א. הנפש תערוג.    🔗

חליפת מכתבים ביני ובין ז. ר. ליבונטין לא חדלה גם לאחרי שיצא את העיר הומל, לאחרי שהתפטר מהיות מנהל הספרים בחברה הקרדיטית שם, ויקבל משרה בבנק המסחרי שבמינסק. בבנק הזה הכירו את כשרונותיו, ולא ארכו הימים וישלחוהו לעיר רובנה לפתוח שם סניף ולעמוד בראשו, ואחרי כן היה זמן־מה מנהל סניף הבנק הנזכר בזיטומיר. מכל המקומות האלה היה כותב אלי ושמרנו איש את עקבות רעהו, והתענינות הדדית אחדה את שנינו. תוכן מכתבינו היו דברי שלום ורעות, עניני משפחה, הסביבה העברית. ואולם התוכן הזה השתנה תכלית שנוי לאחרי שנקרא ז. ד. ליבונטין ללונדון, לפקח על הענינים במשרד המכין את יסוד הבנק הציוני, הבנק בה“א הידיעה, “אוצר התישבות היהודים”. ליבונטין ראה חזות הכל ביסוד מוסד בנקאי לעניני הציונות, וגם ברשימותי הקודמות הזכרתי את השתדלותו לכונן בארץ ישראל איזה מוסד קרדיטי עברי שהוא לצרכי ישובנו. ולמן היום שהכריז גם הקונגרס על הצורך הזה, והד”ר הרצל שלח דברו אל הציונים כי יאספו שני מליון לירות ליסוד הבנק, היה ז. ד. ליבונטין כסוס מלחמה בהריחו אבק־שרפה, מלא התלהבות. לא שקט ולא נח, הסב עליו עיניהם של מכיריו ואנשי בריתו, עד אשר נקרא אל העבודה הזאת, עבודת חייו, והוא התרומם והתנשא והתמסר אליה בכל כחותיו, בכל אוצר מרצו הגדול. הוא עזב את משרתו ואת ביתו ומשפחתו, וילך ללונדון הרחוקה והנכריה, וישקוד על העבודה, על העזובה הרבה אשר מצא שם.

וצריכים להודות כי טוב עשו את אשר בחרו בליבונטין לתתו על המשמרת הזאת. זה האיש התאים עד מאד אל הזמן ואל התנאים אז. הדבר היה בסוף תר“ס. החתימה על מניות הבנק נמסרה בכל המדינות למורשי הציונות, ומאלה נפוצה אז החתימה בכל המקומות שנמצאו שם ציונים, והרוב המכריע של החותמים היה, כמובן, במדינת רוסיה. הבנק לא נוסד לשם עסקים, מסחר וקנין או תעשיה, ולא בנקאים הכריזו על יסודו. זהו בנק מדיני, כלי־יוצר להציונות המדינית, והמשתתפים בו אינם נושאים עיניהם אל דיבידנדה. בעלי המניות היו כלם מקרב המודים ברעיון התחיה הלאומית, והם היו התורמים לכל עניני התחיה, ובתוכם גם חותמי המניות. מספרם עלה לעשרות אלפים. אל המשרד בלונדון בא חומר היולי של שמות מסורסים, חשבונות שלא נגמרו, מספרים שאינם מצטרפים, וכל זה בכמות גדולה ורבה, על פי הרוב בשפות, שלא היו אנשי לונדון זקוקים להן. ואת כל החומר הזה צריכים היו לסדר ולהתאים אל החק האנגלי, שאינו סובל לא־סדרים ואי־דיקנות בדברים שבממון, ביסוד בנק. העבודה היתה גדולה וכבדה, אך ליבונטין היה מסור אליה מאהבה, ומזמן לזמן, לעתים קרובות, היה כותב אלי על דבר מהלך עבודתו. על ליבונטין היה גם לתת בלב ראשי התנועה ושחוללו את רעיון הבנק לקבוע את צורתו האמתית של יצירם זה, למען ידעו ויכירו, שאין זה מוסד כספי מסחרי, ועליו, איפוא, גם לסגל לו דרכים אחרים, כדי שיהא מתאים אל תפקידו המדיני. תורה זו מחוורת אצל אנשי־מדינה וגם אצל בנקאים; אבל לא קל היה לשננה לעסקני הציונות שלנו אז, כשהתנועה הלאומית שלנו עוד טרם יצאה מחִתוליה. ומכתבי לבונטין היו באים אלי גם מלונדון, וגם מווינא, בזיליאה, קלן, ואפילו ממשכן הקיץ של הד”ר הרצל. תצרפו לזה, כי האיש היה כבן ארבעים וחמש, השכלתו הכללית מצומצמת, ועליו ללמוד שפות חדשות להשתמש בהן בעבודתו, והלב מהסס תמיד אולי לא יעלה הדבר בידו, והוא אדם אשר לו רגש אחריות, – ואז תבינו, כי לעתים קרובות היה לו צורך נפשי לשפוך שיחו בחיק אדם קרוב אל לבו כמוני אז. “דאגה בלב איש – ישיחנה”, והייתי אני איש שיחו.

ולא ארכו הימים וגם תאות לבו של לבונטין מאז ניתנה לו, – נוסד סניף הבנק הציוני גם בארץ ישראל, הלא היא “חברת אנגלו־פלשתינה”, האפ“ק. חזון רוחו מימים רבים נהיה למציאות. הן לא בשביל לונדון והבנק שם עזב את מקומו ברוסיה, ולא להמיר משרתו בבנק המסחרי המינסקי במשרה אחרת יותר טובה בחר ליבונטין לנוע למרחקים. גם בראשית היה רעיונו אך ורק – ארץ ישראל, בנק מסחרי וישובי שם, שם… והיום הזה בא, וליבונטין שֻלַח לארץ ישראל להיות המנהל הראשי. “הלב, מה תחמוד עוד?”. ומכתבי ליבונטין אלי מיפו במשך שנים אחדות מלאים חיי הישוב, חיי עבודתו החדשה בארץ, מעשיו וצעדיו. כנפים צמחו לו, ויש אשר אמר להרקיע שחקים, וזרועות עולם כמו היו לו ושאף לקבץ את כל החי והקיים בארץ אל תחת דגל תנועתנו. האפ”ק הוא לו לנקודת־משען לתקוע בו את מוט־התנופה ולהרים בכֹחו משאות־לאומיים גדולים. הוא אומר למצוא קשרים לרכוש לו מניות מסלת־הברזל יפו־ירושלם, הוא יוצר יחסים בדבר עמק הירדן, בא במשא ומתן עם שרים ופחות טורקיים, ורבות המחשבות אשר בלב האיש הזה, והוא אומר בלבבו כי גם יוציאן אל הפועל. ומכתביו אלי מארץ ישראל מלאים ענין, ומעוררים בלבי געגועים טמירים… ועטי, ניב־שפתי הנאמן, מגלה את הגעגועים האלה בתשובותי, במכתבי אני אליו, שסכומם הכולל היה בודאי: מָשְׁכֵנִי אחריך… ליבונטין מעביר את משפחתו ארצה ישראל. ואני הלא אזכרה את הימים, לפני עשרים שנה, כשמאנה אשתו ללכת אחריו לארץ ישראל, והוא היה מוכרח ללכת לפריז למכור את חלקו ונחלתו בראשון־לציון, וכדי לשמור עליו שלא יתחרט חלילה, נלותה גם אמו אליו בלכתו לפריז. ועתה גם האשה וילדיה וגם הוריו, אביו ואמו, עוברים כלם אחריו להשתקע בארץ אבות. האח, נתחלפו הזמנים…

וברוסיה המדינה לא נחת ולא סדרים. הימים ימי תנועת השחרור, ימים של שביתות ומהפכה, ונפתולי הריאקציה גדולים ומתגברים ואני אין לי אמונה לא בהוה ולא בעתידה של המדינה. ונשבת סדר עצבי, ולבי חולה, והרופאים שולחים אותי קיץ קיץ למרחץ־נוהיים בגרמניא, ויש אשר ייעצני ליבונטין לבחור לי למנוחת־קיץ את… הר הכרמל. במרחקים, בקצה הארץ היא פלשתינה לאלה אשר לא ידעוה; ואולם אנכי הלא הייתי שם, בקרתי את הארץ כבר פעמים, ואם אך תבוא עד אודיסא ותרד באניה, אז כעבור ימים מספר תעלה על חוף יפו, ורגליך עומדות על הארץ המובטחה. והיא הלא כל־כך קרובה ללבבי… הנה ליבונטין כותב אלי בדבר קרקעות בעבר הירדן מזרחה, העומדות למכירה בחצי חנם, וכי אחד מבני הומל פנה אליו בשאלות על הדבר הזה. ויש אשר במכתבי אני אליו אני מודיע על פלוני ועל אלמוני ממכירינו המשותפים, ומהשפעתם הרעה של הפוגרומים וכל מאורעות הריבולוציה על העסקים ועל המצב הכלכלי בארץ; ולעומתם מכתביו אלי מספרים על נצני המסחר והתעשיה שנראו בארץ חמדתנו, ואשר הבנק שלנו מצמיח אותם ותומך בהם. אין שאלות ישרות מצדי, ואין גם הצעות ברורות לפני ממנו, אבל מי מאתנו איננו יודע את “לשון הלשונות” של האהבה באביבה, נדנודי־עין, צחוק קל, רמזים דקים מן הדקים, ובין חוטי הַשְׁתִי יבואו גם נימי העֵרֶב, ואם רק נכונים הלבבות, אזי מעשה ארג האהבה לא יאַחֵר. לבי אני היה תמיד, תמיד נכון לקראת ארץ ישראל, ובודאי גם ליבונטין חפץ לראות בקרבתו אותי ואת משפחתי, – והחלטתי להשפיע על אשת־בריתי ברוח הרעיון היושב לכסא בלבבי. ולא קל היה הדבר לעשותו. אשתי קבלה את חנוכה בשנות השבעים למאה העברה, בימים אשר בעירות הקטנות נשבו בחזקה רוחות ה“השכלה” במרכאות, אותה ההשכלה, שהאלפא והתיו שלה היו מעבר לסף ההכרה של הלאומיות העברית. אמנם, על הבית אשר בנינו יחדו כבר רחף והתנוסס ברמה דגל תכלת־לבן, וכל היקר וכל המסורת הלאומית היו ספונים בתוכו, וילדינו היו קוראים לתפוחי־זהב פַלֶסטין במקום אַפֶלסין, יען וביען כי את המלה הראשונה קלטו אזניהם קודם. ואולם, לעבור לארץ ישראל להשתקע, לשבור את גאון חיינו בגולה על לא־דבר, מבלי כל סבה דוחפת וגורם מכריח – לא קל, לא קל היה הדבר.

אבל הנעימה הציונית היתה אז כבר רווחת ברחוב היהודים, וכמעט לא היתה משפחה אשר שגבה ממנה. הנה אחי אשתי הצעיר גמר את חֹק למודו בברלין, ותחת לשוב אל בית אבותיו ברוסיה הלך לארץ ישראל, ויבן לו את ביתו בחיפה ויסד שם את חברת “עתיד” למעשה שמן ובורית, והחברה ההיא בנתה בתי־חרושת אחד בלוד ואחד בחיפה. הצעיר בן הכשרונות הזה היה הבן־יקיר של המשפחה, ואנחנו הכנסנו כלנו יחד סכום הגון להשתתף במפעלו. באופן זה כבר תקוע היה לביתנו יתד בארץ ישראל גם במובן המסחרי ואף כי במובן המשפחתי. המסע לארץ ישראל קבל אופי של בקור, של טיול לשם עונג, מבלי אשר יחייב כלום במובן יציאה מרוסיה ועליה לארץ ישראל. למה לא נהיה ככל התירים בני תרבות, ההולכים לבקר את ארץ ישראל? וכי נגרע חלקנו בזה שעברים אנחנו ושואפים אנו לתחיה לאומית?

ובחודש השלישי בקיץ תרס"ז יצאנו אני ואשתי ובני לאודיסה, לרדת שם באניה לארץ ישראל.

 

ב. המלצות.    🔗

בארץ ישראל היתה בעת ההיא עין הממשלה הטורקית לא לטובה בישוב היהודי. “הפתקא האדומה” היתה כמעט לחק בשביל כל היהודים הבאים אל הארץ, ובאמת היתה רשות להשלטונות התורקים, לו אך היה הדבר לרצון להם, לשלח מן הארץ את כל היהודים שעלו והפתקא האדומה בידם. לא קרה כזה אך ורק הודות לרשלנותם של הפקידים ושלא היתה מסודרת רגיסטרציה הגונה מקרב התושבים בארץ. בפנים הארץ היו התושבים עוברים ושבים מבלי כל תעודות מסע, כאלה לא שאלה המשטרה, וגם חקי הקפיטולציה היו מגן ליהודים: המשטרה היתה צריכה להיות זהירה בכבוד נתיני־חוץ, כדי שלא לבא בפגעים רעים עם הקונסולים. אך צריך אני להעיר, כי היחס מצד השלטונות הטורקים אל היהודים היה יכול להיות שלילי ביחוד אל יהודי רוסיה. הן ידעו השלטונות, כי גם ברוסיה גופא מוגבלים היהודים בזכויותיהם, והכירו כי הממשלה הרוסית לא תתבע מאת מי־שהוא את עלבונם של נתיניה היהודים. הקונסולים הטורקים ברוסיה היו נמנעים לתת ליהודים, ההולכים לארץ ישראל, ויזות לעלות בחופי פלשתינה, והיה על הנוסעים היהודים להתחכם ולקבל באודיסא ויזה לקושטא או לאיזמיר, ושם, בערים האלה, היו כבר סרסורים מומחים להשיג ויזות ליפו או לחיפה.

אני לא חפצתי לסבול את כל ההרפתקאות האלה. לארץ ישראל חפצתי ללכת “קוממיות”, וגם שם לא חפצתי להיות תלוי בחסדים. כבר היה בעת ההיא איתן החפץ להמיש את הצואר מעול הגלות. ביחוד לא חפצתי כי תראה אשתי בקלון היהודים בארץ אבות, באותה הארץ אשר בה אנו מחכים לגאולה שלמה. הקורא הלא יודע, כי לי היו קשרים ויחסים טובים אל חוגי־ממשלה בפטרבורג, במערכת העתונים המסחריים שהייתי עוזרם הקבוע. על נקלה קבלתי תעודה מאת המערכת, הדוגלת בשם הוזרה הכספית של הממשלה הרוסית, כי הנני הולך למקומות החוף של סוריה ופלשתינה לחקור את המצב המסחרי שם. בפטרבורג כבר היתה אז “המועצה של מורשי המסחר והתעשיה”, והמועצה הזו פנתה אל הוזרה לעניני חוץ וקבלתי “מכתב גלוי”, חתום בידי סגן המיניסטר, אל ציר רוסיה בטורקיה ואל כל הקונסולים במדינה ההיא, להיות לי לעזר בחקירותי על האפשריות הכלכליות והמסחריות שבין רוסיא והמחוזות האמורים. מלבד זה נתן על ידי מנהל המחלקה למסלות שבוזרה הכספית מכתב פרטי אל ראש חברת האניות הרוסיות באודיסא, כי יהיה בעזרי וכי יצוה עלי לסוכניו בחופי הים התיכון. אני ידעתי את רוסיה ונימוסיה, וידעתי את כחן ואת השפעתן של המלצות כאלה, ביחוד על אנשים פקידים. עוד בהומל העיר כבר הראו תעודות אלה את פעולתן: מנהל הגמנסיה שחרר את בני התלמיד, ההולך אתנו, קודם הזמן, טרם הגיעו ימי הפגרא, בתור יוצא מן הכלל: בכגון בר־נש כזה הנוהג כבוד אינו מפסיד…

באנו לאודיסא והתאכסננו אצל אחד־העם. הימים היו ימי חג “שלש קדושות” של הנוצרים, ומשרד חברת האניות היה סגור. אנכי שלחתי את המכתב שבידי אל מנהל החברה, ולמרות החג הזמין אותי המנהל אל משרדו, ויתן על ידי מכתב גלוי אל כל הסוכנים וגם הציע לי כרטיס נסיעה חנם. הכרטיסים כבר היו בידי, ולכן צוה רק להעביר אותנו למחלקה עליונה. תעודת־מסע בשביל חו"ל היה עלי לקבל במשרד ראש העיר אודיסא, וגם שם לא עכבו אותי הרבה, לאחרי שראו את תעודותי. ביחוד התפלא אחד־העם לראות, כי גם הקונסול הטורקי באודיסא רשם את הויזה על תעודת־מסעי “יפו”, מה שנעשה בימים ההם רק במקרים יוצאים מן הכלל.

באניה הרוסית שהלכנו בה היו מעטים הנוסעים לארץ ישראל. במחלקה השניה מצאנו הולך לא“י את בוריס פיינברג, אחיהם של יוסף וישראל פיינברג, אלה שמלאו בזמנם תפקידים ידועים בישוב החדש. יוסף פיינברג היה חברו של ז. ד. ליבונטין ביסוד ראשון־לציון, והיה גם אחד הגורמים להכניס את הבארון בנימין רוטשילד לעסקי הישוב. ישנה אגדה, שכאשר הלך יוסף פיינברג לפריז ויבוא לבית הברון, ראה שושנים רבות מסביב למעון הברון וגם בבית פנימה. פיינברג תאר לפני הברון את מקומות ראשון לציון ואת ואדי אל־חנין, והברון שאל אותו פירושו של שם המקום הזה. ויענהו פיינברג: ואדי אל חנין תרגומו: נחל שושנים, – בודאי צמחו שם בזמן מן הזמנים שושנים. ואז התעורר הבארון ויאמר: צריכים להשתדל כי גם בעתיד תצמחנה שם שושנים. והאח השני, ישראל פיינברג, ידוע כאחד הבילו”יים החרוצים והגבורים, מבני גדרה, חתנו של רבי מאיר בלקינד. אחיהם השלישי, בוריס פיינברג, זה שנקרה אתנו באניה, היה גם הוא מבני ביל"ו, אך יצא את הארץ וחזר לרוסיה והתישב בחרקוב, וישלח את ידיו במסחר. עסקיו הצליחו, אבל זכות ישיבה במקומות מסחרו לא היתה לו, וילך וימיר את תעודת־מסעו באחרת… ואולם געגועיו לעמו ולארצו לא נתנו לו מנוח, וירכש לו אחוזת נחלה במושבה חדרה, ואת ידי ישראל אחיו מלא לנטוע לו פרדס. בינתים מתה עליו אשתו והוא הולך עתה לארץ ישראל לכונן לו מקום לעבור הוא ושני ילדיו הקטנים לארץ אבות. – אנכי הכרתי את יוסף ואת ישראל אחיו, ביחוד את זה האחרון, שהיה חתן המשפחה הידידותית שלי עוד ממוהילוב עיר מולדתי, והאיש הזה ענין אותי בגלגולי נפשו הערטילאית, המבקשת את תקונה מבלי אשר תמצאנו… בימי מסענו באניה מלאו לבני הלל ההולך עמנו שלש־עשרה שנה, ויהודי מומר זה היה חוזר באהבה אחרי בני לראות בהניחו את תפיליו, והתקרב אלינו מאד.

אנחנו ירדנו בחיפה, במקום אשר ישב גיסי ש, פבזנר. הוא היה אחד המנהלים של חברת “עתיד”, וינהל את בית החרשת לשמן ולבורית אשר בחיפה. מנהל הספרים של החברה היה הסופר אבג"ד האדרעי – א. דרוינוב, שהתישב בחיפה הוא וביתו, מספר היהודים האשכנזים בחיפה היה מעט, וחברת “עתיד” ואנשיה נתנו תקוה להיות המרכז של הישוב היהודי בעתיד.

מחיפה הלכנו בעגלה דרך זכרון־יעקב וחדרה. זו לי הפעם הראשונה לראות את חדרה, שהיה שמה ימים רבים לזועה ומתישביה הראשונים מלאו את חצר הקברות בזכרון־יעקב. והנה ראיתי לפני יערות אקליפטוס, שהזכירו לי את החורשות ברוסיה. הנטיעות האלה הבריאו את המושבה, והחורשות הן מסגרת יפה לכל בניניה. העגלון אץ בנו, ועוד ביום ההוא באנו ליפו וסרנו, כמובן, לביתו של ליבונטין, אל המקום אשר חכו לנו. פנו בשבילנו חדר, שבו ישב לפנינו, כחדש או שנים לפני בואנו, נשיא ההסתדרות הציונית דוד ולפסון ואשתו, שגם הם היו אורחיו של בית ליבונטין, ואותם הפשפשים אשר אכלו את הנשיא ואת אשתו מצצו גם את דמנו… בבית ליבונטין נכנסנו אלי סביבה משפחתית. הימים ימי הקיץ, ומלבד הבן הבכור, שהיה אז עוד ברוסיה, נמצאו בבית כל ילדי ליבונטין, הידועים לנו והיודעים אותנו, ובני מצא לו תיכף אטמוספירה רגילה ותנאי חיים כמו בבית הורים.

את יפו העיר לא הכרתי. לא זו העיר, שראיתי אותה לפני שש־עשרה שנה, בשנת תרנ“א. כעשרה בתים היו אז בנוה־שלום, ועתה רחובות נמשכים, פונים אילך ואילך, ובתים למאות ממלאים את השטח הגדול על פני שפת הים. בנין מסלת הברזל מיפו לירושלם אז רק החל, ועתה הנה כבר רכבות עוברות, ועתר ענן הקטרים מביא חיים ותנועה במקום השומם והנדח הזה. אז, בימי בקורי האחרון, הראני המנוח יהושע ברזילי שנים־שלשה בתים בנוה־צדק, ועתה גדלה השכונה והתרחבה, ונולדו סביבה בנות, שכונות אחרות, והתאחדה עם נוה־שלום, וכל השכונות היהודיות האלה היו לבשר אחד עם יפו העיר. המון חיים חדשים מפכים בעיר ובסביבה, במושבות אשר ביהודה. ואחרינו באו אל הארץ עוד אנשים: בא הד”ר יחיאל צלינוב, שכבר תפס מקום נכבד בכל עבודת הישוב ארץ־הישראלי, ועמו בא מר א. פודלישבסקי, אשר שמעתי את שמו הטוב בין אנשינו בפולין המדינה. ומאת הציונים בגרמניה המדינה בא לתור את הארץ ולחקור את האפשרות הישובית ד"ר רופין, ציר שלוח מאת הפרופיסור וארבורג – כמו שהגידו אז, התכוננו אל הקונגרס, שהיה בשנה ההיא בהאג.

את ימי שבתנו בארץ ישראל חלקנו בין יפו ובין חיפה, ששם השתקע כבר גיסי פבזנר ויהי אחד המנהלים לבית החרושת לשמן ולבורית של חברת “עתיד”. ליבונטין העיר את אזני להקדיש תשומת־לב מיוחדת אל העיר חיפה. אז עוד טרם היה סניף לאפ“ק בעיר ההיא, שאך החלה להתפתח, וליבונטין הציע לפני ליסד בית־בנק פרטי בעיר הזאת, והאפ”ק מוכן למסור לי את כל עסקיו בחיפה ובסביבה, שאליה שייך גם הגליל. הדבר מצא חן בעיני, כי הלא בזה נוצרת בשבילי נקודה, שעליה אוכל להשען בהחלטתי לעבור לארץ ישראל. והתקיים הסכם ביני ובין ליבונטין, כי בימי הקונגרס הבא בהאג אברר את הענין הזה לפרטיו עם הדירקטוריום של האפ"ק שיתאסף שמה. את ירושלם ואת המושבות ביהודה בקרנו, כמובן, וגם את חדרה ואת זכרון־יעקב עברנו בלכתנו לחיפה. אך בכלל עשינו בארץ כשני חדשים. שבנו לרוסיה, ואולם את הבן עזבנו ביפו, במקום שכבר נוסדה הגמנסיה, והנער נכנס אל המחלקה הראשונה. הגמנסיה היתה אז באותה הסמטא, שגרה משפחת ליבונטין, ותפסה שנים־שלשה חדרים רגילים.

ובכן לאחרי הפסקה של שש־עשרה שנה בקרתי את ארץ ישראל עוד הפעם. לא מעטות היו התמורות והחליפות אשר מצאתי בחיי הישוב ובכל תנאיהם בבקורי החדש הזה, ובמה שיבוא אציע את הרשמים אשר נגלו לפני אז.

 

ג. הצפרים החדשות    🔗

בשובנו לרוסיה דרך אודיסא הציע לפני מר אוסישקין לכתוב את הרשמים, בהקבלה אל מסעי הקודמים, שעשה עלי מסעי השלישי הזה לארץ ישראל, בשבועון “חיי היהודים”, שהיה יוצא אז באודיסא ברוסית. מלאתי את הדבר הזה.

ובאמת החליפות והתמורות, מעת מסעי השני, היו רבות וגדולות מאד. הן לפני שש־עשרה שנה הייתי בארץ ישראל בימי “הסער וההתפרצות” בתקופת טיומקין, בימי התקוות הגדולות והאכזבות הגדולות עוד יותר. בתקופה ההיא עוד שלטה בכל כח השיטה של אפטרופסות, ולא היתה מושבה אחת בארץ ישראל שהיתה עומדת ברשות עצמה. או הפקידות הצרפתית של הברון, או של “חובבי ציון” ברוסיא, – מבלעדי אחד משני האפטרופסים האלה לא היתה אף מושבה חפשית אחת. רחובות וחדרה אמנם נקנו על ידי יחידים בלי עזרתם של הנדיב או של ה“חובבים”; אבל סוף־סוף גם למושבות אלה נוצרו ונבראו נקודות מגע ידועות אל הפקידות ואל הועד האודיסאי באילו צורות שהן. והיו אז האנשים בטוחים, כי אחרת אי אפשר, כי בלי עזרת הפקידים הצרפתים או מבלעדי התמיכה הבאה מאודיסא אין מושבה בארץ ישראל יכולה להתקיים, ואם נסו סופרים, ואחד־העם בראשם, ללמד קטגוריה על שיטה זו של אפוטרופסות, היו עסקני ארץ ישראל, ביחוד הירושלמים, מקימים קול זועות. והאברכים השלוחים מפאריס המעטירה היו המושלים בכפה. עתה עיני ראו אחרת. ההנהלה הראשית של הישוב החקלאי עברה לידי חברת יק"א, והיא הוציאה את הפקידות מתוך המושבות ותתן להן שלטון־עצמי, והסדר החדש הזה הכניס חיים חדשים ויעורר בקרב בני המושבות רוח של עזרה עצמית, והרוח החדשה הזאת הביאה המון חיים רבים.

את מושבות הגליל לא ראיתי נם בפעם הזאת, במסעי השלישי לארץ ישראל. במושבות יהודה הקרובות אל יפו לא הרגשתי את רוח הכפר רק רוח העירה. תושבי המושבות הקרובות ליפו לא היו ואינם גם היום אכרים במובן הרגיל, כי עובדי אדמה לא היו ואינם גם היום. היו חסרים, ביחוד בראשון לציון ובפתח־תקוה, העיקר – אדמת פלחה טובה, אדמה לזריעה. רובם ככלם היו נוטעים, היו בעלי־משק, וצריכים להודות בעלי־משק היודעים ומבינים את מקצועם. אחד־העם קרא להם “בועזים”, והשם הזה הולמם היטב. בועז מבקר את פועליו, בא לראות איך זורים את גורן השעורים גם בלילה, אבל איננו עובד. רק את בנו הנולד לו מרות המואביה הוא קורא בשם “עובד”, ואמנם מבני האכרים יודעים כבר פרק גם בעבודה עצמית. ראיתי את פתח־תקוה, והנה לפני עירה ממש: פוסתה, דיליז’נסים, חנויות, בתי מלון, אפילו “ריח ניחוח” בסביבות בית הכנסת… פחות מכלם היו בין התושבים שלה אכרים, עובדי אדמה, חצדי חקלא ממש. וכן בראשון לציון. היקב הגדול עבר לידי הכורמים, והמושבה קבלה אופי של עירה, המתפרנסת בעיקר על יד בית החרושת הגדול אשר בתוכה. מי בנושאי־משרה, מי בעבודה, מי בהובלת היין ומי אשר בכל מיני קבלנות ומשכורת. הן גם הסוכנים, מוכרי תוצרת היקב בכל הסניפים, היו מבני ראשון־לציון או הקרובים אליהם. ולא ראיתי במושבה זו חיי כפר, חיי אכרים במובן שאנו מתארים לעצמנו תמיד. “בעלי בתים”, יהודים הגונים פחות או יותר, – כמו בכל עירה אמידה שבליטא ורייסין.

שנוי לטובה מצאתי בחנוך הבנים. בימי שלטונה של הפקידות הצרפתית ראו ההורים לטוב למען עתיד ילדיהם לחנכם “כתפארת אדם”, כלומר ללמדם, ביחוד ובעיקר, את שפת פריז, שפת הפקידים השליטים. הן האידיאל של בן זכרון־יעקב היה בתקופה ההיא – משרה אצל הפקידות, פריז… ואולם עתה השתנה המצב. באו ונולדו לבני האכרים שאיפות אחרות. ביחוד השפיע במובן זה יסוד הגמנסיה ביפו. ידעו ושמעו האכרים את הצמאון הגדול של כל בני אחינו ברוסיה להשכלה בבתי־הספר התיכונים, ששם היו היהודים מוגבלים בקבלת תלמידים, ומה שמחו לקראת יסוד גמנסיה בארץ ישראל ובשפת־למודים עברית. וגדולה מאד, כמעט מכרעת, היתה השפעת הצעירים החדשים שעלו לארץ ישראל בעת ההיא מרוסיה. הריאקציה הגדולה שהשתררה במדינת רוסיה לאחרי סגירת הדומא הראשונה שמה את פניה לרעה ביהודים, ביחוד בנוער היהודי, שהיה חדור שאיפות מהפכה. לגיונות הסוציאל־דימוקרטיה ברוסיה היו מלאים צעירים מישראל, ובערי תחום המושב התארגנו היטב למפלגותיהם השונות ויהיו השאור שבעיסה. בין הצעירים היו רבים חדורים גם שאיפות לאומיות, שעוד טרם הָנתקו מעל המסורת וזיקה היתה להם גם אל רעיון התחיה בארץ אבות. אלה התגודדו בשנות תגבורת הריאקציה, תרס“ה־ס”ו, ויעלו לארץ ישראל ובלבם מחשבות רבות ושונות להיות בבונים איש איש לפי הלך נפשו. הצד השוה שבכלם – השאיפה אל הקרקע, אל תמורה מוחלטת בחייהם בגולה, אלי חיים חדשים בחיק אדמה־אם, אדמת מולדת. והצעירים הטובים האלה כבואם אל הארץ חדרו אל המושבות והציעו את עמלם ואת זיעתם לפני האכרים. ההופעה החדשה הזו היתה זרה ומוזרה בעיני האכרים, “הבועזים”, שהתרגלו לראות בעבודתם “נערים”, שאמנם הוא מברך אותם והם משיבים לו ברכה, אבל יחסים אחרים אין ביניהם. והנה האכרים ראו לפניהם צעירים נאורים, בני־אבות, שבידיעותיהם הכלליות וגם העבריות הם עולים על בניהם הם, ואלה באו בכונה תחלה להיות פועלים, שואפים למלא את כל העבודה בחצר ובשדה בכרם ובגן, פועלים כאחד הפלחים הערבים, אבל בלי כל התרפסות, בלי עבדות. והן ידעו האכרים גם זאת, כי הצעירים החדשים האלה הם מן החומר התוסס, מן המהפכנים בארץ מולדתם, ורבים מהם צריכים היו, כמעט מוכרחים היו לעזוב את המולדת הישנה, כמעט ברחו משם, ובכן כגון אלה טעונים שמירה, זהירות… ויותר נוח היה, לו הלכו להם למקום אחר, למושבה אחרת… אבל בכל מושבה שהתישבו “הפועלים” החדשים האלה הכניסו תשואות חיים, ותמורות באו במהלך המחשבות של הנוער המקומי, נוצרה השקפת־עולם חדשה על הישוב העברי בארץ ועל דרכיו ותעודותיו, וכאשר אמרתי – השפעת הגורם החדש הזה על בני הנעורים במושבה היתה חזקה מאד, ואז יצאה הסיסמא של “עבודה עברית”, שהתבצרותו של הפועל העברי הוא תנאי ראשון ויסודי לכל עבודתנו במפעל תחיתנו הלאומית.

ורוחות חדשות באו וחדרו גם אל הערים, ותושביהן מאחינו התעוררו לחיים חדשים. הרחוב הראשי של יפו, רחוב בוסטרוס, או הוברד, נעשה העורק הכי חי של העיר, ושדרות של חנויות הלכו ונבנו משני עבריו. סחר העיר גדל, וחלקם של היהודים במסחר העיר נעשה הגון, ניכר לעין. עברתי בשבת, והנה חנויות רבות סגורות – היהודים הם בעליהן. חושבים מחשבות על שכונה חדשה, מודרנית, עם כל הנוחיות וחדרי־שרות, והאנשים מתאגדים לקבוצה בשם “אחוזת־בית”, ודואגים למצוא מקורות להלואה אפותיקאית, ואנשי ארץ ישראל מומחים להשיג ולמצוא את המקורות שהם מחפשים. והיהודים תופסים מקום גם במסחר העיר גם בתעשיה הזעירה. הן המהגרים מרוסיא כמעט כלם היו שם, במקומותיהם, או סוחרים או אומנים ואנשי תעשיה, ובבואם לארץ־ישראל אינם מרגישים הבדלים בולטים מאד, מסתגלים על נקלה אל התנאים החדשים, וממשיכים את עסקיהם בגולה גם במקום מגורם החדש. אין זאת אמריקה או ארצות מערב אירופה עם תנאי־חיים ועבודה אחרים, בלתי ידועים, – זאת היא ארץ ישראל, פנה נדחה בקצה אזיה, ותנאי המסחר והאומנות הם פה עוד יותר פשוטים, פרימיטיביים מאשר בתחום המושב. בפרט שהבנק היהודי, האפ“ק, תומך ועוזר בידי הסוחרים והאומנים, רואה את תפקידו בזה, שהוא מגן ומחסה לכל אחינו השולחים את ידם בכל עבודה פרודוקטיבית. ובראש הבנק עומד ליבונטין, יהודי מארץ היהודים, בן מוהילוב – הומל – מינסק – רובנה, שבלי עמל מיוחד אתה מוצא אצלו קרדיט לעסקיך השונים. וכבר נוסדו פבריקאות קטנות אחדות, ונפתחו מחסנים אחדים ברחוב הראשי בצורות פחות או יותר מפוארות, ובעלי פרדס וכורמים באים מתוך המושבות אל העיר אל האפ”ק, אל מכיריהם, אל הממשלה, – ויש פדיון בחנויות, והמחסנים הגדולים מושכים אליהם גם את הערבים האמידים, וישנם כאלה שלהם גם סניפים של מחסניהם בירושלם. המאזן השנתי של האפ"ק הראה כבר אז מחזור של שני מיליון פרנק לערך הלואות ליהודים לבד. והלא גם להבנקים האחרים שהיו אז ביפו, לא של הציונים, היו עסקי ממונות עם המסחר והתעשיה של היהודים. עין בעין אנו רואים את היהודים מציבים להם יד בסחר העיר, וכשרונות המסחר שלהם דוחקים את רגלי הסוחרים הערבים ומתחרים עמהם במקצעות שונים.

קטנים ומצערים הכבושים במקצוע המסחר ותעשיה בעיר החוף השניה בארץ ישראל – בחיפה. אל השומרון ואל הגליל הגיעו אך מעט, ואולי לא הגיעו כלל גלי ההגירה החדשה של הנוער המתקדם שבא מרוסיה. לא כרחובות זכרון־יעקב, וחדרה¹ עודנה מפורסמת בקרבנות הקדחת שהקריבה. ובעיר הזאת המסחר והתעשיה ברובו המכריע הוא בידי הגרמנים, “חברי ההיכל”, אשר להם מושבה ושכונה יפה מאד, והם תפסו להם מקומות הפרנסה הכי טובים. ולא קל הדבר להתחרות עם כמו אלה, בפרט שהגרמנים סגלו להם גם את השפה הערבית, גם את יתר תנאי המקום, ויחסים להם עם אירופא. ואולם הקיץ קצת הקץ גם על חיפה. החברה לחרושת השמן בנתה לה בית הבד השני (הראשון נבנה קרוב לעיר לוד) בחיפה, והודות לזה היהודים תוקעים להם יתד. ודרוש היה יתרון הכשר ומרץ מצד שני המהנדסים הצעירים, נחום וילבושביץ ושמואל פבזנר, יוצרי הרעיון של החברה “עתיד” ומנהלי בתי־הבד, לנסות לכבוש את חיפה בשביל הישוב היהודי. בעיר יושבת קהלה ספרדית לא גדולה, ומספר היהודים האשכנזים בתוכה מעט מאד, אבל היא כבר נותנת אותותיה, כי עתידה מובטח. ובין יתר שאיפותי ומראות פעולתי בארץ ישראל, אם אך יעלה בידי להשתקע בה, היתה גם התקוה להתישב בחיפה וליסד שם בנק פרטי, וכבר נכנסתי במשא־ומתן עם לבונטין, והוא גם הציע לי לקבל את הסוכנות של עסקי אפ“ק בחיפה, אחרי אשר לאפ”ק לא היה עוד סניף בעיר הזאת, כמו שהזכרתי למעלה.

וגם העיר הראשה, ירושלם שלנו, לא נשארה שוקטת על שמריה, וגם היא הרגישה, פחות או יותר, את התמורה ההולכת ובאה בחיי הארץ לרגלי הציונות. אין ירושלים נס־הגג, שַפְשֶפת, המסתובבת לכל רוח מצויה, אבל ברוח מתמיד וחזק ירגישו גם “שומרי החומות” שלנו. וראו ונוכחו אנשי ירושלם כי “דעת הקהל” תקפה את הפקידות במושבות והיא נכנעה, והבנק הציוני היה לענין ממשי, והוא בנק כאחד הבנקים, והמוסד הזה אינו כמות מבוטלת. ובבנק הזה יושבים פקידים יהודים, שאינם מקבלים “חלוקה”, אינם נמנים על כל “כולל”, ומתפרנסים בכבוד. ונוכחו רבים מן האברכים, כי יש חשבון אפילו לוותר על החלק של החלוקה, ולצאת אל העולם הרחב, החפשי, של מסחר או תעשיה או פקידות. רוח התחיה הולידה שאיפות חדשות, בריאות, אל סביבה צבורית אחרת, אל תנאי חיים חדשים, אל שנוי ערכין. ואת אשר קרה לדור שקדם להם, אשר עזב את העיר העתיקה ויצא לבנות בתים ושכונות מחוץ לחומה, מצא היום את צעירי ירושלם החדשים. כבר הבינו אלה האחרונים, כי “מאה שערים”, “נחלת שבעה” וכדומה אינן המלה האחרונה של הטכניקה האדריכלית, וכי הזוהמה והסאוב של שכונות אלו אינם מוכרחים, אינם דברים שבקדושה. ובא החפץ בלבות רבים מבני ירושלים לבנות להם שכונות יותר מודרניות, בתים בודדים ולא קסרקטין של כולל אונגארן או בתי־וארשוי. ואחינו הבוכרים סדרו להם שכונה רחבת־ידים, ויבנו להם בתים כארמונות, ויהיו לנס ולראוה לכל תושבי העיר הקדושה. בתי־הספר של חברת “עזרה” הגרמנית התאזרחו איתן בירושלם, מבין צעירי המקום התאגדו מי תחת דגל “אחוה”, ומי אשר מצא עוז בלבבו נהיה אח בלשכת “בני ברית”, וכל אלה הבודדים בהתחברם יחד עתקו וגברו חיל, ונוצרה צבוריות, שבכחה לכבוש לפעמים גם את מצודת “החורבה”, את ועד “כל הכוללים”. והד החיים החדשים מתוך המושבות ביהודה, שהתמלאו המון גדול של צעירים רודמים, הגיע גם עד שערי ירושלם. אלה היו באים בהמוניהם לימי מועד וחג, עולים רגל וצעירי האכרים נספחים אליהם, ובכל עת בואם וישיבתם ירושלם הם משאירים אחריהם עקבות בל ימחו.

והתעורר הנוער, לאט, לאט, גם בירושלם.

 

ד. הקונגרס בהאג    🔗

בקיץ ההוא, תרס"ז, התאסף הקונגרס הציוני השמיני בהאג ואני החלטתי ללכת אל הקונגרס הזה ולהשתתף בו. הן מתכונן אני לעבור לארץ־ישראל ולהשתקע שם, וראיתי צורך בדבר להתבונן מקרוב אל ההסתדרות ואל מעשיה, אל שאיפותיה ואל תכניותיה בארץ התחיה. שבעת הקונגרסים הקודמים היו של נסיונות, של מפקד הכחות הנכונים לעבוד להשגת המטרה, של חפוש דרכים שונים, ובקונגרס השביעי נגמר המאורע האוגנדאי. הציונים כלם שבו אל ציון, וכרוז יצא בחיל: עבודה מעשית, ריאלית. ואם אומר אנכי ללכת לבנות את ביתי בארץ ציון, אזי הלא גם עיני ולבי אני אל העבודה המעשית, אל החיים הריאליים אשר יתפתחו שם, ועלי איפוא ללכת אל המטה הראשי של הצבא הציוני לקבל ולספוג רשמים מכל המתהוה שם, למען אדע לכלכל את מעשי בבואי אל הארץ להאחז בתוכה. ועוד דבר אחד. זה היה אחרי מות הרצל, וחפצתי לראות את הנשיאים החדשים אשר ירשו את מקום המנהיג בחסד עליון, לראותם בעבודתם על דוכנם, להתבונן אל הלך־נפשם ואל כשרונותיהם לשלוט בירושת הרצל הגדול.

וימי שבתי בהאג מלאו אותי הרהורים נוגים רבים.

כלל גדול אמרו בעבודת צבור: “איש על מחנהו ואיש על דגלו”. כי אך בחלוקת העבודה תלויה הצלחת כל מפעל ומעשה, ואף כי בעבודה, שבה צריכים להשתתף כחות צבוריים רבים וגדולים. רעיון צבורי אך אז ימצא לו יכולת לצאת מן הכח אל הפועל, אם כל גורם וגורם, שבעזרתם מפלס לו הרעיון נתיב בחיים, מוצא לעצמו את ה“ספֵירה” שלו, הנכונה להכשירו למטרה הכללית. כל כח יעזור את משנהו, אם רק כל אחד יתן מה שיש לו בטבעו, מה שנמצא בגדר יכלתו. אבל אוי אוי לעבודה, אם הקבוצים הצבוריים, הצריכים לקחת חלק בהוצאתה לפעולה, מתאמצים ומשתדלים להביא אל העבודה הכללית ממה שאין להם, באופן שהקבוצות מחליפות את מקומותיהן ונכנסות זו לתוך רשותה של חברתה. על כגון זה התרעם הממשל־משלים הרוסי, הזקן קרילוב, ואמר: רע כשהאופה תופר נעלים והסנדלר עושה מעשה־נחתום!

וצר לי מאד להעיר, שגם בעבודת הציונות אנו פוגשים ערבוב־התחומים, ועוד יותר מזה – השתדלות מצד קבוצים שונים, הלוקחים חלק בעבודה הגדולה הזאת, להתעטף בטלית שאינה שלהם, ודוקא בטלית שאינם ראויים לה כלל. אפשר שמקור הרעה הזאת יש לבקש בטבע האדם, השואף תמיד אל השלימות, שעל כן משתדל כל אחד לכסות על המגרעות שבו בנסותו לעשות מעשי אחרים, שמא יצלחו הם בידו. אבל איך שהוא, אם מסכלות או מגאוה וגודל־לב, – שורת העבודה הצבורית מתקלקלת הרבה על ידי הערבוביה, שמכניסים לתוכה הפועלים, המשתדלים דוקא להתעסק במקצוע שאינו שלהם. וסוף דבר הוא – שבמקום להרחיב ולהגדיל את העבודה על ידי התקדמות בלתי־פוסקת, אנו רואים את כל העבודה מתקלקלת ומתנוונה והולכת.

להגשים בפועל את הרעיון הציוני קבלו על עצמם קבוצים צבוריים שונים, שהם בכללם שנים: הקבוץ העברי שבמזרח אירופה והקבוץ העברי שבמערבה. לא הרי החלק, שהיתה יכולה לקחת היהדות המזרחית בעבודה הלאומית, כהרי העזרה, שהיתה לנו רשות לקוות מאת היהדות המערבית בענין הציונות; הצד השוה שבשתיהן – שכל אחת ואחת היתה צריכה לעזור לחברתה ולהביא על מזבח הרעיון הלאומי את מיטב כחותיה. בני־עמנו במזרח־אירופה, שהם היו אז רוב־מנין ורוב־בנין של כל ישראל במובן המספרי וביחס אל התרבות הלאומית, היו צריכים להביא אל העבודה הלאומית, קודם־כל ויותר מכל, את העושר הלאומי שנשאר לעמנו לפליטה גדולה. הן הציונות שואפת להחיות את עם ישראל, ותחית העם הלא תבא רק כאשר יתעוררו גם הכחות הרוחניים, מורשת העם מדור־דור. צריך היה להוציא מבית־גנזיו של העם את ההון הלאומי, שעמנו שמר עליו בכל ימי גלותו וחָשַׂך אותו לימי טובה, לעת שתבוא תקותו מעולם, ואז יביא ויניח את ההון הזה, את שארית תרבותו, לאבן פנה ליסד ממנה את ההיסטוריה החדשה שלו. והשארית היקרה הזאת היתה ספונה וטמונה בערי־ישראל המזרחיות. שם יש עוד בתים רבים לתורה, שם עוד יונקת הספרות הלאומית ורָוָה ממקורה, שם עוד לא נמחו הרשומים הלאומיים של עמנו ושם עוד מתהלכת הלשון הישנה של העם. בלי כל אלה, בלי עזרת ההון הלאומי הזה, אי אפשר היה גם לחשוב על תחית הלאום. ואת כל אלה אפשר היה לדרוש מאת היהודים במזרח־אירופא.

יוצרי הציונות החדשה דרשו, אמנם, את כל אלה מן היהודים שברוסיה ופולין, ונוסף לזה דרשו מאת הפועלים שבמזרח להביא אל שדה העבודה הלאומית, במובן החדש אשר יצרו, את השדרות הרחבות של עמנו, את הקהל הגדול אשר לנו, שהרי היהודים המזרחיים רבים הם גם במספרם. המערביים אמרו, שאם רק יכירו וידעו, כי המונים המונים מבני עמנו נשבעים לדגל הציונות, אז יהיה להם אות ומופת ופתחון־פה לדרוש את זכיות לאומנו בארצו. אבל אלו הכירו וידעו אחינו שבמערב את השקפותיהם של ההמונים שלנו על עתידות הלאום ועל תקותו, שלא התיאש מהם אף רגע, אז לא היו דורשים אותות ומופתים על התמכרותם של ההמונים שלנו לרעיון התחיה, רעיון הציונות, כי מה הם השקלים והמניות, אשר בני־עמנו שוקלים וקונים לאות על ציונותם, לעומת האמונה הגדולה וההכרה העמוקה השוכנות בקרבם, כי יום גאולה ללאומנו יבוא ואף אם יאחר נחכה לו. ואולם יוצרי הציונות, שבאו אל העם ובשם העם אף כי היו רחוקים ממנו, דרשו מאתנו המזרחיים כי נתן להם המוֹן גדול של שוקלי שקלים וקוני מניות. ואנחנו אמנם הבאנו להם רבבות שוקלים ואקציונרים, למען ידעו כי כחנו גדול.

זאת היתה חובת אחינו המזרחיים בעבודת הציונות וכך מלאו אחריה.

ואחינו שבמערב מצדם היו צריכים להביא את כל אשר ביכלתם הם. על משואות שברי קולטורה לבד לא ישוב לתחיה עם שהוא גולה מארצו זה אלפים שנה. נחוצים עוד תנאים ידועים ואמצעים מוכרחים, שאינם בקרב היהודים המזרחיים וישנם בקרב היהודים המערביים. כי לאלה האחרונים האירה ההצלחה פנים. זה שנים רבות הוסר עול הגלות מעט מעל צוארם, והם חיים עתה באטמוספירה של חירות ידועה, מדינית וצבורית. בתנאים כאלה למדו להתהלך קוממיות, להתיצב במקום גדולים ולסדר את עניני הצבור במשטר נכון; בעוד אשר אנחנו, יהודי־המזרח, שישבנו במחשכים ונכונים תמיד אל כל מכשול ופגע, אל כל רוח מצויה ושאינה מצויה, לא יכלנו לכונן את מפעלינו הצבוריים בסדרים נאותים. נוסף לזה, הנה המצב החמרי הטוב, שאחינו במערב נמצאים בו, היה מחייב אותם לקחת על עצמם את כל האחריות החמרית הכספית, של התנועה הלאומית. ובכן היו אחינו המערביים מחויבים, בעבודה הלאומית המשותפת, לכונן את כל ההסתדרות הציונית, לסעדה ולשכללה משנה לשנה, למען תגדל ותחזק במרוצת הזמן עד אשר תקיף את כל חלקי העם מסביב, אחד לא נעדר. המערביים היו מחויבים להרחיב את הרעיון הציוני ולהפיצו בין כל שדרות העולם הגדול אשר מחוץ לבני־עמנו, לעשות את דבר־תחיתנו קנין כל העולם למען יכירו וידעו כל יושבי תבל את תקוותנו, גדלה, ערכה וזכותה. הלא אך בתוך המערב נמצאים אנשים מוכשרים לעבודה המדינית שבציונות: לבוא במשא ומתן עם הממשלות והספירות השונות, שגורל הציונות תלוי בהן במדה ידועה. אנו, המזרחיים, לא נתחנכנו לעבודה כזאת מנעורינו ואין בנו כח להתיצב לפני מלכים ושרי־מדינה בענין גדול ואחראי כדבר תחיתנו הלאומית. ובנוגע לכל האמצעים החמריים, שבלעדיהם לא תוכל תנועה גדולה כזו להתקיים ולהתרחב אפילו שעה אחת, הלא מובן היה מאליו כי לא בני־עמנו המזרחיים יכולים להספיקם. עמנו יושב המזרח הוא עם עני ואביון, שאינו יכול להספיק גם את צרכיו יום־יום ועל כל צרה שלא תבוא הוא מוכרח לפשוט יד ולקרוא לנדבות אל אחיו המערביים; ומאין ימצא את האמצעים החמריים הנצרכים לעבודה לאומית, שאמנם מכיר הוא בנחיצותה, אם כל עמלו לחיי שעה ומאומה לא נשאר לו לצרכי חיי־עולם? הן גם בצעדים הראשונים, שצעדו יהודי־המזרח בענין ישוב ארץ ישראל, לא היו יכולים עמוד, לולא נמצא להם מושיע ונדיב ידוע במערב, – ואף כי בתנועה לאומית גדולה וכבירה כהציונות המדינית.

אלה הם הגבולים הטבעיים בעבודת שני הקבוצים, שהתאחדו לשם הרעיון הלאומי שלנו. מובן, כי אין גבולים אלה מדויקים ומסומנים לא רק במובן הגיאוגרפי בלבד, ותחומים אלו יכולים היו בזמנים ידועים לינוק זה מזה; אבל בעצם הדבר, צריכים המחנות והדגלים להיות מובדלים ומצוינים, וכל קבוץ וקבוץ צריך היה לשמור על עבודתו המיוחדת לו על פי יכלתו וטבעו.

אבל באמת, אך התחילה העבודה, – וכל קבוץ השתדל ליכנס לו לתוך רשותו של חברו. אל הועד־הפועל הציוני הביאו אחינו שבמזרח לא את ראשי הקולטורה הלאומית אשר בתוכם, אלא עסקנים צבוריים ממינים שונים, וגם זה אך מעט מאלה שיש להם הנסיון הנצרך לעבודה לאומית־כללית. רבים מחברי הועד הפועל לא ידעו, לחרפתנו, גם את הלשון העברית שלנו, וכל מי שהתפרסם בחוגו הצר או הרחב לדברן בקהל והאמין באיזה אופן בתחית ישראל, הרי היה כבר מוכשר להיות מורשה של הועד־הפועל. מובן, כי מלבד שמורשים כאלה לא יכלו להביא אל תוך התנועה את החלק התרבותי, שהיה צריך להעשות נשמת תנועתנו הלאומית, אפילו לא תמכו אלה בדרישות הסופרים העברים מן הצד, שעוררו את מנהיגי הציונות על המשגה הגדול שהם שוגים בהתכחשם לעבודה רוחנית בתנועתנו. קהל־הקוראים זוכר את התיחסות הקונגרסים אל כל העבודה הקולטורית, את הלעג, שלעגו ראשי הציונים לעבודה זאת, את הועדים השונים, שהיה כל קונגרס וקונגרס בוחר, כביכול, בשעה חטופה ושלא היה הועד־הפועל נותן לפניהם אחר־כך שום עבודה ושום אמצעים, ושעל כן לא היה להם שום ערך בתנועה הציונית. והמורשים המזרחיים, באי־כח של הקבוץ המזרחי, שכל הונו וכחו היא התרבות העברית שלו, היו עומדים מרחוק ולא היו שמים לב לתקן את המעוות הזה. את כל כחותיהם הראו המורשים המזרחיים בהרבותם שוקלים וקוני־מניות ההסתדרות הציונית מתוך יהודי המזרח. ועל כן היו המורשים עצמם נבחרים לועד־הפועל הגדול לא לפי ערכם בתור בעלי ידיעות עבריות מרובות, אלא לפי גבורת לשונם וכחם לאסוף סביבם שוקלים וכדומה. הנה כי כן עברו שנים וקונגרסים – והציונות הרשמית לא נקפה אפילו אצבע קטנה בעבודה התרבותית העברית, לא בארץ ישראל ולא בחו"ל. וגם המוסדים הקולטוריים, שיסדה היהדות המזרחית לפני לֶדֶת הציונות המערבית, התנוונו והלכו, כי מעט הכחות שהיו לנו נשתקעו בציונות החדשה, שדרשה מאת כהניה עבודה תמה, עבודת־כליל, בלי השאיר שריד לענין אחר. והמורשים האלה השתדלו בכל יכלתם, כי ירבה העם המזרחי לתת מכספו לטובת המוסדים הציוניים, כדי שיראו המערביים את ההמון הישראלי במזרח משתדל להחזיק את הועד הפועל ומוסדותיו. כמובן, איני קובל על דמי המניות, שהוציאו אחינו המזרחיים, ועל שאר הנדבות, שנתנו ונותנים לטובת ענין הציונות; כי מלבד שהסכומים האחרים, שעמנו במזרח מאבד לצורך ושלא לצורך, לרצונו ושלא לרצונו, הם מרובים מן הסכומים, שהוציאו לטובת המוסדים הציוניים, סוף סוף טוב עשו המזרחיים, שהביאו חלק מכספם והשקיעו אותו באוצר הלאומי הכללי. ואולם מזכיר אנכי את העובדה, שהיהודים המזרחיים הביאו את רוב הסכומים של המוסדים הציוניים, בעוד שבאמת היו היהודים המערביים צריכים להיות נותני ההון החמרי, באשר בביתם הון ועושר והמזרחיים גוננים בדברים חשובים אחרים. ויצא לנו: מפני שהיהודים המזרחיים לא שמרו את תפקידם להביא אל אוצר התנועה הלאומית את משמרת ה' אשר שמרו – את התרבות הלאומית, נתקיימו בהם דברי חכמינו: “כל הפורק מעליו עול תורה נותנים עליו עול דרך ארץ”.

וכשם שלא שמרו אחינו המזרחיים להביא אל התנועה הלאומית את רכושם הטבעי שלהם, כך תעו מן הדרך גם המערביים. הם לא שמו לב אל סדור הכחות ולא השתמשו בכל המוסדות הלאומיים, שהיו נמצאים וקיימים בעמנו, כדי להביא את זרם התנועה אל תוכם, והסתדרות מאוחדת, אשר תבריח מן הקצה אל הקצה את כל היהודים הלאומיים, לא ידעו לברוא. על כל קונגרס היתה שאלת ההסתדרות נדרשת כמין חומר, ולעומת שתעלה כך תרד השאלה, וכל תוצאות לא היו לדרשות אלו. את רוב כחותיהם הקריבו המערביים כדי לפאר את הקונגרסים ולעשות בזה פרסום להרעיון הציוני, פרסום גדול כלפי חוץ – ולא יותר. בנוהג שבעולם, פרסום מביא לידי קבוץ־הכחות, קבוץ הכחות מביא לידי פעולות ומעשים, ובפעולה ומעשה מתגשם סוף סוף הרעיון העיקרי. אבל הציונות בראה את הפרסום, – ותעמוד מלדת. וכפי הנראה גם ההשתדליות הדיפלומטיות, שהיו עוד נוהגות ותפסו מקום חשוב בזמנו של הרצל המנוח, שהיה ראוי ומוכשר למקצוע זה, גם אלה היו, עפ“י רוב, יותר לשם פרסום בעלמא מאשר לשם תועלת מוחשית. ואף גם זאת: הצעדים הדיפלומטיים של מנהיג הציונות נעשו לא ברוח הרעיון הציוני, שהוא בעיקרו אך דרישות יושר ומשפט לעם רצוץ־משפט, אלא באופן הנהוג בעניני מקח וממכר: זכויות לאומיות במחיר כך וכך מיליוני פראנק. וזהו סוד הצלצול ב”איסתרא דלגינא“, במטבעות הבאנק, ובגלל זה השתדלו הציונים להרבות את סכומי הבאנק, אף על פי שכל היודע את מצב ישראל בעמים ומצב ארץ־ישראל יכול היה להבין בנקל, שכשֵם שאי־אפשר לרכוש את ארץ־ישראל בשמינית הון־הבנק הנמצא בידינו, כך אי אפשר יהיה להשיג את מטרת לאומנו אף אם יגדל ההון הנאסף פי שמונה, והחלומות על דבר ה”טשאַרטר" הנקנה בכסף גרמו לנו, כי גם במעט הכסף אשר אספנו לאוצר הציונות, כמעט שלא היינו עושים דבר להכשיר את הדורות ואת תנאי הארץ לקראת תחיתנו… כי הן מלבד הבנק הציוני, האפ“ק, לא ראיתי דבר, בבקורי האחרון בארץ ישראל, אשר אוכל להראות עליו באצבע: זה אשר יצרה ועשתה הציונות. חבת־ציון, הנדיב, יק”א, “עזרה”, “בני ברית”, “כל ישראל חברים”, ־ והציונות אַיֶהָ?…

 

ה. הרהורי אחרי הקונגרס.    🔗

ובהאג שבעתי הרהורים נוגים גם בראותי את המורשים “שלנו”, מאחינו בני רוסיא, היחסים “הטובים” ביניהם לבין עצמם, אנדרלמוסיא של מהלך־מחשבות ושאיפות בעבודה הציונית, חוסר כל כשרון לרכוש עמדה תקיפה.

היו נגודים בין השנים, בין הד"ר יחיאל צ’לינוב זכרונו לברכה ובין מר מנחם אוסישקין יבדל לחיים ארוכים. אוסישקין כבר היה אז נשיא הועד האודיסאי, וגם ראה את עצמו, לאחר התהלוכה מפרייבורג בקונגרס השביעי, גבור אוגנדא. בכלל דרכו של אוסישקין להיות ראשון, ואין הוא סובל מעולם לא רק שליט עליו, אך גם שוה לו. צ’לינוב היה חברו עוד מימי “בני ציון” במוסקבה, והיה אהוב וחביב על הציונים ברוסיא, וגם במערב אירופא היחס אל צ’לינוב, בנגוד לאוסישקין, היה חיובי. המערביים, ולא רק במובן הגיאוגראפי, לא יכלו לסלוח לאוסישקין את מלחמתו נגד המנהיג המנוח הגדול, שגרמה לו הרבה מרירות. ומפני שידעו והבינו סרסורי הקונגרס, כי אם יפרידו בין צ’לינוב ואוסישקין אזי יישאר השלטון בידי המערבים, לכן השתדלו להעמיק ולהרחיב את התהום שבין שני אלה (אשר הד"ר שמריהו הלוי קרא להם “תאומי־ סיאם”), ואל הועד הפועל של ההסתדרות הציונית לא נכנס אף אחד משניהם, והמערביים, ודוד ולפסון בראש, תפשו את כל המנגנון של הסתדרותנו הלאומית. ואני לא יכלתי בשום אופן להבין, במה ובאיזו זכיות מיוחדות, ובאיזה פועל הגיעו בני המערב וזה האיש ולפסון לגדולה זו? הן בינתים, במשך עשר השנים מאז הקונגרס הראשון, הלא למדו אחינו בני רוסיה אל כל נמוסי ההסתדרות, חקיה ודרכיה, ידענו כמו אחינו שבמערב לסדר קונגרסים ואספות, חדלנו להיות טירונים בכל העבודה המדינית – ובמה איפוא עולים המערבים עלינו?

תאמרו: העבודה הדיפלומטית, המשא־והמתן בחצרות המלוכה והמדינות. ואולם הן מי כמונו ידעו, כי הדיפלומטיה, שלא היתה מבוססת מצדנו על רעיון־היסטורי וצדק־עולמים ויושר עמים, אינה יכולה להביא את תנועתנו אל מטרתנו הלאומית, ובאופן היותר טוב תביא אותנו עד אבני־נגף של טריטוריאליות או יאוש של משיחי־שקר. הן שיטה של דיפלומטיה ציונית לא נוצרה עוד, והרצל מת בלא יומו מלא יגון ואנחה, ואולי גם יאוש, טרם שראינו בכל עבודת הציונות אפילו “אתחלתא דגאולה”, ומעוזריו לא הכין איש, אשר ימלא את מקומו בעבודה הדיפלומטית, איזו שהיא, שהיה הוא ממלא.

בבית “רבי” נוהגין, שהראוי והמוכשר בין התלמידים עולה על כסאו אחריו. ואולם בנידון שלפנינו תלמידים לא היו, או רבו האנשים אשר התנשאו למלוך, ועל כן מלאו לפי שעה את ידי הגבאי, שהיה מצוי אצל הרבי ויודע לחקות את מנהגיו, לנהוג את הנשיאות, ואת התפקיד הזה מלא דוד ולפסון. התנועה הציונית נשארה על צד האמת, בלי כל מנהיג, וכל אחד מן המורשים הרגיש בלבו, כי לא נופל הוא מן האיש היושב על כסא המנהיג. ומאז החליפו וערבבו את תפקידיהם גם המורשים וגם הקבוצים השונים. וההסתדרות הראשית, מבלתי יכלת לעשות מה שעשה הרצל בשעתו, מתעסקת בהוצאת עתון אשכנזי, שאין לו קוראים כמעט גם מתוך המפלגה, ומוציאה את מעט הכסף, שהיא מאספת או שאספה בימים הטובים, על ענינים “חשובים” כעין העתון היהודי האנגלי². והיא מוציאה סכומים גדולים לפי ערך על החזקת ההנהגה של הבאנק בלונדון, בעוד שבאמת עתה יצא הדבר מכל ספק, כי תפקידו של הבאנק הלאומי הזה הוא כבר רק – העבודה בארץ ישראל, ובכן די היה לו בלונדון בלשכה קטנה, שאין מוציאים עליה עשרות אלפי רובל. אבל המורשים המשגיחים על הבאנק הלאומי עינם צרה כמעט בעבודת המחלקות שבא“י, וכל השתדלות להרבות שם במחלקות של הבאנק היתה נדחית באמתלאות שונות. וכמו־כן לא מצאה ההסתדרות הראשית לטוב לפניה להתעסק בארץ ישראל באיזו עבודה ריאלית שתהיה, כי כל עבודה כזו היתה מרכזת סביבה את הכחות הנמצאים בתוך הארץ, ואז היה כל תפקידם של רוב הדירקטורים והמנהיגים מיותר לגמרי. על כן מתנגדים כל אלה בכל תוקף לכל השיטה של העבודה הריאלית בא”י, אבל מבלתי יכולת להתקומם נגד ההגיון ונגד המעשים המוכחים, בחרו המנהיגים לשון ערומים. וכאשר בא אוסישקין אל הקונגרס ולפניו עברה קריאה במחנה הציונים: “מי לעבודה ריאלית בארץ ישראל – אֵלַי!” מהרו המנהיגים לקרוא אל העם מעל במת הקונגרס: כלנו בעד העבודה הריאלית בארץ ישראל; אבל הרי גם אנו בקרנו לפני הקונגרס השמיני את ארץ אבותינו ושהִינוּ בה שבועות אחדים, על כן יש לנו רשות לשפוט איזו עבודה היא ריאלית ורצויה, ואיזו עבודה היא בלתי־ריאלית ואינה רצויה. וקריאה זו שקראו: “כלנו מסכימים לפעולות ממשיות כארץ!” – הועילה להמנהיגים לנחול נצחון על רוב הקונגרס ולהדוף מפניהם את האיש שדרש עבודה ריאלית באמת ובתמים. וכך “טהרו” את ההנהגה הראשית מן המורשים המזרחיים, למען יהיו כל עניני הציונות נחתכים עפ"י המערביים לבד, וגם בעניני³ הבאנק ימשלו המערביים ממשלה בלתי־מוגבלת, כי הדירקטורים המזרחיים הם אך עבדים נרצעים לנשיאי המערב, ואת כל אשר יאמרו אלה – יעשו.

וצריך להודות, שהנצחון, אשר נוצחו המזרחיים בימי הקונגרס השמיני, היה לפי מעשיהם של המזרחיים. הם באו על שכרם, שקבלו אותו משלם. זאת היתה להם תחת אשר שכחו את עניני־הציונות הריאליים, והלכו אחרי ההבל להֶלסינגפורס, וקבלו עליהם ועל הציונים עבודה זרה, ועוררו שאון ומהומה וריב בין אחים. קראתי את כל הדברים, שנכתבו להמליץ טוב על ההחלטה ההלסינגפורסית, אזני שָבעה לשמוע את הדרשות של ז’בוטינסקי בזכותה של ההחלטה, – ובכל זאת תם אני ולא אדע גם עד היום: מה היה ענין הציונות אל הדומה הרוסית, ולמה מחויב ציר יהודי להיות דוקא מן המפלגה הציונית. מטעים אני את הדברים “מן המפלגה”, כי באמת יש הרבה יהודים מאמינים בתחית עמם בארץ אבותיו, שאינם שוקלים שקל ואינם קונים מניה ובכלל אינם נושאים בעול המפלגה הציונית. ולפיכך אף אם שבע ביום תאמרו לי, כי בני עמנו מחויבים לשלוח צירים אל הדומה רק מקרב הציונים, אף אם תרבו להביא ראיות והוכחות על זה, – הרושם האחרון יהיה אחד: ההבדל הוא באנשים ולא במפלגות. אתם רוצים להחזיק בידי פלוני מפני שהוא בן מפלגתכם נגד אלמוני, שהוא אינו מן המפלגה. וכאן הבן שואל: באיזו זכות ועל יסוד איזה משפט היתה המפלגה רשאית להשתמש במלחמת הבחירות להדומה הרוסית בכל כלי מלחמתה, שנבראו אך לטובת הרעיון הציוני ולא לטובת האישים הפרטיים? באיזו זכות ועל יסוד איזה משפט נשלחו כל אנשי המלחמה של המפלגה הציונית ברוסיה להלחם מלחמות הבחירות כמו שהוחלט בהלסינגפורם? והעבודה המדינית הזאת, התעמולה שעוררו הציוניים לרגל ה“פלטפורמה”, שהמציאו באספה הפינלאנדית, מלבד שעלתה להציונים בהוצאה מרובה אולי נגד היושר ושלא על דעת המנדבים, עוד הפרידה בין המורשים, חברי הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה. ואך נראה הנגע – פירוד־הדעות בין חברי הועד־הפועל שבמזרח, מהרו הקנאה הפעוטה ושנאת־החנם וההתחרות לא לשם שמים והרדיפה אחר הכבוד המדומה ושאר התולעים הקטנות, אשר זה כחן לכרסם ולקוסס, – לערות עד היסוד את הועד המרכזי. והמערביים הרגישו בזה בימי הקונגרס ומהרו להשתמש בפירוד־הדעות, שהיה כקרב המזרחיים פנימה וינצחו את ההסתדרות המזרחית, לקיים מה שאמר הרומי: “הַפְרֵד וּמְשׁוֹל”!

והקונגרס נסגר תחת רושם מדוכא מאד. בשעת פתיחת הקונגרס עוד היה רגע, שבא הדמיון ונשא אותנו על כנפיו ואנחנו חזינו מחזה נביאים: מעל כל הנאספים עומד איש גדול מאחיו ושער ראשו כסף טהור, והוא נשפט בעמים ובממלכות באף ובחמה ובקצף גדול; ויש אשר דמינו, כי החמה אשר ישפוך הנביא בזעם אפו, תבוא ותגיע עד היושבים בהאַג בועידת השלום. אך זה היה חזון־רגע, רגע אחד… ואחר כן, כאשר עברו תשעה או עשרה ימים קונגרסיים, והשעמום של עבודה בטלה היה גדול, והגיעה⁴ שעת הנעילה של הקונגרס, – לא היה כל מקום בלב הנאספים לתקוה חזקה, כי עבודת הלאום תמשך עוד על ידי אלה… וכאב נורא שם מועקה בלב, ודאגה נוראה אכלה אותו: האמנם תֵהָרס כל הבירה, ההסתדרות אשר יצר האדם הגדול? והאמנם אמת הוא, שכל העם חזה הוא אך–

עָלֶה נוֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עוֹלֶה בַגָּל,

גֶפֶן בּוֹקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶנוּ הַטָּל?

ואשר

גַּם בִּתְקוֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס

עוד יש מקום לשאלה:

הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

ואחרי שהודיע הנשיא, שהקונגרס תם ונשלם, ואחדים התעוררו וזכרו את שיר “התקוה” ונתנו בשיר קולם, – אז עוד גבר הכאב שבעתים. לא קול ענות תקוה ותוחלת, לא קול מעורר לעבודה, לא קול הנאספים כקול איש אחד נשמע באולם, כי אם קולות בודדים, חלשים ובלתי־בטוחים בכח שירתם. ואז פחד לבנו, פן יקום אחד מן הנאספים ויתן קולו בבכי ויהגה נכאים:

אָבְדָה, אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, –

זֹאת הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה…

אך גם שירה גם קינה לא היתה: היתעורר המת? היזדעזע המת? >..

ובעיני ראיתי גם את אחרית החזון:

המערביים נצחו את מנהל הציונים המזרחיים, ותופשי ההסתדרות הציונית שבו שבעי־רצון מהאג. אין כל ספק, שהאדונים האלה לא יעשו גם עתה דבר בארץ־ישראל, כי חביבה להם נסיעה אחת לאיזו עיר־מלוכה מכל עבודה ריאלית בארץ אבותינו. ביותר אין האנשים האלה מבינים כלל את ערך העבודה התרבותית בענין תחית עמנו, וידוע הדבר, כי כמו ממלתעות כפירים אפשר להציל מן הקופה הציונית איזה סכום לטובת מוסד קולטורי. גם את הבאנק הציוני בא"י לא יחזיקו, אף על פי שהודיעו הרבה פעמים מעל במת הקונגרס את החלטתם להרבות בפעולות ומעשים בארץ. יודעים הם הראשים את נפש הקהל הציוני, המוחא כף ומעורר שאון ושוכח את כל ההבטחות, וכי אפשר להתל בו כהתל בילד קטן. אוסישקין לא היה נותן להוליכו שולל, אבל הוא זורק מרה בכל הנחשלים מבני־לויתו, ואת דרכו שלו היה כובש לפעמים בסערה. ובגלל זה ומפני שהמפלגה הלכה לנוע על ענינים לא־ציוניים ונתנה לקחת את לבה בהבטחות המנהיגים, – יצא אוסישקין, מתוך הועד הפועל המצומצם, וידי הנשיאים החדשים היו בלתי־אסורות לעשות כל מה שימצאו לטוב לפניהם.

אבל למרות המצב הזה – החיים בארץ ישראל מתעוררים, מתעוררים בעוז ועצמה. ומאשר לא יחכו תופשי ההסתדרות הלאומית – יבואו כחות לאומיים עבריים, והכחות האלה יכריחו אותם להביא את כל קרבנות העם אל הארץ, אשר בה שם ישראל את תקותו הלאומית. על אפם ועל חמתם יביאו הנשיאים והראשים של הציונות את כל אשר ישאר בידם מכספי הלאום לארץ ישראל, וסוף סוף את כל מעשיהם יצמצמו בענינים בארץ. המוסדות החדשים, שהתכוננו אז בארץ ישראל, הן במקצוע התרבותי, כמו “בצלאל” והגמנסיה העברית, והן במקצוע חרושת־המעשה והמסחר, – כלם ידרשו את עזרתם של הציונים. ולא מאת המנהיגים את הציונות הרשמית יצא משפט העזרה הנחוצה, כי אם מאת דעת־הקהל בארץ־ישראל. לאט לאט התקבץ שמה, בארץ תקותנו, קהל, ובקולו של זה תשמעו. ואמרתי: לו חכַמתם וידעתם עת ומשפט לחפצי הלאום, והייתם נאמנים לדגל תחיתנו, כי אז הלכתם לפני העם, וההסתדרות הציונית היתה ראשונה לכל דבר־התחיה בארץ ובחוצה לה. הלא לכך נוצרה! אבל יען כי עזבתם את דרכי העבודה הלאומית, ותלכו אחרי ההבל והפרסום, ותבזו את דבר העבודה בארץ והעבודה להכשרת הדור, – לכן אחרונים תהיו לכל עבודת תחיתנו. מאות ואלפים יתקבצו בארץ ישראל ויהיו לרבבות, והם יבנו את הארץ ואת הלאום, ומאלה תצא פקודה אליכם ואת אשר יטילו הם עליכם תעשו.

ואמרתי בלבבי:

תשועת הציונות תבוא – מציון.

 

ו. הסתדרות “עבריה”    🔗

לא רק דברי תורה, אף גם עבודה צבורית יש שהיא עניה במקום זה ועשירה במקום אחר. ואם נפתולי “המנהיגים” וסכסוכי הראשים שלנו למיניהם וכל קברניטי הקונגרס בהאג הרגיזו אותי מאד, הנה נחה דעתי בזמן הקונגרס בשטח אחר – באספת “עבריה” שהתקימה שם.

“עבריה”, הסתדרות לשפה ולתרבות העברית, הסתדרות שאמרה להקיף את כל עבודת התחיה התרבותית שלנו, להחיות ולהפרות את שפתנו הלאומית ולהעלותה למדרגת גורם מכריע ותנאי הכרחי בכל מעשה התחיה, – נולדה כמדומני בעיר בֶּרְן שבמדינת שווייץ. אל ערי האוניברסיטאות אשר במדינה ההיא התלקטו במשך עשרות שנים רבים מצעירי היהודים. הריאקציה הפוליטית ברוסיא והרדיפות וההגבלות השונות, שהשתמשה בהן הממשלה הרוסית להָצֵר עד כמה שאפשר את צעדי הנוער העברי המתלמד, העבירו חוץ לרוסיא כחות צעירים במספר לא קטן, ואל ערי שווייץ התאספו רבים, אשר בצל החופש האזרחי בקשו מפלט להם גם מידי רודף. הנוער העברי באותם המקומות היו ברובם המכריע חדורי הדעות החפשיות של המהפכה המדינית ושל הסוציאליות, והדעות אלו לבדן שלטו במחשבותיהם, מבלי להשאיר מקום לשאלות לאומיות, לעניני עם מולדתם. כל התנועה העברית הלאומית בכל שנות השמונים והתשעים למאה שעברה, אשר מצאה לה אז הד בלבות הנוער האוניברסיטאי בברלין ובהיידלברג ועוד, עברה מבלי קול־ענות מבין נערינו⁵ העברים בערי שווייץ. אך בהמשך הזמן ובהתגבר ברוסיה הריאקציה המדינית בכלל והרדיפות על היהודים בפרט, נהיו בין הבאים לערי שווייץ גם צעירים יהודים כאלה, שלא בקרו במולדתם ברוסיא בתי־ספר תיכוניים, “בוגרים” מתוך החדרים והישיבות, שהשכלתם הכללית היתה לא מעטה וכשרונותיהם טובים, ואך מבלי השכלה יסודית של גמנסיה מן הנמנע היה להם להתקבל בבתי־ספר עליונים גם במערב אירופא. האוניברסיטאות בשווייץ היו מקילות הרבה בענין זה, והצעירים בעלי הכשרונות והידיעות היו מוצאים אפשרות להסתדר ולהתקבל בתור תלמידים אל בתי המדרש שם. ובברן התאספו באופן זה צעירים עברים שבאו מרוסיא ותלמודם בידם, כרסם מלא ידיעת השפה העברית וספרותה, געגועיהם אל העבר של עמם חזקים, והם שואפים בכל לב אל התחיה הלאומית ואל העתיד המחכה לעם ישראל בארץ אבות. ומאלה יצא הרעיון על דבר יסוד “עבריה”, ההסתדרות הלאומית לשפתנו ולתרבותנו.

הסתדרות זו באה להוסיף עוד עיקר אחד על הציוניות, על העיקר המדיני שלה, בפתרון שאלתנו הלאומית – ארץ ישראל – גם את הלשון העברית בתור עיקר שני, קולטורי. תחית הלשון העברית, המכשיר הלאומי לבטוי הרוח⁶ העברי, צריכה למלא וללכת יד ביד עם העבודה המדינית. והכרה זו היא יסוד היסודות של “עבריה”. הקיום הלאומי, לפי דעת בני “עבריה”, יהיה עלוב אם לא יבוא בעקבו גם השחרור הלאומי, השחרור הרוחני. אלה היו תלמידי אחד־העם, שהעבדות בתוך חירות העיקה עליהם מאד, ואל השפה העברית והתרבות הלאומית היו קשורים לא רק ברגשי־אהבה רומנטיים לבד, לא מפני שרק העריצו את העבר וראו את הקנינים הלאומיים כראות מורשת אבות יקרה, כי אם ראו בתחיתנו חזות הכל, מקור חיים מלאים ועצמיים לנו ולבנינו אחרינו. תחית לשוננו היתה להם גם מטרה וגם אמצעי לבוא אל השחרור הלאומי, שאליו אנו נושאים את נפשנו. ובשביל זה הסיסמא של ההסתדרות “עבריה” היתה לעשות את הלשון העברית שלטת בחיי היהודים בכל מקום שהם, גם בארצות גלותם, וכי החיים העברים, ההולכים ומסתדרים ומתחדשים לכל מראותיהם השונים, יתבססו על היסוד של תחית הלשון, וזה יהיה המצע לכל עבודה לאומית מקורית, עבודה קולטורית. האמצעים להשיג את המטרה הגדולה, שהיתה לפני יוצרי “עבריה”, היו: הפצת הדבור העברי, שהיה לנקודה החיונית של התנועה החדשה הזאת, ועל חברי האגודות היתה חובה לדבר עברית ולכתוב את מכתביהם ורשימותיהם עברית, ולעשות תעמולה ולבכר את השפה העברית על יתר השפות בכל מקום שהדבר בגדר האפשר. האגודות “עבריה” צריכות היו לדאוג להשתלמות החברים בידיעת הלשון, לערוך קורסים לדקדוק ולתורת הסגנון, לעורר תעמולה פומבית ללשון העברית ולדבור העברי, ליסד קלובים ובתי־עם עבריים, ועל מרכז “עבריה” היה להוציא אורגן ספרותי מיוחד לשאלות הלשון העברית, להוציא ספרים וקונטרסים, ספרי־שיחה, מלות־הדבור, וכל מיני ספרי־עזר, המרחיבים ומקילים את השמוש בלשון. יוצרי “עבריה” הכירו בלשון הון לאומי, שאין הברכה שולטת בו אם אין מפקחין עליו ואין שומרים אותו לפתחו ולסדרו. וביחוד זקוקה לפקוח ולסדור לשוננו אנו המתנערת לחיים חדשים, ואשר הרבה מאוצרותיה גנוזים וטמונים, והבלשנים והסופרים חולקים על רבים משרשיה ומושגיה. – האמצעי השני להשגת המטרה היה – החנוך. על “עבריה”, מרכזה ואגודותיה, היה לשאוף בכל כחותיה, שכל ילדינו יתחנכו בבתי־ספר, ששפת ההוראה בהם תהי עברית. הדבור העברי צריך להיות שפת הילדים העברים בשחר ילדותם, והסתדרות “עבריה” צריכה לסדר תעמולה בין החוגים הרחבים וביחוד בין המורים העברים, ולתמוך בכל פעולה מתאימה בשדה החנוך לכל מדרגותיו. גני־ילדים, ספריות, חדרים מתוקנים – כל אלה צריכים להיות ענין של “עבריה”, לעורר את יִסוּדָם ולתמוך בהם. – והסעיף השלישי לתכנית “עבריה” היה – הרמת הספרות העברית. תחית הלשון אפשרית אם גם ספרותה מתפתחת ויכולה למלא את דרישות החיים מאת המלה הנדפסת. ועל “עבריה” לאחוז באמצעים, כי הספרות החדשה תספק את צרכי העם, את מזונות הרוח וכי תהיה לקנין העם כלו. וגם בזה היה הכר נרחב בשביל ההסתדרות. היא צריכה להפיץ את הספר העברי, ליסד בתי־מקרא, לדאוג לפתיחת בתי־מסחר ספרים עברים⁷ , לכונן סוכנות לעתונים ולהוצאת־ספרים. לא שכחה התכנית “עבריה” גם את יסוד מקהלות זמרה עבריות, כגון אגודות “הזמיר” שהתקימו אז בוארשוי ובלודז, יסוד חבורות משחקים, התחלה של תיאטרון עברי. ואבן הראשה של ועדת המקצוע הזה, ועדת הספרות, צריכה היתה להיות יסוד אגודת סופרים עברים.

ובימי הקונגרס הציוני בהאג התקימה גם הכנסיה של “עבריה”, הכנסיה הראשונה של הסתדרות זו. השתתפו כשלשים צירים והמון אורחים מקרב הסופרים והעסקנים. הפועלים הראשיים היו: המנוח א. ל. לוינסקי שנבחר לשבת בראש הכנסיה והחברים ד“ר קלוזנר, המשורר יעקב כהן, ד”ר י. רבין, ראובן בריינין. זה כבר לא “שפה ברורה”, אם כי ח. נ. ביאליק (שגם הוא השתתף בתור אורח) השמיע את דעתו בכנסיה זו, שהדבור העברי יוכל לשמש רק בתור ספורט ותו לא. יעקב כהן דרש, כי “עלינו להקים דור קנאי הלשון, דור אשר ירגיש את כל החרפה הגדולה ואת כל העוון הגדול של נדודי הרוח והלשון התמידיים, אשר ימאס בעיניו להלביש תמיד את רגשותיו ואת מחשבותיו בבגדים שאולים”. כמעט כל הנואמים הרגישו את הערך הגדול אשר להסתדרות זו. בארץ ישראל כבר היתה הקרקע מוכנה לזה. בכנסית האג השתתף גם הד“ר ח. בוגרצ’וב שהיה כבר המורה של הגמנסיה ביפו אז. החנוך העברי בא”י, שפת ההוראה בבתי־הספר שם, החדרים המתוקנים במקומות רבים בגולה הרוסית, – כל זה עודד את עסקני “עבריה” לפתח את עבודתם והוסיף להם מרץ.

וזוכר אני את “המיטינג” של “עבריה” ביום השבת אחר הצהרים. הישיבות של הקונגרס הפריעו בהרבה את עבודת הכנסיה של “עבריה”. לא רק האורחים, אך גם צירי “עבריה” שרבים מהם היו גם צירים של הקונגרס, בכרו את ישיבות הקונגרס על אלה של “עבריה”. ביחוד היו מלאות ענין האספות של הצירים הרוסים, לרגלי עמדתנו המיוחדת, שעל אודותה דברתי בפרקים שלפני זה. ביום השבת לא היתה לא ישיבת הקונגרס ולא אספת הציונים הרוסים, ואל אולם המיטינג של “עבריה” התאסף קהל רב. היו הרצאות רבות, אך גולת הכותרת של אספה זו היתה הרצאתו של ד“ר יצחק אפשטיין: לתחית הדבור העברי. השפה העשירה וצלצול המבטא המזרחי המצוין, יד ד' הטובה על אמן הסגנון ואחד מן היוצרים הראשונים של השיטה “עברית בעברית” – הקסימו את הקהל, והרושם של נאומו המדעי היה עז מאד. באספה זו התרצה והתפייס גם ביאליק, שבישיבות הכנסיה כמו הביע חששות להצלחת העבודה, מפני שההמון הפשוט איננו יודע את שפתנו, ובשביל זה אין לנו בעברית ספרות עממית, שבלעדה לא תוכל להיות לספרותנו אותה הרעננות הבאה מהשפעת היצירות העממיות: ובאספה זו קרא ביאליק לכל החפצים בתחית העם העברי, כי יתנו יד ל”עבריה“, כי בלי עבודה תרבותית בקרב העם העברי, כל יתר מעשינו מהבל הם. בין הנואמים היו הר”ן סוקולוב, בריינין, ומארץ ישראל דברו הפרופ. שץ וד"ר ח. בוגרצ’וב. שני האחרונים ספרו את הנעשה והנמצא בארץ ישראל בשדה התחיה במקצוע האמנות והחנוך.

אנכי השתתפתי בכנסית “עבריה” בתור אורח, ובכנסיה זו נבחרתי חבר לועדה של שלשה: היינריך רוזנבוים (רומניה) הלל זלטופולסקי (רוסיה) ואני – מארץ־ישראל. כבר הייתי תושב ארץ ישראל בכח, אם כי עוד טרם בפועל. נתתי לארצנו ערבון מספיק, – הכנסתי את בני אל הגמנסיה ביפו – וזה כבר הבטיח, לכל הפחות בעיני יודעי ומכירי, כי עלה אעלה להשתקע בארץ ישראל. אני עוד טרם ידעתי, בשבתי בהאג, איך יפול דבר… וגם בעברי אחרי כן לארצנו והתישבתי בקביעות ביפו – לא עשו ידי תושיה הרבה בשביל “עבריה”. הסתדרות זו היתה אמנם חדורה כלה שאיפות נעלות וכונות טובות, אבל כל הדברים הטובים האלה הם מסוגלים רק להיות חומר למרצפת בתוך הגיהנום, כדברי דנטה, – ומה היא הגולה שלנו, אם לא תופת אין קץ. הרבה אמת היו בדברי ביאליק ובדברי סוקולוב באספת “עבריה”. הן ברן העיר היתה רק תחנת־גולה לצעירים טובים אחדים. ההסתדרות הזו עברה אחר כן לברלין ושם הקדישו לה כחות ומרץ אנשים טובים אחרים, כמו הד“ר ש. פרלמן, המנוח ש”י הורוויץ ועוד. לא הצליח הדבר הרבה, גם לאחרי שכנסו גם בברלין קונפרנציה וגם, כמדומני, נתנו לכל הענין צורה אחרת. הברכה לא היתה מרובה אפילו לאחרי שמר פלדשטיין מוארשוי יסד את “קדם” והניח ביסודו הון חשוב. את הכל נסו האנשים הטובים: הן גם הד“ר בן־ציון מוסינזון בא לכתחלה לארץ ישראל להיות המורשה של “עבריה”, וכותב הטורים האלה נמנה לגזבר ההסתדרות. אבל הבצה־הגולה שאבה את כל המרץ ואת כל הכחות, ושם לא נעשה מאומה. חיי הגולה אינם נותנים לדבר לאומי להתפתח באופנים נורמליים. ולהפך, בארץ ישראל, במקום שהחיים הצבוריים היו עמנו, שהתנאים היו מתאימים בשביל עבודתנו הלאומית, הלכה התכנית של “עבריה” ותכנית שאיפותיה, מבלי להיות תחת ההסתדרות, וכובשת לה את עולמה. הדבור העברי, שפת־הוראה עברית, זמירות עבריות וגם נסיונות של הבימה העברית, – כל אלה הדברים שבגולה נלחמים עליהם וכמעט מבלי כל הצלחה ונצחון כל־שהוא, נהיו בחיים הארצי־ישראליים לעובדות, למציאות. וכל כך עתקנו וגברנו חיל, כל כך היו רבות וחזקות עמדותינו, עד כי כמעט באפס יד הכרענו תחתנו את “עזרה” הגרמנית כעבור שבע שנים, בימי מלחמתנו עמדה בעד שפתנו. בגולה נצחו בני “עזרה” את המצוקים, את חברי הקורטוריום של התכניון החיפאי, את טובי גבורינו, את אחד־העם ואת שמריהו לוין, שהיו מוכרחים לעזוב את שדה המלחמה; ובארץ ישראל היה הנצחון לנו וה”עזרה" נפלה מבלי קום.

זאת החולשה לגולה, וזה הכח לארץ־ישראל. זהו ההבדל בין התנאים המלאכותיים ובין אשר אינו מלאכותי, טבעי. בהאג הייתי חבר הועדה שע"י הקונגרס לעניני ארץ ישראל. גם המנוח יעקב מוזר מברדפורד היה חבר הועד ההוא, ואני השתדלתי להשפיע עליו לטובת הגמנסיה היפואית. זה האיש מוזר נדב את הכסף לבנין הגמנסיה והוא גם תמך בה כל ימי חייו.

 

ז. אני מתכונן    🔗

כבר היה אלול הולך ומגיע לקצו בשובי להומל עיר מושבי. כי לאחר גמר הקונגרס אני עוד הסתובבתי קצת באירופא המערבית. הלכתי לראות את העיר אמסטרדם, אשר לה מסורת עתיקה אצל חניכי ספרותנו ודברי ימינו. היה לי לסור גם אל פריז לרגלי יחוסי הקרובים אל חברת “עתיד”, החברה שבנתה בתי־בד למעשה שמן ובורית בחיפה ובלוד ושהייתי חבר מנהלתה. כי בעת ההיא נוסדה גם בפריז חברה לשם אותה המטרה, זוהי חברת “חרמון”, שמיסדה היה החימאי קלימקר, ויבנה את בית הבד שלו על יד המושבה מוצא קרוב לירושלם. בעלי ההון של “חרמון” היו מתושבי פריז, והיתה שאיפה לשתי החברות להתאחד, והלכתי לשם זה פריזה. בעיר הגדולה והנכריה לי היה איש לויתי מר חובין, אחד מחובבי ציון של התקופה הראשונה, בן עירו של דיזנהוף, ובעניני “חרמון” היה לי משא ומתן עם איש אחד ושפאניער שמו. בפריז התראיתי עם מר עמיל מאירסון, מנהל עניני יק“א אז, אשר ידעתיו עוד מעסקנותי הצבורית ברוסיא, ולקחתי עמו דברים על עבודת יק”א בארץ ישראל, וביחוד ענינה אותי הקואפרציה האשראית עד כמה יכולה היא להתפתח שם. לכל הדברים האלה היתה לי זיקה מיוחדת לרגלי מחשבותי לצאת לארץ ישראל על מנת להשתקע.

ובבית, בהומל, כמו מאליהן הלכו ונעשו ההכנות לגשם בפועל את דבר צאתי. משכן־הקיץ אשר לי נחכר בקיץ ההוא לאחר, וגם את דירתי בביתי בעיר השכירו. שני ילדי הגדולים צריכים היו לנסוע לחו“ל להשתלם, ולשתי בנותי הצעירות עוד נשארו שנה־שנתים לגמר הגימנסיה. משני הילדים הקטנים האחד נכנס אל המכינה בביה”ס למסחר והקטן עודנו תלמיד החדר המתוקן. אלה השנים האחרונים הם חומר מצוין בשביל הגמנסיה העברית ביפו. והיה אם נעבור לארץ ישראל ואקח עמדי את שני הילדים, אזי תשארנה הבנות עד גמרן את הגמנסיה בהומל בבית חותני, ולא יחסר להן דבר. מצדם של הילדים כלם לא היה לפני שום עכוב, לתמורה אשר אומר אני לעשות. הגדולים מהם היו, אם אפשר לומר כך, מחונכים מילדותם עם הרעיון, שעלינו לעבור בזמן מן הזמנים לארץ ישראל, כי ישיבתנו ברוסיא היא ישיבת ארעי ולא ישיבת קבע. ומה שנוגע לשני הילדים הקטנים, הנה בני גיל כזה ששים תמיד לקראת כל נסיעה, ואף כי לקראת מסע מלא ענין ביבשה ובים, לקיוב ולאודיסה ולרדת באניה ההולכת דרך מדינות־ים רחוקות וחדשות, ואשר תביאם אל המקום, ששם גם אחיהם הגדול אשר נסע לפניהם. קשה היה לי לעזוב את אמי הזקנה. היא היתה עקרת בית אחי הגדול, אשר דרה בחצר ביתי, ויום יום התראינו, והיא אהבה אותי, את צעיר ילדיה, וגם נפשי היתה קשורה בנפשה. ואולם האם היקרה הבליגה על רגשי לבבה, והיא ידעה להעריך כראוי את הרגשות, המעוררים את בנה לשבר את גאון חייו בארץ מולדתו ולעזבנה, והרגשות האלה היו תפארת גאותה. הן לא אל אוצרות כסף וזהב עיני הבן נשואות בלכתו למרחקים, לא אל חיים חדשים מדושני עונג חמרי שואף בנה, לא אל איזו קליפורניה מלאה תעלומות הוא הולך, כי אם – לארץ ישראל, אל הארץ אשר עיניו ולבו של כל בן נאמן לעמו היהודי הוגה בה תמיד, תמיד… והיתה האם הנעלה משתדלת כל ימי ההכנות לנסיעתנו לעודד את רוחי ולחזק את לבבי ולהסיר מעלי כל דאגה⁸ לה.

אותו היחס החיובי אל החלטתי לעבור⁹ לארץ ישראל להשתקע מצאתי גם אצל הורי אשתי, החותן והחותנת. אליהם הייתי קשור, מלבד עבותות משפחה, גם בחבלי שותפות בעסקים. הקורא הלא יודע, כי בית מסחרנו היה “פבזנר וכהן”, זאת אומרת: של חותני ושלי. אמנם גם לגיסי, אחי אשתי, היה חלק לא גדול בעסקים, אבל העסקים שלנו גדלו והתרחבו מעל לגבולות הכשרונות של סוחר רגיל, של בשר ודם, ששאיפותיו פעוטות וחוג מבטיו צרים ומוגבלים. לעומת זה אני הייתי הכח המפרה והמרבה, היותר אקטיבי, ביחוד במקצוע של המכירה. בשטח זה הייתי אנכי הפעיל בהא הידיעה העובד העיקרי של בית מסחרנו, המכירות למסילות הברזל, לבתי־ החרושת של מלט, המכירות בשוקי היער, במורד הדניפר, כל החשבונות והעסקים עם הממשלה – כל אלה היו על ידי אני, ובצאתי מרוסיא יהיה בית־מסחרנו המשותף חסר כח פעיל, שלא בנקל ימלא את מקומו. וצריכים להוסיף, כי בעת ההיא היה המצב המסחרי והכלכלי בארץ רוסיה בלתי מסודר. עוד טרם נרפאה המדינה מן התחלואים של השנים הקודמות. המפלה במלחמת יפן, תנועת השחרור, השביתות הכלליות, פרעות האכרים, הפוגרומים, סגירת הדומא הראשונה, חקי הבחירות החדשים, בצורת וחלי־רע בנפות רבות. כל אלה חתרו לאט לאט תחת היסודות הכלכליים של המדינה כלה, ועל המוסדות המסחריים היה לעמוד על המשמר לבל יכשלו ויהיו בנופלים. ובכל זאת, מבלי הבט על כל הגורמים האלה לא התנגד חותני־שותפי אל החלטתי לנטוש את העסקים כלם ולעזבם ולהעתיק את ביתי למרחקים. ועוד יתרה: אני נשארתי גם להבא שותף בכל עסקינו הרבים, ומכל זכיותי לא גרעו דבר כאשר הייתי עובד בהם. ברצוני הטוב ובחפץ לבבי הצעתי, כי מהיום והלאה, לאחרי שאנכי חדל לעבוד בעסקים, הנני מוותר מחלקי בשותפות אחוזים ידועים לטובת גיסי השותף הקטן בעסקינו, היות שעליו יפול בהכרח גם חלק נוסף מן העבודות, שהייתי אני עסוק בהן. ואולם שום דרישות ממישהו לא באו אלי. כמו רוח לאומי טהור ועדין ירד על הבית, על הסביבה הקרובה אלי, והאנשים אשר לבם כלבי לעניני האומה הישראלית ידעו להעריך את הצעד שאני אומר לעשות אני וביתי, והתיחסו אליו ברגש.

ואולם אם אתם חושבים כי חסרתי מהתלות ומכשולים על הדרך אשר אני עושה – תשגו מאד. בני המשפחה היו רבים וביניהם לא מעטים שלוי עולם, אשר להם אידיאולוגיה מיוחדת והם רגילים לראות את תופעות החיים דרך מַנְסֵרה, פריזמא בלע"ז, של אינטרסים חמריים, של עניני כסף ורוחים. ואם נוסעים בני אדם לאמריקא או לארצות אחרות של מדינות הים הנה בודאי יודעים הם כי ישנם שם לפניהם עסקים מביאים ריוח; ולא היו מתפלאים לו עקרתי את דירתי והייתי עובר למקום אחר, לארץ אחרת. אבל – לפלשתינה, לארץ ישראל?! השאננים לעגו לי, ויש אשר בסתר לבבם חשדו וחשבו, כי בודאי “דברים בגו”, כי הן לא טפשתי עד כדי כך להשליך אחרי גוי את כבודי ומעמדי הטוב במולדת וללכת לנוע למרחקים מוזרים אלה. בלי כל ספק שמורים לי בארץ ישראל עסקים טובים ומוצלחים שהכינו בשבילי “אלה הציונים”, “חובבי ציון” למיניהם, שאני הולך תמיד לאספותיהם שיח ושיג לי תמיד עמהם, ואשר “כידוע”, הם מאספים כסף תועפות על ימין ועל שמאל, והם שולחים “משלהם” לנצח על העסקים שלהם בארץ ישראל. הנה ידעו בני הומל וכל גבורי משפחתי את ז. ד. ליבונטין מכירם מימי משרתו בחברה ההדדית שם. וידעו, כי הלז עזב את משרתו בבנק המינסקי והלך לארץ ישראל מפני, – מפני שהמשרה בארץ ישראל יותר טובה, משתלמת יותר מאשר בגולה. ולכן, בודאי, נם אנכי לא בכדי טרחתי ונסעתי לקונגרסים ולאספות, והנני בא עכשו על שכרי, והנני הולך, שלוח לארץ ישראל לקצור את אשר זרעתי. מובן שדברים כמו אלה אינם נאמרים בפירוש, אבל מתוך רמזים וחצאי מלים הרגשתי את אשר בלבם של האנשים עלי ועל המעשה שאני אומר לעשות. והיו גם כאלה אשר נסו לדבר אלי רצינות. על מי – אמרו אלי – אתה נוטש את העסקים הגדולים אשר לכם, מקורות מצבכם? החותן שותפך הולך ומזדקן, והוא נכנס בראשו ורובו לעסקי הקהלה המקומית, והעסקנות הזו נעשתה חביבה עליו ואוכלת את כל זמנו, – והאומנם יצלחו העסקים בידיו עד כדי כלכל גם את צרכיך המרובים, לפי מכסת נפשות משפחתך, בארץ החדשה, במקום אשר עוד יארכו הימים עד אשר תסתדר שם? גם בעיני הפקידים הרבים אשר בעסקינו השונים היה רע המעשה שאני עושה. האנשים הקטנים האלה פחדו, פשוט, פן יצלח הדבר בידי להסתדר בארץ ישראל, למצוא שם עסקים ולפתח מקצעות מסחר שונים. הן לקחה אזנם על דבר בתי החרושת לשמן ולבורית, מיסודה של חברת “עתיד”, שבית מסחרנו השקיע בהם סכומי־כסף די הגונים, ואשר גיסי, בן חותני, השתקע בארץ ישראל ומנהל אותם. ומי יודע, אם לא ימשך אחרינו גם ראש הבית, ועבר גם הוא לארץ ישראל¹⁰, והעסקים כלם שלנו ברוסיא יתפרקו, ומשרותיהם לא תהיינה להם ועליהם יהיה לשחר¹¹ לטרף במקומות אחרים, חדשים. אמנם, אין דעתם של אלה מכרעת, אין שואלים מהם הרמנא ורשותא; אבל בהיותך מתכונן לאחוז בדרך רחוקה וחדשה כזו, אזי נפשך תתאוה להסכמה, לחזוק, לברכת הדרך יוצאת מן הלב.

ומעודדים לא היו לי גם מתוך בני משפחתי אני. ציונים לא היו ועל קהל “חובבי ציון” לא נמנו. וראש המשפחה, אחי יצחק זכרונו לברכה, היה חסיד אדוק, מאמין בכל לבבו ונפשו, ולישועת ישראל חכה יום יום, כי בן דוד יבא ויגאלנו, ועל הרצל ועל כלנו הביט כעל הדוחקים את הקץ, כעל שטי כזב. והיה האיש הזה תקיף בדעותיו, עז כנמר נגד כל המקוים לתחיה לא עם “ענני שמיא”, וגבור כארי באמונתו השלמה. ואני אחיו הקטן, הייתי אני וילדי אהובים וחביבים עליו, ולא חדל לנסות את כח השפעתו להטות את לבבי מן הצעד אשר החלטתי לעשות. עוד יהיה על קורא זכרונותי להפגש עם אחי זה, טפוס מיוחד במינו הקובע ברכה לעצמו, ואז בטוח אני כי יוכח ויכיר את ערכו ומשקלו של האיש הזה גם בתור מכשול ומפריע על הדרך שהתויתי לפני.

הוי, לא מעטים ולא נוחים היו הקוצים אשר סבבו את שושנת חיי – את שאיפתי לתקוע את אהלי בארץ אבות!… והקוצים האלה עשו את שלהם. עמוק עמוק תחבו את עוקציהם ומחטיהם בלבי, ויגדל הכאב. הימים היו ימי הסתיו, ולבי החלש התפלץ בקרבי למראה הזעזועים והספקות והנדנודים אשר סביבי בנוגע להחלטתי לצאת את הארץ. הנני כמו נכון לדרך: את דירתי בביתי לקח אחר, ואת הילדים הוצאתי מבתי־ספרם, ועוד לי רק לארוז את חפצי ולחבוש את צקלוני ומזודותי. אבל – כאשר ינוד הקנה במים כן נוע תנוע כל התכנית, ומאשר לא תדע יבוא רוח פרצים להרוס את כל אשר תכנתי ותארתי. ונהרסו סדרי עצבי והיו כל רגשותי ערים עד מאד, ונחליתי.., והרגישה במצבי אז, מצב הרוח, יחידת־חיי, אשת־בריתי, אשר ראתה בצרת נפשי, – והדבר נעשה, ובראשית נובמבר 1907 באנו אני ואשתי ושני בני לאודיסא. וסרנו, כמובן, לביתו של אחד־העם.

באודיסא עשינו כשבוע ימים ויותר. אנשי שלומנו שם לוו אותנו, וגם נשף פרידה בביתו של הד“ר ספיר לא חסרתי. רוצה אני לרשום מקרה אחד. הועד של “חובבי ציון” שלח על ידי כדור גיאוגרפי, גלובוס בלע”ז, בשביל בית־הספר ביפו וכאשר הביאו את הכדור לבית אחד־העם באו אנשי הבולשת לבדוק פן אין זה כדור רק פצצה… זה היה אז “בימים ההם”, ימי הרס ומהפכות־מדינה, אופיני ומתאים אל מצב הרוחות במדינת רוסיא.

והיתה לי שיחה עם הסבא מנדלי, שיחוסיו אלי היו תמיד טובים. הוא אמר לי, כי אך טוב היה לו יבָנה בארץ ישראל המתחדשת בית לסופרים עברים, אשר בו ימצאו מנוחה אנשי־עט בבאם לעת זקנה, וגם בכל הימים לארץ ישראל לחיות שם. ויהי על הכרמל, יהיה הבית אפילו בירושלם, – אך תוצר סביבה מתאימה לנו, לאנשים מסוג שלנו, שאינם יכולים ואינם רוצים לשוב אל סביבת־החיים הישנה, השלטת בערי הקדש, ובכל זאת געגועים לנו אל הארץ ואל כל הקשור בה. יהיו חדרים נוחים, ספריה מתאימה, פנסיון לא ביוקר, ויהי מקום כניסה ומרגוע לתלמידי חכמים מסוג החדש. “היהודים האדומים” האלה (דעתו היתה על בני משה באודיסא) אך טוב היו עושים, לו יצרו בארץ ישראל מכון שכזה. “אולי – אמר לי – תתן אתה את לבך אל הרעיון הזה, ואז אולי היתה יוצאת אל הפועל גם “אגודת הסופרים”, שעמלת בזה ולא עלתה בידך”.

 

ח. “קפיצת הדרך” באניה    🔗

מאודיסא עלינו היה לצאת באניה רוסית בששי לנובמבר ובאנו אל העיר יום אחד קודם, ואולם שלשה דברים שמודיעים עליהם מקודם צודקים אך בקירוב: הנבואות של הלוח על מצב האויר, ההכרזות בעתונים והידיעות של החברה הרוסית לאניות. האניה הקדימה לצאת קודם זמנה, כי רבו עליה עולי רגל מבין המושלמים היושבים בהרי קוקז, ולא מצאה צורך לחכות ליומה הקבוע, היות שכל כרטיסיה נמכרו. בשנים שכסדרן אפשר היה לנסוע באניה הרוסית השניה דרך אלכסנדריה, אבל בשנה ההיא הוכרזה כל מדינת רוסיא נגועה חלי־רע, והאניה של החברה לא היתה מקבלת נוסעים מרוסיא ורק מנמלי יון לתורכיה. באופן זה הוכרחנו לשבת באודיסא שבוע ימים נוספים, עד צאת האניה ההולכת וסובבת את חופי ים התיכון בגליל סוריא. והאניה הזו גם היא לא שמרה מועדה, ותצא מאודיסא רק ביום הארבעה־עשר לחדש, בלקחה אל קרבה יותר משמונה מאות איש עולי־רגל של עמים ודתות שונים, רובם טטרים ופרסים. לשכות המחלקה השניה היו מלאות יתר על המדה, ובעלותי על ספון האניה נגש אלי אחד מסגני רב־החובל וישאל לשמי, ויאמר כי בשבילנו פנוי תא מיוחד במחלקה הראשונה, זו היתה לשכה מרווחת וארבע מטות רגילות בתוכה, לי ולאשתי ולשני הילדים ההולכים אתנו. גם המחלקה הראשונה היתה מלאה נוסעים. אנגלי סוכן נוסע, תלמיד גמנסיאי חולה הנוסע לקהיר, רופא צבאי ואשתו ומשפחתו, אופיציר רוסי ואות־גיאורגי עליו, ועוד אחדים. היו גם מבני עולי־הרגל פרסים עשירים, שנסעו במחלקה הראשונה, ועוד איזה יוני צעיר, סוחר כפי הנראה. יתר הנוסעים, כמונו אנו, תפסו להם את מקומותיהם במחלקה הראשונה על פי זכיות שונות מיוחדות.

ובכן נוסעים אנחנו, ולפנינו להסגר ימים מספר באחד הנמלים בתורכיה ימי הסגר וטהרה. בצאתנו מאודיסה לא הודיעו לנו לא על אודות מקום ההסגר, הנמל, ולא על מספר הימים אשר יסגרו את אניתנו לטהר אותנו. האניה אחזה את דרכה אל הנמל סינופ בים השחור. מצב הרוחות היה טוב, והנוסעים בלו את הערב באולם המרווח של המחלקה. הסוכן הנוסע האנגלי דבר צחות פולנית וגם קצת רוסית, ושיחותיו והנהגתו העידו בו כי דמו אינו דם בריטי טהור. היה בתוכנו אופיציר צעיר אחד ההולך לעבוד בלגיונו, הנצב באי כרית, הוא ואשתו הצעירה וילד בן חודש עמהם. הרופא הצבאי שמח את אשתו, אשר לקחה בשבי לא על שדה קטל, כי אם באחת מערי קרים, מבין זרועותיו של מושל המשטרה שם. להם היתה ילדה כבת שבעה חדשים, אשר מררה את חיי כלנו בצעקותיה ובבכיה בלתי־חדל לילה ויום. מלא ענין היה האופיציר בעל האות הגיאורגי, תמיד קרא ספרים, שהיו אצלו בכמות הגונה או היה פותח בשיחות. הוא דבר צרפתית ואנגלית, נכנם בשיחה עם התורכים, הבין יונית ועם עולי הרגל הטטרים דבר בלשונם. קצין רוסי הוא, ואת אזננו צרם מבטאו הרוסי וגם לקוי היה בסגנון. כשנודע לו, כי אנחנו הולכים לארץ ישראל, אז ספר לי, כי גם לו נכסים ביפו, פרדס גבול המביא לו כארבעת אלפים רובל לשנה, שקבל בירושה מאת אמו, איזו נסיכה… תתרית, שהיתה נשואה לאביו, שנפל חלל במערכה על יד פליבנה במלחמה הרוסית־תורכית. במלחמות שונות נפלו כל אחיו, והוא הולך עתה לאלכסנדריה להתרפא מן הפצעים, שנפצע במלחמת יפן האחרונה. הוא גם היה שבוי אצל היפנים, והלל אותם מאד, ביחוד את המצביא הידוע טוגו, שהיה כבן־בית אצלו, היה חבר ורע לבנו, וגם בתו של טוגו סבבה אותו באהבה אבל הוא בחר ללכת בדרכי יוסף… לו רעים ומכרים בין האנגלים עוד מאותו הזמן, שהיה ציר רוסיא בבומביי. על פי דעותיו המדיניות הוא כל־סלבי, והוא שואף לראות אגודה ריפובליקאית של כל עמי הסלבים המאוחדים ורוסיא בראשם. הוא שונא יונים ואנטישמי. דם היונים של היום מהול, ואין בו אף טפה משל היונים הקדמונים, והיהודים בימי קדם הולידו בינוניות בצורת האיש מנצרת, ובדברי ימיהם שלאחרי זה לא תמצאו אף מפקד צבא אחד. אין גדול בעולם מנפוליון, ותפארת המוסיקה העולמית היא מנגינת המרסיליזה. הוא השתתף גם במלחמת הבורים נגד האנגלים, בקר את מכה¹², ובכלל אין מקום ואין עיר אשר לא עבר שם ואשר לא ידע לספר עליהם לפרטיהם. על דרכו לוה אותו חיל־משרת, שתפס מקומו, כמובן, על הספון במחלקה השלישית.

הצעיר הזה ענין את כלנו. עין בעין ראינו, כי לפנינו אדם, שהחזון והמציאות מעורבים בדבריו. את כל הידיעות על אודותיו ספר לפנינו בערב הראשון, בשיחתנו הראשונה. אשפתו היתה כפי הנראה מלאה שקרים וכזבים, ולאחרי שהריק את הנטל הזה, היה לאחר־כך איש־שיחה מענין, אדם שקרא הרבה. בראשית הערב השני, כשהתקרבנו אל הנמל סינופ, הרגשנו תנועה מיוחדת בין פקידי האניה והמלחים. אלה האחרונים הוציאו ממחסנם רובים, ובמקומות שונים על האניה נצבו מלחים מזוינים. בשעה מאוחרת בלילה, כשעלינו על מטותינו לישון, באו והגידו לנו, כי מחכים להתנפלות על האניה במטרה לשוד ולבזה. בזמן ההוא קרו מקרים כמו אלה במימי רוסיא. חשדו, שהאופיציר בעל האות הגיאורגי הוא בראש השודדים. הקצין הנשוי, ההולך לאי כרית, מהר להביא את החיל משרתו ויתן לו רובה ויעמידהו למשמר על יד תאו. אנכי לא האמנתי בכל הדבר הזה, אבל המלחים היו נבהלים, והם האמינו כי איזה דבר מתכונן על האניה, בפרט שהקופה היתה מלאה ובה היו כארבע מאות אלף רובלים, כסף הפוסתה וכסף הטטרים העולים. מן הרגע הראשון נתן הקצין הנשוי עינו לרעה בחברו בעל הגיאורגי, והוא כמעט החליט לאסור אותו עתה מבלי כל חקירה ודרישה. נוסף על החשדים שהזכרתי עורר בלב הקצין חשד הנהגתו של החיל המשרת אשר לאופיציר הגיאורגי. החיל המשרת לא חלק את הכבוד הצבאי לקצין, וכאשר נזף בו הקצין אמר החיל, שלו עסק רק עם אדונו. הקצין ספר את חשדיו לרב החובל, והחלה חקירה ודרישה חשאית, ונודע הדבר, שבידי האופיציר בעל הגיאורגי כרטיס של המחלקה השלישית, והוא נכנס אל המחלקה הראשונה שלא כדין וכאלה, עד שבאו לידי חשד ופחד מפני שוד ובזה…

כאור הבקר באנו לסינופ, ואחד מסגני רב החובל ירד אל החוף להודיע על דבר בואנו. פה יהיה ההסגר ופה יטהרו את הנוסעים ואת חפציהם. אבל – אין פקידי ההסגר ממהרים את מעשיהם. הוברר, כי הצריפים של מחנה ההסגר על החוף מלאים עולי־רגל המטהרים, שבאו באניות הקודמות, ומספרם יותר מאלפים איש. ומקושטא באה פקודה, כי לא יתנו לעולי רגל מושלמים לעבור דרך קושטא עד אשר יטהרו, כי אמנם נמצאו בין העולים חולים. ולכן גם על אניתנו להוריד פה את כל העולים המושלמים שמספרם היה כחמש מאות איש, ורק אז יתנו לאניתנו ללכת הלאה, ואת ההסגר לנו, ליתר הנוסעים, יסדרו בקלאזומן על יד איזמיר. ותלגרמות נשלחו בין קושטא ובין אודיסא הלוך ושוב, וימי עמידתנו בנמל סינופ ארכו ששת ימים. במשך הימים האלה הלך לעולמו מעל ספון האניה זקן פרסי אחד מתוך העולים. ואין פלא: האניה היתה מרובת־אוכלסין, כשמונה מאות נפש, ובקרב מספר תושבים כזה החיים בתנאים בלתי נוחים והחסרים הדרישות המינימליות של ישוב בני אדם, יש אשר ימות אחד במשך שבעת ימים. ובינתים הנה ראשית החורף, וגשמי זעף וסערות ים הוסיפו גם הם נופך משלהם לבער אחרי שארית הכחות והמרץ של הנוסעים האומללים. הורדנו את גופת הזקן הנפטר, וביום העשרים ואחד לחדש עזבנו את סינופ ללכת לקושטא. היינו בטוחים, כי אחרי הפסק ועמידה של ששה ימים בסינופ כבר יצאה אניתנו חובת הסגר, ונבוא לקושטא בשלום וננוח שם. הדרך מסינופ לקושטא ארכה שני ימים, ואך נכנסנו לקאוואקי, על יד הבוספורוס, והנה באו פקידי ההסגר ויצוו עלינו לעבור את התעלה מבלי להתעכב על יד הנמל בקושטא. אך מרחוק מעל ספון האניה השקפנו על הבירה אשר בנה בשעתו קונסטנטין ושהיתה לבירת התורכים, ואל העיר לא נתנו לנו לרדת, וששת ימי הטהרה אשר עשתה אניתנו בסינופ היו כלא היו, ועלינו להסגר שנית על יד קלאזומן, למקום אשר באנו בעשרים וחמשה לחדש. אל האניה נגשו דוברות ועליהן הטעינו את נוסעי הספון לכל חפציהם. היו דין ודברים בין פקידי האניה ובין הנוסעים בדבר ההוצאות, התשלומים לפקידי ההסגר, וכן תשלומי המזונות מאת הנוסעים במחלקה הראשונה והשניה. וסדרי ההסגר היו “מצוינים”, כמנהג תורכיה. את הנוסעים הביאו לבי מסותא, ואת חפציהם העבירו במים רותחים, אבל בתים לשבת ומקומות ללון לא היו להם, וגם מים חמים לא נתנו להם כל ימי ההסגר, אם כי תשלומי ההסגר היו לא קטנים.

בינתים הגיעו אניות אחרות מרוסיא, ופקידי ההסגר מצאו לטוב לפניהם לקצר לאניתנו את ימי הסגרה, כדי לפנות את הצריפים בשביל הנוסעים החדשים שבאו באניות האחרות. בעשרים ותשעה קבלה אניתנו רשות לצאת הימה, וממחרת באנו לאיזמיר. הראשון אשר עלה על אניתנו היה הקונסול הרוסי באיזמיר. זה היה הודות להאופיציר בעל האות הגיאורגי. עוד מסינופ תלגרף רב החובל לקושטא על אודות חשדיו בנוגע להנוסע הזה. והיות שבקושטא לא התעכבה האניה לכן הודיעו על זה מקושטא לאיזמיר. את החיל המשרת שלח רב החובל חזרה לרוסיא עוד מסינופ, היות שתעודת־מסעו של זה היתה חשודה למזויפת. הקונסול חקר ודרש את האופיציר, והנה נגלה הדבר, שאין זה אופיציר כלל, ולאחר החפוש בחפציו נמצאו כרטיסים ותעודות, המטילים על בעליהם אשמות. את פרצופו האמתי של הנוסע המוזר הזה לא עלתה גם להקונסול לגלות, ולכן החליט להחזירו לרוסיא. ואולם על אדמת זרים בארץ תורכיה, אין רשות להקונסול הרוסי לאסור איש, ולכן צוה הקונסול על רב החובל לחכות לאניה הרוסית, השבה מחופי הים התיכון לרוסיא, למסור לה את האסיר. בראשון לדצמבר בערב באה האניה ההולכת ממצרים, ומשמר מלחים מזוינים העביר את גבורנו מאניה לאניה. באיזמיר ירדו עוד נוסעים אחדים שכבר שבעו “עונג” באניה מהירה זו. היו כאלה אשר נסעו מאודיסא ללכת לקושטא, מהלך שלשים שעות; והנה הם עשו את דרכם זה עד בואם למחוז חפצם עשרים ושנים יום. אלה היו נרגזים מאד. אבל הקונסול הרוסי באיזמיר ורב החובל היו מדושני עונג, כי הנה עלתה בידם לצוד לויתן בחכה. ואולם יתר אנשי האניה, ביחוד המלחים והנוסעים, רגזו כלם בלשכותיהם ובקניהם על רב החובל ועל הקצין הצעיר, שהיה הראשון לעורר את החשד. המלחים ונוסעי הספון היו כלם על צדו של האופיציר, אשר היה נוטה כנהר שלום לכלם, היה נכנס בשיחה עמהם וכל עול לא מצאו בו. לפניהם היה לא שודד ולא גנב, ורק צעיר אדיב ומסביר פנים. והמומים אשר מצאו הקונסול ורב החובל בתעודותיו לא יהיו מומים מעולם בעיני ההמונים הרוסים, ורע היה בעיני הפקידים והמלחים המעשה של רב החובל, שהעטה חרפה על האניה להיות למחפש חטאים.

יצאנו מאיזמיר והלכנו לטריפולי ולבירות. בששי לדצמבר גמרה האניה את עניניה בעיר האחרונה, ויצאנו ליפו. מפני הסערות בים לא יכלה האניה להורידנו ביפו. הקורא יתאר לו את מצבנו. הננו נוסעים מתנודדים באניה זה שלשה שבועות, והנה הגענו ברוך השם ליפו, אך… האניה נסתה להשליך עוגן, אבל הספנים עם סירותיהם אינם נראים, אינם נגשים אלינו… עמדנו עוד שעה, עוד שעה, – ובעשר בבקר הרימו את העוגן, והאניה הלכה לפורט סעיד. הים היה סוער ועשרים שעות נמשכה הנסיעה. באנו לפורט סעיד והנה גם פה הפתעה נגד עינינו. סבלי־הפחם שבתו, ואין אניתנו יכולה ללכת הלאה באין פחם במחסנה. המלחים שלנו לא חפצו להיות כמפירי שביתה, ואולם לבסוף גבר עליהם היצר־הרע של רובלים אחדים יתרים. כעבור שלשה ימים חזרה אניתנו ליפו, ואולם מי לידנו יתקע, כי ישוב ים־יפו מזעפו, והאניה תביאנו ותורידנו אל החוף. ובאם לאו והים יוסיף לעמוד בסערו, אזי יוציא רב החובל את הנוסעים ואת המטען שעל האניה ויניחם בבירות. ואז נשקפה לנו נסיעה נוספת ביבשה: מבירות לדמשק ומדמשק לחיפה – במסילת הברזל. ומחיפה ליפו בעגלה. דרך של שבוע ימים, ואני והמשפחה אשר לרגלי עיפים ויגעים עד מאד…

ואולם נחם הים. ובעשירי לחדש דצמבר יצאו ספני יפו בסירות קלות, ובהן היה הלל בני ובני משפחת ליבונטין, שבאו לקדם את פנינו.

בשעה טובה ובסימן טוב.

 

ט. שָׁבֵי הַגּוֹלָה    🔗

עוד בהומל ידעתי, כי התכנית אשר התוה לפני ליבונטין בקיץ העבר להתישב בחיפה ולפתוח שם בית־בנק וכי האפ“ק ימסור לי את כל עסקיו בחיפה ובגליל, – כי התכנית הזו לא תצא אל הפועל. ליבונטין יעץ לי, וכמו הטיל עלי להשפיע על ראשי ההנהלה של האפ”ק ולהטות את לבבם להתענין יותר בעיר חיפה המתפתחת ובעתיד הנכון לה. את הדבר הזה עשיתי ומלאתי עד כמה שאפשר בהיותי בהאג והשתתפתי גם באספה הכללית של הבנק, “אוצר התישבות היהודים”. ואולם לאחרי שהוכחותי והשפעתי הכשירו את הקרקע לטובת פתוח עסקי הבנק בחיפה ובסביבתה עלתה, כפי הנראה, הצעה כי האפ“ק יפתח סניף שלו בחיפה, ואז אין כבר כל מקום שם לבנק פרטי שלי ואף כי לעסקיו של האפ”ק בסוכנות למי שהוא. כאמור, אנכי ידעתי כל זה עוד בהומל, והופחת מספר הצפיות, שאנסים בלע"ז, לעסקים בשבילי בארץ ישראל, אבל החלטתי לא זזה ממקומה, ורק במקום שעלתה במחשבה ראשונה לפני, וששם כבר התישב פבזנר גיסי ועניני “עתיד” היו בתוכה מרוכזים, בחרתי לי את העיר יפו למושב קבוע.

שני בני הקטנים נתקבלו אל המכינות המתאימות של הגמנסיה ואנחנו נערנו את העיר, למצוא דירה בשבילנו ולא מצאנו על נקלה. בבתי הערבים אשר בעיר יפו העתיקה בחלה נפשנו, וגם בנוה־שלום לא מצאנו דירה מתאימה. לאחרי מספר שבועות מצאנו דירה במושבה האמריקאית, במקום המלונות הגדולים והטובים אז “מלון הגן” ו“מלון ירושלם” של הַרְדֵק. המושבה הזו היתה בעת ההיא חצר סגורה ומסוגרת בלילה, וגם ביום היתה כעין פרור מיוחד, חצר פרטית, אם כי הרבה בעלים היו בתוכה. הבית אשר שכרנו לשבתנו היה בית עץ, שבעליו, אחד מ“בני ההיכל” האמריקאים הביא אותו בנוי ומפורק לחלקיו מארץ מושבו לפנים. בעל הבית ואחיו בני כתתו יצאו מאמריקא ללכת לארץ ישראל בשנות הששים למאה העברה באניות־מפרש, הם ומשפחותיהם ובתי־העץ אשר הכינו, ויתנועעו הרבה ירחים באניותיהם עדי הגיעם לחוף יפו. ימים רבים לפני זה התנהלה תעמולה רבה בין הפרוטסטנטים בכוון זה, לבוא אל הארץ ולהכין בה את הכל ולהתכונן בעצמם ליום הגדול אשר ישוב ויופיע על הגלגתא הקדושה בן האלהים המעונה, ויהיו הם הראשונים לשרת אותו. התעמולה הגיעה עד אמריקא הרחוקה, ואחדים מתושביה נתנו את ידם אל “בני ההיכל”, וישלחו כסף אל אנשי בריתם בארץ ישראל לרכוש להם קרקע לעבדה ולשמרה עד בוא היום הגדול. הודיעו אותם כי הקרקע נקנתה, והכל נכון לקראתם. אבל האנשים אשר בטחו בהם בגדו כמו נחל, ובבואם אל הארץ, אחרי סבלם נדודים במים רבים במשך ירחים מספר, נוכחו כי כספם בא לידי נוכלים ורמאים, וגם יד הקונסולריה האמריקאית היתה במעל. בקושי רב השיגו כברת ארץ קטנה על יד יפו, ובמקום הזה העמידו להם את בתיהם אשר הביאו עמהם. הבתים בנוים שתי קומות והחדרים קטנים ונמוכי־תקרה, ואת אחד הבתים האלה שכרתי לי לשבת בו. נשען אל הבית היתה מרפסת רחבה, יוצאת אל הגן הגדול, אשר על שמו נקרא המלון, ואשר בין עציו ופרחיו השונים היה המקום הנבחר לטיולים אז לתושבי יפו.

הסתדרנו לא רע, בהתאם לתנאי החיים החדשים במקום החדש הזה. ואמנם התנאים היו כלם שונים מאלה, שהרגלנו להם בארץ מולדתנו בגולה. ביתי בהומל היה מרווח ושמונה חדרים היו לנו לשבתנו. השרות בבית, במטבח ובחצר היתה מוטלת על שלשה־ארבעה שהיו לפקודתנו, חדרי השמוש הנחוצים לא חסרו. פה, בדירתנו ביפו, בבית שהיה בנוי בשביל משפחת אכר גרמני או אמריקאי, היו אמנם במספר ששה חדרים, אבל כלם קטנים ונמוכים מאד. לא חדר־אמבטי ולא מקלחת, ואת המים היה עלינו, כמו שהיה בכל יפו העיר, להעלות מן הבאר החצוב על יד הבית. אפילו את בית־הכסא היה עלינו לפנות יום יום, כי כל בור לשופכין ולזוהמא לא היה. בקושי השגנו אשה לעבודת המטבח אבל באין בדירתנו חדר בשבילה, ומפני שמושבנו היה במושבה נכריה ונשי נוה־שלום לא היו רגילות אצל הגוים, לכן היתה המבשלת שלנו יוצאת מן הבית בכל ערב ובבקר היתה שבה. ובשביל זה נתחלקה העבודה בבית, כבוד החדרים והערכת השלחן ופריקתו בין שלשת הילדים, ואיש איש מהם שמר על הסדר וימלא את אשר הוטל עליו. ומובן, כי רבה מאד היתה העבודה על עקרת הבית, אשר נשאה בעול מבלי תרעומות רבות. עד מהרה התודענו אל השכנים הגרמנים, והיינו נהנים מהם הרבה עצות בענין משק הבית, היינו כלנו שכנים טובים. מול דירתנו ישב הרופא הזקן, מר לורך ובנו רופא השנים. זקן השכונה היה האלל, חותנו של הברון אוסטינוב, זה שנטע את הגן הגדול ובנה את המלון על ידו. האלל זה היה יהודי מומר, יליד פולניה. התנצר בצעירותו והיה שליח המיסיון בארץ כוש, מדינת החבשים. שם נשא לו אשה מבנות הארץ, ועבר לארץ ישראל והתישב בתוכה, ויהי מראשי הבונים את השכונה. אנכי ידעתיו עוד ממסעותי הראשונים לארץ ישראל, ועתה היה מבקר אותי בביתי, וגם נתן לי למנחה את הספר “חובת הלבבות”, שהיה בידו. הוא ומרעיו המיסיונרים קנו בשעתם את ארטוף, ליסד שם מושכה יהודית ולהפיץ ביניהם את תורת הנצרות. את המושבה יסדו, אך אשר עלה על רוחם לא הצליח, אם כי, לפי ידיעותי, אחד הנוצרים הבריטים המושלים עתה בארצנו הוא יליד המושבה ההיא. ספוריו של הזקן האל, מימי התקופה הראשונה של הישוב החדש היו תמיד מלאים ענין בשבילי. התודעתי אל הזקן השני בשכונה, אל הרדק, שהיה גם ממלא מקום הקונסול האמריקאי ביפו. את חדרי המלון “ירושלם” אשר לו סִמֵן לא כמספרים על הסדר כנהוג, רק קרא להם שמות הנביאים, וגם סדר לעצמו כעין כתה דתית מיוחדת שבשבילה עשה לו נפשות מבין המשרתים שעבדו אצלו. נשען אל חצרו בנה חדר אשר יִחֵד אותו לבית תפלה על פי דרכו ושיטתו, והוא היה בעצמו גם המשרת בקודש אשר הכין לו. כיובל שנה ויותר ישב ביפו, ויום יום בקיץ ובחרף היה מתרחץ בים.

והיו בשכונה זו גם מאחינו שהתודענו אליהם. ישב שם מר דוד טריטש, אשר יסד בעת ההיא ביפו נגריה אומנותית. דוד טריטש היה אישיות ידועה בחוגי הציונים. הוא אשר יצר את התכנית של אל־עריש, כי, מבלתי יכולת להשיג מאת התורכים טשרטר על ארץ ישראל, אזי תפנה ההסתדרות הציונית אל הממשלה הבריטית, המושלת גם על מצרים כי יתנו ליהודים את החלק ארץ הישראלי הנמצא ברשותה של מצרים, ויעבירו את מימי נחל מצרים להשקות את החלק ההוא. גם הד“ר טהון ואשתו התישבו ארעית בשכונתנו זו. ואולם מלבד אלה היו בעת ההיא רבים מן הבאים אל הארץ גם מתוך היהודים מתאכסנים במלון הגן. הסניף היפואי של מלון קמיניץ לא היה מסודר כראוי, והאסטניסים מבין הציונים היו מבכרים את המלון הנכרי על המלון היהודי. לרגלי הנסיעה באניות במשך ימים רבים היו המאכלים הבלתי־כשרים נעשים כהיתר, ולא היו גם האנשים הטובים מדקדקים הרבה בכשרותם של המלונות. ועלו לארץ ישראל בעת ההיא מר אליהו ברלין ומשפחתו, המנוח בצלאל יפה ומשפחתו, ולימי האביב בקרו את הארץ תירים, שהתארחו במלון הגן, ולא חסרנו סביבה נעימה ונוחה. בא באביב ההוא אל הארץ הד”ר יוסף לוריא, שהיה מכירי הטוב מימי עבודתי בהעתון הפטרבורגי “דער פריינד” בעריכתו, ואל הארץ התקבצו כחות הוראה טובים לשמע הגמנסיה ובתי־הספר שביפו. ממכירינו הטובים אשר מצאנו ביפו היו בני משפחת בלקינד, הגברת אלגא חנקין ובעלה, וסופיה אחותה הרופאה, וגם המנוח ישראל פיינברג גיסם ומשפחתו ישבו בעת ההיא ביפו. התודענו אל הרופא המנוח ליאו כהן ומשפחתו. האדם היה יקר וחביב, וחברת משפחתו היתה נעימה עלינו. עם מאיר דיזינהוף והגברת אשתו היינו ידידים משכבר הימים, ואותו הדבר עם הד"ר חיסין, ומצאנו לנו סביבה רוסית־עברית קרובה וידועה לנו, ולא חסרנו דבר. יש רגש, שהוא אולי יחיד ומיוחד לאנשים מישראל “שבי הגולה”, הרגש הזה מקרב רחוקים, יוצר רגשות־משפחה בין אנשים רחוקים, שמעולם לא ידעו איש את אחיו, ואך פה, בארץ הזאת, התודעו, הכירו איש את רעהו. שנים לעשרות ישבנו בהומל העיר, וכמעט לא היה לנו דבר עם האנשים, שאינם בני משפחתנו, אם כי ידענו איש את אחיו, ופה, ביפו, למרות הדבר, כי אך היום או אתמול נפגשנו, אך זה מעט התודענו, – וכבר כמו התקשרנו וכמו יחוסי משפחה נוצרו בינינו ובין האנשים והמשפחות אשר ממרחקים באו, ממקומות ומארצות שונים, אשר רק את שמעם שמענו.

והילדים בגמנסיה הרגישו את עצמם בנעימים. הן כלם היו תלמידי החדר המתוקן בהומל, ופחות או יותר ידעו את השפה העברית, אם כי שפתם בבית היתה במולדת רוסית. הבן הגדול, שאותו הבאנו עוד בקיץ, ואחד הצעירים בתור מורה פרטי, הכין אותו, – ההוא כבר סגל לעצמו את ההברה הספרדית, וגם שני אחיו הקטנים, שבאו עתה, הסתגלו עד מהרה אל החברה החדשה ולא פגרו הרבה בלמודיהם. הגמנסיה התרחבה ומספר תלמידיה התרבה מיום ליום, מאניה לאניה, ויצאה מן הסמטא בנוה־שלום ועברה לאחד הבתים הגדולים בדרך שכם, מול השכונה האמריקאית. חדרים מרווחים לה עתה, כתות נוספו, מכשירי־למוד נרכשים, מורים מוזמנים, ומתרבה מספר המאמינים, שבאמת זאת תהיה גמנסיה ממש… ואף פעם לא התעוררו בלבות הילדים געגועים לארץ מולדתם, לערש ילדותם, לחבריהם ולמשחקיהם שם. להפך, כל יום וכל שעה הרגשנו, כי הנה הילדים הולכים ומכים שרשים, סופגים לתוכם את כל אשר הסביבה החדשה שופעת להם, והם אשר יחושו כי הארץ, אשר הבאנו אותם אליה, ארצם היא…

 

י. הגמנסיה “הרצליה”    🔗

בתריסר, תריסר ומחצה ילדים וילדות יסד הד“ר מטמן־כהן ואשתו את המוסד החנוכי, אשר קבע על פתחו מלמעלה שלט קטן שהיה כתוב עליו “גמנסיה”. בראשיתו היה המוסד הזה כלו, “על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו” – פיקציה, לא חדרים ולא מורים ולא תלמידים; והנה גרמו המאורעות. ויהי המוסד הזה לאחד הגורמים הכי חשובים בתולדות העליה בתקופת תרס”ו – תרע“ג, ויהי גם אחד הנמוקים המחויבים, אחד מן התנאים ההכרחיים לעליתי גם אני ומשפחתי בתקופה ההיא להשתקע בארץ אבות. הן את כל אשר לו נותן היהודי בעד חנוך ילדיו, ולא היתה גם בגולה של רוסיא משפחה יהודית אשר לא שאפה להכניס את בניה אל הגמנסיה, וגדולה היתה המצוקה, ורבה היתה רעת הגלות, אשר לרגלה צרו צעדי בנינו מלהכנס אל בתי הספר, הגמנסיאות של הממשלה. הן פרק מיוחד הקדשתי בספרי השלישי (פרק ל"ז) למקרה, שנתקבל אחד מבני במספר התלמידים מחוץ לאחוז הרגיל, והיה הדבר הזה כעין מאורע שזוכרים אותו ומכריזים עליו. כמה השתדלו ליסד גמנסיאות מיוחדות לילדי העברים, וכל רשיון ליסד גמנסיה כזו היה נחשב כזכיון מיוחד, קונצסיה בלע”ז, שרק יחידי סגולה זוכין בה. ומיסדי הגמנסיה העברית ביפו הבינו והכירו את צורך השעה ואת מצב הרוח של הגולה. השעה היתה מוכשרת מאד. ההגירה מרוסיא לארץ ישראל גברה אז, וכל אניה הביאה משפחות משפחות לארץ, והבאים החדשים שמחו מאד בראותם כי יש ביפו בי“ס בינוני, גמנסיה ככל הגמנסיות, ורבים רבים בחרו לשבתם ולמרכז עסקיהם את העיר יפו, במקום אשר המה יכולים למצוא פתרון לשאלת החנוך לילדיהם. המצב הזה גדל מיום ליום את הגמנסיה ביפו, עד אשר היתה באמת לגמנסיה לכל פרטיה. המקום והזמן הכריחו את יסודה של הגמנסיה ביפו, וכל דבר הכרחי מוצא לו סוף סוף את האמצעים הנחוצים לו, החסרים לו. נמצאו מנדבים, בראשונה מקרב הקהל העברי ביפו עצמה, אח”כ מתוך הנדיבים “האוהבים שערי ציון”, עד אשר הכירו מהציונים בערכה הלאומי של הגמנסיה, עד אשר נמצא לאחרונה הנדיב מר יעקב מוזר מברדפורד שהקים מכספו בנין נהדר למשכן המוסד הזה. ונהיתה הגמנסיה היפואית לאחת הסבות, שבגללן יצאו לכתחלה משפחות מרוסיה ועברו לארץ ישראל. ואם כאלה היו עשרות, הנה הילדים שנשלחו מן הגולה לארץ ישראל להתחנך בגמנסיה זו היו למאות. ראה ראו הורים עברים רבים כי בארץ ישראל יכולים הילדים העברים לקבל חנוך שלם, בלי לקויים, בלי התנגדות בין הספרים ובין החיים, בין עבודת המורים וחיי ההורים. יכול וצריך החנוך הזה להברא פה, במקום שמשתדלים סוף סוף גם ההורים להשליך מעליהם את כבלי הגלות, – אלה הכבלים הנוראים, אשר מהם אך מתהוים הנגודים והלקויים בחיי הגולה גם עוד טרם תדרוך רגל הילדים על סף בית־הספר, ואף כי אחר כן.

ואולם הגמנסיה מוכרחה היתה לדאוג גם להילדים מבני הגולה, הבאים אלינו, לדאג גם לכל צרכיהם. הן לא השחוק הוא, – מאות ילדים בלי אבות ואמהות הרחק – הרחק מבית־הורים. והחיים פה כלם חדשים. והאקלים פה לגמרי שונה, ועל הגמנסיה לדאוג למלא להילדים את חסרון האב והאם: להשגיח שלא יחסר להם דבר. נחוץ לבנות בית מיוחד לפנסיון, במקום אשר ימצא הילד אכילה שתיה ולינה, וכל זה מן המובחר, מן היותר טוב והיותר בריא, ועל כל זה תפקח עין־חמלה. התשלומים בפנסיון הקיים היו ששים וחמשה פרנקים לחודש לכל ילד, אבל הפנסיון היה בבית שכור שלא היה יכול להקביל לכל הדרושות. והנהלת הגמנסיה דאגה גם לבנין בית לפנסיון, בית גדול ורחב ידים, אשר הכיל לכה"פ מאה ילדים מן החוץ. ילדים מן החוץ שאין הורים להמה דורשים השגחה מעולה, והגמנסיה המקבלת ילדים כאלה, נושאת עליה כובד האחריות. ולבלי לקבל ילדים כאלה, לסגור עליהם גם שערי הגמנסיה העברית ביפו, – האם יכולים היינו לעשות כזאת בעת צרה ומצוקה בארצות הגולה?

והדרישה לגמנסיה עברית, אשר הולידה את ההצעה, לא חפצה להסתפק באותה הפיקציה, אשר שם לפנינו הד"ר מטמן־כהן, והיה צורך בדבר, כי תהיה לנו בארץ ישראל גמנסיה ממש, וגם – גמנסיה למופת, בחומר וברוח, כלפי חוץ וכלפי פנים. ואם נכונה ההנחה, כי התפתחות התרבות בכל ארץ וָמודה גם על פי כמות הכסף, שהיא משקיעה בבתי־הספר אשר לה, הנה רכוש הגמנסיה “הרצליה” היה בשעה שעברה לבנינה בתל־אביב לא קטן ודל:

כמאתים אלף פרנק נשקעו בקרקע ובנין, כסכום הזה נאסף אל הפונד של הגימנסיה וכמאת אלף ברהיטים, מכשירי למוד, ספרים לקריאה וכו', בס"ה איפוא כחצי מיליון פרנקים. המצב הרכושי הזה היה משפיע גם על מצב החנוך הן מצד ההיגייני, באשר טוב לילדים ללמוד בחדרים מרווחים והן מצד החנוכי: האולמים היפים, מכשירי הלמוד הטובים, הספרים הרבים, הקבינט לפיסיקה והלברטוריה לכימיה, האולם להתעמלות והכלים לתזמורת, – כל זה היה נותן מהודו על הילדים להוקיר את בית הספר ולחבב אותו עליהם. ואולם עוד יותר נכבד לדעת את כמות הרכוש החי אשר היה להגימנסיה – בזמן המפקד למדו שלש מאות וארבעים ושנים ילדים, מזה 226 נערים וכן¹³ 116 נערות. ממספר התלמידים הזה נמצאים: בני העיר יפו – 146 ילדים: מהמושבות ־ עשרים ילדים; מאלה שהאמהות יושבות ביפו ואביהם אינם פה – ששים וחמשה; ילדים שמתחנכים פה והוריהם אינם נמצאים פה, מאה ותשעה ילדים.

המספרים האלה מלמדים אותנו, כי מצד אחד היו רבים התלמידים מבני יפו והמושבות, כחצי המספר של כל התלמידים. ואולם מצד השני, רב מאד בערך היה מספר התלמידים אשר ישבו בארץ באין הורים להם. הזרם של התלמידים הבאים מרוסיא היה גדול מאד, לא היה פוסק, וכמעט לא היתה ספינה מרוסיא, שלא תביא מספר של ילדים בשביל הגימנסיה. והזרם הזה עוד התגדל, כשנודיע גלוי לכל, שהרשיון שקבלה הגמנסיה מאת הממשלה הטורקית מספיק להתלמידים, כדי שיתקבלו התלמידים באוניברסיטאות של קונסטנטינופול ואירופה; ורשיון זה הלא עבר דרך הפקידות ביפו ובירושלים, היה גם בקונסטנטינופול¹⁴. טוב מאד היה גם מצב הבריאות של הילדים. התלמידים היו נמצאים תחת השגחה מדיצינית תמידה, כי הילדים גדלו בגבהם ומשקל גופם עלה ואור עיניהם הלך וטוב. והכל בערך יותר מספיק מאשר אצל תלמידי בתי הספר באירופה.

אמנם סדור העבודה בהגימנסיה וההשגחה על התלמידים מחוצה לה היו מוצאים קושי גדול בזרם התלמידים החדשים שהיה הולך ומתגבר. קשה מאד היה לשמור על סדר הלמודים, אם למשל, במחלקה של עשרים תלמידים נכנסים בפעם אחת או במשך השנה עוד כחמשה עשר ילדים חדשים. אמת שעשרים התלמידים הישנים נשארים תמיד היסוד של המחלקה; אבל יש אשר האלימנט החדש מתגבר על היסוד הישן ומכריע אותו, בפרט אשר על פי הרוב הבאים מחדש היו נכנסים אל המחלקות העליונות, החמשית או הששית, היינו צעירים שכבר נתבגרו, וקשה היתה להמחלקה לעכל אותם על פי טבעה. אמנם לא היה להגימנסיה להתאונן על התלמידים החדשים מהצד המוסרי ובפרט מצד הלמודים, יען כי את הנכנסים החדשים אל המחלקות העליונות היו בוחנים ובוחרים רק מן היותר טובים. אבל קושי גדול בדבר הזה היה מפאת סדור העבודה וההשגחה, ואם התלמידים החדשים מרובים (למשל בשנת המפקד הזה היו במחלקה הרביעית 35 תלמידים ונכנסו במשך השנה 14 חדשים; במחלקה החמשית היו שלשים ונכנסו חדשים עשרים ואחד), אז המה היו מפריעים את המסורת של הגימנסיה. אבל לבלי קבל את התלמידים הבאים מן החוץ לא היינו רוצים ולא היינו רשאים. לא בשביל קומץ אנשים היושבים בארץ נבראה הגימנסיה, ולא אך בשבילם מקריבים המורים ויתר העובדים את כחותיהם לטובת המוסד הזה, ורק בשביל כל צעיר מישראל, שהיה חפץ לבוא ולהשתלם במדעים בבית־אולפנא עברי.

בית־אולפנא עברי, – כן. אבל גמנסיה עברית – אין זאת אומרת רק גמנסיה רגילה ששפת הלמודים בתוכה היא עברית. זו היתה יצירה חדשה, שעליה היינו צריכים להטביע את הרוח הלאומי שלנו, לתת את “צלם אלהים” על פניה. בארצות הגולה למדנו את בנינו להבין ולדעת את השפה העברית, ולא תהיה שפת לאומנו זרה ונכריה להם. אבל בתוך התכנית של למודי הגמנסיה העברית צריכה השפה העברית וספרותה לתפוס אחד המקומות החשובים בתור מקצוע מיוחד. ואם המורה לשפה העברית בגולה יכול היה להיות כל מי אשר ידע פחות או יותר את חקי הלשון ודקדוקה, הנה בשביל הגמנסיה העברית זקוקים היינו למורים אשר התמחו במקצוע זה, שפכו מים על ידי מלומדים. המורה לעברית הד“ר צפרוני, גמר את הגמנסיה ואת המקצוע שלו למד באוניברסיטה מלבד מה שלמד את השפות השמיות (עברית, ערבית, סורית וארמית) הדרושות להכרת הפילולוגיה העברית, הוא גם בקי בשפות חיות אחדות עד כדי להשוותן אל השפה העברית, ולתולדות ספרותה. הספרות העברית בתור למוד הדרגי בלי קפיצות מסופר לסופר ומתקופה לתקופה – הוא מקצוע חדש אצלנו, באשר בכלל הגמנסיה היה בית־הספר התיכוני העברי הראשון לעמנו, ולכן היינו שמחים מאד לקראת מורה, שהוא למד את המקצוע הזה באופן מודרני מפי פרופיסורים מומחים. – המורה לכימיה היה ג”כ בעל השכלה גבוהה, היותר טוב שיש לנו בארץ, ואולי גם היותר טוב שהיה בכלל בשביל הלמוד הזה בעברית. אבל גם המקצוע הזה – אדמה בלתי נעבדת בעברית, וחסרון הטרמינולוגיה מכביד מאד על המורה. ורבות היו צרותינו בנוגע להשפה הערבית. ידענו עד כמה נחוצה לנו השפה הזאת, שפת הארץ, שפת המזרח שלנו, שפת העם היושב עמנו. ואנחנו ידענו, כי בתי־הספר העממיים מיסודה של חברת “כל ישראל חברים” מקנים לתלמידיהם ידיעות הגונות בשפה הערבית, תחת אשר הגמנסיה שלנו מפגרת הרבה במקצוע זה. אבל לדבר הזה כפלים לקושי; השפה הערבית, מפני נחיצותה הגדולה בארץ, היא חובה על כל התלמידים, אבל בכל זאת אנו מוכרחים לקבל תלמידים חדשים, בפרט מן הבאים מחו"ל אף אם אינם יודעים את השפה הזאת; ומצד השני הנה קשה היה פה מאד להשיג מורים להשפה הערבית. הרבה יותר נקל היה להשיג מורים לצרפתית, אנגלית ואיטלקית מאשר לערבית וטורקית. למוד השפה הערבית בתור מקצוע מיוחד – חזון יקר אצל הערבים; הם לומדים את הספרים, והשפה נלמדת מאליה (ממש כמו שהיו לומדים אבותינו עברית לפני דור “ההשכלה”). ועוד יותר קשה היה עם השפה התורכית. השפה הזאת היתה חובה, כמובן, על התלמידים מצד הרשות היות שהגמנסיה נתאשרה מצד השלטון בקושטא וכל הזכיות לה. ואולם מורים לשפה התורקית בארץ ישראל מאין יוקחו? הזמינו את מי מקרב הפקידים הערבים, היודעים גם את שפת המדינה. ואולם הן גם המורה הזה לא היה מכיר בנחיצותה ובתועלתה של שפה זו, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד בקלקלתה.

ביחוד שמנו לב אל הלמודים הריאלים שבתכנית הגימנסיה. למודי המטמטיקה, פיסיקה, ידיעות הטבע וכתיבת הארץ היו נלמדים באופן היותר חדיש, בפרט שישנם קבינטים מסודרים ומפות טובות ומכשירים מתאימים לכל הלמודים האלה. במקצוע הלמודים הריאליים סבלה הגימנסיה בשנים הראשונות בנוגע ללמודי השפות החיות, ומי יודע אם נמלא החסרון הזה. בנוגע לצרפתית אי אפשר כמובן להתחרות עם בתי הספר אפילו של האליאנס ששם מקדישים שעות רבות ביום לצרפתית והמורים שם הם צרפתים מלידה או שקבלו חנוכם בצרפת, וכל מטרתם להכניס את הרוח הצרפתי לתוך העם היושב פה. מה שנוגע לקורס של למוד השפה הצרפתית ולידיעתה הנה היו משיגים איך שהוא גם תלמידי הגמנסיה את המטרה והילדים היו יודעים את תולדות הספרות במדה מספקת וגם מדברים כן צרפתית. גרמנית לא היתה חובה על התלמידים; ואולם מורה לגרמנית טוב היה לנו, והתלמידים שקבלו עליהם ללמוד גרמנית היו רואים ברכה בה. עבודת התלמידים של הגימנסיה בציור ובשרטוט היתה למופת בתערוכה של הקונגרס הציוני, והרואים התפלאו על התקדמותם של התלמידים במקצוע זה. אל הלמודים הריאליים נחשבה גם ההתעמלות של התלמידים. עפ“י המדידות של רופא הגימנסיה היינו מוצאים, שהילדים שלנו הם יותר מפותחים בבריאותם, בנשימת הלב, במשקלם ובגבהם מן הילדים בני־גילם החדשים הבאים אלינו מרוסיה, וזה רק הודות לההתעמלות, שהיתה מסודרת אצלנו באופן מדעי, ובכלל להשפעת בית־הספר, המשתדל לפתח גם את הכחות הגופניים של הילדים, בזכרו תמיד: '”נפש בריאה בגוף בריא".

מובן, כי “לא על הלחם לבדו יחיה האדם” והלמודים העיוניים היו תופסים מקום בראש הפרוגרמה. אין הגימנסיה מכינה בעלי מקצוע ורק מכינה ילדים, אשר יוכלו אח"כ לבחור לעצמם דרך בחיים. הגימנסיה – מטרתה לתת לתלמידיה השקפה כללית ועברית מקפת. זאת תורת המחנך, וזה כל עמלו עם התלמידים. המחנכים היו משתדלים להשפיע תמיד על הילד לדאוג לא רק לעתידו אך גם לההוה שלו, אין אוסרין על הילד לשאף רוח חפשי, אין מעמיסים עליו משא לעיפה עבודות שונות ואינם ממררים לו את ההוה, על חשבון האושר המקווה, בצער ויסורים, אזהרות ואסורים בעניני בית הספר ותוכחות. הגימנסיה אינה מרבה בעונשים. הילד חוטא או שלא מדעת, אם זה אסור לעשות, או מפני שהוא חושב שהמורה או המדריך לא הרגיש בזה. באופן הראשון די לבאר לו את המכוער במעשהו, ובאופן השני צריך הילד לדעת, שיש עין פקוחה עליו; ואולם ילד, העובר עבירה כדי להרגיז את המורה או את המחנך, הוא בלתי־נורמלי, ילד חולה, שהוא צריך לרפואה ולשימת־לב מיוחדה. דבר, שהוא מסכים שלא צריך לעשותו, אין מן הצורך להזהירו על זה: ומה שלפי דעת הילד מותר לעשותו, אז אין האזהרות מועילות, ועל המורה רק להשתדל בכל מקרה להבין את הילד ולהשכילו עד אשר יבין וידע, כי זה אסור לעשותו. הגימנסיה היתה משתדלת לשמור על היחוסים הטובים שבין התלמידים והמורים, ומוקירה מאד את היחוסים האלה, יחוסים של גדולים לאחיהם הקטנים.

והיחוסים הטובים האלה נבראים בשטת הלמודים. המורה לתנ“ך אינו רק מתרגם את הפסוקים בצורתם בשפה יותר מובנה להילדים, כי אם מגולל לפניהם תערוכה שלמה של גדולי הרוח ונביאינו, מראה להם את כחה של היצירה העולמית של עם ישראל במשך ימי שבתו בארצו. הוא מבאר לפניהם גם את סגנון הנביא, גם את התקופה ואת כל הסביבה, אשר בתוכה חי הנביא והתרומם עליה ויהי מרכז האור של החיים ההם, ולעיני הילדים קמים ונצבים אישים נעלים וגבורי רוח, שבדרכיהם יבחר לו הילד ללכת. ככה היה עושה המורה לדברי הימים, הד”ר יוסף לוריא. הוא היה בוחר מכל ספורי הדורות לא רק את תולדות שפיכת הדמים והמלחמות בין אחים, רק גולל לפני תלמידיו את התפתחות התרבות האנושית ומגיה אור על גדולי הרוח שבכל דוד ודור, עם ועם. לפני התלמידים עוברים באופן זה הפנים האצילים של הלוחמים בעד חופש עמם וארצם בכל צבעיהם הבהירים. וכל ילד טהור מתאוה תאוה בקרב לבו להיות גם הוא כאחד מאלה אנשי השם. וכך עושה גם המורה לספרות, הנותן לתלמידיו את היצירות הספרותיות של חכמי עמנו וחכמי העמים. וכל זה מעורר ומעודד את רוח הילד, העולה למעלה למשכיל, אם אך אין נגוד בין בית הספר ובין החיים מחוצה לו.

ורבים היו מבין אנשינו הטובים, אשר נשאם לבבם להשתתף ביצירה חדשה זו. יחד עם ההתפתחות החמרית הלכה הגמנסיה היפואית והתפתחה במצבה התרבותי, המדעי. המורים היותר טובים נהרו אליה, אל המוסד הלאומי הזה, לעבוד ולהקריב על מזבחותיו את חלבם ואת דמם. את עבודת ההוראה בהגמנסיה העברית ביפו עבדו המורים באהבה ובחבה יתרה אל המוסד. השכר היותר גדול שהיה מקבל מורה בגמנסיה ביפו, אדם בעל השכלה גבוהה, היה רק שלשת אלפים פרנקים לשנה, היינו פחות ממאה רובל לחדש; והלא יש בין המורים אנשים בעלי כשרונות נעלים, שהיו יכולים להרויח מחיר עבודתם בארצות הגולה פי שלש מן הסכום הזה. אל מוסד לאומי ונכבד רבים נדחקים, ומשרת מורה של הגמנסיה העברית ביפו היתה נחשבת למשרה צבורית נכבדה מצד עצמה, ובגלל זאת מורים רבים וטובים היו נכונים להסתפק בשכר מועט, כי אבן חן היתה למשוך אליה עובדים צעירים מקרוב ומרחוק.

עוד אשובה אל הנושא הזה, הגמנסיה “הרצליה”. לא בפרק אחד אשלחנו מעל פני. יקר לי המוסד הזה. לא מעטים הימים והלילות אשר עמלתי בו. והוא הלא גדל לי שלשה בנים, אשר – ברוך אלהי ציון – לא אבוש בהם, ויתנו את שכמם בעול התחיה. יקרת איפוא לי, נכבדת את בעיני, גמנסיה “הרצליה”, ועוד זכור אזכרך עוד ברשימותי אלה.

 

יא. שאלת הפועלים    🔗

ההסתדרות של “הפועל הצעיר” היתה קוראת אספות פומביות לשפוט על מצב הפועלים הקרקעיים בארץ. המרציא לפני האספה, אחד ממנהיגי ההסתדרות, הציע לתקן מצב הפועלים, בבנות להם בתים ובתת להם חלקות אדמה לגני ירק וביסוד בשבילם חנויות ואגדות משותפות; ואת הכסף הנצרך לזה יקחו, מאת האוצר הלאומי, או יתן הבנק העברי המשמש בארץ ישראל. לא חסרו כל הדבורים המפוצצים על מצב הפועלים ויחס נותני העבודה להם, וכל הסיסמות והבטויים הידועים רחפו באוירו של אולם האספות.

לא כחדו תחת לשונם כי באמת לא שאלת הפועלים הקרקעים מתבררת, לא שאלת הפועלים היושבים בתוך המושבות ועובדים אצל האכרים, אך שאלת האנשים המבקשים להיות פועלים ואינם עוד, המבקשים להם עבודה ואינם מוצאים אותה. במלה אחת – שאלה על דבר הצעירים ההולכים בטל מאפס עבודה. ובשבילם, לטובת מחוסרי העבודה, אומרים ליסד¹⁵ המוסדות כדי להקל מעליהם את תנאי החיים. כי הדבר הברר, שאלה הפועלים בפועל ולא בכח, אלה האנשים הנמצאים בקרב המושבות ויש להם עבודה שמה, אינם מתאוננים לפני ההסתדרות, ולהם יש תקוה להבנות סוף סוף. דאגת ההסתדרות לכל אלה הצעירים, אשר בבלי מצוא עבודה לפי שעה, המה שבים לארצות הגלות ומספר הפועלים איננו הולך וגדול, כמו שהיה צריך להיות בארץ ישראל.

אולם האספות מלא תמיד צעירים וצעירות, אנשים ונשים; נואמים עולים על הבמה ונואמים יורדים. ועיני בקשו בכל האולם ולא ראו – פועלים אמתים, פועלים שפעולתם עבודה באמת. והדבר מובן. פועלים באמת, החיים על עבודת ידיהם, לא יאחרו שבת עד אחר חצי הלילה לשמוע אל דרשות ונאומים, בעת אשר עליהם לצאת ממחרת בבקר לעבודתם. האולם היה תמיד מלא צעירים הולכי בטל, צעירים אשר לא יצלחו לעבודה, לעמל כפים ולעול על שכם.

אולי יאמרו: נכין את כל המוסדות: נבנה בתים, נכין חנויות משותפות וקופות מלוה לכל הצעירים האלה, למען יוכלו החזיק מעמד עד אשר ירגילו את עצמם בעבודה, ועד אשר יכינו את עצמם להיות פועלים טובים. אבל בשביל אלה אי אפשר לדאג כלל. צריך להודות, כי כל הצעירים האלה אך ישפרו את תנועת הישוב, יגדילו שאונו ויאדירו את המונו, אבל איננו החלק הבונה בהשקט ובבטחה. בנית בית ישראל בארץ ישראל דורש חומר ולבנים לעת עתה, חמרים פשוטים וגלמי כלי עץ, ולא פארים וצעצועים. בדורות הראשונים שלחו ארצות הגלות לארץ ישראל המון לומדי תורה ומגידי תהלים, והדור החדש משפיע על ארצנו המון צעירים, אשר מלאו כרסיהם מתורת “מרכס” ותלמוד הסוציאליים היה בידיהם. כאלה כן אלה לא יצלחו להיות חומר לבנין הארץ. לנו היו דרושים עובדים בלא חכמנותא יתרא, עובדים פשוטים כמשמעם. לטובת אלה אפשר לעבוד, למען אלה אפשר ונחוץ ליסד מושבות כעין־גנים, קופות מלוה ואגודות משותפות. אלה וכאלה יודעים מה פירושה של עזרה עצמית, של ערבות הדדית. בהם אנו בטוחים, כי ילכו מחיל אל חיל, כי ימלאו את החובות שהמה מקבלים עליהם. אלה יודעים לדרוש את תביעותיהם, אבל באותה מדה הם יודעים גם מה הן חובה ואחריות. אבל הצעירים ההולכים בטל מבלתי יכולת לעבוד, מבלתי חפץ לשאת בעול משמעת ועבודה, ואשר כל כחם אדיר בנאומים מצלצלים, המה אינם אוהבים לשאת בעול כל חוב. כל אגודה או קופה אשר יסדו להם היתה נופלת ומתרוששת, כי החברים משלהם לא שמרו לעולם את מועד תשלומיהם ואת חובותיהם למלאותם. הדינים בהלכות “שלי ושלך” היו רפויים בידיהם ולא התחשבו הרבה את המוסדות אשר יצרו הבורגנים בשבילם.

גדול כחה של ההסתדרות בין אנשים פועלים, עובדים באמת; אצלם – ההסתדרות, חבור הכחות תעשה גדולות, יען כי פועלים־עובדים כח המה, והכחות בהתאחדם יחד יגדלו מאד, אבל ההסתדרות של מחוסרי עבודה מפני שאינם מוכשרים לה, ־ הסתדרות כזו מאפע היא.

אבל יש עוד צד שני להמטבע, ואי אפשר מבלי להאיר גם אותו. והחובה הזאת, לבלי לשאת פנים ולהגיד את האמת במלואה לשני הצדדים, גדולה מאד על העסקנים הצבורים פה בארץ ישראל שאין להם לעצמם כל פניה פרטית, שאינם לא מן הפועלים ולא מנותני העבודה, ורק שלום הכלל, שלום השארית הנמצאת פה, לנגד עיניהם. וידע הקהל מה בלבנו על אדות הצד השני – נותני העבודה, כמו שאמרו: שמוע בין אחיכם, והדר – ושפטתם צדק.

ובאמרנו: נותני־העבודה – כונתנו רק אל האכרים, בעלי הפרדסים והשדות אשר במושבות. העבודה העירונית לא היתה אז לנגד עינינו. זאת היתה שאלה מסובכה עד מאד. כמו ששאלת ישוב הערים בעצמה אצלנו היתה מלאה נגודים וסתירות. כלם מרגישים, כי טוב טוב הוא לנו לבנות לנו מחדש גם ערים לשבת, ערים חדשות, ואין כל ספק כי ברבות הימים יהיו רבים מן המושבות לערי מושב. ובכלל, הנגודים בין הפועלים ובין נותני העבודה בערי המושב המה זמניים ואינם מלאים מרי, תחת אשר בכל המושבות שאלת הפועלים היא אחת מן השאלות הבוערות באמת, ואל דרכי נותני העבודה האלה עלינו להתבונן רגע.

האכרים מלאים תלונות על הפועלים העברים והמה משתדלים להפטר מהם ולהשתמש בבני הנכר. אבל הן אין כל ספק, כי גם האכרים מודים ומכירים בזכיות הפועלים העברים על העבודה במושבות. כן, אנחנו אומרים מפורש: בזכיות הפועלים העברים למצוא להם מחיר עבודתם במושבות יהודים. כי מלבד אשר כל איש יהודי מחויב לתת עבודה לאחיו, הנה אל נא ישכחו האכרים כלם, כי המה בעצמם קמו לתחיה בזכות הצבור היהודי, הנותן להם את חבתו היתרה תמיד, והמתענין בכל אשר ימצא אותם. ואל נא יאמר אכר: אדון אני לעצמי, אני חי על אדמתי ועל עמלי, אי אפשי בחבת צבור ומי יאמר לי מה תעשה. אל נא יאמר כזאת. כי הדברים האלה לא יהיו נכונים. אין איש אשר יטיל חלילה ספק בקניניהם הפרטיים של האכרים, אבל אין המה בני חורין לבטל את המשמעת הלאומית, אשר אליה המה דורשים תמיד בעת צר להם, ואשר היא כמעט תמיד נמצאת להם בהדרשה. בגלל המצב הזה, יש ויש להפועלים העברים זכיות מיוחדות על העבודה במושבות, והקהל היהודי, דעת הצבור, יכול לדרוש מאת נותני העבודה כי יתנו תמיד דין קדימה להפועלים העברים על בני הנכר. ובכן, מבלי לבוא במו“מ ע”ד היתרונות החמריים והרוחניים של הפועלים העברים, מבלי לחשוב את התועלת, היוצאת להאכרים בהשתמשם לעבודתם בפועלים יהודים, – גם שורת הדין והיושר נותנת את זכות הבכורה לפועלים עברים בכל המושבות.

ועתה אנו שואלים: מה עושים האכרים היהודים בשביל להקל על הפועלים היהודים להשיג עבודה אצלם? האם השתדלו ועדי המושבות או נדיבים פרטיים מבני המושב לבנות בתי מלון ובתי תמחוי בזול בשביל הפועלים העושים במושבתם, והאם רבים המה בתי המחסה לכל הבאים מחדש אל המושב היהודי בארץ ישראל לבקש עבודה להחיות את נפשם? הן אין מוסדות של הכנסת אורחים בחנם, ואין כל בתי עזרה לפועלים עניים במושבותיכם. מדוע בכל ערי ליטא הנכחדות, אשר העשיר והאמיד בתוכן לא יוכל להתהלל על האכר הקטן אשר בתוככם, ואשר לא היה להן לא נדיב ולא יק“א, לא חו”צ ולא ציונים, – מדוע שמה עומדות ומשמשות חברות עזרה שונות, שמטרתן לעזור לאדם כשעת דחקו, ואתם כל דאגתכם כל הימים רק לנפשכם? טוב, כי העיר אלקים רוח נדיבה את הועד האודיסאי, ויבנה את המושב עין־גנים על יד פתח־תקוה ושלשים משפחות מן הפועלים מצאו להם מנוח. אבל מדוע לא דאג ועד המושבה זה כבר לתת לאחיהם הפועלים אחוזות נחלות, אחוזות בני ט“ו דונמים, להיהודים הפועלים בתוכן ולתת להם היכלת לבנות בתים לשבת? ומדוע לא דאג ועד המושבה ליתר הפועלים היושבים בתוכם, המתגוללים¹⁶ בפנת ארוה או בסוכת כלבים, ונושאים עיניהם אל חלקת אדמה קטנה ואל בית קטן על יד המושבה, למען ילון תחת קורת ביתו ואת לחמו יחלק עם משפחתו? הן אפשר ואפשר היה לעשות כזאת, למצוא ככר אדמה והאמצעים הנצרכים, כמעט על יד כל מושב יהודי. וזאת הלא חובתנו, חובת יהודים: כמו שכתוב: והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך. ובני “פתח תקוה” הלא לומדי תורה הם, והם הלא יודעים את דברי הרמב”ם (הלכות מתנות עניים) כי צריך להחזיק בידי ישראל עמך, לתת לו מתנה או הלואה, לעשות עמו שותפות, ולהמציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו.

שאלת הפועלים היא שאלה נכבדה מאד לא רק מצד המוסרי, מצד שורת היושר היהודי. היא שאלת הקיום אולי של המושבות. אם לא יהיו פועלים יהודים בתוך המושבות, אם עיני כל אכר ואכר תהיינה נשואות אך אל עניניו הפרטיים ברגע הזה ולא יביט למרחוק מעט, אז כל עמלנו אולי ישא רוח. בני האכרים של המושבות ממלאים את בתי הספר בירושלם וביפו, בתי ספר עירונים, בתי ספר אשר תלמידיהם לא יהיו לאכרים. ידעו אולי גם הבנים של האכרים להשיג הלואות ולשלם רוחים וגם לקבל הכנסות מן הפרדסים, אם אך יכניסו יתר על ההוצאות והרבית, – אבל אכרים לא ישובו להיות עוד. קולוניסטים צעירים לא יהיו אז כמעט בכל המושבות. הלא אז.. אז… – אבל אימה חשכה נופלת עלינו למראה החזון הקשה מה יהיה אז, ולא נעלנו על דל שפתנו. ואין כל ספק, כי עלינו להשתדל בכל אשר בכחנו להרבות את מספר הפועלים העברים בכל המושבות, והאכרים ביחד עם ועדי המושבות צריכים להיות ראשונים להקל את העבודה הזאת, לפנות את הדרך לפני הפועלים, לחזק את ידיהם ולעזור להם להתנחל ולהתישב בתוכן.

לא באמרים אחדים, הן כלפי הפועלים והן כלפי כותבי העבודה, אפשר לפתור שאלה סבוכה כזו. אבל הפתרון נחוץ היה, והוא גם בא ברבות הימים.

 

יב ¹⁷ . הרשויות השונות בישוב    🔗

בבאי לארץ ישראל בעת ההיא מצאתי ביפו הרבה רשויות בעבודת הישוב. רשויות אלה ישבו זו בצד זו, כל אחת דרכה לפניה, וכמעט לא התקרבו אחת אל השניה, ויש שהיתה עין האחת צרה בשניה. אנסה להעלות על הכתב את צורותיהן כפי שנרשמו בזכרוני.

הפקידות של הנדיב יצאה כמעט מתוך כל המושבות, למן היום שעברה הפקידות לרשותה של יק“א. זו סדרה לה משרד מיוחד ביפו, ובראשה עמד, כמו היום, מר הנרי פרנק. המשרד הזה נהל את כל עניני המושבות מיסודו של הברון רוטשילד, ואם כי לכל המושבות היתה אוטונומיה בעניניהם הצבוריים, אך הקשרים ביניהם עם המשרד של יק”א היו רבים, ביחוד במושבות שהתפרנסו מכרמיהם, ואל היקבים בראשון לציון ובזכרון־יעקב היו עיניהם נשואות. המשרד של יק“א, אם כי פג טעמה של הפקידות הישנה וניטל עוקצה שהיה לה בתקופות הידועות של בלוך ואליהו שייד – נשאר, בכל זאת, צרפתי, זאת אומרת שלא התערב הרבה עם “אלה היהודים הרוסים”. עסקני הישוב שבאו ודגלו בשם “חבת ציון” ואף כי בשם הפרוגרמה, שנתחברה באחת מערי שווייץ ונביאה היה דוקטור־עתונאי מבירת אוסטריה. המשרד של חברת יק”א נהל לו את עסקיו לבדו, בגפו, כלו צרפתית, וגם את חשבונותיו ואת עסקיו הכספיים היה מסדר לא על־ידי הבנק היהודי, האפ“ק, כי אם באמצעות ה”קרדיט מליאון". כמדומני, שהמשרד ההוא היה סגור ביום הראשון לשבוע, – ואולי אני טועה.

ומן השאון והמהומה, התהו והבהו, שהתחולל בארץ ישראל בימים “ההם”, בימי תקופת טיומקין, השאירו “חובבי ציון” משרד קטן, ובראשו היה הד“ר ח. חיסין. אדם זה שאין כמוהו יודע את הישוב החדש מאז היותו ואשר סבל הרבה־הרבה במכאוביו, הוא צנוע מטבעו, יודע חובה ומשמעת. ולא הוא אשר יפיח שלחופיות של בורית ויבנה מגדלים בשמים. מעטים ודלים היו אמצעי “הועד האודיסאי”, אשר פקידו היה ואת שליחותו היה עליו לעשות, והוא מלא את הריקנות של “ההנהלה הפלשטינאית”, שהיתה על החברה “לתמיכת בעלי־מלאכה ועובדי אדמה בא”י” להחזיק ביפו כפי ספר התקנות. אמנם בעת ההיא, בשנת 1907, לאחרי שגברה העליה לרגלי הפוגרומים שהיו ביהודים בתקופת השחרור המדיני ברוסיא, הגדיל הועד האודיסאי את פעולותיו בארץ ישראל. על כסא הנשיאות של הועד כבר עלה מר אוסישקין, והוא השתדל לפתח תעמולה גדולה וגם הרבה הכנסותיה של החברה. מרוסיא נשלח ליפו המנוח מ. שיינקין, שיסד “לשכת מודיעין” לטובת העולים החדשים; ומר שיינקין לא היה מן החובקים את ידיהם, ועורקיו הציבוריים היו מפותחים מאד. יחוסים קרובים אל הועד האודיסאי בפרט ואל חובבי ציון בכלל היו גם לחברת “גאולה”, שבא־כחה היה אז מר מ. דיזינהוף, ואשר בתור שכזה עלה שנית לארץ־ישראל להשתקע בה. הכחות הצבוריים האלה הפרו והרבו את פעולות “חובבי ציון” בארץ, שביחוד היתה דאגתם להושיב על הקרקע את הפועלים. הסיסמא “לטובת הפועלים” היתה מנסרת בימים ההם באוירו של עולמנו ברב כח, כמו הקרן הקימת היום. ונגשו אז ליסד את “נחלת יהודה” על יד ראשון־לציון ואת “עין גנים” על יד פתח־תקוה, – שניהם מיסודו של הועד האודיסאי בהנהלתו הפלשתינאית של הד"ר חיסין.

ועל הלגיון הקטן והמצער נוספה גם סביבה קטנה מן “אלה הרוסים”, מתוך אנשי הצורה, שעלו בתקופה ההיא הם ומשפחותיהם להשתקע בארץ. הד“ר ליאו כהן התישב ביפו לפני שנים¹⁸ אחדות, והתחבב האיש וביתו על אלה שהכירו והתודעו אליו. התקבצו קמעא קמעא: אליהו ברלין, בצלאל יפה. וגם אני וביתי לא מן האחרונים. הבאים היו נכסי צאן ברזל בשביל החברה הקטנה של החובבים הישנים, ונוסדה מתוכנו על־יד ההנהלה הפלשתינאית של הד”ר חיסין “מועצה ארצישראלית”, שחבריה היינו כמעט כלנו, וכאשר, כעבור שנים אחדות, התישב בפתח־תקוה הד"ר ברנשטיין־כהן בתור רופא, נכנס גם הוא למועצה זו, שבה¹⁹ היינו דנים על השאלות העומדות על הפרק בפרשת הישוב, ולהחלטותינו היה משקל וערך בעיני הועד האודיסאי.

ומקום מיוחד גבל לעצמו הבנק הציוני, אנגלו־פלשתינה. ראשו ומנהלו היה מר ז. ד. ליבונתין, חובבי־ציון רוסי, אחד²⁰ משלנו, כלו קרוב אלינו. מר ליבונתין שמח לקראתנו, וגם הזמין את אחדים מתוכנו להיות חברים במועצות, שהיה מסדר בעניני הבנק. סגנו ויד ימינו היה המנוח אליהו ספיר יליד ירושלם, אדם בעל ידיעות רבות ובעל אופי מוצק. לא נוח ביותר להדורשים אליו, אבל ידע להתהלך עם אנשים. האפ“ק היה יציר כפיו של ליבונתין, והוא שאף לראות בו חזות הכל, וכי הבנק הזה יהיה תלפיות שכל דרכי הישוב יתרכזו אך ורק בתוך מוסדו זה. השקפתו של ליבונתין על האפ”ק היתה מעין השקפותיו של הערבי עומר, אשר צוה לשרוף באש את הספריה באלכסנדריא של מצרים, באמרו: אם אין בכתבים האלה מן הקוראן ־ איזו תועלת בהם, ואם יש בהם אותם הדברים שבקוראן, – איזה צורך בהם. לפי השקפותיו של ליבונתין אין מוכשר מהאפ"ק למלא את כל הצורך והמועיל בשביל הישוב, ואם הבנק אינו יכול לעשות זאת, אזי אין תועלת בזה, וגם כל אחר לא ימלאנו. למה לחובבי ציון להחזיק משרד ביפו, בעת שהבנק יכול לשלם משכורת המורים ומנהל בית הספרים, וגם יקנה קרקעות ויכונן מושבות לפועלים. ואין איפוא כל צורך בחברת “גאולה”, ודבר שאין צריך לומר, כי רק לחנם נועדה לשכת מודיעין אחרי שאין מומחה לכל הידיעות על הנעשה והנמצא בארץ ישראל ועל כל האפשרויות מבלעדי הבנק וליבונתין בראשו, והודות להשקפות אלה היתה עינו לא לטובה בכל העסקנים השונים, שהיו להם תפקידים מיוחדים במקצעות שונים בעבודת הישוב, ולא היו פחות או יותר תלויים במוסד הכספי הציוני.

ובשנה ההיא, בשנת בואי לארץ, נפתח ביפו המשרד הארצישראלי מיסודם של ד“ר א. רופין וד”ר י. טהון. הועד הפועל המצומצם של התנועה הציונית היה אז, לאחרי פטירתו של הרצל, מורכב משלשה חברים: דוד וולפסון, פרופ' וארבורג ויעקובס קאנן. זה האחרון היה פטרונו של הבנק, האפ“ק, והעבודה הציונית היתה בידי השנים הראשונים. עוד מימי הקוננרס החמשי נחלקו בתנועה הציונית לשתי שיטות. דוד ולפסון חשב את עצמו ליורשו של הרצל, ובתור שכזה שם את כל מעיניו אל העבודה המדינית, אל הדיפלומטיה בכל דרכיה ובסגולותיה השונות. הוא התנגד לכל עבודה מעשית בארץ ישראל כל זמן שלא נקבל את הטשרטר מאת הממשלה התורכית. והיה האיש נועז לחשוב את עצמו מוכשר לעבודה זאת, ועד כמה שאפשר להפריע בעד כל עבודה ישובית מעשית. לעומת זה נטה הפרופ' וארבורג אל הסיעה הדורשת עבודה ישובית בגבולות המציאות. והחלט באחד הקונגרסים, כי תוסד מחלקה מיוחדת לעניני פלשתינה, והמחלקה התכוננה בברלין תחת הנהלתו של הפרופ' וארבורג. הוא הזמין אליו את הד”ר רופין, שהיה עורך העתון לספירות היהודים, ועפ“י הסכם עם יתר חבריו בועד הפועל המצומצם שלח את רופין לארץ ישראל לתור את הארץ: הלז עשה בארץ ירחים אחדים, ובשובו הגיש הרצאה מפורטת על הנמצא בארץ ועל מה שאפשר ויש צורך לעשות. ואם כי וולפסון התנגד לכל השיטה המעשית, אך לבסוף הסכים, ונוסד משרד מיוחד בארץ ישראל לעבודה מעשית. לנהל את המשרד נשלח הד”ר רופין, וסגנו ומזכירו היה הד"ר טהון, ולצרכי עבודתו הקציבו לו עשרים וחמשה אלף פרנק. חוג פעולותיו של “המשרד הארצישראלי” לא היה רחב ביותר. תחת פקודתו היתה “קרן הקימת”, ואולם מלבד שהאמצעים הכספיים של קרן לאומית זו היו אז מוגבלים מאד, הנה גם שלטונו של המשרד על קרן זו היה מוגבל ותלוי תמיד גם בהסכמתו וברצונו של הנשיא ולפסון, שלא הראה חבה יתרה אל המשרד. היו לרשותו של המשרד: המשקים בכנרת, בן־שמן, חולדה, דגניה ואחר־כן גם הקבוצה בשיטת אופנהיימר במרחביה. היו בברלין על יד המחלקה הפלשתינאית אגודה למטעי־עצים, סינדיקט תעשיתי, וגם יסדו את החברה “הכשרת הישוב”. הסינדיקט התעשיתי היה כנפל בל חזה שמש, ואל “הכשרת הישוב”, זכורני, התנגדו קשה בישיבות “המועצה הפלשתינאית”.

אנשי האפ“ק פגשו את המשרד החדש הזה של הד”רים רופין וטהון לא בסבר פנים יפות. הם ידעו, כי כל המוסד הזה והשיטה המעשית הזו אינם לרצונו של הנשיא ולפסון, ומר ליבונתין היה משתדל תמיד למצוא חן וחסד בעיני ולפסון ולשרת אותו ככל אשר מצאה ידו. אמנם, וגם זה צריך להגיד, אנשי האפ“ק לא היו מעולם גבורים ופעילים עד כדי להלחם בפנים גלויות; אבל לא נמנעו לברוא מסביב למשרד של “האסיסר” הגרמני וסגנו אטמוספירה של בטול ועסקנות נבובה. השפעה כזו קבלתי נם אנכי תמיד מרוב השיחות של אנשי האפ”ק עמדי, ואצל כל החוג שלנו נוצרה בתקופה הראשונה אי־הבנה בנוגע לעבודת המשרד הארצישראלי בכלל וחברת “הכשרת הישוב” בפרט. ביחוד חרדנו תמיד לגורלם של הכספים משל קרן הקימת, שבהם הולך המשרד החדש הזה לעשות את עסקיו ואת נסיונותיו, שהתיחסנו אליהם, אל העסקים ואל הנסיונות, באי־אמון. היחסים הפרטיים שלנו אל אנשי המשרד החדש הלכו ונעשו חיוביים מיום אל יום. מאת הד“ר חיסין נודעה חבה יתירה להד”ר רופין עוד מהשנה הקודמת, בהיות הד“ר רופין שוכב חולה ביפו וחיסין היה רופאו. אותו היחס הטוב היה לרופין מאת הד”ר ליאו כהן, שמקומו היה חשוב בחוגי חובבי ציון ברוסיא, וגם ביפו התישב בתור רופא־פרטי, מבלי שהיה תלוי במי־שהוא. מורשה של יק“א, מר הנרי פרנק, מתרחק מעודו מכל פוליטיקה²¹, ישר וגלוי לב. מעטות מאד היו נקודות־המגע בין עבודת יק”א ובין הציוניות. אבל פגישותיהם של אנשי יק“א עם אנשי המשרד הארצישראלי היו דברי שלום וכבוד הדדי, ולא פעם היתה תקרת ביתי וצללי העצים על יד המרפסת של דירתי סוכת שלום וידידות ומסבת־מכרים לכל העסקנים הנבדלים לדגליהם השונים. ביחוד התקרבתי אני אליהם. מר היה הלעג של שאנני אפ”ק על “הפקידים השנים” שנשלחו מגרמניא, ותיקים תחת זרועותיהם ממולאים כתבים ותכניות בלתי ידועים, ואולם הרגשתי תמיד את הטוהר ואת הצניעות, ששני הפקידים האלה משתדלים להכניס בעבודתם. בעונג היינו מקבלים ומקרבים את המשפחות החדשות האלה. ולאט לאט התנדפו הרגשות השליליים אל המשרד הארצ¬ישראלי גם מקרב יתר עסקני הישוב. התודעו יותר קרוב אל האנשים, התבוננו אל עבודתם. ראו ונוכחו כי ציונות אוירית וערטילאית בלי עבודה מעשית בצדה אינה ולא כלום. ראינו ונוכחנו, כי במשרד החדש הזה מצא לו הישוב מליץ טוב ודואג יפה אל הציוניות המערבית, ולא יהיה האפ“ק לבדו השליט על המצב בארץ. נוכחו כבר אז, כי האפ”ק הוא בנק. מוסד כספי מסחרי די הגון ובטוח, אבל לא זה הוא המוסד אשר יוציא למרחב את הישוב, אשר יקדם את העבודה המעשית, זאת השיטה, שהנשיא ולפסון מתנגד לה.

ולא ארכו הימים והישוב היפואי כלו הכיר בערכו החיובי של המשרד הארצישראלי. ימים רבים נשאו ונתנו אנשי יפו בדבר מתן הלואה לבנין שכונה חדשה ליהודים ביפו. והענין לא זז ממקומו, והרגישו עסקני השכונה בכל המכשולים, שאנשי האפ"ק מניחים על דרך התגשמותה של התכנית הזאת; ויצאה ההצעה לפעולה רק לאחרי שהמשרד הארצישראלי לקח את הדבר הזה בידו. ואולם – זהו פסקא באמצע פסקה ואנכי נכנס כבר למאורע צבורי אחר, יסוד השכונה תל־אביב, שזה יהיה ענין לרשימה מיוחדת בשורת זכרונותי אלה.

 

יג. לפלגות הפועלים    🔗

עוד באחד הפרקים הראשונים מספרי זה הזכרתי לטובה ולברכה את הנוער העברי, שעלה בהמוניו לארץ ישראל בזמן תגבורת הריאקציה בחיי המדינה הרוסית, בשנים שבין גמר מלחמת־יפן ולאחר פזור הדומא הראשונה. וכדי שנעמוד על טיבם וערכם של הכחות החדשים האלה בבנין ארץ ישראל, עלינו להתבונן, לכל הפחות, הבנה שטחית אל פרטי הגזרה והבניה של הנוער העברי בעת ההיא, שהיה אמנם חדור רעיונות מרד ומהפכה, בכל החיים המדיניים והחברתיים, אבל יחוסיו אל תחית העם העברי בארץ אבות היו שונים. רבים וגדולים היו נגודיהם של אלה בגולה. ובעלות שבטים אחדים מקרבם לארץ ישראל לא עבדו שכם אחד את עבודת התחיה הלאומית, והיו חונים גם פה למחניהם ולדגליהם. והן עוד היום לא נשתנה הדבר. ומה שהווה עתה ויהיה גם בעתיד היה גם אז, כאשר עליתי אני וביתי אל הארץ, כשבע שנים לפני פרוץ המלחמה העולמית.

הסיסמא השלטת היה הסוציאליזמוס, השויון בזכיות האדם באשר הוא אדם וזכותו לחיים מלאים, מבלי אשר ישימו סדרי חק ומדינה הבדל ופדות בין מעמד למעמד. זו היתה השאיפה הכללית שבני נעורינו כמעט כלם היו חדורים אותה. ובהיות השאיפה הזאת בטבעה אנושית־כללית, נוגעת ומשותפת לכל בני האדם, לכן נזורו רבים מצעירי בני עמנו בשאיפתם זו מעל גבולות עמם ועניני צור מחצבתם לבדם. אופקים עולמיים קרצו וקראו אותם, אופקים רחבים הכוללים את התשועה לכל מין האדם, ומה הוא עם אחד, ולו גם הקרוב אליהם קרבת בשר ודם, כי יזכרוהו להלחם בעבורו. צעירי בני עמנו אלה התעלו מעל משכנות עמם, וילכו חוצץ בראשי הגדודים בצבא הסוציאליים, וטובי בני הנוער הישראלי לא היו אחרונים בכל שדרות הלוחמים לרעיון שויון האדם ותחיתו, ויתפסו מקום גם בספרות הרעיון, ויהיו גם בנופלים לקרבן על מזבח משאת־נפשם. ואין פלא: הן אלה יוצאי ירך הגוי הגדול, אשר אחד מבניו שאף ליום, כי יגור זאב עם כבש ונמר וארי לא יָרֵעו ולא ישחיתו עוד. ואולם הכחות האלה אינם באים בחשבון בשעה שאנו מדברים על הסיסמא הסוציאלית והשפעתה וערכה בחיי בני ישראל בגולה הרוסית ובארץ ישראל: אנושיות ולא יהדות…

ומפני שהתורה הסוציאלית היתה רווחת מאד ברחוב היהודים ברוסיא, לכן טבעי הדבר, כי התורה הזאת השתקפה בחיי היהודים גם בצורות מיוחדות. ה“בונד” ארגן המונים רבים מישראל, וכל התנועה הסוציאלית הכבירה תחת הדגל הזה התבטאה בהופעות יהודיות הטהורות. המלחמה הסוציאלית, מלחמת המעמדות שהכריז ה“בונד”, היתה כלה יהודית. השביתות שהיה הארגון הזה מסדר ואשר ביחוד בזה היה כחו גדול, היו אצל חנונים יהודים, בעלי מלאכה יהודים, בבתי־חרושת יהודים. זו היתה מלחמה של יהודים נגד אחיהם, מלחמה שהביאה הרס וחורבן במשכנות ישראל. ועל משואות ההרס והחורבן הזה התכוננו עתקו וגם גברו חיל בני הנכר. ובשביל זה לא היתה למלחמה הסוציאלית ההיא ערך כלכלי חיובי לטובת הלוחמים, ואוי אוי היה למנוצחים וגם למנצחים, וכל מטרתה היתה, כפי הנראה, רק חנוך והדרכה ללמד את המוני בני עמנו תורת מלחמת המעמדות. ובגלל זה אולי בחרו מורי ה“בונד” ומנהיגיו את השפה המדוברת, אידית, ויבכרוה על השפה העברית בהטיפם את התורה הסוציאלית לצאן מרעיתם. לא הרי ה“בונד” כהרי הסוציאליסתים־הריבולוציונרים הכלליים מבני־עמנו. הצד השוה שביניהם, שאין התחיה העברית הלאומית משמשת אצלם איזה גורם שהוא בעבודתם. ואם אצל הראשונים אין הגורם של התחיה הלאומית נכנס כלל בשום חשבון, אחרי שהם מתנכרים כליל אל עמם היהודי, הנה בשביל אנשי ה“בונד” היתה הופעת התחיה הלאומית חזיון שלילי, שצריכים להלחם בו ולכחד אותו ולהשמידו מרחוב היהודים.

ואל ארץ ישראל התקבצו בתקופה שאני עוסק בה צעירים, שואפים לחדש את חייהם הם ואת חיי עמם העברי מסוגים שונים. המיוחדים ביניהם היו “פועלי ציון” ואנשי “הפועל הצעיר”. לא קל הדבר לי, העומד מחוץ לכל מפלגה, אדם המכחיש במציאותם של מעמדות קבועים בקרב עמנו, העם הנודד והגולה אל כל אפסי ארץ, עם חוזר על הפתחים ותלוי על בלי מה, – לא קל הדבר בשבילי לתת הגדרה ברורה ומדויקת על שתי המפלגות שקראתי בשמותן. מקוה אני, בכל זאת, כי אולי אשגה בפרטים, אבל עקרי ההשקפות של אלה ואלה ידועים לי, ולא אתרחק הרבה מן האמת.

“פועלי ציון” הם סוציאליסתים כשרים וטהורים, כשרים אליבא דכולא עלמא, וגם מרכס ואנגלס בעצמם לא היו מוצאים בהם פסול. אנו יודעים כי גם האינטרנציונל התיר אותם לבוא בקהל. את תורת המעמדות הם קבלו לכל פרטיה ודקדוקיה, והם נכונים לשמור וללכת בכל דרכי המלחמה נגד המעמדות. אבל הם – “פועלי ציון”, זאת אומרת: יהודים לאומיים, המאמינים בתחית עמם ונכונים לעבוד למטרה זו, ורק להשיב את עמם העברי לתחיה על פי יסודות הסוציאליזמוס. אין להם זרועות עולם, אך יחדו להם לעצמם לתקן את כל העם במלכות הסוציאליזמוס את העם הישראלי, אשר מקרבו יצאו, לסדר את חייו המתחדשים בארץ ציון ולהקנותו את התורה ואת המצוה של הסוציאליות. אין “פועלי ציון” באים ליצור צורות חדשות בהתאם לתנאים המיוחדים של עם השב מגלותו לארצו ובתשומת־לב מיוחדה אל השנויים העצומים, שחוללה הגלות הארוכה בת אלפים שנה בחיי העם הזה. “פועלי ציון” באו ותלמודם בידם: העם כולל בקרבו מעמדות שונים, וצריכים לעורר מלחמה ביניהם, לתת עליונים למטה ותחתונים למעלה, לתת את האנשים כלם מעורים זה בזה, ואז תתגשם השאיפה הקדושה והגדולה, – שויון כל בני האדם, הסוציאליות בכל זהרה. את התפקיד הזח ממלאים, צריכים למלא חברי האינטרנציונל בכל ארץ ומדינה, ו“פועלי ציון” קבלו על עצמם לממש את הדבר בתוך העם המתחדש בארצו המתחדשת. נקראים הם “פועלי ציון” יען וביען שבגורלם נפל עם ישראל, זה הנושא עיניו לציון והוא מתאחז בארצו ההיסטורית, ארץ ציון וירושלם. את הבקעה הזו מצאו והם מתגדרים בה, מציבים להם יד ומפתחים בכל גלויי החיים הצבוריים והמדיניים שבתוכה את השיטות הסוציאליות.

ובעת ובעונה אחת עלו עוד צעירים, שהתלקטו אל תחת דגל “הפועל הצעיר”. בנגוד²² לאותם “הפועלים” שנספחו אל המושבות הישנות ואשר היו תמיד דאגתם של “חובבי ציון”, היו גם אנשי “הפועל הצעיר” קרובים מאד אל התורה הסוציאלית, וספגו אל קרבם את הרעיון העקרי, שהחברה האנושית מוכרחה להבנות על יסודות חדשים. וגם בני המפלגה הזאת עלו לארץ ישראל להשתתף בבנין הארץ והעם, להיות השתי וערב של הארג החדש אשר בו יתעטף עם ישראל בשובו לקדמותו בארצו. אין אני יודע עד כמה גדול היה חלקו של העקר הסוציאליסתי בתורתם של אנשי “הפועל הצעיר”; בכל אופן אין לנו עסק עם התורה ועם העיון, עם דברים שבלב. למעשה, בפועל שמו בני המפלגה הזו את לבם לחדש, בראש ובראשונה, את חייהם הם בבואם על אדמת ישראל. והחדוש העקרי התבסס על היסוד העברי הישן: וחי אחיך עמך. תמיד, תמיד נשארו בגבולות האינטרסים של תחית עמם בארץ ישראל. בשביל החסיד הסוציאלי הטהור קימת שאלת הרכוש והעבודה בכללם, מבלי להתענין בדבר הגזע והלאום של בעל הרכוש או נושא העבודה; הוא רואה לפניו רק מעמדות, שצריכים לחרחר זה בזה עד שיתנגחו ותתפוצץ החברה הרקובה. בשביל זה, להיפך, רצוי הדבר כי ירבו הנגודים, ולו גם הבדלי דת וגזע, בין המעמדים השונים, היות שהנגודים ממהרים לקרב את “הקץ”, שאליו הוא נושא את נפשו ואותו הוא רואה תמיד בחזון. ואולם בני “הפועל הצעיר” העמידו דרישותיהם – “עבודה עברית” בכל מקצעות הכלכלה של הישוב כארץ. הכרתם הפנימית היא, שאין העם והארץ יקומו לתחיה, כל עוד שלא יהיו לנו עובדים החיים על עבודתם הם, עבודת עצמם, ולא על נצול זולתם. ראו ונוכחו, כי בכל המושבות הקימות, מעט מאד מספר “החלוצים”, שעלו לארץ לשם שנוי מוחלט בחייהם, לשם השלכת מעליהם תועבות הגלות ומקורות פרנסותיה. מספר אלה הולך ומתמעט, ורובם המכריע הולך ונעשה “בועז”, והישוב החקלאי הולך ונעשה אבנטיורה, “עסק”, בית־חרושת לצרכי המבורג או ליברפול, ואין פלא כי הדור החדש, בני “האכרים” כביכול, נושאים עיניהם אלי ארצות אחרות, במקום ש“העסקים” מבטיחים יותר. הדרישה של “עבודה עברית” פירושה היה: להשכין את הפועל העברי בכל המושבות, לעשות את מציאותו של זה תנאי הכרחי לכל קיומן של המושבות, וכי יהיה המשק החקלאי בלתי אפשרי בלעדי הפועל העברי או בלי עבודה עצמית. ותחת אשר “הפועלים” במרכאות עוללי טפוחים של “חובבי ציון” בשנות התשעים למאה העברה נשאו נפשם ליום אשר יבנו מושבות גם בשבילם וגם הם יהיו לבועזים וינצלו את אחרים ויקחו פלחים ובידואים לעבודתם, – הנה הצעירים החדשים הבאים כל חזונם ראו בתחיתם העצמית על ידי עבודה עצמית, ובעבודה זו קוו למצוא פתרון נאמן ובטוח גם לשאלת הקיום של עמם, למצוא מקורות חדשים של כחות כלכליים ומדיניים בשביל ישראל השב לתחיה בארצו.

וההנחות האלה התפתחו והיו לתורה, – יותר נכון: לדת, דת העבודה, ומחוקקה היה א. ד. גורדון. האדם הזה היה הוגה דעות, טהור וישר, ולא היה בו מאום מן הפוזה, מן ההתגנדרות. לא רק פיו ולבו היו שוים, אף גם מעשיו בחיים בארץ ישראל התאימו לתורת פיו ועטו. בפעם הראשונה התודעתי אליו באחד מכרמי רחובות, במקום שמצאתיו בתור נוטר, שומר רגיל. הוא אשר העלה את העבודה – עמל כפים – למדרגה דתית, ותורה צוה א. ד. גורדון נהיתה למורשה לקהלות צעירים רבים. אסון עמנו הוא, לפי דעתו של גורדון, כי הוא נקרע מעל הטבע, והוא הורגל לכל מיני חיים רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו. את הברכה: “בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית ע”י אחרים" חשב גורדון לקללה, כי גדולה הירידה של עם, אם הוא שמח לראות אחרים עושים את מלאכתו הוא, את אשר עליו לעשות. מאושר וטבעי הוא העם המתקשר קשר טבעי ואורגני אל אדמתו על ידי העבודה, ואז הוא מתקשר גם אל תרבותו, הצומחת מאדמתו הנעבדת בידיו. בעבודה, בכל עבודה בחיק הטבע ראה את חדוש החיים והאדם, וביחוד את חדוש עמנו.

ושתי התורות האלה, תורת “פועלי ציון” שהיתה סוציאלית עיונית, ואחיזתה בחיים הממשיים בארץ ישראל אז היתה קלושה מאד, ותורת “הפועל הצעיר”, שהשתדלה לכבוש את העבודה בתוך המושבות, – שתי התורות הללו היו מתנגשות, צוררות אשה את אחותה. “פועלי ציון ראו את קורטוב הסוציאליות אשר בתורת “הפועל הצעיר” כאיפת רזון זעומה, חסר משקל וערך לפי התורה של מרכס וסיעתו; ולעומת זה דרש “הפועל הצעיר” מאת “פועלי ציון” כי נגעי עמנו יהיו יותר קרובים אליהם מכל נגעי עולם, וכי ירכזו את כל כחותיהם לשם עבודת התחיה הלאומית מבלי לקשר את העבודה הלאומית הזאת עם מלחמת מעמדות. המלחמה בין שתי המפלגות האלה היתה קשה ומלאה מרי, ובאחד הימים, בליל פורים תרס”ח התפרצה ותקבל צורה של שערוריה צבורית, שתוצאותיה היו כמעט פרעות ביפו.

ועל אודות המאורע הזה ־ בפרק הבא.

 

יד. מאורע פורים    🔗

הדבר היה, כאמור, בליל הפורים. המפלגה האחת, – כמדומני “הפועל הצעיר” – סדרה נשף לחבריה. בזה היה אז מן החדוש. תל־אביב עוד טרם נבנתה אז, ולמרכז החיים הצבוריים שלנו היה משמש בית נבילסי, קרן רחוב בוסטרוס ונוה־שלום. בבית ההוא היה המשרד של “חובבי ציון”, הספריה “שערי ציון”, הקלוב שלנו, ובימים הנוראים היינו מסדרים שם מקום לתפלה. באולם הבית הזה נערך הנשף לכבוד פורים, ויתפרצו חברי המפלגה השניה ויפריעו את סדרי הנשף, ותהי יד איש ברעהו. ולא הסתפקו בזה, ותטוש המלחמה גם מחוץ לאולם הנשף. לשתי המפלגות היו ביפו בתי־מלון, האחד של ספקטור והשני של חיים־ברוך, שקבעו שם את המטה הראשי של המפלגה, והעבירו הנלחמים את המהומה אל בתי המלון הנזכרים. זה היה בלילה, והדבר נודע להמשטרה שבאה לעשות סדרים. בתי המלון האלה היו של נתינים רוסים, כלומר נתינים זרים שאין רשות להמשטרה, לפי תנאי הקונסטיטוציה, שהיו אז בתורכיה, להכנס שמה בלי הסכמת הקונסול. סגן הקונסול הרוסי אז ביפו היה מתוך “המאה השחורה”, והוא נתן את הרשיון בלי כל פקפוק, וישלח את המתורגמן שלו, ערבי נוצרי, להכנס עם המשטרה אל בתי המלון ולהשיב שם את הסדרים לקדמותם. ומכיון שנתנה רשות למשטרה התרכית והמתורגמן הערבי עודד אותה, והדבר היה באישון לילה נעשה “סדר”, ובאחריתו – שלשה עשר פצועים יהודים…

המאורע הנורא הזה שם את העדה העברית כמרקחה. פוגרום ביהודים בארץ ישראל!… הן רבים מן העולים החדשים היו “גרי אריות”, שעזבו את רוסיא מאימת הפוגרומים, – והנה גם בארץ ישראל פוגרומים אינם מן הנמנעות. ועוד יותר דאב לבנו לראות, כי גם במאורע זה יד הפקיד הרוסי מיודענו בכל זה, והוא אשר התיר את דמנו גם פה על אדמת ישראל. האמנם נגף הפוגרום דבק בנו והוא לא ירפה ממנו גם בארץ ישראל וגם תחת שלטון התורכים, אשר לא נסו מעולם לסדר פוגרומים ביהודים?! מה לעשות? אובדי עצות היינו אנחנו, עסקני הצבור אז ביפו, ותהי החלטתנו הראשונה: לבלי להשמיע במרום קולנו, לבלי לפרסם את המאורע, את אשר קרנו, בקרית חוצות, ולהשתדל עד כמה שאפשר לבל יודע הדבר בחוץ־לארץ, למען לא יגדילו שונאי הציוניות וכל מתנגדיה הרבים את פיהם ולא ישחקו על משבתנו באמרם: הנה גם בארץ־ישראל אין מנוס ואין מפלט מפני פוגרומים. פחדנו גם מפני דבת שונאינו ברוסיא, פן ישימו את המאורע הזה על נס: הנה גם המשטרה התורכית מוכרחה ללכת עם הצעירים היהודים בחמת קרי, כי על כן בני מרי הם כלם, ואין עצה ואין תבונה נגדם מבלעדי פוגרומים. ובכן החלטנו להשתיק את המקרה, עד כמה שאפשר. את הפצועים העברנו לבית־החולים, וסכומים אספנו מקרבנו לתמוך את הנזוקים. בזה היינו לשנינה לעסקני ירושלם, גבורי השנוררות וגבאי הּחלוקה. הם אמרו: “הוי, לו קרה המאורע הזה בירושלם, כי אז היינו יוצאים בקולות וברקים, ואת כל הגולה היינו שמים לחרדה, וגשמי נדבות היו יורדים אלינו בשפע רב, והיה המאורע הזה למקור זהב לירושלם לימים רבים. “שמנדריקים” אתם כלכם!..”

ממחרת המאורע לפנות ערב בא ליפו מירושלם הקונסול הרוסי הכללי בלוית התורגמן שלו, מר אברהם סולומיאק. סולומיאק הוא יהודי רוסי, מתלמידי הסמינר למורים בוילנא, עלה לארץ עם בני ביל"ו, והוא נמנה לפקיד בקונסוליה הרוסית בירושלם. אל משרתו הסתגל ויהי לפקיד טפוסי, מאותם הפקידים שעל כל ענין ושאלה יש להם השקפה מסוימה, השקפתו של הוד מעלתו המושל בו. הקונסול הכללי לן ביפו, אך את מלאכות היהודים הרוסים לא קבל, אם כי אלה היו מן הנכבדים בנתיני הרוסים שביפו. עם מצב שכזה קשה היה להשלים. הן הפרעות ביהודים ברוסיא היו במקרים רבים במקומות, שראתה הממשלה לטוב לפניה להעניש את היהודים בתור תגמול על צעיריהם הסוציאליסתים. והנה גם פה, במקרה ביפו, התחוללה השערוריה בין שתי מפלגות צעירים עברים, דוגלים בשם סוציאליות, – ותורת “גזרה שוה” זו לא היתה לרצון לנו. היה מן ההכרח בדבר, להפך, ללמד בינה את כל אלה אשר ידם היתה בפרעות האלה ביפו, כי לא זו העיר ולא זו המדינה שאפשר לסדר בקרבה פרעות ביהודים. הדרך אל הממשלה התורכית היתה בימים ההם רק על ידי הקונסולים. אמנם היה אחד בין הנפצעים נתין אמריקא, והקונסול האמריקאי בודאי היה דורש את עלבונו; אבל, כאשר אמרתי, אנחנו מצאנו לטוב לנו לבלי להרים קול זועות ולהגיע את תלונתנו עד מעבר לים. ובגלל זה עלינו היה לנסות דבר אל הקונסול הרוסי, שכל הפרעות נעשו בנתיניו ובבתי נתיניו. והנה הקונסול הכללי הרוסי משתמט, את המלאכות שלנו לא רצה לראות, ולעומת שבא כן שב עם התורגמן היהודי ירושלימה… והחלטנו גם אנחנו ללכת ירושלימה לדון על המצב עם העסקנים הצבוריים שם.

לירושלם הלכתי אני ומר אליהו ברלין. שנים היינו מן הנתינים הרוסים שאך זה מקרוב עלינו אל הארץ, והיינו שנינו, אם אפשר לאמר כך, נתינים נשואי־פנים. מר ברלין גמר את האוניברסיטה במוסקבה והיה קנדידט לתורת המשפטים, ואת הקונסול הכללי ידע והכיר בנסעם יחדו באניה רוסית מאודיסא עד יפו. בעל בית־חרושת וסוחר יער מגדות הואלגא. אותי הקונסול לא ידע, אבל אנכי ידעתי, כי בידי תעודות, שבכחן להשפיע על כל פקיד, ואף על פקיד רוסי. באנו ירושלימה והתראנו עם עסקני המקום. המנוח ענטבי, שהיה הכי פעיל בעניני היהודים ומורשה של “כל ישראל חברים”, נכנס בעובי הקורה של הענין הזה, אבל המכשלה נמצאה כלה תחת ידי הקונסול הרוסי, היות שפגעו בנתיניו, ועליו ולא על אחרים להתאונן לפני הממשלה התורכית על מעשי המשטרה ביפו. שיח ושיג היה בימים ההם לד"ר מזיא עם הפחה, אבל האיש הוא פחדן, לא קרירא ולא חמימא, ובתור “מי שהיה” נתין רוסי לא יצלח לשום השתדלות. בא אלינו אל המלון הזקן ואלירו והניא אותנו מכל השתדלות. “אנחנו בגלות” – אמר, ועליכם לקבל את הדין, להשלים עם המאורע, ולא להרגיז את השלטונות פן יבולע עוד לכל הישוב בגללכם. העסקנים פה אחד אמרו לנו, שהיות שהמשטרה התורכית ביפו עשתה מה שעשתה בהסכמת הקונסול הרוסי, קשה הדבר לתקוף את השלטון התורכי על הדבר הזה.

לא בלב שקט הלכנו אני וברלין אל הקונסול הרוסי. הן ידענו כי ביפו לא חפץ הלז לראות את פני אחינו שבאו לפניו בתור מלאכות, ואולי לא יקבל גם אותנו. ותהי עצת חברי ברלין, כי אשים עלי את אותות־הכבוד אשר לי. זה היה תכסיס מעשי. בירושלם היו מספרים כשהיה בא רבי שמואל סלנט, רב העדה האשכנזית, לארמון הממשלה היה הפחה יוצא לקראתו לקבל את פניו בכבוד כמו שהיה מקבל את יתר ראשי הדתות, אם כי הרב סלנט לא היה מעולם ראש־דת רשמי, והמשרה הזו היתה על שכם החכם־בשי הספרדי. על הכבוד המיוחד הזה היו חיבים – להשוטר שומר־הסף, העומד על המשמר בביאה. שומר־הסף היה מקבל מאת שלישיו של הרב מג’ידי כסף למנחה, והיה השוטר מריע לקראתו. לקול התרועה היה יוצא חיל המשמר לחלק את הכבוד הצבאי, והיה חרד גם הפחה בעצמו ובכבודו ויוצא לקבל פני האורח, מבלי דעת מראש מי הוא הבא. וגם במקרה שלפנינו היה כדבר הזה, וכשנכנסנו אני וברלין אל מבוא הקונסוליה הרוסית, ושומר־הסף ראה לפניו איש ועל צוארו סרט צבעונים ועל חזהו אותות־כבוד ודמות דיוקנו של ניקולי השני עליהם – חרד לקראת הבאים. התרוממו בחרדה מעל מקומותיהם יתר האנשים, הנזירים והנזירות הרוסים שישבו בביאה ומחכים להֵראות פני פקידי הקונסוליה. שומר הסף מהר להסיר את מעילינו מעלינו, פתח לפנינו בהמולה את דלת חדר המשרד, וכמעט הסיע מתחת הלבלרים שני כסאות ויציעם לשבתנו. נתתי על יד המשרת את כרטיסי, כרטיסי הרוסי, שעליו היה כתוב: סופר העתונים של הוזרה הכספית. התפלאו אלינו פקידי המשרד, נכנס החדרה גם מר סולומיאק, ועוד טרם מצא את נפשו לדבר אלינו, שב בחפזה המשרת: – מבקשים! והוא הולך לפנינו להראותנו את הדרך אל חדר האורחים פנימה.

אל הקונסול באנו באמתלא רשמית. היות שאנחנו שנינו הננו חברי ההנהלה של חברת “עתיד”, חברה רוסית, לכן באנו לפני הקונסול הכללי שלנו לקבל מפיו הוראות, אחרי המאורע ביפו, בעניני הנהלת החברה. הן אם פוגרומים ביהודים יהיו אפשריים בתורכיה, אזי עלינו לדעת זאת מראש, ולפיהם נסדר את הענינים; ומוכרחים אנחנו לדעת את יחסי השלטונות הרוסים אל הופעות אלה כעין מעשה־יפו. הקונסול שמע את דברינו ויהי כאיש השת עצות בנפשו איזו שפה יבחר לעצמו לדבר עם אנשי שיחתו. אך אנכי לא נתתי לו להרבות מחשבות. הוספתי ואמרתי, כי לי יש ענין, יותר כללי מעניני חברת “עתיד”, בכל המצב שנתהוה לאחרי המאורע בליל פורים זה. ובדברי הוצאתי מכיסי תעודה ונתתיה על יד הקונסול. זה היה “מכתב גלוי”, שבו היה כתוב כי המוכ"ז, (אני הגבר), הולך במלאכות הסתדרות ראשי המסחר והתעשיה ברוסיא לחקור את האפשרויות הכלכליות בחופי סוריא ופלשתינה, ולכן מציעים בזה לפני הצירות בקושטא וכל הקונסולים בתורכיה לעזור למר כהן ולתמוך בו בכל אשר יפנה אליהם. ועל החתום: סגן מיניסטר לעניני חוץ. צריכים לדעת את נפש הפקיד בכלל וביחוד של הפקיד הרוסי, שבשבילו גושפנקא רשמית היא “בכל, מכל, כל”, החותכת חיים לכל חי ופותרת כל שאלה. המשרת עוד מקודם הגיש את ספלי הקהוה, ועתה צֻוָּה להגיש ליקר ותופינים כַכָבוד שמחלקים לאורחים ממדרגה ראשונה. הקונסול הזמין את מזכירו, פ’ונויזין, ויציגנו לפנינו. גם סולומיאק מצא לו אמתלא להכנס פנימה, והקונסול קרא לפנינו בשמו. נוצר מצב־רוח לטובת הענין, והרגשנו כי מלא ימלא האיש את אשר נדרוש ממנו.

שבנו אל המלון, מלון קמניץ. כל היום לא חדלו עסקני ירושלם לבוא ולשאת ולתת עמנו בדבר עניננו. השפעתם של אנשי ירושלם היתה בחצר הפחה, ביחוד היו להם יחוסים טובים עם המזכיר הפוליטי שלו, בשארה אפ’נדי. אך דרישתנו לענוש את המשטרה היפואית על מעשיה מצאה לה אזנים אטומות גם אצל עסקנינו הירושלמיים. יחסם של אלה אל המאורע הזה היה קצת חשוד בעינינו: הן סוף סוף הוכו ביפו, במקרה שלפנינו, הצעירים, “מאלה”, שלפי דעתם ראויים למלקות… והלא גם יד הקונסול בזה, ולמה איפוא תסבול רק המשטרה התורכית?.. עד השעה המאוחרת אחר חצות הלילה התוכחנו עם שתדלני ירושלם. דרישתנו היתה תקיפה: לענוש את שני הפושעים, ולהסיר ממשרותיהם גם את המושל היפואי גם את סגן הקונסול הרוסי. כאשר הבעתי חפץ זה, קרא אלי הד"ר מזיא: האם השתגעת?

והדבר נעשה. הקונסול הכללי סדר את הענין הזה עם הפחה. יצא בדימוס הקימקם היפואי, ואת סגן הקונסול העבירו לג’דה, ועל מקומו בא פ’ונויזין, מי שהיה מזכיר הקונסוליה הכללית בירושלם. היחוסים של הנתינים היהודים עם הקונסול החדש הזה היו טובים עד מאד. אנחנו היינו הנתינים הרוסים הכי נכבדים בקונסוליה של פ’ונויזין, הוא היה תמיד נענה לדרישותינו הצודקות, לוקח חלק בחיי צבורנו, שהחלו להתפתח עם בנין תל־אביב, ואל העבודה בלשכתו מנה לבלרים יהודים. אנחנו היינו גם כשופטים קבועים על יד הקונסוליה, והרגשנו אותנו לאזרחים רוסים מלאי זכיות כל הימים אשר היה פ’ונויזין קונסול ביפו, מלאי זכיות ופטורים מחובות…

על אודות המאורע של פורים ערכתי הרצאה מפורטת לוזרת החוץ. הדגשתי בהרצאתי את כל ההפסד המדיני שמאורעות כאלה גורמים לכל הפרסטיז’ה הרוסית, היות שמעבר לגבולות רוסיא אין הבדל, וגם לא צריך להיות הבדל בין הנתינים הרוסים בני דתות שונות. לרגלי הרצאה זו שלחה הממשלה, וזרת החוץ, פקיד מיוחד לארץ ישראל לחקור את המצב, והפקיד בבואו פנה אלי, ויאשר את הנחותי בהרצאתי. הפקיד היה בודאי שבע־רצון: כל מלאכות לחוץ־לארץ שכרה בצדה ובעין יפה מאד.

ובאותות־הכבוד שהיו לי השתמשתי עוד פעם – בפעם האחרונה – וגם זה היה בפורים, שנים אחדות לפני המלחמה העולמית. תל־אביב כבר היתה בבנינה. בשנותיה הצוהלות, בימי נעוריה, עוד טרם בגרה ותהי לעיר גדולה, מלאת המונים. ישבנו בתוכה כבתוך שכונה, איש את רעהו הכרנו וידענו. ואז היינו חוגגים ומבלים את ימי הפורים כמו חג משפחה נהדר, מלא גילה, רינה, דיצה וחדוה, ואת הנשף היינו גומרים בביתו של ראש הועד שלנו, של מר דיזינהוף, שאת יום הפורים קבענו ליום הולדת אותו. כל אנשי ביתי יצאוני, מי אל הרחובות, מי אל נשפי משפחה, ואני נשארתי לבדי בבית. ויבא בלבי החפץ להתחפש ולצאת החוצה אל רחוב הרצל. שמתי עלי את בגדי השבת, חבשתי כובע־צילינדר לראשי, שמתי על חזי את כל אותות־הכבוד, ובמטריה שחורה ממעל לי טילתי ברחוב. – אך ראו אותי המוני המטילים, ויאמרו: הנה מסכה של מרדכי בן הלל, והמסכה מצוינה בדמותו כצלמו של מרדכי בן הלל, דרך הילוכו, קומתו, וגם אותות כבוד על חזהו – הכל מתאים אל מרדכי בן הלל, כמו שספרו עליו כי אותות־כבוד לו. ויבואו בני הרחוב, ויסובו אותי, ולפני נבל ותוף ולהקת מנגנים ויביאו אותי עד ביתו של דיזינהוף, ושם נוכחו, כי אמנם המסכה היא – מרדכי בן הלל ממש…

 

טו. בית חרושת ל. שטין    🔗

בצאתי מרוסיה קדמתי סדר לעסקי, ופחות או יותר הבטחתי לי את המקורות לפרנסת ביתי. העסקים של בית המסחר “פבזנר וכהן” היו מחולקים ארבעים אחוזים לי וארבעים אחוזים לחותני, והעשרים הנותרים היו לגיסי אחי אשתי. הלה לא היה פעיל ביותר, אבל מכיון שאנכי יוצא את הארץ, הלא בהכרח יפול עליו חלק נוסף מן הטורח והמשא, ולכן הצעתי לפני חותני, כי מהיום והלאה יהיו חלקי שלשתנו שוים בכל העסקים, אם כי גיסי היה חסר ההון היסודי בכמות מספיקה כדי שליש שלם. ההצעה נתקבלה, ונשארתי שותף בעסקי בית־מסחרנו לשליש וזה היה מספיק בהרחבה לפרנסתי בארץ ישראל, מבלי שאהיה מוכרח לבקש לי מקורות במקומי החדש. הוצאותי השנתיות בשנים האחרונות ברוסיא היו עולות בערך כששת אלפים רובלים, וחמש־עשרה אלף פרנק בשנה היו מספיקים דים גם לצרכי משפחתי בארץ ישראל, גם לכלכלת הילדים שלנו, שהמשיכו את למודיהם בחוץ־לארץ, באירופה. דאגת פרנסה לא הטרידה איפוא אותי אז, אבל לא אנכי האיש אשר יבחר לו חיי בטלה; לא בשביל זה באתי לארץ ישראל. ואף גם זאת: הן אנכי הלכתי לארץ ישראל להורות את הדרך לפני אחרים, ביחוד מבני משפחתנו, כי יעשו כמוני ועברו גם הם הארץ. את העסקים ברוסיא חשבתי להמשיכם רק באופן זמני, עד אשר אתבונן במקום החדש ואמצא לי משלח־יד, מסחר או תעשיה להתעסק בהם, ואז נגמור את עסקינו ברוסיא ונסגור את בית־מסחרנו שם, וגם חותני יבוא אחרינו. ואולי יבאו גם יתר בני המשפחה, אנשי עסק ומסחר. אך בכל זאת למהר את מעשי לא היה לי כל צורך, וזמן היה לי לחכות ולהתבונן אל סביבי. הצעות שונות של מסחר ושל תעשיה לא חסרו אז בידי, אבל נמהר לא הייתי, ושעות פנויות היו לי לרוב, והייתי מטייל ארוכות, ומבקר לעתים קרובות את האפ"ק, שהיה אז מרכז החיים המסחריים בפרט והישוביים בכלל.

ובאחד הימים בקש אותי מר ליבונתין לבקר ביחד עם ידידנו מר זאב גלוסקין את הבילנץ של בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו. על אודות בית החרושת הזה ידעתי, גם שמעתי את שמעו בחו“ל. ספרו שהעסק מצליח הודות להתרחבות מטע הפרדסים במושבות אחדות, וכבר נהפך העסק ויהי לחברה בעלת מניות, ורבים הקופצים על המניות גם בארץ גם בחו”ל. לרגלי בתי־הנסירה שהיו לנו ברוסיא היו לי יחוסים ומשא־ומתן תמיד עם בתי המלאכה לבנין מכונות ולתקונן, וידעתי כי בעליהם בכל הארץ רואים ברכה בעבודתם. ואם ברוסיא כך, הרי הדין נותן, כי גם פה בתי־מלאכה כאלה צריכים להצליח, בפרט שמיסדם הוא אדם הגון ובעל מקצוע, ואחיו המשתתף עמו הוא רופא ואינו זקוק להתפרנס מעסק בית החרושת. וכמו שהאחים הגרמנים וגנר מצליחים ובית־החרושת שלהם בדומה לזה הולך ומתפתח, כן הדין נותן כי גם זה מביא ברכה. ולקחה אזני אז, כי מהנדס מומחה שבא מאודיסא חושב מחשבות לבנות ביפו עוד בית חרושת כזה, וגם עוד מהנדס אחד צעיר, בן אחד האמידים מבאקו, אומר להתקשר עם חברת “עתיד” בחיפה לבנות גם שם בית חרושת למכונות, היות שבכל הארץ מתפתחת תעשיה למקצועות שונים. לבי היה מהסס אם למלא את בקשתו של מר ליבונתין לבקר את חשבונות בית החרושת של ל. שטין, פן יחשדוני אחרי כן, אם אבוא אחרי הבקרת ובדיקת החשבונות ואשתתף בעצמי עם המהנדס מאודיסא או עם הצעיר מבקו. גליתי את נמוקי זה לליבונתין, ובאו לפני עסקני בית החרושת הזה, ויבקשו ממני גם הם כי אבוא ואבדוק ואבקר את בית החרושת והם הביעו לי את חפצם, כי הנמוק אשר הבעתי לפני מר לבונתין לא יעכבני, ולהפך מי יתן ואחליט להכנס בעסקים, ואז יקבלוני הם ברצון לשותף בעסקם זה הקיים והנמצא, ולא אצטרך להשתתף בבנין בית־חרושת חדש, שאין יודע את עתידו.

נכנסנו אני ומר גלוסקין אל משרד בית החרושת, ושם הגישו לפנינו את הפנקסים ואת הבילנץ לשנה העברה. זה היה בראשית הקיץ, שלשה או ארבעה חדשים אחרי גמר השנה. בית החרושת היה במהלכו המלא, הפועלים כלם בעבודה, החרש והמסגר איש איש על מקומו, המחסנים מלאים סחורה גלמית, וגם מעובדת למחצה והפקידים על משמרתם. מנהל הספרים היה מר ד. סמילנסקי, אדם נאמן ושומר סדר, הקופה נמצאה בידי מר יחזקאל סוכובולסקי, היום דנין, סוחר ישר למעלה מכל פקפוק, ומטובי חובבי ציון. הבילנץ הראה רוחים של כמעט שלשים אחוזים למאה על ההון היסודי, הון המניות, ולא התפלאנו איפוא כי האפ"ק, הבנק הזהיר מאד במתן קרדיטים, פתח לפני העסק המצוין הזה את דלתי קופתו לרחבה, ונתן לו קרדיט של יותר ממאה אלף פרנק. הבילנץ השנתי היה כבר מאושר מאת חברי ועד הבקרת, ועלינו, על מר גלוסקין ועלי, היה אך לעבור עליו בכללו. הבירור המדויק של חלקי האקטיב והפסיב לפרטיו לא היה מעסקנו, וגם לא היינו מקבלים את זה עלינו, היות שזו היא עבודה רבה של ימים ושבועות. ודבר שאין צריך לומר, שלא בדקנו למעשה את המחסנים ואת הסחורות ואת מכונות העבודה, בפרט שזה ענין אך למומחים ולבעלי מקצוע. אנחנו שנינו הלא אך סוחרים הננו, ובתור שכאלה הלכנו לבדוק את העסק הזה מה הוא ומה טבעו. והנה ראינו לפנינו עסק גדול, חי ומלא תנועה, והאנשים העובדים בו ישרם אינו מוטל בספק, והחשבונות מראים ריוח של השנה הקודמת בכמות של הרבה אחוזים. השנה היתה שנת ברכה, ובכלל לא מן הנמנעות כי בית־מלאכה כזה יכניס לבעליו רוחים כמו אלה, אם רק אין מחסור בהזמנות.

ימים אחדים לאחרי הבקרת החלו לחזור אחרי, כי אנכי אכנס אל העסק הזה, כי ארכוש לי מניות בסכום הגון וכי אקח אל תחת ידי את הנהלתו. המציע את הדבר היה מר ליבונתין, ואחריו החרו אחדים מן העסקנים הכלליים, כמו מר גלוסקין, המנוח יהושע ברזילי־איזנשטאדט, וביחוד מר סוכובולסקי־דנין, שהיה שקוע בתוך העסק הזה בראשו וברובו, עד שכמעט הזניח את יתר עסקיו. כלם אמרו פה אחד: “העסק חסר מנהל מסחרי, – ואתה האיש אשר תמלא את החסרון הזה”. ממני דרשו, כי אכניס בעסק שלושים אלף פרנק, והאפ“ק הביע את רצונו לתת לי את הסכום הזה בהלואה עד אשר אוציא את הכסף מעסקי ברוסיא. משכורת ההנהלה קבעו לי ששת אלפים פרנקים בשנה. התנאים נראו לי מתאימים בשבילי, ואל עבודה מסחרית הורגלתי, והסכמתי אל התנאים. ואולם התניתי, כי נכנס אני בעסק זה רק לנסיון, ובמשך ששה חדשים אראה את אשר לפני, ואם אוכח כי אין הענין בכללו מתאים לפני, אזי בידי להתפטר, וגם דרשתי כי באופן זה יבטיח לי האפ”ק את הכסף שאני מכניס ויחזירנו לי בתוספת של ששה אחוזים רבית למאה לשנה. ראיתי צורך לעצמי להיות זהיר בתנאי, יען וביען כי נוכחתי, שגם הבנק וגם בעלי העסק חוזרים אחרי ביתרון מרץ. עודד אותי להכנס אל העסק ולהתיצב בראש ההנהלה גם מר הנרי פרנק, מנהל יק“א בארץ ישראל, ואולם הוא אמר לי, כי העסק חסר גם מנהל טכני, מה שהפליאני מאד אז, ביחוד כאשר ידעתי, כי זה האיש פרנק הוא מהנדס על פי השכלתו. ובכל זאת, אך נכנסתי אל העסק ולקחתי את ההנהלה בידי קנתה חברת יק”א מניות של בית־החרושת בעשרים אלף פרנק²³.

ואך לקחתי בידי את מושכות העסק, והנה על כל צעד נפגשתי בהפתעות לא שערתי מראש. את המאורע הזה לפרטיו ספרתי בהרצאה מיוחדת אז, בגליונות השבועון “הפועל הצעיר” ובחוברת מיוחדת. זו היתה ראשית התקופה של יסוד תעשיה גדולה בארץ ישראל, יסוד של בעלי הזיות, יסוד שאינו לוקח בחשבון את המציאות. התקופה הזו היתה בימי העליה אחרי תנועת השחרור ברוסיה, ומעשיה נשנו גם בימינו אלה, בימי העליה האחרונה, לאחרי הכבוש הבריטי. ידוע שבתי המלאכה לחרושת ברזל ומכונות מצליחים באירופא, – למה לא יעשו כמתכונתם גם בארץ ישראל, אם כי אין בארץ לא חמרים גלמיים ולא חמרי הסקה ולא יכולת להתחרות עם תוצרת חוץ. שוכחים האנשים הטובים, כי חסרים אנחנו פה בארץ הקטנה והעניה והנדחה בפנה רחוקה באזיה, חסרים אנחנו פה גם השוקים המרובים למכירת התוצרת, וגם את התכניקה המתפתחת בעולם הגדול חדשים לבקרים והמחדשת באמצעי המדע את התוצרת של המכונות. יוצר בית החרושת הזה, המנוח ל. שטיין, היה המומחה התכני; אבל תורתו, שלמד בנערותו באחד מבתי הספר במקצוע בנין מכונות, כבר נתישנה והמשאבות שהוא יוצק ומתקן על פי המסורת הקדומה אינן יכולות להתחרות עם הטפוסים החדשים. היוצא מבית החרושת זקוק תמיד לתקונים, ותקונים לתקונים, והלקוחות מלאים תביעות, טענות ומענות. הפנקס מראה חובות מאת הלקוחות של בית החרושת בסכומים רבים, המצטרפים לסך יותר ממאה אלף פרנקים, וכל החובות האלה עומדים פתוחים, בלתי מובטחים בשטרות ובחוזים. וכאשר נגשתי לסדר את החובות הללו ולגבותם, והנה הנתבעים מכחישים, מתרעמים ומבקשים תנואות לבלי לשלמם, ויש שהתנואות אינן חסרות צדק ומשפט מסחרי. המחסן מלא סחורה גלמית פי כמה על המדה הדרושה לעבודת בית החרושת, או שאינה דרושה כלל ונקנית בטעות ובלי דעת, והסחורה המעובדת למחצה, והמעסקת את הפועלים הרבים – ספק גדול אם יש צורך בה, אם היא מתאימה לדרישת השוק ולצרכיו. באופן זה הלא כל ערכו של האקטיב יורד, ונמצאו שהרוחים הגדולים של המאזן השנתי העבר לא היו ולא נבראו אלא משל היו, “בכזיב בלדתם”, כמבטא המליצים.

ראיתי ונוכחתי, כי העסק בולע כסף כשאול ולא יפליט, ולא ידע שבעה לעולם. אל המשרד נתקבל מהנדס צעיר, מר מושלי, ומתוך שיחות מרובות עמדו נוכחתי, כי נכונים הדברים שאמר לי מר הנרי פרנק, כי בית החרושת זקוק בראש ובראשונה למנהל תכני, ואשר יתן כוון לכל קיומו של העסק הגדול הזה. אותי הטרידו שאלות רבות ושונות, ובהיות שאני חסר ידיעות במקצוע זה עמדתי לפניהן באין פתרון. הבעתי את ספקותי הרבים לפני חברי המועצה, והזמנתי מחו“ל את מר גדליהו וילבושביץ. ידעתיו למהנדס מומחה, שהיה בעל בית־חרושת כזה במינסק, והצעתי לפניו בכתב שורה שלמה של שאלות בנוגע לעסקי בית החרושת שלנו. יחד עם זה מצאתי חובה לעצמי להפסיק את מכירת המניות. במכירה זו עסקו אחדים מחובבי־ציון, אשר פתחו תעמולה רבה לטובת בית החרושת הזה ויפרסמוהו לעסק מוצלח. בתעמולה זו תמכו גם עסקני האפ”ק. טוב היה בשבילם להרבות את ההון היסודי של ביהח“ר, כדי להמעיט ולהפחית את החוב, שהיה העסק חיב להאפ”ק במדה יותר גדולה משהעסק הזה היה ראוי לה. כניסתי אני אל העסק שמשה בחוג מכירי ומיודעי למופת, כי הנה באמת עסק ברכה לפנינו, ולא חפצתי להיות מכשול לפני עורים, ודחיתי בהחלט כל הצעה של כספים נוספים, הן ממכירת מניות חדשות והן משל מלוים, שבאו והביעו את חפצם להלוות להנהלת העסק “המוצלח” את חסכונותיהם. עוררתי אמנם בזה תרעומות חברי בההנהלה, וגם בעיני האפ"ק לא מצאו דרכי חן ביותר. אבל נזהרתי לבלי להכשיל אנשים, הבוטחים מבלי דעת את הענין לאשורו. ולא ארכו הימים ובא מר ג. וילבושביץ ויפתור לרעה את רבים מספקותי, ואז נוכחתי עין בעין, כי לחששותי בנוגע לכל העסק הזה היה יסוד, והפרץ בתוכו מרובה על העומד. עשיתי את חשבון העסק וביותר עשיתי את חשבון־הנפש שלי ואת מדת האחריות המוטלת עלי, את המוסר שבלב. וכליותי יעצוני להתפטר, להשיב את הנהלת בית החרושת לבעליו. המתחילים בו יגמרוהו, ואני את נפשי הצלתי. ובראותי מראש את הנולד, והייתי זהיר, ואחרי רוחים גדולים לא רדפתי – הצלתי גם את כספי.

 

טז. בחוג המשפחה    🔗

בצאתי מהומל ועליתי לארץ ישראל להשתקע עוד נשארו לי בעיר ההיא שתים מבנותי הצעירות לגמור את חק למודן בגימנסיה שם. בני ובתי הגדולים כבר גמרו את חנוכם התיכוני וילכו להשתלם בחו“ל: הבן בביה”ס למהנדסים בננסי שבצרפת, והבת שקבלה תעודת־בגרות בגמנסיה באודיסא למדה תורת המשפטים בפריז, שלשת הבנים הקטנים היו עמנו בארץ ישראל, ונשארו שתי הבנות בבית חותני בהומל. בקיץ תרס"ח גמרה את הגמנסיה הגדולה משתיהן, דינה, והורי אשתי החליטו ללכת לבקר אותנו והביאו אלינו את בתנו עמהם. ארץ ישראל היתה משאת נפשם של הורי אשתי עוד מקדמת דנא, עוד טרם היתה התנועה לחבת ציון, עוד טרם נהייתי בן משפחתם, זו היתה שאיפה של יהודים חרדים, אשר לא יחסר להם המרץ להמיר את חיי הגולה באויר הנשמות של ארץ ישראל. קרה מקרה, ועוד לפני הרבה שנים יצא אחד מתושבי העירה מולדתם הוא ושארית ביתו לארץ ישראל, ויהי החזיון בלתי־נפרץ הזה להם למופת ולמעורר לכונן גם את אשוריהם הם בחייהם בדרך העולה ציונה. וזה הדבר אשר הם עודדו תמיד את בן זקונם, הבן יקיר להם, בכל שאיפותיו ומעשיו בארץ ישראל ותחיתה, והם גם השתדלו ככל אשר מצאה ידם לבלי להפריע גם אותי ממחשבותי על דבר ארץ ישראל, ולבסוף גם סמכו את ידם על החלטתי לצאת את המולדת ולנטוש על ידם את העסקים המשותפים עמהם, ולעבור אני וביתי לארץ ציון וירושלם. הכוכב הזה, ארץ ישראל, האיר תמיד את עיני החותן והחותנת. האשה הפשוטה הזאת – עיניה ולבה היו תמיד: ארץ ישראל. אין היא רוצה בפלשתינה, ולמה לה הציוניות, ואפילו את מה שעושים אנשי אודיסא לא היתה גורסת, ורק ־ ארץ ישראל, שהיתה רואה כעין עיר אחת ושמה ירושלם. מיטב נדריה ונדבותיה, ובסכומים די הגונים לפי מצבה, היתה מקדישה לארץ ישראל, והיתה שואלת בעצת ז. ד. ליבונתין, שלא היה בעיניה בר־סמכא גדול ממנו, היות שרגליו דרכו ממש את האדמה הקדושה, באיזה דרך היותר טוב לסדר את חסכונות החסד אשר לה בארץ הקדושה. הורי אשתי ובתי באו אלינו בסוף הקיץ. עוד בראשית קיץ זה בא בני הגדול, ובתור סטודנט לאינג’נירים למד את ידיו כדי להתחנך לעבודת המסגר בבית שטיין שהייתי אז מנהלו. באה אלינו גם בתי הגדולה, וגם שלמה גינצברג, בנו של אחד־העם, שחזר אחריה ונישאה לו לאורך ימים. לחגי האסיף התקבצו אלינו אל תוך ביתנו באופן זה כמעט כל ילדינו, ונוספו עליהם ההורים הזקנים, ותהי השמחה רבה. בנין השכונה החדשה, “תל־אביב” היום, כבר היה אז במחשבה וקרוב להגשמה, אך חלקנו שפר עלינו גם בביתנו הקטן בשכונה האמריקאית־הגרמנית. החדרים אמנם קטנים, אבל מספרם ששה, ונמצאו מקומות לכלם. והבית מלא שאון תמיד, צעירים וצעירות, ודלתי הבית אינן סגורות, והשלחן אינו חסר, ועצי גן הברון שתו תמיד צלם על המרפסת הרחבה שעל יד דירתנו, וחברה עליזה ומסבה נעימה קראו וקרצו תמיד לידידי הבית לבלות שם שעה שעתים לא בלי עונג משפחתי.

וידידי ביתי היו רבים. הבאים מרוסיא או הקרובים אל הספרות העברית ידעו אותי או שמעו את שמי. והיו כאלה כמו: דיזינהוף, ד“ר חיסין, שיינקין אשר ידענו איש את אחיו מכבר, מראשית חבת־ציון. והחדשים, פקידי המשרד הארצישראלי ופקידי יק”א, – למה יפסחו ולא יהיו במבקרים את הבית, המקבל תמיד את אורחיו בסבר פנים יפות, ואת ידידותו הוא נותן בלי חשבונות רבים, מבלי אשר תהיה לו פניה עצמית. העסקים ברוסיא כלכלו אותי ואת כל צרכי, ולא קויתי לאיש בארץ ישראל ולא יחלתי למקור מחיה בתוכה. פעם בא אליי המנוח אליהו ספיר בהצעה, כי אקבל משרת מנהל הסניף הירושלמי של האפ“ק ואמר לי, כי למעני יגדילו את כמות המשכורת – וגם אל ברבש באודיסא כתבו, כי ידבר על לבי להטותני אל הדבר הזה, אך אני דחיתי את ההצעה. חפצי היה להשאר חפשי לנפשי, מבלי שיהיו אסורים על ידי, מבלי שיהיה שלטון עלי. חשבתי כי המצב הזה יעמיד את רגלי עבודתי הצבורית יותר במרחב, והעבודה תהי יותר מועילה. עם ליבונתין, חתן דודי, היינו אחים ורעים, ויש אשר היה מגלה לפני מעסקי הבנק דברים, שהיה מסתיר אותם גם מאת ספיר איש סודו ויד ימינו מבלי חפץ להתוכח עמדו ולהכנע תחת השפעתו. והיו דברים, להפך, שהיה ספיר זה רואה צורך בדבר לכסותם מעיני ליבונתין נשיאו ומנהלו הראשי, ועל אודותם היה מתיעץ עמדי איזה הדרך לסדרם ולהשפיע כי הדבר יהיה נעשה. והיוצא מזה היה, כי אני הייתי בקי ושפיר יודע את הנסתרות והנגלות לשניהם יחד… אותו הדבר עם באי־כח “אודיסא”. שלום ורעות היו בין הד”ר חיסין ובין מר דיזינהוף, ואיש איש מהם עסק בשלו, ידע את גבולות המקצוע שאחריותו עליו. חיסין היה המורשה של הועד האודיסאי, ודיזינהוף היה מנהל חברת “גאולה”. ואולם היה עוד המנוח שיינקין, שבאופן רשמי נהל “לשכת מודיעין” של חברת התמיכה האודיסאית, אבל המנוח היה מטבעו עסקן, שנשא בחובו את כל דאגת התחיה הלאומית, את צרת הכלל, ולא אבה מעולם לדעת תחומין ולשמור על אשר גבלה לו משרתו הרשמית, ויהיו כל קניני הישוב הכלכליים והתרבותיים, מלוא עולמו. במצב כזה לא ימלט הדבר מהתנגשות. האראלים תוקפים את המצוקים “וְחַד בְּחָד כִּי סָבִיך וְעָבִיד קְרָבוּתָא” במבטא האקדמות, והייתי אנכי, הקרוב קרבת רוח אל כלם, המאזין והמקשיב לכל הטענות והתנואות, בפרט שגם לפעמים דברי נשמעים אצל אחדים מן הגבאים היושבים באודיסא. אנשי יק“א, הצרפתים היהודים, בני אלזס, השתדלו שלא יהיה להם דבר עם הציוניות, כמו שאין זו כלל במציאות הארצי ישראלית. אפילו את חשבונותיהם הכספיים היו מסדרים עם הבנק “קרדיט ליאוני”, באשר צרפתי הוא, ולא עם האפ”ק הציוני. ואולם זו היתה אולי אך שיטה, סגנון, של חברת יק"א, המדגישה מאז מעולם שאין לה חלק ונחלה בסנטימנטים לאומיים, בציוניות. הנרי פרנק הישר, ־ צריכים להגיד דבר אמת, – הגה תמיד חבה לכל פעולה מעשית בארץ ישראל, ולבבו היה שלם עם העבודה בתוכה, גם עם העבודה של הציוניים, והיה נכון לעזרתם, – וגם הוא היה ממבקרי ביתנו, שהיה סמוך אל “מלון הגן” אשר שכן שם כל ימי שבתו ביפו. וכך הלך ביתי הקטן ונעשה אהל מועד לרבים מן הכחות הצבוריים בארץ ישראל אז, וגם התירים המעטים במספר שהיו באים אז לבקר את הארץ לא היו פוסחים על דלתי ביתי.

ועם ראשית החורף, כבוא התחלת הלמודים, נסעו להם הצעירים כלם לחו“ל אל בתי המדרש אשר להם. הזקנים, הורי אשתי, הלכו להם פעם ופעמים לחיפה, לבקר את בית בנם, אך שבו אלינו ליפו וישבו אתנו. סביבתנו היתה יותר נוחה להם. עסקי חברת “עתיד”, שהשקענו בהם סכומים די הגונים מאמצעי משפחתנו ושהיו תחת הנהלת מר פבזנר גיסי, לא הבטיחו אף חלק מן הרוחים הרבים והגדולים שקוו המיסדים את החברה. הוברר שגם אל הגפת, פסולת הזיתים, שמזה מוציאים את שארית השמן, ישנם קופצים מאת בתי החרושת באירופא, המתחרים בקניתו עם בתי חרושת של “עתיד”. ועוד הוברר, כי בית־חרושת של מזקק, אקסטרקטור בלע”ז, אחד ואפילו שנים לא יוכל לשאת עליו את ההוצאות המרובות של ההנהלה. והובררו עוד הרבה־הרבה דברים, שצעירים מחוסרי נסיון מוכרחים להכשל בהם. ובהמשך הזמן צמחה מאליה השאלה בדבר עתידי הכלכלי אני בארץ ישראל. הנה אני התישבתי בארץ ישראל וגם היום שלשת ילדי הם עמדי. אני יושב בארץ, אוכל ואיני עושה, אוכל את פרי מסחרי ברוסיה ואת זמני פה אני מבלה בעסקנות צבורית, ישובית. ואני עוד במיטב שנותי, אך מלאו לי חמשים שנה, כחותי עמדי, ולא לשם גבאות והתקהלות באתי לארץ ישראל, ולא זה הוא העתיד בשביל בני המתחנכים פה, ואשר אותם אני חפץ לנטוע בארץ בל ישוֹרָשו לעולם. אין נפשי לשים פני אל המסחר בארץ החדשה־הישנה הזאת. בשביל זה עלי להוציא את הוני מתוך העסקים המשותפים אשר לי ברוסיא, העסקים הטובים והמביאים רוחים כמעט בטוחים, ולהשקיע את ההון בעסקים בארץ, שאין אני יודע את תנאיה המיוחדים, אשר מי יודע אם יצליחו. בריא ושמא – הוי אומר: ברי עדיף. לבד זה, הנה אני יודע את המסחר ואת כל נפתוליו וסבכיו וכל תהפוכותיו הרבים והמטרידים את האדם יומם וליל, ולא אל חיי טרדה נשאתי את נפשי בבואי להשתקע פה. אלי קרצו, רמזו וקראו אופקי חיים חדשים, שאין כמוהם בגולה, חיים של אדמה־אם, חיים שיש בהם אהבת הטבע לבל הופעותיו – בקצרה: נחלת שדה וכרם. חפצי היה להתנחל על אדמת ישראל בתוך אחי האכרים, ואם לא אני, הנה יהיו בני אשר הבאתים הנה בכורמים ובנוטעים ויחיו את החיים של שיבת בנים לגבולם.

והזקנים, הורי אשתי, עודדו אותי לקראת המחשבה הזו בכל לב. היו רגעים, שחותני היה נכון להסכים לעבור גם הוא וביתו לארץ ישראל, ולפרק את העסקים שלנו בגולה, ולהעביר את כל הון הבית הנה ולהשקיעו פה בנחלת שדה וכרם. היו אז הצעות שונות בהתאם לזה. לחברת יק“א היתה נחלה בת חמשת אלפים דונם, שנמכרה אחרי כן לקבוצה אחת אשר יסדה שם את “פוריה” ואת הקרקע הזו הציעו לפני לקנותה וליסד עליה אחוזה, כתבנית האחוזות אשר ברוסיא המדינה. אותה חברת יק”א הציעה אז למכירה את החוה שלה בסג’רה, בת ששת אלפים דונם עם הנטיעות והיער וכל הבנינים שם. הצעה זו היתה ראויה לשמוע, כי יק“א הסכימה למכור את החוה בתנאים נוחים, הן בנוגע למחיר והן בנוגע לתשלומים לשיעורין לזמנים ארוכים. משא נפשנו היה אז – אחוזה גדולה, בטעם האחוזות החקלאיות ברוסיא, והחוה שבסג’רה התאימה לרצוני. המנוח אליהו ספיר, אשר עמדו התיעצתי תמיד והאמנתי בו ובידיעותיו, הלל את המחשבה הזאת, ובדבר הצעת סג’רה הביע את חפצו להשתתף עמדי, ויאמר לי, כי נכון הוא לעזוב את משרתו באפ”ק וללכת לנצח על המלאכה באחוזה זו. גם הוא שאף תמיד אל נחלת שדה וכרם, את בנו הגדול חנך במקוה ישראל, להיות אכר לכשיגדל. אין ספק כי בהסכמתו זו של המנוח ספיר היה יותר מהלך־נפש, שלא היה בא בודאי לידי מעשה: משרתו באפ"ק היתה טובה מאד, ולא בלי עמל הגיע למדרגתו שהוא עמד עליה אז. אבל אופי הדבר, שהשאיפה למשק מעורב גדול ורב־ענפים לקחה אז לבבות רבים, תחת אשר היום, כמדומני, אין איש מאתנו מאמין בזכות קיומו של משק מעין זה, משק של בעלי אחוזה המנצלים עבודתם של פועלים. היתה עוד הצעה לרכוש פרדס גדול על גבול רחובות, פרדס שהיה קנין של בעלים שונים, בני מושבות שונות ובני עיר, והשותפים היו חוזרים אחרי למכור אותו לי. וכאשר הבעתי את חפצי לרכוש לי פרדס, באה לפני הצעה מאת הפקידות של הברון לקנות מידה אחד הפרדסים אשר לה, בנס־ציונה או בפתח־תקוה.

לבסוף החלטנו ללכת בדרך המלך, דרך הכבושה. רכשתי לי כברת ארץ בראשון־לציון, המושבה הקרובה ליפו, ואשר גם תושביה היו מתאימים לרוחי. במושבה ישב בקביעות מר זאב גלוסקין, והוא רעי ואיש בריתי בכל העסקים הלאומיים כמו “כרמל”, “אחיאסף” וכדומה. ואת האדמה רכשתי על גבול הפרדס אשר נגש בעת ההיא גם ז. ד. ליבונתין לטעת לעצמו. בשכן קרוב וטוב ממנו לא יכולתי גם לבחור, ומלאתי את ידי אחד האכרים, בן דודו של ליבונתין, לנטוע את פרדסי. חפרנו באר ומצאנו מים, ונטעתי את כל חמשים הדונם אשר קניתי.

רבות צררוני הפרדס הזה ומסבותיו השונות. אחדות מהן אולי תתפוסנה מקום באחת מן הרשימות אשר בספרים הבאים. הגיעו ובאו גם הרפתקאות המלחמה, בא עבר על פני פרדסי גם הארבה ויאכל אותו, וגם הילק והחסיל חשוף חשפו את עציו וילבינו את ענפיהם. נשאתי וסבלתי, וחובות רבות סבבוני, וכאשר עברתי לאחרי הכבוש הבריטי ירושלימה, וכל בני יצאוני, מי בקליפורניה ומי בצבא התורכי ומי בגדוד העברי, ־ מכרתי אותו. ונחלת פרדסי זה יצאה מרשותי ותהי לאחר, ולא בני ירשוה. ואולם ברוך יהיה היום אשר נטעתי את הפרדס, וברוכה היא המחשבה להתנחל בארץ, כי רק הודות לפרדסי זה ולמחשבתי זאת – לי היום בארץ ישראל שנים בנים חקלאים, אכרים עובדי אדמה בשומרון. ולא אחרונים הם בעדת החקלאים, ולא אבוש בהם ובעבודתם. עוד בנערותם ידעו הילדים, כי לימי מנוחתם עליהם ללכת לראשון־לציון הקרובה, אל פרדסם, ולהתחנך בכל עבודה שם. והתרגלו, והתקרבו אל האדמה, אל הטבע, אל החיים הבריאים, ויאהבו את החיים האלה, ויבחרו להם אותם עד העולם. והנה זה שכרי, שכר הרבה מאד. 

 

יז. נפתולי הגמנסיאות.    🔗

הגמנסיה “הרצליה” שייכת, לפי תקנותיה בעת הוסדה, לאגודה בעלת מניות, מאה רובל או מאתים וחמשים פרנק המניה. למה קראו לזה “מניה”, אקציה, ולא נדבה פשוטה – זוהי מן היהירות של העסקנים מיסדיה. השם מניה יותר נאה, יותר מודרני, יותר חדש, אם כי הכל ידעו, שאין המניות הללו מביאות רוחים. הבעלים של המניות גם לא קוו לזה, ואך, להפך, כל חפצם היה שלא יבואו לבקש מהם נוספות על כסף המניה. אבל מכיון שהגמנסיה היא מוסד של אגודה, לכן בעלי המניות היו מתאספים לאספות כלליות שנתיות, והיינו דנים על המצב. אל האספות היו באים לא בעלי המניות אשר ברובם הגדול והמכריע ישבו להם בגולה, רק אלה העשרות אשר נתנו להגמנסיה, מלבד כסף המניה, את ההון היותר יקר להם והיותר חשוב בשביל הגמנסיה – את הילדים. אנחנו, אשר ילדינו מתחנכים בגמנסיה זו, היינו מעונינים עשרת מונים מכל אלה חובבי ציון, אשר בשעת רצון הרימו איזו תרומה לטובת המוסד הזה. השאלות, שהיו קשורות בקיום הגמנסיה הזאת החמרי והרוחני, היו מטרידות אותנו תמיד.

ובתקופה ההיא, בראשית שנות השבעים למספרנו, היה מצבה של הגמנסיה קשה מאד באופן בלתי פוסק. המוסד היה עשיר, כי הן המגרש והבנין והרהיטים כבר עלו לרבע מיליון פרנק לערך, ואפשר היה לצרף אותו על אחת העמדות החשובות אשר כבש רעיון התחיה בארץ ישראל; אבל כרוב לעשרו כן רבו הוצאותיו וגדלו סכומי הגרעונות שנה שנה, ובמדה שהמוסד הולך ומתגדל, מתרבים סכומי ההוצאות גם לבדק הבית, לשמירתו ולשכלולו. ביחוד גדלה דאגתנו למורים. כל עוד שהיתה הגמנסיה בחתוליה, בית־ספר קטן, נמצאו מורים אשר הקדישו את כחוחיהם ואת עתותיהם כמעט בלא מחיר ויעבדו את עבודתם הקשה בשכר מועט. הד“ר לוריא, הד”ר מוסינזון וכאלה היו מקבלים משכורת חדשית של מאה פרנק – ארבע לירות מצריות היום. לא היה כל יושר וצדק ולא כל יכולת לדרוש קרבנות מאת עמלים שישאו מחסור, ועלינו היה לדאוג כי יקבלו המורים את שכרם בעין יפה, וגם לא להעמיס עליהם משא לעיפה. ואנחנו הלא ידענו, כי אז זה היה בית־הספר התיכוני היחידי בארץ ישראל במקום שהלמודים כולם נלמדים בעברית, ואנו מחויבים לחזור אחרי המורים היותר טובים, היותר מובהקים איש איש במקצוע שלו, ולהביא אותם לארץ ישראל מה שלא היה מן הדברים הקלים; ורב מאד העמל והעבודה עם החומר התלמידי, הילדים הבאים אלינו²⁴ רובם מרוסיא, ואחרי שלא נכנסו שם לבתי הספר או מתוך הנטיה לקבל חנוך עברי. הילדים באים ונכנסים לסביבה זרה וחדשה, עברית הם יודעים אך מעט וגם זו בהברה אשכנזית, וגם ביניהם מן הנחשלים החסרים גם ידיעות מספיקות. ואת כל החומר הזה על המורה לעבד ולהיטיב ולשפר, ולהשתדל שלא ירגיש הילד בזרותו וכי יסתגל לתנאי המקום, יתרגל לדבר עברית ויתאקלם בחיי הילדים, חיי חופש וטבעיים ואל דרישות המשמעת של בית הספר. ובלחישה אגלה לכם, כי היו מן ההורים, שהביאו אלינו את ילדיהם ואת הספקתם לא הבטיחו, והם שבו למקום מגורם לגולה, ועל המורים והמנהלים והועד המפקח היה לדאוג גם לצרכי כלכלתם של הילדים.

אנכי הייתי חבר לועד המפקח כל השנים אשר ישבתי ביפו ובתל־אביב, ישיבותינו היו תכופות ודאגותינו היו מרובות. הנה אנחנו עמדנו לפני פתיחת המחלקה השביעית והשמינית, ומאליה צמחה גם השאלה על דבר אשורה של הגמנסיה, אשורה הרשמי, למען תת לתלמידיה יכולת להשתלם אחרי הגמר באחת האוניברסיטאות בעולם התרבותי. והיו לנו הצעות שונות, ושאלת הליגליזציה של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל לא ירדה מעל הפרק. בפי אחד מאנשי שלומנו בברלין נודע לנו אז, כי הממשלה הגרמנית מסכימה לאשר את הגימנסיה העברית ביפו ולתת לתלמידיה, הגומרים את תלמודם בתוכה, את כל הזכיות של גומרי גימנסיות אשכנזיות ולהתקבל לסטודנטים בבתי האוניברסיטאות הגרמנים. ונכונה היתה הממשלה הגרמנית להכיר בזכות הלשון העברית בתור שפת למודים לכל המקצועות, ורק היא דרשה למוד השפה הגרמנית במדה מספקת וכי יהיה מורה ראשי גרמני בתוך בית־הספר. ראתה הממשלה הגרמנית את כל ההשפעה הגדולה אשר נתנה החברה “כל ישראל חברים” להממשלה הצרפתית בתוגרמה על ידי בתי הספר של כי"ח, ולכן נתנה אל לבה להחזיק גם היא בבתי הספר של היהודים. פוליטיקה זו הלא היא עולה בזול מאד, אחרי אשר את סכומי ההוצאות להחזקת בתי־הספר מביאים היהודים משלהם.

והנה לכאורה היתה הצעה זו טובה מאד בשביל הגימנסיה. בית־הספר הנקרא גמנסיה עברית מקבל זכיות של הגימנסיות הגרמניות – ומה לנו יותר טוב מזה? ואולם, אחרי העיון בדבר לא מהר עוד ועד המפקח להסכים אל ההצעה ההיא. ונמוקים רבים היו בדבר. כי אף אם לא היו מתחשבים רגע עם הנגודים, שהיו שוררים בארץ ישראל בין השאיפה הגרמנית ובין התקוה הישראלית בנוגע לפלשטינה, הנה ההתגברות של השפה הגרמנית לבדה דיה היתה לעורר בקרבנו נטיה להתנגד אל ההצעה הברלינית. הן הדרישה הזאת שידעו התלמידים של הגימנסיה גרמנית במדה מספקת היתה צודקת מאד מצד הממשלה הגרמנית, ואין כל ספק שהיו משגיחים על זה בעין פקוחה; אבל יחד עם זה הלא היה מקום לפחוד, כי השפה הזרה הזאת תהיה שרתי בבית־הספר באשר האינספקציה הרשמית לא תדקדק עם השפה העברית והלמודים העברים, ותפקוד לטוב את כל המצוינים בידיעת השפה הגרמנית. השפה הגרמנית מלבד זה תשפיע להאדיר את הז’רגון הגרמני, שיקבל פתאום עזרה וסעד במלחמתו עם העברית. 

וה“סכנה הגרמנית”, פה בבתי הספר העברים בארץ ישראל, לא פחד שוא היה. אל לנו לשכוח, כי בתי־הספר הרבים של החברה “עזרה” היו באמת וביסודם – גרמנים, ילידי חברה ברלינית, ואך בתגרת מלחמות בלתי פוסקות היתה העברית מבקיעה אליה את החומות האלה. היה בזה הרבה מן ה“פוליטיקה הגבוהה” של ההתחרות בין “עזרה” הגרמנית ובין הכי“ח הצרפתית. אבל אם פוליטיקה או הכרה פנימית, – עובדה היא, שמוסדות “עזרה” היו משתוקקים מאד להרבות את השפה הגרמנית בבתי ספריהם העברים בארץ ישראל. ובעת ההיא ההצלחה, כפי שאפשר היה לשער, האירה את פניה מאד להשפה הגרמנית בארץ־ישראל. הנה נגשו אז לבנות את הטכניקום בחיפה, ועל יד בית אולפנא הזה היה גם בי”ס תיכוני. ושני הבתים האלה הלא בתים גרמנים המה, מיסודה של חברה גרמנית “להרבות למודי הטכניקה בפלשתינה”, אמנם את אבן הפנה של הבית הניחו מכספי הנדיב הלאומי הידוע, רבי ק. ז. וויסוצקי זכרונו לברכה, שהיה מן הידועים בחובבי שפתנו הלאומית וספרותה. וגם בנו, דוד וויסוצקי, גם חתניו שאחד מהם היה רפאל שלמה גוץ, מגדולי התורה ברוסיה, והשני יוסף צייטלין, הוא מן המשכילים הלאומיים מדורו של סמולנסקין. ואל סוד־המפקחים (קוראטוריום) של הטכניקום העברי שני גדולים בישראל, אחד־העם והד"ר שמריהו הלוי. ובכל זאת אחרי כל הדברים הנכבדים האלה, שהיו מבטיחים, על־פי ההשקפה הראשונה, את השפה העברית בתוך בתי־הספר החדשים – זאת האחרונה נמצאה בסכנה, ומוראה וחתיתה של הגרמנית עליה… כבר לקחה אזננו שמץ דבר… היו אומרים כי קשה, אי אפשר יהיה להשיג פרופיסורים, אשר ידעו ללמד את מקצעותיהם המדעיים בעברית. היו אומרים, כי עוד לא נבראה טרמינולוגיה להמדעים הטכניים בשפתנו החדשה. היו אומרים, כי עלינו להשתדל, שיוכלו הצעירים, שיגמרו את הטכניקום לצאת גם על פני תבל ולמצוא את לחמם גם מחוץ לבין־היהודים אחיהם. היו אומרים, כי על הטכניקום היהודי היחידי, הלא יהיה לפתוח את שעריו לפני כל הצעירים היהודים, אשר ינהרו אליו ממדינות הגולה, ולכן אי אפשר יהיה לדרוש מאת הבאים דעת שפת עברית במדה מספקת כזו, עד שיבינו את הלקח ואת השיעורים בשפתנו. היו אומרים, כי אם אנו מיסדים טכניקום תחת דגל ממשלה אירופית, בנידון זה תחת הדגל הגרמני, הלא עלינו לתת לנושאי הדגל הזה את היכולת לפקח על מעשינו ולבדוק את הלמודים, עד כמה מגיעה גם כמותם גם איכותם של אלו.

לא היתה מגמתנו אז להאיר ולהעיר על כל הנמוקים והטעמים האלה. עד כמה היו נכונים ומספיקים. לא היתה אז בידנו ידיעה ברורה ונכונה, כי אמנם נעשה כדבר הזה ונתקבלו החלטות לבכר את השפה הזרה על שפתנו אנו. אבל – למיחש מבעי – ופחדנו… ומפני שהשפה העברית בתור שפת למוד היתה עודנה רופפת והיא היתה צריכה להלחם על קיומה, לכן בדבר כזה “אזלינן בתר חששא”, והיינו זהירים מאד במעשינו, בכל עת שסכנה צפויה אל העברית. בשביל זה הניח ועד המפקח את ההצעה מברלין לאשר את הגימנסיה בתור בי“ס גרמני, כמבטא התלמודי, בצריך־עיון. לעת עתה עוד עמדה הגימנסיה אז באמצע השנה השביעית והיה לנו איפוא זמן יותר משנה, לבד זה, הנה נמצאו כבר גם אז אוניברסיטאות באירופא, הנכונות לקבל את תלמידי הגימנסיה העברית ביפו, אחרי העיון בכמות הלמודים של הבית הזה, בתור סטודנטים. והדבר היותר נכבד בשאלת הליגליזציה של הגימנסיה הוא ההסכם של המממשלה הטורקית לאשר את הגימנסיה בתור בית ספר תיכוני ולתת לתלמידיה הזכות לבוא אל בתי הספר העליונים בקושטא. פה לא היתה לפני העברית שום סכנה מצד התחרות של שפה אחרת וגם של קולטורה אחרת. הממשלה הטורקית הכירה בזכות השפות הלאומיות של העמים הנכרים בתור שפות למודים בבתי־הספר. כן המה גם בתי הספר של הערביים הארמנים והיונים. גם לבתי ספר של עמים זרים, כמו בתי־הספר של הצרפתים והאמריקנים בביירות, היתה נותנת הממשלה הטורקית את זכיותיה, אם כי שפת הלמודים שמה היא צרפתית ואנגלית. מצד הממשלה הטורקית אין כל שאלה ע”ד השפה העברית בתור שפת בית הספר. צריכים רק התלמידים לדעת במדה מספקת גם את השפה הטורקית; ואולם הלא לזה היתה מוכרחה הגמנסיה העברית ביפו לדאוג בלאו הכי, בשביל שיוכלו התלמידים להכנס אל בתה“ס של הממשלה הגבוהים, האזרחיים או הצבאיים, שבקושטא. ואז, כשתכיר ותאשר הממשלה הטורקית את הגימנסיה בתור גימנסיה, בי”ס תיכוני טורקי הלא תהיינה פתוחות לפני תלמידינו דלתות כל האוניברסיטאות באירופה המערבית, כמו שהן פתוחות לפני תלמידי יתר הגימנסיות שבטורקיה וכמו שמקבלים שמה תלמידי כל גימנסיות שבעולם.

והצלחתה של הגמנסיה “הרצליה” ביפו עוררה גם את עסקני ירושלם, ליסד גם בעירם כמתכונתה – גימנסיה. כבר נמצא אז בירושלם קומץ קטן, והאנשים קנאו קנאה גדולה לעירנו הראשה להעירה גם אותה לחיים חדשים. את הגמנסיה יסדו באותם הדרכים שבהם הלך הד“ר מטמן־כהן, מיסד הגמנסיה ביפו. הלכו ושכרו דירה בת שנים־שלשה חדרים, אספו אליהם כתריסר ילדים, הדביקו שלט עם הכתובת.גמנסיה” – והגמנסיה “נוסדה”, ומכריזים ומפרסמים על קיומה של זו. והנה גם לאחרי שעברו עליה שנים אחדות לא הספיקה גמנסיה זו הירושלמית להתפתח, ובכל מחלקותיה יחד היו לא יותר מתריסר וחצי ילדים, ואב אחד, הד“ר ווייץ, החזיק על חשבונו הפרטי מחלקה שלמה, שבה היה אך תלמיד אחד – בתו… בין המורים של הגמנסיה לא היה אז אף שם ידוע אחד, אף אחד בעל השכלה גבוהה, חניך גמנסיה ואוניברסיטה, אבל היצר היה חזק. ועינינו ראו, כי מיסדיה מתאבקים עם מר הסגירה, וכל חייה רעים ודלים. ולא היה בזה כל פלא. ההבדל בין יפו ובין ירושלם היה אז גדול מאד, הן בנוגע למוסדות החנוך בשתי הערים האלה וביחוד לכל הפנים של האוכלסין היהודים יושביהן. בעת הוסד הגמנסיה לא היה ביפו כמעט כל בית־ספר לבנים, וגם בית־הספר לבנות, מיסודו של “חובבי ציון”, רק בי”ס עירוני, והיה איפוא בתוך יפו מקום לבי“ס בינוני לאלה מן היהודים שאינם מסתפקים בבית הספר של חכי”ח, בי“ס נמוך, ושאינם חפצים לשלוח את בניהם להתחנך אצל “האחים” ויתר מוסדות המשלחת האנגלית. ועדת ישראל התפתחה והתגדלה, משפיעה על כל המושבות ביהודה ומושפעת מהם; היא לא היתה מעולם קן לחלוקה ולצביעות של יראת שמים, ואנשיה לא התעסקו בפרקמטיא של עולם־הבא. ביפו לא הכריזו חרמות ושמתות על בתי־ספר חילוניים, ותושבי יפו לא היו מעולם נכנעים לראשי הכוללים. והבאים החדשים, כל העולים מן הגולה לארץ ישראל לחיות בתוכה, אינם עולים לירושלם, ומתישבים ביפו עיר החוף והקרובה אל המושבות. – ואולם בירושלם המצב היה כלל אחר. היה שמה מלבד בתי הספר הרבים והשונים גם בי”ס עברי כמעט בינוני – הסמינר והמחלקות העליונות של ביה"ס של החברה “עזרה”. היתה שמה גם גמנסיה אשכנזית, שאין לה שייכות אל המשלחת הנוצרית. והיהודים היושבים בירושלם המה גם כן ממין אחר לגמרי, שונה מאלה הנמצאים ביפו ובמושבותיה הסמוכות. רוב מנין ורוב בנין של הירושלמים המה ממקבלי החלוקה או מן השייכים לה. ומאלה ייראו ויפחדו מפני השם גמנסיה לבד. ומובן, כי לא היה לנו צורך מיוחד לעורר משטמה והתנגדות בשמות מבעיתים ומעוררים תרעומות על לא דבר. ואלה המשפחות האחרות שהיו רוצות דוקא לתת לילדיהם חנוך גמנסיאלי עברי, הלא יכולות היו לשלוח את ילדיהם ליפו הקרובה לירושלם אך מהלך שעות אחדות במסלת הברזל.

הנה כי כן לא היה²⁵ אז בירושלם צורך מיוחד בבית־ספר חדש בכלל ובגמנסיה בפרט, וגם השעה לא היתה מוכשרה לאסוף נדבות אל תחת דגל גמנסיה בירושלם. העסקנים הירושלמים לבם היה צר להם על אשר החמיצו שם מצלצל גמנסיה, שמצאו היפואים את הבקעה הזאת ראשונה והתגדרו בה: הירושלמים האמינו אז כי עוד תמצא ידם לקרב לבבות הציונים אל יסוד גמנסיה בירושלם, והמה המשיכו את קיום המוסד אולי ימצאו גואל. בצר להם, פנו אז העסקנים אל הגמנסיה היפואית, כי תקח היא, הגמנסיה ביפו, תחת כנפיה גם את הגמנסיה הירושלמית. העסקנים הירושלמים חשבו כי הד“ר מטמן־כהן ושיינקין והד”ר מוסינזון המה חרשי חכמים, אומנים־מומחים ליסד גמנסיות, ולכן המה, הירושלמים, היו מחלים את פניהם להוציא מן המצר את הגמנסיה שלהם. ואף אמנם נמצאו אז בין עסקני הגמנסיה היפואית, אשר היו נוטים להרחיב את גבולות האגודה, המשתדלת ע“ד הגמנסיה העברית ביפו, ולהביא אל תוכה גם את ההשתדלות ע”ד הגמנסיה הירושלמית. המנוח מר שיינקין פנה גם אלי, כי אצא גם אני בצבאות הלוחמים בעד יסוד וקיום הגמנסיה הירושלמית, וברזילי־אייזינשטאט שלנו דבר על לבי, השכם ודבר, כי נעלה את הגמנסיה הירושלמית ונתן אותה עליון לכל בתי הספר בארץ וגם להגמנסיה היפואית. עבר קול בעתונים המקומיים כי הד“ר מטמן כהן, שחבריו לא בחרו בו להיות המנהל של הגמנסיה בשנה ההיא, נכנס במשא־ומתן עם העסקנים הירושלמים על אדות הגמנסיה שלהם. והעסקנים “אזרו כגבר חלציהם” וחשבו מחשבות להוציא כרוזים גדולים ע”ד הגמנסיה בירושלם; והשם הזה הלא כל כך מצלצל, התרועה כל כך בוקעת את האויר במשכנות ישראל! משרבו בעלי התרועה חדלו להשגיח בשופרות והגמנסיה הירושלמית התקימה קיום עלוב כל ימיה עד – עד אשר באו, לאחרי הכבוש, חיים חדשים גם לירושלם. גלי החיים החדשים, גלי התחיה הלאומית, שתו קציר להשקפתם ולהשפעתם של “מאה שערים”, ובתי אונגרן, ונגרעה קרן ממוני הכוללים, ומאנשי ירושלם יצאו ויבנו להם את תלפיות ואת בית־הכרם ואת רחביה, וגם אנשי רוממה ואפילו בני רוחמה אינם חרדים לקולות מהיכל. לחם החלוקה נהיה גם בירושלם לחם מגואל והוא סמל הבטלה, ואוכליו נבזים ושפלים, או הולים וזקנים, ולא הם ירימו ראש. עתה כבר רב המקום גם בירושלם לבתי־ספר תיכוניים, והעיר לא תתואר בלי גמנסיה.

בין הגמנסיה “הרצליה” ובין הגימנסיה הירושלמית יש צד אחד, המפריד ביניהם. הגמנסיה בירושלם שייכת כלה למחלקת החנוך – תהי המחלקה אשר תהיה: של ההנהלה הציונית, של הסתדרות אחרת, של ממשלת הארץ, בעת אשר הגמנסיה “הרצליה” שומרת עוד על האוטונומיה שלה, אותה שהיתה לה “בימים מקדם”, בעת שהיתה שייכת לאגודת הגמנסיה שיסדה אותה. “הרצליה” מקבלת תמיכה מאת המקור, המכלכל בארץ את כל עניני החנוך העברי, אבל היא שלטת במוסד לבדה: בוחרת לה מנהל, ממנה מורים ומסדרת את תקציביה ושולטת ברכושה, – הכל על דעת עצמה: כבודה הראשון לא גלה ממנה.

 

יח. עצם אל עצם.    🔗

היתה תקופה, שמקום מושבה של “הסוכנות הציונית” היה בבירת ממלכת התוגר, בקושטא. שם היה גם בנק ציוני, בשותפות עם בנקאים ספרדים פרטיים, ושם התישבה גם העתונות של המפלגה, עתון אחד כלפי חוץ, בצרפתית, ועתון אחד בעברית כלפי פנים, מכוון אל החוגים היהודים בטורקיה. היתה אז שמועה, כי האמצעים להוצאת העתון העברי ניתנו לכתחלה לשם עתון בארץ ישראל, ואך בדרך התעכבו העורכים ויגיעו עד קושטא, ושם נוסד העתון שקראו לו “המבשר”. המערכת של השבועון הזה הזמינה גם אותי להיות בסופריה, ואנכי נעניתי לקריאתה במכתב, שאנכי שב ונותן לו מקום גם ברשימותי אלה.

וזה לשונו.

חברים,

הנה אתם אומרים להביא את בשורת התחיה של עם ישראל אל אחינו הספרדים היושבים בארצות המזרח. הרעיון נכון מאד. הנה אנחנו חושבים, כי אחינו אלה, אשר זה ארבע מאות שנה לא עבדו את העמים הנוצרים, נוטרי שנאה לעמנו מעולם, יעזרונו בעבודתנו לנער מעל רגלינו את עפר הגלות בשובנו אל המזרח, אל ארץ מולדתנו. בצפיתנו אנחנו מצפים, כי “גלות ספרד”, אחינו אשר באו אל ארצות התוגר ארבע מאות שנים לפנינו, לפני הגולים היוצאים עתה ממזרח אירופה, יהיו לנו לעינים עתה, יורו לנו את הדרך, אשר נבחר בו, בבאנו להתאזרח על יד שבטי האיסלם.

הן אלה תולדות “המבשר” אשר יסדתם. רגליכם עומדות על אחד ההרים בבירת קושטא, ומעל שפת הבוספורוס, זה מברח־הים הפותח שער ממזרח אירופה אל לב אסיה, אתם נותנים קול גדול, חברים, אל אחינו תושבי אסיה ואירופא, קול קורא לשלום ולברכה, לעבוד יחד, לשאת שכם אחד את כל כובד עבודתנו הלאומית.

האם יודעים אתם, חברים, את כל כבד העבודה הרבה, אשר העמסתם עליכם?

הנה אנכי יושב בארץ ישראל. לא תמול היא לי ארצנו; תרתי אותה עוד לפני עשרים שנה, בקרתיה עוד פעמים, וזה לי השנה השלישית שהתאזרחתי בתוכה אני וביתי ושורשתי בארץ, ויש אשר אני מתעסק בעניני הצבור הישראלי פה. ובעבודתי זאת אני לומד להכיר גם את אחינו הספרדים. עבודת צבור פה, – הוי, קשה היא עלינו ממש כקריעת ים סוף! כי עוד טרם הגיעו בני הגולה אל ארצנו, כבר נעשו איברים איברים, סחופים ומדולדלים יבאו המהגרים הנה, צולעים ונדחים בכל המובנים שאתם רוצים בהם. ואמנם יש ויש בקרבם הגחלת הלוחשת, הניצוץ היקר, לחמם את כל הלבבות יחד ולהיות עמוד מאיר להאיר את הדרך לפני כל העדה הנבוכה הזאת. אבל, אלקים גדולים, ככה תכבד העבודה על אנשי הצבור ועסקני הקהל להפיח את אש הגחלת השוקעת, את האור העומם ודועך לבל יתעה מן הדרך!

ובעבודתנו הכבדה הזאת אחינו הספרדים עוזרים בידנו אך מעט. אך אחדים, יחידי סגולה, יש אשר יתקרבו אלינו, עזוב יעזבו עמנו בהיותנו רובצים תחת סבל הצבור, אבל אך מעט מאד. וכל עבודתנו הלאומית פה, כל עבודת התחיה, שככה מעודדת אותנו, שככה מחממת אותנו, ומקרבת את עצמותינו היבשות אחת אל אחת – העבודה הגדולה והקדושה הזאת, כפי הנראה, כנכריה נחשבת כעיני רוב בנין ורוב מנין של המוניהם.

והן אנחנו, שבי הגולה, עושים כל אשר בידנו להתקרב אליהם, והספרדים נהנים ממנו ומכל מצבנו פה גם הנאה חמרית, גם הנאה רוחנית. הנה באנו, אנחנו, בני התחיה הלאומית, ופתחנו בנקים ויסדנו משרדים ומשתדלים לפתח ענפי מסחר וחרושת שונים, וכמעט אל כל העבודה הזאת אנו קוראים תמיד את אחינו הספרדים, אין לך בנק ומשרד של עסק זה או זה, שלא תמצא שם מאחינו הספרדים בין פקידיו, בין הפקידים הגבוהים, עד נשיאי המחלקה ועד בכלל. וכשבאנו לבנות בנינים של צבור ושל יחידים, אנו מוסרים עפ"י רוב את הבנינים להספרדים בקבלנות, וכאשר הצליח בידנו להשיג הלואה מאוצרות המוסדות הלאומיים שלנו, כמו בעניני “אחוזת בית” ביפו או בחיפה, אנחנו נותנים בזה חלק גם לאחינו הספרדים. אל בתי־הספר החדישים, שאנו מיסדים בכל כך עמל וקרבנות כספיים ורוחניים, אנו מביאים את ילדי הספרדים, ואין אנו מבכרים מעולם את ילדינו אנו על ילדיהם.

ואתם, חברים, הלא ידעתם, כי אחינו הספרדים לא השתתפו עד היום בפרוטותיהם לטובת מוסדותינו הלאומיים, אשר באמצעיהם נבראו כל הבנקים וכל הפרורים החדשים²⁶ וכל בתי־הספר הלאומיים ובכלל כל דבר התחיה. בדקו נא את רשימות השוקלים ובעלי המניות של הבנקים הלאומיים והקרן הקיימת לישראל ומניות הגמנסיה העברית – האם רבים המה הסכומים, שבאו לקופותיהם מאת אחינו הספרדים? פתחנו גמנסיה עברית ביפו, והנה בוחרים רבים מאחינו הספרדים לתת את ילדיהם לבתי הספר של הנזירים והנזירות הנוצרים, במקום אשר הרגש הלאומי והדתי של היהודי סובל כל היום, יען וביען כי שכר הלמוד בבתי־ספר של הנכרים מעט יותר קטן מאשר בבית־הספר היהודי הלאומי. וכאשר אנו קרבים לבנות בנינים צבורים ואנו מוסרים אותם לקבלנים מאחינו הספרדים, אנו נזקקים תמיד לתנאים מפורשים בכתבי־החוזה, כי המה מחויבים להשתמש בפועלים עברים, וכי מפרי התחיה שלנו יאכלו אחינו בני עמנו.

ויש דברים אשר אנחנו היהודים האשכנזים אינם מבינים אותם, אין הכרתנו הצבורית הולמתם.

הננו באים אל המזרח מארצות אירופה, מן המקומות אשר תמיד היו לנו מלחמות עם הסביבה הצוררת והנכריה, במקום אשר תמיד היינו נשקפים אל כל צרה וחמת מציקים היתה לנגדנו כל הימים, חמושי מלחמה היינו תמיד, והמלחמה מולידה גבורים. גבורת האגרוף אמנם לא התפתחה בקרבנו, כי במה היה נחשב כח הכבשה בקרב הזאבים הרבים, אבל גבורי רוח רבים בקרבנו. הגבורה הזאת התפתחה באמת בין אחינו בגולה. אנחנו התרגלנו להיות נכונים להביא קרבנות תמיד: קרבן־כסף, קרבן־עת, קרבן־כשרון – כלם עולים תמיד על מזבח האינטירסים הלאומיים של עמנו. עברו נא בקהלות אחינו באירופה, ביחוד באלה המדינות אשר משפט עמנו נגזל שם. העשירים מרימים תמיד תרומה יותר מכפי יכלתם, העסקנים מקדישים את עתותיהם לצרכי הצבור העברי, וכל כחותיהם של הסופרים והחכמים העברים קדש המה לעניני עמם. והעבודה הלאומית היא תמיד עבודת הקודש, משרה של כבוד, שכל ריח של מקח וממכר פוסל בה. לכו וחפשו בנרות, האם תמצאו בין הסופרים העברים איש, שאפשר לקנותו במחיר חדשי ולהתקשר עמדו בכתב־חוזה, כי כזה וכזה יכתוב ומזה ומזה יחדל? אצלנו זה מן הנמנע, ואצל אחינו הספרדים טפוס כזה נמצא, עומד ומשמש, לדאבוננו. טפוס כמו זה האיש פריסקו, הנמכר לעקר להלחם במחיר משכורת בשאיפותיו של העם לשוב לתחיה, – לא יתואר בקרב אחינו האשכנזים.

הנה עוד משל.

אתם זוכרים את ימי הפרעות במזרח אירופה, את המשפטים והדינים אשר תמיד שמה לאחינו. ואחינו מנסים שמה תמיד לדבר אל שונאיהם מנדיהם בשער המשפט, להגן על זכותם ולהראות את צדקתם. במקרים כאלה עורכי־דין מאחינו נמצאים תמיד לכל עניני הצבור, בלא כסף ובלא מחיר תמצאו עורכי־דין לכל דבר משפט כללי, ורבים מן העורכים חושבים לכבוד להם לעבוד את עבודת הצבור הזאת. ופה, בארץ ישראל, כאשר קרה לפני שנתים המאורע הידוע בפורים תרס"ח, והקונסול הרוסי ביפו התחבר אל הקימקם לעולל עלילות ולהתנפל על היהודים שבי הגולה, ועורך־דין אשכנזי לא היה בתוכנו לעמוד בפרץ, לא מצאנו עזרת־חנם מאת העורך־דין הספרדי.

דברים כאלה, שונה אני, אין הכרתנו הלאומית אנו הולמתם כלל. רגשותינו המוסריים מתקוממים נגדם בכל עז.

ההכרה הלאומית אינה מפותחה עדיין אצל אחינו הספרדים ורגשותיהם הלאומיים הכלליים קהים. עניני הצבור שלהם היו יותר מסודרים, יותר בטוחים, אין חותר חתירות תחתם, בגלל זאת המה שוקטים על שמריהם, והזרם של האשכנזים ההולך ושוטף עתה אליהם צריך להביא בקרבם תסיסה גדולה. אין המה עוד מסוגלים השתא לקבל אל תוכם את התערובת הזאת, לא במהרה תעכל קיבתם אותנו. וגדולה העבודה אשר לקחתם, חברים, עליכם לאחד את שני החמרים האלה ולהדביקם ולעשותם לבשר אחד. גדולה וכבדה היא, אבל היא בגדר האפשרות, יען וביען כי היא מוכרחת. גם האשכנזים גם הספרדים בני ישראל המה, ואם בארץ אחת המה באים לשבת, אז אי אפשר הדבר כי יתפרדו, כי ישמור כל אחד ואחד רק את אינטריסיו לבדם.

ואולם אל תחת דגל הרעיון הזה, רעיון התאחדות הספרדים עם האשכנזים בארצנו, עליכם לקרוא את טובי אחינו מן הספרדים. מבניהם תקחו לנביאים ומבחוריהם ללוחמי ההתאחדות. עליכם לקרוא לעזרתכם את טובי הסופרים מן הספרדים. אין כל ספק, כי יש כאלה ביניהם, ואך על המערכת לחפש אחריהם. המה, הסופרים־הספרדים, יודעים את נפש קהלם, יודעים את הלך־רוחם של קהל־קוראיהם, יבינו במה לתפוס את לבותיהם. “החפץ להבין את המשורר, עליו ללכת למקומו” – אמר גיטה, ואני בטוח כי המונים המונים מאחינו הספרדים אינם מבינים עוד לא את ביאליק ולא את מנדלי מוכר ספרים וגם לא את אחד־העם. מהלך מחשבותיהם של הספרדים, ואף כי מעוף שירתם, שונים לגמרי מאלה אשר לנו. העוקצים שלנו אינם מכאיבים בבשרם, והדבש אשר לנו לא יטעם חכם. אבל אנשים מתוך קהלם, מקרב הספרדים, ימצאו את הדברים הנאותים בשביל רעיון ההתאחדות, בשביל בשורת התחיה הלאומית. ודבריהם המה יפוצצו את הסלעים החוצצים בין אחינו אלה ובינינו. אמנם יחסר אולי הברק החיצוני לדברי הסופרים הספרדים, לפי טעמנו אנו יהיו הרבה ממאמריהם אולי מלאי ילדות ותמימות; אבל תחת זאת הדברים האלה ימצאו את המטרה. בשירת שופן או וגנר לא תקחו את לבב המזרחי. שירו לו משיריו, יאזין בהם את הד הריו החרישים ואת הס־המדבר, – ורוחו ילך שבי אחריהם.

רבה העבודה הזאת, חברים, אבל היא הרת תוצאות נכבדות. לא להפחידכם אני בא, חברים, אך לעודדכם ולהאיר אור על הדרך אשר התיצבתם עליה. עוררו נא את הכחות הלאומיים, אשר נרדמו בקרב אחינו הספרדים. למדו את צעירי הספרדים ואת חכמיהם קשת הסופרים. יתחילו בסדרי הקהלות הפרועים, יעוררו את חניתותיהם על מאשריהם המתעים, וצעד אחר צעד ישימו סופריהם את לבם גם אל מול המלחמה הקשה, – אל עניני כלל האומה, ועל שדה רחב־ידים זה, שדה המלחמה בעד האינטרסים הכלליים של האומה הישראלית בארצנו, הסופרים האשכנזים יתנו להם ידם, ושכם אחד נלחם ונעבוד את עבודת עמנו.

והעוקצים היוצאים ובולטים מתוך הדברים האלה חדרו אל תוך לבות אחדים מן הספרדים, היושבים גם בארץ ישראל. מבין מכירי הספרדים נכנסו עמדי בשיחות על הנמוקים והסבות, היוצרים את אי־ההבנה שבינינו. המנוח אלברט ענתבי אמר לי שהוא קרא את מכתבי ההוא פעם וחזר עליו. והוא אמר: אל נא יהיו לך פריסקו ועורך־הדין הספרדי אשר בעירכם למופתים לשפוט מהם על כל הספרדים.

 

יט. אגודת האלף.    🔗

הנני נותן לפני הקורא חומר יבש מאד, שכפי הנראה אין בו לחלוחית של חומר: כלו מספרים, צרופי מספרים, חבור וחסור. ובכל זאת אני רוצה לקוות, כי הקורא לא יפסח על הפרק הזה, ואני גם בטוח, כי אם אך ינסה לקרא בו, אז גם ימשיך את הקריאה, ובכל עת קריאתו לא תסור בת־צחוק מעל פניו. ויש אשר גם לא יאמין, כי אמנם נמצאו אנשים, שהרו והגו ועסקו ברצינות בצרופי המספרים, ואנשים אחרים, ומספרם היה מאות, קימו וקבלו את הספירות בלי חוכא ואטלולא, וגם סופרים רשמו אותם ודנו עליהם. כל כך הדבר לא יֵאמן, עד כי כמעט רואה אני צורך בדבר להצהיר, כי אין אני משטה בכם, קוראים, ואת כל המספרים אנכי מעתיק לפניכם מעל אסמכתות רשמיות.

אני רושם בזה פרקים מתולדות “דורשי ציון”, אחת מאגודות האלף. חברות כמו אלה נוסדו, או נעשו נסיונות ליסד, בערים רבות: ורשוי, ביאליסטוק, קובנו, וילנה, מינסק, בריסק דליטא, מוסקבה, יליסבטגרד, יקטרינוסלב ועוד. והקובץ “ציון”, שעורכו היה המנוח וסילי ברמן, אדם הגון, בר דעת ובעל השכלה אירופית, מקדיש עמודים שלמים לחלום הזה, פרי ההזיה של מחשבי קצין וגימטריאות, וגם השבועון “וסחוד” מטפל בענין זה. בזה התבטאה אז הצִמְאָה לחלקת אדמה, לאחוזת־נחלה בארץ־ישראל, השאיפה הטמירה להיות שותפים במעשי הגאולה.

“אגודת האלף” – חברה של אלף מניות, מחיר האחת מאתים רובל, שמשתלמים במשך חמש שנים, ארבעים רובל כל שנה בצרוף רובל אחד להוצאות ההנהלה במשך השנה הראשונה. בספר התקנות היה כתוב, שאם הכרמים לא יתנו פרים שנה אחת, אזי החובה על בעלי המניות להוסיף לשלם ארבעים רובל לשנה במשך שתים־שלש שנים. בכסף הזה חשבה החברה לקנות עשרת אלפים דונם אדמה ולנטוע את השטח הזה כרמים. במשך ארבע השנים הראשונות, בכסף חמשת התשלומים השנתיים שתקבל מאת החברים, החברה נוטעת שלשה מליונים גפנים, וההכנסות של השנים הששית, השביעית והשמינית צריכות היו לתת, לפי החשבונות, לכל חבר מאלף החברים נחלה בת עשר דיסיאטין (כל דיסיאטינה היא בערך אחד־עשר דונם), ששתים מהן תהיינה נטועות כרמים נושאי פרי.

וזוהי תכנית העבודה של החברה ההיא, ואלה הםהחשבונות:

השנה הראשונה. החברים מכניסים 40 רובל כל אחד בצירוף רובל אחד להוצאות – בס"ה 41,000 רובל.

קונים עשרת אלפים דונם במחיר 9 פרנק הדונם. מחיר כל פרנק לערך 40 קופיקות – בס“ה 36,000 אלף רובל, הגבלת האדמה – 300 רובל; נסיעת הצירים לקנות הקרקע – 1000 רובל; בנין שני בתים בשביל המשגיחים – 2,000 רובל; יתר הבנינים והוצאות שונות – 1,700 רובל, בס”ה 41,000.

השנה השניה, שהיא ראשונה לנטיעות. התשלומים השנתיים של החברים 41,000 רובל.

שני סוסים, 75 רובל האחד– 150 רובל; עשרה שורים 30 רובל האחד – 300 ר‘; עגלה אחת – 100 רובל; מכשירי עבודה – 1,250 רובל; בנין שני בתים לפועלים תמידיים – 2,000 רובל; יטעו בשנה זו לעת־עתה 150 דיסיאטין כרמים, שבזה יתעסקו פועלים בס"ה כמשך 57,750 ימי עבודה, שמהם ששים פועלים תמידיים יקבלו 150 רובל לשנה – 9,000 ר’; מאתים ושמונים וחמשה פועלים זמניים שיעבדו 150 יום במחיר 60 ר' – 17,100 רובל; 750,000 שתילים (8 ר' האלף) – 6,000 רובל; משכורת להמנהל הראשי – 1,000 רובל; למנהל החשבונות ולהגנן (500 ר' לכל אחד) – 1,000 ר‘; לחמשה משגיחים (300 ר' לכל אחד) – 1,500 רובל; הוצאות בלתי נראות מראש – 600 ר’. בס"ה 40,000 רובל.

השנה השלישית, שניה לנטיעות. החברים מכניסים 40,000 רובל,

בנין עוד שני בתים למשגיחים – 2000 ר.; השגחה על הנטיעות דאשתקד תדרוש עבודה של 1500 ימי עבודה, ארבעים קאפ' היום – 600 ר‘; נקוי ותקון של הכרם דאשתקד ־ 1,000 ר’; נטיעה של 150 דיסיאטין – 25,100 ר‘; 750,000 שתילים – 6,000 ר’; משכרת למנהל, למשגיחים ולגנן – 3,500 ר‘; הוצאות בלתי נראות 800 ר’. בס"ה 40,000 רובל. ההוצאה מתאימה אל ההכנסה.

השנה השלישית לנטיעות. תשלום החברים – 40,000 רובל.

שמירה והשגחה על הנטיעות הקיימות – 1,200 ר‘; השגחה על הכרמים דאשתקד – 1,000 ר’; נוטעים 150 דיסיאטין חדשות ויעלה – 26,100 ר' (שתילים כבר יש מן הכרם של השנה הראשונה); משכרת 3,500 ר‘; הוצאות בלתי נראות ומתנות – 1,200 ר’. בס"ה 000 33 רובל. נשאר בקופה – 7,000 רובל.

השנה הרביעית. התשלום האחרון של החברים 40,000 ר‘; נשאר בקופה – 7000 ר’; הכנסה מן הכרמים שנטעו בשנה הראשונה, 150 ר' מכל דיסיאטינה – 22,500 – בס"ה הכנסה 69,500 רובל.

שמירת הכרמים של שלש השנים – 1,800 ר‘; השגחה – 1,000 ר’; נטיעת עוד 150 דיסיאטין כרמים – 26,100 ר‘; משכרת – 3,500 ר’, הוצאות בלתי נראות – 3,100 ר‘. בס"ה הוצאה – 35,100 ר’. שארית בקופה – 34,100 רובל.

השנה החמישית. נשאר בקופה – 34,000 ר‘; הכנסה מהכרמים שנה הראשונה, 300 ר’ מכל דיסיאטינה (6 קאפ' מכל ענף) – 45,000 רובל, הכנסה מהכרמים שנה שניה, 150 ר' מכל דיסיאטינה, – 22,500 ר'. בס"ה הכנסה – 101,500 רובל.

שמירתם של ארבעת הכרמים (600 ר' האחד) – 2,400 ר‘; השגחה על הארבעה ־ 1,000 ר’; משכרת – 3,500 ר‘; קנית חלקה חדשה בשטח של אלף דיסיאטינות, 40 ר’ הדיסיאטינה – 40,000 ר‘; הגבלת הקרקע –350 ר’; באר – 3,000 ר‘; בנינים חדשים–7,000 ר’; סוסים, שורים, עגלה, כלי עבודה – 1,700 ר‘; יטעו 200 דיסיאטינות, 77,000 ימי עבודה – 14,500 ר’; פועלים זמניים 380 מאה וחמשים יום כל פועל במחיר ששים ר' 22,800 ר‘; בבנין הראשי – 500 ר’; משכרת לשבעה משגיחים, 300 ר' לאחד – 2,100 ר‘; הוצאות בלתי נראות–2,450 ר’. בס"ה–101,500 רובל.

השנה הששית. הכנסת הכרם הראשון (450 ר' מכל דיסיאטינה) – 67,500 ר‘; מן הכרם השני (300 ר' מכל דיס.) – 45,000 ר’; מן הכרם השלישי (150 ר' מכל דיס.) – 22,500 ר'. בס"ה הכנסה – 135,000 רובל.

שמירת הכרמים של החלקה הראשונה – 2,400 ר‘; משכרת הפקידים של החלקה הזאת – 3,500 ר’; שמירת הכרמים של החלקה השניה – 400 ר‘; משכרת לפקידים של חלקה זו – 2,600 ר’; ההשגחה על חלקה זו – 1300 ר‘; קנית חלקה חדשה של אלף דיסיאטינות – 40,000 ר’; הגבלת החלקה ־ 300 ר‘; כלי עבודה, בנינים, באר בשביל חלקה זו – 11,750 ר’; נטיעת מאתים דיס. שתדרוש 46 פועלים תמידיים, 200 ר' בשנה לכל אחד, 34 פועלים חדשים זמניים 150 ר' לשנה האחד ועוד 380 פועלים למאה וחמשים יום 60 ר' האחד – 37,100 ר‘; שכר הגנן הראשי – 500 ר’; 7 משגיחים (300 ר' לאחד) – 2100 ל; הוצאות בלתי נראות – 4550 ר'. סכום ההוצאות – 107,000 רובל. ונשאר בקופה – 28,000 רובל.

השנה השביעית. ההכנסה מן הכרמים הראשונים (600 ר' כל דיס.) – 90,000 ר‘; מן הכרמים של השנה השניה (450 ר' מכל דיס.) – 67,500 ר’; מן הכרמים של השנה השלישית (300 ר' מכל דיס.) – 45,000 ר‘; מן²⁷ הכרמים של השנה הרביעית (150 ר' מכל דיס.) ־ 22,500 ר’. בקופה נמצא מאשתקד – 28,000 ר'. בס"ה הכנסה ־ 253,000 רובל.

שמירת החלקה הראשונה – 2,400 ר‘; משכרת הפקידים שלה ־ 3,600 ר’; שמירת החלקה השניה – 800 ר‘; ההשגחה על הכרמים 1,350 ר’; משכרת לפקידיה ־ 2,500 ר‘; קנית חלקה חדשה של 1000 דיסיאטינות – 40,000 ר’; הגבלה – 350 ר‘; נטיעת 200 דיס. שתדרוש 39 פועלים שנתיים (200 ר' בשנה האחד), 41 פועלים חדשים בשכר 150 ר’ האחד ועוד 380 פועלים זמניים לעבודה 150 יום – 36,750 ר‘; באר, בנינים, כלי עבודה, כמו בשנים הקודמות – 11,750 ר’; להגנן הראשי ולשבעת עוזריו ־ 2,600 ר‘; הוצאות בלתי נראות – ⁷,500²⁸ ר’. בס"ה הוצאות 113,000 ר' ונשאר עוד בקופה – 140,000 רובל.

השנה השמינית. שארית בקופה – 140,000 ר‘; הכנסת הכרם הראשון, 15 קאפ’ מכל גפן ־ 112,000 ר‘; הכנסת הכרם השני, 12 קאפ’ כל גפן – 90,000 ר‘; הכנסת הכרם השלישי, 9 קאפ’ הגפן ־ 67,500 ר‘; הכנסת הכרם הרביעי, 6 קאפ’ הגפן – 45,000 ר‘; הכנסת הכרם החמישי, 3 קאפ’ כל גפן – 30,000 ר'. בס"ה הכנסה ־ 485,000 רובל.

השגחת החלקה הראשונה ומשכרת הפקידים ־ 5,900 ר‘; ההוצאות על החלקות השניה, השלישית והרביעית (3,400 לאחת) – 10,200 ר’; השגחה על החלקה האחרונה – 1,350 ר‘; קונים חלקה חדשה בשטח של שלשת אלפים דיסיאטינות בסכום – 120,000 ר’; הגבלת החלקה ־ 1,050 ר‘; בנינים, בארות, כלי עבודה ובהמות – 35,250 ר’ (פי שלשה מאשר בשנה הקודמת); יטעו 600 דיסיאטינות, בעזרת 18 פועלים מנוסים המקבלים 200 ר' לשנה, 222 פועלים חדשים שמשכרת האחד 150 ר' לשנה ואלף וארבעים פועלים העובדים 150 יום ומשכרתם ששים ר' האחד ־ 105,300 ר‘; משכרת לשלשה משגיחים ועשרים ואחד עוזרים – 7,800 ר’: הוצאות בלתי נראות – 13,150 ר'. בס"ה – 300,000 רובל, ועודף בקופה – 185,000 רובל.

השנה התשיעית. הכנסה של הכרם הראשון (15 קאפ' כל גפן) – 112,000 ר, הכרם השני (15 קאפ' הגפן) – 112,000 ר‘; הכרם השלישי (12 קאפ' הגפן) – 90,000 ר’; הכרם הרביעי (9 קאפ' הגפן) – 67,500 ר‘; הכרם החמשי (6 קאפ' הגפן) 60,000 ר’; הכרם החדש (3 קאפ' הגפן) – 30,000 ר‘. העודף בקופה – 185,000 ר’. בס"ה ההכנסה בשנה זו – 657,500 רובל.

ההוצאות על הכרם הראשון – 5,900 ר‘; על השני, השלישי, הרביעי ביחד עם המשכרת לפקידים – 10,200 ר’; ועל החמשי: משכרת, השגחה, שמירה – 14,200 ר‘; קונים עוד חלקה בשטח ארבעת אלפים דיסיאטינות ־ 160,000 ר’; הגבלת החלקה – 1,400 ר‘; בארות, בהמות כלי עבודה, בנינים – 47,000 ר’; נוטעים 800 דיס. והמלאכה תדרוש 320 פועלים תמידיים, 150 ר' האחד, ועוד 1,520 פועלים למאה וחמשים יום, 60 ר' האחד – 139,200 ר‘; המשכרת – 10,400 ר’; הוצאות בלתי נראות 30,200 ר‘. בס"ה 418,500 ר’. נשאר בקופה 239,000 רובל.

השנה העשירית:

הכנסה. הכרם הראשון – (15 קאפ' הגפן) – 112,500 רובל

" השני – ( " " " ) –112,500 "

" השלישי – ( " " " ) – 112,500 "

" הרביעי – (12 קאפ' " ) ־־ 90,000 "

החלקה השניה – (9 קאפ' " ) – 90,000 "

" השלישית – (6 קאפ' " ) – 60,000 "

" הרביעית – (3 קאפ' " ) – 30,000 "

השארית משנה העברה – 239,000 "

ס"ה 846,500 רובל.

הוצאה. השגחה ומשכרת של חלקה א' 5,900

ב' 3,400

ג' 3,400

ד' 3,400

ה' 10,200

ו' 18,950

הוצאות בלתי נראות 51,250

ס"ה 96,500 רובל.

ונשאר לטובת החברים לאחר עשר שנות עבודה, מלבד הכרמים, עוד כסף מזומן – 750,000 רובל,

_______________

כך עלה במחשבה מלפני “פרויקט־מאכערים”, יוצרי תכנית, היושבים במינסק ורואים חלומות בארץ־ישראל. והמציאות מה אומרת?

את זאת יראה הקורא במה שיבוא. הייתי אז במינסק בעת לדת “דורשי ציון”, ועלי היה הגורל לסתום עליה את הגולל…

 

כ. עין זיתים.    🔗

ביום סְתָו אחד באו אלי שני אנשים מן הגליל העליון וישטחו לפני את בקשתם להשתדל לפני פקידות יק“א בראש־פנה להציל את נחלתם מידי עושקים. אחד מן הבאים היה מבני מחוזנו ברוסיה וגם נשא לו לאשה את אחת מבנות משפחת אשתי. ואני את הגליל העליון עוד טרם בקרתי אז, את הענינים שם לא ידעתי, וגם לא הכרתי את אנשי הפקידות של יק”א במקום ההוא. מלבד זה לא הייתי חלילה חסר עסקנות צבורית גם ביפו, ולא היה לי כל צורך לנוע למרחקים לבקש לי עסקי צבור, ובשביל זה כמעט לא חפצתי לקבל את פני האנשים שבאו אלי. ואולם בעת ההיא ישב בביתי חותני, אשר בא אז מרוסיה לבקר אותנו ואת הארץ, והאנשים פנו אליו, והוא השפיע עלי כי אטה אזן לדברי הבאים ולהשתדלותם. אלה היו שני אכרים מן המושבה “עין־זיתים”, נחלת החברה “דורשי ציון”, שנים מחברי הועד של המושבה.

ואני יודע ומבין, שלא רבים האנשים היודעים את המושבה “עין־זיתים” ומה היא החברה “דורשי ציון”, ואנכי חושב לי לחובה לקבוע מקום בספר זכרונותי גם למקרה “יוצא־דופן” זה מעולם החלומות אשר בתולדות ישובנו. רבים, רבים מאד הנסיונות שהישוב העברי בארץ־ישראל נתנסה בהם, ואין כל ספק שעוד גם עתה פרק הנסיונות טרם נגמר כלו. הן לא יהפוך גוי נודד את חייו פעם אחת, וגם ארץ שוממה לא תשוב לתחיה ביום אחד. ודבר הנסיונות הצבוריים והישוביים שלנו בארץ־ישראל תורה היא וללמוד אנו צריכים אותה. וגם ענין “דורשי ציון” הוא אחד הדפים של ספר התורה הזה.

____________

“דורשי ציון” – זה השם הרשמי של “אגודת האלף” במינסק, אחת האגודות אשר צמחו ככמהין וכפטריות אז, בימים הטובים ההם, בשנת תר"ן, בעת אשר אך נתאשר הועד האודיסאי, ובכל עיר מערי התחום חלמו על דבר נחלת שדה וכרם, העיקר – כרם, עם גפנים וענבים, אלה הענבים אשר כה יקר חזיונם בערי התחום בליטא ופולין. אז נמצאו אברכים בכל הערים הגדולות, מן “הקוראים הנכבדים” של “המליץ” המנוח, והאברכים האלה יצרו פרויקטים איזה הדרך לכבוש את ארץ־ישראל. אז נולד גם הפרויקט של “אגודת אלף”, אשר על פיהו אלף איש יכולים לרכוש להם בית ושדה וכרם בארץ־ישראל במשך חמש שנים, בהכניסם… ארבעים רובל לשנה, לא יותר, כמפורט בפרק הקודם. ארבעים רובל לשנה במשך חמש שנים – ולכל חבר בית, שדה, כרם, ועוד סכום כסף במזומנים… “הלב, מה לך עוד?”

זה היה על פי התכנית אשר ערכו במינסק, כאמור, בשנת תר"ן, ובשנה ההיא או בשנה שלאחריה הלכו במלאכות “אגודת האלף” המינסקאית שני צירים לארץ־ישראל לרכוש אדמה בשביל אגודתם. מובן, כי הצירים נבחרו מקרב יוצרי התכנית, שני מלמדים, שם האחד חפץ שם השני סליפיאן, מלמדים “כמה שנאמר”, אשר לא ראו מעודם לא שדה ולא כרם, ואינם מכירים בין חטה לשעורה. שני אלה באו לארץ ישראל ויקנו בשביל האגודה כברת ארץ בגליל העליון, ארץ הרים ובקעות, אבני סיד ואבני גיר, ויטעו גפנים ויעשו בנחלת האגודה כפי אשר הורה אותם רוח מבינתם. ובכן הביאו את האגודה עד משבר במשך שנים אחדות, והחלום אשר חלמו בני האגודה לבוא באלפיהם אל הנחלה, הלך לו כמעט רגע.

ואולם זה היה בימים הטובים ההם, כאשר הנדיב הידוע עורר בארץ־ישראל תעמולה רבה עם המון פקידים וגננים מכל המינים והמדרגות. אנשי עצתו של הברון היו אז שייד, ערלאנגר, צדוק כהן, וכל צרה וכל תקלה בארץ ישראל באה אז עד הנדיב, והוא היה מושך את חסדו, והיה מושך מן הטיט ומן הבוץ את כל הענינים, אשר כמו באו עד משבר, אשר היו נכונים למוקדי רגל. נשיא חברת “אגודת אלף” במינסק היה הסופר והעסקן הצבורי, רבי יהושע בר"י סירקין, איש נכבד ונשוא פנים, והוא פנה לעזרת מאחזי כסא הנדיב; ויֵעתר הברון לבקשת האגודה, ויקח את הנחלה, אשר רכשו בשבילה ציריה בגליל העליון, תחת פקודתו, והוא צוה עליהם פקידים ומנהלים, ויבנו שם בתים למושב פועלים וגדרות למקנה וצאן, ויטעו שם זיתים – הלא היא הנחלה “עין־זיתון” אשר על יד העיר צפת בגליל העליון מהלך שעה מהמושבה “ראש־פנה”.

וחלום ה“אלף” גז ככל חלום. עין בעין ראו גם בעלי ההזיה אשר בקרב החברה, כי אלף איש לא יוכלו להתנחל תחת דגל החברה “דורשי ציון”. שני המלמדים, אשר קנו את הנחלה וינהלו אותה עד אשר לקחה הנדיב תחת חסותו, שבו למינסק לבקש להם מעמדות – לקבץ תלמידים חדשים. רבים, רבים מהחברים של ה“אגודה” חדלו להביא את תרומותיהם בראותם כי מטרת האגודה מהם והלאה. עוד נמצאו שרידים, אשר הביאו אי־אלה סכומים, ויהי הכסף המעט הזה לכלכל את הסופר והמזכיר של האגודה. דבר אגודת האלף, כלומר “דורשי ציון” היה הלוך והשתכח מקרב הקהל, מקרב “חובבי ציון” ברוסיה.

והנחלה של “דורשי ציון”, נחלת “עין־זיתון”, אך באה לידים אמונות, ביחוד לידים מלאות כסף ואמצעים לכלכל נחלה, – קבלה פנים אחרים. המנהלים והגננים נהלו את הנחלה בכל אשר חסר לה, הרבו את נטיעותיה, שפרו את אדמתה ויגדילו את רכושה, עד כי במשך עשר שנים לא היו להנחלה הזאת פניה הרעים עוד; היא נהיתה לנחלה כבת ששת אלפים דונם, ועליה נטועים כשמונת אלפים זיתים ושבעים וחמשה הקטר ענבים. אמנם האדמה לא חדלה להיות את אשר היתה – אבני סיד, ועל גבעותיה לא היתה מסלה ועגלה לא עברה בה; אבל המקום יפה עד מאד, אוירו טוב ובריא ומימיו זכים וטהורים ומתוקים, והוא קרוב אל העיר הגדולה צפת; ששם נקל למכור כל פרי משק הכפר. ולכן כאשר עברו כעשר שנים, זכרו בני האגודה “דורשי ציון” את נחלת “עין־זיתון” הנמצאת ברשות הנדיב, ולא שכחו כי הנחלה הזאת להם היתה בראשונה. ומפני כי גם הנדיב מסר את עניניו בא“י לבעלי חברת יק”א, והחברה הזאת שמה לב לגמור את כל “העסקים” אשר אין כל תקוה מהם כי יתיצבו בזמן מן הזמנים על רגליהם, לכן שמו לב גם אל הנחלה “עין־זיתון” התבוננו, על מה ולמה משקיע הנדיב זה שנים מספר כסף רב בנחלה הזאת, – זאת הנחלה אשר בעליה המה – אגודה שלמה, חברה בת אלף איש, אשר אין יודע מי ומתי יבאו להתנחל על האדמה הזאת. ולכן הציעו ראשי יק"א לפני הנשיא של “דורשי ציון” לקחת את נחלת “עין־זיתון” מאת הפקידות.

הנה כי כן²⁹ החזירה החברה “דורשי ציון” את גרושתה, ותשב ותקח את נחלתה “עין־זיתון” מיד הפקידות. אבל מי מן החברים יכלכל את הנחלה? אז – זה היה לפני שנים רבות – קראו אספה כללית במינסק, ומכל האלף איש באו אל האספה רק אי־אלו עשרות אנשים, והמה החליטו להוציא קול קורא אל כל החברים באשר הם שם, כי יבאו ויכניסו כסף די כלכל את הוצאות הנחלה “עין זיתון” וכל אשר לא יבא לקול הקורא במשך מספר שנים ולא יביא את התרומה, כפי אשר קצבו, אבד את זכותו. ובאספה הכללית ההיא בחרו בועד חדש מאנשי עיר רעזיצא, עיר מחוז בפלך ויטבסק, מן האנשים אשר הודיעו בעת האספה, כי המה נכונים לקבל על עצמם כלכלת הנחלה על פי התנאים, אשר החלטו באספה הכללית.

ובכן, באספה ההיא נולדה בת לחברת “דורשי ציון” ונקראה בשם “שותפי עין זיתון” אשר לאגודת “דורשי ציון”' והבת הזאת החלה לעשות את מעשיה בנחלתה.

 

כא. והנה החלום.    🔗

ראשית מעשי הועד החדש בקרית רעזיצא היתה, כמובן, לשלוח מנהל לקבל את הנחלה מיד הפקידות של יק"א ולכלכל את הנחלה. את מי שולחים? ברעזיצא היה איש חנוני, ולו היה בן יחיד, חולה מחלת השחפת, אשר הרופאים יעצוהו ללכת לארצות החמות. והנה הכל יודעים, כי ארץ־ישראל מקומה באזור החם, – ובכן הציע האיש ההוא את שרותו לפני הועד, ומובן, כי הועד מצא לטוב לפניו להשתמש במקרה הזה. האיש ובנו החולה הלכו לארץ־ישראל ויבאו אל נחלת “עין־זיתון”. והנחלה היא בגליל העליון, ובימי החרף יש אשר גם השלג ירד שמה, ובנחלת “עין זיתון” קריר האויר גם בימי הקיץ. מחלת הצעיר גברה עליו, ולא ארכו הימים ורוחו שבה אל האלהים.

החנוני מרעזיצא, אשר בא להיות מנהל אחוזה בארץ־ישראל, מצא שם בעמק עין־זיתון בתים אחדים, ושם יושבים פועלים עברים, שני אנשים צעירים בעלי משפחה. זולת שתי המשפחות האלה לא היה איש בכל האחוזה, אשר סביבה יושבים רק ערבים, מן הפלחים והבדואים, הממלאים את כל עבודת השדות והנטיעות אשר בנחלה. החנוני הזה איננו שומע אף הברה ערבית אחת, איננו יודע את מוצאי ומבואי המקום ההוא, בודד הוא בין סלעי גיר, גבעות עולם ועמקי תופת, וסביביו אנשים אשר לא ישמע לשונם. כראות את התאנים במדבר ראה את שתי משפחות הפועלים, היושבים עוד בתוך הנחלה, בטרם יצאו גם המה מקרבה, ושני הפועלים ומשפחותיהם אתם מחויבים לעזוב את הנחלה ולצאת מתוכה, יען כי קבלו כסף הענקתם מאת הפקידות של היק"א. ועליהם לעזוב את הנחלה ואת מקומם לבעלי החדשים – לפקידי ומנהלי “דורשי ציון”.

אז הסכימו ביניהם, המנהל־החנוני של “דורשי ציון” מצד אחד, ושני הפועלים מהצד השני, כי שתי המשפחות תשארנה לשבת על נחלת “עין־זיתון”, וכי יסופחו גם המה לקהל החברים של “דורשי ציון” וחלק כחלק יתחלקו בנחלת “עין זיתון” עם יתר החברים ביום אשר תֵּחלק הנחלה. מני אז היו שני הפועלים המנהלים האמתיים של הנחלה, והאדון החנוני רק אִשר את חשבונותיהם ואת מעשיהם של שני הפועלים. הועד ברעזיצא לא היה שבע רצון ממנהלו, וישלח מבקר לבקר את פעולות המנהל, וימצא בו און וגם את אשר עשה להביא פועלים זרים לגבול החברה. המנהל הוסר ממשמרתו, ועל מקומו בא להיות מנהל המבקר, אשר גלה את העונות ואת הפשעים של ההנהלה הקודמת.

המנהל החדש, אשר בא מטעם הועד ברעזיצא לכלכל את הנחלה, מצא על המקום את שני הפועלים, – אבל המה כבר חדלו להיות פועלים, אנשים פשוטים הבאים על שכרם במחיר עבודתם, אך המה “חברים”, ככל חברי האגודה “דורשי ציון” וכיתר שותפי “עין זיתון”, ועוד יתרון להם על יתר החברים ועל יתר השותפים בזה, אשר השנים האלה יושבים על המקום, מתאחזים בנחלה, בעת אשר כל החברים ואף האדון הועד יושבים להם נפוצים, אובדים ונדחים בכל ערי התחום אשר ברוסיה הגדולה. שני הפועלים – ראוי וצריך לקרוא אותם בשמותם: שם האחד לוינסון ושם השני רוזנבלום – הבינו כרגע את מצב הענינים³⁰, כי עד אשר ימצא ועד “דורשי ציון” דין ומשפט, כי עד אשר תעשה דרכה מכונה נושנה, רבת הגלגלים וכבדת התנועה כ“אגודת־האלף” – יעברו ימים ושנים, וכין כה וכה אפשר ואפשר להאחז בנחלה. כי ראו הפועלים ונוכחו, כי כל הועד ברעזיצא חדַל־אישים³¹ הוא, ובמקום החנוני אשר הסירו שלחו מנהל חדש, זקן ככן ששים וחמש שנה, חרש ואיננו שומע, המתפאר בזה, כי ארבעים ושלש שנה היה מלמד אצל הבע"ב היותר חשובים בקהל רעזיצא. עם ועד כזה, אשר לו מנהלים כאלה, אפשר מאד לנסות את ההצלחה, אולי תהיה היכולת לקחת את הנחלה “עין־זיתון”, לרשת אותה לאט לאט, דרך כה או כה…

המלמד־המנהל נגש אל עקרבים. שני הפועלים עשו כל אשר בכחם להניס אותו מתוך הנחלה. שלחו בו את הכלבים, הסיתו בו ערבים, הוליכו עליו אימים בירותם על יד חלונו מקנה־רובה, גם חלקו לו מכות נאמנות ויגזלו ממנו תעודות ומכתבים, אשר היה לו צורך בהם. ואולם האיש הזה, קשה־ערף, מן הטפוס הישן של חובבי ציון הישנים, היודע כי אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורין, ולכן לא נסוג אחור ואת מקומו בעין־זיתון לא הניח. אמנם, מלמד עקשן, לא־חכם, – אבל איש ישר, נוטה שכמו לסבול חרפה ומהלומות, וחפץ להציל את הנחלה מיד עושקיה. זהו האיש, המנהל החדש, וזאת תכונתו.

אבל גם הפועלים משתדלים לבלי לשלוח מידם את אשר בלעו.

ונחלת עין־זיתון, כאמור, קרובה אל עיר צפת, והעיר הזאת קדושה היא, ובה רבנים ובעלי שטריימליך כילק לרוב. שם תמצאו רבנים עם חותמות מכל המינים, וגם חותמות בלא רבנים. שם, בעיר צפת, ישב לו גם הרב רידב“ז, שבזמנו היה ידוע גם בסלוצק גם בוילנה, ואשר גם אמריקה הקיאה אותו מקרבה, ויבא ויתישב גם הוא בצפת, החזיק שם ישיבה של שנים־שלשה אברכים, ויהי תוקע ומריע עליה כעל “ישיבה” גדולה. בקהל הלומדים גדול שם רידב”ז כאחד המומחים בתלמוד ירושלים; אבל בתור איש באנשים – לית דין בר נש כלל: מחרחר ריב, חונף עשירים, דובר שקר גם בפיו גם בכתביו, מלוה ברבית באופן גס, ובשנה ההיא, ערב שנת השמטה, חפץ והשתדל לעשות סחורה באיסור השמטה. אליו פנו שני הפועלים, לוינסון ורוזנבלום, הוא הלוה כסף גם להמנהל־החנוני, אשר היה בעצה אחת עם הפועלים, והפועלים הבטיחו לרידב“ז כי יספחו גם אותו לקהל החברים, למען יתנחל גם הוא על אחוזת “דורשי ציון”. הרידב”ז לקח תחת ידו את כל העסק הזה. ואמנם עסק לא קטן הוא – לגזול אחוזה גדולה בת ששת אלפים דונם מידי החברה “דורשי ציון”.

והחלה שורה ארוכה של פסקי דינים וקנוניות. שני הפועלים השיגו בעיר הקדש צפת פסק־דין מאת איש אחד אשר לו “חותם” כי הוא רב, ועל פי פסק־דין זה נתחלקה הנחלה עין־זיתון לעשרה חלקים, כמו רק עשרה חברים ולא עשר מאות לחברת “דורשי ציון”, ומובן, כי שני הפועלים לוינסון ורוזנבלום היו בתוך העשרה. בקנוניא עם המנהל־החנוני עשו דין־תורה, בקנוניא עשו להם חלוקה בהנחלה, בקנוניא קראו לשמאים להעריך את הכרמים ואת הזיתים ובקנוניא הפילו גורל ביניהם. כל זה היה אך מעשה קנוניא ואחיזת־עינים עם הבית־דין ועם המנהל, מעשי תרמית וגזל רבים, והרידב"ז הקדוש בצפת הקדושה האפיל בטליתו על כל הנבלה הזאת, והרמיה הזאת היתה מחרכת את צידה ימים רבים… המנהל החדש אמנם גלה את הערוה הזאת ואת כל קלון הנבלה הזאת, והועד ברעזיצא הרים קול זועות ודרש את משפטו, פרש בידיו לכל עובר, כי יצילו אותו מיד עושקיו בשקר ובמרמה.

ובצר למנהל פנה אלי, כאמור, בבקשה, כי אשפיע על פקידי יק“א אשר בגליל העליון, להציל את הנחלה מיד הפועלים ולהשיבה לרשות “דורשי ציון”. הייתי גם מחברי “דורשי ציון” לפנים ומידידיו ומכבדיו של נשיא החברה ומיסדה, הר”י סירקין, נסיתי אמנם לשום שלום בעין זיתון, אך לא עלתה בידי. פעמים הלכתי אל הגליל העליון ובפעם השנית הבאתי עמדי גם בית־דין מפשר, כפי שהותנה בין שני הצדדים ונכתב ונחתם לעיני הפקידות של יק“א בראש־פנה; אבל עושקי הנחלה מאנו להביא את הענין לפני הבי”ד, מבלי חפץ להקיא את החיל אשר בלעו. בשובי בפעם השניה מראש־פנה, לפני הפסח, קרני אסון, כי הסוס אשר רכבתי עליו השתובב ואני נפלתי ממנו ונשברה אחת מעצמותי. מני אז היה עסק עין־זיתון מונח כאבן שאין לה הופכין. 

אחרי כן בא המשפט לפני בית־דין מיוחד בירושלם. הרידב“ז השתדל גם שם להשפיע על הבד”צ לטובת שני אנשי צפת. נכנס בענין זה על פי השתדלותי גם הכל־יכול אז בירושלם, המנוח אלברט ענתבי. צרפנו אל הדיינים גם את רבי יואל משה סלומון ז“ל. מן הבי”ד עבר הדבר אל הקונסול הבריטי בבירות, וגם שמה היה עלי ללכת.

ואולם סוף־סוף באתי לידי הכרה, שגם בענין זה יש שני צדדים למטבע. מהצד המשפטי לא היה כל ספק בדבר, שלא היתה להעוררין הפועלים שום צדק לדרוש ולתבוע איזה חלק בנחלת עין זיתון. לא היתה כל רשות לאיזה ויחנין³² לקבל חברים, וכל הטענות־והמענות שלהם היו מבוססות על הבל וריק, שוא ושקר. ואולם מהצד הישובי נראו לי הדברים במצב אחר. הנה נרכשה נחלה גדולה בין הרי הגליל העליון, ותשעים ותשעה אחוזים מבעליה התיאשו ממנה. בקרב האחוז האחד הנשאר קשור קצת אל הנחלה התישבו על הקרקע אנשים אחדים, המלמד־המנהל ועוד שנים־שלשה בדומה לו, אנשים בלתי מוכשרים כלל להתישבות, להתאכרות, חומר אנושי כזה הוא עפר תחוח, ולא מזה יבנה מושב, ולא אנשים כמו אלה יֵאחזו בנחלה הזו. אלה לא יחרשו ולא יזרעו, לא יוכלו לשמור גם על הנטוע, על הנמצא, על מה שהשאירה הפקידות של יק"א. וגם חלשה התקוה כי יבאו מרוסיה הרחוקה יתר החברים של “דורשי ציון” להתנחל בעין־זיתים בתוך אחיהם. ואף אם יבא ויגלה מי מן החברים הנמצאים ברוסיה, – מי יודע מי הם אשר יבאו, וקרוב לודאי כי גם החדשים לא יהיו יותר טובים מן הנמצאים. יבאו מלמדים ובטלנים, ואלה האם יצילו את המושבה משממה, האם יושיבו את הנהרס?

ולעומת זה, הנה שני האנשים המערערים, שניהם צעירים, ילידי המקום, ואשר שנים אחדות עבדו את אדמת המושבה, יודעים את גבולותיה ואת תנאיה ואת נטיעותיה. אמנם אין להם כל משקל וזכות חקית להתנחל בעין זיתון. את שכר עבודתם היו מקבלים במלואו וגם פצויים קלים קבלו לאחר פטוריהם. אבל, נראה לי, שטובת המושבה דורשת, כי האנשים האלה ישארו בתוך המושבה, כי אך תועלת יביאו בהתישבם בתוכה, וכי יהיה להם חלק ונחלה בעין־זיתון כמו לכל החברים. אמנם אינם חברים חוקיים, הם גם הפסידו במשפט, ורק זכו בסכומי כסף. אבל…

ונגמר הדבר בזה, כי לוינסון ורוזנבלום נתקבלו בתור חברים לעין־זיתים, והם יושבים בה עד היום הזה והראשון מהם הוא גם, כמדומני, חבר ועד המושבה ומזכירו.

עוד אז, כאשר לקח הנדיב בחסדו את נחלת “עין זיתון” מידי האגודה “דורשי ציון” לנהלה ולכלכלה, לא אבו פרנסי האגודה להודות, כי רעיון “דורשי ציון” לשכלל אלף איש על פי תכנית מיסדי האגודה – בשקר יסודו, וכי החלום הזה דִבּר שוא. נשיאי “דורשי ציון” לא חפצו להודות, כי רעיון לבם פשט את הרגל, ועוד שעשעה את לבבם התקוה כי עוד יעשו ויצליחו. ולכן, כאשר מסרו לרשות הנדיב את נחלתם “עין־זיתון”, בקשו מאתו נחלת שדה במקום אחר. “לא הצלחנו בהרים – אמרו – הבו לנו ארץ מישור, ואז נוכל ונצליח”. ויתן להם הברון אלף ושש מאות דונם במושב חידרה, אדמת זרע ונטיעות, והחברה “דורשי ציון” החלה עבודתה מחדש. קריאה יצאה אל כל החברים. ואם כי רבים היו בנחשלים ולא הביאו את תרומתם אל הקופה, יען כי נואשו מן החברה ומפעולותיה, וגם נוכחו כי רעיונם עלה בתהו – נמצאו בכל זאת אנשים, אשר נתנו די המלאכה, והד"ר סוסקין אגרונום מלומד, היה המפקח על הנחלה.

כאמור, הנחלה הזאת היא במושבת חידרה, זאת המושבה הידועה בארץ־ישראל, ואשר מבין תושביה הרבתה הקדחת הצהובה להפיל חללים. בחדשי הקיץ האחרונים היתה תמיד המושבה כמעט סוגרת ומסוגרת, וכל יושביה היו עוזבים אותה ללכת לזכרון יעקב, לפתח תקוה, ליפו, לכל אשר הלכו, מפני הקדחת… באופן כזה אי־אפשר היה לקוות, כי מן החברים אשר ברוסיה, מאלה אשר נשארו נאמנים לחברת “דורשי ציון”, יבאו לחידרה וידאגו לנחלת אגודתם שם. גם המנהל, הד"ר סוסקין, חלה פעמים אחדות, וכל עמל ותלאה נשא עד אשר הצליח לעשות איזה דבר בחלקת הנחלה, אשר נתנו על ידו לעבדה ולשמרה. הוא נטע פרדס על שטח חמשים דונם וגם כרם על שטח שבעים וחמשה דונם. אבל הכסף מקופת האגודה אזל זה כבר, והמעין אשר בתוך הפרדס גם הוא חדל לתת מים די השקות את עצי הפרדס, והגפנים גם הם לא הביאו כל הכנסה, יען כי חדלו לקבל אל יקבי הנדיב ענבים ולשלם בעדם מחיר יקר, בפרט אשר כרמי “דורשי ציון” בחידרה נמנו על מספר הכרמים “טרפה”, היינו שלא היה היקב מחויב לקבל אותם גם במקחם השוה. יתר האדמה של חלקת “דורשי ציון”, מלבד שטח הפרדס והכרם, לא נעבד ולא נזרע…

במצב כזה הלך לו הד“ר סוסקין ויעזוב משרתו, וינער את חצנו מעבודתו ל”דורשי ציון“. את פקודתו, פקודת משגיח עליון על רכוש דורשי ציון בחידרה, לקח המנוח אהרנסון מזכרון יעקב, אחד מן המפורסמים בארץ־ישראל בידיעות רחבות בכל ענפי הכלכלה החקלאית. אבל באין כסף אי אפשר לכלכל נחלה, בפרט פרדס וכרם, ולכן היה על אהרנסון להביא את צוארו בעול חובות, ויש אשר היה מוכרח לשלם רבית קצוצה. לפני שנים רבות בקר הר”י סירקין, נשיא “דורשי ציון”, את נחלת האגודה גם בחידרה, ולדאבון לבבו אמנם ראה כי רבה העזובה. אמנם, נסה נסו אז ראשי “דורשי ציון” לבקש כסף בפריז; אבל השנים הטובות עברו לבלי שוב עוד…

לא נכונים היו דרכי נשיאי האגודה “דורשי ציון” בימים ההם.

על מיסדי ופרנסי האגודה היה לזכור את מאמר חז“ל: “כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כך מקבלים שכר על הפרישה”, וכשם שצריך לדעת עת ומשפט ליסד אגודה, כך צריך לכון את השעה לגמרה, לסגור אותה, לעשות ליקוידציה. היתה שעה – והלכו ויסדו אגודה; אבל מכיון שנוכחו, אחרי הנסיון בנחלת עין־זיתון, כי אגודת־אלף לא תצא אל הפועל, דרוש היה לחשוב תכף מחשבות ע”ד גמר העסקים של האגודה, ולסדר את הענינים באופן כזה. צריך היה למכור את הנחלה להנדיב או ליהודים אחרים, לחלק את הכסף בין החברים לפי מכסת הכספים אשר הביאו אל הקופה, – ונגמר. וכן היה צריך לעשות כאשר השיב הנדיב את נחלת עין־זיתון לידי החברה. הן נחלת עין זיתון בכל ששת אלפי הדונמים אשר לה, בכל זיתיה וכרמיה, תוכל להספיק רק, לכל היותר, לשתים־עשרה או לחמש־עשרה משפחות אכרים, היינו לאלה אשר יסכימו לחיות חיי אכר, לעבוד ולחרוש ולבצור, – ויתר המון החברים מה יהא עליהם? האם כל עבודת “דורשי ציון”, כל השאון והכספים אשר אספו והסכומים אשר הוציא הנדיב במשך ימי כלכלתו את הנחלה – היה בשביל קומץ אנשים, אשר גם אחרי כן עוד טרם ידוע, אם יתבססו שם, על אדמת עין־זיתון, בסיס נאמן ושכלול גמור?

והנחלה בחידרה? הפרדס והגן לא הביאו מאומה, ונהפוך הוא – היו תמיד עשרות אלפים פרנקים חובות, שהנהלת הנחלה חייבת לשלם. ובכן הכנסת הנחלה היא שלילית, וכן הלא תהיה תמיד, כל עוד שאין הנחלה נמצאת בידי בעליה, ורק פקידות – אדמיניסטרציה בלע“ז – מכלכלת אותה. אין בדעתי להטיל חלילה שום חשד על הפקידים בחידרה; המנוח אהרנסון איתמחי ונודע לאיש ישר. אבל כך טבע הדברים תמיד, אם נחלה מתכלכלת לא ע”י בעלים, אלא ע“י שליח, ע’י פקידים. בעלי “מנוחה ונחלה” אשר ברחובות יכלו לאשר את העובדה הזאת בכל תוקף. ובכן אין כל ספק, כי הנחלה בחידרה, כל זמן אשר תמצא ברשות החברה, ואז הלא המלאכה שם תֵּעשה ע”י פקידים – בהכרח תביא רק הוצאה, ולא הכנסה. זאת ועוד אחרת: נאמר, למשל, כי גמרה החברה למשול בעצמה בנחלתה זאת ולחלקה בין חבריה. אבל איזה הדרך מחלקים פרדס בן חמשים דונם בין אלף או גם בין מאות חברים? הלא אין בזה כדי חלוקה, הלא זה הבל ורעות־רוח! …

אשר על כן לא היתה דרך אחרת לפני “דורשי ציון” כי אם לגמור את עסקיה פעם אחת, לעשות ליקוידציה, למכור את נחלותיה בארץ־ישראל, את עין־זיתון ואת פרדסה בחידרה, ואת המותר מן החובות לחלק בין החברים הנמצאים, אשר ידרשו את חלקם במשך זמן ידוע. ואם מספר חברים לא ידרשו את חלקיהם, אז להכניס את הכסף הנותר לקופת האוצר הלאומי, והיה שם ושארית לחברת “דורשי ציון”. בדבר הזה היו ראשי “דורשי ציון” גומרים את עניני החברה בכבוד ובסדר, כנהוג בין אנשי הישוב. כי הלא כה אמר גם הקהלת: “עת לנטוע ועת – לעקור נטוע”…

אבל כזאת לא עשו. החזיקו האנשים הטובים בקרנות החברה “דורשי ציון”, ובשום אופן לא חפצו לפתור את החלום אשר חלמו אחרים בשבילם, – והנה באה המציאות וטפחה להם על פניהם. ל“עין־זיתים” ימָצאו גואלים אם מקרוב או מרחוק; חלק מאדמת ארץ ישראל כי יגאל לא ישוב לשוממותו. שבי הגולה יחיו אותו. אבל נשמת החברה “דורשי ציון” איננה צרורה בצרור החיים של הישוב העברי.

 

כב. תל־אביב    🔗

“פנת יקרת” לעם ישראל היא העיר החדשה, אשר בנו להם אחינו בארץ ישראל בתקופה האחרונה ויקראו לה “תל אביב”. אנשים בעלי מרץ הלכו ויסדו להם “שכונה”, והיה בלבבם החפץ להציב יד ושם להד“ר הרצל. חפץ זה היה ויהיה משותף לכל בני התחיה העברית, אשר ישתדלו כי בקירות בתיהם או בבני משפחתם יהיה תמיד חלק וזכרון לאיש, אשר הרים בגאון את דגל עמו להחיותו. אך מיסדי תל־אביב לא יכלו לקרוא לשכונתם “הרצליה”, יען כי בשם הזה נקראה כבר הגמנסיה העברית ביפו, נקרא גם המלון בחיפה, נקראה גם השכונה הקטנה שנבנתה בחיפה, גם הרחוב הראשי של השכונה נקרא בשם רחוב הרצל, ולכן בחרו בשם “תל־אביב” – זה השם אשר קרא מר נחום סוקולוב לתרגומו העברי של הספור “אלטניילנד”, ונקרא שם השכונה־העיר בישראל “תל־אביב” לעולם ועד, וגם יתר התושבים אשר לא מבני ישראל הכירו וידעו וקבלו על עצמם את השם הזה. המציע את השם היה, אם אינני טועה, הד”ר מוסינזון, והוא הבטיח, כי הילדים, תלמידי הגמנסיה, בית־הספר הראשון אשר נבנה בתל־אביב, יתנו פרסום לשם הזה, והוא יהיה זכרו לדור דור.

אין אני כותב את דברי ימי “תל־אביב”, אין זה גם מעניני ספרי זה לכתוב תולדות. אני מסיע מתהום זכרונותי אבנים וחמרי בנין בשביל “עולמי” אני, ואחת אחת אני רוקם יריעות מן השתי והערב אשר היו גם לי במַסֶכת הסביבה שנוצרה, או אשר הייתי עֵד ראיה לה מקרוב או מרחוק, אשר היצירה החדשה לקחה את לבבי ותקרוץ אלי לתת גם את ידי לה. ובנין תל־אביב היה כאחד מן המראות האלה, שנמשכה נפשי אחריהם, הייתי אחד מן הששים החברים אשר יסדו את החברה “אחוזת בית”, הייתי חבר הועד הראשון תיכף לאחרי הוסד השכונה, ערכתי את תקנותיה הראשונות, ושמורים בלבבי רשומים, שעוד טרם נמחו, ומאת אלה אני בוחר להשאירם לזכרון.

רבים ושונים היו העסקנים ביסוד “תל אביב”, אבל העסקן בהא הידיעה בדבר הזה היה עקיבא־אריה ויס, הוא עשה לו את יסוד השכונה לשאיפת חייו, הקדיש את עצמו לעבודה זו. זכורני, כי את שם בתו הנולדה לו בתקופה ההיא קרא “אחוזת־בית”. על פי מקצועו היה סוחר־בכסף ובזהב ובאבנים טובות, אבל בנין השכונה לקח אותו כלו, על חייו ועל השקפת עולמו וגם על מסחרו, ויבחר לו מאז גם למשלח ידו את מקצוע הבנין, שלמד מתוך עבודה לשמה ומתוך הנסיון עד שהתמחה במקצוע החדש הזה, ויהי בונה עיר. מעטים היו מתוך העסקנים הצבוריים אז ביפו אשר עזרו לו, היו מעטים וחדשים ולפיכך גם חלשים בכחם הצבורי; אך לעומת זה היו מפריעים, שהרבו להניח מכשולים על דרך יסוד השכונה, ואלה היו דוקא תקיפים ולפעמים גם מכריעים. כונתי ביחוד אל אנשי האפ“ק, שלא האמינו מעולם בכל שאיפה צבורית, ובקושי היו מְוַתרים על הזכות אשר לקחו לעצמם להיות אפטרופסים על כל מעשי הישוב החדש. בענין יסוד השכונה החדשה, הנה רכש לו האפ”ק אז מגרש גדול על יד חצר בית־החולים העברי ביפו, ועל המגרש הזה רצו אנשי האפ“ק לבנות את השכונה. את חייו של מר ע. א. ויס מרר ביחוד סגן מנהל האפ”ק, המנוח אליהו ספיר. נמשך אז המשא־ומתן בדבר קנית הקרקע, ששכונת תל־אביב נבנתה עליה, והמתוכים בקניה זו היו סרסורי ירושלם, ואחדים “מיקיריה”. המנוח ספיר ידע נכונה את כל הנפתולים והמעקשים של קנית קרקעות בארץ ישראל, ידע היטב את מדת “ישרם” של הסרסורים והעסקנים בענינים אלה, והיה זהיר ומזהיר, והיה חרד לכל דבר. ומפני שהאפ“ק היה צריך להיות האחראי בפני הקרן הקימת על סכום המלוה, שהחליטה הנהלת הקרן לתת לחברי השכונה בהבנותה, לכן היתה דעתו של ספיר, סגן מנהל האפ”ק, מכרעת, דרכו של ספיר היתה בזהירות, אבל החכם אומר: “מן הזהירות – שלא תזהר”, וסימן של גלות הוא להיות חרד לכל עלה נדף. סח לי המנוח ספיר פעם אחת: “חנקין קנה בשביל יק”א נחלה פלונית, ויהיה איפוא משפט חדש". עניתי ואמרתי לו: ואם לא יקנו קרקעות, – האם יחדלו משפטים? בזמן התורכים היו פקידיהם חיים ביחוד על המשפטים ועל הסכסוכים, שהיו בודים בכונה כדי ליצור מקורות לקבלת שוחד, ואם לא היו קונים קרקעות חדשות, היו יוצרים סכסוכים ומשפטים ועוררין על הגבולין של המושבות הקימות. כך היה סדר החיים, תנאי ההתישבות, ועלינו, בבאנו לרכוש מגרש גדול בשביל שכונה חדשה, היה להשלים עם הסדר הזה, עם התנאים המוזרים האלה, תנאים בל יחיו בהם במדינה תרבותית. והיו סרסורי ירושלם מחליפים את תנאי המכר שבע ביום, והיו שנויי־חוזה חדשים לבקרים, והיה תמיד צורך לכפר במנחה את פני פלוני ואלמוני, ולא אחד היה אשר רכש לו מגרש באדמת תל־אביב חנם אין כסף במחיר המלצה טובה או שתיקה יפה, והיה המנוח ספיר מתקצף ומתרגז, מפריע ומניח מכשולים, והיה העסקן מר ויס תמיד אל מול פני המלחמה החזקה.

היום הזה לפנינו עיר גדולה, וששים הבתים הראשונים אשר היו לה בטלים היום “בששים”. ואולם רוצה אני לתאר לפניכם את המראה של אותה תל־אביב, זו שהיתה אז, בשנת תר"ע, חזיון בלתי נפרץ פה, בארץ ישראל בכלל ועל יד יפו בפרט. מרהיב היה החזיון החדש הזה את העין ומשבח את הלב. אין זכר להרחובות הצרים ולהמבואות האפלים ולהסמטאות העקלקלות אשר הרגלנו בהם בערי המזרח. גבעות־חול היתה תל־אביב, כאלה אשר רבות על שפת הים, ואלה היו למישור ועליו עוברות חוצות רחבות וישרות, כבושות ורצופות אבנים ומדרכות משני צדיהן. ביפו העיר היה באר מים לכל בית, ופה רשת של צנורות פרושה על פני כל רחובות השכונה, המביאים מים אל כל הבתים לכל קומותיהם ומשקים את גנות הפרחים מסביב, גנות הפרחים, – גם אלה הנהיגה ראשונה בארץ ישראל השכונה החדשה תל אביב. לא רק “נוה־שלום”, אך גם “נוה־צדק” לא דאגה לגנות ורדים ופרחים. השתרעה השכונה החדשה לעיני נוה־שלום ונוה־צדק, לאורך דרך שכם הגבילו אותה פסי מסלת הברזל יפו־ירושלם, ומן הצפון והמערב שכנו לה גבעות החול שהלכו ונמשכו עד המושבה שרונה, וכל השכונה כלה היתה צפויה לרוח הים הגדול, השולח אליה את רוחותיו הטובות להחליש את להט קוי השמש יומם ואת המית גליו הסואנים באישוני לילה.

עוד מן הכביש דרך שכם בבואך אז אל תל־אביב היה נשקף לעיניך בנין נהדר ואולם בתוכו, נשקף בקצה החזית של הרחוב הגדול. זה בית הגמנסיה “הרצליה”, הנבנה מכספו של הנדיב מוזר מברדפורד. הבנין הזה יכול לשַוות הוד והדר על כל שכונה, אף בעיר אירופית, לחזית (פאַסאַד) של ששים מטר, בנויה בטוב טעם, יפעה והוד. והבנין הזה עוטה גאון ומושל על כל השכונה החדשה הזאת. עוד טרם נגמרו הגדרים והגנות סביבו, עוד טרם באו ערמות פרחים ואגודות מטעים להוסיף שלל צבעים על יפי הבנין ועל מגרשיו לפניו, אבל כבר גם אז משך את עיניך ההיכל היפה הזה, אשר לא היה דומה לו בכל בניני הצבור של אחינו בארצנו. לאורך כל חלק מסלת הברזל, הנמשך על פני אדמת תל־אביב, בנתה הנהלת המסלה, בהסכם אל החוזה עם ועד השכונה, גדר אבנים יפה עם שערי ברזל על פני רחוב הרצל, והגדר הזה שומר על השכונה ממרעין בישין, חומה עליה מגנבי ליל ומערביים משחיתים, וגם נותן יופי ותמונת עיר מבצר לכל השכונה.

ומתאים אל הרחובות היפים ואל בנין הגמנסיה הנהדר בנו גם האנשים הפרטיים את בניניהם. מראשית הוסדה שמה לה החברה “אחוזת בית” חק, שכל חבר ירכש לו מגרש לא פחות מאלף אמות מרובעות, וכי כל הבונה בית לא יבנה יותר מכדי שליש של שטח מגרשו, למען יהיה מקום על מגרשו פנוי לחצר ולגנת פרחים. השכונות העבריות שנבנו עד אז בירושלים וביפו הנה צפופות ודחוקות, באין רוח בין הבנינים הדבקים זה אל זה, ומכל שכן שאין שום זכר לחצר ולמקום גנה, בגלל זה היו השכונות “מאה־שערים” ודומיהם בירושלים, “נוה־שלום” ו“נוה־צדק” ביפו – קן תמיד לכל מחלה מתדבקת, והקדחת והטיפוס אזרחים תמידים בבתי ישראל שמה. אזרחי תל־אביב בנו את בתיהם עפ"י חקי הבניה והגזרה, כפי התכניות אשר הכינו להם אדריכלים מומחים, וישמרו את הטעם הטוב ואת חקי היופי, ורבים התחרו להצטיין ביפי בניניהם, עד אשר רבים מן הבתים מראה־ארמון והיכל־תפארה להם. ואנשי השכונה ידעו לערוך ולהוקיר את שכונתם היפה, ותקנו להם סדרים ותקנות לשמור עליה לבל יחללוה. אין ספק בדבר, כי תושבי השכונה ישמרו על התקנות למלאותן, וכי השכונה החדשה הזאת תהיה הגרעין הבריא הראשון של קהלת ישראל ביפו, והיא תהיה אבן הפנה לבנות עליה את ההסתדרות הצבורית ביפו. הן לא לחנם דאגו אחדים מאזרחי השכונה לבנות על אדמת “תל־אביב” גם היכל לה', בית תפלה כללי לקהלת ישראל בעיר יפו.

וחיים עבריים הלכו ונבראו בסביבה העברית שב“תל־אביב”. פה, בשכונה החדשה הזאת, הכל היה חדש, הכל כמו אך יצא מתחת המחט; חדשים הבתים, חדשים הרחובות, חדשים הסדרים, חדשים גם החיים הפרטיים. אין פה השפעה כל שהוא לא מצד הערביים לא מצד החיים הגיטאים של “נוה־שלום”. הילדים כלם תלמידי הגנים או בתי הספר, ובכן שפת כלם תמיד עברית, והשפה הזאת פה באמת מצלצלת. עפ"י כתב החוזה של הנהלת מסלת הברזל עם ועד השכונה, השומר את המעבר אצל שער השכונה, צריך להיות יהודי, ובחג הסוכות ראו הנוסעים בעגלות מסלת הברזל סוכה עשויה על פני המסלה,– מחזה אשר לא ראינו מעולם. והנוצרי, נושא המכתבים של הפוסתה האויסטרית, היה עובר בחוץ ומדבר עברית בהברה הספרדית עם נושא מכתבים אחר, יהודי גליצאי, המדבר עברית בהברה אשכנזית, “תל־אביב” הלך ונעשה לתלפיות, תל, שכל השואף לחיים עבריים חדשים, משתדל להתישב שמה. גם בית הספר למנגינה ולזמרה מיסודה של הגברת שולמית זכרונה תמיד לברכה מצא לו מקום בשכונה החדשה הזאת.

בששים חברים נבנתה השכונה, נוסדה תל־אביב, לאלה הששים הבטיחה הקרן הקימת הלואות, ארבעת אלפים ומאתים פרנק כֹל הלואה, הלואה זו, – ברבית ובאפותיקא בטוחה באופן היותר מועיל, היות שכל הבתים נבנו ונכתבו על שמו הפרטי של מר יעקובס קאנן – נחשבה אז כמין פרס, הנתן רק לבעלי זכיות מיוחדות, היינו לאלה שהסכימו להפקיר גם את כספיהם הם ולהשקיעם בבנין השכונה החדשה. תדעו, כי העסקנים בהא הידיעה לא האמינו הרבה בהתפתחות השכונה החדשה, ולא רשמו את עצמם אל תוך הששים, וכשחפצתי אני פעם ופעמים לותר על זכותי בהלואה לטובת מועמדים אחרים, יותר זקוקים ממני להלואה זו, גער בי מר ז. ד. לבונתין ויאמר לי, שאין הוא רוצה לתת את ההלואה, שהאפ"ק אחראי עליה, אל נמושות בלבד, והוא דורש כי גם אנכי אשתתף בקבלת ההלואה, בחובה ההדדית של זו, אם מאמין אני בעתידה של השכונה. הוא בעצמו כפר בעתיד כזה, וישכור לשבתו דירה בביתי לשלש שנים, וכמעט בלי חפץ קם לו מגרשו למקנה לאחר זמן. גם להעסקנים, להמנוח בצלאל יפה ויבדל לחיים למר אליהו ברלין, לא היו מגרשים בתל־אביב וישבו בדירות שכורות. קטני אמנה היו כלם בנוגע להתפתחותה של תל־אביב, תדעו: לאחרי חלוקת המגרשים בין ששים החברים, נשארה רצועת אדמה לצד צפון, והשכונה הסכימה, כדי להפטר מחלקה זו, למכור אותה בתנאים נוחים ובמחיר יותר קטן מאשר חשבו החברים לעצמם, הלא זו היא “נחלת בנימין” היום. לחברי “תל־אביב” עלתה האמה במחיר מאה ושבעים וחמשה סנטים, ולאנשי “נחלת בנימין” נמכרה האדמה במאה ועשרה סנטים, והרשו להם להסתפק בשבע מאות אמות לכל מגרש. וגם הלואה נוספת הושגה בשבילם, – הכל למען הטות את לבבם להצטרף אל תל־אביב.

זאת תורת הגרעין, השתיל הרך אשר ממנו צמחה העיר תל־אביב, שנים אחדות היה מקום הועד בחדר קטן בביתו של מר דיזנהוף, הלכנו שפי, אם כי עבדנו במרץ. העבודה כלה היתה עבודת נדבה, ואיש איש מאתנו הרגיש, כי גם משלו לבנה או נדבך בבנין ההולך וגדל לעיניו, כל משטרה לא היתה, ושופטים ושוטרים לא הטילו עונשים וקנסים עלינו, אבל מלאו האנשים אחרי התקנות, וכחן המוסרי היה מספיק להכריע תחתיו את כל המעיז לעבור עליהן. יזכרו נא את אשר חסמו את רחוב לילינבלום בפני עברין אחד, אשר בנה את ביתו ואת פי הועד לא שאל, באמתלא כי את המגרש רכש לו עפ"י ספר מקנה מיוחד, מעל שטח האדמה אשר לתל־אביב, יזכרו נא את העונש אשר הטילו על עברין שני, שהעיז להראות תקיפות ויפתח על דעת עצמו את ברז המים הסגור. לא הועד היה המעניש, כי אם הצבור כלו שמר על זכויות קבוצו. ידעו האנשים והכירו את האחריות הצבורית המוטלת עליהם, ואפילו הזקנים והחלשים לא היו מתפטרים מלצאת לשמירה בלילה כשהיה מגיע תורם. הרגשנו את השמחה שבכל עבודת נדבה, את הנוי והנחת של היצירה.

האח, טובים היו הימים האלה!…

 

כג. הקונסטיטוציה התורכית והתרכזותנו הלאומית.    🔗

אחד אל אחד הלכו ונקבצו אל העיר יפו כחות צבוריים, שגם בתוך הגולה הגדולה לא היו מן האחרונים במעלה. עסקנים, מורים, סופרים. כמעט כלם הכירו כי לא לתֹהו עלו אל הארץ, כי אם להתעסק בישובה ולהביא על מזבח התחיה מכל אשר נתן ד' בלבם ובכל אשר הם מוכשרים לעבודת הישוב. והימים היו ימי הרת עולם בתורכיה, ממשלת ארץ ישראל. היה סוף תרס“ח, ואנחנו נגשנו אל השנה החדשה, שנת תרס”ט. והשנה היתה באמת חדשה, לא כאחת השנים הקודמות, ולה היו פנים חדשות לגמרי. הוכרזה הקונסטיטוציה, ואנחנו, הבאים מרוסיא, אשר על גבנו עברה ההכרזה הרוסית שנים אחדות לפני זה, ראינו והנה באים חזיונות אשר לא חזינו. הוכרזה קונסטיטוציה, – ואף נטף דם יהודים לא נשפך, אף נוצה אחת מן הכרים והכסתות אל היהודים לא נראה בחוץ, אף כרוז אחד לעשות שפטים ביהודים לא הפיצו. הוכרזה “חושמה” (כך קרא לה בן־יהודה, – ראשי תיבות: חק שויון ממלכתי), – וזכות אזרח ליהודים, שוה ומשוה עם כל הלאומים, כבר קדמה לה, חק־שויון עמד ומשמש בתורכיה מקדמת דנא. כל הלאומים במדינה דוגלים בשם העם העותומני³³ , ובחוצות יפו ובחצרות מסגדיה הפגנות אינן חדלות, ונואמים מאספים סביבם המונים המונים. עברתי ברחובות העיר, ואני תמה להתעוררות ההמון ולצהלותיו, אך “העיקר” חסר מן הסדר הידוע לי מרוסיא – פוגרום ביהודים..! נתקלתי ברחוב הגדול בד"ר חיסין, העומד שקט ושלו ומקטרתו בפיו ומביט אל ששון ההמונים. שאלתי אותו: ואיה הפוגרום ומתי יתחילו? והוא עונה לי: הכל יעבור בשלום, כלום לא יהיה. והוא מוסיף ואומר: אל תשכח, שכל הקהל הערבי הסואן הזה איש מהם לא שתה לשכרה, ואם לא נכנס יין לא תצאנה פרעות ביהודים.

ואולם אנחנו פחדנו פן ישתו לשכרה… היהודים. בלבנו היה פחד נורא מאד, פן תבוא ההתבוללות העותומנית ותעשה שמות במחנה ישראל. כבר ראינו בארצות אירופה, כי רבים, רבים מאד מאחינו הביאו את נפשותיהם קרבן־תודה על החופש האזרחי אשר קבלו. בית המרי אשר במערב אירופה לנגד עינינו תמיד. ממרים היינו אחרי אשר הסירו מעלינו את כבלי הגלות החמרי. איה המה המצודות והמעוזים אשר היו לתורת ישראל בכל הישיבות הגדולות שמה? נהרסו ונאבדו מתוך הקהל העברי. ומי לידינו יתקע, כי לא תבוא התרבות החדשה, העותומנית, רבתי בגויי המדינה התוגרמית, ותטה את ידה הקשה להדוך תחתה את התרבות היהודית? והכרתנו הלאומית הלא דלה היא, ומשענתה היחידה הלא כמעט אך המנהגים הדתיים, הדינים והסייגים, ואנחנו הלא יודעים עד כמה קלוש וחלש הוא הקשר של כל המצות המעשיות ההולכות ובטלות לאט לאט! האמנם יהיה גורל היהדות בתוגרמה וביתר ארצות המזרח, הסובבות כנקודות את מרכז לאומנו – את ארץ ישראל – כגורל היהדות בצרפת, אנגליה ויתר מקלטי היהדות באירופה?! האמנם לא נשים לב לקדם את פני מצב כזה? ואנחנו יודעים כי תכסיסי המלחמה נגד נגעי הטמיעה המה שונים מן הקצה אל הקצה מכל התחבולות, אשר בהן נלחמו העתונים היהודים בירושלם עד כה. בירושלם, בתוך העדות אשר שמה, במקום אשר חשך היה סביב הלוחמים, ששו תמיד לקראת כל קו אור, ויצהלו את קולם על כל מנהג ישן שנהרס, על כל זכרון שנאבד, ויראו בכל אלה נצחון ומפלת אויב. זאת היתה מלחמת “משכילים” נגד קנאים. אחרת, לגמרי אחרת, צריכה להיות המלחמה נגד נצני ההתבוללות בין יהודי המזרח. ואנחנו – מכאובנו היה גדול מאד. הן הפקידה ההסטוריה את העם התוגרמי לשמור את אבן החן של כל הארץ, את ארץ העברים הקדמונים, את ארץ ירושתנו אנו, את הארץ אשר היא ראשית ואחרית תקותנו. והנה אמנם רבות הנה הזכיות אשר הביאה לנו החשמה, אבל גם רבים וגדולים המה גם החובות, אשר ישים עלינו הסדר החדש של המדינה. מה נאמר ומה נדבר? – הסדר החדש מצא אותנו בלתי מסודרים, בלתי נכונים לקראת כל המקרים אשר יבאו ומי שלא טרח בערב שבת, האם יאכל בשבת? ועלינו למהר למלא את החסרון ולהתאזרח בארץ ולשלוח את שרשינו פה למרחוק וגזענו יתפרץ לכל עברים. בעמל כפים ובכל קרבן ובכל הדרכים שהאזרחיות נקנית לארץ נשתדל להתיצב איתן במדינה הזאת, אשר אחד מאיבריה גם עורק חיינו – ארץ ישראל…

במכתב מיוחד אל אחד העתונים הירושלמים עוררתי את העורך על החובה החדשה, שהסדר הממלכתי החדש מטיל על המערכת. דרשתי, כי יחדלו נא ה“השקפה” ו“הצבי” (עתוני בן יהודה בעת ההיא) להיות את אשר היו בימי החשך, בעת אשר כל עריץ מצא לו ידים להכריע תחתיו את העורך ואת העתון, בעת אשר אסורים וחבלים נתנו על ידי המערכת והעתון היה מוכרח לבקש אחרי ענינים שאין בהם טעם חטא; ויהיו הגליונות מחוסרי תוכן, ויהי העתון מחוסר־קוראים.. הימים הרעים האלה – אמרתי – יפלו, ישכחו ולא יעלו על לב, אם אך ימלא מעתה העתון את אשר עליו. אל נא יקדיש את כל הגליונות לעניני ירושלים, לענינים הפרטיים של העדה הירושלמית: לא יד אחת רקמה את הצניף הטהור של ראשי המוסדות בעיר הקדש, ולא ביום אחד נבנו עניני הקהל בעיר הזאת, המלאה לה עבודת־צבור כעצמים בבטן המלאה. אמרתי: תגדל ותפרח דעת הקהל, ואז מתחתם יצמחו התקונים הנחוצים בכל המוסדות, ודרשתי כי העתון ישים פניו אל כל הרי ישראל בארץ ישראל. כי יאיר אור חדש, אור פעולות ומעשים, אור עבודה ודעת, אור אזרחיות וקבורה לאומית, על פני כל הארץ ביהודה ובגליל ובעבר הירדן. לבו יעורר את צור חרבו על אלה אשר יאמרו להתכחש לעמם לנטוש את דגל לאומנו וללכת להתהולל בדגלים חדשים, דגל העותומניות.

ואחינו הטובים אשר מחוץ לארץ ישראל הזהירו אותנו השכם והזהר על סכנה צפויה לנו, לרגלי השנויים בשיטה הממלכתית בתורכיה, מצד אחר – מצד אותה תורכיה המתחדשת. אחד־העם לא חדל להזהיר, ואלי כתב שהוא מפחד פן תמשוך עבודתנו בחנוך הלאומי בארץ ישראל עליה את עיני התורכים, והם ירגישו בזה התחרות לשאיפותיהם הלאומיות הם, ויתחילו להצר צעדינו ולהביט בעין רעה על בתי הספר שלנו. כידוע התנגד אחד־העם לקרא את הקונגרס הציוני בארץ ישראל, כמו שהציעו אז, לאחרי מתן הקונסטיטוציה בתורכיה והדבר נעשה בגדר האפשר. מהלך המחשבות היה כך: במדינה שפלה ואשר על ידי ממשלתה עבותים של זכיות מיוחדות לכל מדינות חוץ, אפשר לנו לבחור לעצמנו מחוז ידוע, ארץ ישראל, ולפתח בפנה זו את עניני לאומנו ככל העולה על רוחנו. הממשלה השפלה והירודה ומוגבלת בזכויותיה תפחד לבוא בריב עם מי שהוא, כי לה יהיה תמיד עסק עם תקיפים ממנה. מושל יחיד ושליט־לבדו דואג רק לעצמו ולכסא ממלכתו ולבית מלכותו, ולמצב כזה הפירוד בין העמים השונים שבמדינה יפה ומועיל לו. אבל מכיון שנהיתה תורכיה למדינה קונסטיטוציונית, ואת השולטן העריץ הורידו ואת השולטן החדש הגבילו המהפכנים בזכיותיו, אז המצב כלו משתנה מן הקצה אל הקצה. הזכיות הקפיטולציוניות של יתר הממשלות בודאי תחדלנה, והממשלה התורכית בעלת קונסטיטוציה תהיה עצמאית גמורה כיתר הממשלות. הלאומיות העותומנית תהיה הגבירה בממלכה ואת דגלה תפרוש על כל הלאומים השונים ברחבי תורכיה. השולטן הוא אך תפאורת, שלפי הטעם משתמשים בה או חדלים ממנה וכל הכרח אין בה. לכסא יושב הלאום, הוא לבדו ואין בלתו. ובמצב שכזה גדלה מאד בתוך אנשינו בחו"ל הדאגה: עד כמה תאמץ הלאומיות העברית בארץ ישראל ותחזיק מעמד נגד הלחץ והשטף של הלאומיות העותומנית³⁴ ? ואולם זו היתה דאגת אחינו בחוץ. אנו, היושבים בארץ ישראל, לא נרתענו הרבה, יען כי הטימפו הלאומית שלנו, הלאומית העברית ובארץ ישראל, היתה הרבה יותר חזקה מן חטימפו העותומנית, שעוד גם לא הגיעה עד כנפות ארצנו. לנו הלא היו וישנם בתי־ספר ומוסדות חנוך, אנו הלא מפתחים את שפתנו, אנחנו איננו חדלים להעיר ולעורר את ההכרה הלאומית ואת כל רגשותיה החיים, בעת אשר העותומניות חסרה בארצנו גם בתי חנוך, גם שפה, ואף כי הכרה ורגשות, ודורות רבים נחוצים לאיזו לאומיות זרה עד אשר תוכל להטיל את מרותה עלינו.

ובכל זאת את שלנו עשינו. אל דבריו של אחד־העם הטינו אזן תמיד. אגודת “בני משה” נתבטלה, אך שאריתה נמצאה עוד, שרשיה לא נבלו. וכאשר נבנתה “תל אביב” צמחה כמעט מאליה הסתדרות קטנה, שקראנו לה “נצח”. זו היתה קבוצה של מספר אנשים: ברלין, דיזינהוף, ד“ר חיסין, ד”ר טהון, בצלאל יפה, ד“ר לוריא, ליבונתין, ספיר, ד”ר רופין ואנכי. היינו מתאספים בכל שבוע בביתם של החברים לפי סדר אלף־בית. אני הייתי המזכיר, כעין מנהל, ואולם כל זכרון בכתב לא היינו רושמים. ידנו היתה בכל, בכל דבר ובכל מקום שהיתה פעולתנו נחוצה השתדלנו להשפיע לטובת החלטותינו, איש איש כפי האמצעים שהיו בידו, על ידי הקשרים והיחוסים הפרטיים שלו. אנו החלטנו אז להשתדל לשנות את הרוח בביה“ס לחקלאות “מקוה ישראל”, אנחנו אשר בדרכים שונים הכשרנו את הקרקע במעמד הזה ולהביא אליו את מר אליהו קראוזה להיות מנהלו. שאיפתנו היתה רחבה, חשבנו כי יעלה בידנו לתת גם להבנק הלאומי האפ”ק, כוון מתאים לתעודתו; ואולם היות שמצד אחד לא היתה הסתדרותנו מקושרת במשמעת של חובה על חבריה, ורק לשמוע אל הבעת הרצון, ומצד שני היה ליבונתין יכול תמיד להסתתר תחת הפקודות של הנהלתו בלונדון – לא הצלחנו בשטח זה כלום. נסינו את כח השפעתנו בנקודות אחרות. הירחון “מולדת” הוא גם כן מעשי ידנו. בביתו של החבר ברלין החלטנו על הדבר הזה, ובעל הבית גם קרא שמו של הירחון לבני הנעורים. מובן, שלא הסתפקנו בזה. היה לנו רעיון ליסד בארץ ישראל את המרכז לספרות העברית. גם בענין זה היה לנו משא־ומתן עם אחד־העם, אשר תמיד התפלל אל מרכז רוחני בארצנו, אבל בעת ובעונה אחת היה גם די מעשי, והזהיר אותנו שלא נתהלך בגדולות ולא לתפוס מרובה. כל חדשי הקיץ תרס“ט נהלנו דין ודברים עם המדפיסים השונים בירושלים על דבר המחירים להדפסת עתון יומי, שבועון, ירחון ספרותי כעין “השלח”. התגברה ההשתדלות בכוון זה בחורף תר”ע. בעת ההיא בקרו את ארץ ישראל ביאליק ורבניצקי, והם השתתפו בהתיעצותנו בענין זה, שהם בעלי “מוריה”, מומחים למולו“ת. וכל ההתעוררות הזו באה לרגלי הכרזת הקונסטיטוציה, שעל פי הסדר החדש חדל להיות הרשיון להוציא עתון ענין של קונצסיה, זכיון מיוחד הניתן רק בקושטא. עכשיו באתי בחליפת מכתבים עם הד”ר יצחק לוי, מנהל סניף האפ“ק בירושלם, היודע תורכית, והוא קבל על נקלה את הרשיון בשביל “המולדת”, כמו שהדבר נהוג בכל העולם התרבותי. לא היינו חסרים כחות צבוריים וגם ספרותיים. שמורה אצלי רשימת האנשים וחתימותיהם בצדם שהוזמנו והשתתפו באספה לשם זה ביום ט”ז סיון תר“ע. הנה היא לפי סדר א”ב; פ. אוירכוך, א. גוטמן, מ. דיזינהוף, ח. הררי, א.וילקנסקי, מ. וילקנסקי, ד“ר חיסין, ד”ר טהון, ד“ר טורוב, אני הכותב, ד”ר לוריא, ז. ד. ליבונתין, א. לודויפול, א. מונציק, ד“ר מטמן, ד”ר מוסינזוהן, ד“ר מילנר, א. ספיר, ק. סילמן, י. ד. פריאר, א. פפר, מ. קריטשבסקי, א. ז. רבינוביץ, ד”ר רוזינשטיין, מ. שיינקין, י. שרתוק. ושמורים אצלי גם מכתבים מאת אנשי ירושלים, עורכים ומדפיסים, שבאו אלינו בהצעותיהם השונות, ואשר חפצו בכל לב גם הם להעביר את טובם ליפו העיר, שהכתה כבר אז המון גלים של חיי צבור ולאום חדשים.

ובקשר עם הכרזת הקונסטיטוציה התורכית מצאנו, אנחנו עסקני יפו, צורך בדבר למנות גם ממלא מקום חכם־בשי בשביל יפו והמושבות. בתקופה ההיא בקרו את יפו רבי יעקב מאיר שהיה אז חכם־בשי בסלוניקי, והוא איש צבורי וידידנו הטוב מאז, וגם מר חיים נחום, ראש הרבנים של כל מדינת תורכיה אז. רבי חיים נחום בא בפעם הראשונה לבקר את ארץ ישראל, ואם כי הוא מחניכי כי“ח והולמתו היטב עטרת הרבנות־מטעם, בכל זאת, ואולי מפני זה, קבלנו אותו בכבוד רב. הוא גם הניח את אבן הראשה לבנין בית, בתל אביב, ושני אלה תמכו בהחלטתנו למנות עלינו ממלא־מקום החכם־בשי. הרב קוק היה אז ראב”ד ביפו והמושבות ביהודה, ובנוגע לאחינו נתיני רוסיא לקח לעצמו גם את הרבנות הרשמית, אבל כל זה היה מְעושה, והיה חסר הסדר המשרדי גם בנוגע להנתינות הרוסית. ובמה שנוגע להרשמיות התורכית הנה היו קיימים חקים קדומים וזכיותיו של החכם־בשי היו רבות ומלאות ערך, ואנחנו לא חפצנו לותר על זה. ידענו, כי כסא־כבוד של חכם־בשי יכול להביא לנו תועלת.

לא לתורתו של החכם־בשי היו צריכים היהודים ביפו; תורתו של הרב קוק היתה מספקת³⁵ גם בשבילם, גם בשביל בני המושבות המכירים לרב ולמורה־צדק להם את הראב“ד שביפו. מובן, באיש גס, שלא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים, – לא היו בוחרים לחכם־בשי, אבל לא לתורתו היינו משתוקקים, נצרכים לה. בני יפו והמושבות השתוקקו לראות בראשם אדם המעלה, יהודי מעולה, אשר יצא ואשר יבוא לפניהם בכל חייהם המדיניים בארץ ישראל. כי במשך שלשים שנה, בימי דור אחד, התרבה הישוב היהודי ביפו, – לא התרבה, אך נוצר ישוב חדש גדול בכל המחוז הזה. ובני הישוב הזה המה חדשים, ילידי ארצות נכריות ומגודלי קולטורות נכריות, ועוד טרם הסתגלו אל תנאי הארץ. עוד טרם הסתגלו, ויש שאין גם חפצים להסתגל. כי באמת להסתגל אל כל תנאי הארץ, לבחור בכל דרכי הערבים תושבי הארץ, לרכוש לעצמם את כל מדותיהם, כמו שאנו רואים לדאבון לבבנו אצל רבים מן הספרדים ואצל רבים־רבים מאחינו ילידי ארצות המזרח – בזה אין אנו גם חפצים. אין אנו חפצים בטמיעה, בהתבוללות. לא בשביל זח באים היהודים הנודדים לארץ ישראל; להטמע, להתבולל, וללכת בדרכי הגוים – את זה יכולנו, כמו שאמר בזמנו הד”ר נרדוי, לעשות בארצות אירופא ביתר זול וביתר נעימות. היהודים, שבי הגולה, באים אל הארץ לחיות בה חייהם העבריים, חייהם הלאומיים, חייהם המה. ואם, כמו שאנו חושבים, טובים ומוכשרים מיתר בני הארץ היו היהודים בארצות גלותם, הנה לא כל שכן שהמה צריכים להיות טובים ומוכשרים מבני הארץ פה, בארץ גאולתם ותחיתם. לא אל כל תנאי הארץ אנו מחויבים להסתגל, ואולם הלא יש ויש תנאים כאלה, שלא בידינו לשנותם ושאין אנו יכולים לבלי להכנע תחתם. תנאים התלוים ביחוסים אל הממשלה, בידיעת המנהגים והשפה והחקים והמשפטים. – אלה וכאלה תנאי ישוב המה, ותחת אלה הלא מחויבים בני הישוב לכוף את ראשיהם.

ובני הישוב המה חדשים בארץ ואינם יודעים לא את הממשלה ולא את השפה ולא את החקים והמנהגים; וראינו ונוכחנו אז כי מעשרה קבין מכשולים שהישוב היהודי סובל מהם, תשעה באים בגלל חוסר ידיעה את כל הדברים הנחוצים הנזכרים. ורק הקב האחד בא ממקור שנאת חנם ליהודים. על פי החוקים היתה והיתה זכות ליהודים לתפוס מקום חשוב בכל מוסדות הממשלה ובתוך חקי הקונסטיטוציה אפשר היה לדרוש מאת הפקידים משפט וצדק, ואם התביעה והדרישה נעשות בפה מלא ובלשון מדברת רמות ונכוחות ובאותו המרץ היודע את צדקת דרישותיו, אזי שמים לב וממלאים את הדרישה. ראינו ונוכחנו כי אנו פה סחופים ודווים יען כי דלי מעש אנו, יען כי אין אנו יודעים להתיצב בפרץ, יען כי אין בידנו ספר החקים, ואין בפינו הלשון המדוברת, אין לנו האיש אשר נשלח ואשר ילך לפנינו.

וזה האיש יהיה לנו החכם־בשי. הוא ידרוש את מקום כבודנו בהאידרה וביתר מוסדות הממשלה, אשר עפ"י החקים לנו שמה יד ושם. ואם יהיה איש נאור, ולבבו ער תמיד לכל עניני עמו, ובהיות שפתו עמו ותורת החקים בתוך מעיו – אז יהיה ערכו גדול ונכבד בעיני הפקידים ובעיני שכנינו הנכבדים, אשר אך בשקט ובשלוה אנו חפצים לשבת עמהם. והצבור היהודי יהיה תמיד תחת פקודתו, ומשל אחיו יגדלוהו ויתנו לו כל אותה העזרה, כל אותם האמצעים החמריים והרוחניים, הנמצאים ברשות צבור ישובי גדול של יפו ושל המושבות כיהודה. וסכום אמצעים כזה לא קטן ולא דל הוא; את זה כבר הראה הישוב החדש כמשך שנות קיומו. ואשרי החכם־בשי אשר ידע למשוך אליו את כל הכחות האלה, ומה רבה תהיה פעולתו אם יצליח לעשות את כל הכחות הרבים האלה כלי־יוצר למעשהו!

הציעו אז לפנינו שלשה מועמדים. רבי חיים נחום המליץ על צעיר אחד מבני ירושלם. שמו היה – ישראל פורת. אשכנזי, שקבל עליו את הנתינות העותומנית, והיה בקושטא וגם למד את השפה התורכית. היה עוד אחד מפרחי “החכמים”, קרוב לאחת המשפחות הספרדיות ביפו. ובין ההצעות היה גם אחד מצעירי החכמים הירושלמים, רבי בן־ציון מאיר חי ממשפחת עוזיאל. ואספת הקהלה החליטה למלא את ידי, כי אני אלך לירושלם לדעת ולהכיר את שלשת המועמדים ולחקור על אודותם, ואת אשר אבחר הוא הנבחר. בני הישוב החדש ביפו והמושבות, כל אלה שהיו נצרכים לשרותו של חכם־בשי, חפצו מאד, כמו שמחיב טבע הענין, למנות עליהם לחכם־בשי את אחד מאחיהם, אשכנזי כמותם, היות שהספרדים לא היו משתתפים בכל עניני הישוב החדש ותושבי כל המושבות היו כלם רק אשכנזים. ובכל זאת ראינו צורך בדבר לותר בזה, ובחרנו ברבי בן־ציון עוזיאל, – ולא התחרטנו. כל הבוחרים ביפו ומועדי המושבות הצביעו בעד האיש אשר בחרתי בו; והרב עוזיאל התאשר לממלא מקום חכם־בשי ביפו, והוא ידע את אשר לפניו. השתדלנו להסיר מעליו את עול הרבנות המקברת את בעליה, ושמנו עליו את עול דרך ארץ, כי ישא את הצנה ואת המגן לפני עמו. ברגע האחרון נסה להתנגד למנוי זה – הרב קוק. כאשר התאשר מנויו של הרב עוזיאל בקושטא, והעדה היפואית שלחה שני אנשים ירושלימה להביאו בכבוד הראוי אלינו, והנה קבלנו תלגרמה, שהרב קוק מעכב. הרב עוזיאל ראה חובה לעצמו להודיע על דבר אשורו גם להרב קוק, ויבקש ברכתו של הראב“ד ביפו למשרה חדשה זו. ותהי תשובתו של הרב קוק, שהוא… מונע ממנו את ברכתו. באישון לילה הלכתי אני והד”ר רופין אל הרב קוק, והזהרנו אותו מפני מריבה בתוך העדה אבל הרב היה באחת – משרת חכם־בשי של יפו והמושבות היא הגושפנקה שהוא יצר אותה, ואך לו לבדו היא.

ואולם מכיון שהרב עוזיאל הובא העירה, וראשית דרכו היתה לבקר את הרב קוק – התפייס זה האחרון בדיעבד. לא הרב קוק הוא האיש אשר יעורר ריב־רב, וגם לא היה זקוק לכך: כבודו ביפו היה תמיד חדש עמדו.

אנכי אקדיש לו פרק מיוחד.

 

כד. קוק, רב ביפו    🔗

בעשרות השנים האחרונות ירדה בגולה כבודה של הרבנות בישראל. בתי הספר השונים שנוסדו לחנך רבנים הכזיבו כלם את התקוות אשר שמו בהם מיסדיהם. אין כונתי אל “בתי ספר הרבנים”, שיסדה ברוסיא ממשלת ניקולי הראשון; אלה היו, להשתמש במליצה העתיקה, “בכזיב בלדתם”, פרי השקר והמרמה של שלטון הזדון, אשר שאף למחות את שם ישראל, להשכיח תורה ולהעביר את היהודים על דתם. אני מדבר אפילו על המעולים שבהם, שנוסדו בארצות מערב אירופא ובמדינת הים. שאיפות החקוי וההתבוללות הטביעו גם על אלה את החותמת המזויפה של הכהונה הנוצרית, שאין ביכולתה להיות מתאימה אל אותה הטהרה, שבה היתה מעוטפת הרבנות היהודית. כל בתי־המדרש השונים לרבנות היו סוף־סוף רק בתי־חרושת למין זה, וביניהם לבין הרבנים המסורתיים היה אותו ההבדל שבין תמונות אמן בחסד עליון לבין תמונות הפוטוגרפיה החסרות צלם אלהים. עצמות וגידים, בשר ועור, ידיעות והשתלמות מתאימים אל התפקיד, שאליו מתכוננים, – אבל רוח אין בהם…

ובעת ובעונה זו חשכו המאורות גם בבתי הישיבות, בתי היוצר לנשמה הדתית של עמנו בגולה הגדולה. התרבות הכללית חדרה עמוק עמוק אל השדרות הרחבות של המוני העם העברי, וצורות חייו נשתנו בעשרות השנים של המאה העברה תכלית שנוי. אופקי החיים התגדלו והתרחבו, ולו קמו מקברותיהם אבותינו הזקנים לא היו מכירים את אשר נתהוה. זרם ההשכלה, חק עבודת הצבא הכללית, תנועת החופש האזרחי, מלחמת העבודה והרכוש, – כל אלה ההופעות התרבותיות הופיעו באורן המבהיק את משכנות יעקב, ורחובות היהודים באשר הם שם המו למול הקולות הקוראים את תושביהם אל חיים חדשים, המלאים תמורות וחליפות לא שערון מראש. ונשתנו החיים, נשתנו התנאים והסדרים בחיי היחיד ובחיי הצבור העברי, – ואך הרבנות לבדה נשארה על שמריה, נקפאה, נחנטה, הדוקה ודבוקה בספריה העתיקים, בחוג חיים שעליו עבר כלח, שאיננו עוד. דיני־תורה חדלו, בשאלות איסור והיתר אין פונים, ונשארו עוד לפליטה גדולה עניני בית המטבחיים, ואוי ואבוי להרבנות שאך בזה מומחיותה. ולרגלי מצב שכזה חדל לעדה מישראל כל צורך חיוני, – צורך שבלעדו אי אפשר להתקיים – ברב מורה הוראה. את מי יורה, ומה יורה? והקהלות הישראליות ממלאות את משרות הרב בעדתן רק כמלא נמוס עתיק, “כדי שלא להוציא את הנייר חלק”, ואין הרב בעדה מיותר, אך גם אינו חסר, ובכל אופן אינם מרגישים בישותו. זהו שארית קדומים, שבהוה אין לו תפקיד מיוחד.

ואם בקהלות הגולה כך, הנה בארץ ישראל – על אחת כמה וכמה. הודות למספר הרב של העדות השונות בערי הקודש בארצנו, גדול פה מספר הרבנים, הלובשים איצטלא ומשתמשים בתגא, והם כוכבי לכת של כוללים ומוסדות חלוקה, ולהם משרדי בדצי“ם וחותמות מתאימות, וכלם “גאונים” ורשכבהגי”ם ובינינו לבין עצמנו – גדולתם בתורה של הרוב המכריע של רבני ארץ ישראל מוטלת בספק גדול. חלקם של רבני ארץ ישראל בספרות התלמודית דל מאד. מרננים, כי היו וישנם פה בארץ רבנים, החובשים זנביות לראשיהם, ומתעטפים בכל מיני צבעונין, וכלם אומרים קדושה ודבקות, אך חסרים הם, במחילה, כתב־סמיכות, התרת הוראה. בארץ פלאות זו גם הופעות כאלה אינן מן הנמנעות… אין הם נבחרים מאת הקהלות, שבתוכן הם “משמשים בקודש”, אך הם מתמנים מאת הכוללים באשר נמצאים ראשיהם ואמרכליהם, וגם את המשכורת הם מקבלים מקופת הכולל הפרטי או הכללי. הקהלות בעצמן אינן מרגישות כלל בנחיצותו של הרב בשבילן, ומציאותו של זה או הֵעָדרו אינו תופס מקום בחיי הקהלה וסדריה. אבל המוסדות המרכזיים מוצאים צורך למנות איש משלהם לרב בקהלה זו או אחרת בשביל צרכיהם הם; וביחוד ניכרים הדברים האלה בקהלות החדשות של המושבות בארץ ישראל. האוכלסין היהודים במושבות כשהם לעצמם לא חסרו דבר אפילו באין רב בקהלתם. הרגישו צורך בבית ספר, במקום לתפלה בצבור, בשוחט ובודק, אך לא ברב ודיין ומורה־הוראה. הן בני המושבות החדשות הם כלם עצם מעצמות העם היהודי אשר בגולה ובשר מבשרו, וכשם שהספיקו אחינו שבארצות הגולה לסדר את חייהם יום־יום מבלי שאלות פיו של הרב, כך הסתדרו להם האנשים במושבותיהם בארץ ישראל באין רבנים לקהלותיהם. מובן, שאני מתכוין לרובן הגדול של המושבות; מן הכלל הזה היו יוצאים, כמו המושבה עקרון, זכרון־יעקב, ששם היו כל צרכי הצבור ניזונים מכספי הנדיב מיסדן, והוא נהל את המושבות בכל הצרכים המיותרים, ולא מנע מהם גם את הרב ובית דינו. אבל המושבות לעצמן נמנעו מלהרכיב רבנים לראשן, מלבד פתח־תקוה, שבהמשך הזמנים גדלה, ורבו אוכלסיה, והיתה לעירה, ובאה “בעדי עדיים”, ותבחר לה רב לשבת בתוכה.

אותו המצב היה גם ביפו העיר. קהלת ישראל ביפו היא חדשה וצעירה בערך, ביחוד הקהלה הישראלית האשכנזית. עוד לפני חמשים־ששים שנה היו יהודים אשכנזים מוכרחים לנסוע ל“ימים הנוראים” לחברון על דבשת גמלים, מפני שביפו לא היה מנין קבוע לתפלה בצבור. הקהלה העברית ביפו החלה לקבוע את צורתה רק לאחרי שנוסדו בקרבת העיר הזאת המושבות מיסודם של חובבי ציון הראשונים. אז מצאו ראשי הכוללים בירושלם לטוב ולנחוץ לשלוח אל העדה האשכנזית ביפו רב ומו“ץ, הועד הכללי מצדו וכולל חב”ד מאנשיו הוא, – והתכוננה רבנות בקהלה האשכנזית בעיר יפו. מובן שערכה הסמכותי של רבנות זו לא היה יותר גדול בעיני התושבים היהודים מן הסמכות המצערה אשר היתה לרבנות בכלל בקהלות הגולה, ואולי עוד פחות מזה. ביפו היו שני נמוקים, תרתי לריעותא, להפחית את ערך הרבנות פה מאשר בערי הגולה: ראשית, הנה הקהלה בגולה ממנה לה רב מאשר בחרה, והבחירה היא חפשית, פחות או יותר בהסכם הצבור המקומי, תחת אשר ביפו הרב נמנה בפקודת מי־שהוא מחוץ לקהלה; והשנית, – וגם לזה צריכים לשים לב: שָבי הגולה, אלה אשר עלו לארץ ישראל לשם רעיון התחיה, הרשו לעצמם להתרשל בהרבה דינים ודקדוקים, כי על כן מצות ישוב ארץ ישראל שהם מקיימים מכריעה את כף יתר הדינים, ולא אלה אשר ילכו לבקש תורה מפי הרב על כל דבר, אם זה אסור או מותר. בפרט שהרב הנמנה מירושלם היה כאחד הרבנים, יהודי בטלן, ולא הוא היה האיש, אשר יהיה לסמל, לתמונה מרכזית של הרעיון הדתי הישראלי בתוך קהלת אספסוף זו, שהיתה העדה האשכנזית ביפו בעת ההיא. זכורני, שבהיותי ביפו בשנת תרנ“א, בימי מסעי השני לארץ ישראל, היה משמש אז המנוח זאב תיומקין שלנו בתגא, והוא היה ממלא אז את התפקיד של התמונה המרכזית, ודבריו של זה היו נשמעים יותר מדברי הרב. ואם הרב אסר את המחולות של גברים ונשים ומר תיומקין התיר, נפסקה “הלכה” כדברי האחרון, ואני ורעי יעקב מזא”ה המנוח, שהיה גם הוא אז ביפו, לצנו הרבה על “מחלוקת הפוסקים” של אשלי רברבי, על הני תרי צנתרא דדהבא, הרב רבי נפתלי מצד אחד, ומר ולדימיר איב’נוב’יטש מצד השני, המנצחים בהלכה…

ושנוי דמינכר בא בשטח זה עם מנויו של רבנו אברהם יצחק הכהן קוק לרב בעיר יפו. רבי קוק הוא, בלי ספק, אישיות מלאה הוד והדר, משכמו ומעלה גדול הוא בתורה מכל אשר סביבו, חריף ובקי, אך גם ידיעות חול לא מעטות רכש לו. בכלל, כל אשר בתורת השלמת האדם ותרבותו אינו זר לו. עודנו צעיר נסה את ידיו להיות סופר, ובקובץ “כנסת ישראל” הראשון הוצאת המנוח שפ“ר פרסם איזה מאמר, ואין הוא בוש מפני “חטאת נעוריו” זאת. כל הזמן רגיל הרב קוק אצל הכתיבה, וברובו הגדול הוא בוחר לו לנושאי כתביו ענינים נאצלים שמחוץ לגבולות ההלכה היבשה. אותו לוקחים תמיד משא וחזון, שאלות הנפש ותסבוכת ההארה הישראלית המיוחדת. אמנם, דרכי הלמוד המסורתי ותרגילי הפלפול יש אשר ירחיקו אותו מן ההגיון הקר, ואין הרב קוק שליט, לא בדבריו ולא בכתביו, להתרכז על רעיון אחד ולהוציא אותו אל המסקנות ההגיוניות. בדרשותיו מעל הבמה וכן גם בספריו תמצאו אך לעתים רחוקות ארדיכלות, בנין שלם שנמלא על פי תכנית וחשבון, וכל חוקי גזרה ובנין אינם תופסים בהרב קוק. רעיונות רודפים זה אחרי זה ועולים בלולים, ובדרך הרצאתו הוא מאבד לפעמים רעיונות נעלים, מוציא נצוצות־ברקים, ואולם פטפוטי שוא אינם אצלו מעולם, ולהיפך מרגיש אתה בדבריו, בעל־פה ובכתב, שחסר הוא עוד בטויי הדעה, והוא נותן לפניך רק חלק ממה שיש לו. תנא תנא ושייר – כמבטא התלמודי, והוא אינו נרתע מפני המדע, כי על כן הוא יודע שהקודש והחול³⁶ ירדו כרוכים מן השמים, ואך לשבר את האוזן חלקו אותם לשנים. הוא שש תמיד לקראת כל אור באשר יתגלה, ואך יעלה ויבוא ויֵרָאה, וזה לא יפריענו להיות היהודי במאת האחוזים בכל רמ”ח אבריו ושס"ה גידיו, ולהיות בטוח כי אך שמש אחת במרום, – שמש העם הישראלי, ומבלעדיה אור אין. ולב טהור ברא לו אלהים, והוא מלא אהבה לכל אשר בתוך עמו, ואין לפניו פושעים וחוטאים, והתחיה הלאומית היא משוש קרבו ונפשו, שיר שיריו, ואת צליליו לא תמלא אזנו משמוע וכל הופעות תחיתנו מרננות את לבו הער והמלא רגש. הוסיפו לזה מדות טובות של אדם, היודע מה זה מוסר ותרבות, אחריות וחובה, ואז תבינו תכירו ותדעו למה ובשל מה תפש הרב קוק את מקומו בתור רב ביפו, בזו העיר שהתמלאה מתוך העולים החדשים, ותהי גם למרכז טבעי לכל המושבות ביהודה, ותהי גם הקהלה העברית הראשונה, שלא היה לה רצון להכיר בשלטונה של ירושלם הקדושה, הקדושה יותר מדאי בשביל העם העולה ושב אל ארצו להחיותה ולהפרותה. קוק היה קורא לעצמו “רב יפו והמושבות” וזה היה נכון, אם כי לא נתמנה מאת המושבות למשרה זו בסדר הרגיל, ותמה אני אם אפילו קהלת יפו עצמה כתבה וחתמה לו כתב־רבנות. הרב קוק לא היה זקוק לזה, אבל כלם, גם המושבות, הודו והכירו ברבנותו, בשלטונו המוסרי; ידעו והכירו, כי הפעם לפניהם גם בארץ ישראל אותו הטפוס הנעלה והנערץ, אשר כמהו מתארים לעיני רוחם רב ומורה מן המעולים שקמו לנו בארצות הגולה בימים מקדם.

ואל תפקידי הרבנות בימים מקדם שאף גם הרב קוק, וברצונו היה למלאותם בעדת יפו ואגפיה, המושבות ביהודה. בתור גדול בתורה הרשה לעצמו להקל ולא להחמיר, ביחוד בשאלות החדשות שהתעוררו לרגלי הישוב החדש. כידוע, עינו של הישוב הישן, ביחוד הירושלמי, לא היתה לטובה בכל הישוב החדש, העולם המתהוה מבלעדי שומרי החומות הקדמונים, מבלי להצטרף אל כולליהם ואל מוסדותיהם. עסקני הישוב הישן בקשו תמיד מקומות תורפה בכל מעשי החדשים לתקוף אותם. חרושת היין ביקבי המושבות, היין היוצא לצרכי המוני היהודים, נראתה לרבני עיר הקודש למקום תורפה שכזה, ויבאו בדרישות של חומרות יתרות. איומיהם של הרבנים על הפקידות של הנדיב “בשם תורתנו הקדושה” היו דַיָם, והיו היקבים שופכים החוצה חלק מתוצרתם, פרי העבודה של כורמים יהודים בארץ ישראל, בשם המצוה של תרומת מעשר. וענין השמיטה לא היה סר מעל סדר היום, ואנשי הישוב יודעים לספר מאורעות, שלא היו נותנים כבוד ותהלה לרבני ארץ ישראל, והרידב"ז הצפתי הידוע בראשם, והרבה יש להודות להרב קוק, שידע להסיר את החרפה הזאת, ויסדר את הענינים הדתייים האלה, תרומת־מעשר וענין השמיטה, על טהרת ההלכה וכחו בפלפול וסברא, וגם כבוד המסורה הדתית נשמר: הזאב שבע והכבשה שלמה…

הרב קוק השתדל להיות גם “רשמי”. מבלי שתהיה לו כל סמכות חוקית מאת השלטונות הרוסים, היה הרב קוק מוציא מתחת ידו תעודות על גבי טופסים מודפסים בשביל היהודים בארץ ישראל נתיני רוסיא, ולפעמים היה גם הקונסול הרוסי המקומי מושפע מזה ומתחשב עם תעודותיו של הרב. להרב קוק היתה תמיד קצת חולשה אל רשמיות, החופפת הוד והדר על הרבנות. אמנם, בתור שכזה היה משרדו הרשמי לקוי מאד, והבטלנות של חובש בית־המדרש היתה מקברת את המשרדיות, המחייבת סדרים ידועים וקבועים, אבל מצבו של הרב קוק היה גדול לתפוס גם את הרבנות הרשמית ביפו וסביבותיה, והוא התנגד בכל תוקף למנוי חכם־באשי, רב רשמי כפי החק התורכי, כפי שספרתי במקומו. הוא היה אומר אז: את הרבנות יפו וגליליה אני יצרתיה ואין אני רוצה לוותר גם על חלק ממנה.

ההופעה החדשה של בנין תל־אביב ענינה אותו מאד, והוא גם שאף להאחז ולקבוע את דירתו בשכונה החדשה ההיא, אם כי בחוגי החרדים היו מרננים אחרי חברי השכונה, שברובם הגדול היו מקרב העולים החדשים, אך כל מנחה וזבח לא לקח מאת השכונה, וכאשר שלח ועד תל־אביב את תרומת החג להרב, דחה ולא קבל אותה באמתלא, כי ועד זה עוד טרם הגיע לכלל עדה, והוא רואה אותו בתור יחיד, שאין הרב רוצה לקבל ממנו מתנת־יד גדולה או קטנה.

שיחת חולין של הרב קוק מלאה תמיד ענין, ואנכי הייתי שמח לקראת כל מקרה צבורי, שהיה מביא אותי לבקרו, וכאשר התארח אצלי אחד־העם, הלכנו לבקר את הרב. החולשה שלו היתה שהיה נוטה להכנע אל תחת כל השפעת חוץ, אפילו של משפחתו. באופן זה לא היה מעולם תקיף בדעתו, ורבנות שאין עמדה תקיפות אינה ולא כלום. בודאי אין הוא בעצמו מרגיש בחסרונו זה, אבל הוא ישנו. ובגלל הדבר הזה אין הרב קוק איש מלחמה, וגם לא תוכל להשען עליו בשעה מכרעת, כי מאשר לא תדע תבוא השפעה אחרת אשר תמנענו ותפנה אותו לעבר אחר, ואתה גם לא תקרא אותו לדין, כי בכח הגיונו הגמיש, פלפולא חריפתא, יוכיח כי הצדק אתו. נפשו היא נפש משורר, ולא על נקלה תתן אסורים על ידיה, ומצודות וחרמים לא יִבָנה ביתה. ואולם הנפש היא עֵרָה, חיה, לוקחת נפשות אחרות…

זה היה משפטי על הרב קוק בשבתו על כסא הרבנות ביפו.

 

כה. השביתה הראשונה. ברזילי.    🔗

הדבר היה בירושלם בחדשי חשון־כסלו תרס“ט. פרצה קטטה בין פועלי דפוס אחד ובין בעלי הדפוס, בגלל שאחד האחרונים הרים ידו על אחד הראשונים, הבעל על הפועל, ויכהו. הפועלים של בתי הדפוס בירושלם היו מאוגדים באגודה וידרשו קנס מאת המעליב, ופרצו בשביתה. וזו היתה השביתה הראשונה של פועלים בירושלם. ובעת ההיא כבר היו בארץ ישראל הקבוצות המאורגנות של הפועלים בהא הידיעה, “הפועל הצעיר”, “פועלי ציון” וגם “קבוצת פועלים סוציאליים”, והקונסטיטוציה התורכית כבר בארץ. פועלי הדפוס הירושלמיים לא היו שייכים אל אחת מאלה הקבוצות, ורק היתה להם כמין אגודה מקצועית על יד “עזרת אחים”, חברה ירושלמית טהורה, שנוסדה מבין צעירי ירושלם. ועל המאורע הפעוט הזה של קטטה ומכת־לחי בין פועל ובעליו ותרעומות החברים של הנעלב, גבבו ראשי עיר הקדושה, רבניה, גבאי כולליה וכל עסקניה הצבוריים בדותות ואגדות, ויתועדו לאספה רבתי בבית ועד כל הכוללים, “להתיעץ בדבר השערוריה שנעשתה מאנשים המתימרים בשם חברות ואגודות למעשה אלמות, עד שהגיעו הדברים לסכנת נפשות ושפיכות דמים ולחלל שם ישראל ולתת את כל הישוב בסכנה”. את המשפטים במרכאות אנכי מביא מתוך קול־הקורא, הניתן “בכח התורה ובכח בתי הדינין”, ועליו חתומים כחמשים איש, וגושפנקא של הרבנים הראשונים אז, ר' שמואל סלנט ור' חיים ברלין, עליו, ובין הבאים על החתום, ביחד עם ראשי הכוללים ואמרכלי ירושלם, היו גם אלברט ענטבי, מורשה “חברת כל ישראל חברים”, אפרים כהן, מורשה חברת ה”עזרה" הברלינית, וגם רבי יחיאל מיכל פינס ואחריו כמובן נגרר גם – מר דוד ילין… וקול הקורא נדפס עלי גליונות גדולים ורחבים, ונתפרסמו בכל העיר עם הבולים המודבקים עליהם, והיתה רבה ההשתדלות לתת למאורע זה פרסום רב עד כמה שאפשר, ולא היה מחסור גם בלחישות ודלטוריות בחצרות “הפריץ”, הן אצל המושל התורכי והן אצל הקונסוליה הרוסית. הכל כנצרך…

מה כל החרדה הזאת, אשר אחזה את “כל ירושלם” פתאם? אל נא נהיה תמימים עד כדי כך, שנחשוד את אנשי ירושלם לבטלנים שאינם יודעים להבדיל בין רוח פה ובין סערת ים, בין זבוב ובין פיל. ואם הם הרתיחו סערה ויהלכו על הישוב אימים – דברים בגו…

כי עד עולם לא השלימו עסקני ירושלם עם כל התנועה החדשה של ישוב הארץ מיום היותה. “ישוב ארץ ישראל – זה אנחנו”, היה תמיד אם לא הפתגם שלהם בפירוש, אבל מכללא איתמר, מכלל פעולותיהם. אם רוצה מי שהוא לישב את הארץ ולהוציא כספים לתכלית זו – אליהם יבוא ועל ידם ימסור את הכסף, והם יעשו את הדברים כתקונם. ואת מחשבותיהם אלה ואת דרישותיהם בהתאם לזה הם משמיעים “בכח התורה ובכח בתי הדינין”, וחתימות לא תחסרנה, ונגד המסרבים להכנע לדרישותיהם, ובפרט הנועזים להטיל מומים בקדשיהם, הם נכונים לצאת חוצץ בכל הנשק אשר בידיהם. היו ימים, ואנכי עוד זוכר אותם, כי את החדשים הבאים “לסגת את גבולם” בעניני הישוב, היו מכסים רפש וטיט היון, והיו בודים עליהם כל עונות ופשעים. הדבה היותר רגילה היתה להם – המיסיון, שהאיש החדש הוא שלוחו של המיסיון. קראו את “ירושלימה” של ל. א. פרנקל הגרמני, ותראו בין החשודים לנספחים לעקר המיסיון גדולים וטובים בישראל, והאם לא חשדו בז. ד. ליבונתין בעלותו ראשונה לא“י בראשית שנות השמונים למאה העברה, שגם ידו עם המסיון? זו היתה לפנים המטבע המהלכת, להטיל על ידה פסול בעסקנים החדשים. הכרוב³⁷ השני, שהיה תפקידו לשמור על הישוב מפני כל חדש, היה – הדת, שהיא, כמובן, מונופולין של יקירי ירושלם, ואת הדת הזו באים אנשי הישוב החדש ומחללים. זאת תורת “שאלת השמיטה” ויתר המצוות התלויות בארץ, שהיו גבאי ירושלם ובד”ציה מעוררים תמיד, ומביאים את דבת הישוב החדש רעה לפני אחיהם שבגולה. בהמשך הזמן ורבות הימים, ולשתי המטבעות האמורות חדלו להיות מהלכים. ענינו של המיסיון נתבדה, ומשרבו העברינים נמצאו גם רבנים שהמציאו גם לשמיטה עצה ותחבולה, כמו שמצאו היתר עסקא לרבית ומכירת חמץ לגוי, והמונופולין של הב"דצים הירושלמים נעשה פלסתר. הרבנות הירושלמית בעצמה נעשתה אסימון שפסלו אותו החיים הצבוריים החדשים, תש כחה של הדת. נחוץ היה להם גורם אחר, שבעזרתו יכולים היו להכות חרם את הישוב החדש ולהוציא את האפטרופסות עליו מידי כל העסקנים החדשים. מן התועלת היה לשתף במלחמה זו גם את הכחות הצבוריים שבירושלים, שגם הם רוגנים בסתר אהליהם על מעשי העסקנים, חובבי ציון וציונים, הכובשים להם את דרכם ואת פי הירושלמים אינם שואלים, ובאוריהם ובתומיהם אינם נמלכים, ואל ישועתם ועזרתם אינם פונים.

והנה – הפועלים הבאים מרוסיא. במדינה ההיא הלוך הלכה אז הריאקציה המדינית ומתגברת, סטוליפין מבער אחרי תנועת השחרור, “כאשר יבער הגלל עד תומו”. בני ישראל הצעירים בורחים משם ובאים לארץ ישראל, והם מסתדרים פה, מתגודדים³⁸ למפלגותיהם השונות ודוגלים בשם העממיות, דימוקרטיה בלעז, בתורכיה עלתה לכסא קונסטיטוציה, שבן־יהודה קורא לה הושמה. מפלגות הפועלים האלה מתחזקות, תופסות מקום, ולהן גם עתונים מיוחדים. “חובבי ציון” תומכים בהם, המשרד הארצישראלי נוטה להם חבה. השפעה להם על הצעירים בערים ובמושבות. הנה, איפוא, מקום התורפה. הבה נריע על חומת יריחו זו, נתקע בשופרות, ותפול החומה, ויבאשו “אנשי קרית חוצות”, האנשים בחו“ל, מן החובבים והציונים, בעסקניהם המתחברים לאנשי הרס ומשחית, וישובו אל עסקני הישוב הישן, הב”דצים וראשי הכוללים וכל הממונים למיניהם, ויכו לרסיסים את הבנין החדש של בעלי ההזיה במושבותיהם בארץ ישראל ובאגודותיהם בארצות הגולה. והנה – שביתה, הפועלים שובתים, הלא עוד מעט ותהיה “שביתה כללית”, אותה השביתה הגדולה, אשר השתיקה בזמנה את כל החיים ברוסיא הגדולה, ותעורר את המרד ותחולל את המהפכה. האם תחת “שביתה” לא תמעד כל האדמה?.. וילכו ויעשו את כל ירושלים לחרדה.

“כל ירושלים” – לאו דוקא. היה בעיר הקדש סניף האפ“ק, אשר המנוח יהושע איזנשטאדט, “ברזילי שלנו איש הרוח”, לא היה נותן לו להגרר אחרי “יקירי קרתא קדישא” בכל תעתועיהם. וזה האיש ברזילי, אשר קדש קדשים היה לו הישוב החדש לכל הופעותיו, מהר לארגן התנגדות אל מעשי האספה ויגל את שוליה על פניה. וביחוד השתדל להוציא אל שדה המערכה את החיל אשר עשה לו הישוב החדש ביפו, באנשיה ובעסקניה אשר רבו כבר אז, ואשר מן הנמנע היה לבלי לקחת אותם בחשבון. ואנשי יפו נענו, ובאחד מימי כסלו נכנסו לאספה ראשי הצבור היפואים: ברלין, דיזינהוף, וו. ז’בוטינסקי (היה אז בפעם הראשונה בארץ ישראל) ליבונתין, ד”ר לוריא, ד“ר חיסין, ד”ר רופין, אליהו קפלן, יחזקאל דנין, מ. קרישבסקי, יוסף שלוש, י. שרתוק, ויבחרו אותי לשבת בראשה ולדון על קול הקורא של הרבנים ועסקני הצבור בירושלם והחלטתם לאסור על הפועלים להיות חברים לאגודות. עסקני יפו הבינו, כי “לאו אוריתא קא מרתחא” בב“דצי ירושלם, וכי “ועד כל הכוללים” לגרמיה טרח. ד”ר לוי וברזילי גלו לפנינו את המסוה מעל היחוסים השונים בעסקי ירושלם ואנשי צבורה, כדי להבין איזה הדרך התאחדו כלבא ושונרא, ענטבי ואפרים כהן, צרפת וגרמניה, יחד לרדוף את ארגון הפועלים. נודע לנו, כי אחדים מטובי המורים העברים בירושלים, ובתוכם ח. ל. זוטא, מתכוננים להגן על זכות הפועלים להתארגן ולהכריז שביתה לחזק את דרישותיהם. האספה החליטה, כי אנכי וליבונתין נלך ירושלימה לחקור את כל המאורע על המקום, ולבלי לתת לירושלמים לעכר את המים הצבוריים. אנחנו באנו ירושלימה ושלחנו מכתב לועד כל הכוללים, כי יקראו אספה כללית של נבחרים מן הערים והמושבות, מן העסקנים וגם מן הפועלים, והאספה ההיא תסדר את כל עניני הפועלים בארץ ישראל. יחד עם זה דרשנו במכתבנו ההוא, כי תיכף יקראו אספה חדשה בהשתתפותנו, למען נגן בתוכה על הצעות האספה ביפו.

האספה, כמובן, הוזמנה. העסקנים של ועד כל הכוללים לא יכלו להשיב ריקם את השתדלותו של המנהל הראשי של האפ"ק, וגם אני עבדכם נחשבתי לסוג “קריאי מועד, אנשי שם”, שיותר טוב לבלי לזלזל בהם. האספה התנהלה בסגנון “אספות הקהל” הידועות, בלי יושב־ראש ובלי סדר, התקבצו אל האולם אנשים, שוחחו ביניהם, ואם בחרת לך את מי שהוא ונכנסת עמדו בוכוחים וגם תקפת אותו בטענותיך ובראיותיך, אזי, כדי להפטר מהתקפותיך, הוא לוחש בשפתיו, ואתה שומע אותו אומר: “את קרבני לחמי לאִשֵי”– הוא התחיל להתפלל מנחה, ונסתם הגולל על כל טענותיך. אבל, – גם זה צריכים להעיר – עצם האספה הוכיח, שכל עוקצה של האספה הקודמת, יוצרת הקולות והברקים נגד הפועלים, ניטל הימנה, היות שאנשי יפו נצבים כצר נגד ההחלטות הירושלמיות, ובהחלטותיהם חותרים היפואים תחת סמכותה של ירושלים להיות עליונה לכל הישוב.

ענין האספה היה תחת ידי, וליבונתין לא נכנס במשא־ומתן עם הירושלמים. הרגשתי, כי מראשית בואנו לירושלם היה ליבונתין נרגז מאד. שאלתי אותו לסבת הדבר, והוא אמר לי, כי מצא בסניף האפ“ק חשבון מיוחד של “ועד השביתה”, שנוסד ע”י האפ“ק בהשפעת ברזילי־אייזנשטאדט. “אין עסקו של האפ”ק – אמר לי ליבונתין, – להיות צד באיזו מחלוקת שהיא. הבנק משמש את הקהל הירושלמי, והקהל מפרנס אותו, והמוסדות הם לקוחותינו”. חמתו בערה על ברזילי, שדעתו היתה אחרת. ברזילי חשב, להיפך, כי הבנק, בתור מוסד לאומי וציוני, תפקידו לצאת בצבאות הפועלים המתעוררים נגד גבאי החלוקה הרקובה. ליבונתין נתן פקודה לסגור³⁹ את חשבון ועד השביתה ולהסירו מתוך פנקסי הבנק. ישבנו במלון והתעוררה מלחמת דברים בין ליבונתין וברזילי. זה האחרון לא שלט ברוחו, ויוציא את מפתחות הקופה (משרת גזבר היתה עליו) וישליכם אל מול פני ליבונתין, אשר לקחם וישימם בכיסו. אז התערבתי אני, ואמרתי לליבונתין: בשביל הרגע המכריע הזה נלויתי אליך לנסוע ירושלימה. הפצרתי בו, והוא השיב את מפתחות הקופה לברזילי, ושניהם שבו למנוחתם.

אך לא לאורך ימים. ליבונתין לא חדל לראות און בברזילי. האמת ניתנה להאמר, שהמנוח ברזילי היה על פי כשרונותיו ונטיותיו וידיעותיו כל מה שאתם רוצים, אך לפקיד בנקאי לא היה מתאים. האפ“ק היה הבנק היהודי הראשון בארץ ישראל, ועל ליבונתין מיסדו היה לקרוא לעבודתו עשרות פקידים, ולא יפלא כי נכשל באחדים מהם. ביניהם היה גם המנוח ברזילי, וליבונתין חפץ תמיד להפטר ממנו. אבל לברזילי היתה נפש יקרה, והאיש ידוע חולי ולא יוצלח למשרה חדשה, ומי זה ימצא עוז בנפשו לשבר את מטה לחמו. פעם ופעמים הצלנוהו מרוגזו ומחמתו של ליבונתין. והנה נפל בשלישית ריב בין שניהם, וברזילי מלא את פני המנהל הראשי קלון, – וליבונתין פטר אותו ממשמרתו. אנכי הייתי אז בבירות בענין “דורשי ציון” להשפט בפני הקונסול האנגלי שם עם אנשי “עין זיתון”, וכאשר שבתי ליפו מצאתי הכל נגמר. במקומי נכנס בענין זה, פטוריו של ברזילי, הד”ר רופין, ובאו לידי הסכם על סכום הפצוי, אלף ומאתים פרנק, והמפוטר קבל את הכסף וכתב וחתם שאין לו שום טו“מ ודו”ד כפי הטופס הנהוג והמקובל. ואולם אך שבתי הביתה ליפו, והנה כל העסק הזה חזר וניעור, והמנוח ברזילי דרש ממני, כי אשתדל להשיב את כל הנעשה וכי ישיבנו ליבונתין על כנו. והעתירו עלי את דבריהם האנשים מירושלם: הרי“מ פינס, הד”ר מזיא, אליעזר בן־יהודה, שהאמינו כי “כל־יכול” אנכי אצל ליבונתין, וכי גם לאחר שנעשה מעשה אתן צדק להשתדלות להשיב את ברזילי למשמרתו. אנכי הבנתי כרגע, שמה שנעשה אין להשיב, וגם זאת ידעתי כי ברזילי לא ישיג אחרי פטוריו כל משרה אחרת, ובאופן זה אך עול עשו לאיש שפטרוהו בסכום “כתובה” מצער בתור פצוי. נסיתי לדבר אל ליבונתין בדבר קצבת פנסיה לכל ימי חייו, אך ללא הועיל: הוא התכסה בכתב הנכתב והנחתם מאת המפוטר, שבו הוא מבטל למפרע כל טענה ותביעה של פצויים נוספים; ועל דרישתי להתנהג עם ברזילי, בתור יוצא מן הכלל, לפנים משורת הדין, ענה ליבונתין ואמר, כמו שהיה דרכו בקודש במקרים כאלה, שאין הדבר תלוי בו, ורק בהני אשלי רברבי הדירקטוריום של הבנק. אבל לאשרנו, היה אז בארץ ישראל אחד־העם, והוא לקח את הענין אל תחת ידו, והוא גם ידע לדרוש בתקיפות אם ראה צורך ויושר בדבר. ובהשתדלותו של אחד־העם קבע האפ"ק פנסיה לברזילי לכל ימי חייו.

 

כו. שֶבת אחים ורעים.    🔗

התקבצנו ליפו, וממנה אחרי כן לתל־אביב אשר כוננה ידנו “מארבע כנפות הארץ”, מארצות שונות, מחוגים שונים, מסביבות שונות ומשונות. היינו כמעט כלנו אנשים, אשר איש את אחיו לא ידענו לפנים, אשר רוב ימיהם עברו עליהם איש איש בפנתו המיוחדה, הוא ועבודתו בחייו הפרטיים וגם בעבודתו הלאומית, ואשר כמעט את שמותיהם לא שמענו טרם באו אל הארץ, – ואלה התקרבו במקום הזה חד אל אחד קרבת אחים, קרבת משפחה ממש. הנה מאיר דיזינהוף יליד ביסרבי ועסקן אודיסאי, אליהו ברלין חניך האוניברסיתה המוסקובית ואזרח צריצין, העיר שעל שפת הנהר הרוסי הגדול, ד“ר ארתור רופין פקיד משפטי גרמני, בצלאל יפה ליטאי טהור, ד”ר טהון גליצאי. ואל תחת דגל בית הספר העברי הגדול, שהחליט מיסדו להכתירו בשם “גמנסיה”, הגמנסיה העברית הראשונה, התקבצו ויבואו צעירים אחדים, אשר לידיעותיהם העבריות, גירסא דינקותא, הוסיפו מדעים כלליים בבתי־מדרש עליונים, ביחוד במדינות שווייץ, ואלה גם כן באו להשתקע בארץ. הנה הם: שיינקין, בוגרצ’וב, מוסינזוהן, לוריא. ומלבדם באו במספר הגון אנשי הטפוס “מורה שפת עבר”, כלומר, יהודים “משכילים”, שהקדישו את עצמם להוראה והתמחו פחות או יותר במקצוע שלהם, והרגישו עוז בלבבם להביא את כוחותיהם אל הארץ משאת נפשם. – ומצאנו פה משפחות אחדות, אשר עמם עמנו, אלהיהם אלהינו ושאיפותיהם שאיפותינו. משפחת חנקין־בלקינד, ד“ר חיסין. כלנו באנו אנחנו ומשפחותינו, באנו אל הארץ לרשתה ולהתנחל בתוכה. איש איש מאתנו, כאשר אמרתי, כמעט לא ידע את עבָרו של השני, אבל היתה ההכרה הפנימית בלב כל אחד מאתנו, כי הנה במקום הזה נקרו ונפגשו אחים, אחים לעבודה משותפת, חברים וקרובים לעבודה גדולה ואחראית, שעלינו למלא אותה שכם אחד. ומאליהם נוצרו בין כל אלה אשר הזכרתי בשמותיהם יחוסים, אשר כמוהם תמצאו אך בקרב בני משפחה אחת, ובאמת טעמנו כלנו טעם משפחה מן הסוג הנעים והנוח. הופעות החיים ומקרי יום יום של כל אחד מאתנו היו כמו משותפים לכל חברי ה”מושבה", והחיים התמזגו ונוצרה הרמוניה צבורית יפה ומלאה תמיד ענין ורעננות.

הנה הערב, למשל, בבית ברלין. חברי ה“משפחה” כלם יודעים, כי הערב יבלו בבית הזה, ולאחרי הארוחה מתאספים לאט לאט, יושבים חבורות חבורות בכל החדרים, אוכלים פירות ושותים תה ומשוחחים על דא ועל הא מחיי הישוב בארץ ומכל הנשמע מארצות הגולה. ואם יש אורח מ“התם”, מה שהיה אז חזון בלתי נפרץ, אז גם הוא בתוך הבאים. הצעירים והצעירות בשלהם, והגברים ה“עסקנים” בשלהם – על הישיבה שהיתה ועל האספה שתקרא, שצריכה להקרא. נמצא גם היודע לדקלם זמירות, ויהי אפילו ביהודית, כי גדודי מגני השפה עוד טרם היו בארץ, וגם לא היה צורך אז בהם. ולעזרת המדקלם נשמע קול הפסנתר. זהו חנינא קרצ’בסקי הבלתי נשכח מלוה את המזמר, וכלנו כבר מתאספים – ובאים לשמוע אל החרוזים. ומתוך הנאספים נמצאים מומחים אחדים לדברי זמר או אגדות ומהתלות עממיות, והקהל נהנה וטועם את טעם החיים היהודיים, הלאומיים, והגבירות שלנו משתתפות ולוקחות חלק בכל החיים האלה. הן מתחילות אמנם בתלונות ובתרעומות על הקושיים השונים בהנהלת המשק הביתי “בפלשתינא שלכם”, הצרות שהן סובלות מאת המשרתות וכדומה; אבל סוף־סוף הן מודות ואומרות, כי נרקמת במקום הזה מסכת־חיים חדשה ומענינת, וכשר הדבר וכדאים הם הקרבנות הקטנים וקלי הערך בשביל ההשתתפות בבנין העולם המתהוה, – “אם אך יצא מזה איזה דבר” מוסיפות הן תמיד להרעים אותנו, את הגברים…

והערב הזה אנו מתאספים אצל בצלאל יפה. מבעוד יום יודעת זאת החבריא, הגברים והנשים, וגם הדור הצעיר. יושבים ומדברים בהמון ומיטיבים את לבם. אחד אחד נשמטים הגברים מחדר האוכל או מן המרפסת, ונכנסים אל חדר העבודה, שם לנו ישיבה, שנקבעה עוד מאתמול. ישנו ענין צבורי אחד, שאלה נכבדה הדורשת פתרונה. עלו לתכלית זו גם הזקנים היקרים, רבי אליהו הכהן קפלן ורבי אברהם לב מנוחת שניהם בגנזי מרומים. שני הגיסים האלה לבם ער תמיד לעמם ולקדשיו, לכל התחיה ומקריה ומקוראיה. והם מעודדים אותנו, מחוים דעה ונכונים להשתתף ולמלא את אשר תטילו עליהם. הישיבה שלנו הומה ורוגשת, לפעמים עוד יותר מהמון השוקק של הגבירות והצעירים אשר ביתר החדרים. מזמן לזמן נכנסת עקרת הבית להציע לפנינו תה אשר רתח מחדש, אבל אנו עסוקים… והענין קבל את פתרונו. דיזינהוף יסע ירושלימה לדבר בענין זה עם ענטבי, מורשה חברת כל ישראל חברים, חיסין יכתוב רשמית אל הועד לאודיסא, עלי יהיה לנסות דבר מחר אל ליבונתין, לאחרי שאכין את הקרקע על ידי שיחה מיוחדת עם אליהו ספיר. התפקידים נתחלקו, ויצאנו אל הקהל בעזרה. “כבר גמרתם סוף סוף את האספה שלכם”– מתרעמות הגבירות – “קוראים אותנו ללכת עמהם, והנה מתחבאים כל הערב בחדר מיוחד, מתוכחים ומתרגזים, וכל ה”ענין" שלהם בודאי שוה פרוטה, – ואנו פה יושבות בודדות!…"

ובשבת אחר הצהרים הכנופיא מתאספת אצל דיזינהוף. כבר תמצא שם את הד“ר טורוב או את קרצ’בסקי, או את שניהם יחד. הקומקום מתרוקן ומתמלא שוב מחדש. דיזינהוף הוא ראש ועד תל־אביב, נבחר כמעט מבלי בחירות, כדבר המובן מאליו, כי מי ימלא מקום כזה מבלעדו, וגם מקום הועד הוא באחד החדרים כביתו. מדברים עברית, צרפתית, אידיש ורוסית יותר מכלן. גברת הבית מקבלת את כל הבא בסבר פנים יפות. אנו ממלאים את החדרים ואת שתי המרפסות לצד החצר ולצד הרחוב. נכנסים ויוצאים מבלי אשר אדוני הבית מרגישים ביוצאים, או היוצא נפרד בחשאי מאת האדונים, ונסתלק באין לו חפץ לעבור על פני כל הקהל ולהפרד מאת כל אחד ואחד, בפרט שבאחת הפנות בחדר “הועד” התיחדו שלשה־ארבעה מן העסקנים, ודנים ברצינות מיוחדת על דבר קנית אדמת־מגרש להרחיב את גבולות תל־אביב. כן הדבר, וַיס מוסר כדבר החלטי, כי השיך עלי נכון למכור את החולות, העוברים לאורך הרחוב נחלת־בנימין, וגם אחד מן האחים לבית שלוש מאשר את הדבר. נחוץ להתאסף ולהחליט בדבר, מי הוא אשר יקבל על עצמו את הענין⁴⁰ הזה? הנח, רבי אברהם לב! טוב. לשלוח את ויס אל האדון לב… או יותר טוב יהיה, אם מר לב יתראה מקודם עם שלוש, מפני שזה האיש ויס הוא בעל הזיה ורואה בחזון תל־אביב עולה בגדלה על העיר לודז, שמשם הוא עלה. שלוש יודע יותר טוב איזה הדרך לשאת ולתת עם הערבי.– והנה נכנסו ה”גרמנים“: רופין וטהון. הם אחרו קצת. הם בקרו מקודם בבתים אחרים משלנו, אך לא מצאו אותנו בבית, ויבאו גם הם הנה. עכשיו הקהל מדבר גרמנית, אם כי הגרמנים האלה מבקשים, כי ידברו אליהם עברית: הם רוצים להתלמד, להתרגל. הד”ר רופין מוסיף, כי הוא גם רוסית מבין, אם כי יותר מן המלה “פונימיו” (מבין) איננו מבין. הקהל שמח לקראת בואם, ותיכף נסבה השיחה על דבר בנין הקומה השלישית לבית הגמנסיה. שיינקין עושה תעמולה לבנין קומה זו, אבל – הכסף מאין ימצא? טוב, אם יסכים מר מוזר מברדפורד לתת גם את הסכום הנחוץ לזה. ולא? אולי תתן הקרן הקימת? הן המגרש שלה וגם הבנין שלה, ולכן – אולי? מה דעתו של הד"ר רופין? …

ועם הערב שמש התפזרו האנשים, ויעזבו למנוחות את האדון ואת הגברת דיזינהוף.

ואם, חלילה, באחת המשפחות קרה אסון: מחלה או שמועה רעה, היה המקרה משפיע על מצב הרוח של כל הבתים המאוחדים, על כל אלה המשפחות הרחוקות שהתקרבו במקום הזה, והטוב והרע משותפים הם לכל הבתים והמשפחות, כקטן כגדול. כי גם בין הילדים שלנו נוצר יחס משפחתי בינם לבין עצמם, כמו באמת יוצאי ירך משותף היו כלם.

והחגים, ביחוד החגים למחצה, כמו חנוכה ופורים. הן אף פעם לא טעמנו בחיינו בגולה את טעם הפורים, כמו שהרגשנו אותו בחיינו בתל־אביב! הן בגולה היה זה, לכל היותר, חג של ילדים. אני אמרתי: לכל היותר, כי הלא הילדים שהתחנכו בבתי־ספר כלליים התרחקו גם מחגיגות מסורתיות של בני גילם ברחוב היהודים. והגדולים, – הלא כל החג הזה כמעט הצטמצם בבית הכנסת ובסדור התפלה, ומבינינו, העולים החדשים, – למה נכחד – הלא היו רבים, שיחוסיהם אל בית הכנסת ואל סדור התפלה היו מרושלים מאד; והנה פה, בחיים החדשים, שנתהוו בתל־אביב הנולדת לנו בסימן טוב ובמזל־טוב, קבלו החגים האלה פנים חדשות לא ידענון מעולם. עתה כבר היה הדבר למסורת, ותל־אביב הומיה ושוקקת בימי הפורים, ורבים באים לראות את ההמונים החוגגים, רבים גם מערים אחרות ואף מבני עם הארץ; אבל את הפנים הצוהלים האלה לחג הפורים נתנו אנחנו, מיסדי העיר העברית החדשה, קומץ האנשים שהיינו אז, ואנחנו הכנסנו את הנחשול הזה לתוך שטף חיינו אז. עכשיו הנוער קובע את חותמו על החג והוא הטובע את צורתו, תחת אשר אז, לפני שמונה־עשרה שנה, והנוער עוד טרם היה אשר נהיה, היה עלינו להתהולל ולהתעלס כילדים, כי על כן אנחנו הגדולים היינו ילדי תל־אביב, ילדי החיים החדשים. מי מאתנו לא היה לובש מסוה בימי הפורים? הן היום אפשר לגלות את הסודות, כי הצעירה שהתקשטה בשמלת המשי היה הד"ר רופין, כי הבחור המגושם לא היה לא הסופר קבק ולא המורה הררי, כי אם – הגברת ברלין, והקבצן העור שחזר על הפתחים, היה הקומפוזיטור מ. שליט, וכל אנשי המסכות הללו התקבצו אל דיזינהוף, שמשום מה קבענו את יום הולדתו, ויש אשר באנו “לבקר” את ביתו גם בשעה לא קבועה לבקורים, – בשתים אחרי חצות הלילה, והחרדנו גם את האורח מר י. ל. גולדברג שבא אל הארץ מווילנא והתאכסן בבית דיזינהוף. שובבנו, כי החיים צחקו לפנינו, כי ידענו והכרנו כי יוצרים אנחנו במקום הזה חיים חדשים לקראת העתיד הנכון לעמנו בארצנו. 

והפנים אשר היו לנו בחג הפסח, זמן חרותנו. נשפי ה“סדר” בביתי ובבתי אחרים מחוגנו, היו מלאים אורחים חוגגים, ואל שלחן אחד ישבו משפחות משפחות. בזה לא היו הזמנות של כבוד, לשם “צירליך־מאניערליך”, אך מקודם היו קובעים ומסדרים ביניהם איזו משפחות תהיינה מסובין בבית זה או אחר, למרבה השמחה ולהאדיר את החגיגיות. והגבירות המוזמנות באות מבעוד יום ועוזרות במטבח ליד הגברת עקרת הבית, והכל נעשה באהבה וברעות, ואין דבר אשר יזכירך כי הן האנשים והנשים האלה אך פה, בארץ ישראל, הכירו והתודעו איש אל אחיו ואשה אל רעותה. ואותו היחס הלבבי, שהתאזרח בעמקי הנפש, השתרע גם על הילדים של המשפחות. סבלם ואילותם, נצחונותיהם וכשלונותיהם של אלה ענינו את כלנו, והיה כי יקרה איזה דבר, מחלה חלילה או, להפך, בחינות שהצליחו וכל בשורה טובה – הכל היה משותף לכלנו, כי אמנם עין בעין ראינו את חזון בן בוזי הכהן בהנבאו על העצמות. בא הרוח ויפיח בנו והתקרבנו עצם אל עצם.

ויכול הייתי להמשיך את תאור החיים שלנו בימים האלה, להוסיף קו אל קו, ציוד אל ציור. ימי הכנוסים בחולו של מועד במושבה רחובות, מרוץ הסוסים שם, חזיונות ההתעמלות וההתגוששות; הטיולים של תלמידי הגמנסיה “הרצליה”; המסע ברכבת מיוחדת לבן־שמן, ומשם ברגל עד מודיעין⁴¹ בימי חנוכה. כל זה היה אמנם זעיר אנפין לעומת הכבודה הגדולה ואלפי הרבבות של המונינו היום. אבל – העיקר חסר היום מן הספר: – הלבביות הזו, האחוה ההיא, ההכרה שהיתה מלוה אותנו, כי הנה ואנו מחשלים לעצמנו ולעמנו חיים חדשים. את זה חסרים אנחנו היום, ורבים וגדולים הגעגועים לרגשות אלה, ונפשי אני בכתבי שורות אלה הומה: שובו, שובו הימים הטובים…

 

כז. השירה והבמה    🔗

… אך יבאו נא אלינו כחות, אך יתגלה נא החפץ הכביר לעבוד, יֵרָאֶה נא המרץ להביא קרבנות, – ואז יש ויש שדה רחב־ידים לעבודה. הלא כה רבה ונוראה העזובה, הלא זה אך ראשית כל מעשינו בעבודת התחיה רבת הענפים!…

ובסוף שנת תרע"א פתחה ביפו הגברת שולמית, זכרה לברכה, בית־ספר למוסיקה. המיסדת ידעה היטב את המקצוע הזה. היא היתה מלמדת את הזמרה בברלין, וחזקה על בני גרמניה, שהם מתעסקים רק בדבר שהם מומחים לו. מיסדת הבית מצאה, כי “התרבות של הישוב החדש מצד אחד והתרחבות בתי־ספר מתוקנים מצד שני, פתחו את הצורך בבית־אולפנא למוסיקה, שבו יקבלו בני־הנוער הוראה מסודרת והדרגתית בהמוסיקה המופתית”. והנה בית־הספר הזה עומד על מכונו זח שנים רבות, ונוסף על בתי ספרינו עוד מוסד אחד להרחיב ולהאדיר בארץ תחיתנו את הקולטורה העברית.

“הקולטורה העברית”, – אבל מה זאת הקולטורה העברית? עוד הד“ר הרצל בשעתו לא ידע לבאר את המושג הזה אל נכון. הודה ולא בוש גם הד”ר גאסטר, כי איננו יכול להשיב תשובה ברורה ומספקת על השאלה: מה זאת קולטורה עברית? ואם לא ידעו להשיב נכוחה עתונאי⁴² גדול כהד“ר הרצל ואדם גדול כהד”ר גאסטר, – מה אגידה אפוא אני לכם? לא חכמתי הרבה, לדעת מהות הקולטורה העברית, גם אחרי אשר קראתי את כל הנאומים בדבר הקולטורה, שנשמעו בישיבות קונגרסים ובאספות ההסתדרות המיוחדה לתרבות העברית. מששתי את כל הנאומים האלה, ובנוגע לפתרון השאלה: “מה זאת קולטורה עברית?” הנני גם עתה, כמו שאמר פויסט, עומד ומאומה לא הוספתי חכמה.

ובמקום שאי אפשר לאסוף חכמה מן הנאומים של הקונגרסים ומן החוברות והמאמרים, אני פונה אל החיים, ששם אני מוצא לפעמים פתרון לשאלותי. אין אני יודע, מה זאת קולטורה עברית; אבל אם אני רואה, כי החקירה של ארץ־ישראל, קדמוניותיה ועתיקותיה, נמצאות בידי עמים זרים; אם החפירות, הנעשות בכל ארץ היהודים לפנים, נעשות ברובן בידי עמים אחרים; אם בכל זמן, שעלינו לקחת תורה ע"ד ארצנו, עלינו לפנות בירושלם אל האדונים שלא מבני עמנו, הפרופ' דלמן או בנצינר, – אזי לנו עסק עם קולטורה לא יהודית; ואם את המקצוע של הגיאוגרפיה הארצישראלית יעבד העברי ספיר, ואת מקורי השפה העברית והתפתחותה יגלה העברי בן־יהודה, ואת תורת צמחי הארץ ילמדנו העברי אהרנסון, ועל כל החי אשר בקרב ארצנו יודיענו העברי אהרוני, – אזי אנו מפתחים בארצנו את הקולטורה העברית.

ואם באתם אל הארץ, ואם הייתם חפצים, כי לא יאכלו אתכם בחדרי המלון יתושים ופרעושים, הייתם מוכרחים לשבת ביפו, בשכם, בטבריה, בצפת ועוד בערים אחרות רק במלונות הגרמנים; אם הייתם חפצים לשתות חלב ולאכול חמאה ביפו ובירושלם, אזי רק הגרמנים היו מספיקים לכם את אלה; אם היה עליכם להזמין אוכפים טובים לסוסיכם, אם בחפצכם היה לקנות לחם טוב, אם היה לכם צורך בכובסים טובים, בחנות מסודרת, בדירות יפות, ומקומכם בעיר חיפה או בסביבותיה – עליכם היה לפנות רק אל הגרמנים; ואם אתה יושב ביפו או פרדס לך באחת המושבות בסביבות יפו, והאחים ווילנד היו מכינים טבלאות ואבני־מלט־לבנין טובות ומהודרות, תחת אשר אלה של היהודים לבדם היו לא טובות ולא מהודרות, ובית חרשת המכונות של האחים וואגנר היה עולה, תחת אשר ביתח"ר של האחים שטיין היה שוקע, וגם האחים ווילנד וגם בני וואגנר הם גרמנים – בראותך את החזיונות האלה, אשר כמובן, רק אחדים מהם רשמתי בזה, אז עלינו היה להודות, כי דבר לנו פה עם הקולטורה הגרמנית. ואם היה חפץ אדם פה ללמוד את השפה הערבית על בוריה וגם את השפה הצרפתית, אזי היה עליו ללכת אל “האחים” הצרפתים, ביחוד בבירות. אם אנחנו היהודים לא היינו מספיקים דברים נחוצים לתושבי הארץ, אשר בה אנו חפצים להאחז, וגם בעצמנו עלינו היה לפנות לעזרת אחרים, עמים זרים המתחרים אתנו ברכישת הארץ, אזי אין ספק בדבר, כי ידנו היתה על התחתונה במקצועות ידועים, בצרכים הכרחיים לחיי הישוב הקולטורי.

ואם לעומת זה אנו רואים, כי היהודים מצטיינים בנטיעת הפרדסים, והם נהיו במקצוע זה למורי דרך לערבים, הפרדסנים מעולם, וגם הגרמנים באים לקחת תורה מאת היהודים, ויש אשר יקחו פועלים עברים וישלמו להם שכירות גדולה; והיהודים יצרו בשוק העולמי את החותמת (מארקה) של יינות ארץ ישראל, ומצוינים השקדים שלהם, והביאו ראשונה את עצי התפוחים והאגסים והדובדבניות מן המינים היותר משובחים; ובמקצוע ההשקאה המלאכותית פתחו היהודים בארץ ישראל את הבארות ואת המשאבות ואת המסננים (פילטער) ומשתמשים בכל חכמות ההידרוטכניקה והיו בזה למופת בקרב הארץ; ואם הרופאים היהודים בארץ המה היותר מומחים, ובתי החולים של היהודים בירושלם הם מסודרים וערוכים היטב, וכן גם בערים אחרות, ובפרט בהמושבות, מוצאים יושבי הארץ עזרה מדיצינית מאת היהודים; ואם היהודים פותחים בתי־דפוס ומשתדלים להשביח אותם ומוציאים מתחת ידם דברים נדפסים יפה ומתוקן; ואם יש לך לקנות ביפו בחנות טובה ומלאה סחורה משובחת וממינים טובים ומהודרים, עליך לפנות אל החנוני היהודי, וכן הדין גם בנגרים, גם בסנדלרים ובעוד מלאכות־יד אחרות; ואם “בצלאל” מכין שטיחים, היכולים להתחרות עם השטיחים היפים, הנעשים בפרס ובאנטוליה, וכלי נחשת ושזירי כסף מוציא “בצלאל”, העולים ביפים על מלאכת דמשק ובית־לחם, והאורחים הבאים אל הארץ קונים את מלאכת “בצלאל” היהודי בחפץ־לב; אם אתה חפץ למצא דירה נאה ומתוקנה ביפו, לא תמצא יותר נאה ויותר מתוקנה מאשר בתל־אביב של היהודים, – אז עלינו לבא לידי מסקנא, כי במקצועות ידועים הציבה לה הקולטורה היהודית יד ושם בארץ ישראל. אם אנחנו עולים מעלה מעלה בארץ, אם אנחנו מַלוים אחרים, והזרים לא יַלוו אותנו, – זהו הנצחון של הקולטורה העברית, ואנחנו לראש; ואם הגר אשר בקרב הארץ לכל לראש, אם בלעדי הגרמני והצרפתי והאנגלי לא תמצא ידיך ורגליך בארץ ישראל, אזי לקויה הקולטורה העברית בארץ.

ומאת הנקודה הזאת אנו צריכים לצאת בהשקפתנו על כל הגורמים, הכלכליים והחברותיים, הנותנים צבע וגוון ונטיה לכל חיינו בארץ־ישראל. אם ירבו ויעצמו הגורמים האלה משלנו, עד אשר יוכלו לדחוק את רגלי שכינתם של הזרים, אז רבו הנצחונות של הקולטורה העברית בארץ הזאת. וההשקפה הזאת היא היחידה הנכונה, והיא גם הנותנת אשור וזכות־קיום לבית הספר למוסיקה וזכרה של המיסדת לברכה לנצח. עלינו להיות לראש בכל מקצעות החיים בארצנו, באשר היא ארצנו. אנחנו צריכים להספיק לכל תושבי הארץ הזאת את כל צרכיהם, ועל כל הצרכים האלה יהיה טבוע החותם היהודי, הקולטורה היהודית, שאנו יוצרים בארץ הזאת. אנחנו צריכים לפַתּח את כל ענפי התעשיה והכלכלה וחיי הצבור בארץ הזאת, ובאופן כזה שלא יצטרכו זרים לבעוט ולמאוס⁴³ במעשינו. התפתח הצורך בבית־אולפנא למוסיקה בארץ־ישראל, – תבא מרת שולמית העברית ותיסד את הבית הזה, ומי אשר חפץ וצורך לו בבית־הספר למוסיקה, מבני ישראל או מבני עמים אחרים, יפנה לו אל הבית הזה. יש בארץ דרישה לשמוע אל זמירות ומנגינות ואל קונצרטים, – יבאו המורים של בית־הספר למוסיקה שלנו וימלאו את הדרישה הזאת של הקהל הישראלי ולא הישראלי, המשתוקק לזה. יתרגל הקהל לאט לאט אל המובן החדש, הנקרא ארץ־ישראל. שקר הצ’רטר והבל החוזה הדיפלומטי והמדיני, והמובן החברותי של ארץ־ישראל, ההולך ונשרש בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים בלבות היושבים בארץ והבאים לבקר אותה, – מובן חברותי זה עולה על כל הסכמה מדינית. וחיי החברה הם המה גופי ההלכות של הקולטורה העברית. יסתדרו נא החיים החברתיים פה באופן כזה, שהכל יהיו צריכים לנו, ושאנחנו נמצא ספוקנו רק בחברתנו בארץ אחוזתנו זאת. לתכלית זו אנו צריכים לעבוד ולרכז את כל עמלנו.

ואני שואל אתכם: האם בית הספר למוסיקה בתל־אביב “שולמית” שייך אל המקצוע, הנקרא בתנועתנו “קולטורה עברית”?

אין אני מחכה לתשובתכם.

ואל הנצחונות הקולטוריים, אל ההכרחים התרבותיים, שאנו יוצרים פה, תֵחשב, בלי כל ספק, גם הבימה העברית, שכבר דברתי עליה והקדשתי לה פרק מיוחד, ואני שב אל הנושא הזה עוד פעם כי הלא עם תרבותי אנחנו, ובתור שכזה אנו באים אל ארצנו, אנו רוצים לחיות בה. וימי גאות ושפל במקצוע זה, בחיי הבימה העברית בראשית היותה בארצנו, ראוים להיות נזכרים, נרשמים.

ידענו גם ידענו כי חזיונות הבמה, בכל המועיל שבהם, הם יותר נעימים ומטרתם לדשן עונג את קהל הרואים. ואין החיים שלנו מסוגלים הרבה למשוך את הקהל הארצישראלי בתענוגים. עבודת הישוב, העבודה יום־יום, היא קשה מאד ומפרכת גם את הגוף, גם את הנפש, גם אחרי הנצחונות שאנו נוחלים לפעמים. וגם אלה הנצחונות המעטים, – בני הגולה יודעים רק את הבשורות, את הדברים אחר שכבר נעשו, אבל אין המה משתתפים בכל התגרות שהביאו את הנצחונות, עליהם לא עברו חבלי הלידה, תחת אשר אנחנו, היושבים פה, – כמה חלב ודם נתמעטו משלנו עד אשר ידנו משגת את המעט הזה אשר לנו. ולכן יש אשר גם אחרי הנצחון אין אנו מבקשים לנו שעשועים ותענוגים בחזיונות הבמה, ורק מעט מנוחה, מנוחה שלמה ושלוה, להחליף כח לימי עבודה ומלחמה, הנכונים לנו ליום מחר. ומי ישים לב לחזיונות הבמה?

עסוקים מאד היו תמיד גם ראשי המתעסקים בהתפתחות “הבמה העברית”, שהם היו אז המורים העברים. האנשים האלה עובדים עבודה קשה, עבודת־פרך ממש. למקצעות למודים רבים כמעט אין ספרי למוד בעברית, צריכה עוד להִבּראות גם הטרמינולוגיה העברית לענינים רבים, והמורים מחויבים לעבוד הרבה גם בביתם להכין את השעורים לעצמם, למען תהיה תורתם שגורה בפיהם הם. הן המורים בעצמם קבלו את ידיעותיהם בשפות אחרות, רוסית גרמנית או צרפתית, וההוראה בעברית היא חדשה ובלתי רגילה גם בשבילם, ועד כמה קשה הדבר להתרגל אל ההוראה החדשה; והלא מלבד זה, יש לכל אחד חיי מקצוע, חיי מפלגה: ישיבות פדגוגיות, אספות מורים, עבודות ספרותיות שונות וכאלה, עד אשר באמת אך קרבנות מתים מביאים האנשים, במצאם עוד זמן, בגזלם עוד רגעים מעתותי המרגוע שלהם, לטובת הבמה העברית והתפתחותה.

וישנן לפעמים גם סבות צדדיות, מקריות, אשר לרגלן כמעט תפוג הבמה העברית וחזיונות לא יהיו לנו. כחות במה היותר טובים, היותר מצוינים, היו יוצאים מארץ ישראל, וחבל המשחקים של הבמה שלנו שכלם “חובבים”, העובדים שלא על מנת לקבל פרס, מִתְיַתֵּם באופן מורגש, וקשה היה למלא את החסרון הזה. ותחדל כליל פעולת הבמה העברית, וענף התחיה הזה הולך ויבש.

ואולם חובבי הבמה העברית היו מחליפים כח. והמה הראונו את מרצם ואת פרי עבודתם, בהציגם על הבמה העברית את אחד החזיונות היותר טובים של הבמה היהודית, את “מירלה אפרת” של גורדין. החזיון הזה כבש לו במות־תיאטרון בכל הערים הגדולות באירופה ובאמריקה, במקום ששם נולד. בדברי ימי החזיון היהודי כבר ישנם שמות משחקים ומשחקות, אשר הצטיינו בתפקידיהם של החזיון “מירלה אפרת”, ואין כל ספק, כי גם מצד החומר החזיוני עולה החזיון הזה במעלות רבות על כל שורת החזיונות של הבמה היהודית, שהיתה ימים רבים למשל ולשנינה בחלקי הבדחנות והליצנות הזולה שבתוכה. אמנם אפשר להתוכח על אודות מקומות רבים גם ב“מירלה אפרת”; לא נקה, בלי כל ספק, גם החזיון הזה משגיאות רבות פסיכולוגיות, חזיוניות ואולי גם מגרעות אחרות בו. אבל נעלה מעל כל ספק, ש“מירלה אפרת” הוא כבר צעד נכבד, צעד לפנים על שדה החזיונות היהודי, וטוב עשו חובבי הבמה העברית, שהשתדלו להגיש לפני הקהל הארצישראלי את אחד החזיונות היותר טובים של הבמה היהודית שבגולה.

ושמחנו אז לראות, כי הבמה העברית מוצאת לה כחות מבין הקהל העברי והבמה לא תחסר משחקים. ביחוד הצליחו בתפקידיהן המשחקות. ב“מירלה אפרת” נמסרו התפקידים העיקריים לנשים, כמו שנקרא כל החזיון על שם אשה. התפקידים של הגברים בחזיון הזה המה שניים, שלישיים. והנה השיגה הבמה משחקות טובות, וישנן אשר גם הצטיינו במשחקן. הגברת הררי (מירלה אפרת) ידעה היטב את תפקידה ולא נכשלה אף פעם בשנונה, וכן מלאו הגבירות פפר (מחלה, המשרתת העגונה),ומטמן־כהן (המחותנת, אשת ר' נחומ’צה) את תפקידיהן. ומכולם הצטיינה העלמה היילפרין (שיינדלה), בתו של מיכל היילפרין ז"ל, הידוע בתולדות הישוב. היא אך באה לגור בארץ־ישראל, ואך החלה להתלמד עברית, ובכל אלה היתה שפתה שוטפת, ועל הבמה ראינו משחקת, הנותנת תקוות רבות להבמה העברית. בעל חזיון נתן לשיינדלה תפקיד רב־גוונים במערכה השניה והשלישית, והמשחקת, הממלאה תפקיד זה, צריכה להבין בינה יתרה וגם להרגיש את תמורת הזמנים והמצבים, ואמנם ראינו כי המשחקת הבינה וגם נתנה את רגשותיה לתפקידה. ניכר היה, כי עבדה עבודה רבה ולא התיחסה כקלות־דעת אל החזיון.

האולם של הגמנסיה, האולם הגדול יחד עם החדר לציורים הנשען על יד האולם, היו מלאים מפה לפה, עד אשר אפסו כל המקומות. החזיון היה במוצאי השבת בסוף שבט בזמן שלילות־הירח כבר עברו, ומאת המושבות לא יכלו לבא. ובכל זאת נמכרו כל כרטיסי הכניסה, ועוד רב היה הקהל בתוך המעברות שבין שורות הכסאות וגם במסדרון מאחורי הדלת. אות ומופת הוא, כי צמא הקהל הישראלי לחזיונות, ואות ומופת הוא, כי שומע ומבין הקהל הארצישראלי את השפה העברית ואיננו מתקשה כלל בהבנתה. קהל גדול כחמש מאות איש מלא את האולם והקשיב בתאבון רב את הדברים מעל הבמה, ובתוך הקהל רבו הנשים על האנשים, – ושפת המשחקים לא היתה להן למכשול ולפוקה. האם מרגישים בגולה את ערך הפעולה הגדולה הזאת להרחבת שפתנו הלאומית? האם ראו בערי ישראל בתוך הגולה פרופגנדה⁴⁴ מועילה כזו לשפתנו העברית?

חובבי הבמה העברית היו חושבים מחשבות ללכת עם חבל משחקיהם וכל הכבודה אשר להם גם לירושלים ואולי גם לאחדות מן המושבות המרובות באוכלוסין. עם חזיון כ“מירלה אפרת” ועם משחקות כמו אלה אין להבמה העברית להתבייש. במות רבות בערי השדה באירופה היו מתפללות לחזיונות כאלו ולחבל משחקים כמו אלו. ואת זה היו עושים “חובבים”, אנשים מסורים לרעיון לבד, ואשר המה עסוקים וטרודים מאד במקצעותיהם ובעבודותיהם הפרטיות, ובאמצעים דלים מאד, דלים עד לחרפה. כך היו עובדים בארץ ישראל… כך עובדים גם היום.

 

כח. יעקב שרתוק.    🔗

זה היה חברי בועד המפקח של הגמנסיה “הרצליה” מן היום הראשון שעבר להשתקע ביפו. את שמו של שרתוק שמעתי גם ברוסיא, וביחוד בארץ ישראל. זה היה היהודי הראשון, וכמדומני גם היחידי שעלה לארץ ישראל וחכר לעצמו אחוזת נחלה מאת אחד האפנדים הגדולים בדרך המלך בין ירושלם לשכם. שרתוק ומשפחתו, עירונים כלם, אנשי מסחר, באו לארץ ישראל ויצאו לגור בכפר נדח, בין הערבים, אם כי טרם ידעו את תנאי החקלאות בארץ, גם את שפת שכניהם. ושרתוק זה לא ריקם בא אל הארץ. היה לו קצת הון, שבימים ההם, בזמן שהמטבע המתהלכת בארץ היה הפרנק הצרפתי ולא הלירה המצרית או האנגלית, היה להון ההוא משקל וערך. והנה השקיע שרתוק זה חלק⁴⁵ הגון מהונו בחרושת המכונות מיסודו של ל. שטיין, והוא וביתו השתקעו בכפר עין סיניה, בין הרי אפרים, ויאמר להתנחל שם. אזני לקחה על אודות האיש הזה וסדר חייו החדשים, וחפצתי מאד לראותם, ונדברתי עם האנשים לבקר אותם במעונם. התעוררו בלבי הזכרונות והגעגועים אל חיי השדה והמשק החקלאי, אשר חייתי גם אני בשנות הארבעים למספרנו באחוזתנו בחצר קזימירובה (“עולמי”, ספר שני) ברוסיא הנכריה, והתאויתי תאוה לחזות בחיים האלה על אדמת ישראל. לצערי, תאותי זו לא באה. עודני עושה כה וכה ומסבות הזמן התגלגלו, ושרתוק נטש את האחוזה בהרי אפרים, ויעבור הוא וביתו ליפו. ההון המושקע בחברת ל. שטיין ירד לטמיון, הבנים של המשפחה הגיעו לחנוך, וההכנסה של האחוזה החכורה לא הספיקה דיה לכל הצרכים, ויבוא גם שרתוק ליפו, ויהי בין הבונים את הישוב החדש, ויכונן בית מסחר לחמרי בנין בשותפות עם דוד איזמוזיק, ויהי אחד מן העסקנים הפעילים, ויהי אחד מן החברים הותיקים של הועד המפקח של הגמנסיה, – הועד שהיה נבחר מאת ההורים של התלמידים ומאת בעלי המניות של המוסד. ובתור שכזה היינו כמעט בני דעה אחת ברוב השאלות, שהיו עולות על הפרק בישיבותינו. היינו שנים חברים בועד הפדגוגי מטעם הועד המפקח, אשר ראה בנו אנשים הקרובים אל השאלות המפשטות, המתעוררות בשטחה של היצירה החדשה, הנקראת גמנסיה עברית.

כאשר אמרתי, הייתי כמעט תמיד תמים־דעה עם חברי שרתוק בשאלות הגמנסיה, אבל צריך אני להודות, כי הכתוב מדבר אך במסקנות. במה שנוגע לברורן ולטושן של השאלות, עיונן והשקלא וטריא על אודותן – עשר ידות היו בזה למר שרתוק. אנכי אינני עמקן מטבעי, שטחי אני ושטחיות הן גם ידיעותי בנוגע לכל “השאלות הארורות”, הקשורות בפדגוגיה, לאומיות וכדומה, תחת אשר מר שרתוק היה מתעמק בכל אלה והיה אוהב לרדת לעומקן של ההלכות. אותו היתה מטרידה⁴⁶ כל הזמן השאלה: איזה בית־ספר תיכוני נחוץ בארץ ישראל, כלומר: איזו היא המטרה, שבית הספר התיכוני צריך לשאוף אליה, ולמי מתכוין בית־ספר כזה: אם לארץ ישראל, או לעם ישראל? כי אם אמנם ישראל וארצו חד הוא, אבל שונים הם הצרכים שישנם לשניהם, שונים הם הדברים הדרושים לעם ישראל בארץ ישראל מן הצרכים אשר לבני ישראל בארצות הגולה השונות, ולפי זה שונה יהיה גם החנוך ותכנית הלמודים בבתי הספר התיכוניים אשר בארץ ישראל. אם כל עם בארצו מיסד לו בית־ספר תיכוני, אזי הוא מחליט על הטפוס של המוסד: קלסי או ריאלי, מסחרי או טכני. אין לפניו השאלה: בשביל מי: בשביל העם, או הארץ? הן אין לך דבר המבדיל בין העם ובין הארץ; הארץ היא של העם, והעם הוא בן הארץ. העם הוא השומר את אדמתו, הוא יצר את חייו עליה בהתאם לתנאיה וסגולותיה, והוא המפתח בה את כשרונותיו תחת השפעתה, הוא משכלל אותה והיא מספיקה לו את צרכיו. כל זמורת זר שאינה מתאימה לרוח העם ולתנאי הארץ לא תעשה פרי. ואם תבנו בית ספר בארץ אשר לא יתאים לצרכי התושבים ולמקום מגוריהם – לא יצלח. ואפילו היהודים, המיסדים להם בתי־ספר תיכוניים מיוחדים להם בארצות הגולה, מוכרחים לתת למוסדותיהם צורה כללית, המתאימה אל תנאיה וצרכיה של אותה המדינה, ואי אפשר להם להשתחרר מן הדרישות של החנוך הכללי שמה. בתי הספר של היהודים בגולה באים רק להוסיף איזה נופך עברי, איזה צבע מיוחד בשביל החניכים היהודים, אבל בכללו נשאר המוסד החנוכי שם נאמן לצורתו הכללית של בתי הספר של המדינה.

אחרת היא השאלה פה, בארץ ישראל, בדבר בתי הספר התיכוניים, שאנו באים ליסד. לאסוננו הגדול, עם ישראל וארץ ישראל אינם עוד חטיבה אחת בלתי נפרדה, ומיסדי הגמנסיה הלא התכונו גם לרבים, לרבים הבאים מחוץ לארץ, ואותו העם היושב במערב, ודרישותיו וצרכיו לחנוך ילדיו, שהוא היה שולח אל הגמנסיה, היו שונים מאד. הנה מורי הגמנסיה באו לארץ ישראל מן המערב וגם התלמידים ברובם הם מן המערב, ועל המורים להחליט בשביל מי הם צריכים לחנך את התלמידים, אם בשביל ארץ ישראל, כלומר בשביל עם ישראל בארצנו, או בשביל ארץ הנכריה, מקום מושב הוריהם. הן בית הספר הוא פרוזדור להכנס אל הטרקלין של החיים. מכינים את הילדים לכשיבגרו לרשת את מקומם בעולם, לפי כשרונותיהם. על בתי הספר לדאוג לחניכיהם כי יהיו מסוגלים למצוא את מחיתם בארצם לטובתם הם וגם לטובת מולדתם. בנוהג שבעולם הכללי, בית־הספר זוכר תמיד כי הוא נברא אך ורק לשמש את בני ארצו, כי יהיו אזרחים מועילים וטובים באותה הארץ. ואולם הגמנסיה העברית בארץ ישראל נמצאת בתסבוכת לאין מוצא. זהו בית־ספר תיכוני, שעליו להכין את התלמידים לחיים הבאים לקראתם, – ואין יודע אֵי הוא המקום אשר יחיו את חייהם העתידים, ואיך יחיו אותם לו גם בארץ ישראל. המורים באו אל הארץ לשם רעיון התחיה, ויסדרו את תכנית הלמודים בכיוון זה, אבל, ראשית, הורי התלמידים הלא עוד נשארו במקומותיהם בארצות הגולה, ועל החניכים יהיה לשוב לארצות מולדתם אחרי גמרם את הגמנסיה, – ומה יביאו הביתה, איזו הן הידיעות והלמודים אשר רכשו להם בשנות למודם, כי יוכלו בעזרתם לרכוש להם מעמד בחייהם העתידים במולדתם. מלעיטים את התלמידים למודים נחוצים בשביל גמנסיה עברית, ארצישראלית, גמנסיה לעם העברי ולארץ העברים, – אבל אין בהם ספוק בשביל ההורים, המוכרחים להכין את ילדיהם לחיים בתוך תנאים אחרים, השוללים את תכנית הגמנסיה, שהיא מכוונת בשביל העם הישראלי בארץ ישראל, כלומר בשביל העתיד שאנו מחכים לו בכל יום שיבוא, בשביל כלל האומה. והשנית – וזה היה סלע המחלוקת תמיד בין מנהלי הגמנסיה ובין שרתוק המנוח – גם תכנית הלמודים העבריים לא הפיקה רצון ולא נתנה תשובה לפתרון רצוי, לו התכוונה הגמנסיה להיות עברית טהורה, בשביל עם ישראל בארץ ישראל.

על הנקודה הזו, על תכנית הלמודים העבריים בגמנסיה “הרצליה”, עוד יהיה עלי להתעכב באחד הפרקים בספר הבא של “עולמי”. את השאלה הזו העמיד בכל חודה, כידוע, אחד־העם בבואו בשנת תר“ע לארץ ישראל והקדיש את רוב ימי שבתו בארץ לשאלות בתי־הספר שלנו, ואת תכנית הלמודים העבריים בגמנסיה למד בשקידה מיוחדת. פרי העבודה ההיא של אחד העם היה המאמר “סך הכל” (“על פרשת דרכים”, חלק ד'). המנוח שרתוק נכנס אז בעובי הקורה של התכנית, הגיש תזכירים אל הועד המפקח בשאלה זו, וקרא הרצאות לפני חבר המורים. אל כל זה, מקוה אני, עוד אשוב בהגיעי ברשימותי אלה אל התקופה ההיא. מדגיש אנכי אך גם הפעם את העֵרנות המיוחדה, שהיה מר שרתוק מקדיש אל המוסד החנוכי הזה, אפילו במה שנוגע לפרטיו החיצוניים. פעם אחת פנה בכתב אל הועד הפדגוגי, בקשר עם ההחלטה של הועד המפקח להשתדל לאשר את הגמנסיה ע”י השלטונות התורכיים, וגם לרכוש אצל האוניברסיטאות בחו"ל זכיות לחניכים־בוגרים של הגמנסיה, – בא מר שרתוק בהצעה להסיר את השם “גמנסיה” מעל המוסד החנוכי שלנו. “ישנן ארצות גדולות ונאורות, – כתב המנוח – שכל מיני בתי ספר שבעולם נמצאים בהן, אך לא בית־ספר שיקרא בשם “גמנסיה”. האמריקאים, האנגלים, הצרפתים, הבלגים ועוד לא השתמשו בנחלה זו של היונים הקדמונים. וקם ישראל – דוקא העם, שהתחרה עם העם היוני על שדה התרבות האנושית, – הוא הכניס את השם הזה בשובו אל ארצו ומולדתו! הנה בני ישראל היושבים בגולה קראו לבתי החנוך שלהם שמות עבריים: “חדר”, “תלמוד־תורה”, “ישיבה”; ואתם, המורים העבריים, אשר עליתם לארץ ישראל ושפת ישראל בפיכם ולשם תחית ישראל פתחתם בית־ספר למופת, – אתם קראתם לבית־ספרכם זה בשם יוני, בשם “גמנסיה”, בשם אשר לא רק בתקופה שקדמה לחשמונאים, אך גם עוד היום הוא סמל הטומאה בעיני כל יהודי פשוט, זה היהודי אשר בלבו נשתמר החוש הלאומי באופן יותר טבעי, יותר חי וטהור מאשר בקרב חכמינו ומשכילינו.” ומר שרתוק דבר רתת, דבר משפטים עם מיסדי הגמנסיה, הזכיר את הגמנסיום שיסדו בירושלם אצל המקדש המתיונים הבוגדים והכהן הגדול יַזון בראשם. אמנם, אין להכהן יזון ומטמן־כהן (מיסד הגמנסיה “הרצליה”) כל נקודת־מגע, לא בהם ולא ביצירותיהם, אבל דרש בכל תוקף להסיר את חרפת הגלות, את השם “גמנסיה”, מעל המוסד החנוכי. הוא טען: הנה אנו קוראים לילדינו הנולדים לנו פה שמות עבריים מקוריים, הנה אחדים משתדלים אף את שמות משפחותיהם לשנות לעבריים, ואיך נוכל לא להקפיד על שמות מוסדותינו הצבוריים, מוסדות תחיתנו, וביחוד על שמות בתי הספר לבני עם הספר בארץ מולדת ספר הספרים שלנו! והמנוח שרתוק העיד בשמו של אליעזר בן־יהודה, שהיה אמנם שש ושמח לקראת כל אירופיות בגבולנו, אבל גם אזנו של זה היתה סולדת למשמע השם גמנסיה ודרש להחליפה בשם אחר עברי. המנוח שרתוק הבין אמנם את הנמוקים, שבגללם היה על מיסדי הבית לקרוא לו “גמנסיה”. פניהם של אלה היו מפנים אל רוסיא, במקום שאחינו השתוקקו מאד למסור את בניהם לבתי הגמנסיה שם ולא נענו, לרגלי ההגבלות ביחס ליהודים, והכרוז מארץ ישראל: “הנה לכם גמנסיה כאות נפשכם” מצא הד בלבות ההורים והילדים העברים. הצלצול הזה מצא חן גם בלבות התושבים בארץ גופא. הצלצול “גמנסיה” הביא אולי אל המוסד גם את המצלצלים, את האמצעים הכספיים. ואולם עתה, לקראת ההחלטה לאשר את המוסד החנוכי אצל השלטונות ולהשיג זכיות לחניכיו הבוגרים, – דרש מר שרתוק בכל תוקף “לגלות את החרפה”, ולקרוא להגמנסיה שם אחר עברי.

אודה ולא אבוש, כי אנכי הסחתי את דעתי מן הפולמוס הזה של חברי בועד המפקח עם אנשי הגמנסיה. אין לי ענין רב אל הקנקן וצורותיו השונות, כי אם אל מה שיש בו אני מסתכל תמיד, והתוך של קנקן הגמנסיה השביעני רצון. הנה ניתנה לי היכולת לחנך את שלשה מילדי על טהרת החנוך העברי בארץ ישראל, תחת דגל התחיה הלאומית, ובפיהם השפה העברית, וילדי מצטרפים אל העבודה הגדולה של החיאת שפתנו, ובלבי הולכת ומתגברת תקוה, כי גם בבונים יהיו הבנים האלה, – הלב, מה לי עוד? מגרעות, חסרונות, צללים, צדדי שלילה, – את מי אין כמו אלה, ואיזה בית־ספר ומוסד־חנוך הוא שלם בתכלית. טובים היו והוים בעיני עוללות הגמנסיה “הרצליה” בבציר בתי־החנוך בגולה, – כמובן, בשביל ילדי בני ישראל באשר הם שם. מה נורא הוא הרעל, האוכל לאט לאט, יום יום, את הנפש הטהורה של הילד העברי בבתי הספר הזרים אשר לא לנו הם. ומה טובים בתי החנוך בארצנו משלנו, ומה מאושר הייתי בהכירי ובדעתי, כי לא אל מחנה אויב ומתנקם אני שולח את ילדי, כי אם אל ידים ענוגות של אוהבים ואחים, אל אנשים הכואבים את כאבי, ואשר כמוני הם דואגים ומשתדלים לחנך לעם ישראל בנים בריאים ברוחם ובנשמתם ולהכשירם לתחיתנו בארצנו.

היה לי עוד מקרה להשתתף עם שרתוק בענין אחד, עסק־ביש שהובא אז מירושלם ליפו, אל עסקני־הישוב החדשים לדון עליו. הענין היה פרטי, הוצאת שם רע על בעל מלון ירושלמי, אך אחד הכתבנים פרסם את הדבר בחוברת מיוחדה באידיש, והתובע היה אחד “היהודים הטובים”, ויקבל כל הדבר צורה צבורית. ביפו נקבע משפט מיוחד, בראשותו של הרב קוק, ראש הרבנים ביפו אז. בין השופטים מקרב עסקני הצבור היינו גם אנחנו, אני והמנוח שרתוק. לא היה עלי להזכיר את המשפט הזה בבוֹאי לדבר על ערכו של הרב קוק בתקופה שאני עומד בה בתור רבה של קהלת יפו. מדגיש אנכי את יחסו של מר שרתוק אל ההגנה על הנאשם מצדו של הרב קוק. הסניגור היה מוכרח להשתמש בפלפול ובחריפות, שבכל פעם התפוצצו אלי קיר ההכחשות. סניגוריה זו של הרב היתה מרגיזה אותנו, את יתר השופטים, כי עין בעין ראינו שאיפה מצד הסניגור לטהר את השרץ בק"ן טעמים, ויהי מה. ואולם המנוח שרתוק, אם כי הוא היה בטוח לא פחות מכלנו באשמת הנאשם, לא כחד תחת לשונו את הערצתו לסניגור מצוין זה ולהשתדלותו הנפלאה, הנובעת מלב מלא אהבה וחמלה, להצדיק את האיש, אשר לפי הכרתו הפנימית של הרב, שמו לו עלילות דברים על לא עול.

ואני נותן כבוד לאיש היודע לכבד את מתנגדיו.

 

כט. הבוצרים והנוטעים    🔗

הכתוב אומר: “הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבא ברנה נושא אלומותיו”, ובארץ ישראל ראיתי, והנה עלינו לסרס את הכתוב הזה ולנסחו באופן מהופך: הלוך ילך ובכה נושא האלומות, ובוא יבא ברנה נושא משך הזרע…

הנה ראיתי את הבציר ביהודה, בציר הענבים במושבות. היקב הגדול בראשון לציון מלא חיים ותנועה כבירה מאור הבקר ועד הערב, וקודם נעילת השערים של היקב, בשש אחר הצהרים, גדול השאון והדחק לפני השער ועל יד אצטבת המשקל. המון עגלות וגמלים ואנשים ממלא כל היום את הרחבה שלפני חצר היקב, ובתוך היקב פנימה גלגלים רועשים וטוחנות מתחככות ומשאבות מזריקות ופועלים למאות עובדים – ולעיניך סביבה מלאה המון וענבים וחרצנים וזַגים ונחלי דם־ענבים, ומלאה המושבה סלים וגמלים, ועל פני כל כרם עומדים בוצרים ובוצרות, והכרמים נרמסים ונחמסים, כי שֻדדה תפארתם. הימים ימי הבציר בראשון לציון וביתר המושבות, המביאות את ענביהן אל היקב הגדול. החלה העבודה גם ביקב של אגודת הכורמים שברחובות, אשר גם שם ידרכו לאלפים קנטרי ענבים. היקב הגדול בראשון לציון אוכל כתשע מאות, ויש גם עד אלף קנטר ענבים בכל יום, והקנטר הוא שלש מאות קילו, שמונה עשר פוד לערך. וכמה רחבים הפיות וכמה גדולים הלוגמים, הבולעים כשמונה עשר אלף פוד ענבים ביום אחד!

והמושבה ראשון לציון, וכמעט גם רחובות, הלא כמעט רק על ענביהן פרנסתן, אליהם תקוינה כל השנה ואל הבציר עיניהן. לכן רבה העבודה על האכרים, וידיהם מלאות עבודה להשגיח על הבוצרים והבוצרות ועל הפועלים, המביאים את ענביהם אל היקב. כל יד עובדת נחוצה, כל רגע־עבודה יקר. ומה מאד השתוממתי, בראותי בראשון לציון וברחובות את הילדים הולכים לבתי ספריהם, יושבים כחום היום לפני מוריהם ועל ספריהם, וידיהם מלוכלכות בדיו, תחת אשר מקומם יכירם עתה לא על ספסלי בתי הספר כי אם בכרמי אבותיהם. “ילדים! – לא התאפקתי ושאלתי את הקטנים – מדוע אין אתם הולכים לעבוד בכרמיכם?” – “אינם נותנים לנו חופש” – ענוני. ועדי בית־הספר אשר במושבה מחכים, מתי יקבעו זמני החופש בבתי הספר ביפו, ואז יקראו גם הם דרור לילדיהם, ואין חולה ואין מרגיש, כי את נפש ילדיהם הם קובעים, בסגרם אותם בחדרי ביה“ס בשעת בציר, בשעה זו, שכל המושבה עובדת בכרמים. הילדים, אותן הבריות היותר טבעיות, אשר עוד לא השחיתן החנוך המקולקל, הם מרגישים בקלקול הזה; הגידו לי, כי אך יתחיל זמן הבציר וחצי התלמידים עוזבים בעצמם את ביה”ס ורצים לעבודת הכרמים. אבל כמה חוסר־הבנה דרוש לועדי בתי הספר לכלוא בשעת בציר ילדי־מושבה. לו חכמו ועדי בתי הספר מעט, כי אז הבינו, אשר לא רק את הילדים, הצריכים להיות כורמים לכשיגדלו, אך גם את המורים צריכים לשלוח ולקרבם לעבודת הבציר. אַל ספר ואַל מחברת, בשעה שהמושבה בוצרת את כרמיה, בשעה שכל הידים עובדות. סלים ומזמרות תנו להילדים ומוריהם, ישכימו לכרמים, יעבדו וינצחו על הבוצרים, ויהי הבציר שלהם. אבל, כפי הנראה, בני ראשון ורחובות מפחדים, פן יתחנכו ילדיהם להיות אכרים, פן יתקשרו אל האדמה, ולא יריחו בחיי העיר, – אלה החיים הנעימים על האכרים והמושכים את לבבם. בין ראשון לציון ובין רחובות פגשתי בדרך אורחות גמלים ועגלות נושאות ענבים אל היקב, ועל יד כל אורחה או על העגלה ראיתי ילדים, או גם ילדות, רוכבים בחמורים או מושכים בעגלות לשלח את הענבים, פרי אדמתם, אל היקב. אלה היו ילדי ואדי־חנין, בני האכרים, ואלה לא יעזבו את הענבים על יד הבוצרות הנכריות ולא ישלחו בלא לויה את ענביהם ביד הערבים בעלי הגמלים. כן עושים האכרים, וכן עושים גם אנשי פתח־תקוה בימי העבודה; כאלה וכאלה קשורים אל אדמתם, כל תקוותיהם עליה, וגם לבניהם אחריהם ינחילו את האדמה יחד עם התקוה. לגמרי אחרים היו מבטיהם של האדונים בני ראשון לציון ושל בעלי הבתים של רחובות. ולכן…

והיה אז הבציר בעצם תקפו. הריק אלהים ענני ברכה על פני האדמה, והענבים עלו יפה. שלח אלהים את ברכתו גם ממקום אחר: עוד בשנה שעברה עלה שער המקחים על היין בכל אירופה, ובסוף הקיץ שעבר באו סוחרים צרפתים לא“י ויקנו מאת היקב את כל היין הנשאר וישלמו מחירים טובים מאד, לפי הערך. בראשית הקיץ שעבר היה היקב מוכרח לחזור אחרי קונים באירופה ולמכור כמות גדולה בחצי־חנם, בערך שבעה פרנק בעד כל הקטוליטר, בעת אשר בסוף הקיץ באו, כאמור, קונים לא”י וישלמו תשעה עשר פרנק בעד כל הקטוליטר, ומני אז עלה מחיר היין, עוד השתבח יין ראשון לציון מאד, והמוניטין של היין הולכים ומתפשטים באירופה. באופן כזה כמעט בטוחה מכירת היין ובמקחים טובים, תחת אשר מקודם עקרו האכרים כרמים רבים, מבלתי יכולת למכור את היין. נגמר אז גם החוזה אשר עשו כל הכורמים, היינו “אגודת הכורמים המשותפת של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב”, עם חברת יק"א. ההנהגה ביד הסינדיקט לא הכזיבה את התקוות, אשר שמו בה כל אלה שהתנגדו להאפוטרופסות של הפקידות ונלחמו נגד השיטה הישנה, אשר הרבתה כל כך את חלליה על שדה הישוב.

הנה כן הוטב עתה המצב של הכורמים, הרבה יותר טוב משהיה. ובכל זאת… ובכל זאת בימים, אשר ישבתי והתהלכתי בראשון וברחובות בימי הבציר, לא הרגשתי, לדאבון לבבי את שמחת הבציר בתוך המושבות. לא אל הפנים העיפים והשזופים של האכרים שמתי לב; יגיעי־כח הם עתה, בעת אשר העבודה בכרמים בוערת, ואך יָנֵץ השמש יוצא האכר לפעלו ולעבודתו עדי־ערב, וגם בלילה לא ינוח, להכין את הבוצרים ואת הסלים ואת החשבונות; הפנים עיפים ולהוטי חום, כי אכלום חרבוני הקיץ הלוהטים בחדשי הקיץ האחרונים. ואולם אנכי בקשתי וחפשתי את השמחה הפנימית, את שמחת־הנפש של האנשים, הנושאים את פרי עמלם, הבוצרים את אשר נטעו ועבדו וזמרו. איה איפה היא הרנה, אשר בה בוא יבא תמיד נושא האלומות? בקשתיה, את הרנה הזאת, חפשתיה בעיני האכרים, המביאים את ענביהם אל שערי היקב, – ולא מצאתיה…

ושמח את לבבי דבר אחד, אשר בגללו עלינו להחזיק טובה להרבנים. אין אני אוהב את איסוריהם ואת השגחתם על המעשר ועל התרומה, ושנואה עלי כל השגחה דתית על פרי אדמתנו. ואולם בראותנו איך נדחקות רגלי הפועלים העברים בארץ העברים, אז שבע רצון אני, כי יש איסור לעבוד עבודת היין ע“י פועלים לא־יהודים, ובמקצוע הזה אין התחרות. לכל הפחות יש בקעה אחת, ששם עניני העבודה העברית בטוחים. הן יודעי משזר בכסף ובזהב מן הרוסים בפלך מוסקבה היו מכינים מעילים לספרי תורה, מפני שאין דין, האוסר להשתמש בכלי־קדש שנעשו ע”י נכרים. ובודאי, אלמלא הדינים והסיגים ע"ד יין נסך, היו הערבים ממלאים את כל העבודה ביקבי ארץ ישראל. עתה – בואו ונחזיק טובה להדינים המחמירים. אין כל רע מוחלט בעולם.

ולעומת זה הנה – חג הנטיעות בארץ ישראל' ט"ו שבט. את החג הזה חידש הישוב החדש בארצנו, וראש־השנה לאילנות חביב עלינו מאד. ואיך חוגגים אותו פה הילדים, ילדינו הטובים, המרגישים כי תחת רגליהם אדמה־מולדת, וכי העצים אשר הם נוטעים להם יהיו! והנה…

לבשו השמים צבעים לאומיים: תכלת ולבן.

הרקיע מעל ראשנו הוא תכלת כלו כבכל ימות השנה, אך מתחתיו שִכבה דקה של ערפלי־טוהר, המכהים לאט את תכלת־השמים, ויש אשר עבים קלים יוצאים מן הדרום, שטים אל פני עבר הרי יהודה, וכאשר יתרוממו למעלה מעט, יתאספו תחת הרקיע כעדרי כבשים קטנים, כגלים נוחים או כתלתלי ילדים נחמדים. ואלה העננים הקלים יעיבו זעיר שם את תכלת־הרקיע, בהלבינם את הדרך אשר יעבורו. הוא אשר אמרתי: התלבשו השמים היום את בגדיהם החמודים, את צבעינו הלאומיים, את התכלת ואת הלבן, ערבוביה מעשה־אמנות.

מדושנת ענג היא גם האדמה. שבועות אחדים שתתה לרויה את הגשמים הרבים, אשר המטיר ה' על ארצו, ובכל זאת אין בצה ואין רפש. המאור הגדול לממשלת היום הוביש בנחת את הבצות, אשר השאירו הגשמים בכל מורד ועל פני העמקים, והאדמה ממעל יבשה, אבל לא תדע חלילה צמאון וחורב. "שׂבעה והותירה כדבר ה' ", – הותירה לימי הקיץ הרבים, החביאה את צידה לימים הרעים, לעתותי החום והקיץ לעת אשר ירדו שרשי העצים והזרע לבקש אוכל למו, לרוות את צמאונם. ועתה, בחודש שבט, האדמה תחת רגלינו כאשת מעדנות, אשר לבה טוב עליה ומלאה היא חן וחסד ואת כל אדם היא מקבלת בסבר פנים יפות.

ואוירא דארץ־ישראל עתה – מחיה נפשות. בגולה עתה: קור וקפאון, קרח ושלג, סופות־שלג וצנת־קרח. הקור ילהט, יצרוב וידקור. אמנם, יש הרבה שירה באיתני הטבע האלה, וידועים המה “שירי החורף” לביאליק שלנו:

הַפָּנִים לְהָבִים, כָּל־שְׁרִיר מָתוּחַ,

וּכְמִדְרַךְ עֲנָקִים מִצְעָדוֹ בָטוּחַ.

וְשָׁאַף אֶת נִשְׁמַת הַקֶּרַח מְלֹא לוֹעוֹ,

וּבָאָה כַבַּרְזֶל בְּדָמוֹ וּזְרוֹעוֹ.

ואולם מה טובים ימי החורף בארץ ישראל! לא מחרבוני הקיץ ולא מצריבות הקרח, ואך אויר נעים ונחמד. דרך החלון הפתוח לא יחדרו קוי־שמש לוהטים או שטפי רוחות קרים, אין אתה מתחבא בשערות אדרת־שער, אבל גם אין הזעה מטנפת את בשרך, “לא קרירא ולא חמימא”, אין עיף ואין כושל, וכל האויר כגן־עדן לפניך.

בלב מי זה יעלה ספק־ספיקא, כי היום איננו ראש־השנה לאילנות? נחלקו החכמים: אם בתשרי או בניסן נברא העולם; ואולם בזה לית מאן דפליג, כי ט"ו בשבט ראש השנה הוא לאילנות, מובן, בארץ־ישראל.

ולכן כמעט מבלי השתדלות יתרה הנהיגו בתי הספר השונים פה, בתי הספר של תקופת־התחיה, את יום ט“ו בשבט לחג־הנטיעות, ומורי בתי הספר יוצאים עם תלמידיהם ותלמידותיהם לחֹג את החג הזה בפאר והדר. זה לי שנים רבות, שבכל ט”ו בשבט אני מבקר בעונג מיוחד את החג הזה, חג־הנטיעות. ואולם לא בכל פעם עלו החגיגות יפה. לא היו לפנים מגרשים מיוחדים לנטיעות, מגרשים משלנו; היתה שנת השמטה, ואסור היה לנטוע עצים. זוכר אני שנה אחת, והיתה החגיגה בתל־אביב יפה ונחמדה, וגדול היה הרושם אשר השאירה בלב הנאספים הרבים, ואף כי בלב הילדים הנוטעים.

בבקר נאספו כל תלמידי הגמנסיה “הרצליה” אל תוך חצר הגמנסיה. החצר היתה מקושטה דגלים ושערי תפארה, ותזמורת הגמנסיה שטחו להם בתָּוֶך. בשעה⁴⁷ העשירית באו אל החצר כל בית־הספר לבנות, המורים עם התלמידות. בשירים עברו התלמידות דרך מסדרוני הגמנסיה אל החצר, ובכלי זמרה פגשו אותן מנגני הגמנסיה. ניתן אות, וכל מאות הילדים והילדות התפזרו על פני כל החצר הרחבה, איש איש למחלקתו על מורו ועל דגלו, וקבוצות־קבוצות נטעו את העצים סביב לגדר האבנים של החצר. הבורות היו חפורים מקודם, ערמות החמר והזבל על יד הבורות הקטנים, והעצים הרכים והירוקים נִתָּנִים בעציצים, מחכים להידים הקטנות לטעת אותם, להחיותם באדמתם. החצר הגדולה הומיה מאדם, מן הבאים לראות את חג הנטיעות, ומכל רוחות החצר⁴⁸ נשקפות קבוצות ילדים וילדות, סובבות את העצים ועמלות לטעת אותם היטב, עמוק עמוק… בכל פנה, מכל צד בוקעים קולות שרים:

שְׁכַב־נָא, גַּרְגִּיר קָטָן,

בְּקִבְרְךָ הַצָּר;

יָבֹא יוֹם וּבָאתָ

לְגֹרֶן מָלֵא בָר.

אַל־נָא, חַבִיבִי, תִּפְחַד

מִגְשָׁמִים וָקוֹר;

יוֹם יָבֹא תִּפְרַח

וְיָנַקְתָּ חֹם וָאוֹר

אַל, יַקִּירִי, תִּפְחַד –

תִּרְקַב הֵן לֹא לָעַד;

לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ תִּגְדַּל

מְלֵא־כֹחַ וּלְשַׁד.

לְאוֹר הַשֶׁמֶשׁ תִּגְדַּל

וְשָאַפְתָּ רוּחַ צַח

וְשִׁבָּלְתְּךָ הַמְּלֵאָה

תעַד־לָאָרֶץ תִּשַּׁח.

זהו “שיר הזורע” ששרים הילדים בארץ ישראל, ואולי עודנו לא נדפס. והילדים, בשוררם את השיר הזה, מבינים את הדברים ומרגישים קורבה חמה אל העצים הרבים, שהמה נוטעים ומטפלים בהם. ועוד הפעם נשמע קול הצפירה, ניתן אות – והילדים הסתדרו לפלוגותיהם ולמחלקותיהם. כשמונה מאות ילדים, ובהם רבים פעוטים, רכים וקטנטנים, – ובכל זאת איך המה מסתדרים זוגות זוגות, איך המה נשמעים לקול הצפירה של המורה להתעמלות, המפקד את הצבא הזה, המנצח על כל התהלוכה. עוד הפעם התקבצו הילדים אל תחת דגלי התכלת, המרחפים עלי פתילים, נטוים לאֹרך כל היכל הגמנסיה, והמקהלה המאוחדת של שני בתי הספר הגדולים, הגמנסיה וביה"ס לבנות, נתנה בשיר קולה. לא שמעתם, אתם בני הגולה, מימיכם שירים כאלה ומפי מקהלות נפלאות כאלה!

החגיגה עוד מעט נגמרת. ילדי המחלקות הנמוכות, התלמידים והתלמידות, עוברים בסך על פני המקום המיועד לזה, והילדים מקבלים חריטים מלאים מגדנות ופרי הארץ.

אך פתאם העלו תלמידי הגמנסיה על ראש שמחתם זכרון תוגה… בשנה ההיא מת תלמיד אחד של המחלקה הראשונה להגמנסיה, שמעיהו שוחט. הילדים הביאו עץ, ויאספו את המורים סביבו, ויטעוהו מול מבוא־הכבוד של הגמנסיה, זכר לחברם שמעיהו… סביב העץ הקטן נשמע קול שיר־אבל;

יִשְׁטְפוּ פַּלְגֵי הַדְּמָעוֹת

מֵעֵינֵי כָל־בְּנֵי הָעָם

וְנָהֲרוּ כָל־פַּלְגֵי הַדָּם

מִלִּבּוֹתֵיהֶם נִדְכָּאוֹת.

כֻּלָּם יְקַוּוּ לְעֵת־קֵץ

וְעָלוּ אֶרֶץ יְהוּדָה,

וְהִשְׁקוּ אַדְמָתָהּ הַשְּׁדוּדָה

וְהִפְרוּ כָל־תֶּלֶם, כָל־עֵץ.

ואחד המורים קרא את תפלת האזכרה, ולא עין אחת מלאה דמעה… לא רק דמעה לילד המת, שהלך ולא ישוב, אך דמעת־שמחה על רגשות־חברים הטובים, השוכנים ומתפתחים בקרב הילדים שלנו. אשרי הילדים שרגשות כאלה להם!

ולפנות ערב השיבו תלמידי הגמנסיה, במוריהם ובדגליהם ובכלי זמרתם, בקור לבית־הספר לבנות. וגם הבית הזה נבנה יפה, וגם לו חצר גדולה ורחבה, וגם שם הסתדרו הילדים, והתלמידות של שני בתי הספר התגוששו בכדורים והראו את מהירותן וזריזותן, והבחורים מתלמידי הגמנסיה התאבקו לעיני הנאספים ויַראו את גבורתם, – הכל תחת פקודת המורה מר אורלוב. ולקול שירים וזמירות, ולמראה אש בֶנגַלי וברד־ניצוצות והַלמוּת ברקי־שוא הלכו להם הילדים לבתיהם בשלום.

החגיגה תמה, אבל חוצות תל־אביב המו עוד עד חצות הלילה. אחד המורים, הד“ר יוסף לוריא, הזמין את תלמידי המחלקות העליונות של הגמנסיה, ויכן לכבודם נשף. אמרתי כבר, שלא שמעתם בגלות שירים, כאלה שילדינו משמיעים פה, ועוד זאת אומר לכם: לא ראיתם מעודכם בארצות הגלות יחסים טובים בין המורים ובין התלמידים, כיחסים שאתם רואים פה, בבתי הספר העברים בכלל ובהגמנסיה בפרט, יחסים מעומקא דלבא, יחסים של אחים גדולים, יחסים שאין בהם צל של יראת העונש, שכלם מלאים יראת־הכבוד, חבת־אחים. זהו אולי היתרון היותר גדול להגמנסיה בא”י על הגמנסיות של הגלות, – יתרון שלא רבים יחכמו להבין את ערכו, ואולי בגלל היתרון הזה בלבד כדאי לתת משפט הבכורה להגמנסיה העברית על הגמנסיות שבגולה. אולם זה לא מן הענין עתה. – והנה קרא הד“ר לוריא את התלמידים אליו, והקרואים הצעירים מהרו להשתמש בזה, ויתעלסו עד חצות הלילה בזמירות ובחדודים, בשיחות וברקודים. ביום ההוא חלקה הגמנסיה את ה”ציונים" של הרבע השני לשנת הלמוד הזאת; והנה השתמשו התלמידים בזה המאורע, החשוב מאד בחיי התלמיד, ויכינו “עתון־התולים לט”ו שבט", ויעבירו שבט־לצים על התלמידים השונים, ויחלקו דקירות ועקיצות, – וגדולה היתה השמחה, ומבדחות היו השיחות, וצוהל היה הצחוק הבריא והצעיר…

יצחקו להם לאֹרך ימים!

 

ל. אגודת “חובבי הבמה העברית”.    🔗

וחפץ אני להודיע את הקוראים, מה טיבה של האגודה הזאת.

היא עסקה בעבודה זו של ההצגות ברצינות. מיסדיה היו המורים מ. גנסין והררי. החזיון הראשון שהציגה האגודה ושהיה ראוי לשמו, היה “היהודים” של צ’יריקוב, ואותה ההצגה היתה גם בירושלם, למקום שבאה הלהקה, וזכו גם לחרם מאת רבני ירושלם. זה היה לפני עשרים שנה. בין המשתתפים היה גם המורה המנוח פפר. והאגודה עבדה בהתמדה. מתוך הצעירים נכנסו רבקה פפר, עזרא הררי ועוד. העתונות בימים ההם, כלומר של המנוח בן־יהודה, התיחסה אל הבמה, אל ההופעה החדשה בתחית שפתנו, בחיוב גמור, כמובן. והאנשים הראו, כי אינם חסרים “עזות דקדושה”, אותו העוז, שבלעדיו אין יוצרים דבר חדש. הציגו את “מירלה אפרת” (התפקיד הראשי מלאה הגב' הררי), את “ד”ר שטוקמן" של איבסן, והמורה הררי מלא את תפקידו של שטוקמן, את “מלחמה ואהבה” עפ"י ליבושיצקי, את “יעקב הנפח” של פינסקי, את “אש־יוחנן” של זודרמן, את “היהודי הנצחי”. גנסין⁴⁹ , הררי, קבק, והגבירות: הררי, ליזא וארון – היו מקדישים שעות רבות מזמנם להתכונן, וצעד אחר צעד הלכה ונוצרה במה, תיאטרון עברי. עוד טרם היתה “הבימה” במוסקבה, ואין ספק כי ראשית הבימה המוסקובית מוצאה מארץ־ישראל.

עוד החולמים הראשונים על דבר תחית השפה העברית נסו להציג על הבמה חזיונות בעברית. זכורני, כי עוד לפני הרבה שנים נסה הסופר טביוב להציג חזיון קטן על במת־בית בריגא. אולם, מובן, הנסיונות האלה הזכירו רק את “מכירת יוסף” או “מלוכת שאול” וכדומה. בארצות הגלות אין היהודים מכירים בנחיצותה של תחית השפה העברית בכלל, אינם משתדלים, כי תהיה שפתנו שומה בפיהם ובפי ילדיהם, ולכן גם החזיונות בעברית הם בעיניהם כעין מותרות ולוקסוס. אחרת היא פה, בארץ־ישראל. ההכרה הצבורית בנחיצותה של תחית השפה העברית היא פה מכרעת, וכל אחד ואחד מבני ישראל פה מרגיש את נחיצותה של השפה. גם היהודים היבשים פקידי האליאנס וגם הסריסים פקידי היק“א מרגישים, כי השפה העברית נחוצה גם להם, ועל הרוב הם מבינים אותה, אם כי לא כלם מגלים את הדבר “המכוער” הזה. מה לעשות, וממשלת החיים היא יותר תקיפה גם מממשלת המשרד הפריזאי של חכי”ח. והצבור העברי בארץ־ישראל איננו רוצה בחיים לא־עבריים, אין לו חיים זרים, שירוץ אחריהם, – ובאופן כזה העברית מתהלכת פה קוממיות. ומפני שהחיים הצבוריים פה דורשים למלאות אותם בכל התכנים הקולטוריים, היוצרים ומהוים ומקיימים את החיים, לכן מורגשת פה הדרישה גם לבמת־חזיון בעברית.

והדרישה מביאה את ההצעה.

נמצאו “כחות” ספרותיים, אשר תרגמו חזיונות לעברית. מובן, כי משתדלים להמציא חזיונות מחיי היהודים ודברי ימי עמנו; ואולם נעשו נסיונות לתרגם חזיונות, המתארים חיי לא־יהודים. יחד עם “מפוזר ומפורד”, “מזל טוב”, “העצה” ועוד של שלום־עליכם, “שמע ישראל” של דימוב, “היהודים” של צ’יריקוב, “אברהמיל הסנדלר” של שפיר, “ד”ר כהן" של נורדוי. נסו להציג גם את צ’יחוב (החזיונות הקטנים), את “הרפגון” של מולייר וגם “רופא בעל כרחו” שלו, וגם דברים אחדים משל פשיבישבסקי ואיבסן. מתרגמים יש לנו יפים ויודעי המלאכה. וגם נמצאו כשרונות בין החובבים. המשחקים (יזכרו לטוב ולתהלה מ. קרישבסקי בתור מתרגם מומחה, ובתור משחקים: מיכאל טייטלמן, משחק חובב, שהיה כח קומי הגון, גב' לינה קרישבסקי – הופנקו היום, וספרדיה אחת מרת וארון), במצב כזה מצאו כבר יכולת ליסד ביפו “אגודת הבמה העברית”, אשר רכזה מסביב לה את כל הכחות הטובים וכל הכשרונות הצעירים, הנכונים לעבוד בשביל הרעיון לברא במה לחזיונות בעברית. “אגודת הבמה העברית” ירשה את נחלת “האגודה הדרמטית”, שנוסדה עוד חמש שנים קודם, אבל לא היתה מסודרת והיתה בלי כל אמצעים חמריים, וגם אמצעיה הקולטוריים היו מעטים מאד, יען כי לא כל חבריה ישבו בקביעות בארץ־ישראל. “הבמה העברית” ירשה את הצורך בחזיונות עבריים, והיא השתדלה לפתח בקרב הקהל את הדרישה ולמלא אותה בהשכל ודעת. מחזיון לחזיון, מפעם אל פעם, היה מוצא קהל הרואים התקדמות גדולה, התפתחות מורגשת גם ביחס אל הדיקורציה, גם אל כשרונות המשחקים החובבים. אמנם חובבים הם המשחקים, ניכר שהם מסורים אל הענין בכל לב, ואף צל של התרשלות אין אתה מוצא בעבודתם. בראש אגודת “הבמה העברית” היה מנצח הסופר והמורה ד"ר י. לוריא, איש בעל השכלה כללית ועסקן רציני מאד. הקהל היה בטוח, כי בכל מה שנוגע לטעם הטוב ולנמוסיות הצבורית לא תוציא “הבמה העברית” מתחת ידה דבר שאינו מתוקן ושאינו ראוי. נמצאו גם אי־אלו אמצעים נחוצים. הרימו תרומה מכל כרטיסי כניסה של נשף ושל חגיגה, והקהל העברי היה משלם ברצון את התרומה הזאת. בין כה וכה נבנתה גם הגמנסיה “הרצליה” ביפו, ולה אולם גדול ובמה ערוכה ומוכנה לחזיונות, ומקום יש איפוא לאגודת “הבמה העברית” להציג שם את חזיונותיה.

שמור אתי עוד הרושם החי, שעשה עלי החזיון הראשון אשר ראיתי בא"י, מעשה ידי “הבמה העברית”. כל עוד שלא התבסס הענין, כל עוד שנמשכה תקופת הבחינות והנסיונות, כל עוד שהחזיונות היו בהכרח לקויים מאיזה צד שהוא, הוקרתי רגלי ולא בקרתי את החזיונות. אינני אוהב לראות חבלי לדה, פן אתרגש ואקלל את יום הולדת אדם. ואולם “הבמה העברית” כבר התפתחה באופן ידוע ותהי לבמה, אשר מעליה אנו רואים יצירות חזיוניות ומשחקים בעלי כשרון, הלכתי בחפץ לב, וכל הערב שבעתי עונג.

על הבמה הציגו “היהודי הנצחי” של דוד פינסקי, חזיון במערכה אחת, מימי החרבן השני. אחד מבני הגליל לא יצא למלחמה נגד הרומאים, מבלי חפץ לעזוב את אדמתו. פעם אחת עמדו פתאם השורים, המושכים את המעדר, ועיני הגלילי נפקחו וירא איש אחד עומד למולו. “עתה חרב המקדש” – קרא האיש. הגלילי נבעת מאד ויחרד חרדה גדולה. ואולם האיש הפלאי העומד למולו קרא: “עתה נולד בן לחזקיהו ושמו מנחם, והוא יהיה המשיח!” הגלילי מכר את כל אשר לו ויתן בסחורת בד ובחתולי ילדים, וילך לבקש את הילד הנולד להיות לו לעבד עולם, עבד למשיח ישראל. והוא סר אל הכפר, וגם מצא את אם הילד הנולד, ואך הוא עושה כה וכה, – והילד אבד. והגלילי שם על שכמו את שק סחורותיו ללכת לבקש את – המשיח… המשחקים ידעו לתת תמונה חיה מחיי כפר עברי בזמן החרבן, וכמעט כלם מלאו את תפקידיהם היטב. והקהל הגדול, הרבה מאות אנשים, הרגיש, כי לפניו במה, שמעליה הוא רואה חזיון קרוב כל כך אל לבו…

ואחר החזיון הפטירו ב“מזל טוב” של שלום־עליכם. מבין המשחקים החובבים היה שחקן (קומיק בלע"ז), שדי לו בתנועת־יד אחת, שכל הקהל יזדעזע משחוק. זה היה כעין פרפרת, שבאה להמתיק את החזיון הראשון, אשר היה מלא עצב ובכיות על חרבן הבית. וגם על מחזה זה של שלום־עליכם נטתה “הבמה העברית” את ידה, ובמקום איזה זמר־רחוב, משוררים המנגנים זמר ההמון “עשרה אחים היינו” בנוסחא אחרת, שאני נותן אותה בזה.

עשרה ציונים היינו –

בחורים בלי אשה;

הלך אחד והתחתן,

ונשארנו תשעה.

הוי, הכנור, חילק־קטנון,

ואתה, בילק, תוף!

ויחד עם הבטנון

ננגן נגון טוב.

תשעה ציונים היינו –

יחד ישבנו במעונה;

אחד יצא והתבולל –

ונשארנו שמונה.

הוי, הכנור, וכו'

שמונה ציונים היינו –

פרצה בינינו מריבה;

אחד נעשה בונדאי

ונשארנו שבעה.

הוי, הכנור, וכו'

שבעה ציונים היינו –

שלטה עינה בישא:

אחד הֹרג בפוגרום

ונשארנו ששה.

הוי, הכנור, וכו'

ששה ציונים היינו –

סביב גדלה הרשעה;

אחד נעשה ס"סאי,

ונשארנו חמשה.

הוי, הכנור, וכו'

חמשה ציונים היינו –

לא רפתה הרעה;

אחד נטה אחר יט"א,

ונשארנו ארבעה.

הוי, הכנור, וכו'

ארבעה ציונים היינו,

נפשנו היתה יבשה;

אחד נסע לברן,

נשארנו שלשה.

הוי, הכנור, וכו'

שלשה ציונים היינו –

הוי, אבינו שבשמים!

אחד נפרד אל הסם,

ונשארנו שנים.

הוי, הכנור, וכו'

שני ציונים היינו –

לא יכלנו שבת יחד;

אחד נסע לארם־נהרים

ונשאר רק אחד.

הוי, הכנור, וכו'

ואחד זה הנשאר

ראה לאחרונה

דרך טובה אחת –

וילך ציונה.

הוי, הכנור, וכו'

כבכל זמירות ההמון, אין גם בזמר הזה שירה ופיוט מיוחד. ואולם הקהל אוהב זמירות ההמון וחבה יתרה הודיע האולם למשחקים, בנגנם את הזמר הזה.

אין כל ספק, כי הלכה ונבראה במת חזיון עברית. האם יש צורך בדבר? אמנם כי דרכי הקהל היהודי לא כדרכי הקהל הרומי, שהיה הומה תמיד בחוצות ובשוקים: “לחם וחזיונות”!. ההמון היהודי צנוע, והוא חי על הלחם ועל כל מוצא פי ה', והחזיונות לא מן ההכרחיות המה לו. אבל אין אנו, בכל זאת, בני חורין מהשתדל לשפר אה החיים הארצישראליים בכל אשר תמצא ידנו, לתת להם את כל ההוד והתפארת, שאנו רגילים בהם והחביבים עלינו. וכמה גדולים אוצרות כחותינו השכליים, המספיקים לנו את כל דרישותינו, אף במה עברית בכלל.

 

לא. תרמיל מצויר.    🔗

כל הימים נלחמתי עם ז. ד. ליבונתין בדבר האגודות המשותפות אשר יסד, שלא היו לא אגודות ולא משותפות, והמלצתי בעד אגודות מטפוסן של “הלואה וחסכון”, שגדלו והצליחו ברוסיה עד מאד. אמנם אני ידעתי, כי מאת הועד האודיסאי, שהוא הכניס את הכסף לקופת האפ“ק לשם יסוד קופות המלוה, לא יהיה שומע לי, כי הלא בעיני מר אוסישקין אין מומחה ובר־סמך בעניני כספים יותר גדול מליבונתין, ובידיעות הועד, שהיו מתפרסמות מזמן לזמן, גם נכתב שחור על גבי לבן, כי הועד האודיסאי מאשר את מעשי האפ”ק ביסוד האגודות המשותפות שלו. ואולם אנכי לא נרתעתי גם לאחרי זה, והייתי משתמש בכל מקרה שהיה בא לידי להתריע על הקלקלה שבאגודות המשותפות האלה.

ובאחד הימים שלח מר ז. ד. ליבונתין דברו לכל ועדי חברות קפות־מלוה בארצנו ומודיעם, כי היה היה את לבבו לקרוא אותם לאספה כללית לדון על עניני האגודות האלה, להתבונן אל קיומן ומעמדן ולבקש יחד עצות לבססן ולשכללן יותר ולהעמידן על יסוד איתן. ואולם מפני סבות שונות לא נקראה האספה אז, ואח"כ הגיעו ובאו ימי עבודת השדה להאכרים, – ודבר האספה הכללית נדחה; פעם פנה אל הועדים בכתב, ויעורר את תשומת לבם על שלש החוברות אשר הוציא הוא, על אדות האגודות המשותפות, על הערך הרב של ההשתתפות ועל תועלתה הכבירה בעולם המעשה בכלל. מן הכלל עבר מר ליבונתין אל ערך ההשתתפות החקלאית בפרט, ועל הברכה הרבה ועל השנוי הגדול שההשתתפות מביאה בעולם האכרים, והביע את צערו שאין לנו מוסד מיוחד אשר יעסוק בזה ויפיץ את רעיון ההשתתפות בין השדרות הרחבות של עמנו יושבי ארץ אבותינו. והוא הודה, כי אין הדבר הזה – דבר ההשתתפות – “עומד אצלנו באותו מעמד שהיה צריך ושהיה יכול לעמוד”.

מר ליבונתין⁵⁰ העיר, כי האגודות המשותפות נוסדו אצלנו רק על יסוד קופות־מלוה פשוטות, וכי אין האגודות שמות לב אל הרבה מענפי ההשתתפות, שהם באמת היותר עיקריים והיותר נכבדים בין ענפי ההשתתפות. בעיקר חסרים ענפים בהשתתפות החקלאית, כמו גדול המקנה, שהוא ענף נכבד מאד באכרות ואשר לרגלי זה נתעוררה בכל המושבות גם שאלת הזבל, היינו, חסרון הזבל, שהוליד הכרח במושבות רבות להביא זבל כימי מאירופה. אכרי מושבותינו הבינו מראשית עבודתם את ערך הזבל בעבודת האדמה והיו קונים זבל מאת הערביים ומשלמים מחיר יקר, בעת אשר שתי המושבות של הגרמנים, שרונה ווילהלמינה, שהיו מביאות לבעליהן כמאה אלף פרנק בשנה הכנסה במחיר החלב והחמאה, אין צורך להם לקנות זבל, כי יש להן די צרכי אדמתם מעדריהם. “יודע אני – אמר מר ז. ד. ליבונתין – כי לגדול בקר נחוצים מקומות מרעה, ולא לכל המושבות יש אפרים לבהמתם, אולם הלא אפשר להנהיג במושבות אלה זרעי מספוא שונים; יודע אני, כי אי־אפשר להתעסק בגדול־בקר אם אין אחריות נגד מקרי מגפה, אולם הלא אפשר להנהיג אחריות משותפת, כמו שנהוג במושבות אחרות בגליל; יודע אני כי קשה לאכר הפרטי להשיג את הכסף הנחוץ לו לגדל בקר הרבה כמו האכר הדינימרקי, האירלנדי, האיטלקי ויתר הארצות הנאורות⁵¹, לבסס ולחזק ולהרים את מצבו החמרי”. לאגודת אכרים משותפת – אמר מר ליבונתין – יקל להשיג את הכסף הנדרש לחפץ הזה. לאגודת אכרים משותפת יקל למצא עזרה להרחיב את הענף הזה ולהגדילו ולהעמידו על יסוד נכון וקיים. וגם הבנק – הבטיח מנהל האפ"ק אז – לא יעמוד בודאי מנגד בדבר נכבד אשר כזה. ומר ליבונתין הוסיף: “אכרינו לא שמו לב במדה מספקת לגדול עופות ולמזרע ירקות, ואנו רואים בכל מושבה יושבות נכריות ומוכרות תרנגולות וביצים ונכרים מתהלכים ומוכרים ירקות ופרי אדמה, ואכרינו מלבד שאינם מוכרים לאחרים, עוד הם בעצמם קונים צרכי אוכל כאלה, וכדי בזיון ונזק”!

ולכן בקש מר ליבונתין את ועדי קופות המלוה בכל המושבות ועורר את תשומת לב האכרים לפתח את פעולותיהם על יסוד אגודות משותפות ומציע לפניהם שורה שלמה של שאלות לדון עליהן באספות האכרים בכל מושבה ומושבה.

זה היה בעת שנחלקו ראשי התנועה בדבר השיטה, שעל פיה צריכים לעבוד בארץ ישראל, ונחלה נצחון השיטה של העבודה המעשית, והמשרד הארצי־ישראלי, שהיה לא־אהוב מאד על ליבונתין ופקידיו, נסה להציב לו יד וערכו בעבודת הישוב הלוך הלך ונעשה ניכר. ראה ליבונתין, כי גם על האפ"ק למצוא יכולת לפתח פעולה יותר רחבה, בתוך המושבות, והמכתב של מר ליבונתין היה אולי תולדות “המהלך החדש”. מר ליבונתין מודה, כי אגודות משותפות בתור קופות־מלוה פשוטות אינן עוד מספיקות די עזרה להאכרים, וכי נחוץ להרחיב את יסוד ההשתתפות ולשומו אבן־פנה בהרבה מענפי המשק הכפרי, וכי את הצד החלש הזה באגודות המשותפות הוא רואה כראות “מגרעת אחת עיקרית נכבדה מאד”. ונסיתי להשתמש במקרה הזה להראות על עוד מגרעות באגודות המשותפות מיסודו של מר ליבונתין, באשר אני חשבתי גם את המגרעות האלה גם כן למגרעות עיקריות, שאם לא יסירו אותן, אזי מסופקני אם תוכלנה האגודות להתפתח אף אם תשמענה בקול מר ליבונתין ותלכנה בדרכים אשר התוה לפניהן – להשתתף יחד בהתפתחות ענפים חקלאיים (משותפים) שונים.

כנים הדברים: האגודות המשותפות, שהאפ“ק שם אותן תמיד על נס ושהמנהל הקדיש להן שלש חוברות, נוסדו – כפי המבטא של מר ליבונתין ־ על יסוד קופות־מלוה פשוטות. ההדגשה של המלה האחרונה לי היא. “פשוטות” הנה בתכלית הפשטות ככל מלוה פרטית. הן באמת במה נבדלת מלוה שמקבל איש אחד ממלוה שמקבלים קבוצים? גדול ונכבד הוא הערך האיקונומי של ההשתתפות ההדדית, כי עזרה משותפת של פרטים רבים היא השתתפות הכחות של הפרטים הרבים האלה; והלא מובן וידוע, כי מה שאין בכח פרט אחד לעשות יעלה ביד כחות פרטים רבים; ובכל מקום שאנו משתפים פרטים רבים, אז אנו משתפים את כל כחותיהם, הן החומריים והן המוסריים; ויש אשר הכחות המוסריים המה יותר נכבדים, ונהיים ליותר גורמים כלכליים מן הכחות החמריים של הפרטים. ואולם קופות המלוה מיסודה של האפ”ק הנה “פשוטות” יותר מדאי. עפ“י הקונסטרוקציה שלהן והנה חסרות כמעט כליל את יסוד השתתפות הכחות. זהו פשוט: במקום שחותם איש אחד על שטר־חוב של – נאמר – עשרת אלפים פרנק, – שולח ועד של קופות־מלוה שטרי־חוב על הסכום ההוא חתומים בידי אנשים אחדים. כמעט אין שום קשר וחבור בין חברי האגודות המשותפות של קופות המלוה, קשר אורגני במובן חברתי, בעת אשר רק קשר כזה מפרה את כח החיים של יסוד ההשתתפות ומפתח אותו להוציא גדולים “זרעו בו למינהו” ולהשתתף במקצועות כלכליים שונים. ובאמת אנו רואים, כי ועדי קופות מלוה בהמושבות לא היו תופסים שום מקום חשוב בשדה העסקנות הצבורית של המושבה. בהבל פיו של האפ”ק נבראו הועדים האלה, עבודתם הצבורית נמשכה אך שעה קלה (פעם או פעמים בשנה בעת קבלת המלוה מהאפ"ק) ומהבל המה בחיי הצבור והכלכלה של המושבות. האם ועדים כמו אלה יהיו לכח מפריא ומפריח, יוצר ובורא אגודות משותפות לענפי הכלכלה במשק הכפרי של האכרים?

ואשמה בזה היתה הקונסטרוקציה של קופות־המלוה. מפאת שאין לקופות האלה כח משפטי, הגדרה יורידית הנותנת עוז לכל מוסד צבורי, האפ“ק קבע בשביל קופות־מלוה אשר יסד חקים בל יתפתחו בהם, חקים המונעים מהן התענינות הצבור המושבי. אין להקופות רשות לקבל החסכונות מאת הקהל, ולרגלי זה אין סכומי הכסף הנמצאים ביד בני המושבה משתתפים בחיים האיקונומיים של הקופה, בעת אשר החסכונות הם גורמים כלכליים מאד נכבדים בחיי הצבור. לא פה המקום להרחיב הדבור ע”ד ערך החסכונות, ערכם הכלכלי והחנוכי והמדיני של סכומים הנקבצים על־יד מאת התושבים, ואיך הסכומים הקטנים, יותרת ההוצאה ושיורי משק הבית, מצטרפים בקופת החסכונות לסכום גדול. ואולם פה אנחנו מביעים את צערנו, על אשר לא הראה האפ"ק, מיסד האגודות המשותפות של קופות־המלוה, את אמונו ובטחונו בועדי הקופות ולא הרשה להם לקבל פקדונות קטנים מעין סכומי חסכונות.

חסרון דמינכר היה בבנין הקופות, שיצר האפ“ק, גם אי־אמונתו בהועדים המנהלים את הקופות בנוגע לסכומי המלוה, שהמה קוצבים לחברי הקופות. כל הרשימות של קצבת המלוה עוברות אל האפ”ק, והוא חותך וקוצב את הסכומים. להועדים של הקופות יש אך רשות להציע, אך לא דעה מחלטת; הועדים יכולים להשיב ריקם את בקשות חבריהם, אבל לא למלאות את הבקשות. יותר טוב היה עושה האפ“ק, לו קצב מראש והיה נותן רשות להועדים לתת בעצמם מלוה עד סכום ידוע, לכל קופה וקופה לפי מצבה. שלטון, הנוסד על חשדים ואי־אמונה וחוסר־בטחון באנשי הצבור, יקבל גם מאת הצבור כפעולתו, ובמדה שהוא מודד ימדדו לו. אם האפ”ק איננו מאמין בכחות הצבורים של ועדי קופות־המלוה, אז לא היה לו להתהלל בקופות אלה, כי אין מתהללים בתעודת־עניות. התרמיל אף שהוא מצויר הוא בכל זאת תרמיל, ומעולם לא יהיה בגד־עדים.

עצתי היתה והצעתי, כי יעבור האפ“ק על תקנות קופות־המלוה אשר יסד ויכניס לתוכן יסודות חברותיים ויסודות בטחון בישרת הועדים ובצדקתם. היה לו לאפ”ק לזכור את חיי הצבור בארצנו של הישוב החדש, שהאורות מרובים שמה על הצללים, ואז לא יירא ולא יפחד מפני הכח המשפטי שהיה חסר עוד לקופות המלוה. כח דעת הקהל בקרב המושבות של אחינו הוא יותר איתן מן הכח המשפטי, שהאפ“ק שואף אליו. הן יאמר נא האפ”ק: האם רבים המה המקרים, שעליו היה בעסקיו עם הלקוחות היהודים, לפנות אל הכח המשפטי, שנותן לו הדגל הבריטני המרחף עליו? אף מקרה אחד איננו יודעים, ובכל זאת כספו שמור, לקוחותיו בטוחים ועסקיו נאמנים. מדוע זה נכרתה האמונה אצל האפ"ק; אך כשהגיע הדבר לקופות־המלוה?

אגודות משותפות מתפתחות ומראות חיים רק על יסוד אמונת אומן ובטחון גמור בכחות הצבור. אך שם צוה ה' את הברכה. ואם האמון חסר, הבטחון נעדר, והחשדים רבים, והזהירות גדולה, אזי אך לשוא עמל אז מר ליבונתין במכתבו לועדי קופות מלוה; קולו יהיה כקול הקורא בהרים…

ומר ליבונתין הולך עוד גם היום ומספר בשבחן של “האגודות המשותפות” אשר יסד האפ“ק. “האגודות המשותפות” הללו אליבא דאמת – מזכרת עון הן למנהל האפ”ק, וסופן מעיד על יסודן: אף אחת מהן אינה קימת, ואלה שהתקימו מהרו להמיר את ה“שיטה” של האפ“ק ב”הלואה וחסכון“. “האגודות המשותפות” של האפ”ק לא היו, כמו שאמרתי, לא אגודות ולא משותפות. אגודות לא היו, מאחר שהנהלתן לא היתה בידי הצבור, כי אם בידי הנהלת האפ“ק. לעסקני המקומות, בערים ובמושבות, היתה רשות לחוות דעה, להציע וליעץ, אבל ההחלטות והקופה היו בידי האפ”ק. אסור היה על האגודות במקומותיהן אפילו לקבל תשלומין, ואף כי פקדונות. ובכן, אגודות לא היו. אבל גם בשותפות לא היו, כי החברים לא היו, פחות או יותר, מעור אחד, בני מצב אחד, המקבלים אשראי בסכום פחות או יותר, שוה. האגודה המשותפת של האפ“ק היתה קופה, ערמה של אנשים שונים, שאין האינטרסים שלהם שוים. זה מקבל אשראי של מאה פרנק וזה – של הרבה אלפים פרנקים. הבנק הכניס בכונה את לקוחותיו הוא לתוך האגודה “המשותפת” והטיל עליה את האחריות ההדדית של יתר החברים כדי להבטיח את ההלואות שנתן להם בסכומים של אלפי פרנקים. בזה חטאו נגד כל יסוד של קואופרציה, זה היה עול נגד המוסד (“חובבי ציון” באודיסה) אשר נתן את הכסף ליסוד האגודות. ושוב מעיד הסוף על ההתחלה: הועד האודיסאי, שלא שמע בזמנו לאזהרתי ולא פקד על האפ”ק להמיר את ה“שיטה” שלו, קבל ענשו. ביום הליקוידציה הפסיד את חצי הכסף, שהיה מגיע לו לפי החשבון.

ואל נא יאמר מר ליבונתין, כי “תחת שלטון התורכים אי אפשר היה לאשר אגודות” של הלואה וחסכון. תחת שלטונם של התורכים הונחו כל אבני הפנה של ישובנו. גם המושבות, גם בתי הספר, גם השכונות החדשות, וגם – האגודות המשותפות של מר ליבונתין. אל נא יתלה את הקולר במניעים⁵² מן החוץ. אבן הנגף היה אותו האיש, החושב כי “הצבור”, “העם” – אלה “מלים בלי שום תוכן” כי “הצבור, העם – יש לו רק ענין לקבל את ההלואות” (דברי ליבונתין במאמרו). ולמי אשר לו השגות כאלה אנו אומרים: כלך לך אצל ענינים אחרים, ולא אצל המקצוע הקואופרטיבי שהוא רחוק מעניניך וממושגיך. אנו לצבור ועינינו אל העם, אותם הנושאים, שמר ליבונתין התיחס תמיד אליהם בבטול ובבוז, ואני להפך מאמין בכוחם הגדול של אלה. הנה הכניס הועד האודיסאי חמשים אלף פרנק ליסוד “האגודות המשותפות”, והאפ"ק השקיע גם בהן סכומים ידועים מהונו. כל המחזור של האגודות היה (בשנת 1911) לערך 400 אלף פרנקים, והאגודות הקואופרטיביות, מיסודם של “הצבור”, “העם”, אף פרוטה לא קבלו מאיזה מקור ציוני שהוא, ורק בכחות עצמם, בתעמולתם של העסקנים, נבחרי “הצבור והעם” רכזו בקופותיהן כארבעה וחצי מיליון פרנקים. ולפני סכום כזה ישתחוה, כמדומני, גם מר ז. ד. ליבונתין.

 

לב. הכספים והקדושה    🔗

עיר הקודש היא ירושלם, – ותעש את הקדושה לאחד המקורות של פרנסתה. ומפני כי קדושה העיר לכל העמים, לכן כל עסקני הדתות השונות מהפכים בחררה זו, ששמה הבולט הוא שנוררות, ואותה פתחו עד כדי מדרגה כלכלית חשובה. בני הנכר עולים במקצוע זה עלינו, על היהודים, אשר להם היא העיר והם יצרו את קדושתה ראשונה. להארמנים והיונים עשר ידות בירושלם וכולליהם פתחו תעמולה רבתי. אל נא ישכח הקורא שאני עומד בתקופה שלפני המלחמה העולמית, ובשביל כהני הארמנים והיונים היה שוק גדול ורחב ידים לחרושת השנוררות שלהם – רוסיה הפרובוסלבית, ארץ בלי מצרים אז, וכל אשר יצרו ובנו הנוצרים בירושלם הוא גדול למראה, בנוי איתן, תופס מקום ומכניס רוחים. להם הבתים הכי גדולים ונהדרים בירושלם, מבתי הכהונה הנוצרית נלקחו מעונות גם בשביל הנציב בארץ, גם בשביל הממשלה וכל מוסדותיה השונים, וגם קסרקטין לצבאותיה, בבניני הכוללים של הנוצרים נמצאו. ולמי הם הבנינים הרבים, המכניסים רוחים הגונים מאד, כמו בתי המלון יוז ואלנבי והחנויות הרבות אשר ברחוב יפו, אם לא להם, להנהלת המנזרים השונים. השנוררות שלנו, של היהודים, בכל צורותיה השונות, היתה פעוטה ודלה לעומת החרושת הקדושה הגדולה, אשר פתחו בני יתר הדתות בארץ ישראל בכלל ובירושלם עיר הקודש בפרט.

אך אם במובן היחס לא תפסה חרושת השנוררות היהודית את מקומה הראוי, הנה בכל זאת לא היתה גם כמות מבוטלת. ולהתפתחות “חרושת” זו של מוסדות (ישיבות, בתי־חסד, כוללים) נוצרו גם תנאים מתאימים. ואחד מן התנאים האלה הם סדרי הפוסתה, שהיו קימים בארץ בימי שלטונה של תורכיה. כידוע הרשו חקי הקפיטולציה לכל מדינות־חוץ לסדר במדינות תוגרמא את הפוסתה שלהן, ובאופן זה היו לנו בארץ ישראל פוסתות־חוץ שונות, שהגדולה והמסודרת בהן היתה הפוסתה האוסטרית. המוסדות, תוצרת החרושת השנוררית, היו מתקשרים עם פוסתה מתאימה להם, שהיתה עוזרת להם בהתפתחות עניניהם. גבאי המוסד מקבלים מאת הפוסתה בהקפה בולים בסכומים הגונים, לפעמים גם בהנחה ידועה מן המחיר הקבוע, בתנאי שאת כל “עסקיו” יעשה המוסד אך ורק באמצעות הפוסתה הזו. המוסד שולח את כרוזיו ואת כל הספרות התעמולתית שלו דרך פוסתה זו, מצרף תמיד גם מעטפה של המוסד לתשובה ולמשלוח כסף, ועל גבי המעטפה הרצופה רשומה הכתבת של המוסד אצל הפוסתה האמורה. שיטה זו היתה מבטיחה בהחלט לסניף הפוסתה הארץ־ישראלית את הכסף מחיר הבולים, שהמוסד קבל ממנו בהקפה. המוסדות הן לא היו מאושרים מאת הרשות, ולגבאיהם לא היתה זכות רשמית של אישיות יורידית לקבל את המכתבים ואת הסכומים המתקבלים על שם המוסד, והמחליט בדבר הזה הוא המנהל של הפוסתה, אשר לו הגישו הגבאים בראשית התקשרותם על אודות מהותו של המוסד וזהותם שלהם. העסקים של המוסדות היהודים בירושלם היו כל כך גדולים, עד כי גם הממשלה הרוסית, שלא היתה חשודה על חבה מיוחדת ליהודים, מנתה למנהל סניף־הפוסתה הירושלמי איש יהודי, אשר ידע, כמובן, את הדרכים לברוא יחוסים טובים בין הפוסתה שלו ובין המוסדות. אדוני הפוסתה הרוסית בארץ ישראל היו “החברה הרוסית לאניות ולמסחר”, שעליה היה התפקיד, תמורת סיוע כספי שנתי, לשמש את הפוסתה בשם רוסיא, ואת הבולים היתה מקבלת בלי כל תשלום, מלבד מחיר הנייר והדפוס. באופן זה כל כסף הפדיון מחיר הבולים היה נכנס בשלימותו לאוצר החברה לאניות, והיה איפוא חשבון בשביל סניף הפוסתה לעשות כל מיני הנחות ללקוחותיו. הדברים הגיעו לפעמים לדברים שלא יֵאָמנו – מחיר הבול לחוץ למדינה היה ברוסיא עשרה קופיקס, בעת שאנחנו בארץ־ישראל היינו רוכשים לנו בעד עשרים פרנק מאה בולים, כלומר: בערך שבעה וחצי קופיקה, ואם ידעת לעמוד על המקח היית מקבל הנחה גם יותר גדולה.

והמוסדות התרבו בעיר הקודש. לבו של אדם מישראל עֵר תמיד לכל “קול מהיכל”, ונכון הוא מעולם להיות שותף כמעשה הצדקה והחסד בירושלם. ואתה אך דע לך לחולל רעיון, לברוא מוסד ולמצוא בשבילו שם נאה וצודה נפשות, ושלח לך כרוזים על פני חוץ בל תמעיט, – וקהל עדת ישראל בגולה יענה לך, יתן ויחזור ויתן. ואם לא יתן היום, אם לא באו הנדבות והתרומות בפוסתה של השבוע, אזי יבוא בחודש הבא, לאחר זמן. ובינתים המוסדות משתמשים לצרכי הוצאותיהם בשוק הכספים בירושלם.

“שוק הכספים בירושלים” – הקורא בודאי יצחק על הדברים האלה, או יחשוב כי אנחנו מדברים על מצב ירושלים בימי שלמה המלך, בעת אשר היה בירושלים הכסף כאבנים. הן עתה הכל יודעים, כי ירושלים היא עיר הקבצנות, הכל יודעים, כי מעשרה קבין דלות שירדו לעולם נטלה ירושלים עשר, והכל יודעים, כי תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, בת קול יוצאת מחורבות ירושלים אל כל האחים שבגולה: “חוסו, רחמו, הושיעו לכל נגוע מעוצר ומחוסר כל”. ופתאום – “שוק הכספים שבירושלים”…

ואולם באמת אין משגיחין ב“הכל יודעים”, שאינם יודעים מאומה. יש ויש בירושלים כסף למכביר. לא תאמינו אם נאמר לכם, כי לפי ערך מספר תושביה, רבים מאד היו בה היהודים, החיים על הכסף שהיה שמור אצלם ואשר חשכו לעת זקנתם. זוהי בחלק ידוע גם עתה עיר של בעלי הכנסות קבועות, רינטיורים בלע“ז. היהודים מקוקז ומבוכרה שהיו באים לירושלים היו מביאים בידיהם צרורות כספם. וכי ישנם עשירים מאחינו ממערב אירופה, וגם מרוסיה, שהיו באים להתישב בירושלים היו מביאים את כספיהם עמהם אם במזומן או בשטרי ערך של מולדתם. במובן ידוע, גם אלה מן הבלתי־עשירים הבאים לירושלים, ואשר קודם צאתם לארץ הקדושה קצבו להם בניהם או קרוביהם ברוסיה או באמריקה מעמד קבוע לכל חודש ושנה, – גם אלה היו יכולים לבוא בחשבון האנשים, החיים על הכנסות קבועות, אם אך שומרים הבנים או הקרובים למלא את התקציב אשר הבטיחו. והן עפ”י הרוב ממלאים בחפץ לב הקרובים את הבטחותיהם.

ומאת כל האנשים האלה היו מתאספים ונצברים סכומים גדולים וקטנים, ואלה יחד היו מכלכלים ומפרנסים את שוק הכספים בירושלים. לארבעה בנקים גדולים היו מחלקות בירושלים, היו גם בנקירים פרטיים. ולכל אלה הבנקים והבנקירים היו הרבה פקדונות, פקדונות של מליונים פרנקים, שמפקידים אצלם מבני ירושלים. מחלקות הבנקים בירושלים לא היו נצרכות להביא כסף בשביל עסקיהם שמה מן החוץ; הפקדונות הגדולים והקטנים היו דַיָּם בשביל להמציא הכסף הנצרך לכל העסקים הבלתי־גדולים בירושלים, והותר עוד לכל המחזור הנחוץ בערי השדה, בשביל המחלקות שלהם ביתר המקומות בפנים הארץ. כידוע אצל בעלי הבנקים, יש מחלקות לכַנֵס ויש מחלקות לפזר; תעודת הסוג הראשון היא לאסוף מאת הקהל כסף פקדונות, ותעודת הסוג השני – להרביץ את הכסף בין קהל הסוחרים, הנצרכים לכסף. והעיר ירושלים היתה נחשבת אצל בעלי הבנקים לסוג הראשון, והמה מיסדים שמה מחלקות בעיקר ובתכלית לשם קבלת פקדונות מאת התושבים, המבקשים להם מקום בטוח בשביל כספי חסכונותיהם.

ואחינו היהודים המה לא היו אחרונים בין בעלי הפקדונות. אם היה מוצא חובה לעצמו הבנק הקטולי “הקרדיט הליאוני” להדביק מודעות בחלונותיו במחלקת ירושלים, כי מדברים שמה עברית; אם משתדלים כל יתר הבנקים, והבנק אוטומן גם הוא עמהם, למשוך אליו את הלקוחות היהודים בכל האופנים של חבה ושרות – זהו האות והמופת, כי לא אל צרורות נקובים עיניהם נשואות. לו זכינו, לו ידענו לכלכל את מעשינו בהשכל ודעת, כי אז אפשר ואפשר היה אז לאסוף בירושלים מן הלקוחות היהודים לבדם כסף די לכל המחזור שהיה נחוץ לכל המחלקות של הבנק היהודי בכל ארץ ישראל. ואולם הדברים האלה עתיקים ואין פה מקומם… ואולם גם זאת לדעת, כי הבנקים הזרים כחם היה אז להשתמש באמצעים אחרים ומיוחדים להבטיח את הלואותיהם להמוסדות. כשנפטר הרב סלנט, בא מנהל הבנק הגרמני ויאמר לגבאי ועד כל הכוללים, כי ישלמו מקודם את הכסף המגיע להבנק שלו מאת ועד כל הכוללים, ורק לאחר כך יביאו את הרב לקבורה. וכן עשו, וכן היו מוכרחים לעשות, מה שהבנק שלנו לא היה, כמובן, הולך בדרך זו… אנכי אך מאשר ומכריז על העובדא, כי היה והיה כסף מזומן בשוקי ירושלים, ומפני כי המסחר שמה היה קטן ודל, לכן היו משתדלים בעלי הכסף לשמור את חסכונותיהם במקומות בטוחים, ושער הרבית בירושלים היה תמיד קטן מאד.

ובזה היו משתמשים מוסדי החסד וממוני “הכוללים” השונים. בתי החסד בירושלים אין הכנסתם קבועה במועד ידוע, ועסק השנוררות הוא ככל “עסק”, ככל חנות שאין בעל החנות יכול לדעת בדיוק סכום הפדיון של השנה הזאת. בתי החסד מוכרים “עולם הבא” – קדיש, משניות ליאהרצייט, ועוד “סחורות” כאלו, שאמנם יש להן מהלכים ברחובות היהודים, אבל, כמובן, אי אפשר לדעת מראש מספרם וטיבם של הדגים, שיעלו בחלקו של מוסד זה או זה. ובין כה, ואת המוסד צריך לכלכל, ההוצאות הולכות ונמשכות, ונחוץ להשיג כסף במלוה. והולכים הגבאים ומשיגים. בטוחים המה בנדיבי עם אלהי אברהם שישלחו, שיזכרו את המוסד ויעניקו לו מנדבותיהם. ומשלמים גם רבית, כמובן. וכן הדבר עם ממוני “הכוללים”. החלוקה באה מאת הגבאים מחו“ל רק פעמים בשנה, ויש אשר נחוץ כסף לבעלי הכולל מקודם, לפני בוא הכסף מחו”ל, או יש אשר יאחרו הגבאים, מאספי הכספים בחו“ל, לשלוח את כסף התרומה. יש, למשל, אשר כולל אחד מחליט לבנות בתים לחבריו בתשלומים לשיעורין במשך שנים מכספי החלוקה; או יש אשר חבר אחד מבני הכולל נצרך לכסף בסכום מסוים, העולה לכסף חלוקתו במשך שתים־שלש שנה, כמו: להשיא את בתו או לכונן לו איזה עסק. באופנים אלה מוציאים הממונים של הכולל ההוא “שטרות”, פשוט וועקסלען לשלם לזמנים ידועים, והשטרות האלה נמכרים בשוק הכספים ויוצאים לדיסקונטו ככל שטרי חוב. שער הרבית עפ”י השטרות האלה היה תלוי, כמובן, בערך הבטוחות של המוסד ההוא ושל הכוללים ההם. למשל, כולל אונגארן היה מן היותר בטוחים, ולכן את שטרותיו היו מוציאים לדיסקונטו בחמשה למאה לשנה, שטרות של כולל ווילנה – בששה למאה לערך, שטרות דכולל וואהלין – תשעה למאה, ושטרות דכולל וורשה – בערך 10־12% לשנה, הכל לפי ערך הבטוחות שלהם. וצריך לדעת, כי שטרות הממונים של הכוללים היו עוברים לסוחר בכל ירושלים, וגם הבנקים היו מקבלים אותם לדיסקונטו.

והנה ממוני הכוללים מוציאים שטרות רק במקרה, ולזמנים קצרים לפי ערך וגם על סכומים לא גדולים. ואולם “ועד כל הכוללים”, שהיה המנהל את כל עניני הקהלה בירושלים, שמחזור הכנסותיו והוצאותיו רב וגדול, הוא היה לוה תמיד כספים וסכומי הלואותיו היו גדולים. שטרי חובותיו של “ועד כל הכוללים” היו עוברים תמיד בירושלים, והמה היו נמכרים בין המלוים כעין שטרי־ערך. ולועד כל הכוללים היה גם סרסור מיוחד, האפמאקלער בלע"ז, ועל פי הסרסור המיוחד הזה היו נכנסים ויוצאים כל עסקי הכספים של ועד כל הכוללים. והנה קרה מקרה בלתי־טהור, והסרסור לקח מאת הועד שטרות על סך עשרים אלף פרנק, וילך וימכור אותם בשוק, ואת התמורה “שכח” ולא הכניס אל קופת הועד. עבר זמן והסרסור פוטר את הועד בלך ושוב – וכסף אין. אז עשה הועד בערמה ויהי כמחריש ושוכח את הענין ההוא, וישלח אחרי הסרסור ויתן על ידו שטרות חדשים מסומנים בציונים ידועים על סך עשרים אלף פרנק, וכאשר הביא הסרסור את הכסף תמורת השטרות החדשים, לקח הועד מידו את הכסף, ובאותה עת עמד והכריז באופן רשמי, במודעות בכל העתונים ובכל רחובות ירושלים ויפו, כי השטרות החדשים בסימנים פלוני ופלוני נאבדו מאת הועד. והוא מבטל אותם כחספא בעלמא.

לרגלי הדבר הזה קם אז שאון גדול בין מחזיקי השטרות של ועד כל הכוללים. בודאי היה הענין הזה מביא לידי משבר של מוסדות ויחידים, אשר על השטרות קיומם ואשר בשטרות המה מחזיקים את חסכונותיהם. בודאי היה הענין הזה מביא לידי חלול שם ישראל ומשפטים רבים בבית הממשלה ובמשרדי הקונסולים. אבל הבית־דין התערב בזה הענין בעוד מועד, ובידו הצליח לפשר בין הצדדים. יצא הדבר, כי גם להסרסור היו טענות ותביעות מול ועד כל הכוללים, וחשבונותיו של “הועד הכללי” גם הם לא היו מצוינים, בודאי כמו גם היום, בסדרים למופת.

בתקופה שלאחרי הכבוש כמעט נחרב השוק הזה, “שוק הכספים” בירושלם, נתדלדלו המוסדות ורבים מהם נחרבו. ירדו מנכסיהם בעלי הכסף, ורבים רבים מאלה שהיו חיים על הרוחים מחסכונותיהם או מהכנסותיהם מחוץ לארץ, באו בעצמם עד ככר לחם. לרגלי התעמולה הגדולה של הציוניות, הרים עם ישראל את נדבותיו לטובת ארץ ישראל ויקריב את מיטב נדבותיו על המזבח הגדול של ההסתדרות הלאומית, ונענה אך מעט לגבאי המוסדות וראשי הכוללים, כהני הבמות הבודדות. חק הברזל של קרל מרכס, אשר לפיו התעשיה הגדולה אוכלת את החרושת הפעוטה של בתי המלאכה, ובתי המסחר הגדולים מהרסים את המסחר הקטן, השפיע הרבה גם על חרושת השנוררות הפעוטה בירושלם. בתקופה הראשונה שלאחרי הכבוש היה מצבם של מוסדות השנוררות רע מאד, מיואש. הם פנו לעזרה אל הקופה הכללית, שהיתה שולטת אז, של הסיוע האמריקאי ושל הציוניות. אבל – המציאות מהרהרת לפעמים גם אחרי תורתו של מארכס, ואנו רואים כי התעשיה הקטנה וגם המסחר הפעוט אינם כלים ועוברים מן העולם, ויש שהם מתרבים בתנאי החיים החדשים. אותו החזיון אנו רואים גם בחרושת השנוררות בארץ הקדושה בכלל ובירושלם בפרט. המוסדות מתקימים, ולא על חנם נשפטים האראלים של משרד הרבנות עם מצוקים אחרים בעד השלטון של “מושב זקנים”. מוסדות התורה והחסד והישוב יודעים להסתגל אל המציאות, והדרישה לתוצרת החרושת הירושלמית הקדושה לא נחלשה ולא תחלש. “התעשיה” הגדולה של הלאומיות והתחיה, התרומות לקרן היסוד, לקרן הקימת ולכל ישוב ארץ ישראל כפי המושגים החדשים, – כל אלה מגבירים ומאדירים את המוסדות הישנים. את הפרסום הבלתי חדל שעשו אבותינו לארץ ישראל ולירושלם, בהעלותם את הזכרונות על אודותם בכל תפלותיהם ועל ראש כל מקריהם בחיים, – הפרסום הזה הולך ומתרחב עתה הודות להתעמולה הנפוצה של ההסתדרות הלאומית. הַשְׁבֵעַ השביעו הגולים על נהרות בבל את עמנו לבל ישכח את ארצו ואת עיר קדשו, – ואת השבועה הזו ישמור עם ישראל לעולם, אחת היא מי ומה אשר יזכירנו את שבועתו ואת חובתו לקיומו ולארצו.

 

לג. על אדמת חידרה.    🔗

אל נא יתפלא הקורא על שאני מעלה לעתים קרובות על סדר ספרי זה את שאלת הפועלים. לא הייתי עושה כזאת, לו היה עלי לקבוע רשומות מתוך החיים העוברים עלינו היום הזה. היום אין שאלת הפועלים, יען וביען כי הפועלים בארץ ישראל הנם מעמד מרובה באוכלסין, מעמד אשר לו הסתדרות רבת הצורות והענפים והתופס חלק ידוע של השלטון הלאומי. אחרת היתה בתקופה שאני עומד בה בספר הזה. “הפועלים” במרכאות היו אז חדשים מקרוב באו, בעלי צורה חדשה, בעלי תביעות חדשות. זה לא היה אותו הפועל, אשר לטובתו היו מאספים נדבות ומכריזים עליהן בגליונות “המליץ”, כי אם פועל הצומח ברב כח ועולה לארץ־ישראל כדי להשתתף בבנינה והשואף להטביע גם את חותמו הוא, את רוחו החדש על הבנין משאת נפשו. ומפני שהחזיון הזה היה חדש, ומפני שהיתה הדרישה חזקה להוציא את הישן מפני החדש הזה, לכן גדלה אז ההתעוררות, ורבים ושונים מבין הכחות הצבוריים יצאו בימים ההם אל המערכה, ודבר הפועלים היתה לשאלה, שאלת הפועלים. ועד כמה שלא הייתי אני בדול מן העולם אז, הנה נפגשתי גם אני פנים אל פנים עם השאלה הצבורית הזאת, נפגשתי גם בספרות גם בחיים, נפגשתי גם לשבט גם לחסד. אדם חי הנני, ובי שולטים גם מראה־עינים, גם הלך־נפש…

את היחס אל הפועלים וביחוד אל ראשית ארגונם מצד ירושלם כבר ראינו, והיחש השלילי הזה הוא גם מובן. נטורי קרתא דירושלם חפשו, מחפשים ויחפשו תמיד את מקומות התורפה של הישוב החדש לכל מראותיו ולכל הופעות חייו. אלה לא השלימו מעולם ולא ישלימו לעולם עם העובדה, כי הנה חיים חדשים מתעוררים על אדמת ישראל, ואת פיהם אינם שואלים, והאמצעים הכספיים, המהוים את החיים האלה, לא אליהם נשלחים. הם ירגזו ויתקצפו ויקללו תמיד, כי על כן הם הם “שומרי החומות”, ויהי משכנם בלשכת “החורבה”, בועד כל הכוללים, במשרד הרבנות הראשית. ואמתלאות לא תחסרנה להם: חשד המיסיון, שמיטה, חלול הדת, סוציאליות. – וראו הקוראים ונוכחו אולי, כי גם היחס של האכרים הותיקים במושבות יהודה היה, אם אפשר לומר כך, חיובי להלכה ושלילי למעשה. “מה שאינו עושה השכל עושה הזמן”, ושיטת התמיכה והמראות השונים של הסיוע מאת הפקידות וחובבי ציון הדביקו גם בבני המושבות מקצת מן המקצת של הפסיחולוגיה הירושלמית. ואולם רוצה אני לשבח מושבה אחת, שעסקניה נגשו אל הופעת הפועלים מצד המעשי שבדבר, מצד התועלת למושבה, ומבלי להכנס בשום פולמוס בדבר זכיות הרכוש והעבודה, לקחו את השור בקרניו והחליטו להכניס אל המושבה פועלים ולעשותם לאכרים בתוכם. את זה אמרו אז לעשות בני חידרה, אותה המושבה שמעולם לא אכלה לשובע מאת סיר הבשר של הפקידות, ואשר גם את אדמתם רכשו להם בני המושבה בכספם, ויהיו תמיד ממעטים בחסידות ומרבים במעשה.

כי תבוא אל המושבה חידרה וראית מחזה, אשר אין כמוהו בארץ ישראל: מושבה בנויה בתוך יער עצים גבוהים, המחביאים בצל ענפיהם הרבים את בתי המושבה. ולפניך תמונה של צפון רוסיה, או כעין המראות אשר בין יערות ליטא. אלה המה יערות האקליפטוס⁵³, אשר נטעו היהודים מסביב למושבותיהם, כתריס בפני הקדחת, היוצאת מן הבצות. וביחוד גדלו היערות במושבה חידרה, במקום אשר הקדחת הצהובה הרבתה שנים רבות להפיל חללים מבין בני המושבה. רבות, רבות נלחמו אכרי חידרה עם הקדחת, גבעות לעשרות נערמו בחצר־הקברות אשר בזכרון־יעקב הקרובה עלי מתי חידרה, – עד אשר לבסוף גברו תחבולות האדם על הקדחת, והנה חידרה עתה אחת המושבות היותר יפות במראה יערותיה, ואולי גם היותר משוכללה במצב אכריה, “ואחריתה מי ישורנה”, באשר עתיד לה גדול ומזהיר. עתידה של חידרה נשען על טוב אדמתה ועל הכמות הגדולה של שטחיה ועל תבונת אכריה בעבודתם את האדמה. מה תעשו לראשון לציון, ואדמתה מצערה וכל גבולותיה הצרים כבר נעבדו ונטעו, ואין לעת עתה מקום להתרחב; מה תעשו לרחובות, וגבעותיה־חול אינן ראויות למזרע לחם, ואין די־כסף לנטוע את כל הגבעות ענבים ושקדים וזיתים; ומה תעשו לקוסטיניה, שאמנם טובה אדמתה, אבל אין אכריה משתמשים בכל הנצחונות, אשר נחלו בני האדם עובדי האדמה הקולטוריים, מבלי־דעת או מבלי אמצעים. תחת זאת הרחיב ד' את גבולי חידרה, וכשלשים אלף דונם מדת אדמתם; והאדמה טובה גם למזרע גם לכל נטיעות, ומן הבצות הגדולות ישקו גם את הפרדסים הרבים אשר נטעו שמה בשנים האחרונות; והאכרים מוכשרים ואנשי חיל, וכמעט אין בית וחצר בחידרה, אשר לא תמצא שמה את המכונות ואת המכשירים היותר טובים לחרישה ולזריעה, לקצירה ולדישה, והחידרים השכילו גם להפוך את הקללה לברכה, – לעשות את הבצות למקוה מים ולהשקות משם את הפרדסים אשר נטעו המה ואשר נטעה שמה החברה “אגודת־נטעים” בזמנה.

ואולם סובלת היתה המושבה חידרה ממעוט יושבי בה. מפני הקדחת, אשר הציקה לחידרה מיום הוסדה עד השנים האחרונות שלפני המלחמה, נתמעט מספר תושביה, עד כי המושבה הלכה והפסידה רבים מכחות חייה הצבוריים. לא היה לה רופא מיוחד, לא היה לאל ידה לכלכל את המוסדות הצבוריים היותר נחוצים. ואולם, כאשר ברך ד' את פרי אדמת בני חידרה ופרי בהמתם, והמה התעוררו ויביאו להם רופא מיוחד, ויחפרו להם באר־מים עמוק, ויטהרו את האויר ויגרשו את הקדחת מן המושבה, – שב רוח המושבה אליה והתחילה להתפתח, זה עלה לבני חידרה בקרבנות גדולים ורבים, ועתה לא היה ספק עוד, כי המושבה עוד תוסיף להתפתח, ודאגת בני המושבה היא עתה לקרב את ההתפתחות הזאת.

וההתפתחות תבוא ביחד עם האנשים החדשים. רחבה ועשירה אדמת חידרה, אבל עשרות המשפחות אשר ישבו עליה לא יכלו לפתח את שלשים אלף הדונמים אשר בגבולותיה. עשרות המשפחות לא יכלו גם לשמור על גבולותיה הארוכים, ובגלל זאת תמיד מלחמות ותגרות היו לבני חידרה עם שכניהם הרבים, אשר עיניהם היתה צרה ביהודים המעטים, העושים חיל רב בשדותיהם ובנטיעותיהם, ותמיד היו מעוררים על הגבולים ומסיגים אותם. התגרות והמלחמות עלו לבני חידרה בדמים מרובים, בשתי המשמעות, מכות ומהלומות והוצאות גדולות למשפטים ולשוחד. רבות מאד היו הוצאות המושבה לצרכי הצבור: שמירה, רופא, מסים, הספקת מים, בית־ספר וכלי־קודש, וההוצאות גדלו כגודל שטח האדמה, – ואת כל זה נשא עליו קומץ אנשים, עשרות משפחות. היוכל להיות כדבר הזה?

ומתנחלים, אנשים אשר להם נחלאות בחידרה, היו רבים. היו אגודות בני חידרה גם בווילנה גם בריגה גם בעוד ערים שונות ברוסיה. ואולם בעלי הנחלאות ישבו להם בעריהם שלוים ושקטים, אין המה דורשים מאומה מאת חלקי אדמתם, אבל אין המה גם משתתפים בשמירתם ובהוצאות המושבה; אין המה מתנחלים בעצמם בחידרה, ואין המה מוכרים את חלקיהם לאחרים שיתנחלו ושיתישבו במושבה. והנה כל עוד שהיתה שמועת חידרה רעה, וההתישבות בה היתה בחזקת סכנה מפני המחלות, אחת היתה להמושבה בידי מי יהיו חלקי האדמה, אם ברשות קוניה הקודמים או אנשים חדשים, אחרי אשר כאלה כן אלה לא היו מתישבים בתוך המושבה. ואולם עתה, לרגלי השנוי הטוב במצב הבריאות של המושבה, כל דאגת המושבה כל היום היא להרבות ולהגדיל את מספר תושביה, כי ירבו האנשים לבנות להם בתים בחידרה ולהאחז באדמתה ולקחת חלק בשמירתה ובעבודתה הצבורית, ולהאדיר את זרם החיים בתוך עורקיה. התרבות הישוב העברי בחידרה – היתה שאלה ממדרגה ראשונה לקיומה של חידרה, והיא כבר פנתה בזה גם לעזרת עסקני הצבור ביפו. כבר תפס אז ביפו, כלומר בתל־אביב, את מקומו בחיינו הצבוריים המשרד הארצישראלי, וראשי חידרה פנו אליו ויביאו למושבתם מועצה מיוחדת של שלשה עסקנים, והמועצה עשתה במושבה ימים אחדים, דנו על דבר מצבה המיוחד של חידרה, עברו על ספרי הפרטי־כלים ויסדרו את עניני צבורה. שלשת העסקנים היו: הד“ר רופין, בתור ראש המשרד הארצ־ישראלי, בא־כחה של ההסתדרות הציונית, המנוח שיינקין, שהיה חצי־פקיד של “חובבי ציון”, ואנכי, אדם בלי תיק וגושפנקא, ורק עסקן הנאמן על הצבור. נוכחנו, כי יש נחיצות מכרעת להגדיל את הישוב העברי במושבה, להגדיל שמה את מספר המשפחות, אחרי אשר יש ויש מקום להביא אליה תושבים מן החוץ, ולהשתדל להכריח את בעלי הנחלאות מחוצה למושבה למכור את חלקי אדמתם לבאים מן החוץ להתישב בחידרה. על פי עצת המועצה הנזכרת, פנה ועד המושבה אל הבי”ד ביפו, אל הרב קוק שישב אז לכסא הרבנות שם, והיתה מצודתו פרושה על המושבות סביב, וכח בי“ד יהיה יפה להכריח את בעלי הנחלאות בחו”ל לשאת בעול כל המסים והוצאות המושבה ושמירתה. ואם לא ישלמו את הסכומים האלה, אזי יפקיעו אותם מזכותם על חלקות נחלתם, ואת החלקים האלה ימכור הועד למתישבים חדשים.

באופן כזה רכש לו הועד חלקי אדמה, ועליהם החליט להושיב מספר פועלים יהודים, לבנות להם בתים ולהנחילם חלקי אדמה לנטיעות ולגני ירק, והגדילו הפועלים ובתיהם את מספר משפחות המושבה, ורבו הנפשות הנמצאות בתוכה.

ועד המושבה החליט לתת לכל פועל 25 דונם אדמה: חמשה דונם למגרש הבית ועשרים למטע שקדים או זיתים. את האדמה הוא מוכר להפועל במחיר עשרים פרנק הדונם בתשלום בלי רבית במשך עשרים שנה. להוצאת הבנין של הבתים ומטע השקדים הסכים הועד של החברה “עזרא” בברלין (זהו לא הח' “עזרה”, “הילפס־פעראיין” של היהודים האשכנזים, אך “עזרא” היושבת ג"כ בברלין, לואיזנפלאטץ 8) לתת הלואה להפועלים בערבות “אנגלא־פלשתינה”, הבנק שלנו, לבנות עשרים וחמשה בתים: עשרה בשנה זו, שמונה בשנה הבאה ושבעה בשנה השלישית, בתנאים נוחים ונאותים, החברה “עזרא” נותנת לכל אחד 1500 פר' לבנין בית וסך 375 פר' להוצאות הנטיעות, לשלם במשך עשרים שנה, הקרן והרבית, ארבעה למאה לשנה. “עזרא” זו, האגודה הקטנה הזאת, היתה עובדת בחשאי, אבל התיצבה בעבודתה על דרך טוב ומביא תועלת. אין תועלת יותר גדולה מתת לפועל בית וחלקת אדמה. זה יקשרהו אל הארץ, אל ביתו ואל נחלתו. פועל, אשר לו בית ונחלה לא יהיה כצפור נודדת ממושבה למושבה, מיהודה לשומרון ומשומרון אל הגליל. ואם עוד ישקיע בביתו ובנחלתו את מעט הכסף, אשר הותיר מעבודתו, או אשר הביא מביתו בידו, – האיש הזה יתאזרח בארץ לעולם, יתקשר ואת שרשיו ישלח לדורות עולמים. ומלבד זה הסכים ועד “עזרא” להלוות גם לועד חידרה, עפ“י אותן התנאים, עשרים אלף פרנק להעביר צנורות המים לכל בתי המושבה, למען יוכלו האכרים לעשות גנות ירק על יד בתיהם. וכבר החליט ועד המועצה של האגודות המשותפות אשר על יד החברה אנגלא־פלשתינה לקבל את התנאים של הח' “עזרא”, ואך ישתדל לבחור מן הפועלים את אלה שיש להם משלהם. לכה”פ שלש מאות פרנק, למען ישקיע גם הפועל המתנחל⁵⁴ איזה רכוש בביתו ובחלק אדמתו.

אין אני זוכר, ואין גם מעניני לחקור בדבר, עד כמה התגשמו ההצעות וההחלטות של מועצתנו אז בחיים, במציאות. חפצי היה להעיר ולהאיר את מעשי אנשי חידרה, מעשים שאינם מרחיקים את האדם מן השכל ומקרבים אותו אל המטרה, שאליה הוא שואף, צריך לשאוף. בני חידרה מעטו להתעסק בצד העיוני של שאלת הפועלים, שעליה דנו בכובד ראש ובחריפות עסקני האכרות ביהודה; ולעומת זה שמו לב אל הצד המעשי שבדבר. יבואו האנשים החדשים ויתישבו בתוכם וירחיבו ויגדילו את המושבה ויפרו וירבו בתוכה ויגדל מספר תושביה. ומפני “המינות” של תורת מרכס ולסל לא פחדו הרבה. “וישמן ישורון ויבעט”, – ואם בתורת משה הישנה כך, בתורה חדשה על אחת כמה וכמה. הבית, השדה, המשפחה וכל רגש של קנין עצמי משכיחים הרבה תורות ודברים שבעיון. בני חידרה הם אנשי מעשה, וככל אשר יעשו הם מצליחים.