מני אז היה הזקן וויסוצקי בא לעתים קרובות לאודיסא, היה עושה ירחים בבית חתנו, והיה מבכר על מוסקבה, שהתרוקנה כמעט מסופריה ומשכיליה, את אודיסא, שהלכה ונעשתה אכסניה מלאה חכמים וסופרים עברים, ועל שמיה התגלה הכוכב המאיר של ספרות תחיתנו – אחד־העם. הסביבה העברית האודסאית היתה לשביעת רצונו של הזקן רקז“וו, ולבבו היה עֵר ואזנו נטויה אל כל הנעשה והמתהווה בעולם זה הקרוב והחביב עליו. הן זה היה יהודי שגמיר וסביר, מן הקרובים אל ההשכלה, מן הטפוס של “הקורא הנכבד”. והוא שש לקראת אחת המחשבות הגדולות משל אחד־העם בדבר “אוצר היהדות”, ותיכף הסכים להקדיש להגשמתה של המחשבה עשרים אלף רובל. התעורר פולמוס, וקנאים השתדלו להוכיח, כי הדבר לא יֵצא אל הפועל, כי אין ספר זה, שעלה במחשבה לפני אחד־העם, רצוי לקהל. הוכוחים בענין זה היו רבים וסוערים עד מאד, והמנוח אברהם אליהו ליוברסקי, אחד מחסידיו הותיקים של אחד־העם, והוא אז סוכן־נוסע של חברת וויסוצקי, – אמר לי: אך שקר הדבר שהם אומרים, כי “אוצר היהדות” לא יֵרצה לקהל. הן הפרסום על דבר מתן עשרים האלף לטובת הספר עזר הרבה מאד להפצת התֵה של חברתנו. ואם את התה הוא מפרסם, הספר בעצמו על אחת כמה וכמה שיפורסם ויקובל ברצון. אבל מכיון שרבו המקטרגים, חזר בו הרקז”וו מנדבתו, ותחת זה יסד את הירחון “השלח”, ויבטיח לחברת “אחיאסף” בסכום כסף את ההפסד שתביא לה הוצאת הירחון הזה בעריכתו של אחד־העם.

עסקי “חברת וויסוצקי” עתקו וגברו, והזקן וויסוצקי הנחיל כמעט את כל הונו לדברים שבצדקה. הוא העריך בצואתו לביתו אחריו את חלקו בעסקי “חברת וויסוצקי” לסכום של מיליון רובל, וימסור את החלק הזה לשותפיו־בניו בתנאי שישלמו את הכסף המתֻכנן, מיליון הרובל, במשך חמשים שנה, מאה אלף לכל חמש שנה. לאפוטרופסים מנה את בנו וחתניו וגם את אחד־העם ואת יעקב מזא“ה הרב במוסקבה. לא פורש לאיזו דברים שבצדקה ישתמשו בכסף הזה, ואולם עוד טרם עמדו להגמר חמש השנים הראשונות, השתדל אחד־העם לדבר על לב היורשים וחבריו באפוטרופסות ליסד במאת אלף הרובלים הראשונים דבר בארץ־ישראל. לבם של היורשים היה מהסס בדבר. הן את החיל עשה לו בית המסחר ברוסיה, ומדת היושר, ואולי גם מוראה של מלכות היתה בזה, שלא להוציא את הכסף מחוץ למדינה. אך אחד העם הוכיח להם, כמו שכתב לי בזמנו, שאין העת מוכשרת לבריאת מוסדות חדשים ברוסיא המדינה ושיותר טוב לעשות זאת בארץ־ישראל. לעזרתו של אחד העם נמצא גם הד”ר שמריהו הלוי, שנפגש עם בן הרקז“וו בברלין, ואל הענין נכנס גם הד”ר פאול נתן בשם חברת “העזרה” הגרמנית, הילפספעריין בלע“ז. החליטו אז לבנות בארץ־ישראל בית־ספר גבוה לתכניקה וחברת “העזרה” הסכימה להשקיע פי שלשה מכפי הסכום מעזבונו של וויסוצקי. זהו הטכניקום הקים היום בחיפה, אשר מסביב לבנינו ויסודו התלקחה מחלוקת, שנגמרה במלחמת השפות בארץ, המלחמה אשר בה נצחנו את אויבנו על פני כל החזית, ועל אודותיה אספר במקומה ובזמנה. עתה אשובה אל הרקז”וו.

והיה היה למנוח וויסוצקי, מלבד מקדשי מעט שונים, גם קדש קדשים, פנת הקדש אשר יִחַד לו, אשר בתוכה עבד את עבודת לבו. עוד לפני ארבעים שנה ויותר הרה והגה רעיון מוזר קצת, אבל רם ונשא – ליסד קרן, אשר ברבות הימים יגדל ויתרבה ההון שלה עד כי הדורות הבאים יוכלו ליסד בכספי הפונד הזה אוניברסיטה עברית בארץ ישראל. בזמנו, כידוע, שלח הפרופ' המנוח הרמן שפירא את רעיון יסוד האוניברסיטה העברית על פני חוץ, ואולי בא הדבר ללבו של ק.ז. וויסוצקי, והוא החליט להגשים את הרעיון בכוחותיו. אז עוד טרם היה לישראל בנק לאומי לשום שם למשמרת את כספי הקרן הזו, ולכן הביא וויסוצקי את נדבתו ליסוד הבנק לאוצר חברת “כל ישראל חברים” בפאריז. על פי התנאים אשר התנה המנדב התחייבה החברה כי“ח לשמור את האוצר ההוא עד אשר יגדל וירבה ויעלה לסכום של מאה וחמשים מיליון פרנקים מן הנדבות, אשר יוסיפו להביא אל האוצר לתכלית זו נדיבי־לב תמימי־דעים עם המיסד, ומן הרבית ורבית דרבית. ועד העת ההיא אין רשות לחכי”ח להוציא מן הכסף לשום צורך, ורק חמשה אחוזים מן סכומי הרבית מקבלת החברה כי“ח בשכר שמירתה את הפונד וטפולה בקבלת רבית ובחליפין של שטרי ערך. אבן הפנה של הפונד הזה היתה לא גדולה ביותר – כמדומני, עשרת אלפים פרנק. לא רב היה עוד אז עשרו של הרקז”וו, וגם שלשה־ארבעה אלפים רובל היה קרבן גדול בשבילו. אך ברבות עשרו של המנוח הוסיף מזמן לזמן ועל כל מקרה שלא היה לו להרים תרומות להגדיל ולהאדיר את אוצר הקרן הזו. בשנים האחרונות לימי חייו היה דבר הקרן להמנוח חזיונו בהקיץ ובחלום, הגיגו ביום ובלילה. לא רק את כספו מכיסו הוא נתן וחזר ונתן להרבות את סכומי הפונד, כי גם מאת ילדיו ומאת כל הקרב אליו היה מבקש לנדב לטובת הפונד, למען ימהר הפונד הזה – משאת נפשו לעלות ולהגיע אל הסכום האחרון, אל המספר מאה וחמשים מיליון אשר ראה בחזון באחרית הימים… הקרובים אליו ידעו כבר, כי אם יש את נפשך להטות אליך את לבו של מר וויסוצקי, אז עליך להביא לפניו מנחה לטובת הפונד. שנים אחדות קודם פטירתו של המנוח, שהיה זקן ושבע ימים, נתרכזו כל רעיוני רוחו רק בהפונד הזה. ספרו לי, כי היה הזקן בא אל הקונטורה שלו והיה נכנס אל מחלקת הגזבר אשר בבית המסחר והיה לוקח סכומים נכבדים לשלחם… לפאריז, לחכי"ח, על חשבון הפונד. איש, כמובן, לא העז למרות את פיו, ואולם ראו את מעשי הזקן כבלתי־רגילים, ולכן השתדלו ויעשו בערמה, שלא תהיה הקופה מלאה כסף בימות החול, ויעשו את עסקי הדיסקונטו בימי השבת, בעת אשר הזקן לא היה מבקר את בית המסחר.

וענין הפונד נעשה כבר אצל הזקן מה שקורין Idée fixe, המושל ומכריע בקרבו את כל יתר מחשבותיו. הוא התחיל להרגיש בדבר, כי אנשיו מסתירים בכונה מאתו את הכספים הנמצאים בקופת בית המסחר בימות החול. ולכן נסה לבוא את הקונטורה גם ביום השבת, ובאמת מצא הקופה מלאה כסף, ויקח ממנה וישלח לפאריז, כמובן. ראו הקרובים אל הזקן, כי אין מפלט ממנו, ולכן עשו בערמה גם המה. המשא ומתן של וויסוצקי עם חכי“ח היה במכתבים, כתובים צרפתית. ומפני אשר הזקן לא ידע לכתוב צרפתית, לכן היה אחר מן הפקידים העובדים בבית מסחרו כותב את המכתבים בצרוף הכספים הנשלחים. בזה השתמשו, – והקורספונדנט היה כותב שהכספים נשלחים לאוצר חכי”ח אך להיות ביד החברה למשמרת עד אשר יפורש אחר כן מה יֵעָשֶׂה בהם. באופן זה נאספו באוצר חכי"ח על חשבונו של מר וויסוצקי ולזכותו הרבה עשרות אלפים פרנקים, שלא פורש לשם מה יוציאו אותם.

את הפרטים האלה מסר לי רבי רפאל־שלמה גוטץ ז“ל, חתן הרקז”ו, בבאו לארץ ישראל בשנת תרע“א. אנחנו עשינו יחד את השבת בראש־פנה, טילנו ושוחחנו, ונזכרנו במנהגיו ובדרכיו של הרקז”ו, והשיחה היתה אינטימית, כמעט משפחתית. על המנוח מר גוטץ היה התפקיד, בתוך יתר הדברים, לפרק את ענין הפונד הזה. אחרי מות הזקן עברו שנים אחדות מבלי שים כל לב אל הסכומים שהיו מונחים להם באוצר חכי“ח. אשור צואתו של המנוח הרקז”ו נמשך זמן רב. כידוע הנחיל ויסוצקי לא את בניו, את יורשיו הישרים, רק את החברה “וו. ויסוצקי ושותפיו”, לכן דרשה הממשלה מכס, מס הירושה, כפלים, שמונה אחוזים למאה. הדבר בא עד בית המשפט, והממשלה זכתה בדין, והחברה “וו. וויסוצקי ושותפיו” שלמה שמונים אלף רובל, מס הירושה של מיליון רובל, והצוואה נתאשרה מאת בית המשפט.

אז פנו היורשים, שנתאשרו בזכיותיהם, לדרוש אחרי כל כספי וקניני המנוח ולקבל אותם. המה פנו גם אל חכי“ח לדרוש מאוצרה את כל אלה הסכומים, אשר בשעתם הכניסם המנוח “למשמרת” עד אשר יפרש מה לעשות בהם; ומפני שלא הודיע המנוח מה לעשות בהם, הלא המה נכנסים עתה לרשותם של היורשים. ואולם החברה כי”ח לא הסכימה לדרישת היורשים ולא חפצה להשיב לידם את הסכומים האלה. הנהלת חברת כל ישראל חברים הודיעה, שאין אוצר חכי“ח נעשה מקום לשמור סתם סכומים של אנשים פרטיים. ורק היא מקבלת לשמירה סכומים, המקודשים מאת בעליהם לדברים שבצדקה, הנכנסים בגבול פעולת החברה. מכניסים כספים למשמרת אל הבנקים שעסקיהם בכך, אבל לא לקופות של חברות לצדקה או למטרה צבורית אחרת, ולכן הודיעה חכי”ח להיורשים של וויסוצקי, כי אמנם בידם לפרש עתה מה לעשות בכסף, אשר הניח מנחילם באוצר החברה למשמרת ולבחור באחד ממקצעות פעולות החברה כי“ח כפי ראות עינם, אבל אין רשות בידם לשוב ולקחת את הסכומים השמורים תחת ידה לעצמם. והמנוח גוטץ נשא ונתן עם ראשי כי”ח בפריז, והחליט ללכת לארץ ישראל לראות ולהתבונן מה טיבם של בתי הספר של “כל ישראל חברים”, אם ראוים הם להקדיש לטובתם את התרומה הגדולה של האוצר אשר אצר חותנו. ארח לחברה עמו הפדגוג המומחה הד“ר יצחק אפשטיין. גם אותי הזמין המנוח גוטץ לבקר עמו אחדים מבתי הספר. ואחרית המו”מ הזה בין החברה כי“ח ובין יורשי וויסוצקי היה, – בנין בית הספר של כי”ח ביפו. הקומבינציה הזאת היתה מלתא דשויא לתרוייהו, לשני הצדדים. יורשי המנוח וויסוצקי שמחו לראות, כי בא אביהם לארץ ישראל ועוד לתכלית בנין בית ספר לבנים, שהיה חסרונו מורגש ביפו. את המגרש הזה קנו עוד בימי תיומקין, ומפני המאורעות שלאחריו נרשם המגרש על שם “כל ישראל חברים”, אף כי את מחירו שלמו “חובבי ציון”. וכאשר חפצו לגשת לבנות עליו את “בית הספר לבנות” מנדבתו של ר' יצחק פיינברג מאירקוטסק, מאנו אנשי כי“ח להשיב את המגרש לידי “חובבי ציון”, ואך בקושי עלה הדבר לקבל מידם את החלק השלישי של מגרש זה, והנשאר עבר לרשותה של כי”ח בהחלט. באופן כזה גם המגרש, שקנו חו“צ מכספם עבר בשעת “בין־השמשות”, כמעט מבלי משים, לרשות חכי”ח – המגרש הזה בית־ספר נבנה עליו, וחובבי־ציון יכולים לברך על זה: ברוך מציב גבול אלמנה. וגם לחכי“ח הבנין הזה למשיב נפש. כי באמת הן חרפה היתה להחברה העשירה הזאת להשכין את בית ספרה בבתים שכורים, – וזה בעיר יפו, במקום אשר חו”צ והציונים בנו כמו רמים את בית־הספר לבנות ואת הגימנסיה העברית “הרצליה”. עתה עוד לא יבושו גם פני החברה כל־ישראל־חברים. נחוץ אמנם עוד דבר אחד, – רוח עברי לבית הספר של חכי"ח למען ישוה וידמה אל בתי הספר הנזכרים. אבל הלא גם זה יבוא, הלא הוא בא אל בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”. והוא גם יבוא לכל בתי הספר. יבוא. האם אין אנחנו בארץ העברים?! …

 

יא. פרשת הטכניקום    🔗

באחד מימי האביב תרס“ח קבלתי מכתב מאת אחד־העם, שבו הודיעני כי החליטו האפטרופסים לעזבונו של רבי ק. ז. וויסוצקי לבנות בית ספר גבוה לטכניקה בארץ ישראל. אחד־העם הודיעני את הדבר כמעט לכל פרטיו, ויבקש אותי לבלי עוד לפרסם את הדבר יותר מדי (ההדגשה שלו), ואך יכול אני למסור את הדברים ל”יחידי סגולה". הראשון ליחיד הסגולה היה אצלי גיסי מר ש. פבזנר, חתנו של אחד העם. מן הרגע הראשון היתה התכנית לבנות את הטכניקום בחיפה, העיר אשר בה התישב מר פבזנר, והוא הלא גם אינג’ניר על פי למודו וגמר את בית הטכניקום העליון בשרלוטנבורג. והשני, אשר לו הראיתי את מכתבו של אחד־העם, היה – אפרים כהן, שאני נקריתי עמו בימים האלה בירושלם, במלון ליפא קמניץ חותנו. את אפרים כהן ואשתו ידעתי משכבר הימים, עוד מימי מסעי הראשון לארץ ישראל, בהיותם עוד חתן־כלה, ולפעמים הייתי גם מבקר אותם בביתם. אפרים כהן זה היה לאישיות, וכבר היה נקרא בפי רבים דירקטור כהן, ואמנם פעיל היה האיש ובעל מרץ. בית־הספר למל ובית־הספר לבנים, הבנויים כמו רמים, ולהם חצרות ומגרשי־משחק, שהם גם עתה, בתקופת התחיה הרשמית, לנו לתפארת – מעשי ידי אפרים כהן הם. הוא גם היה מן הבונים את בית הספריה הלאומית, וגם רכש מגרש לבנין הסמינר העברי. ידעתי כי נאמן האיש אפרים כהן בכל בית “העזרה”, ואם החליטה חברת ההילפספעראיין להשתתף במוסד החדש הזה וגם להיות השאור שבעיסה, אזי אפרים כהן זה יהיה בלי ספק יד ימינה בכל הענין הזה. ואף אמנם מסר לי אפרים כהן, כי גם אליו בא מכתב מאת “העזרה”, אך עוד הדבר צריך עיון בדבר מקום הבנותו של הטכניקום. מן השיחה שהיתה לי עם אפרים כהן נוכחתי, כי רצונו שיבָנה המוסד בירושלים. מוצאיה ומבואיה של העיר ירושלם נהירין לו, את האנשים הנחוצים הוא יודע ומכיר היטב, פה לא יצא הענין אף רגע מתחת השפעתו, – והענין הלא גדול ונכבד, ענין של מיליון פרנקים ביסודו, ואחריתו מי ישורנה… כגון דא צריך לבלי לשלוח מתחת ידו, לא להרחיקו לחיפה. אפרים כהן היה אדם מהיר במלאכתו, שוקד ובעל מרץ, עבדות והכנעה מצד זה ואדנות ותקיפות מצד זה, והודות לכשרונות אלה הלא עלה האיש הזה, בלי תורה ובלי חכמה ובלי יחוס, להיות לראש ולנשיא בירושלם, במקום גדולים וטובים ממנו, שלא היה כהן זה מגיע לקרסולם.

ופחדו של אפרים כהן לא היה לשוא. פבזנר לא חכה להזמנות רבות ונכנס במשא־ומן עם הד“ר שמידט, אחד הגרמנים הנכבדים בחיפה, והוא היה גם סגן קונסול של הממשלה הרוסית, בדבר קנית מגרש מתאים לבנין הטכניקום. פבזנר נכנס ביחסים ישרים עם אנשי ברלין, ודבר המגרש נגמר, ואפרים כהן הוצג לפני עובדא. אפרים כהן הלך אמנם לחיפה פעם ופעמים, אבל לא כעסקני ירושלים, הנכנעים לפני הוד מעלתו של הדירקטור, הוא פבזנר, שאותו אי אפשר היה להפחיד לא בגרמנית ולא בברלין: פבזנר ידע את שתיהן יותר טוב מאפרים כהן. האדון הזה נסה לבוא אלי ליפו, ויתאונן באזני על גיסי פבזנר, שמשום מה קשה הדבר לבוא עמו לידי הסכם ולעבוד בהתאם עמו, ויבקש ממני כי אשפיע על גיסי וליצור קונטקט ביניהם, אבל זה לא היה מעניני ודחיתי את התערבותי בענין זה. אז נסה אפרים כהן להכנס אל העסק הזה, המבטיח הרבה, דרך פתח אחר. הוא מסר את בנין הגדר סביב המגרש לאחד הגרמנים, שהיה משתמש כמובן בפועלים נכרים. כבר היתה אז רווחת התנועה “עבודה עברית”, ומפלגת “הפועל הצעיר” חרתה על דגלה את הדרישה הצודקת הזאת בתור תנאי הכרחי לבנין הארץ בכלל ובנינים צבוריים בפרט. גדלה הצעקה במחנה, והקול הגיע ללונדון ולברלין, והתעוררה חליפת מכתבים בענין זה בין אחד־העם ובין פאול נתן, ואפרים כהן החל להתהפך בתחבולותיו, והניח איתן את היסוד לאי־הבנה הדדית בין האנשים שלנו, אחד־העם וד”ר שמריהו לוי, ובין אנשי “עזרה” – אי־הבנה צמחה וגדלה להתנגדות גמורה ו“לריב לשונות”. אז כבר התגלה פרצופו של אפרים כהן במלואו לכל נגעיו.

אולם אני ממהר להרצות דברים טרם שגמרתי את הקדמתם. כידוע נתנו בני בית וויסוצקי לטובת הטכניקום מאה אלף רובל, על “העזרה” היה להכניס לתכלית זו עוד כשלש מאות אלף רובל. העזרה לא חשבה לתת את הסכום משלה, ובודאי גם לא היו בקופתה אמצעים גדולים כמו אלה, ואך שמה חברת “עזרה” את עינה באחד מעשירי אמריקה, ביעקב שיף. יעקב שיף זה שב בעת ההיא מארץ ישראל. עוד במכתבו של אחד־העם אלי הנזכר, שאלני בדבר בקורו זה של שיף בא“י, אם נסינו אנחנו להשפיע עליו באיזה מובן שהוא לטובת בנין הארץ. האמת הוא, שבחורף תרס”ח עשה מר שיף במצרים ויסר ארם שובו לארצו גם לירושלם ויבקר את העיר במשך יום אחד. מחוץ לירושלם לא מצא מר שיף לנחוץ לבקר אף מושבה אחת, אף מוסד אחד,כמו כל הישוב החדש על תלאותיו ונצחונותיו ומאמציו לא היו ולא נבראו, אין כל ערך להמה, וכל עמל הברון רוטשילד, חובבי ציון והציונות כמו נעלמו מעיני מר יעקב שיף, עסקן ודַבָר ישראלי מן הראשונים. איש לויתו של שיף בירושלם היה – אפרים כהן. לידו מסר מר שיף איזה סכומים לטובת מוסדות החסד בעיר הקדושה. אפרים כהן ספר לי, כי לאחר שהוא תאר לפני שיף את מצבם העגום של יהודי ארץ ישראל, שאל אותו העשיר האמריקני למספר היהודים בארץ ישראל. וכאשר נודע לו, כי המספר אינו עולה על חמשים־ששים אלף, ענה שיף ואמר: “הנה לנו בניו־יורק לערך מיליון ומאה אלף יהודים. יעבירו נא באניות גם את החמשים־ששים אלף האלה לאמיריקא, וההוספה הזאת לא תהי אצלנו ניכרת ביותר, ופתרון שאלת היהודים בארץ ישראל יבוא על נקלה, וחסל”… מובן, כי אנחנו עסקני הישוב ביפו, התרעמנו מאד על שיף, על אשר בז ולא סר לראות את עמלנו ואת אשר יצרה התנועה במשך חצי יובל השנים, התאספנו בביתו של מר דיזינהוף ובביתי, והד“ר בוכמיל ערך כתב־מחאה חריף, ושלחנו את הכתב אל שיף אל האניה בצאתו. וקרוב לודאי, כי תוכחתנו למר שיף לא עברה עליו מבלי תשומת לב, והוא הודיע לחברת “עזרה” הברלינית, אשר אותה לבדה ואת מוסדותיה ראה בירושלם, כי ידו הנדיבה תכון עם פעולותיה בארץ ישראל. וכאשר עלה על סדר־היום יסוד הטכניקום, השתמשה ה”עזרה" ותבקש מאת שיף את השתתפותו במוסד זה.

וכל שותפות היא– חברותא או מיתותא. אחד העם פחד מפני שותפות זו של ה“עזרה” וביחוד מפני שותפותו של שיף. אחד־העם אמר וחזר ואמר, שאם יבנו את הטכניקום ויהי מה, מבלי שיהיו מונחים ביסודו בסעיף מיוחד על דבר שפת עבר והחינוך העברי בכלל, אזי מוטב שלא יבנה כלל. כל זמן המשא־ומתן בענין זה אמר אחד־העם שלא יסכים לעולם למוסד שיהיה בו “שרפת נשמה וגוף קיים”. רבות צררוהו אנשי “עזרה” בדבר הדת של הלמודים במוסד הבא, ומר שיף הואיל להכניס תקונים משלו בדבר כל מיני “איסמוס”, להרחיקם סחור סחור מעל הטכניקום הבא. הספיק, כפי הנראה, אפרים כהן, ידיד הישוב החדש והפועלים העברים, להכניס בלבו של שיף את כל הפחדים והמוראות, שהיו להם מהלכים אז על חשבון הצעירים בארץ ישראל. הה, כמה ימי עמל ולילות נדודים גרמו כל ההרפתקאות האלה לאחד־העם. הן כמחצית המכתבים שבחלק הרביעי מאגרותיו נכתבו כמעט אך ורק בענין זה, ונהיה המצב שהיה מגוחך מאד ועצוב מאד: אנשי “עזרה” מגינים על הדת מפני החתירות תחתיה מצד אחד־העם והד“ר שמריהו הלוי, ויעקב שיף חומה בצורה על היודאיסמוס ושומר לבל יהרסו אחד־העם וש. הלוי ויכניסו חלילה אל תוך הטכניקום מיני “איסמוס” אחרים מבלעדי היודאיסמוס… ואחד העם היה זקוק לבקש לו שתדלנים את הפרופ' שכטר באמריקא להגן בפני שיף על דעתו, והד”ר שמריהו הלוי מוכרח היה להוציא את מרצו ואת כל כשרונותיו המצוינים להביא סוף־סוף את הענין לידי גמר.

וכשנגמר הדבר שכחו “בשעת חדוה” ולא נזהרו להוסיף בספר התקנות של המוסד את הסעיף המחייב, כי שפת הלמודים של הטכניקום צריכה להיות אך ורק השפה העברית, לא עלה דעתם, לא היו נזהרים. אם כי היו צריכים להיות נזהרים. הן ידעו כי, כי ד“ר פאול נתן, עוד בהצעתו הראשונה, הסכים לבחור בעיר חיפה, לא מפני שהיא בארץ ישראל, ורק מפני שיגע ומצא חסרונות בעיר קושטא ובעיר אזמיר וביתר הערים. באופן זה לא היה מן הנמנע בזמן מן הזמנים גם להעביר את הטכניקום לעיר אחרת בחו”ל, למדינה אחרת. והן גם ראו, כי היתה הצעה למנות לדירקטור על התכניקום איש נכרי שלא מבני ישראל, הן ראו וידעו הרבה דברים, ועוד קודם היה זמן שהצטער אחד־העם על מה שהוא נעשה שותף במפעל שנוסד מעיקרו על פשרנות והעלמת העין מן המניעים הפנימיים. ואין פלא. החכם אומר: מן הזהירות – שלא תרבה להזהר, ובכל זאת הזהירות אינה מזקת לעולם. הנה אני ידעתי מקרים אחדים, שצריכים היו לראות את הנולד. ידעתי איש אמיד אחד שהיתה לו חצר גדולה בעיר יהודית גדולה ובחצרו היה בנין אחד מוקדש לבית־תפלה. עשרות שנים התפללו בבית הזה. בעל החצר הלך לו לעולמו, וברבות הימים עברו על יורשיו מסבות שונות, והמה מכרו את החצר ואת כל בניניו לאיש יהודי אחד, חנוני שנתעשר. לא עלה על דעת היורשים, מוכרי החצר, כי איש יהודי, הקונה חצר ובית־תפילה באחד מבניניו, – בית־תפלה עומד ושמש עשרות שנים ומאושר מאת הממשלה, – יגרש תיכף אחר הקניה את המתפללים וישליך את כל כלי־הקודש וישכיר את הבנין לדירה במחיר איזו עשרות רובל לשנה. לא עלה כזאת על הדעת, כמו שלא יעלה על דעת איש יהודי המוכר ספר־תורה ליהודי להתנות עמו שלא ימכור את גוילי הקלף לעשות מהם תופים. ואולם הנסיון הראה, כי צריך היה לחשוש, ועל היורשים היה להתנות כתוב וחתום. צריך היה להזהר…

עוד מאורע בדומה לזה אני יודע. תקיף ועשיר אחד נבחר לגבאי ראשון ונשיא שליט־יחידי בחברה קדישה של קהלה גדולה בליטה. נתנו לו לעשות ברכוש החברה כאדם העושה בתוך שלו ולא היו זהירים להתנות עמו איזו תנאים. הלך התקיף ומכר את ככר בית־הקברות הישן למגרשים לבנין לכל המרבה במחירם, ואת עצמות הקברים הוציאו הקונים וישליכון כדומן על פני השדה. קמה שערוריה, התרעמו על מעשי התקיף, – אבל גבאי הוא ושליט לבדו ברכוש החברה, ומה שעשה עשוי. בוחריו החכמים התנצלו! שלא עלה גם על דעתם, שבחירם יעשה נבלה כזאת. אבל – צריך היה להזהר…

והלא גם בתולדות הציונות שלנו היה מקרה כזה. מי מכם זוכר את תעלולי “הארציים”, טיריטוריאליסתים בשעתם וזנגביל בראשם. חשבנו כי הכל ברור, מובן מאליו כמו מושכל ראשון, שאין מהרהרין אחריו.

קמה בישראל תנועה גדולה להשיב לתחיה את העם בארץ אבותיו, וטובי בני עמנו הרימו למעלה דגל ועליו כתוב: ציון, והציונים התחזקו ויאזרו חיל וייסדו בנק, כדי שיהיה גם המוסד הזה לעזרתם להגשים את משאת נפשם וחזון לבם. המה קראו להבנק “אוצר התישבות היהודים”, ומפני שציונים יסדוהו וציונים נתנו את כספם לטובת המוסד הזה – כלום היו צריכים להכריז בפירוש ולהתנות תנאים בספר החקים לשם הבנק, כי אך לשם הגשמת המטרה הציונית נוסד?! והנה נוסד הבנק והונו נאסף מקרב הציונים, ולא עברו שנים אחדות, ונמצאו אנשים מקרב ישראל אשר כחשו בציון ויהיו כמתאוננים, ויפוצו בכל כנפות הארץ לבקש לעמנו מדינות אחרות וארצות אחרות, ויבאו ויאמרו: לנו הבנק ולעבודתנו תנו את כספיו. ויביאו בפלילים את ראשי הציונים, אשר אמרו אחר זמן לתקן את המעֻות. לא עלה על דעת המיסדים, כי אנשים יבאו לערער על קנין הבנק הציוני לאמר כי לא לציונים מיסדיו הוא. ומפני ששמו של הבנק אינו אומר כלום, – הוא אך “אוצר התישבות היהודים” – וציון היתה אך על לבם של המיסדים ובפירוש לא כתוב דבר, לכן אי־אפשר היה עוד לתקן את המעות וספר החקים נשאר סתום כמו שהיה. לא ראו המיסדים הציונים את היכול להוָלד, אם כי באמת צריך היה להזהר…

ואותו הדבר קרה עם הטכניקום. לא ראו את הנולד אחד־העם והד“ר שמריהו הלוי, כי הקורטוריום, אדוני הטכניקום, יחליטו כי שפת הלמודים תהיה לא־עברית. אי אפשר היה להעלות על הדעת. הגעו בעצמכם: הן את כסף היסוד, אבני הפנה של בית־הספר הזה, נתנו מכסף הירושה של המשכיל העברי והחובב ציון בכל לבו רבי קלונימוס זאב וויסוצקי. כל ימיו היה הנדיב הזה רחים ומוקיר סופרים עברים וספרות עברית. כל ימיו היתה ארץ־ישראל משאת נפשו ויקריב על מזבח אהבתו לארצו מהונו ומאונו. וויסוצקי חלם חלום גדול ליסד אוניברסיטה בירושלים, וסכומים גדולים גנז באוצרה של חברת “כל ישראל חברים” לתכלית זו, לתכלית אוניברסיטה עברית בארץ העברים. הוא חלם את חלומו לשנים רבות, כעבור מאות שנים. והנה קמו יורשיו אחריו וישמעו לעצת אחד מראשי חכמי ישראל בזמננו ועזרו לקרב את התגשמות החלום הגדול אשר חלם אביהם, לעשות את הצעד הראשון והנכון ליסוד אוניברסיטה עברית – ליסד טכניקום. והאם צריך היה להעלות על הדעת, האם אפשר היה להטיל ספק אף רגע כי הטכניקום הזה שנוסד מכספו של וויסוצקי, יהיה לא־עברי, שפת הלמודים בו תהיה שפה זרה, שפה נכריה? והנה קמה ונהיתה החלטה מוזרה ומחפירה כזו, ורבי אשר גינצברג והד”ר שמריהו לוין ראו את מעשי ידם טובעים בים ויתאבלו; המה מאזינים את תלונת המנוח וויסוצקי בקבר, עיניהם רואות את שפתיו הרועדות על אשר עשו לו למרות רוחו ולאבד את חזון לבו. הוא הדבר, החכמים לא ראו את הנולד. צריך היה להתנות מראש על הדבר הזה, צריכים היו לא להשען על הסברה, אלא להתנות תנאי מפורש: שפת הלמודים בטכניקום היא עברית. צריכים היו לא לדחות את השאלה העיקרית הזאת ליום אחרון; צריכים היו לבלי לתת למנות מנהל לטכניקום איש שאינו יודע עברית. צריכים היו, החכמים, להזהר…

כשעם יושב על אדמתו וחייו מסודרים כהוגן, אזי “מן הזהירות – שלא תרבה להזהר”. ואולם במגלת החורבן פתח רבי יוחנן ואמר –

“אשרי אדם מפחד תמיד”…

וברוך יהיה אלהי הצבאות, שהביא את המלחמה העולמית, ונגדעה גם בארץ ישראל קרן הגרמנים־בני־דת משה, אשר גלו את כל פרצופם הנכון בזמן מלחמת השפות גם בבתי הספר העממיים והתיכונים, וגם הטכניקום שב אלינו, וגם על המכון הזה יכולנו לברך: ברוך מציב גבול אלמנה. אך הסכנה היתה גדולה מאד, ­– גדולה אולי גם בשביל אנשי “העזרה” וכל חבריהם בקורטוריום, שנשארו לאחר שהחברים משלנו, אחד־העם והד"ר שמריהו הלוי, יצאוהו. אלמלא המלחמה, וההחלטה של הרוב הגדול היתה נשארת למעשה, ושפת הלמודים היתה גרמנית, אז היה מקום לחשוב, כי גם המנצחים, אשר הבריחו את “העברים” ויכריחו אותם לצאת מן הקורטוריום, – גם אלה היו אולי מתחרטים. הן הטכניקום נתאשר אז בגרמניה ובעליו הרשמי היתה “אגודה לתלמוד התכניות בארץ ישראל”, ובגרמנית: “פעראיין פיר טעכנישען אונטערריכט פאלעסטינא”. בתוך השם הזה אין כל זכר ליהודים. גם אלה, הגרמנים היהודים, לא היו נזהרים. גם הם סמכו על ההנחה הטבעית, ולא דיקו בדבר, וגמרו וסברו מכללא: מכיון שהמיסדים הם יהודים, מכאן ראיה שכל מה שהם עושים בשביל ילדיהם של ישראל הם עושים. אבל, אחרי ההחלטה שהוחלטה ושעשתה את השפה הגרמנית לשפת הלמודים של הטכניקום, אפשר היה לחכות כי בהמשך הזמן יהיה רוב התלמידים של בית־הספר הזה מן הגרמנים הנוצרים ומקרב הערבים ילידי סוריה וארץ־ישראל. להגרמנים הנוצרים, היושבים במושבותיהם בארץ־ישראל והבונים את הנמל באלכסנדריטא ואת המסלה הבגדדית, היה צורך גדול בבית־ספר טכני, שאינו בארץ־ישראל. צריכים היו לבית־ספר כזה, כמובן, גם הערבים ילידי המקום. היהודים מאירופה, – למה להם לנוע לארץ־ישראל לבקר בית־ספר גרמני, בעת אשר טכניקומים רבים לפניהם בארצות הגרמנים. המה, הצעירים היהודים, היו באים בהמון ובחפץ לב לבקר טכניקום עברי, כמו שבאים בהמון ובחפץ לב ילדים יהודים אל הגמנסיה העברית. אבל אם ייסדו היהודים בארץ־ישראל גמנסיה גרמנית, – האם יבוא אליה אף ילד אחד מאירופה? וכן בודאי כך היה נעשה בטכניקום, כל עוד ששפת הלמודים תהיה שמה לא עברית. ובכן רוב התלמידים יהיו שמה נוצרים, גרמנים וערבים והממשלה הגרמנית, שברשותה היה נמצא הטכניקום, היתה מסדרת אולי בתוכו “סדרים” בנוגע לנתינים לא־גרמנים, לאמר: יהודים, ואולי עוד היינו זוכים לנורמות והגבלות בשביל צעירים יהודים בבית־ספר, הנוסד מכסף יהודים, גם בארץ־ישראל. אל נא תתמהו: רבים בתי־ספר כאלה בארצות הגולה. ועינינו ראו דברים כעין אלה. ואולם, הבו גודל למלחמה ולהכרזת בלפור. באה המלחמה ושמה קץ לכל התעתועים האלה ופרשת הטכניקום נסתימה בסימן טוב.

 

יב. עתון ביפו.    🔗

באביב תרע“ג התבטא בכל בהירותו הצורך בעתון עברי הגון בארץ־ישראל. היו לנו אספות אחדות בל־אביב בענין זה. מן “המשפחה” הירושלמית גם כן באו בהצעות, וגם הועד האודיסאי התענין בשאלה זו, ואפילו המרכז הציוני בוילנה היה נכון לעזור לנו בהשתתפותו. התעוררה תעמולה ליסד עתון עברי, ולקבוע את מקומו ביפו. המשתדלים בדבר הזה, עסקני הישוב החדש, שהכריזו על נחיצותו של העתון לעניני כל הישוב העברי הארצישראלי, לא חפצו בזה להראות חבה ללשוננו הלאומית כמו שעושים המיסדים עתונים עברים בארצות הגולה, במקום אשר הצורך בעתון יכול להתמלא – וגם מתמלא – גם ע”י עתונים לועזים או ז’רגונים. פה, בארץ ישראל, עתון עברי הו נחוץ, כי סתם עתון ליהודים בארץ ישראל הוא עתון עברי, וסתם קורא יהודי בא“י הוא קורא עברי. מהלך עשרה ימים או שני שבועות מפריד בין הארץ ובין המרכזים של העולם הקולטורי, ומפני זה אין העתונים של חו”ל, הבאים אלינו באיחור זמן כזה, יכולים להספיק את הצורך בעתון. חוץ מזה, הלא גם אז, קודם המלחמה, גדלו ורחבו האינטרסים הפנימים והישובייים שלנו עד שאי אפשר היה לנו לעבור עליהם מבלי לדון על אדותם לכל מקצועותיהם ופרטיהם. ואף על פי שהישוב הארצישראלי יקר וחביב לכל העולם היהודי, וכל העתונים היהודיים בכל השפות מקדישים בחפץ לב את עמודיהם לעניני ארץ־ישראל, מכל מקום אין הענינים האלה מוצאים די ספוקם בעתונים היוצאים בחוץ־לארץ, ואין צריך לאמר שאין העתונים שבחו"ל יכולים להשפיע בהדרגה נחוצה על תנועת החיים של הישוב החדש בכל נטיותיהם וזרמיהם השונים יום־יום.

הנה כי כן נחוץ היה לנו עתון עברי בארץ ישראל; החיים דרשו דבר זה ביד חזקה. ואמנם נמצאו ממלאים דרישה זו. בירושלם יצאו אז שני עתונים יומיים ועוד שלישי פעמים אחדות בשבוע; יצאו גם שבועונים. כיצד היו העתונים האלה נערכים ובאיזו אמצעים היו משתמשים כדי להמשיך את קיומם, – אלה הן שאלות אחרות, שאינן נוגעות לגופא דעובדא של קיומם. בודאי ובודאי לא היו העתונים הקיימים יכולים למלא את דרישות האנשים, החפצים לראות בתחית עמנו בארצנו בשובה ונחת, המשתוקקים להתפתחות ולא למהפכות, השונאים את השקר ואת המרמה, את ההתרפות ואת ההתרפסות. לזרא היה לנו קיום העתונים, שהיו או כעין מוקצה מחמת צביעות או מוקצה מחמת פריצות או מוקצה מחמת מיאוס. נפשם היפה של העסקנים, הנושאים על שכמם את כל האחריות הגדולה של העבודה הצבורית, ההולכת ונעשית בארצנו בכל מקצעות התחיה, – הנפש הזאת היתה סולדת גם מן הזוהמה, שהעתונים היו מטילים במנוחת נפש בכל חיינו, גם מן הצעקנות של הרחובות והשוקים, שהיתה חביבה מאד על העתונים ההם. הן לעולם לא יצלח הרחוב למלוכה, להיות הוא השליט לבדו, באין מורה לו את הדרך! נחוץ היה אפוא עתון, אשר מעל במותיו ישמע הקהל העברי הארצישראלי את הנעשה באמת ואת אשר עליו לעשות, ישמע דברים בלשון בני אדם מן הישוב ולא קול המון שוקק או תרועת עברים נצים ולהקת מחרפים ומגדפים, וישמע גם הקהל העברי היושב בארצות הגולה, את קול פעמי התחיה בארץ אבות, וקרא את העתון וראה לפניו לא שופר של “משפחה” ולא חבר “מחצצים בקול”, ורק חשבון צדק של החיים הארצישראלים, של הנעשה ושל הדרוש להעשות.

ובעתון אשר כזה לא רק שהיה צורך, כי אם נחיצות – נחיצות שאי אפשר היה לדחותה עוד, כי מלבד תפקידו של העתון פה, בגבולי החיים הצבוריים המקומיים, הנה נחוץ היה מאד לחזק את השפעתה של ארץ־ישראל על הגולה. עז מאד מצח הגולה ונחוץ להכריע את זו. האופי של קבצנות עולמית ושנוררות בלתי פוסקת, אשר נתן הישוב הישן וירושלם בראשו לכל דבר תחית ישראל על אדמת אבות, – אלה הפנים העגומים והעינים הדומעות והראש הכפוף כאגמון, – כל אלה שמו את הגולה עליונים ושוכני מרומים לתת את לבבם כמשפיעם, כנותנים, כחומלים, שיש להם מפני זה גם הזכות להיות שופטים. הנה אנחנו, בני ארץ־ישראל, עומדים כעניים בפתח, והמה, ראשי הגולה, יושבים מרומים כסאות למשפט, מה לחונן אותנו ולתת לנו וממה לחדול. ואין הגולה מבינה, כי באמת המצב הפוך. ערֵלת־לב זו, הגולה הגדולה, אינה חלה ואינה מרגישה בכל ההשפעה הרוחנית הכבירה, שהיא מקבלת מאת החיים בארץ ישראל שבעתים מחיר הפרוטות, שהיא נותנת. כי מה תקות ישראל בכל תפוצות הגולה, אם לא האור העולה ובוקע אליו מארץ המזרח, מארץ־ישראל?! יאזינו נא ויקשיבו בני הגולה אלי דופק לבבם ואז ירגישו, כי אך בשורת התחיה בארץ אבות מביאה דם חי אל לבבם להחיות בקרבם את לאומיותם ההולכת ונמקה בגולה, כי אך הידיעות על אדות חיי אחינו בארצנו זורקות טללי תחיה ותקוה לאומית על החיים הגלותיים. ואם הרגשתם קהה לחוש את הלמות לבבם, אז נעיר אנחנו ונעורר את ההרגשה הזאת עד אשר יכירו וידעו. מעט החלב והדם, קומץ הפרוטות שהגולה שולחת לארץ ישראל, שכאין וכאפס המה לעומת האלפים והרבבות, האיל והמריא, שהמה מקריבים על כל מזבחות נכר ולאלילים זרים, – המה קרבנותיהם לכל פשעיהם הרבים ולכל חטאותיהם. ואל נא אפוא תתגאה ותתהדר הגולה בקרבנותיה אלה, ואך תתפלל חֶרֶשׁ כי יכלו אִשֶׁה לרצון לפני הארץ, כי יקחו הכהנים מעל ידה את המנחה הדלה ואת הנסך המהול, אולי יכֻפר לה עון גלותה… לא שופטים המה בני הגולה כי אם דופקים בתשובה, המקריבים קרבן על פשעיהם כי רבו, ועליהם אך לשמוע אל קולם של היושבים בארץ־מקדשם ושומרים את משמרתה לתת אחרית ותקוה לכל העם.

וזאת היתה צריכה להיות תעודת העתון החדש. היחסים הישנים, יחסים של בני ארץ־ישראל מבקשי נדבות, מצד אחד, ושל נדיבים בני חוץ־לארץ גומלי חסד, מצד אחר, – יחסים כאלה יחדלו, יקבלו פנים חדשים, צורה חדשה, המתאימה אל כבוד העבודה הלאומית, הנעשית בידי שבי הגולה.

אי זה המקום אשר שם יֵצא העתון הזה? מובן, לא בירושלם. כי מלבד המפריעים הטכניים (חוסר כחות ספרותיים במדה מספקת, רחוק־מקום מנמל הים וכאלה), הנה ירושלם היא החומה הבצורה והצור המעוז של שיטת־הישוב הישנה עם כל צלליה המרובים הנותנים לשמצה גם את העיר הקדושה גם את כל דבר התחיה. מי הנותן לחרפה את הרעיון הלאומי, אם לא ירושלם בכל מראות חייה המגֹאלים? כל הרואה את ירושלם במוסדותיה, ברבניה ודצי"ה, בישיבותיה, בבניניה, – ואם אתם חפצים, גם בבתי־הספר שבקרבה ובמשכיליה שבתוכה – הרי זה נעשה כופר בתחית ישראל בארץ. כל כך רבה העזובה, כל כך מלאה העיר שקר וחנופה! הלב שותת דם, הנפש הישראלית מתפלצת, כי אין ערוך ליפי העיר הנפלאה הזאת, והאם יש חקר לקדושתה ולכבודה המלא כל הארץ? אבל לעיניך כמו כתבת־פלצות: “עזבו כל תקוה”. אוירה של ירושלם סופג כל הכחות הרעננים הבאים אל קרבה, כאשר תספוג הבצה השואבת. אין תקוה לירושלם להתנער, עד אשר יגדל ויאדר כל הישוב החדש בארץ יהודה מסביב, ואז אולי יפרוץ לו הדם הבריא של המושבות והערים החדשות והבריאות וישטפו גם על פני ירושלם ויחדשו גם בקרבה רוח נכון. כולי האי – ואולי, יען כי לירושלם יבאו תמיד, עוד דורות רבים, זרמים מעופשים מתוך הגולה הגדולה, ועל הזרמים הבריאים של הישוב החדש יהיה גם אז להלחם עם השטף הבלתי־פוסק, החודר אל העיר הקדושה מאת הגולה החוטאת והשבה בתשובה דרך ירושלם…

מקומו של העתון צריך היה להיות ביפו, במקום אשר חיים עברים הולכים ונעשים “כלי שלם”. הן לא היתה מטרתנו למלא איזו ריקנות ספרותית; מיסדים עתון בתור אחד הגורמים של החיים הקולטוריים החדשים, הנבראים בארץ־ישראל, ומובן כי כל אשר יהיה הגורם הזה יותר קרוב אל מקום החיים ההם, תהיה גם השפעתו יותר מכרעת. לעולם אין לשכוח, כי לא הרי החיים היהודיים בארצות הגלות כהרי חיי הקבוץ החדש העברי בארצנו. כמה קהלות יהודיות של איזו עשרות אלפים איש ברחבי הגולה, ואין המה מרגישים אפילו בצורך של עתון עברי בשבילם, – אין להם ולחייהם גם הצורך הזה. מה שאין כן הקבוץ העברי ביפו, הכולל לא רק את עשרת אלפי היהודים של קהלת יפו אז, אך גם את המושבות ביהודה גם את המוסדות המכלכלים את כל עניני הישוב החדש, המנצח על כל העבודה הלאומית הנעשית בארץ. מי יתן והיתה גם צפת בגליל העליון כיפו ביהודה; מקוים אנחנו, כי בקרוב תמלא גם חיפה תפקיד כזה בגליל התחתון; ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים לתת את ירושלם עליון על כל החיים הישראליים בכל הארץ. אבל היום הזה, – יפו היא העיר היחידה בארצנו הנוהגת את החיים החדשים, משפיעה עליהם ומושפעת מהם. ולא מקרה הוא, כי נקבצו ליפו מספר הגון של מורים וסופרים עברים, ולא מקרה הוא, שביפו מרובים כל כך עסקני הצבור, ולא מקרה הוא, שביפו התבשל הצורך בעתון, עד כי הצבור העברי נכון היה להקדיש סכומים הגונים בערך למלא את הגרעון של תקציב המערכת.

ופנינו אל הקהל העברי בארצות הגולה, הקהל הדואג לצרכי הישוב העברי בארץ־ישראל ומשתדל למלאותם, והודענו לו על הצורך בעתון יומי לעניני הישוב, וקראנו לו לעזור לנו. הודענו את המצב כמו שהוא, על מה ולמה אנו אומרים ליסד את העתון הזה, גם אל אנשים פרטיים, שידענו אותם מתענינים במצב הישוב החדש, גם לועד חובבי ציון באודיסה ואל הועד הפועל המצומצם של הציונים. לא הגדלנו את התקציב. יצאו לנו הוצאות 40000 פרנק והכנסות 25000 פרנק. נמצא גרעון של ט"ו אלף פרנק בשנה הראשונה; מן הגרעון הזה קבלו עליהם עסקני המקום למלא כששת אלפים פרנק, ואת הנותר קוינו לקבל מאת הגולה.

ותחת הכסף קבלנו עצות, תוכחות מוסר: “למה אתם הולכים להתחרות עם ירושלם, למה אין אתם מיסדים את העתון בירושלם?” כאלו ירושלם היא שלהם, של בעלי העצות, ולא שלנו, כאלו המה גלו פתאם את מציאותה של ירושלם. והנה הועד הפועל המצומצם – יהי אלהים עמו. מה שגרם לנו צער, – היא החלטת הועד האודיסאי בנידון זה. הן עניני ארץ־ישראל אינם לועד האודיסאי ענין של פקידות או גבאות לבד. גם המצב הכללי בארץ־ישראל, גם הענינים לפרטיהם היו ידועים היטב בלשכת הועד של חובבי־ציון, והועד הנכבד הזה ידע להעריך גם את העבודה הצבורית. שממלאים בארץ־ישראל עסקני המקום. ופתאם מצא הועד הזה לאפשר להשיב לאחור את הצעתנו.

את החיים הארצישראליים החדשים אפשר לדעת ולהבין אם נותנים את הלב לזה. ואולם כדי להרגיש את החיים החדשים האלה, שאין דומה להם בכל חיי הגולה, צריך לחיות אותם, לשכון בתוכנו ולקחת חלק יום־יום בכל עבודתנו הגדולה. הוא הדבר שאין דמיון לחיינו בכל ארצות הגלות. הפתגם ההמוני הרוסי אומר: “מה שטוב ובריא להרוסי – מות לאשכנזי”. בתי־הספר של הגולה לומדים “דת־אל”, וילדיכם כנכרים לעמנו, ובארצנו לומדים “בקרת המקרא” – וילדינו טהורים לעמם. את קהלותיכם בגולה אתם מיסדים על הקים ותקנות בתוקף הורמנא דמלכותא, והפרצים בתוכן מרובים על העומד: ובארצנו אין כל יסוד משפטי, וכל ישובנו כאלו על אדמת חול יסודו, – ועניני צבורנו מסודרים, ופרץ כל שהוא כי יֵצא, ומהרו החיים הבריאים כשטף ויסתמוהו. ואם אין לב לכם, אדונים גדולים ונכבדים, גם להבין את הנעשה ואת הנוצר בארץ־ישראל, עלינו רק לנוד לכם. לבקש רחמים מלפניכם ולהבטיח לכם “הנהגה טובה” – לא נבוא. את אשר ידרשו החיים שלנו מאתנו נעשה. אם בשל הצורך בעתון – יוציאו אותו העסקנים הצבוריים. ישאו עוד, יסבלו עוד, יטו יותר את השֶכם לעבודה, אבל את הצורך ימלאו. ואתם, – אתם תבאו לעזרתם…

 

יג. דברי פולמוס.    🔗

את הדברים האלה, החריפים קצת, אמרתי בקהל, בדפוס. בראשית הקיץ ההוא הלכתי לרוסיה לבקר את אחי הגדול, שהיה חולה, ובעברי דרך אודיסה ונדברתי עם אוסישקין, שהיה אז נשיא הועד האודיסאי, מצאתי חובה לעצמי להשמיע את אשר בלבבי בקהל. דבר העתון לא יצא אל הפועל. אנכי עשיתי גם את חדשי הסתו ברוסיה, והייתי רחוק מעניני ארץ־ישראל. ואך בלכתי דרך אודיסה לשוב לארץ־ישראל נודע לי, כי יצאו לנגדי בגלל מאמרי בדבר העתון שלשה סופרים: מר י. ח. רבניצקי, רבי דוד ילין ומר רדלר־פלדמן. שלשתם התמרמרו, שלשתם כעסו ושלשתם מתחו עלי את דינם הקשה.

אנכי חטאתי בשתים. הראיתי כאצבע על מקום הגולה וערכה לגבי עבודת התחיה של עמנו בארץ־ישראל. אמרתי, כי לו היתה הגולה הגדולה מתענינת בדבר התחיה הלאומית בכובד־ראש, כמו שראוי לעם עומד על פי פחת והצריך, המוכרח לשאוף לתחיתו, כי אז לא היתה מסתפקת בקרבנות של תור וגוזל ומנחות מרחשת, והיתה מביאה גם על מזבח התחיה בארץ ישראל מחֵלֶב אותם הקרבנות שהיא מקריבה מרצון או באונס על כל מזבחות נכר; אמרתי, כי בגלל מעט החלב והדם, שהגולה מקטרת גם לאלהי ציון, אין לה עוד צדקה לדרוש מאת היושבים בארץ־ישראל כי יטו אזן לכל אשר תצוה עליהם; אמרתי, כי אם אמנם חק הוא, כי את השלל והמלקוח יחלקו ביניהם גם היוצאים למלחמה גם היושבים על הכלים, ־ התהלה והתפארת וזרי הנצחון רק להראשונים. ובגלל זאת רק את פרי התחיה הלאומית יאכלו גם בני הגולה יחד עם אחיהם בני הישוב הארצישראלי, ואולם עטרת לוחמים נכונה רק להעוסקים בישובה של ארץ־ישראל ממש, היושבים על הארץ ונלחמים בתוכה על קיומם. ואם תתגאה הגולה על הישוב הארצישראלי, אז יהיה הדבר הזה כאשר יתגאה החומר על היוצר – עזות מצח…

זאת היא חטאתי לגולה. ואולם חטאתי גם לירושלם עיר הקודש. מאמרי דן על יסוד עתון יומי חדש בארץ ישראל, ואנכי חויתי את דעתי לבלתי יסד את העתון הזה בירושלם. עסקני הצבור, החוגים את הרעיון בדבר עתון חדש בארץ ישראל, אומרים ליסד “עתון הגון”, ־ זאת אומרת עתון, אשר יאיר אור אמת על הנעשה בארץ מבלי כל משוא פנים, אשר לא יהיה לפה לאיזה מפלגה או לאיזה מעמד ואשר ישמיע את קולו המחליט בכל עניני הישוב. ובשביל תפקיד כזה, לפי הכרתי אני והכרת כל חברי המשתתפים בעבודת הישוב החדש, ־ לא ירושלם היא העיר, לא בה מקום עתון אשר כזה. בשפל יושבת עיר האלהים, שפלה היא גם בעיני עצמה. ולכן האמת בתוכה נעדרה, ולכן לא תעצור כח לתת בעוז קולה, לא תדע לפקוד על הגולה ולצוות עליה. ועוד הוספתי לאמר, כי אנשיה־סופריה מעטים ולא מקרבם יקרא העתון החדש גבורים לאפו.

ונתתי אפוא את המשפט הבכורה ליפו, ודברתי משפטים עם מוסדות הישוב בחוץ־לארץ, אשר התנגדו ליסוד העתון בה, ביפו. דרך אגב: המוסדות שהתנגדו ליסוד עעתון ביפו לא החליטו, חלילה, לקצוב כסף להוצאת עתון בירושלם… אבל הערה זו אינה באה אלא דרך־אגב, פסקא באמצע פסוק…

את עוָתתי לעומת הגולה שם לנגדי מר רבניצקי. הוא הזכיר את עוני, כי גם אנכי מבני הגולה הנני, וגם יתר העסקנים היושבים בארץ־ישראל ילידי גולה המה, ולא נתקררה דעתו של חברי זה, עד אשר קרא לי “ארצישראלי־מאתמול”. שרי ליה מריה למר רבניצקי בגלל עקיצתו זו וגם יתר עקיצותיו ודברי תוכחתו. תעודת־לידה, מטריקה בלע“ז, מבקש מר רבניצקי לארצישראליות. הרי היא: זה לי יובל שנים ויותר סופר אנכי לעברית, ותשע חידות מהן עיני ולבי בעבודת חישוב הארצישראלי, וגם תחת אבני הפנה של הועד האודיסאי אולי תמָצא איזו לבֵנה משלי. לזרא לי להשמיע דברים כמו אלה, אבל במקום שבאים אנשים אחים לעַפֵר בעפר לעומתי, תחת להוכיח את שגגת משפטי, היה עלי להשיב למעפרים דבר. ואולם בעצם הענין אליבא דהלכתא, לא מצאתי כל תשובה נכונה בדברי רבניצקי וגם בדברי רבי דוד ילין. אמרו מה שתאמרו, ־ הגולה גוססת! עוד רב וגדול סכום החסכונות הלאומיים, הנמצאים בקרב המון של מליוני נפש ברוסיה לבדה. מובן, שמליונים יהודים שבגולה, בכל רפיונם, אוצרים בקרבם סכום של יהדות רב יתר מעשרות אלפי הנפש שבארץ־ישראל עם כל תקיפותם. אבל עין בעין אנו רואים, כי ההבדל בין שני אלה הוא כיתרון הילד הרך ההולך לקראת החיים, על הזקן המָלֵא ימים והולך לקראת המות… כן, אדוני: “דור המדבר”; משה עוד לא נס ליחו ועוד לא כהתה עינו, אבל הוא הולך למות, ויהושע הוא ינחיל, הוא יכניס. כעסו, כעסו עלי ועל דברי; אבל הלא שמעתם את ההרצאות בועידה “לתרבות ולשפה העברית”, את ההרצאה של מר ש. טשרנוביץ על מספר הספרים העברים, ההולכים וכלים משוק הספרים. הלא רוב מעשי התעוררותכם בגולה המה מלאכותיים, מעושים. אגודות רבות בגולה ל”חובבי שפת עבר“; ואני הגבר נכבדתי להשתתף במושב הועד המרכזי של החברה הזאת, וכל הערב היתה שפתנו־רוסית. בימי אחד הקונגרסים הציונים הייתי ברוסיה ושכנתי בעיר מלאה אוכלוסי יהודים; והעיר – עיר יהודית, וגם פוגרומים היו בה, ומחלקות בקרבה לכל ההסתדרויות הלאומיות. והטיתי אזני בימי הקונגרס והתבוננתי אל החיים היהודיים בימים ההם והתאויתי לתפוס את סימני ההתעוררות הלאומית, את דפיקת הלב אל כל מה שנעשה במקום הקונגרס אז, ־ ולא תפסתי כלום, לא כלום, הקהל בעיר ההיא הכין אז את עצמו לאיזה קונצרט, והלז אכל בכל פה את ה”התעוררות" כֻלה של הצעירים העברים. והשמד? הן דבר איום ונורא מאד! האב הזקן – גדול בתורה וביראת שמים; הבן – משכיל עברי וחובב שפת־עבר; הנכד – קורא עברית בקושי; והנין – יוצא לשמד בלי כל מוסר־לב, בלי כל נוחם. ולפעמים גם בהסכמת האב. מה אפוא, רבניצקי אחי, תקותנו מן הגולה הזאת? אוי ואבוי לנו, כי עלינו לשאת עינינו לקטסטרופות כמשפט־דריפוס וכמעשה־בייליס ול“הסרת טבעת”, אולי יעזרו אלה להעיר ולעורר בקולות וברקים ורעמים את ההכרה הלאומית.

הלא תודו גם אתם, שאי־אפשר להעמיד את ההכרה הלאומית על קטסטרופות ונכלי־לאומים. אלה הם חמרים שליליים, חלקי הסתירה, ולא מהם יבָּנה עם. ואנחנו כלנו מקוים, כי בארץ אבותינו, בבית־היוצר לחיי האומה הישראלית, הולכים ונוצרים החמרים החיוביים, חלקי הבנין המוחלטים לתחית עמנו. והלא תבושו ותכלמו, אם אתם קוראים לדברי “בטול היש”, “טון של גביר יחסני” בעת אשר כל איש־לב יראה בדברי לא יהירות וגאוה ועינים רמות לעומת הגולה, כי אם אנחת פצוע מִזוֹב דם, מכאב־לב נורא על עם ה' כי נפל בחרב הגלות, על כבוד כי גלה מעמי. מה זה, ־ האם הגולה הגדולה לרבניצקי היא, ולא לי?! לא, רבניצקי אחי. אם בדברי אתה מוצא רק יהירות וגאוה ובעיטה בגולה ובטול ישותה, הרי זאת היא בקשתי: אל נא תדבר כלל על דבר הטון של מאמרי. חוששני, שבגולה הקרה, הגוססת אין איש יודע עוד להבחין בין קול מנצח ובין אנקת פצוע. את החום מודדים בכסף־חי, ולא בקרח…

ורבי דוד ילין תבע מידי את כבוד ירושלם. הוא אמר, כי לא נכונים דברי, כי לא מקרה הוא שביפו התרכזו עסקני הצבור והכחות הספרותיים; לפי דעתו של רבי ילין זאת היתה רק שגיאה מצד העסקנים הראשונים. אבל אשאלה נא את פי רבי דוד: האם אפשר היה ביפו מה שנעשה בירושלם, כי ישָאר איש ממונה לכולל ומחזיק בית־מלון גם אחרי אשר ששה שופטים דנו אותו בכובד־ראש והוציאו את משפטו לחובה? האם אפשר הדבר גם ביפו מה שנעשה בירושלם, כי אדם מישראל הנושא משרה במוסד לאומי יָעֵז לבלע את הבחירות למג’ליש עומומי באופן כזה שלא יבָּחר יהודי? האם אפשר הדבר גם ביפו מה שנעשה בירושלם, כי מורים עברים של בית־הספר, שסופר עברי נכבד כרבי דוד ילין הוא שם ראש המורים, ־ לא יצטרף למחאה של אגודת המורים בדבר שפת הלמודים בטכניקום? וכל תעלולי הרבנים בשנות השמיטה מדוע היו מתרקמים תמיד בירושלם, בעת שביפו מצאו דרך לצאת מן המבוכות האלה? ומדוע נוצרה העתונות העברית הצהובה והתקיימה שנים רבות אך בירושלם? מדוע גדול כל כך ההבדל בין עתון הפועלים שיצא בירושלם לעתונם של אלה שהיה יוצא ביפו? מדוע?…

ומה מאד הייתי חפץ לעבור בשתיקה על דבריו של ר' בנימין. מזבחי לא מזבחו, נסכי לא נסכו; ועולותי וזבחי לא לרצון תמיד על המזבחות, אשר ר' בנימין עומד ומקטיר עליהם. החצים שהוא שולח בי לא ימצאוני, לא ישיגוני. ירגז לו כאות נפשו, ואנכי דרכי לפני. ואולם ר' בנימין בא עלי בשאלת “ורמינהו”, הוא הביא שתי נוסחאות משני מאמרים שלי על דבר ערך ירושלם, ורָמִי אהדדי. בהקדמתי לכתבי המנוח ספיר אני מהלל את ירושלים, ובמאמרי הנדון אני מגנה את העיר הקדושה. אגידה נא שתים־שלש מלים בזה.

לא אדע, מדוע הלך ר' בנימין “להביא ממרחק לחמו”, מהקדמתי לקובץ המאמרים של ספיר, בעת אשר באותו המאמר מהקדמתי לקובץ המאמרים של ספיר, בעת אשר באותו המאמר הנאשם גופו אפשר בנקל למצוא מצדי “יחס טוב” לירושלם. “הלב שותת דם, הנפש הישראלית מתפלצת, כי אין ערוך ליפי העיר הנפלאה הזאת, והאם יש חקר לקדושתה ולכבודה המלא כל הארץ?” את זה כתב האיש, אשר לפי דברי רבניצקי הוא “מקדיש מלחמת־מצוה על ירושלם עד רדתה”, ואשר על דעת רבי דוד ילין “חִצֵי מגפות ללב ירושלם” כל מגמתו. אבל סלחו נא רבותי, ואל תחשבו לי את הדברים לגאות־לב אם אומַר, שכבר נפל בפח הזה אחד מבני שבטי – גם הכהן מענתות קרא בקול זועם: “על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת”, ושם את ירושלם ועמה לחרפה, ובכל זאת אולי יסכימו הסופרים מתנגדי, כי הלז לא היה שונא־ציון, לאמר: שונא־ירושלם נורא… חולשה של שבטנו היא זו מעולם; קנאים אנחנו מדור דור; אנחנו יודעים לאהוב ויודעים גם לשנוא מתוך אהבה. חשבונות ופניות עצמיות אין לפני, ושאלות “ורמינהו” לא יטרידיני. למרות העקיצות ע“ד “היכלי” בתל־אביב והאחריות של העסקנות הצבורית, תקותי בלבי, שאיש לא יָעֵז לחשוד את השתדלותי ע”ד העתון בחשבונות ופניות, לא יעז, לכל הפחות, בעתונות הגונה.

ומדי דברי במאמרו של ר' בנימין מוסר אני מודעה, כי אינני בורח גם מן האחריות בעד המבטא הערוך נגד החלטת הועד הפועל המצומצם. קדוש לי דבר התחיה של עמנו בארצנו, ואולם ההסתדרויות ומוסדותיהן ־ מעשיהם יקרבום ומעשיהם ירחקום. יכרעו להם ברך עובדי כוכבים־ספרותיים ומזלות צבוריים, ובאשר נמצאים ציוני־הידד “לא ירד בני עמכם”. כמאתים אלף פרנק, ואולי עוד יותר, הוציא הועד הפועל המצומצם לצרכי העתונות בבירת טורקיה, בעת אשר ידוע היה הדבר, כי חלק הגון מן הסכומים הנאספים לתכלית העתונות היה מוקדש מאת המתנדבים לטובת העתונות העברית בארץ־ישראל. ואת הכסף הוציאו בקושטא, והעתונות הארצישראלית לא נהנתה מזה אף כשוה פרוטה. שמא תאמר: זה היה בימי ממשלתה של ההנהגה הקודמת? אשיב לכם: הנה גם היום אין בתקציבו של הועד הפועל המצומצם אף פרוטה אחת לטובת העתונות העברית בארצנו. ולכן, כאשר פנו אל הועד הנכבד ההוא עסקני צבור הידועים לו היטב, ראוי היה לו שישים לב אל ההצעה הזאת וידון בה מתוך כובד־ראש ולבל יפטור אותם בתשובה כזו, שרק על פי מקרה לא חברו אותה מוציאי העתונים ההם בירושלם, שמהם אנו מבקשים וצריכים להגאל.

ויסוד העתון נדחה. אלה המוסדות, אשר נחרו ביפו ובעסקניה ויריבו בנו את ריב ירושלם וקנאו לזו האחרונה קנאה גדולה, עשו שלום במרומיהם, ולא יסדו את העתון הנחוץ לנו לא ביפו, ולא בירושלם. נקל לתת הבכורה לירושלם לגבי יפו, אבל עוד יותר נקל – לבלי לתת כלל. אתון הגון בארץ־ישראל לא נוסד, כי גם בלא זה רבה העבודה על שכם קומץ האנשים, היכולים לקבוע את נפשם ולתת את צוארם בעול עבודת צבור. עתון לא היה, ובחיינו החברתיים והצבוריים היה עוד פגם אחד, עוד לקוי אחד גדול וקשה. ואתם תשאבו לכם את ידיעותיכם מן המשרדים שלכם, מפקידה לפקידה יופיעו נשיאיכם וראשיכם עלינו, יגָלו בענני כבוד, ובשובם אליכם –

…די! תסור נא מעלי הרוח הרעה. תחדל נא להציקני מררתי, ופניה השחורים לא יהיו לה עוד. כי אם כה או כה – ישראל בארצו יעשה חיל! הוא כבר עושה חיל!…

 

יד. יצחק אחי.    🔗

את ספרי “כבר”, פרקי זכרונות, ברובם הגדול, של המשפחה, הקדשתי לעלוי נשמתו של אחי הגדול “חסידא ופרישא”, רבי יצחק הכהן. לא היה האיש הזה אדם רגיל, כי אם טפוס מיוחד במינו, ועליו לתפוס גם מקום לעצמו ב“עולמי”.

הוא היה גדול ממני בחמש, שש שנים, וכשרונותיו היו טובים, לא גרועים משלי. היה צד שוה בכשרונות שנינו: תפיסתנו היתה קלה, בלי עמל רב, אך לא עמוקה. ידיעות מרפרפות, של השטחה העליונה, מספיקות בשבילנו להוציא משפט, ללכת בדרך זו בחרנו לנו. אין אנחנו עבדים נרצעים של ההגיון הקר, לא הוא החותך את חיינו, כי אם הרגש שבלב הוא השליט והמכרע ברגע דין. גם תקופה של “השכלה” עברה עליו, ־ השכלה של כתיבה תמה, של למוד רוסית, אפילו של “שפת עבר”. הורינו לקחו לו את אחד המורים “לשון הקודש”, את בשקה הקטן, ללמד אותו מליצה. עובדא היא כי את הספר “אהבת ציון” הביא אחי הביתה, וכאשר גדלתי אני וחשקה נפשי במליצה הייתי מתפרנס מכתביו של אחי זה. ואין פלא: עוד בראשית שנות הארבעים למאה העברה דבקה “ההשכלה” בבית אבי הזקן ותכרסם שם את שרשי החסידות. גם אבי וגם אחיו הגדול הדוד מרדכי לא ראו פני “רבי” מעולם. לא היו מניחים תפילין דרבנו תם, ודודי גם בחר לו משום מה את הנוסח האשכנזי לתפלתו. היו בבית הזקן חמשה חומשי תורה עם באור הרמבמ“ן ותרגום אשכנז באותיות עבריות, והיו באקזמפלרים אחדים: אצל הדוד, אצלנו ואצל הזקן. למוד הדקדוק היה כמעט חובה, ודודי הצעיר, חיים־שמעון, ואחי יצחק היו קוראים בתורה מצוינים בשמירת הטעמים וכללי ההברה. אך בהמשך הזמן נשתנו הענינים, ויצא הדוד חיים־שמעון לתרבות החסידות, ויהי ברודפיה של ההשכלה, ואל הזרם של החסידות נסחף גם יצחק אחי ועוד הגדיל. לרגלי עסקיו התישב עודנו צעיר בוארשוי, והחסידות הפולנית לקחה את לבבו. אנשי חב”ד היו רגילים אצל חסידות וקבלה, תחת אשר מחסידי קוצק וגור היו גדולים בתורה ובתלמוד, וסדר הלמוד של ה“שיטות”, כעין הספר “שב שמעתתא”, מצא חן וחסד לפניו. אחי היה נכנע על נקלה אל תחת השפעתה של תופעה תרבותית חדשה, ־ וגם זה קו אופי משותף לשנינו, מורשת לנו מאת אבינו. אין אנו חוקרים ודורשים במופלא, אין אנו יורדים לתוך עומקה של התופעה, עד כמה צודקת כולה, אך את לבבנו לוקח ההוד שבהוד אשר לה, הכוכב המתגלה. ובאופן זה נהיה אחי חסידם של כל הרביים למיניהם, אם אך התגלה אליו התפארת והנצח של תורתם או מדותיהם. לא האמין במופתיהם של הרביים, בתורת הקבלה והחסידות לא עסק, אבל הלך שבי תמיד לפי תורת המדות.

את כסף הנדוניא שלו אבד לא בעמל רב. לאחר נשואיו הלך לקיוב, במקום שהיו אז, בשנות השבעים למאה העברה, רבים מבני עירנו וגם דוד אשתו, סוחר עשיר, בתוכם. הגבורים של “שלום עליכם” נצלו את “מנחם־מנדיל” זה כיאות לו, וחצי הונו הלך לו. את מחציתו השני הביא לוארשוי, במקום שישב אז דודנו חיים־שמעון אחי אבינו, וממנו קבל אחי את תורת הקבלנות. ולאחר שאבד כל הונו נעשה אחי קבלן “כדבעי”, מומחה לכל דבר ואינו יודע כלום. פגיעתם של קבלנים ממין זה רעה מאד לכל הקבלנים באמת, היודעים חשבון המעשים שהם עושים. הקבלנים מטפוסו של אחי, שכמהו היו רבים ברוסיא הצארית, כל חכמתם ועמלם להשיג עסקים ויהי מה, אם יבואו אלה ריוח או לא, וכי קבלנות אחת תרדוף רעותה, ותמיד הם מקוים כי הקבלנות החדשה תכסה את ההפסד של זו שקדמה לה. מרבים המון ושאון, שולחים תלגרמות ומריצים אחשתרנים, מצלצלים בפעמונים ובפצח מפצחים, וכל זה אל צרור נקוב, אל עסק שההפסד בטוח, אבל מפי הנסיו, נוכחו, כי בשעה שיש לך צורך למאות ולאלפים, לא יפלא הדבר להציל גם עשרות להוצאות הבית, ובינתים תשיא גם את הבת, ובבנק ידברו נכבדות ממעלה המשפחות, וקולך הולך בעיר ובמדינה. בלי פרוטת נחושת השתתף אחי בעבודת מכון־המים במוהילוב, ואחר כן קבל עבודה זו בעיר חרקוב הגדולה, והספיק אדנים למסלת הברזל היקטרינית. והמעט לכם ויהי אחד הקבלנים בבנין המסלה הפוליסית, ויבנה את הענף פינסק־זשיאבינקה, ויקבל גם פרסים ואות הצטיינות מאת הגינירל אנינקוב המנצח על הבנין. וכל זה באין פרוטת הון, באין כל ידיעות תכניות, ורק בהשראת השכינה, באתערותא דלעילא, אבל באמונה שלמה, כי מאן דיהיב חייא – יהיב מזונא, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם מכריזין עליו מלמעלה, ויד ה' לא תקצר מלהושיע אם בהון יסודי או בלי זה, אם בידיעה תכנית מוקדמת או בלעדיה. והאמונה הזאת, אדירה כצור ואיתנה במוסדות עולם, לא עזבה את אחי יצחק אף רגע בכל ימי חייו. את מכתביו היה גומר תמיד: “המקוה לתשועת ד' כהרף עין” – וזו לא היתה פְרַזה, מליצה נבובה, תפארת הלשון, רק אמונה שלמה שגבלה עם הכרה ברורה, שנהיתה לו כאחד מחמשת החושים, שלא היתה מפוקפקת אצלו אף רגע.

והאלהים נסה אותו ויאמר להמם אותו מהומה גדולה, בהביאו עליו אסון כבד מנשוא. מכל בית אבינו לא נשאר איש במוהליב מולדתנו, ואחי שחר לטרף בענפי מסלות הברזל הנבנות אז בסביבות אומן באוקראינא ואשתו עברה לשבת בביאליסטוק מולדתה היא וילדיה עמה. והנה חלתה האשה ותמת, ואחי נשאר אב ואם לשמונה יתומים, ותינוקת ביניהם, והאשה אהבה את אחי אהבת נפש ולא הרעימה אותו מעודה, אם היה שב מבי־מסותא בלי הלבנים, גם הטהורים גם המזוהמים, כי את שניהם נתן שם לעניים מחוסרי לבנים. לא הרעימה אותו, אם היה מביא עמו שנים־שלשה עניים מבית התפלה לסעודת השבת, שלא היתה מספקת דיה… וגם נפשו הוא היתה קשורה בנפשה, וישמור לה את הברית ואת חסד נעוריה עד יומו האחרון. אכזרי היה מעשה אלהינו זה, אם כי, כדרכו בקודש, הקדים קצת רפואה למכה. בשנה ההיא גורשו הורי מפטרבורג, ואנכי הבאתים אלי להומל וסדרתי להם בית לשבתם. וכאשר קרה האסון לאחי, הלכתי לביאליסטוק והבאתי את שמונת הילדים עמדי, והורי לקחו עליהם את הטפול בהם ובחנוכם, ורָוַח לאחי, והוא שב לעסקיו. אך גם המהלומה הנצחת הזאת לא הפילה את עוז רוחו ואת אמונתו הגדולה אף כמלוא השערה. והוא הוסיף לסיים את מכתביו במשפט הרגיל אצלו: “המקוה לתשועת ד' כהרף עין”… והתשועה אחרה אמנם קצת, אבל היא באה, ותקותנו לא כזבה. “נצח ישראל לא ישקר”…

בבנק המוסקובי לקרקעות, שהיה נותן הלואות באפותיקא, נשארו הרבה אחוזות, שבעליהן לא שלמו את חובותיהן להבנק והאחוזות נמכרו בפומבי או נשארו קנין הבנק. על פי התקנות, את אלה האחרונות מוכרח היה הבנק למכור במשך זמן ידוע, כדי שלא יתרכזו ברשות הבּנק הרבה קרקעות. לרגלי תנועת השחרור והתקוות שהתעוררו הלהות האכרים ירדו מחירי האחוזות. והיו בידי הבנק הרבה אחוזות למכירה, ובהן היתה אחוזה אחת גדולה, כחצי מיליון דונם שטחה, בפלך מינסק בערבות פוליסיא. רובה של האחוזה יערות, שערכם ירוד לרגלי הבצות הגדולות, בצות פוליסיא המפורסמות, הסובבות אותם. והנה הלך אחי והציע את האחוזה ההיא לפני נגיד החצר של הנסיך הגדול אלכסנדר מיכאלוביץ, גיסו של ניקולי השני, בעל אחותו. אחי באר לנגיד החצר את כל הערך הגדול אשר יהיה לאחוזה זו, אם תהיה קנינו של הנסיך הגדול. את הבצות ייבשו ואת מסלת הברזל יעבירו על פניה, ואז יעלה מחיר היערות שבעתים ומחיר כל האחוזה שבעים ושבעה. נגיד החצר, דֶי־שַניל, מן הצרפתים, הבין לשכל מליו של אחי והכיר בצדקתם, והשיג מאת אדונו את הסכמתו לרכוש את האחוזה. ואולם אחי בא לפניו לא תור ברבור ואיש הבינים, רק בתור איש הרוצה להשתתף באחוזה זו בעסק היערות אשר בתוכה.

תהי האחוזה לנסיך הגדול לבדו, ובעסק היער, שהוא ענין של מסחר וקנין, הוא דורש כי ישתפו גם אותו. נגיד החצר הסכים גם לזה, אך אז דבר אליו אחי דברי שלום ואמת, ויאמר לו: שמע נא, יודע ומבין אנכי, כי הנסיך הגדול לא יאבה להתקשר עם איש יהודי בקשר של שותפות כתוב וחתום. ואף גם זאת: איזה ערך בשבילי בספרי חוזה עם הנסיך הגדול, ־ האם אוכל לדון עם תקיף שכזה? ולכן, זה הדבר אשר אנכי דורש ממך, ואם תעשהו אז העסק נגמר והאחוזה קנויה. תן לי לבוא לפני הנסיך הגדול, והוא במו פיו יאשר לי את הדברים ואת התנאים בינינו, ועל דברתו של הנסיך הגדול אני נשען ואמונתי בהם כי דבר מדבריו לא ישוב ריקם. הצרפתי מסר את הדברים לאדונו, והנסיך הגדול הואיל להזמין אליו את אחי, נעשה, ואחי התעשר עושר רב לפי הערך. כי הוא קנה את האחוזה מאת הבנק המוסקובי לקרקעות, והוא מכר אותה להנסיך הגדול בריוח גדול.

והגאוה והגדולה בכל המקרה הזה, כי בבקור הזה רכש לו אחי על הנסיך הגדול השפעה כבירה ומכרעת. מן היום ההוא ידע נגיד החצר, כי זה היהודי יכול לעשות ביערות האחוזה הגדולה כאשר עם לבבו, והסכמתו הקדומה של הנסיך הגדול כבר מוכנה לזה. ואם אחי שגה בדרכי מסחרו ונכשל ועסק היערות הפסיד, אזי פקד הנסיך הגדול לרשום את סכומי ההפסד לחובת האחוזה ולא לחובת חשבון היערות, ונמוקו היה: כהן אינו צריך להפסיד. מימי הבקור הראשון הביט על כהן זה, על אחי, כמו על איש לא מעלמא הדין, על איש שלא ראה כמותו מעולם, אך כי, ־ ואולי בשביל זה – זה היה להנסיך הגדול הפעם הראשונה והיחידה להפגש עם איש יהודי, עם יהודי מעולם היהודים, שלא דבק בו מאומה מתרבות הטמיעה. השפעה זו על הנסיך הגול באה לאחי הודות ליחסים, שהראה לו אחי בשעת הבקור. מנעוריו רגיל היה הנסיך הגדול לראות לפניו אנשים – עברים, נכנעים ועומדים לפניו בפיק ברכים, מיחלים אל דבריו כאל מלקוש, ועונים קדוש וברוך על כל מוצא שפתיו: “כדבריך הוד גדולתו! שומע עבדך, הוד גדולתו!” וכך כל הימים, בכל הזמנים ובכל הדברים. והנה בפעם הראשונה בימי חייו ראה לפניו איש, והדרת פנים לו, וכל גרעון תרבותי לא נמצא בו. נכנס עמו בשיחה, והוא מדבר אליו כאשר ידבר איש אל רעהו, בלי כל התרפסות והכנעה, בלשון בני אדם שוים. וכאשר חוה הנסיך הגדול את דעתו בכל הנוגע לאחוזה ולמשק היערות, העיר לו אחי בנעימות כי בכל הנוגע לעסק לא ישאל לחות דעתו, באשר הוא ולא הנסיך הוא המומחה למקצוע זה. וכל זה נאמר בלי גסות, אבל בתקיפות, באיש היודע את ערך עצמו ואת דעתו לא יבטל על לא דבר. זו היתה תופעה חדשה בחיי הנסיך הגדול, יחסים חדשים, אנושיים, טבעיים, ונקבעו מאת איש אשר לו שעור קומה, ־ ויחסים כאלה משפיעים, מחייבים, ואחי הכריע את הנסיך הגדול לבית רומנוב אל תחת השפעתו. וכאשר נסו אנשי שלומו של אחי מן הסוחרים להעיר את אזנו שלא כך מדברים אל נסיך גדול, גער בהם יצחק אחי ויאמר: שוטים שבעולם, מי הוא הנסיך הגדול כי אֶשָפֵל בפניו? הלא הוא גוי ככל הגוים! אבותיו לא עמדו על הר סיני, בודאי בן הנדה, עובד עבודה זרה, תחת אשר אני מזרע אברהם אבינו, נין ונכד לאהרון הכהן ואת אלהי השמים אני ירא. בשדוכים אמו לא אתקשר. הנסיך הגדול, הנסיך הגדול, ־ האם אני אתנפל ואכרע ברך לפניו?! שוטים שבעולם!

ואם הדברים אינם נעשים לשם נוי והתפארות נבוכה, כי אם בהכרת ערכו ומעומקא דלבא, אז הם חודרים אל הלב, נוקבים ויורדים ומשפיעים. הגרף ורונצוב־דשקוב אמר שהנסיך הגדול הגיד לו, כי יצחק בן הלל כהן הוא קדוש. כך רשמה את המטרוניתות בספר זיכרונותיה. במשרד חצר הנסיך הגדול ידעו, כי אסור לצלצל אליו בתיליפון ביום השבת, ואם יצלצלו לא יֵעָנו. והיו מגדולי השרים חוזרים אחיו בעסקיהם, אחרי אמתו וצדקתו. היה ראש המטה הראשי של הימיה, חברו ואיש בריתו של ניקולי השני, ושארח לחברה עמו בהיותו יורש־עצר ליפן, ואשתו היתה בת הנסיך גרישקין, שר הארמונים של המלכות. אחי היה בן־בית אצלם, וכשהיה מגיע זמן תפלת מנחה או מעריב, היתה המטרוניתא מביאה אותו אל חדר משכיתה, והיתה מבטיחה לו בהן צדקה, שאין איקונין בחדר זה. ופעם אחת נזדמן והיה מיסב בביתם ונשאו ונתנו בדבר קניה אחת גדולה, והגיעה שעת צהרים, והיום היה ששי בשבת. פתאום התעורר אחי והפסיק את השיחה באמרו כי עתה צהרים של ערב שבת ועליו ללכת ולהתכונן אל השבת. האדון התרגז קצת ויאמר לאחי, שאל ישכח כי עתה משוחחין בעסק, שממנו נשקף לו, לאחי, ריוח של חמשה־עשר אלף רובלים. קפץ אחי ואמר, שאין הוא עושה עסקים בשעה שעליו להתכונן אל השבת, וכי גם ברשותו לשמור את יום הראשון, יום השבת שלו, מחללו בעניני עסק משא־ומתן. אמר, ויקם ממקומו, וילך לו לדרכו. ויגמור האדון את הקניה מבלעדי אחי. והנה קרה הדבר, שהקניה לא עלתה יפה, והקונה נכשל בתנאי המקנה. ותרעימהו אשתו ותאמר לו: זאת לך על אשר לא שמעת בקולי, והיית נמהר ופזיז ולא חכית עד אשר יבוא הכהן ויברך את הקניה. ההרפס נא לפניו, והוא ישוב לתקן את אשר עוית בחפזך. וכן היה.

בשנים האחרונות, כשהייתי בא מארץ ישראל לבקר את עסקי ברוסיא, הייתי הולך לבקר את פטרבורג והייתי יושב בבית אחי שבועות וירחים. השתוממתי לראות את השפעתו האישית על המון העם מבני הרוסים. דירתו היתה באחד הבתים ברובע העיר של מושב הפועלים. בבית שגר שם היה הוא הדַיָר היהודי היחידי בין הרבה עשרות שכנים פועלים, בני ההמון הפשוט. היו ימי חג הסוכות, וכמובן הוא בנה לו בחצר סוכה, והיה בא מבית התפלה וארבעת המינין בידו. וחרדת קודש היתה אוחזת את האנשים והנשים וגם את הילדים השובבים בראותם אותו צועד אל הסוכה, לבוש בגדי חג וצילינדר לראשו והאתרוג והלולב בידו. המשרתת הנוצרית בביתו לא היתה מצלצלת ביום השבת בפעמון הדלת רק דופקת ביד, ולא היתה אוכלת מאכלי בשר בשלשת השבועות של “בין המצרים”. “אם האדון שלנו אינו עושה זה, בודאי אסור לעשות” – היתה אומרת, אם כי ידעה האשה, כמובן, כי הבית הוא של יהודים. הוא חלה את חליו אשר הצעידהו לבור שחת, מחלת הסרטן, כשנה לפני פרוץ המלחמה, ואנכי באתי לרוסיא והלכתי לבקר אותו ועשיתי עמו הימים הנוראים וחג האסיף. קודם ראש־השנה עשו לו נתוח רציני מאד, והוא היה נתון בבית החולים של הצלב האדום. מובן, כי את חדרו טהרו והסירו מעל כתליו את האיקונין ואת הצלמים. ואם כי מצבו היה עוד אנוש, בכל זאת הסכים הפרופסור להעתר לבקשתו להעבירו הביתה לראש־השנה, אם כי הנהלת בית־החולים הסכימה להביא תוקע בשופר לתקוע לפניו ביום הזכרון. הפרופסור אמר לי: החולה הזה הוא טפוס בלתי רגיל, והראה לנו אותות של עוז רוח כזה ברגעים הכי קשים בימי מחלתו, עד כי בטוח אני כי ההעברה מבית החולים לביתו תשפיע עליו לטובה, תחת אשר יהיה מדוכא ברוחו אם ישאר בסביבה הזרה הזאת. ראיתי והנה האחיות הרחמניות וכל המשרתים מתיחסים אליו ברטט דתי, בחרדת קודש. ושומר הסף במבוא הכבוד היה רץ ברחוב למלא את פקודתו ולאסוף “מנין” לתפלת מנחה. ויש שהיה השומר מזמין להצטרף לעשרה גם אחד העוברים… שלא מבני ישראל. השומר ידע והכיר, כי את חפצו של האדון הזה מצוה רבה למלא ויהי מה…

“חסידא ופרישא” קראתי לו בהקדשתי לו את ספרי, המוקדש בעיקרו לזכרונות המשפחה. ואנכי הלא איני אל חסידא ולא פרישא. ובכל זאת קשורות היו נפשותינו, ענפי עץ אחד היינו. לא רבנו, לא התוכחנו. אנכי ידעתי אותו והבינותי את רוחו. ואולם בטוח אני כי גם הוא ידע אותי והבין את רוחי אני, ולא דן את דיני לשבט.

 

טו. אגֻדת חסכונות של מורים עברים.    🔗

היום הזה המורים העברים בארץ־ישראל הם כלם – מורים, למודי ה', הדולים ומשקים את תורתם לתלמידיהם, ואינם מוצאים כל צורך לחשוב רגע את דרכם, ואולי גם הם, המורים בכבודם ובעצמם, זקוקים להשתלמות גם אחרי אשר גמרם את חק למודיהם בסמינר. ישנם בארץ בתי היוצר להוראה, ומה שמוציא בית החרושת וקובע את הגושפנקא שלו על התוצרת – אין להרהר אחריו. ואולם היו ימים, קודם שפרצה המלחמה העולמית, ולארץ־ישראל היו באים מורים עברים מן הגולה. האנשים האלה, ברובם המכריע, לא בקרו ולא גמרו כל סמינר להוראה, ואם כי ידיעותיהם היו רבות, ביחוד בנוגע לשפתנו הלאומית ולספרותה, בכל זאת היו מרגישים את החסר להם במקצועות השונים השייכים ישר או בעקיפין לחוגי עבודתם, והיו משתדלים למלא את ידיעותיהם. לתכלית זו היה מרכז המורים, שכבר היה קיים אז בארץ, ובראשו עמד הד“ר יוסף לוריא, מסדר בחדשי הפגרא שעורים בשביל המורים. המסורת הזו עודנה נמשכת בצורה יותר חלשה גם בזמן הזה. בימים ההם עוד טרם היו נפוצות ההרצאות הפומביות, שבהן מקנים להקהל הרחב ידיעות שונות, והיה צורך בדבר לקבוע זמנים להורות את המורים מפי המומחים ובעלי המקצוע. שעורים כאלה יש שהיו מסדרים באחת המושבות הגדולות, והיו בשעורים לרבים מן המורים גם מן התועלת וגם מן הנוח והנעים, בתת יכולת למורים היושבים בערים לבלות שבוע או עשרה ימים בכפר עברי; ויש, להפך, שהיו השעורים מסתדרים בעיר, למען יבואו מורי המושבות לבלות זמן חופשתם בין יושבי הערים. בשעורים אלה התודעו המורים אל שטות חדשות בחנוך, אל הפדגוגיה בתוך מדע, אל חיי הנפש של התלמידים, אל השאלות השונות בחנוך, כמו בדבר ידיעת המולדת, ערכו של החנוך הדתי, ערך ההתעמלות, וגם היו נותנים שעורים לדוגמה במתמטיקה, באגדה, בתנ”ך, בדקדוק וכדומה. וכמובן, לא חסרו בזמן האספות האלה הענינים הכלכליים שלהם בתור מעמד מיוחד בצבורנו.

ובאחת האספות האלה, שהיתה בתל־אביב, הרציתי אנכי על שאלת הפנסיה למורים העברים בארץ ישראל.

רגילים היינו להיות כמתאוננים ולראות את כל הדברים הנעשים בחיינו בארץ־ישראל באספקלריה שחורה. העם, אשר זה אלפי שנים הוא רואה את הצרות בשבט עברתן ואך חשך סביבו כל הימים, משתוקק לראות את שבט הנוגש מוּסר ממנו ושואף לראות אור גדול פעם אחת; ועם אשר כזה קצרה נפשו למראה הצעדים המדודים של התחיה, ולבו יכאב לו על אשר לא תמהר הישועה הנצחת והמכרעת לבא כשטף, כהמון מים רבים, כהולכת קוממיות לפנים וקדימה מבלי שוב אף שעל לאחור…

ולבבנו מלא יאוש ושפתותינו תלונה על מצבנו כל היום.

ואולם חלקי אני לא היה מעולם בין המתאוננים. רואה אני את המצב בארצנו ומשוה אני אותו אל מצבנו בארצות הגלות, והנה אין הדברים נוראים. ואם אשוה את מצבנו בארצנו עתה אל אשר היה, לא רק בראשית המאה למספר בני ישראל, אך גם לעמת מצבנו פה בראשית המאה למספר הנוצרים, ־אנו רואים התקדמות ואנו שומעים קול פעמי התחיה. אך סתום עינים לא יראה את זאת, ואך החרשים אוטמים את אזניהם. רבים רבים משבי הגולה מרגישים את ריח האדמה, אשר כמו נבראה מתחת לרגליהם והמה כבר מחֻברים לקרקע ומצבם איתן ושרשיהם שגיאין ואין להם להתאונן.

ובאלה אני חושב גם את המורים העברים בארץ ישראל.

גם אם יבוא אדם מרחוק ויראה את חיי המורים העברים היושבים ועובדים את עבודתם בארץ־ישראל, ־ יכיר כרגע כי דבר לו עם אנשים, שמצבם החמרי לא רע. הטפוס המסכן של המורה העברי בארצות הגלות כמעט איננו פה בארצנו. גם האנשים האמידים פה אינם חיים חיים הומים ואינם מפזרים כסף לחיי לוקסוס, ואולם חיים שאין בהם בושה וכלמה חיים גם המורים העברים, ומתירים המה לעצמם גם את המותרות המֻתָּרות לכל אדם הגון. כתריסר מורים בנו להם בתים בתל אביב, והקפידו גם על הטעם הטוב של בניניהם, וגם בתוך הבתים פנימה תמצאו לשמחת הלב רהיטים ותשמישי בית, המעידים על בעליהם כי יש ויש בידם לחשוך פרוטה ממשכרתם גם לדברים שאין בהם נחיצות מכריעה. בבתי מורים רבים תמצאו ספרים יקרים, והמורים בארץ ישראל המה תמיד הקונים הראשונים לספרים חדשים. המורים אינם קופצים ידיהם ומשתתפים כפי יכלתם במוסדות של צדקה, והמה גם לקוחות בטוחים כקופת מלוה וגם בהבנק על סכומים ידועים. בכלל צריך להודות, כי המורים העברים בארץ־ישראל, לאפוקי מחבריהם בארצות הגולה, המה חלק כלכלי אקטיבי, שיכולים אנו להביא אותו בחשבון של החיים הכלכליים בארצנו. יש גם מן המורים, שרכשו להם מלבד בתים לשבת בתוך העיר גם מגרשי אחוזה של נטיעות בתוך אחינו בני המושבות.

ואמנם דאגה יתרה תמיד מאת הצבור העברי למורים העברים בארץ־ישראל. מרגיש הצבור העברי את כל הנצחון הגדול אשר הנחיל לנו המורה העברי בארץ־ישראל וכמה ידות להעובד החרוץ הזה בכל דבר התחיה, משאת נפשו של הצבור היהודי. שכר המורה בארץ־ישראל גדול הוא בערך משכר המורה העברי, וגם לא העברי, אשר בארצות חוץ. לעתים קרובות אנו קוראים בעתונים מודעות מקהלות שונות, המבקשות להן מורים עברים, ומציעות שכר על פי הרוב, לא יותר מסכום שש מאות או שבע מאות רובל לשנה ומלבד אשר המודיעים דורשים מאת המורים “שבע חכמות” וידיעות רבות, הנה למורה בערים שמחוץ לתחום המושב היהודי דרושה עוד זכות ישיבה, ומובן כי מתקבל רק מורה, שגמר חק למודיו באיזר בי"ס של הממשלה. ש־שבע מאות רובל זהו בערך 1700־1500 פרנקים, בעת אשר בארץ־ישראל מקבלים שכר כזה כמעט כל המורים גם במושבות.

המורים העברים ברוסיה גם בבתי הספר של הממשלה שם מקבלים שכר לא־גדול בערך אל המשכרת שמשלמים בארץ־ישראל. הנה למשל ברוסיה בבתי הספר למתחילים מקבל המורה הראשי, שהוא גם המנהל, אך 540 רובל לשנה ובתוספות 75 רובל בעד עבודתו בהנהלה, מלבד דירה לשבתו. ואולם יתר המורים אינם מקבלים יותר מן 300 רובל לשנה. וגם המורים של ביה"ס הבינוני של היהודים, האינסטיטוט למורים בוילנא, מקבלים לפי הערך שכר בכסף היהודים לצרכי לא־יהודים; ואולם המורים העברים מקבלים משכרת לכל היותר 650 רובל לשנה. ולא רק ברוסיה לבדה משלמים משכרת קטנה כזו למורים, ולא רק המורים העברים נבדלים בזה לרעה מיתר הפקידים, כי גם בגרמניה, במקום אשר המורה תופס מקום כל־כך חשוב בחיי הצבור וחושבים אותו גם למנצח על שדה המלחמה בסדן, גם שם לא גדול שכר המורים בבתי הספר.

תחת זה מקבלים המורים העברים בארץ־ישראל שכר יותר גדול לפי הערך. המורים העברים, העובדים בבתי הספר של חברת “כל ישראל חברים”, אינם באים בחשבון הדברים, יען כי דבר אין להם עם המורים העברים האחרים, היושבים בא“י, ואין לנו ידיעות על אדותיהם. ואולם המורים העברים אשר בבתי הספר של המושבות ושל כל יתר המוסדות, כמו: עזרה, חובבי־ציון, יק”א, מזרחי, והגימנסיות ביפו ובירושלם, ־ כלם מקבלים שכר לא פחות מאלף וחמש מאות פרנק, ויש אשר יקבלו גם יותר משלשה אלפים פרנק לשנה.

את המצב הטוב הזה, ביחס אל אחרים בני אמנותם במקומות אחרים, רכשו להם המורים העברים בא“י לא בלי מלחמה רבה, והודות לתועלת הגדולה שהמורים בא”י מביאים לכל דבר התחיה. כלנו יודעים את ערך הלמודים העברים בארצות הגולה והשקפות ההורים והתלמידים על הלמודים שם. כעל דברים מיותרים לגמרי מביטים שם גם על הלמודים העברים גם על המורים, ולכן מודדים למורים את שכרם במדה זעומה, ומצבם רע תמיד. בארצות חו“ל משתדלים המורים העברים תמיד להחליף את עבודתם ואת אומנתם באחרת מביאה ברכה יותר, ־ ברבנות־מטעם, באיזו פקידות בבתי מסחר, וכדומה. אל תמורה כזאת שואפים כל המורים העברים בחו”ל תמיד. אבל המורים בארץ־ישראל רואים את עבודתם, עבודת ההוראה, כמטרה, רואים את אומנותם כמשרה של כבוד והנותנת להם חיים, ואינם נכונים להחליפה ולהמירה באחרת. יודע אנכי מקרים אחדים, כי הציעו לפני מורים מארץ־ישראל משרות טובות בארצות הגולה, הנושאות פרי חמרי כפלים וגם פי שלשה מכפי הסכומים שהם מקבלים מחיר ההוראה בבתי הספר בא"י, ־ ולא הסכימו. יודע אנכי גם מקרים כאלה, שהציעו לפני מורים משרות בבתי־מסחר גדולים בארץ־ישראל עצמה, וגם במחלקות הבנק, ־ ולא חפצו המורים לקבל את ההצעות. הוא האות והמופת, שהמורים העברים פה מוקירים את ערך עבודתם ונכונים להחזיק בה.

באופן כזה ההגיון והשכל מחיבים, שהמורים מחויבים לשמר ולהבטיח כפי האפשר את העֶמדה בחיים אשר רכשו להם. מי שאין לו כל איננו מתירא מפני הלסטים, ואולם אם המורים רכשו להם חיים נאותים, אזי הם מחויבים לחַזק את מצבם, לתת לו תקף לבל יתנועע מכל רוח מצויה. והלא צריכים לזכור, כי יש בעולם זקנה, ימים שאין האדם מוכשר עוד להוסיף ולהמשיך את עבודתו, ויש בעולם גם מות, שאין יודע את עתו, ואשר תמיד יבוא כשוד פתאום… המורה העברי בחו"ל, המסכן והאמלל כל ימי חייו, איננו מוכשר לדאוג ליום אחרון, יען כי כל דאגתו ליום־יום; הוא, הנעלב ההוא, אין בכחו לחשוך פרוטה ליום מחר, יען כי ברוב עמל יביא את טרף יומו, את לחם חקו ורעבון ביתו. דיו אשר הוא חי היום, ומי ישים לב אל דאגת מחר. ואולם המורה העברי בארץ־ישראל יכול לדאוג לאחריתו ולאחרית ביתו, יכול לחשוך פרוטה בעוד מועד, למען לא תגיענו רעה לעת זקנה ולא ישאו בני ביתו חרפת רעב ומחסור בימי זקנתו. אם עלתה בידי מורים מספר לחשוך סכומים לבנות להם בתים בתל־אביב, אם ישנם מקרים, ־ אמנם מקרים מוצלחים, ־ לראות בין המורים גם מתנחלים על אחוזות קטנות, ־ אז יש יכולת להציג את הדאגה ליום אחרון ולעת זקנה על בסיס כלכלי נאמן, ולתת לזה פנים של אחריות הזקנה והחיים מכל אסון ופגע רע.

המורים מחויבים לדאג לכך. הסתדרות המורים העברים בארץ־ישראל הראתה פעמים רבות את כח החיים אשר בעורקיה, ולה נאה ולה יאה לעורר את חבריה ולברא בשבילם את הבטחון למצבם ההוה ומשגב לימי זקנה ולמקרי מות. ההסתדרות צריכה להכריח את חבריה לדאג לאחריתם, לאסוף על יד חסכונות ברצון ובאונס. כן, באונס. כל החבורה צריכה לדאג, צריכה להכריח את הנחשלים להביא אל האוצר המיועד את הסכומים המוסכמים מראש, ולא יהיה מורה עברי בארץ־ישראל נעזב בעת מחלה וזרעו וביתו מבקשים לחם נדבה, חלילה.

לי יאמרו: אין אתה יודע בצערם של המורים, ואין אתה יכול לדון אם באמת יש לאל ידם לחשוך פרוטות מצרכיהם יום־יום. אינני מורה, אבל אני דם למראה עיני את חיי המורים העברים פה, ואני דן גם גזרה שוה מחיי המורים בארצות אחרות. אנו רואים, כי גם ברוסיה, במקום ששכר המורים בכלל, לא רק העברים, איננו גדול, בכל זאת יש אשר יצליח ביד מורים רבים לחשוך ממשכרתם לדברים, שלפי הנראה אין בהם צורך נחוץ. לפני שתי שנים נוסדה ברוסיה ועדה לסדור נסיעות וטיולים לשם השכלה, נסיעות אל מחוץ לממלכת רוסיה, לתור ארצות רחוקות. נסיעות וטיולים כאלה אינם עולים בזול, אף אם רבים המשתתפים בהם, ובכל זאת נענו מורים רבים לקול הקורא של הועדה הזאת. 1674 מורים הודיעו את חפצם להשתתף בנסיעות האלה ולהכניס את סכומי ההוצאות. ובאלה היו מורים למאות, שכל משכרתם בשנה היא עד 400־300 רובל

הננו רואים איפוא, כי גם מורים המקבלים שכר מועט מצאו להם בכל זאת יכולה להוציא סכומים לא־קטנים לפי מצבם גם למטרה, שיש בה אמנם עונג ותועלת אבל אין בה הכרחיות. המורים העברים בארצנו מקבלים שכר גדול לפי הערך. גם המורים הצעירים של חברת “עזרה” מקבלים לאחר שתים שנות עבודה 1600 פרנק לשנה, והמורים הראשיים מקבלים 2900 פרנק, ועם ההוספות לאחר שלש שנים ולאחר חמש שנים – 3000 פר‘. המורים של “בית הספר העירוני לבנות” ביפו מקבלים 2500 פרנק משכרת, מלבד הוספה של 10% לאחר כל חמש שנים. בהגמנסיה מקבלים המורים הראשיים 3600 פר’ לשנה. במצב כזה אין כל ספק, כי יכולים המורים העברים בארצנו לחשוך פרוטה ממשכרתם ולשומה באוצר על כל צרה שלא תבא.

והנה צריך לזכור, שבכל הארצות מחויבים המורים על פי החק השורר להשתתף בקפות הפנסיה, ובכל חדש וחדש מנכים להם אחוזים ידועים משכרם הקטן לטובת קפת הפנסיה. ואם זה אפשר בחו"ל, במקום שכפי שראינו שכר המורים מצער לפי הערך משכר המורים העברים בארצנו, הנה על אחת כמה וכמה שאנו מחויבים להנהיג קפות־פנסיה או מוסדות כדומה להן בשביל המורים שלנו בארצנו.

מחויבים להשתתף ביסוד קפות־פנסיה או בחברות אחריות בשביל המורים העברים, גם המוסדות הצבוריים שלנו בארץ־ישראל אלה המוסדות המכלכלים עתה את דבר בתי הספר בארצנו. בכל מקום שיש ממשלה או אורגן צבורי, הנושאים עליהם את אחריות בתי־הספר, שם אתה מוצא גם דאגה לכלכלת המורים לעת זקנתם. בטחון הפועל – דבר השוה גם לנותן העבודה. וכשם שמחויב המורה לדאג לעת רעה כן לא יוכל גם הצבור להעלים את עינו ולבלי להכין עזרה בעוד מועד. ואין כל ספק, כי כל המוסדות התומכים בידי בתי־הספר העברים בארץ־ישראל וכן בתי־הספר המתנהלים ע"י ועדים מפקחים (רמו הגמנסיה “הרצליה” ביפו, “בצלאל” בירושלם וכדומה) יתעוררו לעזרת המורים וירימו שנה שנה מתקציבם לתכלית הקפה לבטחון המורים, העובדים בהם.

אפשר עוד לקוות, כי אם יצלח בידינו לברא מוסד כללי לבטחון המורים העברים בארץ־ישראל, אז יהוא לעזרתו גם הצבור היהודי בכלל, יען כי יקרים לנו המורים העברים ופעולתם בשדה תחית עמנו, “תלמוד תורה כנגד כלם” אמרו חז"ל.

* * * * *

דרכים רבים מוליכים אל המטרה, אר אליה אנו שואפים בכל דברינו אלה – להבטיח את מצב המורים העברים ככלות כחם לעת זקנתם או אם יקרם אסון בלא־עת.

במקום אשר הממשלה מפקחת על תקנת בתי־הספר ומכלכלת את המורים, שם נמצאות גם קפות־פנסיה מיוחדות כמו בשביל כל פקידי הממשלה, והממשלה מנכה בכל חדש מתשלומי המשכרת של המורים אחוזים ידועים, הנשמרים ונקבצים באוצר הפנסיות של כל פקידי הממלכה. באופן כזה, גם המוסדות הצבוריים המפקחים על עניני בתי־הספר שלנו בארץ־ישראל יכולים לנכות מדי חדש בחדשו משכר כל מורה אחוזים ידועים, ולשׂוּם את הנכויים האלה לחק ולא יעבור על כל המורים, הנושאים משרה בבתי הספר של המוסדות. לא טוב הדבר, כי יחוק בענין זה כל מוסד ומוסד חקים מיוחדים לו לעצמו, ואך ראוי וכשר הדבר, כי יהיו בענין זה חקים קבועים וכללים ידועים לכל קהל המורים העברים, בלי הבדל ופדות אצל איזה מוסד הם נושאים את משרתם, אם אצל “עזרה”, חובבי ציון, יק"א או המושבות. את סכומי הנכויים מעכב הגזבר של כל בית־ספר בכל חדש, בלי לחכות עד אשר יביא המורה בעצמו את הסכום שהוא מחויב להכניס. הנסיון הראה לדעת, כי הפקידים המתפרנסים ממשכרת חדשית, אינם גוברין דפורענא, אינם שומרים לשלם חובותיהם במועדם, והמורים העברים אינם יוצאים מן הכלל הזה. ואם הדברים נאמרים בחובות, בסכומים שיש עליהם תובעים, ותשלומיהם עליהם, ־ הנה בסכומי הנכויים, שבעצם הם אך חסכונות שהסכים המורה לאסוף ברצונו הטוב, אין כל ספק שיפגרו המורים ולא יביאו את סכומי חסכונותיהם, אם לא יהיה חק ולא ישֻנה, שהגזבר מנכה את הסכומים מתשלומיהם גם שלא ברצונם.

וכמספר סכומי הנכויים, שהמורים מאספים בקפת־הפנסיה, מחויבים גם המוסדות המפקחים על בתי הספר להביא גם כן לאוצר הקפה. כבר אמרתי ובארתי, כי חובה גם על הצבור לדאג לאחרית המורים, והמוסדות מחויבים להשתתף יחד עם המורים בדבר הבטחתם לימי זקנה. לא על הצבור לעשות זאת לבדו, אבל אין הוא בן־חורין להפטר מזה. והיה אם יסכימו המורים לנכות ממשכרתם שלשה אחוזים, אז מחויב הצבור להביא לקפת־הפנסיה גם הוא שלשה אחוזים, אז מחויב הצבור להביא לקפת־הפנסיה גם הוא שלשה אחוזים, ואם חמשה יחסכו המורים – גם המוסדות ישתתפו מצדם בחמשה אחוזים.

מה לעשות בכסף־הנכויים?

כאשר אמרתי, יש דרכים רבים לשמור על הכסף ולעשותו מקור לכלכלת הבעלים מאספיו. אפשר, למשל, לשלם מקפת־הפנסיה שנה שנה לחברת אחריות באירופה ולהבטיח שם את המורים העברים, המשתתפים בכלכלת קפת־הפנסיה, למרי מות. חברות־אחריות אחדות מקבלות כתות שלמות של פועלים או פקידים, ובטוחות־קוליקטיבות הרבה יש בין התאריכים של החברות. באופן כזה, אולי אפשר לחבר את כל חברי הקבוצה על פי תעריך ידוע, באופן שאם ימות אחד מהם תשלם החברה סכום ידוע, מתאים להמשכרת שהיה המורה מקבל ולסכומי כסף האחריות, שהיתה הקבוצה משלמת בעדו בכל שנה. אפשר גם לסדר עם חברת־אחריות קומבינציה, שעל פיה תשלם החברה סכום כסף ידוע לא רק במקרי מות, כי אם גם לעת־זקנה ידועה של המורים המובטחים אצלה.

ואולם מפני שכל חברות האחריות אינן מפסידות לעולם, ואת חשבונותיהן הן עורכות באופנים כאלו, שסכומי החסכונות אינם מביאים כמעט כל פרי ולפעמים לא־רחוקות הסכומים האלה גם הולכים ואובדים, לכן אולי אפשר להשתדל לשמור את כספי הנכיונות של המורים העברים והנוספות של המוסדות באופן אחר, יותר טוב. “התורה חסה על ממונם של ישראל”, ובפרט שצריך לחוס על ממונם של כהני תורת ישראל, המורים העברים. כבר יש לנו בארצנו יותר ממאה מורים עברים, שנכנסו אל הסתדרות מרכז המורים, ואפשר לצרף אליהם עוד פקידים של בתי מסחר שונים, אף אם לא נחשב את פקידי הבנק היהודי, שכבר יש להם קפת־פנסיה משלהם. חושב אנכי, כי אפשר יהיה לאסוף גם בארצנו כמאתים איש, אשר יסכימו ליסד אגדת־אחריות על פי היסוד של עזרה הדדית, שבאמת אף הפרינציפ הזה הוא אבן הפנה גם של כל חברות האחריות. מאתים איש כי יתאחדו ויסכימו להקריב לפעמים קרבנות לא־גדולים, וחבה יתרה של הצבור העברי תמיד חופפת עליהם – זהו כח גדול, אשר יוכל לכבוש את הבטחת המורים ולרַד לפניהם את האחריות הנחוצה לבטחון מצבם.

ואל נא נשכח, כי הרחיב ה' לנו ויש לנו מוסד כספי לאומי, בנק שלנו בארץ־ישראל הלא זאת חובתו לעזור להמורים העברים בארצנו לפתור להם את השאלה הסבוכה להבטחת אחריתם. זאת חובתו לשמור על סכומי החסכונות של המורים באופן היותר טוב והיותר מביא פרי, ־ והבנק יעשה זאת בלי כל ספק. מרכז המורים, בא־כוחה של ההסתדרות, מחויב לעבד תענית מפורטה, לדון בכובד־ראש על דבר כל הפרטים של קפת־הפנסיה או האגודה ההדדית של המורים ותנאי עבודתה, ואני בטוח, כי הבנק יבוא לקראת כל הצעה נכונה וישתדל להיות בעזרת ההסתדרות. וגם מן הצבור היהודי בארץ־ישראל וגם מחוצה לה תמצא האגודה הזאת עזר וסעד, רוחני וגם חמרי. ומי יודע, אולי תהיה האגודה הזאת, אגודת החסכונות של המורים והפקידים העברים, ברוב הימים לאבן פנה ליסוד חברה לאומית גדולה לחסכונות בני עמנו. עד היום אנו, בני ישראל, מביאים את חסכונותינו ואת אשר נותיר ונחשוך ליום רע לאוצרות זרים, לחברות אחריות נכריות. “אכן גם זה מוסר אלהים”, אשר בככרי כספנו ובשקלי זהבנו אנו מחזיקים עמדות לא לנו ומאדירים אולי את צוררינו. הן ברבבות אין־מספר משתתפים בני עמנו בכל הארצות בכל חברות האחריות, אנו נוטרים ונוטעים כרמי נכר, ואולי הגיע הזמן, כי יתעורר עמנו לטעת ולנטור כרמו שלו. ויהיו נא המורים העברים בארץ־ישראל ראשונים גם בדבר הזה. אל תפחדו. המורה העברי, פרופ' הרמן שפירא, היה גם אשר הרה והגה את הרעיון על דבר האוצר הלאומי. יבאו נא המורים העברים וייסדו את החברה הראשונה הלאומית של אחריות החיים, חייהם הם לעת עתה.

ואני שונה ומשלש לכם, רבותי המורים: לא בודדים אתם ולא לבדכם תהיו בעבודה הזאת, אשר אנכי מציע לפניכם בדברים האלה. גדול כחה של ההסתדרות, ואתם הלא יש לכם הסתדרות והצבור העברי יעזור לכם. יעזרו לכם גם מחוץ לארץ־ישראל, כי גם שם יבינו את הנחיצות של האגודה הזאת למצבכם אתם, וגם את הערך הלאומי, את גרעין התחיה, הנמצא באגודה כזאת. רבים, רבים כבר בחו"ל היודעים ומכירים את כל עבודה צבורית נכבדה בארץ־ישראל, ובכל לב נמצאים אנשים, יהודים טובים, הנכונים לעזור לנו, להקל מעלינו עבודת תחיתנו־תחיתם.

* * * * *

מדרכי התחיה – לחזק ככל האפשר את העמדה אשר כבשנו לנו. רפי־כח וחלשים אנחנו, ונצחונותינו מעטים ובגלל הדבר הזה עלינו להוקיר מאד כל נצחון קל אשר עלה בידינו, להאדיר ולשגב כל גבעה קטנה אשר עלתה בחלקנו.

מעטים ודלים נצחונותינו בענין חישוב הארץ־ישראלי, וחיינו הכלכליים תלויים לנו עוד על בלי־מה. מושבות בנינו בארץ ישראל, ועל יושביהן עוד רובצים חומרי ערים וחומרי כפרים גם יחד. בענין חישוב הקרקעי עוד לא נגמרה באמת עונת הנסיונות, ואין אנו יודעים עוד גם היום באיזה מקצוע של עבודה חקלאית נבחר, איזה מקצוע יצלח בידינו ולאיזה מקצוע אנו מוכשרים. ובין כה וכה וצעירינו נמהרי־לב המה, אינם חפצים לחכות עד אשר יגיע ויבא קץ הנסיונות, עד אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, והם עוזבים את המושבות, יוצאים את הארץ אשר אליה שבנו…

לעמת זאת גדולים נציונותינו בשדה החנוך העברי בארץ. ביד גבורים הפסקנו את העבודה הגלותית, ויצרנו יצירה אשר אך מעט משלים כמוה בתולדות החנוך. הן לא רק עברית אנו לומדים בעברית, ־ אשר אך לזה שואפים טובי הלאומיים בארצות הגלות, ־ כי גם את כל סדר החנוך אנו בונים ועורכים בשפת לאומנו והדבר הזה הולך ומצליח, הולך וכובש לו דרך. אמנם לעת עתה אך בארץ ישראל לבדה. עוד רב כחה של הגלות ועוד צפרניה אוחזות את כל ילדי ישראל בגולה. אבל בכל זאת הצלחנו לברוא “שארית כמעט”, הצלנו חלק מבין שִני הגלות. הצלנו ילדים, אצלנו גם מורים. ועוד ידנו נטויה, עוד יבנו בתי ספר, עוד יתקבצו אלינו טובי המורים, ומן הארץ הזאת נשלח קוי תחיה אל הארצות הנכריות.

ועל העמדה היפה והחזקה הזאת – המורים העברים בארץ ישראל – עלינו להגן ואתה אלינו להאדיר ככל אשר תמצא ידנו.

 

טז. אליהו הלוי ספיר.    🔗

בפעם ההיא היתה אספת המורים העברים כלה מלאה הוד ותפארת. האספה התקימה באולמי הגמנסיה “הרצליה”, זה המבצר החזק לחנוך העברי בארץ אז, בתקופה ההיא. גולת הכותרת של האספה היו השעורים של המנוח אהרן אהרנסון, השעורים בצמחי ארץ ישראל, שהיה המנוח מרא דהלכתא זו, והרצאותיו היו מצוינות. לאחרי גמר השעורים סדרו לו המורים נשף כבוד, ומפני שאנכי התמחיתי להיות מלך הנשפים האלה, שמו המסדרים עלי לנצח על הנשף הזה, שנמשך שעות אחדות לאחרי חצות, וזמירות ורקודים לא חסרו. ביחוד השתתף בנשף הזה אליהו הלוי ספיר, מי שהיה מורה, ואת יחסיו הטובים אל החנוך ועסקניו ושאלותיו לא הפסיק עד יומו האחרון. כל הלילה עשה בנשף הכבוד עמנו, ובבקר ממחרתו הלך אל משמרתו, ויסר אל אחת החנויות ויפול מת. הבהילו את הרופאים, אבל המה אך העידו, כי עצמה השתפכות הדם אל המוח וכי אין מפי המות מציל.

המנוח היה כבן ארבעים ושתים מילידי ירושלים, בן־בנו של רבי יעקב הלוי ספיר, מחבר הספר בן שני החלקים “אבן ספיר”. מאבותיו ירש כשרונות בלתי מצוים, ואת כשרונותיו אלה הקדיש לעבודת הישוב החדש בכל מקצעותיו, סעיפיו וענפיו. בביה“ס של כי”ח למד את השפות העברית והצרפתית, ואחר גמרו את ביה“ס של האליאנס עבד עבודה רבה עד אשר רכש לו את השפה הערבית כאחד המצוינים. מלבד זה ידע היטב גרמנית ואנגלית. אחת עשרה שנה היה מורה בביה”ס בפתח־תקוה, ואח“כ עבר לעבוד אצל חברת יק”א בתור פקיד, מנהל ספרים, ויצטיין גם במשרתו זאת. כאשר בא מר ליבונתין ליסד את האנגלו־פלשתינה־בנק בארץ ישראל, שם על המנוח משרת סגן־מנהל במחלקת ירושלים, ועוד מעט העביר אותו ליפו, ויהי שם מנהל את מהחלקה הזאת, היותר גדולה בין כל מחלקות האפ“ק, ויהי גם יד ימינו של המנהל הכללי אשר על כל המחלקות, ויהי עמוד התוך אשר האפ”ק נשען עליו.

ולוּ היה המנוח אך פקיד־בנק נאמן ומצוין, כי אז הייתי יכול להסתפק בשורות האחדות אשר רשמתי בזה. ואולם, לדאבוננו הגדול, האבדה אשר אבדה להישוב במות אליהו ספיר היתה גדולה עד מאד. גוע בלי עת איש, אשר אין לנו תמורתו! את זה הרגשנו והכרנו אנו, בני הישוב החדש, ועוד ימים רבים נרגיש בכל מקום אשר נפנה, כי אליהו ספיר איננו…

כבר הזכרתי, כי ידע המנוח באופן מצוין את השפה הערבית, וכי את כל ידיעותיו אלה נתן מתנה לעניני הישוב. בשקידה נפלאה למד את כל החוקים המשפטים והדינים והסיגים, הנהוגים בארץ ישראל בפרט ובמדינת תוגרמה בכלל, וכל דבר קטן וגדול, קל וקשה הביאו בני עמנו אל ספיר, ומעולם לא השיב ריקם בקשת איש לקרוא ולעיין, ללמד ולהורות דעת, ויהי לעינים בכל דבר מקנה וקנין, בכל עסק ומסחר, ריב ומשפט. אם אנחנו יודעים, כי יש עתה חלק גדול ונכבד להישוב העברי בהגליל התחתון, אז עלינו לזכור כי ידי ספיר עמלו בזה. כשתי שנים התגולל ספיר בין הרי הגליל ויסבול כל עמל ותלאה, וישם נפשו בכפו, כמו שמשימים נפש בכף בגליל התחתון, היינו: בפועל ממש ולא במליצת דברים, ־ עד אשר היתה סוף סוף סג’רה, המושבה והחוָה, לאדמת ישראל. ואם בא הבנק שלנו ומראה על מעשיו להתפאר, כי במשך שנות עבודתו בארץ רכש ועשה המנוח ספיר, הוא ולא אחר. כל הקניות האלו עברו דרך ידי ספיר “מלוש בצק עד חומצתו”, מן הרגע הראשון אשר בא הסרסור או המוכר להציע את החלקה, עד אשר קמה למקנה ועד אשר הקימו שם בני ישראל את הבנין הראשון, או עד אשר נטעו שם את העץ הראשון. צדק אחד המספידים אותו אז באמרו, כי לו אמרנו להעביר את מטתו של ספיר לכל המקומות, אשר המנוח היה בין המשתדלים לקנותם, כי אז היה עלינו לעבור על פני כל מקומות הישוב החדש, כי אין בארץ ישראל אף חלקת אדמה אחת, אשר כבשוה שבי הגולה מבלעדי עזרתו והשתתפותו של ספיר.

והוא עשה את כל העבודה הקשה הזאת לא מחובה, לא על פי פקודת משרתו, ורק מאהבתו להישוב, ממסירת נפשו הגדולה לרעיון התחיה הגול. מנהל־ספרים היה אצל יק“א ופקיד היה באפ”ק, ובשני המוסדות האלה לא חיבה אותו משרתו לעבוד את עבודתו הנכבדה, רבת האחריות ושאין קצה לערכה הגדול – לקנות קרקעות בארץ ישראל. כל משרה לא נשא בחברת “גאולה”, וכל מה שעשתה החברה הזאת אז אך ידי ספיר עשו, כי אף אצבע קטנה לא נקפו פקידי “גאולה” מבלעדי ספיר ומבלי שאול את פיו ומבלי השתתפותו. בצע כסף לא לקח מידי איש מעולם, אף כי גזלו ממנו את רגעי מנוחתו האחרונים, אף כי את חלבו ואת דמו היה עליו להקריב, אף אך תקוה היתה נשקפה מעבודתו להישוב, להישוב הכללי או הפרטי – אחת היא. למראית־עין היה האיש קשה ואביר לב ולא על נקלה הוציאו ממנו את הסכמתו לגמול חסד ולהיטיב; ואולם זה היה אך למראית עין. קדושים היו בעיניו המוסדות של הישוב, והוא ידע את נפש החניכים על ברכי השנוררות הישנה והפקידות של הנדיב והוא שמר מכל משמר, לבל יחדרו השנוררים למיניהם גם אל המוסדות הלאומיים של הישוב החדש. ולכן היה לבו כצור ורצונו כחלמיש להניס מעל המוסדות של הישוב את כל העיט היורד על הפגרים, את כל היודעים לקחת מבלי להשיב, את כל אשר שמו את הישוב לתועבה. ובגל הרצון הכביר הזה אמנם מררוהו ורבו בו, וישטמוהו קלי הדעת וקלי הלשון, ואולם בחסד הרצון של ספיר יש לנו עתה בארצנו מוסד לאומי של כספים, הנכון להספיק אמצעים לכל צרכי הישוב הנאמנים, והלקוחות יודעים כי הכסף הזה איננו כסף של צדקה ורק לכלכלה ניתן, למקח ולממכר, למשק הכפר ולבנין הישוב. קשה כברזל היה המנוח, אך הברזל הזה נעשה רך ומוכן לקבל כל צורה, אם אך נגעו בו עניני הישוב. ומי אשר ידע את ספיר כמונו, הקרובים אליו ברוח ובעבודה, הוא ידע, כי דבר היה לנו תמיד עם נפש רכה ופיוטית, עם נפש עדינה ואצילית, עם איש שלבו רחב ועֵר לכל עניני זולתו. לא נקם ולא נטר בבני עמו, היה נוח לכעוס לפעמים אבל רך לרצות, וישכח מהרה את כל הרעה אשר המיטו עליו משנאיו לפנים. מי אשר ידע אותו כמונו, הוא ידע, כי ההן של ספיר היה הן וגם הלאו היה על פי הרוב הן, אם אך נוכח, כי ענין אחד של הישוב יכול לסבול מזה.

והיה האדם הזה צנוע מאין כמהו. הוא היה גאון השפה העברית, בדעתו על בוריה את השפה הערבית הקרובה כל כך ללשוננו הלאומית, ושפתו העברית היתה יפה וקלה ומושכת את הלב ועשירה מאד; ובכל זאת היה כמעט נחבא אל הכלים ולא שֵם לו בין הסופרים העברים. הוא היה מן העובדים החרוצים בשדה החנוך העברי, ודבר גני הילדים ביפו היה כמעט כלו על שכמו, והספיק להם מאונו ומהונו; ובכל זאת היה כמסתתר מאחורי אחרים ולא התהלל על פני חוץ במעשי ידיו אלה. בשנים האחרונות, כאשר הצליח הדבר בידו לחזק את מצבו החמרי ע“י נטיעות בחלקי אדמתו ובעבודת בנו, שהיה המצוין בין צעירי פתח־תקוה בכלכלת אדמתו ובהנהלת משק־כפרו, נתן המנוח למנחה לגן־הילדים את מגרשו הגדול בתל־אביב; והנדבה הזאת – של בת עשרה אלפים פרנק של איש לא־עשיר בערך, החי בביתו חיי עבודה ורחוקים מכל פזרנות – לא נתפרסמה בעתונים ולא צלצלו עליה בפעמונים, ורק אנשים אחדים, מן הקרובים אל המנוח, ידעו את דבר הנדבה הזאת. בצע כסף לא לקח גם במחיר ספרו הנכבד “הארץ” מאת החברה “קהלת”, וגם מאת “החנוך” במחיר ספרו “צמחי ארץ ישראל”, וגם מאת הוצאת “לעם”, שהדפיסה את תרגומו לאחת החוברות ע”ד ארץ ישראל.

וכשם שהיה אציל ורחוק מקמצנות בעניני כסף, כן היה פזרן גדול בעבודתו ובידיעותיו הרבות לכל אשר פנה אליו. כל מורה בא"י, כל סופר, אשר היה צורך לו באיזו מקורות, באיזו מלים חדשות בכל המקצעות, אם אך פנה אל ספיר, היה משיג את מבוקשו. והמנוח היה שוקד על עבודתו, עובד בלי לאות, שם לילות כימים. נוראה היתה עבודתו בימי הקיץ. בשעות העבודה במשרד הבנק היה נושא עליו את כל האחריות הגדולה של הלקוחות והפקידים הרבים, של כל העסקים הגדולים, של כל המחזור הגדול של כל המחלקות, אף רגע לא ישב על מקומו, ולרגעים היה נקרא לחדר המנהל הכללי. ובשעות הצהרים, בשתים־שלש השעות של סעודת הצהרים והמנוחה, לא היה הולך לאכול ולנוח, ורק היה נשאר לבדו במשרד הבנק, אוכל אכילה חטופה, ויושב לעבוד עבודתו הצבורית או הספרותית. בשעות המנוחה האלו היו באים אנשים להטרידו ולהטריחו בעניניהם הפרטיים, לכתוב להם כתבים ותזכירים שונים בעניני הישוב, לאסוף ידיעות ממקורות עזובים בשביל איזו עבודה ספרותית. ובלילה היה לוקח חלק בכל ישיבות צבוריות וספרותיות, והיה תמיד מן הראשונים לבוא ומן האחרונים לצאת, ודבריו היו תמיד בלי פטפוט ורק קולעים אל הענין, ברורים כשמלה, ועיניך הרואות כי דבר לך עם איש היודע את הענינים שהוא מדבר עליהם ידיעה נכונה וברורה, וכמעט תמיד היתה הלכה נפסקת כמותו בכל מקום. והוא לא היה עיף ויגע מעולם, והוא לא היה משתמט מעולם מכל עבודה אשר שמו עליו, והיה נושא בעול מבלי כל תלונה והשתמטות ואמתלא, וכל מה שהיה ספיר מקבל עליו, ־ יָכולת להיות בטוח, כי הלז מלא ימלא את הדבר במועדו ובזמנו. כי הוא היה שם לילות כימים, והיה הוגה בתורה ובחכמה יומם ולילה, ספרים לא משו מעל שלחנו בביתו, וגם ארגזי שלחנו במשרד הבנק מלאו ספרים וכתבים. ובגלל זאת היה האיש הזה כאנציקלופדיה חיה בעניני ארץ ישראל והשפה העברית בכל מקצועותיהם וסעיפיהם.

אליהו הלוי ספיר היה גבה הקומה, ישר כארז וחסון כאלון, ופניו יפים ועדינים. אין כל ספק, כי גויתו נבנתה מטבעה מחומר טוב ומוצלח, היכול להאריך ימים רבים על האדמה. ואולם הוא העביד את כחותיו עבודה רבה עד מאד, והחריב את מעינות האנרגיה שלו בלי סדר. בגלל זאת נשבת סדר עצביו בשנים האחרונות לפני מותו, ועין בעין ראו אוהביו, כי מנוחה דרושה לאיש הזה לחדש את כחותיו. השכם ודבר הוכחנו אותו, דברנו על לבו לשמור על אוצר כחותיו לבל ידל ולא יחרב.

והנה קרה האסון… הוא חטא ואשם, שלא ידע להזהר, ויבוא אלי קבר בעצם ימיו. אבל אשמים היינו גם אנחנו. ימים על שנה ראינו לעינינו פראים ופתאים ממררים את חיי האיש הנעלה הזה, שולחים את לשונם בו ומשליכים עליו שקוצים, ־ ואנחנו כמעט החרשנו. קמו נבלים, אנשי מרמה ואשר כסף זרים הות נפשם, והם נועזו להקהיל קהלות על ספיר ולנבל את שמו, ־ ואנחנו החרשנו. אנשים, שלא היו ראוים לקשור את שרוך נעלו של ספיר, שמו לו עלילות דברים וישתבחו כי כן עשו, ־ ואנחנו החרשנו. אמנם, ידנו לא שפכה את הדם הזה, אבל הלא עינינו ראו בִסְבול איש צדיק מחמת אנשי מרמה והולכי רכיל, ואנחנו לא קמנו כאיש אחד ולא התעוררנו על שקר ועל חנופה ועל מרמה, וכמעט מרחוק עמדנו ביום חֲרוך רמיה צידה ונבלים שחקו על משבתו. ואנחנו הלא ידענו את הנבלים כי נבלים המה, ובידינו היה למחות –

ולהאיר על שחוק הזדון, האורב כגנב תחת שְׂפָמָם,

ועל הצדיה אשר בעיניהם –

לאמר להוללים אל תהולו ולגדע את קרן הרשעים. ואולם אנחנו החרשנו, ־ ולאט לאט הרקב ויאכל את הלב הכואב, וירבה הרעל להשחית את הדם הטהור, ותבוא שערוריה בסדר העצבים, ויגוע אדם, שלא היה להישוב הארצישראלי תמורתו.

זאת חטאתנו וזה פריה. האם נקח מוסר?…

 

יז. זה לעומת זה.    🔗

באחד המקומות בפרקים הקודמים שבספר הזה ספרתי על בקורו של יעקב שיף, אחד מאדירי ישראל שבאמריקא, בארץ ישראל כשש שנים לפני המלחמה עוד טרם נבנתה תל־אביב, ואת הפתרון אשר אמר האדיר היהודי הזה לתת לשאלת ארץ ישראל, פתרון אוריגינלי: כי יעברו היהודים תושבי ארץ ישראל לאמריקה, ־ “והקץ לשאלת ארץ ישראל”.

אשובה אל האפיזודה הזאת בקשר עם בקורו בארץ ישראל של אדיר עברי אחר, הברון אדמונד רוטהשילד, אבי הישוב החדש. “זה לעומת זה עשה אלהים”, והקורא יסלח לי אם אעכבנו רגע על בקורו של יעקב שיף, בתוספת פרטים אחדים על מה שכתבתי כבר.

עד פְרוץ המלחמה “אמריקה טרם נתגלתה” בשביל היהדות הארצישראלית, גם הישוב הישן וגם הישוב החדש התפרנסו ממקורות העולם הישן, והיהדות הרוסית ביחוד. איני יודע אם היה קיים בירושלם “כולל” אמריקא, ובכל אופן כמוהו היה כאחד הכוללים, בלתי מרובה באוכלוסין ולא עשיר באמצעים. היהדות ברוסיא פרנסה את צרכי המוסדות של הישוב הישן בארבע הערים (ירושלם, חברון, טבריא וצפת), והועד של “חובבי ציון” באודיסא דאג למלא את הצרכים הישוביים, שהיו שייכים לחוג פעולותיו. בארץ ישראל נראו גם הנצנים, ראשית הפעולות של הציונות, ילידת אירופא המערבית. ומלבד גולת הכותרת של העבודה הישובית הפוריה, מעשי הנדיב וחברת יק"א, הנה עבדו על שדות הישוב, כל אחד לפי דרכו, חברת “כל ישראל חברים” הצרפתית וחברת “עזרה” הגרמנית. היהדות אשר בארצות הברית מעבר לאוקינוס לא באה אז, בתקופה שאנו עומדים בה, בחשבון הגורמים המכריעים בחיי הישוב ובהתפתחותו. אמריקה נגלתה לפני הישוב בכל שעור קומתה, בכל מלוא עוזה ותפארתה, רק לאחרי שהתחולל עלינו הסער הנורא של המלחמה העולמית. עם המראות האלה של אמריקא על אדמת ישראל נפָגש הקורא בספרים הבאים ברשימותי על תקופת המלחמה.

יעקב שיף סר לארץ ישראל בזמן בקורו במצרים. כאחד התירים בא למצרים ויעש שם כמה שעשה, ויסר לארץ ישראל, ־ יותר נכון: לירושלם. דרך המדבר עוד טרם עלו אז אל הארץ, מסלת הברזל עוד טרם חברה אז את שתי הארצות, ויעקב שיף בא באניה ממצרים ויעל על חוף יפו, ויתעכב בעיר אך שעות מספר, וילך ירושלימה. הדבר נודע לעסקנים הלאומיים ביפו אז, ונודע גם זה כי גם בירושלם יעשה יעקב שיף רק יום אחד, ואחר כך ישוב על עקביו – מצרימה.

יעקב שיף היה אישיות מרכזית בתוך היהדות. חיי היהדות האמריקנית אינם נהירין לי, ולכן אינני יודע את שם האיש אשר ירש את מקומו של שיף באמריקא: מארשאל או בראנדייס, ואולי איש אחר. איני יודע מי הוא היום ראש היהדות האמריקנית. ואולם ליעקב שיף היה ערך מיוחד בתוך היהדות העולמית, בהיותו לפעמים מגן ומחסה לגלות ישראל הגדלה אשר ברוסיא. ואנחנו, עסקני הישוב ביפו, כלנו בני הגולה הרוסית, ידענו ושמענו את שמו של יעקב שיף ואת ערכו. ידענו, כי ממשלת אמריקא נסתה את כחה להשפיע על הממשלה הרוסית לטובת היהודים, וגם לא נרתעה אחור ותעש צעדים מכריעים, וכמעט הפסיקה את היחסים המסחריים עם ממשלת רוסיא לרגלי הרדיפות וההגבלות והחקים, שהיתה הממשלה הזדונה צוררת בהם את היהודים. וידענו, כי ידי יעקב שיף בכל אלה, וגם מפי הגרף ויטה שמענו מפורש, כי יעקב שיף מנהל עמו משא ומתן בענין היהודים ומצבם החקי ברוסיא.

באפן זה, יעקב שיף לא היה בשבילנו כאחד התירים מגדולי אמריקא ורק אישיות מורם מעם, וחפצנו כי האיש הזה יכיר וידע גם את העבודה החדשה, ההולכת ונעשית בארץ הישנה־החדשה ברוח התחיה הלאומית. מאת יעקב שיף קוינו הרבה מאד. הן לא כרוסיה תורכיה. ברוסיא נגפו רגלי השתדלנים מאמריקא לטובת היהודים על אבני נשף. רוסיא היתה אז אדירה, “רבתי בגוים, שרתי במדינות”, ואף אמריקא לא תעצור כחל אמר לה מה תעשה; והשנאה ליהודים הכתה שם שרשים, ויש אשר השנאה העורת הזו היתה אצל השלטון לשטת ממלכה. ההפך מזה היה בתורכיה. הצירים של ארצות הברית בחצר השלטן התורגמי היו מבני ישראל: שטרויס, מרגנטוי. ליהודים היו בתורכיה כל הזכיות האזרחיות, והממשלה המרכזית בקושטא בכרה את היהודים על העמים הנוצרים נתיניה. באפן זה היה בשבילנו, שָבֵי הגולה אשר התקבצו לארץ ישראל ומחשבות תחיה לאומית בלבבם, ־ בבילנו היה נכבד מאד כי נרכש לנו את יעקב שיף להיות למחסה לנו ולהיות לפה לנו אל הממשלה בקושטא. ומה גדול היה צערנו כאשר נודע לנו, כי הנה יעקב שיף אומר לצאת ידי חובתו לארץ העברים בבקור ארעי של יום אחד בירושלם, וכי יעקב שיף יעבור בארץ ישראל ולא יראה את המושבות אשר נבנו, לא יתבונן אל כל המאמצים הנועזים אשר אנו עושים ואומרים לעשות בארץ אבות, לא יראה ולא ישמע את קולות התחיה העולים ובוקעים מכל המפעלים פה.

החלטנו לערוך תזכיר ולהגישו ליעקב שיף על ידי צירים מיוחדים. את עריכת התזכיר הטלנו על הד“ר י. בוכמיל. הוא כתב אותו צרפתית, ולביתו של מר דיזנהוף התאספו עסקנים אחדים לקבוע את נוסחתו ואת תוכנו. התזכיר ההוא הודיע ליעקב שיף כי ישנן וקימות בארץ ישראל מושבות חקלאיות, שנוסדו על ידי אנשים פרטיים ונתמכות על ידי הברון רוטהשילד וחברת יק”א והועד של “חובבי ציון”, והמושבות האלה הוכיחו כי השידוך בין הארץ ובין היהודים עלה יפה, כי טובה הארץ לחקלאות וכי היהודים מסוגלים לעבודת האדמה. בתזכירו התעכב הד“ר בוכמיל על הערך התרבותי והלאומי של ישוב הארץ וערכו הכלכלי לרבים מן היהודים אשר בגולה. לא כסה התזכיר על המפריעים את עבודתנו מצד השלטון התורכי המקומי, למרות הזכויות אשר לנתינים זרים במדינת תורכיה. ובתזכירנו זה עוררנו את יעקב שיף, כי כבר הגיעה השעה כי גם היהדות האמריקאית תצא לעזרת הישוב ההולך ומתכונן בארץ ישראל. ביחוד דרשנו מאת אחינו בארצות הברית ליסד מפעלים כספיים, בנק אפותיקאי וכדומה לזה, וכי הממשלה האמריקאית תשתמש בהשפעתה הגדולה בקושטא לטובת הישוב העברי בארץ ישראל. מאתנו בחרנו את הד”ר חיסין, שהיה אז מורשה הועד של "חובבי ציון,, ואת מר דיזנהוף, שהיה אז בא־כחה של חברת “גאולה”, כי ילכו ירושלימה ויגישו את התזכיר, וגם ידרשו מאת האורח בכל תוקף, כי לא יצא מן הארץ טרם יראה בעיניו את המושבות, ־ לכל הפחות ביהודה.

שליחינו לא הצליחו. מורה הדרך בירושלם של יעקב שיף היה – אפרים כהן הידוע, שהיה גם נשיא הלשכה המקומית של “בני ברית”. אינני יודע עד כמה היתה ידו של מורה דרך זה בסרובו של שיף לבקר את המושבות, אם כי אפרים כהן מעולם לא היה מן הכשרים, שהחושד בהם לוקח בגופו. אופיי הוא מאד היחס של יעקב שיף אל כל הפרובלימה של ישוב יהודים בארץ ישראל, כפי שהתבטא השיחתו עם אפרים כהן. הוא שאל את אפרים כהן למספרם הכלי של היהודים בארץ ישראל, ויענהו כהן שהמספר הכללי יגיע עד ששים אלף נפש. ועל זה אמר יעקב שיף:

־לנו בניויורק היום מיליון ומאה אלף יהודים. יעלו גם ששים אלף אלה אל אניות ויבאו לאמריקא, ותהיה קהלת ישראל בניויורק בת מיליון ומאה וששים אלף, ־ והקץ לשאלת ארץ ישראל!…

“הקץ לשאלת ארץ ישראל” – אלה הם המושגים של אדם מישראל, הבוטח בעשרו, וכי הכסף יענה את הכל ויתן פתרון לכל השאלות הארורות. דַי לו כי ישלח אניות ויוציא את ששים האלף היהודים ויביאם לאמריקא, ושאלת ארץ ישראל תרד פעם אחת מעל הפרק ולא תוסיף עוד לבלבל את המוחות. הסבות, המעוררות את האנשים האלה לעשות דבר לטובת אחיהם בני עמם, מקורן נובע מתוך רגש הרחמנות, ההשתתפות בצערם של האומללים מקרב בני דתם באשר אומללים הם, זקוקים לעזרה בתור מחוסרי אמצעים. ידועה השיחה שהיתה, כפי שמספרים, בין פוזננסקי, בעל בית החרושת הגדול בלודז, ובין הברון הירש. האחרון שאל את הראשון: מה הוא עושה לטובת אחיו היהודים; ויענהו: בניתי בית חולים גדול בקהלת ישראל בעירי. ומי הם הפועלים אצלך? – שאלהו – לא־יהודים, ענהו. יותר טוב היה – אמר הברון הירש – לא בנית בית חולים בשביל הנכרים, ובבית החרושת שלך היית מעסיק פועלים יהודים. לא הרגש של רחמים, כי אם הרגש הלאומי צריך שימשול בנו, ואז נבין ונדע איך לכונן מעשינו. ואת זה לא הרגישו, ולכן גם לא הבינו ולא יבינו מעולם הפוזננסקים והשיפים למיניהם.

“הקץ לשאלת ארץ ישראל”, ־ ולא חלי ולא הרגיש יעקב שיף, כי הקץ לשאלה זו יבוא רק עם אחרון היהודי עלי אדמות. אותם הדברים אשר דבר אחד־העם על השבת: “ושמרו בני ישראל את השבת” כתיב, ואולם באמת יותר מששמרו בני ישראל את השבת, שמא השבת על בני ישראל. וכך הוא הדבר גם עם ארץ ישראל. לא תדבק לשון ישראל לחכו ולא תשכח ימינו וזכרון ארצו יְחַיֵּהו לעולם, לעולם, והיא גם תשמור עליו לבל ימָחה הוא, העם העברי, מעל פני האדמה.

אבל את זה לא יבינו ולא ירגישו “בעלי הרחמים” מקרב עשירי בני ישראל. לא הבין ולא הרגיש גם יעקב שיף, וברוב רחמיו אמר לשום “קץ לשאלת ארץ ישראל”. הנה מאז השמיע יעקב שיף את משפטו החרוץ הזה עברו עשרים שנה, ובאמריקא נוספו לא עוד ששים אלף יהודים אך הרבה מאות אלפים. ומה אנו רואים היום? עדים אנחנו להופעות, שבודאי לא קוה להן יעקב שיף. היהדות האמריקאית עוסקת ב“שאלת ארץ ישראל” מבלי חדל, וטובי כחותיה הצבוריים מוקדשים לפתרון השאלה הגדולה, היחידה הזאת, והכחות נתונים לפתרון השאלה ולא לשום קץ לה, להסירה מעל סדר היום של העם העברי. מרגישה גם היהדות האמריקאית, כי ארץ ישראל היא השומרת עליה גם מעבר לים האטלנטי לבל תבוא עליה כליה, ולכן את שתי עיניה היא מַפנה אל האור הלאומי הנהדר הנשקף לכל העם מן המזרח. כי הלא כה אמר ד': “על חומותיך, ירושלם, הפקדתי שומרים”, ואלה לא ינומו ולא יישנו לשמור על בני ירושלם באשר הם נדחים שם, והם לא יתנו דמי לנפשם עד אשר תשוב הגזלה אשר גזלו עריצי עמים לבעליה, וארץ ישראל תהיה לעם ישראל, ורק אז יהיה הקץ לשאלת ארץ ישראל.

ולאשרו של עם ישראל נמצאו בקרב בניו האדירים, המקרבים את “הקץ לשאלת ארץ ישראל” בדרך הנכונה, דרך הישוב והגאולה, והראש והראשון להם הוא הברון בנימן בן יעקב רוטהשילד.

ואני זוכר, כי בבקרי בפעם הראשונה, בראשית תר“ן, את הארץ והייתי נדהם לכל מראה עיני, לכל הנשמות אשר נבנו וגבעות החול אשר נהפכו לגני עדן, והקדשתי פרק מיוחד לו, ל”הנדיב הידוע", ואמרתי:

“…אבל היסוד האחד, אשר הישוב החדש בארץ ישראל עומד וקים עליו, הוא הוא חסד וצדקה של איש אחד, בחסדי הנדיב ובצדקתו, ־ ושמש צדקה יש אשר תחדל לפעמים להאיר: כי יעבור רוח ויבואו עבים לרגלו ועין השמש תכוסה במשאון. הכרך הגדול של הישוב נבנה על אבן אחת, ־ ומי לידנו יתקע כי האבן לא תמוש פתאם ממקומה, לא תתמוטט. הן הנדיב איש הוא ולא אל; אמנם איש כביר ונאור, לא כאחד מאתנו, כי אם בחיר הדור ומופת לבני אנוש, אך בכל אלה הלא איש הוא, ־ ומי יודע מה ילד יום. דבר החישוב, כפי הנודע לרבים, מכעיס את הנדיב תמרורים, ורבים מבני המושבות ממרים הם עם הנדיב ועם פקידיו. ואולי בבקר לא עבות אחד ישוב הנדיב מדרכו הטוב ונחם על מעשהו הנעלה ויחדל לתמוך בידי המושבות. כפי אשר נוכחתי אני ממעשי הנדיב בארץ ישראל, הנה עוד טרם בא הנדיב לכלל דעה שלמה וגמורה על אודות הישוב בכלל בארץ ישראל, כי אם הוא עוד בוחן ובודק ומנסה את הדבר, וכל אשר עשה ועושה עד היום הוא אך, כפי הנראה, בבחינת נסיון, לראות ההצליח ד' את הדבר הזה בידו או לא. ובכן אולי ילא הנדיב לעשות נסיונות ובחינות בעמלו ובכספו, ויעזוב את הענין בידי הזמן, כי יגמור הוא את הדבר ויוציא את המשפט. ועוד הפעם: הן הנדיב איש הוא ולא אל, אמנם איש צעיר לימים ומלא כחות עלומים, וכל בית ישראל ישאו רנה ותפלה בעד אורך ימיו ושנותיו, ־ אבל הלא בן תמותה הוא ככל אדם. “לולא היה גשם שוטף בליל וטירלו – אומר סופר אחד – כי אז היה נאפוליון מביא את כלי התותח בעוד מועד, ולאירופא היו עתה פנים אחרים”. מקרה אחד, קטן או גדול, יקרה את הנדיב, ־ וכל בני המושבות יעזבו לנפשם, וגורלם ינתן בידיהם, ולא יפנו אז….”

ועשרות שנים עברו, וכל מקרה לא קרה, ־ או קרו הרבה־הרבה מקרים, והנדיב היה נצב איתן על משמרתו, ובחר לו צורות שונות וסגל לעצמו דרכים רבים, ־ ואת המערכה בארץ ישראל לא עזב אף יום אחד.

ובחורף שנת תרע“ד בא הוא ואשתו אל הארץ לבקר אותה. הוא היה אז על גבול השבעים, ויאמר אל לבו: אעברה נא ואראה. בין בקורו זה ובין בקורו שקדם לזה נקרו מעשים רבים. הפקידות עברה אל תחת שלטון חברת יק”א, וכל מעשי הנדיב נקראו על שמה. לאחרי הפרעות של “תנועת השחרור” ברוסיא עלו לארץ חלוצים מבין הצעירים ויביאו עמהם חיים ותנועה וערכין לאומיים חשובים וחדשים. נראו “פנים חדשות” בכל מקצועות הישוב, נוסד הבנק, נוצרה החרושת, ונשמע בארץ ישראל הד קול השופר, אשר תקע הרצל מעל גבעות שוייץ. נבנתה תל אביב, אשר מראיתה אז הבהילה והדהימה את הנדיב ואת אשתו. נראו לו בתי הספר העברים והמון תלמידיהם, דרכיהם וזמירותיהם. והנדיב ואשתו השתאו אל מראה עיניהם ואל משמע אזנם.

ותל אביב של קודם המלחמה, עוד טרם שקבלה בשעריה את יוצר הכרזתנו, את בלפור, ־ גם אז ידעה לסדר קבלת פנים ליקירי עמנו, ולא רק אנשי תל־אביב, אך כל יפו, בני ברית ושאינם בני ברית, ואנשי המושבות מלאו את הרחובות האחדים, שהיו בתל אביב אז, בתחומיה המוגבלים. הברון ירד מעל אניתו, ויכבד את תל אביב בלינת לילה, בביתו של שיינקין, בדירתו של בריל. על פתח החצר נשא משמרת כבוד גבור פתח תקוה, אברהם שפירא, חגור חרב גדולה ועקומה. כל הלילה היה שקט מצוין בכל השכונה, כדי לא להפריע את שנתו של האורח הנעלה והאהוב. ממחרת בבוקר עברו על פני הבית תלמידי כל בתי הספר ומוריהם עמהם והתזמורת מנגנת, והתלמידים פיהם מלא שירים, והברון עמד על הגזוזטרא ויבקש את פקידיו לרשום לו את השירים מפי התלמידים.

ועד תל אביב הגיש לו מכתב ברכה. את ידי מלאו לערוך את המכתב, והוא נכתב על קלף, והצורף סוקולקה נתן אותו במסגרת כסף מעשה אמן.

ואלה דברי המכתב:

לאחינו הגדול מאחיו

לבנימין בן יעקב ברון די רוטשילד –

שלום וכבוד וברכת עולמים.

ברוך בואך.

ברכה הבאת לארץ וברכה קחה נא ממנה. ברוכים יהיו מעשיך פה וברוכות תהיינה מחשבותיך בארץ הזאת. ותכלת שמיה הטהורים תהי סתרה עליך תמיד.

זה לך, אחינו הגדול, בפעם הרביעית אתה בא אל הארץ. קטן ודל היה הישוב העברי בארץ ישראל לפני שלשים שנה, כאשר הופעת להריק עליו גשם נדבותיך, ותתן לו את הכסף ואת הזהב, וראשית כל את נשמתך הטהורה, את לבבך העברי. והנה הזרע הטוב אשר זרעת בכחך הגדול ובחפץ לבבך הטהור נשא פרי למכביר. מכל פנות העם, מכל תפוצות הגולה הולכים ונקבצים אל תחת שמי ארץ חמדתנו להתאזרח בארץ אבות. הנה הנם לעיניך: מושבות כלילות יופי, פרדסים וכרמים, גנים וחוות, ערים וכפרים. והמונים מבני עמנו שבי הגולה עובדים בשדה ובעיר, מוציאים לחמם מן הארץ, שולחים ידיהם בכל מלאכה וחרושת, סוחרים את הארץ. את אשר כוננת אחתה, אחינו הגדול, בונה העם למשפחותיו, ואבני הפנה אשר ירית בכחך הגדול עולות ומתרוממות מעל פני האדמה להיות לבנין עדי עד לעמנו. ובתים נבנו בארץ לתורה ולחכמה, וילדי עמנו לאלפים מתחנכים בהם להיות בנים טובים לעמם ונאמנים לממשלת הארץ. ושפתנו העברית, שפת עמנו וארצנו מעולם, חיה בפי ילדינו ושופכת את רויה המזהירים על כל החיים בארץ ישראל.

אמנם אנחנו אך זה החלונו לעשות, ועוד תשעים חידות עבודה ועמל עלינו למלה, אבל גם עתה כבר יש מקום בארץ ישראל לאחינו בשובם לגבולם, ויד חרוצים בה לא תדע מחסור.

ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנה יש שכר לפעולתך הגדולה והרחבה בארצנו. וכאשר ראית את ראשית הישוב העברי בארץ העברים וגם את פרחיו עתה, כן תחזינה עיניך את פריו, בשוב אדני את שבות עמו, וגאולתנו השלמה תראה על מרום הר ציון וירושלים.

וזאת הברכה לך מאת אחיך בני עמך אשר גם להם חלק ונחלה וזכרון בארץ ישראל, המתכבדים לקדם היום את פניך בשערי ארץ תקותנו.

תל אביב, אצל יפו, שבט תרע"ד.

צלומו של המכתב הזה על המסגרת האומנתית נמצא תחת ידי עד היום.

היו לנו ימים של התעוררות הרוח. וזוכר אני, כי כאשר פנו אלינו, אל ועד תל אביב, בשם הברון לשאול את פינו על דבר צרכינו ובקשתנו מאת הברון, ענינו ואמרנו:

־אנו מבקשים כי יתן לנו למנחה את תמונתו, ולא יותר. ואולי ראה ונוכח גם הברון, כי צמח מתחתיו דור חדש, אשר ידע ערך עצמו וגם ידע להעריך את הברון לא על פי הכסף והזהב אשר הוא מזיל, כי אם על פי הלב העברי הגדול, השוכן בקרב בנימין בן יעקב רוטשילד.

והזכיר לנו משהו גם צלצול השם:

בנימן בן יעקב… הלא הוא אשר נתן את ירושלים מחלקו אשר נפל לו בגורלו; בנימן בן יעקב רוטשילד, ־ הלא הוא שהיה אב לכל הישוב העברי בארץ העברים. בנימן בן יעקב הרצל – הלא הוא אשר הרים בגאון את דגל תחיתנו וישא גם לבשר תחיתנו.

יעקב שיף ובנימן רוטשילד – אכן, זה לעומת זה עשה האלהים לישראל עמו בארץ ישראל.

 

יח. בקורי האחרון ברוסיא.    🔗

בפעם האחרונה הלכתי לרוסיא בקיץ תרע"ג, שנה לפני המלחמה העולמית. כמו נבא לי לבי, כי זו לי הפעם האחרונה לבקר את המולדת, לראות ולהתראות עם אנשים קרובים קרבת בשר או נפש טרם ילכו בדרך כל הארץ ולא אוסיף עוד לראותם עד עולם… בפעם הזאת היו לי ענינים רבים פרטיים ברוסיא. אל העסקים המסחריים המשותפים אשר היו לנו בהומל נכנס בני הגדול, והוא לא רק שמלא את מקומי, כי אם עוד הגדיל לעשות כי על כן הלא בעל השכלה גבוהה הוא ואת המסחר למד בתור מקצוע. באופן זה לא הפסיד בית מסחרנו לרגלי עקירתי מהומל, ובהתאם לזה היה עלי לסדר את השתתפותי בעסקנו. היו לי ברוסיא ענינים אחדים ארצישראליים. רבים מן הפרדסנים החדשים לא חפצו לתת את צוארם בעול חברת “פרדס”, שמנהלה היה אז המנוח שמעון רוקח. הפרדסנים החדשים היו מתאוננים, שיש ויש בחברת “פרדס” משוא פנים ואיפה ואיפה בין מיסדי החברה ובין הנחברים הבאים להספח אליה. ומבין המתאוננים נוסדה חברה חדשה בשם “מרכז”, ואני, גם כן אז בעל פרדס חדש, כתבתי את התקנות והייתי חבר ההנהלה, חבר פעיל. ויהי את לבבנו לנצל בשבילנו את השוק הרוסי לממכר תפוחי־זהב. לתכלית זו היה מן הצורך לסדר את משלוח הפרי באניות החברה הרוסית באופנים ובתנאים מתאימים, וגם לבוא במשא־ומתן עם שוק הפירות בעיר הבירה פטרבורג. ארץ רוסיא היתה אז אחד השוקים הגדולים לסחר תפוחי זהב, ואם אך יצלח הדבר להסיר את המעקשים תולדות הפראות ואי הידיעה, אזי יפתח כר נרחב לתוצרת הפרדסים. ואני הייתי בטוח כי ידי תמצא להשיג את הידיעות הנחוצות וגם את הדרכים המובילים אל קשרי המסחר הזה. ואולם, יותר מכל הענינים האלה גרסה נפשי להתראות עם אחי ואחיותי הגדולים ממני, ביחוד לבקר את יצחק אחי, אשר ידעתי כי מחלתו, מחלת סרטן הקיבה, אנושה ולא יאריך ימים. והיה חפצי כי כל הימים אשר עלי להיות ברוסיא אהיה עושה עם אחי זה בעיר פטרבורג מושבו, ולהיות תמיד בקרבתו.

מאת הקונסוליה הרוסית ביפו קבלתי תעודת־מסע רגילה. הקונסול שקדם לרזומובסקי, פונויזין, היה נוהג לתת לי תעודת־מסע מיוחדת בהשענו על השכויות המיוחדות שלי שהיו קשורות עם כתבי־הגלוי שהיו בידי מאת המוסדות הממשלתיים העליונים. בתעודת־מסע כזו אין בודקין ברוסיא גם במחוזות הפנימיים, במקום שהישיבה ליהודים היתה אסורה. אבל הפעם באתי לרוסיא, ובידי תעודת־מסע רגילה, וכדי שלא תטרידני המשטרה בפטרבורג, בקשתי את המערכת של העתונים לוזרת הכספים, שהייתי עוזרה הקבוע, כי תשיג בשבילי רשיון לבוא לעיר הבירה. המערכת הודיעתני בתלגרמה, כי הרשיון ניתן לי. המערכת פנתה בדרישה אל וזרת הפנים, והיא הודיעה למושל העיר כי הרשות בידי לגור בעיר הבירה, ומאת המושל נשלחה פקודה טלגרפית אל כל מחלקות המשטרה בעיר על דבר הרשיון הזה. כך היה הסדר אז בימי ממלכת הצר. אנכי בקשתי את הרשיון לשלשה שבועות, וזה ניתן לי, ולאחר שעלי היה להמשיך את זמן ישיבתי בפטרבורג, היה על רבי המלוכה וגדוליה לבוא על ענין נכבד וגדול זה במשא ומתן ובטלגרמות, ולא הייתי חסר הרפתקאות שונות ומגוחכות. סוף סוף השתמשתי בתעודה רבת ההשפעה של וזרת הכספים, חתומה בידי מנהל הבנק הממלכתי, כלומר: בשטר בן שלשה רובל, שנתתי שוחד לפקיד המשטרה, ־ והכל היה כשר וישר בתכלית הכשרות ויחדלו להטרידני. בקרתי בפטרבורג את הבורסה למסחר הפירות וגם התראיתי עם גדולי הסוחרים. נודעו לי פרטים מענינים מאד בנוגע לסחר תפוחי־זהב. השוק הפטר בורגי מקבל את הפרי היפואי דרך… ליברפול, הנמל האנגלי, המקבל את הסחורה מיפו ושולח אותה באניות לפטרבורג. באופן זה כל שכר ההעברה מיפו עד פטרסבורג נכנס לכיסיהם של עמים אחרים, אם כי יפו מקושרת עם פטרסבורג באניות רוסיות עד אודיסא ומשם במסלות ברזל רוסיות. וזה בזמן שגם החברה לאניות הרוסית וגם מסלות הברזל הרוסיות אולות לאוצר הממשלה הרוסית בסכומי תמיכה גדולים. כן נודע לי, כי השוק הפטרסבורגי סגל לעצמו גם דרכי רמאות שונות, והוא מוכר לפעמים תפוחי־זהב יפואים. בשיחותי עם העורך על עניני רוסיא בארץ ישראל בפרט ובמזרח הקרוב בכלל, נדברנו ארוכות על עמדתה של רוסיא שהיא עלובה מאד במדינת תורכיה, למרות הקרבנות שהקריבה רוסיא כדי להציב לה יד בתוכה בשתי המלחמות הגדולות, מלחמת קרים והמלחמה בשנות השבעים למאה האחרונה. בארץ ישראל משמשות מטעם רוסיא שלש רשויות שונות: הקונסוליה, החברה פלשתינאית, וגם המשלחת הרוחנית של הכנסיה הפרבוסלאבית, ושלש אלה מכרסמות ומגרדות זו את זו. וכל הנצח והיציבות והתועלת החמרית באים לידי הארמנים והיונים, ורוסיא אך מוציאה בידיה את אגוזי האלונים מתוך האש, מבלי לאכול מהם. חברת האניות עולה לממלכה במליונים של סיוע שנתי, והסדרים המסחריים של החברה הם גרועים, ואינם מביאים תועלת פיננסית בשביל סחר הארץ.

עורך העתונים של וזרת הכספים היה תמיד איד מן הפקידים העליונים בוזרה, וכבר הזכרתי באחד הספרים הקודמים, כי בימי עלו שנים מן העורכים למשרות מניסטרים למסחר. העורך שמע אל דברי בהקשבה רבה, ויציע לפני כי אלך עמו אל וזיר הכספים ולהרצות לפניו על כל אשר בלבבי. “כל זה – אמר איש שיחי – חדש ומענין מאד, והמיניסטר ישמח לשוחח אתך בענין זה. מה ממך יהלוך, אם תשב אצלו שעה־שעתים ותשתה ספל־תה, ותשיח”. משרת וזיר הכספים היתה אז על איש אחד, ושמו באַרק, מן החדשים שלא שמעתי מעולם את שמעו. שאלתי את העורך לטיבו של עובר זה, ויענני גם הוא בהתגלות לה, כדבר איש אל רעהו: היה מנהל בנק גדול פרטי, וראש המיניסטרים קוקובצב היה משתמש לפעמים בידיעותיו. ותבער בו התאוה למשרת מיניסטר ותאותו נתנה לו. והנה מקודם היה על קוקובצב להזמין אותו אליו בכבוד ובהצהרת הכנעה רבה, תחת אשר עתה הוא פקידו והוא מצלצל: “פטר לבוביץ, בוא אלי”… הכרקטריסטיקה הקצרה הזו היתה בשבילי דיה לבלי לקבל את הצעת העורך ולא ללכת להתיצב ולהראות לפני מיניסטר שכזה. הימים היו ימי התגברות הריאקציה במדינה. השלטון הממלכתי הָשפל עד דיוטא אחרונה ובשנאתו ליהודים הגיע עד עלילת דם ומעשה בייליס. ואנכי הכרתי וידעתי את פרצופם של פקידים עליונים ומיניסטרים בתוך שלטון שכזה. הסיסמא שלהם היתה “יומי – עולמי”, והם עלו לגדולה לא בכשרונותיהם כי אם בחן וחסד שעלה בידם למצוא בפני מטרוניתא או חצרן, ואין עיניהם ולבם אל תועלת המדינה. לא אליהם באתי, ולא אליהם אלך. ודחיתי בהחלט את הצעת העורך. בעת ההיא חנכה המערכת בית־דפוס חדש וגדול אשר רכשה, והעורך הזמין אותי אל החגיגה, ויאמר כי גם המיניסטר יופיע להדר את פני החג, ־ וגם אל חגיגה זו סרבתי ללכת ולא לקחתי חלק בה, למורת רוחו של יצחק אחי, אשר נפשו אותה תמיד לראות אותי במקום גדולים. אחי זה הלא חשב אותנו הציונים בין “המעפילים”, המחישים את הקץ ועולים בחומה, ולפי דעתו עוד שוב אשוב לרוסיא ואכנס אל החיים כמקדם, ולכן אך סכלות היא לדחות את המקרה ולהתודע אל מיניסטר.

והיו לי אז בפטרסבורג חוגים אחרים, שאליהם התודעתי ובקהלם מצאתי לי אזנים. המכונה הממלכתית הלכה והתקלקלה מיום אל יום, אבל לעומתה הלכה והתפתחה הצבוריות במדינה. מקרב הצבור הרוסי נמצאו אנשי כשרון שהסתדרו ויצרו להם מוסדות, שנהיו לכלי יוצר בשדה הכלכלה והמסחר במדינה. כחם וגבורתם של עסקני הצבור האלה ברוסיא באו לידי גלוי בזמן המלחמה העולמית, כאשר הביאו “הסדרים” של השלטונות את המדינה כלה עד משבר, וקלונה של הממשלה נגלה לעין כל. כידוע, אז עברה כל התכונה שלאחורי החזית. הספקת צרכי הצבא והמזון והרפואה – לידי עסקני הערים והמחוזות. אנכי עומד בתקופה שקודם המלחמה, ואולם, גם אז כבר התכוננו והסתדרו אנשי הצבור, ומתוכם קמו בעלי השפעה שהכריחו את השלטונות לבלי להפריעם מעבודתם ומפעולותיהם לטובת המסחר והכלכלה במדינה. היתה “מועצת האספות לסוחרים ולבעלי תעשיה”, שהיא כמו שלחה אותי בלכתי בשנת תרס“ז לארץ ישראל, התכוננו מוסדות שונים שאגו לפתח את האכספורט לחו”ל. כאלה היו: פלטין כללי לאכספורט רוסי, וכן פלטין מיוחד לאכספורט למדינות בריטניה. אלה לא היו מוסדות ממלכתיים אבל בראשם עמדו שרי מעלה, פקידים עליונים, חברי המועצה הממלכתית, כלם בתור פרטיים, עסקני צבור, אבל יחסיהם וקשריהם עם השלטונות היו גדולים ואמיצים. והחוגים האלה ידעו אותי ויביאוני בסודם, והזמינו אותי לישיבותיהם, ובאחד הערבים קראתי הרצאה מיוחדה באולם וזרת הכספים על האפשרויות המסחריות בין רוסיא וארץ ישראל. אל ההרצאה הוזמנו ובאו “הסולת והשמן” של החוגים הרשמיים שהמסחר הוא מקצועם, כמו נשיא הבורסה, נשיא החברה לאניות וכדומה. גם עורך העתונים לוזרת הכספים, שהיה סגן הנשיא של הפלטין, בא אל ההרצאה. לאחרי ההרצאה נגש אלי איש אחד ויבקש ממני לערוך לפניו את תוכן הרצאתי בכתב, ויאמר כי הוא מבקש את זאת ממני בשביל העתון ־ ־ “העת החדשה”, וכמובן שדחיתי את בקשתו. נכנסתי במשא־ומתן עם מר קאמינקא, נשיא הבנק האזובי, ועם סגנו מר אפשטיין, אשר נתן לי למנחה את ספרו בדבר הבנקים. ואת החוגים האלה השתדלתי להכשיר בשביל למשוך צנורות כסף ופעולה כלכלית ומסחרית מתוך רוסיא הגדולה לעבר ארץ ישראל המתחדשת.

וימי שבתי ברוסיא קרבו אל קצם. התחילו ימי החורף, ואוירה של רוסיא החל להראות את פעולתו עלי לא לטובה. זה לי שש שנים, שאני חי בארץ ישראל, ואני התרגלתי אל קורה וחומה, קיצה וחורפה, וראשית החורף ברוסיא הזהירה אותי למהר ולשוב אל ארצנו. מהרתי לגמור את עסקי בפטרסבורג. עלי היה, בין יתר הדברים, להתראות עם עורך־דין אחד, שלידו נמסרה תביעה מצד בית מסחרנו נגד אחד הבנקים, ופרטי הענין היו תחת ידי. לעורך־דין זה, יהודי, היה בית חומה גדול וחדש בנוי יפה, וגן מתוך חצרו ודירות מרובות בתוכו, כמאה ויותר. באחת הדירות ישב גם הר"ש דובנוב, ולאחר שנפרדתי מבית רעי זה סרתי אל אדון הבית להתראות עמו. עורך הדין קבל אותי במשרדו, ואנכי העידותי בו כי יחקור וידרוש ממני עתה את כל אשר עליו לדעת בענין שלפנינו, כי על כן יוצא אני מן הארץ למרחקים – לארץ ישראל.

־לפלשתינא? – שאלני האיש, משתומם ־ ומה תעשה שם?

־אני יושב שם בקביעות, אני ומשפחתי – אמרתי.

בעל הבית לא האמין למשמע אזניו. אבל הדבר לקח את לבבו, והוא התענין בי כיוצא מן הכלל. הזמין אותי מחדר משרדו אל חדרי ביתו פנימה, הקיפני בשאלות על דבר החיים בארץ ישראל. אנכי השתמטתי ועניתי על שאלותיו לא בחפץ לב. מענין לענין שאלני בעל הבית מה דעתי על הבית הזה אשר בנה. “הבית בנוי יפה מאד, אבל חסרון גדול לו” – אמרתי.

־ומה יחסר לו? – שאלני.

־שהוא נבנה לא בארץ ישראל – אמרתי – הנה אנחנו בנינו ביפו גמנסיה, והבנין כלו עלה כמאה וחמשים אלף פרנק, ־ ויהי הבנין הזה לראוה לכל הבאים אל הארץ, וצורת הבית מפורסמת בלויות, וערך לאומי לבית הזה, כמו לכל עם ישראל חלק בו. הנה הבית עלה לך במיליון פרנק, והוא בנוי מעבר לנהר ניבה, ברחוב מוניטין הגדול, מספר 21. אדוני, מי יודע את עבר הנהר הזה, ואת הרחוב מוניטין הקטן או הגדול, ואת המספר פלוני ברחוב נדח זה. ואולם לו בנית בית בארץ ישראל, והצאת עליו מיליון פרנק, אז היה הבנין למאורע לאומי, ואלפים ורבבות מבני עמנו היו מדברים על אודותיו, וניהנים למראה צורתו ותמונתו.

בעל הבית החריש רגע, ויאמר אלי: אבל תחת זה פה קניני יותר בטוח מאשר אצלכם, תחת ממשלת התוגר.

־הבטחון – אמרתי – זהו דבר שבהסכם ותלוי בנסיון, במציאות. הנה אצלכם כל הבטחונות, חוזים וספרי מקנה – ומשפטים ועוררין אינם חדלים; ולי בארץ ישראל רכוש גדול לפי ערכי, בית ביפו ופרדס וכרם בראשון לציון, ־ והנה הבית נרשם על שם איזה בנקאי הולנדי, ואדמת פרדסי רשומה על שם לא אדע, ורק השוחט של המושבה אִשר בחתימת ידו, כי לי הקרקע. ואני שלו ושקט וישן במנוחה, כי איש לא יעשוק את אשר לי, ובמשך עשרות השנים שאנו מתנחלים בארץ ישראל לא קרה שום דבר רע. לא, אדוני, בטוחים אנחנו בקנינינו בלי פקפוקים לא פחות מכם.

מי הוא היום בעל הבית ברחוב מוניטין הגדול מספר 21? – אינני יודע. בטוח אני כי לא הועילו הבטחונות לעורך־דין שלי ביום דינו בפני השליטים החדשים ברוסיא.

 

יט. שיחות בטלות.    🔗

בשבע השנים אשר ישבתי בארץ ישראל עד פרוץ המלחמה נסעתי לרוסיא פעמים אחדות, ובכל פעם הייתי מבקר גם את פטרסבורג הבירה. כל עסקים צבוריים לא היו לי, ומיום שעברתי לארץ ישראל להשתקע חדלו הענינים הצבוריים ברוסיא לקחת את לבבי; אבל היו לי בפטרסבורג ענינים פרטיים: משפחתיים, כי שם ישבו בקביעות אח ואחות שלי; מסחריים, ירושת פליטה מעסקי בית מסחרנו, שהיו נתונים אך על ידי, וגם ענינים אחדים, שקויתי למצוא חפץ בהם בארץ ישראל. היה לי משא־ומתן עם חברת האניות הרוסית, סדור משלוח תפוחי־זהב מיפו לפטרסבורג, הצעה ליסד בירושלם סניף של אחד הבנקים הגדולים ברוסיא. כל הענינים האלה היו במחשבה, ונשאתי ונתתי על אודותם עם חוגים שונים, עם אנשים שונים. באלה האחרונים היה גם מר פאָזנר. זה האיש פאזנר היה אחד מן הפקידים הגבוהים, אשר אותם קרא ויטה לעבודתו בוזרת הכספים, וישם על שכמו את המשרה הנכבדה לנהל את המחלקה של הצי המסחרי ( Мορеплаванія Τορгοвοгο Отдвл ) לאחר שנוסדה וזרה מסחרית מיוחדה, שגם המחלקה לצי המסחר נכללה בה, ובראש הוזרה החדשה הזו התיצב אחד מן הנסיכים הגדולים, נתמנה מר פאזנר לחבר ועד־התעריפים שע"י וזרת הכספים. היה מן הנמנע, כי איש יהודי יהיה המרצה לפני הוד גדולתו הנסיך הגדול. לממלא מקומו של פאזנר במחלקת צי המחסר נהיה סגנו, רוסי טהור ושמו וֶיסֶילַגו, ומר פאזנר המליץ לפניו עלי לטובת עניני בדבר הסוכנות של חברת האניות הרוסית, באחד הערבים נפגשתי בביתו של פאזנר עם רבי רפאל־שלמה גוטץ, חתנו של ר' ק. ז. ויסוצקי. גוטץ היה חותנו של פאזנר, ועם גוטץ התהלכנו בארץ ישראל, וגם הוא לן בביתי בתל־אביב עוד טרם היו אז מלונות בשכונה החדשה הזאת. היה לשנינו לא מעט על מה לשוחח בעניני ארץ ישראל, וימים אחרים לא זזה ידי מתוך ידו של גוטץ בעיר הבירה הרוסית, שאני ידעתי היטב את כל מוצאיה ומבואיה ורבים היו בה מיודעי מאנשי השם בקרבה.

טילנו ברחוב הקאזאני ועברנו על פני המלון “ויקטוריה”, ויציע לפני גוטץ לסור אל המלון להראות את פני הרב ריינעס, ראש הישיבה הידועה בלידא, אשר בא אז לפטרבורג. סרנו אל המלון ומצאנו בחדר הרב את דוד פיינברג, זה שהיה מנהל עניני חברת יק“א ברוסיא, ואת הברון דוד גינצבורג. שניהם היו מכירי הטובים מקדמת דנא, ושיחת מכירים בחדר הרב היתה שוטפת. הרב התאונן כי לאחרי השריפה בלידא, מסרבת הקהלה המקומית לתמוך בידו לבנות את הנהרסות, ומציגה דרישות ותנאים שונים לבנין הישיבה מחדש, והוא בא לפטרבורג להשתדל, בין יתר המקומות, גם אצל יק”א כי יתמכו בבנין הישיבה. אנכי הבעתי את השתוממותי, כי קצרו אנשי הקהלה בלידא לראות נכוחה את הנזק הצפוי להם, אם תעבור הישיבה מלידא ותתכונן בעיר אחרת. ידעתי את תנאי החיים הכלכליים בעירות ליטא, וידעתי כי ישיבה גדולה בעירה מביאה רוחים לרבים מתושביה, ועל תלמידי הישיבה פרנסתם. ולכן הצעתי להרב ריינעס, כי לא יוסיף לדבר אל ראשי לידא תוכחות ותחנונים, ורק יאיים עליהם, כי יעביר את הישיבה לעיר אחרת, וכן גם יעשה באמת, אם אך לא ימלאו הם את תנאיו ואת דרישותיו הוא. עצומותי הוכיחו לאנשי שיחתי בחדר, כי יודע אני לתקוף את האנשים אשר לי עסק עמהם, ויפנו כלם אלי, והברון דוד גינצבורג הגדיל, כי אלך אנכי ללידא, וכי אני אשא ואתן עמהם בכל ענין הישבה ובנינה. אנכי דחיתי בהחלט את הצעתם. אמרתי להם, שהנה אני חדלתי להיות תושב רוסיא, ואין לי כל רצון להכנס באיזו עסקנות צבורית שהיא בגולה. והוספתי ואמרתי: לו בקולי ישמע הרב ריינעס, כי אז יעצתיו לקחת את תלמידיו ואת ספריו ואת כל הכבודה אשר לרגלי הישיבה שלו, ולהעביר את כל טובו – לארץ ישראל. הזכרתי לגוטץ את טיולנו יחד מרחובות אל הכפר יבנה הסמוכה לה, ואמרתי: הבה נלכה ונקנה על יד הכפר ההוא כברת ארץ, ואתם תבאו ותחדשו במקום ההיסטורי הזה את “הכרם ביבנה”. – ומובן, כי כשם שהייתי לפני שעה קלה איש מעשי בעיניהם, כן נעשיתי עתה, לרגלי הצעתי החדשה, לאיש מעולם החלומות וההזיות, ציוני…

ובעת ההיא היו קימים בפטרבורג, “הקורסים הגבוהים לעניני המדע היהודי” (כמדומני כך היו נקראים רשמית) מיסודו של הברון דוד גינצבורג. באותו מעמד הציע הברון לפני ולפני גוטץ לבקר באחד הימים את הקורסים שלו, ויבקש ממני לחות לפניו את דעתי עליהם. השעות בפטרבורג היו פנויות אצלי דַיָן, ובקרתי את הקורסים. תלמידיהם היו מן הסטודנטים שלא שכחו תלמודם בילדותם, או אלה שעוד לא נהיו לסטודנטים, וגם תעודות־בגרות לא היו לכלם, ורב עמל ויגיעה היה להברון דוד להשיג בשביל אלה זכות־ישיבה בפטרבורג. מלאתי את בקשתו של הברון ונכנסתי אליו לביתו על האי וסילי לדבר עמו על מוסדו. זה היה באחד הבקרים. ביתו היה בן קומותים, והקומה התחתונה לכל חדריה היתה מיוחדת לאוצר ספריו הגדול. אנכי מצאתי אותו שם, באחד החדרים, שהוא היה, כפי הנראה, גם חדר עבודתו. אך ישבנו שעה קלה והנה נכנס החדרה צעיר אחד, והברון הציג אותו לפני, ויאמר לשנינו: הנה אתם שניכם בני אסיא: אתה תושב ארץ־ישראל, וזהו בני, פקיד בצירות הרוסית בארץ יפן. עוד מעט ואל החדר נכנסה הברונית, אשתו של דוד. הוא הציגני לפניה ויאמר כי מארץ ישראל אני. חזותי, כפי הנראה, לא התאימה אל הטפוס “הירושלמי”, כפי שהאשה הכבודה תארה לפניה בדמיונה, והיא נשארה בחברתנו. שוחחנו על דא ועל הא. ונזכר הברון בדבר הקורסים שלו. אמרתי לו בהתגלות לב, כי הרושם שהם עשו עלי הוא לא לטובתם. עלוב הוא המדע, עלובה היא “חכמת ישראל”, אם הקורסים האלה הם השערים המצוינים שלה. הרגשתי, כי הגברת הברונית שומעת את דברי בהקשבה רבה. כפי הנראה, כִוַנתי בדברי למחשבותיה, לדעתה היא על הקורסים, שבעלה הוזה בהם. ואמרתי: הלא יודה אדוני הברון, כי לא פטרבורג העיר ולא רוסיא המקום בשביל קורסים עליונים למדעי היהדות. לזה יש מקום אחד ומיוחד – ארץ־ישראל, ירושלם. מקום אחד ואין שני לו…

– וספרי מאין ימָצאו לנו שם? – השיב הברון – הלא גם ספריות אינן אצלכם! – קרא – ומי יתיצב שם בראשם של הקורסים? – הוסיף.

– אל נא יתרגש, אדוני – אמרתי – ואל לנו להקטין את ערכנו, את הנמצא אצלנו. – והוספתי – ראשית, גם את הספריה של חזנוביץ אי אפשר לבטל בתנועת יד. ושנית, ספריות ישנן בירושלם אצל המנזרים הנוצרים, שגם בהם אפשר להשתמש. ושלישית – ודברי היו כעין תוכחה – גם לספריה המצוינה הזאת, המקום הנאות אינו בבית על האי וסילי, ורק בהר הקודש, בירושלם. כן, אדוני. הנה אתה אמרת לי עתה, כי עליך מחר ללכת לפינלנד להגן שם על השחיטה היהודית. נניח, כי זהו באמת ענין יהודי צבורי נכבד, ואולם הקורסים העלובים האלה מכריחים אותך לדרוך על הספים ולהשתדל מיום אל יום להשיג זכות ישיבה לתלמיד זה או לאחר, – האם גם עבודה זו לפי כבודך, לפי כבודנו, ולפי התועלת הלאומית? ישמע נא אדוני הברון בקולי, ויעביר את הקורסים האלה ירושלימה, ויעבור גם אדוני עמהם, ויתיצב בראשם, ויהיה אדוני לנו לתמונה המרכזית, שסביבה יתקבצו אנשי המדע העברי, ואז יגדל ויצמח הדבר אשר הוא עושה, ושכרו רב מאד.

– האם אפשר לחיות שם? – שאלה הברונית אותי.

– גברתי – אמרתי לה – הן גם אנו אנשים, ולא כלנו מאחורי הגדר, – וחיים אנחנו ומשפחותינו, ואנו שבעים רצון, ואין אנו חסרים דבר.

נשתתקנו כלנו. עיני הברון ואשתו נפגשו. לאחרי רגע קמתי ממקומי ונפרדתי מאת אדוני הבית.

יותר לא ראיתי את הברון דוד גינצבורג. בשנה ההיא הלך לעולמו לא זקן ולא שבע ימים, אך לפי הידיעות שהיו בידי אחרי כן, היו דברי שיחתי לפי תומי והתבנית אשר תארתי להם מתאימים אל מצבו החמרי של הברון אז. גדל־העשר כבר לא היה בעת ההיא, ואת מעמד הבית, בית־ברון, קשה היה לשנות, להקטין. על הברון דוד היה סבל הירושה של נפתלי־הירץ אביו ושל יוסף־יוזל זקנו, ועל המסורת הזו עוד נוסף כתר־תורה, איש המדע – וזה מטיל על בעליו חובות חדשות, נוספות. הספריה הגדולה שלו לבדה היתה עולה בהוצאות מרובות. במצב כזה היה בהצעתי אני להם, שלא בכונתי, מוצא טוב מן המצר, שהיו נתונים בו. שנוי מקום לירושלם היה משחרר אותם מכל סרח העודף של המסורת הקשורה ברוסיא המדינה ובפטרסבורג העיר. מי יודע, אולי…. ואף גם זאת: האם יכול היה איש כדוד גינצבורג לקום ביום בהיר אחד ולהודיע גלוי לכל, כי הוא – פלשתינאי, חובב־ציון, וביחוד – ציוני?!…

לפי תכניתי עלי היה גם לסור למוסקבה. ויבקש אותי גוטץ, כי לא אסור במוסקבה לאיזה מלון ורק אעשה את הימים האחדים שעלי להיות בעיר ההיא בביתו הפרטי. הוא דבר על לבי וירבה לפתותני, באמרו כי גם מר י. א. ניידיץ יושב קרוב לו, וגם דירתו של חברי בן־עירי יהודה־לייב צייטלין לא רחוקה מביתו, ונפתיתי. ליל השבת סעדתי אצל ניידיץ, וביום השבת הייתי אצל הרב מזא"ה. בבית של “בעל מלוני” היה משעמם מאד. תארו לעצמכם דירה מרווחת בת הרבה חדרים, כלם מרוהטים יפה, ובכלם יושב איש זקן אחד, ושנים־שלשת המשרתים הם כלם רוסים, נכרים, ודבר אין להם עם אדונם. רבי רפאל־שלמה גוטץ היה ונשאר יהודי בר־אורין, שומר מצוה, נוהג את חייו של דורו הישן גם במוסקבה. הבנים יצאוהו. ובינו וביניהם תהום בל יעברוהו שני הצדדים. הרגשתי כי את תפלתו בבקר הוא מסדר, עטוף טלית ותפילין, בחדר האורחים המרוהט לבל תשורנו עין המשרתים הנכרים. נכמרו רחמי עליו… מה לו פה ומי לו בזו העיר מוסקבה הנכריה? עשרו של האיש הזה גדול ורב, ועסקיו מתנהלים ויתנהלו גם בלעדיו, והוא הגיע לשנות זקנה, – ולמה איפוא לא יבחר לו את ארץ־ישראל לשבתו? הן שם ימצא לו את הסביבה הקרובה לרוחו, את חייו יסדר לו כחפצו וכיד ד' הטובה עליו, וגם יהיה למועיל לישוב הארץ. והן את הקשרים החלשים עם ילדיו, שנחלשו לרגלי התהום שעשה החנוך ביניהם, – גם הקשרים האלה יתחזקו אם יעבור האיש ויקבע את מושבו בארץ ישראל. הארץ ההיא – אבן חן היא לעולם, אין איש תרבותי אשר יבוז לה ולא ישאף לבקר אותה, והיא יושבת לחוף ים התיכון, ויבוא יום ויבואו בניו ובנותיו אל אביהם היושב בארץ ישראל.

וכאמור, נכמרו רחמי על הזקן גוטץ, ואמרתי לו את אשר בלבי. לא כחדתי ממנו דבר מכל הנמוקים הרבים לטובת תכניתי לו. והוספתי ואמרתי לו, כי לא יהיה עליו לגרוע דבר מכל הנוחיות אשר לו במוסקבה. אך יצוה נא ויבנו לו כתבנית הדירה המרווחה אשר לו היום, והעושים במלאכה יבואו ויחבשו ויאזו את כל רהיטיו וחפציו, וחבושים וארוזים יובאו מתחנת מוסקבה עד נמל יפו, ויסדרו אותם בביתו אשר יבנה לו, וגם אור חשמל לא יחסר. עליו אך לבחור את המקום, – אם בתל־אביב או באחת המושבות החביבות עליו, וינוב בשיבה ויחיה בארץ חיים דשנים ורעננים, ולא יחסר דבר.

אז פנה אלי גוטץ, ויאמר: האמנם תחשוב כי בכדי הזמנתיך לסור ולגור בביתי בימי שבתך במוסקבה. האם בשביל לקמץ לך הוצאות המלון נתכונתי. הן אך ורק לשם זה בקשתיך, כי תיעצני איזה הדרך אסדר לי את שארית שנותי. מודה אני לפניך, שאני מרגיש את עצמי פה מיותר לגמרי: מיותר גם בשביל העסקים שאינם זקוקים לי כלל. היטיבו נא עמדי, אתה וידידנו רבי אליהו הכהן קפלן, ויתר מכירי ומיודעי בארץ ישראל, והוציאוני נא מזה והביאוני ארצה ישראל.

האמנתי לדברים האלה. בשובי הביתה לארץ ישראל הלכתי בכונה תחלה לרחובות, במקום שישב אז המנוח הר“א קפלן ידידנו, ומסרתי לו את הדברים אשר דבר אלי גוטץ במוסקבה. הצעתנו היתה, כי נבחר לו את המושבה רחובות לשבתו. במושבה זו בית כנסת מהודר, וגם האנשים הקרובים לרוחו. גם הרב הרא”י קוק היה בוחר לו לשבת בחדשי הקיץ את המושבה הזאת. תרנו מגרשים אחדים, וגם בחרנו אחת הגבעות הנחמדות אשר ברחובות. בעת ההיא בנו אנשים אחדים מבני המושבה את בתיהם לתפארת במושבה. אך גם מתל־אביב לא הסחנו את דעתנו. נקנתה בעת ההיא אדמת בדרני, ואפשר היה לבחור מגרש מתאים גם בתוך החלקה ההיא. כתבתי על אודות כל ההצעות השונות האלה למוסקבה אל גוטץ. לא קבלתי תשובה, ואמרתי: אבד המכתב, וכתבתי שנית. ותהי תשובתו ­– שתיקה…

 

כ. משפט בייליס.    🔗

אך ימים מספר עשיתי בהומל, ומהרתי לנסוע הביתה, ארצה ישראל. על הארץ כבר היה נובמבר, וסבלתי מן הקור אשר בחוץ. את העיר קיוב עברתי ביום הדין האחרון למשפט בייליס. באתי בצהרים. את חפצי ומזודי עזבתי למשמרת בתחנת הרכבת ללכת בלילה לאודיסא, ואנוכי סרתי העירה, אל בית רֵע ילדותי המנוח משה קמיונסקי, וממנו הלכתי לבקר את הרב רבי שלמה אהרנסון, רב ראשי ביפו היום. ידענו כי היום היא מועצת השופטים המושבעים. עצבי כל ישראל היו מתוחים במשך הירחים, שנמשך המשפט הזה, ועצביהם של יהודי קיוב רעדו ביחוד. ושבעים ושבע היתה כל העיר גועשת ורועשת ביום ההוא. לפנות ערב בשר הטיליפון כי יצא בייליס זכאי, ושפופרת הטיליפון לא חדלה לבשר: בייליס זכאי, בייליס זכאי – בלי הרף. רצתי אל תחנת הטיליגרף, אבל היא מלאה אנשים ובשורה ארוכה מאד עומד הקהל בתור, ערכתי שלשה מברקים: אחד להומל, אחד לארץ ישראל והשלישי להרב מזא"ה במוסקבה. ושלחתים באופן תכוף מחוץ לתור.

השמחה היתה גדולה. את מנדל בייליס הצדיקו השופטים. שער זקנו של יהודי זה נמצא שחור יותר משלש השערות, שבדקו בגוף החלל אנדריי יושצינסקי, ובכן לא מנדל בייליס הרגו. אך יחד עם זה “הוברר” שהנער האומלל נהרג בחצרו של היהודי זיצוב, אותה חצר שהיתה משמשת “מעוז ומשגב” לצדיקים וחסידים מישראל, ושרוצחי הנער סחטו מגופו חמש כוסות דם, עשו את בשרו ככברה, ענו את המומת באכזריות חמה וכו', – הכל כפי “תורת” ישראל לפי הכומר פרנייטיס וכאשר בקשו זאמיסלובסקי ושמאקוב ושולחיהם ושלוחיהם. את היהודי ששמו מנדל בייליס הצדיקו השופטים. זאמיסלובסקי וחבריו גם לא בקשו, שבייליס יצא חיב בדין וירצה את “עונו” שנים מספר בעבודת פרך. נראים היו דברים שהם עצמם פתחו פה לשופטים כי יזכו את ביליס, וכמעט שהודו בפירוש שלא את נפשו של בייליס הם מבקשים. כי מה להם לזאמיסלובסקי וחבריו ולמנדל בייליס? ילך לו יהודי זה, בעל הזקן השחור, לביתו ויוסיף לפקח על הפועלים במלבנתו של זייצוב ולמכור לבנים אשר הסכין עד עתה: הם יש להם הנשק אשר בקשו, או לכל הפחות מעין אותו הנשק אשר בקשו; חזקה, שתנתן להם היכולת להשתמש בנשק זה על ימן ועל שמאל, – ומה להם עוד? בסעודה אשר ערכו השחורים בקיוב למרשיעי בייליס אחרי תום המשפט אמרו וויפר וזאמיסלובסקי בפירוש, שפסק־הדין השביע אותם רצון. ואת הדברים האלה לא שאלו מאת השועל הידוע, אשר לא יכול לנצח את הגדר שגדרו בפניו, כי אמר את אשר בלבם באמת. כי ידעו מראש, שאם יצא בייליס חיב בדינו לא יחדל דין זה מלהטריד את הלבבות כל הימים, לא יחדל מהיות שְאוֹר תוסס שנזרק אל תוך הצבור. והתסיסה, הרהורי הלבבות – למה הם? אלמלי יצא בייליס חיב בדינו לא היתה מדת היושר של הצבור, במדינה וחוץ למדינה, יכולה להשקט, הדם הנקי היה רותח ותובע את תקונו כל היום. והיה מן הצורך לחדש את הדין, להוסיף חקירה ודרישה, להטיל אור אל תוך הפנות האפלות שמשם העדה השחורה גהה ופושטת על העולם. האמנם יכול זאמיסלובסקי לבקש פסק־דין כזה? הוא בקש פסק־דין אחר, פסק־דין על כל ישראל, שעם ישראל בכללו חשוד על דם נוצרי, – ואת זה נתן לו משפט בייליס. הן על השאלה הראשונה שנשאלו שופטי בייליס השיבו “הן”, ורק על השאלה השניה אם בייליס הוא הרוצח של יושצינסקי, השיב “לאו”. ועדיין אין אנו יודעים ערכו של מה גדול יותר, – של ה“הן” או של ה“לאו”. זה האחרון שחרר את אחד היהודים, בעת שתשובת השופטים על השאלה הראשונה השאירה כתם על עם חרמם של מרשיעי מנדל בייליס, אמנם, גם יומם של אלה בא לאחרי ארבע שנים, כשבאה המלחמה העולמית וגלתה על פניהם את כל נבלותם של שרי מעלה אלה ומושלם הלא יוצלח. אולם “וניקיתי – דמם לא נקיתי”, דם עם ישראל אשר שופך על ידם ובהשתדלותם – לא יכופר להם עד עולם.

ימים אחדים התעכבתי באודיסא. ידידי הטוב הבנקאי המנוח ר"ש ברבש התאונן לפני על הכשלונות שהוא נפגע בהם ביחסיו המסחריים עם ארץ ישראל. הנה סוחרי יער בארץ ישראל קנו סחורה מאת בעלי הקרפיפים ובתי הנסירה ביערות פולסיה והסחורה נשלחה לאודיסא כדי להטעינה באניות ההולכות ליפו. והנה כבר מונחים באודיסא הרבה קרונות סחורת־עץ, ואין סוכן החברה הרוסית מטעין אותם, ותמיד באמתלאות שונות הוא מעכב את ההטענה. בסחורה שקועים הרבה עשרות אלפים רובל משל ברבש, הרבית נושכת את הסחורה, ונמצאים סוחרי יפו מפסידים. חקרתי ודרשתי, והנה “דברים בגו”. לרגלי “אי־הבנה” בקביעת התעריפים, היה טוב לפני סוחרי בוקבינה לשלוח את סחורת יערותיהם אל חופי ים התיכון במזרח הקרוב לא דרך קונסטנצה הנמל הארצי של תוצרת יערותיהם, כי אם דרך אודיסא והאניות הרוסיות. לסוחרים רומנים היה סוכן באודיסא, והוא אשר היה “מסדר” את הדבר בנמל אודיסא, כי האניות ההולכות לא תקבלנה את סחורות היעד של רוסיא, וכי המטען יהיה כלו משלו, משל הסחורה הבוקבינית. נסיוני במסחר עמד לי לגלות את כל הנגלות והנסתרות בשטח הזה, ואמרתי לברבש כי ישלח את בא־כחו אל הנמל ליום מחר לעת צאת האניה להתראות עמדי. אנכי ידעתי כי המנהל החדש של החברה הרוסית יבוא ללוות אותי, כי אמר להראות לי את האניה החדשה “ניקולי השני” אשר בנתה החברה. ראשי החברה התהללו באניה זו וגם אמרו לשלוח אותה לילטא כי ישים המלך שהיה שוכן אז שם את עינו על האניה הנושאת את שמו הגדול. למועד הקבוע בא פקידו של ברבש וגם המנהל של החברה בא והרציתי לפניו על הנעשה, והוא לא אחר לקרוא את הסוכן המקומי הממונה על הטענת האניות, ויצוה עליו לשלוח אניה מיוחדת טעונה כל הסחורה הנמצאת לשביעת רצונו של ברבש ושל הסוחרים ביפו. פרוטקציה – כל יכולה… והמנהל הזמין אותי מן האניה ללכת לראות את האניה החדשה. זה היה באמת מפעל אשר לא ראיתי כמוהו, בפרט באניות הרוסיות, שהיו תמיד מחוסרי כל נוחיות וחסרונותיהן מרובים. המנהל הראה לי התכונה הרבה, ירדנו לחדרי בטנה של האניה, נכנסנו לכל התאים המיוחדים המרווחים וחדרי השרות, ואיש לויתי קצין מלחים על פי מקצועו, באר לי את הדברים לפרטיהם. מעל האניה שלי נשמעה השריקה האחרונה, ואנכי נחפזתי לעזוב את “ניקולי השני” למהר אל אניתי; אך המנהל הרגיעני ויאמר: אל תמהר – יחכו לך… והאניה אחרה לעזוב את מקום עמדתה כרבע שעה עד שובי…

בקושטא היו האניות הרוסיות עושות יום וחצי. ירדתי העירה ובקרתי את פונויזין מיודענו, שהיה הקונסול הרוסי ביפו. והיה חי בידידות עם נכבדי “הקולוניה הרוסית” שלנו, והשאיר בקרבנו זכרון טוב. הוא היה אז המזכיר הראשון של הצירות הרוסית. הוא ואשתו שמחו לקראתי, וממחרת בבקר בא אלי אל האניה ויזמין אותי אל זקן היועצים של הצירות, שהיה אז ממלא מקום הציר, אל ארוחת הבקר. יצא הדבר, שלהם, אל הצירות ענין אלי, ואני לא ידעתי. וזה הדבר: לאחרי הרצאתי בפטרסבורג על דבר המסחר בארץ ישראל, החליט הפלטין הרוסי לאקספורט למנות אותי לבא־כחו בסוריא ובארץ ישראל. אני גם לא ידעתי מזה דבר, אך וזרת הכספים הודיעה על דבר מנוי זה לוזרת החוץ, וזו האחרונה פקדה על הקונסול ביפו להיות בתומכי לכל אשר אדרוש ממנו. ביני ובין הקונסול רזומובסקי ביפו עברו איזו דברים, ואני לא נכנעתי לפניו ולכן חשב כי הפעם מצא מקום לשלם לי כגמולי. מלבד זה הוא מצא את עצמו נעלב, שממנים איש מתושבי יפו, ואת פי הקונסול היושב שם אינם שואלים מה טיבו של איש זה. ורזומובסקי כתב לקושטא אל הצירות, כי הוא מתפלא מאד, על אשר שמו משרת סוכן לפלטין הרוסי לאקספורט על שכם איש, אשר גם כל מחסר אין לו ביפו. ממשרד הצירות עבר מכתבו של הקונסול אל הסוכן הפיננסי, פקיד וזרת הכספים, היושב בקושטא. הסוכן הפיננסי היה מקודם עוזר המערכת של וזרת הכספים, אותה המערכת, שאנכי הייתי עוזרה הקבוע שנים רבות, והוא ידע את שמי. והסוכן בא אל הצירות, וישאל את פי המזכיר הראשון, את פינויזין: מי הוא אצלכם סגן קונסול ביפו, – זה העושה עצמו לפתי? האם אין אנו יודעים את מרדכי בן הלל? – “גם אני יודע היטב – אמר פינויזין – ומה קרה?” והראה הסוכן הפיננסי את מכתבו של רזומובסקי אל הצירות. כמובן, שאל הקונסול ביפו נשלחה תשובה כהלכה, שאין עסקו להרהר אחרי פקודה הבאה מפטרסבורג וכי עליו להיות נכון לעזרת הממונה על סוכנות הפלטין לאקספורט. אך זקן היועצים של הצירות הביע את רצונו לפונויזין להכירני ויאמר לו כי יזמין אותי אליו בשמו.

ממלא־מקום הציר נכנס עמדי בשיחה על דבר כל השאלות המסחריות שאפשר למצוא וליצור בהן נקודות־מגע בין ארץ ישראל ובין רוסיא. הוא בקש ממני לערוך לו תזכיר בדבר כל הענינים האלה, וגם על יסוּד סניף של אחד הבנקים הרוסים הגדולים בירושלם. אך ראשית דברו היה אלי – ברכה על ההצלחה שזכינו במשפט בייליס. אמרתי לו, כי ברכה זו יכולתי אני להשיב גם לו, כי החרפה על משפט זה היא לא לעם ישראל כי אם לעמו הוא, לממשלה הרוסית. אבל – הוספתי – אין מקום עוד לכל ברכה. ובארתי לו את השקפתי על פסק־דין זה, שגם הוא בודאי סודר מראש בלשכה השחורה של וזרת המשפטים. "האם כן הדבר – קראו גם הציר וגם פונויזין – ואנו חשבנו כי זה האכר הפשוט בשכלו הבריא והישר מצא את האמת וקבע עליה את חותמו. מרחוק אנו יושבים, ולא ידענו, כי “הפוליטיקה” נמשכת. לא טובים הדברים…

וטרם עזבי את קושטא אמרתי לפוניזון, כי בבאי ליפו לא אקבל עלי את הסוכנות של הפלטין לאקספורט. איש שיחי השתומם. “מדוע? האם – רזומובסקי?” – אמר, ויצחק. עניתי ואמרתי לו: כן, מובן, שאינני מפחד מפני רזומובסקי ומפני כל קונסול. ואולם, עליך להבין, כי אין חפצי לבוא בקונפליקטים עם הקונסול הרוסי ביפו. איש צבורי אנכי, ובתור שכזה זקוק אני כי הקונסול הרוסי יתיחס אלי לא בכבוד של יראה כי אם בידידות, כמו שהיו היחסים בינינו בימיך אתה ביפו. את הדברים החוקיים יכול אני לדרוש, אבל העסקן הצבורי תמיד יש לו דברים שלפנים משורת החקים, שבשבילם הוא משתדל, וצורך לו כי ימלאו אותם. מה לי המסוכנות הזאת, שגדולי פטרבורג כבדו אותי במנוי זה? מה תתן ומה תוסיף לי? אולי יוסיפו לי עוד אות־כבוד, – האם צריך אני לצעצועים אלה? רזומובסקי קבל את תשלומו מידכם אתם, אבל אני אין לי כל חפץ וכל צורך להרגיז את רזומובסקי על לא דבר. לא, גיאורג בן סרגיי – אי אפשי במנוי זה.

וכך עשיתי. בגליונות הנייר של הסוכנות פלטין לאקספורט השתמשתי בזמן המלחמה לכתיבת ספרי “כבר”. הנייר היה טוב. ואני חושב כי השתמשתי בו לדבר יותר מועיל מאשר לעניני אקספורט של הפלטין הרוסי…

 

כא. לתולדות המלחמה.    🔗

המלחמה בעד שפתנו בתור שפת למודים התפרצה אמנם בירושלם, בבתי הספר של חברת “עזרה” שם, אבל עד מהרה עבר המטה הראשי של המלחמה הזאת לתל־אביב, מוריה וסופריה יצאו תכף חוצץ אל המלחמה, נגשו להבטיח את הנצחון באמצעים כספיים, והם עודדו את המורים בירושלם להחזיק מעמד. מאת עסקני תל־אביב נשלח אז ירושלימה הסופר המנוח ליודויפול לנצח על המלחמה מעל עמודי העתון “החרות”, אשר יצא אז בירושלם, ועל ליודויפול הוטל התפקיד להיות עורך את כל החמר הספרותי בנוגע למלחמה זו. גם לאפרים כהן היה עתון משלו, העתון החרדי “מוריה”, בעריכתו של י. י. ילין.

ואולם טרם שנכנסו עסקני תל־אביב בעובי הקורה של המחלוקת הזאת, מלאו את ידי אחד מהם, כמדומני את מר א. ס. הופיין, לחקור את הדבר מראשית התגלע הריב בין המורים, מצד אחד ובין אפרים כהן מהצד השני, והחקירה ההיא הוכיחה לנו כי אפרים כהן התכונן לגדע את השפה העברית באופן שיטתי. ואני מוצא צרך בדבר להציג בזה את השאלות אשר שמנו אז לפני ראש המורים בירושלם, מר דוד ילין, ואת תשובותיו עליהן. את אפיו של הר“ד ילין מכיר הקהל היטב. לא הוא האיש אשר יתעורר לריב טרם ינסה את דרכי השלום, ולא הוא אשר יצהל לקראת מלחמה לשם מלחמה. הר”ד ילין ברר לנו את הדברים כהויתם, ויתן תשובות על השאלות, אחת לאחת.

שאלה א): האמת כי “עזרה” שנתה בזמן האחרון את תכנית הלמודים בבתי ספרה לטובת השפה הגרמנית ועל חשבון השפה העברית? ואם אמת הדבר באיזה זמן נעשה דבר זה, ובאיזה בתי ספר, ובאיזה מקצועות למודים?

תשובה: אינני יודע עד כמה התערב ועד חברת העזרה שבברלין בדבר הזה, כי לא היינו רגילים לקבל מכתבים משם בנוגע לדברים האלה (מלבד פעם אחת לפני שנתים שקבלתי תשובה מפרטת מהד"ר נתן על הדין־וחשבון ששלחתי להועד בתור הפרורקטור של הסמינר בעניני המוסד). כל המכתבים נשלחו להמנהל מר אפרים כהן והוא לא הראם אותנו מעולם. מה שהנני יודע הוא רק מהמעשים שנעשו פה, וע"פי רוב בשם הועד שבברלין:

1.  באמצע זמן החרף בשנה שעברה (תרע"ג) הודיע מר כהן כי בנוגע למקצעות הפדגוגיה אשר בימי הוראת הד“ר רבין היתה הבחינה של גומרי למודיהם בעברית, תהיה בחינתם מעתה והלאה בגרמנית, ועל כן צריכים התלמידים לחזר על הלמודים האלה בגרמנית אחרי שלמדו אותם כל שלש השנים בעברית, בראשונה אצל מר כהן בעצמו ואח”כ אצל ד“ר רבין. לא הועילו כל מחאות התלמידים בנוגע לזה וכל טענותיהם כי אחרי שלמדו את כל המקצעות האלה במשך כל הזמן בעברית קשה להם לחזר עליהם בזמן קצר בגרמנית; ומר כהן בעצמו והד”ר וינברג חזרו אתם בגרמנית והבחינות היו בסוף זמן החרף שעבר בגרמנית.

גם בנוגע לדברי הימים הכלליים דרש מר כהן מד“ר ברור לפני הבחינות כי יחזר על למוד זה בגרמנית, וכי יבחנו התלמידים בגרמנית, אך הד”ר ברור מאן למלא דרישתו זאת.

1.  בחול המועד פסח בשנה שעברה (תרע"ג) כשבאנו לסדר את שעורי כל מורה לשנת הלמודים 1913/14, דרש מר כהן מאת ד“ר ברור בכל תקף כי יתן שעוריו בדברי הימים ובגיאוגרפיה ובפדגוגיה בשפה הגרמנית, תחת אשר נתנו השעורים האלה כבר במשך שנים אחדות בעברית מצד הד”ר רובין ומצדו הוא. ד“ר ברור טען כי לו אי אפשר להכניס חדוש זה בסמינר בשעה שדבר זה הוא נגד הוכחתו, מפני כי לא בא הנה להיות “גרמניזטור”, ולמרות רצון התלמידים, ובזה יביאוהו למצב מגוחך בפני תלמידיו שעד כה למדם בעברית. אך כל טענותיו לא הועילו. שב ובקש להורות בעברית ולחזר לפני הבחינה בגרמנית, אך מר כהן דרש כי דוקא מראשית השנה יכניס ד”ר ברור חדוש זה. וכאשר מאן ד“ר ברור למלא דרישתו זו נפרדו בכעס, ומה כהן אמר כי באפן זה לא יוכל ד”ר ברור להמשיך למודיו. לבסוף מצא מר כהן דרך זו: את הכתה שהורה ד“ר ברור דה”י וגיאוגרפיה בעברית (כתה ד' שהיתה לכתה ג') יקבל מר פרס שיחל להורות בה, ובאפן זה יוכל להחל בגרמנית, וד“ר ברור יקבל מקצועות עברים יתרים במקום ד”ר זנה אשר חלה. מר פרס קבל להורות בכתה ג', אך מפני כי גם הוא בוש להתראות בפני התלמידים כעוזר לגרמנית לא הורה גם הוא בגרמנית כ"א בעברית.

בכתה ב' שנשאר בה ד“ר ברור שב להורות דה”י וגיאוגרפיה בעברית, אך בתוך משך זמן הקיץ יצאה הפקודה כי ד“ר וינברג המורה לשפה הגרמנית בכתה זו יחזר על שעוריו של הד”ר ברור בדה"י וגיאוגרפיה בגרמנית, וביום ו' של כל שבוע חזר על כל השעורים האלה שלמדו במשרך השבוע בגרמנית.

בכתה העליונה נמסר למוד הפדגוגיה להד“ר וינברג למען תהיה האפשרות להורות מקצוע זה בגרמנית. בתור מעבר מעברית גמורה לגרמנית גמורה הורה ד”ר וינברג במשך הקיץ (תרע"ג) באפן זה: הוא הרצה בעברית והתלמידים חזרו והרצו בגרמנית, ופעם בשבועים כתבו בשעת שעור הפדגוגיה חבור בנושא פדגוגי בגרמנית. אך בתחלת זמן החרף הזה הודיע מר כהן בדרך רשמית כי הבחינות בפדגוגיה תהיינה בגרמנית כמו בשנה שעברה, ומאז חזרו גם בכתב גם בע"פ בגרמנית.

ובכתה ב' נשאר למוד הפדגוגיה בידי ד"ר ברור שהורה בעברית, אך בראשית זמן החרף הזה הכריחוהו לחזר על השעור בגרמנית בקרא התלמידים בכתה בספר הגרמני אחרי למדם את השעור בעברית.

1.  מקצועות המתימטיקה והפיזיקה הורו בכתות הנמוכות בעברית בימי ד“ר קרלבך, ואח”כ שנית בימי מר המרשטין שהורה עד סוף זמן החרף שעבר. הדבר הזה היה בזמן האחרון כקוץ בעיני מר כהן, ובכל שעת כשר שם ללעג ולקלס את מר המרשטיין “הגרמני מברלין שבא להורות פה בעברית למען ילמד שפה זו על חשבוננו”. הוא הוכיחו על זאת פעמים רבות, גם נתן לו טעם לדבר כי על הקונסול הגרמני לתת לו (להמרשטיין) תעודה על טיב הוראתו למען תחשבנה לו שנות הוראתו פה גם בגרמניה בנוגע לשכרו וכיו"ב, ואיך זה יוכל הקונסול להעיד אם לא ישמע שעוריו בגרמנית? (כאלו היה הקונסול מחֻיב לשמוע כל שעוריו, וגם בכתות הנמוכות!).

במשך החרף שעבר נעשה חוזה בברלין עם הד“ר חברוני כי ימלא הוא מקום המרשטיין שלא חדש את חוזהו. ד”ר חברוני הוא יליד ירושלם שלמד כל ימיו בעברית, לא למד פה בביה"ס למל (בסמינר עצמו נשאר רק שנתים), ובכן למד גרמנית אך מעט. במשך השנים האחדות שלמד בשויץ שם לבו ביחוד למקצועו. ובכל זאת הודיענו מר כהן כי חברת העזרה בעשותה אתו חוזה כתבה בפרוש כי עליו להורות כל מה שיורה בשפה הגרמנית. בשורה זו באה להוכיח לנו צדקת הנחתו כי “הכל צריך שיהיה גרמני” (Alles muss Deutsch warden!) שהגיד לנו פעמים רבות במשך הזמן האחרון.

ד"ר חברוני בא הנה והחל להורות בגרמנית, ומר כהן ראה כמה קשה לו הדבר הזה, והתלמידים החלו בסוף הקיץ לדרש ממנו כי יורם בעברית, גם מפני הטעם כי קל לו יותר להורות בשפה זו, אך הוא ענה כי ההנהלה דרשה מאתו, כי יורה בגרמנית. בראשית זמן החרף הזה החל על דעת עצמו להורות בעברית, אך כעבור שבוע שב והורה בגרמנית, באמרו כי המנהל אסר עליו להורות בעברית.

במצב כזה, אחרי שכבר קודם הורו תמיד בגרמנית גם חימיה, זואולוגיה, בוטניקה, אמון־יד Handfertigkeisunterricht)), גיאוגרפיה מסחרית, כל מקצעות המסחר, התעמלות, עבודת האדמה, ארכיאולוגיה היהודית (Archäologie der Hebräer!) הנה לוּ נתנו את הדברים להפתח ולהתבסס בדרך שהחלו ללכת ועל מקצועות אלה נוספו בקביעות גם דה"י, וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ופיזיקה ומתימטיקה – היתה יוצאת התוצאה הפשוטה כי את כל מקצועות המדעים מורים בבית המדרש למורים העברי וכן בבית הספר למחסר בגרמנית.

אלה הן עֻבדות. אבל מלבד זה הדגיש מר כהן במשך כל זמן הקיץ שעבר גם בסימינר גם בבתי הספר האחרים כי מעתה ישים כל לבו שיורו את המדעים בגרמנית, ולא יתן עוד לרמות את חברת העזרה כאשר היה הדבר נוהג במשך כל הזמן שנתן להורות בעברית מבלי שיודיע זאת לברלין. הדבר הזה חזק את ההכרה, כי אותו המצב שהיה רופף במשך השנה האחרונה יתבסס בקרוב בסוס קים, וכל המקצועות של דה"י, וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ומתימטיקה, ופיזיקה, שבאה עליהם המחלקת בזמן האחרון יקבעו בגרמנית ולא ישאר לעברית דבר חוץ מלמוד השפה עצמה והלמודים היהודיים.

שאלה ב): מדוע נכנסו המורים פתאם במלחמה כל כך חריפה עם העזרה ועד עכשיו שתקו?

תשובה:

התשובה על השאלה הראשונה כוללת כבר חלק מהתשובה הצריכה להנתן על שאלה זו: מפני שראינו את הדרך שהסמינר מתחיל ללכת בה, מפני שראינו שעוד מעט לא ישאר דבר לעברית בבית ספר אשר ממנו צריכים לצאת מורים עברים לבתי הספר שבמושבות בא"י ושבערי ארץ הקדם בכלל, היינו מכרחים לשום קץ למעמד הזה שהתחיל להעיק על כלנו. אך בכל זאת עלי להעיר כי ענין זה, ענין מלחמת השפות, הוא דבר שהלך ונמשך מאז שנים רבות, והמורים לא שתקו על זה כלל.

עוד בשעה שבאה המחשבה ע“ד יסוד בית מדרש למורים בירושלם, לפני עשר שנים, כשהיה מר אפרים כהן בברלין משך זמן חרף שלם, החלפתי אתו מכתבים בנוגע לזה והסברתי לו כי עלינו להנהיג את למודי כל המקצועות בעברית גם חוץ מפני הטעם הלאמי, מפני כי אל בית המדרש הזה יבאו לא רק התלמידים המעטים מבה”ס למל (אז לא היו עוד בתי ספר של ח' העזרה), כי אם ביחוד צעירים מכל בתי הספר של ח' כל ישראל חברים שבכל ארץ הקדם, הצעירים מרוסיה, הצעירים מבתי הישיבות. וכל אלה יחד אינם יודעים את השפה הגרמנית בשעה שכלם יחד למדו פחות או יותר עברית, ובכן יוכלו כלם ללמד כל המקצועות יחד, ובנוגע לשפה הגרמנית בתור שפה יכינו כתות מיֻחדות לתלמידים היוצאים מבית הספר למל, וכתות מיֻחדות לכל אלה שלא למדו גרמנית. לו עשו כזאת כי אז נפטרנו במשך כל עשר השנים מכל הדברים המסֻכסכים שמלאו תמיד את חיי בית־ספר זה. אך מר כהן לא חפץ לקבל הצעתי ובא בגזרה ובהלכה פסוקה מברלין כי המוסד מחֻיב להיות בעל דו־לשונות (zweispraching).

במשך שנות קיום המוסד היתה שאלת שפת ההוראה שאלה שאיננה פוסקת, אך מר כהן ידע לסתם פיות כל הבאים בתביעות בטענה: ענין זה שייך לברלין, ואסור להרהר כנגדו או לדון בו. בכל פעם שבא ד“ר נתן לירושלם לא נתן מר כהן אף פעם אחת לקרא לאספת מורים יחד עם ד”ר נתן לדון בדרך רצינית בעניני בתי הספר, וגם בכל עת שבאו מורים יחידים לדבר אתו הביט מר כהן בקנאה על זאת והשתדל להיות נוכח בכל דבור שהם מדברים אתו. פעמים רבות באו תלמידים ודרשו שנוים בשאלת שפת ההוראה, ומר כהן ידע תמיד לתת לדבר זה צורה של אי־משמעת מצד התלמידים ודרש לענשם. על כל הדברים האלה יכולים להעיד גם כל המורים שבאו מגרמניה הנה, ד“ר קרלבך, ד”ר רוטנברג, ד"ר טחוור ומר המרשטיין.

המורים הצעירים שיצאו מהסמינר והיו למורים העקריים וכמעט היחידים בבתי הספר של חברת העזרה, למן בתי הספר שבחיפה וביפו ועד ביה“ס לבנות וביה”ס למל שבירושלם, המורים האלה שידעו כמה סבלו וכמה נלחמו בימי למודם בענין שפת ההוראה – שבו וראו כל אי־הסדרים בענין זה והדברים המתנגדים לתורת הפדגוגיה שבבתי הספר שהם מלמדים בהם, ראו כמה קשה להם להורות בעברית מקצועות מדע שלמדו אותם רק בגרמנית, אך ראו כמה קשה וכמה לא נכון שמקצוע שלמדו אותו התלמידים במשך שנים בעברית ישובו בכתות הגבוהות וילמדוהו בגרמנית, ראו כל יתר הדברים הרשומים בתזכירנו שמסרנו להד"ר נתן הדורשים תקונים – ודבר זה הביאם תמיד לדרש שנוים בנוגע לזה. אך לא התאחדו יחד, וכל אחד דרש הדבר בבית ספרו², ומר כהן מצא תמיד את הדרך להשתיק טענות כאלה ישר על ידו או על ידי אחדים מראשי המורים שבבתי הספר השונים שלא נוכחו בנחיצות השפה העברית בתור שפת הלמודים, פעמים רבות בגערות ובאיומים ובהראות פני זעם לראשי המורים העברים (כמו למר זוטא בירושלם ולמר אויערבאך ביפו), ופעמים אחדות בהבטחות כי בימים הבאים יוטב המצב ויתחילו ללמד מקצועות יותר בעברית.

והנה באה רוח החפץ לגרמן את הכל במשך השנה האחרונה. מפי מר כהן נשמעו תמיד דבורים כי בקרוב מחֻיבים לבא שנוים בבחינה זו. ביפו ראו כי נדחה המורה הראשי העברי, והמורה הגרמני (קרובו של מר כהן) נהיה פתאם למנהל בית הספר. ביה"ס לבנות בירושלם אחרי ראות מר כהן כי בשום אפן אין המורים הצעירים מתרצים להורות מדעים בגרמנית, וכן אינם רוצים להורות את השפה הגרמנית, חפץ כבר להביא מורה נוספת שתלמד בגרמנית במקום המורה שלמדה מקצועות שונים בעברית ושהתפטרה. בסמינר, הוא המוסד העקרי של חברת העזרה, באו השינוים לטובת השפה הגרמנית, ומלחמה בלתי פוסקת היתה בין מר כהן ובין הסמינריסטים, והסמינריסטים שהתמרמרו על הנטיה הזאת לגרמנית כתבו אז את תזכירם אל חברי הקורטוריום של הטכניקום בברלין.

כל הדברים האלה מלאו את האויר חמר שרפה, והיה חסר רק הניצוץ שידליקהו, והניצוץ הזה היתה החלטת הקורטוריום בנוגע לטכניקום שבחיפה.

בהגיעי אל תקופת החיים האחרונים, עלי לשוב ולדבר ע“ד מצבנו אנו מורי חברת העזרה ויחס המורים והלאמיים בכלל אלינו: אנו המורים “העבריים” היינו בבתי הספר אשר בהם היינו אנחנו הרב ואנחנו הפועלים והמשפיעים העקריים, ובכ”ז גברה עלינו תמיד היד החזקה של מר כהן שראה בנו תמיד מתנגדים לו. הוא בא תמיד בשם “ברלין”, בשם חברת העזרה, והוציא לפעל כל מה שהיה חפץ כנגד חפצנו, ואם נסה אחד להתיצב כנגדו מצא תמיד הדרך לקומם כנגדו מורים אחרים ע“י רכילות ואינטריגות תמידיות, והשתדל תמיד כי לא יהיה שלום בין המורים. והעולם כלו הטיל כל אשמות מר כהן עלינו כלנו יחד. בכל אותה ה”שניות" ששררה בבתי הספר שמו אותנו לאחראים. ואחרי שהיינו אנחנו ראשי מרכז אגדת המורים החלו כל חברינו להביט עלינו לא כעל עומדים בתוך המחנה. היתה לנו איפוא המלחמה פנימה וחוצה: עם מר כהן מצד אחד, מלחמה כנגד רצונו התמידי והבלתי נפסק להשליט בבתי הספר את הגרמניות יותר ויותר, ועם כל העולם הלאמי מצד שני להוכיח אמתות שאיפתנו הלאמית, וביחד עם זה להצדיק את ח' העזרה אחרי שגם אנו בעצמנו חשבנו את מר כהן בתור האחראי היחיד בעד כל השאיפות האלה, ומבלי יכלת לדבר גלוי כנגד מי שהושם לראש לכלנו. זה היה מצב פסיחולוגי משֻנה מלא ענוים פנימיים שלא נתנו להגלות החוצה.

באלול שעבר היתה אספת מורי א"י אשר בה השתתף גם חלק גדול ממורי העזרה. דברו שם על השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי הספר, נגעו בבתי הספר של ח' העזרה מורי בתי הספר האלה מצאו עצמם נעלבים. עמדו ועזבו באפן דמונסטרטיבי את האולם, ובלבם ידעו כי מצד אחד צדקו המעליבים ומצד שני הם הקרבן בעד רצונו התקיף של המושל בם בשעה שהם בעצמם לוחמים כל הימים בעד השפה העברית והשלטתה בבתי ספרם.

ובשעה זו הודיעה הגב' כהן את מר מיוחס ביום ראש השנה בתרועת שמחה את הבשורה לאמר: “אנחנו נצחנו!” (מר כהן היה אז בגרמניה). הָחלטה כנראה החלטה בברלין לבלי שום לב אל דרישות “הצעקנים האחדים היפואים” והעברית יצאה וידה על ראשה.

נודע לנו גם כן כי מר כהן הביא אתו מברלין מכתב חריף אל המורים להטיל אימה עליהם כדי שלא יתפרצו. מאז ידעו כבר כי לא ימי מנוחה הימים הבאים והזהירות טובה תמיד במצב כזה. (את העתקת המכתב בלי תאריך קבלנו באספתנו הראשונה).

עוד בימי הקיץ שעבר, כששלח מרכז אגדת המורים תזכיר להקורטוריום החליטו רבים ממורי העזרה לשלח גם הם תזכיר בנוגע לזה, אך מר כהן אחרי שעלה בידו להכריח בחזקת היד את מורי הסמינר להחליט (ברב דעות עשוי) לבלי התערב בתזכיר אגדת המורים, עלה בידו אח"כ כמובן לבלי תת את המורים האלה להוציא גם חפצם זה לפעל.

והנה באה ידיעת החלטת הקורטוריום. כל ארץ ישראל נעשתה למרקחה. מכל עברים מחאות חזקות. מורי חברת העזרה שרב ועד הלשון העברית הוא משלהם מצאו לנכון כי ועד הלשון ישתתף גם הוא במחאה ע“י חברם מר בן־יהודה שאיננו מורה בחברת העזרה; ועד סעיף אגדת המורים שבו היה גם מר פרס הסגן המנהל של ביה”ס למל (ושנשאר גם עתה במשרתו זו) מצא לנכון להשתתף ע"י מר איתן שגם הוא איננו מורה בח' העזרה. כלנו הרגשנו את הסכנה שבהחלטה זו ביחוד לבתי הספר שאנו עובדים בהם. כלנו הרגשנו כי קרוב כבר היום שבו יבאו השנוים העקריים במוסדות העזרה בהיות על התלמידים להתכונן בבתי הספר האלה בעד הטכניקום, זכרנו את התפארות מר כהן עוד במימי הקיץ בעת היות פה מר פינקלשטיין באמרו כי מר פינקלשטיין אמר לו: “אנכי אינני מבין חכמות, אנכי הנני איש פשוט, אם יבאו תלמידים היודעים גרמנית אקבלם, ואם אין לא אקבלם”. כל הדברים האלה הביאו תסיסה חזקה במוסדותינו. התלמידים בסמינר מבלי שתף שום מורה ומבלי הודיע לאיזה מורה שיהיה (על ענין זה וברורו אדבר במקום אחר) התאספו לאספות, המורים הצעירים פנו למר כהן שיקרא את כל חבר המורים לאספה, והוא מאן למלא בקשתם. הסמינריסטים הגישו תזכיר אל מר כהן בבקשה להביא שנוים בסמינר בנוגע לשפת ההוראה (גם בהשאר מקצועות אחדים נלמדים בגרמנית) והוא דחם בהבטחות לעתיד לבא, הבטחות בלתי בטוחות, ודבר זה היה בטוח כי עתה לא יתן לשום שנוי לבוא.

אז פרצה שביתת הסמינריסטים מבלי שידע אף מורה אחד מאתנו את הדבר מראש. כמובן הביא דבר זה התרגשות עוד יותר גדולה, המורים הצעירים פנו אלי בבקשתם לקרא את חבר מורי העזרה לאספה ואנכי קראתיה למרות כל המעצורים ששם לפני מר כהן והאיומים שאים עלי, ואז היתה החלטת כל מורי חברת העזרה בירושלם לזכות השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי ספרנו. אז היו כבר מורים שחפצו להתפטר תכף, אך אנכי ויתר המורים הזקנים התאמצנו בכל כחנו למנעם מזה, וקבלנו החלטה שניה כי אם לא תרצה ח' העזרה לקבל להביא השנוים בבתי הספר אז נתפטר בסוף זמן החרף.

אז בא ענין בית הספר ביפו ושביתת תלמידיו. מורי יפו נועצו אתנו ואנחנו יעצנום להיות מתונים, אך באו המקרים ודחפו אותם. פתאם נודע לנו דבר בוא הד“ר נתן שהסתירו ממנו כל הזמן. הד”ר נתן בא, יצאנו לקראתו ובעינינו ראינו כל קבלת הפנים שהוכנה לו, איך במשך שעות אחדות רצו שליחי מר כהן בצבים ובכרכרות להביא את ה“חכמים” ואת בעלי המלאכה העובדים בבית שהיה בית היתומים של הד“ר גרינהויט ז”ל, ואת הסוחרים בעלי ברית מר כהן, וכו‘, וכו’, ראינו כל ה“קומדיה” הזאת והבינונו כל מה שיתרקם מאחורי הקלעים. אף ראינו כי הד“ר נתן בא בהחלטה קבועה וידע את מי לקרב ואת מי לרחק (אותי למשל קבל אך ביום החמישי לבואו לירושלם, אחרי כל רבני הפרושים והחסידים), לא הזמין גם בשעה כזו, בשעה שידע כי הכל סוער וגועש מסביב, את מורי בתי ספרו לאספה שבה יתוכחו על הענינים העומדים על הפרק כי אם נתן את כל מורה לבא לפניו לבדו ובאזני כל אחד שב והשמיע אותן הטענות והדברים באפן סטיריאוטיפי שהשמיע כבר את חבריו. התחננו לפניו כי יבטיחנו להביא את השנוים המבקשים (השלטת השפה העברית בבתי הספר) אחר זמן, כי יגיד לנו דבר ברור, נסינו לבקש גם את ההפך: כי יתננו להורות לפי שעה בעברית ואם במשך זמן ידוע תחליט ח' העזרה לבלי להוסיף לעבד בדרך זו אז נעזב את בתי הספר בשלום מבלי שום טענות, והוא עמד בכל תקף על נקודה אחת כי אי אפשר לו להבטיח ואי אפשר לו לשנות. אז לא חשבנו עוד על יסוד בתי ספר חדשים, אז חשבו עוד לקבל בגמנסיה ביפו את תלמידי הכתות הגבוהות של הסמינר, רק ע”ד ביה“ס לבנות אשר בו התפטרו כל המורים והמורות חשבנו כי נצטרך לפתח בי”ס חדש. ימי היות הד“ר נתן פה היו ימי התרגשות גדולה, והדרכים שהוליכוהו בהן, והמאמרים אשר פרסם, כל אלה הראונו כי בא מוכן למלחמה ואלה שמצאו ענין בזה מקשים את לבו עוד יותר. מר כהן חפץ להפטר ממורים ותלמידים שאין רוחם כרוחו ועל כן השתדל להחזיק את הד”ר נתן בדעתו.

ביאת ראש העזרה הֵנה שִנתה את דעת המורים פה בחשבם כי הוא יוכל להחליט יותר מהר בדבר, ואם היה שולח טלגרמה “נחוצה” לברלין היה יכל עוד לקבל הסכמה משם במשך חמשה ימים. ואחרי ראות המורים כי הוא עומד על דעתו וכל דברי האנשים המתונים שנשלחו אליו היו ללא הועיל הגישו לפניו דרישתם שיענה עליה במשך חמשה ימים, ואם לא יקבל את דרישתם אז יוסיפו להורות שני ירחים למען ימצא בעת ההיא מורים אחרים במקומם, אחרי שמעם דרישתו כי לא יעזבו פתאם את בתי הספר “כמשרתי האופים המשליכים את המשארת ובורחים”. אך הוא לא קבל הצעתם ובחר לפטרם תכף, באמצע הזמן, ולהשאיר את כל בתי הספר מבלי מורים מאשר לתתם להמשיך למודיהם, ומבלי חכות עד שאוכל להודיע את המורים ע"ד זה ולהועץ איך למסר את בתי הספר בידי ההנהלה הלך ועשה מה שעשה והמורים גֹרשו וכו' וכו'.

בכל אריכות דברי אלה חפצתי לברר כי: א) המורים לא שתקו תמיד בנוגע להשלטת השפה העברית; ב) המורים לא יצאו פתאם במלחמה נגד העזרה; ג) כי מצדם לא היתה המלחמה חריפה רק הביאום לידי כך.

שאלה ג'): האמת מה שמודיעים כי המורים השפיעו על הילדים ופתו אותם לשביתה?

תשובה:

איני יודע מה שקרה בערים אחרות בפרטות ובדיוק, חוץ מירושלם לא היתה שביתה אלא ביפו ושם הן היתה בשביתה בידיעת ובדעת הורי הילדים.

ובנוגע לירושלם הנני יכל להעיד עדות נאמנה כי בשביתה היחידה שהיתה פה, היא שביתת הסמינריסטים, לא היה כל יד וחלק לשום מורה ממורי הסמינר, ולא רק זאת אלא כי גם שום ידיעה לא היתה לנו בנוגע לזה. בראשית ימי התסיסה כשראיתי כי מר כהן אומר לשימני אני לאחראי בעד מעשי הסמינריסטים כתבתי אליו כי אחרי שהוא בעצמו בירושלם אינני חפץ לקבל עלי שום אחריות, למען לא יאמר אח“כ כי אנכי לא מלאתי חובתי לעזרה באמונה וע”כ יצאו תוצאות לא טובות באשמתי. אח“כ שמעתי (מפי מר ליפשיץ) כי יש תלמידים האומרים לעזב את המוסד ולגמר למודים בגמנסיה ביפו ושם יערכו להם שעורים בפדגוגיה, אח”כ שמענו (ג"כ מפיו) כי ארבעים מהתלמידים היותר טובים אומרים לעזבנו ומר כהן שמחר באמרו כי “עתה יפטר מהרוסים”. בזמן האחרון נשמרו התלמידים הרבה ממני ולא באו אלי אף לדבר אתי (ידעו כנראה כי באחרונה יאשימו אותנו בהסתתם וע"כ התרחקו). עוד יום אחד לפני השביתה לפנות ערב בא אלי תלמיד אחד מתלמידי הכתה העליונה אחרי שלחם לכל מורה מכתב בקשה עם העתקת תזכירם, ואנכי אמרתי לו כי אי אפשר למר כהן למלא בקשתם כל זמן שלא יסכימו לזה מברלין, עליהם לחכות לתשובה עד עבור זמן שליחת תזכירם לשם ובוא התשובה משם. וממחרת בבקר ראינו פתאם והנה אף אחד מהסמינריסטים לא בא אל ביהמ"ד ללמד. הדבר הזה הפתיע את כלנו.

בנוגע ליתר בתי הספר ידעתי רק זאת, כי אחרי שביתת הסמינריסטים היתה תסיסה בין התלמידים שם, אך המורים ובהם גם אלה שעזבו את ביה"ס למל עשו כל מה שבכחם למנע כל שביתה, והראיה היותר פשוטה היא כי הן באמת לא היתה כל שביתה שם, ורק ביום שגרשו המורים בעצם היום מביה“ס יצאו אתם תלמידים רבים. בביה”ס לבנות היתה ג“כ תסיסה, ותלמידות הכתות העליונות כתבו מכתב אל המורים לדרש כי ילמדון הכל בעברית, והמורים לא ענו על זה מאומה באשר לא חפצו להביא מהומה בתוך בית הספר. עד היום האחרון לא דברו כלל על לב התלמידות, רק חשבו כי בצאתם מבית הספר ויפתחו בי”ס חדש ישלחו ההורים מעצמם את בנותיהם אליו אחרי שלא ישארו מורים בביה"ס של העזרה, ואחרי שידעו עד כמה תלמידותיהם מכבדות אותם ונוטות לאהבת השפה העברית.

לו היה החפץ היותר קל למורים לפתות את תלמידיהם או תלמידותיהם לשביתה כי אז יצא הדבר בנקל מאד בלי כל התאמצות, אך העובדה הזאת כי לא היתה כל שביתה מראה בעליל כי לא רק שלא פתו אותם לשביתה אלא כי גם מנעום מעשות כדבר הזה.

שאלה ד): האמת כי הרבה מהמורים שבתו מאנס ע"י לחץ של אחרים?

תשובה: ראשונה לא היתה שביתת מורים פה. המורים חפצו להורות עוד במשך שני ירחים, וד“ר נתן לא קבל זאת ופטרם תכף. ובעצם הענין לא רק שלא היה אנס מצד אחרים אלא כי נעשו כל הנסיונות מצד המורים הזקנים על המורים הצעירים למנעם מעשות מעשים מבהלים. המורים הצעירים בראותם את עמדת הד”ר נתן ומעשיו פה, חפצו לעזב תכף את בתי הספר מבלי שום לב כלל לגורלם בעתיד, ואנחנו הסברנו ושבנו והסברנו כי חיבים הננו להתנהג עם חברת העזרה מנהג של ישר. ולא פעם נשארנו עד אחרי חצות הלילה רק לעצר בעד אלה שחפצו לצעד צעדים יותר מהירים, לא לתת זמן של חמשה ימים, לא לתת זמן של שני חדשים, וכיוצא בדברים האלה.

אמת הדבר כי מים אחדים לפני קרות המקרים האחרונים יעצונו אחדים מידידינו להתפטר תכף, אך אנחנו עמדנו על דעתנו ואיש לא היה יכל להזיז אותנו מדעתנו.

שאלה ה): האמת כי עוד לפני ששבתו המורים שנו על דעת עצמם את תכנית הלמודים והורו בעברית מקצועות כאלה שהיו מלמדים קדם בגרמנית?

תשובה: בנוגע לירושלים אוכל להצהיר בבטחה כי לא קרה שום דבר מעין זה בבית ספרנו. היה אמנם בראשית זמן החרף עוד לפני החלטת הקורטוריום ולפני התחלת כל תסיסה בא“י מורה אחד בביה”ס לבנות, מר יעקב לוי, שהורה בעברית מקצוע שהיה עליו להורות עפ“י תכנית מר כהן בגרמנית. אך מר כהן ידע את הדבר הזה ועבר עליו בשתיקה, כמנהגו בכל פעם שראה כי אחד המורים עומד על דעתו (למעלה ספרתי כי מר פרס הורה בעברית בסמינר דה"י וגיאוגרפיה למרות מה שמר כהן בחר בו להורות מקצועות אלה כדי שיום בגרמנית, ומר כהן עבר גם על זה בשתיקה). אך זה עוד מהמעשים ש”לפני תקופת ההיסטוריה" (prähistorisch) ובעצם ימי המעשה הן יודעים הננו כי מורי יפו חפצו לעשות כזאת והודיעו זאת למר כהן בגלוי וכאשר מאן למלא שאלתם עזבו את ביה“ס. ופה בירושלם הן היתה כל בקשתנו מאת הד”ר נתן כי ירשנו להורות בעברית מבלי שתחליט העזרה החלטה שהיא מכירה בזכות השפה העברית והוא מאן להרשות זאת, אף הצענו לפניו כי יעזב כל הענין מעתה ועד סוף זמן החרף בידי מנהלי בתי הספר והם יתנהגו כאשר ימצאו לנכון עד סוף הזמן, באפן שלא יצא גם דבר זה שהח' הסכימה גם לא בדרך פרינציפלית להוראה בעברית וגם זה לא קבל. ובכל איפה היה מקום לעשות שנוים כאלה על דעת עצמנו?

 

כב. בעד שפתנו.    🔗

אפרים כהן היה בשעתו בירושלם לאישיות צבורית. עם אלברט ענתבי, מנהל בתי הספר של “כל ישראל חברים” ומורשה של חברת יק"א, היה אפרים כהן מתחרה על שדה העסקנות הירושלמית לא בלי הצלחה. ערכו של העסקן הצרפתי, של ענתבי, היה יותר ניכר בחוגי הפקידים הממשלתיים בירושלם, אבל בשטחי העסקנות של הצבור האשכנזי היה למשקלו של “הדירקטור” אפרים כהן כובד וערך, שהיה מן הצורך להתחשב עמו. ואם עיני ירושלם היו נשואות אל אירופה המערבית, ביחוד באותם המקומות שההשפעה הגרמנית שלטת, אזי בלעדי אפרים כהן לא הצליחו. וליהדות הגרמנית היתה לפנים, בימים ההם, בתקופה שלפני המלחמה העולמית, השפעה לא קטנה גם על העסקנות הצבורית באמריקה, בכל מה שהיה בחלקה בנוגע לעניני ארץ ישראל. זכורני, כאשר בקר המנוח שיף את ארץ ישראל ועשה בה יום או יומים, היה אפרים כהן בן לויתו, והוא היה לבדו המבוע לכל אשר ראה בארץ וידע את כל הנעשה והנמצא בה. לפני אפרים כהן קראו אברך לא רק גבאי הכוללים ועסקני הישוב הישן, אך גם כל חבר המורים, אשר קטנם בהוראה ובמדעים היתה עבה ממתניו, וגם ר' דוד ילין בעצמו היה מקטיר לבונה על מזבחו. ידע האיש לתפוס את המקום בירושלם, הסתגל הננס להתיצב במקום גדולים. ואמנם צריכים להודות, כי מצד אחד היה נראה האדון הזה כמצניע לכת, ויחד עם זה היה, מהצד השני, פעיל ועובד חרוץ. אל לשכוח כי הוא, אפרים כהן, אשר בנה את שני בתי הספר אשר לנו היום בירושלם, וגם התכונן לבנות כמו רמים את הסמינר העברי וירכש בשבילו מגרש רחב ידים (המגרש נחלק ונמכר ליחידים) וגם את בית־הספרים הלאומי ואת לשכת “בני ברית” בתוכו כוננו ידיו של אפרים כהן. הוא ידע להתהלך עם החיים, עם האנשים, לקנותם בצניעותו, וגם ביתר האמצעים שהאדם נקנה בהם, – אפילו… בדררא דממונא. ברשותו היו תמיד קופות שונות, שמהן היה יכול להעניק לעושי רצונו ולמנוע את העזרה מעוברי רצונו, והוא התפתל תמיד בסבכי אנשי סביבתו וצרכיה הפעוטים וימצא את דרכו.

אפרים כהן, אמרתי, ידע להתהלך עם האנשים, אך קצרה בינתו להבין את הרעיון ולדעת את ערכו. קטן היה האיש בכל השגותיו, ועולם הרעיונות היה זר לו. הוא ראה לפניו אנשים שעלו לארץ ישראל להיות מורים בבתי הספר, והוא שאל את עצמו: מה מחירם של אלה, באיזה סכום כסף, מה מספר הפרנקים שעליו להמציא להם כי יאותו להיות לפקודתו, כי הוא יהיה הדירקטור עליהם? תחית העם העברי, גאולת הארץ, תחית השפה העברית, – כל סבך הרעיונות, אשר שמם הכולל הוא תחיה, – זה לא היה ממהותו של אפרים כהן, המוגבל בידיעותיו, ושהשגותיו היו של שומר הסף, שאינו שוכח לעולם כי אדון לו ובעינו עליו למצוא חן תמיד, וכי לא היה צריך להיות דבר העומד בפני הרצון של האדונים.

והנה התנגש אפרים כהן ברעיון, והרעיון הוא כביר ונערץ – תחית השפה העברית שמו – והוא חשב להכריע את הרעיון הזה תחתיו באותם הדרכים שהיה רגיל לכבוש את כל עניניו: במעט כסף, בקצת תקיפות, בהפרידו בין אנשים, – ונכשל ונפל. כאבק פורח היו כל חציו, בעת אשר לפנינו הלך מרום ונשא הדגל, ועליו כתוב: “בְּעַד שְֹפָתֵנוּ”.

“מדן ועד באר שבע” היתה נטושה בארץ ישראל המלחמה כלפי הגרמניות בבתי הספר העברים בארצנו, ואחת החליט אז הקהל העברי שלנו – להשליט את הלשון העברית בכל בתי הספר, לעשותה לשון־הוראה בכל המדעים והמקצועות. וכדי שתתקים החלטה זו בפעל, שבתו התלמידים של בתי הספר אשר לחברת ה“עזרה” מלמודיהם, התפטרו המורים העובדים בבתי הספר האלה ממשמרותיהם, והקהל העברי תמך את התלמידים השובתים ואת המורים המתפטרים, ובתי ספר חדשים נפתחו. – יהיה מה שיהיה, אמרנו – ואנחנו נלחמנו ב“עזרה” עד אשר פדינו את בתי הספר, עד אשר בתי הספר שלנו באצנו היו מה שהם צריכים ומחויבים להיות: בתי ספר עברים מראשם ועד סופם.

ולסבה הראשונה של כל המלחמה הזאת, להחלטת הקורטוריה של הטכניקום החיפאי – אין איש שם אז לב, אין איש נלחם אז בארץ בהחלטה הזאת, וכל המלחמה הקשה היתה ערוכה אל מול בתי הספר של “עזרה” שהיו קימים בארץ. הטכניקום הן לא היה עדיין, עוד טרם נגמר וטרם נפתח. ואנחנו היינו בטוחים, כי גם אחרי אשר יפתח לא יהיה לו אף תלמיד אחד מצעירי ארץ ישראל, כל עוד לא תהיה בקרת להחלטה ההיא. נראה איפוא, אמרנו, מה יהיה משפט בית־ספר חדש, הנפתח על אפו ועל חמתו של הצבור הסובב אותו. כל בית־ספר חדש זקוק לחבה מצד הקהל, וכל התחלות קשות תמיד, ומה גם אם יהיה הטכניקום על תלמידיו ועל מוריו יושב אל בין עקרבים ומשטמה סביבו, הלא אז יהיה מצבו באמת נורא; אז יסגר עוד טרם יפתח. דבר זה הלא נכון היה כנכון היום, ושני המורים שכבר באו אז לחיפה הרגישו זאת היטב. ובדבר הזה, בדבר הטכניקום, עמדתנו אנו, המגנים על השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי הספר בארץ־ישראל, היתה חזקה בלי כל ספק. ובגלל זאת לא היתה המלחמה ערוכה אל מול הטכניקום, כי אם אל מול בתי הספר של “עזרה”. ואם כי הד“ר פאול נתן הבטיח, וגם נשיא ה”עזרה" הדגיש בחָזְרו, כי מטרת בואו של הד“ר נתן לא”י איננה בגלל בתי הספר, ורק על פי מקרה בעלמא בא פתאם בימות החרף לירושלם, – ידענו והכרנו כלנו כי הדברים האלה לא נאמרו אלא “כדי לשבר את האזן”. למעשה חרד הד"ר נתן לבוא, והוא ישב בירושלם שמונה עשר יום, ועשה שם מעשים לא־יפים כלל וכלל, וכתב מאמרים בעתון הקלריקלי “המוריה” ופרסם כרוזים בחוצות ירושלם – רק כדי להציל את בתי הספר של “עזרה”, אלה בתי הספר שעמדו גם בירושלם וגם ביפו ובחיפה שוממים וחרבים למחצה.

ומה נקל היה הדבר לעשות שלום בראשית בואו של הד“ר נתן לארץ ישראל. אנחנו פתחנו בשלום. הד”ר נתן ירד ביפו ולא סר העירה, אל חפץ לראות את תל־אביב ואת בתי הספר החדשים שביפו. אפשר לאדם מישראל לבלי היות חבר לציונות, אבל אדם מישראל העוסק בצרכי צבור וחנוך בארץ ישראל, איננו רשאי לעבור דרך יפו מבלי סור לראות את מוסדות החנוך הגדולים אשר בה, הן של הציונים והן של חובבי־ציון והן של אחרים, כי על כן הלא מוסדות חנוך לילדי ישראל המה ו“מכל מלמדי השכלתי”. אבל הד“ר נתן פסח על יפו, וישר מן האניה הלך ירושלמה. הצבור העברי שם לא השגיח גם בעלבון הזה, וממחרת בואו של הד”ר נתן ירושלימה הלכו לשם להתראות עמו שלשה מנכבדי הצבור ביפו, ראש ועד תל־אביב, ראש חברת הכורמים וסגן הנשיא של אפ“ק. למרות העקיצות אשר שלח לעיניהם הד”ר נתן בתעמולת הציונים בדבר בתי הספר והאוניברסיטה שהם אומרים ליסד, הודיעו לו שלשה אלה, שהם נכונים לפשר ולתוך בדבר השביתה שפרצה בבתי הספר. ואולם הד"ר נתן לא השתמש בהצעה זו, ודרש מאד הדוברים בו באותו הנוסח שהיה ידוע היטב לבני רוסיה – “מתחילה הרגעה, ואחר כך תקונים”, עד כי ראו האנשים שיש להם עסק עם איש, האומר לשפוך את ממשלתו על ארץ ישראל ביד חזקה.

והנה בירושלים הישנה אמנם היה הדבר אפשר ואפשר. סדרו להד“ר נתן קבלת פנים ירושלמית, עם “חכמים” ספרדים הנכונים לברך “מי שברך” בעד כל ח”י גדולים, עם סוחרים מקרב הקבלנים של חברת “עזרה” וגם בעלי מלאכה לא חסרו, מבני מינם של אלה הבאים בערי ליטא לכל בחירות רב־מטעם. קבלת־פנים כזו נסדרה, ואפשר היה לספר עליה אניקדוטות יפות, לולא ראינו את נשיא ה“עזרה” יושב ומכריס על ה“דפוטציות” האלה בכבד־ראש. מי יודע? אפשר שבחוץ לארץ נמצאו אנשים אשר האמינו גם בערכן של הקומדיות הללו, ואולי חשבו שם באמת את “המוריה”, עתונו של ד“ר נתן לאורגן הקהלה הירושלמית. בארצות הגולה כבר ראינו מהלכים למטבעות מזויפות כאלה וכאלה, הבאות מירושלם. ואולם בפעם הזאת היה לנו עסק עם בתי הספר – עם חבר מורים הנמצאים בקשר עם הסתדרות גדולה, ההסתדרות אשר לכל המורים העברים בארץ ישראל. היה לנו עסק עם צעירים, תלמידים ותלמידות עברים, אשר גדלו וחונכו לא באטמוספירה של שנוררות וחלוקה והתבטלות בפני כל “אדון” המדבר גרמנית או צרפתית, אלא עם ילדי התחיה, אשר קומתם העברית זקופה ודוחקת רגל זרה ורוח נכריה. ואלה המורים העברים ואלה הצעירים העברים אשר כבר היו לנו אז בארץ, – הם ידעו על מה ולמה הם יוצאים למלחמה, על מה ולמה הם שובתים מלמודיהם, ולא את אלה יקח הברק הגרמני. והיה לנו עסק עם צבור עברי אחר לגמרי. לזה ל חכה הד”ר נתן מעולם. צדק הד"ר נתן באמרו ובהודיעו גם לברלין, כי את המלחמה מנהלים “אלה הרוסים”, ובלחישה מוסיפים: בני בית המרי… אותו הצבור, אשר הסתדר לו באופן נעלה, נושא ברמה את דגל הלאומיות הישראלית, וחומה בצורה הוא לכל קניני התחיה בארץ ישראל, וברגל גאוה יבעט בכל אשר יזידון למכור את בכורת העם העברי בעד איזה נזיד שהוא. והצבור העברי ידע והבין גם הוא כהמורים העברים את כל ערכה של השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי ספרנו, והוא, הצבור החדש הזה, נענה מהר לתרועת הצעירים ולקריאות ההורים, ויתן גם הוא את קולו וינטל וינשא את אנשי המלחמה, אשר קמו על הפורצים אל מקדש החנוך העברי ומבקשים להכניס אל תוכו את הלשון הנכריה.

ואך לשוא בקש לו הד“ר נתן בעלי ברית בין החרדים שבירושלם, כי יקומו אלה לעזרתו; לשוא העמיד פנים כחרד על הדתיות שבבתי הספר. הבדצי”ם האשכנזים אינם נתפסים על נקלה, והמה ענו לד“ר נתן: – חזרו והדפיסו את החרם הרובץ מימים קדמונים על כל ה”שקאלעס“, וגם של “עזרה” בכללם. ולשוא פרסם הד”ר נתן הסכמות והכשרים על בתי הספר של ה“עזרה” מאת הד“ר צ’לינוב ומאת “אחד־העם”, בעת אשר יציאת שני אלה מתוך הקורטוריה של הטכניקום העידה כמאה עדים כשרים ונאמנים על יחסם למעשי “עזרה” ושיטתה החדשה בחנוך העברי בארץ ישראל. עיני חכמים לא ינקר, וכסילים – הלך לו הד”ר נתן ובקשם בכל מקום שחפץ, אך לא בארץ ישראל. ובראות הד“ר נתן כי דבריו אלה לא הצליחו, והועד לחזוק החנוך העברי הולך ופותח בתי־ספר, והילדים והילדות עוזבים את בתי “עזרה” – בחר בדרך הכבושה בגלילות פוזנה להשריש את הגרמניות שם. הוא הכניס, בעזרת הקונסול הגרמני, שוטרים מזוינים אל תוך בתי הספר, והשוטרים סגרו על בתי הספר ולא נתנו להתלמידים והתלמידות לצאת, ויכו את אחדים מתלמידי הסמינריון, ויהי כל הענין הזה, שאלת שפת הלמודים בבתי הספר בארץ ישראל, – חרפה ובושה, זדון ונבלה, דבת נכרים ומלשינות… ואז לא היתה עוד כל תקוה לגמור את הסכסוך בדרך כבוד ושלום. לא היה עוד כל מקום לותורים. אחרי השוטרים אשר הכניס הד”ר נתן אל תוך בתי הספר העברים בארץ ישראל – לא היה לו עוד מה לעשות פה. איש אשר עשה כזאת, אם נתן או איש מאנשי פקודתו, לא יהיה עוד מושל ומצוה בעניני החנוך בארץ ישראל – זה היה ברור. גם את הענינים היותר מסובכים, בחיינו הצבוריים והפרטיים, אנו משתדלים לסדר בלי כל שוטר זר ונוגש מן החוץ, וזה עולה בידנו לכבודנו ולתהלתנו בארץ. ואם באים בני הקולטורה העליונה מארץ “נושאי הקולטורה” לכפות עלינו את גרמניותם במקום העברית שלנו בכח שבט־נוגש, – אין לנו אליהם בפינו כי אם דבור אחד, וקולו הלך מקצה הישוב העברי בא"י ועד קצהו:

– סורו מזה! העלו!

 

כג. אל הנצחון.    🔗

גדולים הנצחונות, אשר נצח הישוב העברי בארץ־ישראל בכל המקצועות – בגאולת הארץ, בהשתלמות במשק החקלאי, בישוב הערים, במסחר הארץ, בהסתדרות הצבורית. ואולם כל ערכם של הנצחונות האלה הוא רק במובן היחס אל מה שהיה בארץ־ישראל מקודם, בטרם החל הישוב החדש. גדול הנצחון אם יש לנו עתה עשרות נקודות, עשרות קשרי־רשת אשר פרשנו על פני ארץ־ישראל, תחת אשר לפני חמשים שנה לא היתה לעם ישראל אף כברת־ארץ אחת בארץ אבותיו. גדולים מעשי עמנו, אם במשך עשרות שנים למדו רבים מבניו את תורת הזרעים והנטיעות והנהלת משק הכפר ויהיו לאכרים, היודעים לחרוש ולזרוע ולנטוע, ויש בקרבם גם אכרים, המצטיינים בעבודתם ובידיעותיהם. עינינו רואות ולבבנו שמח בישוב הערים בארץ־ישראל, בבנותנו לנו פרורים יפים ושכונות נאות, כובשים לאט־לאט את המסחר בארצנו ומראים נפלאות בסדור עניני הצבור במושבות ובערים. ואולם, הלא נודה בעל־כרחנו, כי כל הנצחונות האלה נצחונות המה רק במובן היחס. אמנם לפני יובל שנים לא היה לו לעם ישראל בארץ־ישראל כלום מן המחַיה ומן המהוה, לא היה לו שם בלתי אם כנופיות מגידי תהלים ואוכלי לחם־חסד, אשר התנועעו כצללים על קברות אבותיהם, – ואתה יש ויש לנו בסיס אקונומי בארץ. אבל כלום לא נבוש, כלום לא יחורו לא רק פנינו כי אם גם שרשי שערותינו, אם נזכור, כי “עם גולה אל כל אפסי ארץ”, עם אשר גורלו יכריחנו לשלוח מן הגולה אשר ברוסיה לבדה כשמונים אלף נפש שנה שנה לגולה אחרת, היה מעלה לארץ־ישראל, אל מקום תקות קיומו הלאומי, רק מאות נפש בשנה. הלא נבוש, כי עם המנוסה בכל הנסיונות, היודע להסתגל אל כל התנאים ואל כל המצבים, היודע למצוא את לחמו גם על צחיח סלע, להתפרנס גם מטל השמים ומשמני צור החלמיש, – לא התיצב קוממיות על הקרקע בארצו ואך בכבדות, בכבדות הולך ונוצר במלואו הטפוס של האכר העברי, האכר העובד, האכר־אחי־האדמה, אשר על אדמו תקותו, ותקוה אחרת זולתה אין לפניו. הלא נבוש, הלא נכלם בעמקי לבבנו, כי הגוי הגדול המושל בכל מקנה וקנין בארץ, אבי כל סחר־מכר ומלך המאזנים ואמת המדה – אין קומתו נראית עוד בשוקי ארצו, ושאונם והמונם של המחסנים והנמלים ביפו, בחיפה, בעזה ברובם הגדול לבני הנכר המה.

הוא הדבר אשר אמרתי: רבים הנצחונות אשר נצח ישובנו החדש בארץ־ישראל וכלם – רק במובן היחס.

ואולם יש דבר, יש נצחון אחד בכל עבודת הישוב, שהוא נצחון גמור, מוחלט. אותו יכול הישוב החדש להרים על נס לעיני כל ישראל ולעיני כל הגוים: זהו נצחוני! הנצחון הזה – תחית הלשון העברית. נכבד מאד הנצחון הזה גם כשהוא לעצמו. הוא מעיד על גודל כח החיים הלאומיים בקרב העם, כי מצאה ידו להשיב לתחיה שפה שחדלה להיות מדוברת אולי זה אלפים שנה. ואולם עוד יותר נכבד גם הצד המעשי של תחית השפה, יען כי התחיה הזאת היא הנותנת ערך גם לנצחונותינו הישוביים, לעשותם לאומיים. כי הלא זה אסוננו בכל ארבע כנפות הגולה, שכל מפעלינו האקונומיים, כל מה שרוכשים להם בני עמנו בכל מקומות מושבותיהם, לא ללאומנו המה, אלא הם עולים לחשבון הלאומים ההם, שבקרבם אנו יושבים איש איש בארץ גלותו. הרבה עושר עשו להם היהודים בארצות אירופה ואמריקה, עתקו וגם גברו חיל מאד, – אבל להונם ורכושם אשר רכשו אין כל ערך לאומי, כלל־ישראלי. באופן כזה אין לנו בכל רחבי עולם משלנו כלום, כי כל מה שיש לנו עולה לחשבונם של אחרים. למשל, ההון האקונומי של היהודים באלזס היה מובלע עד שנת 1871 בהאקטיב הלאומי של העם הצרפתי ומן השנה הזו ואילך – בהונו האקטיבי של העם הגרמני, והיום חזר אל העם הצרפתי. אם כה ואם כה, העם העברי כמעט שאין לו כלום, “מלבד הלחם אשר הוא אוכל”, – הלחם שאנשים מישראל, יהיה מספרם כמה שיהיה, נהנים ממנו הנאה זמנית למלא את בטנם הרעבה. לא כן עבודת התחיה, אשר אנו עובדים בארץ־ישראל. בה מכוון כל מפעלנו לנקודה אחת – לעשות את ההון של אנשים מישראל, המתישבים בארץ, להון לאומי, הון המשמש כלי להאינטרסים הלאומיים של כל ישראל בארצו, ואולי גם מחוצה לה.

ובגלל הדבר הזה אנו צריכים לתת לכל החיים הצבוריים של ישובנו בארץ־ישראל כל הגונים וכל השטרטוטים של חיי עם, לעשות את כל חיינו שם חטיבה אחת לאומית ומוצקה. והכרתנו הבריאה, הטבעית הרגישה משעת תחלת בריתו של הישוב החדש את כל העוז וההדר, שירדו על חיינו בארץ־ישראל מאת השפה העברית, שפתנו הלאומית, אם היא תהיה השלטת בכל מראות חיינו אין נעדר. אף בכחה של השפה לשוב ולאחה את כל הקרעים הרבים, אשר קרעה הגלות הגדולה את עם ישראל, ותפריד בין אחים ותעשה את העם האחד משפחות משפחות, שבטים ועמים רבים כמספר הארצות אשר גלו שמה. והדבר הזה, תחית השפה, היה קשה מאד, נראה לנו כדבר שאי אפשר לעשותו, שמן הנמנעות הוא. בגולה לא האמין איש בתחית השפה העברית ורבים הם הכופרים באפשרות זו גם עתה. “היחיה עם? אם תקום ממלכה?” שאלו. “גם אלה – אמרו – יתרוממו משפלותם, אך לא תקום ולא תהיה שפה נשכחה”. והנה נמצאו בקרב עמנו חלוצים. נמצאו בארץ־ישראל גבורים, אשר העמיסו על שכמם את המשא הכבד הזה, והמשא אמנם משא לעיפה, כבד מאד, והשכם העמוסה אמנם יש אשר היא נכפפת תחת משאה, – אבל הדבר הולך ונעשה. נמצאו מורים עברים המכירים ויודעים את ערך תחית השפה והמאמינים בצדקת עבודתם והבטוחים בנצחונם כי יבא. קשתה כקריעת ים־סוף עבודתם של המורים: אנשים שכבר בגרו, שספגו את כל ידיעותיהם ואת כל סדרי למודיהם ואת כל חנוכם בנעוריהם מתוך שפות זרות, לא־עבריות, ועליהם להשכיח מלבם את השפות האלה בעת למדם עתה לאחרים ולהכריח את מקורות מחשבותיהם לחקר מחשבות עבריות. וספרים עברים, די החנוך וצרכי בתי הספר, עוד אינם, והסביבה יש אשר היא מתקוממת עדיין לשפת הלמודים אשר בבית הספר העברי. אבל המורה העברי בארץ־ישראל כמו ישחק לכל הפגעים והמכשולים האלה, כמו באפס יד הוא מסיר מעל דרכו את אבני נגף אלה, בדעתו כי דרך הקדש לפניו ולא רק תחית השפה לבדה, כי אם גם תחית עמו לנגד עיניו. וילדים עברים לנו בארץ־ישראל אשר אין דומה להם בכל העמים ובכל תפוצות הגולה. עוז לתחית השפה בהם, בהפעוטות הנחמדים האלה, חזק לבם הטהור מצור ונשגב מכל מבצר. האב או האם מדברים רוסית או ספרדית, ערבית, גרמנית או צרפתית, – והילדים בשעשעם ברחובות, ואחרי כן בגני הילדים ובמכינות של בתי הספר מדברים עברית, ורק עברית, והתינוקות האלה מכריחים את הורים בראשונה להבין את השפה העברית ואחר־כך גם לדבר בה. וכל המתבונן אל החיים בארץ־ישראל ברי לו, כי בזהות תינוקות של בית־רבן ומוריהם ומחנכיהם המנצחים עליהם תגאל שפתנו הלאומית גאולה שלמה.

את אשר לא יכלנו הלאמין בארצות הגולה המרובות גם ונעשה לעינינו בארץ־היחידה – בארץ־ישראל. כשנסה סופר אחד לדבר מעל הבמה בקונגרס הציוני הראשון דברים אחדים עברית היה אז הדבר מאורע, ואותו הדגישו כל העתונים היהודיים. וגם כשהיתה, אחרי עבור שנים רבות, ישיבה אחת לקונגרס הציוני כלה עברית, – ובודאי רק החלק העשירי מן הקהל הנאסף הבין את לשון הישיבה הזאת, – היה זה כמעט למאורע היסטורי בדברי ימי תחית שפתנו. ואם פעם אחת בשנים־שלשה חדשים מתאספים יודעי עברית ובאים לשמוע הרצאה ספרותית עברית ושנים־שלשה אנשים, על פי הרוב סופרים עברים, לוקחים חלק בוכוחים כתום ההרצאה, רואים אנשים טובים בדבר הזה אות ומופת לתחית השפה העברית. כל זה בגולה. אבל פה, בארץ־ישראל, נפתחו באמת תחומי החיים לפני השפה העברית. יש אשר ימים אחדים נמשכת והולכת אספה רבתי של מאה איש ויותר, אספה הדנה בשאלות מעשיות לא עיוניות, לא ספרותיות, כי אם בשאלת החיים הפשוטים, שזה דרכם של בני אדם לדון בהם מתוך רגש וסערת הדם, מתוך כל מראות הנפש הלוחמת, – וכל הימים האלה לא תשמע בלתי אם השפה העברית, וגם לא יעלה על הדעת, שצריך, שאפשר לשאת ולתת באספות אלו לא בעברית. בארץ־ישראל, בחוגי הישוב החדש הבריא, הולכת השפה העברית ונבלעת בתוך חיי הרחוב. גם השלטים על גבי החנויות, גם ההכרזות הצעקניות של הקינימטוגרפים, – כל הספרות הזאת של השוק והרחוב נותנת את קולה הרועש עברית. גם המטרונית, הנשקפת מעל הרקלמות של מכונות התפירה לזינגר, יושבת בארץ ישראל דוקא בתוך ה“זיין” העברית. לא רק מכתבים כי אם גם את כל הטלגרמות שלנו אנו כותבים עברית. בני חוץ לארץ אינם מאמינים, אינם מוכשרים להאמין, שיש אפשרות לכתב את האדריסאות על מעטפות המכתבים, הנשלחים לארץ ישראל, רק עברית לבד, – די לרשום רק את שם המדינה באותיות לטיניות. מוסדות הפוסתה השונים פה יודעים, מוכרחים לדעת לקרא אדריסות עבריות. ועוד לפני המלחמה היו כן גם הפוסתה האוסטרית גם הפוסתה הרוסית. כן, גם הרוסית! החיים הבריאים מנצחים את הכל. וכשבקשה הרשות הרוסית לפתוח את הפוסתה הרוסית בירושלם, הוצרכה למנות איש יהודי למנהל לה, ואם בפוסתה הרוסית שביפו לא ידעו לקרא ולדבר עברית, לא היתה לה עבודה בקרב הישוב העברי עד שבאה ומנתה פקידים עברים.

זהו הנצחון הגמור, הנצחון המוחלט. והנצחון הזה רק מידי בתי הספר ומוריהם בא לנו. אם אמת הדבר שהמורה הגרמני הנחיל לעמו את נצחון סדן, הנה הצלחת שפתנו באה לנו מאת המורים העברים, מאת הילדים העברים, – וביחוד מאת הילדים. למה לנו לכחד, והראשונים אשר קראו למלחמה בעד השפה, אותה המלחמה שנטשה אז בכל ארץ־ישראל, היו התלמידים, תלמידי הסמינריון בירושלם. התלמידים היו הראשונים אשר שבתו גם ביפו, גם בחיפה. ואל נא תטעו לחשוב שהללו בבטלה מלמודיהם היה ניחא להם, כי אל הסרת עול תורה היו עיני הנערים נשואות. לא ולא. המורים היו מן המפקפקים; הן בעלי משפחה המה כלם, הלא את הויתם ועתידם הם מעמידים על עברי פי שאול. אנחנו, האבות, מפחדים תמיד, אנו שוקלים תמיד את מעשינו במאזנים, שמא אנו מגדישים את הסאה. אבל הם, בנינו ובנותינו, אין בקרבם עיף וכושל, ירא ורך לבב, ועין בעין ראינו אז, ששאלת השפה העברית היא להם – שאלת החיים, שאלת קיום הלאם, שאלת הישוב בארץ ישראל. אם את השפה העברית תקחו מהם, – למה ועל מה הביאותם אותם הנה, מי להם פה ומה להם פה? אלה הדברים אשר היו נקראים בעיניהם, שהביטו אחרינו לפעמים גם בחשד, אלה הדברים אשר נשמעו מתוך המית לבבם, שהיה ער תמיד לקראת תרועת המלחמה הזאת. אם יתומות קטנות בירושלם סבלו ענשים וענויים והיו סגורות בחדריהן כשבויות חרב, על אשר גם הנה היו בשובתות ומנעו את רגליהן מלכת לבית הספר של ה“עזרה” ללמוד בגרמנית, – אם גם בלב הפעוטות האלה גבר החוש הלאומי כל כך, עד אשר חשבו את עצמן בוגדות בעמן, אם לא תלמדנה את למודיהן עברית, – אין לכם אות מופת גדול מזה על עמקם של השרשים, שתחית השפה העברית הכתה בקרב הישוב החדש. ולוּ באו אלינו מלאכי שלום להציע פשרות, ולוּ נמצאו בקרבנו אנשים, אשר היו נוטים לותורים, היֹה היו כבוגדים בעיני ילדינו, ולוּ הסכמנו לפשרות ולותורים, היו המה, ילדינו, קוראים אחרינו: הבוז! ולא מפני שדרך ילדים להם וקלים המה בדעתם, כי אם מפני שבריאה הרגשתם ולבבם טהור ועיניהם מביטות לנוכח: השפה היא עמדתנו היותר חזקה בארצנו, היא מקרבת אותנו למטרתנו, ולכן לא היו גם בין הגדולים שבקרבנו מפשרים ומלאכי שלום ובעלי ותורים, ולכן נחה אז רוחה המלחמה “בעד שפתנו” גם על אלה שכמו זרים נחשבו לכל תנועת התחיה, כגון הנשים והיהודים הגרמנים היושבים פה, מוסדות הצבור המתונים ובעלי הבתים המיושבים בדעותיהם. הכל הרגישו אז כי בפעם הזאת הסכנה קרובה ורעה נשקפת לעמוד התוך, אשר הישוב החדש נשען עליו ואשר אותו לא יתן למוט – ויעבור עליו מה!

 

כד. הקוּנסול הרוסי האחרון.    🔗

“ספר הגלוי”, אשר קבלתי מאת הוזרה לעניני חוץ ברוסיא, בשעה שנסעתי לארץ ישראל, וכן המלאכוּת שהוטלה עלי מטעם “האספות של הסוחרים ובעלי התעשיה” וגם תעודת המערכת של עתוני המסחר והפיננסים, הוצאת הוזרה הכספית ברוסיא, – כל אלה חיבו אותי, אם מעט או הרבה, להתענין בכל המקצועות השונים, שבהם אפשר יהיה ליצור יחסים מסחריים בין ארץ ישראל ובין רוסיא. והיה בזה גם ענין ישובי נכבד, אמצעי חשוב להקל על העולים החדשים את חייהם הכלכליים בארץ ישראל, במקומות מושבותם החדשים. הן העולים היו כמעט כלם ממדינת רוסיא, במקום שהיו לכל אחד ואחד יחסי־מסחר וכלכלה ידועים להם מכבר הימים, היו להם קשרים ונסיונות, ובכל אלה הנקל היה להשתמש בהם, מבלי שיהיה כל צורך לברוא במקום החדש הכל מבראשית. הנה, למשל, סוחרי הארג: עד אשר יתרגלו ויסתגלו אל תנאי השוק במנשסטר, ואפילו של הסוכנים בבירות ובמצרים הקרובות, – למה לא יתקשרו עם מוסקבה, ביאליסטוק ולודז, אשר שם יודעים ומכירים אותם וגם הם יודעים את התנאים שלהם ורגילים איש באחיו ונסיון של העבר מקיל מאד את היחסים. או סוחרי־יער: משתמשים בארץ בתוצרת רומיניה, טרנסילוניה ובוקובינה והסחורה מובאה באניות מנמל קונסטנצה. אבל למה לסוחר היער, שעלה לארץ ישראל מגלות רוסיא, לְוַתר על יערות פולֶסיה, שאת סוחריה הוא יודע ומכיר, ותנאי הפריקה והטעינה בנמל אודיסא נהירין לו? והארג והיער הם אך למשל ולמופת, וכאלה ישנם בשוק המסחר והתעשיה המונים המונים ודוגמאות לאין מספר, אשר יצרו אפשרויות רבות לכל העולים החדשים מרוסיא להמשיך גם בעלותם לארץ את היחסים עם מקורות מרכולתם מקודם, והיו מקילים באופן זה הרבה את חייהם בארץ. ומובן הדבר, כי גם ספירות המסחר והתעשיה ברוסיא התענינו מאד בכל האפשרויות האיקונומיות האלה, ולא קשה היה להשיג הנחות שונות, כדי להקל את היחסים ההדדיים. גם החברה הגדולה לכל מיני אחריות, “רוסיא”, שהיתה לה קונצסיה מיוחדת לפתח את עבודתה במדינת תורכיה, התענינה בארץ ישראל לאחרי שהתגברה בתקופה ההיא היציאה מרוסיא לארץ ישראל. הנהלת החברה האמורה שמה לפני התכנית, לחקור על פיה את מצבו של המקצוע הזה, מקצוע האחריות לכל מראותיה השונים, והיה בדעתה לקבוע סוכנות ראשית בארץ ישראל לעבודת החברה.

אנכי חקרתי ודרשתי בכל המקצעות האלה. צריך הייתי למלא את אשר הטילו עלי, והן לא בכדי מסרו לידי תעודות מוסדות מסחריים וממלכתיים חשובים. וגם – למה אכחד? – היו לפני בתור פרט תקוות להִבָּנות מן ההצעות השונות, הנובעות מתוך יחסי הטובים אל המוסדות ברוסיא. אנכי לא חפצתי להתחרות אם הקיים והנמצא בסחר הארץ ובתעשיתה, ורק לברוא איזה דבר חדש, למצוא מקורות חדשים שלא טפלו בהם עוד יהודים היושבים באץ ישראל. לתכלית זו השתדלתי בלי להבליט את הקשרים והיחסים אשר היו לי במוסדות המרכזיים בפטרבורג הבירה כמעט כל שנות מגורי בארץ ישראל עד פרוץ המלחמה העולמית. אבל למועצת האספות של מורשי המסחר והתעשיה הגשתי הרצאה מפורטת בכל הנוגע לסחר ארץ ישראל בכלל, האכספורט והאימפורט של כל נמליה, והעירותי על כל האפשריות המסחריות בין הארץ ובין רוסיא. הרצאה בדומה לזה פרסמתי בשבועון “וויסטניק פיננסוב”, שהיה העתון הרשמי של וזרת הכספים בממשלת רוסיא. גם ההרצאה גם המאמר לא עברו, כפי הנראה, בלי רושם. הוסיפו לי אותות־כבוד, וגם חברת האניות הרוסיות סדרה תערוכה מיוחדה, ששטה על פני חופי תורכיה ותבוא גם עד חופי ארץ ישראל, והקונסוליה הרוסית ביפו מנתה ועד מיוחד לשם התערוכה, וחברי הועד היו, מלבד הפקידים, כלם מאחינו תושבי יפו ואני בתוכם, כמובן. מנהל החברה לאחריות “רוסיא” בקש ממני רשות להשתמש בהרצאתי על מקצוע האחריות ולפרסמה בעתון המיוחד של החברה, ויתר שכר הרצאתי בכסף מלא, שמונה מאות פרנק. והיה זמן שנשאתי ונתתי עם החברה הרוסית לאניות למסור לידי את הסוכנות בחופי ארץ ישראל, ביפו ובחיפה. זה היה לאחרי שפרסמתי בשבועון הממשלתי האמור לעניני כספים מאמר מפורט על “ירושלים ומחוזה”, הרצאה מפורטת על המצב הכלכלי וביחוד על מטעי הפרדסים. המערכת הוציאה את המאמר גם בחוברת מיוחדת, וראש חברת האניות בעיר הבירה הזמין אותי ויבוא בדברים עמדי על דבר הסוכנות של החברה בחופי א"י. התנגד לזה המנהל באודיסא, שהיה נוצרי גרמני, באמרו כי אחר אשר החברה מעבירה באניותיה אלפי מתפללים רוסים, ועל הסוכנות ביפו לדאוג להם, לכן לא טוב הדבר למסור את הסוכנות לידי יהודים. אנכי ידעתי אמנם כי זוהי צביעות מצד המנהל, אבל לא חפצתי להרבות לי המלצות ולקבל את הסוכנות למרות רצונו של המנהל, שלמעשה הסוכן קשור אליו ומגעו ומשאו עמו תמיד, ולא עם ראש החברה היושב מרומים במרחק, בפטרבורג. בינתים עזב הקונסול הרוסי פונויזין את משרתו ביפו ויהי למזכיר הצירות בקושטא, ואת מקומו ביפו לקח רזומובסקי, פקיד רוסי מזרע הכהונה.

בימי רזומובסקי נשתנו היחסים של הקונסוליה הרוסית אלינו, היהודים נתיני רוסיא ביפו. פונויזין היה אציל, מגזע של המשורר הידוע בספרות הרוסית, וליפו נתמנה להיות קונסול אחרי מאורע פורים“, כלומר לאחרי שמי שקדמהו הקדיח את תבשילו ביחסיו אל היהודים, ועליו היה לתקן את אשר קלקל הקודם. ופונויזין ידע והכיר, כי אמנם אנחנו נשארים על הכתב נתינים של הממשלה הרוסית, אבל לא מאהבתנו להמולדת הראשונה, כי אם מבלי חפץ לשום את צוארנו בעול הנתינות העותמנית. בחרנו לעצמנו בארץ ישראל בעת ההיא, תקופת המעבר, מצב “ניטרלי”, אם אפשר לומר כך, מצב הפורק מעליו עול גלות רוסיא ואינו נותן עליו עולה של מלכות תורכיה. המצב היה קצת בלתי טבעי: זכיות בלי חובות, אם כי הזכויות שלנו בתור נתינים רוסים היו רק פסיביות. פונויזין הבין אותנו ואת מצבנו המיוחד בארץ ישראל, והיה מתכוין ביחסיו אלינו בהתאם למצב זה. מעולם לא עורר את השאלה בדבר חובת הנתינים אל המדינה, חובת עבודת הצבא, של אלה שבגרו, וכדומה. זכורני, נמניתי לאפוטרופס לעזבונו של איש אחד בפתח־תקוה, והאיש היה בן העיר הומל ברוסיא. וישאלני פעם הקונסול הרוסי על מה ולמה אינם פונים אליו לסדר את הירושה כחק. עניתי ואמרתי לו, כי אזרחים אנו בארץ ישראל, ואת כל עסקי אזרח אנו מסדרים אצל ועדי הקהלות או ועדי המושבות שלנו, מבלי כל חפץ לפנות אל איזו רשות שהיא, הן התורכית והן הקונסוליה. והוא לא התנגד לזה, לא התוכח עמדי בשאלות כאלה. הסתפק בזה שאין אנו מחליפים את תעודות המסע שלנו בתורכיות, שאנו נשארים להלכה נתינים רוסים, והיה נכון תמיד לעזרתנו, שמח היה לראות בנתיניו כמונו אנשים של צורה, בעלי השכלה ואנשי מסחר, תחת אשר הנתינים הנוצרים שלו היו ברובם המכריע מחוסרי תרבות מן הנזירים הנודדים או מן האכרים העולים להתפלל ונשארו במקרה בארץ. פונויזין היה מתארח לחברה אתנו, בא בתוכנו וגם מתוכנו היו אורחים רצויים בביתו. הד”ר חיסין, אליהו ברלין ואנכי היינו השופטים של הקונסוליה, שופטים רשמיים, וכפי זכויות הקפיטולציה הייתי מוזמן גם להשתתף במשפטים בין־לאומיים במוסדות המשפט התורכיים.

הקונסול החדש רזומובסקי נטה מן הדרך הזה. זה היה בשנות תרע“ב־ג. הריאקציה ברוסיא עצמה הלכה מחיל אל חיל, והשנאה ליהודים עלתה והגיעה עד – משפט ביליס בקיוב. ואזנו של הפקיד הרוסי רזומובסקי היתה נטויה ועֵרה אל הפוליטיקה של המולדת הגדולה ויאמר לעשות גם הוא כַוָנים למול פוליטיקה זו פה, במקום שבתו, בארץ ישראל. בעת ההיא סדרה היהדות בכל העולם הנאור אספות־מחאה נגד הממשלה הרוסית על דבר ענין ביליס, וגם ביפו סודרה אספה כזו באחד מבתי־התפלה בנוה שלום. רזומובסקי דרש והציע לפני היהודים נתיניו לבל ישתתפו באספת עם זו, אך הנתינים לא נשמעו לו, והוא שלח את שני היהודים הלבלרים בקונסוליה אל האספה לרשום בספר את שמות המשתתפים מבין נתיניו למען ידע… מעשהו זה של הקונסול עוד הוסיף להרגיז את היהודים, והד”ר יוסף לוריא הלך אל הקימקם, המושל התורכי ביפו, וימסור לו את הפספורט הרוסי שלו ויגש לו בקשה להכניסו אל תחת הנתינות התורכית. בעקבותיו של המעשה הזה הלכו עוד אחדים. הדבר נודע להקונסול, והוא התרגז מאד. הוא הזמין אליו את ראשי העסקנים מקרב היהודים הרוסים, את הד“ר חיסין ואת מ. דיזנגוף, ויעד בהם כי יאחז נגד הד”ר לוריא בכל האמצעים אשר בידו לענשו קשה. העסקנים נסו להשפיע על לוריא כי ישוב ממחשבתו ויקח בחזרה מאת הקימקם את הפספורט ואת בקשתו. אבל לא איש כהד“ר לוריא ינחם. הקונסול אִיֵם על לוריא כי יאסור אותו בבאו אל הפוסתה הרוסית או בעברו על פני משכן הקונסוליה. לוריא לא נבעת מפני איומים אלה, אם כי השלטונות התורכים לא הבטיחו לו את הגנתם מפני הקונסול הרוסי בפה מלא. איומים אלה הרגיזו את כלנו, את יתר הנתינים. עוד לא נסה קונסול רוסי להתערב במעשינו, להורות לנו חקים ותורות של אהבת־מולדת רוסית. היה גם צורך להזכיר להקונסול הזה, כי תל־אביב אינה שכונה רוסית, כי אם הולנדית, רשומה על שמו של יעקובס קאגן, והקונסול הרוסי אינו אורח רצוי שם, וכל זכויות קפיטולציות אין לו בתוך בתיה, אם כי נתינים רוסים יושבים בהם. נוצרה אטמוספירה בלתי נוחה. הקונסול הרגיש, כי לא באפס־יד יתגבר עלינו. אבל יחד עם זה לא היתה אותה שעה הוגנת בשבילנו לחדד את היחסים שלנו עם הקונסוליה הרוסית. בעת ההיא כבר היתה לנו המלחמה עם “עזרה”, המלחמה בעד שפתנו. מובן, כי המלחמה הזאת תִכָתֵב ותִזָכֵר גם בספרי זה: הלא היא חרב גאותנו והביאה לנו עטרת נצחון. במקום הזה יש עם לבבי להעיר, כי העבר העזרתי, אפרים כהן, קרא לו לעזרה נגדנו את הקונסול הגרמני, וכי הד”ר יוסף לוריא, שהיה אז ראש מרכז המורים, היה כלו אל מול פני המלחמה החזקה. ובמצב שכזה לא היה אצלנו כל ספק, כי הפקידים התורכים לא ימצאו עוז בלבבם להגן על הד"ר לוריא אם יתגודדו עליו שני הקונסולים.

מה שנוגע אלי, בתור פרט, הנה היה הבדל בולט וניכר בין יחסי אל הקונסוליה של רזומובסקי, ובין אלה אשר היו לי עם המקומות המרכזיים ברוסיא. אולי עוד אשוב אל פרטים אחדים, כדי לתאר את היחסים האלה, הקובעים את מסגרת התמונה של ההוָי שלנו בתקופה ההיא. אנכי נמצאתי בימים ההם ברוסיא וכל חלק לא היה לי בכל התנואות אשר עברו בין הקונסוליה הרוסית ובין הנתינים היהודים ביפו בעת ההיא.

 

כה. לפני הסער    🔗

התקופה האחרונה, לפני השבר הגדול שבא על כל הישוב עם פרוץ המלחמה, היתה לנו בעבודתנו הישובית תקופת גֵאות, אשר נבאה לנו התפתחות וגידול בלי חדל.

היחס של התורכים מושלי הארץ אלינו הלך הלוך וטוב. הממשלה היתה “חושמאית”, בלשון בן־יהודה, כלומר קונסטיטוציונית, ורוח החפש האזרחי לא עבר, כמובן, גם על פלשתינה. בקושטא היתה הסיסמא “אחדות וקדמה”, וחברי המפלגה הזאת מבין הערבים אשר בארצנו הכירו וידעו, כי מן הנמנע לבלי להביא בחשבון את היהודים בני הישוב החדש. עבודתנו הישובית הגדולה לא יכלה לבלי להנחיל אותנו כבוד. הן במקצוע המטעים היינו למופת, וגם עברנו בדבר הזה אף את הגרמנים אשר בארץ ישראל. ובנין תל־אביב הפתיע את ילידי הארץ מאד. הן תל־אביב לא היתה רק שכונה יפה ומסודרת של העיר יפו; זו היתה עיר מודרנית, אשר כמֹהָ לא היתה אז בכל מדינת תורכיה. נוכחנו וראינו זאת בזמן המלחמה. שרי הצבא השליטים, וגם ג’מאל פחה בכבודו ובעצמו אינו יוצא מן הכלל, היו מושפעים ממראה תל־אביב ונרתעים לבלי לנגוע בה, כובשים את כעסם ואת קנאתם. יש אשר היה הקומנדנט הצר הצורר, חסן־בק ימח שמו, או ראש הג’נדרמים עקום־הרגלים, שנפל חלל מידי הערבים ברמלה, – יש שהיו מתפרצים אל תל־אביב בראש להקת פרשים בידואים, מתפרצים בשאון והמולה ומצחצחים חרבותיהם, כאומרים לבלענו, ועוד מעט כמו יחריבו עיר וּמְתִים, – אך כל זה עד ארגיעה. הרחובות הישרים וכל הכבודה, האומרת סדר והדר שלא ראום ולא הורגלו בהם, היה מתגבר על הרגשות הפראים, והיה אומר למשחיתים: הרף, וסוף סוף היה רוכש כבוד לאלה אשר בנו את השכונה המסודרת הזאת, שאין דומה לה ביתר הערים במדינת תורכיה, והשלטון הרגיש כי חובה אליו להכיר טובה אלה, אשר פארו את המדינה התורכית ביצירה זו.

ולמרבה החיים בישובנו והתקוה להגדילו ולהאדירו היה המצב של אחינו ברוסיא, שהיה הולך ומנבא עתידות לא טובות. היתה אז התקופה של “משפט בייליס” והתגברותה של “המאה השחורה”, והשנאה לישראל היתה השלטת במדינה. רבים היו ההורים מאחינו אשר ראו לטוב לפניהם לשלוח את ילדיהם להתחנך בגמנסיה “הרצליה”, ויש אשר האמהות של הילדים התישבו גם הן בארץ, ומן הנסיון נוכחנו כי סופן של משפחות אלה לנער מעל רגליהן את אבק הגולה ולעבור לארץ ישראל להשתקע. מפחדת היתה ארץ ישראל מן המרחק, אזיא ותורכיה היו מהלכים אימים מרחוק; ואולם אך באו האנשים אל הארץ, והנה נוכחו כי “אין השֵד נורא כל כך”, והארץ טובה ונחמדה, והחיים בתל־אביב שקטים ושלוים ומסודרים הרבה יתר מאשר בערי “התחום” אשר ברוסיה. ועלינו לדעת, כי אמנם היו החיים בשביל העולים מרוסיא לארץ ישראל חיים שלא היו בהם בושה וכלימה, חיים שלא היו בהם לא רק עול גלות אך גם לא עול מלכות. הן העולים היו נתיני מדינת רוסיה כלם, ובתורכיה הלא היו קימות הזכויות המיוחדות לנתינים זרים, ולפקידי השלטונות לא היתה כל שליטה על הנתינים האלה מבלי רשיון מיוחד מאת הקונסול של אותה המדינה. ושורת הפרסטיג’ה היתה נותנת כי כל קונסול, ואף הרוסי בכלל, ראה חובה לעצמו להגן על נתיניו בכל עוז בפני השלטון. ואמנם נוספו משפחות, וכמעט כל אניה היתה מביאה לחופי ארצנו גולים מרוסיא, רובם אנשים בעלי הון ואנשי צבור, שהיו מגבירים ומאדירים את שורותינו ומשתתפים בעבודת התחיה למקצעותיה השונים. נבנו בתים, הרחיבו את גבולות תל־אביב בשטחים נוספים של “חברה חדשה” ומגרשי “בדרני” במושבות יהודה נטעו נוטעים, וגם אל המסחר והתעשיה נשבו רוחות חדשות. המסחר בחמרי בנין עבר לאט לאט כלו לידי היהודים, והרחוב הראשי ביפו, רחוב בוסטרוס, היה כמעט שומם ביום השבת והחנויות אשר בו כמעט כלן סגורות כי ליהודים היו. לא היו החפזון והבהלה אשר ראינו בשנות העליה בהמון אחרי הכבוש הבריטי, אבל הבתים בתל־אביב היו נוספים והחיים היו מתמלאים ומתרבים תדיר.

והמצב ברוסיא וכל “מעשה בייליס” שהזכרתי נתנו כוון אחר למהלך המחשבות של רבים מן המתישבים, וכליותיהם יעצום אולי באה העת לשרוף את אניותיהם אחריהם ולהֵאָחז בארץ ישראל. האנשים שאלו את עצמם: למה להם הפספורט הרוסי, הנתינות של מדינת רוסיא הצוררת את היהודים והמשתדלת להקיא אותם מתוכה? אולי טוב לפניהם לקבל עליהם את הנתינות העותמנית ולהיות אזרחים בארץ אחוזתם. הן תורכיה נעשתה למדינה קונסטיטוציונית, הזכויות האזרחיות מובטחות לנתיניה, והמגרעות של השלטון הקודם לא תהיינה עוד למכשול ולפוקה לאזרחי המדינה השלוים והשקטים, ולמה להם איפה להיות זרים ונכרים בארץ ולהיות תלויים בחסדי הקונסול הרוסי ולצפות לרצונו הטוב. הנה רוכשים העולים הבאים שטחי קרקע גדולים, ואת השטחים רושמים בערכאות על שמותיהם של דנין יחזקאל, אייזנברג אהרן, גרזובסקי יהודה, – כלם עולים חדשים כמֹנו היום, אך אלה החליטו וישליכו מעליהם את הנתינות הזרה, ויהיו נתיני תורכיה, וירכשו להם את כל הזכויות; ואין מן השלטונות חורץ לשונם להם, ולא ראינו כי יכבד עליהם עול הנתינות התוגרמית, ולמה זה איפוא אנו נושאים על גבנו את הנטל המיותר הזה ללא צורך? והתעורר בלב רבים מקרבנו גם רגש הכבוד הלאמי. הרגש הזה דרש מאתנו והטיל עלינו חובה לאומית להפגין באיזה אופן שהוא נגד פעולות הזדון של השלטון הרוסי הצורר ליהודים, להפגין לכל הפחות בזה, שאנו נשליך על פני הממשלה הרוסית את נתינותנו לה, נשתחרר מעוקצה ומדבשה, ונקבל עלינו את הנתינות העתומנית ולהיות אזרחים בארץ. ונמצאו אחדים אשר צרפו הלכה למעשה. הראשון היה, אם לא אשגה, מר שליאחובר, צעיר אידיאליסטי, שהיה מזכירו של המנוח שיינקין. הוא עשה את הצעד הזה רשמית, ויודיע להקונסול הרוסי על החלטתו ועל מעשהו. הקונסול התקצף והתרגז, וגם הזמין אליו את שיינקין ויצו עליו כי יפטר את הצעיר ממשמרתו, ויאמר לאחז באמצעים נגדו. אבל עוד מעט נוכח הקונסול כי הוא רודף אחרי פרעוש, בעת אשר הרעיון של המרת הנתינות לוקח גם את לבותיהם של הנבחרים מקרב הנתינים הרוסים בארץ. הנה רשמתי באחד הפרקים את מעשה־רב של הד"ר יוסף לוריא, אשר גם הוא הגיש אל הממשלה התורכית את התפטרותו מן הנתינות הרוסית. מצאה חובה לעצמה קהלת ישראל ביפו–תל־אביב לסדר מחאה־הפגנה נגד מעשי השלטונות ברוסיא. לא נועזו, לא היה די אומץ אזרחי בלבות העסקנים בתל־אביב לצאת בגלוי נגד השלטון הרוסי, ויבחרו ביפו בבית הכנסת של אחינו הספרדים, אשר להם אין דבר עם הממשלה ברוסיא, ויסדרו את ענין המחאה בבית התפלה ההוא. התאסף המון רב, והנואמים בארו את “מעשה בייליס”, את העלילה הנתעבה של הדם, ולא כסו על רגשותיהם לממשלת הזדון. ואם כי הקונסול הרוסי שלח את פקידי משרדו היהודים ויצו עליהם לרשום בספר את שמות כל המשתתפים בהפגנה זו מבין הנתינים הרוסים, בכל זאת לא נמנעו רבים מאחינו ילידי רוסיא לבוא. לא פחדו האנשים הרבה, יען וביען שחדלו לתת ערך מיוחד להפספורט הרוסי הנמצא אצלם, ורבים היו נכונים להחליף את התעודה הזו בתעודת־אזרח עתומנית, לצאת מתוך החסות הרוסית ולהכנס את תחת כנפי האזרחיות התורכית.

מיום אל יום הרגיש הישוב, כי זאת חובתו לקבל את הנתינות העותומנית, – זאת גם תועלתו. את עניניה הפנימיים של שכונת תל־אביב נהלנו כרצוננו, כפי התקנות שנתקבלו ונתאשרו על ידי בוני השכונה ונבחריה. באופן פסיבי תמכו השלטונות את הסדרים הטובים אשר הנהגנו בנוגע להנהלת השכונה: הרחובות, ההשקאה הכללית, הרשיונות לבנין, מסי הממשלה, החלט הדבר בענין אשור הגמנסיה “הרצליה”, גאון תל־אביב ותפארתה, ובית הספר התיכוני הזה, הראשון בארץ ישראל, קבל את הזכויות של בתי הספר התיכוניים אשר במדינה.

לאט לאט אך בלי הרף הגדיל את עבודתו המשרד ארץ־הישראלי. הד“ר רופין וסגני הד”ר יעקב טהון הראו אותותם כי הם “יש” בארץ שמן המנהע לבטל אותו וגם המלאכים הרעים, אנשי האפ“ק, שהביטו אחרי המשרד בעין זועמה וקצת התולים, ענו בעל כרחם אמן. נוסדו חוות בן־שמן וחולדה וגם בגליל התחתון, דגניה ועל ידה מרחביה. רבות היו גם המגרעות של החוות האלה, ולא כלן התפתחו בדרכים אשר התוו להן המיסדים; אבל – הן גם לכל המושבות הקימות לא חסרו מגרעות ומספרן היה לא מעט. לא כל אשר ישליך הזורע יצמח, ובכל זאת ברוך לנו תמיד נושא משך הזרע. המשרד הארץ־ישראלי בעבודתו נתן בטוי מוחשי וניכר לתורת הציונות, הצינות המדינית, שהיתה בימי וואלפסון־ווארבורג כלה פרחים מבלי כל פרי, בעת אשר כלנו התגעגענו למעשים, להתפתחות, לישובה של ארץ ישראל. המשרד הא”י הקריב אליו את יהושע חנקין, את זה החולם הנועז, אשר זכה לראות במו עיניו את חזון חייו מתגשם –: עמק יזרעאל נעשה מורשת ישראל. “המשרד” הבין וידע לערוך את חנקין בתור גורם של גאולת הארץ. פעם אחת ספרתי באזני המנוח אליהו ספיר, כי חנקין גמר קניה אחת בגליל בשביל המשרד.

– יתסוף עוד משפט חדש – אמר לי ספיר, כלו אי־רצון.

– ואם אין אנו קונים, האם חסרים משפטים אנחנו? – עניתי ואמרתי לו. הפקידים התורכים היו זקוקים לפרנסה. משכורתם של השופטים היתה דלה ומצערה, וגם ממנה היה עליהם לתרום להגבוהים מהם, וכל פרנסתם היו המשפטים, שמהם נפתחים מקורות למתן שוחד מאת שני המדיינים במשפט אצלם. וכשרונותיהם עמדו להם לעורר תמיד משפטים, לסכסך שכנים לעורר על הגבולין, ומשפטים לא חסרו. ואם כן – אמרתי לספיר – אם בין כך ובין כך אין אנו נמלטים ממשפטים תמיד, הלא טוב לקנות ולרכוש קרקעות מאשר לחדול. ואמנם המשרד הא“י היה המתחיל במשא־ומתן של הרבה קניות, שיצאו מן המו”מ אל הפועל לאחרי הכבוש הבריטי במלחמה העולמית. הן כל החברה “הכשרת הישוב” יציר כפיו של “המשרד” הוא.

וגם “משפט השלום” העברי, שהקדשתי לו רשימה מיוחדת, היה מפעולותיו של המשרד הא“י. זו היתה בקעה לאומית מיוחדת, שהתגדר בה הישוב עוד קודם המלחמה, והשתדל לעשות מזה חטיבה, עמדה לאומית, המבטיחה זכיות בשטח ידוע, ביחסים משפטיים שבין אנשים מישראל בארץ ישראל. היום מרשים לעצמם רַבֵי ההנהלה הציונית, תופשי המכונה הלאומית, לזלזל במוסד משפטי לאומי זה, והשאירו אותו עזוב לעצמו ולא יתמכו בו; ואולם המשרד הא”י הקדיש לו מרץ ואמצעים ויכוננהו כתפארת בתי־משפט. ולא חנם רדפונו הפקידים התורכים בזמן המלחמה בדבר משפט השלום העברי: הם הבינו את הערך הלאומי של מוסד זה בחיי העם המשתדל להתעורר לתחיה בארצו. ונפלא היה הדבר אים נתן אז הישוב את שכמו בעול המשפט העברי והיה נזקק לסדריו ולפסקיו. אנשי הישוב כמו הרגישו כי אם “אין הם להם – מי להם?” (כפי הפתגם הידוע של הלל הזקן), וכי המוסד הזה הוא מן ההכרחיות בחיינו החדשים שאנו יוצרים לנו.

הישוב החדש שבתל־אביב, טובי “החובבים” שהתקבצו מגלות רוסיא אל העיר החדשה בארצם הישנה, לא חפצו להשלים עם הקיים של הישוב הישן, והשתדלו לתת פנים חדשות אפילו גם למוסדות המסחריים של הישוב. כבר הזכרתי את דבר רכישת קרקעות מעשי ידי המשרד הא“י, אשר לא פנה אל הסרסורים הירושלמים ועוזריהם, בנגוד לעסקנותו של אפ”ק במקצוע זה. פרדסנים מן החדשים הבאים נתנו לב ליסד את מסחר הפירות על יסודות שתופיים, אחרי ראותם את מעשי חברת “פרדס” שהיתה דוחקת את קומתם הזקופה של “אלא החדשים”, ה“שמנדריקים”, האומרים לרכש שוקים לא שערום והחפצים לחוות דעה בהנהלת העסקים.

בתקופה שלפני המלחמה הכו החיים היהודיים בארץ ישראל המון גלים רבים גם בחיפה. כבר נקנה המגרש הגדול מסביב למגרש הטכניקום, – שכונת “הדר הכרמל” היום, – והעיר הזאת, גרמנית־נוצרית כלה, התחילה להתיהד. בית החרשת של חברת “עתיד” נעץ קנה בים הזר הזה והעלה עליו שרטון יהודי. קבוצת המהנדסים פבזנר – וילבושביץ – דוניא התישבו איתן בחיפה, ויתפסו מקום, וירכזו סביבם אנשי מעשה, ויבוא גם איצקוביץ חברם, ויביאו זרם יהודי חי אל העיר הנשכחה הזאת, שער עמק יזרעאל והגליל. את ערכה של חיפה המתיהדת הרגישו המושבות החדשות מרחביה וכנרת, וגם היתה רוח אחרת עם זכרון יעקב וחדרה. הן היו ימים שעל מר מרגליות־קלוריסקי היה לקבוע את דירתו, בתור מנהל המושבות של הגליל, בעיר… נצרת ולשבת שם הוא וביתו… היום דבר כזה, מובן מאליו, גם לא יצויר, – ואולם גם בתקופה שלפני המלחמה כבר היתה תקופה כזו מן הנמנעות. כבר אז רוח אחרת אף בחוגי יק“א, גם אנשי החוג הזה התחשבו עם הדעה הצבורית, עם מהלך המחשבות שלנו. הן גם את חשבונו העביר משרד יק”א מן הבנק קרדיט־ליאון וקבעו באפ"ק, בבנק הציוני. אז נראה גם בזה אות הזמן…

וישנם דברים שאינם נשקלים, אין הם נראים בפועל אבל בכח הם היו אז. כונתי אל יחסם של השלטונות בתקופה שאני עומד בה אל מלחמתנו עם החברה “עזרה” הברלינית, מלחמת השפה שלנו. לא היה במלחמה זו מקום להערבים השלטונים להתערב בה, אבל הרגשנו כלנו כי השלטון על צדנו, מאחל לנו נצחון. השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי הספר העברים בארץ ישראל – את זה הבינו השלטונות ברור ואל נכון, והממשלה המרכזית בקושטא לא פקפקה אף רגע לאשר את הגמנסיה התל־אביבית ולתת לה את כל הזכיות. אבל את התביעה לעשות את השפה הגרמנית לשפת הלמודים של בתי הספר של היהודים בארץ לא גרמנית, – מדוע ובאיזו זכות ובאיזה הגיון? הערבים הנוצרים עוד היו מבינים לוּ בחרו בצרפתית לשפת למודים; התרבות המזרחית סתם היא צרפתית, והלא “מקוה ישראל” היה בי"ס צרפתי, וגם חברת “כל ישראל חברים” מוסדותיה החנוכייים הם צרפתיים. ואולם – השפה הגרמנית בשביל בתי הספר אשר ליהודים בפלשתינה – בזה ראו רק שוביניזם גרמני עקשני, ובעומק לבבם ובכל מקרה קל שבא לידם היו השלטונות ובני הארץ על צדנו בכל המלחמה אשר נהלנו בעד שפתנו.

כך היה מצבנו בארץ ישראל בתקופה שלפני פרוץ המלחמה. הרגשנו קרקע תחת רגלנו. נחלש הרבה הפחד התמידי מפני העתיד. והנה –

והנה – התהולל הסער!

הכרזה המלחמה.

אפס קצה מן המוצאות אותנו בתקופת המלחמה ימצא הקורא ברשימותי יום יום בספרים הבאים.