מאת המחבר

בספרים האלה, אשר את הראשון מהם הנני נותן בזה לפני הקוראים, אני אומר למלא את חפצי משכבר הימים – לְסַפֵּר את כל אשר עבר עלי, את מראה־עיני ואת הלך־נפשי בכל יובל השנים, מיום עמדי על דעתי. מקצוע זה, רשימות וזכרונות, נעשה מזמן רב חביב עלי מכל יתר מראות הספרות וגלויֶיהָ, ואת כֹחי בו נסיתי עוד בתקופה הקדומה של עבודתי הספרותית. ויכול אני להתפאר, כי הנסיון הראשון עלה לי לא בלי הצלחה ידועה. עוד כשהיה “השחר” קים שלחתי פרקים אחדים כעין זכרונות על דבר ראשית התנועה הלאומית אז, והמנוח סמולנסקין קבל אותם ברצון, וגם הדפיס אותם בירחונו. שמם היה “הנסתרות והנגלות”. אך הצנזורה הרוסית לא נתנה לפרסם אותם, וכעבור שנים אחדות, באמצע שנות השמונים למאה העברה, נדפסה ב“המליץ” שורה שלמה של הזכרונות האלה, “מאחורי הפרגוד”, שֶהֵסֵבּה עלי את עיני הסופר ליב ליבנדה. מני אז הוספתי לכתוב זכרונות בצורות שונות, והשתמשתי בכל מקרה שבא לידי להעלות על הכתב את הידיעות ואת הרשמים, שנשמרו אצלי בנוגע למאורעות צבור ולאנשי מעשה, שהיו ראויים, לפי דעתי, לבל ישכחו. לאט לאט, ובהמשך הזמן כמעט שקניתי לי את חלקי בספרותנו אך ורק במקצוע מיוחד זה – מקצוע הזכרונות. זו היתה משמרתי ועבודתי, עורכי העתונים העברים היו מקבלים בסבר פנים יפות את פרי עטי במקצוע זה, ויש שהיו מזמינים אצלי מעין עבודה זו, שכמו התמחיתי בה.

ולמרות הדבר, שטבע הענין מחייב את הזכרונות, כי יתיצבו לפני הקוראים כחלקים בלתי נפרדים של חיי כותבם, הנה השתדלתי אני, עד כמה שידי היתה אז מגעת, להרצות את המאורעות ואת הענינים באופן אוביקטיבי, מבלי שיֵרָאו פני אני על בד היריעה, מבלי שאהיה באיזה מקום שהוא שותף לכל החיים שהייתי רושם. מביט ומשקיף הייתי, אך אנכי בעצמי נשארתי תמיד בַּצֵל. והן באמת: גבור ונערץ לא הייתי מעודי, משאות צבור כבדים לא הרימותי. כחי לא היה גדול. יותר הייתי נשוא מאשר נושא, ןגם כאשר היה עלי להשתתף ועָזֹב עזבתי עם חברי – לא התראיתי, ובחרתי להתכסות בענן.

ועוד אחת. נושאי זכרונותי היו תמיד, ברובם הגדול, בני דורי הסופרים העברים, ועל מראות חיינו האחרים לא שפכתי כל אור. ואני הלא חייתי תמיד חיים מלאים, חיי צבור וחיי מסחר, ואלה השאירו אחריהם בזכרוני רשמים בלתי נמחקים, ואשר ערכם לא יקטן ממאורעות הסופרים והספרות. סבורני, כי כל רשמי חיינו יש להם חלק לעולם הבא, ועלינו ליחד גם להם מקום בספרות הזכרונות, – זו הבאר, אשר ממנה ישאבו כותבי דברי הימים להשקות את הדורות הבאים.

ובספרים האלה רוצה אני להתאמץ למלא את החסר בזכרונותי אשר פרסמתי עד כה. שואף אני להביא את “עולמי” בלב הקורא, בהיותי אחד מרבים, אשר כמוני כמוהם חיו את החיים האלה, בלינו יחד את העולם הזה, שאני רושם אותו בזה. חושב אני כי סְפָרַי אלה, יחד עם הזכרונות השונים שפרסמתי וקראתי להם שמות שונים, יתנו תמונה שלמה מכל חיינו הצבוריים וגם מתנועתנו הלאומית במולדות רבים של תקופת “עולמי”. עד כמה שאפשר, השתדלתי לבלי לִשְנות עוד פעם את המאורעות, שכבר כתבתי על אודותם בזכרונות שנתפרסמו, לכל הפחות, בקובץ מאמרי “מערב עד ערב” (וילנא, תרס"ד), אם כי אחריות גמורה אינני מקבל עלי. כי במשך עבודתי אני בודאי אשתמש במגלות רבות, שבשעתן נתתי להן פרסום באכסניות ספרותיות שונות. חס אני על עמל ספרותי זה שלא יצא לבטלה, וגם הקורא לא יפסיד: הן יש יותר ערך לדברים, שנכתבו תחת רושם הרגע ונתקנו כעבור שנים רבות. גם הרעננות שמורה בהם, וגם המשפטים עברו דרך בקרת חדשה.

דרך כתיבתי את הספרים האלה היה – זכרונות, כפי שנשארו הענינים שמורים וקבועים אצלי בכלי הזכרון. לפני העוסק בעבודה זו ישנם הרבה דרכים. יכול הייתי לעבור על פני העתונים של כל תקופה ותקופה, והיו המאורעות יוצאים מדויקים למועדיהם ולזמניהם. תחת ידי שמורים מכתבים המונים המונים, מכתבים פרטיים, שעל פיהם אפשר היה לקבוע את הענינים כהויתם. ואולם אנכי לא השתמשתי גם באחד משני המקורות האלה. חי אני עוד חיי צבור הומים ומלאים, ואין שעותי פנויות לעבודה של עיון וחטוט בעתונים ובמכתבים ובמקורות ישנים. שקדן לא הייתי מעודי, ולעבודה מדעית, הנשענת על מקורות מדויקים, לא הוכשרתי. ולכן בחרתי לעבודתי זו דרך הזכרונות, ומהם לבדם לקחתי לי חומר ולבנים לבנות את הספרים האלה. תסבול אולי לפעמים הכרונולוגיה, יִמָצא לפעמים מוקדם ומאוחר באחד המקומות, – מה לעשות? אני אמרתי לנפשי: טוב אשר תכתוב ותשגה מאשר תחדל. את השגיאות יתקנו המבינים, ואולם את זכרונותי אני איש לא יכתוב מבלעדי.

זוהי עבודה של הרבה ספרים, שאין אני יודע עוד את מספרם בדיוק. תחת ידי עוד חומר היולי, שעוד טרם צַרתי את צורתו. העבודה כוללת, כפי שעלה במחשבה לפני, מראשית שנות השבעים למאה העברה עד לאחרי השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל. כיום הזה ערוכים אצלי לדפוס שלשת הספרים הראשונים, הגומרים בתקופת צאתי מרוסיא מולדתי ללכת להשתקע בארץ ישראל. ואת אלה אני נותן זה אחר זה. ואולם אני מקוה, כי גם הבאים אחריהם, הכוללים רשימות התחיה הישובית ביפו־תל־אביב, תקופת המלחמה וכל מצוקותיה, הכבוש הבריטי ומאורעותיו, – גם אלה לא יאחרו לראות אור הדפוס, אם אך יגזור ה' בחיים. הן לכם עסק עם איש, אשר שבעים שנה מאחריו…

בזמן הדפסת הספר הראשון הזה לא הייתי בירושלם ובלי השגחתי נלקה במקומות אחדים בחזרות וגם ברשלנות הסגנון. אנכי מביע את צערי ברבים על לקוים אלה, והמבקר יסלח לי.

כ' אלול תרפ"ו.

הר הכרמל.

א. יהי אור

באולם הציורים והתמונות של האמן המפורסם איבזובסקי בתיאודוסיה אשר בקרים ראיתי יריעת־בד גדולה, ועליה מצויר אותו הרגע הגדול, אשר בו קרא בורא העולם לאור, ויצו עליו “יהי אור”! על פני התהו והבהו…

את הרגע הזה בבריאת עולמי אני איני זוכר. מתי עמדתי על דעתי, על דעת העולם הקים ונמצא מחוץ להחוג המוגבל של הלמודים ב“חדר” ושל הענינים הנעשים ועוברים על פני בחצרנו בכלל ובבית־תפלה שלנו בפרט, – לא אוכל לכוין בדיוק, אפילו את השנה אינני יכול לקבוע. ואולם הפקודה האלהית להעלות נר על מחשכי, יצאה ובאה אלי דרך הספרות העברית החדשה, בהשפעתה של “שפת עבר”, כמו שהיו נוהגין לדבר בעלי המליצה, והראו את פעולתם עלי לא האנשים אלא הספרים. אל האנשים התיחסתי באי־אמונה, כי כן הורגלתי לשמוע דברי בקרת, ואפילו קטרוג ושטנה על גדולים וטובים. הזקן שלי היה מחסידי הצדיק מסטארושליה, בעל “עבודת הלוי”, ובגלל זה הייתי שומע לפעמים בבית־התפלה שבחצרנו דברי לעז לא רק ביחס לגדולים מן המתנגדים, אלא גם אל רַבֵּי החסידים שלא מקבוצתו של הזקן היו מתיחסים בשלילה גמורה. באופן זה לא היתה מעולם אמונתי רבה באנשים חיים, וחפשתי והייתי מוצא את מגרעותיהם. אבל לא נועזתי להתפרץ מתחת ההשפעה של הספר, של המלה הנדפסה.

ואל הספרים החדשים באתי, לאחרי שלמדתי את השפה העברית בתור מקצוע מיוחד, בלי כל יחס וקשר אל הלמודים הכללים העבריים, ואת השתלשלות הלמוד הזה אני זוכר היטב.

להמלמדים שלי לא היה כל מושג מידיעת הדקדוק של השפה. ואת השפה בתור כזו לא למדו אותנו. כאשר מלאו לי שבע שנים התחלתי גמרא, ועד העת ההיא לא הספקתי אפילו לגמור את למוד התורה כלה, וכפי שאני זוכר לא למדתי את הספרים במדבר ודברים. מן הנביאים הספקתי לגמור, עד התחלת גמרא, רק את הנביאים הראשונים. ואך התחלתי גמרא “ספו לי כתורא” את הלמוד הזה כל ימות השבוע, ורק ביום הששי עד הצהרים היינו לומדים בחדר את פרשת השבוע, ומפני מעוט השעות מעולם לא גמרנו את כל הפרשה. על מקומות הדקדוק בפירוש רש“י היינו פוסחים, יען כי גם הרבי לא ידע מה הוא סח. ורק בהיותי בן־עשר ואבא בא לביתו, פקד על הרבי ללמדני דקדוק השפה. הרבי היה בעל כשרונות טובים, והוא למד את התלמידים את חלק הפעלים מעל ספר “מסלול”, ובאופן זה רכשתי לי את ידיעת הפעלים, שבהם הספר מתחיל, ואולם לחלק הנקוד לא הגענו, כי יצאנו מאת הרבי הזה למלמד אחר. המלמד שבאתי אליו אחריו היה חריף ומוסמך להוראה, אבל בתנ”ך ובכל מה שנוגע לשפת עבר ודקדוק לא ידע כלום. הרבי הזה היה מאוכלי שלחננו, כי משפחתו דרה בעירה קטנה, ובעת האוכל ולאחריו נסה ללמד אותי ספר ישעיהו. הייתי מגיד לפניו פסוק פסוק, ולאחרי כל פסוק היה מורה אותי לעיין ברש"י את פירושם של הדברים. שיטת למוד כזו נמאסה עלי עד מהרה, וכפי הנראה חשב גם הרבי את כל הלמוד הזה ללא תועלת, ולאחרי עשרה או חמשה־עשר פרקים ללא־טעם וללא־למוד חדלנו מזה.

אבל לאחי הגדול הזמינו מורה מיוחד ללמדו “לשון ומליצה”. אחי כבר היה כבן שש־עשרה, שבע־עשרה, קרוב לזמן שישברו את בחוריו, וצריכים היו לדאוג להשלמתו. המורה היה יהודי גוץ, וזקן־עזים צהוב לו. המורה הזה, בישקה הקטן היה נקרא, היה ידוע בעירנו, ביחוד בקהל החסידים, לבעל־לשון, כלומר למליץ וכותב שירים. זכורני, שהיתה לו חוברת כתובה חרוזים על נס פורים, וכל בית של השיר הגדול הזה היה גומר בקטע מפסוקי התנ"ך ובמלת “הוא” מתוך אותו הפסוק. דרך למודו היה כך: הוא היה כותב בכל יום לתלמידו איזה מכתב או הרצאה מליצית על איזה ענין או מאורע, על פי הרוב מעניני היום, ממה שקרה בעיר באותו זמן: שרפה או גנבה, מקרה מות של אחד מאנשי השם, איזו תקלה או קטטה וכדומה. התלמיד היה מעתיק לעצמו את כתבי המורה, משתדל לעשות כמתכונתם ומחקה את המליצות בהשגחת המורה. גם המורה הזה לא ידע את תורת הדקדוק, אבל מן ההרגל והנסיון למד לבלי להכשל בשגיאות, ביחוד בנטית הפעלים. אנכי ראיתי בידי אחי את המכתבים והמליצות של המורה, ובשעות הפנויות ובחשאי הייתי מעתיק לי את המליצות האלה, אם כי את רבות מהן הבנתי רק לאחרי התעמקוּת.

עברו עוד שתים־שלש שנים, ואני כבן ארבע־עשׂרה. בחורף אחד הזמינו את המורה המליץ הנזכר, את בישקה הקטן, לתת שעורים במליצה לי ולאחד מחברי בחדר. חברי זה היה בעל כשרונות בינונים ולמודיו בתלמוד לא הצליחו; ובהיותו יחיד להוריו, השתדלו, לכל הפחות, ללמדו כתב יפה ומליצה. בחורף ההוא למדתי את ידי לכתוב מליצות על אודות כל מקרי יום, על הטובות והרעות אשר נפלו בעירנו, וחקיתי את מעשה המורה להרבות במלות הקריאה, כמו: הוי, אבוי, אהה, לכל צרה ופגע רע, וקריאות: האח! והידד לששון ולשמחה. שפכתי דמעות דיו על כל עשיר בעירנו שמת, על כל בית שנשרף, על כל מיני פורעניות, שהיה המורה מספר לפני ושׂם את המאורעות תוכן למליצותי.

החורף עוד טרם בא עד קצו, והשעורים בעברית אצל המורה חדלו משום־מה. לזמן הקיץ הבא נתפרדה חבורת התלמידים ונפרדנו שנינו למלמדים שונים. בזמן הלמודים ראיתי אני ברכה הרבה יותר מחברי, שלא היה מצוין בכשרונותיו ובידיעותיו. ומה השתוממתי לראות, כעבור ירחים אחדים, בידי חברי זה מליצה כתובה יפה, שאני לא הייתי יכול לעשות כמתכונתה. קנאתי בו קנאה גדולה ושמתי אל לבי להרבות בעבודה. בסוף הקיץ ההוא רכשתי לי, כמעט במקרה, מורה הגון לעברית. עוד ארשום במה שיבוא, בין יתר המורים לעברית בתקופת בחרותי בעיר מולדתי, נם קוים אחדים מפרצופו של המורה ההוא. בכלל נעשתה אז ההוראה של השפה העברית מקצוע מיוחד ובעירנו היו אז צעירים אחדים, שההוראה הזו היתה אומנתם, תחת אשר שנים אחדות קודם לזה היו רק מורים לכתיבה תמה, מעשה הכתב בעברית, ולמורים של השפה לא היה דורש ומבקש. בנחיצותה של ידיעת הלשון העברית הודו רבים מן ההורים, אפילו מאלה שהשתדלו להרחיק את ילדיהם מן ה“השכלה”. – מורי שפת עבר אלה היו באמת מפיצי ההשכלה בין בני הנעורים בכלל ובין תלמידיהם בפרט, ויש אשר השפעתם הרוחנית והמוסרית של המורים האלה גברה והכריעה גם את השפעת הבית והמשפחה. כלי זינם של נביאי־ההשכלה האלה היו, ביחוד, הספרים העברים, ספרי מליצה ושיר, ובתקופה שאני עומד בה – חוברות “השחר” וספורי פרץ סמולנסקין.

המורה לעברית אשר רכשתי אני, היה מן המשכילים הנסתרים. די לי להגיד, כי זמן ידוע היה גם מורה בבית הרבי מקאפוסט, – המלצה שאין למעלה ממנה. הוא היה עובר לפני התיבה בימים הנוראים בבית־התפלה שלנו ששם לא היו נותנים לאדם חשוד לעבור. ואולם באמת היה גם האברך הזה נתפס להשכלה, ודרך הקודש רחקה מדרכיו. בהמשך הזמן התגלה בתור משכיל, וימסור את בתו להגמנסיה, וגם פרסם בדפוס תרגומו של “היהודים” ללסינג. את השפה העברית ודקדוקה ידע על בוריה, ושיטת למודו היתה עפ“י הספר “אמון פדגוג” של מאפו, שבו ובספריו ובשיטה זו ראה את האל”ף ואת התי“ו של הספרות בכלל ושל שיטת הלמוד בפרט. ואולם בנוגע לשעוריו עמדי סגל לו המורה שיטה אחרת, שיטת התרגום. ומפני שלא אני וגם לא המורה לא ידענו כל שפה זרה, לכן הייתי מתרגם עפ”י הוראות המורה מיהודית. הספרות הזרגונית היתה בתקופה ההיא עניה עד מאד, והטעם הספרותי של מורי גם הוא לא היה מפותח ביותר, ולכן תרגמתי מכל הבא בידי. התרגומים לא היו מדויקים, הלכתי רק בעקבות הספורים שבחרו לי לתרגמם, והשתדלתי למצוא מבטאים, ההולמים בשפה העברית את המובנים של השפה היהודית. יחד עם זה קראתי בשעות הלילה או בימי השבת את הספרים אשר השגתי למקרא. אז נודע לי, כי המליצה היפה, אשר ראיתי לפני חצי שנה בידי חברי, היתה לא מעשי ידיו של חברי ופרי רוחו, רק הקדמתו של מאפו לחלק השלישי מספרו “עיט צבוע” העתיק הנער וישם בכליו ויתפאר לפני בנוצות שאינן שלו. והדבר הזה עורר בקרבי אז “קנאת סופרים”.

זמן למודי עם המורה הזה נמשך כשלשה חדשים. זה היה בתקופת הקיץ ולעונת הארוחה בצהרים היה הרבי משחרר אותי לשתי שעות, משתים עד ארבע, ובאחת משעות החופש האלה הייתי עושה עם המורה עברית. בהגיע הימים הנוראים והחגים אחריהם, חדל הלמוד הזה לבלי שוב עוד. המורה מצא אותי כבר מלא וגדוש למַדי, מבלי שיהיה לי צורך בעזרתו. בא החורף והגיע הזמן ללמודים חיצוניים ממש – לשון רוסיא וחשבון. ולאלה היה עלי להקדיש את השעה הפנויה לאחר ארוחת הצהרים בכל יום, ואת היום הששי ומוצאי השבת בכל שבוע. השפה העברית חדלה אמנם להיות לי מקצוע של תלמוד, אבל הרביתי לקרא מכל הבא בידי מעניני ספרות. אפילו בבית התפלה הייתי קורא את הקדמות הגאון מלבי"ם לכתבי הקודש, הכתובות מליצה. בחצרנו היתה דירתו של מוכר הספרים בעירנו, ואת כל שעותי הפנויות הייתי מבלה בדירתו האפלה למחצה, כורע על הספה הקרועה ומטפס על המסדרה להוציא משם איזה ספר דפוס ראם בווילנא או באקשט בזיטומיר לקרוא בו. ומה גדול אשרי, כשהביאה לי אמי למנחה מוַרשה את ארבעת החלקים של “דברי ימי עולם” לקלמן שולמן. זה היה הספר הראשון אשר ממנו שאבתי את ידיעותי בתולדות בני האדם.

ב. המין היפה והמזכיר לשדוכים

את מעשה הכתב הרוסי למדתי בחדר, במקום שהיה המורה המיוחד לכך, חיל שהשתחרר, קליגרף טוב. הוא למד אותנו גם את ראשית הקריאה הרוסית, אך לא יותר. להרבות את ידיעותי בלשון המדינה הזמינו עוד מורה, כביכול. זה היה פקיד באחד ממשרדי הממשלה, איזה לבלר נוצרי. משכרתו היתה, אם זכרוני לא יטעני, ששה או שבעה קופיקות לכל שעור, בתנאי מפורש לשלם לו את המשכורת בכל יום תיכף לאחר השעור. הוא היה שכור, ואת המשכורת היה נותן בכוס יין־שרף בבית המרזח הקרוב. ומפני שהוא לא ידע, כמובן, יהודית, ואני לא שמעתי את השפה הרוסית, לכן לא הצליחו הלמודים. זוכר אני, כי פעם אחת קראתי לפניו את המשל ממשלי קרילוב “הצפרדע והשור”, פירושן של שתי המלות האלו לא ידעתי, ועל המורה היה לבאר לי אותן עפ"י השיטה הטבעית. בידיו עשה לראשו כעין קרנים, והבנתי בקירוב, כי כונתו או פרה או שור. אבל קשה היה להמורה לבאר לי את המושג של צפרדע. לבסוף גנח על הרצפה בפישוט ידים ורגלים והתאמץ לחקות את שריקת הצפרדעים. לא הבנתי בכל זאת, אך לקולותיו ושריקותיו המשונים של המורה נכנסה החדרה המשרתת, והיא בארה לי את המלה ביהודית, – ונפקחו עיני.

כל זה היה בהיותי בן עשר, בן אחת־עשרה. אבל בהיותי כבן חמש עשרה הזמינו מורה צעיר שהיה תלמיד בית־הספר המחוזי. הוא הורני גם את דקדוק השפה הרוסית עד חלק הפעלים; יותר מזה לא ידע גם הוא. לפני המורה הזה למדנו בשנים, אני ועוד נער אחד מקרובי. זה נעשה מפני הקמוץ בהוצאות, ותחול המשכורת על שנים. חברי היה נער מטומטם, והמורה הקדיש את כל תשומת לבו לי לבדי, אבל, כאמור, ידיעותיו היו מצומצמות, ומה שידע מסר לי במשך שני ירחי למוד.

אני הנני הצעיר בבית הורי, ומלבדי היו לי אחיות ואחים. איש מהם, כמובן, לא בקר שום בית־ספר ואת הלמודים החיצונים קבלו מאת מורים פרטיים מן הזולים, שאינם מרבים במחיר תורתם. הברכה לא היתה רבה, והחליטו להזמין מורה כדבעי, תלמיד המחלקה הששית או השביעית של הגמנסיה. זה נעשה בהסתר מהאב הזקן, שכמובן לא היה נותן בשום אופן לטפוס כזה לדרוך על סף ביתנו. כאשר נכנס המורה הזה בפעם הראשונה לביתנו ובמסדרון הבית פשט את מעילו וגם הסיר את כובעו מעל ראשו, פגשה אותו המשרתת בקללה נמרצת, ותברכהו בשחין על ראשו. משכרתו של המורה הזה היתה, לפי המושגים אז, לפני חמשים שנה, די הגונה, אבל תלמידיו ראו ברכה. אז החליטו, כי יתן המורה הזה גם לי שעוריו פעמַים בשבוע, ביום הששי ובמוצאי השבת, לבל אצטרך לבטל מלמודי בחדר. המורה הזה בחר לו בשבילי את תכנית הלמודים של בית־הספר, ויחלק את שעורי הלמודים באותה ההדרגה שבבית־ספרו, ויתן לפני להכין את השעורים כפי הכמות של שעורי בית־הספר. הנה כי כן נתן לי, למשל, תרגיל אחד מספר־הלמוד לשפת אשכנז, ועלי היה ללמוד על פה כעשר מלים גרמניות,– וזה במשך שבוע שלם, ממוצאי השבת עד יום הששי, ואני עלם בן חמש־עשרה, בעל כשרונות לא רעים, ביחוד הצטיינתי בכח זכרוני, יודע פרקים אחדים ביורה־דעה, מוצא ידיו ורגליו בתוספות ומהרש"א, ובדברי ימי עולם תקפתי את מורי, זה הגימנזיסט, לא אחת. מובן, שבמקום השעור האחד עם עשר המלים אשר שם המורה לפני, הכינותי במשך השבוע את כל השעורים, כעשרים במספר, שהיו בספר הלמוד, בפרט שהשפה הזו, הגרמנית, קרובה מאד ליהודית, כמעט “מאמע־לשון”, רק קצת מתוקנת.

הדבר הזה הרים את ערכי בעיני המורה מאד. עשו רושם עליו גם ידיעותי בדברי הימים, שרכשתי לי מן הספר “דברי ימי עולם”, ששם באו הרצאות הענינים הרבה יותר מפורט מאשר בספר הלמוד של אִילובַיסקי, שעל פיו למדו בגמנסיה. נוסף לזה היה המורה הזה בן למשפחה פשוטה, ועברית היתה לו זרה לגמרי. ובראותו אותי כותב עברית ומעלה על הכתב מאורעות ומחשבות, – והוא הן לא ידע את המגרעות במעשי ידי,– והייתי בעיניו כעלם בעל כשרונות טובים, ויתן את לבו ללמדני את כל ידיעותיו. בעצמו היה תלמיד בעל כשרונות בינונים, ומפני שעליו היה לכלכל את נפשו באשר מצא משעורים פרטיים, לכן היו ידיעותיו בלמודים אך מספיקות, ולא רבות וגדולות. על המורה היה ללמדני לא ידיעות כלליות, כמו חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה, כי אם רק רוסית וגרמנית. כי רק לזה נתנו המשגיחים עלי ערך, בראותם בזה תלמוד שיש בו מעשה. ובגלל זה רצה המורה להתאים את למודיו עמדי אל התכנית הזאת, והיה נותן לי לפעמים לערוך עלי גליון את אותו החבור, שהיה המורה בבית הספר שלו נותן לו היום. ואני זוכר מקרה אחד, מצחיק מאד, שכמעט לא יֵאמן כי יסופר, וזה הדבר.

באחד השעורים של תורת הספרות הרוסית נתנו לפני התלמידים במחלקה הששית, שהיה מורי אחד מתלמידיה, להרצות על אודות האופי של אחדים מגבורי הספר “גבור זמננו” של לירמנטוב. באחד הימים צוה מורי גם עלי לקרוא את הספור, ולכתוב את הכרקטריסטיקה של אחדים מן האנשים, הפועלים בספור הזה. מלאתי את המוטל עלי כפי יכלתי. בין יתר הנפשות תארתי את פרצופו של המחנך “אדון בופרי” ואמרתי עליו, שהוא היה חובב רהיטים יפים ורצפה יפה. המורה שאל אותי, על סמך מה כתבתי את הדברים האלה, וכאשר נתתי את תשובתי והראיתיו את המקור, התפרץ בשחוק אדיר. בגוף הספור היה כתוב, שלה“אדון בופרי” היתה “חולשה אל המין היפה”. להמלה полъ
ברוסית ישנם שני מובנים: מין וגם רצפה. אני מעולם לא שמעתי, שהנשים נקראות בשם “המין היפה”. המבטא התלמודי קורא לאשה “חמת מלא צואה”, ולא עלה על לבי, שיש לה שם־לואי יותר מתאים…

אך יותר מאשר מן המורים למדתי מחברי. אחד מהם היה בנו של ראש הסופרים במחלקת המשטרה, ואחר כך נהיה לעורך־דין. בנו ידע את השפה הרוסית על בוריה, וגם נסה אז לתרגם את הספר “אהבת ציון” של מאפו לרוסית. לא ארכו הימים ואני השתחררתי מן החדר. ולמורי התלמוד היו נתונים רק שתים־שלש שעות ביום. הייתי בן שש־עשרה, ומפני המלמדים וחדריהם התפרצתי, פשוט מעשה מרד, הודעתי, שאין לי יותר צורך וחפץ בהם ובלמודיהם. בעת ההיא נתתי אל לבי למלא, עד כמה שהבינותי, את המגרעות בסדר למודי הישנים, עברתי על כל כתבי הקודש, והשתדלתי עד כמה שאפשר לבלי להשתמש בביאורים השונים, מלבד פירוש המלות שלא ידעתי. לאחד מחברי היה קרוב “משכיל”, שלו היתה ספריה גדולה, ונם אני נהניתי מן הספריה הזו. ומכיון שהותרה הרצועה והתפרצתי מתוך עולו של החדר, הרשיתי לעצמי אפילו להכנס לפעמים גם לאולם הקריאה של הספריה הפומבית העירונית, אם כי שם היו יושבים בגלוי הראש. כל אלה לא היו מן הדברים שעלם כמוני היה יכול לדוש אותם בעקבו, כל זה נעשה רק לאחרי מלחמה פנימית וגם חיצונית – עם האפטרופסים שלי על “הנהגה טובה”, ונעשה לאט לאט, צעד אחר צעד. ביחוד השפיע עלי רע ילדותי וחבר שחרותי שלמה זלמן לוריא, זה שהתפרסם אחרי־כן בתור משורר עברי, פובליציסטון רוסי ושהיה בסוף ימיו גם רב־מטעם בקיוב. בהיותו עלם בעל כשרונות מצוינים וידיעות רחבות, האיר את עיני במקצועות רבים של הספרות העולמית. בני גיל אחד היינו וידידות ישנה קשרה גם את אבותינו, ובלינו יחד שעות רבות בכל יום, וקראנו יחד ולמדנו יחד. הוא נתן לי למקרא אה ספרי הבקרת של בילינסקי, דוברוליובוב ואפילו את כתבי פיסארוב, – ספרים, שבבתי־הספר של הממשלה לא היו משתמשים בהם מפני רוח הבקרת העזה המנשבת בם.

בתקופה ההיא היתה לי גם פרקטיקה “ספרותית” רחבה. שדכן היה בבית מדרשנו, והוא שדכן “מדיני”, וחליפת מכתבים גדולה היתה לו עם ערים רבות. הוא היה שולח ומקבל עשרות מכתבים בכל שבוע, ושיג ושיח היו לו עם שדכנים ומחותנים בכל קצוי ארץ. הוא בעצמו, במחילה מכבודכם, ידע רק לחתום את שמו, וגם זה בקושי, אם כי היה בר־אורין. והוא בקש ממני לכתוב לו את מכתביו בכל עניני ה“נכבדות” אשר נהל. עול החדר כבר לא היה אז עלי, עתותי היו פנויות מכל עבודה תכופה, והיה השדכן בא לביתנו בבקר בבקר וקורא לפני את מכתביו ואני כותבם. לו היה סגנון מיוחד לכל עניני השדכנות, ועד מהרה הסתגלתי אל אפני הרצאתו את הענינים שלו, עד כי הייתי ל“מזכירו”. הוא היה רושם לפני את שמות המחותנים, בת פלוני לפלוני, סכומי הנדוניא ויתר דברי התנאים, ולפי כמות הנדוניא כבר ידעתי למי קורין “גביר” ולמי “נגיד”, והתמחיתי בעבודה זו, עד כי הייתי בעצמי כותב את כל דברי הענינים כשדכן מומחה. הוא היה מביא אלי את כל המכתבים שהיה מקבל, ואני הייתי קוראם ומשיב עליהם, בהיותי בקי בכל הענינים יותר ממנו. והיה מקרה, שהלך השדכן לורשה לרגלי איזה שידוכים, ובינתים הייתי אני מקבל את המכתבים שלו, וגמרתי “ענין” אחד מבלעדיו ע“י חליפת מכתבים, כי אני הייתי גם החותם את שמו עליהם. תחת ידי היה תמיד סכום הגון של תוי־פוסתה משל השדכן, כי אך היה מקבל מאת איש, אשר לו בת או בן ש”נכבדות" מדובר בהם, שנים־שלשה רובל, היה תיכף מפריש מזה איזה סכום לקנות תוי־פוסתה, והיה מביאם אלי למשמרת.

ואופקי התבוננותי הלוך הלכו והתרחבו עם כל ספר שקראתי, עם כל מראות חיים שפגשתי, עם כל רושם שקבלתי. הסתכלתי מעל לגבולות חצרנו, התודעתי אל חיים אחרים שלא הורגלתי בהם, ורכשתי לי גם מכירים ומכרות, בנות־דודים ואחרות. כבר ידעתי להבדיל היטב בין רצפה יפה ובין המין היפה, ויש אשר הכה הלב הצעיר גלים למראה עיני תכלת ולחיי שושנים והתמימות הקדושה הלכה תמס… יצאתי מד' אמותי החוצה.

ג. משכיל כמה שנאמר

ובחוץ היתה רוח אחרת.

עוד שנים אחדות קודם לזה נראה הפרץ באחדות מן המשפחות המיוחסות אשר בעירנו. “ברחו” צעירים אחדים מבתי הוריהם על מנת להשתלם, ונמצאה גם בורחת, צעירה ממעלה היחוס; את הבורחים אמנם השיבו לבתי הוריהם, אבל המה התהלכו ברחובות קריה כמנצחים, כגבורים. מלחמת גרמניה וצרפת הביאה זרמים חדשים לרחוב היהודים, והשמועות על דבר חוק עבודת הצבא הכללית הכריחו הורים רבים מן השדרות העליונות לפשפש במעשיהם ובמנהגיהם עד כה בנוגע לחנוך הבנים. הן אחורי גבם אורבת חובת העבודה בצבא, ולבעלי השכלה תנתנה זכויות מיוחדות בנוגע לחובה זו.

היתה רוח אחרת בכל העיר. היו בתי־תפלה, שהמתפללים בהם היו חשודים על ההשכלה. בית־התפלה של זימל חפץ, אביו הזקן של יעקב בן ישעיהו מזא“ה ממוסקבה, נתפס כמעט למינות, אם כי הרב רבי חיים ברלין היה בתוך המתפללים שם. להמגיד מקעלם לא נתנו שם להטיף את מוסרו, ולהמטיף החדש דיינוב פתחו את שעריו. – שידוך אחד נגמר בלי שדכנים, ורק באהבת הצעיר והצעירה, וחוטי האהבים האלה נטוו ע”י אחד המורים העברים, מורה משכיל. וזה בקרב משפחות אמידות, משפחת לוריא ומשפחת רטנר! ויוצאים החתן והכלה לשוח יום יום בריש גלי, לאורך המדרכות ברחוב הרוח, ולא יתבוששו. – ואחדים מעולי הימים, בני העשירים והאמידים, וגם – ואולי ביחוד – מאלה אשר בשעתם “ברחו” לזיטומיר ולוילנא, להכנס אל בית־מדרש הרבנים שם, ובשובם “נתפרסמו”, כמובן – אלה וכאלה תפסו אל תחת ידיהם את בתי התלמוד־תורה אשר בעיר, ויקבעו בהם תכנית למודים חדשה. נוסף על תכנית למודי קודש, היו מלמדים את הנערים לשון עברית ודקדוקה, לשון המדינה וחשבון. היו בתוך המורים גם הסופר המנוח יעקב דינסזוהן, שהיה אז צעיר נודד בעירנו, גם אחת הבחורות, בת אחד העשירים הגדולים בעיר.

בתוך חבר המורים ההוא הייתי גם אנכי. איני יודע איזו זכות עמדה לי להנחילני את הכבוד הזה. אפשר מאד, שברצון הצעירים תופסי התלמוד־תורה היה להביא אל חברתם גם אחד מבני החסידים ממשפחה תקיפה, כדי להרבות צבאם נגד המתריזים. ואולי חפצו לקרב אותי אליהם, כדי לעשות עוד נפש צעירה אחת לההשכלה, משום להגדיל השכלה ולהאדירה. ולא מן הנמנע, כי יד דינסזוהן היתה בזה להביאני בקהל חברה חשובה של טובי הצעירים המשכילים, כי אנה המקרה לידי לעשות טובה לדינסזוהן בעת אשר כמעט היה בכל רע. בכל אופן, ידיעותי בעברית אז לא היו עוד מספיקות להורות את הלשון הזאת. בתוך המורים היה אליעזר צוקרמן, זה שהיה אחר כך סופר “השחר” ועוזר “האמת” של ליברמן, ודינסזוהן היה מורה שפרנסתו בכך. לידי מסרו את הכתה הראשונה ולמדתי את הילדים על פי הספר “אמון פדגוג”, כפי שקבלתי ממורי.

גבאי התלמוד תורה ומשגיחיה הביטו, כמובן, בעין רעה מאד על מעשי קבוצת הצעירים במוסד, אבל בהיותנו כלנו בני תקיפי הקהלה קצרה ידם לגרשנו. מיום ליום נעשתה ידם של הצעירים יותר תקיפה בתלמוד־תורה, וכבר עלתה מחשבה בלבנו לסדר גם בית למוד־מלאכה על־יד המוסד. זוכר אני, שפעם אחת הלכנו כלנו, כל חבר המורים והמורות, לתור את קומת המרתף של בית־הכנסת “זרזין”, שבחצר בתי הכנסיות במורד העיר, ולהתקין את הדירה הזו לבית־המלאכה. אותי, הצעיר שבחבורה, לא הכניסו לפני ולפנים אל תוך התכניות השונות והמחשבות הרבות, שהיו בלבות ראשי העסקנים, אך הרגשתי שאין הדברים כתקונם, שאנו מתפרצים לתוך רשות שלא שלנו, וכי איזו דברים בגו. לא יכלתי להבין, לא קלט מוחי: מה להפולני יעזרסקי, האגרונום הצעיר שבנה לו חוה בתוך העיר ויקרא לה “הבל הבלים”, ולילדי התלמוד־תורה? ומדוע ולמה מתענין בעבודתנו ורוצה לקחת בה חלק אקטיבי הסטודנט הצעיר אנדריוב, בנו של המומר הקבלן מאטוויי אנדריוב? כעבור שנים אחדות ואני התבגרתי, אזי נודע לי הדבר. גם האגרונום הפולני, גם בן המומר נתפסו לבולשת, ואת ראשי העסקנים מחברת הצעירים שלנו דנו בעון פשעים פוליטיים בגרמניה, בברלין, וראשית חטאת עבודתם היתה בעירנו.

גבאי התלמוד־תורה נפטרו מהשתתפותנו הבלתי רצויה הודות למקרה. פרצה בערה בעיר ותאכל שכונה שלמה של בתי עניים, ובאין בתים לחסות בהם, לקחו להם העניים את החדרים הרבים והמרווחים של התלמוד־תורה. זה נעשה בהסכם חשאי בין הגבאים ובין הנשרפים, כדי להפטר מעסקנותנו, שהיתה כעשן בעיני ראשי קהלנו.

והרוח החדש הלך והתחזק גם בעסקי העדה הכלליים. אם כי מוהליב־דניפר עירנו היתה עיר פלך וקהלת היהודים בתוכה רבת אנשים, בכל זאת היתה משרת הרב מטעם הממשלה על שכם רבי מאיר ברלין, רב ואב־בית־דין של הקהלה, זקן מופלג, שלמד את ידיו לחתום את שמו בשפת המדינה, ומפני כבודו של הזקן הסתפקו השלטונות בידיעה רבתי זו. ואולם לאחר פטירתו של הרב הזה, התנגדו בעלי ההשכלה שבעדה להוריש את בנו של הרב, את רבי חיים ברלין, גם את משרת הרב־מטעם אגב כסאה של הרבנות הדתית. התנגדו לזה, כמובן, גם השלטונות; ונבחר רב־מטעם אברך אחד, שגמר בשעתו איזה בית־ספר. זה היה יהודי “מושלם”, אוהב לעבור לפני התיבה, יודע לשון־קודש וכתב־ידו יפה ומסולסל, וקרוב למשפחה תקיפה בעדתנו. במנוי זה או בבחירה זו – הבחירות היו “חשאיות”, כלומר: תקיפי הקהל סדרו אותן בחשאי ועל־פי הסכם ביניהם מראש – רכשו “המשכילים” בעיר כח חדש, כח רשמי לכל־הפחות. לגיוננו התגדל והתרבה. ואם היה צורך לעלם או לעלמה לסדר להם תעודות־לידה כדי להכנס לבית־ספר שלא ברשות ההורים, היה הענין הזה, איך שהוא, נגמר במשרד הרב־מטעם הזה, שחשב חובה לעצמו לתמוך בידי הצעירים המבקשים השכלה.

מה שנוגע אלי, הנה היתה השכלתי צרה ומוגבלה מאד, והעיקר שהיתה כלה על “טהרת הקודש”. חייתי באמונתי התמימה, כי אין ההשכלה באה לקצץ בנטיעות וכי היא “בת־השמים”, כמו שהוכיחו לי ספרי ההשכלה אשר קראתי, – הן הגבורים השליליים של מאפו, גם בספוריו מימי המלכים בישראל גם בספורו מקורות חיינו, היו צבועים “הלובשים אדרת שער למען כחש”, אבל גם הגבורים החיוביים, שכאלה אנו צריכים לראות ולקדש, לא כפרו בשום דבר ולא שנו כלום מחיי הדת והמסורת. והאמנתי אמונת אומן, שהתורה והחכמה, “האמונה וההשכלה”, אחיות תאומות הן. חוג מכרי ומיודעי חובר לו מצעירים וצעירות, שכל אחד ואחד מהם התלבט והתחבט בפנתו על קורטב של דעת, ונלחם את מלחמתו עם מסורת הבית והמשפחה על קוי אור של חופש ושל השכלה. לא כל ספר היה מותר בקריאה, בדקו אחרי החברים, שאתה מתרועע עמהם, והטיולים בערבים על פני המדרכה שלפני הגמנסיה היו חשודים מאד. ואם נגלתה איזו “אהבה” בין שני צעירים, או אם נכנס איזה עלם ממעלה הבתים אל הגמנסיה, או נודע בקהל על דבר יסוד איזו קבוצה של צעירים – והתגברה ההשגחה על כלנו, ביחוד על הבנות, שהן היו תמיד תחת אפטרופסות מעולה.

ואל גבולי החיים הצבוריים בעירנו נכנסה, בתקופה ההיא שאני עומד בה, עוד חלקה חדשה, שהשפיעה בהרבה על שנוי הערכין הרוחניים בקהלתנו. הזמינו לשבת על כסא הרבנות את הגאון מלבי“ם. זה היה טפוס חדש בשביל עדה יהודית ברוסיה הלבנה, במקום שהורגלו ברבנים יושבים בשפל ודחוקים תמיד בפרנסתם, והם במעמד ביתם ובמאכל שלחנם כאחד מבעלי־הבתים הקטנים, כמעט עניים. והנה בא לעירנו להיות רב הגאון מלבי”ם, והוא מארץ אשכנז, והוא סדר את ביתו לא בשכונת בתי־הכנסיות אשר במורד העיר, ורק “על גפי מרומי קרת”, בדירה מרֻוחה ורהיטים יפים, וכל הבית אומר כבוד והדר. הרבנית וכלתה היו יוצאות פרופות ומלבושיהן על־פי האפנה האחרונה. הרב הגאון בעצמו היה מקבל עתונים לועזים, גרמנים, ולעתונים עברים, כלומר להמגיד והלבנון נתן ערך מיוחד. לבית הרב היה בא לעתים קרובות נכדו, בן בתו שישבה בסמולנסק, ופני העלם (יחיאל מיכל היילפרין המנוח, הידוע בחוגי הישוב החדש הארצישראלי) היה נראה על פני חוץ כאחד מבני הפרתמים, לבוש קצרים ומסתפר קומי, ופניו כפני ילד מבני המשכילים. אמנם הצעירים המשכילים באמת לא נטו אחרי הרב הזה, ומהם אולי גם חתרו תחתיו לשלחו מן העיר – אבל שהותו בעירנו הראתה את פעולתה אפילו על השדרות החרדות ביותר. מי שהרשה לעצמו לדוש בעקביו איוו מצוה קלה, היה יכול “להתלות באילן גדול”, – הרב וביתו, ויצא איפוא שנתקבלה השפעה הפוכה מזו שאליה קוו החרדים, בהזמינם את הגאון מלבי"ם לרב בעירנו.

ולי הביאה ישיבתו של הרב מלבי“ם הקלות רבות בחיי הפרטיים בעת ההיא. האפטרופוס הראשי עלי היה האב הזקן, שחצרו הספיקה לי את כל צרכי: פה גם בית־התפלה, פה גם הרבי, גם מוכר הספרים – ולמה לך עוד להתהלך על פני חוצות, ומה לך שם? ואולם הבקורים בבית הרב, השאיפה ליהנות מזיו תורתו ודרשותיו, ההתאבקות בעפר רגלי גאון נעלה כזה – לא רק שזה היה מותר, אך גם משובח. והתשובה: “הייתי אצל הרב” כסתה על פשעים רבים, ולא תפלת ערבית אחת נשכחה ונתבטלה בטיולים על פני המדרכה עם עלמות ובשיחות עם חברים, והכל על חשבון הבקורים בבית הרב… לא חנם השאיר הגאון מלבי”ם זכרונות טובים בלבי עליו, וגם גוננתי עליו, לאחר שנים אחדות, במכתבי שפרסמתי אז ב“השחר”. קץ תקופת עלומי הגיע אז, ואני החילותי את חיי ימי השחרות, חיי ההכרה, ובכל ערב כשהייתי שב הביתה לא הייתי שב ריקם: איזה רעיון חדש בעיני לקח לבבי, איזה ספר חדש בא לידי, והוספתי דעת והוספתי מכאוב.

ד. הצעד הספרותי הראשון

ומעיני בני המשפחה לא נעלם הדבר, כי אנכי הולך ונחמץ. גן נעול היתה חצרנו, והרגישו האנשים כי הנה אנכי הראשון, המתפרץ לצאת מתוך הסוגר הזה, וירעמו פנים וירגנו באהליהם. אבי ישב לו בפטרבורג, והיה בא הביתה לעתים רחוקות מאד, אחת לשנה ומחצה או לשנתים, ולא הוא היה המדריך אותי, והאב הזקן – זקן ושבע ימים, קרוב לגבורות, ואני לוקח לי את חפשי, אמנם לא בסערת מלחמה, אך צעד אחר צעד, עמדה אחרי עמדה. נסו להעיר את אזני אמי על הליכותי, אבל היא לא מצאה בי כל און. תמיד אני עובד: או קורא או כותב, ולא ראתה כל חטא וכל פשע בזה, שאני יוצא בערבים לשוח, בפרט שבני חברתי המה מן הדומים לי ומסוג המשפחות משלנו, ולא ראתה כל סבה מכריחה להוכיחני. והיא אשה טרודה בכלכלת הבית ובהנהלת עסקיה המסחריים, והבית, ברוך־השם, מלא בנים ובנות וחתנים וכלות גם כן סמוכים על שלחננו, ואין לבה פנוי לדקדוקי החקירות והבדיקות היתרות בהנהגתי, שאינה כלל חשודה בעיניה.

במשפחתנו היתה דודה, האחות הבכירה של אבי, שהיא חשבה לעצמה זכיות מיוחדות של פטרונית המשפחה כלה. היא ידעה את כל פרטי היחוס שלנו, הכירה את הגואלים והקרובים למשפחתנו עד הדור העשירי, החזיקה בהם בתמיכה חמרית ומוסרית, והיתה מזמינה אותם ומוזמנה אליהם לכל ששון ולכל אסון שלא יבוא. את “דגל הזהב” של המשפחה נשאה תמיד ברמה, והיא היתה השלטת בחצרנו, ורק האב הזקן גדל ממנה. ונסתה הדודה הזאת להוכיח את אמי, על מה ולמה אין היא שמה עין עלי, המתנהג “שלא כהוגן”, והעירה את אזנה למוסר במשל ומליצה, שמשפחה דומה לשרשרת: אם חוליה אחת מעלה חלודה, אזי כל השרשרת בסכנה. אבל אמי לא הכלימה אותי וגם לא מצאה לנחוץ להפריע אותי מקריאתי בספרים ומהתהלכי עם חברים בני גילי, כי לא מצאה בכל אלה ערות דבר. אז פנתה הדודה אל בן אחותה, פסח בן דודתי השניה. פסח זה היה כבר נשוי, והיה הגדול בשנים בין הנכדים של הזקן. אברך בר אבהן ובר אורין, מחדש חדושים בגפ"ת, מחבר “פשטליך” משלו וקצת משל אחרים בתוספות נופך משלו. כתב־ידו נקי והדר, שכותבין בו דברי תורה. הוא חשב את עצמו לבחיר המשפחה, והיה בטוח כי כזה יחשבוהו גם הדודים, בפרט אבא שלי, שהיה גם הוא למדן ומוקיר תורה. ואת פסח זה הטתה דודתי כי יכתוב הוא לאבי לפטרבורג שטנה עלי, היות שהנה אני סר מן הדרך, קורא ספרים חיצונים, ויש לחשוש גם לדעות נפסדות, והוא מוצא חובה לעצמו להודיע על אודות זה לדודו. המכתב היה כתוב הדר, ולא חסרו בו מליצות ורמזים שהספיקו לאבא להבין את הדבר.

ותשובת אבי לא אחרה לבוא, אבל את התשובה כתב לא אל בן אחותו, אך אל אמא שלי. אבא הודיע לאמי, כי הנה קבל מכתב מאת פסח, אם כי הוא, אבא, מעולם לא כתב לבן אחותו זה כל מכתב, וגם עתה אינו דורש ואינו מבקש ממנו כי יכתוב אליו מכתבים. אבל מכותלי המכתב הזה הוא נוכח, כי ישנה תנועה נגדי, נגד בנו, והוא מזהיר את אמי ופוקד עליה בכל המרץ, כי היא תגן עלי ולא תתן לאיש להיות לפטרון ולמשגיח עלי. מכתבו של אבא היה כלו קפדה ומרירות, על אשר העזו אנשים לתת דופי בי, והוא שם את כל אחריות הדברים על אמי, שלא תרשה לזר להתערב בהנהגותי.

אמא הביאה את המכתב הזה, הנושם רוגז וכאב לב, אל האב הזקן, ראש המשפחה, זה היה בערב, בשעה שהיו נוהגין לבוא לבלות את הזמן במסכת הזקנים. גם בעיני הזקן לא היה טוב, כי פנו וכתבו לאבא, היושב בפטרבורג ומשחר לטרף, וגורמים לו צער על לא דבר. הן אמנם גם הוא רואה שחדלתי לשקוד על התלמוד והפוסקים כמקודם, ואולי צריכים בדיקה הספרים השונים שאני קורא בהם, אבל הולך בטל לא ראה אותי, ועול תורה ומצות לא פרקתי, ומה החרדה אשר חרד הטפש הזה והחריד את אבא על דבר לא לו? ונחל פסח זה קלון מאת אמי, וגם הזקן גער בו.

ואבא לא הסתפק במכתבו לאמי. עבר עוד שבוע ומכתב באחריות בא מאת אבא על שמי. זה היה בפעם הראשונה בימי חיי שנתקבל מכתב על־ידי הפוסטה ישר על־שמי. במכתב מצאתי המחאה על סכום של עשרים וחמשה רובל, ואבא כתב לי, כי בסכום הזה אקנה לי ספרי למוד הנחוצים לי. ההמחאה היתה אל אחד ממכיריו בעירנו, צעיר שהיה סוכן לחברת אחריות להעברת משאות־סחורות, ובשבתו בפטרבורג התודע אל אבא והתהלכו יחד. אנכי נפלאתי מאד, מה זה ומי זה עורר את אבא להעניקני כסף, אשר לא דרשתי וגם כמעט לא היה כל צורך בו. הבאתי את ההמחאה לאמי וגם הראיתי לה את מכתבו של אבא, שהיה בעיני פלא, כי על אודות מכתבו של פסח בן הדודה לא הגידו לי מאומה, לבלי לחרחר ריב ביני ובין בן־דודתי זה. ואולם באותו היום הזמין אותי אליו הצעיר־הסוכן מודע אבי, ויודיעני, כי מלבד הסך של ההמחאה, יכול אני לפנות אליו בכל עת שאהיה זקוק לכסף לשכור מורים ולקנות ספרים, ויאר פנים אלי, וידבר עמדי טובות ויאמר לי כי אוהב ומודע הוא לאבי, ופקודה בידו מאת אבא להגן עלי בכל עת שאפנה אליו. זה עודד את רוחי מאד, ונוכחתי כי ביני ובין אבי לא יקום חיץ לעולם.

וימלאו לי שמונה־עשרה שנה. מחברי ובני גילי כמעט לא נכנס איש אל הגמנסיה, אם כי הכרז החוק של עבודת הצבא הכללית, שהלמוד בבתי־הספר היה כתריס בפניה. רק אחדים מבני העשירים המופלגים, שאינם משגיחים בדעת הקהל ובדבת רבים, הכניסו את בניהם לגמנסיה, ויפנו ערף ללמודי התלמוד. ורבים מתוך האמידים הזדיינו בתעודות־שחרור, שהשיגו בכסף רב במקום אשר מצאו. העניים ובעלי הבתים הקטנים, להיפך, הניסו את בניהם לבתי הספר השונים, לא לשם “השכלה” אך להמלט מעבודת הצבא. ולי היתה דודה, אחות אמי, אשה אלמנה שישבה היא ושני בניה בעיר קרובה לעירנו. ותבוא הדודה ותשב בביתנו, ויהי גם חנוך בניה עלינו. הגדול היה בן גילי, והקטן היה כבן שש־עשרה, ושלחנו אותו להומל להכנס אל הגמנסיה. עשינו זאת מפני “לזות שפתים הרחק ממך” ולא יאמרו כי מביתנו הולך נער בימי השבת וילקוטו על שכמו אל הגמנסיה; אבל כבר גמלה אז ההכרה, שדברים כאלה אין אסור חמור חל עליהם, ובזהירות הכל מותר…

רושם אני קו לקו, מרבה אנכי בעובדות ומעשים ומשתדל לנקד עליהם, בתקותי כי מתוך הצבעים האלה תראה התמונה של התקופה ההיא, עד כמה שאפשר, בכל מלואה.

ובחורף ההוא בא גם אבי הביתה. כמו שאמרתי היה אבא פוקד את נוהו לעתים רחוקות, ואולם בבואו לא היה ממהר לשוב לעסקיו לפטרבורג, ויש שהיה נשאר יושב אתנו חצי שנה ויותר, בפרט אם עסקי אמי בחנותה היו מצליחים להספיק את צרכינו, או אם היה נשקף מאורע משפחה נכבד, כמו שידוך הבת או הבן. הפעם עשה אבא בבית כמעט כל הקיץ, ובהיותו אתנו לא הרגשתי כל לחץ ומועקה רוחנית, והייתי חפשי לבחור לי מכל הספרים לקרוא כחפצי. אני הייתי אז בקוראיהם התמידיים של העתונים “המגיד” ו“הלבנון”. את הראשון הייתי קורא, לא כסדר, אצל מוכר הספרים בחצרנו, ואת “הלבנון” הביא לביתו דודי, אחי אבי הצעיר, כמעט בכונה תחלה בשבילי. דורי היה צעיר “משכיל” שנתפס לחסידות, ובתור מי שהיה משכיל נהיה לחסיד קנאי, ומלחמה היתה לו עם ההשכלה ועם כל מנהגי הדור החדש בכל אשר יפנה. אני הייתי חביב עליו, ובדאגה רבה הביט אחרי וישתדל להצילני ממלתעות “ההשכלה”. וכאשר העביר המו“ל את “הלבנון” מפריז למגנצא, וישם לו לפטרון את הצדיק הגרמני ד”ר לעהמן, ויכתוב על דגלו “דרך אמונה בחרתי”, היה דודי מן המנויים הראשונים עליו, ויתן אותו לי למקרא. והנה ביום קיץ אחד בא לי החפץ “לנסות את הנוצה”, כמו שהיו אומרים המליצים, וערכתי מכתב מעירי. זכורני, שהראיתי את הכתבה לאבא, והוא אשר ידע עברית כהוגן קרא אותה, וכמדומני גם תקן אותה קצת, ושלחתי את מכתבי אל “הלבנון”. והמכתב נדפס. חתימתי תחתיו היתה: “מן”, האות הראשונה משמי והאות האחרונה משם משפחתי. למה לא חתמתי את שמי מפורש – אינני יודע. בודאי היותה בזה מן היוהרא של ילדות, ולא יותר.

מובן, כי גליתי את הפסידונים שלי לכל מיודעי ומכירי, והמכתב הקטן הזה נתנני עליון לא רק לנערים כגילי, אך גם להאברכים אשר בעירנו. היה בעיר עוד צעיר אחד, שהיו אומרים עליו שהוא מושך בשבט סופרים, אבל כל כחו היה ב“תקנות עגונות”, כלומר היה כותב מודעות בשביל נשים המבקשות את בעליהן, וגם הוא היה גדול ממני בהרבה שנים. ויצא לי שם, ו“משכילים” מקרב המורים העברים ומלמדים בעלי פסוק ודקדוק בקשו קרבתי. זה הוסיף לי מרץ, וערכתי מכתב שני בדבר עסקי הקהלה, וחתמתי את שמי מבכ"ה, אבל הדברים היו חריפים יותר מדאי בעיני עורך “הלבנון”, וזכיתי לתשובה בתיבת המערכת, כי יפרסמו את דברי, רק אם הסוכן בעירי יאשר את דברי. סוכן “הלבנון” היה אז איזה פרוש בטלן, ואני המשכיל לא חפצתי ללכת להתרפס לפניו ולבקש ממנו אשור, – והמאמר, בעונותינו הרבים, ירד אל הסל ולא נדפס.

ועוד מעט ומאסתי אני ב“הלבנון”. בברלין התחדש העתון “הצפירה” על־ידי עורכו חיים זליג סלונימסקי וסוכנו ברוסיא היה יהודה־ליב גורדון, – השמות, שכל נער משכיל ידע אותם. הבאתי את “הצפירה” אל ביתנו, נסיתי לכתוב בו, חתמתי את שמי מפורש, שמי ושם אבי ומשפחתי, – ויחי הסופר!.. וידעו הדודים והדודות, וידעה גם העיר, כי הנה התיצבתי על דרך, שכל באיה לא ישובון. ופסח בן הדודה גם פחד מפני, גם קנא בי קנאה גדולה. הנה זה ימים על שנה הוא יושב על האבנים וכותב את תורותיו ואת חידושיו, רושם אותם ומעתיקם שוב, וקובצם יחד אל חוברת אשר אתו, והוא רק שואף לראותם, לכל הפחות מקצתם, בדפוס; והנה בא זה העלם, שעליו התאונן לפני אביו, וימצא בו תנואות, ואמר בלבו להיות מדריכו, – והגדי הזה נעשה תיש, ומפרסם דברים בדפוס, ושמו מתפרסם, ובו ובמאמריו מדברים בקהל! הן זהו סופר, אדם עילאה, שאין ממשמשין אותו בידים.

והיה מקרה, ולעירנו בא אחד מנכבדי ביאליסטוק, והאיש נשוא פנים וישב בשכונתנו בבית קרובו, אחד העשירים. הוא בעצמו היה מן המשכילים, אחד “הקוראים הנכבדים” של “הצפירה”, ובא לו הרצון ללכת ולהתודע אלי. בא לחצרנו ושאל לשמי. בחצרנו באחת הדירות ישב גם דודי אחי אבי הגדול, שגם שמו כשמי. האורח בא לבית דודי, קרא בשמו ואמר כי בא לבקרו ולהתודע אליו. הדוד קבל את האורח הנכבד בסבר פנים יפות, ואולם אך נכנסו בשיחה, והנה נוכחו גם האורח, גם בעל הבית, כי שגיאה יש כאן, וכי האורח התכון לחלק כבוד בקורו לי, אני העלם. והביא הדוד את האורח לביתי, והתפלאו הגדולים על הכבוד שקבלתי, ומאנשי בית־מדרשנו הניעו ראש: הנה עד היכן רוח הטומאה של ההשכלה מגעת!…

ה. הר ההר

והגורל הוטל: “משכיל” הנני בכל דרכי. החסידים בבית מדרשנו התיאשו ממני לגמרי. לא זה הוא העלם, שהיה מגיד “עין־יעקב” בין מנחה למעריב בפני הקהל, אומר מדרש־רבה לפעמים קודם המנחה בשבתות, שהיו מקוים ממנו שיגיע לאיזו “תכלית”. שבקיה לחסידות, פירש מתלמודו, ויצא כמעט לתרבות של מבלי עולם, שאינם יודעים אחריתו.

ואולם גם אני לא ידעתי מה יהיה עלי, ואיזו הדרך אשר אבחר בה בחיי. כבר מלאו לי שמנה־עשרה שנה, וכל מטרה בחיים אינה נצבת עוד לפני. להגמנסיה, מובן הדבר, לא אכנס. הן לפי שנותי עלי היה להכנס אל אחת המחלקות העליונות, וכמעט בכל הלמודים אין לי עוד אפילו ידיעת המחלקות הראשונות. אגב קריאה רכשתי לי ידיעות כלליות והיו לי מושגים מכל הלמודים, אבל באופן סדורי, שיטתי, הייתי בודאי נכשל בבחינות אפילו במחלקות התחתונות. מלבד זה, להגיע לידי מדרגה של התפרצות כזו עד כדי להכנס אל הגמנסיה ובתוככי עיר מולדתי, ולעיני האב הזקן ויתר ראשי המשפחה, – לפורץ גדר כזה עוד טרם נהייתי אז. להכנס אל הגמנסיה, זאת אומרת: לשנות את הבגדים, להסיר מעל הפנים את צלם האלהים, לחדול לבקר בבית־התפלה אפילו בשבתות, – לא, למדרגה כזו עוד טרם הגיעו אז בקרב משפחתנו. הנמוק המעורר, הדוחף, המכריע היה אז החוק החדש של עבודת הצבא הכללית, אשר כפי הנודע נתן זכיות שונות לבעלי השכלה ממדרגות שונות, וגם אני נתתי את לבי להִסָתֵר מפני העבודה בצבא, בגמרי איזה בית ספר. את הנמוק הזה הבינו גם אלה מן ההורים, שבעיקר היו נכונים למנוע את בניהם מבתי הספר. והשתדלתי למצוא בית ספר כזה, שתהיינה זכיותיו מרובות ושנות למודיו מעטות.

ובית ספר כזה היה בית־הספר לחקלאות בעיר הר־ההר (גורי־גורקי) במחוז מוהילוב מולדתי. בעיר ההיא היו שני בתי־ספר, אחד למודדי קרקעות והשני לחקלאות, ונחשבו לבתי־ספר תיכונים, ושנות הלמודים בהם היו רק שתים־שלש. העיר קרובה, ואני הולך למקום שמכירים אותי. עוד יותר, אחד הצעירים שבעיר ההיא ארש לו בקיץ ההוא את בת דודתי, ובכן יושבת שם משפחה, אשר תוכל להשגיח עלי. כתבתי אל הצעיר המיועד להיות בן־משפחתי, ושאלתי אותו על פרשת בית־הספר ועל כל אודותיו, והנה מצאתי בצעיר הזה חבר, המבטיח לי אחוה ורעות. גם הצעיר הזה, כפי שנוכחתי ממכתביו, “נתפס” כמוני. הוא בן גילי, בנם של חסידים, אבל כבר הריח ברוחו של הזמן החדש. הוא התראה עם ארוסתו קודם התנאים, – חזון שלא היה נפרץ אז במשפחות חרדות כמשפחתנו אנו, הוא כתב עברית על טהרת המליצה, ובשנות ילדותו גר עם הוריו, קרובים של האדיר פוליאקוב, בערי רוסיא הפנימית. זה היה זלמן־דוד ליבונתין, שהיה אחר־כן ממיסדי המושבה “ראשון־לציון” בארץ־ישראל, ולבסוף מיסד ומנהל הבנק הציוני בארצנו. ליבונתין הודיעני את כל הנחוץ לי לדעת בכל הנוגע לבית הספר לחקלאות בעיר מושבו, וגם הזמין אותי לסור לביתם לשכון שם בבואי לגורי־גורקי.

היה חצי אלול, בעזבי את עיר מולדתי לנסוע לדרכי. ידעו כי אבי תמים דעים עמדי, ולכן איש מבני המשפחה לא נועז לדבר דבר, וגם האב הזקן לא הפריע בעד נסיעתי, אם כי לא חשב אותה לנחוצה. הזקן לא האמין, כי אמנם יבוא יום ויקראו לצבא גם את אחד מנכדיו, ואם כן – כל החרדה הזאת למה היא?… באתי אל העיר החדשה, וסרתי לבית ליבונתין, בית גדול ומרוח וגן סביב לו. תיכף נגשתי אל העבודה להתכונן אל הבחינות. מן התכנית אשר קבלתי מאת מנהל בית הספר ראיתי, כי עבודה לא קלה עלי, ומגרעות רבות בידיעותי עלי למלא. למדתי תחת השגחת אחד מראשי המורים, יחד עם עוד צעירים אחדים, לַטִישים כלם, שבאו מלטביה להכנס לבית־הספר. שקדתי על עבודתי בהתמדה רבה יוצאת מן הכלל, שלא הורגלתי בה. קרבו ובאו “הימים הנוראים”, ימי סליחות ותשובה, ועלי היה לקום באשמורת ולשמור על מועדי התפלות, וכמעט כשלתי רבצתי תחת עול למודי. הבית אשר ישבתי בו היה בית חרדים, ועב הענן, השוכן על בית יהודי בימים נוראים כאלה, כסה גם את בית ליבונתין וישת את צלליו הכבדים גם עלי, לא הרהבתי עוז בנפשי לבטל מאומה מכל הדינים והמנהגים, ושבע עינים הביטו אחרי. שמרו את עקבותי גם נטורי קרתא, ראשי האבות אשר בעיר, אשר ידעו כי בן אנכי למשפחת חסידים נודעה, וכי לא לבן משפחה אשר כזו לבוא ולהתיצב לבחינות ולהכנס לבית הספר. תורת החקלאות – מי מבני עמנו למד אותה לפני יובל שנה, למי היתה נחוצה תורה זו מבני ישראל, שהחקלאות לא היתה גם יכולה להיות משלח ידם? והיו התלמידים העברים אך מעטים מאד בבית הספר הזה, ומבני העיר הזאת כמעט לא אחד והנמצאים היו נבזים מאד בעיני בני העיר. והנה באתי אני, בן משפחה נכבדה ונשואת פנים, ויושב לו בבית אחד מעשירי עירם ונכבדיה; וגם הנער בעצמו מוניטין יצאו לו, וכותב בלשון הקודש, “מרעים הזרקא ומגלגל הגרשים” – בודאי בא שלא ברצון הזקן. ונמצאו אפוטרופסים עלי, שכתבו להזקן, אולי אפשר עוד להשיבני הביתה, להוציאני מן “הקליפה” שנדבקה בי.

תיכף לאחרי החגים קרבו ימי הבחינות. עלי היה להגיש את הבקשה הנהוגה בצירוף התעודות הנחוצות. באתי למשרד בית־הספר, והנה לפני מכשול, שלא חשבתי ולא עלה על לבי. בן תשע־עשרה הייתי, אבל זקני כבר היה מגודל. והנה הציעו לי לגלח את שערות זקני, כי כן יעשו כל תלמידי הבית. ראיתי בזה התקוממות על האמונה מצד ההשכלה “אחותה”, היושבת, הצריכה לשבת לבטח עמה… ואיך אשא פני אל אבי, אשר האמין בי ויתן לפני את החופש להשתלם ולהכנס לבית־הספר, בהיותו בטוח בי, כי לא אפיר חק ותורה. ואז הלא יצדקו בני עיר גורקי, אשר העידו באבי הזקן כי לא יתנני ללכת בדרך עועים של תלמידי בתי הספר בעירם. ואני הייתי עיף ויגע ועצבי נרגזים מאד מן החיים הבלתי־נורמליים, שעברו עלי במשך שני הירחים האחרונים, ירחים של למודים תמידים יום ולילה, שלא הורגלתי בזה. נוסף לזה תקפה אותי מחלת העצבים, קדחת שלפני הבחינות. למרות הדבר שהמורה הראשי הבטיחני, שאני אעמוד בבחינות ואעבור בשלום את כל מקצעות הלמודים, הנה אני פחדתי פן אכשל ולבי היה נוקף, כי הן מעולם לא נוסיתי ולא נבחנתי. והעיקר – תגלחת הזקן… עם הדרישה הזו לא יכלתי להשלים בשום אופן. לא יראת העונש, לא חומר העבירה שכמותה דשין בעקב; נמנעתי לעשות זאת מפני הפריצות החיצונית. הייתי קצת חפשי בדעות, אבל לא במעשים…

ושבתי על עקבי לעירי…

בביתנו לא עשו כל רושם לכתי ושובי, אמנם, כשהלכתי לגורקי תפרו לי, בהעלם עין, בגד קצר ללבוש אותו בבית הספר, אבל ההשקפה העיקרית של אנשי הבית היתה, כי הנה אני הולך לעשות איזה מעשה, שהוא יקל מעלי באופן ידוע את ההתפטרות מעבודת הצבא, אם החובה הזו תפול במקרה עלי. ומפני שדרכים רבים ישנם להפטר מחובת עבודת הצבא, לכן אין כל אסון אם חזרתי ולא נכנסתי לבית הספר בגורקי. הרבה שלוחים, שעל ידם תבוא תשועה, ודבר המובן מאליו, שכלם היו תמימי־דעה עמדי בדבר גלוח הזקן: חלילה לעשות דבר כזה…

וישיבתי בעיר גורקי השאירה עקבותיה. בן אחד מנכבדי העיר החליט גם הוא להתכונן אל הבחינות ולהכנס לבית־הספר. הותר החרם, הותרה הרצועה… שבועות אחדים למדנו יחד, והוא המשיך את למודיו אחר שיצאתי מן העיר, עמד לבחינות ונתקבל במספר התלמידים. כאמור, נפרץ הגדר בעיר רק לרגלי, ולכן כאשר אני חזרתי ויצאתי את העיר ולבית־הספר לא נכנסתי, אמרו למנוע גם את הצעיר בן העיר לבלי להכנס. וכאשר לא נכנע ונכנס ונהיה לתלמיד, התחילו לרדוף אותו בכל אשר יכלו. מובן, כי גם הצעיר הזה נשאר נאמן לכל מנהגי הדת, ונזהר לבלי לחללם. ובזה נסו אנשי העיר להשתמש, אולי יצליח בידם להוציאו מבית־הספר. מה שנעשה בתוך כתלי בית־הספר פנימה איש לא ראה, אבל היו תרגילי־למוד גם בחוץ, בשדות הנסיון, ואם היו חלים שעורים כאלה בימי השבת, אז היה התלמיד העברי הזה מונע את עצמו מעבודה, לבלי לחלל את השבת בפרהסיא. ונמצאו מטובי העיר, שהלשינו לפני מנהל בית־הספר על התלמיד היהודי, שאינו שומר את שעוריו ומבטל מתרגילי הלמודים. האנשים האלה היו בטוחים, שאם יכריחו את הצעיר לעבוד בשבת בריש גלי, אזי יעמוד בנסיון ויעשה כמוני ויעזוב את בית־הספר, וסרה חרפה מעל בני עירם.

התלמיד הצעיר – שמו היה מרדכי ליובמן, לבסוף מן העולים הראשונים לארץ־ישראל, ראש המורים בראשון׳לציון – הודיע את הדבר הזה לי, ואני פרסמתי על אודות זה מכתב חריף באחד גליונות “הצפירה”, שיצאה או בברלין. את המכתב הזה תרגמו לרוסית, ומובן הדבר כי כבירה ומכרעת היתה השפעת עתון היוצא בחו"ל, על מנהל בית־הספר בגורקי. התלמיד נעשה “קדוש”, הסובל מידי חרדים “מורדי אור”, ואיש לא העז לנגוע בו לרעה. אנכי לא חתמתי את מכתבי בשמי המפורש, והיה חתום “איש יהודי”. ואחד החרדים שבעיר הוסיף: היה, כלומר: איש יהודי היה, ולא עתה…

ו. משכיל לתיאבון

בתקופה ההיא חגגה “ההשכלה” את נצחונה גם בעירנו ובכל סביבותינו באין מפריע. רבו ההורים אשר שלחו את ילדיהם לבתי־הספר, ומספר החדרים הלכו ונתמעטו. אמנם ראשי הצעירים המשכילים, כמו אליעזר צוקרמן, שהצטיין בכשרון סופרים, ומשה אהרן אהרנזוהן, שנחשב על המעולים שבצעירי עירנו (שניהם מן “הבורחים”) יצאו את עירנו לבלי שוב עוד, אבל את מקומם האיכותי מלאו משכילים אחרים מרובים בכמותם, ו“ההשכלה” ישבה לה “על גפי מרומי קרת”, כמבטא המליצים. הורגש בעיר הצורך הגדול במורים עברים, ללמד את הילדים את השפה העברית, כדי למלא לכל הפחות במקצת את החלל, שנתהוה בחנוכם באין “חדר” ובבקרם בבתי־ספר זרים; והמורים העברים היו כמעט כלם חדורים רוח החדש, רוח ההשכלה. והנה אני מעלה מתהום זכרונותי דמות צלמם של אלה, שהשפיעו עלי, שהתהלכתי עמהם, שהשתדלו להיות לי למורי דרך.

הנה נגדי פייויל קאנג, פייויל השקלובי. לו היה חי, כי אז בודאי היה היום קרוב לבן מאה שנה. אנכי נודעתי אליו כאשר אך “טעמתי בקצה המטה ביערות ההשכלה”, ומן ההקדמות של הגאון מלבי“ם לפירושו על תנ”ך עברתי לספרי מליצה ממש, ומהם לספרי מינות, – לספורי אברהם מאפו… אז הייתי למשכיל ממש, ולו נודע הדבר, כי נתפש ברשת ההשכלה עוד צעיר אחד, וישתדל להכירני ולקרב אותי אליו. חבה יתרה נודעת ממנו אלי, כי־על־כן הייתי מבני החסידים, מאלה אשר שמרו את בניהם מהלכד ברשת המשכילים, ויקיפו עלינו חיל וחומה. ואחרי אשר עלתה בידי לתת פרצה בחומת ביתנו, הנה חשב לו הוא לחובה לעזור בידי בכל אשר יוכל, להרחיב את הפרץ ולקרוע חלון אחר חלון בבית אבותי האפל.

הוא היה אז מלמד, מלמד פשוט, ואולם אך האבות העשירים נתנו את ילדיהם על־ידו ללמדם “תורה ופסוק”. כשהגיע זמנם ללמודי הגמרא הוציאו אבות הילדים אותם מחדרו, אם כי היה כחו גדול גם בתלמוד. הוא ידע את שתא סדרי משנה על־פה, והיה כמעט בקי ברוב המסכתות. אבל בהיותו “משכיל” לא האמינו האבות בידיעותיו בתלמוד, או יראו שמא יורה פנים בתלמוד שלא כהלכה. ואם כי היו תלמידיו מבני העשירים, בכל זאת ידע מחסור תמיד, כי לא הרבו התלמידים ללמוד לפניו, ועליו היה לבקש לו כמעט בכל זמן תלמידים חדשים. הוא באמת לא היה “פועל”, מה שנקרא בשפת המלמדים. את תלמידיו לא הכה מעולם ולא ענש אותם, וגם כל שיטה מיוחדת לא היתה לו. ויש אשר היה מפסיק מלמודיו עם התלמידים ומתעסק בלמודים אחרים לעצמו. פעם אחת באתי אל “חדרו” באחד מימי הקיץ לפנות ערב. עוד בחצר ראיתי את תלמידיו כלם משחקים, וכאשר נכנסתי אל החדר ראיתי את המלמד יושב ולומד על פה נטיות הפעלים בלשון אנגלית…

הוא היה גבה־קומה, חסון וישר כאלון ורשמי פניו אצילים מאד. אשתו ישבה תמיד בעיר מולדתה, והוא פקד את נוחו רק פעם או פעמים בשנה. עודנו אברך היה מן הפרושים בבית תפלה אחד בווילנא, ובשברון לב עד מאד ספר לי על דבר מאורע אחד שקרה לו בהיותו שם. הדבר היה בחורף תרי"ד, ובעת ההיא מת מיכל לבנזון. זה הפרוש כבר היה נתפס למינות וידע את האסון אשר קרה את הספרות העברית, במות המשורר הצעיר הזה. ואולם מיתתו של המשורר הביאה שמחה בלב יתר הפרושים, והם התהוללו וישמחו כי מת האפיקורס בנו של האפיקורס, וישתו משקה ויתנו גם להפרוש המשכיל לשתות עמהם. “את הדבר הזה – אמר לי ברגש – לא אשכח לעולם ולא אסלח לעולם למורדי האור האלה. כי לו נמנעתי מלשתות, אז היה בודקין אחרי שמא נזרקה בי מינות, ויראתי פן יחפשו בצקלוני, ואז הייתי עדי אובד”.

– ומה היה שם בצקלונך? – שאלתיו.

– ספר מלים אשכנזי־לטיני. את השפה הרוסית למדתי בווילנא, כי במקרה קניתי בשוק ספר מלים ישן במחיר איזו אגורות.

הוא ידע כמעט את כל השפות האירופיות וגם את השפה הרומית. אופן למודו את השפות היה אופיי. הוא לקח ספר מלים של השפה החדשה אשר אמר ללמדה, וישנן בעל־פה את כל המלים עד תמן, ואח“כ נגש לקרוא ספרים מאשר השיג בשפה ההיא. ואולם עד כמה יכול היה להשתמש למעשה בידיעותיו את השפות נוכחתי מן המקרה הזה. אנכי קניתי לי מאת מו”ס בוורשה ספרי מליצה אחדים, ואולם יראתי את אחי הגדול פן יודע לו כי מביא אנכי ספרים חיצונים לתוך ביתנו, ולכן דרשתי מאת המו"ס כי ישלח לי את חבילת הספרים על־שם מיודעי, המלמד הזה. ואולם כאשר באה ההודעה מהפוסטה כי החבילה נתקבלה, פחד האיש ללכת בעצמו אל הפוסטה, מפני שאינו יודע לדבר שם אל הפקידים בלשונם. וכאשר הלכתי אני עמו והפקיד שעל מסירת החבילות נתן לו את הפנקס לחתום שם את דבר הקבלה, לא ידע מה לכתוב ואיך לכתוב. והאיש הזה ידע בדיוק כמה שירים תרגם ז’וקבסקי הסופר, וכל חלוקי הדעות שבין המדקדקים הרוסים.

ויותר שהיה, כפי הנראה, בור סיד שלא אבד טפה מכל אשר קרא ולמד בימי חייו, עוד היה אופן קריאתו בספריו האהובים לא קריאה סתם, אך למוד בעיון ובשקידה. את הספר הגדול “דברי ימי היהודים” של גרץ ידע לחלקיו ולדפיו. “זה נמצא בחלק החמישי דף פלוני ופלוני” – היה אומר ולא שגה. ואני נוכחתי פעם אחת, כי באופן כזה ידע כמעט את כל הספרות העברית, הן בלשון הקודש והן בלועזית. לאיזה חפץ ספרותי דרושות היו לי ידיעות מן הספרות, ואנכי אז איש צעיר ולא ידעתי את המקורות, אשר מהם הייתי יכול למצוא את הידיעות הנחוצות לי. פניתי אל מיודעי זה. משכנו היה אז בחדר שני של בית־תפלה אחד. בית־התפלה היה מיסודו של עשיר אחד, והבית היה קטן והחדר השני היה יותר נראה כפשפש, קטן וצר ונמוך־תקרה. ולאורך שני כתליו עמדו ארונות מלאים ספרים. לצד הכותל שבו החלון האחד של החדר עמדה שורה שלמה של תבות־עץ, ולא מדת כלן שוה. על התבות האלו, שהיו מלאות ספרים קנין כספו של המלמד, שכב פרקדן מיודעי זה, בהיותו אז קצת חולה. אדוני בית־התפלה ההוא (בית תפלתו של רבי שמריהו לוריא במוהילוב־דניפר) לא היו אנשים קנאים גדולים, וירשו לו להביא את ספריו “הפסולים” לתחומו של בית־התפלה, ולכן בחר לו את המקום הזה לשבתו. והנה נגשתי אליו והצעתי לפניו את חפצי.

– יש עט עופרת בידך? – שאלני, וכאשר הוצאתי את העט, קרא לפני את כל המקורות, ויגולל ספרים לעשרות, ואת “העקרים” ואת ה“מורה נבוכים” הראה לחלקיהם ולפרקיהם, הכל בעל פה, כמו שהולך אדם ולוקח מה שהניח אך זה כרגע.

עד השנה הרביעית ל“השחר” של סמולנסקין, היה הוא החותם היחידי בעיר לירחון הזה. הוא קבל את “השחר” מאת עורכו חנם, באשר מכיר ומודע היה לפרץ סמולנסקין בעוד היות שניהם בשקלוב, ששם למד סמולנסקין תורה בבתי הישיבות. סמולנסקין שמר את בריתו למיודעו זה וישלח לו את חוברות “השחר” חנם, וגם מכתב מלא כבוד וידידות כתב לו. כל הון לא היה שוה בעיני האביון הזה במכתב הזה, אשר התהלל בו וישמרנו עם המעטפה הצהובה. האומלל הזה, שהיה מלא ידיעות וספרים הרבה מאד, לא הדפיס מעודו אף שורה אחת, ולא האמין בעצמו ובכל ידיעותיו, כי יש יכולת בידו, ביד איש קרוץ מחומר, לקבוע דברים בדפוס אשר יעמדו לעולם. ולכן התפאר מאד בכבוד פרץ סמולנסקין מכירו, הכותב ומדפיס ספרים, ושמו ושם אביו ושם משפחתו נדפסים שחור על גבי לבן לא רק בעברית, אך גם בלועזית. הוא היה נכון להוביל לבית המרחץ את בגדי האיש, היודע לכתוב ולקבוע דברים בדפוס, ובאיש כזה נהג כבוד וסלסול עד מאד.

ואני מבשרי חזיתי זאת. צעיר הייתי ושלחתי מכתב אל “הצפירה” בדבר עניני העיר, והמכתב נדפס. אז הראני את חוברות “השחר” ואנכי אמרתי להכין דבר בשביל הירחון הזה. הוא שמח מאד, אבל לא האמין באפשרות הדבר, כי איש כמוני, בעל בשר ודם ועצמות, יערוך מאמר פה, ושם, בוויען המעטירה, יביאו את הדברים לבית הדפוס, ומסדרי האותיות יעזבו חיי עולם של ספרי החכמים והסופרים, ויתעסקו במאמרי איזה מן־דהוא, שהוא יודע ומכיר אותו. אבל בכל זאת היה שמח מאד על עבודתי, ויקרא את מאמרי בכתב בעיון רב, “ויתקן” אותו, כלומר: הוסיף מליצות וחצאי פסוקים ושמות נרדפים ועבר על פני מאמרי פעמים רבות, הכל בעיון ובקולמוס בידו. וכאשר באה החוברת ומאמרי ראה אור, היה הוא הראשון אשר החל לפנות אלי ביראת הכבוד ובסלסול הרוממות, באשר מי הוא, ומי אני. הוא קורא פשוט, השותה בעצמו דברי סופרים, ואני – אני הלא הדולה ומשקה את כל הצמא!… מכתביו אלי אחרי אשר נדפסו דברי היו כתובים בהכנעה רבה ובכל כבוד ויקר ובשמחה רבה, כי זכה למצוא לו סופר עברי לידיד לו. וכאשר החילותי, כעבור שנים אחדות, להדפיס דברים בשפת רוסיא, גדלה עוד יותר יראת־הכבוד שלו אלי, ובעמל רב היה עולה בידי, כי ירהיב עוז בנפשו לכתוב אלי. הוא עוד הבין, איך אדם מפרסם דברים בעברית, באשר מכתבים בעברית כתב גם הוא; אבל כי יקום אדם מישראל, אדם שהוא יודע אותו פנים בפנים, ויכתוב דברים ראוים לדפוס, כמו שהיה כותב סופר רוסי – את זאת לא יכול היה להשיג, ואחרי אשר זה מעל לגדר השגתו, לכן התיחס אל איש אשר כזה בכל כבוד.

לו היו בן ובת. אשתו היתה בת סוחר בסוסים או רופא סוסים, ולא נתנה על יד אישה את הבן לחנכו ולגדלו, פן יוציאנו לתרבות רעה, כמו שיצא הוא בעצמו. הבן נשאר אצל אמו ושם נתחנך, ומאת אביו נחל רק החשק לקבוץ ספרים. וכאשר גדל הבן החל לעשות סחר־מכר בספרי השכלה. ואם צריך היה לאיזה ספר השתדל להשיגו בכל האמצעים, הן בכסף והן במשיכה… האב לא חפץ גם לדעת אותו, יען כי היה מרושש את אוצר הספרים של אביו, אשר אסף וקבץ ביגיעת בשר ובחשכו אוכל מפיו. ואולם את הבת נתנה האם על־ידו, והוא נתן אותה לבית הגמנסיה בעיר מושבו. היא היתה עלמה פשוטה, בלי כשרונות מיוחדים, ואך עברה ממחלקה למחלקה בציונים בינונים. אנכי התודעתי אל אביה בעת אשר בתו למדה במחלקות הגמנסיה האחרונות. כאמור, לא הצטיינה הנערה בידיעותיה ולא בהשכלתה בכלל. ובכל זאת היה אביה מתפלא הפלא ופלא, בראותו את “החבורים” אשר היתה כותבת בביתה או בבית הגמנסיה על פי הדברים והענינים, שהיו המורים נותנים לפני התלמידות. “בתי זו – היה הצנא מלא ספרי הזה מספר לי נפלאות – כותבת מאמרים, חבורים על דבר הפואזיה של פושקין, על אודות הגבורים בספורי לירמונטוב!”, והיה פורש את ידיו לכל רוח, לאמר: הנה זה מפלאי אל הפלאות.

בסוף שנות השמונים למאה העברה, כאשר הרבו הילדים העברים להכנס אל בתי הספר הכוללים, לא היו תלמידים למיודעי זה. העשירים הקדימו להביא את ילדיהם אל הגמנסיה, ובשביל הלמודים העברים לקחו לבניהם מורים, לא מלמדים, אשר יורו להם את התורה ואת השפה העברית שעה אחת ביום. ואם כי היה מיודעי זה שומר מצוה והיה הולך יחף בתשעה־באב גם ברחוב העיר, ומעולם לא ראיתיו מברך ברכת המזון בלא מים אחרונים, בכל זאת מנעו בעלי בתים את ילדיהם ממנו, באשר “ידוע” היה לאפיקורס. מטה לחמו בעירי נשבר מעט מעט. ואולם בעת ההיא החלה “ההשכלה” לחדור גם אל ה“ישובים” ואל הערים הקטנות, והעשירים שבקרבם, בפרט אלה אשר נואשו מבניהם הגסים והפשוטים כי יהיו ללומדי תורה, בקשו להם מעיר הפלך מלמדים “משכילים”, אשר יעשו את בניהם הגדלים פרע בכפר או בעירה “לאנשים דהאידנא”, היינו ללמדם את “שבע החכמות”, למען יוכלו האבות להוציאם לשוק החתנים. אז נלקח גם מיודעי זה אל אחד הכפרים, אחוזת איש עשיר, ללמד לבניו תורה וחכמה ולהדריכם. השכר היה יותר מאשר הביאה המלמדות, וגם השלחן היה יותר דשן מן הלחם היבש אשר אכל בעיר, והתלמידים אהבו את הסוסים ואת היערות ואת הנהרות יותר מן הלמודים, – ומיודעי היה שבע רצון מאד; במשך שנה אחת שנן את ספר המלים של שפת יון, ומאת אדון פולני אחד, השוכן קרוב לחצרו של בעליו, השיג את ספרי שקספיר במקורם, והיה קורא בהם ככל אות נפשו.

בפעם האחרונה מצאתי אותו לפני שלשים וחמש שנה לערך. קומתו נכפפה ואור עיניו התקלקל מעט. לא עבודה קלה עבד בהן האיש הזה. הוא ספר לפני את מרי שיחו, כי אין פרנסה מצויה בביתה של בתו, שכבר נשאת ולה בעל וילדים. אבל אך רגע אחד דבר על אודות זה ומצבו החמרי הוא. לא זה לקח את לבבו, הוא ספר לי, כי עתה תלמידים חדשים לו בעירה קטנה בפלך מינסק, ואבות התלמידים המה אנשים עשירים, ואחד מן התלמידים אוהב לקנות ספרים, ולכן עלתה בידו לקרוא את הספרות החדשה העברית. ויתפלא הפלא ופלא: מאין נולדו סופרים עברים במספר רב כזה. ומובן הדבר, כי את כל הסופרים העברים, אחד לא נעדר, כבד מאד וידבר על אודותם ביראת הרוממות. פתאום שאל אותי: האם עתה יקר מקרך לבוא לפטרבורג?

– ומה לך שם? – שאלתיו.

– לא דבר. לא ראיתי מעודי סנסקריטים. אולי אפשר להשיג ספר מלים סנסקריטי? נחוץ היה…

ז. אפיקורס להכעיס

והנה המורה שלי ל“שפת עבר”, יעקב שמעון הכהן.

הימים היו ימי קיץ. יפים המה הימים האלה בעיר מולדתי, אשר רחובותיה הגדולים והיפים בקרבה משתרעים על גבעה גבוהה, המתנשאת מעל הנהר, אשר מוצאותיו מיערות סמולנסק ואשדותיו הים השחור. יפים המה ימי הקיץ גם בבקר, בחדור אלומות אלומות של קרני זוהר אל כל מבוא וסדק, אל כל פתח וחלון, גם בצהרים, בשפוך השמש חומו על כל בשר, והאדם והבהמה עיפים ונלאים ושואפים אלי צל, גם בערב, בעת אשר יאדמו השמים בפאתי מערב, ומקומות הטיול הומים מאדם. נעימים המה ימי הקיץ, – ומי פתי יסגף את עצמו בימים כאלו להנזר מן הגנות ומן הפרדסים המלאים ברכת ה', ומן הנהר הקר הקורא אליו את כל עובר להתרחץ בו, ומן השדות והיערים הסובבים את העיר, ויפנה את לבו אל הגמרא הצנומה והמלאה ענינים שאין בהם חפץ?!

ואחי הגדול ממני אהב את חמודות החיים, החמודות שבעתים בימי הקיץ, וישכח את למודיו ולא אבה לדעתם. לבו לא דאב עליו מאומה אף אם “לימא מתניתן דלא כסומכוס” וישכח את הגמרא ולא פתח אותה, ואמי דאגה מאד מה יהיה לו, בבוא תור לו “לשבור בחוריו”, להשיאו אשה. מתלמודו חתיאשה, ובאין ברירה קראה ל“מורה שפת עבר” – טפוס חדש אשר צמח בעמנו לפני כחמשים שנה בערך – ותתן את אחי על ידו. לא חפץ להיות “למדן” – יהי ה' עמו, ויהיה “משכיל”.

אבל הימים היו ימי קיץ, ואחי היה עלם צעיר, ויאהב את הנהר ואת פרדס העיר ואת חבל המנגנים שם, וגם את ההולכים וההולכות לשוח. המורה היה בא יום יום אל ביתנו, אך אחי שמר את מועד בואו, וישתדל לכון את השעה – למען לא ימצאנו המורה בבית. ראה אחי ונוכח כי גם למוד שפת עבר איננו נקנה אלא בישיבה ובהתמדה, ונפשו בחלה בכל אלה, כי על כן ימי קיץ הימים. בכל יום ויום היה המורה משתדל לצוד את תלמידו, אבל גם אחי השתדל לבלתי הלכד בפח, וגם כאשר מצא המורה את תלמידו לא שבע ממנו נחת, כי את השעורים לא הכין, ואל הלמודים לא שם לב ולא אבה גם לדעת אותם. לא ארכו הימים והמורה השלים עם המצב הזה. לא רב היה העונג לשנן את כללי הדקדוק לאזן לא־שומעת, בפרט אשר החדרים בביתנו היו מרוחים, וביד המורה להתהלך בהם לאורך ולרוחב ולתת את קולו בשיר כאות נפשו. והימים ימי הקיץ, והמורה היה גם מתפלל בצבור, ובסתר למד גם את תוי־הזמרה, והוא שמח מאד במצאו מקום מסוגל באולם ביתנו הגדול, להכין את אשר יכין לימים הנוראים הקרובים. הוא הואיל לשבת בביתנו בכל יום ויום שעות רבות, כמו מחכה הוא לתלמידו. ולמען לא ישלחוהו ולא יחדלו משלם לו את שכרו, החל להראות לי את כללי שפת עבר בבואי הביתה מן החדר לאכול את ארוחת הצהרים. וכאשר ראה אחי כי יש ממלא מקומו, וחדלה איפוא סכנת הלמודים ממנו, לא נזהר לשמור את המורה, מועדי בואו וצאתו, ונם המורה חדל מאחי וָאֶהִי אני תחתיו לו לתלמיד. ומפני שאני עוד הייתי תלמיד החדר, ועל פי סבה ידעתי את ראשית כללי הפעלים, וגם בילדותי למדתי את הכתב העברי בהעתיקי מעל הספר “כתב יושר” או “שירי תפארת”, וגם קראתי בסתר את “אהבת ציון”, לכן ראיתי ברכה בלמודי החדש, והמורה שבע ממני רצון. עד מהרה עזב את המתודה “אמון פדגוג”, ויגש אל תרגומים מלאים יותר ענין, ואולם גם אני וגם המורה ידענו אך שפה זרה אחת מלבד השפה העברית, – את הז’רגון העברי, ולכן לקחנו מן הספורים בשפה המדוברת מכל אשר מצאנו, ובחרנו מהם את היותר טובים לפי טעמנו, ותרגמנום לעברית.

ואולם מפני שהמורה היה – “מורה שפת עבר”, שתעודתו היתה “להפיץ השכלה”, ואנכי הייתי עלם בן חמש עשרה שנה הנותן תקוה להיות “משכיל” ברבות הימים, לכן קרב המורה אותי אליו. להשתדלות יתרה מצד המורה לא היה כל צורך בזה, באשר המלמדים היו תמיד אך מטילים אימה יתרה על תלמידיהם וכל קורבה ורעות לא היתה מעולם ביניהם ובין התלמידים, והיתה איפוא נפשי נתונה אל המורה הזה, המתהלך עמדי כאיש את רעהו. התהלכנו יחד וגם בקרתיו בביתו, תחת אשר לא עשיתי כזאת לאחד המלמדים שלי.

המורה היה כבן עשרים וחמש, יפה תאר עד מאד. אשתו היתה קצרת הקומה וחטוטרה לה מלפניה ומאחריה. הוא היה בחור עני, יתום מאב ומאם, ובישיבה אשר למד מצאוהו וספרי דקדוק בידו. אז היה פחד עבודת הצבא לנגד עיניו, ויקח לאשה את בת אחד המלמדים, וינצל מכל רע. כאשר התודעתי אני אליו כבר היו לו בת ובן, והזוג הלא־שוה הזה חי בשלום. הוא הרויח משעורים כחמשה עשר רובל לחודש, ובכסף הזה כלכלה האשה את כל צרכי “הבית” – העליה הקטנה אשר שכרו להם באחד המבואות העניים אשר במורד הנחל. אנכי בקרתיו בימי השבת, בימים אשר הייתי חפשי מן החדר. משתומם הייתי לראות את דרכיו בביתו. אמנם ידעתי כי “מורה” הוא, היינו איש “משכיל”, ולו איפוא הרשות לבלתי היות מדקדק במצות. ואולם בכל זאת היה האברך הזה מוחזק לאדם “כשר”, עד כי בבית התפלה של אבי הזקן היה המורה הזה עובר לפני התבה בימים הנוראים; ובית־התפלה שלנו היה מן המהדרים אחרי בעל־תפלה ירא אלהים, והיה גם הש"ץ טובל את עצמו לפני התפלה. הרהורי עברה ודעות נפסדות טרם יהיו לי, ולא האמנתי כי יעבור אדם מישראל עברות חמורות. והנה באתי פעם אחת ביום השבת אל עלית המורה, ומצאתיו יושב אל השלחן – וכותב… הוא החל אז ללמוד שפת אשכנז מפי אחר הצעירים העשירים המתמשכלים, והוא ישב וכתב לו מעל ספר אשכנזי, יושב וכותב בשבת…

– שבת טובה – קראתי כֻלי משתומם.

– שבת טובה – שנה טובה – ענני בעל הבית, ולא חל ולא קם ולא זע ויוסף לכתוב – בוא ושבה.

ומאד נפלאתי לראות, כי גם עקרת הבית, האשה הגבנת, אשת המורה, איננה רואה במעשי אישה עון ומעל בקדשי ישראל, וכאשר דרש המורה גפרור להעלות עשן, הגישה לו מבלי התחלחל ומבלי דבר דבר.

למן היום ההוא יראתי את האיש ההוא. לא ידעתי מה, אך פחדתי ממנו. זה היה לי היהודי הראשון, אשר ראיתי מחלל קודש. ידעתי את הרופא הנוסע בעגלה ביום השבת ואת הרוקח העושה כל דבר אסור. אולם האם בקהל יהודים המה? דברו אמנם בבנות ישראל רטנר, כי יוצאות הנה ומחסי־מטר בידיהן בימי החג (לא חלילה בימי השבת); היתה גם שמועה בעיר, כי המגוהץ הידוע אליהו “הבטלן” (שהיה כלו כחל וסרק ופרכוס ומעלה חן, ונקרא בטלן בלשון סגי־נהור) יוצא במחולות עם בתולות, – אבל כל אלה היו שמועות, אשר החפץ יאמין והחפץ יחדל. ואולם אנכי עין בעין ראיתי את האיש הזה, איש יהודי לכל חוקותיו ומשפטיו, וידיו כותבות בשבת, ופיו שואף עשן פפירוס – מה זאת: עברי, או לא עברי? הלא זה יקרא אפיקורס? כן, כפי הנראה…

– הידעת – ספר לי המורה הזה באחת משיחותיו – הידעת את המקום אשר כתבתי שם ביום השבת בפעם הראשונה? זה היה בבית הצדיק הקופוסטי, בזכות חותני החסיד לקחו אותי למורה לבנותיו של הצדיק תיכף אחר חתונתי ללמדן כתב עברי, וישבתי בבית הצדיק תשעה חדשים. כאח וכרע התהלכתי עם הבנות, ומובן כי איש גם לא נועז להשגיח שם עלי ועל מעשי, באשר בנות צדיק הנה למעלה מכל השגחה, ושם בחדר הבנות היה בידי לעשות כחפצי ושם כתבתי בימי השבת באין מוחה.

– והבנות בנות הצדיק? – שאלתי.

– אף פה לא פצו. הלא תלמידותי היו. את הצעירה למדתי, מלבד מעשה הכתב, גם את השפה העברית, והצליחה בלמודה, וקראתי באזניה גם ספרי השכלה, גם ספורי אהבה. את “אביעזר” של מרדכי אהרן גינצבורג קראתי לפניה.

בעונג מיוחד אהב לחלל את הקודש, לעשות את כל הקדשים חולין, כמו מתנקם הוא אז באיזה שונא לנגדו, ובכל פעם כמו רותחין היה שופך על ראשי, על ראש עלם תמים, בנבלו את פיו. הוא עבר לפני החבה בראש השנה ואנכי עליתי לדוכן. לחשתי לו באזנו כי “העולם” מתרעם מעט על אשר האריך הפעם בנגוניו. הוא הפסיק רגע מתפלתו וישיבני: אסור להעולם, כי… ויתרגם יהודית פשוטה וגסה ומבוארת את ראשית הפסוק השני שבשיר השירים, ויוסף להמשיך את התפלה בקול זמרה וקול בוכים, כמו לא נעשה דבר.

וביום הכפורים, אחרי גמרו תפלת המוסף והקהל נגש לברך את הש“ץ, כנהוג במקומותינו, ב”יישר כחו", אמר אלי בשחוק על שפתיו: קלה היתה “העבודה”, יען כי אכלתי היום לפני תפלת מוסף חצי “כפרה” ושתיתי לקנוח סעודה צלוחית חלב. עתה בטוח אני כי תפלתי תעלה לרצון. אלך הביתה לנוח מעט. נחוץ לעשן פפירוס.

רוח פרצים הגיח תמיד ממנו ומשוש דרכו היה לפרוץ גדר ולהתהלל במעשהו זה. חיי האיש הזה בילדותו ובנערותו לא היו, כפי הנראה, חפשים וגם עתה עליו היה להסתיר את מחשבותיו, ובגלל הדבר הזה קרא לנפשו ולמעשיו ולפיו דרור באשר אך מצא יכולת. לא העסיק לחקור ולדרוש במה שהותר ובמה שאסור, ורק בקצף ובחמה פרץ מלפניו כל גדר בסתרי ביתו ובחברת אנשים, אשר ידע כי לא יגלו סוד. ודרכיו אלה הרחיקו מעליו אותי, אשר נשאתי באהבה על שכמי את סבל הירושה ושמרתי ימים רבים לעשות כמעשי אבותי בידי. הוספנו להתראות, גם אחרי אשר זה שנים אחדות חדל להיות למורה לי, אבל כל שיחת רעים לא היתה בינינו. כעבור שנים אחדות הצליח בידו ברוב עמל לתרגם מחזה קטן מאשכנזית לעברית, ואנכי עזרתי לו לראות את פרי עטו זה נדפס בחוברת מיוחדת. ואולם גם “עטרת” מחבר לא הוסיפה בעיני, כפי הנראה, כל לוית חן אל האיש הזה, אשר אמנם איש טוב היה מטבעו וכל רע לא מצאתי בו, אבל אז היו הימים אשר בקשתי רק דעת – ואת זאת לא מצאתי…

אנה פנה, אנה הלך, איפה הוא? לא אדע. מעיר מולדתי גלה לעיר הדרום ויתקע שם יתד באחת העירות החדשות, אשר צמחו מסביב לגליל מכרה הפחמים ואבני הברזל. לפני ארבעים שנה לערך עוררה הפקידות שאלה, אם העירה החדשה ההיא על העירות או על הכפרים תחשב, והמורה הזה וביתו צפויים היו אלי גלות. אז פנה אלי לשאול בעצתי על דבר שנוי מקום ועל דבר מיתודה חדשה־ישנה אשר אתו בכתובים. עניתי לו על מכתבו, אך גם אחרי כן נעלם ממני ולא אדע את מקומו עד היום,

ח. אבי אבות הטומאה

וזאת היא תמונתו של “אבי אבות הטומאה”, מר אליהו מרקין:

כעשר שנים, כמעט כל שנות השבעים למאה העברה, משל הוא במחשבות הנוער העברי בעיר מולדתי. על פיו קראו אז הצעירים את הספרים, על פיו השתלמו בלמודים, על פיו הכינו את עצמם לבתי־הספר. הוא למד אותם להלחם את מלחמותיהם עם ההורים ועם מנהגי בתיהם ודרכי חייהם מאז, ויש אשר על פיו באו צעירים בברית הנשואין, ויש אשר גם על פיו הופרה ברית כזאת. בערב בערב היה הולך לשוח על פני מדרכות “רחוב הרוח”, הרחוב הגדול והיפה ביותר אשר בעירי, מקרן מבוא הפוסתה לעבר פני הגמנסיה עד בואך אל ככר השוק. הוא הלך ראשונה על יד אחד הצעירים או אחת הצעירות, ואחריו המון גדול כמאה או כמאתים צעירים משני המינים מבני מרום הארץ בעירנו, ובהם השמן והסולת של ההשכלה – תלמידי גמנסיה אחדים, ויתר העם ההולך לבקש דעת… כל היום ישבו להם הצעירים איש או אשה בבית, יושבים שוממים עם ספריהם ולמודיהם, ומלחמת תמיד להם עם ההורים. אלה האחרונים מביטים בעין רעה אל הספרים הקטנים אשר בידי בניהם, הספרים הקטנים, הבאים לגרש את הספרים הגדולים: מביטים בעין חשד אל מעשי הבנות הבוגרות, הלומדות בשקידה לשונות וספרים, מבלי דעת ומבלי הבין לשם מה, לאיזו “תכלית”… ולבב ההורים מלא דאגה לבניהם ולבנותיהם, והמה חרדים פן יודע הדבר על פני חוץ כי נראה הנגע בביתם; והבעל מציק לאשתו בדבריו, כי תשמור על הבנות כי הלא על כן אֵם היא, והאשה תוכיח את אישה על דרכי הבנים, ויחדו יחשבו מחשבות לקדם פני “הרעה”, ומנחת כסף ומגדנות יגישו אל השדכנים לעשות מעשיהם בשקידה, אולי יצלח בידם למהר להביא “לידי עמק־שוה” את ה“ענין”, אולי יצלח להביא את הצעיר או את הצעירה בעול הנשואין בטרם יתחולל הרעם… והצעירים יודעים ומבינים מחשבות הוריהם על אודותם, שומעים מפיהם את חרפתם יום יום, גם לקחו שמץ מן המשא והמתן עם השדכנים, יושבים כלואים בחדריהם ומחשים, ולבותיהם גם המה מלאים מחשבות. ובערב, הן בקיץ הן בחורף, יוצאים הצעירים מבתיהם לשוח מעט, ועדרים עדרים המה מתקבצים על המדרכות אשר “ברחוב הרוח”, ושם המה שואפים אל קרבם את רוח החיים בכל תאות נפשם הצעירה. שמה המה מתועדים יחד, איש את רעהו יכירו, ישוחחו על הספרים אשר קראו, ישמיעו וישמעו משפט הדברים הממלאים את חלל עולמם, ישאלו בעצה ויחוו את דעתם, ישחקו ויצהלו מעט. ויש אשר לאור הירח תסובב עדת צעירות את אחד הצעירים, ויקנה להן מגדנות, וידעה כל המדרכה מן הקצה אל הקצה, כי הואיל היום הצעיר פלוני לקנות ממתקים “לכל הקהל”, מבלתי יכולת להשיב את פני העלמה אלמונית ואת צחקה השובב ואת עיניה התכלת. ואין קצה לרמזים ולשיח סודות…

והרועה, המנהל את כל העדרים האלה, החותך את גזרתו על כל דבר, ואשר דבריו ומשפטיו לכל הצעירים קודש, היה – “הוא”, כי בִכֵּר היום את האחד או האחת לשוח על ידו כל הערב ההוא, וידע כל העם כי דברים בגו. ושאלו אחר כן את הצעיר ההוא או את הצעירה ההיא, על אודות מה דבר “הוא” עמו כל השעות אשר התהלך עמו.

מורה שפת עבר היה.

והוא היה הראשון בעירנו אשר מצא חית ידו רק מעבודתו זאת. כי תחת אשר יתר המורים היו חצים מלמדים וחצים מורים, וילמדו לתלמידיהם גם את מעשה הכתב, היה הוא רק מורה הלשון העברית, וירבה במחיר עבודתו פי שנים או פי שלשה מיתר המורים. ולכן היו תלמידיו מבני העשירים, והוא היה המורה הראשון אשר מצא לו גם תלמידות מבנות העשירים, כמובן, יען כי למוד שפתנו להבנות היה אז מן הדברים, שרק העשירים היו מרשים לעצמם. בנערותו למד בישיבה אחת עם סמולנסקין, וזכותו של בעל “השחר” עמדה לו גם עתה, כאשר היה למורה, בפרט אשר בקצה אחת מחוברות “השחר” הזכיר סמולנסקין את חברו זה ויקראנו בשם. והדבר הזה היה די להגדיל את שמו בקהל המשכילים בעירנו ולראותו כאיש מורם מעם, אשר על אודותיו ידבר סמולנסקין בדפוס, ולתתו, מאידך גיסא, לדראון ולזועה בעיני כל החרדים והקנאים, מקוראי “הלבנון”, בפרט, אחרי אשר אתמחי גברא לאפיקורס, כי הן “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו”.

אבל דבת רבים וחצי הקנאים לא נגעו עדיו. הימים היו ימי בכורי ההשכלה. יושבי קרנות דברו מפי העתונים, כי קרוב יום, וחוק חדש יצא בסדרי עבודת הצבא, שעל פיהו חובת העבודה הזאת תחול על כל העם בלי הבדל, ותנועת ההשכלה חגגה אז את חגה ברחוב היהודים ואיש כמוהו, נביא־השכלה, אשר סמולנסקין סמך את ידיו עליו, התהלך קוממיות וינחל בקרב הדור הצעיר נצחון אחר נצחון. עיני המלמדים ראו וכלו. האבות החרדים, אשר שמרו על בתיהם מרוח הזמן, הסכימו סוף סוף ללמד את בניהם לשון המדינה ו“שאר ירקות”, ויש אשר לא מנעו את בניהם גם מלמוד הלשון העברית ודקדוקה, אבל אותו, את האפיקורס, לא נתנו לדרוך על סף ביתם. ובכל בית ישראל, אשר לא יכלו ההורים להתנגד אל חפץ ילדיהם, שם חדל שלטון האב כליל, והוא נהיה המושל לבדו בדרכי הילדים, ואל אשר חפץ הוא הִטָם. והיו מן ההורים, אשר ידעו את כחו של מורה זה והמה השתדלו להתהלך עמו באהבה ובשלום, בתקוה מסותרה, כי עתה לא יתן למוט את רגלי ילדיו, אחרי אשר איש שלומו הוא ובוטח בו.

והפחד אשר פחדו תמיד ההורים האמללים לא היה פחד שוא. שנים אחדות לפני כן, באחרית שנות הששים, ברחו שלשה צעירים מן המשפחות המיוחסות בעירנו, וחפצם היה ללכת לז’יטומיר לבא אל בית־מדרש הרבנים, שהיה שם אז, כנודע. אמנם, ביד הרצים, שיצאו דחופים להשיג את הנמלטים, הצליח לתפוש אותם בדרך וישיבו אותם אל בית הוריהם, אבל האסון לא חדל להיות אסון אחרי אשר נקרה, והצעירים האלה ירדו ממחירם בשוק החתנים ולא יכלו קום. ומי יתאר את מצב הורי הנערה הראשונה, אשר ברחה מבית אבותיה לפטרבורג להתלמד שמה, ותהי למשל ולשנינה ולמנוד ראש בכל העיר, ואוי ואבוי להאבות האמללים! וההורים אז הרגישו, כי ביד המורה העברי הזה להטות את לב בנם או בתם לצאת לתרבות רעה; ואולם מה היה לעשות, והלא הבן או הבת לא דרשו גמנסיה חלילה, רק להתלמד עברית,– האם לא יתרצו להם? ואך בא הנחש הזה אל הבית, והנה נראו חוברות “השחר”, ואחריהן ספרי רוסיה ואשכנז, והתעיף עינך והילדים קוראים את ספרי פיסארוב, והבן או הבת יוצאים לשוח בערב על המדרכה אשר ברחוב “הרוח”, וגם המה בתוך הקהל הגדול ההולך אחרי המנהל,– ובבקר עבות אחד נעלמו עקבות אחד הבחורים או אחת הבתולות מתוך העיר… מי נתן להם כסף להוצאות הדרך, מי הכין למענם את החפצים הנחוצים, מאין השיגו את התעודות, תעודת־הלידה ותעודת־המסע, ובכלל ידי מי ארגן במחשך את כל דבר המסע ומי ערך אותו, – שאלו נא “אותו”, כי הוא יודע את כל הפרטים, והיו בטוחים כי החוטים מתוך ידיו יצאו כלו, אם כי הוא לבדו כמו עמד מרחוק למראה הזה. אך הוא והאנשים הנצרכים לזה ידעו עוד מאתמול את אשר יקרה באישון לילה.

תעצומת פעולתו על קהל הצעירים בעירנו התגברה אחרי אשר לקח אחד הצעירים לו לאשה את אחת הבתולות באהבה, לא על־יד שדכנים, והשדוך הזה יצא לפעולות בעזרתו של אותו האיש, וידיו כלכלו את כל הענין. האהבה עוד היתה בימים ההם לחטאה, ואולם הוא הכעיס את כל העם בתתו לוית־חן לכל דברי אהבה, והחתן והכלה התהלכו יחד על המדרכה לעיני כל הקהל, אשר לא היתה כזאת בעירנו מעולם. לא הועילה דבת רבים והתקוממות ההורים משני הצדדים. הוא הלך לפניהם לשוח על המדרכה והזוג הלך אחריו, וכל עדת הצעירים מלאה את הרחוב, ויהודים ויהודיות עוברים מרחוק ושורקים בשפתותיהם, ושבים הביתה ומקללים את המדיח, ומזהירים את בניהם ובנותיהם להתרחק מן הרוח הקטב, אשר מורה זה מפיץ על פני כל סביבו. וירחים אחדים טרם יעברו, ואלה ההורים מביאים את האיש הזה אל ביתם, ובמיטב כספם המה משלמים לו, כי ילמד את בניהם או את בנותיהם עברית. המה מוסרים את המפתח ליד הגנב, בתקותם כי עתה לא יאונה להם כל רע. ההורים היו שואלים בעצתוֹ, אם טוב השדוך שמציעים לבתם, באשר ידוע ידעו ההורים, כי סוף סוף מאתו יצא משפט השדוך, יען וביען כי בניהם אך למוצא פי המורה ייחלו. וכה היתה עצומה פעולת האיש הזה על הצעירים, עד כי פעם אחת השיא איש עשיר אחד, תקיף בדעתו ומטיל אימה בתוך ביתו, את בתו לבן עשיר אחד, והחתן היה פרא לא־למוד. אז היה דבר המורה להפריד את הזוג – והדבר נעשה.

הוא לא היה יפה תואר. נחיריו היו רחבים, שניו רקובות ושחורות, קומתו ממוצעת וקצר הראות, גם בגדיו עליו לא היו נקיים למדי. כחו היה גדול באמונתו בצדקת משפטיו, ועיניו היו מזרות אש, ובהביטו אל פני איש חדר אל תוכו, ובמעשיו ובמשפטיו לא היה פוסח על שני הסעיפים, ואת עצותיו ודבריו היה גוזר כדבר מלך שלטון: כזה וכזה תעשה, מזה ומזה תחדל. שפתו בעברית היתה עשירה, קצרה וחדה.

כעשר שנים היה הוא המושל במחשבות הצעירים בעירנו והוא השופט בכל ריב שרעפיהם. הוא היה משכיל עברי מיסודו של “השחר”, ואולם במשך שנות השבעים התעוררה בקרב בני הנעורים תנועה חזקה אחת, אשר עברה את הגבול, אשר גבלו להשכלת בני ישראל “מניחי” ההשכלה הראשונים. בוינה החל לצאת לאור ירחון “האמת”, עתון לתורת הניהליסטים והסוציאליסטים, ועל המדרכה ברחוב “הרוח” נראו גבורים חדשים. בראשית צמיחת התנועה החדשה הזאת עוד התהלך הוא עם הראשונים, אשר מקצה מזה היו משכילים עברים, ואך מקצה מזה היו נוגעים אל זרם התנועה, אשר הצער העולמי כלכלתה; עוד חפצה נפש האיש הזה לעצור את כל השטף הזה בתוך נחל תנועה עברית. אבל עוד מעט, עוד מעט – ונביאים חדשים, עברים ולא־עברים, צצו מתוך אנשי העיר, והמה ירשו את מקומו למשול בחפצי הדור הצעיר ובהלך־רוחו; והוא סר לאט לאט מעל הבמה…

ט. לשם השכלה

והיה לנו עוד טפוס מיוחד במינו – רבי מאיר בלקינד.

הוא ובתו העתיקו את משכנם לשבת בעירנו מאחת העירות הקטנות אשר במחוז מינסק, הנשען למחוזנו. הוא בא, ויקנה לו מהרה שֵׁם בקהל המשכילים בזכות בתו הבכירה, נערה כבת עשרים שנה. הבת הזאת בבואה יחד עם הוריה לעירנו בקשה לה שעורים ללמד – שפת עברית לתלמידים ולתלמידות, ומובן כי היה הדבר לנס, באשר חזון כזה עוד לא נראה. ועוד יותר היה הפלא בהודע, כי אמנם יודעת הנערה הזאת את השפה העברית על בוריה ולא תבוש בפני יתר המורים העברים בידיעותיה. הנערה הזאת היתה גם חכמה ויעלת־חן – יתר זה לאו כנטול דמי… וזכות הבת הועילה גם לאביה, שהיה בעירו אולי מלמד ככל המלמדים, ופה מצא לו שעורים טובים ללמד את התלמידים, אשר הוציאום אבותיהם מן “החדר” למען תהיינה שעותיהם פנויות גם ללמודים כלליים. אליו התודעו כל אלה הצעירים, אשר “הואילו ללכת לאור ההשכלה” – כמו שהיו כותבים אז המליצים –, אשר קראו את ספרי הספרות החדשה וינסו את כחם במליצה ושיר, ואשר מאלה יצאו אחר כן, כידוע, כמעט כל הסופרים העברים. הוא נבדל מכל קהל המלמדים הרגילים, בבחרו לו משכן לשבתו לא במבואות המטונפים אשר מסביב לחצר בתי־התפלה, או בין המפולות אשר על יד הנחל הנרפש, ורק באחד הרחובות אשר במעלה העיר, ולא ברחובות ההומים במסחרם, ורק ברחוב “הירוק”, על שם הגנות והפרדסים הרבים העוטרים אותו. הבית היה, כמובן, קטן ונמוך, הרחק שם בעומק החצר, אבל החדרים הקטנים היו נקיים, וכלי הבית מגוהצים, ואנחנו בני הנעורים אהבנו לבקר את הבית הזה, במקום אשר מצאנו תמיד מדת הכנסת־אורחים, סבר פנים יפות, מהתלות חדות וחלקות על מנהגי ההמון, ומשפט ישר, אמנם לא־עמוק, על אודות החזון האחרון בספרות העברית ועל המקרים האחרונים בחיי הצבור בעירנו. בית המלמד ההוא היה כבר אז חפשי ממנהגים רבים, ויש אשר שתו שם חמים בימי השבת מן המיחם הרותח. גרי החצר ידעו, כי אין הבית הזה בחזקת כשרות לכל חקותיו ומשפטיו; אבל בעלת הבית, אשת המלמד, היתה אשה טובה ואוהבת לעשות חסד, כל ריב לא עבר על מפתן ביתה לעולם, והשכנות חלקו כבוד לגרי הבית הזה, למרות הרוח החפשי אשר קנן שם. וגם במלבושיו התנכר המלמד מתוך יתר חבריו. הוא לא האריך בתחתונים ומובן כי לא קצר חלילה בעליונים, ובגדיו היו פשוטים, אבל לבושו עליו היה נקי תמיד. כפתוריו מסוגרים, וזקנו הארוך עשוי. והפנים מפיקים תמיד אך טובה וצהלת החיים, ואת בני הנעורים ואת חומם ואת הרגשותם אהב מאד, ויראה חבה יתרה לכל עניניהם ומשאות נפשם. הוא למד את בתו תורה, כתבי הקודש ואגדות התלמוד, וגם העבודה על “הטלגרף” למדה ותשא משרה באחת התחנות של מסלת־הברזל, טרם מצאו אבותיה לטוב לפניהם, מאיזו סבה, להעתיק את דירתם לעירנו. וכאשר למד את בתו תורה, כן הביא את בניו לגמנסיה, ואף רגע לא שם לב אל דבת רבים.

אנכי התודעתי אל האיש הזה ואל ביתו, אחרי אשר יצאה הבת המשכלת מבית הוריה ללכת לעיר הבירה ותהי שמה למילדת, זאת היתה באמצע שנות השבעים למאה העברה, רבים מבני הנעורים המשכילים החלו אז בעירנו לזנות אחרי אלהים אחרים וישאפו באות נפש את רוח המֶרִי, רוח פרצים, אשר התחולל אז בין שדרות המשכילים הרוסים, בעלי הכתה “רצון העם”. כמו הוסרו אז הגבולים בין היהודי ובין הרוסי, ואחדים מן המשכילים העברים שאפו להביא את כל בני הנעורים העברים אל תחת כנפי השיטה הפוליטית החדשה ולהביאם בעול העבודה הצבורית הכללית, וגם ההשכלה בין העברים לא היתה צריכה להיות מטרה כשהיא לעצמה, לתת את העולם בלב היהודים ולהקל מעליהם את כובד מלחמת החיים, בתת להם ידיעות מועילות ונחוצות, – ורק בתור אמצעי להביא את כל העם היהודי בקרב אנשי המלחמה בעד הדעות החדשות, אשר לדגליהן נשבעו בעלי הכתה “רצון העם”. בעמל רב ואחרי מלחמה כבדה נתנו לנו גבאי בית התלמוד־תורה ללמד את הנערים לשון המדינה וראשית כללי החשבון ודקדוק שפת עבר, ומבני הנעורים העשירים נמצאו מורים בחנם. אבל גם מאלה היו אשר אמרו להשכיל את הילדים העניים, בהורות להם את הכלכלה הפוליטית… ובהתאסף המורים בבית אחד מהם, שהיה נשוי וסמוך על שלחן חותנו והיו לו חדר ועליה מיוחדת, היו מחשבותיהם – תקון עולם במלכות תורת מרכס. אז נבדלו לאט לאט צעירים אחדים מעל המתקדמים, צעירים אשר נשארו נאמנים לעניני עמם, ואשר דבקו אל ההשכלה העברית על ידי הספרים החדשים וההטפה הלאומית. ההטפה הלאומית החלה, כמו שמתחילין הטפת כל רעיון חדש – בבקרת חדה על הרעיון הישן אשר משל עד כה, על רעיון ההשכלה, השכלת ברלין. סמולנסקין החל להדפיס ב“השחר” שורת מאמרים נגד בן־מנחם ודרכו. ואם כי כל הספר “עת לטעת” בא בעב הענן ורבים ממשפטיו היו חסרי בסיס, ועניניו לא היו מסודרים די צרכם, בכל זאת עשה הספר הזה את חפץ מחברו, ורבים מאתנו הלכו שבי אחרי הרעיונות החדשים, אשר לא שמענו כאלה. ובמשפטי הספר הזה, ובכל יתר המאמרים והספרים אשר נכרו שם עקבות התחיה הלאומית, מצאנו עזרה ומשען נגד השטף החדש אשר קם אז על כל צעירי ישראל לבלוע אותם. אז נדפס ב“השחר” גם מכתב מאת המשורר י. ל. גורדון, וגם הוא לא היה נזהר בלשונו, ויגלה את קלון ההשכלה המזויפה, באמרו כי “היא תשקנו מי רוש, ותצמיח לנו נעצוץ תחת הברוש”. במקום רעיון ההשכלה, אשר לבב הצעירים מלא אותו ויטיפו לו כל היום, הנה השמיע סמולנסקין רעיון חדש בעינינו – רעיון תחית ישראל, כי לא נבוש בעמנו, בדרכיו ובתקותו, ובקרב בני גילי נהיה צבור קטן, אשר מבאי בתי־הספר הכלליים לא היו, בסוד הרוסים וכעניני כתותיהם השונות לא באו, והמה נמשכו אחרי הרעיון הלאומי העברי. ואת השבלים הבודדות האלה מצאו סופרי “חבת ציון” הראשונים בראשית שנות השמונים.

והחבר הקטן הזה בעירי, שנלחם עם החרדים הקנאים מזה, והתנגד בכל עוז אל המתקדמים־המתפרצים מזה, – מצא לו מקום לשבתו את בית המורה־המלמד ההוא. הוא אהב אה היהודים הפשוטים ואת חייהם הפשוטים, באשר בעצמו היה יהודי פשוט, איש טוב, מלמד עני ואוהב עניים. את כל הבא לביתו היה מקבל בשחוק חן על שפתיו, בכל הנמצא בביתו, בספור יפה מחיי עמנו, במלתא דבדיחותא משמחת לב. וכאשר היו בני הנעורים מתקבצים אל ביתו, או אל בית רב הממשלה, אוהבו ואיש בריתו, והיו עושים להם משחק ספרותי ונסיונות לכתוב שירים וחידות ומכתמים, היה הוא תמיד עמם, ויהי לשופט פרי העט, ויש אשר נסה גם הוא את ידו, ויהי תמיד מלא רצון כאשר היה פרי עטו בוסר, ופרי הצעירים הנותנים תקוה – טוב ויפה. צעיר היה תמיד את הצעירים, ובזה היתה השפעתו עלינו.

בשנים האחרונות לשנות השבעים עזבתי את עירי והתקופה החדשה, ראשית צמיחת האמיגרציה, לא מצאתני בעיר מולדתי. ממה שיבוא בהמשך הדברים יראה הקורא כי מחני ודגלי היו אז בעיר הבירה, ואני שם בקרב הצעירים אשר עבדו את עבודת התחיה. ואולם אזני הייתה נטויה אל כל אשר נעשה אז בעירי, וידעתי כי האיש הזה היה שם אז לרוח החיה בין המטיפים לעלות לארץ־ישראל. בקיץ תרמ“ב בקרתי לפעמים את עירי, והקריה היתה הומיה מריב לשונות ומפלגות בחבורות הצעירים, ובית המלמד היה מרכז הכחות ובמת הוכוחים, ובנו הגדול, שהיה כבר תלמיד האוניברסיטה, היה מן החלוצים אשר בבני ביל”ו. לא ארכו הימים והאיש וכל ביתו, על בניו ועל בנותיו, עלו לארץ־ישראל להכתב בכתב הראשונים אשר הלכו להחיות את ארץ האבות.

י. השחר עלה

הטפוסים האלה היו כלם קנאים גדולים להשכלה, לחיים חדשים, לסביבה בריאה, לחלונות פתוחים אל פני העולם הגדול. כלם ידעו את העניות הרוחנית, עניות הדעת אשר ברחובותינו, והטיפו, מי בסתר ומי בגלוי, לאור ולתנאי חיים אחרים. והיו בתים, בתי משפחות, שהיו כעין מועדונים ומקומות־ועד לכל המשכילים והצעירים, המתעתדים להיות משכילים. במשפחות העשירות, בני מרום עם הארץ, היו בתים נאורים כאלה מכבר, עוד משנות הששים. בית בודנה הורביץ, אחותה של “האלמנה ראם” בווילנא; בית ברוכין, שבנותיו נישאו לרופאים, בית אהרן הרכבי, משכיל שבמשכיל. ואולם עתה נהיו בתי השכלה כאלה גם מבין השדרות התיכוניות, שדרות בעלי הבתים האמידים, וגם – מבין המורים העברים. בביתו של הרב־מטעם החדש היו גם עלמות אחדות, תלמידות הגמנסיה, בנותיו ובנות הורים מערי המחוז. בבתים האלה היינו מתאספים, משוחחים, שומעים חדשות ספרותיות, מתיעצים על דבר כל צפונותינו באיזו דרכים להשפיע על הורים נסוגים, וגם על עסקי הצבור.

אנכי נסיתי לכתוב ב“הצפירה” גם בעניני הקהלה המקומית כמו מכס הבשר וכדומה. אם חתמתי את שמי או לא חתמתי – הקהל ידע, כמובן, מי הוא הכותב את המאמרים, בפרט שעוד מעט נתפרסמתי בתור סוכן “הצפירה” שלא עמלק“פ, ושמי היה נדפס בכל גליון. לפרסום יותר גדול לא הגיע איש בעירי, ונהייתי באופן זה מרכז להיקף “המשכילים” האברכים והמורים העברים, שהביטו אלי מלמטה למעלה. התחילו לגלות לי סודות, דברים המכוסים. גלו לפני את המקומות, שאפשר להשיג שם את הספור “מה לעשות?” לטשרנישבסקי, שהיה בבל ימצא בכל ספריה פתוחה, ואפילו את החוברות על דבר תורת הניהליסמוס, שנדפסו באיסור, נתנו לי. לאחד האברכים האמידים “משלנו”, אליעור לוריא, היתה ספריה מיוחדה ממיני ספרים אלה ושם היו גם חוברות “השחר”. אור חדש נבקע לי בחוברות הירחון הזה, אשר רק את שמעו האזנתי מתוך גליונות “הלבנון”. לקחתי את כל השנים וקראתי אותו בעיון יוצא מן הכלל. השפעתו של “השחר” עלי היתה מכרעת. ראשית, הוא לא נתן אותי לצאת מחוץ לעולם האינטרסים של עמנו, של היהדות, וכל העבודה “הכללית”, הניהיליסמוס ואביזרייהו, חדלו כלל לענין אותי. זכורני, כי פעם אחת פנה אלי אחד מן האברכים, עמוד ההשכלה אשר בבית התפלה של זימל חפץ, והביא לי ברכת שלום מקיוב מאת יהל”ל. אבל יחד עם זה גלה לי את הסוד, כי יהל"ל משתתף בירחון האסור “האמת”, ובשמו בקש אותי להפיצו בקהל הצעירים מכירי – ולא נעניתי לו. כל השאלות “הארורות” האלה לא לקחו את לבבי, לאחרי שקראתי את “השחר”. שנית, שטף רגשות חמים הציף את לבי העברי, בקראי את תכנית “השחר” בחוברת הראשונה של השנה הראשונה. הנה אין לפני, בשעה שאני כותב את הדברים האלה, כרך השנה ההיא,– וכמו חיים נצבים לפני הדברים שקראתים לפני יובל שנים: “לא לבושת ולחרפה תחשב לנו התקוה, כי עוד יבוא יום ושוב תשוב המלוכה לעמנו בארצו”. במחי־יד אחד נמחה רעיון ההתבוללות, והתפלה שהיתה שגורה על פיות המשכילים: “מי יתן ונהיה כגוים”, נהיתה בעיני תפלת חרפה ובושת, דברי עבד נרצע האומר: לא אצא חפשי. קיום היהדות, האומה הישראלית, קבל אצלי הגיון, תקיפות, ויש ויש על קיום כזה להלחם, להביא קרבנות. הן בקצה האופקים הרחוקים נראה אור גדול…

אז נהיה לי “השחר” לכוכב מאיר דרכי, ואדיר חפצי היה להתקרב אל מקור האור הזה ונסיתי להיות בעוזריו. היה בעירי מלמד משכיל אחד זה שתארתי אותו וקראתיו בשמו – פייבל השקלובי, ושהיה חברו של סמולנסקין בישיבה בשקלוב, ובהמלצתו של המלמד הזה שלחתי מכתב להשחר על דבר עניני הצבור בקהלנו. מאמרי היה כתוב בסגנון חריף מאד, כמו שהיה מסוגל לכתוב עלם עז־פנים, השופט מרוֹמים באין מעצור לרוחו. הצגתי לראוה את כל תקיפי הקהל וגדוליו, רבני העדה ועסקניה השונים, קראתי את כלם בשמותיהם הפרטיים, וגללתי על ראשיהם את כל עונות בית ישראל. את שמי לא חתמתי תחת מאמרי, ולהסתיר את מוצאו עוד יותר רשמתי את העיר וינה בסופו. בחוברת הראשונה של השנה השביעית, תרל“ו, בראש החוברת נדפס מכתבי, שקראתי לו שם צעקני “הבל רֹעה צאן”, אך במקום וינה רשם המו”ל את שם העיר פראג, מפני שבוינה ישב או צעיר אחד בן־עירי, משה קאמיונסקי, שגם לו היתה חולשה קצת אל הספרות העברית, ואפשר היה לחשוש פן יחשדו בו לחשבו לבעל המכתב.

גם היום ובמקומות קולטוריים יותר מפותחים, המלה הנדפסת עושה רושם באותה הסביבה, שעליה מדברים. ואי אפשר לתאר לפני הקוראים היום את כל הרעש והרוגז אשר חולל המכתב ההוא של “השחר” בחוגים השונים בעירי. אך עורך בלתי־אחראי יכול היה להרשות לעלם צעיר ושובב להוציא אל עמוד הקלון רבנים ועשירים וכל נשואי הפנים של קהלה גדולה, כאשר הרשה בעל “השחר” אז לי. הסנסציה היתה מלאה, ובמקום שנים חותמים, שאחד מהם היה חותם חנם, נמנו על “השחר” בעיר שלשים או ארבעים חותמים. הובא הירחון הזה גם אל הספריה של המועדון האזרחי, אל מועדון הצבאי ואפילו משרד שר הפלך חתם על ה“שחר”, – כלם, כמובן, בטעות, כי חשבו אותו לירחון בשפה הגרמנית… לא היה בית בחברה, שלא דברו על אודות המכתב, והתהלכו ההלצות שעטרתי בהן את גבורי. ההתרגשות עלי היתה רבה וגדולה, אבל גם פחדו מפני, פן תנחת ידי גם במפגיעי החדשים. מובן, שבקרב בני גילי נהייתי לגבור, ובערבים הייתי יוצא לשוח על פני המדרכות ברחוב־הרוח בעירנו, ואורחה גדולה של צעירים וצעירות נמשכת אחרי, ולא מחמאה אחת עלתה בחלקי מבין שפתים שושנים,– לב עלם צעיר מה לך עוד?… עכשו פסח בן הדודה, זה שכתב לפנים שטנה עלי אל אבי,– בקש קרבתי, ובהשתדלותי הדפיס בעל “הצפירה” בהוספה לאחד הגליונות “שלשה שריגים” מקובץ ה“פשטליך” של בן דודתי זה, לאחרי ששלם חמחבר עשרה רובלים מכיסו בעד הוצאות ההדפסה – שכר־סופרים שלילי – וגם לי נתן איזה ספר למתנה מחיר המלצתי. עכשיו התגדלתי והתרוממתי בעיני הקהל, ולו הייתי יוצא אז לשוק החתנים היה זלמן־ברוך השדכן קוצב עלי מחיר יקר. היו פונים אלי לערוך קולות־קוראים וכרוזים בעסקי הצבור, ולא מצבה אחת נחרתה בבית־הקברות בעירי על פי הנוסחאות שלי.

התגדלתי והתרוממתי. אבל… אבל היה אחד, שבעיניו היה מך ערכי מאד. הוא אשר ידע את כל הלקויים אשר בהשכלתי הפעוטה, שידיעותי היסודיות, המושכלות הראשונים, האלמנטריות, היו דלות מאד, ולא הגיעו בחשבון, בגיאוגרפיה, בחכמת הטבע אפילו למדרגת תלמיד ותיק של בי"ס תיכוני. והוא הרגיש בכל החוצפה של צעיר לימים, המעמיד פנים של מטיף זקן שקנה חכמה, של ננס המטפס על משענות־מוטות ואומר ענק אנכי. והוכח הוכיח אותי לרגעים, על מה ולמה אין אני דואג לעתידי, מתי אתכונן לקראת החיים הבאים ואחדל לנוע על העצים ועל האבנים. זה האחד היה מצפוני שבלבבי, הרגשתי אני הפנימית. כליותי יסרוני מוסר רב שבע ביום. מעבר מזה חשבתי, כי אחרי שאני כבן עשרים, הנה כבר אחרתי את המועד להיכנס לבית הספר ולבקש לי מטרה מדעית, ומעבר השני הלא אני לא האמנתי בכל התהלות והתשבחות של ההמון, הרואה את הקנקן ולא מה שבתוכו. ודאבה נפשי מאד, וחלל לבי בקרבי, והשבעתי את רעבוני בספרים חדשים, בקריאה בלתי שיטתית, שהיתה נותנת לי ידיעות בסירוגין, לפעמים את המלה האחרונה של מקצוע טרם ידעתי אל נכון את האלפא־ביתא של הדבר. ואיש לא היה לי לקנותו לי לרב, והחברים אך סלסלו אותי, ויתנו אותי מרומים, והם אשר חכו לדברי, והייתי כעני שמבקשים ממנו חסד וצדקה…

ובעת ההיא קפץ עלי ענין של חובת עבודת הצבא.

יא. חק עבודת הצבא

החוק של עבודת הצבא הכללית של שנת 1874 הטיל את החובה על כל אלה, שמלאו להם אחת ועשרים שנה בסתיו של השנה ההיא לפי ספר הפקודים של הממלכה. אבל רשות היתה לכל אלה, שמשום איזו אמתלא אפשר היה להם להטיל ספק ברשימות של ספרי הפקודים, לדרוש כי יקציבו את מספר שנותיהם לפי מראה פניהם החיצוני. והיו ועדות מיוחדות, שהיו בוחנות את הבאים למלא את חובתם הצבאית, לשם הערכת שנות הצעירים כפי ראות עיניהם.

שני אחי הגדולים עברו את הגיל הצבאי בצאת החוק של חובת הצבא, ובמה שנוגע לי עוררו השתדלות לערוך את שנותי למראה פני. הקורא יודע, שזקני היה מגודל, ולא קשה היה הדבר להוסיף לי שנה או שנתים, והייתי נחשב כאחד שעבר את הגיל הצבאי. בועדה המחוזית עלה לנו הדבר על נקלה. הרופא הצבאי היה מכירו של דודי הקבלן לכלכלת הצבא, ואשתו של הרופא המחוזי היתה מודעת לאמי, והעיקר שראש העיריה, נוצרי עשיר ונשוא פנים, ידע את בית אבי מזמן, – ויצאתי פטור מחובת הצבא. זה היה ביום הושענא רבא, והשמחה בביתנו היתה רבה. בימי החגים הייתי שוכח את “השכלתי”, ושמחת בית מדרשנו, השמחה החסידית הכללית, היתה שוטפת גם אותי. הייתי בין הרוקדים, וארחתי לחברה עם קהל חסידינו בכל הבתים “משלנו” של “אנשי שלומנו”, שהיינו רגילים לבקר אותם בשמחת תורה. הראיתי כל מעשי קונדס, שהייתי מומחה להם בימי עלומי, בטרם עוד זרחה עלי שמש “ההשכלה”, ועיני אחדים מן החסידים דלו למרום בתקוה, כי עוד שוב אשוב למוטב, וההשכלה כעשן תעבור… אך מאמינים כאלה היו מעטים, ולעומתם נמצאו אשר התלחשו עלי ויאמרו לנקום ממני נקמת האנשים, עסקני הצבור ותקיפי העיר, אשר חרפתי אותם במכתבי ב“הצפירה” וביחוד במכתבי הנזכר ב“השחר”. ומאלה נמצאו אשר כתבו שטנה עלי אל שר הפלך וילשינו, כי הגדילו את מספר שנותי בועדה המחוזית, וכי באמת עוד טרם עברתי את הגיל הצבאי.

חק עבודת הצבא הכללית צריך היה להביא מהפכה בהשקפת־עולם של הצבור, שהיה רגיל לחשוב, כי אך בני דלת העם מחויבים לשאת בעול הכבד של עבודת הצבא. צריכים היו לחנך את השדרות העליונות ולהרכיב להם הכרה חדשה בחובה הכללית הזו. ובשביל זה ראו שרי הפלך אז חובה לנפשם לדקדק עם בני המשפחות האמידות, שהיו תמיד פטורים מחובת הצבא, ולמצות בנוגע להם את כל עומקם של הדינים. בנוגע אלי, היה עוד דבר אחד שבטעות היה יסודו, אבל כותבי השטנה עלי הדגישו את הדבר, וגם שר הפלך שם לזה לב. אחי אבי קנה תעודת שחרור לבנו בן שתים־עשרה, והיתה התעודה בידו כתריס בפני “ההשכלה”, ולא תבוא תאוה בלב הנער להכנס אל הגמנסיה. שם בן דודי זה היה כשם אבי, ודרשו כותבי השטנה, כי יתנו את תעודת השחרור תחתי, ולא יהיה על איש אחר למלא את מספר הנקראים אל הצבא בשנה ההיא. ונתן שר הפלך פקודה לקרוא אותי אל הועדה הפלכית, ושם הפחיתו לי שנה אחת למראה פני, ובכן חובת הצבא מוטלת עלי. ההחלטה הזו היתה כעין מאורע, שנהיה לסלע המחלוקת בין הפקידים האזרחיים ובין הפקידים הצבאיים, המשתתפים בישיבות הועדות המחוזית והפלכית. ההחלטה נתקבלה על דעת שר הפלך, יושב ראש הועדה, שלא היה נוהג להמלך ביתר החברים, כשהיה צריך לקבל החלטה שהיה הוא רוצה בה. ביחוד, היו חושבים את עצמם נעלבים הפקידים הצבאיים, שבאמת לא היו תלויים בדעתו של שר הפלך. הן ההבדל היה בשנה אחת בין ההחלטה הראשונה ובין השניה, ומאי חזית שהאחרונה היא יותר נכונה מן הראשונה, בפרט שבראשונה השתתף ראש העיריה, שהוא העיד על שנותי. הריחו הפקידים הצבאיים בזה ענין של “פוליטיקה” מצד שר הפלך, ולא היה הדבר טוב בעיניהם. ומכיון שהיה המאורע הזה לשיחה נודע גם שמי, שם צעיר הנתפס על השכלה ועל שנסה לכתוב בעתוני חו"ל על עסקי הקהלה, והענין שלי קבל צורה של נרדף ורודפים, נרדף מאת “מורדי אור”, ושר הפלך הוא כלי־יוצר בידיהם, ובכן צריכים להצילני מידי מרדפי חנם… היודע את החיים הצבוריים בערי השדה יבין, איך מקרה בלי־ערך כזה מקבל צורה של מאורע, הממלא ענין את ריקנותם של החיים ההם.

מן הועדה הפלכית שלחו אותי אל הועדה המחוזית להוציא גורל ולהתיצב לפני הרופאים לבדוק אותי מצד בריאותי, אם ראוי ומסוגל אני לצבא. זה היה באמצע החורף, חדשים אחדים לאחרי העונה הקבועה לישיבות הועדה. קבלו הפעם את הישיבה רק “לכבודי”, למלא את פקודת שר הפלך לבדוק אותי ולקבלני. בקושי נאספו חברי הועדה, ורופא צבאי לא בא. האנשים ידעו את עניני, ידעו כי דברים בגו, והשתמטו מלבוא אל הישיבה. שר המחוז מלא מקום הנשיא, שהיה תמיד ראש האצילים, והוא שלח את המזכיר לשוט בעיר ולמצוא רופא צבאי, שבלעדיו לא הסכים המושל הצבאי לפתוח את הועדה. המזכיר הלך בעגלה חוץ לעיר, אל בית־החולים הצבאי, ויפן אל זקן הרופאים ללכת עמו. בדרך ספר לו המזכיר את כל המאורע שלי, כי שר הפלך פוקד על הועדה המחוזית לקבל אותי אל הצבא ויהי מה, וכי בשביל זה משתמטים הרופאים הצבאיים לבוא אל ישיבת הועדה היום. הרופא הצבאי בא, ושר המחוז חרד לקראתו ויקבלהו בשמחה, ויאמר כי לא יעצרהו הרבה, כי רק צריכים למסור איש אחד אל הצבא. תיכף פתחו את הישיבה, הביאוני פנימה, ופשטתי את בגדי. הרופא הצבאי נגש אלי, מדד אותי, דפק את חזי ואת גבי, נגש אל הפנקס הפתוח על השלחן ויכתוב את דעתו על מצב בריאותי וסגולות גופי, ויפן אל חברו, הרופא האזרחי, לבדוק אותי גם הוא. נגש גם הרופא השני, משש אותי ובדק, ויגש אל הפנקס ויחתום אה שמו גם הוא תחת רשימתו של הרופא הצבאי. שר־המחוז הקריב אליו את הפנקס – ועיניו חשכו: פסלו אותי הרופאים,..

– אבל שר הפלך צוה לקבל אותו – קרא שר המחוז.

– מה? – נתן הרופא הצבאי בקולו – מי הוא שר הפלך, כי יוכל לצוות עלי, בשעה שאני ממלא את חובתי? אני – רופא, ואם החוק אוסר לקבל אדם כזה לצבא, אז אין לפני לא שר הפלך ולא גברת־פלך – ויקם ויצא מאת הישיבה, ולי הודיעו כי נתנה לי ארכה לשנה אחת, היינו עד יום קריאת האנשים לצבא בסתיו הבא.

אך נודע הדבר לשר הפלך וגם את אשר התריז כנגדו זקן הרופאים, נתן פקודה לשוב ולבדוק אותי בישיבת הועדה הפלכית, שנשיאה הוא שר הפלך. נקראתי על־ידי המשטרה לבוא ליום הקבוע. ישיבות הועדה הפלכית היו פעמים בחודש, ביום חמישי בשבוע, ואני נקראתי אל הישיבה הראשונה. ההשתדלות הזו מאת שר הפלך, לשוב ולעבור על החלטת הועדה המחוזית, נתנה טעם לפגם לכל המאורע, וביחוד היה רע הדבר בעיני השלטונות הצבאיים, שחשדו, ולא בלי יסוד, כי נרגנות קטנטנה יש בזה ביניהם ובין שר הפלך. ספרו אז, כי שר הפלך והרופא הצבאי, שכנים קרובים זה לזה באחוזותיהם באחד הפלכים, ולהם חשבונות שונים בתור שכנים ועוינים זה את זה, ואנכי האומלל נפלתי במקרה בין המצוקים האלה. אל הישיבה הראשונה לא באתי, ונתנה פקודה לשר המשטרה לקרוא אותי אל הישיבה הבאה בעוד שבועים. מטרתנו היתה לדחות את הדבר עד כמה שאפשר, אולי ישכח הדבר. אולי תהיה ישיבת הועדה שלא בנוכחותו של שר הפלך, אולי…

התחילה שורה בלתי נגמרת של פורעניות, תחבולות איך להחלץ מן הבדיקה בועדה הפלכית. שלשה עשר יום הייתי בריא, התהלכתי ברחובות העיר, טילתי בגנים ועל פני המדרכה, וביום הארבעה־עשר, יום הישיבה של הועדה, נמצאתי מוטל במטה, חולה, ועל פקיד המשטרה היה להעיד על הדבר הזה ולהביא אל הועדה את הפטימות, פתקאות הרפואה שהוא מצא על־יד מטתי. ועל פי הרוב היו הפתקאות של אחד מן הרופאים, המשתתפים בישיבת הועדה. במלחמה זו שביני ובין שר הפלך היו, כמובן, גם אחדים מפקידי המשטרה על־ידי, והעוזרים על צדי עשו את עבודתם רק מאהבה, מתוך רגש של השתתפות במצב איש צעיר, הנרדף על לא דבר. לפעמים היה בא אלי אחד מקציני המשטרה ומוציא אותי מביתי לשוח בגן בערב יום הישיבה של הועדה, ובחברתו הייתי כמובן בטוח מכל שואת פתאום, וכל זה נעשה בלי בצע כסף. שר הפלך היה נרגז מאד, אבל רבים היו אתי מאשר עמו.

בחדשי הקיץ כמעט כלו הישיבות בועדה הפלכית. כמובן, הושם עקול על תעודת מסעי, ולא יכולתי לצאת מן העיר. אז באה אמי בבקשה לפני שר הפלך לתת לי תעודת־מסע לנסוע למחוז סמרה להתרפא שם בחלב־סוסות. ויקצוף שר הפלך מאד, ויאמר אל אמי: הנה בנך חולה ואינו יכול לרדת מעל המטה, לצאת מן הבית ולבוא אל משרד הועדה הקרוב לביתכם רק בתים אחדים, ולנסוע לסמרה כן יכול! אני יודע ומבין, כי אתם רק מהתלים בנו, ובנך יכול יוכל, ורק משתמט הוא, אבל גם אני אודיעכם את תנואתי, אל ביתכם נבוא, ועל המטה נמסור אותו לצבא!… ובאמת כל הטרגיקומדיה, עם הרופאים ועם הקריאות אל הועדה ועם ההשתמטות הנראית לעין, נעשתה משחק לשדים. עצבי כלנו, אנשי הבית וכל האנשים שלקחו חלק בגורלי, היו נרגזים מאד, חרדים לקול עלה נדף, לכל לוחש ומלשין, תמיד צריכים היו לעמוד על המשמר, לדעת אם נקראה ישיבת הועדה הפלכית, ואם אנכי בין הנקראים לישיבה זו, ומי מהרופאים ישתתפו, כדי לכוין באיזו אמצעי זהירות אנו צריכים לאחוז, והמצב על עברי פי פחת השפיע באמת על מצב בריאותי, הרס את שיטת עצבי, ונלאיתי לסבול.

אז החלטתי לברוח, לצאת מעירי ולעזוב את הארץ. בהחלטתי זו נראה לי חזות הכל. הנה צעירים רבים כמוני, אלה המבקשים להם תכלית בחיים וחנוך מסודר בבתי־ספר לא קבלו, נושאים את עיניהם ללכת למערב אירופא, במקום שיכולים להכנס לאוניברסיטה אפילו מבלי לגמור בי“ס תיכוני, למה זה לא אשתמש גם אנכי במקרה הזה אשר קרני, ואולי אמצא באסוני מקור אשרי, אלכה נא לי לחו”ל, אמלא את המגרעות אשר בידיעותי היסודיות, ואכנס לבית ספר עליון, והייתי לאיש, וחדלו הפורעניות, וסרה דאגת כל אנשי ביתי ומיודעי על אודותי, – וחסל. המקום אשר שאפתי אליו היה – וינה, והאיש אשר אליו כוננתי את פעמי רוחי היה – סמולנסקין, עורך “השחר”. העיר וינה היתה בעיני רק כעין מסגרת להתמונה המרכזית, – תמונת סמולנסקין, שאליו שאפתי ועליו נשענתי והוא היה תשוקתי. 

גליתי את הדבר הזה לאחדים מבני הבית ולבחירי רעי, ובהסכמתם ובעזרתם החלטתי לעשות את הצעד הזה. ההכנות ההכרחיות נגמרו עד מהרה, רעי ז. ד. ליבונתין נתן לי את תעודת־מסעו עד ורשוי, במקום שאמרתי לסדר לי תעודת־מסע לחו"ל, ובבקר קיץ אחד יצאתי את העיר.

יב. “הוטל פטרבורג”

דרך עירנו עוד לא עברה אז מסלת־ברזל, והתחנה הקרובה היתה בעיר ארשא. מפני מראית עין שכרתי עגלון להביאני אל תחנה אחרת, יותר רחוקה, שממנה עשיתי את דרכי הלאה לוארשוי. התחנה היתה קטנה והגעתי אליה כשעתים קודם צאת הרכבת. זה היה בבקר השכם, התפללתי שם ואכלתי מן הצידה שהיתה בצקלוני. כאשר נכנסתי אל הרכבת והמזודה עמדי, ושמחתי בלבי כי הכל עבר בשלום, וסדרתי בדרך את חפצי, ראיתי כי שכחתי בבית הנתיבות את… התפילין שלי, הצטערתי על זה מאד, כי ידעתי כי עגלוני בודאי יקח אותם ויביאם לביתנו, ושם ימצאו אשר יניעו ראש: הנה ראשית הדרך הלא־טובה אשר אנכי התיצבתי עליה…

בדרכי סדרתי לי תכנית כזאת: אני אבוא לוארשוי, ושם אפנה אל אברהם צוקרמן, הסוכן הכללי של “השחר”. אני הייתי סוכן “הצפירה” וגם של “השחר”, כסוכן לא־על־מנת־לקבל־פרס, ובתור שכזה הייתי כעין קונסול להשכלה בעירי, בכל דבר שבהשכלה היו פונים אלי, והייתי נענה לשואלי. כל מחבר־משכיל שהיה בא לעירנו, כמו “הנוסע” אפרים דיינארד או המו“ל ספרי ריב”ל וכדומה היו, בבואם לעירנו, פונים אלי, מבקרים אותי בביתי והייתי משיב להם בקורים, והייתי מסדר להם רשימות אנשים הנחוצים, ואם היה צרך בדבר הייתי הולך בעצמי עמהם, או מוצא בשבילם מחזר על הבתים. באופן זה הייתי בטוח, כי הסוכן הכללי בוארשוי הוא שם בבחינת ציר להשכלה, ובודאי בן־אדם כזה ידו בכל והשפעתו גדולה, ואני אמסור לו את עניני לידו, והחלטתי לסור אל אחד מבתי המלון הטובים ותיכף אלך להתראות עם אברהם צוקרמן, אתודע אליו ואגלה לו את סוד נסיעתי, – נסיעתי לוינה, אל סמולנסקין בעל “השחר” ואדונו של הסוכן, והוא כבר יסדר לי תעודת־מסע לחו"ל וכל הדרוש לזה.

עוד דבר אחד. בוארשוי הייתי זקוק לזהירות מיוחדת יוצאת מן הכלל. בעת ההיא ישבו בוארשוי דודי, אחי אבי, ואחי הגדול. דודי היה קבלן גדול אצל הממשלה, עסקיו פרצו בעיר ההיא, ואחד הבתים הגדולים היה לו. אחי אף הוא לא היה מן הנחבאים אל הכלים. ומפני כי נסיעתי היתה לא בשאלת פי אבי, שישב לו בפטרבורג, ונסיעה לוינה, במקום שהיה סופי להשתלם, לא היתה בודאי לנחת רוחם של דודי ואחי, לכן אך טוב היה לפני לבלי להתראות עם בני משפחתי אלה בשבתי בוארשוי, והתגברה בי ההחלטה לסור אל אחד המלונות הנכרים, במקום שלא אפגש עם יהודים, שזה דרכם תמיד לתת שלום ולהקיף את האורח בשאלות, חקירות ודרישות.

בתחנת וארשוי הכריזו משרתי בתי המלון על שמות המלונים, וכאשר שמעתי שם “מלון פטרבורג” מסרתי את חפצי למשרת, כי כן בעיר מולדתי המלון “פטרבורג” היה אז המלון היותר גדול, שרק אדונים ושרים סרים אליו, ובתומתי חשבתי כי בודאי גם בוארשוי כך. אנכי הובאתי אל המלון, ונשתוממתי לראות את המדרגות ואת המסדרון והנם לא נקיים, ופני “אכסניות” לכל המלון הזה. חדר מיוחד לא היה פנוי, והמשרת הביא אותי “לעת עתה” אל חדר, שמצאתי שם אורח שוכן בו, אורח יהודי מארץ היהודים, הוא תיכף נתן לי שלום, ושאל לעירי ולשם משפחתי, אנכי עניתי לו, ככתוב בתעודת מסעי, השכן נתן את עיניו בי, וישנה עוד פעם את שאלותיו, כאיש שאינו מאמין לתשובותי. אחרי רגעים מספר עזב אותי האיש ויצא החוצה, ורבע שעה טרם עבר, והנה התפרץ אל חדרי בברכת־שלום רחבה, לא פחות ולא יותר, השדכן זלמן־ברוך, השדכן בן־עירי, שהייתי “מזכירו” לפנים, כותב לו מכתביו (פרק ב'). היהודי בן־זוגי בחדרי, הוא ממוהילוב עירי, וכאשר שאל לשמי ואני כחשתי לו וקראתי לעצמי שם אחר וגם עיר־מולדת אחרת, הבין האיש כי דברים בגו, ובצאתו מסר את הדברים להשדכן, שהסתובב אז בוארשוי לרגלי שדוכיו. ראיתי כי נפלתי בפח וסודי נתגלה. השדכן הערום הבין תיכף את סבת בואי, ועל מה ולמה אני מסתיר אה שמי האמתי, וגם ידע את האיש אשר נקראתי בשמו. הוא הרגיע אותי, ויאמר לי כי לא יכבד עלי הדבר לסדר תעודת־מסע ולעבור את הגבול, ומבלי אדרשנו נמצא לעזור לי. אנכי פחדתי מאד מפני “העזרה”, שיכול בר־נש כזה לתת לי, אבל כבר ראיתי שלא על נקלה אוכל להיפטר מאפוטרופסותו של זה.

בכל חפצי לבלי לצאת מחדרי ולהסתובב בחוצות, פן יפגשוני עוד מכירים, הנה הוכרחתי ללכת להתודע אל אברהם צוקרמן, אשר בו ואך בו שמתי כל תקוותי, ואשר למענו באתי לוארשוי. לא יכולתי להזמינו אלי, באשר במלון הן לא נקראתי בשמי, כי אם בשם הכתוב בתעודת־המסע, והיה אם יבוא וישאל לשמי האמתי ולא ימצאני, והעליתי חשד עלי בבית המלון. הלכתי אליו כפי הכתבת שהיתה בידי. ארמון “הציר” להשכלה היה – חנות לא־גדולה ונמוכת־תקרה, וכאשר קראתי בשמי ובקשתיו לדבר עמדי ביחידות, והוא הביאני חדריו, – גם אז לא ראיתי לפני אולמי כבוד מרוחים. צריך אני להוסיף, כי גם הציר עצמו לא עשה עלי כל רושם מיוחד. לולא דוחק־האף, המשקפים שעל חוטמו, הייתי חושב אותו לאחד האברכים הרגילים, מן הטפוס של “הקוראים הנכבדים” שכמהו באשמינא או בסמורגון לא מעטים, ובמה שנוגע לעניני תעודת־מסע לחו"ל, ובכלל ענינים שבהברחת הגבול, הנה נוכחתי כי משענת קנה רצוץ הוא לי, ולא מאיש אשר כזה תבוא עזרתי.

ובשובי למלוני מצאתי את אחי ואת דודי, שהשדכן כבר הספיק לבשר להם את דבר בואי, וגם ספר להם את מטרת נסיעתי. שני אלה, האח והדוד, קבלו את הבשורה הזאת ברגשות שונים. סיום המאורע שלי באופן זה התאים מאד לחפץ לבו של דודי. בידי דודי היתה תעודת־שחרור, שקנה אותה ושמרה בשביל בנו, ילד בן שתים־עשרה, ולו באמת מסרו אותי לצבא וכלו כל הקצין, אז היה הדוד מוכרח לתת כָּפרי את התעודה, אם לא למעני, הנה למען האב־הזקן, שהיה מתמלא יגון לראות את בן־בנו עובד בצבא. מלבד זה הנה הנהגתי היתה חשודה מאד בעיני דודי, החסיד הותיק, והוא ראה והרגיש וידע את כל השפעתי על ביתו, על בנותיו ויתר ילדיו,– השפעה מזיקה, לפי השקפותיו הוא, קולי היה נשמע לא רק בדרכי החנוך של הבית, אך גם אפילו בנוגע לשידוכים של הבנות, בנות גילי, ואני הוא אשר לא נתתי לחסידות לשפוך ממשלה על הבית. ושמח דודי בלבו על המוצא אשר בחרתי לי, שעל ידו יפטר מענשו של בן־אחיו זה, אשר בחר לו דרכים חדשים, דרכים לא־טובים, והדוד היה איש מעשי ובעל נסיון, והיה בטוח כי אסון לא יקרני, ואת הגבול אעבור בשלום.– שמחה לקראת החלטתי ללכת לחו“ל גם בת דודי הבכירה, שגם היא היתה בעת ההיא בוארשוי, אני הייתי ראש ומורה־דרך ועלם־שעשועים לכל צעירי משפחתי, ומהחלטתי לנסוע לחו”ל להשתלם שם קוו לגדולות. בת־דודי זו היתה עם הוריה לא פעם במעינות הרפואה שמעבר לגבול, עברה גם דרך וינה וידעה פנים בפנים גם את סמולנסקין, והוא גם דרש בשלומי על ידה וידבר עלי טובות באזניה, והיא היתה בטוחה, כי בלכתי לוינה אמצא שם את אשר אני מבקש: סביבה חדשה של השכלה ומדעים, וברבות הימים אתרומם ואתנשא להיות כתפארת אדם המעלה, תפארת לכל צעירי המשפחה.

אחר היה יחס אחי הגדול אל הצעד שאני אומר לעשות. הוא ראה את הדבר – כראות אבדן אחיו הקטן לעולם ועד. מעודו לא יצא מגבולות רוסיא וחוצה, ואם כל נסיעה מעבר לגבול היתה בעיניו כמעט בחזקת סכנה, הנה היה בטוח כי הבורח לחו“ל בודאי לא ישוב לעולם. הנה ברח לו דודנו הזקן לפני שני דורות לגרמניא גם כן מפני מעשה שהיה בתעודת־מסע; ואם כי גדל שם ונהיה לרב ומו”צ בברלין, והתחתן ברבי עקיבא איגר, והעמיד שם דורות, אבל הוריו ובני משפחתו לא יספו עוד לראותו, ובניו וכל ביתו הם כזרים לנו. ובעיני רוחו ראה גם את עתידי אני, אם רק אעבור את הגבול, אבוא שם בין אנשים זרים, אשכח את בית אבי, אכנס לאוניברסיטה, אהיה דוקטור, ואולי גם אעלה לגדולה, הודות לכשרונותי, שהיו טובים מאד בעיני אחי, אבל אל הבית ואל המשפחה ואל כל סבך החיים הרגילים, שהיו יקרים וחביבים מאד על אחי, שוב לא אשוב עוד… ואחי ידע, שאבי היושב בפטרבורג אינו יודע כלום מנסיעתי זו, ועושה אני צעד זה על דעת עצמי, וחשב לנכון כי עליו תחול האחריות הגדולה של מעשי אלה, בהיותו הוא רואה אותם ואינו מוחה, ולכן השתדל אחי להשפיע עלי בכל אשר יכול, כי אשוב על עקבי ולא אסע הלאה. הציע לפני אחי לנסוע לפטרבורג לשאול את פי אבינו, ולבלי לנסוע בלי רשיונו. ואולם אני לא שבתי מדעתי, ולא חפצתי גם לבקש רשיון אבי, מדעתי כי אחר המעשה יסכים אבי ככל לב, אבל אם אשאל שאלות אז יפחד גם אבי להעמיד אותי במקום סכנה וידחה את הדבר.

שנים־שלשה ימים עשיתי בוארשוי ונוכחתי, כי מאת “הציר” הגדול להשכלה לא תבוא כל עזרה לי, בדבר תעודת־מסע לחו"ל לא יכול צוקרמן לעשות כלום, ואת דודי ובפרט את אחי לא חפצתי להכניס בעסק השתדלות זו. החלטתי לנסוע עד הגבול, ושם אעבור אותו כמו שעוברים תמיד יהודים, כמו שמעבירים סחורת־חוץ. הן מעשים בכל יום כאלה בכל תחנת־גבול, ולמה לא יעלה הדבר גם בידי לעשותו. ברגע האחרון הודיע לי אחי את החלטתו, כי הוא ילוה אלי ויסע עמדי עד הגבול, למען היות לי לעזר ברגעי הסכנה שלא תבוא. לדבר הזה לא יכולתי להתנגד. סוף־סוף גם לעוז נפשי אני היה גבול, וגם לבי פחד מאד בקרבי למול העתיד למצוא אותי בתחנת הגבול, בתנאים המלאים סכנה. הן גם לי היו אלה צעדי הראשונים, מסעי הראשון בימי חיי…

יג. נסוג אחור

היה בקר יום הששי בצאתנו ברכבת הוינאית ללכת עד התחנה גרניצה. בכונה בחרנו את היום הששי למסענו, למען יהיה עלינו לשבות על יד הגבול, ובמשך יום השבת נאסוף את הידיעות הנחוצות לנו למעשינו. סרנו לבית אחד היהודים בכפר ליד התחנה לעשות אצלו את השבת, ממחרת הודיע לנו בעל־הבית, כי בכפר הזה יש “מנין” שמתפללים בשבתות, אצל אדון בית־חרשת אחד. הלכנו עם בעל־הבית אל התפלה, וכאשר באנו עד בית בנוי הדר וגן פרחים סביבו, ראינו אדון לבוש הדר מטיל בגן ותֻכיים מתהלכים שם. נכנסנו לחדר התפלה, ובעוד זמן־מה נכנס בעל בית־החרשת, שהכרנו בפניו את “האדון” אשר ראינו בגן. כאשר הגיעו לקריאת התורה, ובהודע להם כי כהנים אנחנו, קראו לאחי כהן. הקורא בתורה היה אדם גס, שלא ידע כהוגן לא “עברי” ולא טעמים, ואחי שהיה קורא הגון קרא את הפרשה עד תומה. אותי כבדו במפטיר. אחר התפלה הזמין בעל־הבית אותי ואת אחי לקידושא רבא, הביאני חדרי הבית פנימה, ויקרא בשמו, שם משפחתו היה לוינשטין. אמרנו לו, כי גם לנו יש קרוב ששם משפחתו לוינשטיין, – הרב בלמברג, ד“ר ישכר בר לוינשטיין, שהוא, חתן דודנו הרב מברלין. יצא, שהד”ר לוינשטיין הוא אחי בעל־הבית, ובכן – קצת מחותנים אנחנו, ומי יודע, אולי יד ה' עשתה זאת להביאנו אל הבית הזה, במקום אשר נוכל לדעת את כל המענין אותנו, במקום אשר נמצא את העזרה הנחוצה לנו במקום הזה.

אחי ואני הבטנו איש אל רעהו חליפות, ורעיון אחד היה בלבב שנינו – לגלות את צפונותינו לפני האיש, שהמקרה הביא אותנו בצל קורתו. ספרנו לו את כל המאורע שלי ואת אשר החלטנו לעשות, וכי באתי עד הלום לעבור את הגבול באיסור, ובקשנוּ את עצתו. האיש נתן צדק להחלטתי, אבל הזהיר אותנו לבל נהין ולא ננסה לעבור את הגבול בגנבה. היו מקרי אסון אחדים ושוטרי הגבול ירו על המבריחים ואנשים נהרגו. אי־אפשר להסמך על הסרסורים השונים, המקבלים על עצמם “לסדר” את הענין עם השוטרים, ולבסוף הם עוזבים את האנשים לנפשם בידי המקרה, בידי הגורל העור, ויש בהם אנשים בני בליעל, רמאים וגנבים, המציגים ככלי ריק את קרבנותיהם שנפלו לידיהם. ומעשים בכל יום, איך שנתפסים אנשים, המנסים לעבור את הגבול, והמה מובלים בשלשלאות, צפוים אלי משפטים קשים. אחרית דבריו היתה, כי חלילה לנו לסכן את נפשי, וכי בלי תעודת־מסע לא אלך.

השיחה הזו, דברי איש מקומי, שאינו חשוד אצלי באיזו פניה צדדית, הטילו על לבי אבנים כבדות עד מאד. אני בורח מן הפח אל מול פני הפחת… לא דברתי דבר, אבל מראה פני גלה את המית לבי. אחי לא דבר אלי כל היום בענין הזה, ואולם לפנות ערב יצאנו לשוח בשדה, ואז התחיל לשדל אותי בדברים כי אדחה את נסיעתי. וכאשר הרגיש כי מצא מסלות בלבבי, אז תקף אותי בכל עוז. אחי היה הוזה אדוק, שוגה בדמיונות, מאמין בלי קץ, בעל בטחון, ודמעות נראו בעיניו בהתחננו אלי לבל אעשה את הצעד שאני אומר לעשות, פן אביא רעה גדולה על נפשי וחטאתי לעצמי כל הימים, ובאיזה בטחון, שלא ידעתי את יסודו, השתדל לתת בלבי אמונה, כי כל אסון לא יקרני בשובי הביתה, וכי אל הצבא לא יקחוני. וככל אשר הרגיש אחי את נדנודי נפשי ואת זעזועיה כן הוסיף להביא את הוכחותיו נגד הדבר, שאת תוצאותיו תאר מורא מאד, ובשובנו אל בית היהודי שהתאכסנו אצלו, נכנס היהודי בשיחה עמנו על אודות “אותו הדבר”. אם נודע הענין לו מפי אדון בעל בית החרושת, או הבין מעצמו את מגמת נסיעתנו,– אך העיד בנו לבלי להעמיד את עצמי במקום סכנה, וגם הוא ספר לנו על דבר ארבעה צעירים שנתפשו בשבוע זה בחפצם לעבור את הגבול.

ליל נדודים עבר עלי. וכאשר קמתי בבקר כבר לא היה בי כח להתנגד אל טענותיו ומענותיו של אחי, והסכמתי לשוב עמו לוארשוי, ומבלי להשאר בעיר ההיא אפילו יום אחד, וגם לא להתיצב לפני “הציר” שלי – שבתי לעיר מולדתי הביתה…

בבית קבלו אותי לא בסבר פנים יפות. לשובי לא חכה איש, ואם כי שלחו אותי לכתחלה בדאגה פן לא יצלח בידי לעבור בשלום את הגבול, אבל בדיעבד, לאחרי שסכנתי את נפשי ויצאתי לדרכי, שמחו אנשי הבית לקראת צאתי. עיפו ויגעו האנשים מאד, בהמצא כל הבית במשך חדשים שלמים תחת המועקה של פחד פתאום כי יבוא ויעקרני מן הבית וישליכני אל תחת עול הצבא. כל שיחתנו והגיגנו במשך ירחים אחדים היה המאורע שלי. אני הייתי דאגת כלם, והמצב הזה העלה ענן כבד על כל מהלך החיים בביתנו. ושאפו כלם רוח לאחרי שנסעתי, ונוצרה סביבה חדשה בתוך כתלי הבית, ועל המחשכים נגה אור. חשבו כבר אותי לבן־חו"ל, וסרה אימת שר הפלך, ויחדל שר השוטרים לבוא אלינו, וגם הרופאים לא יבקרו עוד בביתנו לתקופות ידועות. והנה… והנה שבתי עוד הפעם, ובואי הביתה היה כשלג ביום קיץ, ולא הרביתי שמחת הבית.

ואולם הענין הסתדר. בחדשים האחרונים של הקיץ ישיבות הועדה הפלכית חדלות כמעט. אולי גם חדל שר־הפלך לזכור אותי וישכחני. ואפשר שהועילה המנחה, שקבל מזכיר הועדה הפלכית. אם כה ואם כה, והפחד עבר ולא יספו לקרוא לי, ואת שארית הקיץ בליתי בעיר כאחד האדם. את לכתי ושובי ידעו רק אחדים מן המקורבים אלי, ומלבד בני הבית שמחו כלם לקראתי, לראות אותי בתוך הסביבה הרגילה חי “ופועל” בחוגי הצעירים והצעירות, – פועל, זאת אומרת: מתענינים בחוברת האחרונה של “השחר”, בנצני האהבה הנראים ביחסים של פלוני אל אלמונית, בחדשות הצבוריות של הקהלה המקומית, בתנועה שבין העמים הסלוים בהרי הבלקן. כפי הנודע, התבטאה התנועה ההיא בראשיתה בצורה צבורית, תנועה כל־סלוית, והגנרל טְשֶרנֵייב התיצב בראש הסרבים לא בפקודת הממשלה, אך בתור עסקן צבורי, אפילו בתור עתונאי, שערך אז את העתון “רוססקי מיר”. השלטון הרשמי ראה אז לטוב לפניו לשלוח חלוצים, מתנדבים, לעורר את הצבור, כי ידרוש הוא מאת ממשלתו לצאת לעזרת האחים הסלוים מידי התרכים לוחציהם. באופן זה צריכים היו חשלטונות לתת איזה חפש להצבור, לתת לו מראה של גוש חי ומתנועע, מתגלה ופועל. מצב כזה הביא בהכרח זרמים צבוריים לתוך ההמונים, ונתעוררו תקוות למהלך חדש, לסדרי מלוכה אחרים… ואנחנו, בתור צעירים מתקדמים, נסחפנו עם הזרמים האלה, צדנו שמועות פורחות וידיעות רחוקות, ובּנינו מגדלים על יסודוֹתיהן…

כך עבר עלי הקיץ, ואחריו גם החגים, והגיע הסתיו. עוד מעט, עוד מעט, ויגיע יום הקריאה לצבא, שהוא חל תמיד בראשית החורף. אני נפסלתי בשנה העברה לזמן שנה אחת. ולכן עלי יהיה, כפי הסדר הנהוג, להתיצב לפני הועדה המחוזית ביום הראשון לישיבותיה, קודם יום הגורל, כי הפסולים מאשתקד קודמים. ושוב ירדה הדאגה כענן כבד עלינו. ואולם בפעם הזאת נהיתה הדאגה הזאת דאגת רבים, חענין הפרטי שלי קבל צורה קצת צבורית. עברו שמועות, ובודאי לא בלי יסוד, כי אחדים מתקיפי הקהל, שאני עלבתי אותם במאמרי, ביחוד בחוברות “השחר”, משתדלים בכל תוקף כי יקבלוני אל הצבא. נראתה תנועה מתנגדת לי בחוגים ידועים, בפרט שידעו, כי גם בקרב בני משפחתי מביטים בעין לא טובה על “מעשי הדפוס” שלי, ועל שאני מתחבר לכל “משכיל”, וסורי רע בעיניהם, ותנועה זו השלילית אלי הולידה לעומתה גם תנועה אחרת, חיובית. מקרב הצבור, מתוך אנשים זרים כמעט לי, לא גואלים ולא קרובים, יצאה שאיפה להשתדל להצילני, ויהי מה. בעת ההיא היו קנאים גם להשכלה, כמו שהיו קנאים לדת. קנאים להשכלה נמצאו דוקא בין אלה “שנפקחו עיניהם”, אשר לאט לאט ראו ונוכחו, כי שגו בדרכיהם ומוריהם היו מתעים, באמור להם: מות בדעת וחכמת העמים תועבה היא, – כל אלה “הקוראים הנכבדים” של הספרים החיצונים. ומאלה נתנו יד איש לאחיו, ונדרשו ללא בקשום לחלצני מצרתי.

הרופאים ופקידי הצבא היו על צדי, אבל הרעה נשקפה לי מאת השלטון האזרחי, שר המחוז, שהוא היה הכל־יכול בישיבות הועדה המחוזית, וגם ממלא מקום הנשיא, אם ראש האצילים אינו נוכח בישיבה. נסו דבר אליו, אל שר המחוז,– ולא עלה יפה. ומובן גם הטעם: הן הוא פקידו של שר הפלך, אשר מאתו היתה פקודה בזמנה לקבל אותי אל הצבא. וידעו האנשים, כי אם שר המחוז יהיה נגדי, אזי לא יצלח בידיהם לשחררני. נחוץ איפוא בלי ישונה למצוא איש, אשר השפעתו על שר המחוז תכריע; ואחרי חקירות ודרישות נודע, כי איש כזה נמצא. זה הוא סוחר־יער בעירה פרופויסק. העירה הזאת נחשבת על המחוז, ששלט שם מקודם השר של מחוזנו היום. בעירה ההיא סוחרי־יער, אנשים בעלי צורה, רחוקים מקטנות דמוחין, בקיאים בהויות העולם, אינם מתחשבים בפרוטה, יודעים את העולם ומלואו, יודעים אפילו פרק בקלפים, ושר המחוז היה בא לעירה זו שבמחוזו בקביעות, חי ומתהלך עם הסוחרים היהודים האלה כמו עם מכירים טובים, ועם האחד שבהם היה כידיד ורע. והחליטו מעריצי הטובים להביא את סוחר היער ההוא, כי ינסה זה לשפוך את השפעתו על שר־המחוז להטות חסדוֹ לי, ומקרב המעריצים שלי, היינו אלה שסגנוני, מליצותי ומשפטי העזים מצאו חן בעיניהם, נמצא איש אחד, שהתנדב לנסוע לעיר מושב הסוחר ולהטות את לבבו, כי יבוא לעירנו לנסות דבר אל שר־המחוז. המתנדב היה איש אמיד, קצת קבלן אצל הממשלה, בעל בעמיו בעירו, ובעירנו עיר הפלך היה יושב בקביעות לרגלי עסקיו, והיה קורא עתונים וספרי חול, וידע את משפחתי, ושמע את שמי, ונתן את לבו להצילני. שם האיש – רבי ישראל פיסקין מעיר קלימוביצי, זכרו לתודה ולברכה בפי לעולם. הוא היה מכיר ומודע לסוחר היער, שגם הוא היה בר־אורין, יודע ספרי חול וחובב את הספרות העברית החדשה, והיה פיסקין בטוח כי סוחר־היער, השש תמיד להיטיב לזולתו, לא ימנע את עצמו מן הדבר הטוב והנכבד שהוא מביא לידו, ולא ידחה את הבקשה, בקשת קבוצה של מעריצי, ויסע לעיר־הפלך להשתדל אצל שר חמחוז. פיסקין שכר עגלה, מבלי להגיד לאיש דבר, ויסע לפרופויסק, עיר מושב הסוחר, ואולם את סוחר־חיער מצא פיסקין לא בביתו בעירתו, רק באחד היערות אשר לו. התפלא הסוחר לראות איש נכבד נוסע ומחזר אחריו ומשתדל בדבר, שאינו נוגע לא לעצמו ולא לבשרו ואף לא לבן משפחתו, כי אם לטובת צעיר זר, שכמעט אין אף מכיר אותו. והבין סוחר־היער להעריך רגש נעלה ויחס לבבי כזה, ובא גם לו החפץ להשתתף בדבר הטוב הזה, להיות חבר לכל המשתדלים להציל צעיר, הנרדף מאת תקיפי הקהל.

ויואל סוחר־היער ללכת לעיר־חפלך, זהו – רבי נטע פבזנר, חותני היום.

יד. הפודה ומציל

באכסניא שבעיר הפלך מצא פבזנר, בין יתר האורחים, איש אחד, שהיתה לו קרבת־עסקים עם דודי, אחי אבי. וכאשר נכנסו בדברים על אודות מאורעות שבעיר הפלך, נזרקה מפי פבזנר הערה על דבר עניני אני, וכי כחפצו להשתדל בזה. אבל האיש מקורבו של דודי, הבין את הערתו של פבזנר באופן אחר,– כי אומר פבזנר להשתדל, כי יקחוני אל הצבא, כי לא ישחררו אותי, – והוסיף האיש לתת צדק לפועל כזה, כי אמנם מצוה לבער את הרע מקרב משפחה הגונה זו, ולהפטר מצעיר שיצא לתרבות רעה. פבזנר השתומם לשמוע דעה כזו מפי אחד, המפאר את המשפחה, ואשר לו איזה יחסים חיוביים אל דודו של הצעיר. וברגע זה החליט פבזנר בנפשו להוציא את כל מרצו דוקא להציל את הצעיר על אף כל המתנכלים בנפשו. ומבלי דבר עוד עם איש, לא דחה את הדבר, וילך אל שר המחוז. זה היה בלילה, בערב יום הישיבה הראשונה של הועדה.

את שר המחוז לא מצא בביתו. אך פבזנר היה ממכיריו הטובים של בית שר־המחוז, והגברת קבלה את הסוחר בכבוד ובסבר פנים יפות. שתו תה ושיחת מכרים שטפה שעות אחדות, שוחחו על אודות החדשות אשר במחוז, שגרו שם שנים רבות וידעו, כמובן, את כל אדוני האחוזות, וגם הסוחר ידע את כל מוצאיהם ומבואיהם. היתה השעה מאוחרת בלילה, כאשר שב שר המחוז מן הקלוב הביתה, הוא שמח מאד לקראת אורחו, ידידו הטוב, והמשיכו את משתה התה ואת השיחה השוטפת. לבסוף הודיע פבזנר את מטרת בואו, ויאמר כי רק בשביל ענין זה עזב את עסקיו ביער ויבוא הנה, אליו, אל שר המחוז, כי יעשה את הדבר חזה וישחרר את הצעיר.

– זה אי אפשר – אמר שר המחוז – כבר נסו לדבר אלי בענין זה, אבל, מן הנמנע. אי אפשר.

– אבל, – אמר פבזנר – גם זה אי אפשר, שבפעם הזאת תשיב ריקם את בקשתי. אני אך ורק בשביל זה באתי אליך, ואתה מוכרח לעשות לי את הדבר הזה.

– חביבי פבזנר, בשום אופן אי אפשר… – אמר שר המחוז, כמתחנן.

– כלום לא יועיל לך, אדוני, – עמד פבזנר על שלו – הדבר מוכרח להעשות. התערבה בשיחה הגברת. היא היתה אשה משכילה ממשפחת אצילים נכבדה. פבזנר ספר לה עוד מקודם על אודות הצעיר, שרודפים אותו על השכלתו ועל אשר פרסם דברים בדפוס. – אין דרכי – אמרה אל בעלה – להתערב בעניניך ובעסקיך. ואולם אם פבזנר ידידנו עומד ודורש בכל תוקף את זה – לא דבר ריק הוא. על לא־דבר לא היה חרד את כל החרדה, לא היה תוקף אותך.

– אבל אדוני – התנצל שר המחוז בשומו פניו אל שניהם – אין בידי לעשות בזה כלום. הן מחר הוא יום הראשון של ישיבות הועדה, ושר־הפלך זה דרכו לבקר את הישיבה הראשונה. והוא אך יראה את הצעיר הזה, ותיכף יצוה לקבל אותו אל הצבא, וכלום לא יועיל. מה בידי איפוא לעשות?

רגע אחד שתקו שלשתם. אבל פבזנר התעורר ויאמר: – אדוני, עשה כחכמתך, שלא יבוא שר הפלך מחר אל הישיבה.

– איך?…

– בשבילי תוכל אפילו לשלחו מן העיר – אמר הסוחר.

שר המחוז התפקע כמעט מצחוק. לשלוח את שר הפלך מן העיר – אמר שר המחוז – זהו רעיון, שרק על לב יהודי יכול לעלות,– והוסיף: – שמע נא, עתה השעה מאוחרת, והבקר יותר חכם מן הערב. נראה מחר.

על יד עירה קטנה אחת במחוז מוהילוב היתה כנסיה נוצרית, שהיתה לפנים אוניאטית ואחרי כן נעשתה לקתולית, ועל פי פקודת הממשלה הפכו אותה בעת ההיא לפרבוסלבית. ומפני שגם שר הפלך גם שר המחוז יצאו ממקור קתולים, לכן היו משתדלים להראות התאמצות יתרה בהוצאתם אל הפועל פקודה זו, לבל יחשדו בהם בהתרשלות בכונה. ומובן, כי שנוי כנסיה מרשות לרשות עורר אי־רצון בין התושבים הקתולים, והשלטונות עמדו כל הזמן על המשמר. ממחרת הלילה, שהיתה השיחה בבית שר המחוז, בא זה האחרון לפני שר הפלך, ויאמר לו כי לרגלי ידיעות שונות אשר בידו, טוב היה כי ילך היום שר הפלך למקום המעשה, אל העירה הקטנה, להיות שם על כל תקלה שלא תבא. היום יום הראשון לישיבת הועדה המחוזית לעבודת הצבא, והוא, שר המחוז, מוכרח להשאר בישיבה. והסכים שר הפלך לדברי פקידו הנאמן, וילך אל מקום הכנסיה. ואל ישיבת הועדה לעבודת הצבא לא בא.

כל הלילה אור ליום הישיבה הייתי ער. ביום ההוא קבלתי מוארשוי מאת צוקרמן את שני החלקים “חטאות נעורים” של ליליענבלום, ולא עזבתי את הספרים מידי עד כלותי לקרוא אותם. השפעתם עלי היתה גדולה מאד. ראיתי לפני זעזועי נפש גדולה, המתלבטת ומחפשת דרך, מוצא, ותלויה בין תקוה ובין יאוש, בין אמונה ובין כפירה. קריאה בעיון מיגעת אותי ככל עבודה, ובאישון חצות הלילה יצאתי מן הבית לשוח. היה ליל חורף קר, ואני הלכתי אל מול פני הרוח, והתקררתי קצת. החכיון ליום הדין שלי למחרתו גם הוא לא הוסיף לי מנוחה, לא הביא שלוה בלבבי. כל ההשתדליות נעשו על ידי מעריצי הטובים מבלעדי, מבלי להגיד לי על דבר מצב עניני, אפילו הבאתו של פבזנר נעשתה על דעת עצמם של ידידי, ואני גם לא ידעתי ממציאותו של זה. והלילה עבר עלי ללא שְנָת, ללא מנוחה… קמתי ופני היו באמת רעים, חולנים. לשעה הקבועה יצאתי מן הבית ללכת אל ישיבת הועדה. במסדרון הבית שלנו, על המדרגות, חכה לי דודי, אחי־אבי הגדול, שהייתי אהובו, “ואל שדי יתן לך רחמים” – אמר ועיניו נמלאו דמעות…

משרד הועדה המחוזית היה מלא אנשים ונשים על אולמיו ומסדרוניו. אני נקראתי בין הראשונים, הַכֵּן עם המוט, שמודדים בו את המיועדים, עמד קרוב אל הדלת. בעמקי החדר עמד השלחן, וחברי הועדה סביבו. נראה לי, כי כמו רטט קל עבר בין החברים של הועדה כשנכנסתי ערום והתיצבתי על הַכֵּן אל המדה. שר הפלך לא היה, שר המחוז אפילו לא נגש אל הרופאים הבודקים אותי ואל יתר חברי הועדה סביבי. הוא המשיך לו את השיחה עם ראש האצילים, שהתחיל אותה כנראה, קודם שנקראתי. הרופאים רשמו בספר את דעותיהם על דבר מצב בריאותי, חתמו, נתנו את הספר לראש האצילים, והוא הודיע בקול: חפשי מעבודת הצבא, גם מחיל המלואים!… חפשי לעולם! עוד טרם הספקתי ללבוש את בגדי, ודבר חופשי עשה לו כנפים, וביתנו נמלא אנשים, בהם “משכילי” העיר, שראו בזה כי ידם רוממה, והם יכולים להגן ולהציל את שלהם.

ביום ההוא בערב בקר אותנו פבזנר “הפודה ומציל”. הוא בא לראות אותי, לראות את פני הצעיר, אשר למענו החרידו אותו מכיריו הטובים. בלה אצלנו הערב וישוחח עמדי. אמי, מלאה תודות, אמרה לו: חלילה לי לברכך, כי יקומו אחרים וישלמו לך כגמול אשר גמלת אותנו. אל יקרך מכאוב כמכאובנו לעולם. הן שנה שלמה חיינו חיי דאגה ודכדוכה של נפש… הבה נברך אותך וגם אותנו, כי נשיב גמולך בשמחות. הן בודאי בנים ובנות לך, ואולי יבוא לידנו לדבר טובות עליך ביום שידֻבר בהם… מי יודע? “טורא בטורא לא פגע, אינש באינש פגע”.– היום הזה,– אמר פבזנר – עוד ירחק חק: בתי הבכירה היא רק בת ארבע־עשרח שנה היום… אבל אני שבע רצון כי התודענו.

והבת הבכירה הזו היא אשתי לאורך ימים. נבאה אמי, ולא ידעה מה נבאה.

ואני רוצה להוסיף עוד קו אחד. מובן, שכל חענין עלה לנו ב“הוצאות” לא קטנות, לפי הערך. ואולם שר המחוז לא קבל אף פרוטה. אין אני רוצה להודיע בזה כי היו ידיו נקיות ממקח שוחד; להיפך: יודע אני, שהיה לפעמים לוקח, וסכומים לא קטנים, וגם מידו של פבזנר. ואולם בפעם הזאת, בנוגע לעניני, לא דרש ולא לקח כלום. בעת ההיא היה גם על שר המחוז הרוח, שהיה משותף לרבים, לחלצני מן הצרה. שמו היה ילינסקי. עוד נפגשתי עם האיש הזה הרבה בחיי הבאים.

טו. בודד

שחרורי מעבודת הצבא היה “דבר בעתו”, כי בסוף החורף ההוא הכריזה רוסיא מלחמה על תורכיה, המלחמה הבלקנית, ומשנה שמחה שמחתי על חופשתי. באתמוספירה הצבורית הכללית נשבו רוחות אחרות חדשות, המבשרות תקוות. בתקופות מלחמה הממשלה זקוקה ליחס טוב של העם, של הצבור, ורצועות רבות הותרו אז. קוו לחופש, לריפורמות צבוריות, להרחבת השלטון העצמי של החקלאים המחוזים, של הערים, לחופש הדפוס. בעירנו היה אז המטה הראשי של הפלוגה הרביעית, שנכנסה אל תחת שלטון המחנה, שעליו נצח הגנרל הידוע סקובוליב. במשרד המטה עבדו אחדים גם מחברינו הטובים, ואם היה צורך בדבר היינו משתמשים גם במכונת הליטוגרפיה של המטה הראשי לצרכינו, צורך תנועת החופש בתוך הקהל העברי, האויר העירוני היה מלא תנועה, חיים…

ובחיי אני הפרטיים לא היה נחת. בראשית החורף נאסף אל עמיו הזקן, ראש המשפחה, זה אשר קשר מעדנות את כל הבתים, הנמנים על משפחתו. כבן שמונים ושתים היה, אבל לא חכינו, כמו תמיד, כי שבע ימים זה ילך מאתנו, ומותו היה מכת הרס לכל המשפחה. הרגשנו תיכף, כי מסורת החצר תהרס. וגם המצב בביתנו פנימה העיק עלי. בשנה האחרונה התרכזו כל חיי הבית מסביב לעניני אני, לדבר שחרורי, ואת יתר הדברים, תנאי החיים, הזניחו ולא שמו לב גם למקורות הפרנסה. אבל כאשר עברו ימי הבלהות, ועניני הובא לחוף בטוח, נראו הבקיעים אשר נסתרו מקודם. מלבדנו היו סמוכים על שלחננו עוד שתים־שלש משפחות, כי מפרנסיהן נדדו וישחרו לטרף במרחקים. אבא סחר בפטרבורג, ואמא נהלה את חנותה בעירנו, ומשני המקורות האלה צריכים היו למלא פיות רבים. ואנכי כבר ידעתי, כי אין המקורות שניהם מְפַכִּים מי־זהב ואוצרותיהם ריקים. וחפצתי מאד לבלי להשען על האוצרות האלה, להסיר את עצמי מעל שכם הורי, לקחת את גורלי שלי בידי אני, לנַגֵּד עצמי את עתידי, וחסר הייתי המרץ הנחוץ, העוז, האמונה בכחותי…

ובאין כל עבודת מעשה לנגד עיני, התעסקתי בשאלות מופשטות… בשאלות צבוריות, ספרותיות. אז כתבתי את מאמרי “דור הולך ודור בא”, שנדפס בחוברות “השחר” תרל“ח, עסקי קהלתנו, עניני עדתי, נהיו צרים בעיני, גדלתי מהם. הריבות בדבר הרבנים, התקלות שבמוסדות הצבוריים, הפעילות במכס הבשר ובחירות הרב־מטעם, – הענינים האלה, שלקחו את לבבי והיו חומר לשלשת מכתבי בהשחר ולכל מכתבי בהצפירה, חדלו לקחת את לבבי. שנים־שלשה נבלים פחות או יותר, תקלות מקומיות ופרצות שונות,– כל אלה מה הם, אם כל המצב רעוע, אם היסודות רקובים. – את מאמרי זה בכתובים לא הראיתי כבר לידעני המליצה מקרב המורים העברים, כמו שעשיתי למכתבי בעניני הקהלה; כבר הכרתי והרגשתי, כי גדלתי עליהם, ולא המה יהיו השופטים, המבינים, וגם לא במליצות הדבר תלוי. בכלל, במה שנוגע לסגנון גליתי די כשרון לחקות כל סגנון החביב עלי ולסגל אותו לעצמי על נקלה. בסגנון מאמרי הנזכר השפעתו של סמולנסקין כל כך ניכרת, עד כי אמר לי סמולנסקין, לאחרי שנים אחדות, כי בשעה שקרא את ההגהה כמעט חשב שמפי עטו הוא יצאו הדברים. את המאמר חזה ראה בכתב רבי יחיאל־מיכל פינס, שבא בעת ההיא למאהילוב. אשתו של פינס היתה בת עירנו, בתו של רבי שמריהו לוריא. משבר כלכלי עבר על פינס ויהרסהו, ומכיריו ויודעי שמו הספרותי, ביחוד עורכי “המגיד” ו”הכרמל", השתדלו כי ימנו את פינס למורשה לקרן מונטיפיורי, שנוסד לזכר מלאת תשעים שנה למשה מונטיפיורי. ועד אשר יצא הדבר לפועל, התישב פינס הוא וביתו בעיר מולדת אשתו.

את פינס הייתי מבקר לעתים קרובות. בודד ישב לו בבית חותנתו, ועתותיו היו פנויות. אל “השחר” התיחס בשלילה, כי על כן הלא היה בעוזרי “הלבנון”, אבל את כשרונו של סמולנסקין הכיר והוקיר. הוא קרא גם את מכתבי על דבר הקלקלה שבעדת מוהילוב, ונתן את לבו לתקן סדרים בתוכה. המכתבים שלי, עם כל עזותם וחוצפתם כלפי גדולים וטובים, הסירו בכל זאת את העטרה מעל ראש חנפים רבים, וגם גלו דברי תקלה לא־מעט, והדרישה לתקונם היתה רבה. ומתוך טובי העדה פנו אל פינס, כי יסדר תקנות ויקבע חוקים להנהלת העדה, והמנהלים יבחרו ע“י הקהל. את התקנון של הקהלה כתב פינס בלשון המשנה, כיד הסגנון הטובה עליו, ושנים רבות, ואולי עוד היום, היתה נמצאת תחת ידי העתקת התקנות האלה. וצריך אני להוסיף, כי עפ”י התקנות ההן התנהלה עדת ישראל בעיר מולדתי הרבה־הרבה שנים.

בעבודתי הספרות היה לי בעת ההיא עוד יועץ אחד, זה רעי שלמה־זלמן לוריא, שכבר הזכרתי את שמו. כשרונותיו היו מצוינים וידיעותיו יהיו רבות, ובני גיל אחד היינו, וכמעט לא עבר יום שלא התראינו, שלא קראנו יחד, שלא הראינו איש את אחיו את אשר עלה בידו. את השירים, הקלים בבנינם, יפים בלשונם ומלאים תוכן, שנתפרסמו מאת המשורר הזה ב“השחר” (רובם בשנה התשיעית) אני שלחתי אותם לסמולנסקין, והוא הלל אותם במכתביו אלי עד מאד. הוא היה בוחר בשבילי ספרים ומאמרים לקריאה מן הספרות הרוסית, ביחוד מאמרי בקורת והשתלמות כללית. גם הוא ראה בידי בכתב את מאמרי “דור הולך ודור בא” שסמולנסקין חלק לו מקום בחוברות הראשונות של השנה הנזכרת בראש המאמרים. חברי זה עמד לבחינת־בגרות בהגמנסיה בעירנו בראשית הקיץ, אך לא עמד בנסיון. החבור ברוסית בכתב לא עלה יפה, כי המנהל שהיה גם המורה לספרות, מצא את סגנונו קל יותר מדאי, מושפע פן העתונות הצבורית, מה שהיה לא לפי רוח בתי־הספר בתקופת הקלסיציזמוס; והמנהל, הפקיד הממלכתי, לא יכול היה להשלים עם סגנון שוטף וחפשי, ויפסול את החבור, ולא נתנו את הנבחן להתיצב ליתר הבחינות. אז נסע לפטרבורג, ושם נתנסה בגמנסיה החמישית, ועבר בהצלחה את כל הבחינות, ונתקבל לתלמיד בית־הספר לסוללי דרכים.

ואני נשארתי כמעט בודד בעירי, בתוך עיר־פלך הומיה ומלאה צעירים וצעירות בני גילי. הרגשתי כי, מצד אחד, גבוה אני מאלה שאני מתארח לחברה אתם, אבל, מן הצד השני, הכרתי את ערכי אני הדל, את ידיעותי המלאות לקויים, כשהיו מן הצעירים פונים אלי בעצות הייתי עפ"י הרוב בעיני כמו שאמרתי כבר – כעני שפונים אליו לבקש ממנו עזרת כסף. ככל אשר הוספתי לקרוא כן נפגשתי על כל צעד בחסרון ידיעה של מושכלות ראשונים, כי על כן היה סדר למודי שלא כסדר, ואת ידיעותי רכשתי לי דרך אגב, במקרה, כמאסף לקט, שכחה, ופאה. עם הצבא שהתגייס ויצא למערכות המלחמה יצאו אחדים מן הצעירים הטובים, שעמהם התהלכתי, והרקניות התגדלה. עם “צעירי הזהב”, האוהבים לראות חיים שמחים ומתהוללים, לא היה חלקי מעולם. הספרים והדעות החדשות פעלו עלי את פעולתם בעומק, בנפשי פנימה, במהלך מחשבותי, ואולם למעשה, בדרכי חיי, לא העתיקו אותי הרבה מאותה הקרקע, מאותם ההרגלים שהייתי אמון על ברכיהם. מלבד זה, אני הייתי תמיד מתון מאד, ולא נמהרתי לקבל על נקלה דעת חדשה. ובשביל זה לא נסחפתי עם ההטפה הסוציאלית, שהיתה אז רווחת מאד ברחובותינו, בין טובי צעירינו. יוצא מזה סך־הכל חברותי עלוב מאד בשבילי, ומספר החברים שלי היה קטן מאד. מצד אחד היו המונים, שלא הבינו אותי, ומצד השני היו יחידים, אולי יחידי סגולה, שלא הבנתי אותם.

ובקיץ ההוא קרה עוד דבר. נתקבלה ידיעה מפטרבורג, כי אבי נפל למשכב, ואמי נקראה לבוא אליו. המאורע שלי, זעזועי הנפש הרבים שגרמה במשך חדשים רבים “המלחמה” עם שר־הפלך, והטלגרמה בדבר מותו של הזקן, אבי אביו, – אלה הענינים הלכו והרסו את מצב בריאותו של אבי, שהיה יושב עיר הבירה, מרחוק, יושב ודואג תמיד, יושב לפעמים קרובות גם בתענית, אולי יחוס, אולי ירחם שוכן מרומים, ולבסוף חלה. ומחלתו היתה אנושה. אז דברתי עם נפשי משפטים, נקוטותי בפני, על מה ולמה אנכי יושב, אוכל ואינו עושה, ועל אבי לנהל אותי בכל צרכי? אמנם כך נהגו גם אחי הגדולים, כך היה מקובל במשפחות “בעלי בתים גבוהים” מסוג שלנו; אבל “השכלתי” מה היא, אם לא אבחר לי דרך חדשה, אם דרך פתאים ועצלות של הדור הישן תהי גם לי לקו. והחלטתי לעזוב את עיר מולדתי ולנסוע אל אבי לפטרבורג, למצוא לי שם עבודה, להיות לעזר לאבי במסחרו ולשום גם את צוארי אני בעול הפרנסה. כתבתי על זה לאבי, לאחר שקם מחליו. אבי פקפק, שמח אמנם להביא אותי אליו, אבל לא חפץ לשום אותי אל מול פני המלחמה החזקה, מלחמת הפרנסה בפטרבורג. בעיקר נמנע לרגלי איסור הישיבה ליהודים בפטרבורג. גם הוא, אבי בעצמו, ישב הרבה פעמים שלא ברשות, ורק בשנים האחרונות רכש לו זכות הישיבה בהרשמו בתור בא כחו של אחד הסוחרים ממדרגה ראשונה. בעד זכות זו היה משלם מאה, מאה וחמשים רובל לשנה. אבל הזכות הזו לא היה מספיקה בשבילי, שהייתי כבר בן בוגר, וזקוק הייתי לזכות מיוחדת.

את כל זה ידעתי, אבל חפצי לצאת פעם אל החיים, להשליך מעלי את כבלי הילדות, לברוא לי לעצמי מעמד, – חפץ זה גבר על הכל, על המפריעים. ואך כלה הקיץ ועברו החגים, ומבלי לחכות אפילו לסכום כסף להוצאות הדרך, באתי לעיר הבירה. אפילו לא בשרתי לאבי את צאתי, כי פחדתי פן יודע הדבר להמשטרה, ויתפשוני בתחנת המסלה.

זה היה באחד הימים הראשונים לאוקטובר 1877.

טז. פטרבורג

העיר – עיר הבירה, אך מצאתי בה סביבה של אחת מערי השדה, של עיר מולדתי, ואולי עוד במדה יותר גרועה במובן ידוע אני מתכוין אל הסביבה, שמצאתי בצל אבי, בחוגים שלו. הן בבואי לפטרבורג הלא באתי אל אבא, וברצון או שלא ברצון, צריך הייתי להתודע אל האנשים סביבו, לחיות במדה ידועה את החיים שלו. החוג של אבא היו הסוחרים, שהיה נפגש עמהם בעסקי מסחרו, וגם בית־המדרש, האנשים שהיו מתפללים בבית־כנסת אחד; וסביבה כזו, כמו שאמרתי, היתה עוד פחותה לפי רוחי מאנשים בדומה להם, אשר עזבתי בעיר מולדתי. קהלת ישראל במוסקבה היתה לפני ארבעים־חמשים שנה, אם אפשר לומר כך, הוצאה משוכללת ועשירה של עדת שקלוב, ומיוחסי שקלוב, ובעלי “שלישי וששי” שם, היו גם מיוחסים וזכו לכבוד בקהלת מוסקבה. היהדות המוסקובית היתה שקלובית בגודל אנפין. לא כן היה בפטרבורג. שם לא היתה מסורת קבועה כזו, ובתוך העדה הישראלית היו גם תקיפי וילנא וקובנה, גם בני רוסיה הלבנה, גם רסיסים מפלכי הדרום. אין אני מביא, כמובן, בחשבון לא את הנאורים, שהתרכזו מסביב ל“היכלם” עם רבם, שדרש לפניהם ברוסית, ולא את החילים בני תקופת ניקולי הראשון, שהיו נבדלים מעל בני העדה החפשים. שני הסעיפים האלה קבעו להם כל אחד חטיבה לעצמם. יתר בני העדה, הסוחרים ובעלי המלאכה, סדרו להם את בתי כנסיותיהם בעיר הבירה, ביחוד בחלקי העיר הַסְפַּסקי וְהַקַזַנִי, והם אשר היו רוב מנין ורוב בנין, במובן היהדות, של עדת ישראל בפטרבורג אז, בבואי אל העיר ההיא.

ומה מצאתי? בתי תפלה בבתים שכורים, בסמטאות נדחות ולא־נקיות ביותר, והבתים האלה לא יכלו להדמות לא בחצוניותם ולא בסדריהם הפנימיים אל אלה שעזבתי במולדתי. עניות גוף ונפש מצאתי. אין אף לומדי־תורה, לומדים הגונים. הייתי הולך לבית־התפלה, שהיה אבא מתפלל שם, בכל שבת ויו"ט, והתודעתי אל האנשים: סוחרים, אנשי־בינים, שתדלנים, בעלי־מלאכה. למעלה מבינוני לא ידעתי אף אחד. לא תורה בכמות הגונה, והשכלה מאן דכר שמה. ולא מצאתי כל נקודת־מגע ביני ובין האנשים סביבי, וממילא לא מצאתי לנפשי כל ענין להתקרב אליהם, לנסות לבקר את בתיהם. הן כאלה היו המונים במוהילוב, והאם בשביל אלה באתי הנה?

ופניתי אל רחוב “ההשכלה”. בידי היה מכתב אל הד“ר הרכבי מאת בן משפחתו, בעל־בית משכיל, שישב בעירנו, וגם אל המשורר י”ל גורדון היה בידי מכתב מאת רבי יחיאל מיכל פינס, בצירוף מחברתו “ילדי רוחי”, ששלח למנחה אל המשורר. אנכי לא מהרתי למסור את המכתבים האלה, כלומר, לבוא אל המשכילים הידועים האלה ולהתיצב לפניהם בעזרת ההמלצות, ונתתי אל לבי לחקור על אודותם מה טיבם. חקרתי, כמובן, בקרב אותה הסביבה שאני נמצאתי בה: בבתי סוחרים חשובים, מנכבדי העדה, אצל מוריהם, וכדומה. והנה בנוגע להד“ר הרכבי היו הידיעות כלן לטובתו. הד”ר הרכבי היה מה שקורין מרוצה לקהל, חביב על הכל. מלבד מה שהיה בכלל נוח לבריות ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות, עוד היה בעיני כלם כקרבן על מזבח האמת. הוא נפסל מהיות פרופיסור ללשונות המזרח רק בעקב מלחמתו עם הפרופ' דניאל חבולסון בדבר העתיקות של הקראי פירקוביץ, אב“ן רש”ף הידוע. והיה בכל המלחמה הזו ענין של כבוד ישראל, אפילו דבר שבזכיותינו האזרחיות.

וזה הדבר. כידוע, השתדלו תמיד הקראים לפני השלטונות ברוסיא להוכיח, כי הם אזרחי חצי־האי קרים מעולם, ודרשו לעצמם זכויות אזרחים מיוחדות. הם השתדלו כי יוציאו אותם מכלל היהודים, המוגבלים בזכיותיהם, וגם דרשו שלא יקראו להם יהודים, רק “קראים בני־ברית הישנה”. בהשתדלותם זו נחוץ היה להם להוכיח את קדמותם בארץ קרים, חלק המדינה הרוסית, וקם להם אחד מן המלומדים שלהם, אברהם בן שמואל פירקוביץ, והוא עבר בארצות רבות, וגם לארץ ישראל הגיע, ואסף המון כתבי־יד וספרים עתיקים, שעל פיהם הוכיח את קדמות הקראים. מלבד זה הוציא מן האדמה בצופוט־קלה (סלע היהודים) אשר בקרים מצבות עתיקות, שעליהן מצא רשימות, המאשרות גם מצדן את הידיעות שגלה בתוך כתבי־היד. העתיקות, כתבי־יד ומצבות, שגלה פירקוביץ, נתפרסמו בעולם המדעים, והספריה הקיסרית בפטרבורג רכשה את האוצר הזה מידי פירקוביץ בסכום כסף גדול. המומחה להערכת העתיקות האלה היה הפרופיסור דניאל חבלסון, מי שהיה יהודי, אחד מאבות המלומדים בכל הנוגע לתורת המזרח. בשנות הששים השיגו הקראים את מבוקשם בדבר זכויותיהם האזרחיות, הוציאו את השבט העברי הזה מכלל ההגבלות שהיהודים נשארו בתוכן, וגם ההוכחות ההיסטוריות, שנשענו על עתיקותיו של פירקוביץ, עזרו לזה לא מעט.

והנה קם מלומד צעיר אחד מקרב היהודים, ד“ר הרכבי, ויסע לארץ קרים, ויחקור את כתבי־היד, וירא את המצבות, ויקרא את הכתובות עליהן, ויכתוב ספר מדעי על כל העתיקות האלה, ובלי חמלה הרס את כל ההוכחות ההיסטוריות. ויגל את הזיופים שבהן. הרכבי בדק ומצא, כי פירקוביץ הרשה לעצמו לזייף מצבות ורשימות בכתבי־יד, והקדים את התאריכים לפעמים באלף שנים שלמות, אם מחק, למשל, את הרגל הקטועה של האות ה, אזי באה האות ד, ויצא לו תאריך באלף שנים קודם. וכדי לאשר את הזיוף הזה הביא עד ממצבה אחרת, שגם בה טשטש את הדרוש לו, וקבל המסקנא הנחוצה. הד”ר הרכבי הוכיח את הזיופים האלה בראיות ממקורות הספרות הרחבה של הרבנים והקראים, ונתעוררה מלחמה מדעית גדולה, והנצחון היה על יד ד“ר הרכבי. והפרופ' חבולסון לא יכל לסלוח זאת להד”ר הרכבי וירדוף אותו ככל אשר השיגה ידו. וכאשר בחרה המחלקה ללשונות המזרח את הצעיר המלומד לפרופיסור, וגם נתנו לו לקרוא את שעוריו הראשונים, לא אשרה האספה הכללית את הרכבי במשרה זו, מבלי חפץ להכריע נגד חברם הפרופ' חבולסון, והד“ר הרכבי נשאר מחוץ לאוניברסיטה, וקתדרא לא היתה לו. והמאורע הזה עטר את הד”ר הרכבי עטרת קוצים של איש שסבל בעד זכיות האמת, זכיות האומה הישראלית.

הד"ר הרכבי קבל אותי בסבר פנים יפות. היתה לנו איזו דודה זקנה בשותפות, אחת מדודותי הזקנות, שנישאה בעיר מולדתו לדוד או קרוב ממשפחת הרכבי. הוא הזמין אותי לבקר בביתו בכל יום שאחפוץ בערבים, או בחדר משרתו בספריה הקיסרית. אנכי השתמשתי בזה, ובכל בקור למדתי ממנו איזה דבר. בקיאותו היתה רבה, והיה לי לעינים בכל שאלה ספרותית או היסטורית, שהייתי פונה אליו על אודותיה. על כוס תה היה מראה לי את הספרים ואת המקורות, שעלי לקרוא בהם, ואם לא הייתי מוצא את הספרים באולם הקריאה של הספריה, אזי היה נותן לי מאת המחלקה. אותי ענינו ביחוד שני דברים: המצב הכלכלי של אחינו ברוסיא, וגם קדמוניות ישובנו במדינה זו, כפי מצב ההשקפות בתקופה ההיא. היה ערך מיוחד לשני הדברים האלה. המצב החמרי הגרוע של חלק גדול מן התושבים במדינה, בלי כל ספק, משפיע לרעה על המצב המדיני הכללי, ולכן הממשלה מחויבת לדאוג להיטב את המצב הזה. ואם סבת המצב הרע הוא שלילת זכיותיהם האזרחיות של היהודים, אזי הממשלה מחויבת להסיר את המכשול הזה מעל הדרך הכלכלי, ולבטל את כל ההגבלות. לבלי להסכים להשקפה זו אפשר רק אז, אם הממשלה תצא מן ההנחה, שהיהודים ברוסיא אינם אזרחים תושבי הארץ, ורק גרים, זרים שבאו אליה כאורחים, ושאין בעל הבית מחויב לטפל בהם ובהשבחת מצבם, אם מצבם של אלה גרוע פה, ירוד ורע, אזי יצאו להם מן הארץ וילכו להם לאשר ילכו. ובגלל זה היה בשבילנו ערך אקטואלי לחקירות בקדמוניות של ישובנו ברוסיא, ואפילו לחקירותיו של הרכבי בתקופת הכוזרים, שישבו ועשו ממשלה על גדות נהר וואלגא.

מן היום הראשון לבואי פטרבורגה והוֹדעתי לאבא את מטרתי וחפצי לעזור לו במסחרו, לקח אותי אבי עמו והביאני למרכזי כל עסקיו. מקצוע של מסחרנו היה – כסף וזהב במטילים, מחותך בלשונות, שהיינו מוכרים אותם לבתי־המלאכה העושים בכסף ובזהב. היו מביאים מטילי כסף מחו"ל, ובעיקר היינו קונים שברי־כלי כסף וכלי זהב, היינו מוסרים להתיך אותם בכור, מסירים את הסיגים ומוציאים את הזהב ואת הכסף הטהור. בעת ההיא בזמן המלחמה נהיה בגבולי מסחר זה עוד סניף חדש. מטבעות הכסף של ניקולי הראשון היו מכסף ארבע־ושמונים בחינות והמטבעות מתקופת יקטרינה השניה היו מכסף שבעים ושתים בחינות. אלו ואלו היו מכסף הרבה יותר טוב מן המטבעות של אלכסנדר השני, שהיו מלאות סיגים. להמטבעות הישנות האסורות היה ערך, מצד הכסף הטהור הנמצא בהן בכמות גדולה, הרבה יותר גדול מן המטבע של השוק, וביחוד היו למטבעות ישנות אלה דורשים רבים ברומניה ובמדינות הבלקן, במקום חזית המלחמה. אז פרץ מסחרנו במטבעות ישנות ואנו היינו קונים אותן לאלפים רבים, והיינו שולחים אותן למקום המלחמה. אנכי עד מהרה מצאתי את עצמי בתוך נבכי העסק הזה, סגלתי לי את המבינות הנחוצה, את הידיעות הלא־גדולות ביותר, בהיותי צעיר ומהיר במלאכתי ראיתי ברכה, ואבא מצא בי עזר לא מעט. היום היה לי למלאכה, לעבור את כל חנויות הספסרים אשר ברחוב־הגנות הגדול, וברחוב הניבה וביחוד בשורת הבנקאית, לקנות מהם את כל מטבעות הכסף והזהב, ובערב הייתי הולך אל הספריה הקיסרית לקרוא ספרים וירחונים מאשר בחרתי.

מענינים מאד ומלאים פלא היו בשבילי חיחסים ההדדיים שבין אבי ובין הסוחרים הרוסים שהיו לנו עסקים עמהם. בעירי לא ידעתי כמעט את בני הנכר. ידעתי אמנם פקידי ממשלה, והיחסים שלהם אל היהודים היו כיחסי שלטונות אל אלה שהם להם למס. בפטרבורג היה כל מסחרנו רק עם נכרים, רוסים טהורים, והיחסים היו לא רק טבעיים, אנושיים, אך גם מלאי כבוד וידידות. האמונה מצדם לאבא היתה רבה ומפליאה. באכסדרה הַמִריַמית, אוֹ בשורת הבנקאית היה אבי, ואח"כ גם אני בכח יחוס אבות, לוקח סחורה, כלומר כסף וזהב במטבעות, על סכומים גדולים, אלפי רובלים, בלי סהדא ובלי שטרות. היו מדברים איש אל רעהו בלשון “אתה”, והנאמנות ההדדית היתה רבה. היו שותים יחד תה בבתי המשתה. משחקים בקוביות לפעמים, משוחחים על הליכות עולם והויות המדינה, וכמובן בגלוי לב ומבלי כסות על תעלולי הממשלה. היחסים האלה היו נפלאים מאד בעיני בימים הראשונים, וכאשר הוספתי להכירם נמשך לבי לאהוב את העם הרוסי על פשטותו ורחבת לבו, אותו העם שהציביליזציה עוד טרם קלקלה את נפשו.

יז. גדולי ההשכלה

את מכתבו של פינס בצרוף המחברת, שהיו בידי בשביל י“ל גורדון, לא מהרתי למסור. כמו שהיה הד”ר הרכבי מהולל בפי כל האנשים, שעמהם דברתי על אודותיו, כן היה שמו של המשורר מחולל אז בפטרבורג, וכלם ספרו בגנותו. עוד יתר מזה: מורה אחד לעברית, שדברתי עמו בבית אחד ממכירי החדשים, פשוט הניא אותי מלכת אל גורדון, באמרו שהוא יקבלני באופן גס, כי כן אוהב הוא לזרוק מרה בכל צעיר הבא אליו. ומה שנוגע לסביבה מן הסוחרים ובעלי בתים סתם, הנה שמעתי מפי כלם כמעט שמו של גורדון מנואץ ודברו על אודותיו בשצף קצף.

יל"ג נשא עליו בפטרבורג משרת מזכיר “החברה להרבות השכלה” וגם היה מזכיר הקהלה העברית בעיר הבירה. בערי השדה היו שבעים רצון כל המשכילים, כי נתונה המשרה הראשונה על שכם גורדון, זה הלוחם הגדול להשכלה, זה אשר יצא גם לעזרת ליליענבלום ודרש כמהו תקונים בדת, והיו בטוחים בו כי הוא ינהל את עניני “החברה להרבות השכלה” כיאות. כל הסובלים מן הרדיפות של החרדים הקנאים, כל משכיל צעיר, כל מבקשי השכלה בערים נדחות ובישיבות, היו פונים אל גורדון, שפכו לפניו מרי שיחם, דרשו ממנו עזרה בספרי השכלה ובעצה, והוא היה נענה לקוראיו. אחרת היה בפטרבורג. פה היה על מזכיר החברה לבוא פנים אל פנים עם הפונים אליו, להכנס ביחסים בלתי אמצעיים עם כל התלמידים, המבקשים תמיכה מאת החברה, ואם בכלל אין אדם יוצא מאת גבאי צדקה וחצי תאותו בידו, הנה צריכים להגיד אמת, שלא היה גורדון נוח ביותר להפונים אליו לבקש עזרה. הוא היה מאלה, אשר בכחו ועוצם ידו, במרצו הרב יצר לו את חייו: רכש לו את ידיעותיו המרובות, פלס לו נתיב בחיים. והגיע למדרגה די גבוהה – שליט – מזכיר בעניני קהלת עיר הבירה ועסקן צבורי תופס מקום, ובתור אשר כזה חש גועל נפש לכל הפושטים יד לבקש עזרה, וביחוד לצעירי הימים, תלמידי בתי הספר העליונים, על אלה היתה בלבו עוד טינא מיוחדת. הוא לא האמין, כי מהם תצא תועלת לעמו, הוא ראה את דרכי הטמיעה, שהמשכילים הצעירים בוחרים בהם, הוא חשב את הרוב שבהם לבוגדים, לאלה אשר עוד מעט ועזבו את עמם, ולא ישובו לנטור את כרם עמנו. נואש כבר אז גורדון מכל ההשכלה ומתועלתה לעמנו, ואת כסף התמיכה לתלמידים העברים חשב כזורק אבן למרקולים, ובתור מזכיר החברה להרבות השכלה היה מחלק את כספי התמיכה כממלא חובה בלתי נעימה. ובהיותו אדם קשה ותקיף בדעתו, לא היה מכסה את רגשותיו במשאון, ואל המוכרחים לפנות אליו לא היה מסביר פנים יפות מעולם, ואלה מלאו פיהם חרפות וגדופים לשמו ולזכרו של המשורר.

וסורו של יל“ג היה עוד יותר רע בפי המון הסוחרים ובעלי־הבתים, היהודים הרגילים שבעדת ישראל בפטרבורג. העדה הרשמית, שהיתה מאושרת מאת הממשלה, התרכזה מסביב להיכל המקהלה, שהיה אז בבית שכור על יד הגשר המצרי. לעדה זו היה ועד, נבחר מחבריה, רב־מטיף, וחזן עם מקהלה. חברי הקהלה הזו היו צריכים להכניס לקופת העדה לא פחות מכ”ה רובל בשנה, ואין צריך לאמר, שהחברים היו כלם בעלי זכיות ידועות, רשומים בכתב התושבים בעיר. נשיא הועד היה הברון גינצבורג, והחברים היו מכוכבי הלכת של האדיר הזה. המוסדות הרשמיים של העדה, כמו בתי הקברות, בתי־הספר היהודים ובית המרחץ עם המקוה, היו ברשותו של הועד הזה. ואולם, מלבד העשרות או אפילו המאות של “הנאורים”, האינטליגנציה היהודית, הן היתה בעיר עדה גדולה יהודית של הרבה אלפים תושבים, ולהם היו, כמובן, כל צרכי העדה: בתי־תפלה במספר הגון, רבנים ושוחטים, וכל חיות הקודש, והיהודים האלה דאגו בעצמם למלא את כל ההוצאות המרובות, שהיו כרוכות בסדרי עדה גדולה ועשירה. לכל אלה לא היה דבר עם הועד הרשמי, עם היכלה ורבה וחזנה, לכל סדריו ועסקיו, והיו חפצים כי יניחו אותם גם הם על סדריהם ועניניהם. והנה המשורר יל"ג נתן את לבו להביא תקונים וסדרים בכל עניני הקהלה, היינו גם בעניני החרדים וצרכיהם הרוחניים, הדתיים. עזב את הקהלה מי שהיה רב אצלם, בלאזר שמו, והלך גורדון והזמין רב חדש שלא מדעת קהלת החרדים ולא בשאלת פיהם. החרדים מאנו לקבל עליהם את מרותו של הרב הזה, כי דיה היתה המלצתו והגנתו של גורדון לפסול אותו למפרע בעיני העדה החרדית. אז נמנו החרדים לעצמם והביאו את הרב רבי זלמן לנדוי, והתפרצה מחלוקת בין העדה הרשמית מצד אחד, ובין קהלת היהודים החרדים, מהצד השני. הריב לא התפרץ אמנם מחוץ לגבול ישראל, בפרט שלא היה אז בפטרבורג אף עתון אחד ליהודים, לא בעברית ולא ברוסית, אבל המרירות היתה רבה וההתמרמרות על גורדון, שהוא היה המבעיר את הבערה, היתה גדולה מאד, ולא רק בין החרדים, – גם הנאורים אמרו: למה לנו להתעבר על ריב רב, ובאיזו זכות גורדון מתערב בדבר, שלו אין צורך כלל לא בהרב אלשוונגר (שם הרב שהביא הוא), ולא בהרב לנדוי? אבל גורדון השתמש בזכויות העדה הרשמית, שהיתה לה רשות למנות גם סגן להרב מטעם, תחת אשר החרדים מוכרחים היו למנות את הרב שלהם להיות משגיח על בית המרחץ, כדי שתהיה לו רשות הישיבה בפטרבורג.

ומפני שאני לא הייתי נוטה מעולם לההשכלה הלוחמת, ואת המשכילים “מטעם הממשלה” לא אהבתי, לכן לא השתדלתי להתקרב ולהתודע אל האיש, אשר רק חרפות וגדופים שמעתי על אודותיו. את מכתבו של הרי"מ פינס ומחברתו שלחתי אליו ביד שליח, מן השליחים המיוחדים שברחובות, בצרוף מכתב, שכתבתי אל גורדון, משום־מה, ברוסית. חפצתי כפי הנראה, להיות מדויק אבל יבש, ובשביל זה היו דברי הראשונים אליו רוסית. תשובתו של המשורר באה אלי באותו יום, והיא היתה די חביבה. הוא הודה לי על המשלוח, הודיעני כי ישמח לראות אותי בביתו, וכי ימי השבת ימי מנוחה לו, ואז הוא נכון לקראתי. גם הוסיף, כי אם אני אודיעו את היום והשעה שלי, אזי יבקרני בביתי. דברי המכתב הזה לא היו מתאימים כלל אל הנוראות, אשר בהן תארו לפני מכירי את פרצופו של גורדון, וביום השבת הבא באתי לבית המשורר להתודע אליו.

אישיותו של גורדון מצאה חן בעיני מאד. זה היה לי הפעם הראשונה לראות לפני “משכיל” בצורה נאותה. “המשכילים” בעירי היו, סוף סוף, או “מלמדים” שלמדו דקדוק ותנ“ך וגם קראו ספרי קלמן שולמן, אד”ם הכהן, ולכל היותר את “השחר”, או “מורים עברים”, כלומר: בחורי־ישיבה שנתפקרו ושהיו מרשים לעצמם עבירות קלות וחמורות בחשאי. נמוסיהם והליכותיהם של אלו היו סולדים את בשרי, ונפשי היתה יפה עד כדי לקוץ בהם, בקטני ההשגה האלה. אותו הדבר עם האברכים המשכילים בעירי. הן אפילו את השפה הרוסית סגלו להם לסירוגין, והמבטא היה צורם את האוזן. אלו ואלו רכשו להם ידיעות שטחיות מכל מדע והויות העולם והספרות האירופית. והנה לפני איש כגורדון, משכיל לכל משפטיו וחוקותיו, יודע שפות רבות על בורין, אדם שקרא ושנה, ומהלכים לו עם חכמים ופרופיסורים, ואין אף קורטוב של בטלנות בכל הליכותיו. וזה עשה עלי רושם. זה האיש, ששיחת חולין שלו צריכין למוד, המביא לי תועלת. והבנתי תיכף את הסבה, מדוע הניאו אותי “המשכילים”, כמו יעקב מוירז’ינסקי, שהיה “מורה” עברית, להתודע אל גורדון. את אלה היה באמת גורדון מקבל על יד המזוזה, ומטיל בהם את מרתו.

מן המשכילים הזקנים התודעתי גם אל צבי הכהן רבינוביץ, בעל “המנוחה והתנועה”. מפי השמועה נודע לי, כי ביתו הוא בית ועד לכל המלומדים, בעלי כשרונות מיוחדים, כמו המהנדס פיניטו, שהיו מספרים עליו “נפלאות” כמו על עלוי. הוא ישב לו בדירה מרווחה מול בית הנתיבות הוארשאי, וחי חיי איש אמיד. ספרו אז, שהיה מקודם “מלמד” בביתם של האחים העשירים פרידלאנד. והנה נפלה מחלוקת בין האחים שהיו שותפים בעסקיהם, והמלמד רבינוביץ סדר את החשבונות ביניהם, וחלק את העסקים שהיו להם בשותפות. העסקים היו עסקי קבלנות אצל הממשלה וזקוקים היו לפשר ביתי, בלי משפטים ופומביות, והמלמד גמר את הסכסוך בהשכל ודעת, ובא על שכרו מאת האחים בעשרים־שלשים אלף רובל. רבינוביץ היה באמת איש בעל כשרונות טובים, ומתוך שיחותיו היה ניכר, שמוכשר האיש לברר ולפתח ענינים סבוכים. מוחו היה צלול, חוקר לתכלית הענין, אינו נותן לנטות הצדה, ועונג היה לשמוע את הרצאותיו על איזה ענין, על מאורע; על ספר שקרא. משפטיו היו תמיד קרים, בלי התלהבות, אבל חרוצים, מדויקים, תמיד מכוונים אל האמת, אל המציאות. לא לחנם היה ביתו תמיד מלא מבקרים, ואפילו המיניסטר להשכלה, הגרף דיליאנוב, היה ממכיריו. – בביתו של רבינוביץ עשה עלי רושם יוצא מן הכלל יחס של הערצה אל זכר בנו המת. היה לו בן יחיד, שמת בדמי עלומיו. הבן היה, לפי דברי בני הבית, בעל כשרונות יוצאים מן הרגיל, והבטיח להיות גאון בחכמת ההנדסה, והוא מת כשהיה סטודנט צעיר בחו"ל. חדר עבודתו של הזקן רבינוביץ היה מלא תמונות ופסלים, קטנים וגדולים, של הבן המנוח, וכל הבית אמר תהלות ותשבחות לו.

בבתים אחרים כמעט לא בקרתי. בבקר היה אבא הולך לבית התפלה, ומשם שב הביתה, אוכל ארוחת הבקר ויוצא לעסקיו עד ערוב היום. הביתה היה שב עיף ויגע, ולאחר הארוחה היה לומד משנתו. אך לעתים רחוקות היה הולך עמדי לבקר בביתו של איש אחד, עני הגון, ממבקרי בית התפלה שלו, שעזר לסדר את פרנסתו, או בביתו של אומן, עושה־גדילים, יהודי וילנאי, שמשום־מה היו הוא וביתו חביבים על אבא. ביתו של זה האחרון היה קצת חפשי בדרכיו, היו נכנסים לשם גם סטודנטים בני וילנא, ואבא חפץ לעשות לי עונג ולהביאני לחברה זו, לבית זה המתאים, לפי השגתו, לרוחי. אבל, כאמור, זה היה לעתים רחוקות, רוב הלילות היה אבי יושב בביתו, כלומר בחדרו, על המסכת. ואני הייתי מבלה את הערבים באולם הקריאה של הספריה הקיסרית הפומבית. האולם היה נסגר בשעה העשירית בלילה, והייתי תמיד מן האחרונים. חיי בודד חייתי בשבועות הראשונים בעיר ההומיה והגדולה, – ואני בן עשרים ואחת, מלא מרץ וכח־עלומים, והימים ימי מלחמת הבלקנים, ואויר הארץ והמדינה ספוג אדים רבים, וחמרים מפוצצים אין מספר כלואים ומחכים להתפרץ, ונפש צעיר כמוני עורגת אל הצעירים ואל עולמם…

לא. חדר אבי, בית תפלתו, סביבת מכריו, העסקים, – לא אלה ימלאו את שפקי, את החסר לנפשי. לא אתן לבצה לספגני. הצעירים אין בעיר הזאת?

יח. חברי הצעירים

מבני עיר מולדתי היו צעירים וצעירות לא מעט, שבאו לעיר הבירה להשתלם. בהם היה הקרוב לי ביותר חבר ילדותי ורע שחרותי ש“ז לוריא, שהזכרתי את שמו לא פעם. גם הוא כבר הספיק לרכוש לו רעים אחדים מתוך התלמידים חבריו בהאינסטיטוט לסוללי מסלות. בית־הספר הגבוה הזה היה סגור מיום הוסדו בשביל צעירים מאחינו. בתקנון שלו היה כתוב שבין התעודות, שעל הנכנסים אליו להגיש, צריכה להיות גם תעודת־טבילה, – כלומר, אך נוצרים. ואולם הגיעה שעתו של בנו של האדיר שמואל פוליאקוב להכנס לבי”ס גבוה, וחפץ האב להכתיר את בנו בתואר אינג’ניר. אז מצאו צד היתר בדבר, ופסקו למעשה כי תעודת־מילה דינה כתעודת טבילה. ומכיון שהותר הדבר לבנו של פוליאקוב, הותרה הכניסה לכל צעירי בני ישראל, ורעי לוריא הנזכר היה כאחד מהם. זה היה צעיר, שמלבד כשרונותיו המצוינים בהנדסה וכחו בספרות הרוסית והעברית, ושלטונו בעט ורוח השירה אשר נחה עליו, – היה לבו ער לכל קדשי עמנו ולמסורת הלאומיות העברית. בדעותיו היה יותר פולמסן מאשר מוצק ותקיף, אבל כל אשר לעמנו היה קודש קדשים לו, ולבבו היה מלא אהבה ורחמים רבים לכל אשר לנו. קל היה בדעתו, נפשו היתה פיוטית, מרחפת על פני התהו והבהו של חיינו אנו אז, של חיי הצבור בכלל, והרוחות המנשבות לא נתנו לו להתרכז ולהתחזק על מקום אחד, להעביד עבודה רבה את כשרונו ולפתח אותו עד כדי להביאו לידי שלמות גמורה, שאז, אין כל ספק, היה קונה לו את עולמו בספרותנו לנצח, ולא היה שמו תועה כנשמה ערטילאית בשדה ספרותנו.

לוריא זה הביא אותי בחברת תלמידים אחדים מרעיו בבית־הספר שלו ובבתי־מדרש עליונים אחרים, אלה שהיו תמימי־דעה אתנו ביחסינו לעמנו, שלא הלך לבם אז לקראת הטמיעה וההתבוללות. היותר לאומיים באלה היו תלמידי האינססיטוט לסוללים; בהם: שאול בן יוסף ואָיטינסקי, זה שהיה המורה והמדריך הראשון לאליעזר בן־יהודה, אבי תחית שפתנו, עוד בהיותו נער, מתכונן להכנס לביה“ס הריאלי בדווינסק. ואָיטינסקי זה התנצר אחר־כך, בחפצו לקבל משרת פרופיסור בהאינסטיטוט הטיליגרפי. בשם חבולסון היו מספרים הלצה, שאמר כי התנצרותו באה מתוך הכרה: הכיר ונוכח, כי יותר טוב להיות פרופיסור נוצרי, מהיות מלמד עברי. אין ספק, כי רק מ”הכרה פנימית" כזו בא גם ואיטינסקי עד אגן הטבילה. זה היה יהודי מארץ היהודים, יהודי מכף רגל ועד ראש, יהודי עד תוך תוכו ועומק נשמתו. לא היה בתוכנו איש, אשר ידע את השפה העממית, אידיש, כמו ואיטינסקי, עם כל כוניה וגוניה, חדודיה ועוקציה, אשר ידע לחקות את הטפוסים העממיים: את החזנים ועוזריהם, את המגידים, את וכוחי החסידים למפלגותיהם השונות, את המלמדים ודרכי למודיהם, את בעלי־המלאכה, את נשי השוק. בכל מסבה וחברה שהיה שם ואיטינסקי, ידענו מראש, היה ששון ושמחה, עליצות וצהלה, אפילו כשהיה מגזים ועושה העויות ומפליג בהן.

חביב עלינו היה גם אברהם בן שבתי טננבוים, גם הוא תלמיד המחלקה הראשונה של האינסטיטוט לסוללים. יפה־עינים ולחיים־שושנים היה העלם הזה, הדומה לעלמה, חביב עלינו מאד. גם ללבו היו יותר קרובים הענינים של עמו ישראל מכל “השאלות הארורות”, שלקחו אז את לבות הדור הצעיר. ואיטינסקי, כפי הנראה, קבל חנוך מקולקל. ידע את ההמון ונמוסיו, ודרכיו ושפתו, אבל את התורה ואת השפה העברית ואת הספרות כמעט לא ידע. הוא היה יתום מאביו, והתגלגל בתקופת חנוכו מאביו הזקן אל דודו המו“צ בבריאנסק, עד אשר נכנס לבי”ס הריאלי וגמר אותו. טננבוים, להיפך, התחנך בבית הורים, ידע היטב עברית ודקדוקה וספרותה, והמשיך לחבבה ולקרוא בה גם לאחר שנכנס לביה"ס הגבוה, ולא הסיח דעתו מכל המסורת העברית. כשרונותיו היו רגילים, טובים, אך שקדן ומתמיד, נושא בעול, ואם היו שמים עליו איזו עבודה, היה ממלא אותה בדיקנות ובשקידה. טננבוים לא אהב את ואיטינסקי; את התלוצצו תמיד בטפוסי בני עמנו. רציני היה האיש תמיד, ובמושב לצים שלנו היה פסיבי. אך את כשרונותיו המצוינים של לוריא ואת ידיעותיו היה מוקיר מאד ולוריא היה הקשר המחבר את החבר הלץ עם החבר הרציני.

בין התלמידים הסוללים היה אז אחד, ושמו גינצבורג. הוא היה תלמיד זקן וידע את השפה העברית על בוריה, וגם היה מתפרנס משעורים בשפה זו. אחד מתלמידיו היה צעיר נוצרי, פאול קוקובצוב, בן מנהל האינסטיטוט לסוללים. הצעיר הזה למד את השפה העברית, כי היו לו קשרים ויחסים טובים בעולם הדיפלומטיה, ולכן התכונן להכנס אל מחלקת האוניברסיטה ללשונות המזרח. כל משרה דיפלומטית לא קבל, ונתפרסם אח“כ בתור מלומד מומחה לשפות המזרח והספריות השמיות. זהו שהיה אח”כ לאחד המומחים במשפט מנדיל בייליס בשנת 1913, לאחד המגנים על עם ישראל נגד בורים ומנוולים כהאב ברניידיס ודכותיה. גינצבורג היה גדול מכלנו בשנים, ובכל מעשי קונדס וליצנות לא השתתף עמנו; אבל בכל פעם שעלה בדעתנו לדעת, ללמוד איזה דבר, ללמוד על מנת ללמד לאחרים, הוא היה נמצא לאשר דרשנוהו.

התהלך אתנו גם אחד מבני עירנו, מן החלבנה שבקטורת הסמים. צעיר ממשפחת רטנר, משפחה עשירה וגאיונה. במוהילוב היה נגרר אחרינו, מפני שהחבורה שלנו היתה מפורסמת בין הצעירים לחבורה הגונה, משכלת, והיו גם צעירות אחדות, ודוקא לא־מכוערות, בחברתנו. הוא היה תלמיד הגמנסיה, ובבחינות האחרונות נפל במחילה, והביאו אביו לפטרבורג, ובהשתדלות לא מעטה גמר וקבל תעודת בגרות ונכנס אל האוניברסיטה. הוא היה חבר לכל חזיון בתיאטרונים, ראשון לאופירה ולקרקוס, לכל מיני הוללות, ואנחנו עזבנו אותו עד מהרה. לא חלקו היה חלקנו. לא ארכו הימים, והוא גם נתעלם מנגד עינינו, חלף מעל האופקים שלנו. זה היה מן הטפוס של “צעירי הזהב”. הוא נשא לו לאשה את אחת המחוללות או בדומה לזה. לאחר שגדל והיה לאיש ושלח ידו בעסקים, פלס לו נתיבות ועלה לגדולה וקבל מאת השלטונות בימי ניקולי השני גם תארי־כבוד רבים. אבל הכושי את עורו לא הפך, וגם בגדולתו נשאר נבוב לב, כמו שהיה בימי שחרותו. אנו שָׂטינו אז מעליו, ולא הבאנו אותנו בקהלנו האינטימי.

ועל ידי לוריא התודעתי בפטרבורג אל צעירה אחת, אשר את שמעה שמעתי עוד בעירנו וגם את הוריה הכרתי והייתי מבאי ביתם. אלגא בלקינד היה שמה, הגברת אלגא חנקין, היושבת עתה בארץ ישראל. באחד מן הפרקים שלי תארתי את אביה, רבי מאיר בלקינד. גם היא באה עם הוריה לשבת בעיר מולדתי בראשית שנות השבעים, כמדומני בתרל“ב, לאחרי ששרתה בתור טלגרפיסטין בתחנת בוריסוב של מסה”ב מוסקבה־בריסק. במוהילוב היתה מורה לעברית, ובעבודתה זו עזרה לפרנסת בית אביה. אחרי כן עזבה את עירנו ותלך לפטרבורג, ותהי שם למילדת. אנכי לא הכרתיה במוהילוב, אך חברי לוריא ידעה היטב, והוא גם הביאני אליה. היא ישבה בדירה מרווחה, כי היו לה חדרים מיוחדים ליולדות סתר, ובעת ההיא התחנך אצלה עולל, פרי סתר של אחת מבנות מרום הארץ. אלגא בלקינד היתה קרובה לרוחנו, שאיפותינו הלאומיות הלא־ברורות היו גם שאיפותיה וחזיונות רוחה, ידעה והכירה את הסביבה העברית בעיר הבירה, ובביתה היינו תמיד מבלים שעה־שעתיים בעונג, בשיחה מענינת, בחברת אנשים צעירים,– אף כאלה שלא השקפותיהם היו השקפותינו. גברת הבית היתה מקרבת אליה כל צעיר אשר רוח בו, הנושא בלבבו חזון ותקון העולם. לא אחד ממבקרי הבית ההוא נתפס למלכות, והיו אשר כלו את פרשת חייהם בערבות סיביר ובארצות גזרות שונות; אבל גם לרגלה הלך בית אביה לארץ ישראל, ויהי מן הראשונים אשר תקעו להם יתד בארץ אבותינו. ביתה של אלגא בלקינד בפטרבורג היה פתוח לכל דבר נאצל, לכל רעיון מרומם, וביחוד לכל תנועה לאומית־עברית.

זוהי הסביבה החברתית, שבתוכה היתה נשמתי מרחפת בשנה הראשונה לבואי לפטרבורג. המסחר לא לקח את לבבי. כממלא חובה חמרית, כעובד שכיר הייתי מסתובב כל היום, הייתי עובר על פני כל הסוחרים, שהיה לנו עסקים עמהם, והייתי קונה מהם את אשר מצאתי לטוב לפנינו, והצלחה חמרית לא חסרתי. להיפך: צעיר מהיר הייתי, ועד מהרה השגתי את “תורת” המסחר, ישרו וערמתו, וגם מצאתי חן וחסד בעיני הסריסים־החלפנים אשר בשדרת הבנקים, ואבי היה שבע־רצון מעבודתי עמו. אבל את כל זה הייתי עושה, ונפשי בל עמדי. הייתי קורא עתונים רבים, ואת העתון “הקול” (גאָלאָס) שהיה אז היותר חשוב בפטרבורג, הייתי קורא בקביעות. תקופה של מלחמה היתה אז בארץ, והתסיסה הממלכתית הפנימית לא חדלה אף רגע. ידעתי והרגשתי כי סביבי סוער מאד, והעולם של מסחר־וקנין פעוט, של ריב־רבנים, של עניני־משפחה – העולם הזה היה כה קטן ועלוב בעיני, עד אשר לפעמים התגעגעתי לחיי במוהילוב עיר מולדתי. שם בתוך החיים ההם, תפסתי בכל־זאת איזה מקום שהוא, הסביבה ידעה אותי, הכירו אותי, התחשבו עמדי; לא חנם איפוא התהלכתי עלי אדמות. ופה, בעיר ההומיה־הזו – עוברים להם החיים בשאונם ובהמונם, ואני רק משקיף עליהם, מביט מן הצד, וחלקי אני אין בהם.

כך עבר עלי החורף הראשון בפטרבורג. אבי הטוב הכיר במצב רוח, בכל בדידותי בעיר הגדולה, ובאביב הציע לפני ללכת לחג הפסח לעירנו. בינינו היתה הסכמה להשפיע על אמי כי תצא ממוהילוב ותעבור לשבת בקביעות בפטרבורג. לאחרי שחלה האב ולאחרי כל זעזועי־נפש שעברו עליו במשך שתי השנים האחרונות (מות הוריו הזקנים והמאורע שלי עם חובת עבודת הצבא) התגבר בלב שנינו החפץ לסדר לנו את חיינו בפטרבורג. האחים והאחיות הגדולים היו לבעלי־משפחה, ורק אני ואחותי הצעירה, ובמספר נפשות אלה החלטנו להתישב בעיר הבירה. העסקים של אבא הוטבו הרבה לרגלי המלחמה וביחוד לאחר שבא אליהם כח חדש וצעיר כמוני, ובה בשעה לא היו מביאים ברכה מרובה העסקים של אמא במוהילוב. עקרת החנות היתה אחותי הגדולה או אמי; הראשונה נישאה לאיש בביאליסטוק, ואמי ישבה הרבה זמן בפטרבורג. והאחות הצעירה לא אהבה את החנות ועסקיה, והחיים בעיר הבירה לעלמה צעירה היו קרובים מאד ללבה. צריכים היינו להחליט את הדבר פעם אחת, ואבי שם עלי את המשלחת הזאת. הלכתי ומלאתי את מלאכותי, ובסוף הקיץ תרל"ח שבתי לפטרבורג, ואמי ואחותי עמי והתישבנו פה ישיבת קבע.

יט. העתונות הישראלית

ליהודים ברוסיא לא היו בעת ההיא עתונים מיוחדים, לא בעברית ולא בשפת המדינה, מלבד “הצפירה”, שעברה לפני שנים אחדות מברלין לוארשוי. אני הייתי שולח לפעמים קרובות מכתבים מפטרבורג אל “הצפירה”, מכתבים מחיי הקהלה העברית, ויש שהייתי כותב גם על ענינים כלליים. העתון “הצפירה” לא רצה וגם לא יכול היה להיות עתון צבורי, לשאלות החיים ותנועות הצבור העברי. חיים זליג סלונימסקי היה סופר מדעי, וחדשות הטכניקה ועניני ההנדסה היו יותר קרובים ללבו מכל שאלה צבורית, והוא שאף מאד, עד כמה שהיה אפשר, לשמור על המסורת של “הצפירה” שלו, הצפירה של תרכ“ב, שהתעסקה בשאלות הנדסיות וקידוש החודש ובתולדות הטלגרף וכדומה. העתון בוארשוי היה נתון בתנאי צינזורה כאלה, שלא היה בו מקום לשאלות צבוריות, להשקפות חפשיות. המבקר בוארשוי היה עפ”י רוב יהודי מומר, ודוקא בור ועם־הארץ, והוא היה מוחק ומסיר כל מלה חיה, סותם בעד כל קו אור, מכבה כל ניצוץ רעיון ומחשבה. זוכר אני, כי פעם אחת מחק לי הצינזור ממכתבי לראש שנת האזרחים, מליצה כזו: “הוסרה העטרה מעל ראש השנה שעברה, ומלכותה ניתנה לרעותה השנה החדשה”, מפני שכל הסרת־עטרה מביאה למחשבת מרד במלכות… ומובן, כי תחת עין צופיה וזועמת כזו, עין חושדת תמיד של הצינזור ועפעף רועד ומפחד של העורך, לא היה כל מקום למרחב־נפש של סופרים, החשים ומרגישים כי יש בפיהם דבר ובלבבם חזון להגיד לעמם.

והימים ההם הרו אז ללדת גדולות. נגמרה המלחמה הבלקנית, והחברה הרוסית קותה, כי בשוב אלכסנדר השני ממערכות המלחמה, מלחמת החופש של האחים הסלבים, שנהיו כלם למדינות קונסטיטוציוניות, ינתן חופש גם לעם הרוסי, והיתה גם רוסיא כאחת המדינות באירופא, ומלכה עליה יחדל להיות שליט לבדו. ביחוד קוינו אנחנו היהודים, כי עתה צלצלה גם שעתנו אנו, כי הפעם ימלאו את אשר אינם חדלים להבטיח לנו בכל חק וחק היוצא “עד אשר ישתוו היהודים בזכיותיהם האזרחיות”, ושויון זכיותינו אלה יבוא ויגיע עתה. הן זה עתה אך נגמרה המלחמה, והמלחמה הזאת היתה רוסית טהורה, מלחמה להגן על הסלביות,– ובמלחמה זו נפלו יהודים לאלפים, ורבים מהם הראו גבורות ונפלאות, והספרות הצבאית ידעה לספר על אודות מעשי גבורים מבין החילים היהודים, והפרקה הולדימירית והסוזדלית של הפלוגה השש־עשרה, שבה הראה את גבורתו סקוביליוב הידוע, היו למחצה מחילים יהודים. והאמנם עוד יעזו להמשיך את שיטת ההגבלות ויוסיפו להצר את צעדינו ולא יתנו לנו את זכיותינו האזרחיות?!…

והנה המציאות המרה נתנה לנו אותות לא לטובה. בקונגרס הברליני סדרו את המדינות החדשות הבלקניות, ובחקותיהן הממלכתיות הכניסו שווי זכיות ליהודים, והתנגדו לזה צירי הממשלה הרוסית. על הנסיך ביסמרק היה להתוכח עם נורטשקוב ושובלוב, שדרשו הגבלות להיהודים במדינות הסלביות החדשות, ולמדנו מזה גזרה־שוה לתקוותינו אנו כמדינה הסלבית הגדולה, רוסיא הקדושה. העתון “העת החדשה” (נוביה־ורמיה) של סובורין התגבר והתחזק ויהי לבעל השפעה, והוא עשה לו את ההטפה נגד היהודים שיטת־קבע, וחוגי השלטונות האשימו את כל היהודים בחתירה נגד יסודות הממלכה, וכי צעירינו הם המסירים את צעירי העם הרוסי מאחרי הממשלה ומפיצים ביניהם את תורת הסוציאליות ואת הדעות החפשיות. ושמועות עברו בקהל, כי עוד יוסיפו להגביל את זכיותינו האזרחיות. נפוצה ידיעה, כי ליהודים־מהנדסים לא תהיה זכות לקבל משרה אצל הממשלה, ובכלל ירחיקו אותם מכל עבודה במסלות הברזל. בהעתון “נובוסטי” של נטוביץ נתפרסמה ההתחיבות, שקבלו השלטונות הצבאיים מאת העשיר היהודי מלכיאל, שבאם ישאר לפניו עסק הקבלנות משל השלטון ההוא, אזי הוא מתחייב לבלי לקבל אל עבודת העסק שום פקיד יהודי. עלתה הצעה לשנות את האקדמיה לרפואה ולחוקק לה תקנות חדשות, שעל פיהן אי אפשר יהיה ליהודי להתקבל אל בית הספר העליון הזה. נודע הדבר, שהשלטון הצבאי מסר פקודה חשאית להנהיג שיטת האחוזים בקבלת רופאים אל הצבא מתוך היהודים משום “פן ירבה”…

זה היה בפטרבורג והרוחות הרעות המנשבות בעיר הבירה הגיעו, כמובן, לערי השדה, ושם התחילו השלטונות להתנהג עם אחינו למעשה את כל אשר היה בפטרבורג אך להלכה, אך בתור הצעות ומחשבות של הספירות העליונות. בכל מקום ובכל שעה השתדלו לעשות את היהודי השעיר לעזאזל, וישימו עלינו כל אשמה. הגיעו הדברים עד לידי עלילת־דם בקוטאיס. ועין בעין נוכחנו, כי השלטונות שמחים לקראת כל דבר אשמה ננד היהודים, למען הסר את לב העם מן הפוליטיקה הפנימית של הממשלה ולתת להחברה הרוסית איזה ענין שהוא לענות בו, ולא ישעו במצב המדינה. כי היה אז המצב הכללי של רוסיה רע וערפל סביבה. המלחמה עם תרכיה הראתה, כי רוסיא בודדת היא באירופא, ובקונגרס הברליני צריכה היתה לחכות לחסדי ביסמרק, והחולש על עמי הסלבים המשוחררים על ידי רוסיא היה ביקונספילד. בתוך הארץ הלכו מעשי טירור ומרד נגד ראשי הממשלה הלוך והתגבר, והשלטונות לא היו בטוחים ביום מחר כי יעבור עליהם.

אז התחדש העתון “המליץ”. לצדרבוים היה הרשיון להוציאו, כי שמר על זכותו שהיה לו מקודם והיה מוציא בכל שנה גליון אחד, כדי שלא לאבד את כחו של הרשיון. אנכי התודעתי אל צדרבוים, בקרתיו בביתו, אך הוא לא עשה עלי רושם טוב. איש מדע כהד“ר הרכבי, לא היה, ולשונו הרוסית, שבה דבר עמדי, היתה מקולקלת. יותר מדי היה מספר על אודות עצמו, אם כי נכון הדבר, שהיה לו מה לספר, שהיו חייו עשירים במאורעות שונים. צדרבוים בקש אותי לכתוב בעתונו, גם הציע לפני עבודה קבועה במערכת בשכר. השכר לא לקח את לבבי, כי לא הייתי זקוק לו, ואולם ראיתי ונוכחתי שבעתון זה אפשר לפרסם דברים שבוארשוי יביטו אחריהם בעין חשד. את לבי לקח אז המצב החמרי של אחינו ברוסיא, ביחוד התענינתי בשאלת עובדי־אדמה מאחינו בארץ הזאת. מושגי בשאלה זו, בכל הענין של האכרים היהודים ברוסיה היו מעורפלים מאד. קראתי על אודות זה בספר “תעודה בישראל” של יצחק בר לוינזון, בכתביו של אליהו ארשאנסקי, נתתי אל לבי לחקור את הענין הזה, ואספתי בספריה הקיסרית את כל החומר שמצאתי בספרות הכלכלית, הנוגע לשאלה וו. עלתה במחשבתי לכתוב שורת מאמרים על אודות המצב החמרי של אחינו ברוסיא, ואת המאמר הראשון פרסמתי אז בהמליץ. זהו המאמר “אוכלי לחם העצבים”. ואולם, כמו שאמרתי, לא טובים היו בעיני דרכי צדרבוים, ביחוד לאחרי המקרה הלא־טהור עם ראדקינסון, בעל העתון “הקול”, שיצא אז בעיר קניגסברג. העתון הזה היה פתוח לפני הסופרים העברים לדבר בו על שאלות החיים ברוסיא, ככל העולה על רוחם. את מצבו העלוב של “הצפירה” כבר הגדתי, וגם “המגיד” היה חסר כל צבע, ואף הוא פחד תמיד מפני הצנזורה בוילנא. לעומת זה היה “הקול” נותן לסופריו חופש, ורבים מטובי הסופרים השתתפו בו. אנכי הדפסתי שם תרגום אחד הספורים של הרצפלד. די לנו להודיע, כי גם ליליענבלום פרסם בעתון הזה את מאמרו “פתח תקוה” בדבר מצבנו הכלכלי והאזרחי ברוסיא. והנה “הנוסע” אפרים דיינארד הגיש שטנה רשמית על “הקול” אל הממשלה, ולא הסתפק עוד בזה, ובהיות ראדקינסון בקובנא הלשין עליו דיינארד להמשטרה ואסרה אותו. יסוד המלשינות היה איזה ענין פלילי, שראדקינסון נסבך בו, ויד צדרבוים היתה בזה להמציא לדיינארד את החומר הנחוץ לכתב השטנה. וצדרבוים לא כחד את השתתפותו ועוד התפאר בזה, באמרו כי הוא מכלה קוצים מכרם הספרות העברית. אבל המלשינות תמיד מאוסה עלינו, בפרט שגם ריח התחרות של בעלי עתונים היה נודף מכל הענין הזה. בשביל זה הייתי ממשיך את עבודתי גם ב”הצפירה".

כשיצאה “הצפירה” בברלין היה עוזר המערכת, כלומר העורך הספרותי, הד“ר י”ל קנטור, איש בעל כשרון ספרותי ועתונאי אירופי. הן הוא ערך אחר כך את השבועון ברוסית “העברי הרוסי”, והוא הלא היה יוצר העתון היומי הראשון “היום”. אבל בוארשוי היה עוזר המערכת שאול פנחס רבינוביץ, שפ“ר, שבאירופיותו לא עלה במאומה על אדונו סלונימסקי. שניהם היו סוף־סוף משכילים־בטלנים, ולי, צעיר פטרבורגי, היה קשה לעבוד תחת פקודת עורכים כאלה, בפרט שתמיד היה להם בשבילי תשובה מכריעה: הצנזורה אוסרת. צדרבוים, להיפך, לא פחד מפני חמת הצנזורה. הוא היה יוצא ונכנס למשרד הנהלת הדפוס, ידעו את צדרבוים גם אחדים משרי הממשלה, וגם פובידינוסצוב הכיר אותו. והיה הולך וקובל על הצינזור, אם רק הלז שם לפניו מכשולים. הוא היה נכנס וטוען, כי הנה הוא האזרח הנאמן לממשלה, הוא רידקטור לשלשה עתונים (כי היו לו רשיונות להוציא גם עתון רוסי, גם עתון זרגוני), הממשלה יודעת אותו וגם כבדה אותו בתואר אזרח נכבד לדורותיו, וכי הוא ידע יותר טוב מן הפקיד הצינזור מה מועיל ומה מזיק, מה אסור ומה מותר. והיו שמחים הפקידים הגבוהים במשרד הדפוס להפטר מענשו של יהודי זקן זה, ושפתו הרוסית־ירושלמית, וספורי־מעשיותיו שאינם נגמרים לעולם, וחיו רומזים להצינזור לבלי למצות עמו את כל החומרות. לבד זה היה אז בפטרבורג המבקר פאון בן וסילי מרגולין, יהודי מומר, אבל אדם יישר והגון, שחבב את עמו ואת ספרותו, ולא היה מטיל חומרות יתרות על “המליץ”. בשביל זה מצאתי לי גם אני את העתון הזה כר יותר נרחב למאמרי מאשר ב”הצפירה". בכלל צריכים להודות, כי הזקן צדרבוים היה קרוב לרוחנו בזריזותו, במרצו הרב, אם כי לא בהשקפותיו. הוא היה ער לכל דבר, אזנו היתה נטויה לכל מקרה בערי השדה, היה מעורר את הצבור, את עסקניו, והיה בעצמו נם שתדלן תמידי לכל תקלה ולכל מקרה יוצא מן הכלל. בערי השדה הביטו אל צדרבוים כאל “כל יכול”, כאל מקורב לשרי המלוכה, כאל בעל השפעה גדולה, ואמנם היה אז האיש הזה שתדלן כללי בעיר הבירה, ויש אשר עסקנותו הביאה פרי, אם לא לרבים על כל פנים ליחידים.

הנה הזכרתי למעלה את עלילת הדם בקוטאיס. ארשום בזה פרטים אחדים, שנשארו בזכרוני על אודות הענין הזה.

כ. עלילת קוטאיס

אל מערכת “המליץ” בא מכתב מעיר קוטאיס אשר בקוקז, כי שם מעלילים הגורזים על היהודים כי הרגו ילד נוצרי להשתמש בדמו לצרכי הפסח. המערכת פרסמה את המכתב והערה גדולה בסופה. צדרבוים היה רגיל לתת הערות המו“ל כמעט לכל מאמרי סופריו, ויש שהיו “הערותיו” יותר גדולות מעצם המאמר. גם בפעם הזאת העיר המו”ל על הענין הזה, ואולם לא הסתפק בהערה בלבד. “עלילת הדם” בימי אלכסנדר השני, לאחרי המלחמה, בערב מתן זכות אזרח,– לדבר הזה לא קוינו. בקוקז כבר היו אז בתי־דינין מסודרים בתוקף החק של ספרי־החקים משנת 1864, ואולם מי יקום שם עם מרעים ליהודים הנדחים בהררי קוקז, יהודים פשוטים ורחוקים מכל הקולטורה האירופית. הנמוסים במקומות הרחוקים האלה הם פרימיטיביים יותר מדאי, פראים למחצה, והיה מקום לחשוש כי לא יעצרו היהודים הנאשמים כח להגן על עצמם, ביחוד לברר את צדקתם, לחקור את שרשי העלילה ולהוקיע נגד השמש את המעללים. הן היהודים ההרריים, שעליהם מעללים, נטמעו גם הם קצת בין השבטים האחרים שוכני־ההרים, סגלו להם הרבה מדרכיהם ונמוסיהם, ובודאי לא יחסרו גם מקרבם גואלי־דם, אבל העיקר הוא, שהעלילה היא דתית, ומאשימים את היהודים כי הרצח נעשה לצורך דתי, ונאשמת איפוא הדת היהודית, נאשמת על שקר. והוכיח צדרבוים את החובה המוטלת על הצבור העברי לעמוד בפרץ, לצאת חוצץ נגד המעלילים ונגד פקידי המשפט, הנותנים ידים לעלילה בלי־ יסודית כזו, המסיטה אשמה על דתנו.

וצדרבוים שעורר את ההשתדלות, קים בעצמו: “קריינא דאגרתא איהו להוי פרונקא” ויפנה אל הפרופיסור דניאל חבולסון, שכתב ספר מיוחד “על האשמות נגד היהודים בימי הבינים”, מוקדש כלו לבטולה של עלילת הדם. הברון נפתלי־הירץ גינצבורג לא היה אז בפטרבורג, ולכן פנו חבולסון וצדרבוים אל שמואל פוליאקוב, כי הוא יקח עליו את הדבר הזה, ישתדל במקום שנצרך ויוציא את הסכומים הנחוצים למשלוח עורכי־דין לקוטאיס. פוליאקוב היה בעת ההיא מן המקורבים למלכות, בגלל חריצותו וזריזותו בבנין מסלת־הברזל “בֶנדֶרִי־גַלַץ”, שהיתה נחוצה מאד להעברת הצבא לחזית המלחמה, אל שפת הדונַי, ויסד אז בית־מושב מיוחד לתלמידי האוניברסיטה בפטרבורג זכרון לישיבת המלך בבולגריה. לתמהונם הגדול של שני המשתדלים דחה פוליאקוב אותם מעל פניו. שמואל פוליאקוב לא יכול היה, עפ“י חנוכו וסביבתו, להתרומם מעל השקפותיו של יהודי בעל־הבית רגיל, והוא הוכיח את המשתדלים, על מה ולמה הם רוצים לתחוב את עצמם למקום שאינו שלהם, חפצים גם להכניס אחרים לעסק ביש זה, ומה לנו ולאיזו יהודים בקוקז הרחוק, שמאשימים אותם בעון רצח. כל טענותיהם של השתדלנים, כי אין בענין זה מאורע של רצח רגיל, כי אם אשמה דתית, כלומר אשמה על כלל ישראל, וכי לא היהודים הגורזים הם לבדם הנאשמים, והאשמה חלה על כל עם ישראל, גם על פוליאקוב בעצמו,– לא הועילו. אז פנה צדרבוים אל אברהם ז”ק. זה היה איש “משכיל” עברי, חתנו של רבי יודל אפשטיין מבריסק דליטא, שבביתו מצאו “המשכילים” מחסה ותמיכה עוד בתקופת ליליענטהאל, בשנות הארבעים למאה העברה. אברהם ז“ק היה מאלה שהתחנכו בפקידות בעסקיו הגדולים של הברון יוזל גינצבורג, והתמחה אח”כ בעסקי בנק, ונהיה אז למנהל הבנק הפטרבורגי להלואות ודיסקונטא. ז“ק חי בהרחבה גדולה, ודירתו “ברחוב המיליונים” היתה פתוחה לגדולי הבורסה ורבי המדינה, בכל יום־חמישי בשבוע. ז”ק קבל עליו את כל הוצאות המשפט, וליום המשפט נשלחו לקוטאיס שני עורכי־דין מפורסמים אז: העו“ד אלכסנדרוב, זה שהגן בשעתו על העלמה וירה זסוליטש, שירתה בשר העיר טריפוב בפטרבורג, והעו”ד ליב בן אברהם קופרניק מקיוב, רק הראשון קבל שכרו עשרת אלפים רובל, אך השני לא קבל כל שכר מלבד הוצאות הדרך.

צריכים להודות, שאת כל העבודה הגדולה הזאת מלא אז צדרבוים. אנכי נפגשתי עמו בעת ההיא אך לעתים רחוקות, אבל תמיד היה הזקן מלא תנועה והתרגשות, ידע למצוא את האנשים אשר יוכלו להשפיע על מי שצריך, וכאשר נגמר המשפט בקוטאיס בכי טוב, השתדל צדרבוים כי העתון “גולוס”, ראש המדברים אז של העתונות הפטרבורגית, יתן מאמר ראשי על אודות המאורע הזה. בהשתדלותו של צדרבוים הזמינה אז המערכת הנזכרת את הפרופ' באקסט לעוזרה בשאלות היהודים במקום המומר ברפמן, שהיה ידוע כצורר היהודים, בני עמו לפנים. זוכר אני, כי בשוב עורכי־הדין, סניגורי הנאשמים היהודים מקוטאיס, עשה צדרבוים נשף קטן בביתו לכבודם, וקופרניק הופיע על הנשף לבוש בגדי ההרריים, מתנת עדת היהודים בקוטאיס.

הנצחון הזה עלה לצדרבוים לא בזול. עורך “המליץ”, מובן הדבר, התהלל בנצחונו, והנה בא הרצון בלב אחד משונאיו לכרות שוחה לרגליו. באודיסא היה בעת ההיא המשורר שלמה מנדלקרן סגן־הרב מטעם הממשלה. אנו יודעים את מנדלקרן אשר שכלל באופן מדעי ומצוין את הקונקורדנציה “היכל הקודש” וזאת היא מצבתו בספרותנו לעולם. ואולם זה האיש מנדלקרן, בימים ההם היה עוד צעיר ופזיז וקל־דעת קצת, ואת צדרבוים לא אהב, ולכן הרשה לעצמו דבר אשר לא יעשה. צדרבוים קבל מכתב מעירה טַטַרבונר הקרובה לאודיסא, כי שם העלילו על היהודים אשמת רצח לצרכי דת, ממש כמו שהעלילו בקוטאיס. עורך “המליץ” פרסם את המכתב והרים קול זועה: הנה הד המשפט שבקוטאיס, והוכיח את הממשלה על שהיא נותנת יד למעלילים עלילות שקר. הממשלה המרכזית חקרה ודרשה, והנה – “לא דובים ולא יער”, אין כל עלילה ואין כל משפט, ולא היו דברים מעולם. אז ענשו את העתון והפסיקו את יציאת “המליץ” לחצי שנה. מנדלקרן לא היה נזהר גם בלשונו, והתפאר במעשהו המגונה שעשה, ובניו של צדרבוים באודיסא עוררו משפט, ונגלה עונו של מנדלקרן ואבד את משרתו ויצא לחו"ל.

וענין קוטאיס לא ללמד על עצמו יצא, אך על מצבנו בכלל בארץ רוסיא. העובדא הזאת שעוד אפשר היה ליצור משפטים כאלה בימי אלכסנדר השני, כשהיו מבטיחים תמיד שעוד מעם ויתנו לנו זכויות־אזרח שוות, – פקחה את עינינו לראות את התהום אשר לרגלינו. וגדולה היתה ההתעוררות לנסות את כחנו למלא את התהום הזה, לכבוש אותו. אנחנו, החוג הצעיר שלנו, תמיד נדברנו בינינו: מה לעשות ולהשפיע על הצבור הרוסי, אם מאת השלטון הקיים אבדה תוחלתנו. קבוצות, קבוצות בקרו תלמידי בתי־המדרש העליונים את מערכות העתונים הרוסים, אבל בעלי ההשפעה כמו מרחוק עמדו, ואלה שהתקרבו לנו השפעתם היתה חלשה. העתונים “נובוסטי” או “רוסקַיה פרַבדַה” קבלו את צירי קבוצתנו והשתתפו בצערם, אבל העתונים של נוטוביץ ושל מיכאל קולישר, שהוא היה העורך האמתי של העתון השני, היו ידועים לעתונים יהודים ולדבריהם לא היה ערך. המתון “גולוס” היה, בתקופה ההיא, ניטרלי בשאלת היהודים,– לא יותר; ותחת זה, היה ה“נוביה ורמיה” פיו מלא נאצה כל היום, והיהודים היו עם חרמו. אנחנו, הצעירים, לא ידענו מאומה, אם גדולי עיר הבירה מאחינו, משכיליה ואדיריה, אוחזים בצעדים הנחוצים לעורר את שאלת היהודים לפני הממשלה, כי באמת כל חבור וקשר לא היה בינינו ובין ראשי העדה. אלה האחרונים ישבו להם מרומים, ספונים בהיכליהם ובארמנותיהם, עסוקים בעניניהם הפרטיים, ולמזכיר העדה, יל“ג, היו ענינים רק עם הפונים אליו לתמיכה ולעזרה. קשר אורגני, יחם לבבי, חבור לאומי – כל אלה היו רק בינינו לבין עצמנו, ובקרב חוגינו פנימה היינו לעמנו ולעניניו. ואת החוג הזה השתדלנו להרחיב ולהגדיל, והכנסנו אל תוכו את כל בחור וטוב, במובן הלאומי, מכל צעירי הימים שהיו אז בקרבנו, ביחוד מתלמידי בתי הספר העליונים. כל מי שיודע עברית, כל בן תורה, כל היודע שירים עממיים, זמירות יהודיות, כל המיצר בצרת עמו – כלם התרכזו סביב לחוגנו. הרגשנו צורך נפשי להתקרב אל מקור מחצבתנו, להתחבר אל העם, לשכון אפילו בתוך טומאותיו. הצעירים מקרב התלמידים בקרו בימים “הנוראים” ובימי החגים את בתי התפלה הרגילים על בתי־הכנסת של הנאורים, וזוכר אני כי בחורף ההוא השתתפנו אני ואחדים מרעי הסטודנטים אפילו – בסעודת חסידי חב”ד בליל י“ט כסלו, יום הזכרון להשתחררות הרבי מליאדי, מיסד החסידות החבדי”ת. רקדנו עם החסידים, אכלנו עמהם בשבתנו על הרצפה מאפס מקום. חפשנו את תקון נשמתנו בהתחברנו עם העם.

ומי יודע אם לא אנחנו השפענו אז גם על הגדולים. מהם נמצאו כאלה, ששמחו לקראתנו, שבאו אל חברתנו, שהשתתפו אתנו בכל שאיפותינו לשוב “הביתה” אל העם. בחנוכה בחורף ההוא התאספנו כעשרים־שלשים צעירים לבלות נשף אחד, נשף־חנוכה יהודי, שתהיה הלאומיות שלנו מודגשת בו. כן, הלאומיות בכל משמעותה של המלה הזו. ודבר הנשף הזה נודע אחר־כך בקהל הסטודנטים הצעירים, ונמצאו צעירים חדשים, אשר לא השתתפו, אשר לא ידעו כי נשף כזה התכונן, וקנאו בחבריהם, והתחברו אליהם. ובליל פורים כבר ראינו פנים חדשות, הגדולים. באו אל נשף הפורים לאכול עמנו לביבות ו“אזני המן” כאלה, שכבר גמרו את למודיהם, יוריסטים, רופאים, סופרים, – בא גם הסופר ג. בהרב, סופר רוסי מובהק. פרטים אחדים מנשף זה ספרתי בזכרונותי הנשכחים ובהערותי עליהם. הזעזועים הלאומיים שלנו עוררו את האהבה לעמם, שהיתה נרדמה בלבותיהם של הזקנים, שחזרו בתשובה, או שראו ונוכחו כי לא ינום ולא יישן הצורר לישראל ברוסיא, ועת גם לנו לעמוד על המשמר.

אני הוספתי לכתוב גם בהצפירה, ולפעמים שלחתי מכתבים גם לעתונים עבריים שבחו"ל. צדרבוים לא היה תמיד נוח לנו, ויש אשר היה לי לדבר גם משפטים עמו, שהיה מדגיש לפעמים יותר מדאי את נתינותו הנאמנה, את הכנעתו לפני הרשות. את מרותו של עורך “המליץ” לא הייתי נוטה לקבל, ויש שהיה נותן לי קצת חופש לדבר נגדו אפילו בתוך עתונו. זוכר אני, שכתב לי פעם דברי תוכחה: “עד מתי אתה תהיה מזיק ברשות הניזק”. לפני המוני קוראיו היה יכול להתפאר, כי לפניו נגלים הדברים שמאחורי הפרגוד, מפני שהוא “יושב במרכז”, כלומר בעיר הבירה; ואולם אנכי הלא ידעתי, כי ההיקף שלו איננו גדול ביותר וכי אזנו של צעיר כמוני נטויה יותר לחוש את דופק החיים הצבוריים ואת שאונם של הגלים המתנשאים לנגדנו.

כא. בלי זכות הישיבה

ישיבתי בפטרבורג היה כל הזמן באיסור, וכל זכות לא רכשתי לי לשבתי מחוץ לתחום המושב. מלבד בעלי השכלה גבוהה ותלמידי בתי הספר העליונים, היתה זכות הישיבה ברוסיא הפנימית או לבעלי מלאכה שונים, או לסוחרים מדרגה ראשונה שזכו, עפ"י החק, להרשם בסוחרי רוסיה הפנימית, ולאלה הבאים בכחם, מורשיהם. היתה רשות גם לבעלי השכלה גבוהה להחזיק משרתים בבתיהם מבני עמם. והיהודים, היושבים בערי רוסיא הקדושה, ביחוד בפטרבורג, סדרו להם את זכות הישיבה ברכשם להם תעודות ממין אלו הנותנות את הזכות הזאת: תעודת אומן, כתב הרשאה של סוחר, וכדומה. התעודות האלה היו עולות בכסף לא מעט, בהשתדלות מרובה, וגם בדאגות ופחד־פתאום, פן תתעורר המשטרה לבדוק את הזכיות האלה ותפסול אותן, כי על כן הלא האומן לא היה אומן, המורשה לא מורשה, והמשרת לא משרת, ורק לעַוֵר עיני המשטרה, להסתר בצל החוקים. ואולם היתה שיטה אחרת שבה בחרו לפעמים והיתה ביחוד מסוגלה לרוקים, שאין להם צורך בדירה מיוחדה, ורק בחדר אצל דיר. במשרד של שליט העיר היה שלחן מיוחד לעניני היהודים, והיו מגישים בקשה לתת רשיון לשבת בפטרבורג עד שיקבל המבקש את התעודות, הנותנות את זכות הישיבה: תעודת־אומנות, כתבי הרשאה של סוחר, וכדומה. מנהל השלחן היהודי אשר במשרד, היה מקבל סכום ידוע, שנים שלשה רובל לחודש, בשכר שיעכב אצלו את הבקשה עד כמה שאפשר,– הבקשה, שידחו אותה השלטונות. לסוף השנה, כשנגמר זמן תעודת־המסע של המבקש, היו מחזירים לו את התעודה ומודיעים לו, כי בקשתו נדחתה, ואז מביא המבקש תעודת־מסע חדשה, והפקיד שעל השלחן היהודי מעכב אותה שוב תחת ידו עד גמר הזמן, וחוזר חלילה. השוחד הזה היה קבוע לחדשים, ואז הפקיד מעונין בדבר, שלא ידחו את הבקשה רק כעבור זמנה של התעודה.

ובשיטה זו היו עוד מדרגות, יותר נמוכות. למה לפנות אל משרד שליט־העיר, בעת אשר גם במשרדי מחלקות העיר ישנם פקידים, הנכונים לעשות את החסד הזה. בכל משרד־מחלקה היה פקיד מיוחד לתעודות מסע, פספורטיסט בלע“ז, וגם הוא נכון תמיד לעכב אצלו את תעודת המסע, ולא היה מרבה במחירו, כי על כן פקיד יותר נמוך הוא מזה השליט על שלחן־היהודים שבמשרד שליט־העיר. והיו גם כאלה, שירדו עוד דרגא אחת – מסדרים את הענין עם זקן השוערים שבחצר הבית שהם גרים שם, וזה היה עולה עוד יותר בזול. כמובן, דברים כאלה היו נעשים ע”י השתדלות, באמצעותם של אנשים, מכיריו ומיודעיו של הפקיד או של זקן השוערים, ואני השתמשתי בשבילי במדרגות הנמוכות, ולפעמים אפילו גם בלא זה. התנאי העקרי היה אצל כלם, שהאיש יהיה נקי מכל דופי במובן הפוליטי, שיהיה חוץ מכל חשד בנידון “דעות נפסדות” ושייכותו אל בעלי הדעות האלה. הימים היו ימי התפתחות הסוציאליות ברוסיא, וכל צעיר היה חשוד במחשבות מרד. החברה הרוסית היתה מלאה מרי כבית המרי, ומעשי טירור, חתירות תחת המשטר הקיים והתנפלות על המושלים לא חדלו. פקידי המשטרה היו גם בולשים, וביחוד עבדו בבולשות רבים משוערי החצרות, שעליהם היה לחקור ולבדוק ולשמור את עקבות האנשים היושבים בבתיהם ולדעת במה הם עסוקים. כל השנים שישבתי בפטרבורג, שנות מרד והרס והשלכת פצצות והרג מלך ושלטונות, לא סבלתי יסורים מיוחדים לרגלי חוסר־זכיות, אם כי הייתי מתהלך בראש חוצות, סוחר ומוכר, וגם עוסק בצרכי צבור וספרות. הבולשת, בלי ספק, הכירה אותי וידעה שאין לי זכות ישיבה, אך גם ידעה שאין אני שייך אל “אותם הדברים”, כמו שלא היה לי מגע ומשא אליהם גם בעיר מוהילוב מולדתי. עניני עמי היו אצלי קודם, ומי יתן והספיקה לי השגתי לעשות דבר לעמי, להיטיב את מצבו הוא, לנטור את כרמנו אנו.

רחוק מן “אותם הדברים” היה גם חברי הקרוב לי ש"ז לוריא, אם כי נפשו הפיוטית והמתפעלת שאפה מאד אל הנסתרות אשר שם, אל המעשים הנוראים והצפונים המתהוים בעולם סתר זה, והיו אשר התקרבו אליו, אשר גלו לפניו קצות היריעה המכסה את הענינים האלה, וגם אמרו להכניסו לפנים מן הקלעים. בהיות שרעי זה לא היה מעלים ממני דבר, והיה מבאי ביתנו תמיד, לכן היה מוסר גם לי את כל החדשות בנידון זה שלקחה אזנו. אנכי שמתי אל לבי לשמור על חברי, שלא יכשל ושלא יפול בפח. הן אנכי הכרתי היטב את לוריא, את המשורר הצעיר, אשר את לבבו לקח כל נעלם, כל נסתר, ונפשו נמשכת אל ערפלי התהו והכהו, וידעתי עד כמה הוא תמים להאמין להלוחשים באזניו ממעשי “העולם ההוא”.

פעם בא אלי ויגלה לי סוד, כי ביום השבת הקרוב לפנות ערב תהיה אספה במקום פלוני אלמוני, שבה ישתתפו “כל האדומים”, וכי הוא קבל גם הוא רשיון לבוא אל האספה הנסתרת, ומזמין נם אותי ללכת עמו. אנכי הבנתי היטב, כי הנסתרות הידועות לידידי הן בודאי גלויות וידועות להבולשת, והרגשתי כי סכנה נכונה לחברי. מובן, שאני לא אלך; אבל צריך אני גם להציל את לוריא מפח יקוש. ואני ידעתי, כי בתוכחות וברוב דברים לא אפעל מאומה, לא אשפיע עליו להשיבו לבל ילך. אז שמתי אל הערמה פני. ביום השבת הקרוב, יום המיועד, הבאתי את רעי זה אל ביתי, בלינו יחד כל היום, וכאשר נהיה הערב הצעתי לו ללכת לבית־המרחץ. בכונה בחרתי בית־מרחץ רחוק מביתנו, בהללי אותו מאד. שם עשינו כשעתים ויותר, ואח"כ הזמנתי אותו לארוחת־ערב והצעתי לפניו פרשת המאכלים מן המטעמים אשר ידעתי כי אוהב הוא אותם. ככה בלינו עד חצות הלילה, והשכחתי מלבו את כל דבר האספה של “האדומים”.

ממחרת בצהרים בא אלי חברי, ועל פניו עננה. בלחישה ספר לי, כי המשטרה גלתה אמש את מקום האספה, וכל המשתתפים בה, יותר ממאה איש, נאסרו. “ראה – אמר לי – ואני מלבי נשכח כל דבר האספה. אך מקרה זה!” – “לא מקרה, חביבי” – אמרתי לו – “אני בכונה השכחתיך את האספה. אין לנו להתפרץ אל הלהבה הזאת. דיה העבודה בשבילנו בתוכנו, לטובת עמנו. יבאו בעלי הכרם ויכלו את הקוצים שלהם”. ומאז היה נזהר מאד, והתרחק מן העסקנים של החוג הזה, ומעשיותי ונסיוני היו לו לעינים כל הימים אשר ישבנו יחד בעיר הבירה.

חסרון זכות הישיבה לא היה לי, כל השנים שעשיתי בפטרבורג, למכשול בחיי הפרטיים. סגלתי לעצמי את הנמוס, הקומה הזקופה, החוצפא חפטרבורגית, ולא הכירו בי ובהליכותי ובדברי בן עיר השדה. וחוצפה מועילה אפילו כלפי פקידי המשטרה. דירתנו היתה על יד גשר פושקין, ולחג הסוכות ערכנו את הסוכה על המעקה, היוצאת אל הרחוב. והנה עבר שליט המחלקה, ויצו לסתור את הסוכה. אז הלכתי אל משרד המחלקה ופניתי אל השליט בבקשה כי ירשה לנו לבנות את הסוכה דוקא על המעקה, כי בחצר הבית יש מקום לחשוש מפני נערים שובבים שלא ישליכו אבן וכדומה. פניתי אליו, כנהוג בשפה הרוסית, בשמו ושם אביו, ומכאן למד, שבודאי אני מכירו. בחלק העיר שהוא שליט בו תושבים לרבבות, ואין הוא יכול לזכור את פני כלם. ומכיון שכך, התיר לי את הבנין, ורק בתנאי כי ניפה את הסוכה בשטיחים. וכמובן, שלא עלה אפילו על דעתו, כי לפניו עומד איש, שאין לו גם זכות הישיבה. גדולה חוצפה, שמשוה קטון וגדול.

לפעמים היו נשלחים על שמי ע"י הפוסטה סכומי כסף שונים, על פי הרוב מאת אנשי עירי בשביל קרוביהם בפטרבורג, היושבים שם ונידונים ומשתדלים אצל הממשלה. בעירי היו בטוחים, כי בודאי אני יושב בעיר הבירה כחק, בטוח בזכיות ישיבה, כי על כן הלא בן משפחה אמידה אנכי וגם – סופר בעתונים. ואם כי כל מקבל כסף מאת הפוסתה זקוק היה לתעודת המשטרה, הייתי מתחכם לקבל את הכסף אף בלי תעודה כזו, או הייתי משיגה מאת המשטרה באופנים שונים.

היו גם בתים שלמים, שהיו ידועים בזה, כי בתוכם אפשר לשבת אף בלי זכות־ישיבה. הבית הגדול של הסוחר הרוסי יעקבלוב, קרן רחוב יקטרינהוף ורחוב ואזניסיני, היה אז ידוע בשם “בית יעקב”, והיו אומרים קצת בהלצה קצת ברצינות, שאין נותנים ליהודי שיש לו זכות הישיבה, לגור שם. אמרתי “קצת ברצינות” – יען כי פרנסתם של הדירים, שומרי החצר וקצין השוטרים של הבית הזה היתה רק מן היהודים, שאין להם זכות הישיבה,

לא כגן עדן היה המצב הזה, מצב של כלב מודח וחרד לקול עלה נדף, ואשר פני כל שוטר וכל קצין משטרה מוליכים עליך אימה ופחד, פן יעלה על לבם לשאלך למקום שבתך, ולבקש ממך את תעודתך. ביחוד חרדנו לאחרי כל מעשה טירור, ולאחרי המפץ וההרס בארמון החורף לנתי גם אנכי לילה אחד מאחורי שער נַרְבֶה בחצר אחד ממכירי ויצועי תחתי היה – גליון עתון… אבל היהודים ברוסיא אז היו חניכי הגבלות שונות, התרגלו לסביבה של חוסר זכיות, ידעו שעליהם לעבור על פני החק יען כי החק עובר עליהם, – ובאוירה זו צריכים היו, מוכרחים היו לחיות. וסדרתי נם אני את חיי בתנאים האלה בימים ההם.

כב. ועד הרבנים, עניני כלל ישראל

עניני “כלל ישראל” ברוסיא היו תחת פקודת בית הברון גינצבורג אם אפשר לומר כך. הצבור הישראלי לא היה מסודר, כל הסתדרות לאומית, שתבחר מקרבה מורשים לדבר בשמה ולבוא בכחה לא היתה אמנם, אבל את האפוטרופסות על עניני הכלל לקחו להם לעצמם בני בית גינצבורג, והקהל כמו התרגל לזה. הם היו המשתדלים בכל דבר כללי, היו באים לפני שרי המלוכה, ואנשיהם היו עורכים ומגישים תזכירים ובקשות והשתדלויות לטובת עם ישראל. היו להם אנשים “משלהם”, שמהם היו מקבלים ידיעות בדבר המצב, שהיו עומדים על המשמר במשרדי הממשלה המרכזים, ובהתאם לידיעות היו אוחזים באמצעים. עשרות שנים היה חי ופועל עמנואל לוין, שהיה גם מזכיר הקהלה וגם המזכיר הכללי לעניני היהודים על יד הברונים גינצבורג, כמדומני, שלשה דורות זה אחר זה, והוא היה מחבר ועורך את התזכירים על כל צרה, על דבר כל חק חדש, הגבלה חדשה.

האנטלגנציה היהודית בעיר הבירה לא היתה שבעת רצון מכל האפוטרופסות הזאת, נקעה נפשה מכל דרכי “השתדלנות”, לא האמינה הרבה בתועלתה, דרשה את חלקה בעבודת צבור זה. זה היה באחרית שנות השבעים, והאנטלגנציה היהודית גדלה ורבתה גם בכמות גם באיכות, כנפים צמחו לה, וחדרה אל תוכה ההכרה הלאומית, הכרה עצמית, הכרת החובה המוטלת עליה לצאת לעזרת הענינים של עמם. בית־גינצבורג הן יוצא אל המערכה חמוש בעשרו, בהון אשר רכש לו בתור מוכס־יי“ש, והאם לכבוד הוא לעם ישראל כי מוכסי־יי”ש יהיו ראשיו וקציניו, והם יצאו לפני העם בתור סמל העם היהודי, בפרט שהם מולכים מעצמם וכל בחירות, מסודרות ובלתי מסודרות, לא היו מעולם. לא לפי רוחנו, רוח המשכילים הצעירים, היו גם הדרכים שבהם בחרו האלופים, דרכי השתדלנות. לא כעניים בפתח ולא בתור חסד עלינו לבקש אח זכויותינו, לא רחמנות בלב מושלים ויועצים עלינו לעורר, רק לדרוש, להראות את הכרת ערך עצמנו, ולדרוש כי אשר לנו ינתן לנו. ואיך אפשר היה להאמין בתועלתה של ההשתדלות הישנה, הרגילה, אם זה יותר מעשרים שנה, מיום עלות אלכסנדר השני למלוך, מבטיחים ואינם שומרים את הבטחתם לישראל, ועתה, כאשר קוינו לזכיות שוות, אינם מתבישים לעורר משפטים כמו עלילת־דם בקוטאיס, ושמועות עוברות על אודות הגבלות חדשות. ובכלל, למה יגרע חלקה של האנטליגנציה בכל העבודה הלאומית הזאת, זאת האנטלגנציה שהיא עצם מעצמי העם ובשר מבשרו, היודעת את כל מכאוביו וצרכיו, ואשר העם היניק אותה מחלבו ומדמו, והוא נושה בה את חובו לעזרו ולחלצו מצרותיו.

אבל בית גינצבורג שמר על “זכיותיו” בקנאה מיוחדת, ואם היו מעירים אותו על “איזו תקלה שהיא”, היתה התשובה אחת: כבר נעשה כל הדרוש, כי “יודעים” אנו, כי כבר התראינו עם האנשים הנחוצים. ואז קרה מקרה, שהוכיח בעליל, כי לא הכל ידוע וגלוי לפני האפוטרופסים שלנו הדואגים למצבנו. באחד העתונים הרוסים באה ידיעה מאחת מערי הפלך, כמדומני, מוויטבסק, כי שם נתקבלה פקודה מפטרבורג לבחור אנשים, שמקרבם תבחר הממשלה חברים לועד הרבנים. ועד־הרבנים – זהו מוסד שמטרתו לדון בענינים הנוגעים בדברים היותר נכבדים של היהדות הרוסית, ואת הועד הזה קראה תמיד הממשלה בתקופות היותר נכבדות בחיי המדינה: בשנת 1857, לאחרי מלחמת קרים, בשנת 1862, לאחרי חופש האכרים וגם עתה קוראת הממשלה את הועד הזה לאחרי המלחמה הבלקנית, כשדעת־הקהל מלאה תקוות רבות בדבר החופש הכללי והצבור היהודי מקוה לזכות־אזרח. ומקרה גדול ונכבד, כמו שחשבנו אז, עומד לפנינו, והוא נעלם מעיני האפוטרופסים המושבעים שלנו, והם לא ידעו על אודותיו דבר! איה איפוא הן גבורותיהם וידיעותיהם של אנשי גינצבורג, אם לא ידעו להתכונן אל מעשה־רב כזה!…

עצם קריאתו של ועד הרבנים עורר אז תקוות נפרזות. כלנו היינו בטוחים, כי הממשלה מזמינה אליה את נבחרי היהודים במטרה, לשאת ולתת בדבר התנאים, שעל פיהם היא מסכימה לתת להם שווי זכיות. היהודים כמו התרגלו לזה, שאת זכיותיהם האנושיות, זכות אדם באשר הוא אדם, יקבלו בתורת מתנה “בעד הנהגה טובה”, תמורת “הנחות” ידועות מצדם. הלא כך היה גם בעת מתן הזכיות ליהודי צרפת אחרי המהפכה הגדולה. הסנהדרין העברי מוכרח היה לותר על הרבה דברים משל ההכרה הפנימית העברית מחיר הזכויות, כלומר במחיר שהכירו את היהודים ראוים לעלות למדרגת בני אדם, ויהיה איפוא גם על היהודים ברוסיא להסכים לקבל חדושים שונים בחייהם בגלל הזכיות שיקבלו. – מה הן הדרישות, שהממשלה תפנה בהן אל נבחרי היהודים, אל הקרואים לועד הרבנים? הממשלה קוראת ועד של רבנים, ואולם אין התושבים, השואפים בכל לב אל הזכיות האזרחיות, הסובלים כל־כך מחוסר זכיות, – אין אלה יכולים למסור את גורלם בידי הרבנים, השומרים את משמרת הדת ותרי“ג סעיפיה בתוך ד' אמותיה הצרות לבדה. ומהצד השני, הן לא תמכור היהדות את הערכים היקרים אשר לה בכל מחיר, ולא תתן את קדשיה חלף זכיות אזרח, אף כי הללו נחוצות לה. ולכן שלחו הקהלות לועד הרבנים נבחרים שנים שנים: אחד רב ואחד עסקן חלוני, כדי לשמור גם על ערכי הדת וגם על זכויות־אזרח בשעת המשא־והמתן עם הממשלה. היהודים ברוסיא לא היו אז מסופקים אף רגע, שכל הועד הזה נקרא אך ורק לשם פתרון שאלת היהודים במדינה. בעת ההיא התהלך דֶבר בפלך אסטרחן, ובני רוסיא שנמצאו בחו”ל פחדו לשוב אל הארץ. גם הברון גינצבורג נמצא אז מחוץ לרוסיא, ואולם הוא מהר לשוב להשתתף בישיבות הועד, שנבחר אליו באחד הפלכים בתחום המושב. ליליענבלום הקדיש שורת מאמרים בעתון “הקול” שיצא אז בקניגסברג, לפתרון שאלות החיים של היהודים ברוסיא, בראותו גם הוא בעבודת הועד “פתח־תקוה” (כך נקרא מאמרו). גם אני, בתור סופרו של “הצפירה” התכוננתי לעבודה, והעורך, ח. ז. סלונימסקי, שלח מכתבי המלצה לידי אל הרוקח שפירא מקובנא ואל הרב בלומנפלד מחרסון, שניהם חברים לועד הרבנים, כי יתנו על ידי את כל החומר הנחוץ לפרסום בעתונו.

ואולם אך נפתחו ישיבות הועד, ונוכחתי שאין מה להודיע, “ההר הוליד עכבר”. אמנם, בעת פתיחת הועד דרש המיניסטר מאת החברים לבלי לפרסם שום דבר מכל הנדון בישיבות הועד, אבל באמת לא היה כל ענין בשביל פרסום. כל הועד הזה נקרא בשביל דברים של מה בכך, דברי הבאי ממש, דברים שאינם כמעט בגדר שאלה, לא מצדם הדתי ולא מערכם הכלכלי, האזרחי, המעשי. איזה ענין וערך יש, אם שם פלוני נכתב כהוגן בגט של הרב, או אם הכפה בבית הכנסת בליבוי היא כדין, וכדומה שאלות, שהן אולי יכולות להיות ענין בשביל איזה דיין או מורה־הוראה? למה עשתה הממשלה ככה, בשביל מה מצאו לנחוץ אז להרגיז את תושבי תחום המושב ממנוחתם לבחור להם רבנים־צירים, ומה היתה מטרת כל הקריאה הזו? איש לא ידע. באורים שונים התהלכו אז בקהל, ובהם היה גם באור אחד, זר ומשונה אבל אפשרי בסדרי המדינה, שהיו אז ברוסיא. לפי התקציבים במשרד של המניסטריון לעניני פנים, היה סכום ידוע מוקדש לכל שנה להחזקת ועד הרבנים. ונמצאו פקידים, שהיו מקבלים את סכומי התקציב הזה, והיו חותמים במקום שחותמים, והדברים היו עוברים כשורה. הרגישו בדבר, ופחדו מפני בקורת־פתאום, והחליטו לקרוא לאספה את ועד הרבנים, למען לסתום את הפרצה שבתכנית המשרדית. והוציאו מן הארכיון של הממשלה איזו שאלות, שבזמן מן הזמנים נשלחו אל הממשלה מאת רבנים־מטעם אחדים, ואת השאלות האלה שמו לפני “ועד הרבנים” הנאסף!…

כאשר אמרתי הייתי אז סופר “הצפירה”, והאנשים, בלומנפלד ושפירא, שאליהם פניתי לאחרי הישיבה הראשונה של הועד, השיבו את פני ריקם, כי מצות המניסטר היתה עליהם לבלי לפרסם דבר מכל השאלות. ובכל זאת, הייתי שולח ל“הצפירה” מכתבים לאחרי כל ישיבה. גם הד“ר הרכבי היה חבר הועד, ואני הייתי בא אליו, והייתי מקבל את כל הידיעות בערמה. אנכי הייתי מספר לו את כל אשר שמעה אזני בדבר השאלות, שהתעוררו בישיבות של הועד, את כל הידיעות הלא־נכונות, שהיו מתהלכות אז בחוץ על דבר ועד הרבנים. מובן שלא רצה הד”ר הרכבי שאכשל בידיעות שקר ושאפרסם דברים שלא היו, ואז היה קצת מתקן את ידיעותי, – ובאופן כזה הייתי יודע את האמת. בשיחה נעימה, על כוס תה, בין אניקדוטה לחברתה, הייתי דולה את המציאות, את הנעשה, מפי איש שיחי, ואך יצאתי מביתו הייתי כותב ושולח את המכתבים, שהיו חתומים בשם “דן מיכה ראך”, שמי בסרוס אותיות.

הזכרתי את הד“ר הרכבי, רבים חשבו אותו לאדם יבש, כלו מדע, מכוסה באבק כתבי־יד ישנים וכל לחלוחית של חיים לא היה בו. זכורני, שאנכי הייתי מבלה שעות בחברתו, בשיחה עמו, והשיחות היו חיות, מענינות. לא היה מתרחק נם מן ההלצות, וליצנותא דעבודה זרה, כלומר על חשבונם של בורים ועמי־הארץ, היתה חביבה עליו. כך היה הד”ר הרכבי שומר על פתקא, שכתב ברפמן, המומר והמלשין הידוע, אליו, אל הרכבי, בתור אחד הספרנים של הספריה הקסרית, כי ימציא לו את “הספר” “Ibidem” או “Ibid”, שכמעט כל הסופרים מביאים ציטטים ממנו. כן שמר פתקא כזו של “הסופר” חאשקעס, שבקש ממנו להמציא לו את הספר “Pentateucus” כדי “לתרגמו” לעברית. במלומדים וסופרים כאלה היה אוהב להתקלס, ולהם שמר עברתו. ואולם היה היה האיש הזה טוב ונוח, דולה ומשקה מידיעותיו הרבות לכל אשר פנה אליו, והיה ההיפך בטבעו וביחסיו ובכל הליכותיו מי“ל גורדון, שהיה אוהב לזרוק מרה בכל סביביו. חוששני שהד”ר הרכבי נספד שלא כהלכה, או לא נספד כלל.

כג. העתונות ברוסית ליהודים

בעת ההיא נצברו בקרב הצבור העברי אוצרות רבים של מרץ, ששאף בכל עוז להתפרץ החוצה ובקש לו מוצא. המלחמה עם התורכים היתה הלא אך מלחמה סלבית, מלחמה רוסית טהורה, והיהודים, שהצטיינו במערכותיה השונות, הלא הוכיחו את פטריוטותם לרוסיה באופן מוכח. כל בנינו היו כבר למודי “ההשכלה”, מלאו את בתי הספר השונים, ולהאמתלא הישנה, שהיתה שומה בפי מתנגדי זכיותינו האזרחיות בשנות הארבעים של המאה ההיא, לא היה עוד מקום. נלאה הצבור העברי לחכות עוד, ובכל רגשותיו הפנימיים מחה נגד עושק הזכיות האנושיות, נגד השקר והצביעות שבהבטחות השלטונות לתת לנו את אשר לנו. רוחות הפרצים והמרד, שלא חדלו אז בקרב הצבור הרוסי הכללי, הרוחות החדשות שהתבטאו גם בספרות גם בחיים, הגבירו את המרי גם ברחובות התושבים היהודים, ולכל איד של השלטון שמחו. והנה באה הממשלה ויצקה שמן על המוקד אשר בקרבנו, בתתה לנו אכזבה אחרי אכזבה, בצורת “ועד הרבנים” בשאלות טפשיות מחוסרות כל ערך, ושמועות עברו להגביל עוד את זכיותינו המוגבלות, למנוע משרות ממשלתיות מאת יהודים אפילו בקרב רופאי הצבא, ועברה שמועה, שנתאמתה אחר כך בדפוס, כי מאת קבלני הצבא לקחו התחיבות שלא יקחו לעבודתם פקידים יהודים. במעמקי הצבור העברי בערה אש ורוחות סערו, והמשכילים בעם השתדלו בכל כח להתארגן וליסד להם עתון, שיהיה לפה לשאיפות התושבים העברים ברוסיא. מקודם היתה התכנית הספרותית רחבה וגדולה: היתה מחשבה להוציא שלשה עתונים: אחד בעברית, אחד ביהודית, ואחד ברוסית. הברון יוסף־יוזל גינצבורג מת בפריז, והמשכילים החליטו להוציא מבית גינצבורג את ההשפעה, את האפוטרופסות על עניני כלל ישראל, וראשית דבר היתה מגמתם לברוא דעת הקהל על ידי העתונים. גם מקור לכסף נשקף להם – אברהם ז“ק, זה שהזיל כסף למשפט קוטאיס. העסקנים הפעילים ביותר היו בני זיטומיר: יוסף בינשטוק, ניקולי באקסט, מיכאל קולישער, זה האחרון, הצעיר מכלם, היה בעת ההיא עורך העתון הרוסי “האמת”, והוא היה צריך להיות העורך של העתון ברוסית אשר חשבו. לערוך את העיתון בעברית וביהודית נקרא אז לפטרבורג גם כן אחד מבני זיטומיר – הסופר ש”י אברמוביץ, הזקן מנדלי זכרוֹנוֹ לברכה.

אך כל התכנית העתונית הזו נֻפצה אל הסלע,– השלטונות עמדו על המשמר, ולא נתנו רשיונות להוציא עתונים ליהודים. הד“ר הרכבי ומר הלל קויפמן היו פקידים נושאי משרה בממשלה, והיו ידועים לטהורים במובן הפוליטי, וגם הם לא יכלו להשיג את הרשיון הנחוץ. ובאין ברירה הסכימו המשכילים להשתמש ברשיון שהיה בידי עורך “המליץ”, אלכסנדר צדרבוים, להוציא גם עתון רוסי לעברים. בידי צדרבוים עלתה למלא את התנאי שהתנו עמו המשכילים, מיסדי אגודת העתון: לשנות את שמו של עתונו, ולא יקרא עוד שמו הישן “ועסטניק רוסקי יעוורייעוו” רק “ראסוויעט”, השם החביב על המשכילים ברוסיא מאז הוציא יוסף רבינוביץ את עתונו בשם הזה. את העסק הזה עם צדרבוים סדרו בהכרח, מפני שלא היתה לפניהם דרך אחרת. ידעו המשכילים הצעירים, כי לא באבן אחת תנגפנה רגליהם על הדרך שהם מוכרחים ללכת יחד עם צדרבוים, ובקרבם רבתה הדאגה מאד. ואני, שהייתי אז סופר “הצפירה” הכרזתי על הקלקלות, שבהן יהיו נתקלים הסופרים לרגלי השותפות עם עורך “המליץ”. הייתי אמנם נזהר בלשוני, עד כמה שאפשר, אבל ברמזים בולטים הוכחתי את צדרבוים, שלא יתן על העתון החדש ברוסית מרוח המאמרים שלו ב”המליץ“. כי גם עורך “המליץ” היה מוכיח את צעירי בני עמנו, השכם והוכיח, על חוסר פטריוטיות רוסית, על שהם משתמטים מעבודת הצבא, על שהם נוטים לניהיליסמוס, וכדומה. אנכי ידעתי את כל החששות, שהסופרים הצעירים חוששים מפני התערבותו של הזקן הזה בעניני המערכת, ובמאמרי ב”הצפירה" הייתי לחששות האלה לפה. האר“ז, כמובן, לא רצה בשום אופן, כי הקוראים בערי השדה לא יתחשבו עמו כמו עם העורך בה”א הידיעה של העתון ברוסית, ששמו נקרא עליו, ונכנס עמדי בפולמוס, והחז“ס היה מוכרח לתת לדברי מתנגדי מקום. אבל הפולמוס הזה הביא את התועלת המקווה, וצדרבוים הסיר את ידו מן העתון ברוסית, לא התערב בעניני המערכת, וכל מאמר משלו לא פרסם בו. גם צבי הכהן רבינוביץ, עורך עתון השני ברוסית “רוססקי יעווריי”, לא ידע לכתוב רוסית. ובכל זאת היה תמיד מפרסם מאמרים בעתונו, אפילו לאחר שבא הד”ר יהודה ליב קנטור לערוך את העתון. רבינוביץ עשה כזאת, מפני שבאמת היה עתונו נערך ברוחו, תחת אשר את האר"ז מנעו מכל השפעה על העתון, והיה אך עורכו מקֹרָאו. העתון “ראסוויעט” היה מן הגליון הראשון שופר של הצעירים.

הימים היו ימי סערות פנימיות בקרב קהל היהודים ברוסיא, ואולי גם בכל העולם. אז הוליד וילהלם מארר את המלה אנטיסימיטיזמוס, והכהן שטקר היה לנביא השנאה לבני־שם. התקופה היה הרת התנועה הלאומית, התנועה של עזרה־עצמית, השאיפה לשוב בתשובה אל העם, אל עמנו, אל היהדות. עינינו, עיני הצעירים, כלו אלי מורים ומורי דרך, אלי מפקדים, אל קול תרועה ופקודה. שבענו “השכלה” ומוסר תוכחתם של נביאיה, וקצנו בהם ובדבריהם הן בעברית והן ברוסית. הגליונות הראשונים של “הרוסקי יעווריי”, שהקדים לצאת לאור כחודש ימים לפני ה“ראסוויעט”. היו ערוכים באותו הרוח, שנח על העתונים בשנות הששים או בראשית השבעים. זה לא לקח לבנו. לא אל זה חכינו. והנה יצא הגליון הראשון של ה“ראסוויעט”. מעל טוריו נשבו עלינו רוחות חדשים, רוח אביב, מבשר תחיה… הגליון יצא, זוכר אני, בערב יום הכפורים, והפוסתה הביאה אותו לביתי ביום הכפורים. ביום צום זה היה מנהגי לבלי לצאת מבית התפלה כל היום, לבל יפול עלי חשד כל שהוא… ואולם בפעם הזאת לא יכולתי להתאפק ולעצור ברוחי, והלכתי הביתה, ולא שבתי לבית הכנסת עד שקראתי את הגליון כלו עד תמו. מה המה הגליונות הפושרים של ה“רוסקי יעווריי” לעמת הלהבה האוכלת אשר בגליון הזה! המסכן ליבנדה הוציא אמנם השערה את כל כשרונותיו הטובים, וימלא את גליונות “העברי הרוסי” גם במאמרים גם בספורים, ואפילו בהשקפות מחבל הווייכסל; ואולם בעוזרי “הראסוויעט” היו כל הסופרים הטובים והנבחרים של העתונות הרוסית אז. העורך, כותב המאמרים הראשיים, היה מיכאל קולישר, סופר בקי ומנוסה במלחמת סופרים, בעת שה“רוסקי יעווריי” היה ערוך בידי כל מאן־דהו, מן המבקרים בביתם של ברמן ורבינוביץ. וכך היה בכל מחלקות העתון, שהיה כלו עלוב לעומת ה“ראסוויעט” הרענן ומלא כח.

אז נתחברתי גם אני אל קהל הסופרים ונסיתי את כחי לכתוב רוסית. לרגלי עבודתי בחקירת המצב הכלכלי של אחינו ברוסיא, הייתי מאסף אל תוך מחברתי את כל החומר במקצוע זה, שמצאתי בספרות הכלכלית הרוסית, וביחוד לקח את לבבי ענין עבודת האדמה של אחינו בארץ הזאת. מאמרי בהמליץ “אוכלי לחם העצבים” היה הראשון לשורת המאמרים, שהתכוננתי לכתוב, ואחריו היה צריך לבוא השני בדבר גורל עובדי האדמה ברוסיא. הידיעות, השייכות לתוכן זה, היו רשומות אצלי כלן. והנה במאמר הראשי של הגליון הראשון, המאמר הפרוגרמתי של ה“ראסוויעט”, היה כתוב, כי מקצוע החקלאות חדל להיות בין מקורות הפרנסה של היהודים ברוסיא. מן החומר אשר בידי ידעתי, שאין הדברים האלה כנים, כי היו אז ברוסיא במקומות שונים כמאת אלף נפש יהודים עסוקים בעבודת האדמה. אנכי ערכתי מכתב אל המערכת והרצאתי את מופתי ואת מספרי, והמערכת פרסמה את מכתבי, וגם הקדימה למכתבי מאמר ראשי. ראש המדברים בעתונות הרוסית הכללית היה אז העתון “גאלאס” (הקול), ובעתון הזה חזרו והדפיסו את מכתבי, והשתמשו במקרה זה להלל את ה“ראסוויעט”, שעד כה עוד לא הזכירו את שמו.

אני נקראתי אל מערכת ה“ראסוויעט” בטלגרמה עירונית, ומר קולישר בקש אותי לעבוד בעתונו. זה היה לי המקרה הראשון לכתוב רוסית, שגם את דקדוקה לא ידעתי על בוריו. עד העת ההיא פרסמתי הרבה דברים בעברית בעתונים השבועיים וב“השחר”, ומעולם לא תקנו במערכת את מאמרי. אפילו “השחר” היה מפרסם את דברי כמו שיצאו מעטי, ובנוגע ליתר העתונים העברים – “הצפירה” “הקול”, “המליץ” – לא היו מחסרים מדברי מאום. ואולם מכתבי למערכת ה“ראסוויעט” נשתנה שנוי דמינכר בידי העורך, שנתן לו צורה אחרת. ובשביל זה דחיתי את הצעתו של קולישר, בהראותי אותו את התקונים הרבים שתקן במכתבי זה.

– זה לא כלום – אמר לי קולישר – לכלם אנו מתקנים. הנה – אמר לי, ויקח בידו כתב־יד מעל שלחנו, מחוק ומתוקן פנים ואחור – וזהו של בהרב!! אל תפחד מפני התקונים. עטך עמך. אני קראתי את מאמריך ב“המליץ”. תתרגל לכתוב גם רוסית. אצלנו כל כך מעטים, היודעים את חיי היהודים. בבקשה, לבקר במערכת. תהיה לנו למועיל.

ומני אז התחברתי אל קבוצת ה“ראסוויעט”. כמעט איש מהם לא ידע עברית, וגם העתונים העברים לא נתקבלו במערכת ואלה שנתקבלו ירדו הסלה מבלי שנפתחו, ולפעמים היו גם מכתבים כתובים עברית מונחים שבועות שלמים, עד שהייתי בא וקורא את תוכנם. המסכן צדרבוים, האר"ז הזקן, היה נלחם מלחמת דון־קישוט עם עם־הארציות של עוזרי המערכת בשאלות שכל בר־בי־רב מרחוב היהודים יודע אותן, אבל הסופרים־העוזרים לא שמו לב אל צדרבוים ואל הערותיו. ואולם את לבבי אני לקחו שבי האנשים החדשים האלה באצילותם, בהשכלתם הרחבה הכללית, במסירותם לעניני עמם, בכשרון מלחמתם עם צוררינו הספרותיים. וילך לבי לאהבה אותם ואת חברתם, ונתתי אל לבי ללמוד את דרכיהם במלחמת סופרים.

כד. ירושלם ועמה

בשנה הראשונה לשבתי בפטרבורג הייתי מחליף מכתבים עם רבי מיכל פינס, שעוד ישב בעיר מולדתי, מחכה לתוצאות השתדלותם של אוהביו הרבים, כי תנתן על שכמו המשרה להיות סוכן לקרן מונטיפיורי בירושלים. את הקרן הזו יסדו מוקירי מונטיפיורי במלאת לו תשעים שנה בשנת תרל“ה, ומטרתה של הקרן היתה – ישוב ארץ ישראל, כמו שהבינו האנשים הטובים אז את המושג הזה. רבי מיכל פינס היה שם אל לבו לתקן את עניני הקהלה העברית במוהילוב, ערך תקנות, שעל פיהן תתנהג העדה, ותקנותיו נתקבלו. ומפני אשר המעורר לכל התקונים האלה הייתי אנכי במאמרי הרועשים ב”השחר", לכן מצא מר פינס חובה לעצמו להודיעני מזמן לזמן על התקונים שהוא מתקן, לדעת את משפטי על המאורעות ועל האנשים הנבחרים לראשי הקהלה.

עד מהרה התאשר מר פינס במשרתו והוא עזב את עיר מולדת אשתו, ויעבור עם ביתו ירושלימה. אך ימי שלותו שם לא ארכו. פינס לא היה איש מלחמה, אך מתון במעשיו ושקט בדבריו, ולא זה האיש אשר היה יכול לתת צורה חדשה לישוב העברי בארץ הקדושה בכלל ובירושלם בפרט. אין כל ספק, כי בסתרי לבבו היה נוטה חבה אל כל חיים חדשים אשר יבאו לתושבי ירושלם, ואולם הוא בעצמו איש מעשה לא היה מעודו. אך גם החבה הנטועה בלבו של כל אדם כזה למעשים חדשים היתה למורת רוח לכל המון האפוטרופסים הירושלמים. בעיניהם לא מצא חן עצם העובדה, כי מביאים אדם חדש מן החוץ לנהל עסקי־ישוב בכסף קדשים הבא מלונדון. להם, לגבאי הכוללים, הישוב, – וכל הכסף המוקדש לשם זה אליהם ואל ידיהם לבוא, והם כבר ידעו איזה הדרך להוציאו ולסדרו. למה זה איפוא מצאו לנחוץ לשלוח סוכן מיוחד, בעת שבעיר הקדושה ישנם אמרכלים וממונים, וחותמות הבדצי“ם בידיהם להעיד על ישרם ואמונתם, ועוד איש כפינס, אשר שיח ושיג לו עם “השכלה” ועתונים וכל הנגעים המטמאים את הצבור. קרוב לזמן ההוא קנו מורשי “כל ישראל חברים” מפאריז מגרש גדול בירושלם, ושמועה יצאה, כי המגרש נקנה כדי לבנות עליו בית־ספר, שקאלע בלע”ז, וחשדו כי גם יד פינס בדבר הזה, – ובכן בא האיש הזה ליסד בתי־ספר בירושלם! – ואם כי הכחיש מר פינס, שלא הקרן שהוא סוכנה קונה את המגרש, – אבל מידי חשד לא יצא…

ובעת ההיא התישב בירושלם רבי יהושע ליב דיסקין, הרב מבריסק. זה היה גאון תלמודי, אבל לו היתה אשה נרגנת, שהתפרסמה בריבותיה ובסכסוכיה בכל עניני הקהלות, במקום שהיה בעלה משמש ברבנות: לומזה, שקלוב, בריסק, האשה היתה מושלת על בעלה, שלא ידע ולא הבין דבר בהויות העולם, וסביבה היו תמיד מחרחרי ריב ומשלחת מלאכי רעים, אשר עשו את מעשיהם בשם הרב. מן העיר האחרונה לרבנותו, מבריסק דליטא, עלה הרב ירושלימה, בהיותו מוכרח לברוח מרוסיא, במקום שהיה צפוי אלי משפט פלילי־כספי בגלל איזו מעילה שעשה בעצת אשתו. בירושלם עיר הקדש מצאה האשה המבישה הואת כר נרחב לסכסוכיה ונרגנותיה, כל מחרחר ריב וכל צרוע וזב מגבאי הכוללים נהרו אליה, והיא שפכה ממשלה בעיר הקדש. והיא שמה את רבי מיכל פינס אל מול פני המלחמה החזקה. בהשתדלותה הטילו על פינס את להט החרם; רדפו אותו באף ובחמה, הדביקו מודעות החרם על הקירות וגם על ראשי הכלבים הנדים ונעים בחוצות, ולא חשכו החשוכים מכל יגיעה נפשם למרר את חיי פינס באשר יכלו.

השערוריות האלה באו עדי לפטרבורג. נמצאו בירושלם מן הסופרים הצעירים אשר ידעו את שמי, כמו אלעזר רוקח, א. מ. לונץ, וגם עורך “החבצלת” י“ד פרומקין. מכתבי ב”השחר" ממוהילוב עיר מולדתי, והמכתבים שהייתי מפרסם מזמן לזמן בהצפירה מפטרבורג בדבר שאלות לאומיות כלכליות, הקנו לי שם סופר לוחם, אשר לא יחת לדבר בשער דברים כמתלהמים, בסגנון חריף. ואמנם אני הגחתי באחד מגליונות “הצפירה” במאמר פולמסי “ירושלם ועמך לחרפה”, שהיה כלו אש וגפרית ותרועת מלחמה. לא קמצתי בצבעים שחורים, הוצאתי חוצץ את כל המבטאים הקשים המתארים את תועבות ירושלים, חצבתי בגבאי הכוללים ובכל ממוניהם ורבניהם, ואל עמוד הקלון העמדתי את הרבנית מבריסק, אשר שמתיה למפלצת. הכיתי את הכפתור, אבל הרעשתי גם את הספים, והעד העידותי בכל ממוני הכוללים אשר ברוסיא, כי לא יהינו לשלוח את כספי החלוקה ירושלימה עד אשר יסירו מגבירה את הרבנית המרשעת, ועד אשר יחדלו מרדוף את פינס.

והדברים עשו רושם. מירושלים מהרו האנשים הנזכרים, המשכילים בעיר הקודש, לתמוך בידי בידיעות ועובדות, וברוסיה חרדו גבאי הכוללים מגערתי בהם, וישלחו פקודה להממונים לבל יגעו לרעה בפינס. אמנם, בקובנה, כבר נמצא יעקב הלוי ליפשיץ, שהתפרסם אחר כך בתור קנאי קיצוני, והוא נסה לשלוח מחאה עם חתימות נגד מאמרי הזועף; אבל עד מהרה הוכחשה המחאה, והחותמים עליה התכחשו לה. ואנכי הוספתי להכות את קנאי ירושלים במאמר שני “על הר ציון ששמם”, יותר חריף, ומלא ארס מן הראשון, אשר המם את אנשי ירושלים מהומה גדולה. צריכים לזכור, כי זה היה לפני ארבעים וחמש שנה. ירושלים היתה סגורה ומסוגרת בין החומות, בעיר העתיקה, האנשים פחדו מקול עלה נדף, דברו את דבריהם בסלודין, לא גלו אף טפח מכל הנעשה, הכל הולך ועובר בדחילו ורחימו. והנה פתאום יוצא קול מפטרבורג, מעיר המלוכה, והדברים נאמרים בעוז, בחתוך הדבור של העתונות הרוסית בסוף שנת השבעים, והסופר מבטל כעפרא דארעא את כל הקדוש במלחמת הקודש הזאת, הוגה את שמות הרב מבריסק ואת הרבנית הקדושה באותיותיהם, ושולח אימים באגרופו גם למול הגבאים המקומיים אשר בוילנא ובמינסק ובפינסק וביתר מקומות הכוללים. העל זאת לא יחרדו, אם מפני מלחמה שכזו לא יסוגו אחור?!

אז נסה אחד מזקני המשכילים, מר חיים ויטקינד, מכותבי המליצות, להטות את לב עורך “הצפירה” כי יתן מקום לתשובות נגד התקפותי. הזקן סלונימסקי לא היה עתונאי, והיה מתרחק מכל פולמוס צבורי, אבל אנכי הייתי סופרו הקבוע מעיר הבירה, שכגון זה צריך להעריך. נוסף לזה היו לדברי עוד יתרון אחד: המבקר בוארשה לא היה מדקדק הרבה במאמרי. גם הפקיד הפולני, איזה יהודי מומר ששרת בפקידות הצנזוריה הוארשאית, חשב לטוב לפניו לבלי לבוא בסכסוכים עם סופר, היושב בפטרבורג, בפרט שידע כי גם רוסית אני כותב. ופעם אחת היה מעשה ונודעו לי פרטים מתעלולי הצינזוריה בוארשוי, ועשיתי מזה “מטעמים” במאמר מיוחד כתוב רוסית. באופן זה נזהר גם המבקר לגעת במכתבי שהייתי שולח להצפירה, וזה הוקיר את ערכי בעיני החז“ס. ולכן כאשר העתירו על החז”ס בטענות ובתרעומות על שהוא נותן אותי להציג לראוה את “יקירי” ירושלם, היה הזקן אובד עצות: הגן עלי ועל השקפותי בענין זה, אבל יחד עם זה פחד להרגיז עוד את האוזים. והוא הודיע, שלא יוסיף עוד תת מקום בעתונו לכל הפולמוס הזה. אנכי לא התרעמתי על זה, כי בינתים הדבר נעשה, והקנאים בירושלם הרפו מפינס ופחדו להוסיף לרדוף אותו. כי באמת עשו דברי את אשר שלחתים. וגבאי הכוללים ברוסיא הזהירו אה ממוניהם בירושלם על הדבר הזה. לבד זה, מצאתי לטוב לפני הענין ולתועלתו להעביר את מקום הפולמוס אל ה“ראסוויעט”, והייתי מפרסם בו מאמרים בצורת “מכתבים מפלשתינא”. אנכי, כאמור, לא התרעמתי על החז“ס, אבל החז”ס היה מתנצל ומוסיף להתנצל במכתביו אלי על כי סגר את דלתי “הצפירה” בעד ההתקפה על מנהיגי ירושלם. וכאשר בחורף הבא אחריו החלו להופיע חוברות הירחון “ווסחוד”, ובהשקפה הספרותית של החוברת הראשונה תקפו את עורך “הצפירה” על אשר נרתע מפני קנאי ירושלם, אז חשד הזקן סלונימסקי בי, כי אנכי הכותב את הדברים האלה. כותב ההשקפות היה חותם את עצמו “מבקר”, ותחת הכנוי הזה הסתתר המשורר י"ל גורדון.

בכלל הייתי בקרב חבורתנו, חבורת הסופרים העברים הכותבים רוסית, לכלי שרת בשעה שהיה צורך בדבר לפנות אל חקוראים עברית בענינים ספרותיים או צבוריים. במקרים כאלה היו שמים עיניהם בי, כי אנכי אצא בדפוס לסדר ולהכין את דעת־הקהל בשפתנו העברית. תפקידי זה הביא אותי בפולמוס, שלפעמים נגמר באופן די חריף.

הנה בעת ההיא קבלו על עצמם צעירי הסופרים לתרגם את “דברי ימי היהודים” של הפרופ' גרץ בעריכתו של הד“ר הרכבי. כדי שלא לבוא בסבך התקופה של כתבי־הקודש ובקרת המקרא וגם לעבור על תקופת לידת הנצרות, – שני הענינים שהצינזוריה הרוסית בזמן ההוא לא היתה נותנת לפרסם, – התחילו את התרגום, אם לא יטעני זכרוני, מן החלק החמישי. והנה נודע הדבר בקהל, כי יש מתחרה בעבודת התרגום, – אחד חאשקעס מכין גם הוא לדפוס תרגום של הספר “דברי ימי היהודים”. זה היה טפוס כלו שלילי. גם את שמו הנכון לא ידעו, כי היה קורא לעצמו גם דנציג, גם חאשקעס. הוא פרסם איזו מחברת שירים, במחילה, שבהם הראה חוסר כל כשרון. מלבד זה היו נמוסיו למטה מכל בקורת. היה נודד בערים, עובר מבית לבית בערים הגדולות ו”חבוריו" בידו. מציע את סחורתו לכל קונה. הוא לא ידע לכתוב רוסית, וגם גרמנית לא שמע, ואת מלאכת התרגום מסר לידי נערים ונערות המבקשות עבודת תרגום באשר ימצאו, ויחלק בין המתרגמים האלה גליונות גליונות מן הספר לתרגמו. מובן, כי תרגום כזה אינו שוה פרוטה. ואולם גדולה היתה אז בקרב הצבור השאיפה לספריו של פרופ' גרץ ברוסית, וגם תרגום מגֹאל זה היה יכול למצוא לו קוראים, והיה אולי דוחק את רגלי התרגום הטוב, שאליו התכוננו צעירי הסופרים. ולכן מלאו חברי במערכת ה“ראסוויעט” את ידי להכריז על “הסחורה”, שרבי חאשקעס עומד להוציא אל השוק ולהודיע בקהל את “טיבה”. מלאתי את הדבר הזה במאמר מיוחד בהצפירה על דבר “תולדות היהודים” מיסודם של צעירנו הסופרים תחת פקודתו של המומחה הד“ר הרכבי, וספרתי בגנותו של חאשקעס. אבל גם חאשקעס נסה למצוא לו מליץ יושר בין הסופרים העברים, כי על כן הלא “מחבר” גם הוא. והיה לי פולמוס עם הסופר איו”ב ממינסק, שהכריח אותי “לגמור את ההלל” על חאשקעס ועל ספריו ודרכיו. מענין הדבר, כי תרגומו של חאשקעס גם הוא יצא לאור. דרכו בקדש היה, להקדיש את ספריו לאנשים שונים, שלא היו כלל מן המפורסמים, איזה עורך־דין, רופא או מהנדס, – מי אשר הזיל איזו עשרת רובלים מכיסו ויתן להמחבר, הוא היה מקדיש אותו הספר לאנשים שונים, מבלי שידעו האנשים כי ספר זה כבר הוקדש לאחרים. היה מדפיס גליון ההקדשה לבד והיה שם אותו על אותם הספרים, שהיה מביא להנדיב, וכל אחד מהם חשב, כי כל ההוצאה מוקדשה לכבודו. מספר אקזמפלרים כאלה עם הקדשות שונות לאנשים שונים הובאו אל המערכת, ואני נקוטותי בפני על סופר עברי כזה במשפחת הסופרים. ומובן הדבר, כי מחבר כזה יצא מתחת עטי ברסוק אברים, אפילו המתון והנוח סלונימסקי נתן לי מקום רחב ידים לגמור את חשבונותי עם סופר אשר כזה.

היו לי דין ודברים גם עם אפרים דיינארד, שהיה אז קורא לעצמו בשם “הנוסע”, כי היה עובר ממקום למקום בדרום רוסיא, ביחוד בחצי האי קרים. הוא כתב מחברת גם על אודות אב“ן רש”ף, המלומד הידוע לקראים, אברהם פירקוביץ. דיינארד פרסם ספר “משא קרים”, ומפני שהתהלך עם הקראים גנב את לב ראש חכמיהם להאמין בו, והוא נתן את הסכמתו על הספר, מבלי אשר קראהו כלו בכתב־יד. ומה השתומם ראש הקראים לראות בספר הנדפס דברים בוטים כמדקרות חרב על הקראים ועל כל הקדוש להם. מלבד זה היה דיינארד לפעמים מפיץ ידיעות בעתוני דרום רוסיא על בטול הזכיות המיוחדות, שנתנה הממשלה הרוסית לבני מקרא. ריח שנטאז' היה נודף מדרכיו והליכותיו, ואנכי דנתי את הספר “משא קרים” לא לטובה באחד מאמרי בהצפירה. מר דיינארד מהר להלוך אימים על סלונימסקי, כי ילשין על עתונו וכי יחרימו גם אותו כמו שהלשין על “הקול” של רודקינסאהן. אבל גם דיינארד נבעת, כאשר העברתי את הפולמוס נגדו אל העתון “ראסוויעט”. מני אז שם יד לפה וחדל, ולבסוף עקר את רגליו מרוסיא ויצא לאמריקא.

איש ריב ואיש מדון לא הייתי וגם אינני היום הזה. אבל את השקר ואת המרמה ואת הצביעות לא יכולתי כלכל.

כה. סביבתו של אבא

באתי לפטרבורג בכונה תחלה להיות לעזר לאבי במסחרו. משלח יד אבי היה, ביחוד ובעיקר, בכסף וזהב בחתיכות, ואם היינו קונים כלי כסף וזהב היינו שוברים אותם ומוסרים את השברים להתוך ולזקוק כדי שיצאו טהורים, אם כסף או זהב, והיינו מוכרים את החתיכות לבתי המלאכה של הצורפים, תמיד בהקפה, בלי זמנים קבועים לתשלום, ועפ"י הרוב גם בלי שטרי־חוב רשמיים. את בעלי המלאכה ידע אבא והכיר מזמן, ואת רבים מהם עוד מזמן היותם פועלים אצל אחרים, והיה מאמין ובקבלותיהם הפשוטות. ביחוד היינו קונים כל מיני מטבעות כסף חדשות וישנות, והיינו מתיכים גם את אלה לזהב או לכסף. את המטבעות היינו קונים מאת החלפנים הרבים אשר בעיר הבירה, ביחוד בשדרת החנויות, הנקראת שדרת הבנק, הנמשכת מרחוב הגן הגדול עד בית הבנק הממלכתי. כמעט כל החלפנים בעת ההיא, בסוף שנות השבעים למאה העברה, היו מן “הסריסים”, כת דתית רוסית, שהיו מסורסים, לקיים מה שכתוב בברית החדשה: אם אחד מאבריך מסית אותך לדבר עבירה, יד או רגל או אבר אחר, אז תקצוץ את האבר ההוא ולא תחטא. הם היו, כמובן, חשוכי בנים, והיו אומנים לבן להם את אחד הילדים אשר עלתה בידם לסרס אותו, והוא היה יורש אותם. בהם היו עשירים מופלגים, והיו עוסקים בחלפנות. הכת הזו הייתה אסורה מטעם הממשלה, אבל הודות לעשרם המופלג ולטהרת מדותיהם, ישבו להם במנוחה וסחרו את מסחרם בעיר הבירה.

היחסים בין אבא ובין הסוחרים הרוסים מכיריו היו ידידותיים, ובטחונם בישרו ואמונתו של אבי היה רב מאד, ובזכותו של אבא האמינו גם בי. סחורה לסכומים גדולים היו נותנים לאבא או לי, מבלי כל פתקא או קבלה, ויש שלא היו אפילו רושמים אצלם בפנקסיהם, ורק כותבים לזכרון על הטבלא של לוח השנה. לפעמים היו מזהירים אותי ואומרים, שבאם לא אשלם בזמן הקבוע אזי ימסרו את דיני לאבא שלי. מעולם לא הרגשתי ביחסים שלהם אלינו כל שנאה דתית או גזעית, והיו בהם גם כאלה שלא ידעו אל נכון מה זה יהדות, וחשבו את היהדות לכתה דתית נוצרית. אבי היה רגיל להתפלל מנחה באחת החנויות הגדולות של החלפנים בשדרת הבנק, ופעם אחת אמר לי אחד מבעלי החנויות, שעסקיו התגדלו עד כדי בנק בזעיר אנפין. והיה לו חדר מפנימה לחנותו, ששם היה נוהג אבא להתפלל תפלת המנחה: “הנה אבא שלך, כפי הנראה, התפקר קצת. הוא עמד בתפלה כרבע שעה, ואף פעם לא הצטלב”… רובם לא ידעו יהודים אחרים מבלעדינו, והיו בטוחים כי אבא הוא ראש וקצין לכל היהודים היושבים בעיר הבירה. מדרגת השכלתם וידיעות העולם היתה צרה ומעטה מאד, עתונים היו מקבלים רק ידיעות המשטרה, מפני שהכריחו אותם לחתום על העתון המשטרי הזה, וגם אותו לא היו קוראים כמעט, אם כי המלחמה עם תורכיה היתה בארץ ואך זה נגמרה, והקונגרס הברליני סדר את חוזה השלום. כל דעות “נפסדות” בפוליטיקה לא ידעו להלכה, אבל למעשה שנאו תכלית שנאה את הממשלה ואת סדריה, ושמחו בגלוי לקראת כל התנקשות שהצליחה. ובעיני ראיתי, כשהביאו את הטלגרמה כי נפל באחת התגרות הפרינץ ליכטנברג, בן אחותו של המלך אלכסנדר השני, מהר בעל החנות וישם פניו אל התמונה הקדושה אשר בפנה, והצטלב ויאמר: ברוך ה', נבל אחד פחות מן המשפחה הזאת.

אותם היחסים הטובים, הטבעים בין אדם למשנהו באשר בני אדם המה, ראיתי בין אבא ובין הפינים, בני פינלנד שגרו בפטרבורג והיו להם בתי מלאכה בכסף ובזהב. האמון והבטחון בין אבא וביניהם היה גדול בלי צל של חשדנות. היינו מוכרים להם מטילי כסף וזהב, והיו מאמינים לנו גם בנוגע למשקל המטילים, גם בנוגע לבחינות של הכסף והזהב. כל שטרי חוב לא היינו לוקחים מהם, ונאמנים היינו על הרשום אצלנו, ובמשך השנים האחדות שהייתי עובד במסחר עם אבי, לא היו לנו סכסוכים עמהם. זה היה תמיד מפליא אותי, שחונכתי בסביבה כלה יהודית, וכל איש נכרי היה חשוד בעיני על הגזל ועל כל מעשי עול, ביחוד בנוגע ליהודים. בערי התחום בולט, וכמעט אפשר לומר דוקר ההבדל בין יהודי לאינו יהודי. עשרות שנים ישבנו בשכנות עם בני נכר, חצר על יד חצר, ואף פעם לא בקר איש את בית שכנו, ואין צריך לאמר שלא השתתפו איש בשמחת רעהו או באבלו. שני עולמות היו שלא קרב זה אל זה, ובהכרח נעשו כמו צוררים זה לזה, אם כי לא היה גם על מה לצרור. ומה נפלאים וחדשים היו בעיני היחסים אשר פגשתי בסביבתי החדשה בעיר הבירה. יחסים בריאים, טבעיים, ואדם לאדם משנהו אינו זאב ערבות, אם כי בני עמים שונים הנם. והייתי מבלה שעות שלמות עם הסוחרים ובעלי המלאכה, הרוסים הטהורים, למדתי ארחם ומהלך מחשבותיהם והשקפות עולמם, וחיים חדשים לא ידעתים נגלו לפני מתוך השיחות ומתוך היחסים עמהם.

סביבה יהודית הייתי כמעט חסר לגמרי. את קומץ האנשים מכירינו, מבין האנשים שהיו לנו עסקים לפעמים עמהם או שהיינו מתפללים בבית תפלה אחד, לא יכולתי להתהלך, לא מצאתי כל נקודות־מגע ביני וביניהם, ובבתיהם לא היינו מבקרים. אבא מדד את האנשים מכיריו על פי תורתם או על פי יחוסם. בני תורה היו מעטים מאד בין תושבי פטרבורג אז, ואם אביו או זקנו של מי שהוא מן הגבירים לא נחשב במיוחסים בשקלוב או במוהילוב, אזי ערכו היה מך בעיני אבי, אם כי עשה האיש עושר. בכלל, פרקי היוחסין של ערי התחום בליטא ורוסיא הלבנה היו הולכים ונמשכים גם בעיר הבירה, בחיי היהודים שם. ואבא היה מתרחק מן העשירים, והיה מקרב מאד את האנשים הפשוטים, החיים חיי טהרה וצניעות, חיים שאין בהם דרך שוא וניצוצות כזב, שיש בהם מן המדות הטובות של אחינו, כמו הכנסת אורחים והשתתפות בצרת רעהו בלב תמים. בסביבה זו היה מרגיש אבא את עצמו נוח וטוב, בתים אלה היה מבקר לעתים קרובות, וגם אותי היה מביא אל תוך המשפחות האלה. בחסידות לא התנהג אבי, אבל נפשו היתה חב"דית, עממית, הוד שבתפארת, וביתו של יהודי עני שסדר לו לפרנסתו מאפיה (“בכל אופן כבר מובטחה המשפחה מרעבון לחם ומאימת הקור בחורף” – היה אומר אבא) היה חביב עליו מאד. כמו כן היה מבקר ברצון ביתו של אומן אחד, עושה גדילים, יליד וילנא. האיש ואשתו היו שניהם צעירים ומשלח ידם הצליח, ולבסוף גם עשו עושר. והיו האנשים פשוטים וטובים, וביתם היה פתוח לרוחה לכל הצעירים המתלמדים בני וילנא או קובנה, שלחנם ערוך תמיד לפני באי ביתם, וידיהם לא קפצו מתמוך בידי הזקוקים לעזרה. ואבא היה למשפחה ההיא לאב ולפטרון, היה סנדק לבנם, והיה מברך את ילדיהם בערב יום הכפורים, והיה משתתף בכל שמחותיהם. היינו מבקרים בבית הזה, אפילו אוכלים שם לפעמים בערב, ויש אשר אבא בעצמו היה יושב אל השלחן בשעה שהיינו משחקים שמה בקלפים בלילות החורף, ומן המשחקים ניהנים ממנו עצה ותושיה.

מה היה היחס הכולל ביני ובין האנשים האלה – איני יכול לכוין בדיוק. במובן האינטלקטואלי לא היו יכולים אלה לשמש בשבילי מקורות לידיעות ולכל מושכלות, שהייתי חסר אותן מאד. את אלה הייתי צריך לחפש במקומות אחרים, בסביבה אחרת, ביחוד מעל הספרים שהייתי קורא ולומד. אבל הן איש חי אנכי, ואני זקוק לחברה חיה, ואת זו לא מצאתי בחברת “המשכילים”, המלומדים השונים. מבקר הייתי, למשל, בביתו של המשורר י“ל גורדון, גם הציגני לפני אשתו, ואולי – איני זוכר – גם לפני בנותיו, וכן התודעתי אל עוד בתים אחדים מקרב משפחות המלומדים, אבל בן־בית לא הייתי אצלם מעולם. סדרי החיים וכל הגזרה והבניה שלהם היו שונים תכלית שנוי מאלה, שאנכי חונכתי בהם, שאני הכרתי אותם לחיי־משפחה, חיי־בית של יהודים. זרים ומוזרים יותר מדאי היו לי חייהם של סביבת המשכילים, אשר מעמד בתיהם ומאכל שלחנם וכל הרוח השורר אצלם היו משל עם הארץ וברוחו, ולא ברוח “תחום המושב”. אשתו של רוזנפלד עורך ה”ראסוויעט", העתון אשר הרים את דגל הלאומיות וגם היה אחר כך לפה לישוב ארץ ישראל – והיא מולדת בית וינגירוב – והיא שאלה אותי פעם לתומה: מתי יחול הפסח אצלכם? אותנו, את היהודים הרגילים, יהודי כל השנה – חשבה לעם אחר, כי הלא הם המלומדים, פרשו מעלינו והתחברו אל חיי עם הארץ, וסגלו להם גם את חגיהם ומועדיהם, וחיינו אנו נעשו זרים להם.

אינני בטוח אם יחוש ואם יבין הקורא את השורות האלה שאני רושם בזה לזכרון. הייתי אז בעולם של תהו. התהלכתי על פני תחומים. טבורי נשאר מחובר אל חיי עמי, כפי אשר גודלתי על ברכיו, כפי אשר הכרתי אותם. וכל חפץ לא היה בי להחליפם באחרים. אבל יחד עם זה שאפתי בכל כח אל סביבת אנשים אחרים המוכשרים להגיה אור על מחשכי, ואשר בהופעתם אני רואה כוכבים מאירים. וגם את דרכי אני הכבושה חפצתי לשמור. התלבטתי… ויש אשר התנכרתי לאנשים סביבי, אבל לא התרחקתי מהם. הם ענינו אותי מאד, כי הלא ידעתי את מעלותיהם, כבדתי את ידיעותיהם הרבות, שאנכי הייתי חסר אותן, וגם ידעתי והכרתי, כי לאלה העתיד, אלה הם האנשים אשר יוציאו למרחב את “שאלת היהודים”, אלה הם אשר ילחמו את מלחמת עמי, אשר ידרשו ויודעים לדרוש בגאון את זכיותינו. ומה ששיך לי, הנה אני השתעשעתי עם הספרים, עם החומר הספרותי הרב אשר נגלה לי באוצרות הספרייה הפומבית של הממשלה. שם בליתי זמני.

כו. יובל החז"ס. התגלות דובנוב

היה סוף חשון. ערב. גשמי סתיו מטרידים בבירת הצפון. באולם הקריאה הגדול אשר בספריה נעים מאד לשבת. השלחנות רחבים, ובכל זאת רק כסאות אחדים סביבם, למען לא יפריעו היושבים אל השלחן איש את רעהו בעבודתו. לפני ערמה גדולה של ספרים, שמהם אני בורר ידיעות ומספרים בנוגע למקצוע אחד, שהיה מענין אותי מאד בעת ההיא – היהודים עובדי האדמה ברוסיא. אני רושם קטעים מספרים ומעתונים ישנים, חומר ולבנים לעבודה ספרותית. חבילות חבילות של ספרים ועתונים הביאו לי המשרתים מן הנמצאים באולם הקריאה וגם מן המחלקות, גל גדול לפני על השלחן וגם על הרצפה. באולם נוח מאד לעבוד. דממה דקה שוררת שם. חרש ישמע קול הצעדים על המרבדים הרכים, המכסים את פני כל הרצפה. כל אחד שקוע בספריו, ואין איש מפריע את השני. הוצאתי מן המחלקות גם את כרכי העתון “אלגמינה צייטונג דעס יודענטהומס” משנות הארבעים, מן התקופה אשר נוסדו המושבות החקלאיות בשביל אחינו ברוסיא החדשה. “תעודה בישראל” של רבי יצחק־בר לוינזון גם הוא אצלי. אני מחפש בספר המלים הגיאוגרפי של סמיונוב, אני קורא את הרפורטים של האופיצרים מן המטה הראשי, שהטילה הממשלה עליהם תפקיד לכתוב את ארץ הדרום ברוסיא. לפני גם כרכים של המלון הגדול, האנציקלופדיה “ערש וגרובר”. אני עבדתי כבר שעות אחדות. באולם אור יקרות, אור הגז, ובחוץ חושך וגשם, ואין חפץ לעזוב את האולם טרם תגיע השעה הקבועה, שעת הסגירה. אני עיף, העינים קצת כהות, והידים עיפות לכתיבה. אני מדפדף, מהפך את העלים באחד מכרכי הלקסיקון הגדול הגרמני, ואני מוצא במקרה את הערך “סלונימסקי”, “חיים־זליג”. הלא זהו הרידקטור שלי, עורך “הצפירה” שאני סופרה מפטרבורנ, וביני וכין הרחז"ס יחסים קרובים, חליפת מכתבים תמיד. קראתי את הערך כלו, וראיתי כי הוא נולד בחדש אדר 1810, ובכן בחורף זה ההולך ובא לקראתנו תמלאנה לו שבעים שנה. הלקסיקון הגרמני מהלל את סלונימסקי, קובע את מקומו בעולם המלומדים. לחיים־זליג סלונימסקי, יהודי מבית המדרש הישן, שלא בקר אוניברסיטאות, שם ושארית בין חכמי העמים. למה איפוא לא נתהלל בו אנחנו בני עמנו, למה לא נרים אותו על נס, לא נתפאר בו בפני הצעירים החדשים מבני עמנו? ונצנץ בי הרעיון לעשות זכרון לסלונימסקי ביום מלאת לו שבעים שנה.

התחלקתי במחשבה זו עם רעי ש“ז לוריא, שכמעט לא היה יום שלא היינו נפגשים יחד. שאיפותינו והשקפותינו הלאומיות עלו כמעט תמיד בקנה אחד, וגם רעי זה מצא את הרעיון טוב. אם בכלל לא היה חפץ, לא היתה מחשבה אשר כחדנו איש מעל רעהו, הנה דבר היובל לאדם כחז”ס מהרתי להודיע לרעי זה, שהיה מומחה למתימתיקה, ואחיו הקטן, יוסף לוריא, היה בקי בחשבונות העבּור של הלוח העברי, ביסודותיהם המתימתיים. החלטנו לכתוב את תולדות החז“ס ברוסית, למען תת פרסום לחכם עמנו זה בין הצעירים, הקוראים רק רוסית, ואת שם החכם המלומד היהודי אולי גם לא שמעו. את העבודה חלקנו בינינו באופן זה: עלי לאסוף את החומר הספרותי העברי מן המקורות ומאת האנשים אשר נדע כי הם יוכלו להיות לעזר לנו; ולוריא יעבד את החומר הזה באופן ספרותי־מדעי, יכתוב את הביוגרפיה המפורטת. תיכף נגשתי אל המלאכה. כתבתי להחז”ס בעצמו, ובקשתי מידו לתת לנו את כל הנמצא בידו וגם להראות לנו את המקורות, אשר מהם נוכל לשאוב את כל הנחוץ לעבודת תולדותיו. הגדתי את דבר מחשבתנו זאת גם להד“ר א. א. הרכבי, אשר הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, ואשר הוא היה נמצא תמיד בחפץ לב לכל צעיר המבקש דעת בדברי ימי ישראל ובתולדות חכמיו. הד”ר הרכבי מהר לברך את המחשבה הזאת הטובה, הורה לפני את הדרך להוציאה אל הפועל, ויקרא לפני את שמות האנשים מסופרי ישראל, שלפי דעתו יהיו נכונים לקחת חלק בחג היובל של החז“ס. הד”ר הרכבי חשב, כי בדעתנו להוציא קובץ ספרותי לכבוד בעל היובל. בראש האנשים מנה לפני הד“ר הרכבי את הרש”י פין, שבלעדו (כה הגיד לי הד"ר הרכבי) כל עבודה ספרותית במקצוע תולדות החכמים בארצנו אי אפשרית.

וכן עשיתי. הראשון אשר נענה לי היה – החז“ס בעצמו. הוא שמח מאד לקראת המחשבה, ביחוד כאשר הודעתי לו, כי את העבודה הספרותית ברוסית לוקח עליו סטודנט צעיר בעל כשרונות מצוינים כלוריא, והוא הודיע לנו כי נכון הוא לתת על ידנו את החומר הנחוץ. עצתו היתה אלי לפנות אל הד”ר י“ל קאנטאר, וגם שלח לי את הכתבת שלו בברלין, במקום שישב אז הד”ר קאנטאר. תשובתו של זה האחרון באה אלי לא מברלין, רק מווילנא, ובאחור ומן. הד“ר קנטור הלך אז לעיר מולדתו וילנא להתיצב שם על הבחירות לרב מטעם הממשלה, אך לא נבחר אז מפני המתחרה בו, הד”ר גורדון, שהיו לו צדדים מקרוביו, תקיפי הקהלה בווילנא. הד“ר קאנטאר הודיעני כי נכון הוא בכל לב להשתתף אתנו בעבודת הביוגרפיה של החז”ס, והיתה עצתו אלינו כי אפנה אל הגברת סלונימסקי, אשת הרחז“ס ובת החכם הנודע הרא”י שטרן, המלומד הידוע בין יהודי פולין, אשה חכמה ויודעת לשון וספר, כי היא תכתוב את תולדות אישה. נוכחתי, כי חומר לביוגרפיה לא יחסר לנו, והחלטתי לבוא בדברים עם עורך השבועון “ראסוויעט” כי יתנו מקום לעבודה זו בעתון החביב עלינו. בבקר אחד באתי אל מיכאל קולישר לביתו הפרטי, ונכנסתי אל חדר עבודתו, שאור היום חדר אליו רק דרך חלון צדדי אחד. בלי כל הקדמות הודעתיו את המחשבה בדבר היובל של חז"ס, וכי חפצי הוא כי יהיה עתונו לנו לפה אל הקהל בדבר הזה, וכי יפרסם את החומר הביוגרפי שאני אומר לאסוף ממקורות שונים. קולישר עוד לא הספיק להשיב אותי דבר, והנה מעל הספה, מעמקי החדר האפל למחצה, התרומם איש גבה קומה, שבראשונה גם לא ראיתיו ולא הרגשתי בישותו בחדר, ויגש אל השלחן ויאמר אלי:

– ומתי אתה אומר לחוג את יובלו של מנדלקרן?

עוד היה חדש אז ענין טטרבונר, את המכשול אשר נתן מנדלקרן במרמה ובפחזות שאין לה סליחה לפני צדרבוים, בשנאתו הפרטית את בעל “המליץ” (עיין פרק ט"ז) ושמו של מנדלקרן היה מנואץ ולחרפה בפי כלנו. ומה קצפתי בקום איש בלתי נודע לי להשוות את שם חז"ס ולדמות אליו את מנדלקרן. עיני רבו ברקים. ואולם קולישר מהר ויקרא לפני את שם האיש הזה:

– זהו שלום־יעקב אברמוביץ.

– אברמוביץ? “האבות והבנים”?

– כן, אברמוביץ “די קליאטשע”.

ומפי נעתקו מלים. אנכי אמרתי בלבבי, כי איש “מכל השנה” נגדי, ונכון הייתי למלא פניו קלון על אשר נועז להוריד בפני כבוד החז“ס. אבל הנה לפני סופר עברי מן הגדולים, ומה אני בפניו? דברי לעו, ויצאתי מאת קולישר, מבלי להוסיף דבר עוד בענין זה. אחר כן נודע לי, כי בהיות החז”ס מפקח בית הספר לרבנים בזיטומיר היו לו שם חכוכים עם מפלגת המשכילים הקיצונים, שבהם היו הקולישרים, הבינשטוקים, הבקסטים וגם ש“י אברמוביץ עמהם. נוכחתי, כי אין לי להוסיף ולדבר עוד בדבר היובל של חז”ס עם עורך “הראסוויעט”. בחורף ההוא, חורף תר“ס, בא לנצח על השבועון השני “רוסקי יעווריי” הד”ר ל. קאנטאר, והחלטנו לעשות את העתון הרוסי־עברי הזה לנו לפה בענין יובל החז“ס, וגם להדפיס בו את הביוגרפיה שעלתה במחשבה לפנינו. היא היתה צריכה להכתב גם רוסית גם עברית, וכל העבודה של הכתיבה היתה צריכה להימסר לידי ש”ז לוריא, שהיה בקי ומומחה במקצוע החשבון וקביעת העתים. באמת, כתב החז“ס בעצמו את הביוגרפיה ביהודית־אשכנזית, והיה שולח לי פרק פרק, ואנכי הייתי מוסר את החומר הזה לש”ז לוריא, שהיה מעבּד את החומר הזה בסגנונו ובתת לו צורה ספרותית הגונה. ויצא לנו מאמר גדול ומפורט תחת השם: “חיים־זליג סלונימסקי בתור סופר ומלומד”.

בעברית לא כתבנו אז דבר. העתונות העברית הצטמצמה אז בשבועונים אחדים דלי הכמות ודלי האיכות. היה מקום בירחון “השחר” למאמר מפורט ע“ד סלונימסקי, אבל חוברות “השחר” היו תמיד יוצאות באחור זמן מרובה, ופני החיים לא נראו בו. היה יוצא אז הירחון של גוטלובר – “הבקר אור”, אבל הירחון הזה נוסד לכתחלה ע”י עורכו כדי להתחרות ב“השחר”, ומן החוברת הראשונה יצא העורך למלחמת מצוה נגד סמולנסקין. ואנחנו, תלמידי סמולנסקין ומוקירי עבודתו, התרחקנו מן “הבקר אור”. בכלל לא הבינו אז הסופרים העברים לכתוב על סופר בעודנו חי, וכל מסה ספרותית טרם נכתבה אז. בגליונות “הצפירה” משנת תר“ס תמצאו מכתבים – אדריסאות – שעלתה בידנו לערוך אז ולסדר לכבוד חתן היובל. אני והד”ר ל. קנטור היינו המשתדלים הראשיים בדבר הזה. כתבנו את נוסח האדריסאות, ומצאנו את החותמים עליהם. את המכתב של הסופרים העבריים כתב האר"ז־צדרבוים, בעצם ידו בכתב אשורית, והמשכיל ליאון רוזנטהל, שהיה אז חבר הועד לחברת “מרבי השכלה”, שלח לסלונימסקי גם איזו מנחה. גם תלגרמה שלחנו ברוסית, ובזה תם החג. צעירים היינו, דלי מעש, וקולנו בצבור המשכילים בעיר הבירה היה חלש, ולא יכולנו, גם לא נסינו לעורר את הצבור העברי לחוג בהדר את יום מלאת השבעים לאחד מחכמי הדור.

עם מערכת השבועון השני “רוסקי יעווריי” לא היו לנו כל יחסים. אמנם הייתי מבקר בביתו של צבי הכהן רבינוביץ, וגם את שותפו אליעזר ברמן ידעתי, אבל את שניהם לא יכולתי להכיר ולראות בתור עורכים של עתון עברי בשפת רוסיא. הראשון רבינוביץ, לא ידע רוסית כמעט כלל, אם כי היה מלומד עברי, ידע גם את שאלותינו בארץ וגם כתב בהגיון ובסגנון ספרותי את דבריו בעברית וכמדומני גם בגרמנית. השני, ברמן, היה מורה ומנהל בית הספר של הקהלה העברית, אבל סופר לא היה מעולם, ואת הרשיון להוציא עתון השיג מפני שהיה האיש נאמן בעיני המשטרה והיה טהור במובן הפוליטי. סופרים ברוסית לא היו שניהם, ואת העתון ערכו אנשים שונים מבאי ביתם, אנשים של מקרה, בלתי מתאימים וגם בלתי רצויים לתפקיד של עורך עתון רוסי לעברים. איזה פלטיאל, מומר שנשא משרה במשטרה, איזה סופר־נודד שיגארין, רוסי טהור, – גם מאלה נלקחו לפעמים לערוך גליונות השבועון. ומה לי, צעיר שואף למלה חדשה, הקוראת לקרבות מול עושקי זכיותנו, המחכה לתרועת שופר גדול “כל שטן לא יסתמנו”, – מה לי אל המליצות של כל ימות השנה אשר בעתון הזה, ומה לי אל האנשים אשר במערכת הלזו? אמנם היו בגליונות הראשונים דברים רבים מאת ל. ליוואנדא, שהעניק לעתון הזה גם מספוריו, וגם ביתר המחלקות עבד בתמידות ובכשרון; ואולם בודד היה הסופר הזה, וגליונות ה“ראסוויעט” המלאים חיים וכשרון ספרותי מן המעולים החשיכו את “הרוסקי יעווריי”, וליוואנדא בעצמו נוכח, שלא יוכל העתון הזה להחזיק מעמד ולהתחרות עם ה“ראסוויעט”. ויהי דבר ליוואנדא אל רבינוביץ וברמן, כי יזמינו את הד“ר ל. קאנטאר, שנשאר בווילנא אחרי שנפל בבחירות לרב, בלא כלום, להיות עורך העתון שלהם, רבינוביץ־ברמן מלאו אחרי עצת ליוואנדא, ובסוף 1879 בא הד”ר קנטור ויקח בידו את עריכת השבועון.

לי היו הרבה נקודות־מגע אל הד“ר קנטור. עורכי הראסוויעט ועוזריו הראשיים היו כלם מבני דרום רוסיא, בעת אשר קנטור היה וילנאי, בן צפונית־מערבית כמוני. הד”ר קנטור היה סופר עברי וגם כתב ב“השחר” (“נחום בן עוזר הציוסקי”) דברי סטירה. ענין סלונימסקי, חג היובל אשר החלטנו לחוג, היה משותף לשנינו, וכמו שהזכרתי בפרק הקודם, באתי עמו בענין זה בחליפת מכתבים. בביתו מצאתי סביבה יהודית, חיים עבריים, מכרים ברוחי, – מה שלא היה לי בבתי אנשי “הראסוויעט”, שהיו יותר רוסים משהיו יהודים, שגם בעיניהם הייתי בודאי נטע זר, איזה “יהודי אדמוני” מעבר לסמבטיון. בעונג הייתי מבלה ערבים בביתו של הד“ר קנטור, אם בשיחה עליזה יהודית, או על פני טבלא של השח, ושם התודעתי גם אל הד”ר ל. קצנלסון (בוקי בן יגלי), שהחל את עבודתו הספרותית ברוסית, או היינו הולכים יחד לביתו של צבי רבינוביץ, המקום שהיה כעין בית ועד לכל המשכילים העברים. אחד את שנינו גם יחסנו השלילי להאר"ז, וגם לכל הסופרים העברים הבטלנים, “מושכי בעט סופר” חסרי הכשרון וידיעות העולם והחיים.

ובחורף ההוא החלו להתקבץ לעיר הבירה צעירים מערי השדה, אשר באו לשם העתונים החדשים ותחת דגליהם. כל אשר הרגיש בעצמו כשרון לעבודה ספרותית השתדל לבוא לפטרבורג. הסתדר על יד מערכת “הראסוויעט” גרשון־בן־גרשון לפשיץ. עטו היה חד, ואת חיי היהודים ידע היטב, בהיותו יליד וילנא, בן הרחובות של ערי התחום, ובשפה הרוסית שלט, וגם גרמנית ידע. הוא היה זמן־מה גם תלמיד ביה“ס לרבנים בזיטומיר, ולכן ידע את הבינשטוקים ואת הבאקשטים, והם אשר נתנו לו עבודה במערכת “הראסוויעט”, שהיתה תחת השפעתם. עברית ידע לא־הרבה, אם כי באפס עבודה, תרגם גם את סדור התפלה הוצאת אלאפין, ותרגם בשגיאות גסות, מבלי דעתו אל נכון את פירושן של המלות העבריות. אבל היה לו לג”ב"ג, כשרון סטירי, וכתב בקלות, ולא היה טוב ממנו לשלוח אצבע ולידות אבן במי שהוא. – באו צעירים, אשר פגרו מלהכנס לבתי הספר התיכוניים, והם רצו להתיצב לבחינות לקבל תעודת־בגרות. בערי השדה היו מחמירים עם צעירים כאלה, בעת אשר בבתי־הספר שבעיר הבירה לא היו הבוחנים מדקדקים הרבה. את זכות הישיבה בפטרבורג היו מסדרים איך שהוא, קצת בהיתר והרבה באיסור, – ברשיונו של שוטר החצר בעצמו ובכבודו, והשלטונות של בתי הספר לא היו משגיחים בזה, אם להעומד להבחן יש רשיון לשבת או אין. הסביבה בערי השדה היתה אז מחניקה מאד, ביחוד לצעירי המשכילים היהודים שהריחו בכל התנועות החפשיות, החברתיות והפוליטיות, שהעולם ברוסיא היה מלא מהן לאחרי גמר המלחמה בין רוסיא ותורכיה. וקשים היו החיים גם מבית גם מחוץ. התרחב התהום שבין האבות ובין הבנים, האחרונים לא בחרו עוד בכל סדרי החיים הדתיים של הוריהם, ובחוץ היו הצעירים העברים המשכילים חדורים כלם דעות חפשיות במובן החברה והמדיני, קראו והגו בספרות אסורה, שהיתה כבר אז גם בשפה העברית, וכל צעיר וצעירה היו חשודים בעיני המשטרה.

בעת ההיא בא לפטרבורג צעיר אחד מעיר מסטיסלב פלך מוהליב מולדתי, ושמו זאב דובּנוב. הוא הביא לי מכתב מאת הרב מטעם בעיר מוהליב, יעקב־מרדכי כהן, שאשתו היתה מולדת מסטיסלב. צעירים כאלה, שבאו ומכתבי המלצה אלי, לא היו חזונות נפרצים, ולא שמתי לב הרבה. עבר איזה זמן, ואלי בא אחיו הקטן ממנו, שמעון דובנוב. את שם המשפחה, משפחת דובנוב, שמעתי, וגם ידעתי כי יש במסטיסלב רבי בן־ציון דובנוב, אדם גדול בתורה. לאן הלך זאב דובנוב, לא ידעתי, אך זה הצעיר, שמעון, היה יוצא ונכנס אלי, והתודענו היטב. הוא ישב מקודם בסמולינסק, התכונן אל בחינת־בגרות, ולבסוף בא לעיר הבירה להבחן, באחת הגמנסיות פה, הצעיר עשה עלי רושם בשקידתו המרובה, בצניעותו ובכל דרכיו הישרים. חקרתי למצבו החמרי, והנה הוא דחוק, אבל קשה היה לי למצוא דרך לתמוך בו. לו היה סטודנט, כי אז הנקל היה לי לסדרו מקופת התלמידים שע“י חברת “מרבי השכלה”, שהיתה אז תחת הנהלתו של הד”ר הרכבי מכירי ומיודעי. מאת קופת התמיכה של הקהלה לא חפץ הצעיר לקבל דבר, ורק בעבודה חשקה נפשו. באיזו עבודה? הוי אומר: עבודה ספרותית. ושאלתי את מכירי אם הוא מוכשר לכך. במקום תשובה, הביא לי כתב־יד, ספור, שאם לא יטעני זכרוני קרא לו כותבו “בדרך קוצים”. קראתי את כתב־היד, והנה הספור היה בעיני בוסר, אבל השפה הרוסית שבה נכתב היתה טובה עד מאד. ראיתי לפני כשרון, המבטיח הרבה. עד מהרה נקרה לפני עבודה אחת קטנה בשבילו. אחד החילים המשוחררים, חיט שנתעשר, הקדיש בבית הכנסת של החילים “נר תמיד” לזכרה של הקיסרית, אשתו של אלכסנדר השני. בשעת החגיגה בבית התפלה דרש המגיד של ביהכנ“ס, והפקידים והשרים שהוזמנו אל החגיגה חפצו לדעת תוכן הדרשה. הנדבן הביא אלי את הדרשה לתרגם אותה רוסית, ואני מסרתי את העבודה להצעיר דובנוב לעשותה. הוא מלא אותה בכשרון ובא על שכרו מאת המנדב. נוכחתי גם הפעם, כי כשרון פורה לפני. במערכת “הראסוויעט” קשה היה לי להשיג בשבילו עבודה, יען כי עליה סבו סופרים רבים, ממכיריהם של קולישר, רוזנפלד, בינשטוק ובהרב, ולכל מחלקה ומקצוע היו למערכת זו מומחים משלה. תחת זה היה ה”רוסקי יעווריי" חסר סופרים, ועל הד“ר קנטור היה למלא כמעט את הגליון כלו, בכתבו גם מאמרים ראשיים, גם מאמרי בקרת והשקפות. הצעתי למר דובנוב, כי יכתוב מכתב מעיר מסטיסלב מולדתו, ואני אמסרנו למערכת ה”רוסקי יעווריי" לפרסמו ויקבל שכרו. אבל אני זה תשעה חדשים ממסטיסלב – אמר לי דובנוב – ואיך אכתוב על חיי הקהלה שם? – אי משום הא – הרגעתי את מיודעי הצעיר – אל תשים לב. הנה אני לא הייתי מעודי לא בקובנה ולא בוויטבסק, ובגליון ה“ראסוויעט” האחרון נתפרסמו שני מכתבים משתי הערים האלה, ואת שניהם אני כתבתי. וגם בדבר העיר מסטיסלב אגדך דברים כוללים: בעיר רבה העזובה, נערי התלמוד־תורה הולכים ערומים ויחפים; בית המרחץ נוטה לנפול, והמדרגות במקוה רעועות; גג בית הכנסת רקוב, וכולי. ועליך לכתוב את כל זה ולעורר את הצבור כי יתקן מה שאפשר. כך כותבים – אמרתי לו. והמכתב נדפס בה“רוסקי יעווריי”. זו היתה המלה הנדפסת הראשונה של שמעון דובנוב.

את הבחינות בגמנסיה לא עבר. כמדומני, שהוא נפל דוקא בחבורו ברוסית, – זה בעל הסגנון הרוסי המצוין! ממש כמו שקרה לפני שנתים לש“ז לוריא, שגם הוא היה סופר מצוין ברוסית. דובנוב לא הוסיף עוד לנסות להבחן, והתמסר אז לעבודה ספרותית, הוא כתב אז את מחקרו הראשון: “מומנטים אחדים בתולדות התפתחותה של המחשבה העברית”. את מחקרו זה כתב בשביל ה”ראסוויעט“, כדי לתת אותו מן הגליון הראשון של שנת 1881. ואולם לאחר שהמאמר היה מוכן והבאתי אותו אל העורך, רוזנפלד, חזר בו ההוא מלהדפיסו. נמוקו היה, אחרי אשר התחיל מראשית השנה אדולף לנדוי להוציא ירחון, את “הואסחוד”, אין עוד מקום למאמרים גדולים בגליונות של שבועון. אחרי הרפתקאות שונות והשתדליות, ראה המאמר אור בגליונות “רוסקי יעוורי”, בהרבה המשכים, ללא שביעת־רצון של העורך הד”ר קנטור, אשר החל לפרסמו מבלי דעת כי ימשך כל כך הרבה, ומאמרים בהמשכים רבים אינם רצויים בשבועון. אבל העבודה הספרותית הזאת נתנה כבר אותותיה כי לנו דבר עם כשרון פורח המבטיח הרבה.

כז. עוד יובל

“אי ספרא – לא סייפא”, והעבודה הספרותית שלי התחילה להפריע באופן מוחשי את עבודתי במסחרנו. לאט לאט נמשכתי אחרי העבודה הספרותית, שדרשה ממני קריאה מרובה ועיון בספרים. הן כל חנוך שיטתי בבתי־הספר הייתי חסר, וגם הידיעות האלמנטריות חסרו לי בכל המקצועות המדעיים, שבלעדיהם לא ימצא סופר את ידיו ואת רגליו, בפרט סופר בשפה חיה. בעברית עוד אפשר היה אז, בימים הטובים של המליצה, להסתפק במשפטים כוללים, לקוחים בהשאלה מאת אחרים, מבלי אשר יבין, במחילה, כותבם את אשר הוא מעלה על הכתב. ואולם אנכי השתדלתי להכנס אל הסופרים ברוסית, וצריך הייתי למלא עד כמה שאפשר את החסר בחנוכי ע“י קריאה בשקידה, למוד ועיון, כדי שלא ירגישו העורכים את הלקויים שבי. עוד זאת: הפובליציסטיקה לא תתואר בלי עבודה צבורית, והייתי מוכרח להתקרב אל העסקנות הצבורית, למען אדע את כל הנעשה וארגיש את דופק החיים הצבוריים בעיר הבירה. והיה עלי להתודע אל החוגים השונים, ביחוד ממעלה החברה היהודית ואנשי ההשפעה. כל זה לוקח זמן, וזה היה על חשבון עבודתי במסחר. אבי לא הפריע בעדי ואדרבא, הוא שמח לראות אותי מתהלך עם המפורסמים בעיר הבירה, אדירי ישראל וראשי חכמיו, בפרט שגם לכתחלה לא רצה אבי בכל עזרתי המסחרית לו, ואשר לא בעבודה זו ראה “תכלית” לפני. סוחרים פעוטים, בלי שם ובלי פירמה ובלי זכויות־סוחר, היו בפטרבורג לגיונות, ולא יכלה להיות לאבי שאיפה לראות גם אותי בעתיד כאחד מהם, תחת אשר סופר צעיר, אשר לו יד ושם בין “הגדולים”, מקובל בחברה המעולה, – עתידו נכון לקראתו. ובאמת כבר היו לי מהלכים בבתים אחדים, שהם במדרגה יותר גבוהה מן המתפללים בסמטא המלקובית וגם בבית התפלה לסוחרים, ואבי היה שבע־רצון. הנה הוא רואה אותי מוזמן לישיבות ולאספות, וגם לאספות שבבית מספר 17 בשדרות הרוכבים (ביתו של הברון גינצבורג), “כל בכל” אני עם בני ורשבסקי, מכירים ומיודעים לי בבנק לדיסקונסו, ואפילו מאת אברהם ז”ק בעצמו אנכי מקבל מכתבים. הלא דבר הוא!…

וכידוע סופרי עתונים נכנסים למקומות, שאין מלומדים גמורים יכולים לפעמים להכנס. בעת ההיא נראה באופק העסקנות הצבורית העברית בפטרבורג צעיר סופר אחד, משולם פייבל ג“ץ. הוא היה סופר בעתונים גרמניים, גם כן של היהודים, ביחוד בשבועון של פיליפזון “אלגמינה צייטונג דם יודנטהומס”. קודם בואו לעיר הבירה כבר שמע שעורי מדע באוניברסיטה בדורפט, וגם בפטרבורג למד באוניברסיטה. גץ תפס מקום חשוב במעלה החברה העברית, היה, כמה שאומרים, מקובל בסלונים של היהודים, בן בית אצל המשכילים והעשירים. לעתונאי בשפה של חו”ל קבלת־פנים מיוחדה נודעת לו ב“חלונות הגבוהים”. גץ היה יליד ליטא, בן העירה ראסין, שרבים מן המשכילים המפורסמים, המשכילים העברים, מוצאם מקרבה. גץ עורר תנועת הצבור, היה מעורר את הצעירים לעבודה, רכש לו חברים גם בין הנוצרים. כידוע, היה גץ קרוב אל הפילוסוף הרוסי ולדימיר סולוביוב, שהיה גץ המורה שלו לשפה העברית באחרית ימיו של סולוביוב. גץ היה אחד מן העסקנים ליצירת עתונים צבוריים ברוסית, בעברית, וביהודית, ובכלל היה יוצא ונכנס לתוכם של הענינים הצבוריים אז, והמשורר יל“ג, שלשונו היתה חדה והיה אוהב לזרוק חצים בעסקנים, קרא לו “כף המבשלים”. במדרגה יותר נמוכה ממנו הייתי אנכי, שלא רדפתי מעולם להתיצב במקום גדולים. מחסידי חב”ד הנני, ואחת ממדותיו הוא “בטול היש”, בפרט שמעולם לא הייתי זקוק לחסדי גבירים, וגם יכולתי להשתתף בפרוטתי בשעת צורך צבורי. וגם כמות השכלתי היתה לא רבה. אבל גם אנכי, לפי הערך, הייתי מן הפעילים בעסקי צבור שונים, ואם היה צורך בדבר להשפיע דרך העתונות העברית, היו משתמשים בי, ביחוד כשאי אפשר היה להשען על האר"ז.

באחד הערבים שבתי הביתה, ויאמר לי אבי, כי היום בקר אותי איש זקן אחד כבר פעמים, והאיש זקן וחלש וחש בעיניו, ובתו מלוה אותו ולו הדרת פנים, והוא הבטיח לו, כי בשובי הביתה אני אלך לבקר אותו. אבא מסר לי את הכרטיס של האיש ומקום מעונו בפטרבורג. זה היה המשורר א. ב. גוטלובר. אני כבר שמעתי, כי הוא בא לעיר הבירה, בכונה תחלה לסדר לעצמו את יום מלאת לו שבעים שנה בחורף ההוא. גוטלובר היה זקוק לתמיכה כספית, והוא היה בטוח כי בעיר הבירה יאספו על נקלה סכום הגון בשבילו. את פטרבורג ידע, אבל בבואו עתה ראה לפניו עולם חדש. הענינים הצבוריים אינם עוד בידי “נביאי ההשכלה”, שגוטלובר היה מזקני החבורה שלהם, כי אם בידי אחרים, החונים כדור גם על מבצר ההשכלה – על חברת “מרבי השכלה”. צפרים חדשות, זמירות חדשות, – והנביאים ירדו מעל הבמה. גוטלובר שם פניו אל צדרבוים, והוא גם קבל עליו את הדבר, ויבקר עמו פקידים אחדים מוזרת ההשכלה, וגם אל המניסטר גרף דלינוב פנו. ואולם צדרבוים ידע, כי בלי עזרת הצעירים לא תעשינה ידיו תושיה, וגוטלובר לא היה אז חביב עלינו, בגלל הפולמוס הלא־ישר שלו נגד סמולנסקין. וצדרבוים התנה עם גוטלובר תנאי, כי יחדל להוציא את הירחון שלו “הבקר אור”, ואז ישתדל לסדר את חג היובל.

גוטלובר פנה אל הד“ר הרכבי, ויספר לו את תנאי האר”ז. הרכבי באר לגוטלובר, שאין הדבר תלוי בצדרבוים וכי מפתחות דעת הקהל נמצאים עתה בידים אחרות, בידי הסופרים הצעירים, ויתן לו עצתו, כי יפנה, בין יתר האנשים, גם אלי. במוצאי השבת הקרוב קרא הד“ר הרכבי אספה קטנה באחד החדרים שעל יד בית הכנסת, שהיה אז בבית שכור על פני הגשר המצרי, בדבר יסוד ספריה צבורית. צדרבוים לא נקרא אל האספה. בסוף הישיבה הודיע הד”ר הרכבי, כי לפטרבורג בא גוטלובר, וכי צריכים לסדר לו חגיגה לרגלי יובלו השבעים. באותו מעמד בחרו בשני אנשים משתי המערכות לערוך את הקול הקורא בדבר הזה, ד“ר ל. כצנלסון מצד ה”רוסקי יעווריי" ומרק ורשבסקי מצד ה“ראסוויעט”. בגליונות הבאים פרסמו שני העתונים את הקול הקורא בנוסחא אחת, ורק בה“ראסוויעט” השמיטו את המלה “כבוד” מן המשפט: “והוא עודנו עומד על משמרת הכבוד”. חסידו של סמולנסקין הייתי, ולא יכולתי לסלוח לגוטלובר את הפולמוס שלו נגד “השחר” ועורכו. כבוד והערצה לא הרגישו גם עורכי ה“רוסקי יעווריי”, ד“ר קנטור וצבי רבינוביץ, לבעל היובל; ואולם הם נכנסו בעובי הקורה של היובל “לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן”, מפני התנגדותם אז לצדרבוים. בעת ההיא התעורר בין ה”רוסקי יעווריי" ובין “המליץ” פולמוס חריף מאד בענין אחד. מן הבצה המזוהמה שלא נתיבשה מעולם ברוסיא, שנאת היהודים, צמח עוד הפעם אופוליט ליוטוסטנסקי, זה שהיה מפיץ ברבים את “עלילת הדם”. ליוטוסטנסקי השתדל או להתאזרח בפטרבורג, קבל מתנה מאת יורש העצר, שמלך אחר כך בשם אלכסנדר השלישי, וגם סדר תערוכה פומבית של קדשי בני ישראל, הצטלם מעוטף בטלית ותפילין, ועורר תעמולה לזרוע שנאה נגד היהודים. אז מצא צדרבוים לנחוץ לקרוא את ליוטוסטנסקי לוכוח פומבי בעניני דת ישראל. כונתו היתה להראות לעיני חבר חכמים, כי ליוטוסטנסקי הוא בור ואינו יודע אפילו קרוא עברית. וצדרבוים פנה במכתב גלוי, ודוקא בעתון הצורר לישראל “העת החדשה”, ויקרא את השונא לקבוע זמן ומקום להתוכח בכל העלילות שהוא שם על עמנו.

הטכסיס הזה של צדרבוים היה לא לרצון לעסקנים וסופרים אז, מטעמים שונים. ביחוד, לא היה צדרבוים האיש, אשר יצא למלחמה פומבית, מלחמת הלשון. כונתו של צדרבוים היתה רצויה, גם חשב להפיל את ליוטוסטנסקי באותה המהמורה, שנפל בה אחד משונאי ישראל במדינת פולין על ידי החכם הרא“י שטרן. בעת הוכוח לפני חכמי האקדמיא הפולנית פתח שטרן מסכת אחת מן התלמוד ויציע לפני בר פלוגתיה לקרוא בה; וצורר היהודים, שלא ידע אפילו קרוא עברית, ואך קרא בספרי הצוררים משנות הבינים, היה לשחוק. אותו הדבר התכוין צדרבוים לעשות לליוטוסטנסקי, שגם הוא היה בור ועם הארץ. ואולם לא לכבוד היה לעם ישראל, כי בעיר הבירה יצא להתוכח בפומבי איש, שאינו יודע לדבר רוסית כן, וגם כל ענין הוכוח היה לא לרצון לדעת הקהל. מה שהיו חכמי עמנו מוכרחים לעשות בימי הבינים, כשהמושלים הקטולים היו מצוים עליהם ללכת להתוכח עם נזיריהם, אין עלינו לעשות זאת מרצון. והתעורר פולמוס בענין זה נגד צדרבוים. ה”ראסוויעט" היה מוכרח לבלי להתערב בענין הזה, מפני שהעתון הזה הלא היה אז נקרא על שמו של צדרבוים, שהוא היה עורכו־מקוראו. אבל ה“רוסקי יעווריי” לא כחד תחת לשונו את כל התנגדותו לעורך “המליץ”, האומר לעשות צעד בלתי רצוי על דעת עצמו. וגם מצבו של ה“רוסקי יעווריי” לא היה נעים ביותר, באשר לא יכול היה לגלות את הטעם העקרי – חסרון ידיעתו של צדרבוים בשפה הרוסית, יען וביען כי גם העורך־המקורא של העתון ההוא, צבי רבינוביץ, גם הוא היה “צולע” על לשונו הרוסית.

וגוטלובר הוציא תועלת מן הסכסוך הספרותי הזה. לפנינו תאר גוטלובר את הדבר, שהנה צדרבוים מתנגד לחוג את חג יובלו מפני שגם הוא עורך ירחון עברי, ורואה בו מתחרה. הד“ר הרכבי כמו תמך בגוטלובר, והוא קרא באחד ממוצאי השבת אספה באחד החדרים, שהיו על יד בית הכנסת. הנאספים היו מעטים, כלנו מן העוזרים של שני השבועונים הרוסים. נקראה האספה בענין יסוד ספריה צבורית, ובסוף הישיבה הודיע לנו הד”ר הרכבי ע“ד גוטלובר וחג יובלו, וקבע את היום (כמדומני בשמיני לאוקטובר) ומקום החגיגה – בדירתו של הרכבי. ערכנו “קול קורא” להדפיסו בשני העתונים, ואני תרגמתי אותו גם לעברית בשביל העתונים העבריים. אך “החג” יצא עלוב מאד. הסופרים העברים מקרב הנאספים לא היו מחסידי גוטלובר. וגם בעל הבית בעצמו, הד”ר הרכבי, אחר לבוא הביתה בערב ההוא, וכל התרוממות הרוח לא היתה.

כח. החיים הצבוריים

חיי ביתנו בפטרבורג לא השתנו כמעט במאומה מן החיים שהיו לנו במוהילוב מולדתנו. ואני, אחד מבני הבית, המשכתי גם אני את החיים האלה. סדר היום של אבא היה קבוע: לאחר תפלת הבקר בבית התפלה היה סר הביתה לשעה קלה לטעום מארוחת הבקר, והיה יוצא לעבודת מסחרו כמעט עד הערב. בשובו הביתה ואחרי אכלו, היה שונה את פרקיו בתלמוד. משנתו היתה מסודרת, ולפעמים הייתי גם אני ברצון נטפל אליו, והיינו לומדים ביחד. באותו הבית שישבנו בו דרו עוד משפחות אחדות של יהודים, ובהם משפחת ר' צבי קרלין ומשפחת ר' מיכאל ליפשיץ. הראשון היה עסקן צבורי חשוב בין הסוחרים העברים, והשני היה, מלבד זה, גם בר אורין ומוקיר חכמים. לבנו היחיד, מר משה ליפשיץ, הביא מורה־חבר, צעיר בעל כשרונות טובים, יצחק ראטנר שמו. ובימי השבת היו האנשים האלה מתאספים לביתנו, או לפעמים היינו גם אנחנו הולכים לדירתו של לפשיץ, ועל כוס תה־כשר (שהיינו לוקחים מבתי־התה של הנכרים) היו מפלפלים בהלכה ובדברי תורה שונים,– אותם החיים הפטריארכלים שהיו בתחום המושב. אבא היה מקרב את כל הבא לביתנו בסבר פנים יפות, והיה שמח לקראת אורחים ומזמין אותם לאכול אתנו לחם, ביחוד בימי שבת ומועד, ואף כי אל הסדרים בפסח. וכשם שהיה מקבל בשמחה את אורחיו הוא, אנשים כגילו ומסביבתו, כן היה חולק כבוד גם לאורחי אני, מן המשכילים והתלמידים מכירי ומיודעי. ביחוד היה נוטה חבה לרעי ש“ז לוריא, באשר ידיד וחבר היה גם לאביו של זה. ש”ז לוריא היה בן־בית אצלנו, וכאחים ורעים ישבנו כל הזמן שעשינו יחד בעיר הבירה. ויש אשר היינו מלגלגים על אחד האורחים של אבי, איזה מלמד־בטלן שהיה נגרר אחרי אבי ובא לביתנו, ואז היה גם אבי משתדל למצוא בדומה לזה בין “המשכילים”, המחברים הבטלנים שהיו באים אלי, והיה אבא משיב לנו אה החרפה. זכורני, שהיה בעת ההיא ממבקרי ביתנו חסיד שוטה אחד, עני בן־טובים וטפש מהודר. היה “ממיוחסי” שקלוב, ובתור שכזה היה יוצא ונכנס בביתנו, מוזג לו כוס יי“ש וקונח במה שמוצא בארון המזון, ותמיד פיו מלא תוכחות לנו, לי ולהסטודנטים חברי, על שאין אנו מניחין תפילין… דרבנו ת”ם, ואין אנו דואגין לסדר ערובין בעיר המלוכה, ואין אנו בקיאין בקביעא דירחא לכוין בדיוק את יום י“ט כסליו, יום שחרורו של הרב הזקן ממאסרו, שזהו אצלו ראשון לכל חגי השנה. אנו, כמובן, היינו מלגלגין על הטפש הזה. ואולם, כשהיה בא לבקר אותנו יח”ס מז“ח והיה משמיע את דברי חכמתו והשכלתו הוא, היה אבא מתנקם בנו. זהו – היה אבא מתגרה בנו – “נטע פענעס” (שמו של החסיד הטפש) שלכם”…

בשבתות ובמועדים, כמו שאמרתי, הייתי הולך להתפלל, ולא אל “ההיכל” של הנאורים. כי אם אל בית התפלה של החיטים במקום שאבא היה מתפלל, ולא הרגשתי את עצמי מעולם שוכן בתוך “טומאות”. אדרבא, דוקא בין ההמון הזה היתה לי לפעמים מה שקורין עלית נשמה, ביחוד בימי החגים וימים הנוראים. בשמחת־תורה התהוללתי עם כל המתפללים, עם כל המון המרקדים לפני התורה, וגם הייתי הולך עם הקהל לבקר בתים של חסידים בגלופין. פעם אחת אכלנו ארוחת הצהרים בשמחת תורה בבית הגבאי של בית תפלתנו והארכנו בסעודה בזמירות ונגונים. והנה פתאום נכנס שמש בית התפלה ויספר להמסובים על דבר מקרה לא טהור, אשר קרה בבית התפלה. נשברו קופסאות הצדקה ונגנבו הכספים מתוכן. בודאי עשה זה אחד משוערי החצר, שהרגיש בדבר כי אין איש בבית התפלה. השמש הודיע להמשטרה, שבאה ועשתה חפוש בבית התפלה, והנה נמצא חיל יהודי שוכב נרדם תחת אחד הספסלים. העירו אותו והובילוהו אל המשמר, כי חשדו בו שהוא הגנב. זה היה חיל צעיר, שרקד אתנו לפני התורה, קדש על היי"ש ושתה יותר מרביעית, ובאשר שתה נפל ונרדם. החטא הוא גדול יותר מדאי – מעילה בכסף קדשים – ובעיר הבירה היה אז – אחרי הנפץ בהיכל החורף – מצב מלחמה, והחשוד צפוי לעונש חמור.

עד מהרה התעוררו המסובים ויחליטו להציל את החשוד מן הרעה הצפויה לו. השתדלן היותר פעיל במקרים כאלה היה רבי ישראל השוחט, מכירו הטוב של פקיד המשטרה בחלק העיר שלנו. השמש כבר היה אצלו, אבל היום יום חג, ורבי ישראל השוחט הלך אל המשתה אל פרידליאנד, – הרחק, באי־וסילי. היום היה יום הששי, ועוד מעט ירד היום, וצריכים יהיו לקדש את יום השבת. החליטו שלא יטעמו מאומה עד שישמעו קידושא דוקא מפי החיל החשוד הנמצא במאסר. בחוץ היה גשם סתיו, וזוגות שנים יצאו לחפש את ישראל השוחט או דרכים אחרים לשחרר את החיל. כבר היתה השעה השמינית בלילה, כאשר נשמעו מעל המדרגות זמירות החסידים, ונפתחה הדלת לרוחה, ועל כפים הביאו את החיל והעמידוהו על השלחן, ויתנו כוס יין על ידו לקדש להוציא את המסובים ידי חובתם. ורבתה השמחה.

כך המשיכו להם יהודי תחום המושב את חייהם בעיר הבירה, ובעת ההיא שאני עומד בה, בסוף שנות השבעים למאה העברה, חפצו החוגים האלה גם להשתתף שתוף פעילי בחיי הקהלה העברית בפטרבורג ובכל מוסדותיה. רבים מן היהודים בני הדור הישן התאזרחו והתבססו בעיר, ישיבתם בעיר הבירה היתה קבע, עשו עושר ואמידות, ולא חפצו לותר על זכיותיהם האזרחיות בתור חברי הועדה. המשורר י“ל גורדון, מזכיר העדה והחולש על עניניה, זה שהיה למפלצת בעיני חרדי העדה, וגם לא נתן להם דריסת הרגל בכל אשר לה, – זה כבר לא היה במשרד הקהלה. כי אחרי שהשיבו אותו מגלותו מפלך אולונצק, לא נועזו גם מעריציו היותר מסורים לו להשיבו אל משרתו בועד העדה וגם בחברת “מרבי השכלה”. את מקומו לקחו אנשים נוחים, כמו הד”ר הרכבי וישראל לוי, ובני עדת החרדים התפרצו אל הקהלה לתפוס שמה את מקומם. כפי התקנות, כל מי שהייתה לו זכות־הישיבה בפטרבורג והיה משלם לקופת העדה עשרים וחמשה רובל לשנה תרומת חבר היתה לו הזכות גם להשתתף בבחירות, לבחור ולהבחר. בימי שלטונו של גורדון נמנעו מקהל החרדים להרשם לחברי העדה, ואת התשלומין של כ“ה רובל חשבו כזורק אבן למרקוליס, כי הלא הכסף היה יוצא לצרכי העדה, כלומר ההיכל והרב מטעם וכדומה מן הדברים, שבעיני החרדים מוטב שלא היו משהיו. עם גורדון פחדו לבוא בריב ובמגע ומשא, מפני שהיה בעל דבר קשה, בכלל, לא מצא לו לעולם סגנון מתאים במשאו ומתנו עם החרדים; “המשכיל” שבו היה בולט בו ודוחף מעל פניו את אחיו אלה. עתה היתה להם הרוחה, ובאחת האספות הכלליות של העדה הופיעו החרדים בהמוניהם. על סדר היום היו בחירות להעדה, והמתפללים מביהכנ”ס של הסוחרים והחיטים והחילים ומבית התפלה אשר בחלק “החולות” התאגדו ויבחרו אל הועד אנשים כרצונם. זאת היתה הפתעה בשביל חברי העדה הרגילים מקרב העשירים והאינטליגנציה הכרוכה ותלויה בהם. לאחרי שנודעו תוצאות הבחירות, ואחרי שנוכחו כי בני הדור הישן ידעו היטב להתאגד ולהתארגן, התגעשו החפשים מאד, ואחד מן בני האינטליגנציה לא עצר ברוחו, וידבר אל מחנה החרדים קשות, ויאים עליהם כי לא ישקטו וישיבו מלחמה שערה.

– ומה תעשו לנו? – שאל אחד.

– לא נחשה. נכתוב על זה בעתונים – ענה האיש, והוא עתונאי.

– ואנחנו – ענה מן החרדים – גם אנו יודעים מה לעשות.

– ומה תעשו? – שאל הסופר, וכלו סוער.

– אנחנו לא נקרא…

ואיומיו של העתונאי אבדו את כל עוקצם.

זה היה בסוף השבעים למאה שעברה, כאשר הרגש הלאומי התעורר, ההכרה הלאומית החלה לחדור אל הלבבות. רכשנו לנו בגרות ידועה, שעל ידה הרגשנו את עצמנו לבני אומה ראויה לשמה מבלי כל תנאים של השכלה חיצונית בנוסח אירופא. הכירו וידעו, כי יהודים “מכל השנה”, בלי דיפלומים בכיס ואפילו בלי זכיות בעיני החק,– כי גם אלה הם בני האומה, היכולה לשאת בגאון את ראשה, ואינם זקוקים כלל להיות מדרס להבועטים בהם. נוכחו כי הרצון הלאומי העברי אינו מתבטא ואינו מתגשם בהליכותיה של האינטלגנציה היהודית, שעד כה כל מעשיה היה להתכחש אל מקור מחצבתה. התעורר העם, אולי מבלי שהכיר בזה באופן מוחשי, והגיע זמנו להשליך מעליו את האפוטרופסות של אלה, שלא דרכיהם דרכיו ושלא היתה להם כל זכות לפקח עליו. התעוררו בעת ההיא גם בניו הטובים, ורבים רבים מהם אמרו בפיהם ובלבבם: נתנה ראשים עלינו ונשובה “הביתה”… ובהתעוררות זו הרגישו גם האבות. הרגישו, כי היתה רוח אחרת, נשבו רוחות אחרות. מלחמת הבלקנים עוררה את כל רוסיא, והיהודים בתור חלק היותר מתרגש שברוסיא, התעוררו יותר עמוק. היהודים כלם, בשדרותיהם השונות. והמאורעות של ראשית השמונים מצאו כבר את היהודים נכונים למלחמה בעד קיומם.

כט. נפתולי הראסוויעט

המצב החמרי של השבועון “ראסוויעט” הלך הלוך ורע מיום אל יום. העורך היה מקבל משכרת הגונה, ארבע מאות רובל לחדש, מה שהיה אמנם לא הרבה בשביל סופר כמיכאל קולישער, אבל הרבה בשביל תקציבו של שבועון, הנשען על תמיכה. סוף־סוף נלאה גם התומך, העשיר אברהם ז“ק, להרים את תרומותיו, ולאחרי שהוציא יותר מעשרים אלף רובל לטובת העתון חדל ממנו ופסק את תמיכתו. רוששו את העתון, ביחוד המדפיסים. העתון השני, “רוסקי יעווריי” היה נדפס בדפוסם של העורכים־המול”ים, והרויחו ממלאכת הדפוס, תחת אשר העתון “ראסוויעט” היה נדפס בראשונה בדפוסו של צדרבוים, שקבל במיטב מחיר ההדפסה. צדרבוים דרש במפגיע, כי את העתון ידפיסו אצלו, יען כי הוא היה המו“ל המקרא של העתון, ובאמתלא זו קשר את העתון אל בית דפוסו, וחשבונות העבודה היו מרובים. לאחרי שהשיגו בהר”ב ורוזנפלד את הרשיון, כי הם יהיו העורכים והמולי“ם, עברו אמנם לבית־הדפוס של א. לנדוי; אבל גם זה האחרון קבל מחירים גדולים בעד העבודה. לבסוף, כשנתרוקנה הקופה, והעתון עבר להיות קנינו הפרטי של רוזנפלד, עברה גם הדפסת העתון לבית־דפוסו של הד”ר האן, והוצאות העתון הוקטנו בהרבה. אותו הדבר, אותו ההבדל הגדול בין שני השבועונים היה בנוגע לשכר הסופרים. להעתון “רוסקי יעווריי” לא היה כמעט עורך, עד אשר בא הד“ר קנטור לעיר הבירה. גם הד”ר קנטור הסתפק במשכורת לא־גדולה, והוא היה ממלא את העתון בכל־מכל־כל. את המחלקה “בחוץ־לארץ” היה כותב בן המו“ל, וסילי ברמן, שאך זה גמר את הגמנסיה, ועזרתו של זה לא עלתה למערכת בלא־כלום. בשאלות משפטיות היה המומחה אברהם יבגיניביץ קויפמאן, שהיה אז תלמיד שומע חפשי, וקבל בעד עבודתו פרוטות. סופרי ערי השדה כמעט לא באו על שכרם מאת המערכת, כי האברכים בערי ליטא ורוסיא הלבנה היו שמחים לראות כתבותיהם בדפוס. השבועון “ראסוויעט” להפך, היה צריך לשלם במיטב לכל סופריו, שהיו מן המובהקים ומן המומחים. רוזנפלד בעצמו היה מספיק בקושי לכתוב את המחלקה “בחוץ־לארץ”, ואת המאמרים הראשיים נחוץ היה להזמין כל שבוע ושבוע מאת סופרים מן הצד. גם “ההשקפה הפנימית” של הסופר “גרשון־בן־גרשון” היתה עולה להמערכת בסכום הגון. וכמעט לא היתה שורה בגליון שלא שלמה המערכת מחירה. אנכי הייתי סופר מתחיל ברוסיה, ובכלל לא מן הגדולים, וגם לא הייתי זקוק לפרנסה ספרותית, ובכל זאת קצבו גם לי שבע קופיקות שכר סופרים לכל שורה. ובשביל זה, אך עבר העתון להיות קנינו הפרטי של רוזנפלד, השתדלנו למעט בהוצאותיו של העתון למען יוכל להתקיים. בהר”ב נתן את סוף ספורו “נאקיפ ויעקא” חנם, ומארק ורשבסקי, סופר צעיר ובן כשרון, קבל על עצמו את מחלקת ספרות היפה בעתון בלי שום משכורת.

זה היה בחורף 1880. מערכת ה“ראסוויט” היתה כבר בשני חדרים בדירתו הפרטית של רוזנפלד. העוזרים התמידיים היינו שנינו, גרשון־בן־גרשון ואני. הימים קרבו לחנוכה, והתגעגענו אל הלביבות ואל שחוק הקלפים. מתוך שיחה עם הגברת רוזנפלד נודע לנו, כי באחד מימי החנוכה יום הולדת בנה היחיד, ילד בן שבע חביבנו. דרשנו בכל תוקף כי תתן לנו לביבות בחנוכה, והחלט כי באחד הלילות יסדרו נשף במערכת לכל הסופרים העוזרים.

וכן היה. הוזמנו אל הנשף כעשרים איש, מאלה שהשתתפו בעתון. היו גם הגיסים, שמעון וינגירוב ולודויג סלונימסקי (בן החז"ס). גברת רוזנפלד היתה מולדת וינגירוב, ושמעון וינגירוב היה בן דודה. הוא היה כותב את ההשקפות הפוליטיות בכל שבוע בעתון הראסוויט, ויש שהיה מתקן גם את שגיאות הסגנון של העוזרים. סלונימסקי היה כותב, וגם זה במקרה ולעתים רתוקות מאד, מאמר ראשי. היה גם הד"ר הרכבי. מארק ורשבסקי היה קורא (מדקלם בלע"ז) מצוין. והוא קרא לפני האורחים את אחד “המכתבים אל הדודה” של שצדרין־סלטיקוב, שהיו הולכים ונדפסים אז. באותו מעמד הוציא ורשבסקי מכיסו שיר אחד ויקרא אותו באזני הנאספים. כמה שאמרתי, היה מארק ורשבסקי אמן הדקלום. והודות לקריאתו השפיע השיר על כלנו. השיר נתקבל במערכת ונמסר לורשבסקי, המפקח על מחלקת הספרות היפה. ורשבסקי פנה במכתב אל המשורר, לדעת מי הוא ומה מעשהו. נתקבלה תשובה, כי הוא בן אכר מן היהודים עובדי־האדמה בפלך חרסון. גמר את בית הספר העממי במושבה מולדתו, וכי הוא עתה לבלר במשרדו של הרב מטעם של המושבות בחרסון, ומשכורתו היא ששה רובל לחודש. שמו: שמעון שמואל פרוג…

כל הנאספים הסכימו ונוכחו, כי לפנינו כשרון משורר, והחליטו להוציא אותו ממשרד הרב החרסוני ולהביאו לפטרבורג. באותו מעמד השפיעו על הד"ר הרכבי שהיה בזמן ההוא חבר־מזכיר של הועד להרבות השכלה (תיכף לאחרי מאסרו של י“ל גורדון קבל הד”ר הרכבי את המזכירות עליו באופן זמני), והוא הבטיח לתת להמשורר הצעיר עבודה במשרד הועד במשכורת של חמשה־עשר רובל לחודש, בפרט שכתב־ידו של הצעיר היה יפה מאד. אספתי מבין הקרואים אל הנשף ארבעים ושנים רובל, ואת הסך הזה העברנו ממחרת היום לחרסון, ופרוג בא לפטרבורג. מארק ורשבסקי גם סדר לפרוג את זכות הישיבה בעיר הבירה, ברשמו אותו למשרת ביתו, כי לפי החק היתה הרשות לבעלי זכיות, כלומר לאלה שגמרו את האוניברסיטה, לקחת להם מבני אמונתם גם משרת לביתם.

בעת ההיא נכנסו אל מערכת ה“ראסוויעט” ועבדו שם כמעט בקביעות חברי ורע ילדותי שלמה־זלמן לוריא זכרו ברוך וההיסטוריון מר שמעון דובנוב יבדל לחיים ארוכים. ש“ז לוריא היה סופר מהיר, ולא היה נושא, אשר לא היה יכול לכתוב על אודותיו. ה”יהודים" במערכת הראסוויט, אלה שידעו עברית ועוד לא נקרעו מעל החיים העבריים, היו אז גרשון־בן־גרשון ליפשיץ ואנכי. ג“ב”ג היה סופר מהיר ברוסית, וכשרון ליצני מספר היה לו, והיה יליד תחום המושב ואת תנאי החיים שם ידע היטב, אבל בידיעותיו בשפה העברית היה צולע, קצת עם־הארץ, במחילה. לא אחת נכשלה בידיעותיו גם מערכת ה“ראסוויט”. פעם אחת ערבב את “ערוך השלם”, כשיצא החלק הראשון של קהוט, בספר “שלחן ערוך”, ותקפו בגללו את “מלומדי הראסוויט” בעתונות הרוסית הכללית. את מכתביו למר ל. קליאצקא, שהיה מיועד להיות חותנו, הייתי אני כותב לו והוא היה מעתיקם. את המשפט: “עריכת נר לבן ישי” תרגם בסדור הרוסי הוצאת אלאפין: מאור ארוך… ה“יהודי” השני במערכת הייתי אנכי, אבל סגנוני בשפה הרוסית היה אז עוד בוסר, כי רק ברבות הימים הסתגלתי אל השפה הספרותית, והייתי זקוק לתקונים. ולכן היה ש“ז לוריא עוזר רצוי עד מאד. לא היה כמוהו לכתוב מאמרים ראשיים לרגלי כל מקרה, לשאת משא וחזון על כל נושא. – שמעון דובנוב עבד במערכת, כלומר: היה מתרגם בשביל הגליונות מן העתונים היהודים, הגרמנים והצרפתים, ידיעות מחיי אחינו בחו”ל. את שני אלה, לוריא ודובנוב, קרבתי אני אל המערכת, שבראשונה הביטו שם לא בעין־רצון על ה“ליטאים”, באשר כל עוזריה וסופריה היו מבני דרום רוסיא. בהמשך הזמן שכל דובנוב את ידו לחבר מן הידיעות הבודדות על חיי אחינו בחו"ל הרצאה מפורטת לרגלי איזה מאורע, ואז היה יוצא לנו מאמר, שהיה תופס מקום ההשקפה התדירה בגליון. זה היה נוח להמערכת וגם נוח להעוזר, כי שכר הסופרים בעד מאמר היה הרבה גדול מן השכר, שהיו מקבלים המתרגמים.

בעת ההיא הופיע במערכת ה“ראסוויט” צעיר אחד, גם הוא יליד פלכנו, פלך מוהילב, היה צעיר גבה־הקומה, חבוש צילינדר גבוה, והביא לנו חבילות כתביו. העורך הפנה אותו אלי, אנכי לקחתי מידו את כתביו, ומסרתי אותם לדובנוב לתהות על קנקנם. הצעיר היה – ש“י איש הורויץ. ממחרת בא אלי דובנוב והגיד לי, כי זהו קרובו, נכד אחי זקנו. דובנוב תקן לדפוס את אחד הכתבים, ומר הורויץ התחיל לבקר במערכת. כאשר אמרתי, התיחס העורך תמיד קצת בשלילה אל הצעירים הליטאים, תחת אשר אנכי גוננתי עליהם. והנה קרא לי מר רוזנפלד, ויתן על ידי מכתב שבא לידו מלייפציג, מאת מר ויליאם צייטלין. צייטלין זה הוציא אז את החלק הראשון מספרו “הביבליאוגרפיה של הספרות החדשה לאחרי הרמבמ”ן”, ושלח ספר אחד גם אל המערכת. מחבר הספר קבל מכתב, כתוב על נייר מערכת “הראסוויעט”, שבו מודיעים לו כי ספרו נתקבל ומברכים אותו בתור מחבר, ומהללים את ספרו. ומה התפלא המחבר לראות באחד גליונות הראסוויט בקרת שלילית על ספרו. ושולח מר צייטלין את גוף מכתבה “של המערכת”, כמו שחשב, ועליו חתום – ש"י הורויץ. צריך להוסיף, שהורויץ היה יליד אוברוביצ', עירה סמוכה להומל, עיר מולדתו של צייטלין.

–הנה “הליטאים” שלך – אמר לי רוזנפלד בתוכחה. בפרט כי כותב מאמר־הבקרת השלילי, הייתי אנכי…

ל. בעירה הקטנה

באמצע החורף, בסוף ינואר, החלטתי לנסוע למולדתי, למוהליב. בדרך היה עלי להעצר ימים אחדים במינסק לבקר את אחי, שישב אז בעיר ההיא. סמיון וינגירוב בקש אותי לבקר את הוריו במינסק, במקום שאביו היה המנהל הראשי של הבנק המסחרי. וינגירוב אמר לי שגם בקשה לו אלי: להשפיע על אמו שתתן לו הרשיון להמיר את דתו… מצא לו שתדלן טוב!… אמו זו, בתו של רבי יודל אפשטיין מבריסק דליטא, היא אשר כתבה אחר כן את “זכרונות הסבתא”, היא פאולינה וינגירובה. בהמשך הזמן המיר סמיון אפאנאסיעוויץ את דתו גם מבלי שאלת פי האם ואמרה הן. גם גיסו, לודויג סלונימסקי, היה גם אז כבר מתבולל קיצוני. זוכר אני, שבשיחה אחת השתדל לבאר לי, כי אך טוב לעולם כי יטמעו היהודים הגרמנים בתוך העם הגרמני. תערובת הדם הלוחם של היהודים והדם הקר של בני הטיאוטנים – הסביר לי סלונימסקי, – תצמיח לעולם שלנו גזע של עם חדש, שתהיה ברכתו מרובה, רב יותר מן הגזע השמי הטהור, שכנגדו יצאו אז למלחמה וילהלם מארר, הכהן שטקר ונסיך הברזל, ביסמרק בעצמו, מגן להם. את התורה הזאת נסה סלונימסקי לשום גם לפני קוראי הראסוויט באחד המאמרים הראשיים. וינגירוב וסלונימסקי היו ידועים לא רק בתור מתבוללים קיצוניים, אך גם סלבינופילים, וכאשר התיצב הגיניראל צ’רניאיעוו בראש העמים הסלאווים במלחמתם על חופשתם עם הטורקים באמצע שנות השבעים, מסר את עריכת עתונו “רוסקי מיר” ליד סלונימסקי, להמשיך את הטפתו לרעיון הכל־סלבי.

במינסק עשיתי ימים אחדים. מצאתי שם את סמולנסקין. מוקירי סמולנסקין בפטרבורג החליטו לתת לו את היכלת להוציא את כל ספריו, והוא סדר לו תכנית גדולה להוצאה זו בהרבה כרכים. בעיר הבירה עצמה קבלו עליהם אה הדבר רבי משה ברלין, אחד המשכילים מדורו של הד“ר לילינטהל, ושהיה נכבד ונשוא פנים בעדתו, והשני לו יעקב רוזנפלד, עורך “הראסוויט”. הוצאה זו צריכה היתה להציל את סמולנסקין מן המצוקה החמרית הגדולה, שהיה נתון בתוכה, ביחוד לאחרי האסון אשר הביא עליו הזקן גוטלובר, בהלשינו על “התועה בדרכי החיים” לפני הנציב בווארשוי, שנתן פקודה להחרים את כל ההוצאה של הספר בן ארבעת הכרכים הזה. במרכזים אחדים של ערי השדה, כמו וילנא, קיוב, אודיסא וכדומה, היה על סמולנסקין בעצמו לבקר לשם תעמולה להוצאת ספריו. התעמולה הזו לא היתה יכולה לקבל פרסום, מפני שלסמולנסקין, שהיה נתין מדינה אחרת, לא היתה גם זכות הישיבה ברוסיא. ובשביל זה בקר בכל מקום בואו רק את האנשים היחידים, אשר ידע כי הם פחות או יותר ידעו את שמו, ולא ישיבו אותו ריקם מלפניהם. ואחד מהם היה גם אפאנאסי וינגירוב, והוא אשר הודיעני, כי סמולנסקין נמצא בעת ההיא במינסק. עם הזקן וינגירוב היה לי איזה חשבון ספרותי קטן. לפני איזה זמן קודם לכן חפצה עדת ישראל במינסק להביא אליה את רבי יצחק אלחנן מקובנה לרב עליה, אך הוא דרש מאת עדת מינסק ששת אלפים רובל “להוצאות הדרך”. וינגירוב, שכל הצורך ברבנות היה מופרך אצלו, הרים על נס את הדרישה הזאת של הרב, ויתאר “במכתב אל הראסוויט” בצבעים שחורים את הרב הזה, את ה”בטלן הזקן“, שבכל זאת יצרו גדול לסדר לו מסע־מלכים מקובנה עד מינסק, שיעלה בסכום נורא של ששת אלפים רובל. אנכי הבנתי, כי אין פה דרישה ל”הוצאות הדרך", רק – תשלום חובות, שהרב חייב בקובנה בעד הסכומים שהוציא לצרכי צבור שונים, והעמדתי את וינגירוב על טעותו, והוכחתיו על קלות הדעת, שהרשה לו ביחס אל אדם טהור וישר כרבי יצחק־אלחנן. ובעת ההיא בראשית 1881, התחלתי לפרסם בהראסוויעט את תרגום הספור “קבורת חמור”, ואת התרגום הייתי מכין פרקים פרקים בשביל כל גליון. ומפני שבמקרה לא באו בגליונות האחרונים פרקי תרגומי, לכן חשב וינגרוב, כי מפחד אנכי להמשיך את התרגום, והוא הציע לפני כי יעשה הוא את הדבר אם ירא וחרד אני מפני “הקהל”, וגם למערכת “הראסוויעט” כתב את הדברים האלה. הרגעתי אותו, כי ההפסקות בהדפסת התרגום אך מקרה הן.

ימים אחדים עשיתי במינסק, ובשבוע “החלב” הזמין אותנו, אותי ואת סמולנסקין, וינגירוב לסעודת לביבות, כי שמח מאד על כל מנהגי הרוסים, ומעמד ביתו היה כלו רוסי.

זאת היתה לי הפעם האחרונה לראות את סמולנסקין. בראשון למארץ נרצח אלכסנדר השני, ואחר כך התחילו הפרעות ביהודים בערי הנגב, ודבר הוצאת ספרי סמולנסקין נשכח ולא נזכר, כי הגיעה על אחינו ברוסיא שעת החירום, ודאגותינו הגדולות והרבות השכיחו אותנו את ישותו של הסופר ואת מצוקתו.

ממינסק נסעתי ישר לא אל עיר מולדתי, כי אם אל העיירה פרופויסק אשר במחוז מוהליב לשם בקור בבית רבי נטע פבזנר, גואלי מעבודת הצבא.

יליד כרך אנכי, עיר פלך, וכאשר עזבתי את עיר מולדתי יצאתי לפטרבורג, עיר הבירה. על אודות העירות הקטנות כמעט לא היה לי מושג, ומה שהיה לי היה מוזר ולא נכון. בני העירה הקטנה היו תמיד בעיני כבני כפר, שלא ראו את העולם הנאור ומלואו, נמוסי הישוב זרים להם והתמימות והבטלנות קודמות לידיעותיהם את העולם. כך תארתי לעצמי את חייהם, את סחרם ואת עסקיהם. ומה נפלאתי לראות לפני, בבואי אל העירה פרופויסק, אנשים סוחרים בעלי צורה, היודעים פרק בהויות העולם, אנשים שמושגיהם רחבים ואינם חסרים מעוף צבורי, והמשתדלים לרכז סביבם את כל הטוב והנוח מן החיים עד כמה שידם מגעת. הימים ימי קץ השבעים וראשית השמונים למאה העברה, ובני העירה הריחו כבר בריח “ההשכלה”, מורות הובאו לבתי האמידים, וישנם גם כאלה החושבים מחשבות לשלוח את בניהם ואת בנותיהם לעיר הפלך להכניסם לבתי הספר. ישנו בעירה ראש ישיבה, אבל הישיבה בעצמה כבר איננה, חדלה זה שנים אחדות. “ההשכלה” תקפה גם את הרב דמתא, שהוא אחד מילידי העירה, כמעט מי שהיה אברך משכיל, שלא התכונן ולא חונך להיות רב, ואך להמשיך את שלשלת משפחתו הרבנית קבל עליו את המשרה הזו. עירה קטנה, – ואין אנשיה חרדים על המצוות ועל מנהגי הדת, דשים בעקביהם דינים ומנהגים, ומתירים לעצמם הרבה דברים כבני כרך ויותר. משחק הקלפים נפוץ מאד, ולא המשחקים הנהוגים ברחוב היהודים מקדמת דנא, כמו עקא וכדומה, רק שחוק פרפירנט וגם ווינט, ולא רק בחנוכה ובליל חורף, באקראי ולעתים רחוקות, אך בכל הלילות לרבות הימים, ימות כל השנה.

חדשים היו בעיני היחסים בין היהודים ובין הנוצרים בעירה זו, יחסים שלא ידעתי כמותם בעיר מולדתי, עיר הפלך, ובעירה קטנה זו היו בעיני נפלאים מאד. עם האכרים תושבי העירה היו יחסים ידידותיים ומלאי אמונה ובטחון, עד כי היו מן הסוחרים היהודים שהשתמשו בשמותיהם של האכרים לרכוש להם נכסי דלא ניידי, מה שהיה אסור ליהודים כפי החוקים ששררו אז. ואולם עוד יותר הפליאו אותי היחסים הטובים, שהיו בין האמידים מן הנוצרים ובין היהודים ראשי העיירה. האינטיליגנציה הנכרית היתה בעירה: שני הכומרים, המושל (פריסטב), הרופא, הרוקח ומנהל משק האחוזה, וגם היה סוחר אחד נוצרי, סוכן בית מסחר גדול בעיר רוסית, סוחר בקנבוס, והיו האנשים מבקרים תמיד בבתי הסוחרים היהודים, ואלה האחרונים היו באים לבתי הראשונים, ולפעמים קרובות היו מתיעצים יחד על עסקי העירה הכלליים. את הרחוקים האלה היה מקרב כמעט תמיד משחק הקלפים, ולשם זה היו מבקרים איש בבית רעהו. ואולם זה כבר מראה על היחסים ההדדיים שבין אנשי שתי הדתות. והדברים הגיעו לידי כך, שגם בעניני העדה העברית של העירה, אפילו בענינים יהודים טהורים, היו הנוצרים משתתפים ככל בני הקהלה. הנה היתה בעירה זו מחלוקת גדולה בשל מנוי רב חדש לאחרי פטירתו של הרב. רבו בענין זה בחזקה שני הצדדים, וכנהוג במקרים אלה, הובא גם רב בתמיכתו של הצד המתנגד, ולא חסרו כל הסממנים של מריבת עדה, כמו לשון הרע, ורכילות, וקלקול שדוכים וכמעט הגיעו לידי מלשינות. והנה נכנס בעובי הקורה ראש משפחת בינקינדורף, אשר לה היתה שייכת כל הסביבה, וגם העירה פרופויסק היתה נחלת אחותו, והוא היה גם ראש האצילים במחוזו. סרגיי בינקינדורף קרא אליו את ראשי הלוחמים של שני הצדדים, שלאו אורייתא הוה קא מרתחא בכולם, בשניהם, ואשר גם האדון סרגיי ידע את זה, והוא עשה שלום ביניהם, ושלחו לשלום את הרב החדש שהביאו ממרחקים להתחרות בהרב יליד העירה, ונצחה משפחת הרבנות המקומית.

אנשי העירה היו כמעט כלם סוחרי יער, השולחים רפסודות אל ערי הדרום במורד הדניפר. סוחרי יער הם בכלל לא אנשי קטנות, וביחוד אנשי העירה הזאת הצטיינו בהרחבת הנפש ובאהבתם את החיים. רוב חדשי הקיץ היו ראשי המשפחות מבלים בערי המורד, החל מקיוב וכלה בחרסון, ויש אשר עסקיהם הביאו אותם עד אודיסא, האנשים ראו עולם ומלואו, והסתגלו אלי חיים שאין בהם מן הקמצנות וההתכוצות של היהדות הליטאית, שדנים בפרוטה כמו במאה, ושומרים על מנהג קל כבחמור. את העירה הזאת תארתי בספורי “בסבכי היער”, ואיני רואה צורך להוסיף קוים על פניה בזכרונותי אלה.

בפרופויסק בליתי כמעט כל ימי האביב ההוא, גם את חג הפסח עשיתי בעירה זו, ואך לימים אחדים סרתי למוהליב עיר מולדתי. והדבר מובן. בפרופויסק מצאתי את גורלי: את האשה אשר הוכיח לי אלהים, חברתי ואשת בריתי עד היום הזה.

לא. סערות תימן

היה יום אביב ואני ישנתי שנת־בקר מתוקה. אל חדרי נכנס בן־דודתי, חיים גבאי, תלמיד המחלקה האחרונה של הגמנסיה, ויעירני ויגד לי כי אתמול נרצח המלך אלכסנדר השני. מהרתי לקום ויצאתי אל רחוב העיר. זה היה בעיר מולדתי. ראיתי פלוגות צבא ופקידי ממשלה הולכים ופניהם מועדות אל הכנסיה הגדולה אשר בעיר. שמתי גם אני את פעמי אל המקום ההוא ונכנסתי עם הקהל אל הכנסיה. עד מהרה בא גם ראש הכהנים, אשר קרא באזני הנאספים את התלגרמה מעיר הבירה. והשביע את הנאספים להיות נאמנים להמלך החדש, אלכסנדר השלישי.

רצח המלך לא עשה כל רושם מיוחד בעיר. התושבים העקריים, הנוצרים, קבלו את המאורע הזה כחלוף־גברא רגיל. התהלכה מסורה, כי מימי פטר הגדול לא מת אחד מן הרומנובים כמות כל האדם, וגם סופו של זה, של אלכסנדר השני, כאחד מבית המלכות הרשע הזה. עלי, להפך, עשה המאורע המבהיל הזה רושם גדול. בתקופה האחרונה לא חדלו התנקשיות בחיי רבי המלוכה והמלך בעצמו, ורצח זה שהצליח הוכיח לי, כי ידי החושבים על דבר מהפכה מדינית עשו תושיה. אל מהפכה מדינית חכינו כלנו כאל מלקוש, והיינו בטוחים כי המהפכה תביא בכנפיה רק טוב לנו היהודים ותשנה את מצבנו האזרחי ברוסיא לטוב. לאחרי הקונגרס הברליני אבדה לנו כל תקוה מאת ממשלת אלכסנדר השני, ועינינו היו נשואות רק אל שנוי מדיני, אלי שיטת ממלכה חדשה, אל קונסטיטוציה, אשר לא תתואר בלי חופש אזרחי לכל אדם, בלי הבדל דת וגזע. ואם מצאה יד המורדים להגות מן המסלה אל התקונים המדיניים את אבן־הנגף הראשונה, את אלכסנדר השני, אזי – כך היה מהלך המחשבה אז – לא תאחר עוד השיטה החדשה, הקונסטיטוציה, להתכונן בארץ רוסיא, ואנחנו היהודים, נגאל מכל חקים מגבילים את זכיותינו.

החלטתי למהר את שובי לפטרבורג. את הפסח עשיתי בבית ארוסתי בפרופויסק, ואחר החג נסעתי משם למחוז חפצי, לעיר הבירה. בדרך, בעיר רוגוטשוב, לקחה אזני על דבר הפוגרום ביהודים באחת מערי דרום רוסיא. במינסק הראה לי וינגירוב את העתונים הבאים מגרמניא, המדברים בפרטיות על רוסיא הנמצאת במצב של מרד. ובבואי לפטרבורג ראיתי כי הסביבה המדינית והצבורית מלאה אבק שרפה… במצב זה, מובן הדבר מאליו, שלא היה לי כל חפץ וכל יכולת רוחנית לשוב גם אל עניני מסחרו של אבי. ואך שבתי לפטרבורג נכנסתי תיכף אל מערכת “הראסוויעט” והשקעתי את עצמי כלי אל התחום הספרותי והעבודה הצבורית בעת ההיא. המערכת הציעה לפני משרת מזכיר, ומבלי כל פקפוק קבלתי את ההצעה.

הפוגרום הראשון קרה ביליסבטגרד בימי הפסחא, ט“ו וט”ז לאפריל 1881. אמרתי: קרה, כי בעיר הנזכרת לא היו כל סבות מיוחדות, אשר בגללן אפשר היה לפרעות להתפרץ. זו היתה אחת מערי הדרום, שהיהודים תושביהן היו קרובים אל שכניהם הרוסים, קרובים אל הטמיעה הרבה יותר מן היהודים יושבי פולין וליטא, ואפילו חבלי אוקריינה הקרובה. מעטים מאד היו בעיר ההיא חרדים קיצוניים, חסידים ויהודים טפוסיים, אשר עליהם אפשר היה לאמר, כי כצנינים הם בעיני עם הארץ. כל סבה מיוחדת לא היתה לשנאה בין עמים, ולכן אפשר היה לחשוב, גם רצינו להאמין ברגע הראשון, כי המאורע העגום הזה בא במקרה, כאחד מאסונות הטבע, שאין יודעים את מקורו ואת סבתו. אבל עד מהרה נוכחנו, כי אין מאורע יליסבטגרד דבר שבמקרה. ממחרת יום הפוגרום בעיר ההיא באו הפרעות בעיר האלטא, פלך אנניוב, ובעוד שבוע ימים התחילו שלשת ימי הפוגרמים בעיר קיוב, באותה העיר הגדולה, שלא חסרו בקרבה חיל צבא רגלים ופרשים, והנקל היה בידי השלטונות להשקיט את המהומות בראשיתן. החודש מאי שלאחרי התחלת הפרעות היה מצוין בסדר פרעות ביהודים בכל ערי הדרום, ואפילו באודיסא הגדולה. “סדר” פרעות לא חדל בקיץ ההוא. אשתו של רוזינפלד, עורך ה“ראסוויעט”, היתה ילידת הדרום, ובערים רבות מתוך החבל ההוא היו לה קרובים ובני משפחה; ומפני שהיתה הגב' רוזינפלד אשה ידועת חולי, לכן סדרנו, כי את הטלגרמות בשביל המערכת יביאו לא אל המערכת כי אם אל ביתי, ולא לילה אחד נהפך לי לשנת נדודים ובשורות איוב… התושבים היהודים היו הלומי אסון ולא מצאו ידיהם ורגליהם, לא ידעו מה לעשות. יהודי ערי השדה מהרו להודיע את אשר קרם לפטרבורג, לעיר הבירה, אל הברון גינצבורג… שם, בתוך התחום המושב היהודי, היו בטוחים, האמינו עוד, כי אך יודע דבר הפוגרום בפטרבורג, אזי תרעיש פטרבורג זו עולם ומלואו, והברון גינצבורג לא יחשה ולא יתן דמי להמיניסטר, יזמין אותו למשפט, ותיכף תנתן פקודה לתלות על העץ את ההמן מאוביהוב או מסמילא ויעשו שפטים בכל השלטונות, שהיה בידם למנוע בעד הפרעות ולא עשו. ביחוד היו תושבי העירות ההרוסות בטוחים, כי אם אך יודיעו את כל אשר הרעו ועשו אויביהם בהם, אזי ימהר הברון שלהם להעביר להם את אוצרות הכסף אשר בפטרבורג למלא את מחסוריהם אשר חסרו בגלל היותם יהודים. וטלגרמות לא חסרו…

אבל פטרבורג לא חלה ולא רעדה. גדולה ורחבה היא רוסיא המדינה, זעזועים בקרבה לא מעטים, ומי ישים לב אם יקרו “אי־סדרים”, כמו שנקראו הפרעות ביהודים בשמם הרשמי, באחדים מן הפלכים והמחוזות. בפרט לאחרי רצח מלך ברחוב עיר הבירה. פטרבורג הכללית נכונה היתה לעבור לסדר־היום הרגיל, כפי הטרמינולוגיה של האספות והישיבות, מבלי תשומת לב מיוחדה אל הפרעות בנגב רוסיא. ואולם, ראוי להרשם, כי גם פטרבורג “שלנו”, היהודית, גם היא חשבה בלבה להתאפק ולא להתרגש למראה ולמשמע כל הנעשה בערי הדרום ביהודים. מובן, שאני מתכון אל “פני” היהדות הפטרבורגית אז, אל שדרות גן־הרוכבים. הברון נפתלי הירץ גינצבורג אמנם קרא אליו לאספה את אחדים מעשירי הקהלה, אבל מתוך רשימת הנדבות שהרימו בעת ההיא יכול היה הצבור להוכח, כי לא היה לפניהם איזה ענין יוצא מן הרגיל. הגדול בעשירי פטרבורג אז, זה שהחל בעת ההיא להצטין בסכומי נדבות גדולים, שמואל פוליאקוב, רשם אלף רובלים, ואברהם ז"ק, זה שהזיל מכיסו את כל ההוצאות למשפט קוטאיס והשבועון “ראסוויעט” עלה לו יותר מעשרים אלף רובל, הרים נדבתו לטובת נגועי הפרעות חמש מאות רובל, כסכום שנדב איזה סרסור בורסאי, אפילו לא־יהודי, היוני סקאראמאנקא… נכרת ובולטת לעין היתה השאיפה של עשירי היהודים בפטרבורג לבלי להרים קול זועות לרגלי “המקרים” באחדות מערי הנגב, ובשום אופן לא רצו אדירי עמנו להאמין, כי לנו עסק עם שיטת־שלטון חדשה נגד כל היהודים ברוסיא, נגד כל ישראל בארץ. האדירים שלנו היו בהחלט נגד כל תעמולה של רעש ומהומה והפגנה אצל המלוכה. רמזו לאנשיהם להתראות עם מי שצריך להתראות, רק בשקט ובלי קולי־קולות, כמנהגם המכוער של גוברין יהודאין…

ואולם כבר נמצאו בעת ההיא בעיר הבירה אנשים מישראל שלא היו יכולים להשאר שקטים ושלוים למראה האסון הגדול שנשפך על העם בשצף קצף. אלה היו אנשי מערכת ה“ראסוויט”, אשר להם נודעו כל פרטי הפרעות. והפרטים היו כאלה, שבלתי אפשר היה שלא לראות את ידי השלטונות בעצמם בכל הנעשה ביהודים. מתוך הידיעות הרבות והנכונות, שהביאו לנו סופרי המערכת בערי הנגב, יצאה לנו התמונה ברורה ובהירה לכל מוראיה. יד שלטת נצחה על כל מעשי הפרעות, ונכונים היו דברי ההמון אז, כי ישנה “פקודה” מגבוה מעל גבוה, צו מאת המלך להכות את היהודים ולפרוע בהם פרעות. מן השלטונות היו אשר סדרו את להקות היחפים והפורעים, המשטרה והצבא הממונה על הבטחון הצבורי לא הפריעו בעד מעשי הפרעות, ורוח קטב ופרצים התהלך בארץ לזעזע את קיומם של האוכלסים היהודים בכל מושבותיהם. את כל אלה ידעה מערכת “הראסוויט”. וגם זאת ידעה, כי לא בודדה היא בשדה הצבור העברי. במשך התקופה האחרונה אצרה היהדות הרוסית כח חדש ורענן – בני הנעורים העברים. והנוער הזה, שחונך על דעת והשכלה ועל השקפות־עולם חדשות ואחרות מאבותיו, לא הכיר, לא חפץ בשום אופן להכיר לא בזכותם של האדירים להיות השליטים בעמנו, ואף לא בכשרונם ובידיעותיהם. שלטון הגבירים בעניני הצבור העברי, מורשת “הקהל” תנצב"ה, היה לנו, הצעירים העברים וחניכי ההשכלה, למורת רוח. הן אנחנו הכרנו אותם, את האלופים האלה. הנה זה האדיר פוליאקוב הלא הניא את צדרבוים ואת הפרופיסור חבולסון לבלי השתדל בדבר עלילת הדם בקוטאיס, באמרו להם: מה לנו וליהודי קוטאיס הרחוקה? והן העשיר מלכיאל, – האם לא התחייב בכתב, כי אם תמסור הממשלה את הקבלנות לו, אזי לא יקבל לעסקו זה פקידים מבני עמו? והאם רבים הם היהודים הניהנים מעסקיו הרבים של פוליאקוב? או האם התחשב ורשבסקי בכל המעשים אשר עשה בימי מלחמת רוסיא־תורכיה, המלחמה הבלקנית, אולי יגרום בהם חלול השם של עם ישראל? וגם זאת ידענו, כי כל ההבטחות הטובות, שהגבירים שלנו מפרנסים אותנו בהן, הן מאפס ותהו. או שהם משקרים במזיד להוליך שולל את דעת הקהל, או שהמבטיחים משקרים להם בהבטחותיהם על שוא. הן את דעת רבי הממשלה הרוסית שמענו מפיהם בפירוש בימי הקונגרס הברליני לפני שנים אחדות, בשנת 1878, וברור היה לנו איפוא, כי לא מאת ממשלה כזו יושע יהודה בארצה ויוכל לשכון תחת שלטונה לבטח.

לא. בידי האדירים, שהתעטרו מעצמם בכתרי המלוכה של גבאי כלל ישראל, אי אפשר היה להניח את גורל העם בעת צרה כזו. אין להם מונופולין על העם העברי, ודבר שאינו צריך להאמר, כי אין “גבאות” זו עוברת בירושה. הנשיאות על העם נקנית בשכם נוטה לשאת כל טורח ומשא וריב, במסירות נפש על צרכי העם, בקרבנות מחים לטובתו לרוחתו לישועתו, ולא בזכות אבות.

והתעוררו הצעירים המשכילים.

לב. אגודת סתר

עבודתי במערכת בעת ההיא היתה מלאת רוגז־עצבים. כבן עשרים וארבע הייתי, בעל מזג חם, בלי כל נסיון צבורי, בפרט בעניני הכלל והאומה, – והנה אני נמצא בתוך תוכה של הקלחת הרותחת והרועשת, בתוך עיר הבירה, ומזכיר המערכת של השבועון הצבורי, שנעשה מרכז כל העבודה הלאומית! כאל מזכיר המערכת היו באות אלי ראשונה הידיעות והשמועות והבשורות, התאניה והאניה, הזועות והצעקות, כל אשר מלא אז את רחובות היהודים ברוסיא. אל המערכת היו באים מן המשכילים ומן הצעירים המתלמדים, מתנים את צרות לבם ואת מכאובי הנפש, מביאים קטעים מן המכתבים הפרטיים אשר להם, עובדות ומעשים שאי אפשר לפרסמם, את כל התלאה המוצאת את אחינו בכל רחבי המדינה הגדולה. נדכה ושחוח הייתי שב הביתה מן המערכת, אבל יש אשר המשרת היה מביא אלי גם לביתי ידיעות ותלגרמות, ויש אשר גם בלילה היו מעירים אותי, אם הצינזור פסל מאמר זה או אחר, ועלי לדאג תיכף ומיד לחומר ספרותי אחר למלא את המקומות החלקים. רוזינפלד, העורך, היה אדם חלוש־לב, יותר משהיה עורך העתון היה עורך־דין בבית המשפט, עברית לא ידע כלל, וגם את היהודים ברוסיא הכיר אך מעט, בהיותו יליד גליציה, ולרוסיא בא כבר בהיותו עלם. בעבודתו העתונאית היה רגיל לעבודה שקטה ונוחה בירחונים הרוסים, עבודה מחודש לחודש, ולא עבודה בשבועון, שבאמת כל ימות השבוע אתה צריך לדאוג לו. והיה לדאוג גם בשביל החומר הספרותי, וגם בשביל החומר הכספי, לכלכל את העתון בהוצאותיו. הדאגה הזאת האחרונה היתה מוטלת כלה על שכם אשתו, הגב' רוזינפלד, שהיא היתה הגזברית של המערכת, וחלק הגון מן הדאגות האלה היו עלי, כי על כן הלא בן סוחר הייתי, וגם סוחרי הנייר ידעו את שם אבי, ואני הייתי הולך ולוקח נייר בהקפה, או משלם לבעל הדפוס מן הכספים שהשגתי, מכספים פרטיים שאינם שייכים אל המערכת. הפרעות היו כולן בערי הדרום, במקום שהיו רוב החותמים של ה“ראסוויט”, והמצב החמרי במקומות אלה התרועע מאד כמובן, ובגלל זה היו הולכים ורעים עניני המערכת. הגזברית מרת רוזינפלד ראתה צורך בדבר להכנס אל עניני המערכת בעובי הקורה, ולאם לאט נמשכה גם אל השאלות העיוניות של העתון, בהיותה אשה משכלת ונבונת־דעת. ולא פעם התחשבנו עם דעותיה והשקפותיה, והיא גם השפיעה על עוזרי המערכת הקבועים לגשת אל עבודה מעשית, אל פעולה ממשית, אל איזה אקט צבורי בימים הרעים והנוראים ההם.

נמצאו מן האנטליגנציה היהודית, הספרותית בעיקר, אשר נסו לדבר אל אלופי אחינו בעיר הבירה ולעורר אותם ולהעירם על המצב. אבל – כל פעולה לא נראתה. השלוחים היו יוצאים מן המערכת נרגזים ומלאי מרץ ואומץ לב, הולכים לדבר קשות עם הגבירים, על מה ולמה לקחו להם את השלטון בעניני הכלל ומאומה אין הם עושים להיטיב את המצב ולעצור את מגפת הפוגרומים; ואולם היו שבים אלינו נוחים ושקטים, חמתם על הגבירים כמו שככה, ורוחם הרעה כמו סרה מעליהם. נראים היו הדברים, כי האולמים הנהדרים של ארמנות האלופים, רהיטי הזהב וכל ההוד וההדר אשר מסביבם, – כל זה היה משפיע על השליחים להפנות גם את לבבם אל הגבירים ולסלוח להם את אדישותם. אפילו בקהלת ישראל המקומית, הפטרבורגית, לא ראינו כל תנועת צבור, כל אספה, לדון בה על המצב הכללי של היהדות הרוסית, אשר תהום נורא נפתח לרגליה, ואין תומך ואין חולה ואין דואג.

וביום בהיר אחד נמצאו חולים ודואגים. ביום הששי לפנות ערב, בשביעי לחודש מאי, קבלו הרבה מנכבדי היהודים בפטרבורג, משכילים ואמידים נשואי פנים בעדה, מכתבים ע"י הפוסטה, שבהם מודיעים להם פקודה לבוא ביום הראשון הקרוב, בעשר בבקר, אל בית הברון גינצבורג, היודע כבר גם את שמות המוזמנים וגם לשם מה האספה נקראת. אלה מן המוזמנים, שהיו ידועים לתקיפים בדעתם ולבועטים בדעת הקהל, קבלו מכתבים בסגנון חריף, שבאם לא יבואו אל האספה יתחרטו באחרונה… הברון גינזבורג קבל גם הוא מכתב בצירוף רשימת האנשים המוזמנים לביתו, המכתבים האלה נכתבו ונחתמו בשם “האגודה” ולא פורש מי היא האגודה. במכתבה אל הברון פקדה “האגודה” עליו לקבל אל ביתו את כל המוזמנים, ולהציע לפני האספה לקבל החלטות אלו:

א) לסדר אוסף נדבות לטובת נגועי הפרעות, ואת הנדבות לאסוף לא רק מאת יהודי פטרבורג, אך גם מכל ארץ רוסיא וגם ממדינות חו"ל;

ב) להשתדל כי תבוא לפני המלך מלאכות יהודית, ואשר תספר לפניו את כל התלאה אשר מצאה את אחינו בארץ מלכותו, ולבקש ממנו לתת ליהודים זכיות אזרח ולבטל את כל החקים המגבילים;

ג) כי מאת הקהלה הפטרבורגית תצא הזמנה לקרוא לאספה רבתי את ראשי הקהלות ונכבדי העם בערי המדינה, כדי לדון יחד על המצב של היהודים ברוסיא ולמצוא עצות לתקונו.

וביום הראשון בבקר באו כל המוזמנים לבית הברון גינצבורג אל השעה הקבועה. איש לא סרב לבוא. אלה היו האנשים, הידועים בעיר בהשכלתם, בעשרם או בעסקנותם הצבורית. הוזמנו אל האספה מכל השדרות. “הגדולים” אולי בושו להודות, כי הם באו אל האספה מפני ההזמנות של איזו אגודה חשאית בלתי ידועה, אבל באמת, כמובן, רק ההזמנה אספה אותם. שמואל פוליאקוב, שגם הוא קבל מאת האגודה מכתב, שאם לא יבוא אל האספה אזי תתיצב האגודה אליו ביחסי־אויב, הודיע את הדבר אל המשטרה. בעיר המלוכה היה אז, לאחרי מאורע הראשון במארץ, מצב מצור, והמשטרה היתה חציה צבאית; ועל יד המבוא לבית הברון גינצבורג נצבו הרבה קציני צבא מאת המשטרה, שהראו באצבע על המתאספים: הנה הבאים בפקודת האגודה הנסתרת… והברון קבל את המוזמנים ויקרא לפניהם את מכתב האגודה, והנאספים בלעו את המוסר המר שהטיפו להם, לראשי העם ומשכיליו, והסכימו לכל ההצעות של האגודה. סדרו קבוץ נדבות בין עשירי העיר, והנדבות היו בסכומים גדולים, וגם קראו לנדבות מחוץ לעיר הבירה. באותו מעמד בחרו מלאכות, שעליה לבקש ראיון אצל המלך. כמו כן החלט לאסוף אספה גדולה מתוך עסקני ערי השדה לדון על דבר המצב.

מי היתה “האגודה” ומי היו חבריה? באמת לא היתה כל אגודה, וכלה לא היתה ולא נבראה. שלשה צעירים ראו צורך השעה ועשו מעשה קונדסים, ויצאה האגודה. שנים מהם, שלמה זלמן לוריא ושמעון־שמואל פרוג כבר הלכו לעולמם, והשלישי עודנו חי וכותב את הרשימות האלה. אנחנו שלשתנו היינו עוזרים במערכת ה“ראסוויט”, יום יום היינו קרובים אל המעשים “הנוגעים עד הנפש, נוקבים עד התהום” בערי השדה, ובאין איש החלטנו אנו לעורר את הקהל משנתו. שמנו סתר פנים לנו, למען הפחיד את הנרדמים ולהשמיע אותם קול המון רב מאורגן, קול כחות רבים חזקים ומסודרים. לעבודתנו היו נחוצים שלשה דברים: היקטוגרף להכין מספר גדול של העתקות, כתב־יד בהיר לערוך את המכתבים ומקום למלא את העבודה הזאת. את ההיקטוגרף, שאי אפשר היה לקנותו בלי רשיון מיוחד מאת המשטרה, השגתי אנכי מאת שארי, ל. וארהפטיג, שהיה מוכר־ספרים בבריסק דליטא ונמצא אז בפטרבורג. לפרוג היה כתב־יד יפה עד מאד, והוא ערך את האוריגינאל של המכתבים. לש"ז לוריא, שהיה סטודנט והיתה לו זכות הישיבה בפטרבורג (מה שלא היתה לא לי ולא לפרוג) היה חדר מיוחד בסמטת־הנגרים, ושם סדרנו את העבודה. הדפסנו את המכתבים, ושלשתנו נפרדנו להוריד את המכתבים אל ארגזי הדואר בעיר.

אל האספה נקראו גם מאנשינו, למען נדע אחר כן מכל הנעשה שם. היו שם, למשל, הד“ר ל. קנטור ומארק ורשבסקי, שהיה עוזר תמידי במערכת הראסוויט. הד”ר ל. קנטור היה אדם חביב לנו, ואם כי היינו אנחנו כעוזרי הראסוויט, בכל זאת היינו יותר קרובים ברוח אל הד"ר קנטור, והיינו מבאי ביתו תמיד. ומאלה נודע לנו מהלך האספה והרוח אשר שרר בתוכה. ונוכחנו כי קלענו אל המטרה. באספה הוברר המצב ונודע הדבר, כי באמת גברה הרעה בערי השדה. כי גם במקומות שלא היו פרעות השתנה המצב האזרחי לרעה, וכי הולך ובוקע לו דרך רעיון חדש כמעט, רעיון היציאה מן הארץ, וגם נמצאו אידיאולוגים לרעיון זה. דעה זו היתה הנפסדה ביותר בעיני אלופי עיר הבירה, מחשבה זרה שאסור להעלותה על הדעת. הן מיום אל יום, מתקופה לתקופה, הלעיטו הגבירים את המון בית ישראל בהבטחות, כי הנה עוד מעט, עוד מעט ויתנו זכיות אזרח מלאות; כי כבר נכנסו בשיחה עם שר זה ובאו בהסכמה עם שר אחר, וכי כבר הגישו התזכיר הנחוץ, וכדומה. וגם למדו את בני ישראל להדגיש ולהוסיף להדגיש את נתינותנו הנאמנה למלך ולארץ, וכי בנים אנחנו להם ככל עמי המדינה. והנה פתאום – לצאת מן הארץ! כלומר: לכפור בכל האמרות היפות, להכחיש את כל הפזמונים היפים, שלא ירדו מעל הלשון עשרות שנים! כמעט אפשר לאמר, שיותר מכפי שהטילו פחד על גדולי עמנו בעיר הבירה אז הפרעות והמצוקות אשר מצאו את אחינו ברוסיא בעת ההיא, פחדו ראשי־עם אלה מפני רעיון היציאה מרוסיא. בעיניהם היתה ההגירה – פשיטת רגל גמורה של היהודים ברוסיא, מפלצת שהוליכה עליהם אימים ימים רבים. ועין בעין נוכחו, כי עליהם לקחת את מצב הענינים בידיהם, ויהי מה.

לג. תלאות על תלאות

המכונה הצבורית עובדת בכבדות ובעצלתים, בעת שהמאורעות בקיץ ההוא באו תכופים, רץ אחרי רץ. אחרי הפוגרומים התחילה פרשת השרפות, וכמו “במקרה” אחזה האש ותבער אך ורק בערי היהודים, בתחום המושב. עלו על המוקד הערים הגדולות: אוגוסטובה, בּבּרויסק, ויטבסק, פינסק, פוניבוז', סלונים ועוד המון עירות קטנות. בקיץ ההוא נשרפה כמעט כליל העיר מינסק הגדולה. כל זה הרס את המצב החמרי של האוכלוסים היהודים עד היסוד. ועוד יותר נורא היה המצב הנפשי. כי הלא כלנו ראינו ונוכחנו, כי דרך אחד גם לפוגרומים, גם להשרפות: ידים נעלמות, שהשלטונות תומכים בהם, בכל השערוריות האלה. הפרעות והבעֵרות, זו היתה שיטה, שהביאו השלטונות לידי גלוי בהומל בשנת 1906, ואולם ראשית שיטה זו עוד מוצאה מימי הקיץ של 1881. במצב כזה, מי הם אשר יחכו עד אשר יקיצו האלופים בפטרבורג משנתם ויואילו ברוב טובם לקרוא אספה. והתעוררו בערי השדה להתאסף ולבקש עצות על דעת עצמם, ומעיר קיוב באה מלאכות מיוחדת לעיר הבירה. חברי המלאכות היו: אליעזר ברודסקי, העורך־דין א. גולדנויזר, והסוחרים העסקנים אברהם קופרניק, ביינוש כצנלסון וש. פיכטנהולץ. המלאכות הזו התיצבה לפני אחד הנסיכים הגדולים, שהיתה בידם המלצה אליו, וגם נתקבלו אל המיניסטר לעניני פנים הארץ.

אני פניתי אז אל מר א. קופרניק בשם מערכת ה“ראסוויט”, והוא קרא לפני באותו מעמד, במקום תשובה על שאלותי, את מכתבו לבנו, העורך־דין המפורסם בזמנו, ל. קופרניק. אחר כן הביא אותי מחדרו אל האולם, במקום אשר נמצאו יתר חברי המלאכות, וגם הברון גינצבורג בא בשעה זו לבקר אותם. בעיני אלופי פטרבורג לא מצא הדבר חן, כי הופיעו יהודים מערי המדינה להשתדל בעניני כלל ישראל, שזה לא מעסקיהם. תרעומות דקות מן הדקות עברו בין הברון גינצבורג ובין חברי המלאכות בכל זמן השיחה, שהייתי נוכח בה. כאמור, אני באתי אליהם בשם העתון ודרשתי פרטים לפרסמם בדפוס. ואולם לזה היה נחוץ רשיון הנסיך הגדול, וברודסקי הציע לפני כי אלך למושב הנסיך, כמדומני, לעיר פבלובסק הקרובה, והוא יתן על ידי מכתב לשר החצר לקבל את הרשיון לפרסם את פרטי הראיון. אנכי הסכמתי ללכת רק בתנאי, כי ה“ראסוויט” יפרסם את הפרטים ראשונה, וממנו יבואו הדברים ליתר העתונים. לדבר הזה לא הסכים ברודסקי, ואנכי נמנעתי מלכת, למרות הפצרותיו של ברודסקי. העתון שלנו היה יוצא ברביעי בשבת; באופן זה היה נכבד בשביל המערכת שלנו להיות המקור הראשון של הידיעה, ולא לשאוב את הפרטים ממקורות שקדמו לו.

וגם המלאכות הזאת, הקיובית, הכריחה את הגבירים בפטרבורג למהר לקרוא את האספה ולבלי לדחות עוד את ההחלטה, שהטילה עליהם האגודה הנסתרה. ובסוף הקיץ נקראה האספה. המזמינים היו הברון גינצבורג ושמואל פוליאקוב. כל אחד ואחד כתב לבדו מכתבים לערי השדה, אל האנשים הידועים להם, לבוא אל האספה. כל בחירות לא היו, לא בפטרבורג ולא בערי השדה. נקראו “מקורבים”, אנשי־שלומם של המזמינים, אלה שבמקומותיהם־הם, ממלאים שם תפקידים של גינצבורג־פוליאקוב בזעיר אנפין, בחינת “יפתח בדורו כשמואל בדורו”. ומפני שבפטרבורג עצמה היו גינצבורג ופוליאקוב שני מחנות, שתי שיטות, שני צדדים מתחרים קצת ביניהם, לכן טבע הענין מחיב, שגם המוזמנים לאספה נפלגו לשנים, בית שמאי ובית הלל, בית גינצבורג ובית פוליאקוב. הבדל השיטות התבטא בזה, שאנשי בית גינצבורג העמידו את אושר היהודים, את פתרון שאלת היהודים ברוסיא, על “ההשכלה”, בעת שאנשי החוג השני היו משתדלים בעד הפצת המלאכה בין האוכלוסים היהודים. למעשה, הטיפו הראשונים להתחבר אל החברה “מרבי השכלה בישראל” והאחרונים השתדלו להגדיל את סכומי “הקרן לבעלי המלאכה” מיסודו של פוליאקוב אז. אנחנו, עתונאי עיר הבירה, הלא ידענו את כל הנעשה “מאחורי הפרגוד”, את כל “עבודתם” של השתדלנים, המזכירים וכל השרפים משני הצדדים, להשפיע על הצירים הנאספים כי יחנו על דגליהם. בעלי “ההשכלה” השתדלו להוכיח, כי הנה המלומדים רוכשים להם כמעט כל זכיות־אזרח, ואם אך ירב מספרם בקרב היהודים ומחוסרי השכלה יהיו מועט דמינכר, אזי הממשלה תהיה מוכרחה להרחיב את הזכיות על כל אוכלסי היהודים. אבל פוליאקוב יסד אז את הקרן לבעלי המלאכה ולעובדי אדמה, ומפני שבעלי־המלאכה היו מקבלים זכות הישיבה מחוץ לערי תחום המושב, לכן היתה מטרת הקרן לתמוך בידי האומנים, הרוצים לצאת מערי התחום אל ערי רוסיא הפנימית. באופן זה חשבה “הקרן” להפיץ את היהודים מחוץ לתחום המושב, ובזה תבוא תשועה גם להאומנים היוצאים, גם להנשארים. הצד השוה שבשניהם – להשתיק את היציאה מן הארץ, להכריז ולהודיע כי אין היהודים רוצים ואינם צריכים לעזוב את ארץ רוסיה, שהיא ארצנו ואנו נתינים נאמנים לה ולמלכה עד עולם, עד טפת הדם האחרונה…

והיהדות הרוסית טפטפה בקיץ ההוא את דמה התמצית. אחרי הפוגרומים באו השרפות המסודרות, ואחרי כן המשפטים נגד הפורעים, שגם הם, המשפטים האלה, נתנו אותותם עד כמה יש לנו לחכות לימים טובים מאת הממשלה הרשעה. הקטיגור הצבאי בקיוב, הגינירל סטרילניקוב, זה שתפקידו היה ללמד חובה על הנמסרים למשפט בעד מעשי שוד ורצח ביהודים, יצא בנאום סניגוריא, ויאמר בפירוש, כי אל ליהודים לשכוח, כי הם אך שכנים בארץ, אך גרים זרים, ואין להם זכות לדרוש מאת אדוני הארץ, האזרחים העקריים, יחס שוה אליהם. אם אין היחסים של הבעלים מוצאים חן בעיני השכנים, ילכו להם האחרונים לאן שהם רוצים, יפנו את מקומותיהם. דברים כאלה מפי קטיגור ראשי, פקיד ממשלתי, היו בנין־אב לכל המשפטים, שעוררו השלטונות נגד “מפריעי הסדר”, נגד שודדים בצהרים. והעתונות הרוסית הצוררת לישראל, והעתון “העת החדשה” על כלה הפיצה תעמולה גדולה נגד היהודים, והשנאה לישראל הכתה גלים בים החיים הצבוריים, הלוך והתפשט בין שדרות השלטון. אמנם, המיניסטר לעניני־פנים, הגרף איגנטוב, אמר לחברי המלאכות הקיובית, שאין הממשלה המרכזית חיה מפיהם של קטיגורים שונים, וכי לא העתונות מביעה את דעות הממשלה והשקפותיה על שאלת היהודים; אבל המון בית ישראל, בחושו הטבעי הבריא, הרגיש את המצב כמו, ראה את העננים הכבדים המתקבצים מעל לראשו, והוא הסיק את המסקנות ההגיוניות – החל לצאת מן הארץ בהמון. עד כמה שהשתדלו אלופי עיר הבירה וחבל נביאיהם לבאר להצירים הנאספים, כי כל ההגירה ההולכת ומתפשטת עתה בין האוכלוסים היהודים היא פרי הפחדים, שמוליכים העתונים היהודים, כלומר סופרי “הראסוויט”, על ההמון; ושבאמת אין כל הגירה, ורק יחידים נוסעים לחו“ל, וכי אין כל סבה לפחוד מפני העתיד; כי להיפך, יש ויש דברי הבטחות מאת “גדולי המדינה” להיטיב את המצב של היהודים, וכי גם הגישו “תזכיר” ע”ד זכות מלאה – כל זה שמעו הצירים והקשיבו בכבוד ובנמוס, אבל היציאה נתגברה ותהי למנוסה. ערי הגבול מלאו יהודים יוצאים מרוסיא, בורחים מערי מושבותיהם, והנעשה אז בברודי ובלבוב משך עליו את עיני גדולי בני עמנו בפריז ובלונדון, וגם את עיני הממשלות במערב אירופא.

והמציאות המרה לא אחרה להוכיח, כי נכונים דברי קדמונינו: הנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם. חברי האספה גמרו את “עבודתם” בפטרבורג וחזרו להם לבתיהם, ואולם בעת שהם עוד ישבו באספותיהם בעיר הבירה, ושמעו ברצון את הבטחות האלופים,– יצאה מאת הממשלה פקודה אל כל שרי הפלך להושיב בפלכיהם ועדים לדון על שאלת היהודים. ולא חנם קרא ההמון לזה “גזרת הועדים”. כפי החוזר של הממשלה המרכזית, היה על ועדי המקום לדון ולחות דעה, במה ועד כמה מזיקים היהודים ברוסיא ליתר התושבים, באיזו אמצעים צריכה הממשלה להשתמש להגן על התושבים העקריים מפני היהודים לבל ינצלו אותם. ושרי הפלכים ידעו לקרוא בין השיטין של החוזר הזה, והבינו כי התשובות צריכות להיות שליליות, שטנה על היהודים והצעות של הגבלות חדשות. אמנם, אל תוך כל ועד פלכי הזמינו גם חבר אחד או שנים מבין היהודים; אבל יתר החברים היו כלם מבין שונאי ישראל, והתשובות נתקבלו ברוח, שהיה שליט אז בספירות העליונות בפטרבורג. ממוהליב עיר מולדתי הבהילו אז את רעי שלמה זלמן לוריא, והוא ערך תזכיר מיוחד בשאלת היהודים בנוגע לפלך מוהילוב, ואנחנו עזרנו לו בכל החומר אשר מצאה ידנו בנוגע לשאלות שונות. מלשכתו של הברון גינצבורג נשלחו חבילות של חומר כלכלי והיסטורי לכל החברים היהודים בועדי הפלכים, ומליצי עמנו בכל ערי השדה עמלו להכין ולסדר תזכירים נגד כל האשמות והפשעים אשר טפלו עליהם. ואחדים משרי הפלך, בשלחם את החלטות הועדים לעיר הבירה, צרפו גם את התזכירים של חברי הועדה מן היהודים. ואולם – הועדים נענו לאשר קראו להם מעיר הבירה, החכמים הבינו את אשר רמזו להם מגבוה,– ואת מה שצריך היה להוכיח הוכיחו…

לד. הדור של התחיה

בקיץ ההוא הזמנתי את ארוסתי לבוא אלינו לפטרבורג. אנכי חשבתי, לפי מהלך הענינים, כי תעודתי בחיים הקרובים הבאים עלי היא הספרות ובה אתעסק והיא תהי גם מטה לחמי, ואת ביתי אכונן בפטרבורג. בשביל זה קראתי לחברתי בחיים העתידים לבוא ולראות ולהכיר את התנאים, שעל פיהם יהיה עלינו לבנות את ביתנו. חפצתי, כי תכיר את הורי וגם הם יכירו וידעו את זו, שהוכחתי להם לבת. עוד באביב נודע לי, כי באשדות הדניפר, בחרסון, פשט את הרגל אחד הסוחרים הגדולים מסוחרי היער והוא אכל הון רבים, ובתוכם גם סכום הגון של המיועד להיות חותני. המאורע הזה עוד הוסיף אומץ להחלטתי לסדר את חיי העתידים בפטרבורג ולא לשוב לערי תחום המושב. וזה היה אחד מן הנמוקים, שבשבילם החלטתי, בשובי לפטרבורג, לקבל את הצעת מערכת “הראסוויט” ולקחת עלי משרת מזכיר במשכורת חדשית קבועה, תחת אשר עד כה הייתי מקבל שכר סופרים לשורות.

להנאות את ארוסתי הרבה לא יכולתי. עלמה צעירה בת עירה קטנה באה אל ארוסה לעיר הבירה, – אבל כמעט בודדה היה עליה לשבת כל היום. מתשע בבקר עד שלש היה עלי לשבת במשרד המערכת, וכל הענינים הכספיים, המשרדיים וגם הספרותיים היו על ידי. הימים ימי קיץ, והעורך ומשפחתו יצאו לגור במשכן־קיץ, כמו שנהוג בפטרבורג, וגם רבים מבין העוזרים הקבועים נפזרו להם, ולולא דובנוב, שהיה מוציא חומר הרבה מתוך העתונים הרוסים הכלליים, שהרבו בעת ההיא להקדיש הרבה לעניני היהודים,– לא היינו יכולים למלא את המוטל עלינו. אך לעת ערב הייתי שב הביתה עיף ויגע, ואז היינו נוסעים אני וארוסתי ואחותי הצעירה לאחד מקומות הטיול אשר בסביבה. בקיץ ההוא בא גם אברהם גולדפדן, יוצר התיאטרון היהודי, הוא ולהקת משחקיו לעיר הבירה, וימצא לו בימה לחזיונותיו באחד הגנים אשר מחוץ לעיר, כמדומני, על האי הקריסטובי; הלכנו גם אנחנו אני וארוסתי לראות במחזה, ונפגשתי שם עם הסופר ג. בהרב, שבא גם הוא עם נות ביתו הנכרית, שלאחרי התנצרותו נשאה לאשה כדת, לבקר את החזיון, שהיה אז הופעה חדשה ברחוב היהודים. והנה גם במקום הזה של טיולים ומנוחה אחרי עמל היום לא נפטרתי מאותן השיחות, שהיו עניני כל היום במערכת וחוצה לה. בהרב היה אז כלו על צדו של פוליאקוב, ונגד בית הברון גינצבורג. מערכת ה“ראסוויט” היתה מתנגדת אל האפוטרופסות של האלופים בכלל, ואולם הרבה יותר אמון נתננו לבית גינצבורג, אשר באהבתם לעם ישראל ובישרם לא הטלנו כל ספק. והאמונה הזאת בבית גינצבורג היתה הרגשתו הפנימית של כל העם, של המון בית ישראל, שהתיחס אל הבית הזה בכבוד, בהערצה ובאמון, תחת אשר אל בית פוליאקוב, ביחוד הפטרבורגי, לא שעה ולא פנה בתלונותיו ובנגעי לבבו ולא הכיר אותו לראש ולמנהיג. הדבר הזה היה מרגיז מאד את שמואל פוליאקוב, עד שלבסוף היה מוכרח להכנע ולהתרפס לפני הברון גינצבורג, כי יפרוש גם הוא את כנפיו על “קרן לבעלי מלאכה ולעובדי אדמה” שיסד פוליאקוב. והסופר בהרב לא הניח גם את הזדמנותו עמדי בגן הקריסטובי ובבימה היהודית להשפיע עלי ולהטות את לבבי אחרי פוליאקוב, הנכון ליסד גם מושבות חקלאיות ליהודי רוסיא. “לרגלי “ההשכלה” – טען בהרב – רחק לב ההמון מעל יתר אחיו, ונוצר תהום בין הנאורים ובין האוכלוסים, ועם ישראל היה לשתי מחנות צוררות, בעת שהאומנות והחקלאות מושגים מובנים וקרובים ללבות ההמון, וגם הזכיות האזרחיות נתונות לעוסקיהם”.

מן המשפחות, שלא יצאו לגור במשכנות הקיץ, היתה גם משפחת הד“ר קנטור, שהייתי מבקר אותה לפעמים קרובות. סוף סוף קרוב היה קנטור אלי ברוחו, והאינטרסים הלאומיים היו לנו יותר משותפים, מאשר עם עורך הראסוויט ורבים מעוזריו מתוך הסביבה של המשכילים. אף פעם לא בקרתי בקור משפחתי אפילו בבית העורך בעצמו, אם כי שנים שלמות עבדנו יחד. השפה העברית, הספרות העברית וכל עניניה, החיים המסורתיים של היהודים בתחום המושב שהנהו עצם מעצמיהם ובשר מבשרם – כל זה אחד אותנו, דבּק אותנו עם הד”ר קנטור. היינו מתכנסים לביתו אני, ש“ז לוריא, ואיטינסקי, גרשון־בן־גרשון, הד”ר ל. כצנלסון (בוקי בן יגלי), שגם לא ידענו מקודם כי יודע הוא לכתוב עברית, באשר את עבודתו הספרותית התחיל ברוסית. היינו מתאספים, משחקים בשחמט, מבלים ערבים בשיחות בטלות, ומתוך הבטלות עוברים לספרותיות, לצבוריות, ומתחילים וכוחים בלתי פוסקים, ונעזבת הטבלא עם פסלי השח, ומצטננים ספלי התה, עד אשר יזכרו האנשים כי השעה מאוחרת, ועת לתת מנוחה לגברת הבית. ובחצר ההיא עצמה, רחוב הישמעאלי מספר שבעה, היה גם בית הדפוס של השבועון “רוסקי יעווריי”, גם היתה דירתו הפרטית של מר ברמן, אחד העורכים המקוראים של השבועון, ובנו וסילי, שכבר היה לתלמיד המחלקה הראשונה של האוניברסיטה, היה כותב בקביעות את ההשקפות־חוץ בשבועון שלהם, וכבר היה מתאבק בעפר רגלי הסופרים, ועסקנותם היתה חביבה עליו. הלא זהו וסילי ברמן מחמדנו, שהיה חביב על כלנו בתקופת חובבי־ציון ואשר התאבלנו כלנו על מותו בלי־עת בשחפת ירושה לו מאביו… כבר נראו אז בסוף הקיץ ראשי שני הזרמים של תנועת ההגירה: מי לאמריקה ומי לפלשתינה. כבר נשמעו אז חרש צעדי התנועה הלאומית בין צעירי אחינו, קול חרישי המתהלך לרוח התחיה. כבר שאפו רבים מבני הנעורים, כעבדים השואפים צל, אל החופש הלאומי, ועיניהם תעו לבקש ראש, אשר יורם את הדרך לשוב “הביתה”. נוסדו בינינו חוגים, קבוצות, אגודות. עוד היינו תועים בחשך, עוד היו כל מעשינו תהו, אך רוח אלהים, רוח מבקשי תחיה, תוססה בנו… לשוא תחפשו את עקבות הרוח הזאת בעתונים העברים של התקופה ההיא, ימי הקיץ ההוא. “הצפירה” היתה מוכרחה לפרסם ידיעות מזוקקות שבעתים ע"י הצינזורה בוארשוי, והיה החומר הזה שדוף קדים ולא הבליט אף במעט את מצב הרוחות אז. ובעל “המליץ” היה בעת ההיא, ככל זקני דור “ההשכלה”, כאדם שנטרפו ספינותיו, ובשום אופן לא יכלו להחליט, כי שגו ברואה, וכי הממשלה התיצבה על דרך שנאה להיהודים ברוסיא. הזקנים שבדור ההוא אבדו דרך, ואנחנו, צעירי העם, חפשנו, בקשנו, שאפנו, תעינו אז, עד שמצאנו את הדרך העולה ציונה…

ומה קשים היו חבלי הלידה של רעיון התחיה, ומה איומה היתה ההתלבטות! השאלה הגדולה והנוראה “לאן”? אם לאמריקה או לארץ ישראל, לא נתנה דמי לכל לב, היתה ענין הענינים לכל עסקני הצבור. בראשית הסתיו הלכו לעריהם פרוג ודובנוב למלא את חובתם לצבא, כי מלאו להם עשרים ואחת שנה. ובשובם אלינו לפטרבורג הביאו אל המערכת איש איש מחזון רוחו, את אשר קלטו בפלכי מולדתם. ההגירה בכלל התפשטה כבר באותה המדה, שגם העורים ראו ונוכחו, כי מן הנמנע להשקיטה ולהצר צעדיה, ואף כי להעמידה. היהודים מרוסיא יצאו בחפזון ובמנוסה, וכל איש לב בקרבנו ראה צורך לאומי בלתי נדחה לסדר את מסעי המחנות, למנות ועדים שיסדרו את הגלות החדשה, שהביאו על עמנו המאורעות, ולא יתעה העם בשבעה דרכים לאין מוצא. אבל לא היה איש, אשר יגיה אור על מחשכי החיים ההם. בסוף הקיץ, בחודש אלול תרמ"א, שבו להם לבתיהם צירי האספה שנקראה מאת גינצבורג־פוליאקוב, ואם כי בשבתם באספה בפטרבורג הסכימו בהרכנת־ראש לדברי האלופים, כי הכל נמצא במשטר ובסדר, וכי על דבר הגירה “אסור לדבר”; ואולם הן ישועות ונחמות לא הביאו בפיהם לאחיהם הנאנחים והנדכאים בערי תחום המושב.

בעת ההיא, בראשית החורף תרמ“ב, כבר התבהרו השטחים של שני הזרמים בשאלת היציאה. הדרום היה בעד אמריקה, ואך בערי התחום אשר בצפונית מערבית רוסיא נשמעו קולות חלושים בעד ארץ־ישראל. קרל נטר פרסם אזהרה בשם ועד “כל ישראל חברים” בפריז, לבל יהינו היוצאים מרוסיה לשום פניהם אל פלשתינא, לבל תראינה עינינו גלות שלישית מארץ אבות. בחו”ל נטה “המגיד” לצד ההגירה לארץ ישראל, ואולם גם הוא היה מהסס לאחרי שבאו אליו מכתבים מאת הסופרים העברים שבדרום רוסיא, ביחוד מאת יהל“ל, הנוטים להטות את זרם ההגירה לעבר האטלנטי. מבלי דעת אל נכון את מצב הרוחות שברוסיא, פנה הר”ד גורדון אלי במכתב, ויבקש ממני להעמידו בקרן אורה, על מה ומדוע נפלגו הדעות בין אנשי הדרום ובין עסקני ליטא ורוסיא הלבנה בדבר מקום ההגירה. דעתי אני היתה כי אנשי הדרום, שלפי הערך הם תושבים חדשים במקומותיהם, ביחוד ברוסיא החדשה ובפלכי אשדות הדניפר, אבדו להם הרבה מרגשותיהם הלאומיים העמוקים, מן המסורת הלאומית הקלוטה בתוך הדם, וראש וראשונה לפניהם שאלה החיים החמריים, שאלת הלחם, ומכיון שאין ספק כי שאלת הקיום החמרי נפתרת יותר על נקלה באמריקה, לכן הם שמים את פניהם לארצות הברית. אחרת היא הרוח, השוררת ביהודי ליטא וזאמוט. המסורת הלאומית הכתה ביניהם שרשים עמוקים, ולחייהם גם במקום גלותם כבר הספיקו במשך דורות רבים לתת צורה לאומית, וחייהם הם חיי עם, ואם גזרה מן השמים, כי ינטשו מעל אדמת מושבותם, אזי היו שואפים אלי מקום, בארץ שיוכלו לבנות את החיים הלאומיים היקרים בעיניהם על יסוד יותר בטוח, בארץ שכל תנאיה מתאימים לחיים לאומיים מוצקים, בארץ שכל החי, הדומם, הצומח וגם השמים ממעל והאויר על האדמה ישתתפו כלם יחד לעזרנו לחדש את יפי העם העברי כקדם. את כל זה בארתי לרבי דוד גורדון, והוא שמח מאד על דברי.

לה. ז. ד. ליבונטין

אפשר מאד, כי את הפרק הזה יכירנו מקום אחר, והנני כמו שב שנים אחדות אחורנית, והוא יהיה כעין “פסקא באמצע פסוק”. אבל אין שלשלת המאורעות של חיי אדם נמשכת בקו ישר, סובבים סובבים הולכים החיים, ואין בהם מוקדם ומאוחר.

כבר הזכרתי פעמים אחדות אה שמו של זלמן־דוד ליבונטין, אשר ארש לו את בת דודי, ואשר בבואי לעיר גורקי ישבתי בבית הוריו והיה לי לחבר ורע (פרק ה). אחרי חתונתו התישב בבית הורי אשתו, זאת אומרת בחצרנו, חצר הסבא שלי. שרטוטים רבים מצורתה הרוחנית של החצר ההיא תארתי בפרקים שונים בספרי “כבר”. זו היתה חצר סגורה ומסוגרת במובן הרוחני, אין יוצא ואין בא לכל רוחות חדשות, ועל המסורת שמרו במאד מאד. אנכי הייתי אולי הראשון אשר אמר לפרוץ לו גדר ולצאת אל המרחב, ואולם זרועות ברזל לא היו לי, והבודד בשדה לא יאסור מלחמה. הקטנים בשנים ממני הן לא יכלו להיות בעזרתי, והגדולים מהם רבים היו נגדי. והנה כמעט בהיסח הדעת נמצא לי בסביבתי בחצר בית אבותי, אדם קרוב לרוחי ולכל שאיפותי, והאיש נתקרב אלי גם קרבת משפחה, ויהי כאחד מילידי החצר, כאחד מאתנו. אמרתי: בהיסח הדעת, כי הלא דודי החסיד השיא את בתו לצעיר בר אורין, בן של הורים חסידים, וגם לא עלה על לבו, כי האיש שנתן לו את בתו התחמץ קצת, והוא כמוני, כלומר: כאחד מן הבחורים, הטעונים בדיקה בדעותיהם. אך עובדה היא, שהאברך הצעיר הזה כבר יודע רוסית, היה גם מקוראי “המליץ”, שיצא קודם לזה באודיסא, נתפס להשכלה ולכל דעותיה הנפסדות… ואנחנו שנינו התקשרנו קשר אמיץ.

זלמן־דוד לא היה גדול ממני לא בשנים, לא בתורה ולא בהשכלה. אבל מעלות יתרות, בכל זאת, היו לו עלי. הוא היה “אברך”, בעל־הבית’ל במבטא ההמון, אדם נשוי, בעת שאנכי הייתי “בחור”, רוק, עלם צעיר, ואם כי, כמו שאמרתי, בני גיל אחד היינו, וגם הייתי גדול ממנו בשלשה חדשים, אבל, לפי המובנים בעת ההיא בחוגנו, זכיותיו של בעל־אשה הרבה יותר רחבות מאשר לעלם, לרוק, שהוא כאחד הנערים. אחרי מדותיו והליכותיו של אברך אינם בודקים, בעת שבחורים צעירים זקוקים לשמירה, ולא יפול עליהם צל ביום שידובר בהם “נכבדות”. גם מצבו הכלכלי של אברך יותר טוב, והיה זלמן־דוד יותר מסוגל למעשים רבים, שהיו קשים עלי. לי היו אחים ואחיות גדולים ממני בביתנו, ולכן לא היה לי חדר מיוחד בדירתנו, אם כי היתה די רחבה; ולרעי האברך היה, כמובן, חדר מיוחד, ואפילו דירה מיוחדת הקציע האב הזקן בחצרנו לזוג הצעיר, לחתן בתו הבכירה. כל ספר שאני מביא לביתנו ידים רבות ממשמשות בו, בודקים אותו, ואחי הגדול גם יודע לבקר בין טוב לרע, בין ספר “ממש” ובין ספרים חיצונים, תחת אשר זלמן־דוד חפשי בביתו ועושה שם כרצונו ואין מהרהר אחריו. וגם שאלת הכסף, הנחוץ לרכישת ספרים משלנו,– לאו מילתא זוטרתא היא. אנכי הייתי יכול לרכוש לי ספרי מליצה רק בערמה, בגנבת דעת. הייתי לוקח מאת מוכר הספרים היושב בחצרנו על חשבון הסבא ורושם בפנקס במקום “הצופה לבית ישראל” של ארטר – איזה ספר של.שאלות ותשובות". מאת הורי הייתי מקבל דמי־כיס לצרכי חול, אך לא לקנית ספרים: "ספרים הרבה בארונות הגדולים בבית, ולמה לך עוד? ". אבל זלמן־דוד הלא אברך הוא, נדוניא שמורה לו, ובידו להוציא כחפצו.

אך גם רעי היה זקוק לי. אל לשכוח, כי הוא בא לגור אלינו, ועליו עוד להתאזרח בחצרנו, והן לא על נקלה יהיה הזר לאזרח לכל חקותיו ומשפטיו. אני – נכד הסבא, בן בנו, יליד החצר, “נסיך הדם”, כמו שהיה קורא לי לץ החצר, משה ביחובסקי, ואך טוב היה להצעיר החדש, הבא אל משפחתנו, כי אחד ממנה יהיה צלו על יד ימינו ויורה לו תמיד את המעשה אשר יעשה ואשר יחדל. אפשר מאד, כי גם ערכי כשאני לעצמי היה מרום בעיני חברי החדש, אחר שאני כבר “נסיתי את הנוצה” בעת ההיא, פרסמתי דברים בדפוס, והיחס של “הקורא הנכבד” אלי לא היה חסר כבוד וקצת הערצה. וגם אני הוקרתי ברעי מעשיות ידועה, מה שלא היתה בי. אביו של ליבונטין נשא משרות אצל האדיר פוליאקוב קרובו, והמשפחה גרה שנים אחדות בערי רוסיא הפנימית, וזלמן־דוד זה ידע וראה גם את מוסקבה הבירה, ראה והכיר “עולם ומלואו”, – תחת אשר אני עוד טרם ראיתי אפילו את מסלת הברזל, ויהי בעיני כאיש אשר ידע את העולם ואת נסיונותיו הרבים והשונים, שהיו זרים לי.

ורוח אחת לבשה את שנינו להביא שטף חיים חדשים אל המים השקטים בחצרנו, בסביבותינו. שבע כבשות לא הצבנו, בין בתרים לא עברנו וברית מלח לא כרתנו, אבל אחוה ורעות קשרו אותנו יחד. אני הייתי איש עצתו להאיר דרכו באשר יכולתי, וגם הוא שש לקראת הצלחותי, גאולתי מעבודת הצבא ונסיונותי בספרות שהצליחו.

ובעזבי את חצר אבותי ואת מולדתי, בסתיו תרל"ח, ללכת אל אבי לפטרבורג לבקש לי מעמד לחיי העתידים, יצא גם זלמן־דוד לשחר לטרף ולעשות לביתו. שנות ארוחתו על שלחן הורי אשתו כלו, והוא שלח את ידו במסחרים שונים. ההצלחה לא האירה לו פנים בעסקיו השונים. אבל עוז רוח לו, והוא האמין בכחותיו, וינסה את כשרונותיו בכה ובכה, וגם אל מערכות המלחמה הבלקנית שהיתה אז נסה ללכת, אך שב על עקבו בלא כלום. וכנהוג, לא ארכו הימים ומכל הון הנדוניא נשאר אך מעט, או כלה כלו. בעת ההיא היה במוסקבה, ושם החליט לשמוע שעורים בתורת הנהלת הספרים, וירכש לו את התורה הזאת, ויחליט לעשותה קרדום לחפור בה ולמטה לחמו. ביתו ומשפחתו נשארו במוהילוב, בחצרנו המשפחתית, והוא נדד לערי הדרום, במקום שהמסחר והתעשיה היו יותר מפותחים מאשר ברוסיא הלבנה, וימצא לו משרה לפי ידיעותיו וכשרונותיו.

ובכל הימים הרבים ההם לא פסקה חליפת־מכתבים בינינו. איש איש מאתנו ידע תמיד מכל העובר על רעהו, וביחוד היינו משותפים בכל הענינים הלאומיים, שהיו מנסרים בתקופה ההיא בלי הרף בעולמנו. העתונים הרוסים לעניני היהודים הביאו זרמי חיים חדשים, שנהיו למקורות מחשבות לא שערון להצעירים המשכילים האמונים עלי ההכרה הלאומית. כזה היה ליבונטין, הקורא הותיק של “השחר” ושל ליליענבלום. התעמולה לשאיפות לאומיות, לתנועת התחיה הלאומית, קבלה בעיני הצעירים המשכילים ברק מיוחד, מלא הוד והדר לאחרי שפנו לה מקום העתונים שלנו בשפה הרוסית. אם סמולנסקין כתב בשעתו, לפני כששים שנה, שאין לנו להתביש בתקותנו הלאומית כי עוד ישוב עם ישראל לתחיה, הלא מכאן ראיה, כי היתה בושה כזו בלבות המאמינים, ולא העלו אותה על דל שפתם. והנה שמחו הצעירים הלאומיים לראות, כי בפטרבורג, בעיר הבירה, ובעתונם של ראשי האינטלגנציה העברית, כהני הטמיעה,– כי שם הורם והונף הדגל העברי הלאומי. ומשנה שמחה שמח ליבונטין לראות בין הצבא הלאומי החדש את רעו הטוב, את האיש אשר יחד ינקו את שדי הספרות העברית, ושאיפותיהם הלאומיות התפתחו ועלו בקנה אחד. הקורא כבר יודע, כי בתקופה ההיא החלפתי את עטי העברי וכתבתי את אשר בלבי רוסית, וזה עוד הגדיל את ערכי בעיני חברי.

זה היה בראשית החורף תרמ“ב. תנועת היציאה הקיפה כבר את כל “תחום המושב” אשר ליהודים ברוסיא, וגם עקבות התנועה לשיבת בנים לגבולם, התנועה הפלשתינאית, נכרים היו במקומות רבים. זלמן־דוד ליבונטין נשא אז משרה בבית־מסחר הגון בקרימנצוג. והנה קבלתי ממנו מכתב, המודיע לי כי הוא החליט לצרף את מחשבת היציאה לארץ ישראל למעשה, כי הוא עוזב את משרתו והולך לארץ ישראל… לא האמנתי, מפני כי ידעתי כי אשתו והוריה וכל הסביבה יתנגדו לזה. גם אני נסיתי להניא את לב חברי מן הצעד הזה. אנכי הייתי אמנם בין המטיפים להגירה לארץ ישראל, והתנגדתי בכל לב ליציאה לאמריקה. זו האחרונה היתה בעיני כגלות חדשה, כמקום להתבוללות, כמו שהתבוללו היהודים במערב אירופא, תחת אשר לא”י אנו שבים ע"מ לשוב לתחיתנו. ואולם ההטפה שלי היתה מכוונת אל ההמונים, אל הנושא הנעלם אשר ידעתי לכנותו בשם, אבל את פניו לא ראיתי – אל העם. כי גם אנכי הנני חלק מן הנושא הנעלם הזה, מן העם, וכי גם אני זקוק לאותה התרופה הכללית, ששמה עליה לארץ אבות, – זה לא עלה על לבי, או, לכל היותר, זה עוד לא בא לידי גלוי והכרה מוחשית. אמנם היתה הצעה וגם הסכמה ביני ובין אחדים מחברי (ברמן, פרוג, ש"ז לוריא) ללכת לתור את הארץ,– לתור אותה בשביל אחרים. והנה – האדם הקרוב אלי מאד, קרבת משפחה וקרבת מחשבות ושאיפות – הולך להגשים בפועל את המחשבה, לקיים בעצמו את אשר אנו מטיפים לאחרים.

ועד שאני כותב אליו, והוא עונה לי – והנה אחד המכתבים בא לידי מחרקוב, ועוד שבוע, ועוד שבוע, והמכתב בא מארץ ישראל… נסיעה זו קדמה קצת לתנועת ביל"ו, וליבונטין גם לא ידע דבר על אודותיה. אין יודע דרך התנועה. מאשר לא נדע יבוא הרוח ויגע באחד המיתרים הנסתרים במערכי הלב של בני האדם, ויש אשר נגדו תתפרץ רוח אחרת, רוח מתנגדת, ויתעורר שאון, והמו לבבות רבים, והיתה לתנועה מקיפה. נפלה הברה בקרימנצוג, ונביא שקר הופיע מיליסביטגרד, והתעורר הרוח הלאומי בלבות אחדים, מתי מספר, והקיף הרוח עיר ומתים, והגיע עד חרקוב, ונוסדה אגודה גם שם, – וזלמן דוד ליבונטין יצא במלאכות לארץ ישראל, ואת ברכתו ליום חתונתי קבלתי ממרחקים. עוד הרבה־הרבה פעמים נפגש שנינו בדרכי חיינו.

לו. יובל יל"ג

למן היום אשר שב המשורר יל"ג מגלותו מאולונצק המדינה נעשו היחסים בינו וביני חיוביים כלם. קודם, כשהיה גורדון מזכיר הקהלה ומזכיר החברה “מרבי השכלה”, ומפתחות שני המוסדות הצבוריים האלה היו תחת ידו, הייתי בהכרח בא עמו לפעמים גם בנגודים. לי היה צורך לעתים קרובות להשתדל אצלו לטובת זה או אחר, ומפני שאין אדם יוצא מאת עסקן צבורי וחצי תאותו בידו, לכן היה לי גם לדבר קשות אל גורדון, בפרט שלא היה אדם נוח לדורשיו. ואולם בשובו לפטרבורג לאחרי שסבל גלות ומאסר על לא פשע בכפיו, ושב לעיר הבירה אך לא למשרותיו, והיה חסר כל השפעה, וגם מקורות חייו דללו וחרבו,– היה האיש בעינינו יקר ולא מנענו ממנו כל כבוד. היה לפנינו לא פקיד וגבאי צדקה קשה־הלב, רק יהודה ליב גורדון ראש המשוררים העברים אז, גורדון המשכיל והמלומד, גורדון הסופר בעל הכשרון הבלתי שכיח, גורדון הפקח ואיש־שיחה מענין ולוקח לב. והייתי מבקר אותו בדירתו ברחוב הניקוליבי, היינו משוחחים על הענינים הספרותיים, ושיחתו היתה נעימה עלי ותמיד מענינת.

כך ישבנו לנו באחד הימים בראשית החורף. ישבנו שנינו בביתו, בחדר עבודתו שלא היה מרווח ביותר. האח לפנינו מבוערת, ועל כרכב האח נצבים הפסלים “חריף” ו“בקי” מעשי ידי אנטוקולסקי. נתגלגלה השיחה על וילנא, עלו זכרונות קדומים, והנה ספר לי המשורר, כי עוד מעט, כמדומני בכ“א כסליו הקרוב, תמלאינה לו חמשים שנה. אין אני מן האוהבים את החגים, שבודים להם האנשים מלבם מן הששים לקראת סדור חגיגות, ובכל זאת שמרתי את הדבר בלבי. היתה אז תקופה כזו, שאנחנו זקוקים היינו לכל דבר, אפילו למקרים מלאכותיים, אם אפשר לומר כך, כדי להדגיש ולהבליט את ערך היהדות והסופרים העברים, ולתתם עליונים בחיינו. כמו זרים נחשבו סגולותינו בעיני דור ההשכלה, ועלינו היתה איפוא אז החובה להתהלל ולהרים על נס את כל אשר ברך ה' את עמנו ואת ספרותנו. לאחרי זמן מועט הביא מר פ. גץ את הידיעה אל מערכת הראסוויט, כי בקרוב יוחג חצי היובל למיום שיצא הספר “אהבת דוד ומיכל”, ספר השירים הראשון שפרסם י”ל גורדון. שנים אחדות לאחרי זה, כאשר יצאו “כל שירי יל”ג“, קרא הר”ש דובנוב לגורדון בשם ניקרסוב העברי. ההשואה, לפי דעתי, לא היתה נכונה, כי לא הרי ניקרסוב כהרי גורדון. אבל זה רק מראה, כי גדולה היתה התשוקה בלב כלנו למצא גם מתוך הסופרים והמשוררים העברים משורר, אשר רוחו יהיה המבוע, כפי מבטאו של ביליק, לכל ההרהורים הכבושים של טובי המשכילים, לכל הזרמים השוטפים ברחוב היהודים, ואשר לא נבוש בו על פני חוץ. וי“ל גורדון היה מתאים מאד אל המטרה, אל האידיאל שצירנו לפנינו. רודה היה יל”ג גם בשפות אירופא אחדות, לא היתה בו כלום מהבטלנות של חובשי בית המדרש, שרבים־רבים מסופרינו ומשוררינו בעת ההיא היו מצוינים בה, והיה באמת משורר בחסד עליון. ושמחנו לקראת המקרה של היובל להשתמש בו.

עורך הראסוויט הסכים על ידי לשתף את העתון בחגיגה ספרותית זו. בשרנו את דבר החגיגה שבועות אחדים קודם, ואנכי כתבתי הערות אחדות בענין זה בכרוניקה. פרוג הכין שיר מיוחד לכבוד הגליון, אשר יצא בשבוע החג, הזמַנו תמונת המשורר, ואל התמונה נתַנו הערכה ספרותית. את זו האחרונה צריכים היו לכתוב או דובנוב, או ש“ז לוריא. ואולם דובנוב עוד טרם שב לפטרבורג מנסיעתו למולדתו בענין חובת עבודת הצבא, וגם לוריא היה במוהילוב לרגלי התזכיר לועדת־הפלך בשאלת היהודים. חכינו לשובם של אחד משני אלה, ורק בימים האחרונים, באין אחר, כתבתי אנכי את ההערכה הספרותית לתמונתו של המשורר. זכורני, שכתבתי את המאמר בחפזון גדול, מבלי שהיה לפני כמעט כל חומר, ואך עפ”י רשימתו של הד“ר ויליאם צייטלין בספרו הביבליאוגרפי לספרות העברית. המאמר יצא קלוש וחלש, נכתב “כדי שלא להוציא את הנייר חלק”, אבל כבר רכשתי לי בעת ההיא את הנוסח הנחוץ, והעורך, אשר עברית לא ידע וכל מושג על דבר ערכו הספרותי של בעל היובל בפרט ושל השירה העברית בכלל לא היה לו, נתן למאמרי מקום סביב התמונה, בראש הגליון. את עצם החגיגה קבעו ליום 29 לאוקטובר. כמובן, איש לא ידע את היום, שבו ראה אור הספר לפני עשרים וחמש שנה, ואת היום האמור קבע רוזינפלד, עורך הראסוויט, באחת ההערות שכתבתי בגליון שקדם ליום החג. רוזינפלד היה עורך־דין, והוא בדק ומצא שביום ההוא אין לו כל עבודה ומשפטים בבתי המשפש, והלך וקבע את היום הפנוי ההוא ליום החגיגה. היתה בקביעה וו גם כונה מיוחדת. השבועון השני “רוסקי יעווריי”, היה יוצא ברביעי בשבוע והראסוויט בחמישי בשבוע. דחינו את יום צאת הגליון ליום הששי, ובאופן זה יכול היה העתון שלנו להקדים את המתחרה בו בידיעות מפורטות ע”ד פרטי החגיגה כמעט בשבוע שלם.

בבקר יום החגיגה באו קבוצות קבוצות לביתו של חתן היובל לברך אותו. ובערב היה המשתה בבית האכל של חרנס, בית־האכל הכשר והיותר מסודר בעיר הבירה. אני ופרוג היינו בין המסדרים, ומיד ליד עברה אגרת כתובה הדר לכבוד המשורר ומשפחתו. המשורר, במקום תשובה על הנאומים הרבים, קרא שיר באידית, ששמו היה, כמדומני, “לייבצקה דער בעל לשון”, מזכרונות ילדותו, כאשר אך החל לנסות כחו במליצה ושיר. כאמור, נאומים לא חסרו, והמשתה נמשך עד שעה מאוחרת בלילה. ממחרת נאספנו אל המערכת. כלנו עיפים ויגעים מליל הנדודים שעבר עלינו, ואיש מאתנו, מעוזרי המערכת, לא חפץ ולא יכול ללכת ולערוך בשביל העתון את פרשת החגיגה. האחד הטיל על השני את העבודה לכתוב את פרשת הערב ואת תוכן הדרשות. האדון העורך מאיץ בנו, כי על כן הלא העתון צריך לצאת היום לאור, וכמו שספרתי הלא בכונה דחינו את יום צאתו. פתאם נשמע קול הפעמון במבוא חבית, ואל חדר המערכת נכנס – ש"ז לוריא. הוא אך עתה שב ממוהליב, ויסר אל המערכת. “הנה הוא – קראתי – ישב ויכתוב את פרשת החגיגה”.

– אבל הלא זה עתה באתי, ובסעודה לא השתתפתי, אמר לוריא.

– אין דבר – אמרתי לו – זה לא כלום. שבה וכתוב. 

וש“ז לוריא דרש סעודת בקר, וישב ויכתוב את דבר החג לכל פרטיו. את תוכן הדרשות כתב על פי הדברים אשר הגדנו לו אנחנו, ואת אשר שכחנו או לא שמענו חבר לוריא משלו, וישם בפי האנשים דרשות מתאימות להשקפותיהם, שהיו פחות או יותר ידועות לנו, באשר גם האנשים היו ידועים לנו. מר פ. גץ נאם בגרמנית, ולא הצטין בכשרון הדבור, ואנו היינו בשעת נאומו בחדר הסמוך, ולא ידענו כלום מה נאם. ואולם זמן קצר קודם לזה פרסם מר גץ מאמר מקיף על דבר האתיקה, ולכן רשם לוריא בהרצאת הנאומים, כי מר גץ הדגיש בנאומו את הצד האתיקה שבשירי י”ל גורדון. גץ בא אחר כן אל המערכת וטען שלא היו דברים מעולם, ולא זה הוא החזון אשר יצא בנאומו; ואולם אנחנו שלחנו אותו אל – ש"ז לוריא.

וצריך אני להוסיף, כי היובל הזה, החגיגה שסדרנו ליל“ג, היה פרי יחס לבבי אל השירה העברית וגם, בפעם הזאת, אל המשורר. אה החגיגה סדרו אנשים, שהתיחסו בהערצה אל הכשרון הבלתי מצוי, שחפצו לגרום ליל”ג שעה של קורת רוח. אנכי יודע את הטכניקה של חרושת היובלים השונים, שעל־פי הרוב חתני היובל הם גם המעוררים והמזכירים את אנשי סביבם על “היום הגדול” הקרב לבוא, יוצרים, במחילה, בעצמם את התעמולה הנחוצה… ואולם בנידון דידן, במה שנוגע ליובלו של גורדון, היה כל החג הפתעה בשבילו. הוא גם נסה לחרחר קצת את אחד מן המשתתפים, שבעצמו לא ידע עברית ואת ערכו של המשורר לא הכיר, על מה ולמה סדרו את השאון הזה. הרגשנו צורך נפשי לתת איזה פצוי לאיש, אשר לפני שנים אחדות סבל נוראות על לא פשע בכפיו, על חפצו לשמור על כבודה של החברה “מרבי השכלה”, לבל יחולל שמה ע"י איש נקלה, שהתפרץ אל תוכה. הוא היה קרבן, חטאת הקהל, והצבור העברי אז בפטרבורג הרגיש, כי עליו החובה לכפר את פניו בחגיגת כבוד.

היחסים ביני ובין יל"ג היו חיוביים אך לידי ידידות ולבביות לא הגיעו לעולם. וכמדומני, כי כאלה לא היו להמשורר עם שום איש, ביחוד מאלה שהכירו אותו פנים אל פנים. ישנם אנשים, שאתה מכבד אותם מרחוק, ואם אתה נפגש עמו מקרוב, אזי אתה נעשה לאוהבו, והוא לידידך, אתם מתקשרים איש אל רעהו כמעט קרבת משפחה; כזה היה, למשל, סמולנסקין. ואולם ישנם, להיפך, טפוסים כאלה, שאתה חובב אותם, שואף להודע אליהם, להתקרב אליהם כל הימים שלא ידעת אותם פנים בפנים; אבל כל־כך הרבה חוחים צצים פה ושם על ענפי השושנים, כל־כך רבו הנימים הבלתי נעימים, שאתה מרגיש בקרבתך אל האנשים האלה, הדוחים אותך, המעכבים אותך על דרך התקרבותך אליהם. ומאלה היה גורדון. היה שש להרעימך להטיל בפניך מומים בכשרונות האנשים החביבים עליך, ואף את אחד מן הסופרים החכמים והמשוררים בני גילו לא אהב. הוא הרגיש את עצמו מרום ונשא על כלם, ולא הכיר בערכם ובפעולתם, והיה מבטלם בלבו ובפיו ומדגיש תמיד את המגרעות, שמבלעדיהן אין שלם אלא אחד. זה האיש גורדון היה כשרון בלי מצוי, ידיעותיו היו רבות וכלליות, ומשרתו – מזכיר קהלת ישראל בעיר הבירה ומזכיר־מנהל עניני החברה להרבות השכלה ביהודי רוסיא – נתנה בידו מפתחות להשפעה כבירה. ויכול היה האיש הזה לתפוס לו מקום תמונה מרכזית בחיים הצבוריים בזמנו,– אבל, לדאבוננו הגדול, חסרו לו אותן המדות, המקרבות את האדם לבריות, וממדותיהם של תלמידי חכמים סגל לו את לחישות השרף, עקיצת העקרב וכויות הגחלת, ולכן גם אנשי שלומו רחקו ממנו. שנים צדדים לכל מטבע – זהו האדם.

לז. דבר אל בני ישראל ויסעו

גם החגיגה הספרותית הזו, גם כל מאורע ומאורע בחיי אחינו אז בארץ, באו, כמים עלי טחנה, להגביר ולהאדיר את שטף התנועה הלאומית בקרב בני הנעורים אז. כבר היה לנו בעת ההיא חוג לא־קטן מתוך הצעירים, כבר הסתדרנו לאגודה אחת, שהרימה את דגל התחייה הלאומית. לא בקול ענות גבורה, לא הרבינו שאון, והיינו מתאספים עשרה, חמשה־עשר איש, ודנים על צפונותינו, אבל ההכרה הלאומית היתה חזקה בקרבנו. מאנשי “רוסקי־יעוורי” נלוו אלינו וסילי ברמן, צעיר מלא אש קודש, והוא הביא אל חוגנו כחות צעירים רעננים מן התלמידים והתלמידות של בתי מדרש הגבוהים חבריו. זוכר אני את אלגא סימקין (גברת נמירובסקי, ביקטרינסלב) ואת ברטה פלקסר אחותו של הסופר פלקסר־ואלינסקי, את יאנושפאלסקי, ועוד רבים,– איה הם עכשיו?.. גם ולדימיר איבנוביטש, כלומר זאב בן יונה טיומקין, היה מבני חוגנו. קראנו לאגודתנו “אחות ציון”. עלי היתה העבודה רבה מאד: עבודת המזכירות במערכת, עבודה בקרב החברים, שהייתה עלי יתר מאשר על אחרים. כי רובם היו עמוסים דאגת הפרנסה, בעת שלחמי ומימי היו בטוחים בבית הורי. באתי בחליפת מכתבים עם סמולנסקין, עם הר“ד גורדון, ואנחנו נהיינו החצוצרה למסע המחנה לארץ ישראל… בחורף ההוא, חורף תרמ”ב, חדלה ההגירה, היציאה מארץ רוסיא, להיות לשאלה ותהי לעובדה, חדלה ההלכה ותהי למעשה.

ובעת ההיא בא הד“ר יצחק ארשאנסקי לפטרבורג. יצחק ארשאנסקי, אחיו של אליהו ארשאנסקי, – זה גבריאל ריסר של היהודים הרוסים – היה בתוך הצירים שהשתתפו באספת העסקנים בחודש אלול תרמ”א, האספה שדברתי עליה באחד הפרקים הקודמים. היה שלוח אל האספה מקהלת ישראל ביקטרינסלב. האספה בחרה בו לחבר המלאכות, שנשלחה אז אל הגרף איגנטיוב וכתב בקשה בידה על שם הקיסר. אחר כן הזמין המיניסטר אליו את ארשאנסקי, וימסור לו את התשובה, ובאותו מעמד בקש ממנו לערוך לפניו תזכיר והרצאה על שאלת היהודים ברוסיא. ביום השבת, בששה עשר ליאנואר, התיצב ארשאנסקי לפני הגרף איגנטיוב וימסור לידו את ההרצאה על מצב היהודים ברוסיא. ויותר מה שהיה כתוב על הנייר הוסיף הד“ר ארשאנסקי בפיו לאיש שיחתו, ויתאר את מצבם של היהודים התועים ואובדי עצות. היהודים חושבים את עצמם לאזרחי רוסיא, נושאים הם בעול כל חובותיה, והנה אין הממשלה מגינה עליהם ועושקת את זכיותיהם האזרחיות. המיניסטר ענה, שאין ליהודים להתאונן לפני הממשלה, אחרי שלהם מגנים אחרים מבלעדיה, וכל גדולי ועשירי היהודים בחו”ל עומדים להצילם ולהגן עליהם מידי הממשלה ומכל רודפיהם. על עקיצה זו ענה הד“ר ארשאנסקי, כי אמנם נוכחים היהודים בחו”ל לדעת, בהכירם מקרוב אה יהודי רוסיא היוצאים ממולדתם ובאים אליהם, כי גם היהודים האלה הם כנים, טובים וישרים, ואך עול עושה הממשלה הרוסית, היוצרת בשביל אזרחים טובים אלה חוקים מגבילים ורודפת אזרחים כמו אלה. המיניסטר אמר, שאין איש ברוסיא רודף את היהודים, וכי את מחוללי הפרעות מסרו למשפט. ויאמר לו הד“ר ארשאנסקי: לו התחוללו הפרעות נגד אחרים, כי אז היו המשפטים קשים; והממשלה היתה אוחזת באמצעים אחרים נגד הפרעות שלא תקרינה כאלה. אז אמר המניסטר בהתגלות לב, שאין הנדון דומה לראיה: אתם, היהודים, זרים בארצנו, ואין הזר רשאי לדרוש זכיות שוות עם בעל הבית. אנחנו, הרוסים, אדוני הארץ, ואתם אך לגור אצלנו באתם, ועליכם להסתפק במה שאנו נותנים לכם. אם לא טוב בעיניכם, – לכו לכם באשר תמצאו דירה חדשה… והוסיף המיניסטר וידבר דברים ברורים אל הד”ר ארשאנסקי, כי גבולות המערב פתוחים לפני היהודים היוצאים מרוסיא, והם רשאים לצאת את הארץ, רק שלא יעזבו בארץ אחריהם את הזקנים והחלשים, ושישלמו קודם צאתם את חובותיהם להממשלה; כי תחום־המושב ישאר בתקפו גם להבא, ואל הפלכים בפנים רוסיא לא יתנו להיהודים לבוא; כי אם תמצא הממשלה איזו קרקעות שוממות במקומות רחוקים ובודדים, אז אולי תאות הממשלה לתת שם אדמה למושבות חקלאיות להיהודים, אם לא תמצא בזה נזק לתושבים אחרים. והגרף איגנטיוב אמר בפירוש, כי הרשות ליהודים, מבלי שים לב אל החק הכללי האוסר תעמולה לטובת היציאה מן הארץ, לסדר להם ועדים ליציאה, אם אך יגישו בקשה אודות זה אל השלטונות, וגם הוסיף כי כל יהודי, היוצא מרוסיא, לא יוכל לשוב אליה עולמית.

הד“ר ארשאנסקי מהר לפרסם את שיחתו עם המיניסטר, ובהוספה מיוחדת להראסוויעט נדפסו כל דברי השיחה שחור על גבי לבן. זו היתה פצצה מרעישה מאד. המצב נעשה ברור. אם עין השלטון רעה ביהודים, אזי כל הגנה לא תהיה לנו, הפרעות לא תחדלנה, ואולי גם היא בעצמה תסדר אותן. הנה היו בחורף ההוא פרעות בוארשוי, העיר הפולנית, ומחוללי הפרעות היו קצפים, בני רוסיא הגדולה, שבאו לשם כך לוארשוי, ואין יודע מי שלחם, ואין יודע לאן נעלמו אחרי כן… עין בעין נוכחו היהודים, כי הממשלה הרשעה חפצה להפטר מיהודי רוסיא ויהי מה, ומי ידין עם אגרוף כי גבר, עם זרוע עריצים. אמנם, הצדק על צדנו, הצדק האוביקטיבי, וזכות אחת לנו על אזרחות ברוסיא כמו לכל תושביה. הזכות לנו – כה טענו אז המשכילים והסופרים – לצאת מרוסיא ברצוננו וגם לשוב אליה ברצוננו; אבל מה יוסיפו ומה יועילו דברי היושר והמוסר והצדק, אם לנו עסק עם שודדים, עם שלטון עריץ ועושק, האומר לנו מפורש: טולו וצאו כל עוד נפשכם בכם. הדוקטור ארשאנסקי היה מעוזרי ה”ראסוויעט" בהוסדו בתרל“ט, ואך בא עכשיו לפטרבורג נכנס אל המערכת לעבוד בה ולהטיף ליסוד הועדים לעניני היציאה. יום יום הייתי יושב עמו, עוזר לו בעבודתו, וראיתי את מסירות נפשו לגורל עמו. אותו שמו אל מול פני המלחמה החזקה לא רק הגבירים, שהשיחה עם המיניסטר שנתפרסמה הכחישה את כל הבטחותיהם ודבריהם, כי הכל הולך למישרים, אך גם העתון “ואסחאד” חרף קצת את ארשאנסקי, ההולך להתיצב ואיש לא שלחו, ומפרסם שיחות בהוספות מיוחדות ומתעטר בעטרת שתדלן של כלל ישראל. העתון האחר “רוסקי יעבריי” היה תמיד שופרם של אדירי היהודים בעיר הבירה, והיה מביע את השקפותיהם של אלה, או אשר ימצא חן בעיניהם. והד”ר ארשאנסקי היה בודד במועדו.

ואולם בודד לא היה. עמו היה העם, המון בני ישראל. אוכלוסי היהודים ברוסיא הבינו היטב את
דברי המיניסטר להד“ר ארשאנסקי, ידעו לקרוא גם בין השיטין, והוציאו את המסקנות המעשיות. היציאה מן הארץ התגברה ותהי לשטף כביר, אשר זרם לכל ערי הגבול. השאלה: לאן, אם לאמיריקה או לארץ ישראל, היתה ענין לסופרים, שאלה עיונית, אקדימית; החיים ידעו אך אחת: – לצאת מתוך הארץ, לברוח לאן אשר תשאינה העינים, כל עוד נשאר מתום. עמו היתה האינטלגנציה העברית, שלא חשבה להסתיר את המצב מעיני האוכלוסים ולכחד את האמת המרה תחת הלשון. והשבועון “ראסוויט”, כלי מבטאם של המשכילים, פתח את שעריו לרוחה לפני הד”ר ארשאנסקי ולכל אלה שמחשבותיהם כמחשבותיו. היציאה בחפזון, מהומת המנוסה – זה היה אסון חדש על ההמון, תוספת לפורעניות, פוגרום עצמי, ועל ראשי העם ודבּריו היתה החובה לקדם את פני הרעה הזאת. היתה נחיצות הכרחית לקחת את ענין היציאה בידים יודעות סדר וארגון, כלומר ליסד ועדים מיוחדים לעניני הגלות הגדולה, שהטיל הגורל על עמנו ברוסיא. והוכרחו גם האדירים, עסקני כלל ישראל בפטרבורג, להודות כי באה העת לקרוא אספה גדולה מאת ראשי כל פנות העם לדון על המצב הנורא, שהיינו נתונים בו. וגם זאת הבינו, כי האספה הזאת, השניה, אינה יכולה להיות דומה לזו שקדמה לה באחרית הקיץ העבר, אספת מקורבים ותמימי־דעים של הגבירים; כי את האספה הזו, אספת עסקני הצבור כדי לדון על ענין חיוני בשביל כל היהדות הרוסית, צריך להזמין לא איזה גביר או אדיר, אך אישיות צבורית רשמית. יהי זה אפילו הד"ר דרבּקין, שהיה אז הרב־מטעם בעיר הבירה, והיה נודע לאיש ישר מאד ונאמן לעניני עמו. סדור עניני היציאה וארגונם היה מן ההכרחיות הראשונות, למען לא יהרסו האנשים את מעמדם החמרי בצאתם בבהלה ובחפזון, ולא יבאו אל הארצות האחרות דלים ואביונים, ולא יסגרו לפניהם את השערים גם שם, כמו שכבר החלו או לעשות, לבשתנו ולחרפתנו, מדינות אחדות.

בראשית פברואר פנה הד“ר דראבקין בבקשה אל מיניסטר הפנים, להרשות ליהודים לקרוא לעיר הבירה אספת ראשי העסקנים מערי השדה לדון על מצב היהודים ברוסיא. הד”ר דראבקין לא כחד תחת לשונו, כי את האספה החליטו היהודים לקרוא לרגלי השיחה, שפרסם הד“ר ארשאנסקי בהוספה להשבועון “ראסוויעט”, ושאפשר כי הממשלה נכונה לאשר יסוד איזה “ועד הגירה”. ואם הראסווייט פרסם דבר כזה – כתב הד”ר דראבקין – בודאי ברשות פרסם, ובא על זה בודאי הסכם של המיניסטר, ובכן נכונה הממשלה לותר על החק, האוסר דברים כאלה בנוגע לנתיני המדינה, ולא תענוש את היהודים היוצאים מרוסיא. “אין מלים בפינו – כתב הד”ר המבקש – להביע את כל הצער המוסרי, שגרמה לנו הידיעה הזאת ופרסומה“, ובשם כל ישראל חוה הד”ר דראבקין את דעתו, כי היהודי האומר בשם אחיו, כי נכונים הם לעזוב את רוסיא, הוא מחלל כבוד עמו. ואולם כדי לברר את המצב, ואם נכונים הדברים שפרסם הד“ר ארשאנסקי, ואם באמת הבין הוא את הדברים כהויתם, הוא מבקש מאת המיניסטר להרשות לו לקרוא לאספה את עסקני היהדות בערי המדינה, למען ידונו הם על כל השאלות, שעורר אותן הד”ר ארשאנסקי בשיחתו עם המיניסטר.

והתכוננו אל אספה חדשה.

לח. הצום וזעקתו

לאספת עסקנים זו השניה, שעוד אתעכב על רבים מפרטיה, קדם חזיון צבורי אחד, שאני מוצא צורך להזכירו ולהדגיש את ערכו, שהיה לו בתקופה שאנו עומדים בה. בחיי הצבור ישנם חזיונות, אשר כשהם לעצמם אין להם ערך מיוחד, ואם מרבים להשתמש בהם אזי הם מתמעכים ומפסידים את כל משקלם, ואולם אם החזיון מופיע בשעה הרצויה ובתנאים המתאימים, אזי הוא נעשה לגורם חזק, מתרומם לפעמים למאורע כמעט היסטורי.

ולמדרגה כזו הגיע תענית צבור, שקבעו אז בכל קהלות ישראל ברוסיא ביום העשירי בשבט. אין אני יודע מי קבע את התענית, מאת מי יצא הרעיון להכריזו. קרוב לודאי, כי אך נודע בקהל דבר השיחה של איגנטיוב עם ארשאנסקי והיהודים הבינו תיכף את פירושם של הדברים לכל עמקם, אזי בקעה הצעקה: משמים רחמו עלינו, וקראו צום צבורי, וקדשו עצרה, ויצאה הפגנת־עם נהדרה ונאדרה. ביום אחד, בשני בשבוע, בעשירי בשבט, ביום 18 ליאנואר, קבלו וקימו עליהם כל בני ישראל בכל ארץ רוסיא הגדולה לצום ולענות נפשותיהם, ולא היתה קריה בכל מושבות היהודים שלא השתתפו בצום ההוא בהתלהבות מיוחדה. כל החנונים ובעלי המלאכה הפסיקו מעבודתם, סגרו את חנויותיהם, משרדיהם ובתי העבודה, ובתי התפלה היו מלאים צאן אדם מהבקר. התפללו סליחות של ערב ראש־השנה, קראו בתורה “ויחל” והפטירו בנביא “דרשו” כנהוג בכל תעניות־צבור, ולב הקהל היה נגרש כים. ולא היה הצום הזה דומה כלל לצומות הקבועים בלוח השנה. מעטים הצמים בתענית־אסתר או צום־גדליהו, וישנם, בעונותינו, עברינים המתירים להם לאכול אפילו בתשעה באב. והמשכילים שבדור הלא שכחו בכלל את התאריכים העבריים ואת הצומות שבלוח שלנו. אחרת היה הצום הצבורי של עשירי בשבט תרמ"ב, שעל אודותיו אני מספר. אותו שמרו לעשות כל בני ישראל, והמשכילים שבקרבנו דקדקו בשמירתו עוד יותר מהיהודים הרגילים.

ומחזה בלתי נשכח נראה בבית־הכנסת הכורלי שבפטרבורג. מן הבקר היה מלא אנשים פה לפה. היהודים פקידי הממשלה בבגדי השרד שלהם, רופאי הצבא היהודים, המהנדסים, היוריסטים, המון גדול סטודנטים יהודים, כל הגבירים האדירים, משכילי־העם – איש לא נעדר. איש לא ידע, מי הוא אשר קבע את התענית, אבל איש לא הרשה לעצמו לעבור על הצום הזה לבלי להשתתף בו. להיפך: כמו הרגישו כלם, כי אך זאת היא הסגולה הנחוצה עתה, ברגע זה, וכי אך בזה יקל ללב ישראל הכואב, כי יבאו כלם ביום הזה ובשעה זו, כלם יחד, למחות מחאה גדולה נגד רודפי האומה ומציקיה הרבים. תפלה חמה וזכה כזו, שהתפללו הנאספים ביום ההוא, לא ראו כתלי בית הכנסת לנאורים אפילו ביום הכפורים, וכאשר נגש הד"ר דראבקין אל העמוד, ויחל לבאר את פרשת הצום, פרץ באולם ההיכל קול בכי ויהי לתאניה ואניה, אשר כמוה לא נראתה… הן כל ידעו את המצב, הן כל חדשות לא גלה המטיף, הן יום יום קראו ושמעו ודברו על אודות המאורעות אשר מצאונו; ואולם, אך הזכיר הרב את ענות עמנו ואחת אל אחת את כל תלאותינו, ירדה מועקה על לבות הנאספים ויגדל הלחץ בלב, ותמלאינה העינים דם, וזרמי דמעות חמות התפרצו. וגם הרב הדורש לא יכול להתאפק, ויכס את פניו בכפות ידיו ויבך כילד קטן…

זה נמשך אך רגעים אחדים, אבל יקרים הרגעים האלה ועולים בערכם על שנים שלמות. אלה הם הרגעים, שבהם נוצרת אחדות־עם, מתעוררת ושבה לתחיה הנשמה הלאומית, נברא העם… ואחרי הצום הגדול הזה, אחרי הרגעים הגדולים שעברו על האנשים בבית הכנסת, הבינו כלם, כל היהודים, כי הפרעות וכל האסונות אשר באו, נגעו לא רק בקרבנות הפורעים, לא ביהודים של ערי הדרום בלבד, כי אם בכלנו, כי החרב של ההרס והאבדון נטויה על כל בית ישראל. שכול ואלמון היו מנת חלקם של השוכנים בארמנותיהם בעיר הבירה, ונדדה מנוחת הלב מאת כל השלוים והשקטים בעמנו. ובא ברגעים האלה הרוח בלב כל יהודי לצאת לעזרת אחיו, לעזרתו הוא. והרגישו אחרי הצום כל המשכילים והשבעים, כי יש כח בישראל, אשר הוא יגבר על רכב ברזל ואגרוף ברזל – אחדות שמו של הכח הזה. ונכון היה ביום ההוא כל אדם מישראל לקחת חלק בצרות עמו, לעזור לאחיו ברב או במעט, בכל אשר יוכל. והרגש הזה היה השליט על כלנו בכל ימי החורף ההוא. לא דברי מליצה היו דברי המשורר י"ל גורדון אז:

אם גזר האל כי עוד נחזיק פלך,

בנערינו ובזקנינו נלך.

כי זה היה רגש משותף אז לכל בני ישראל ברוסיא והמשורר שמעון־שמואל פרוג כתב חרוזי זהב, אשר ירדו עמוק־עמוק אל הנפש, הרעישו את לבותינו עד היסוד. יותר מארבעים שנה עברו מאז נכתבו החרוזים, וגם בשעתם לא למדתים על פה, אבל מי ישכח את הקריאה:

והמטה נכון, והרגלים לא בצקו, –

עמי, למה אתה עומד עלי דרך?

ראה, לא בּודד הנך.

כלנו בניך הולכים אחריך.

והוא הצהיל קולו ואמר:

שא את נפשי אל תכלת המרחק,

במקום זהב המדבּר למרחב משתרע,

ורחבּו כרחב יגוני אל־קץ,

כמדת מצוקותי בלי מוצא.

והפסוק: “דבּר אל בני ישראל ויסעו”, היה נשא על שפת כל לשון, היה לראש לשירים ולמאמרים רבים. בעת ההיא גבר הרצון בלב רבים לדאוג לעשות לעם העברי, גבר הרעיון על אודות הבית, “בית אם”, כמבטאו של יל"ג, “בית לאומי” כמו שאומרים היום – גבר הרעיון החדש־הישן על דבר תחית ארץ ישראל בשביל עם ישראל… בכל אופן היציאה מן הארץ היתה לסיסמא, והשאלה היתה רק: לאָן? אם לאמריקא או לפלשתינה.

מן העוזרים הקבועים במערכת הראסוויט היו ש“ז לוריא ואנכי פלשתינאים, וש. דובנוב היה מתנגדנו. העורך בעצמו, רוזינפלד, היה בעד הגירה בכללה, אבל מבלי לקבוע את שם הארץ החדשה. הוא ידע שפות זרות אחדות באופן מצוין, והיה נכון לצדד אפילו בעד השיבה לארץ ספרד, כמו שהציע אז אחד מגדולי ספרד בלונדון. את העורך אפשר היה לנו לכבוש בעד ארץ ישראל. אבל ש. דובנוב היה קנאי ונאמן לדעותיו. ענין זה נהיה כמעט לסלע המחלוקת ביני ובין דובנוב, לרגלי מאורע קטן אחד, וזה הדבר: אנכי הייתי מחבר בשביל העתון “מכתבים מארץ ישראל” שהיו חתומים תמיד בשתי אותיות נ. ס., סופי תיבות של שמי האירופי ושם משפחתי. ש. דובנוב היה ממציא את החומר הספרותי למחלקת חו”ל בעתון, ופעם אחת נמאסו עליו, כפי הנראה, עניני שטקר והאנטישמיות, ומסר למערכת “מכתב מירושלם”, חתום גם כן בשתי אותיות לטיניות מ. ס., ראשי תיבות של שמו ושם אביו. דובנוב היה, כאמור, מן העוזרים הקבועים, אל עבודתו מתיחס ברצינות, לא היה זקוק לתקונים, ואת החומר היו שולחים אל הדפוס עובר לקריאתו. ונכנס “המכתב מירושלים” אל הגליון שיצא כרגיל ביום הששי, ממחרת, בשבת בבקר, התפרץ אלי ש“ז לוריא, ויקרא אלי: “מה זה, האם יצאת מדעתך?” – ומה קרה? שאלתי, – “איך “מה קרה”, – הנה ב”מכתבך” מירושלים" אתה הופך את הקערה על פיה, מתנגד להגירה לארץ ישראל!" – לא כתבתי כל מכתב – אמרתי – איזה מכתב? – הוציאו את הגליון, והנה זה ממש, ידי דובנוב, שלא היה דרכו לכחד תחת לשונו את דעותיו.

ואולם עד מהרה קרה מקרה וכבשנו את מבצר הראסווייט כבוש גמור ומוחלט. בתור מזכיר המערכת, הייתי פותח את הפוסתה ומחלק את החומר לבעלי המקצועות השונים לקרוא את המאמרים ולערכם לדפוס. והנה נתקבל מאמר מאת מ. ל. ליליענבלום. קראתי אותו כלו. אולם המערכת היה נשען על חדרי, ואני קמתי ועודני על סף האולם הודעתי כי יש מאמר מאת ליליענבלום בשאלת היום – שאלת “לאן”? חדר המערכת היה גדול ורחב ידים, ישבו וקראו עתונים אחדים מן העוזרים, ובהם גם ש"ז לוריא ודובנוב.

– נו?… – שאל לוריא, בקרצו בעיניו לעומתי.

– בעד אמריקא – אמרתי.

– מאת סופר ישר לב כמו ליליענבלום אי אפשר היה לחכות אחרת – השמיע דובנוב.

אז הוצאתי את הכתב־יד. זה היה המאמר “שאלת היהודים הכללית ופלשתינה”, זה המאמר, שנדפס בשני גליונות זה אחר זה, וחזר העתון “וילענסקי ויעסטניק”, שהשתתף בו ליבנדה, ופרסם אותו כלו, ואחרי כן הוציאו אותו בחוברת מיוחדה במהדורות אחדות. המאמר הזה, הופעתו של ליליענבלום בשאלה זו, האילן הגדול אשר צמח לנו בהיסח הדעת – כל זה הכריע את הכף לטובת ארץ ישראל, ומאז נעשה השבועון ראסוויעט לפה לכל שאלת פלשתינה, לכל ענין התחיה הלאומית.

לט. אספת יהודי גלות

בתוך החיים הצבוריים הרותחים האלה חייתי בתקופה ההיא גם את חיי אני הפרטיים. הם ומאורעותיהם, גליהם ומשבריהם היו מנת כוסי ולחם חקי יום יום, ואני כמעט רבצתי תחת כובד חיים כאלה. משלחן הכתיבה אל המערכת, מן המערכת אל הדפוס, מן הדפוס אל הישיבות שבהן אחרנו בנשפים, וכוחים סוערים תמיד, כל ידיעה יותר מרגיזה מחברתה, – וזה בלי הרף במשך ימים, שבועות, ירחים… גבור לא הייתי מעודי, החנוך העברי לא הוסיף עוז ועצמה, והקלחת הצבורית הרותחת החלישה אותי מאד. פני נפלו, התכלת נהיתה מתחת לעיני, ויש אשר כחותי עזבו אותי, ואותות לא לטובה נראו בי. ובערב אחד ואני יושב בבית הד"ר קנטור, והנה הכריחו אותי הרופאים קנטור וקצנלסון (בוקי בן יגלי) כי אתן את עצמי להם לבדוק אותי. הם מששוני ודפקוני ובדקוני, ויצוו עלי להביא תמורה בכל סדרי חיי, לעזוב את עיר הבירה ולנוח מנוחה שלמה של שנים־שלשה ירחים. על פקודתם זו עמדו בכל תוקף. ואז קראתי לאבי ארוסתי לבוא לפטרבורג, והחלטנו לקבוע את יום החתונה לסוף החורף, ואצא את עיר הבירה לתקופת האביב, ואהיה נקי ופנוי מעבודה חדשים אחדים ושב ונח לי.

וכך היה הדבר, ויצאתי בראשית אדר מפטרבורג, כמובן, על מנת לשוב תיכף אחר הפסח לעבודתי ולמשמרתי במערכת. באופן זה שמרתי על כל החוטים, שקשרו אותי אל החיים הצבוריים והספרותיים בעיר הבירה, נשארתי בתוך תוכם של הענינים שמלאו אז את חלל הויתנו ובמהלכם התמידי, וחליפת־מכתבים לא חדלה כל הזמן ביני ובין אנשי שלומי. בפועל לא הייתי בפטרבורג, ואולם בכח המשכתי את החיים ההומים הקודמים על כל טרדותיהם ודאגותיהם, ולבי ונפשי היו ערים לכל הנעשה שם, בכור הצבור העברי בעיר הבירה. ואני ידעתי את דבר האספה השניה המתכוננת, שעל אודותיה דברנו ואותה דרשנו בכל תוקף, ואם כי בזמן האספה וגם בתקופת ההכנות אליה לא ישבתי בפטרבורג, אבל ידעתי את כל הפרטים המענינים שלה ומסביבה, ואותם אני רושם לזכרון.

המיניסטר, גרף איגנטיוב, אמר להד“ר דרבקין שאין הוא רוצה לתת רשיון רשמי לקרוא אספת עסקנים, ואולם הממשלה לא תפריע בעד העסקנים להתאסף ולדון על המצב, ואחר כן להגיש אליו את בקשותיה ואת החלטותיה. הרב דרבקין מסר את הדברים להברון גינצבורג וביום השלישי נקראה לביתו ישיבה, שבה השתתפו: הרב דרבקין, פרופ. באקשט, עמנואל בנק, אברהם ורשבסקי, יעקב הלפרין, ברון דוד גינצבורג, עמנואל לוין, צבי הכהן רבינוביץ, ליאון רוזנטל ומאיר פרידלאנד. כל אלה מגדולי העדה העברית בפטרבורג, וגם מערי השדה נקראו ובאו: גדליהו בכרך וד”ר הרמן כהן מקובנה, זאב כהן מויטבסק, בינוש כצנלסון, ומאיר לוין מקיוב, אליעזר פוליאקוב ממוסקבה, והרב מטעם צבי שפירא ומרדכי שפוליאנסקי מיליסבטגרד. ואלה החליטו להזמין אספה יותר גדולה, כפי רשימת האנשים אשר חברו בעצמם, מבלי להציע לאנשי ערי השדה לבחור צירים מקרבם. גם אלה, כחברי האספה הראשונה באלול העבר, היו אנשים ידועי שם, ואלה שהיו ידועים להברון גינצבורג או לאנשי עצתו ל“נגידים מפורסמים” בכלל, וראוים להיות מוזמנים לאספה רבתי. אצלי רשומים שמות כלם: ד“ר רוטנברג מברדיטשוב, יהושע שטיינברג ואליהו־אליעזר גרודננסקי מווילנא, זאב כהן מויטבסק, חיים לוריא מדינבורג, בנימין אשכנזי מגרודנא, יואכים הורביץ מיקטרינסלב, הרב שפירא ומרדכי שפוליאנסקי מיליסבטגרד, רבי יצחק אלחנן וברנרד מאנוסביטש מקובנה, ד”ר יוסף לונץ וזאב רפפורט ממינסק, ישראל רטנר ושלמה שמרלינג ממוהליב, אליעזר פוליאקוב והעו“ד שיקביטש ממוסקבה, תיאודור אייזנשטיין והנוטריון גבריאל הורביץ מפולטבה, הרב־מטעם סגל, בוריס גינצבורג וגריגורי ערנברג מחרקוב, הרבנים־מטעם בלומנפלד ופיסקר מחרסון ויצחק בלבנוב ויעקב ברוק מטשרניגוב. כלם עשרים וששה איש. ואליהם נלוו עוד תשע עשרה איש מעסקני עיר הבירה: פרופ. באקשט, עמנואל בנק, משה ברלין, אברהם ורשבסקי, יעקב הלפרין, ברון גינצבורג, ד”ר דרבקין, אברהם ז"ק, ארקדי קויפמן, בינוש כצנלסון, הרבנים רבי זלמן לנדא ורבי יצחק אלשוואנגר, שמואל פוליאקוב, צבי הכהן רבינוביץ, אדולף רובינשטיין, ליאון רוזנטל והאחים מאיר וליב פרידלנד.

כל המוזמנים האלה קבלו עוד מקודם, מלבד מכתבי הזמנה, חתומים בידי הברון גינצבורג העתקות התזכיר שהגיש הד“ר דרבקין אל הגרף איננטיוב. מאת המוזמנים לא דרשו, כי יקראו במקומותיהם אספות להתיעץ איש איש במחוזו על השאלות, העומדות על הפרק, ורק כתבו להם כי יביאו עמהם מספרים וידיעות בנוגע למצב הכלכלי של היהודים, אם ישנם כאלה בידיהם. מהעתקת התזכיר של הד”ר דרבקין יכלו המוזמנים להבין את חות דעתם של “אנשי פטרבורג” על אודות היציאה. וכבוא הקרואים לאספה בעיר הבירה כבר מצאו תכנית מוכנה וסדר היום כזה:

א) הסבות, שבגללן היתה בין היהודים ברוסיא תנועת ההגירה;

ב) אם הממשלה וראשי הקהלות לא יתערבו בכל עניני היציאה,– האם תחלש התנועה הזו, או תתגבר?

ג) באיזו אמצעים יאחזו היהודים והממשלה להחליש את התנועה הזו?

ד) מה הם המראות בחיי היהודים המטילים חשד בעיני שונאינו כי יש בקרבנו “קהל” והסתדריות נסתרות?

על מדוכה זו ישבו הנאספים מתשעה לאפריל עד עשרים ושבעה בו, והיו בכל האספה הזו מן המגוחך ומן העגום. בישיבתם הראשונה החליטו, כי האספה תהיה סגורה, ושלא יתנו לאנשים מן הצד להשתתף בה, מלבד אלה שהאספה תמצא אותם למועילים. “אנשים מן הצד” – זאת אומרת: סופרי העתונים, עוזרי המערכות של העתונים ליהודים. כאלה היו בפטרבורג ארבע: המליץ, הראסוויט, רוסקי יעבריי, ואסחאד. כפי חלילם של “הגבירים” רקד אז הרוסקי יעבריי לבד, ואל יתר העתונים היה היחס שלילי. הראסווייט היה פסול מעיקרו, כי הן הוא אשר בלבל את כל העולם, בפרסמו את השיחה של הד“ר ארשאנסקי. אדולף לנדוי, עורך הואסחאד, לא היה מעולם בין הרצים לפני מרכבות האדירים. ובנוגע לצדרבוים, עורך המליץ, הלא היה ידוע, שאין האיש הזה מקבל מרות עליו לעולם, כותב ורושם ככל העולה על רוחו, אינו שואל באורים ותומים ואינו נמלך בסנהדרין, וקוראי האספה רצו להפטר ממנו. כנגד החלטה כזו, מובן הדבר, מחאו כל העתונים האלה, מלבד הרוסקי יעבריי. זה העתון היה בכלל לא בן מחאה נגד דעתם והחלטתם של הגדולים; מלבד זה לא היה גם מעונין בהחלטה זו, אחר שעורכו, צבי הכהן רבינוביץ, השתתף באספה בתור ציר מעיר דינאבורג, כביכול. החלטה זו, להסתיר את האספה מעין רואים, לא נתנה כבוד ותהלה לכל האספה ולכל החלטותיה, נטלה ממנה את האמון של הצבור, והעתונות ודעת הקהל הניעו אחריה ראש. והמשורר יהל”ל פרסם אז בהמליץ מאמר חריף בשם “יכירו וידעו”, וימלא קלון את פני כל האספה, ראשיה ועסקניה. וצדרבוים לא הסתפק בזה, ובמכתבים פרטיים אל הד"ר דרבקין ואל הברון גינצבורג דרש בכל תוקף, בשם אלפי קוראיו של שני העחונים שהוא מוציא (מלבד “המליץ” היה עורך אז עתון גם באידיש) כי יפתחו לפניו דלתי האספה. והמחאה הזאת הועילה קצת, נתנו רשות לצדרבוים להיות נוכח בישיבה אחת – רק בישיבה אחת – ובזכותו הזמינו לישיבה גם את יתר העורכים.

אני מוצא לחובה לעצמי להתעכב על פרטי האספה ההיא, מפני שלא השאירה אחריה רשומים ניכרים בספרותנו העתית של הזמן ההוא. עסקני האספה השתדלו, כפי שנוכחו הקוראים, לסוך בעד קרני אור, בעד פרסום של הנעשה באולם, ואם בזמן מן הזמנים, יגלו הפרוטוקולים של הישיבות, ימצאו בודאי רק רמזים והחלטות וכל צבעי החיים של האספה יחורו. חובתי היא איפוא, לפי דעתי, להעלות מתהום זכרונותי את הפרטים השמורים אצלי, למען יכירו וידעו איזו הדרכים עשו ראשינו ועסקנינו את אספותיהם בימים הטובים שעברו. ומאליה באה ההשואה של האספות ההן אל האספות הכלליות, הצבוריות, שהנהיגו אחרי כן “חובבי ציון”, ואחריהם הציונים בקונגרסים. אך הבל הוא לברוח מפני הפרסום, מפני העם, שהוא בעצמו לא רק הנושא של האספות, אך גם המשתתף, המכריע, על ראשי העם ללמד אותו ולחנכו, כי הוא יהיה היוצר של הויתו, כי הוא ולא אחר יהיה הנפח לרַקֵעַ את אשרו ואת גורלו. ובאמת גדולה זו כפרו עסקני הדור ההוא שאנו עומדים בו. תמיד שכנו להם בערפל, סתרים סביב להם, סודי סודות, ויפחדו מאד מפני האורות, שאך הם מבהרים ומבררים את המצב, שאך הם מפרים את המחשבה, בוראים מצב־רוח ומעודדים לתקוות. אורות, – הנה קורא אליהם המשורר:

פרו ורבו, אורים, בלבבי

זעזעו את נימיו–וחיו

ובבת אחת כל קרבי

שירה חדשה יהמיו.

ומאספת־חשך בלי היקף של עם לא תצא מעולם “שירה חדשה”…

מ. האספה השניה

יהודי־גלות היו ראשי האספה ההיא, יהודי־גלות בכל יצורם, בהשקפת־עולמם ובהלך־מחשבותיהם, יהודי־גלות, אם כי היו בהם – ואולי מפני שהיו – רמי המעלה וחשובי המדינה, איש איש במקומו. ולא יכלו האנשים האלה להתרומם ממעל למצבם.

הישיבה הראשונה, ביום ה' ר“ח אייר, היתה מוקדשת רק לסדריה הפנימיים של האספה, וביום המחרת, אך נפתחה הישיבה, והנה הודיע פוליאקוב, כי נקרא מאת הגרף איגנטיוב, והוא הודיע לו, כי נכונה הממשלה לתת להיהודים מקומות לשבת במחוז היאקטיפה, זה המחוז אשר כבשו הרוסים בטורקיסטאן. הידיעה הזו עשתה רושם על כל הנאספים. הנה, מצד אחד, הודיע המיניסטר להד”ר ארשאנסקי כי גבולות תחום־המושב לא יוסרו, ומצד השני – הממשלה נותנת ליהודים קרקעות חנם ומקומות מושב חדשים. זה מוכיח מצד אחד, כי ההגבלות בפלכי רוסיא תשארנה בכל תקפן ועין הממשלה על היהודים רעה כמו שהיתה; ומהצד השני – אין הממשלה מגרשת את היהודים מרוסיא, – אדרבה: נותנת להם שטחי אדמה חדשים במדינה, רק – בריחוק מקום קצת… את השאלה הזו מסרו להועדה, שנבחרה לדון בכל הענינים, הנוגעים אל הסעיף השלישי מסדר היום, כלומר: בדבר האמצעים, שעל היהודים והממשלה לאחוז, כדי להחליש את תנועת היציאה. נמצאו כאלה, שהיו בטוחים, כי היהודים השדודים ברוסיא ילכו אחרי משאות שוא של הממשלה ויבחרו בגלות חדשה תחת השלטון הרשע של הממלכה הרשעה הזאת. על דבר אמצעים אחרים, אמצעי הגנה־עצמית, אמצעי מחאה־גדולה, – לא נועזו גם לחשוב. הנסיונות של הפוגרומים, הקישינובי, הזיטומירי וההומלי, הוכיחו לנו, כי ישנם וישנם גם אמצעים אחרים. הזעקה הגדולה שהקיפה את כל העולם התרבותי אחרי הפוגרום בקישנוב, החרידה אפילו את פליבה, את פליבה הנורא, אשר לא חת מפני כל, והוא נסה להשפיע בדרך אהבים על הד"ר הרצל, לבל יעלו את ענין הפוגרום הקישינובי על שלחן הקונגרס הציוני. ההגנה־העצמית בעת הפוגרומים בזיטומיר ובהומל גם היא הראתה, כי עוד לא פסו האמצעים להתיצב נגד הפרעות, והממשלה היתה מוכרחת לצאת בגלוי יד אחת עם הפורעים, ונראתה חרפתה לעין כל העולם התרבותי. ואלה, המחאות וההגנה העצמית, היו גם כן אמצעים בפני הפוגרומים. הן ההגנה העצמית של היהודים היתה לבית־ספר לרבים מן האוכלוסים להתכונן בתוכו למעשי מרד נגד השלטונות, והממשלה הבינה את ערכה של זו, ונלחמה נגדה עם היהודים, אבל יחד עם זה, היתה מוכרחה, מימות הפוגרום בהומל, לחדול משיטת הפוגרומים. האיומים על השלטונות ברוסיא, האיומים מצד היהודים, אם היו נאמרים בסגנון חריף של הכרת ערך עצמם, לא היו מחוסרים תועלת.

אבל הפסיכולוגיה הגלותית לחשה באזניהם של חברי האספה דברי הכנעה, ובעיקר דברים של פטריוטיות רוסית, וחפצו לכבוש את הממשלה בהביעם לפניה את רגשי נתינותם הנאמנה לצר הצורר ולשריו מושלי השקר. “כל־כך גדולה אהבתנו לרוסיא, עד כי חביבים עלינו כל היסורים בקרבה” – זו היתה הנעימה השלטת בדבריהם ובהשתדליותיהם.

הישיבה השניה, במוצאי השבת, נפסקה באמצע. קרה אסון, ואחד הצירים, רבי שלמה שמרלינג ממוהילוב־דניפר, בחום לבו בדברו על מצב אחיו, נפל והשבץ אחזהו ונפח נפשו וימת. זה היה יהודי פשוט, חסיד חבד"י, שמעולם לא היה בסוד “גדולים” מבני אחיו, וככל יתר היהודים מערי השדה האמין תמיד, כי אחים לנו בעיר המלוכה, והשרים והאדירים היהודים ידם רב להם להגן על עמנו מכל צרה ופגעים; והנה השתתף בישיבה, וכרגע נוכח את כל דלותם הנפשית של אלה, שעליהם להיות צל על ישראל, ופקע הלב החלש והתפלץ… שבוע ימים לא היתה כל ישיבה, וכאשר התאספו הצירים לישיבתם השלישית הציעה הועדה לחקר ענין ההגירה, שאלות אלו:

אם טוב ליהודים לבקש מאת הממשלה כי תתמוך בענין היציאה, ביסדה ועדים מיוחדים להגירה? על שאלה זו ענו שלשים וארבעה צירים בשלילה. ורק חמשה נתנו תשובה חיובית.

השאלה השניה היתה: אם טוב וכשר הדבר להודיע לממשלה, כי סבות הפרעות מונחות רק בזכיות האזרחיות המגבילות את היהודים במדינה, וכי העצה היעוצה להפסיק את הפרעות – לתת להיהודים זכיות שוות עם יתר התושבים?

מובן, כי על השאלה הזו ענו כלם בחיוב.

ואולם לידי “חוצפה” כזו אמנם הגיעו רק להלכה, אבל למעשה, החליטו לבקש מאת הממשלה כי תצוה על פקידיה לבל יחמירו יותר מדאי בהוצאה אל הפועל את החקים המגבילים הקימים, ביחוד בנוגע לזכות הישיבה, לבל יחוקקו גזרות חדשות על היהודים, ויכחישו את השמועות על דבר הגזרות שהממשלה מתכוננת להוציא. וכפי הנראה, לא האמינה האספה ההיא בעצמה בערכה ובהשפעתה על הממשלה, ולכן החליטה בישיבה ההיא להשתדל, כי גם חברות אחרות וקבוצות־אזרחים שונות גם הן תשתדלנה אצל הממשלה ברוח ההחלטה הנזכרת. לא היתה להנאספים כל אמונה ביחוד בשר הפנים, באינגטיוב, שהיה מקודם דיפלומט, ציר רוסיה בקושטא. דובר שקרים מטבעו, גם על פי משרתו, ועוד בבירת התורכים,– שקרן כפול שלשה. ובשביל זה החליטה האספה בישיבתה הרביעית, כי מלבד התזכיר לשר הפנים יגישו תזכירים לכל המיניסטרים, ונבחרו מלאכיות מיוחדות מבין הצירים אל כל מיניסטר ומיניסטר להשתדל אצל כל אחד ואחד. באספה זו החליטו לבקש רשיון מאת הממשלה ליסד ועד לקבוץ נדבות לטובת נגועי הפרעות. הנדבות היו נשלחות אל מערכות העתונים, ומשם היו הסכומים עוברים לבית המשרד של הברון גינצבורג, אבל כל ועד רשמי לענין זה לא היה. הממשלה לא הסכימה לתת את הרשיון, ולא אשרה את הועד. הן הפוליטיקה שלה היתה להכחיש את דבר הפרעות, וכי כל שוד ובזה לא נעשו; היו רק איזו “אי־סדרים”, שהמשטרה הפסיקה אותם. מן השיטה הזו לא הרפתה הממשלה הרוסית גם לאחרי עשרים וחמש שנה, כשסדרה את הפרעות ביהודים בזמן “תנועת החופש”, בחורף תרס“ו, גם אז לא הרשתה לסדר ועדי עזרה לנגועי הפרעות, ומעשי העזרה נסדרו ע”י חברות הצדקה בקהלות היהודים.

היו עוד ישיבות אחדות, שבהן עברו הנאספים על טופס הבקשה על שם הקיסר. את הבקשה חבר אברהם ז“ק, ונכתבה בקצת תקיפות, ונאמרו בה קשט אמרי אמת על דבר מצב היהודים ברוסיא. האספה בקשה מאת הממשלה, ראשית, לתת ליהודים שווי זכיות, ושנית, להוציא חק, שבאם תהיינה פרעות ביהודים, אזי על תושבי המקום ששם נהיו הפרעות לשלם להשדודים את נזקם. חק בדומה לזה שורר במדינת פרוסיא מכבר, וגם הממשלה הרוסית קבעה אחרי כן חק כזה להגן על בעלי האחוזות מפרעות האכרים. כמובן, הממשלה לא נענתה אז לשתי הבקשות האלה. תפלה לאלהים עושה מחצה, אבל אצל ממשלה רשעה אינה עושה כלום. היא משתמשת רק בכח, ונושאת פנים לכח מתנגד, – יהי הכח הזה חמרי או מוסרי, הגנה־עצמית מסודרת ומזוינת, או מחאות פומביות מרעישות, ידים של עשו או הקול של יעקב. מאת הממשלה הרוסית בזמן ההוא אפשר היה לקבל איזו זכיות גם בדרך שלישית – בכסף, במתת שוחד הגון לשרים בעלי השפעה גדולה. בזמן האספה ההיא נקרא הברון גינצבורג אל אחד מרמי המעלה, והלה שאל אותו אם אמת הדבר, כי במשרדו של הברון מונח מיליון רובל לתתו לאיש, אשר ישיג זכיות־אזרחים ליהודים. לאסוננו, פנה השר בשאלתו אל הברון גינצבורג, ולא אל פוליאקוב או איש אחר מאנשי המעשה. איש המעשה היה מבין את הכונה הנכונה של דברים כמו אלה, היה עומד עם איש שיחתו על המקח, היו באים סוף־סוף לעמק שוה – והיה נעשה “העסק”, והיהודים היו מקבלים את הזכיות. אחרת היתה, כאשר פנה השר אל הברון גינצבורג. הלה נפחד כלו ונרעש: הנה מעלילים על היהודים את עלילת ה”קהל“, כי יש בינינו אורגן עולמי, אשר לו כספים מיוחדים לקנות זכיות ליהודים, וכי חושדים גם אותו, את הברון, כי ידו נכונה עם ההסתדרות החשאית של כל ישראל, וכי הוא גם סוכנה הכספי. הברון גינצבורג הכחיש בכל חם נפשו את הדבר ואת העלילה, שמעלילים על היהודים. ובשובו אל האספה נתקבלה החלטה להכריז באופן חגיגי, שאין ליהודים “קהל”, ושלשת הרבנים: רבי יצחק אלחנן, רבי זלמן לנדוי ורבי יצחק אלשוואנגר, ערכו את ה”מודעא רבא“, וצבי הכהן רבינוביץ ויהושע שטיינברג קבלו עליהם לחבר תזכיר מיוחד בדבר ה”קהל", ולא יוסיף עוד צלו של זה להוליך אימים על הממשלה.

מובן, שכל העמל הזה, שעמלו הרבנים הטובים והעסקנים הישרים, היה ללא תועלת. “המאמין לא יחוש”, ואף אם כל רבנינו ועסקנינו ישבעו בשם ה' אלהי ישראל שבע ביום, כי אין כל “קהל” ואין אורגן לאומי מרכזי, אשר עסקי כלל האומה עליו ובידיו,– לא יאמינו הגוים. “עלי לא תשפיעו – אמר הגרף איגנטיוב אז לחברי המלאכות – לי בעצמי עירות אחדות, ואני יודע כי “קהל” ישנו”. ואמר לו אחד מחברי המלאכות, מר יעקב ברוק (אביהם של העסקן הרופא אברהם ברוק והמורשה הציוני ד“ר צבי ברוק ז”ל) שמן הנמנע גם להוכיח אפסותו של דבר שאינו. ואיגנטיוב וכל צוררי ישראל בכל מקום שהם נשארו ונשארים לעולם באמונתם, כי יש ויש “קהל”, הסתדרות לאומית כללית, אספת “זקני ציון”, כתה יהודית המשתמשת בדם נוצרים, וכאלה. מודעות רבות של רבנים, הכרזות חגיגיות, הוכחות מחקריות – כל זה לא יועיל, “שבועתנא לא שבועות”, ולא לכבוד אומתנו הישראלית השתדלותנו, הן אז בפטרבורג והן לאחר עשרים שנה בלמברג, להטריח את ראשי הדת ולהשביע אותם בנקיטת חפצי קודש על חטא שלא חטאנו. ואולי באמת גדול עוננו בזה שלא חטאנו, שלא יצרנו ללאום ישראל הסתדרות כללית, אשר יהיו בידה כלי שרת להגן על עם ישראל הגדול ככל ארצות פזורו וגם – לקבץ אותו לנקבציו. הה, מי יתן, מי יתן והיה לנו “קהל” כזה, הסתדרות כזאת!…

אבל כזה לא היה לנו. והיתה אספה של עסקנים, נבחרי אדירינו בעיר הבירה. היתה אספה של יהודים טובים וישרים, אשר לבם היה כואב לצרות אחיהם, אבל את צרת העם, את מכאוביה הרבים של האומה הישראלית בתור חטיבה אחת – את זה לא הבינו, לא הרגישו, כי הלא את ההכרה הלאומית חסרים היו יהודי הגלות, ואת אשר זרעו בבכי קצרו בדמעה – את החקים “הזמניים”, ברוסיא שלשים וחמש שנה, משלישי למאי 1882 עד שנת 1917, שהפכה את כל המדינה הענקית הזאת על סדריה ועל שריה ומושליה ותמגר לארץ גם את כסא המלך אשר בה…

א. החתונה והמחותנים

״דרכו של איש לחזור אחרי אשה“, ואולי מפני זה מקובל הדבר במקומותינו, כי החתונה צריכה להיות במקום מושבה של הכלה. ואולם זה היה בלתי נוח בשבילנו. העירה פרופויסק מולדת הכלה היתה רחוקה ממוהילוב עיר מולדתי רק כשבעים וויערסט, ואז היה על אבא לסור למוהילוב, להתראות עם בני משפחתו, אחיו ואחיותיו וכל אשר להם. בקור זה היה דורש זמן של ימים ושבועות, מה שלא הרשו לו עסקיו בפטרבורג. היתה עוד סבה, אשר בגללה נמנע אבא ללכת אל עיר מולדתו. למן בקורו האחרון במוהילוב הובאו שם לקברות הוריו, אמו ואביו, והעיר היתה בעיניו כמצבת הקברים השנים האלה, אשר לזכרם רעדה נפשו תמיד… הן הוא לא שת ידו על העינים היקרות, לא על פניו נפחו הנפשות הטהורות בצאתן, ולא אליו דברו את דבריהם האחרונים. והוא הלא כהן הוא, וגם על הקברים לא יוכל להשתטח. ולכן החלט, כי את חג החתונה יחגו בתחנת מסלת הברזל הקרובה לעירה מולדת הכלה, – בעירה ז’לובין, הקרובה לעיר המחוז רוגוצ’וב. לעירה ז’לובין זו ישנה, אם אפשר לומר כך, מסורת בדבר מקום קבוע לחתונות. בעירה זו היתה לפנים “החתונה הגדולה” של שני האראלים שהתחתנו, הרב הזקן בעל ספר ה”תניא" והרב רבי לוי מברדיצ’וב. על הכבודה הגדולה של החתונה ההיא התהלכו אגדות: תחום־שבת במרחק הסביבה נשמעו קולות המנגנים הרבים, שבאו והוזמנו לכבוד המחותנים; בכל הכפרים מסביב לא נשארו אוזים ובראוזים וכל מיני עופות טהורים, עד שהיה בשנה ההיא דוחק לכפרות בערב יום כפור; מספר הביצים, שנטרפו מפני טפות־דם שנמצאו בהן, עלה למאות; מי הבארות הספיקו בקושי לנטילת ידים לסעודות שלא חדלו בכל שבעת ימי המשתה, ונס היה מן השמים שנהר דניפר עובר דרך העירה. וגם ברכו הצדיקים המחותנים את העירה, שלא תשלוט בה דליקה, והברכה הזאת אמנם נתקימה בעירה עד – עד השרפה האחרונה…

וגם לחג חתונתי לא מעטה היתה התכונה. בעת ההיא חטב אבי ארוסתי ביערות במחוז רוגוצ’וב, וגם בעירה זו ידעו את שמו, והכירו אותו רבים מנטורי קרתא, אפילו ראשי פקידי השלטון. זו היתה לחותני הבת הבכירה, בתו הראשונה להשיאה, והמחותנים מצד החתן הם מעיר הבירה, והיה איפוא צורך בדבר להראות להם קצת עושר ורוב גדלו. הוזמנה להקת מנגנים מן המובחרות, הובא מלצר כמעט מעיר מינסק, ומעיר מינסק זו בא לפאר את החתונה, לא פחות ולא יותר, אליקום צונזר, אליקום בדחן בעצמו, שהיה לוקח מאה רובל בשכרו. אליקום בדחן בא אל החתונה בלי כל תנאי על אודות שכרו, כי במקרה ידע את אנשי העירה מולדת ארוסתי, ידע את ידידותם ואת פזרונם; וכאשר הודיעו לו על דבר החתונה, וכי החתן הוא מפטרבורג ומצעירי הסופרים, נענה הבדחן המפורסם תכף, ובא ליום המיועד עוד מבעוד יום. חותני, כאמור, היה טירון, וגם אבא שלי לא ידע את התפאורה והמנהגים ולא חבב אותם, ולכן מסרו שני המחותנים את כל דבר הסדר לידים האמונות של אליקום בדחן, והוא היה המוציא והמביא והמנצח על כל התהלוכה וסדר המחולות, וימלא את התפקיד שלו כיד ד' הטובה עליו. הוא שש על התפקיד החשוב שנפל בחלקו להיות כמו מחותן משני הצדדים, נכנס בעובי הקורה של תפקידו, נכנס קצת יותר מדאי,– ונכוה מעט מגחלתי אני.

וזח הדבר. כשהביאו אותי השושבינין בלוית התזמורת אל חצר בית הכנסת אל תחת החופה, והשושבינין וכלי הזמר חזרו להם להביא את הכלה, נגש אלי הבדחן וידרוש ממני, כי אבטיח לו על דברתי לסדר אחר החתונה, לכשנבוא למקום מושב נוטריון, תוספת כתובה רשמית. לפי היחסים שהיו ביני ובין אבי הכלה, הבנתי כרגע, כי איש לא שלחו לדבר אלי את הדברים האלה, ואך הוא מדעת עצמו עושה זאת להֵרָאות כאיש מעשי, היודע להבטיח כל חפץ במועדו. ותקף אותי יצר הלץ שבקרבי, ועניתי ואמרתי לו, כי לא אמלא את הדרישה הזאת. הבדחן לא חכה לתשובה שלילית, ולכן הוסיף להפציר בי למלא את הדבר, שעלי לעשותו. אמרתי לו, כי אעשה את הדבר רק בתנאי אחד. אליקום כבר התחרט בלבבו על שנכנס בתחום בלתי נוח, ומי יודע איזה תנאי אדרוש. וישאל אותי בזהירות רבה: אולי ימצא חן בעיני, ואגלה את אזניו על התנאי. “אם החותן יקבל עליו את הוצאות הנוטריון” – עניתי בצחוק.

– ואת הרגע הזה, בעמדך תחת חופתך, מצאת מתאים לחמוד לך לצון – אמר לי צונזר כלו משתומם.

– למען תדע גם אתה את מקומך ובמה שהורשית – אמרתי לו, וברגע זה קרבו השושבינין עם הכלה.

פעמים אחדות נפגשנו אחר כן אני ואליקום, ותמיד זכר לי את השחוק אשר שחקתי עליו ברגע הרציני ההוא.

מבני העירה ז’לובין היו שטופים בגנבה. המקצוע שלהם היה גנבת סוסים, והיו מהללים את סוסיהם של עגלוני ז’לובין בהרבה מעלות, וביחוד שהיו עולים תמיד לבעליהם “בזול”, במשיכה… אבל היו בקרב בני נעוריהם מומחים גם לכל מיני משיכה. והנה, למראה הכבודה הרבה של החתונה, שהביאו לעירתם מעיר הבירה, ושגם המחותנים מצד השני באו והופיעו במרכבות תפארה, – למראה חתונה כזו התאוו אחדים מעויליהם תאוה לשלוח יד ולגנוב את כל המטעמים שהכין המלצר המומחה לסעודת החופה. ובליל התקדש הארוחה נכנסו בחורי ז’לובין, ויבאו בהחבא לעזרת הנשים ויסעדו את לבבם בכל המגדנות והמטעמים. אמנם איש מן המחותנים לא גוע חלילה ברעב, ועד מהרה נמצאו גם דגים אחרים, גם עופות נשחטו, ולא חסרה הסעודה דבר; אך חרפה שברה לב השלטון במשטרה, כי כזאת נהיתה בעירה שלהם, וכי זו היתה קבלת הפנים למחותנים מפטרבורג… ונגלו עקבות הגנבים, ועליהם היה להקיא את אשר בלעו בשבתם בבית האסורים, וזוכר אני כי קודם הפסח הקרוב היה על חותני לנסוע ולעורר השתדלות לפַתֵּח את אסוריהם.

ממשפחתי במוהילוב לא בא אף אחד הדודים או הדודות לכבד את חג חתונתי. הם ידעו, כי אין אבי נותן ערך לכל הסלסול של זבחי משפחה אלה, וההזמנות ששלח להם היו רק מפני הנמוס, לצאת ידי חובה מוסכמה. ואולם מצד הכלה באו אורחים בהמון, דודים ובני דודים, הם ונשותיהם, ונם הרב של העירה, בן משפחתם, הופיע עמהם. הרב היה חוטר הגאוה של המשפחה, עטרת תפארתה. הוא היה הנצר האחרון של שלשלת הרבנים, שנמשכה דורות אחדים. בימי נעוריו היה סוחר בפשתן ובקנבוס, סוחר חי ועליז כאחד מבני פרופויסק העליזה והשובבה קצת, ולא התכונן לרשת את כסא הרבנות, כסא אבותיו. אך כאשר הלך לעולמו אביו הרב, דרשה משפחתו, משפחת “המגידים”, כמו שקראו לה גם הנוצרים שבעירה, כי לא יְוַתֵּר על זכות הרבנות, וכי את עניני המסחר ימסור לגיסו; והוא נסע לקובנה, עיר חרושת הרבנים בימי רבי יצחק אלחנן, ישב שם ירחים אחדים, ושב לעירתו מוכתר ומוסמך. הדבר לא עבר בלי מחלוקת בתוך העדה, כנהוג, כי אין לך עירה בלי שתי משפחות תקיפות המתחרות זו בזו, והצד המתנגד הביא, גם כן כנהוג, רב אחר להתחרות בו. להב המחלוקת בגלל הרב עלה “מרומים”, קלקלו שידוכים, ירדו איש לחיי אחיו, ועוד מעט היו מגיעים גם לידי מלשינות. אבל בעוד מועד התפכחו משכרונם, ויפטרו את הרב שהביאו וישלחוהו לשלום, ואשרו את זכותו של בן הרב לרשת את כסא “המגידים”…

בא אל החתונה אחיה הגדול של החותנת, הדוד פסח, עשיר המשפחה, היושב ראשונה בעירה, וזורק מרה בכל אזרחיה היהודים ולא־יהודים, מתהלך כאח ורע עם בעלי האחוזות של הסביבה בכלל ועם ראש האצילים בינקינדורף, “סרגיי שלנו”, בפרט. הוא מעולם לא הקדים שלום לשום איש, ועל ברכת אחרים ענה בשפה רפה, והיה זהיר להוכיחו פן יצטט לך את ראשית הפסוק השני משירי שלמה… הוא היה צריך לדעת חשבון מעשיך, מאין אתה בא ולאן אתה הולך, אבל אין אתה רשאי לשאול את פיו כלום. מפני אני נזהר קצת, כי הלא על כן בן פטרבורג אנכי, ומי יודע אולי אעז פנים.

שלישי לשנים הראשונים, אם לא במעלה אך בהשפעה על הענינים שבתוך המשפחה, היה איטשה־בר, “כף המבשלים” של קדרת העירה. אין לך זבח משפחה: ברית, תנאים, בר־מצוה או חתונה בלעדיו, ולא רק שהוא נוכח, אך גם מחליט, מכריע, מחלק את הכבודים איש איש לפי ערכו, וברגע האחרון הוא המוציא את מטפחתו האדומה ונותן להצדדים לשם “קבלת קנין” אגב סודר. וכאשר התרעמו עליו פעם שמהר לסדר את “הקנין” טרם שהספיקו עוד לשמוע מפי המדוברת אם החתן מוצא חן בעיניה, ענה איטשה־בר ואמר: אין בכך כלום, וכשם שאני מכניס לחופה, כן אסדר ביניהם גט, אם יהיה צורך בדבר. הוא היה מדבר אל כלם בלשון “אתה”, והיו מתלחשים, כי באין זר בינו ובין הרב היה קורא אפילו להרב בשמו הפרטי בלי תוספת התואר רבי.

את כל הקהל הזה אני ידעתי עוד מאשתקד, כאשר בליתי בעירה זו בזמן האירוסין שבועות אחדים, הכרתי רבים מהם, וכל הסביבה לא היתה זרה לי. המצב הכלכלי הטוב של רוב בני העירה הביא אותם לידי קלות ראש וזלזול בנוגע להרבה מן המצוות המעשיות, והתקשטו בפרחים של “עץ הדעת”, מבלי שטעמו את פריו. סביבה כזו נעימה לאיש הרוצה לנוח, לאיש צעיר כמוני הבא להתענג בירח הדבש אשר לו לאחרי חתונתו. ברצון עזבתי לזמן מה את הענינים, שהטרידו אותי בעולמי בפטרבורג וימתחו את עצבי יומם ולילה, ונכנסתי לעולם של משחקים ומחולות ומושב לצים ושיחות בדיחות. עוד מעט והגיעו ימי האביב, והעירה פרופויסק סוחרת היער היתה מלאה המון סוחרים ותשואות הרפסודות, וכל החיים בעירה בעת ההיא היו צוהלים ושמחים ואני בתוכם.

ב. קנוניא בין ההורים

את פטרבורג יצאתי בראשית אדר תרמ"ב על מנת להיות נקי לביתי החָדש חדשי האביב, ובדעתי היה לשוב תכף אחר הפסח לעיר הבירה ולהמשיך את עבודתי במערכת הראסווייט. לתכלית זו מסרתי קודם צאתי את הפספורט שלי לרוזנפלד, עורך הראסווייט, למען ירשום אותי בכתב התושבים בעיר וירכוש בשבילי זכות־ישיבה בתור משרת ביתו. כפי החק, היתה הזכות לכל יהודי שגמר את האוניברסיטה לקחת לו למשרת את אחד מבני עמו, ובזכות זו השתמשו אז רבים, ובהם גם המשורר פרוג. כל הימים שהייתי רַוָק וישבתי בבית הורי, יכולתי להסתדר גם בלי זכות־ישיבה, מה שאי אפשר לאדם בעל משפחה, המחויב לקחת לו דירה לעצמו ולהֵרָשם בתוך הדַיָרים. התכוננתי לשוב לעבודתי, וכבר הייתי בטוח כי על הספרות אתפרנס. ואולם האדם יחשב דרכו, והאלהים יכונן מצעדי גבר אחרת. בימי הפסח חלתה אשתי, וכאשר קמה מחָליה גם אז אי אפשר היה לי להביא את האשה הצעירה עודנה חלשה לעונת הקיץ לפטרבורג, בעת שכל תושביה בתוכה משתדלים לצאת את העיר לנאות שדה ויער. עיר מולדת אשתי בנויה על רמה, אשר לרגליה אשדות נחל פְרוניה משתפך אל הנהר הגדול, נהר סאָזש, ויערות אורן סביב לה, ואך חבל יהיה לעבור מן המקום הנחמד הזה אל העיר הגדולה, המשתרעת על פני הבצות והאגמים בסביבות לשון הים הפֿיני, ביחוד לימי הקיץ. מצב זה הביא אותי במבוכה, ועלי היה לדחות את צאתנו לפטרבורג אני ואשתי. לבדי, כמובן, לא חפצתי לנסוע, ורעיון שכזה גם לא עלה על לבי. באופן זמני מלא את מקומי במערכת אברהם בן שבתי טננבוים. הוא אך באביב ההוא גמר, או עמד לגמור את חק למודיו באינסטיטוט המהנדסים לסלילת דרכים, כל עבודה טרם היתה לו, צעיר אוהב עבודה ומוכשר לה, מסור בכל לב לרעיון הפלשתינאי. טננבוים היה מודיעני במכתבים מפורטים מכל הנעשה והמתהוה במערכת, ושם חכו לשובי פטרבורגה במהרה בקרוב. ואולם…

קרוב לודאי, שבדבר עתידי היתה כעין קנוניא בין ההורים שלי ובין הורי אשתי, ושניהם התכונו להגות אותי מן המסלה, אשר עליה התכוננתי בעתיד. גם הורי אני, גם הורי אשתי לא חפצו, כי אבחר לי את הספרות למשלח ידי. בתור “השלמה”, ענין של הצטיינות, נתן אבי חשיבות לעבודתי הספרותית העברית והרוסית, ושמח על נסיונותי הספרותיים שעלו, על “הגדולים” שנעשיתי קרוב להם לרגלי הספרות, שגם העסקנות הצבורית היתה כרוכה אחריה. את עובדיה מנחילה הספרות כבוד, ובכבודי התכבד אבי. אבל בשום אופן לא טוב היה הדבר בעיני הורי, כי הספרות תהיה לי, לא לבד עטרה להתגדל בה, אך גם קרדום לחפור בו. סוחר היה אבי, ומעבודתי עמו במסחרו, בשנים הראשונות לבואי פטרבורגה, קודם שנסחפתי עם הזרם הספרותי, נוכח אבי כי אין אני חסר את הכשרונות הנחוצים לעניני מסחר. ובכן לא רצה להשלים עם הרעיון, כי אעזוב את מקורות המסחר, הנותנים חיים ופרנסה וגם עושר לכשיצלחו העסקים, ואלך לנוע על המערכות והעתונים והספרים, שהם עסק בשביל חובשי בית המדרש וסתם מבלי עולם, לפי השקפתו, אבל לא מהם מפרנסים משפחה.

גם עצם הישיבה בפטרבורג לא השביעה רצון את הורי. קשה מאד היתה הישיבה לאיש יהודי, שהיה מוכרח בכל שנה ושנה לדאוג לחדש את זכות ישיבתו, והזכות הזו היתה לו תמיד תלויה מנגד, כי הלא היא היתה תמיד חסרה יסוד חקי, היתה תמיד מזויפת מיסודה. אתה רשום בתור בעל מלאכה, בעת שבאמת אינך אומן כלל; משרת בית, – והוא אדון לעצמו; בא־כח של סוחר, שאין לו שום מגע־ומשא אליו. וכל זה מכביד עליך כנטל החול, והדאגה מטרידה אותך תמיד, ואתה תלוי בחִנו ובחסדו של האדון שוער חחצר. וגרסה מאד נפש הורי, כי אני לא אשוב לפטרבורג לחיות את החיים הטורדים האלה, וכי אשאר לי בפלך מולדתי, ואבחר לי את מסחר היער משלח יד חותני, זה המסחר רב הענפים ומלא תשואות וקומבינציות חלקלקות ועקלקלות, המתאימות מאד לצעיר חי וקל התנועה כמוני אז, ואשר כחו עמו לשחות בים החיים.

אותן ההשקפות על הספרות, בתור מקור לפרנסה, היו בלי כל ספק גם להורי אשתי, אזרחי עירה קטנה. ואל זה צריכים להוסיף עוד נמוקים אחרים. הורי אשתי היו, לפי הערך, צעירים לימים, וזאת היתה להם הבת הראשונה שהשיאוה לאיש. חותני גדול ממני רק בשלש עשרה שנה. כשרונותיו המסחריים היו טובים, בעצם התפתחותם, ולמסחר היער נראו אופקים רחבים. נשקף עתיד מזהיר בזמן הקרוב. זה היה בראשית שנות השמונים למאה העברה, בעת שהתעשיה ההררית בדרום רוסיא, ביחוד במקוה הנחל דוניץ, החלה להתפתח, ומסלות ברול חדשות עמדו להִבָּנות. והכשרון המסחרי הרגיש כי נכונים ימים גדולים, רבי התנועה והפעולה. והרגיש גם הכשרון הזה את החסר לו: אמצעי תרבות, מעוף שלא הנחילו אביו הסוחר הפעוט, השכלה אירופית. וידע חותני והכיר, כי הכח הצעיר והרענן, אשר יתוסף עליו ועל נסיונותיו ועל ידיעותיו במסחר היער, יגביר ויאדיר נם את מצבו הוא המסחרי, שהתמוטט אז, ובוא יבוא התור ותצמחנה כנפים לזה, אשר נהיה לבן לו. וחזקה גם בלב הורי אשתי ההחלטה להשפיע עלי עד כמה שאפשר, לבלי לעזוב את ביתם, לבלתי תת אותי לשוב אל פטרבורג ואל הספרות, שגם לא הבינו באיזה אופן דבר כזה של בטלנות יכול להיות “עסק”, מקור של פרנסה ומעמד בחיים.

והנה בא המקרה, רגיל במסחר, אבל בלתי רגיל היה בעיני. לאשה אחת, מטרוניתא, נשארה בירושה חלקת אדמה גדולה, כלה מכוסה יער צומח. השטח היה די גדול, כאלף ושלש מאות דיסיאטינות. החלקה נמצאה בין הדניפר ובין הנהר דְרוֹט, במקום שהנהר הולך להשתפך אל הדניפר, זאת אומרת: על יד עיר המחוז רוגוצ’וב. גבולה של החלקה היה במרחק שבעה וירסט מתחום העיר. האפטרופוס של בעלת החלקה היה נשיא בית המשפט, אחד ממכיריו הטובים של חותני. הוא בא אל ביתנו בפרופויסק, והציע לפני חותני לקנות את החלקה, האדמה והיער אשר עליה לצמיתות בתנאים נוחים מאד ובמחיר לא יקר. חותני גמר את הקניה, וגם האדון המוכר, שהתודע אלי, גם חותני הציעו לפני להיות שותף בקניה זו. זאת היתה קניה באמת מוצלחת, בזול מאד, בפחות מעשרה רובל הדיסיאטינה, (שמונה גרושים הדונם במספרים בארץ ישראל) ובתשלומין לשיעורין. בהצעה זו היה הרבה לקרב את לבבי אליה. אני – יליד עיר גדולה, עיר פלך, וממנה עברתי לשבת בכרך עוד יותר גדול, בעיר הבירה. מלוא עולמי מילדותי היו חצר גדורה, חדרים סגורים, וכל מרחב של שדה ויער ואשדות מים רבים לא ידעתי, לא היו ברשותי מעולם. והנה משחק לפני עתיד של כל החמודות האלה, של יערות גדולים, של שדות־אחו, של נהרות, והדברים האלה יהיו שלי, ברשותי, קנין עצמי. הרגש האחרון הזה, רגש הרכוש של נכסי דלא ניידי, היה עוד חדש עמדי, מעולם לא טעמתיו. זהו רגש של אדם, השואף כי יהיה יְקוּם לרגליו, כי יחוש קרקע תחתיו. ביחוד הקרקע, האדמה. הן רכישת אדמה מחוץ לעיר היתה אסורה לנו היהודים לפי החקים ברוסיא, ואף כי שטחים גדולים של שדות, יערות, אגמים – אחוזה שלמה. ואת זה מציעים לפני, והחיים הקרובים יהיו חיים של תנועה בסוסים, בסירות, של נסיעות לקיוב, לערי מורד הדניפר; פגישות עם אנשים חדשים, מצבים חדשים; חיים מלאים אינטרסים של אלפי רובלים, סבכי מסחר ועקלקלותיו השונות. האמנם לא אבכר את כל הנעימות האלה, הקוראות אותי אליהן, על פני הישיבה בפטרבורג בלי זכות? הלשוב ולהִשָקע עד צואר בענינים הפעוטים של המערכת, בתוך הדאגות לגליון הקרוב, בהשתדלות להרבות מספר השורות, ואפילו בוכוחים מרגיזים ובלתי פוסקים על השאלות המטרידות אותנו, הסופרים העסקנים, כל הימים?!

והידיעות שקבלתי מפטרבורג גם הן לא היו טובות. המחלוקת בשאלת האמיגרציה יצאה ללהב, ושני השבועונים הרוסים אשר לנו נצבו זה מול זה כשני חשיפי עזים והסופר ל. ליבנדה, עמוד התוך של הרוסקי יעבריי, עבר אל הראסווייט. אבל המצב החמרי של העתון הולך ורע מיום ליום. כל תמיכה לא היה מקבל, וגם לא היה מאת מי לקבל, אחרי שהאדירים היו במתנגדי ההגירה, וערי הדרום, במקום שהיו רוב חותמי הראסווייט, התרוששו לרגלי הפרעות. מכתבי רוזנפלד והגברת אלי היו מלאים תאניה ותנואות על קהל הקוראים. "בקושי נאספו אצלנו – כתבה אלי הגב' רוזנפלד – אלף בלתי מלא של חותמים, והסופרים העוזרים, וגם ליבנדה בתוכם, עומדים על המקח בעד כל שורה ושורה כמו “עֵז הם מוכרים”. ועד לעניני היציאה, וביחוד לענין ההגירה לארץ ישראל, מן הנמנע היה ליסד, ורוזנפלד התכונן לנסוע לקושטא, מה שעשה באמת אחרי כן. – בחוג רֵעַי גם שם היו חליפות לא לטובה. קודם צאתי מעיר הבירה התנינו שלשתנו: אני ופרוג וברמן, כי בקיץ הקרוב נסע יחד לארץ ישראל. לי לא חסרו כספים להוצאות הדרך, לואסילי ברמן היו מאה רובל, שקבל במתנה מאת הוריו לאחר שגמר את הגימנסיה באות זהב, ולפרוג הבטיחו ממערכות הראסווייט והוסחוד להקדים לו מִפרָעה על שכר עבודתו את הסכום הנחוץ לו למסעו. והנה אביו של ברמן, אליעזר ברמן, חלה מחלה אנושה, המערכות נתדלדלו ואין להם כספים מיותרים לשם צרכיהם ואף כי למפרעות. ופרוג כתב לי, שכנראה עלינו יהיה לבוא לארץ ישראל רק “בגלגול מחִלות”… ומכל המכתבים שמעתי בת־קול של אנחות, של מצב־רוח אנוש וספוג יסורים, מצוקות נפשות מתלבטות, כנפים מקשקשות וכח לעוף אין… ופה נשקף לפני מעבר לעולם חדש, עולם בלתי נודע לי עוד, אבל רואה אנכי אותו סביבי, והוא מלא המון תשואות, הומה חיים סואנים ועליזים.

כזה היה מצב נפשי בעת ההיא. זו היתה הפסיחולוגיה של הרגע המכריע. והוטל הגורל: סוחר או סופר. – ויצא סוחר…

ג. הדים, הדים

חדשי האביב, הממלאים את העירה סוחרת היער חיים סואנים, חלפו להם. הרפסודות עזבו את נמל פרופויסק ללכת לשוט למורד הדניפר, ואחרי הרפסודות הלכו להם גם בעליהם הסוחרים, שהתארחו בעירה שלנו שבועות מספר, סדרו את עניניהם המסחריים, ויבלו בה את הימים ואת הערבים גם בשיחות רעים, במשחקים בקלפים ובכל הבלי העולם הזה. עוד מעט ובאו הידיעות, כי הרפסודות מתקרבות אל קיוב, ויצאו לדרכם גם הסוחרים בני העירה. פרופויסק נתרוקנה מאורחיה העקריים, הסוחרים ופקידיהם הרבים, ונשארו רק הצעירים מבני החנונים המעטים והאברכים הסמוכים עוד על שלחנות חותניהם ועסקים משלהם אין להם עוד, וגם אני בתוכם. הרופא והרוקח שבעירה היו לא־יהודים, והמשכילים הרשמיים מתוך היהודים היו החובש והרב מטעם, שאומנתו היתה מדידת אדמה. ההשכלה של האברכים הצעירים, בני העירה וחתניה, לא עלתה למעלה מן הדבור והקריאה ברוסית לא בלי שגיאות. כל בית־ספר לא היה בעירה, וגם מורים פרטיים לא היו, ועשיריה הזמינו לבתיהם מורות או מורים מן החוץ, שגרו אצלם ויחנכו את הבנות והקנו להן ידיעות ראשונות, יסודיות בשפות, במוסיקה, להכשירן ליום שידובר בהן “נכבדות”. כל חיים צבוריים לא היו, גם ספריה לא היתה, ואך מבעלי בתים יחידים היו שקבלו עתונים זולים. גם הפוסתה היתה באה רק פעמים אחדות בשבוע. מלבד הרחיצות בנהר, כמובן במקומות גלויים ובלי כל סוכות להתפשט ולהתלבש, אין כל תענוג וגדול השעמום מאד.

ונורא היה השעמום ביחוד בשבילי, שהורגלתי בשנים האחרונות לחיים מלאים הופעות חדשות לבקרים, לצעיר כמוני שהיה חי בעולם מלא אינטרסים צבוריים, לאומיים, כלליים, שקוע בין גלי עתונים רבים. זכורני, שפעם חלה במערכת העוזר, שתפקידו היה לעבור על העתונים הכלליים ולסמן בעפרון את המקומות, ששאלת היהודים תכנם, והיה מקבל חמשה עשר רובל לחודש שכר עבודתו זו; ואז לקחתי עלי גם את העבודה הזו, למען לא יסבול העוזר החולה, והייתי קורא כששים עתונים ביום. והנה עכשיו אני יושב בטל ושומם, באין מה למלא את השעות הפנויות, באין עם מי לבלות את הזמן. להפטר מן השעמום לכל הפחות בשעות קבועות ביום, התחלתי לבקר את בית התפלה בבקר ואת בית הרב בערבים. בבקר היה הרב מגיד שעור בתלמוד בבית התפלה, ובין מנחה למעריב היו בביתו שעורים באגדה, מדרש ומשניות, ויש שהתענינתי אז בשעורים האלה. לעבודה תרבותית כל שהיא בעירה בשבילי לא היתה הקרקע מסוגלה, ונסיוני הראשון ליסד חדר קריאה ומועדון קטן לצעירי העירה הביא אותי בסבך עם איטשה־בר. ונכנסה בדבר בעטיו של זה החותנת, ועוד מעט והיה הדבר נעשה “למאורע”, וחדלתי מזה. כל עסקנות שם היתה פעוטה בעיני לעומת השטחים הרחבים, שבהם הורגלתי בעיר הבירה, ואל “משכילי” העירה, שהשקפת עולמם זרת על זרת והשכלת־מה להם, לא הרגשתי יחס מקשר אותי אליהם. וּבִכַּרְתִּי על המונם את האברך חתן הרב. זה היה בן ישיבה על פי חנוכו, בטלן קצת מטבעו, ומצבו היה עלוב בין האברכים העליזים, אשר שחקו על הליכותיו ועל תלבשתו ועל זקנו שלא נעשה ועל כל חוסר נמוסיו וגרעונות השכלתו. תהיתי אני על קנקנו של זה, והנה מצאתי כי רבות ידיעותיו בתלמוד, קרא את ספרות ימי הבינים (הכוזרי, מורה נבוכים, וכדומה), יודע לכתוב עברית לא־רע. בלבי אני הלא ידעתי את הערך “הגדול” אשר להאברכים השוחקים על משבתיו, שכל השכלתם היא ידיעה משובשת בדקדוק השפה הרוסית, קריאה מובנה לחצאין באיזה ספר רוסי, עשון פפירוסה בשבת בצנעא, דהירה־קפיצה בצאתם במחולות עם הנשים. לכל אלה היה חתן הרב “לא יצלח” גמור; אבל ידעתי להוקיר את יושר לבבו ואת צניעותו, וביחוד את ידיעותיו בתלמוד. והצעתי לפניו כי נלמוד יחד אחת המסכתות, ושמחתי להוכח כי עוד לא שכחתי תלמודי. החותנת, כמובן, שמחה מאד על זה, ואל משתה הַתֵּה היו מגישים לנו תופינים ומרקחות משופרא דשופרי, ויש שהיינו מטילים שעות בגני הסביבה לאכול מפירותיהם ולשוחח על דא ועל הא.

ומאת המאורעות הגדולים בעולמנו כמו רוחקתי. כבר הזכרתי את מכתבי טננבוים, ממלא מקומי במערכת, אלי. אחדים ממכתבים אלה נתפרסמו בספר התעודות לתולדות חבת ציון בעריכת מר א. דרוינוב. בקיץ ההוא יצאו גם ההגבלות, שהיו ידועות בשם “חקים זמניים” מחודש מאי 1882, שחקק הצורר גרף איגנטיוב. בתוך חללה של העירה הקטנה והשוקטה שישבתי בה נשמע הד המאורעות האלה שֵמע חלש מאד, ובנוגע לההגבלות החדשות, שבמקרים שונים נגעו לעניניהם של סוחרים רבים, הנה הרגיע את רוחם האופטימיזמוס היהודי, שהנסיון הורה ולמד את אחינו באיזו דרכים עוברים על הגבלות בזכיות. וכפי שראה הקורא בפרק הקודם, לא עכבו אותנו “החקים הזמניים” מלרכוש לנו אחוזה גדולה של אלף ושלש מאות דיסיאטינות בערך, ונם המוכר גם הקונים מצאו להם את המסלולים הנסתרים ואת הצורות הרשמיות לאשר ולקים את המקנה הזה. חקי הגבלה נתונים מאת השלטון כדי לעבור עליהם,– זאת התורה אשר למדו היהודים בארצות גלותם מדור דור, וגם חקי מאי כמוהם.

ובעולם היהודי הגדול לא חדל גלגל ההגירה לנסר, וענין ישוב ארץ ישראל התבהר והתרחב, ומיום ליום כבש לו שטחים ושכבות מבין האוכלסים היהודים ברוסיא. בחרקוב ובמוסקבה התעוררה תנועה לאומית כבירה בקרב הנוער העברי, תלמידי בתי מדרש העליונים, שקראו לחבריהם קול גדול: “בית יעקב לכו ונלכה”, – ביל“ו. אל תחת הדגל הזה, דגל ביל”ו, התקבצו מאות אחדות צעירים, ועשרות מהם גם עזבו את למודיהם טרם גמרו את חוקם. ויפליגו באניות מאודיסא ופניהם אל הארץ, לארצנו… מהם גם נשארו בקושטא לנהל משא־ומתן בדבר עתידו הקרוב של הישוב ארץ־הישראלי, בדבר עתידה הרחוק של התקוה הגדולה… על שפתים נשאו ורחפו באויר השמות: אליפנט, קזליט, החכם־בשי הקושטאי, ובארץ ישראל– קריגר, נבון, ויניציאני, יוסף פיינברג, ליבונטין שלנו. לבי בקרבי דפק לכל הנעשה והנשמע, מעי המו לכל התנועה הזאת המתפתחת ואני מחוצה לה, אינני נושא בכל טרחה ומשאה. ובעת ההיא בא אלי מכתב מאת מר משה קמיונסקי, בן עירי וכמעט בן גילי, הגדול ממני בשנתים לערך. משה קמיונסקי זה עבר כמעט אותה הדרך של ההתפתחות הרוחנית שעברתי בה גם אנכי, עבר את שערי הטומאה והטהרה שהיה על כל צעיר עברי לעבור בתקופה ההיא. ועוד יתרה בו. אביו היה מן היושבים בקיוב בקביעות, לא היה אסור אל המסורה החנוטה בשלשלאות כמוני, ועוד בימי בחרותו בקר את הערים הגדולות במערב אירופא. הצד השוה שבנו, שהיינו שנינו מושפעים מן הספרות העברית, וסמולנסקין היה לנו לנביא, למורה דרך. הוא גם הלך אל מקום המורה, ויעשה חדשים רבים בווינה, וכאשר פרסמתי את מכתבי הראשון ב“השחר”, וכדי להסתיר את מוצאו של מכתבי רשמתי את מקום כתיבתו “ווינה”, תקן העורך ורשם “פראג”, שלא יחשדו במשה קמיונסקי, שהוא הכותב את המכתבים החצופים האלה. לבו של קמיונסקי היה ער תמיד לכל תנועה מדינית, צבורית או לאומית, והיה זמן שגם אנשי “האמת”, הירחון העברי לסוציאליות, היו משפיעים עליו, בפרט בני עירנו: אליעזר צוקרמן, משה אהרן אהרנזוהן ומוריהם וחבריהם. לקמיונסקי ישנה חבה יתרה אל הספרות העברית ואל סופריה, וגם הוא נסה לפרסם דברים בדפוס. קמיונסקי עקב באהבה את תנועת הצעירים אחיו בענין ההכרה הלאומית וישוב ארץ ישראל, עקב ושמר גם את צעדי הספרותיים אני, בן עירו וחבר ילדותו. בקיץ תרמ"ב, בתקופה שאני עומד בה, נכנס קמיונסקי עמדי בחליפה מכתבים, ולבסוף הציע לפני, כי אנחנו שנינו נממש את משאת נפשנו, ואנו ומשפחותינו נקום ונעזוב את המולדת־הגולה ונעבור לארץ ישראל לחיות בתוכה.

מן הדברים שנודעו לי מתוך מכתבי קמיונסקי אלי נוכחתי, שאין עלית שנינו לארץ ישראל יכולה להיות שוה בקנה אחד. בן עירי זה ידע, כי גם אנכי ממשפחת אמידים, ועוד נשאתי לי לאשה את בת אחד סוחרי יער, והכסף הנחוץ לבנות חיים חדשים בארץ חדשה בודאי יש לי. ומה שנוגע לו, לקמיונסקי, הנה מצבו החמרי היה בעת ההיא מצוין, והונו עלה להרבה עשרות אלפים רובלים. ובהיותו ידידי הטוב ונדיב לב מטבעו, הודיעני כי יחד נלך וכיס אחד יהיה לשנינו שם. ואולם אני הלא ידעתי, כי חברי טועה מאד בכל הנונע למצבי הכספי. כל הוני בעת ההיא הגיע בקושי לסכום של איזו אלפים, ואת הכסף הזה לא אוכל להעמיד במקום סכנה, להקדישו לנסיונות, שקרוב לודאי כי לא יצליחו. עוד יותר רחוק היה מלבי להטיל את עצמי על שכם חברי הטוב. לא מעיסה שכזו נאפיתי. אני תמיד מאמין גדול בכחותי, כי אני אוכל לשאת ולסבול את זולתי, וחלילה לי להיות למעמסה על מי שהוא. – מלבד זה, הנה כבר התקשרתי עם חותני בקנית האדמה והיער מאת המטרוניתא, והאופקים לא־ידעתים שבו אותי שבי. ומי יודע, אולי מתחת לסף ההכרה טמונים היו שרשים קלים של התקוה, כי עוד יבוא יום והנסיון של האחוזה על יד רוגוצ’וב על שפת נהר הדרוט יהיה לי לראשית תורת המשק החקלאי לכשאזכה לבנות את ביתי בארץ ישראל…

ודחיתי בהחלט את הצעת קמיונסקי, וגם הוא הגיע רק עד קושטא, ומשם שב לרוסיה עד היום הזה.

ד. חיים חדשים

באחד הימים מחדשי הקיץ האחרונים הלכתי מפרופויסק לרוגוצ’וב להתנחל על האדמה והיער אשר קנינו ולהאחז בם. כל בית־מושב וכל בנין לא היו על הקרקע, ואך כלה יער צומח, ועלי היה לבחר מקום לבנות שם את כל הדרוש לשבתי אני ואשתי הצעירה ובשביל הפקידים אשר יעשו עמדי בעבודת היער. בניתי לי בית קטן, אשר פרוזדור ומטבח חלקו אותו לשנים: החצי לי והחצי בשביל הפקידים. גדרתי חצר גדולה, בניתי בתוכה אורוה לסוסים, רפת לפרות ויתר הבנינים הנחוצים למשקי ולעבודת היער. צויתי על כל מלאכת הבנין, ואני ישבתי במלון בעיר, ברוגוצ’וב.

החיים ברוגוצ’וב היו עוד יותר משעממים מאשר בפרופויסק. העיר כלה חסידים, ומצבם החמרי היה לא רע. שתי הסבות האלה הקפיאו את התושבים על שמריהם, וכל תנועה צבורית לא זעזעה אותם, כל רוח לא חדר אליהם. בהשכלה עברית או כללית לא היו חשודים, וגם הגלים הסוערים של הפרעות וההגירה כמעט לא הגיעו לחוף חייהם. אנכי – יליד מוהילוב, עיר הפלך, בן משפחה ידועה, ואל העיר באתי לשכון ביער הקרוב אליה, כלומר: להיות נושא משפיע ומועיל בסביבתו, ויכלתי איפוא להתודע אל הבתים ואל משפחות הטובים ביושביה. אבל כמעט בכלם לא מצאתי כל חפץ, וזרים ומוזרים היו לי המה, דרכיהם והשקפותיהם. התודעתי רק אל בית תומרקין, שבינו וביני היו איזו נקודות מגע של חתון, וגם שם הבית הזה היה מפורסם לטוב בפלכנו. ראש הבית, רבי דן, היה אחד מאבירי הרועים של החסידות הליובוויצית, ועוד הצדיק רבי מנדל בעצמו מנה אותו לגבאי ראשי של כולל חב“ד בארץ ישראל. אדם נכבד ונשוא פנים, סוחר אמיד ומעורב עם הבריות, ואותי קבל בסבר פנים יפות. גולת הכותרת של הבית היתה בתו היחידה, שרה בת דן, שנישאה אחרי כן להסופר ש”י הלוי איש הורוויץ. זו היתה אחת הצעירות, ששנות השבעים למאה העברה התפארו בהן. עודנה עלמה צעירה, כמעט ילדה, השיאוה הוריה לאיש, אך עד מהרה נקעה נפשה ממנו והתגרשה, ויצאה לחפשי, והתמכרה ללמודים, ותלך גם לחו"ל, ותדע שפות אירופה, ותהי משכלת במובן הטוב של המלה הזאת. חברתה היתה נעימה ומועילה. אצלה היה אפשר למצוא את הספר האחרון המענין אותך, עמה אפשר היה לשוחח על השאלות, שהטרידו אותנו, שהיו אז שיחתנו כל הימים. בית תומרקין היה המראה המרכזי בתוך המסגרת העגומה וחסרת הצבע של החיים ברוגוצ’וב בימים ההם. מובן, כי לא חסרו גם בעיר זו חסרי־לב ורקי־מוח, כי אין בצה אשר שגבה מהם; אבל כאלה שנאה נפשי תמיד, ולא אלה אשר יקחו את לבבי.

לראשית החורף היתה החוה הקטנה בנויה וגמורה. הפקידים העושים עמדי ביער דאגו לכל הצרכים הנחוצים, הזמינו רהיטים וגם קנו פרות שתים, זוג סוסים, ואחד משומרי היער הביא גם כלבה אל החצר החדשה. זה לא היה כלב־חצר רגיל ופשוט, כי אם כלב־ציד, ובמקרה מן המהודרים, ועד מהרה נתפרסם בסביבה בתור אחד הכלבים שריח אפם מפותח מאד. מן הפקידים בעיר המחוזית, שלא השיגה ידם להחזיק כלבי־ציד משלהם, היו פונים אלי בבקשות להשאיל להם את הכלבה בצאתם לצוד ציד. והאמינו לי, כי הודות לכלב התיחסו מן הפקידים בכבוד גם אלי, יחס כמו אל אדם הגון, אשר ידע והבין לרכוש לו כלבה טובה כזו. מצד המשטרה המקומית והשלטון לא פגשתי שום התנגדות ומכשול לבנין החוה והתישבותי בתוכה, מבלי שום לב אל חקי ההגבלה שנתפרסמו בקיץ ההוא, “חוקי מאי”, שעל פיהם אסור ליהודים להתישב מחוץ לתחומי הערים והעירות. השלטונות בערי השדה היו מביטים על הוצאת כל חק חדש לא כעל דבר, שזה חובה עליהם להגשימו בחיים, כי אם על פוליטיקה הנחוצה “שם”, בספירות העליונות, ושהורשו בפוליטיקה זו “הם”, השלטונות הגבוהים, אבל אין זה עסקם של פקידים מקומיים. הם, פקידי המקום בעת ההיא, עוד טרם היו חדורים איזו הכרת פוליטית, לא היו קוראים עתונים כמעט, מלבד “ידיעות הפלך”, והגלים הזידונים של השנאה לישראל עוד טרם הגיעו אליהם. האנטישמיות ברוסיה ירדה תמיד ממעלה למטה, מפטרבורג אל ערי המדינה, אם כי מחוקקי האון אשר בממלכת הצַרים השתדלו תמיד להוכיח ההיפך. כל אבן נגף מצד השלטונות לא מצאתי על דרכי, וכוננתי את החוה, וגם קראתי אותה רשמית בשם משפחת חותני, פבזנירובקה, זה שמה הרשמי בכתב ספרי האחוזות עד היום הזה.

ובחוה סדרתי לי את חיי אני, והסדרים היו חדשים לגמרי, אשר כאלה לא ידעתי לא במוהילוב מולדתי ולא בפטרבורג הבירה. פשטתי מעלי את בגדי העיר ולבשתי בגדים אחרים. קסיאן העגלון נתן לי את השעורים הראשונים ברתימת סוס לעגלה, ולא על נקלה למדתי את התורה הזאת. וקובליצקי, זקן שומרי היער, למד אותי לעשות דרכי בסבכי היער ולבלי לתעות בו, להציב לי ציונים את החורשות השונות ולדעת אותן בשמותיהן, את הגבעות ואת הקרחות אשר בעבי היער, ושעות שלמות הייתי מתהלך ביער, וזליבקה, הכלבה הנאמנה, שומרת צעדי. רק את הרובה שנאתי, או אולי פחדתי ממנו, והייתי הולך לבדי ביער, ובידי שוט או מקל. את החוה בניתי על גבעה, בין הדרך ובין נהר דרוט, יורדת וגולשת ישר אל הנהר. לא רחוק, במעלה הנהר, השתרעו שדות אחו ואגמים לא גדולים. פה היו מקומות טובים להשליך חכה ולפרוש רשתות, ובחפץ לב ומבלי כל שכר הייתי מרשה להדיגים לעשות פה את מלאכתם, והייתי סוקר את עבודתם ומשתתף בה. את התורה לשוט בסירות למדתי עוד בימות הקיץ בשבתי בפטרבורג במימי ניֶבה, ואת החסר לי בתורה הזאת מלאתי בקיץ הראשון במימי פרופויסק, וגם פה היו לי סירות שיט לעבודת היער, והשתמשתי בהן לתענוגי. משפחתי היתה אני ואשתי והפקידים האחדים, כלנו סמוכים על שלחן אחד, והשלחן היה מלא דשן, לא חסרנו דבר מכל אשר היה בחנויות המכלת אשר ברוגוצ’וב. לפעמים קרובות היו באים אלינו אורחים מתוך העיר לשם בקורים, עוברים ושבים היו סרים אלינו, וקרובים התארחו אצלנו. וכדי שלא נצטרך לשלוח רצים להביא בשר מן העיר, הזקוק גם לאמצעי זהירות מיוחדים אם השליח הוא בן נכר (חותם בתוך חותם) ולמען יהיה לנו תמיד בשר ככל אות נפשנו, בפרט כשאורחים באים פתאום, – למדתי את תורת שחיטת־עופות. את המלאכה הזאת למד אותי השוחט מפרופויסק. בימי למודי היו הנשים מביאות לי עופות לרוב, כי במקום התרנגולת שהטרפתי היתה האשה לוקחת לה מן הלול של החותנת אחרת ככל אשר בחרה, יותר טובה ויותר שמנה. את הדינים השייכים לשחיטת עופות עברתי על נקלה, והרב אמנם פקפק קצת לסמוך את ידיו עלי, גם חפץ להתנות עמדי שלא אוסיף לצאת במחולות הארבע, קדריל בלע“ז; אבל לאחר שאני הודעתי לו, כי יודע אני את עיר החרושת לכל “כלי הקודש”, וגם את רבי יצחק־אלחנן בעצמו אני מכיר, ואם יסרב הוא אלך ואביא לי תעודת־קבלה מן “המקור”, אז לא סרב עוד. ולהוי ידוע לכם, קוראים, כי אני הנני שוחט עופות “מדופלם”, והרב רבי אליקום גץ ז”ל העיד עלי, כתוב וחתום מפורש שחור על גבי לבן, כי אני הנני “בקי בפרטי הדינים עפ”י פסקי השו“ע והאחרונים”.

בחדשים הראשונים של החורף ההוא, החורף הראשון לשבתי בנאות יער, פשטתי מעלי את הרוחניות כלה. מגפים גבוהים, עד למעלה מארכובותי, על רגלי, לבשתי פרוה־שוידית כלה עור, כל צוארונים ועניבות הסירותי מעלי, ויש אשר גם את שעון הזהב, מתנת מערכת הראסווייט, לא שמתי עלי. בחיצוניותי הייתי כלי גשמיות, כפרי, איש יער, ועקבות פטרבורג כמעט נמחו. ואותה התמורה גם בפנימיותי. את ספרי עוד טרם העברתי אל החוה, עתונים לא באו אלי. את העתונים הכלליים שבעתי בימי שבתי בפטרבורג, וחפצי היה לשכוח אותם לזמן־מה. “המליץ” וגם “הצפירה” היו נגדנו, נגד המטיפים לישוב ארץ ישראל. צדרבוים עוד קוה להגשמת “ישוב יהודי רוסיה ברוסיה”, וסלונימסקי סבל תחת הלחץ הכפול: מצד אחד הצנזורה הורשאית עשתה שמות בגליונות “הצפירה”, ומהצד השני היו תמיד עיניו נשואות ואזניו נטויות אל האדירים בפטרבורג. וכאשר חדל הראסווייט להופיע, ואת הרוסקי יעבריי לא אהבתי – נפסק הקשר האחרון ביני ובין

העולם היהודי מחוצה לי. עבודת היער היתה חדשה לי, והפקידים היו מורי, ולא תמיד רק להועיל לי, כי אם גם לעצמם. ובעבודה זו, שהיתה חדשה ומענינת מאד בשבילי, כמעט שכחתי את כל הענינים, שהם ורק הם היו חיי רוחי ונשמת אפי במשך השנים האחרונות.

אך המצב הזה לא האריך ימים. לא יכול היה להאריך ולהמשך זמן רב.

ה. החוה. ש"י הורויץ

מכנף ארץ ישראל זמירות לא שמענו. בסוף הקיץ העבר אמנם עלתה בידי זלמן־דוד ליסד מושבה, אשר קראו לה “ראשון לציון”, אבל, כפי הידיעות השונות שהגיעו אלי, הדברים שם היו יגעים מאד. ביחוד בלתי מזהירים כלל הענינים של זלמן־דוד בעצמו, שהיו הוא וגורלו קרובים אל לבי מאד. רבו מכאוביו, צרות לו מכל צד, ואפילו, ואולי ביחוד, מצד האנשים משלנו, כמו הרי“מ פינס וכדומה. הרי”מ פינס לא נמנע לחשוד בז. ד. ליבונטין, לא פחות ולא יותר, ביחסים קרובים אל המיסיון. חשדים כאלה היו אז רגילים בירושלם, ועוד בתקופה קודמת לזו חשד ל. א. פרנקל באחדים משלומי אמוני ישראל, כמו רבי יעקב הלוי ספיר, בחטאת המסיון. סאת סבלנותו של ליבונטין הולכת ונמלאת, געגועים התעוררו בו לביתו ולמשפחתו ברוסיה, וישנן שמועות כי שוב ישוב בקרוב… העבודה ביער מלאה תשואות וענין, אבל הן טירון גמור אנכי, ובקושי אני יודע להבדיל בין אורן ובין אשוח, ובכל המינים הרבים והשונים של יער־שחור לא אוכל למצוא את ידי ואת רגלי. וקשה היה עלי להשלים עם המציאות, כי עלי לבקש תורה מאת המשולחים, אנשים פשוטים ועמי־הארץ, ולהתלמד אצלם בכל הנוגע לפרטי העבודה הן ביער והן על חופי הנהר. תורה זו נקנית בנסיונות של שנים רבות, ואנכי נכשלתי בשנוני וקפחתי גם מעשי כאשר חפצתי להשתמש בפועל בידיעות הבוסר אשר לי.

ובעת ההיא, בסוף החורף, נתוסף ברוגוצ’וב עוד צעיר אחד מבני מחני ודגלי. ש“י איש הורוויץ נשא לו לאשה את שרה תומרקין והתישב בבית חותנו ברוגוצ’וב. אנכי ידעתיו עוד בבאו לפני שנתים לבקר את פטרבורג נכנס ויוצא בין הסופרים, שאר בשרו של שמעון דובנוב. ליום חתונתי אשתקד בא גם הוא מעירתו אוברוביצי לז’לובין ובין הקרואים אל חתונתו הוא הייתי מוזמן גם אנכי, מצד משפחת תומרקין, שנעשיתי ידיד ביתם. מקום החתונה נקבע באחד הכפרים בין אוברוביצי ובין רוגצ’וב. זה היה לי בפעם הראשונה לראות ולהשתתף בחתונה בכפר, ובזכרוני שמורים רשמים אחדים. מצד החתן באו אורחים רבים, כי אם החתן היתה מולדת בית הייליגמן מרובה באוכלוסיה, וכתריסר דודים ודודות של החתן באו. והתעוררו תרעומות בגלל עלבונות והעדר הכבוד מצד המחותנים למוזמניהם בסדור המחולות הראשונים והיסבה אל שלחן הסעודה ומי בוצע ראשון, איש איש לא לפי ערכו וכבודו לדעת הנעלבים והנעלבות. וקטנטנות אלו נעשות למאורעות בזמן החתונה. והיתה גם תגרה קלה בדבר הנוסחא של תוספת הכתובה. אבי הכלה הזמין נוסח הכתובה אצל אחד העשירים בן עירו, שהיה מקפיד עם חתניו לוקחי בנותיו לקבל על עצמם התחיבויות שונות במקרה מות או גירושין וכדומה. קודם שהובילו את החתן לחופה הציעו לפניו לחתום על נוסח כתובה זה. והנה אך קרא אביו של ש”י הורוויץ את הנוסח, דחה אותו בשתי ידיו באמרו כי הנכנסים לחופה מתכונים לבנות בנין עדי עד, ואינם חוששים לתקלות של מיתה וגט פטורין וכל מיני פורעניות חלילה, וכי זו היא נוסחא של תוכחה ולא של ברית נשואין. ואם כי אני הוזמנתי מצד הכלה, אבל הן החתן היה מכירי וחבר לעט, וגם נקודות חתון לא חסרו בין משפחתו ובין משפחת אשתי, לכן הייתי כמו מחותן משני הצדדים, מבלי להיות מחותן כלל. והייתי צופה ומביט מרחוק את “המאורעות” לכל קטנותם.

ש“י הורוויץ הספיק במשך השנים האחרונות, מאז ראיתיו בפטרבורג, לקנות שלמות: למד שפות אירופיות, גם התכונן לתרגם יחד עם אשתו מצרפתית אה ספרו של ד”ר ישראל רבינוביץ מפריז ע“ד התלמוד. היה במוסקבה, ושם התודע אל חוגי הצעירים הלאומיים והשתתף בחברתם, בתנועתם לישוב ארץ ישראל. ישיבתו של זה ברוגוצ’וב, קרוב למקום מושבי אני, השפיעה עלי לפכח אותי משכרון היער, להזכירני את חיי אני הצבוריים והספרותיים שעזבתי אותם לפני שנה אחת. ואם כי לא יכולתי עוד לשוב כֻלי אל החיים ההם, אבל געגועים אליהם התעוררו בי, והם בקשו להם דרכים לצאת החוצה. ואז בא אלי החפץ לערוך עלי גליון את החיים ההומים, שאנכי הייתי עד להם בשנים האחרונות ושהיו כבר אחרי צאתי. ונפלא הדבר: מלאתי את חפצי לא בשפה הרוסית, שבה חייתי את התקופה האחרונה, ושגם כל מאורעותיה השתקפו ועברו עלינו בשפת המדינה,.כי אם דוקא בעברית. על געגועי אל החיים שעברו, שנפרדתי מהם, נתוספו גם געגועים אל השפה העברית שנתרחקתי ממנה, ונסיתי לכתוב את זכרונות המאורעות, ואת מערכת הראסווייט בחרתי לי לנקודת מוצא, למרום הפסגה שממנו השקפתי על המעשים שעברו עלינו. לא האמנתי כבר בכחי, אם תספיק לי ידיעתי בשפתנו לבטא כהוגן את מחשבותי, ושלחתי את כתב־היד לסמולנסקין ושאלתי את פיו אם הענין עלה בידי. סמולנסקין מהר להודיעני כי שפתי העברית לא נתקלקלה הרבה, ויעורר אותי להוסיף לעבוד, והזכרונות ששלחתי אליו מצאו חן בעיניו, והוא יפרסם אותם ב”השחר". זה היה מאמרי שקראתי לו “הנסתרות והנגלות”, והוא החל לראות אור בהשחר, החל ולא נגמר. הצנזורה אסרה את הפרקים הראשונים, וסמולנסקין היה מוכרח לשוב ולהדפיס חוברת חדשה בשביל החותמים ברוסיה.

לרגלי מאמרי זה חדש סמולנסקין את חליפת המכתבים בינינו, שנפסקה בשנים האחרונות. מצבו החמרי של סמולנסקין הלך הלוך ורע. לרגלי החרם שהחרים השלטון בוארשוי את כל ההוצאה החדשה של ספר “התועה בדרכי החיים”, נשאר בעל חוב להמדפיס סכום הגון, שלא השיגה ידו לשלם. ואם כי לאחר כן הצליח הדבר והצנזורה הראשית בפטרבורג הסירה את החרם; אבל בינתים קרו הפוגרומים, ומכירת ספר עברי נתדלדלה. גם המחשבה הטובה שעלתה בפטרבורג בחוג חובבי שפתנו להוציא את כל ספרי סמולנסקין בעשרים כרכים לא יכלה להתגשם, ורבי משה ברלין ומר יעקב רוזנפלד, שלידם נמסר הדבר, נערו את כפיהם מעבודה זו לאחרי שפרצו הפוגרומים. אין אומרים שירה ואין דואגין לספרות בשעה שכל עם היהודים טובע בים צרות. מצבו של סמולנסקין היה מיואש, המאורעות ברוסיה מולדתו הממו אותו, וגם מחלתו נתנה אותותיה לא לטובה. ומפני כי דלל וחרב מקור מחיתו – מכירת ספריו – לכן החליט לחכור לו את בית הדפוס של בראֵג, שהיה מקודם מנהלו, ובקש לו לתכלית זו שותף בעל הון ברוסיה. היה לו בזה משא־ומתן עם משה קמיונסקי, וסמולנסקין כתב גם אלי בענין זה. ש“י הורוויץ ראה בידי את מכתביו של סמולנסקין, ויבקש ממני להציע אותו בתור שותף לעסק זה, הקשור עם ספרים ועניני חכמה. כתבתי לסמולנסקין והבאתי את שני הצדדים בקשר מכתבים. לא ארכו הימים, ובאחת מחוברות “השחר” נתפרסם גם מאמר מאת ש”י הורוויץ. לאחר זמן פנה אלי סמולנסקין בתרעומות על הורוויץ, כי הלה הפסיק את המשא־ומתן בדבר השותפות, וגם חדל להשיב לו על מכתביו…

בכלל מציאותו של מר הורוויץ, אדם מעולם הספרות, בקרבתי לא נתנה לי לשכוח את אותם החיים, שבהם ראיתי חזות הכל טרם שנכנסתי לעולם היערות ומסחרם. זהו – בכלל. ואולם פרטי חיי נמשכו גם אז בתוך האינטרסים של פבזנירובקה, ועבודת היער לקחה את כלי תחת שלטונה. התישבתי איתן בחוה שלי. גם הבאתי אלי את ארון ספרי ואת שלחן עבודתי, שהעברתי אלי מפטרבורג והמשמש אצלי עד היום הזה. חדרי ביתי הפשוט, שגם כתליו לא סדו בסיד, קבלו אורחים תמיד, ושובע שמחות הייתי אני וביתי. לחג הפסח באו אלינו מפרופויסק הורי אשתי ויתר ילדיהם, וגם אחי חותני ומשפחתו באו מאחד היערות אשר גרו שם לעשות את הפסח אתנו. כל המשפחות הסתדרו בשני חדרים, הגברים בחדר אחד והנשים בחדר אחד. וחציר יבש שטוח על הרצפה היה למשכב במקום המטות שלא הספיקו לכלם, והשמחה היתה רבה במעוני. מן היער מכרנו עצי הסקה להפליג לקיוב ואדנים למסלת הברזל, וקושרי העצים לרפסודות ומנסרי האדנים היו כלם פועלים יהודים, שהתישבו על קרחת השדה בין היער ובין החוה. הם ישבו בסוכות, ושם בשלו את אשר בשלו, טמנו את החמין בשבת, ושם התאספו להתפלל בצבור, ומן הסוכות היו עולים קולות מתפללים וסופרים את העומר, ולא סלסול אחד בזמירות לשבת למדתי מהם.

ובעבר הנהר ממול החוה ישבו אכרים בכפריהם, והם באו אלי לבקש מרעה לבקרם ביער שלנו. מן האכרים היו בעושי המלאכה ביערותינו, ואנכי בתור שכן טוב מלאתי את הקיץ, וערב ובוקר היו עוברות בסירות נשי האכרים ובנותיהם את הנהר, ובאות לחלוב את הפרות. והתודענו אל האכרים ואל תנאי חייהם, ואשתי אשר ידעה את בחורי הכפרים מן העובדים ביער וגם את הבחורות הכירה, נסתה את כחה בשדכנות. ויש אשר היה בא אלי אחד מנכבדי האכרים לבקש אותי להיות לשושבין לבנו, בהיותו בטוח כי אבי הבתולה לא ישיב ריקם את פני שושבין נכבד כמוני, ויתן את בתו לאשה לבנו. והיה המחותן נעלב מאד, אם אנכי דוחה את בקשתו ואיני הולך עמו. ויש שהייתי נכנס גם בעובי הקורה של הענינים, ואת שומר היער שלי. בחור שליאכטי יפה־השפם וקל הדעת, הוכחתי כי יקח לו לאשה את בת הרועה, שהוא מתנה אהבים עמה; והוא שמע בקול תוכחתי, והצעירה ואמה באו ותפולנה לרגלי להודות לי, כי הצלתי את כבודה ואת כבוד משפחתה בכפר.

ובית החוה הומה תמיד. סוחרים, סרסורים, מעבירי רפסודות, קושרי עצים, מנסרי אדנים, עושי אופנים, וידידים ומכרים מבני רוגוצ’וב. וסתם עוברים ושבים, היודעים כי החוה הקטנה הזאת, הקרובה אל הדרך, היא אחוזת יהודים, ובה ימצא מקום ללון וסעודה בלתי רזה, וגם נדבת כסף להמקבל. לא היו חיים של הוד ותפארת, אך, ברוך השם, חיים שלא היו בהם בושה וכלמה.

ו. הָלוך ונָסוע

ככה עברו עלי כשתים־שלש שנים. במשך הזמן ההוא הייתי יוצא והולך אל הערים הקרובות לרגלי ענינים שונים, כפי שהיה העסק דורש. בקרתי את הומל בימי השוק שם לשם מסחר וקנין, את מוהילוב עיר הפלך בשביל עניני השלטונות ומקורות הכסף, גם את קיוב העיר, ששמה הבאתי עצים למכירה. הולך לימים מספר ושב הביתה, אל החוה, ורק בקיוב הייתי עושה שבועות, חודש. ואם כי הייתי טרוד בעסקים, שלשמם הלכתי אל הערים הנזכרות, אבל העורק הצבורי שבקרבי לא נתן דמי לי, ולכל מקום שהייתי בא הייתי פונה לבקש לי אנשים “מבני מיני”, תמימי דעים ושאיפות עמדי, אשר ידעתי כי חברתם תנעם לי, ובחוגם אתבונן אל החיים אשר שם.

הומל היתה אז, לפני ארבעים שנה, כמעט שוממה מכל השכלה עברית, מכל הכרה לאומית. יושביה כמעט כלם חסידים ועשיריה בקרבה היו תקיפים בדעתם, גסים בהליכות עולמם. העיר הזאת יושבת על הגבול בין אוקרינה ובין ליטא, ולא היה בה לא מאהבת התורה והתלמוד שבליטא, ולא מן המדות הטובות, כמו הכנסת אורחים ואהבה חסד, שנשתבחו בהן בני אוקרינה. העשיר בהומל כלו היה אומר: פנו לי דרך, כי אני ואפסי עוד. ושמעתי אגדות כעין אלה. בתו של חיט לבשה שמלה של משי. ושלחו ראשי הקהל ותפרו על גב השמלה מטלית בצורת מספרים, והכריחו את הבת לצאת בשמלה זו בחוץ, למען ידע הקהל כי זו היא בת חיט. – אחד העשירים פגש בשוק בעל־מלאכה נושא דג לכבוד השבת, והדג היה גדול וטוב שלפי דעת העשיר היה בזה בזבוז ממון, שאין בעל מלאכה רשאי לפי דעתו להרשות לעצמו. עמד ונטל מאת האומן את הדג וסטר לו בזנבו על פניו והלך לו. – פעם אחת חל בהומל יום השוק ממחרת הפסח. והנה אשה עניה, שהיתה מתפרנסת ממכירת תופינים לאכרים, הכינה את השאור לאפית התופינים באחרון של פסח, והרגישה שכנתה בזה ונודע הדבר. שלחו ראשי העדה והוציאו את האשה מביתה, תלו על צוארה את המשאֶרת והעבירוה ברחוב העיר והתוף עובר לפניה: ככה יעשה למי שאינו זהיר בחמץ בפסח. – ככל הדברים האלה קרו בימים הקרובים שעברו כשהיתה יד “הקהל” תקיפה למסור אנשים לצבא וגם לגרש מתוך העיר. אבל מדות גסות אינן חולפות כליל עד מהרה, וכשהן עוברות לדורות הבאים הן רק פושטות צורתן ולובשות אחרות, יותר נאות. וכאשר בקרתי אני את הומל לפני כארבעים שנה עוד היתה בתוכה הצבוריות העברית, וביחוד ההכרה הלאומית, לקויות מאד. הביבליוגרף של הספרות העברית שלאחר מנדלזון, זאב בר“י צייטלין, ד”ר ויליאם צייטלין, בן העיר הומל, יצא אותה מזמן וקבע ישיבתו בלייפציג. הרב־מטעם אז, הוא גם מורה הדת בפרוגימנסיה שם, חנך את בנו יחידו לשמד, והחסידות עצור עצרה בעד כל השכלה עברית. אך אחד מצאתי בעיר ההיא, אשר הכרתיו עוד בפטרבורג. שמו היה שלמה צייטלין, נצר ממשפחת הצייטלינים, שאחד מבניה היה “השר” רבי יהושע צייטלין, וחתנו פרץ שהתנצר העמיד דורות של פקידים שרי מעלה ברוסיא. שלמה צייטלין היה משכיל עברי טפוסי, אוהב השכלה, חובב שפת עבר, מפיץ ספרים, סוכן לעתונים שלא על מנת לקבל פרס, מסור לרעיון ישוב ארץ ישראל. ועל צבאו חונים אברכים ומלמדים שנתפשו קצת להשכלה ולרעיונות החדשים של התחיה, – המה אשר היו אחר כן הראשונים להרשם לחברים באגודת “חובבי ציון”, הם גם היו “השוקלים” הנאמנים והזריזים לאחר הקונגרס הבזילאי הראשון. ולכבוד “אורח נכבד” כמוני, מי שהיה סופר פטרבורגי, אסף צייטלין לבית אחד האמידים שבין החובבים את כל חניכיו, למען אראה ואפקוד את “הלגיונות” אשר לנו במקום הזה.

מוהילוב העיר הן מולדתי היא, והימים האחדים שהייתי בא לשם היו מספיקים לי בקושי לבקר את בתי בני משפחתי הרבים בתוכה. תחת זה כמעט לא מצאתי בקרבה מכל בני גילי וחברי שחרותי וימי בחרותי אף איש. נפזרו להם כלם אנה ואנה. מי שהלך ללמוד ולהשתלם, מי שנשא לו אשה ויצא את העיר, מי שנשכח מלבי או שכחני. הנני יוצא אל רחוב העיר, זאת העיר אשר בה נולדתי, גודלתי וחונכתי, ידעתי כל אבן וכל פנה, וכל ראש כלב ידע והכיר אותי; וכשהייתי יוצא לטייל בערבים על המדרכות ברחוב הגן הגדול היו אורחות שלמות של צעירים וצעירות נמשכות אחרי כצל. והנה עתה אחרי שש־שבע שנים, כמו בן עיר נכריה אני מתהלך ברחובות העיר, זר אני לכל העוברים וכמו בודד אני צועד לאטי, ואין מכיר אותי…

אבל תנועה לאומית לא חסרה גם מוהילוב. קלה וחלשה אמנם, אבל הנצנים של התנועה נראו, היו. בנו של רבי מאיר בלקינד, הסטודנט ישראל, התחבר אל ביל“ו, וביתו של רבי מאיר נעשה בית ועד לתנועת הישוב ארץ־הישראלי. הצעיר דב גיסין, זה שגמר אה הגמנסיה בהצטיינות והוא לומד־גומר את תורת המשפטים באוניברסיטה במוסקבה, מביא למוהילוב מעיר הבירה בשורות תחיה, מאת האגודה “בני ציון” של סטודנטים, ריאליסטים, וגם אנשים בעלי צורה. ושב למוהילוב גם זלמן־דוב ליבונטין. הוא שב מארץ ישראל לבקר את ביתו, שב קצת מיואש, וכנפיו קצוצות… הוא הלך לפריז להֵראות את פני “הנדיב הידוע”, והלכה גם אמו אתו, כדי לשמור עליו שלא ישוב חלילה לפלשתינה. בפריז מכר להנדיב את חלקת אדמתו בראשון לציון. והנדיב עמד אתו על המקח ושלם לו רק מה שעלתה הקרקע לו. ליבונטין שב למוהילוב, והעביר אליו את חנות הארג של חותנתו בכסף אשר לקח מחיר אחוזתו בארץ ישראל. והוא יושב בחנותו, סוחר ומוכר, – אבל “עד כמה שלא תלעיט את הזאב, הוא לא יחדל לשאת עיניו אל היער” – אומר הפתגם הרוסי. ליבונטין בחנותו, – ועיניו ולבו בארץ ישראל, והתחיה “שם” מחשבותיו כל היום. וגם, בתור מקור פרנסה, רחוקה היתה החנות מהשביעו לחם. אבל העיקר – הגעגועים. ים זועף הם החיים יום־יום, אינם נותנים לומר שירה. הפיות בבית מתרבים ואומרים: הב, הב. הפעוטים זקוקים לחנוך. זמני הפרעון של שטרי־חוב מגיעים. הפדיון בחנות אינו בשפע, ודאגות וטרדות אינן חסרות. ועל הערפל הזה מגיה תמיד אור “המזרח”, השחר הפרוש על הררי ציון, זיק התקוה הגדולה, המכתב החי הנושא ידיעות מהתם, מארץ־אבות… וכל השיח והשיג בביתו של ליבונטין ובסביבתו הם תמיד – ארץ־ישראל, מעשי הנדיב, המושבות, הידיעות מאודיסה מליליענבלום, מוארשוי מאת שאול־פנחס רבינוביץ, מאמר ב”המליץ“, ידיעה ב”המגיד". ונוצר חוג, שהוא חי רק את החיים הלאומיים, שולל את הגלות ומציאותה, ובחוג הזה שמחים תמיד לקראת בואי למוהילוב, מקבלים את פני כפני אח וחבר לשאיפות משותפות.

ולקיוב הייתי בא, כאשר אמרתי, לעשות בה שבועות, חודש ויותר. עלי היה לפרוק את הרפסודות, לִמְשות מן המים את העצים ולסדרם על החוף, למכור את הסחורה ולמסור אותה, לגמור חשבונות, לקבל שטרי־חוב, – פרשת המסחר, שאינה נגמרת על נקלה. הישיבה בקיוב ליהודים היתה מותרת רק בחלקי עיר ידועים. ודוקא אותם החלקים לא היו נאותים לי, לא מתאימים לתנאי עסקי; והתישבתי בחלק פודול, ובעלת המלון, רוסית טהורה, כבר דאגה לסדר את זכות ישיבתי במלונה.

ובין פרשה לפרשה בסדר עסקי היו לי די שעות בטלה, והשתדלתי למלא אותן. מן המלון שבו ישבתי הייתי קרוב אל הטחנה הגדולה של ברודסקי, זאת אומרת – אל המשורר יהל“ל, שהיה גזבר במשרד הטחנה. יהל”ל היה מקודם מורה בביתו של ישראל ברודסקי אבי המשפחה, כשהיה עוד תושב זלטופול העירה הקטנה. ישראל ברודסקי התחתן עם הרב החרד הילדסהיימר מברלין, והרב היה כותב למחותנו מכתבים מלאים חדושי תורה, ועל המחותן הזלטופולי היה לענות לו ולהשיב לו כרוחו ובסגנונו פלפולא דאוריתא, – ויהל“ל היה ממלא את העבודה הזאת. והבן, אליעזר ברודסקי, נתן ליהל”ל משרה במשרד הטחנה שלו בקיוב, והתפרנס ממשרתו לא בצמצום. – את קרבתו של יהל“ל בקשתי ביום הראשון לבואי קיובה. יהל”ל בתור משורר היה נחשב אז, בראשית שנות השמונים, השני במעלה לי“ל גורדון. בכל אופן, יתר המשוררים בני הדור ההוא היו בעינינו רק חרזנים, וכל חסד עליון לא מצאנו בהם ובשיריהם. גם מהשפעתו של גוטלובר השתחררנו, בשגם בכלל אבד הזקן הזה את כל חנו בעינינו. יתרה היתה אז לשירי יהל”ל – הרעיון הסוציאלי, שהיה קובע אותו תוכן לשיריו. שירת “ההשכלה”, שראש נביאיה היה יל“ג, כבר נתיתמה אז, אבדה את כל עוזה וכחה, בעת אשר משנת הסוציאליות היתה כבר רווחת ברחוב היהודים. ואם כי השירים “כשרון המעשה”, ואפילו “עבד עבדים” היו חסרים את מיטב הצבעים, אבל בתקופה ההיא מספיקים היו הצורה, המשקל ומספר התנועות והחרוזים לקרוא להם שירים ולחבבם על הקהל. בשיר “עבד עבדים” מצאו הקוראים רמזי חוצפה נגד ברודסקי, – וזה לבד קשר כתרים לכותבו. התודעתי אל יהל”ל, ועד מהרה התקרבנו. גם יהל“ל הוא יותר סופר ממשורר, סופר לוחם ופולמסן, פובליציסט בלע”ז, ונקודות־מגע בינינו. חוג מכיריו בקיוב היה די צר. מלבד שהיה האיש עסוק כל היום במשמרת פקודתו במשרד הטחנה, ובערבים היה יושב בית, הנה האתמוספירה הספרותית בקיוב אז לא היתה טהורה, שקצו אותה “מושכי בשבט סופר”, אברכים מטפוסי “הסופרים” השורצים בבצות צבוריות שעל יד קהלה גדולה, קרוב למערכת עברית או במסדרונות של הסתדריות לאומיות. לפנים היו רבים כאלה בין “סופרי” גליציה. גם בני מינם בקיוב אז בחרו להם אכסניה על יד מערכת עתון שבועי בגליציה, כמדומני “עברי אנכי” היה שמו. אל הבצה הזו לא קרב יהל“ל כל ימיו, וגם אותי הזהיר מגשת אליה, ובעל “המפתח”, שישב בקביעות בקיוב, הלך לו לעולמו, ואני גם את פניו לא ראיתי מעולם. אנכי ויהל”ל היינו מתראים לעתים קרובות, ויש שהיינו מרשים לעצמנו אפילו לבלות ערב בשחוק “הבכורה”, פריפירנס בלע"ז. את התורה הזו, משחק בקלפים, למדתי בפרופויסק בקיץ הראשון לאחר שהחלטתי לצאת לעולם המסחר; סוחר־יער הגון לא יצויר בלעדי ידיעה נכונה בפריפירנס. היינו מצרפים לזמון, בתור יד שלישית, את דובזביץ, אחד המחברים, שהוסיף לאיוב על צרותיו אה פירושו לספר הזה. מובן, שעיקר שיחתנו היו תמיד עניני הספרות, כלומר: הצבוריות העברית ושאלותיה הטורדות.

אבל – עוד אשוב אל קיוב בכלל ואל יהל"ל בפרט.

ז. החוה נמכרת

אדמת פבזנירובקה היתה כלה יער, ומלבד שדות־אָחו אחדים על יד הנהר, שהיו צומחים חציר ושחת, לא היו בכל השטח הזה נקודות אחיזה למשק חקלאי. כל שדות מזרע לא היו לנו מלבד גנת ירק וכדומה למשק הבית. ולכן אך בֵראנו את היער והוצאנו ממנו את כל האילנות הגדולים ואת כל הראוי לסחורה, היה עלינו למכור את האדמה לאכרי הכפרים סביב, השוכנים על גבולותיה. בעת ההיא סדרה הממשלה בנק אפותיקאי לאכרים כדי לתמוך בהם לקנות קרקעות, והבנק היה נותן לקוני האדמה בהלואה לזמנים ארוכים וברבית קטנה את כל מחירה, מבלי שהיו האכרים הקונים מכניסים משלהם כלום. הממשלה פטרה קניות כאלה אפילו מן המכס בעד העברת הרכוש ואשור כתבי המקנה. על האכרים היה אך להודיע למנהל הבנק בעיר הפלך על דבר הסכמתם עם המוכר ולבקש לקצוב הלואה, ולצרף אל הבקשה שבעה רובל וחצי לכל קניה שהיא. חלקנו את אדמת פבזנירובקה בין הכפרים, לכל כפר וכפר החלקה הקרובה לגבוליו. ומכרנו להם את האדמה, וקבלנו מן הבנק את מחירה במזומנים. זכורני, כי אכרי כפר אחד רכשו להם מידנו יותר משמונה מאות דיסיאטינות (כעשרת אלפים דונם), וכאשר באנו, אני וראשי הכפר, צירי הקונים, אל הבנק לגמור את המקנה, לא היה בידי הצירים אפילו הסך הקטן של שבעה רובל וחצי; וכדי שלא לעכב את הענין, נתתי מכיסי את הסכום הזה. את החוה ואת הבנינים וכמאתים דיסיאטינות סביב מכרתי לאיש פרטי. ואם כי את הכל מכרנו בזול, בכל זאת ראינו ברכה בכל העסק הזה, ואת פבזנירובקה אני זוכר בזכרון טוב. אמנם בעבודת היער עצמו נכשלנו לא אחת. אני הגבר טירון הייתי, ולא אחת שגיתי. נכשלנו גם בקונים בלתי מהוגנים, בקבלנים לשיוט הרפסודות. אלה האחרונים היו רובם בני אוקרינה, ילידי העירה ראַדול, כלם נוכלים ורמאים או שכּורים, – ביחוד שכורים. וגם המחירים בערי מורד הדניפר לא היו מזהירים בשתי השנים האלה. לאחרי כל אלה, הביאה פבזנירובקה רוחים הגונים, יצאנו מן המצר שהיינו בו קודם שקנינו אותה, ורָוח לנו, ואני וביתי שבנו לפרופויסק.

אז קנינו את חצר־קזימיר, אחוזה גדולה, יותר מאלף ושבע מאות דיסיאטינות שטחה. אחוזה ממש, עם שדות־מזרע טובים, שדות־אָחו מצוינים, ובחצרה בנינים רבים, בתים לשבת ורפתים וארוות, ובית־גורן. האחוזה היתה אך כעשרים ויערסט מפרופויסק, על יד דרך המלכה יקטרינה, והנהר הגדול סאָזש, שאניות קיטור הולכות בו, עובר דרך אדמתה. את פרטי הקניה וכל השתלשלותיה הרציתי בארוכה בספורי “בסבכי היער”, שהאמת המעשית רבה בו על השירה הדמיונית, ואולי תשע הידות מכל האמור בספורי ההוא הן דברים כהויתם. הפרטים מענינים, אבל מרובים. גופא דעובדא הכי הוה, ואספר בקצור נמרץ את המאורע הזה.

חצר קזימיר היתה אחת האחוזות הטובות, שלאחרי מרד הפולנים בשנת 1863 היו השלטונות מחרימים אותן ולוקחים אותן מאת בעליהן בגלל שלא הכניסו במועדם את המסים המיוחדים, קונטריבוציה בלע"ז, שהיו מטילים על האצילים הפולנים. האחוזה הוצאה למכירה פומבית, ואותה רכש לו אחד האצילים, קוטשבסקי שמו, אציל פולני גם הוא. ומפני שלאחרי המרד אסור היה לפולנים לרכוש אחוזות בפלכי צפונית־מערבית, לכן נקנתה האחוזה קזימיר על שם־מקורא, על שם משרתו, וסילי איליניץ שמו, עירוני רוסי. מובן, כי זה לא היה סוד, כלם וגם השלטונות ידעו כי השם משאל הוא, וכי בעל האחוזה הוא האציל קוטשבסקי. ואף אמנם האציל היה השליט לבדו באחוזה זו, היה משכיר את חלקי הכנסותיה לטוב בעיניו, מוכר את יערותיה, אוכל את פרי האחוזה, והמשרת איליניץ, הבעל המקורא, לא ידע עמו מאומה, לא התערב כלום. בעל האחוזה נתן את חצר קזימיר במשכנתא להבנק האפותיקאי הוילנאי, שבאמת נוסד בכונה תחלה אחרי המרד לתמוך בידי האצילים הפולנים לבל ינָשלו מאחוזותיהם במערב רוסיא. ליתר בטחון היו בידי קוטשבסקי תעודות ושוברות ושטרי חוב מאת איליניץ המשרת, ולא יוכל הבעל המקורא להשתמש בזכיותיו הרשמיות, לכשיתקוף אותו יצרו הרע לשקר באמונתו ולחללה.

ומאת קוטשבסקי זה קנינו את היער באחוזת קזימיר. ביד האציל המוכר היה כתב־אמנה מאת המשרת, יפוי־כח למכור ולהשכיר ולמשכן ולתת במתנה ולעשות באחוזה ובכל חלקיה כטוב בעיניו, ובכח האמנה מכר לנו את היער, והנוטריון אִשֵׁר את החוזה כדת. מחירו היה כעשרים אלף רובל, שכמחציתו שלמנו תיכף במזומנים, ואת הנותר עלינו היה לשלם בחורף הקרוב בימי השוק בהומל. את העסק הזה קנינו בשותפות עם אחד הסוחרים מידידינו הטובים, למען לא יכבדו עלינו תנאי התשלומין בזמנם. קנינו את היער ונגשנו אל העבודה, הדורשת סכומים הגונים לשכירת פועלים וחוטבים ועגלונים ולכל הכבודה בעסקים כמו אלה. לימי השוק בהומל, בראשית החודש יאנואר, באנו אנחנו כלנו – חותני, אני, השותף שלנו – לסחור ולמכור, ובא גם האדון קוטשבסקי לקבל מאתנו את התשלום הנוסף, סכום די הגון, כעשרת אלפים רובל ויותר. אנו יושבים בהומל, עושים כה וכה, – והנה קבלנו מאת הנוטריון בהומל הודעה, כי בטל האדון המקורא, וסילי איליניץ, את כתב האמנה ויפוי־הכח אשר נתן בשעתו להאציל קוטשבסקי, וכי את הכסף שעלינו לשלם עכשיו הוא דורש להכניסו לידו ממש, או למוסד פלוני אלמוני לזכותו הוא, לפקודתו של וסילי איליניץ. ובעת ובעונה אחת הודיעה המשטרה ההומלית את האציל קושבסקי כי מהיום והלאה חדל להיות בא כחו של העירוני וסילי איליניץ, ועליו להתחייב בכתב, שלא יוסיף עוד לקבל כספים ולעשות איזה מעשה שהוא בדבר אחוזת קזימיר קנינה של וסילי איליניץ…

כהלומי רעם היינו כלנו. מובן שאת הכסף כפי החוזה לא שלמנו עתה לקוטשבסקי, והלז גם לא דרש כזאת מאתנו. הן זכותו פקעה. ואולם נוצר מצב מסובך מאד. אמנם קוטשבסקי לא היה מיואש, כי בידו היו, מלבד כתב האמנה שנתבטל עתה, עוד הרבה חוזים ושוברות ושטרי־חוב חתומים כלם בידי וסיליץ, שבכחם היה לאל ידו לבוא עם משרתו בעקיפין ולהכביד אכפו על הנבל, מפיר הברית, כי יקיא את אשר בלע; אבל מנוחתו נרגזה. קשה היה מצבנו אנו, קוני היער. הן אנחנו התקשרנו בקנית היער עם קוטשבסקי, אציל הגון ובטוח, ועל סמך זה הסכמנו, כדרך התגרים, למקומות־תורפה אחדים בחווה שבינינו, מה שלא היינו עושים עם איזה מאן־דהוא, עם משרת עירוני. ואין לך חוזה שאי אפשר למצוא בו מקום לסכסוכים, וכלל וכלל לא היינו מרוצים להחליף את קוטשבסקי בוסילי. לבד זה, הנה עתה תתלקח מלחמה בין קוטשבסקי ובין וסילי, ובהכרח עלינו להמצא בין המתאבקים, בין הסדן ובין הפטיש. הן קוטשבסקי מכר לנו את היער, אבל באופן רשמי בתור בא כחו של וסילי, מבלי כל אחריות פרטית בעד מלוי תנאי החוזה על עצמו; ועתה יבוא קוטשבסקי או אנשים אחרים מגירא דיליה ויערערו על המכירה, על זכיותיו של וסילי, ונמצאים אנחנו סובלים.

ובמבוכה זו החלטנו כלנו, גם אנחנו גם קוטשבסקי, ללכת למוהילוב, עיר הפלך, ששם נמצא גם וסילי ושני בניו, לבלרים במשרדי הממשלה, שבודאי ידם בכל המעל הזה והם אשר הורו לאביהם לעשות את הנבלה לאדוניו אשר האמין בו ובישרו. במוהילוב מצא לו קוטשבסקי עוזרים רבים מבין ידידיו האדונים, ובהם גם מראשי פקידי הממשלה. היטב חרה להאצילים על אשר העיז העירוני להשלות את נפש אחד מבני מעמדם, והם אשר יצאו חוצץ לעזרת קוטשבסקי נגד וסילי, והוא נלחץ להכנע. השתדלנו גם אנחנו בדבר הזה להשפיע על העירוני כי יכיר את מקומו ולא ידון עם התקיף ממנו. שקלו לו סכום כסף הגון, והוא חדש את יפוי הכח לקוטשבסקי ושבה אליו זכותו לקבל מאתנו את התשלום מחיר היער, אבל כל המאורע הזה, שהרתיח את מצולת האצילים במוהילוב, השפיע על קוטשבסקי, והוא החליט להפטר מאחוזת קזימיר, ולא יוסיף עוד לראות את פני משרתו. הגאוה האצילית לא יכלה להשלים עם מצב, שהוא משולל איזו זכיות, ואשר בגלל זאת יכול עירוני נבזה להסתולל בו. ולמה לו באמת אחוזת־קזימיר זו, שכמותה ויותר טובות ממנה יכול הוא לרכוש בכל רוסיא הגדולה, חוץ מחבל הצפוני־מערבי, כאות נפשו ועל שמו? אך מה שנוח בשביל קוטשבסקי לא רצוי היה כלל בשבילנו, קוני היער. לפנינו היתה נשקפה פרספקטיבה לחיות קשורים ותלויים באדון חדש של האחוזה, אשר מי יודע אותו ואת רוחו ואת דרכיו. והחלטתו של קוטשבסקי למכור את האחוזה ויהי מה הביאה אותנו במבוכה. והנה הציע האדון לפנינו, כי אנחנו נהיה קוני האחוזה קזימיר. בהצעה זו היה מוצא טוב מכל המצר, כי אז היינו נעשים חפשים לעשות ביער כטוב בעינינו. אל החק, האוסר ליהודים לרכוש אחוזה, לא שמו לב, כי הלא גם קוטשבסקי שליט בקנינו באסור ולא בהיתר. אך הסוחר, שהשתתף עמנו בעסק היער, דחה בשתי ידים את ההצעה; בשום אופן לא הסכים להכניס את ראשו הבריא בקנית אחוזה, עסק שהוא כלו מלא חתחתים ומכשולים, מצודות וחרמים לאדם מישראל, שאפילו הישיבה מחוץ לתחומי הערים אסורה לו, ואף כי לרכוש לו אחוזה. זה היה סוחר אמיד, אדם אוהב מנוחה, מתרחק מן הסכנה והדומה לה, והוא, השותף, בא אלינו בהצעה נגדית: הוא קונה מאתנו, מחותני וממני, את חלקנו בעסק יער־קזימיר, נכון לשלם לנו בעד החלק ריוח הגון, וכי את האחוזה מאת קוטשבסקי נקנה אנחנו לעצמנו, לנו לבדנו. באופן זה, גם השותף בעל היער יהיה בטוח באדון אחוזה נאמן וידוע לו (אנחנו), וגם אנו נבוא על שכר חלקנו ביער ונרכוש לנו את האחוזה הטובה. קוטשבסקי שמח מאד על הצעתו זו, והודיע כי נכון הוא להנחות רבות ולתנאים טובים ונוחים, אם אנו נהיה הקונים. אותנו עודדו גם האצילים מקורביו, גם ראש האצילים של המחוז בעצמו, והוא גם חזק את ידנו לבל נפחד מפני תנואות המשטרה וכי הוא יגן עלינו מפני מחפשי חטאים. תנאי המכר היו טובים ונוחים באמת. מחיר האחוזה כלה היה חמשים אלף רובל. טול מזה עשרים אלף מחיר היער; חמשת אלפים הסכים השותף לתת לנו ריוח בעד חלקנו; ט"ו אלף היה החוב להבנק האפותיקאי בווילנא, – בסך־הכל ארבעים אלף, ואת עשרת האלפים הנותרים הסכים קוטשבסקי לקבל מאתנו בתשלומים לזמנים שונים. והחלטנו אני וחותני לעשות את העסק הזה וקימנו את דבר המקנה. שום ספר־מקנה רשמי חדש לא סדרנו ולא אשרנו במשרדי הממשלה. האחוזה קזימיר נשארה רשומה על שם וסילי איליניץ כמו שהיתה, ורק את הבטוחות השונות, השוברות את זכיותיו של האדון המקורא, כמו חוזים לחכירה, משכנתאות וכדומה, סדרנו על שם אכר אחד, אָסיפ סורין שמו. אָסיפ זה למד לחתום את שמו, והיה חתן אחד האכרים האמידים ובעל־גוף בעירה פרופויסק, ושכר טרחותיו קבענו לו ששים רובל לשנה, וידענו שהוא יהיה נאמן לנו ועלינו. אנחנו שנינו, אני וחותני, חלקנו בינינו את התפקידים: אחד מאתנו היה מיופה־כחו של וסילי, והשני היה בא־כחו של אסיפ סורין.

אלה הן העקלקלות, שבהן עברתי ובאתי להיות בעל אחוזה. פרק מיוחד, תקופה, חדשה בחיי. הוי, כמה הרפתקאות עברו עלי בתקופה זו!..

ח. בעלי אחוזה

אדמת האחוזה קזימירובה היתה אמנם מן הטובות אשר בסביבה, ושדות־אָחו ושדות־דשא מצוינים היו בתוכה; אבל לא באדמה לבדה יהולל משק חקלאי, כי אם בידים העובדות, בסדרים טובים ובשיטת העבודה. וכל אלה היו גרועים מאד. קוטשבסקי לא נהל את המשק באחוזה זו בעצמו; היא היתה רחוקה מאחוזת נחלתו שם ביתו, וגם היתה במחוז אחר. האחוזה היתה חכורה לאיש יהודי, אשר, יותר מאשר שם לב אל פרטי המשק וסדריו, היו כל מעיניו באדון האחוזה להנאותו, להמצא לפקודתו ולהרויח על ידו. בדבר הטבת המשק והשבחת השיטה איש לא דאג. השבחה זו דרשה סכומי כסף לא־קטנים, ואותם לא היה יכול החוכר היהודי להשקיע, לו אף היו בידו. הן החכירה היא בלתי־חוקית, אסורה ליהודי, וכלה תלויה בחסד האדון, מצד אחד, וביחס הטוב של פקידי המשטרה, מצד שני, ואין אדם מניח מעותיו על קרן הצבי. וגם לקוטשבסקי, אדון האחוזה, לא היה גם כסף מיותר, גם רצון חזק להשביח את האחוזה, שכל קניתה היתה במקרה וגם על שם משאל. האדון היה מסתפק בסכום, שהיהודי החוכר היה מכניס לו פעמים בשנה, והסכום היה מספיק פחות או יותר לתשלומים בבנק האפותיקאי, ההוצאות הרגילות, כמו מסים וכדומה. וקרן שמורה היתה לו באחוזה בצורת יער צומח, שהוא יכול להוציא למכירה, וגם מקום־ציד היה לו ולמכיריו, – ודי והותר בשבילו.

ומובן הדבר, שאנחנו לא יכולנו להסתפק במה שהסתפק האדון קוטשבסקי. היער כבר איננו, נמכר, ועלינו לעשות את האחוזה עצמה מקור פרנסתנו. הן הסכמנו לחדול מהיות עוד סוחרי יער, ובאחוזה קזימירובה השקענו את כל האמצעים שהיו ברשותנו, ועלינו איפוא להוציא לחם מן האחוזה, לעשות את המשק החקלאי למשלח ידנו ולהקריב לעסק החדש הזה את כל אוצרות המרץ שהיו לנו. ונתתי את לבי ללמוד את המקצוע החדש הזה מפי אנשים וספרים. זכורני, שבעת ההיא קראתי הרבה בשאלות חקלאיות, וביחוד נמצאתי תחת השפעתם של כתבי הפרופיסור אֵנגלגרט. במצבם של שנינו מצאתי נקודות דומות אחדות. לרגלי מקרים שונים היה הפרופ. אנגלגרט מוכרח לעזוב את הקתדרא שלו וגם את עיר הבירה בראשית שנות השבעים למאה העברה, והוא התישב על חלקת אדמתו בפלך סמולנסקי, והוא נגש אל החקלאות, מבלי אשר נהל משק מעודו, נתנסה בכמה נסיונות והצליח. והנה גם אני,– ספרים, עתונים, עסקנות צבורית היו כלם מאחרי… עתה לפני קרקע, שעלי להשביחה, להרבות לה זבל. האידיאל של כל משק חקלאי הוא, לכל הפחות, כי שוב ישוב אל האדמה כל אשר הוציאה, תקבל את תבואתה בחזרה בצורת זבל. לתכלית זו נחוץ להרבות מספר הבקר באחוזה, וכי לא יוציאו מגבולות האחוזה את פרי אדמתה. מלבד זה, הנה זרע הדגן והשעורה ושבולת־שועל מכניס אך מעט, והיה הצורך הנחוץ לזרוע תפוחי־אדמה בכמות גדולה, שהכנסתם מרובה.

ראינו ונוכחנו, שעלינו לעבור אנחנו ובתינו לקזימירובה, להתישב בחצר האחוזה, להפטר מן החוכר ולקחת את המשק אל תחת ידנו ולהביאו למדרגה הנאותה.

ולא קל היה הדבר הזה לעשותו. הבנינים בחצר היו הרוסים למחצה, ובנינים נחוצים אחרים היו חסרים לגמרי. הבית הגדול והמרוח, “בית האדון” היה עזוב מאד. היהודי החוכר הסתפק בשנים־שלשה חדרים, ואת החדרים הנשארים הפך לדיר לעגלים, לול לעופות, למחסנים, ועלינו לתקנם ולהשיב להם כבוד חדרים לשבת בם. חסרו רפתים טובות, ועוד בנינים רבים, שבלעדיהם מן הנמנע לנהל משק מסודר. בית־גורן היה, אבל מכונת־דישה לא היתה. וחסר היה העיקר – בית משרפות־ספירט, שהוא עצם הקבורת של המשק. תפוחי־אדמה יגדילו בהרבה את ההכנסה, אבל עליך הלא לעבד אותם בבית משרפות יין, ואז יכניסו התפוחים מחיר טוב, וגם תוכל להאכיל מספר גדול של בקר, והפרות תתנה חלב בשפע, והשורים יגדלו בשר, והעיקר – תוכל לזבל את השדות כאות נפשך, ואז יגדל האסיף של כל תבואותינו. ואם בית משרפות יי"ש באחוזה, אזי אפשר לא רק להרבות בזרע תפוחי־אדמה במשק גופא, אך גם לקנות תפוחי־אדמה וגם דגן מן החוץ, מאותן האחוזות הקרובות, שבעליהן לא חפצו או לא השיגו ידם לבנות להם בתים למשרפות יין.

בית משרפות יין הוא, כאמור, עצם הקבורת של החקלאות. אבל באליה זו ישנם שני קוצים. זהו עסק, הדורש סכומים הגונים גם לבנינים וגם להנהלתו. הבנין והמכונות עולים בהרבה אלפים רובלים, וסכומים גדולים צריכים להשקיע בהנהלת העסק. אחרי האסיף בעל המשק מוכר את תבואותיו ורָוח לו, אבל מי אשר לו במשק בית משרפות יין מוכרח לשמור על תבואותיו לעבדם במשך השנה, ועוד עליו להתקשר עם אחרים לקנות מהם תבואות לצרכי בית המשרפות. סכומים די הגונים נחוצים גם למקנה שורים, שפטומם הוא המקצוע היותר חשוב בכל עסק בית המשרפות. נחוץ איפוא גם הון יסודי, גם הון חוזר לכל העסק הזה. וישנו עוד קוץ אחד, יותר דוקר. הספירט ומכירתו מונופולין של הממשלה הם, ואין לך פרצה יותר רחבה ויותר מושכת את מבריחי מכס, כמו בית משרפות היין. המכס היה בעת ההיא פי עשרה מכפי שויו, והיצר היה תוקף מאד את בעלי המשרפות להבריחו, והיו מומחים מיוחדים להברחה זו, והיו רבים שנתעשרו ממנה. ולכן השתדלה הממשלה להרבות בשמירה ובשומרים ובפקידים, והיתה עושה סיגים וגדרים, בונה חֵל וחומה על כל המכונות, ולא היה מספר לכל מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, והעובר היה נענש ונקנס. נוצר בהכרח מצב כזה, שכל פקיד ממשלתי היה מחויב להביט על כל אדון אחוזה, שבית משרפות לו במשקו, כמו על גנב, המבריח על המכס, וכל מה שהשתדל אדון האחוזה להיטיב את יחסיו אל הפקידים, היה יותר חשוד בעיניהם. לרגלי מצב זה, רבים מבעלי אחוזה השומרים על כבודם התרחקו ולא בנו להם באחוזותיהם בתים למשרפות יין. בכל האחוזות הרבות והגדולות של, למשל, הנסיך פַסקביטש, הגרף טשרינשוב־קרוגליקוב ואפילו האדון בינקינדורף לא היו בתי־משרפות, כדי שלא יצטרכו לחנם ולחסדם של פקידי המונופולין ולהשתעשע עמהם.

אבל אנחנו הן לא היינו אדונים גדולים, ואפילו אדונים קטנים לא היינו. יהודים סוחרים, הצריכים לצוד דגים במקומות מתאימים, ועלינו היה לבנות את בית היין, ויהי מה. את הכספים הנחוצים לנו השגנו. מעבר לנהר סאָזש, על צדו השמאלי השתרע היער, וממעל לו, על יד אחד הכפרים, היתה טחנת־מים, השייכת גם היא לאחוזתנו. גם הטחנה וגם האדמה סביבה היו רחוקים מרחק חמש־שש ויארסט מבית המשק, חצר האחוזה ומרכזה, וגם הנהר מפריד בינינו. וכלל הוא בכל משק חקלאי, שהשדות הרחוקים הרבה מן המרכז שלו, וגם אין ביניהם חבור־דרכים קבוע ומסודר (עבר הנהר), אזי אין שוה להמשק המרכזי לטפל בו. מכרנו איפוא את טחנת־המים והאדמה סביבה, וגם שדה־אחו אחד בעבר הנהר מכרנו, ובכסף שקבלנו מחיר החלקים האלה נגשנו לבנין בית משרפות יין. עצים וקורות וקרשים לכל הבנינים הנחוצים הבאנו מן החורשות, שעוד נשארו לנו גם לאחרי מכירת היער, ואת תרשים הבנין ואת תכניתו ערכתי אני בעצמי, כפי הרשומים שמצאתי בספרים ועל פי הוראת יהודי מומחה, שאומנתו לנהל בתי משרפות. מעשי החרש והמסגר וכל הנגרות והתנורים נעשו בידי יהודים, וחדשים רבים, כל תקופת הבנין, מלאו פועלים יהודים את חצר האחוזה, וכל שבת היינו מתפללים בצבור של שנים־שלשה מנינים, וקזימירובה התפרסמה בסביבה למקום הכנסת אורחים ומנוחה לעוברי דרך. גם בעבר הנהר הימני, קרובים אל החצר, היו שלשה כפרים, שהיו שייכים אל אחוזתנו, ובהם ישבו יהודים שחכרו מאתנו את מקורות ההכנסה: טחנת־מים, מעבר על פני הנהר, פונדק,– ואלה, כמובן, היו באי־ביתנו תמיד, מצטרפים למנין, שבעים רצון כי ברך ה' אותם באדונים יהודים, וחדל כל צורך בקידה והשתחויות ובהסרת כובע, ואל ביתם אפשר להיכנס בהרחבה ובפשטות ובלי בקשת רשות. שמחו האנשים האלה לקראת כל החדשות, שאנו מכניסים אל המשק, שבאופנים בלתי אמצעים החדשות הללו מבטיחות פרנסה גם ליהודים השכנים שלנו, יבָנה בית משרפות יין, ויהיה צורך גם בקנית שורים ובמכירתם; תגדל המחלבה בחצר האחוזה; יצטרכו לקנות דגן וגם תפוחי אדמה מאת האחוזות הקרובות; ימכרו את היין, תוצרת בית המשרפות. כל מקצוע ומקצוע מאלה הוא עסק לעצמו, ענין של קנין ומכירה או חכירה, – ועם יהודים סוחרים כמונו אפשר תמיד לבוא “לעסק שוה”, להתקשר, להרויח על ידם.

ובכן יצאנו משפחת חותני ומשפחתי אני מפרופויסק, והחלפנו חיי עירה בחיים חדשים, חיי בעלי אחוזה. התמורה הזו היתה החלטית, כי חותני מכר גם את ביתו וחצרו בעירה, הבית אשר בנה ועמל בו לפארו. לא חשבנו לשוב עוד אל העירה לעולם. גם האלפים האחדים, שלקחנו מחיר הבית, לא היו מיותרים אז בשבילנו. התישבנו בקזימירובה מושב איתן, נגשנו אל הבנינים, זרענו כששים דיסיאטינות (יותר משבע מאות דונמים) תפוחי־אדמה, ונצחנו על כל המלאכה. הבאנו מורה להילדים של חותני, העברתי את אוצר ספרי, והחדר שהיה מרבץ לעגלים נהיה עתה לחדר עבודתי, כלול ביפיו ומסודר ברהיטים מתאימים, וחלונות קרועים לו אל גן הפרי הגדול היורד עד שפת הנהר. הסתדרנו בכל, וכבשנו לנו את הדרך העולה לחיים חקלאים.

ט. יעקב רוזנפלד

באחד הימים היה עלי לבקר את העיר מינסק. היה לפני ענין אחד, מן הנותר במסחר היער מלפני שנים אחדות. אצל אחד המלוים ברבית במינסק נכה חותני שטרות, שקבל מאת סוחר יער ידוע בחרסון, והסוחר פשט את הרגל והשטרות לא נפרעו, ועלינו היה לסדר את התשלומין כפי ערבותנו. הענין היה קצת מסובך, כי בשעתו לקח המלוה את ערבות חותני רק מפני “אם לא יועיל – לא יזיק”, כי הסוחר החרסוני היה מפורסם לבטוח, ולשטרותיו היו מהלכים בשוק הכספים במינסק. אך מכיון שבעל השטר אינו פורע, ומצבנו אנו הוטב, לכן ראינו צורך בדבר, בתור סוחרים המכבדים את חתימתם, לסדר את החוב הזה, שכאמור חותני ערב בעדו. והלכתי אני למינסק לגמור את הענין הזה ולסדרו. הלכתי אני, יען כי וינגירוב, מנהל הבנק המסחרי במינסק, היה מכרי ובשעת הצורך יוכל להיות לעזר לי בעצה טובה, וגם אח היה לי במינסק ועוד מכרים אחדים בעיר ההיא.

והנה נודע לי כי במינסק התישב בקביעות, והוא נמצא עתה בעיר – יעקב בן ליב רוזנפלד, מי שהיה עורך השבועון “ראסווייט”, אשר הייתי בעוזריו ובסופריו הראשונים והמובהקים, ובשנים האחרונות גם מזכיר המערכת, יד ימינו של רוזנפלד. ידיעה זו היתה בשבילי הפתעה ששמחתני מאד, כמו יד נעלמה נגעה בגעגועים טמירים, והם התעוררו בי בכל כח. הנה האיש שעליו השתדלנו להשפיע, כי הוא ועתונו יהיו לפה “לכל ההרהורים, הכבושים בהרבה לבבות כחלומות לא־ברורים” (ביאליק), ואחרי צאתי מפטרבורג החזיק מעמד רק עד צאת שנת 1882. הנה פה, במינסק, יושב האיש, אשר מפיו אשמע את כל אשר עבר על התנועה, שהיתה משאת נפשי מאז בגרה הכרתי הלאומית, זו התנועה שהיא נתנה תוכן ורעיון לכל חיי, ואשר איזו יד נעלמה קרעה אותי מעליה ותשליכני הלאה, אל סבכי יערות ואל שדות תפוחי־אדמה… ואני ידעתי, כי הלך רוזנפלד במלאכות מי־שהוא לקושטא, לבירת המדינה שגם ארץ ישראל נמצאת בגבוליה, וגם שמעתי בקצה אזני, זעיר שם זעיר שם, כי היה לרוזנפלד שיג ושיח בערים שונות ברוסיא, כי נעשו על ידו נסיונות לארגן את הכחות הבודדים והאובדים של הפלשתינאים. אבל כל דבר ברור לא ידעתי. הן התרחקתי מכל אלה. עתה אודע הכל, עתה תמָלא אזני לשמוע את כל אשר עבר על התנועה, שנם אנכי הייתי בין מטפחיה ומרביה, ואשר לא חדלה להיות כוכב דרכי אף רגע.

היה זמן בין השמשות, ומצאתי את רוזנפלד בחדרו שקוע בדמדומי ערב. הוא ישב במינסק לבדו, באין משפחתו עמו. לקראתי שמח מאד. יעקב רוזנפלד היה יליד ברודי, ובהיותו כבן ט“ו נתיתם מאביו ועבר עם אמו לגור בברדיטשוב, במקום שמשפחת הלפרין העשירה היתה קרובה למשפחתו. עמד בבחינות וגמר את הגמנסיה, ואחר כן את האוניברסיטה במחלקת המשפטים. היה האדם ישר ברוחו ואציל בכל הליכותיו. הוא ידע את השפות האירופיות הראשיות, ועל סגנונו הרוסי, היה שפוך חן מיוחד. בשנים שקדמו להראסווייט היה רוזנפלד מן הסופרים הקבועים של הירחון הרוסי החשוב “דיעלאָ” בעריכתו של בלאגוסוויטלוב, והיה אחד מקבוצת הסופרים בעלי הכשרון, שעבדו תחת פקודת הפרופ. קארש בראשית שנות השבעים בהעתון “ספ”ב ויעדימוסטי”, שהאקדמיה למדעים היתה בעליו ומוסרת אותו בחכירה. זו היתה קבוצת פובליציסטים, שהמצוינים שבה, אדולף לנדוי ויוסף נוטוביץ מקרבנו, וסובורין ובורינין ממשנאינו, עבדו בתוכה ונתחנכו בה, קבלו בה את בגרותם הספרותית. עברית לא ידע רוזנפלד כלל, ואם תמצאו על אחד ממכתבי הברכה לסופרים ולעסקנים את חתימתו של רוזנפלד, תדעו שזו היא או מעשי ידי אני או של פרוג, כי הוא לא ידע צורת אות עברית. אשתו היתח מולדת בית וינגירוב, אחת המשפחות המיוחסות, אך מתבוללת בהחלט, ורבים מהם גם את דתם המירו. שמעון וינגירוב, וגיסו, בעל אחותו, לודויג סלונימסקי, בנו של חיים־זליג, היו לא רק בני טמיעה, כי אם גם נביאים של כל־סלביות. והנה מסביבה שכזו יצרנו את רוזנפלד, להיות נושא הדגל של רעיון לאומיותנו, של תחיתנו!.. והאיש – ישר ונאמן, פטפוט של ריקניות שנאה נפשו, והשקפות־עולמו היו רחבות, ושאף אל פעולות ואל ארגון הכחות, כדי לגשת אל נסיון להגשים מה שאפשר מן השאיפות הלאומיות.

וכאמור, שמח רוזנפלד להיפגש עמדי לאחרי שעברו שתים־שלש שנים מאז עזבתי את פטרבורג. אנכי רוחקתי מעניני הכלל לאחר שנשביתי לבין אינטרסים פרטיים, עברתי למחנה הסוחרים, ורוזנפלד – הוא רוחק בזרוע. מקדשו חרב. נתערערה הבמה הספרותית, נסגר העתון “ראסווייט”, וגם הנסיונות הצבוריים שלו לא הצליחו. ושמח רוזנפלד לקראתי, לשפוך בחיקי את שיחו, את מכאובי לבבו החלש, שבאמת לא עצר כח לדפוק ובקרוב נתפקע. הוא סח לי את כל הפרטים הרבים של נסיונותיו, והתחיה הלאומית היתה כבר אז בעיניו כדבר שלאחר יאוש… צוררי “הראסווייט” בין אדירינו בעיר הבירה היו רבים, ואולם התעוררה התנועה במוסקבה, בין הצעירים שם, “בני ציון” קראו לעצמם. בהסכם עמהם יצא לארגן את הכחות, שבהם אפשר יהיה להחל בעבודת התחיה בארץ ישראל. ומפני שלא חפץ רוזנפלד לרמות את מי שהוא, לא את אחרים ולא את עצמו, לכן החליט ללכת לקושטא, להוכח בבירת תורכיה עד כמה אפשר לקוות מאת הממשלה בעת ההיא, כי תעזור לנו להתישב בארץ ישראל. רוזנפלד עשה בקושטא כשני ירחים. בעת ההיא השתדלו לפני השלטון בקושטא בדבר ישוב א“י ע”י יהודים שני עסקנים שונים, שניהם לא מבני ישראל. גם החברה “כל ישראל חברים”, שכבר יסדה במזרח הקרוב בתי־ספר וגם היה לה ביה“ס “מקוה ישראל” בארץ ישראל, הזהירה את הגולים היהודים לבל יהינו לשום פניהם לפלשתינא. עוררו את האליאנס לאזהרה זו אולי רגשות הטמיעה, המפחדים מפני ההדגשה היתרה של הלאומיות שבענין זה, ובודאי גם ההתנגדות של אילי הכסף ברוסיא אל רעיון ישוב א”י לא נשארה בלי השפעה על אחיהם בפריז. והשתדלנים העקריים לפני “השער הגבוה” בקושטא בדבר עניננו היו, איפוא, שני נוצרים, אנגליים – אליפאנט וקזַלֶט. הראשון חלם על דבר תחית ארץ הגלעד, והשני, איש בריטי, שעל פי צואה מאביו חפץ לעשות טובה לעם ישראל, אמר ליסד מושבות בארץ ישראל ולבנות מסלות ברזל בין המושבות ולהשיב את בני עמנו לגבולם.

השתדלות שני הבריטים עלתה בתֹהו. כבוש מצרים על ידי האנגלים קלקל אז את היחסים בין תורכיה ובין בריטניה, ועין השולטן היתה לרעה בכל השתדלות, היוצאת ממקור בריטי. אבל מכל אשר ראה וחקר ודרש רוזנפלד בשני החדשים שישב בקושטא נוכח, כי יש ויש להשפיע בבירה זו לטובת הרעיון של הישוב העברי בארץ ישראל, וכי הרבה דרכים ושלוחים להשיג את המטרה. ומזוין בכל הידיעות הנחוצות שב רוזנפלד לרוסיה, ואמר לגשת אל העבודה העקרית, – אל ארגון כחותינו אנו בגולה, לעת־עתה ברוסיה. את ערי ליטא הגדולות, מינסק, וילנא ועוד, בקר בדרכו לקושטא, ועתה בשובו התעכב במרכזי אוכלסי היהודים בדרום רוסיא. באודיסה התודע אל הד“ר ליאון פינסקר, והוא היה הראשון אשר הכיר בצורך הגדול של ארגון הכחות. אבל את הכחות האלה צריכים היו למצוא, להוציא מתחת ערמות האפר את הגחלים הלוחשות, להעלות את ניצוצות האור. ולזה לא היה רוזנפלד מסוגל. הוא התאונן לפני, כי בכל המקומות ראה לפניו או משכילים בטלנים, או גימנזיסטים בני חמש־עשרה, – “והאם אלה הם הכחות, אשר בהם ננצח?” – שאל אותי ושאל את נפשו הוא. הן אף את העתון “ראסווייט”, האורגן היחידי שהטיף לרעיון התחיה, לא יכלו הכחות הדלים האלה להחזיק. רוזנפלד לא ידע לא את השפה העברית, וגם את היהודים ידע אך מעט; בחינת תינוק שנשבה לבין העכו”ם. את החבוי והטמון בתחתית נשמתו של עם ישראל לא הרגיש, לא יכול היה להרגיש. והוא האמין כי טעה, כי הטעוהו. אין תנועת תחיה, אין עם הרוצה בתחיה, אין עם…

ובאין נחת בשיחותינו אלה, עברנו לשיחה פרטית, בדבר הענינים הפרטיים של כל אחד משנינו, עניני המשפחה, החיים הפרוזאיים. רוזנפלד היה עורך־דין מושבע, אך פרנסתו היתה בעיקרה על הספרות, עריכת העתון. נואם לא היה, ומשפטים פליליים לא היו לו כלל. עריכת הראסווייט, ביחוד בזמן האחרון לא לפי רוח האדירים, קפחה מאד את הכנסותיו המשפטיות, וכאשר חדל גם העתון להופיע מחוסר חותמים בכמות מספיקה היה זקוק לפרנסה. אז עבר למינסק, במקום שוינגירוב דוד אשתו היה המנהל של הבנק המסחרי, וגם המסלה ליבוי־רומני היתה בעת ההיא תחת פקודתו של אברהם ז"ק, העסקן הכספי הידוע, גיסו של אותו וינגירוב. וינגירוב וביתו היה כלו טמיעה, ואל רוזנפלד התיחס כאל אדם שנתפש לפלשתינאות ושב “בתשובה”, חדל מן “השטות” הזו, אבל עודנו “חשוד” בעיניו קצת. אנשי העיר מינסק היו זרים בעיני רוזנפלד והתנכר אליהם. הוא עוד ידע קצת את יהודי הדרום, אבל הליטאים היו מופלאים ממנו והתרחק מהם. בכלל היה אז רוזנפלד כאיש, שאינו יודע אם הוא חייב להסובבים אותו, או הם חייבים לו. בודד היה בעיר שישב בה, והיחידים מן “הבטלנים” שנמצאו בעיר ההיא, והם ידעו את שמו ואת פעולות עתונו ונסו להתקרב אליו, היו בעיניו כמזכירי עון… וגם משפחתו לא היתה עמו, ובשבתי אצלו ראיתי בעיניו את השעמום אוכל אותו, את היאוש הרובץ כאבן מעמסה על הלב החלש…

ובאחד הימים באה אלי השמועה הרעה, כי יעקב רוזנפילד מת פתאום במינסק משבץ הלב, ומעי המו לו מאד…

י. “מאחורי הפרגוד”

באחד מבקורי התדירים, לרגלי עסקים שונים, בקיוב, שפך לפני יהל“ל את מרי שיחו על צדרבוים, עורך “המליץ”. הנה הוא, יהל”ל, עובד את עבודת העתון זה שנים רבות מבלי כל שכר סופרים, והנה זה ירחים רבים שיצא ספרו “נס לגוים”, תרגום הספור “טנקרד” של לורד ביקונספילד, וב“המליץ” לא באה עוד כל בקרת על הספר הזה, לא הופיעה כל ידיעה על דבר צאתו לאור, ואפילו למודעה פשוטה ורגילה אין מקום בעתון הזה. ויהל“ל הוא משורר, כלומר איש נרגש ועצבני כלו, והוא נכון לראות בזה חתירות תחתיו על ידי מקנאיו ושונאיו בקיוב, שגם צדרבוים שת ידו עמהם. השתדלתי להרגיעו, כי אין זה כי אם מקרה, שלא נמצא סופר אשר יכתוב משפט על ספרו; ובנוגע למודעות, – זהו דבר שבממון, ואם יעירו את אזנו של צדרבוים על זה, אזי יתקן את המעֻות. אמנם, הזקן היה נתפס קצת על הפרוטה, אבל ידע גם להזהר ולותר. באותו מעמד כתבתי דברים אחדים כעין מכתב אל יהל”ל, ויעצתיו לשלוח את שורותי אל עורך “המליץ”. לבד זה קבלתי עלי לכתוב מאמר בקרת מפורט על הספר, ולשלוח את מאמרי אל “המליץ”. וכאשר דברתי כן היה. צדרבוים ידע, כי היה לי יסוד לחשוד בו במקום שיש בו דררא דממונא, והוא השתדל תמיד להוציא מלבי את החשד הזה; ואך בא לפניו מכתבי אל יהל"ל מהר להדפיס בגליונות רבים את המודעה, וכאשר שלחתי אני אליו מאמר על דבר הספר (“הנה אחרית גוים” היה שם המאמר) נתן לו מקום בפיליטונים, מבלי להחמיצו, והודה לי עליו.

ויהל“ל ידע, כי מאמרי “מאחורי הפרגוד”, זה שהחל לראות אור בחוברות “השחר” תחת השם “הנסתרות והנגלות” והבקרה אסרה את פרקיו הראשונים, וסמולנסקין היה נאלץ לשוב ולהדפיס מחדש את חוברות ירחונו, – כי מאמרי זה עמדי בכתובים, ואיני מוצא לו מקום מפני הצנזורה. ותהי עצת יהל”ל, כי אתן את כתב־היד על ידו, והוא ישתדל אצל הצנזורה הקיובית להרשותו לדפוס. המבקר לספרים עברים בקיוב היה אז המלומד והסופר צבי בַרַ“ץ, ואנחנו קוינו כי נשיג את הרשיון. עברו ירחים אחדים וקבלתי את המחברת, ורשות נתונה להדפיסה, אבל כל־כך הרבה המבקר למחוק בה, עד כי לא יכולתי למצוא כל חפץ ברשיונו. אנכי רשמתי את המאורעות של הפוגרומים בשנת תרמ”א־ב, ואת ראשית ההכרה הלאומית בקרב הצעירים ברוסיא, – ואל הצנזורים היתה פקודה להשכיח את המאורעות האלה ולבלי להזכירם בדפוס ובגלל זה היה המבקר מוכרח להעביר קוים אדומים על עמודים שלמים ממחברתי, שיצאה רסוקת אברים כלה, וכל נשמתה פרחה לה. ויצר לי מאד על עבודתי זו לדון אותה לגניזה. אנכי כתבתי את דברי ההם בעודני תחת הרושם החי של העובדות, שאנכי הייתי עֵד להם, וכל מגמתי היתה לשום בספרותנו לזכרון, עד כמה שידי מגעת, את הסביבה הצבורית של המאורעות, בעת שהשלטונות חפצו דוקא להשכיח את זה ולטשטש את הצורה של העובדות ותוצאותיהן. ובצער היה עלי להטמין באחת המגרות בשולחני את כתב־היד הזה.

המקום היחידי, שבו היה יכול מאמרי לראות אור אז, היה “המליץ”. עורכו, המנוח צדרבוים, היה מומחה להלחם אל הצנזורה. מלבד שהיה הצנזור העברי כמעט תמיד מקבל ממנו שוחד, אם בצורת הלואות על מנת שלא להחזיר או, פשוט, משכורת חדשית קבועה, הנה היו הצנזורים, בתור פקידים, מפחדים ממנו. הזקן צדרבוים היה הולך אל השרים רמי המעלה, אל המיניסטר ולפעמים אפילו גם אל פובידונוסציב בעצמו, שהשפעתו בימי אלכסנדר השלישי היתה מכרעת, ובפיו תלונות על הפקידים הקטנים, הצנזורים, הנועזים ללמד אותו, עורך שלשת עתונים ושמסירותו המדינית היא למעלה מכל ספק וחשד, – מלמדים אותו מה מותר לפרסם ומה אסור. לרגלי תלונות אלה היו מוכרחים הפקידים־הצנזורים להצטדק, כלומר: לערוך בכתב הרצאות ולהגיש תרגומים מן המאמרים שאסרו לפרסם, ולהכנס בפולמוס משרדי עם צדרבוים, הנתמך בעזרתו של פקיד עליון. ובשביל זה היו הצנזורים מקילים בעריכת “המליץ” הרבה. ועוד דבר. המבקר מערי השדה: וילנא, ורשוי, קיוב או אודיסא, היה מפחד תמיד מפני הבקרת העליונה בפטרבורג פן תנזוף בו, בעת שהמבקר הפטרבורגי היה הפוסק האחרון ואין אחרי מעשיו מערער. באופן זה הייתי יכול לפרסם את מאמרי ב“המליץ”, אבל זה לא היה נוח לי. “המליץ” היה יוצא בעת ההיא רק פעמים בשבוע. ועל מאמרי היה להדפס בהמשכים רבים, מה שהיה מחליש את הרושם הכללי של הרצאתי. זה – ראשית. ושנית, מפני טעמים רבים לא היה רצוי לי מר צדרבוים בתור עורך למאמרי זה. אנכי הייתי אחד מצבא המלחמה של השבועון “ראסווייט”, ובתור שכזה הייתי בלוחמים עם “האלופים” בעיר הבירה. ומובן הדבר, כי בבואי להרצות את דברי הימים של התקופה, שעליה מאמרי דן, אני נשפט עם הגבירים ועם כל אילי הזהב ושם אותם אל מול פני המלחמה החזקה. בהיותי סופר צעיר ואשר דמו לוהט בעורקיו וגם אשר נער מעל רגליו את אבק העסקנות הצבורית ויהי לבעל אחוזה באיזו פנה נדחת – הרעמתי ברקים על ראשי עמנו בעיר הבירה, ואבני ברד לא קמצתי. אבל עורך “המליץ”, היושב בתוך עיר הבירה ועסקניה הצבוריים, היה יותר אחראי בעד הדברים, המתפרסמים בעתונו, וגם, אם מעט אם הרבה, היה קשור אל העסקנים, תלוי בהם לפעמים. ובתנאים אלה פחדתי, פן תהיה לי עט העורך למכשול, בפרט שהיה צדרבוים מובהק “לתקן” את מאמרי סופריו ולשום בפיהם את הדברים שהוא, העורך, חפץ בהם למרות רוח הסופרים.

ידע על מציאות מאמרי בכתב־יד, בין יתר האנשים, גם הסופר אברהם־שלום פרידברג (הר־שלום). זה היה בשנת תרמ“ה והר־שלום היה העוזר הראשי במערכת “המליץ”, ממלא מקומו של המשורר י. ל. גורדון שעזב את המערכת. הר־שלום ידע נם את הסבות, שבגללן אני נמנע לפרסם את מאמרי ב”המליץ“, ביחוד את הסבה השניה – פן יקלקל העורך ויקפח את מאמרי בהשמטותיו ובתקוניו. והנה הודיעני מר פרידברג, כי עתה רצויה השעה, כי יקבל צדרבוים את מאמרי על פי התנאים שלי, היינו שידפיסנו כמו שהוא, מבלי שיסובבנו בהערות, כמו שהיה האר”ז נוהג לעשות למאמרי סופריו. היתה שעה רצויה, כי נפלו דברים אז בין צדרבוים ובין אלופי עמנו, ונכון עורך “המליץ” לקרוא לי להיות גבור לאפו. וכן היה. צדרבוים פנה אלי במכתב מלא תהלות וידידות, ואנכי שלחתי לו את מאמרי, שקראתי לו שם חדש “מאחורי הפרגוד”, והוא נתן לו מקום רחב־ידים בחלק הפיליטונים, וגם הבטיח לתת לי מספר נוסחאות בחוברת מיוחדה. לא ארכו השבועות, והנה בא אלי מכתב מאת צדרבוים, כי נאבדו בדפוס עלים אחדים מכתב־ידי, והוא מבקש אותי למלא את החסר. כל העתקה לא היתה בידי, ומרוב הימים מאז כתבתי את דברי שכחתי גם את סדר הרצאתי ולא ידעתי איך לאחה את הקרע שנעשה. עודני משתדל לזכור את הנשכח, והנה הודיעני מר פרידברג, כי לפי השערתו לא נאבדו העלים בדפוס, ורק צדרבוים בכונה הסתיר אותם, כי הוא מתאנה בכלל להדפסת המאמר. בשעה שהתרגז על הגבירים הסכים לפרסם את מאמרי, אבל עכשיו נתפיס ושב אפו מהם, והוא מוצא תנואות כדי להמתיק את המרורות שבדברי. נזכרתי, כי הפרק הנאבד דן את שני הבתים הראשיים אז בפטרבורג, את בית גינצבורג ואת בית פוליאקוב. לא קראתי בשמותיהם, ואולם הכנויים שנתתי להם, “אלוף לוטן” להראשון (זכר לעסקי היי"ש, מקור העושר של בית גינצבורג) “ואלוף שובל” להשני (זכר לשבילי מסלות הברזל שמבנינן נתעשר פוליאקוב), היו בולטים דים, וצדרבוים לא רצה לפרסמם, פחד. התעוררה חליפת־מכתבים ביני ובין הזקן, שהשתדל להמליץ לפני על מעשי האדירים, ביחוד על הברון גינצבורג. אבל גם לא רצה צדרבוים להפסיד את חנו בעיני הסופרים הצעירים, וסוף סוף נתן לי ידים לדבר את דברי, מבלי להזכיר שמות אנשים פרטיים, כמובן.

מאמרי ההוא נולד, כפי הנראה, במזל רע. באחד הפרקים נגעתי כמעט כלאחר יד במשורר י“ל גורדון והשמעתי משפט, שהמשורר מזלזל בערכה של ההכרה הלאומית ותקות תחיתנו. “גורדון האנגלי (לורד בירון) משורר נפלאות על תחית ישראל, וגורדון העברי ממלא שחוק פיו על “תקות ההבל” אשר לעמו”. והנה דברי אלה העירו עלי חמתו של המשורר קונסטנטין שפירא. כידוע, היה שפירא מומר, אבל הוא חפץ שלא יכירו בהתנצרותו, וכי הקהל יעריך אותו כיהודי לאומי דוקא, והיה חסר לגמרי הטקט הנחוץ, לבלי להתערב בענינים התלוים ברגשות לבביים ואציליים של הלאומיות העברית, שהוא בגד בה ויעזבנה. שפירא בחר לו דרך כסל להתפרץ אל תוך ענינינו הלאומיים הפנימיים, ובחוצפה שאין דוגמתה דרש פעם מאת רבי שמואל מוהליבר לפטר את ש. פ. רבינוביץ (שפ"ר) ממשרת מזכיר הלשכה הוארשאית של “חובבי ציון”, מפני שמצא פגמים בלאומיותו של שפ”ר. זה היה איש חולה־רוח, ומוסר כליות ונוחם בלתי נסתר אכלו אותו תמיד. ביתו בפטרבורג היה מקלט לכל היהודים שהתנצרו, אצלו היו מתאספים להזכיר בגעגועים את עמם שעזבו ואח מנהגי החיים שאחריהם, אוכלים פשטידא ויתר מאכלי יהודים בימי חגיהם, והיו בביתו של שפירא הרבה מן האורות ומן הצללים. בכלל, היה זה איש אומלל מאד, כפי שאנכי ידעתי. והנה הוא יצא להגן על כבוד יל“ג, אשר “חללתי” בדברי. שפירא חשב, כי יש לו עסק עם אברך כפרי, מחזיק בית מרזח, כי על כן מקום שבתי היה אז באחוזה קזימיר, והוא שפך עלי קיתון של חרפות וגדופים בפיליטון מיוחד וגם בחוברת מיוחדה. לרגלי יחסיו של שפירא אל הצנזור, שהיה גם הוא יהודי מומר, מוכרח היה צדרבוים לתת מקום ב”המליץ" להתנפלותו של שפירא עלי.

על הפיליטון של שפירא עניתי כהלכה, והוכחתי את צדקת משפטי והערָכָתי את המשורר יל“ג, ואולם החוברת המיוחדה, שהפיץ שפירא בקהל, היתה כלה בלתי ספרותית, שאינה בגדר פולמוס. אמנם, יהל”ל ושפ“ר עוררו אותי לבלי לעבור בשתיקה על המחברת, וגם קוו כי עתה תשוב חרפה שבעתים אל חיק האיש הזה, הנותן את לבו כאחד הלאומיים העברים בעת שהוא נושא צלב על חזהו; הן ידעו מכירי הסופרים אותי, שיודע אני גם לעלוב את העולבים אותי על לא־דבר, וחצים באשפתי לא יחסרו לי. ואולם אנכי ידעתי את האיש ואת מצב רוחו ונפשו הנהלאה, – וסלחתי לו. לא סלחתי ליל”ג, שבראשונה הצהיל פנים למגנו זה, וכתבתי לו, כי ישמח לו באנשים כשפירא והם ישמחו בו. אבל עד מהרה הכיר המשורר את עותתו, הכיר בין אוהב לאויב, ואל זאב קפלן מחותנו כתב, כי ישמרנו ה' מאוהבים כשפירא ומאויבים כמוני אין הוא זקוק להצלה.

יא. צדרבוים

“אין חבין לאדם שלא בפניו”, ואנכי הרשיתי לעצמי בפרק הקודם להרצות את הדברים באופן כזה, שנופלים צללים על תמונתו של צדרבוים. ועל כן מוצא אני חובה לעצמי לתת בזה מקום לאחד ממכתבי הסופר והעסקן הזה, למען ידעו גם הקוראים שלי את התנאים הקשים, שבהם היה על עורך “המליץ” לעבוד את עבודתו, ואז ישיבו לו את צדקתו.

ואלה דברי מכתבו אלי לכל פרטיו ודקדוקיו:

יום ו' א“ח שבועות (10 מאי) תרמ”ה

ידידי היקר ורב תושיה מ. מרדכי כהן.

צדקת. אלף פעמים צדקת ממני בהתרגזך עלי על אשר לא אספתי מאמרך “מאחורי הפרגוד”, ויותר מזה – כי לא עניתיך על מכתביך הרבים אף מפני הכבוד, כי לך יאה, ולא על דרשך ממני לדעת אם יבוא מאמרך בדפוס או לא. וגם לא השיבותיו לך, אשר הוא עשק משפט וגזל יגיע רֵעַ. אודה ולא אבוש, כי אין שום התנצלות נגד עול ומעל כזה, ועוד לעומת איש מודע ומכיר וסופר מהיר. וביותר אחרי אשר ידעתי, כי נשרשו בלבך איזו דעות קדומות נגדי לחשוד אותי במה שאין בי, כי חומד ממון אני, וכל מעשי אך בחשבון, ועוד כאלה. ועלי היה איפוא, להשתמש בשעת הכושר למשוך אותך אחרי כיון שהושטת ידך לי. את כל זאת ידעתי ולא נכחד פשעי ממני, ולך איפוא הצדקה להתאנף בי. אבל באחת לא תצדק אם תאמין, כי לאשר נקלות בעיני לא השיבותיך דבר, ואני הנני נשבע לך בכל היקר לי, כי הוא להפך: רק לאשר יקרת בעיני נכבדת, נתאחרה תשובתי עד כה. ולאות כי מאמרך עם כל מכתביך מאז ועד היום מונחים לפני להיות נכונים לעיני להזכירני לענות לך לא ע“י פ”ב (פרידברג) או פראזער, רק בעצם ידי, לדאבון נפשי, לא אתה האחד אשר מרוב חביבותי לו תאחר תשובתי אליו עד בוש, עד אשר חרפה לי לדבר בו, ואקנה לי בזה מתנגדים ומערערים חנם ובצדק. רבה מאד העבודה עלי מן הבקר אור עד הנשף, וע"כ אדחה כתיבת מכתבים מיום ליום. תקותי כי בעוד מחר אוכל להאציל מועד לכתוב מכתבים,– והנה תכבד העבודה עלי ביום המחרת עוד יותר, או מונעים אחרים יבאו להפריעני, וכה אדחה הדבר מיום ליום, עד אשר יעברו ירחים, ולא מלאתי חובתי. –

בעת בוא מאמרך, בשובי מקאטאויץ, נחוץ היה לי למלאות את אשר החסרתי בשני השבועות ולהחיש הוצאת המאסף בעתו, אשר כבר הוחל סידור מאמריו ולא נגמרו, ועלי היה לקרוא ההגהה פעמים, מלבד הגהת “המליץ”, כי המגיה שלי לא מצא עת לעבור על המאמרים האלה, וכן היה לי לכתוב מאמר להמאסף, מלבד המאמרים בהמליץ, ועוד ענינים חשובים אשר גזלו ממני כמה שעות ביום, ובין יתר הדברים, דבר הרשיון לחברת ישוב א“י, אשר עמלתי להושיב ועד מד' אנשים (ראזענטהל, הרכבי, לעווינסאהן ואני) לסדר תקנות, ובהסכמתם הלכתי להועץ בפאבעדאנאסצעוו ובהנסיך קאנטאקוזין, גרף ספיראנסקי, למען דעת איך יביטו על התנועה הזאת מגבוה. וביותר דרש הענין הזה עמלי בירחי החורף, עד לפני חג הפסח, ואחרי כן – עד היום אשר השגתי הרשיון על הזשורנאל “מצפה”. כי מרגאלין המומר (אשר הסירותיו מהיות מבקר את העלים היוצאים על ידי, לאשר לא יכולתי נשוא עוד את העמל אשר הרבה לי, אחרי אשר מצץ את דמי (תרתי משמע) ונשאר חייב לי בעד ספרו 1162.68 רו"כ), אחרי אשר זה שלש שנים לא עמד מהביא דבתו רעה על “המליץ” ו”היוד פ“ב” לפני המפקחים על עסקי הדפוס והאבערפראקוראר של הסינאד ולפני שר המלחמה ושר האוצרות ולא עלתה בידו להשחיתני, שלח דלטוריא לשני הנציבים באדעססא ובקיוב. הראשון בא בכבודו ובעצמו בהיותו פה לראש המפקחים על עסקי הדפוס להתאונן מר על שני מה“ע היוצאים על ידי, כי תוכנם רע ומזיק והראה על שני מאמרים. וכאשר דרש הראש וישיבהו אמרים, כי אין במאמרים האלה שום דבר מתנגד לחוקי הבקרת, השתתף עם דרענטלן, וישלחו דבריהם להגאסוד. פוליציי עם העתקה ממאמר יהל”ל אודות האגודה אשר יסדו בקיוב. למקרא המאמר הזה נתמלא השר חמה ויזעף על הצנזור, ויקרא גם לי וישחרני מוסר. אך אני הצלחתי להוכיח לו, כי התורגמן עשה בעקבה, ויתן מובן אחר לכמה מקומות, והוכחתי לו זאת בראיות מהעתקת ספרי הקודש של הסינוד ומאוצר השרשים של שטיינברג. אולם אם הרגעתי אה נפש השר ההוא, והוא שלח מענה הצנזור, שהתאים לדברי, אל הגאסו“ד פוליציי, ידעתי, כי סגן שר הפנים ארשזעווסקי, השונא יהודים תכלית שנאה ויבקש תואנות להנקם מהם, מתלחש להשען על דברת שני הנציבים, המחליטים כי “המליץ” גם ה”יוד פ“ב” משחיתים ומחבלים ודורשים נגד המלכות ודתיה, ולבוא בהצעה לפני הראש וראשון לסגור אה מה“ע גם שניהם ולא יפתחו לעולם. נקל להבין כי בימים האלה לא יכבד עליו לבצע חפצו, ומה גם אחרי אשר שר הפנים טלסטאי חלה את חליו, ולבסוף עזב את משמרתו לזמן, ויצא מזה ופקודתו נחלקה לשני סגניו, אשר כל אחד מהם יבוא לפני המלך בהצעותיו, וארשזעווסקי עם דורנאווא הם אש ומים, שלא יוכלו להשתמש בערבוביא, והיה אם אפנה לַשני, אעלה עלי עוד יותר זעם הראשון. ולפנות אליו ישר, יתקצף עוד יותר למראה פני יהודי, ולהרבות עליו רעים ג”כ אי אפשר, כי אנשי מעלה בזוהו בלבם ובני גילו יגילו אם ימצאו תואנה להסיתו בי.

חליתי את פני פאבעדאנאסצעוו, אשר הבטיחני להתראות פנים עם שני הסגנים ולהגיד להם, כי נועצתי בו ולא עשיתי בענין ישוב א“י מאומה בלי הסכמתו. אך לאחרונה החלטתי ללכת להדירקטור של הדיפארטאמענט של הגאסו”ד פאליציי, השר דורנאווא, ואספר לו את כל ונוכחת, וירא צדקת פעלי. וירגיעני, כי לא יוסיף לקבל דלטוריות נגדי. ואוכל לשבת בהשקט ובטחה. וכאשר ספרתי זאת להשר פעאקטיסטאוו, השר המפקח על עסקי הדפוס, היתה זאת לו לרצון. ולמען הראות להדלטור כי דבריו לא יעשו שרש להחליש אמון הממשלה בי ובמה"ע היוצאים על ידי, ונהפוך הוא כי תכיר מזה ביתר שאת כשרוני ואמון רוחי, הבטיחני להציע לפני שר הפנים דורנאווא לתת לי רשיון להוציא זשורנאל “מצפה”.

אחרי הדברים והאמת האלה תבין, כי לא בזדון לב ולא בשביל שנקלית בעיני לא השיבותי לך דבר, רק מקוצר רוח ומעבודה קשה ומחוסר עת. והנה בדבר מאמרך כבר הגיד לך ידידנו פ“ב, כי בעת בואו לא היה עוד מקום לו, כי גדול הוא מאד. אך אשר אמרת עם מכתבך מן 10 אפריל, כי הסבה שלא הדפסתיו היא מפני כי שמה בקרת גם את פעולתי – שגית מאד. מעולם לא יראתי מפני הבקרת, אם לאשר האמת יקר לי מכבודי ומאהבת עצמי, או, פשוט, בחשבון, מדעתי כי יוכל המשיג להביא בקרתו במ”ע אחר או בחוברת מיוחדה, ואז לא אוכל לענות במקום הנזיפה, ואהיה מוכרח להשמיע באזני קוראי את אשר דברו עלי סרה במקום אחר ולהשיב עליהם, ובכל זאת תשארנה כל ההשגות כאמתיות בעיני אלה אשר לא יקראו את תשובתי ב“המליץ”. ואם מצאתי להשיב עליהן ולהצטדק – עשיתי זאת, ואם לא – הודיתי עלי משוגתי. ולמה זה איפוא יגרע מאמרך מאחרים. ועלי להגיד לך באמונה, כי דבריך בנידון השתתפותי עם הסופרים והתנאים שהתנו בינינו והשנוים שנעשו בהם (כונתו אל התנאים בדבר הוצאת השבועון “ראסוויט”) אינם מכונים אל האמת, ואין ספק כי שמעת את הדברים מצד אחר, ואותי לא שמעת ולא נודעו לך פרטי הענינים. אי לזאת אמרתי לכתוב לך בעצמי ולהציע לפניך אחת משתי אלה: אם לעבור על היחס שהיה ביני ובין הסופרים האלה בשתיקה, או לתת לי לתקן איזו שגיאות, אשר אוכל להעיד עלי עדים כשרים ונאמנים, כי לא היה כן, כי למה אתנך להשמיע דברים שלא כאמתתן ולבוא בהערה להוכיח ההפך ולהרחיב אמרים לגלות פשעי חיים ומתים.

ואני כבר החלטתי למלא חפצך האחרון לתת מאמרך בפוליטון, והנני מסכים עמך כי שם מקומו, והקוראים יתענגו עליו כן בגלל ענינו המושך את הלב, וכן בגלל צחות לשונך. אך האמינה לי, כי לא למען כבודי אחלה פניך לשנות לפי האמת את התנאים והסכסוכים ביני ובין הסופרים, רק למען האמת. ואתה תחזה כי לא אכסה על משוגותי במקום שנעשו. זאת חפצתי לכתוב לך, ולא הספיקה לי השעה עד היום, אשר בחרתי לכתוב לך תחלה, טרם אעשה מלאכתי ל“המליץ” אשר יצא ביום ד' הבע"ל. אקוה, כי דברי הנאמרים באמת ובתמים יוכיחו לך, כי אין סבה אחרת לשתיקתי עד כה רק חוסר עת וגעגועים רבים, וכי באמת ובתמים אני אוקירך ואכבדך.

אם תענני תיכף על מכתבי זה, יחל מאמרך תיכף לצאת בהפיליטון. ואם תאבה להשיג ממנו חוברות מיוחדות, הודיעני ואעשה חפצך.

גם הואיל לשים לב למכתבי הגלוי מעבר לדף, והיה כנוח עליך רוח הספרתי ותוכל לפנות מעסקיך, הואיל להכין מה ל“המצפה”. בקרוב אקוה להדפיס את תוכן (פראיעקט) התקנות לישוב א“י עם הבקשה ומכתב גלוי, למען יהיה לאות כי לא נעשה דבר בלי רשיון המלכות. אשלח לך גם עקזמפ', מדעתי כי גם אתה בחובבי ציון בתמים, עד כי חשדת אותי, כי לבי איננו תמים עם הרעיון הזה…”

עד כמה אופי המכתב הזה גם בשביל האדם כותבו, גם בשביל כל תנאי העורך בימים ההם ובעת ההיא!…

יב. מכתבי לבנדה

ופרשת מאמרי “מאחורי הפרגוד” עוד טרם נגמרה. מאת הסופר ליב בן יוסף לֶיבַנדה קבלתי את המכתבים האלה, שאני מתרגם אותם מרוסית.

"וילנא, 7 אוגוסט 1885¹ .

"אני עוקב בעיון גדול את מאמרך היפה “מאחורי הפרגוד”. אם כי אני יושב בעיר־שדה, אך בכל זאת פחות או יותר ידועים היו לי נכלי הפטריוטים שלנו. ואני מוצא, כי אתה מעריך את הנכלים האלה, וכן את יתר ההופעות של חיינו הצבוריים בשנים האחרונות, די נכון ובלי משא פנים. ובגלל זה הפליאו אותי מאד הדברים האלה במאמרך: “וה' ליבנדה הלא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים ולהתאמץ להרוס אל קדש הקדשים – אל זכות אזרח ברוסיה, אף אם יהיה עלינו לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי ארץ”. כי אני עמדתי איתן בעד הרוסיפיקציה של היהודים, היושבים ברוסיה – זה ידוע לכל. אני גם עכשיו בעד יסוד זה, שהוא אינו בא בשום נגוד לא רק עם היהדות, כי אם גם עם הרעיון הפלשתינאי. אבל כי תגיענה שאיפותי הרוסיפיקטוריות עד כדי “זחילה” לפני האזרחיות הרוסית, – את הדבר הזה לא יוכל, כמדומני, להגיד כל מי שמכיר אף מעט את אשר הטפתי והוכחתי בכל ימי חיי. גם בתקופת ההתלהבות והרדיפה אחרי התרבות הרוסית, הרוסי שבקרבי לא הסתיר אצלי את היהודי, ואיש לא הצטער יותר ממני על אשר משלנו הגדישו את הסאה, המליחו יתר על המדה באופן בלתי רצוי כלל. האם אינם רואים בכל עבודותי הספרותיות, הגדולות והקטנות, כי כל חבתי תמיד היתה לשיטתנו הישנה, ההיסטורית, הלאומית, אשר אך בה לבדה אני רואה אה רעיון ההויה של עמנו? ולכן שוגים כלם (ובתוכם גם אתה, גם המנוח סמולנסקין) בחשבם, כי רק הודות למאורעות האחרונים שניתי את פני ונעשיתי לאומי. זוהי – אי־הבנה גדולה, המיוסדת על ידיעה שטחית בכל הנוגע להנמוקים העקריים של עבודתי הספרותית. האידיאל שלי היה, הוה ואקוה כי יהיה תמיד – עברי משכיל, מלומד, פרוגרסיבי, וברוסיה במדה ידועה רוסי, “יהודי”, ולא אדם בלי בסיס, חסר אופי, בלי צבע, בודד ונבדל, שרגלו האחת במחנה זה ורגלו השניה במחנה אחר, ואשר בשתי ידיו הוא אוחז בזנב עגל הזהב, שלו לבדו הוא נותן ערך רציני,

“ואם אתה, לכשתגמור את מאמרך, תמצא לנכון לרכך את המבטא, שאולי לא בכונה פלטה אותו עטך, אזי תקבע בזה את האמת על מקומה הנכון, וגם אני אודך מאד”.

מכתב שני. "וילנא 25 אוג' 1885.

“גם מראש נפלא היה בעיני הנגוד שבין המבטא: – “ולא איש כמֹהו יסיר את הרוח הלאומי השורר בקרב ב”י בליטא” ובין המבטא: “ולעלות כזוחלי ארץ”, ולא יכולתי לדעת פתרון החלום הזה. ואולם אחרי שאתה אומר, כי המבטא האחרון אינו מדבר לא בי ולא באנשים תמימי רעים עמדי, הנה הטעות יצאה לרגלי אי זהירותך בסגנון הרצאתך, ואין לי כל תרעומה עליך.

"ומדי דברי בטעות זו, אדברה גם על עוד אחת. אתה ועוד סופרים אחרים קוראים אותי “אחד המיוחד שבין נביאי ההתבוללות”. עד כמה שאני זוכר, הן אין בכל כתבי, הן בספורים והן במאמרים, אפילו המלה “התבוללות”, אסימילציה. המלה הזו והמובנים הקשורים עכשיו עם זאת המלה – חדשים הם בחיינו, ואני גם לא יכולתי להטיף בעדם. פחות מזה, – בספורי “עת לוהטת”, אשר בו הטפתי לרוסיפיקציה,– ראה: “רוסיפֿיקציה” ולא אסימילציה – יש מקום כזה. כשהגרף טינשינסקי אומר אל סַרין:

– ומה אם גם הרוסים ידחו אתכם?

– אז… אז נדע מה לנו לעשות – ענה סַרין בהדגשה רבה.

"זוכר אני, כי ברגע שכתבתי את השורות האלה ברק במוחי בפעם הראשונה הרעיון על לאומיותנו באותו המובן שאנו מבינים את המושג הזה בימינו אלה.

“וגם עם המנוח סמולנסקין יצאה לי אי־הבנה, אם זה באמת רק אי־הבנה ולא שכחה מצדו. אני נפגשתי עם אי־הבנה זו לא רק בקטע ממאמרך, אך גם במכתבו אל יהל”ל, שנתפרסם לפני חדשים אחדים ב“המגיד”. הענין הוא, כי בשיחתנו גם לא נגענו ברעיון הלאומי, וכל דברינו היו כמעט רק על אודות הספרות העברית. אני אמרתי לו, כי הוא והסופרים ההולכים בדרכיו השלימו אותי עם הספרות העברית שזמן ידוע התקררתי אליה לרגלי חוסר התוכן ומפני שהסופרים העברים היו רק רודפים אחרי הסגנון המליצי, “שפה ברורה”. אבל כאשר ראיתי כי הוא ועוזריו השליכו את המליצה חסרת פרי, ומשתדלים להשמיע דבר־מה, שבתי להתענין בספרות העברית ואני עוקב אחריה, וזה הכל, ולו נראה משום מה, כי הוא השיב אותי אל דרך האמת.

“האם קורא אתה את ה”וסחוד“? האם קראת את הפיליטונים שלי ואת המאמרים הראשיים, החתומים באות W? הפיליטונים והמאמרים האלה כלל אינם לרצון להאדון לנדוי, מפני שאינם כלל מתאימים להכרה שלו, אם בכלל ישנה כזו אצלו; אבל הוא מפרסם אותם, מפני שנחוץ לו שמי. אני כותב עתה מאמר מפורט על אודות “אסימילציה”. מסופקני אם ידפיסנו אפילו בשביל שמי, מפני שהוא מתנגד כבר יותר מדי אל הנטיות של עתונו. ולכן האם יכול אני לחשוב, כי לעת הצורך תקבל על עצמך את תרגומו, כדי להדפיסו ב”המליץ" או ב“המצפה”? את זה יכול למלא גם ה' פרידברג, אבל הן עמוס הוא עבודה בעניניה הקבועים של המערכת.

“ועל אודות רוזנפלד המלחת יותר מדי. רחם נא, הן הוא בינונית–זהב בכל המובנים, שאך שחוק הוא לדבר על אודות עבודת־תבונה מצדו, ויהודי היה תמיד כמו. כל נושא, שעוד טרם קבל את הטבילה הקדושה אך אם קודם או מאוחר לא ינצל ממנה…”

מכתב שלישי. וילנא, 15 אקטובר 1885.

בכל נפשי אני מודה לך על שורותיך החמות על אודותי בגליון 75 “המליץ”, השורות המשיבות לי קצת את צדקתי. לו הכרת אותי פנים בפנים, כי אז ידעת עד כמה זרה לי אהבת כבוד ותהלה, זרה לי גם לפי טבעי וגם לפי השקפת־עולמי. אבל, בכל זאת, הנה אינני חסר רגש כל כך, והנה אני עובד זה כ“ה שנים, נענה כמעט לכל ההופעות של חיינו הצבוריים והעממיים, נענה לא במליצות אך במחשבה וברגש,– ואינני יודע עד היום את השפעת דברי על המוחות והלבבות של הצבור היהודי. אמת הדבר שקוראים אותי, אבל הן קוראים את כל המחברים, ואנכי מאמין כי רוב הקוראים אפילו מבין המשכילים אינם יודעים להבדיל ביני ובין בהרב, בין בהרב ובין ל. בינשטוק והדומים לו, שבמקרה ואולי פעם בחיים התפרצו לפרסם איזה דבר הדומה לספרות. באמונה זו החזיק אותי יותר המאמר, שהתפרסם ב”הוסחוד" “עבודת הספרות הספורית ברוסית־עברית”. המחבר משליך אל קופה אחת את כל כותבי ספורים, וגם אותי בתוכם “עם כל הנערים”, והוא אומר כי בכל הספרות הספורית אין אף חבור אחד שאפשר לאמר עליו אפילו בקושי שהוא אמנותי, שאין אף טפוס חי אחד, וכל הנפשות הפועלות מדברות בשפה אחת, וזהו אצלי, למן “דיפו” עד הספור ההיסטורי הנדפס עכשיו, אין אף טפוס אחד וכל האנשים הפועלים מדברים בשפה אחת. ומה הם, לאחרי זה, בכלל הטפוסים הספרותיים? הלא תסכים, כי זה עלבון מאד ולא־צדק ואני מדגיש את העלבון הזה עוד יותר, כי הלא בכל עַנְוָתי יודע אני ערכם של כשרוני הקטן ושל עבודתי, יודע אני – לרגלי הרגש המפותח בקרבי אל היופי וגם להשכלתי הספרותית במדה מספיקה שקבלתי. אני מתיחס אל יצירותי הספרותיות באוביקטיביות גמורה. והנה, נשען על האוביקטיביות הזאת אני בבטחה אומר, כי לכל הפחות חצי הנפשות הפועלות בספורי, בציורי וברומנים שלי, הם טפוסים לקוחים מן החיים, מתוך המציאות, והם מדברים ופועלים כמו שהיו מדברים ופועלים בחיים. הם אינם מפורסמים, עוברים עליהם או אין משערים אותם כלל, מפני שאף פעם לא בררו אותם, לא האירו אותם כמה שצריך, ובלי בירור ובאין הארה לא היו מתפרסמים אפילו הטפוסים של גוגול, טורגניוב ושצדרין.

הנה מדוע אני כותב באופן יחסי מעט, ולא באותה המהירות שאני מסוגל לה. כל מה שקראת ושאתה קורא משלי הוא היוצא ראשונה מתחת עטי בלי כל תקון קל וכל־שהוא. וזהו מפני שבשעה שאני כותב אני בטוח כי, אליבא דאמת, אין כל קוראים, או ישנם קוראים שאינם מבינים, אינם מוכשרים להעריך את הטוב ואת היפה, – למי זה לעמול ולהעביד את מוחי? כידוע, המתימטיקן יכול להתעסק בחשבונותיו ובהצעותיו גם על אי שומם, אבל לאמן נחוץ קהל מבין, המוחא כפים, המעריך אותו, התומך בו, – בלעדי זה כשרונו ישן שנתו או פועל בעצלתים. אין מזמר משכיל אשר ינגן לפני אולם ריק, ואנכי לא הייתי כותב כלל, אך… “בעבור חושי בי”. אנכי כותב באמת בשביל עצמי: כדי להקל מעל ראשי את המחשבות הלוחצות אותו ולהסיר מעל הלב את רגשותי הרועשים".

תשובתך לה' שפירא טובה. הגנתו הזריזה על יל“ג היתה אי־טקטית ולא צודקת. אבל עוד יותר אי־טקטית וגם מנוולת היתה הגנתו של פרישמן על יל”ג ב“האסיף” החדש. בהגנה זו ניכרת ידו של ה' גורדון בעצמו, ששלם למבקרו מאה שערים.

והנה המכתב הרביעי. וילנא, 19 נובמבר, 1885.

“תודתי מעמקי נפשי על שכבדתני בחוברותיך. אני קראתי אותן עוד הפעם, וקבלתי רושם יותר מלא מאשר בעת קראתי את הדברים בהמשכים. טוב ביחוד מה שאתה “אומר ועושה”: אתה כותב על דבר עבודת אדמה, ואתה עוסק בעבודת האדמה. לו היו בקרבנו רבים כאלה, שהדבור והמעשה מתאחדים אצלם, כי אז, יוכל היות, לא היה מצבנו כה עגום. לצערנו אנו קלי הדבור וכבדי הפעולה, והיוצא מזה – תחום של מליצה בפרוזה ובשיר, ואפס של פרי. עד מתי יהיה כזה אצלנו? הכתוב מדבר גם בנוגע לישוב ארץ ישראל, אשר מטיפיו רבים, אך עסקן אף לא אחד”.

ואני רוצה להוסיף על שורת המכתבים האלה עוד דברים אחדים, מה שמסר לי ידידי מר י"ל גולדברג, שהיה קרוב מאד אל המנוח לֶיבנדה בשנות חייו האחרונות. כאשר התגברה על הסופר מחלתו, מחלת הרוח, ולא רצה לראות פני איש, וגם אל הפרופיסורים לפטרבורג לא יכול מר גולדברג להביאו רק באמתלא, שזוהי נסיעה לארץ ישראל, – אז שרף הסופר בחמת רוחו את כתביו ואת המכתבים הרבים אשר היו אצלו. לפליטה השאיר אך מכתבים מספר. ובהם גם – את מכתבי אני אליו.

יג. יובל המאה למונטיפיורי

הפועלים, העוסקים בקיוב בפריקת רפסודות, היו תמיד מתוך הריקים והפוחזים הרבים שהיו ממלאים את העיר הקדושה ההיא, והידועים ונקראים גם בפי העם גם בספרות בשם “יחפים”. כל עבודה קשה ונמבזה נעשית על ידי היחפים. עיר עיר ומצויניה, וקיוב העיר היתה “מהוללה” בלהקות יחפיה, המשוטטים בודדים או בצבור על פני חוף הדניפר, ובלילות היו מסתתרים בין עצי “גן המלך” אשר בעיר, לנים תחת כפת השמים מאחורי כל גדר ובין שדרות הקרשים ועצי הסנה. ביחוד טובים היחפים לעבודה בימי הסתָיו, כשהגשמים טורדים והעבודה במשקע הדניפר קשה עד מאד, וכל פועל רגיל שומר נפשו מתרחק ממנה. אז יוציא אשר על המלאכה את “אבן השואבת”, את הטפה המרה, ולמראה בקבוקי יין־שרף יתקבצו היחפים בלהקותיהם, ויגשו אל העבודה, ועד הברכים יעמדו במים הקרים, וימשו את העצים מן המים אל החוף לסדרם בשדרות. בימי הסתו העבודה צריכה להיות תכופה, פן יגיח החורף טרם נמשו העצים, ואז הסחורה הנשארת האחוזה בקרח היא כמו עדי אובד, כי גם אם תצילנה באביב הבא הנה השמירה וההוצאות יאכלוה בכל פה. ולכן שומר עניניו מפקח בעצמו על העבודה הזו.

ולנו היו בסתיו ההוא רפסודות של עצי הסקה בקיוב, ועשיתי בשנה ההיא בקיוב את ימי חג הסוכות האחרונים ואחריהם כל ימי חודש חשון תרמ"ה. הישיבה בקיוב בעת ההיא לא שפרה עלי כלל וכלל. שכחתי שמחת החג הצוהל, “זמן שמחתנו”, בעיר הזרה והנכריה, וגם בעבודתי לא היה הרבה מן הנחת. לא קל הדבר בימי גשם וסגריר למצוא פועלים במספר מספיק אפילו בין היחפים, ומאחריך נשקף החורף שלא יבוא פתאום. ואתה זורק מרה בפקידים, חושד אותם ברשלנות, מרוגז עצבים תמיד, ואין נחת… והנה ביום בהיר אחד בשרני הפקיד, כי עלתה בידו לכלות את כל פריקת העצים ביום אחד. זה היה במקרה. היה יום חג, יום אידם, וגם היחפים לא חפצו לצאת אל העבודה, לעשות את חגם חול. הרפסודות עמדו במים, עגנו אל החוף, אשר קרובים לו היו הקסרקטין של הצבא, ולגיון חופרי־מחִלות שוכן שם. לרגלי יום האיד היו החופרים חפשים מעבודתם, והנה הצליח בידי הפקיד להטות את לב החילים לקבל עליהם את עבודת הפריקה בשכר טוב, וכל הלגיון כלו נגש אל העבודה, וביום אחד כלו את מעשיהם. ברכתי את ה' על אשר נתן חגים וזמנים גם לשאינם בני ברית ולא אסר עליהם את המלאכה, ומצב רוחי הוטב, וכנוח עלי הרוח הטוב באתי בין מכירים וגם התודעתי אל אנשים חדשים והעורק החברותי שבקרבי התעורר.

זה היה בראשית חשון. בשלשה עשר בו מלאו מאה שנה לרבי משה מונטיפיורי, אשר אותו עשו לסמל כל הנוהים אחרי הרעיון הלאומי והמטיפים אז לישוב ארץ ישראל. גם בקהלת ישראל בקיוב היו לא מעטים משלנו, והפרופ' מקס מנדלשטם בראשם. התכוננו לחוג את היום הזה באופן מיוחד, בצורה עברית טפוסית – בסיום ספר־תורה לשמו של גבור היום. לסדר את כל התכונה ליום החג התכונן ועד מיוחד מתוך העסקנים הצעירים בראשותו של הד"ר הנדלמן, ואני בתוך חברי הועד. כל מטרתנו היתה להשתמש בחג הזה לשם תעמולה רחבה לטובת הרעיון הלאומי ולאסוף כספים לצרכי ישוב ארץ ישראל. כבר נקנתה בעת ההיא אדמת “גדרה”, ועסקני “חובבי ציון” זקוקים היו לכספים. אבל ביחוד היתה מטרתנו לעשות פרסום לרעיון הלאומי בין השדרות הרחבות של היהודים תושבי קיוב, בראש ובעיקר בקרב האינטלגנציה העברית, ועד כמה שאפשר השתדלנו להדגיש את המומנטים הלאומיים בכל החגיגה, שאליה אנו מתכוננים. בפעם הראשונה גלינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, ורבים רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו. קלענו עניבות וסרטים. וקבענו מטבעות ברונזה, כסף וזהב ותמונת מונטיפיורי עליהן, וכל התכונה היתה רבה. כל דאגתנו היתה רק בדבר הרשיון, אם יתנו השלטונות לנו לסדר את החגיגה בפרסום. עין השלטון היתה תמיד רעה ביהודים בקיוב, והועד פנה ימינה ושמאלה להשיג רשיון למעשהו, בדקו את הקרקע, והנה נוכחנו כי גם שם כבודו של מונטיפיורי לא יועיל. להיפך: ענין של חגיגה בקיוב לכבוד איזה אנגלי, יהודי בריטי– תרתי לריעותא – היה כלו מוקשה בעיני השלטון העליון בקיוב, ובלי פטרבורג ומיניסטר לעניני חוץ לא היינו יכולים לקבל כל רשיון. ותהי הצעתי אני, כי נסדר את כל החגיגה מבלי שאלת פי השלטונות הגבוהים וכי תבוא המשטרה ותגרש את ההמון היהודי החוגג לכבוד מונטיפיורי, והיה הדבר הזה עצמו להפגנה גדולה ומרעישה, וידע גם העולם הגדול, בהודע לו העובדא, מה הם התנאים של חיי היהודים ברוסיה הקדושה. הצעתי נתקבלה אמנם, אבל כדי שלא נכשל החלטנו למצוא מקום לא־פומבי, שאפשר יהיה לסדר את החגיגה בלי הרשיון של השלטון העליון ואך בהסכמה בלתי רשמית של המשטרה המקומית, של אותו חלק העיר שבו תהי החגיגה. בית כזה נמצא לנו – בבית התמחוי היהודי אשר בשכונה הפודולית, מאחורי התעלה. בית גדול ואולמים מרֻוחים בו, ושם קבענו את מקום סיום התורה.

בכל אחד מחלקי העיר היו יהודים, אשר ידעו את הדרכים אל המשטרה שבאותו חלק, וידעו לסדר את הענינים הנוגעים לזכות הישיבה ויתר עסקי יהודים. קראנו לישיבת ועד החגיגה “מומחה” כזה לעניני המשטרה בחלק פודול, מכירו ומיודעו של שר המשטרה שם ומסרנו לו לבוא בדברים עמו, לספר לו את ענין החגיגה ויכפר את פניו במנחה ולא יפריעו בעדנו. האיש שב אלינו ובידו בשורה, כי סדר את הענין עם האדון שר המשטרה על צד היותר טוב, ואת אשר גם לא חכינו. שר המשטרה לא אבה לקחת כל מנחה וכל כסף כפורים, ואך בקש מאת היהודי דבר אחד: – כי יתנו גם לו “אות” אחת בעת סיום התורה כמו שנותנים לכל המשתתפים בחגיגות אלה… הוא דרש מאת השתדלן כי יבטיחנו בהן צדקו ובתקיעת־כף, כי ימלאו את בקשתו ואות אחת בספר־התורה תכתב על שמו…

והחגיגה עברה בסדר וכפי התכנית שסדרנו מראש. ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא, מנו אותי לגזבר הנשף, ואך נאספו סכומים אצל הסדרנים השונים מהרתי להריק את קופותיהם ולשום בכיסי, פן תתפרץ המשטרה פתאום ותחרים את הכספים. אך כל דבר לא קרה, והחגיגה הביאה איזו אלפים רובלים לטובת “חובבי ציון”, וגם השפעת התעמולה הייתה רבה.

ושנים רבות אחרי זה, וקרה לי המקרה לרדת באנית־קטור העושה דרכה על נהר סאָזש בין הומל ובין פרופויסק. אניות אלה הן של יהודים, הפקידים והגזברים יהודים, וגם מטבח כשר במזנון שעל האניה. האנשים במקומות אלה ידעו אותי, ופִנו בשבילי תא מיוחד, המעולה שבאניה, תא מרווח המיוחד לאלה שאינם מעשנים. בין הנוסעים היה בעל־אחוזה אחד, שהתודע אלי וקרא לפני בשמו: מיכאילוב. משעמם היה לשבת לבדי בתא האניה, ולכן הזמנתי אלי את בעל־האחוזה, אחרי שנודע לי מפיו כי שנינו נוסעים לעיר אחת במעלה הנהר, במקום שמכירים רבים משותפים לשנינו. דברנו ושוחחנו על דא ועל הא, נגשנו גם אל שאלת היהודים, והנה גלה לי איש שיחי, כי גם הוא ממקור ישראל. בן־שבע היה כשנלקח אל הצבא. זה היה בחול המועד סוכות, והוא הלך מבית־הכנסת וארבעת המינים בידו, ותפשו אותו החטפנים והוליכו אותו למקום שהוליכו. כשנתים היה בקיוב בבית־ספר לילדי החילים, ושם למדוהו קרוא וכתוב. כאשר גדל קצת שלחוהו אל אחד הכפרים ברוסיה הדרומית, ויתנוהו על יד אחד האכרים לחנכו בכל עבודה בבית ובשדה. האכר היה עני מאד, והנער רעב ללחם, רעב ממש, ולמלא רעבונו למד את ידיו לכתוב תפלות בכתב הסלבים, והיה משיג פרוסת לחם או צנון במחיר כתביו. אכרי הכפר ידעו אמנם שהוא יהודון, אבל איש לא הכריח אותו להתנצר, אם כי מוטל היה על האכר מחנכו להשפיע עליו ברוח הנצרות ולהעבירו לדתו. אבל אכרי הכפר היו כלם עניים, וכל דאגתם היתה לחמם לפיהם כל היום. עברו עוד שנים אחדות, והעבירו אותו לכפר אחר, יותר גדול, כפר־מושב, שגם כנסיה בנויה בתוכה. בכפר ההוא היה גם בית־ספר שבו היה מכינים את החילים הצעירים לזמן צאתם לעבודת־הצבא בפועל, אל הלגיון ואל תחת הנשק. גם בכפר הזה מסרו אותו לבית אכר להאכילו ולחנכו בכל עבודה, מלבד השעורים והלמודים בבית־הספר. במשך השנים שכח את כל יהדותו, נשכחה ממנו אפילו השפה היהודית. לא ידע אפילו את שם עיר מולדתו, – הכל נשכח ממנו. מורה בית־הספר שם עינו לטובה על הצעיר הזה ויקרב אליו את חניכו, שהיה כבר כבן חמש־עשרה שנה. היה רגע, והאופיציר המורה גלה את אזנו כי הוא יהודי שהתנצר, ויתן עצתו גם לו לעשות כמהו, והוא היה לו לאב־טבילה, ויקרא את שם משפחתו מיכאילוב.

אל הצבא נכנס כבר בתור פרבוסלבי טהור, והודות להנהגתו ולידיעותיו קרוא וכתוב וראשית החשבון עלה מעלה במדרגת עבודתו. במשך הזמן נבחן ויהי לקצין, וישא לו לאשה את בת אחד הקצינים, רוסי־אשכנזי. כאשר נהיה לאופיציר שם לבו לחקור על מוצאו, ומן התעודות אשר במטה הראשי נודע לו, כי הוא יליד עירה קטנה באוקרינה. וישאל למשפחתו ולהוריו. אמו מתה תיכף אחרי הלקחו אל הצבא, וגם אביו מת ברבות הימים, והוא תמך בסכומי כסף הגונים את אחדים מבני משפחתו. אחרי מרד הפולנים בשנת 1863 התפטר מעבודת הצבא, ונכנס לעבודה במשטרה באחד המחוזים אשר בפלך קיוב. שם התודע ולמד להכיר את היהודים בני עמו לפנים, ואחר כן, ברבות הימים, עלה למעלת שר השוטרים בחלק העיר קיוב. מכל זכרונות ילדותו נשארה בזכרונו המנגינה ושלש המלים הראשונות של הזמר “יום זה מכובד”, ואת זה הוא זוכר גם עתה, ומבלי התאפק השמיע באזני את המנגינה ושלש המלים.

– אבל – הוסיף איש שיחי, ופניו נהרו – באחד הימים בהיותי בקיוב, הכניסו היהודים ספר־תורה לכבוד רב אחד מאנגליה, והם פנו אלי לתת רשיון לסדר את החגיגה הזו. מאה רובלים הציעו לפני. את המנחה דחיתי, אבל בספר־התורה הזה כתבו אות אחת על שמי, אם תהיה בקיוב, תוכל לשאול את מנדלשטם. הוא יודע אותי.

יד. התעללות

בנין בית משרפות היין הלך ונגמר. עוד ממלאים את האחוזה, את כל בתיה, הפועלים הרבים: הנגרים, חרשי ברזל והעושים בנחושת לגמור את העבודה הרבה. כל בעלי המלאכה, יהודים מן העירות הקרובות, ממלאים את החצר שאון כל היום, מסדרים להם “מנינים” להתפלל בצבור, ובימי השבת חצר האחוזה נראתה כמו עירה קטנטנה. מנהל המשק הכללי הוא גם כן יהודי, יודע פרק בחקלאות, ובימים הנוראים עובר גם לפני התיבה. נבנו רפתים גדולות למאה וחמשים שורים, מלבד הרפת הגדולה שבשביל הפרות החולבות, שהיתה באחוזה מקודם. את תפוחי האדמה כבר חפרו והוציאו מן השדות והביאו אותם החצרה, במקום אשר שמו מהם ערֵמות ערמות, כמו חרוטים, ויכסו עליהם תבן וישימו עפר מלמעלה, ובמרכז הערֵמה העמידו אגודת מקלות אחוזה בקש, למען ישָמרו התפוחים כל החורף ולא ירקבו, אם ירצה השם…

הבנין של בית המשרפות נגמר, אך חסר עוד העיקר. כדי לשמור על כמות הספירט, שבית היין מוציא בכל יום, מעמידים השלטונות שעל מכס היין מכונת בקרת מיוחדת, שתפקידה למדוד את הספירט העובר דרך המכונה, והמדידה נרשמת מאליה, ולפי הרשימות גובים את המכס. מכונה זו טעונה שמירה מיוחדת, ובשעה שמעמידים אותה בבית המשרפות פקידי המכס משגיחים בעינא פקיחא על כל המלאכה, החל מהנחת אבני היסוד תחתיה עד גמר העמדתה על מקומה. את היסוד בונים במלט ולא בסיד פשוט, ועין הפקידים צופיה, כי לא יהיה כל סדק בבנין היסוד, ותקנות מיוחדות קבועות לזה. והנה כבר הודענו לבית הפקידות של מכס היין על דבר גמר הבנין, ודרשנו לא פעם כי יבואו הפקידים להעמיד את מכונת־הבקורת על מקומה, למען נוכל לגשת אל העבודה, אבל משרד המכס אינו ממהר לשלוח את פקידיו, דוחה אותנו משבוע לשבוע. בינתיים כבר בא החורף, והנה מתלאה: תפוחי האדמה הולכים ונרקבים… הרגשנו כי יש אשר אֵד עולה מבין אגודות המקלות אשר במרכזי הערמות. כפי הנראה ירד הגשם על תפוחי־האדמה בעת שנערמו לערמות, ומנהל המשק כסה אותם עפר בעודם רטובים, ויבוא הרקבון באחדים מהם והרקב מתדבק באחרים. מוכרחים אנחנו לחפור ולפרק את כל הערמות ולהעביר את התפוחים אל מרתף מיוחד, שמהרנו לבנות. ואולם העיקר, כי יתחיל בית המשרפות בעבודה, ואז נספיק להציל את התפוחים. בית המשרפות אוכל כאלף פוד ליום, ולו אך יעמידו את מכונת־הבקרת ותחל העבודה, אז נְעַבֵּד את התפוחים וחסל.

בבֹקר עבות אחד בא הפקיד להעמיד את המכונה. הופיע ראש המשרד המחוזי בעצמו ובכבודו. זה היה פקיד דיקן, ילד הנפות הבלטיות, אשכנזי קר ומדוד. היה הדבר ביום הששי בשבוע. היה בוקר, והוא נגש לעבודת היסוד. הבנאי היה אברמיל בר־תנורא, יהודי כבן חמשים, אומן מובהק בכל בנין בלבנים. כל בנין היסוד הוא קטן, כאמה רחבו וכאמתים ארכו וכאמה בגובה. פוד מלט או גם פחות מזה היה מספיק לבנין פעוט כזה, ואולם אנכי צויתי והביאו מן העיר חבית מלט שלמה, חמשה פוד משקלה. אברמיל נגש אל הבנין, והפקיד יושב על ידו, בוחן ובודק את כל לבֵנה ולבֵנה שהוא משקיע בבנין. הפקיד הביא עמו פלס־מים קטן, ואחרי שהיה הבנאי שם את הלבנה ומדביקה במלט על מקומה, היה הפקיד מניח את פלס המים עליה לבדוק אם היא הונחה ישר. והנה הפקיד פוסל כל לבנה ולבנה, שאברמיל מניח: לא כהוגן… ויש שהיה נותן להבנאי להניח שורה שלמה של לבנים, ואחר כן הוא מניח את פלס המים אל מקום זה או זה ומשמיע כי כל השורה לא נכונה, ומצוה לסתור את כל הבנין ולהוציא את הלבנים ולבנות שורה אחרת מחדש. המלט שכבר היה בבנין לא יצלח עוד, וצריכים למלט אחר,– ואני שמח כי הכינותי מלט די והותר.

העבודה נמשכת שעות… התחילו בבקר, והנה כבר הגיע שעת הצהרים. הביאו את ארוחת הצהרים אל מקום היסוד, כי בנין זה נפסל בהפסק ובהעלמה מן העין. טעם איזה דבר גם אברמיל, והמשיך את העבודה. היום יום ששי בשבת, וימי החורף קצרים. הבנין נמשך, אך כמעט שאינו מתקדם. אברמיל בונה, והפקיד מצוה לסתור. נסה הבנאי להוכיח את יושר עבודתו, אבל הפקיד גער בו, וגם שם פניו אלי כי לא ארשה להבנאי להכנס בויכוחים עמו. מובן, כי גם אני הייתי נוכח כל היום, לא זזתי ממקום העבודה. היום הולך ויורד, השמש פונה מערבה… גם תֵה הביאו אל מקום הבנין בשביל הפקיד ובשבילי, והעבודה – כשואב מים בכברה. בונים וסותרים… המלט מן החבית כמעט שכלה כֻלו. היהודים הפועלים, הנגרים וחרשי הברזל והנחושת, כבר חדלו מעבודתם, הלכו אל המרחץ אשר לנו בחדר וגם שבו ומתכוננים לקבל את שבת מלכתא. רק אברמיל ממשיך את העבודה הסיזיפית, מבלי דבר דבר. העלו מנורה על יד העבודה. מאחד החדרים הנשענים אל אולם בית המשרפות, במקום שהפקיד ואנכי והבנאי נמצאים, נשמעו קולות המתפללים, המקבלים שבת. מעל היציע הסובב מתחת לתקרה את האולם קרא יצחק הנגר, ויאמר:

– אברמיל, כבר קדש היום – שבת!.. – אך הבנאי לא עזב את כף הסידים מידו, ואך רטן:

– לעינַי דם יהודים נשפך, ובכגון דא אין לפני שבת.

כל הדבר נודע בכל החצר. באו לראות “במחזה” גם הפועלים החקלאים שלנו, האכרים, ובהם גם העגלון של הפקיד “העושה” בבנין היסוד. העגלון היה אכר רוסי טהור, מפלך קורסק או אוריול, צעיר גמיש וזריז ועגיל כסף בתנוך אזנו. קודם שנשכר להיות עגלון התעסק בכפרו במלאכת הבנאות, בונה בלבנים. הוא לא יכול לראות בתעלולי הפקיד אדוניו, ויגש אל בנין היסוד ויקח מיד אברמיל את כף הסידים, ומבלי בקש רשות מאת אדוניו החל בעבודה. הפקיד אך הגיש את פלס המים אל הלבנים, והנה דחה העגלון את יד אדוניו, ויאמר לו כי את הדבר הזה יטמין בכיסו, וכי ידו ועינו רגילות בעבודה, והשדרות תצאנה ישרות ונכונות מבלי פלס המים. כפי הנראה, נמאס הדבר סוף סוף גם על הפקיד, והוא נשמע לעגלונו. לא עברה שעה אחת, ובנין היסוד נגמר, ובמקום המלט שלא הספיק כבר, התיר העגלון לעצמו לתת תערובת סיד בבנין, והפקיד לא מחה. הוצאתי שטר בן־שלשה ונתתי להעגלון הזריז, ועזבתי את בית המשרפות והלכתי הביתה. שתים־עשרה שעות עמדתי עטוף באדרתי על יד הבנין, דמי רתח בקרבי כל הזמן, אך משלתי ברוחי, ונצחתי את הפקיד, ופרשת הבנין נגמרה.

במשך יום השבת סדר הפקיד את כל התעודות, המאשרות את בית המשרפות ומכשירות אותו להחל בעבודה. בערב נקראתי אל הפקיד למען נסדר את חשבון הסכומים, שהוצאתי ביחוד על כל הסיגים, המבטיחים את מעשה הספירט מהברחת המכס, כל הכסויים והצפויים על הצנורות, שבהם עובר הספירט עד צאתו דרך מכונת־הבקורת. לפי החק, בעל בית המשרפות עושה את הבטוחות האלה, אבל פקידות המכס משלמת לו את הסכומים שהוציא על זה. הגשתי אל הפקיד, והוא גם הראש המחוזי, את החשבון המפורט, ועל כל סכום וסכום הוא עומד עליו ומפחיתו. הוא מפחית, ואני על כל הפחתה והפחתה מרכין בראשי, מסכים ואומר: טוב. אז העיר אותי הפקיד, ויאמר לי כי הזכות בידי לבלי להסכים להפחתותיו ולהגיש את חשבוני אל הפקידות הפלכית.

– לא – אמרתי להדובר בי – איך אשתמש בזכות זו, בעת שאנחנו, בעלי בית המשרפות, בידכם וברצונכם להרע ולהיטיב. הנה – הוספתי –אני אתאונן, ואשור בית־היין ידָחה זמן מה, ואצלי תפוחי־אדמה הולכים ונרקבים, וכל יום יביא לי נזק כפלים מן הסכום, אשר אולי יוסיפו לי בפקידות הפלך. זהו המצב…

ודברי היו קשים, מלאים מרורות, אם כי השתדלתי להתאפק. הפקיד הבין לרוחי, ויאמר:

– שמע נא ואגדך. אנחנו יוצאים מתוך שתי הנחות: אחת, שאך טפשות היא לבנות בית־משרפות יין, בעת שפקידי המכס הם מחויבים, – כן, מחויבים – לראות את בעל האחוזה הזה כראות את הגנב, החותר תמיד לעבור על המכס. הנחה שניה, אנחנו יודעים אתכם, מכירים אתכם היטב, שאין אתם כלל וכלל מן הטפשים. ובכן?.. עלינו לחוד חידה, מה זה ועל מה זה אתם הפקחים הולכים לעשות מעשה כסילים כזה. והנה גם את זאת אנו יודעים, כי לעולם לא תספיק לנו חכמתנו למצוא את החידה הסתומה הזו, לדעת את פתרון המעשה אשר אתם עושים. חכמים אתם ממנו שבעתים. ולכן, אין לפנינו דרך אחרת, רק להרבות במכשולים חוקיים על דרככם, – ואת זה אנחנו עושים…– גמר הפקיד.

ואתם תאמינו לי, כי בעת כתבי את השורות האלה, כארבעים שנה אחרי המאורעות האלה, לבי הולם פעם כמעט כיום שבו עברו עלי. אני רואה לפני את אברמיל בר־תנורא, עומד על מקומו והסנור המלוכלך עליו, וכף הסידים בידו, בונה וסותר מבלי אשר יתרגש לדברי הפקיד ופקודותיו האכזריות. לנגד עינַי – הפקיד, היושב לו במנוחה על הכסא, ובקור־רוח של תלין רגיל או טבח הוא פוקד על הבנאי לסתור את אשר עמל בו, ואף עורק אחד מנימי פניו לא ירעד למצוקות קרבנו. והנה העגלון הזריז, השם לבנה אחרי לבנה בתוך בנין היסוד, מבטל באחת מעיניו את דעת אדוניו, דוחה במנוחה שלמה את פלס המים, ובגרַציה מיוחדת של אמן מומחה הוא מַשוה את שורת הלבנים, טח אותם במלט מעורב סיד, וממלא את לבי שמחה. התמונה כלה חיה לפני, והגלים אשר הכו בקרבי אז, ביום המעשה, הומים בדמי לבבי גם ברגע זה…

טו. החיים באחוזה

המעבר מחיי העירה אל החיים באחוזה לא היה קשה ביותר בשביל משפחתנו. ילדי חותני עוד היו זקוקים להתלמד, אבל הן גם בעירה לא היו בתי־ספר, ומורה פרטי הבאנו גם אל האחוזה. הפוסתה היתה באה אל העירה פעמים בשבוע, ומפני שהיו נוסעים מן החצר אל העירה, מהלך עשרים ויערסט, לעתים קרובות מאד, לכן היינו גם מקבלים תדיר את הפוסטה שלנו. חצר האחוזה היתה על יד הדרך, ועוברי אורח לא עברו על פני אחוזה, שבעליה הם יהודים, ויסורו אלינו למצוא מנוחה ומקום ללון ולא ידעו מחסור. ומה שנוגע לגואלינו וקרובינו ומכירינו הטובים מן הסוחרים, הנה אלה היו באים להתארח אצלנו ולבלות את הזמן יום, יומים ויותר. הן הבית מרווח, השלחן אינו חסר, ששים פרות חולבות במשק, וכל העוף למינהו בלולים, ואני השוחט בחצר, ומשפחתנו שמחה תמיד להכניס אורחים, ולמה לא יבקרו אותנו? ובאים אורחים טובים, ומביאים עמהם סדרי־קלפים, ועורכים את השלחן הירוק, ואחרי המשחקים אוכלים ארוחת־ערב שמנה, ולביבות בחמאה כנפשך שבעך, וגזרי־עור־אוזים מטוגנים שמורים במזנון, ובמרתף־היין הלא החביות מלאות תמיד… אין אנשים מישראל שותים לשכרה, אבל מיץ הדובדבנים מהול בספירט מושך את הלב, וכוסות התה מחממות, ושיחת רעים של אורחים הגונים נמשכת בנחת.

אזכרה ערב אחד, ואלינו סר אחד מן הסוחרים ללון, והוא בן העירה מולדת חותני וחותנתי, חבר ילדותם ושחרותם. וכל הערב שוחחו בנעימות ויזכרו את ימי עלומיהם. בני שמונה עשרה נשאו להם נשים מבנות העירה, ואחרי חתונתם נסעו האברכים השנים לולוזין ללמוד תורה. הוריהם אמנם לא דרשו את זאת מהם, אבל זה היה אז, לפני כששים שנה, מן הנמוס הטוב, כי יהיו אברכים צעירים גולים למקום תורה לזמן ידוע. האברכים שלנו זאת היתה להם הפעם הראשונה ללכת בדרך “רחוקה”, מפלך מולדתם לפלך אחר, ואבדו בדרך את אחת המזודות שלהם, שבה היה גם כספם שמור. בושו הנוסעים להודיע לביתם את אשר קרם, ובבואם לולוזין סבלו קצת רעב, וחודש ימים כלכלו את נפשם בלחם וחמאה. והנה זכר חותני והזכיר לאיש שיחו, כי גם החמאה היתה תמיד חסרה, כי הנער המשרת היה אוכל אותה לעתים קרובות. “אוי לך, טפש” – קרא חברו של חותני – “לא הנער המשרת היה אוכל את החמאה, ורק – אנכי… אני הייתי מורח את החמאה על הלחם, ואך את הפרוסה הייתי מהפך והחמאה למטה; ואתה, טפש, היית חושב כי אנכי אוכל לחם לבדו בלי כלום. רמיתיך, חביבי!..” ומלאו פיותינו שחוק, והתולים וספורים וזכרונות לא חסרו.

ויש שהיינו שומעים קולות צוחקים מחדר הפקידים. שמה התקבצו כל “אנשי” האחוזה: הפקידים, החלבן, המשגיח על השורים, המורה, בעלי־המלאכה אשר בחצר, ועמהם יושב ר' אברמיל בר־תנורא. הלז כמעט התישב בחצר, כי הוא עושה לבנים; וסדר אצלנו מלבנה, ובלילות החורף הארוכים הוא יושב ומספר את ספוריו “מפי העם” על “שנים עשר גזלנים”, על אוצרות, ועל אליהו הנביא. ומספר אברמיל בשקט ובסגנון מיוחד, וההומור הבריא העממי מדגדג ומעורר צחוק. הנה המעשה בשני אחים אחד עשיר ואחד עני. בערב שבת אחד נכנס זקן עני עם חשכה לביתו של העני, ותקבל אותו בעלת הבית בסבר פנים יפות ותזמינהו לעשות בביתם את השבת. במוצאי השבת נפרד מהם הזקן ויברך את האשה, כי ישלח לה ה' “את הברכה בראשונה למלאכה”. האשה הסירה מעל השלחן את מנורות הנחושת, והנה עוד מנורות נחושת על השלחן, הסירה גם את אלה, והנה עוד מנורות, – מנורות ומנורות הרבה מאד עד אשר עיפה, וחדלה ונגמרו המנורות. והבינה האשה, כי זה לא היה עני זקן פשוט, כי אם – אליהו הנביא. והתעשר העני. ונודע הדבר לאשת האח העשיר, ובערב שבת השני צפתה על יד ביתה, אולי תפגוש את העני הזקן ותזמין אותו לביתה היא. הזקן העני בא, והאשה העשירה הזמינה אותו אליהם, והוא עשה את השבת ההיא עמהם. בצאת השבת ברך האיש העני גם את האשה הזאת, כי תשלוט ברכה בראשונה למלאכה. ומפני כי האשה כבר ידעה את אחרית הברכה ההיא וכי עליה תהיה עבודה רבה כל הלילה, לכן מצאה לטוב לפניה להתכונן לעבודתה, ותצא להסך את רגליה. והנה היא שבה הביתה, ועוד הפעם מרגישה צורך בדבר, יוצאת ושבה, ועוד הפעם היא מוכרחה לצאת, וכך כל הלילה, לקיים מה שברך אותה אליהו הנביא… ומתפרץ הצחוק מפיות כל המסובים, ומבקשים מאת ר' אברמיל כי יוסיף לספר. ומוציא המורה את כנורו, ועושה במיתרו את פלאי סלסוליו, כפי שקבל מאת המנגן בעירתו, ראש חבורת כלי־הזמר שם, ואשר הודות לראש זה ישנה לחבורת כלי־הזמר חזקה על חתונות בכל העירות סביב. ונשמעים מן החצר קולות המנגינה העצובה בשעה שמושיבין את הכלה, ופתאום עוברים אל הנגון הצוהל של המחולות הראשונים, והערב עובר על האנשים בנעימים.

ובשבתות ובימים טובים קבעו בביתנו מקום לתפלה בצבור, והכפריים הקרובים באים להצטרף למנין, ומנהל המשק, יוסף־בנימין, עובר לפני התבה ומתפלל נם בימים הנוראים ואייזיקל בנו עוזר על ידו. ביחוד רבתה השמחה בחצר בחגי האסיף, “זמן שמחתנו”. היהודים היושבים בכפרים שלנו מברכים את ה', כי האדונים הם “משלהם”, יהודים כמותם, אין “פריץ” שליט עליהם, ואל החצר נכנסים קוממיות, ובבית פנימה, בתוך “החדרים”, אין צורך להסיר את הכובע, ואין צורך לשרת את האדון ולהשיג למענו הלואות, ואדרבא – יכולים הם, הכפריים, לקבל “גמילות חסד” בשעתא דחיקא. וביום החג מתפרץ אל בתינו הכפרי אברמיל ממיחיובקה, שהוא כבר בגלופין, חובש את הצילינדר שלי, מוציא מן הארון יין ומטעמים מבלי כל נטילת רשות, והולך לו והצילינדר שלי עדי אובד עד היום הזה. והכפרי רבי יודא מהלינקה נכנס לבוש בגדי אכר, גוי ממש, מדבר גוית, ומתגלש על פני השטיח באולם האורחים שלנו, ואין פוצה פה נגדו. והם מזמינים גם אותנו לכפריהם, סוחבים אותנו כמעט באונס, ואנכי והמנהל והמורה והילדים הנגררים אחרינו כלנו הולכים ובאים אל הכפרי, נכנסים לתוך הפונדקי הקטן שלו, טועמים אצלו מאשר הכינה עקרת הבית לחג והאכרים סביב מביטים ומתבוננים ומבינים: הנה בני עם־אחד הם, יהודים כלם, ושמים אל לבם…

ולימי הפסח באים אלינו לבקש “קמחא דפסחא”. באים עסקני העדה מתוך העירות השונות, הקרובות אל האחוזה. אמנם, נחשבים אנחנו על תושבי העירה פרופויסק, אבל עוד עירות גובלות את האחוזה, וישנן גם הקרובות יותר אלינו מפרופויסק. ונצרכים אינן חסרות העירות הקטנות האלה, וגבאי הצדקה שבתוכן מביאים בחשבון את אדוני האחוזה שבתחומן, את היהודים שאינם קופצים את ידיהם וריקם לא ישלחו את הפונים אליהם. הן מלבד הרובלים המזומנים, אפשר לקבל בחצר האחוזה תפוחי־אדמה, סלק חמוץ, ואם תדע להשפיע על גברת הבית ותעורר את לבה, אזי גם קדרה מלאה שומן־אוזים כשר לפסח תוציא מן החצר הזו, שבעליה יהודים.

וה' ברך אותי, והשמחה במעוני: אשתי ילדה לי בן. כחודש ימים עמד הכן הסוס המהיר בעל הרעמה הלבנה, הסוס השוטף במרוצתו, כדי להבהיל את המילדת לעת הצורך. ולבסוף הביאו את המילדת מן העירה כעשרה ימים קודם, והכל עבר בשעה טובה ובמזל־טוב, ורבה־ רבה היתה התכונה לברית המילה. אוי לה לחותנתי לעזוב את היולדת ליום תמים, ואוי לה להשען על אחרים להביא מן העירה את הכבודה הנחוצה. ומי לידה יתקע כי לא ישכח השליח לקנות חרדל, והקרואים אל הברית יהיו מוכרחים לאכול את הבשר בקשואים חמוצים; או כי לא ישיגו זַפְרן, ואיך תשא עיניה אל האורחים, והמרק שלה לא יהיה כעין הזהב. והלוך ושוב נסעו הפקידים והמשרתים אל העירה כל שמונת הימים, והביאו לכבוד הברית את כל הטוב אשר מצאו בחנויות העירה. והמוזמנים מן העירה באו עוד ביום השביעי, באו גם בני המשפחות, גם מכלי־הקודש שבעירה. אלה האחרונים קראו את פרקיהם הקבועים לכל “ליל שמורים”, והראשונים הסתדרו קבוצות מסביב לשלחנות ירוקים, כי על כן בני פרופויסק היו שטופים תמיד במשחק הקלפים. כל בניני החצר היו מלאים מטות, והקרואים לעשרות לא חסרו דבר. וביום המחרת, יום השמיני, התפללו בצבור. והשלחנות היו מלאים דשן. ודבר שאינו צריך לאמר, כי הוזמנו אל הברית גם כל אנשי הישוב מסביב, גם מעבר הנהר באו הכפריים, ומבני המשפחה היו גם כאלה, שלא מהרו לעזוב את חצר האחוזה ונשארו אצלנו עד שלישי למילה. האם חמאה אין בכדים, או אוזים מפוטמים אינם יושבים בלול, או יד החותנת עיפה לבשל?

אלה וכאלה היו החיים באחוזה. ואל תחשבו כי כל הימים עברו עלינו בטובה. ידענו נם תלאות רבות. עוד יבאו פרקים, אשר מהם יראה הקורא, כי גם צרות ומצוקות מצאונו. אבל זו כֹחו של היהודי להסתגל אל תנאי החיים באשר הם שם ולהוציא את כל המתוק מן העז אשר בהם. מוזרים היו לנו, ילידי העיר מדור דור, החיים באחוזה, חיי כפר וחקלאות שלא ידענו מעולם, מוזרים וקשים עד מאד; אבל השתדלנו להסתגל אליהם, ליהנות מהם ולהנאות גם את זולתנו בהם. וכשם שמברכים על המצוקות, כך עלי לרשום את הזכרונות הטובים של החיים ההם ולברך עליהם.

טז. האדון הפריסטב

בעת ההיא היה שר פלך מוהילוב דימבוביצקי. הוא היה כל ימי משרתו שליט לבדו ואין בלתו, תקיף במעמדו, ואף האריך ימים בשלטונו בפלכנו כעשרים שנה, – מקרה בלתי רגיל, שיעמוד שר־פלך על משמרתו ימים רבים כאלה. ויש שהיה מתערב גם בעניני משפט, ואם כי פקידי בתי המשפט לא היו תלוים בו, בכל זאת פחדו ממנו. אוהב ישראל בודאי לא היה, ובימי שלטונו הרבו לגרש את היהודים מן הכפרים ומן האחוזות, ותחת זה השתדל לעזור לאכרים לרכוש את אדמת בעלי האחוזה, ובימיו הרבו האכרים להגדיל את שטח אדמתם אשר קנו מאת האדונים השונים, ביחוד מאת האדונים בני פולין. לאט לאט נכנסה ההכרה בלבות האכרים, כי שר הפלך הזה דואג להם, וכי אצלו ימצאו תמיד אזנים קשובות, בפרט בשעה שהם מתאוננים על אדונים פולנים או על יהודים.

באחד הימים סר אלינו ללון נִצָב גליל העיר, מושל המשטרה המקומי, ברוסית פריסטב. בבקר קרא אליו שוטרי הסביבה, ואחר כן באו גם זקני הכפרים אשר סביבותינו. השוטרים וזקני הכפר הלכו ושבו, באו והלכו, ואנשי הבית נוכחו כי הנצב המושל מתכונן לאיזה דבר, נותן פקודות והוראות לאנשיו. לא חותני ולא אנכי לא היינו בבית, ואך הנשים ויתר בני הבית לבדם. והנה נודע מפי האכרים, כי המושל בא בכונה לגרש מן הכפרים שבסביבה את היהודים היושבים שם, אותם ואת משפחותיהם, ולתכלית זו הזעיק את השוטרים שלו ואת זקני הכפרים, כי ימלאו את פקודתו ויכינו עגלות לשאת בהן את האנשים המגורשים ואת כל אשר להם עד העירה הקרובה. המוֹשל שכן באחד החדרים, שהיה מוכן תמיד בשביל האורחים הסרים אלינו, ואל החדר הזה קרא אליו את אנשיו ושם נתן לפניהם את הוראותיו להוציא אל הפועל את הפקודות.

אך נודעה לאשתי המטרה, שבשבילה בא אלינו הפקיד המושל, ותבער כאש חמתה. ותלך אשתי ותבוא אל חדר האורח ותדבר עמו קשות. ותאמר לו דברים ברורים, כי הן הוא יודע כי משפחתנו התישבה בחצר האחוזה באיסור גמור, לאחרי צאת חוקי־מאי, האוסרים על היהודים להתישב מחוץ לגבולות הערים. ועוד יותר מזה: אנו קנינו את האחוזה, רכשנו אותה שלא כחוק. והיהודים הכפריים יושבים במקומותיהם בהיתר, יושבים מלפני שנים רבות, אך אין תעודות רשמיות בידיהם להוכיח את זכותם. ועוד זאת: הכפריים האלה הם אנשים עניים, אין מקום אשר יאספם, ועליו גם לדאוג להביא עגלות בשבילם, תחת אשר אנחנו בתים לנו בעירה, וסוסים ועגלות בחצרנו משלנו, ובלי כל עמל יוכל להוציא אותנו מן החצר. ואולם – הוסיפה אשתי, ודבריה היו מרים – בנו אין אתה מעיז לנגוע, מפני שיודע אתה, כי רצוים אנחנו לגבוה ממך, וידך לא תשיגנו, ואתה חפץ להראות את כֹחך בחלשים האלה, באלה הכפריים העניים. והנה אם לא תבוש ולא תכלם לעשות את הדבר הזה, אחת אני דורשת ממך, כי הבית הזה לא יהיה מקום הרשע. צוה לרתום את סוסיך ולך לך לאשר תלך, ואת השוטרים ואת יתר אנשיך תרחיק מעל חצר אחוזתנו".

והדברים הנמרצים האלה עשו את אשר חפצה אשתי. הפקיד עזב את הבית, ואת פקודותיו לגרש את היהודים הכפריים השיב. הן פחד, פן גם המגורשים יתאוננו עליו, על מה ולמה הוא עושה פדות בין בעלי האחוזה האמידים היושבים באיסור ודאי, וביניהם שבאמת יכולים הם להוכיח בעדים, כי התישבו בכפריהם מכבר, קודם שיצא החוק האוסר. באותו הערב שב חותני הביתה, ונודע לו את אשר קרה ואשר מלאה אשתי קלון את פני פקיד המשטרה. ממחרת באתי גם אני לביתי, ואני הן יודע את נפש אשתי, שאין היא אשה אשר תשלוט ברוחה בעלות חמתה, ולא בחרה לה מלין בדברה אל הפקיד ותעלבהו קשה. עתה בודאי לא ישקוט הנעלב וינקום את נקמתו ממנו. ולכן החליט חותני להקדים את פני הנצב ולנסוע לעיר המחוז, ביחוב, ולתקן שם את הקלקלה. חותני בא לביחוב, בקר את שר המחוז מכירו, ספר את המאורע לפני ראש האצילים במחוז, שהוא היה מָגִננו הטוב תמיד, ובערב ההוא היתה במועדון העירוני מסבה על יד השלחן הירוק, ובין יתר הבדיחות התלוצצו גם על פקיד המשטרה, הנצב שלנו, וראש האצילים יעץ לשר המחוז, כי ימצא איזו עבודה בשביל נציביו, ולא יוסיפו לשעות בדברי הבלים ולקומם אכרים נגד יהודים, היושבים שקטים ושלוים בכפרים. ובעוד שבוע, כאשר באו כל נציבי המחוז להתיצב לפני שר המחוז ולתת לפניו דין וחשבון על כל הנעשה במחוז, פנה השר אל אחד הנציבים ויבקש אותו לאמר בשמו שלום לחותני, וכי אם חמאה טובה לו, אזי בקשתו אליו כי ישלחו לו חבית קטנה. בדבריו אלה פנה השר לא אל הנציב, שאחוזתנו בגלילו, כי אם אל נציב אחר, הנציב מפרופויסק. הנציב שלנו התפלא על זה, אבל חבריו פתרו לו את הדבר: בודאי אין הוא יודע להתהלך עם היושבים באחוזת קזימירובה… והבין האדון הנציב, ש“שפת הפקידים” אינה זרה לו, כי עם אנשי קזימירובה צריכים להתנהג בזהירות, והבקורים שלו אל הכפרים של סביבותיו קבלו אופי אחר, ויהודי הישוב בכפרים שלנו ישבו להם על מקומותיהם, והמשטרה לא החרידה אותם. ידעו כי “החצר” מגן להם.

יחסינו אל האכרים בסביבה היו נורמליים, יחסים של שכנים טובים. הם היו זקוקים למקומות מרעה משל האחוזה, לעצי הסקה ביערות שלנו, לחציר יבש משדות האחו הרבים שהיו לנו. על כל הדברים האלה היינו באים לעמק שוה, מבלי להצטרך לחוזים שבכתב ואף כי לאשורים רשמיים. שני הצדדים שמרו למלא אחרי הדברים שהותנו. עם אחדים מן האדונים השכנים היו להאכרים דין ודברים תמיד, ואחד מהם, סליזיקוב, היה ידוע לאיש תככים תמיד, וגם היה מפחד מפני האכרים פן יהרגוהו. וביערות האחוזה השוכנת על גבולנו חטב סוחר־יער מאוקרינה, ופקידו היה נשפט עם האכרים תמיד, על כל עץ שנגנב ועל כל אילן שנחטב שלא ברשות, ומשרד שופט השלום היה עסוק תמיד במשפטים לאין מספר בתביעות ותלונות על האכרים. אנחנו, להפך, לא התעשקנו עם האכרים שלנו, והם ידעו כי אנשים נוחים אנחנו, ואת צרכיהם יקבלו בהיתר, ואת הזכות לרעות ואת העצים ואת החציר היינו נותנים להם במחיר העבודה בשדה או בבית המשרפות, וכל ריבות דברים לא היו בינינו. ומצבם החמרי של האכרים הוטב הרבה בשנים אשר ישבנו בקזימירובה, כי על כן פתחנו עבודה אינטנסיבית בכל האחוזה, והעבודה היתה דיה לרבים מתוך האכרים. וכטוב להם התחילו האכרים לחשוב מחשבות להגדיל את שטחי אחוזת אדמתם, וגדולה היתה תאותם לרכוש להם משדות אחוזתנו. הן תחת ידנו קבל כל המשק צורה חדשה ופניהם הרעים של השדות בימי האדון הפולני או החוכר היהודי לא היו להם עוד. זבלנו את השדות, נקינו את שדות האחו, הכנסנו מכונה דישה, היטבנו והרחבנו את גן הפירות, ושדות הקנבוס שעל יד חצר האחוזה הבטיחו יבול טוב והשביחו את האדמה. מראה כל אלה מעורר את הקנאה, והאכרים עובדי אדמה מדור דור חמדו להם מאד את האחוזה לרכוש אותה מידנו. הן הם ראו ונוכחו, כי אנחנו אנשים סוחרים ולא חקלאים, ואין אנו בהולים על הרבה דברים, שהאדונים האמתיים, אלה שקוראים להם “פריצים”, היו נכונים ליהרג עליהם, ואנו מְוַתרים. ומתוך הנחה זו באו האכרים לידי מסקנא, כי תחת לחץ ידוע ואם ימצאו תמיכה מאת מי שהוא, אזי יוכלו לרכוש את האחוזה מידנו. שני התנאים האלה הם הכרחיים: הלחץ עלינו כדי שנסכים למכור, והתמיכה נחוצה, שבלעדיה מאין יקחו את הכספים לשלם מחיר האדמה.

ופנו האנשים אל השלטונות. בחושם הטבעי הרגישו האכרים, כי אין הנצב טוב אלינו, ואולי גם לקחה אזנם איזו דברים מה שקרה להפקיד בביתנו, שיצא מאתנו בחרי אף. אבל פקיד המשטרה הזה הניע בידיו, ולא הוא אשר יוכל לעזור להאכרים להגיע למטרתם. שלחו מלאכים אל עיר המחוז. שם גערו בהם, כי הנה גם את המסים, שעליהם להכניס לתשלומי חובם בעד האדמה, שקבלו אחרי חופשם מאת בעלי האחוזות, אין הם משלמים בדיוק, ועל המשטרה לגבות מהם בחוזק יד ובכל אמצעי כפיה. למה להם עוד אדמה נוספת, בעת שאין הם מעבדים כראוי נם את חלקיהם אשר להם. התנועה בקרב האכרים אל אדמת בעלי האחוזות היחה נחשבת בעיני השלטונות לבלתי רצויה, כראשית תנועת מרד נגד המשטר הקיים, ומעוררי תנועה זו היו טעונים בדיקה, שמא הם מסטרא דאחרא במובן הפוליטי. והצירים שבו אל הכפרים כלעומת שיצאו. ומובן, כי אנחנו ידענו תמיד מן ההשתדלות הזאת ומכל מעשי השליחים של האכרים. ישיבות המועצה של האכרים הן אצל הפונדקי היהודי, היושב בכפר, שהוא גם מקוה להיות הסרסור בין האכרים ובין המוכרים, בינינו. סוף־סוף גם היהודי הפונדקי, שכל שאיפתו תמיד לעזוב את הכפר ולהתישב בעירה, במקום שהיהודי יכול לחיות ככל אחיו היהודים, לשבות את השבת ולחוג את החגים וגם לסגור את עיניו בעת צאת נפשו בקרב בני עמו, – היהודי הזה לא יכול היה להאמין, כי הנה אנשים כמונו, בעלים בעמם ותושבים נכבדים בעירה, עזבו את משכנות כבודם בעיר, ויצאו לגור בודדים בחצר אחוזה. והיו היהודים הפשוטים האלה בטוחים, כי לא יארכו הימים, וימאסו חיי השדה עלינו, וברצון נמכור את האדמה לאשר יאתה לו, – להאכרים.

גם מבין האכרים עצמם היו באים לספר לנו על כל הצעדים, שאנשי הכפרים עושים לנשל אותנו מעל אדמתנו. בכל כפר ישנם עסקני צבור מן האכרים, המשתדלים תמיד לאחוז את החבל בשני ראשיו, ערומים כשועלים, ראשונים לכל מחאות ותופסים בזה את “העולם” בלבם, ואחר כן הם גם הראשונים להסכמה. אליבא דאמת, הם סרסורים לכל דבר הנעשה והנגמר בכפר, וגם הם קוו כי יהיו אנשי־בינים לעת אשר נמכור את האחוזה לבני כפריהם. וכי אנחנו נמכור את האחוזה, – בזה היו בטוחים בלי כל פקפוק. “האם כאלה ינהלו אחוזה ויחזיקו משק? מסים לוקחים במדה זעומה, עונשים אינם שמים, למשפט אינם תובעים, ופועליהם אינם עמלים. סוחרים הם. סוחרים נולדו וסוחרים ימותו. ויהי להם המסחר, ולנו האדמה”. והיו “העסקנים” האלה באים אלינו, נכנסים בשיחה, ובזהירות רבה מגלים לנו את מחשבות האכרים ואת שיחתם וארחותיהם לקנות מידנו את אדמת האחוזה.

ואנחנו נטינו אזן לכל הדברים האלה. צריכים לעמוד על המשמר. אל תבוז לכל דבר. כי אין לך דבר שאין לו שעה. ועל משכבנו בלילות חשבנו…

יז. פגעים ומרעין בישין

החיים ים זועף, והרבה סערות למקום להטילן אל תוך הים הזה. וגם על אניתנו אנו קמו נחשולים לא מעטים. מת עלי הילד הנולד לנו בקזימירובה, וילך אחרי אחותו שגם היא האריכה אך כחודש ימים. ואם גדולה היא ברכת אלהים: “פרו ורבו”, הנה הקללה: “ומלאו את הארץ” ממלאה את החיים מרורות ודאגה. לאחרי חלוֹתה באביב הראשון לחתונתנו הלכת אשתי לקרים ושבה הביתה חולה בקדחת, שתקפה אותה בסביבות ילטה העיר. אולי סמי המרפא הרבים אשר בלעה מזיקים את העובר במעיה? ואולי היא זקוקה להשגחת רופאים מומחים בחדשי הריונה האחרונים, בפרט שהמילדות בעירות הקטנות מומחיותן מוטלת בספק. על דברת חותנתי אין מילדת יותר טובה מהזקנה מרת אסתר, החיה בפרופויסק, והיא גם ישבה בחצר אחוזתנו שבועים קודם ושבועים אחר הלידה; אבל הרבה דברים היו, שחותנתי האמינה בהם, ואנכי, וגם אשתי כחשנו בהם. ולכן ראינו צורך בדבר להביא את אשתי למוהילוב עיר הפלך, כי תעשה שם את חדשי ההריון האחרונים עד אחרי לדתה.

וחלה אחי אשתי הקטן. הילד היה חי ופזיז, שעשועי כל בני הבית. בן שש היה, וכבר נראו כשרונותיו הטובים. בן זקונים היה להוריו, בר נדריה של האם, וחמודות לכלנו. והנה הוא בוכה בלילות, מתאונן מרה… פנו אל הרופאים, שבדקו ומששו אותו, והנה מצאו כי חולה הנער בכף ירכו, דלקת שם. אין יודעים את הסבה, אשר עוררה את המחלה. הילד היה חי ושובב, היה מסתובב על יד הסוסים בחצר, מטפס על העצים ועל כל גג, ואולי בעט בו אחד הסוסים, או נפל ממקום גבוה, ולאיש לא הגיד, והנה הוא חלה.. נסעו לעיר הפלך, ומשם לקיוב, מקיוב לאודיסה, אל אגמי קויאלניק שבסביבתה. והולכים גם ההורים עם הילד, והימים מלאים דאגה לאין קץ…

וגם אסון קרה. הנסיעות לעיר המחוז ולעיר הפלך הלכו ונעשו תכופות ולפעמים קרובות. הסתבכו גם הענינים הכספיים שלנו. לבנין בית המשרפות באחוזה הוצאנו, כנהוג יתר על התקציב שקבענו לנו מראש על פי אומדנא, וההכנסות של המשק היו פחות מכפי שאנו חשבנו מראש, והמאזן הכללי הביא גרעונות, בעת שההוצאות הכלליות בבית נתרבו. והנה באחת הנסיעות למוהילוב, בעוד עשרים ויארסט לבוא העירה, השתוללו הסוסים הטובים שלנו ובמרוצתם השליכו מתוך עגלת החורף את חותני, והוא נפל ארצה ונשברה רגלו. העגלון היה עסוק לעצור בעד הסוסים בשטפם, וגם לא הרגיש את אשר קרה מאחריו לאדוניו. עבר זמן מה והרגיש העגלון בדבר. ובשובו מצא את חותני שוכב על יד ערמת שלג. קרוב אל המקום ההוא חטבו ביער, ואנשי המשרד של סוחר היער מהרו ויבאו ויקחו את החולה ויוליכוהו למוהילוב, ששם טפלו בו הרופאים כשני חדשים.

כל הדברים האלה חתרו חתירה עמוקה תחת חיינו החדשים, אשר בחרנו לנו. הסוחר אינו מפחד מפני מקרים, תחת אשר על המשק החקלאי הם באים כשואה. הסוחר פונה כה וכה, ואם היום הוא מפסיד, הנה מחר ירויח, ומוצא מן המבוכה תמיד נכון לפניו, בעת שהמשק החקלאי נהרס לרגלי הוצאות שלא נראו מראש. ביחוד מסחר היער, המסחר שידענו היטב את כל מוצאיו ומבואיו,– האם ידמה וישוה אליו המשק, שאנו עסוקים בו, שכלו תלוי ברחמי שמים ובחסדם של פקידי המחוז, ושחשבונותיו פרוטות והכנסותיו שקולות ומדודות. ולכן החלטנו שלא מחכמה עושים אנחנו שאנו מזניחים את מסחר היער, והיה גם המסחר הזה נוסף לנו על המשק החצרי באחוזה. יערות סביב לנו, ואנו יכולים לשלוח גם במסחר את ידנו. נחוצים לזה אמצעים כספיים, שהיינו חסרים אז, ואולם את אלה אפשר להשיג אם נעביר את המשכנתא, שאחוזת קזימירובה נתונה בה, מהבנק האפותיקאי שבוילנא להבנק המוסקובי לאפותיקאות, ואז נקבל סכום הגון חדש נוסף על המשכנתא. הבנק האפותיקאי בוילנא נוסד בכונה תחלה לתמוך בידי אדוני האחוזות הפולנים בפלכי צפונית־מערבית לבל יצטרכו למכור את אחוזותיהם לזרים. ולכן, אך עברה אחוזת קזימירובה אלינו, אל היהודים, לחץ אותנו הבנק הוילנאי בכל מקרה, שהיה לנו לפנות אליו. אחרת היתה הפוליטיקה של הבנק המוסקובי. הוא לא שם פדות בין גזע ולאום, ומפני שבראש המועצה של הבנק ההוא ישב אליעזר פוליאקוב, היה נוח ליהודים לעשות את עסקיו במוסד הקרדיטי הזה. פקידי הבנק המוסקובי ומנהליו ידעו, כי יש אשר על הבנק להקל על היהודי כל מה שאפשר מפני שהוא יהודי, ולהסיר מעל דרכו את המכשולים הרבים, שהניחו החקים המגבילים את זכיותיו לא בצדק.

ועוררנו את ההשתדלות להוציא את המשכנתא מן הבנק הוילנאי ולהעבירה למוסקבה. בא אלינו המעריך, וימים אחדים עשיתי עמו להראות לו את כל האחוזה, את יערותיה, שדותיה, אגמיה וכל טובה. ההערכה עלתה יפה, והבנק הסכים לתת לנו הלואה בסך עשרים ושמונה אלף רובלים, תחת אשר בוילנא היינו חיבים רק כשנים עשר אלף, וסכום ההפרש, כששה עשר אלף, היה מביא לנו הרוחה גם לשלם את החובות וגם להיות הון יסודי למסחר היער. הוצאתי מבית המשפט הגלילי ומאת הנטריון הראשי את התעודות, שהחצר וכל האחוזה נעשו אפותיקי לבנק המוסקובי, לאחרי שנשלם את הסכום המגיע לבנק הוילנאי, ובתעודות בידי באתי למוסקבה. בבנק שם נודע לי, כי לא קל הדבר להוציא אל הפועל את דבר ההלואה, וכי בעלי אחוזה אחדים, ובהם אחד ממכירי, ראש האצילים במחוז הומל, עושים במוסקבה זה כחודש ימים ויותר, ונפגשים במשרד הבנק שם במעצורים שונים, ועוד ההלואה רחוקה מהם. פרספקטיבה זו לא היתה רצויה לי מפני הרבה טעמים. ראשית, הלא יהודי אנכי, ורשות הישיבה בעיר הקדושה מוסקבה לא היתה לי, ואם עוד אפשר להסתדר לזמן־מה, אבל לא לשבועות ולחדשים. שנית, הכסף היה נחוץ לנו, והימים ימי חורף, ואפשר לקנות סחורת יער, אפשר להתקשר במסחרים. שלישית, – בינינו לבין עצמנו – רצוי היה לי, כי פקידי הבנק לא ירבו לחטט בתעודות של האחוזה שלנו. היו איזו ערעורים על גבולות מצד אחר השכנים, משפט שלא הוברר עוד; לא עקול מפורש, אך סירכא, שיותר טוב בשבילנו כי לא ירגישו בה.

למוסקבה באתי ימים אחדים קודם שמתחילים ימי מאכלי החלב לרוסים, ואז יסגר גם משרד הבנק לימים אחדים. הגשתי את התעודות ופניתי אל המנהל הראשי בבקשה, כי יצוה לגמור את עניני בלי דחויים עוד. המנהל היה הנסיך טרובצקוי, איש רוסי רחב הנפש, וגליתי לפניו את הנמוק הראשון, כי הנה אין אני יכול לשבת במוסקבה ולחכות, באשר אין לי זכות ישיבה בעיר הזאת. “תחכה בעיר טְבֶיר”– אמר לי המנהל – “גם בטביר אסור” – אמרתי – “לך לך לסמולנסק ותחכה שם” – יעץ לי הנסיך. –“גם סמולינסק היא מחוץ לתחום המושב” –אמרתי. “ובאיזה מקום מותר לכם לשבת?”– שאל הנסיך, כמשתתף במצבי. – מותר – מניתי – בשקלוב, בברדיטשוב…"

המנהל קרב אליו את תיק התעודות שלי, ויצלצל ויצו על המשרת לקרוא אליו את הפקיד, שהעריך את אחוזתנו. ואותי שאל ויבקש כי אומר לו בהתגלות לב: למי האחוזה. אנכי אמרתי לו, כי האחוזה היא שלנו, מקנת כספנו, קנויה על שם משאל. נכנס הפקיד המעריך, שבקר ותר את האחוזה, והמנהל מסר לו את התיק ויבקש ממנו, כי הוא ישתדל לעבור על זה בזמן היותר מהיר. “שים נא אל לבך – אמר הנסיך, בשומו את פניו אל פקידו – לו אין רשות לגור במוסקבה. פראות!… אולי תקח את התיק הביתה ותסדר זה בערב” – אמר המנהל כמבקש.

הפקיד המעריך היה מכרי. הן הוא עשה ימים אחדים אצלנו בחצר האחוזה, צדנו יחד דגים, אכל ושתה עמנו, והלגימא והקלפים מקרבים את לבות בני האדם. באותו הערב בקרתיו בביתו, וקבלני בסבר פנים יפות, ובשעה קלה סדרנו את עניני ואת כל החשבונות על צד היותר טוב. ממחרת היום, ערב ימי הפגרה, באתי אל הבנק, והמנהל אשר את דבר ההלואה, ופקודה נתנה להקופה לתת לי את שטרי־הערבון, אחרי שאכסה, כמובן, את החוב הזקוף על האחוזה בבנק הוילנאי. עלי היה אפוא לקנות שטרי־ערבון של הבנק הוילנאי בסכום שנים־עשר אלף רובל ולמכור את שטרי־הערבון שאני מקבל מאת הבנק המוסקובי בסך עשרים ושמונה אלף, – עסק של קניה ומכירה בסך הכל של ארבעים אלף. וכבר סבבו עלי סרסורים לצודני בחרמם. ואולם אנכי פניתי אל מכרי עוד מפטרבורג, אל רבי קלמן־זאב ויסוצקי, והוא הלך עמדי אל הבורסה, וסדרתי את הקניה ואת המכירה, ולא עברו עלי שלשת ימים במוסקבה, ועזבתי את העיר וצרור הכסף בידי.

כל הדבר הזה הצליח מאד בידי באופן שלא פללנו, ובשרתי את דבר ההצלחה בטלגרמה, ובקשתי כי ישלחו לקראתי למוהילוב את הסוסים שלנו לקחת אותי משם הביתה. במוהילוב לא מצאתי את הסוסים. חשבתי, אך מקרה הוא זה, עוד טרם הספיקה הטלגרמה שלי לבוא לידי אנשי החצר. הטלגרף היה עד פרופויסק, במקום שהיתה תחנת הפוסתה והטלגרף שלנו. לא התעכבתי הרבה במוהילוב, ומהרתי לנסוע לפרופויסק. ומה גדול תמהוני, כי גם בפרופויסק לא מצאתי את הסוסים שלנו מחכים לי. מה זה, מה קרה שם? הימים ימי חורף. הדרכים כוסו בשלגים, והמסלה צרה לעבור בה זוג סוסים, ומוכרחים לרתום אותם לאורך, אחד אחרי השני. צויתי להביא סוסים מן הפוסתה, ואם כי הדבר היה כבר בלילה והאנשים הניאו אותי מעשות דרכי בערמות שלג באישון לילה, אך אנכי החלטתי לבלי להתעכב ולנסוע הביתה, אל חצר האחוזה. קודם צאתי מבית הזקן, אבי חותני, לעלות בעגלה, נזכר הזקן שבע־הימים, ויאמר לי: הנה מונחת אצלי טלגרמה בשביל קזימירובה; תמסור אותה בחצר לבעליה. לקחתי את הטלגרמה, והנה זו היא אשר שלחתי אני ממוסקבה לבשר את אשר הצליח בידי, וכי ישלחו סוסים לקראתי… שבע־הימים לא אהב את הפזיזות ואת הטלגרמות, וגם את הטלגרמה שלי הניח בספרו “חק לישראל” לעת מצוא…

היה כבר אחרי חצות הלילה כאשר כלבי החצר שלנו הרימו קול שאון למראה סוסים זרים באים דרך השער החצרה, ותיכף שקטו לאחרי שהכירו אותי יוצא מן העגלה. בבית העלו נר, וחותני יצא מחדרו לקראתי. ידענו את כל המעצורים, המעכבים בבנק המוסקובי למתן ההלואות, ואך ראה אותי חותני שב הביתה, החליט כי עתה ריקם שבתי, ולכן שאל אותי: למתי עלי יהיה ללכת למוסקבה עוד הפעם. ומה גדלה שמחתו בהודע לו, כי דבר ההלואה כבר נעשה, והכסף בידי. יודע האיש הזה לשלוט ברוחו, ולא יכיר אותותיו בהצלחתו או באסונו חלילה; ואולם הפעם היה נפעם ונרגש מרוב שמחתו בו.

ולא ארכו הימים, ונכנסנו בעסקי יער אחדים. שאפנו רוח, אוירה של סביבתנו הרגילה.

יח. שובי אל הספרות

את הסופר שפ“ר, שאול פנחס רבינוביץ, ידעתי כבר, וגם הוא ידע את שמי. בזמן הפרעות ביהודים בורשוי שלח שפ”ר מכתבים מן העיר אל “הראסוויעט” שנתפרסמו בחתימת Пееръ. הסגנון הרוסי היה בוסר, והמכתבים היו אולי נפסלים, אבל אנכי הייתי מזכיר המערכת וידעתי, כי שפ“ר הוא העוזר הראשי של “הצפירה” ולידיעותיו יש ערך, וכל מכתביו תוקנו ונתפרסמו, והיינו מחליפים מכתבים בינינו. בקיץ תרמ”ד, כאשר היתה התנועה רבה ברוסיא לסדר את עניני ארץ ישראל ואשר למטרה זו נקראה ועידת העסקנים בקטוביץ בחשון תרמ“ה, נסה שפ”ר במכתביו אלי למשוך אותי אל התנועה ואל ועידת קטוביץ. אבל אנכי חציתי בתקופה ההיא עד צואר בתוך עסקי הפרטיים, שהיו די מסובכים וחדשים לי, וכמעט לא נעניתי אל הכותבים אלי בעניני הכלל, שפרשתי את עצמי מהם.

התעוררתי בסוף החורף ההוא, כאשר באה אלי הידיעה על דבר מותו של פרץ סמולנסקין. לבי לבי היה על החלל הגדול הזה, ומעי המו מאד. בספר “זכרונותי הנשכחים” רשמתי איזה הדרך באה אלי הבשורה הרעה, שהרעישה אותי עד היסוד. ביחוד הרגיז אותי הדבר, כי הנה מורי ומאורי זה הלך הלוך למות זה כשנתים, ואני גם לא ידעתי דבר על אודותיו. וכאשר כבר קרה האסון, והסופר העברי הגדול הלך לעולמו, הנה עברו שבועות ומעיני הקהל העברי נעלם דבר מותו, והעתון “המליץ”, כלי המבטא של הספרות העברית בזמן ההוא ושל דעת־הקהל העברית – זקוק היה לשאוב את הבשורה הרעה הזאת מאת העתון הכללי בוינא, מאת ה“נייע פרייע פרעססע”! האם לא גדולה החרפה?! הנה זה ארבעים שנה למן היום אשר הלך סמולנסקין בדרך כל הארץ, והלא עוד גם היום לא מעטים בקרבנו האנשים היודעים מה היה האיש הזה לספרותנו, להכרתנו הלאומית, לכל תחיתנו. ואז – הלא היה סמולנסקין הראשון בספרות ההשכלה, שהרים למעלה ובכבוד את דגל התחיה הלאומית. והרשומים של ספריו ומאמריו ודבריו כאש היו עוד נכרים ובולטים ברוח בני התקופה ההיא. והנה האיש הזה מת, עטו, חרב גאותו וכלי נשקו, נשבר – ואין מודיע, ואין קורא לאבל, בלי ספוד, בלי מקונן!.. ובאיזה עמוד אחרון של גליון “המליץ” מאוחר מביאים את הבשורה הנוראה הזו, כאחת הידיעות הרגילות. ולא ידעה נפשי על מה להצטער יותר: אם על מות הסופר החביב והנערץ, או על השפלה של הספרות העברית, הירידה המוסרית של האינטליגנציה שלנו. והן אנכי הלא הייתי קרוב גם אל הספרות העברית, גם אל הקבוצה האומרת בלבבה כי הולכת היא קדימה. הן לו היתה לנו אז באמת ספרות, כי אז היו כהניה צריכים לכסות דמעה את כל מזבחותיהם ולקרוא למקוננים באשר הם שם לספוד לסמולנסקין ולבכותו. וכזאת לא נהיתה.

לא! נקוטיתי בפני על ספרות אשר כזאת. ובעת ההיא, באמצע שנות השמונים למאה העברה, כבר נראו נצני כשרונות, שהבטיחו את אשר נתנו לספרותנו אחרי כן, זלמן אפשטיין, טביוב, ראובן בריינין, ובין עוזרי “השחר” הלא היו אנשים, שהיו יכולים לעמוד בהיכל כל ספרות. כבר נראה אז בכל ברקיו הכשרון של דוד פרישמן, והד“ר ל. קנטור בעתון “היום” שיסד העלה ניצוצות רבים, ו”האמריסתיקה" הבטלנית והשדופה גועה את יומה. ואני ידעתי, כי סמולנסקין, שהיה שש לקראת כל עבודה ספרותית ראויה לשמה, היה בודאי מאסף לאט לאט אל תחת דגלו את הכחות הרעננים האלה, והיה נותן להם ידים לפתח את כשרונותיהם ולשום את הספרות העברית תחלה. והנה סמולנסקין איננו, וגם הבמה הספרותית אשר יצר, הירחון “השחר”, מתערערת, מוּסרת. אחיו, ליאון סמולנסקין, אך גמר את השנה, את הדפסת ההמשכים שנשארו במערכת, אבל לא הוא האיש אשר ימשיך את חוט הזהב של פרץ סמולנסקין. והנה נשארה הספרות בלי במה, ונתיתמה ספרותנו כפלים גם מסמולנסקין גם מירחונו!..

ובעת ההיא קבלתי מכתב מאת שפ“ר מוארשוי, ובו הוא מודיעני כי נגש להוציא קובץ ספרותי שנתי בשם “כנסת ישראל”, ומציע לפני לכתוב מאמר על אודות סמולנסקין. טרדותי בעסקי האחוזה ובכל עניני הבית והמסחר היו רבות, ובכל זאת קבלתי את הצעתו של שפ”ר בחפץ לב. חפצי היה אדיר להאיר את צורתו של סמולנסקין על פי ספריו, לתת לפני קהלנו את תמציתם של הרעיונות החדשים, שבעל “השחר” השתדל להקנות לקוראיו, ויחד עם זה לקבוע את הקוים הבולטים של תקופת עבודתו הספרותית. עבודה כזו אשר שמתי אז לפני היתה כמעט חדשה בספרות העברית בימים ההם. מלבד “עולם התהו” של ליליענבלום, אינני יודע מסה ספרותית מעין זו שעלה בדעתי אז לכתוב, – “פרץ סמולנסקין, זמנו וספריו”. נגשתי אל המלאכה, והמאמר אשר כתבתי הקיף רק את הספרים “עם עולם”, “עת לטעת” וכדומה, המחקרים הספרותיים של הסופר. השתדלתי להרצות לפני הקוראים את עקרי ההשקפות של הספרים האלה, לבטא את הדברים בשפה יותר ברורה, ולהציל את הקורא מן האריכות ומן הקפיצות לצדדין, שהיה סמולנסקין רגיל בדרכי הרצאתו. ואולם זה היה רק חלק מן העבודה, שלפי דעתי ראויה היתה וגם צריכה להֵעָשות. נכבד מאד היה בשבילי להאיר אור על הטפוסים הרבים, אשר הוציא סמולנסקין בספוריו הרבים. פרקי בקורת אלה היתה ספרותנו חסרה אז כלל, ומלבד המאמר “עולם התהו” של ליליענבלום שהזכרתי אינני זוכר אף מאמר־בקרת אחד, שהתעסק בנתוחן של הנפשות הפועלות בספרות הספורית. עוד בחייו של סמולנסקין נסה לעשות זאת הסופר המבקר אורי קובנר, אבל הוא כתב את מאמרו רוסית, ובשפה העברית עברו עד היום על גבורי ספוריו של סמולנסקין מבלי לבאר את האורות והצללים שביצוריו אלה. החלק הראשון של מאמרי התרחב ותפס גליונות אחדים של דפוס, והחלטתי שלא עלי המלאכה לגמור; יבֹאו אחרים וימלאו את שהחסרתי. שפ"ר הבטיח אמנם את קוראיו, כי בקובץ השני של “כנסת ישראל” יבֹאו ממני הדברים גם על אודות הספורים, והבטיח את זה בשמי; ואולם אליבא דאמת, לא היתה לו רשות לעשות זאת, כי אנכי לא קבלתי עלי את העבודה הזאת, בפרט שהבקרת הספרותית אינה מן המקצועות שלי. אנכי רק התפללתי, כי המלאכה תֵעָשה.

התעכבתי אולי יותר מדאי על האפיזודה הזו קלת הערך. ואולם זה היה בשנת תרמ“ו, כאשר שבתי ונכנסתי לעולם המסחר, והתמדתי לבקר את הערים ויושביהן, וצלם החקלאי החל להטשטש מעל פני. אני יושב שבועות שלמים בקיוב, מתראה ונפגש עם אנשים, הקרובים אל הצבוריות הלאומית וגם אל עניני הספרות העברית, העברית־רוסית. – לעתים תכופות אני בא לעיר הפלך שלנו, למוהילוב מולדתי, ושם אני מיסב בשיחות בלי קץ עם זלמן־דוד ליבונתין על אותם הענינים, שהם חזיוני רוחי וחלומות נפשי, – הארץ וישובה וכל המתרחש מסביב השאלה הגדולה, היחידה. ולוקחת אזני על אודות אנשים חדשים בעיר מולדתי, הנספחים על לגיוננו, וגם מצעירי בני משפחתי כאלה, שאנחנו והשקפותינו חדלו להיות זרים להם. ומקרב בני הנעורים נמצאים גדיים, שעוד טרם צמחו קרניהם, אבל נותנים אותות, כי יצלחו לעבודת הלאום. קוראים בשם נחמן סירקין, נכדו של זלמן מאירוביטש. מהללים את הצעיר הזה, אשר ידעתיו נער, ילד,– והנה הוא תופס מקום ומשפיע. שב ממוסקבה דוד גיסין, והוא עורך־דין בעיר, ואשתו היא בת משפחה אמידה ומשפיעה, ונמצא גם הוא הולך ונעשה כח פועל גם בשביל הרעיון הלאומי. – בקרתי את מוסקבה. אך ימים אחדים עשיתי בה, אבל כאשר נודע לי, כי צעירי התלמידים אשר שם מתגודדים תחת דגל “בני ציון”, ובהם גם מבני עירי וגם כמעט חניכי, יחיאל־יוסף, אחיו של זלמן־דוד ליבונתין, – סרתי לראות את אספתם ההומיה, והמון רגשות חמים שטפוני. הנה, האנשים האלה ממשיכים, וביתר שאת, את אשר החלונו אנו לפני שנים אחדות בפטרבורג. והנה בתוכם בן־עירי יעקב בן ישעיהו מזא”ה, נכדו של רבי זימל חפץ, אשר בית תפלתו במוהילוב היה מרכז ומקלט לכל החוקרים החפשים. מזא"ה הוא גם כותב עברית יפה, חבר לי לעט, והוא בין הפועלים הפעילים. היוצא מכל זה, כי הארץ אינה חדלה לסוב, הרעיון הלאומי שלח שרשיו למעמקי העם. והוא מתקדם מזרחה ומערבה, צפונה ונגבה, ואך אני לבדי התכנסתי כקפוד לתוך קליפתי, התרחקתי אל שדות תפוחי־האדמה ושמתי כל מעיני בבית משרפות היין ובכל אגפיו.

ובכל עוז שבו והתעוררו בקרבי הגעגועים אל הספר העברי, ביחוד אל העט, אל הכתיבה. גם מכתבי לֶיבנדה דפקו על לבי. הנה סופר בעל כשרון מצוין כליבנדה נותן ערך לכתיבתי, מתחשב עם מאמרי, נכנס בחליפת מכתבים עמדי. למה איפוא לא אמשיך את העבודה הספרותית? הנה שבתי להיות סוחר, אדם שעליו להתערב עם הבריות, להפגש עם החיים הצבוריים ולקחת חלק בהם. מן הנסיונות המסחריים החדשים שעשיתי אז ראיתי ונוכחתי, כי לא על ההכנסות של אחוזה קזימירובה אחיה, וכי עלי לשלוח במסחר את ידי, ולתכלית זו עלי יהיה גם לעקור דירתי מחצר האחוזה ולעבור לשבת בעיר. ואף אמנם כבר התכוננתי בעת ההיא אל הצעד הזה, וגם בניתי לי דירה בפרופויסק העירה, בחצר הזקן של אשתי. הקרירה החקלאית שלי הלכה ונגמרת,– ושמחתי על הצעתו של שפ"ר, והתמסרתי לכתוב את המאמר על אודות סמולנסקין. נשבו עלי רוחות ישנות, שהזכירוני את הימים בפטרבורג, שבזמנם העיקו עלי, אבל געגועי אליהם גדלו כל מה שהתרחקו ועברו ממני. הן גם היום, לאחרי הרבה עשרות שנים, יש אשר נפשי הומה לזכרם. ומתי לא ינעם לאזננו קול השירה הבלתי נשכחת, שירת הנוער?!.

יט. מקרה

האדם עבד נרצע להרגליו השונים בחייו, וקשה לו להנזר מהם. וגם אנכי כאחד האדם. מנעורי עד היום הזה הורגלתי, בין יתר ההרגלים, כי יהיה אצלי בחדר עבודתי הכל פתוח, וכמעט אינני משתמש במנעולים ובמפתחות. ארונות ספרַי פתוחים תמיד, ואם הם סגורים אזי המפתחות נעוצים בחורי המנעולים. גם מְגֵרות שלחני אינן סגורות, או המפתחות מונחים על פני השלחן. אולי זו קלות דעת, או אפשר מפני שאין אני מטיל חשד של גנבה על איש, אלא אם נתפס הלז בגנבתו. אבל כך הוא הרגלי מנעורי, – אולי לא לשבחי.

והנה קרה לי מקרה כזה. בשבתי באחוזתנו ואני הייתי אז המנצח על המשק, עברו תחת ידי סכומי כסף הגונים, שהיו שמורים אצלי באחת המגרות בשלחן עבודתי. היו באים אלי מפקידות הכפר הסמוך לפרוט שטרות, הייתי מקבץ כספים לתשלומי מכס היין לסוף החודש, והסכומים היו לפעמים לא קטנים. בבקר אחד הוצאתי את הכסף ונוכחתי, כי חסר לי שטר בן מאה רובל. כנהוג אצלי, מפתחות שלחני היו מונחים על פני השלחן. שאלתי את אשתי, אם הוציאה היא מן הכסף את הסך החסר, ותען בשלילה. חקרתי את יתר בני הבית, אם כי איש לא הרשה לעצמו לחדור לתוך מגרות שלחני, והנה גם מהם אין אשר עשה את הדבר. ואולם בני הבית גלו את אזני, כי את הכסף בלי ספק לקחה הנערה הרוסית מינקת בתי הילדה. אשתי ילדה במוהילוב והרופאים אסרו עליה להיניק, ונלקחה הנערה, אשר ילדה לזנונים, ואת ולדה מסרה לבית אסופים, והיא באה להיות מינקת לילדתי בחצרנו. אנשי הבית כבר הרגישו כי המינקת הזאת חשודה על הגנבה, אך העלימו עד עתה את הדבר מאתנו, אחרי שקשה לגרש מינקת מן הבית. אבל כל הימים שהיתה גונבת סכומים קטנים החרישו; אך עתה הם מוצאים חובה וצורך בדבר לספר לפנינו, כי היא ולא אחר גנבה את הכסף הנאבד. העובדות לא השאירו ספק בדבר, ואנחנו אימנו על הנערה, וגם צויתי לשלוח להביא את השוטר מן העירה הסמוכה, וגם להשיג מינקת אחרת במקומה. הדבר הצליח. והנערה יצאה הגנה, ותוציא מבין אחד השיחים את השטר, ותבוא ותפול על פניה לפני אשתי והשיבה את הגנבה.

המאורע הזה היה לשיחה בפי כל באי הבית כל היום. פקידי המכס הנוצרים שהיו בביתנו התלוצצו ויאמרו, כי אך סכלות עשתה הנערה, שלא אמרה כי את הכסף קבלה מידי במתנה, כי הנערה היתה כלל לא מכוערת, ולו היו הם בעליה, כי אז היו שוקלים על ידה סכום כזה מחיר אהבתה. הלצות ובדיחות ואניקדוטות ממולחות לא חסרו. לפנות ערב סר לביתנו ללון אחד מעיר רוגוטצ’וב, שידע והכיר אותי בשבתי בפיבונירובקה בסביבת העיר ההיא. האיש היה סוכן לחברת אחריות מאש, והנה היה עליו לסדר עניניו באחת האחוזות הקרובות אלינו, והוא בחר לסור ללון בביתנו, בחצר של יהודי מכרו. דבר הגנבה נמשך להיות שיחת המסובים גם בשעת ארוחת הערב ולאחריה. ממחרת בבקר, כשהתכונן האיש ללכת לדרכו, פנה אלי בהצעה, כי אבטיח באחריות מאש את בניני האחוזה, את משרפות היין ואת הרפתים ואת כל הבתים והמחסנים. ואתם ידעתם את כחם של הסוכנים, את כל הנמוקים שהם מוצאים להשפיע על שומעי דבריהם. “הנה – אמר אלי הסוכן – הן מאה רובלים נמצאו לך אתמול, שבודאי התיאשת מהם. הוסף נא עליהם עוד מאתים, ותהיה בטוח משרפת אש אם תאחז באחד הבנינים”. וידע הסוכן, כי מתכונן אנכי בקיץ הזה לנסוע לערי הדרום לרגלי סחר היער, ולכן הוסיף להזהיר אותי, כי לא טוב הדבר שאני עושה, בעזבי את החצר על בניניה הרבים על ידי נשים וילדים שלא ידעו אולי להזהר. והרגיש הסוכן, כי דבריו נכנסים אל לבי, וימהר ויוציא מנרתיקו את הטופסים המוכנים אצלו תמיד, ואנכי הסכמתי וחתמתי על התעודות המתאימות, ונתתי על ידו שלש מאות רובל, וההבטחה באחריות מאש נעשתה. ונעשה הדבר כמעט בלי חפץ, מבלי יכולת להפטר מן הסוכן המציק והַמַלאה.

לאחר זמן קצר יצאתי למסעי לערי מורד הדניפר. כחודש ימים עשיתי בקיוב עד שגמרתי את עבודתי שם, ולנסוע הלאה לרדת אחרי הרפסודות לצ’ירקאס ולקרימינצ’וג. ימים אחדים קודם שיצאתי מקיוב באו לידי שני מכתבים. האחד מאת הסוכן לאחריות, שבו הוא מודיעני כי הסוכנות הראשית בוילנא אינה מסכימה לאשר את הערכת הבנינים באחוזה, כמו שהעריך הוא אותם, והביאה שנויים שונים ברשימת ההערכה. הוא מבקש אותי כי אסכים לההערכה כפי התקונים שעשתה הסוכנות הראשית, והוא מצרף אל מכתבו טופסים חדשים לחתום עליהם. המכתב השני היה מאת אשתי. היא כותבת אלי, כי מנהל המשק מבקש כסף להוצאות האחוזה, כי כבר התחיל קציר השחת, ואיזו מאות רובלים נחוצים. בקיוב לא היה לי כל כסף, ולכן נזכרתי במבטא התלמודי: “חדא מתורצת בחבירתא”, והחלטתי למלא את דרישת אשתי בזה שאכתוב אל סוכן האחריות כי ישיב את שלש המאות שנתתי לו תשלום ההבטחה באחריות, ואת הכסף ישלח ישר לאשתי. הן מראש הסכמתי על כל מעשה האחריות רק תחת השפעת הסוכן באותו רגע; עתה הודעתי לו, כי איני מסכים לשנויים, וכל ההבטחה בטלה.

עברו כשני ירחים. הייתי הולך ונוסע, עובר מעיר לעיר, עולה ויורד באניות הקיטור על פני הדניפר לגמור את החשבונות, לקבל את השטרות מידי הקונים (כסף מזומן לא היו נוהגים לשלם בעד סחורת־יער), עד כי סוף־סוף גמרתי את מעשי בערי הנגב, והנני נכון לשוב לביתי. העסקים עלו לי יפה. ובעת ההיא התרפא גיסי, הנער החביב, באודיסה במי הלימן שם, ואמו מטפלת בו. קל אנכי מעודי לכל מסע, ולכן החלטתי לנסוע מקרימנצוג וללכת לאודיסה לבקר את גיסי החולה ואת חותנתי היושבת עמו, לעשות אצלם יום־יומים. וכן עשיתי. בצאתי מאודיסה באו אלי שלש טלגרמות. מביתי מטלגרפים, כי אמהר לשוב הביתה, ומקיוב ומקרימנצוג מטלגרפים לי אותם הדברים, שנתקבלו שם בשבילי על ידי הטליגרף. חשבתי, כי בודאי עומדים לקנות יער חדש, וחותני קורא לי להחליט בדבר. בענינים כמו אלה אין מטלגרפים פרטים, כי כבוד המסחר הסתר דבר, ואין בטחון גם בטלגרמות ובפקידי הטלגרף. יצאתי במסע המהיר מאודיסה לקיוב, ומשם עד זלובין ברכבת, והמשכתי את דרכי בסוסי פוסתה. מאחת התחנות של הפוסתה עלי היה לסור מדרך המלך, הכביש, הצדה דרך מסלות המובילות אל אחוזתנו, ומשגיח התחנה נתן לי סוסים להביאני אל מחוז חפצי. הסביבה ידעה היטב אותנו, את קזימירובה ואת בעליה, ומשגיח התחנה וכל עגלוניו התיחסו אלינו כאל שכנים, הידועים לטובה, ויתנו לי את הסוסים היותר טובים, ואת סֶבְקה, העגלון הזריז, הושיב על הדוכן למהר את מסעו. אנכי הייתי אץ מאד, נרגז ונרעש. זה לי כשלשה חדשים מאז עזבתי את הבית, ושני ימים ושני לילות האחרונים אנכי בדרך, עיף ויגע, וכל עצמותי אומרות, שואפות אל קני האהוב, לעלות ולבוא ולהגיע ולראות את ביתי, את הפנים החמודות אשר לי שם…

הסוסים הטובים רצים וסַבְקה נוהג בהם בשוט מורם ואנכי מאיץ בעגלון למהר, למהר… הרגעים כשעות בעיני. והנה כבר עברנו את הכפר האחרון. עוד מעט. ומתוך המסלה ההולכת ופונה אל דרך המלך אוכל לראות מרחוק את גגות הבנינים אשר לנו בחצר. לרגעים אני מתרומם מעל מושבי, מתיצב קוממיות, אך עוד טרם נראו. העגלה מתקרבת, עוד כעשרה רגעים,– ואיני רואה את הגגות. סבלנותי כשלה, ואני שואל את העגלון: למה זה אין בניני החצר נראים לנו?

– אבל הלא כלם נשרפו בשבוע העבר – אמר העגלון.

כמו רעם הממני. למה עשיתי כדבר הזה, למה הרעותי לבטל את האחריות מאש אחרי שכבר עשיתיה?… למה לא הסכמתי אל השנוים הקלים והקטנים שהציעה הסוכנות הראשית לפני? והאם קשה היה לי להשיג בקיוב שלש מאות רובלים ולשלוח אותם הביתה, מבלי לקחת את הסכום הזה בחזרה מאת הסוכן? והאם המשק בחצר היה באמת מתעכב ופוגש מעצורים, אף אם לא הייתי שולח את הסכום הקטן הזה? הוי, מה גרמתי בקלות דעתי!.. כברק עברו בראשי כל המחשבות האלה, והנה העגלה כבר נכנסה אל שביל החצר – בבית נשמע צלצולי פעמון העגלה, ואנשי הבית יצאו כלם אל היציע לפגוש אותי, ואחות אשתי הנערה רצה לקראתי ובתי הילדה על זרועותיה. לתמהוני הגדול ראיתי כרגע, כי הפנים צוהלים והאנשים פוגשים אותי בשמחה. מה זה?.. למה הם שמחים לקראתי, תחת להתרעם עלי?..

והנה הפתרון. סוכן האחריות, לאחר שקבל את מכתבי לבטל את ההבטחה ולהחזיר את הכסף, הודיע את הדבר אל הסוכנות הראשית. ומבלי שהיה להסוכנים רצון מיוחד לותר על ההבטחה, הסכימו לההערכה הראשונה, ואשרו את ההבטחה, ושלחו את התעודה הנהוגה אלי, כפי הכתבת שלי, בפרופויסק, מנהל הפוסתה בפרופויסק ידע, כי אני אינני בבית, ולכן עכב את הפוסתה שלי שבאחריות עד שובי הביתה; וכאשר הודעתי בתלגרמה לביתי, כי הנני יוצא לדרכי, אז שלח אלי את כל המכתבים שהיו שמורים אצלו בשבילי, ובהם גם התעודה מאת חברת האחריות, שכל הבנינים שלנו מובטחים מאש, ונודע עוד קודם לבואי לבני הבית, כי הבנינים מובטחים והנזק איננו גדול.

בבנינים שלחו אש אכרי הכפרים שכנינו. לאחרי שהשתדלותם אצל מושלים שונים להכריח אותנו למכור להם את האחוזה נכשלה, פנו אל שר הפלך. הלה שלח אותם אל מנהל הבנק החקלאי לאכרים. מנהל הבנק שאל אותם לפרטי האחוזה, וכאשר נודע לו, כי באחוזה משק חקלאי מסודר היטב ובית משרפות יין בנוי שם ורפתים לשורים עם כל המכשירים הרבים למשק מיוחד, ענה המנהל ואמר להם, שאין להם כל צורך באחוזה כזו. האכרים – אמר המנהל – זקוקים לאדמה, לקרקע, לשדות־אחו, ולא למכשירים חקלאים, ביחוד לבית משרפות יין, שאין קהל אכרים יכול לנהל אותו. האכרים שבו לכפריהם, אך בלי מפח נפש. את דברי מנהל הבנק בארו לעצמם באופן כזה, שיש צורך בדבר “להפטר” מן הבנינים של החצר, העומדים להם למכשול על דרך הקניה, וכמו רמזו להם את הדרך הנכונה להפטר.

ונפטרו…

כ. אודיסה

דרך אגב הזכרתי בפרק הקודם, כי בקרתי את גיסי הנער החולה באודיסה, שהתרפא באגמי הקויאלניק על יד העיר ההיא. והקורא אל נא ישכח, כי זאת היא – אודיסה, אשר שם ישב משה־ליב ליליענבלום, שלא היה איש בין הקרובים אל ספרותנו אשר לא העריץ אותו. ומובן הדבר, כי מהרתי ללכת ולהתודע אליו. זה לא היה ליליענבלום המטיף לתקונים בדת, הנלחם עם הרבנים בדבר טריפת הריאה סם “תרתי לריעותא”, ליליענבלום של “חטאות נעורים”, אפילו לא זה הלוחם בעד זכיות היהודים, זכיותיהם האזרחיות, במדינת רוסיה, במאמריו בהעתון “הקול”. את כל אלה כמעט שכחנו, וגם ליליענבלום בעצמו העביר קו על פעולתו הספרותית בעבר. ואנחנו ראינו את גדלו של ליליענבלום דוקא בזה, שהשליך מאחריו את עברו הספרותי, הודה לא בוש, כי לא מזה תבוא תשועת ישראל. ותחת אשר זקני הסופרים של דור ההשכלה, וגם י"ל גורדון עמהם, היו לבותיהם מהססים ועודם ממשיכים להשתחוות לפני הבמות אשר בנו להם, הנה ליליענבלום היה היחידי שהודה, כי “לא זו הדרך”.

אנכי הלכתי לחפש את ליליענבלום, שהוא היה אז בעיני “כל אודיסה”, ידעתי, כי בעיר ההיא יושב אחד מסופרי “השחר” הקבועים, דוד כהנא; כבר יצא אז הספר של הד“ר פינסקר, וידעתי כי זהו בנו של ר' שמחה פינסקר, בעל “לקוטי קדמוניות”; היה בעיר ההיא “אלימלך איש נעמי”, שהיה שולח מכתבים ל”הצפירה“. אבל הראשון היה בעיני כאחד מן החוקרים, שאין שאלות ההוה מענינות אותם, השני – פינסקר – כותב לועזית, ואנשים כאלה שבעתי הרבה בפטרבורג, ואל בעלי המליצה הכותבים מעריהם בעתונים לא שמתי לב מעולם. אבל – ליליענבלום!… הן לא יכולתי אפילו לתאר לעצמי, כי אהיה באודיסה ולא אלך להתודע אל האיש הזה. והלכתי. בדירתו, באיזו סמטא, קרובה אל אחד השוקים, לא מצאתי אותו, והלכתי אל משרד “חברה קדישא” ושם מצאתיו. ומה מוזר היה הדבר בעיני, כי הנה האיש הזה, היחיד והמיוחד בין סופרינו אז המטיף להכרתנו הלאומית, האיש אשר עטו מלא הגיון חי ובריא, וכלו תחיה,– האיש הזה קובר מתים, מנהל את המשרד של הקבורה!… ובאיזו אור מזהיר יכול הייתי לתאר לפני את זו העיר אודיסה, שלא נמצאו בה אנשים, אשר יכלו לסדר את ליליענבלום במשרה אחרת, בעבודת צבור אחרת, מבלעדי משרד של חברה קדישא. וראיתי את ליליענבלום “על האבנים”, על משמרתו, נותן פקודות לשמשי גחש”א, מחלק את המתים לדרגות לפי הסכומים, שקרוביהם משלמים לקופת המשרד, נותן פתקאות אל הקברנים, – סוחר במתים… רבונו של עולם, – זהו משלח ידו של איש, הנופח בדבריו נשמת חיים באפנו, באפו של עם גוסס!

ליליענבלום ידע את שמי וגם את עבודתי במערכת הראסוויט, את חלקי הקטן בעבודת צעירינו בפטרבורג לעורר את ההכרה הלאומית. עוד לפני הרבה שנים, כאשר נגשתי לתרגם את “קבורת חמור” של סמולנסקין לרוסית והחלותי לפרסם את התרגום בשבועון ה“ראסוויעט” כתב אלי ליליענבלום בענין זה, והעיר את אזני על התקלה, שאפשר כי תבוא על ידי פרסום ספור זה ברוסית, כי לא אשכח שעוד ברפמן חי, והוא לא יתעצל להרים על נס את “משפט המות” על פי גזרת “הקהל”. גם אני כתבתי לליליענבלום מפטרבורג, והודעתיו על אודות הרושם הכביר, שעשה מאמרו הראשון בדבר ארץ ישראל על חוגי המערכת שלנו, וברכתי אותו על הנצחון הזה. ובבואי עתה אליו להתראות עמו, להתיצב לפניו, שאלתי אותו על הנעשה באודיסה בנוגע לרעיון הישוב, אחרי כי זו העיר היא השער לארץ אבותינו ודרכה צריכים העולים לעבור. זה היה, כמדומני, אחרי אספת קטוביץ או קרוב לזמן הזה, ואודיסה כבר תפסה לה מקום בעבודת הרעיון הישובי. ליליענבלום הזמין אותי בערב היום ההוא לישיבת האגודה המקומית של “חובבי ציון”, שהיתה בביתו של המנוח ברב“ש. זו היתה ישיבה כאחת הישיבות בערי השדה אז. נכנסו בעלי־בתים בעלי צורה, סוחרים עשירים פחות או יותר, נקראו מכתב אחד או שנים מארץ ישראל, נשמעו ידיעות מאיזו עירות שבסביבות אודיסה, שגם שם התעוררו הלבבות לטובת “הרעיון”. עמדו יותר משישבו. כל סדר מיוחד לישיבה לא היה, ופרטי־כל מאן דבר שמיה. השתמשתי במסבה זו של סוחרים להודע על אדות הכשרון האשראי של אחדים מסוחרי יער באודיסה, וכשנכנסתי בשיחה מסחרית זו עם ברב”ש, נהיתה השיחה יותר חיה ומענינת מאשר בענינים שעמדו על הפרק בישיבת האגודה. גם ברב“ש לא נמנע מלהשתמש בי בדבר אחד הסוחרים, היושב בקביעות באודיסה, ועושה עסקי־יער בקיוב, וחקר מפי פרטים בנידון זה. ליליענבלום הרגיש תיכף בכל הערך של נקודות המגע אשר ביני ובין אנשי שיחי, ועוד באותו הערב השתדל להשתמש ביחסים אלה לטובת איש אחד. אני הייתי כבר במסדרון של דירת ברב”ש, ולילענבלום הציג לפני צעיר אחד, ויקרא בשמו: ברדיטשבסקי, מיכה יוסף. “הוא בר אורין – אמר לילענבלום בהציגו אותו – אם כי הוא חושב את עצמו ללמדן גדול. אני מבקש אותך, אולי תוכל להשפיע על ברב”ש, כי תהיה היכולת לצעיר זה ללכת לחו“ל להשתלם. לברב”ש ישנם קשרים בחו“ל, ואם אתה תמליץ עליו לא ימנע מעשות את הדבר הזה”.

נסיעותי המסחריות לאודיסה נעשו יותר תכופות, ועת היתה לי להתבונן אל העיר, בנוגע לערכה הצבורי והלאומי. אודיסה היתה חטיבה בפני עצמה, השתדלה להשתחרר מתחת השפעתה של פטרבורג, והדבר היה עולה בידה. ליטא היתה כרוכה אחרי פטרבורג, אחרי אלופינו בתוכה. ליטא, שאני מדבר עליה, איננה מובן גיאוגרפי, שטח אדמה ידוע ומוגבל, רק מובן צבורי־לאומי, שהוא כולל גם את וארשוי הפולנית. היהודים במקומות האלה הטו את אזניהם תמיד לכל הנעשה והנשמע בפטרבורג להשָמע לכל הפקודות וההוראות היוצאות משם, ובכל מעשיהם כמו היו שואלים לנפשם: מה יאמרו הבריות, השוכנות מרומים בעיר הבירה? לוילנא ואגפיה לא היה רצון משלהם, רגשות עצמיים, והתנועעו לכל הרוחות, שנשבו עליהם מן הספירות העליונות, “מתמן”. קיוב אמנם הראתה לפעמים סימני בגרות, השתדלה להֵראות כעומדת ברשות עצמה,– אבל לא תמיד עלה הדבר בידה, ודי היה למכתב מאת הברון גינצבורג ליַשֵן את המרץ העֵר, להכניע את הלבבות לבל יתפרצו, ותקיפותו הגדולה של ברודסקי התנדפה כעשן. מי שקרא את שירו של יהל“ל “עבד עבדים” יודה, כי המשורר תפס את הקו האופי של עריצות בתוך עבדות. סח לי פעם אחת יהל”ל, שכאשר הוא רואה את אדוניו אליעזר ברודסקי מתקצף וגוער במנהל הטחנה, ועל התנצלותו של זה הוא מתריס: "בלי כל התנצלות! ", אזי הוא בטוח, כי ברודסקי זה שב עכשיו מאת שר הפלך או הנציב, ואשר גם השר קרא אל ברודסקי בנזיפה אותה הקריאה הגוערת: “בלי כל התנצלות!” היהדות הקיובית נשמעה תמיד לכל גערה מפטרבורג.

אחרת היתה אודיסה. אולי “הברודיים”, מיסדי הקהלה העברית בעיר זו, הטביעו עליה חותם מיוחד, אלה בני ברודי שקדמו ותפסו להם ערך צבורי־יהודי עוד טרם שצמחה הקהלת הפטרבורגית ואלופים לא היו בקרבה. הן עוד לפני מאה שנה יסדו בני ברודי באודיסה בית־ספר מסודר, והשפעתם היתה כל־כך גדולה עד כי גם הממשלה הרוסית תמכה במוסד החנוך הזה, שבראשו עמד בצלאל שטרן. לא רבים בודאי יודעים, כי עוד לפני תשעים שנה נוסד בעיר הזאת גם בית־ספר לבנות, ומיסדיו לא פחדו מפני מחאות החרדים בזמן ההוא. ואודיסא לא ותרה על המסורת שלה לבלי להכנע למרכז עיר הבירה. גם העתון ליהודים ברוסית של יוסף רבינוביץ והעתון הצבורי “המליץ” נוסדו באודיסה. וגם בשנת 1881, כאשר נתכו הפוגרומים ברוסיה על היהודים, וצורך היה להגיש תזכיר אל הממשלה המרכזית על המצב, הזמינו לפטרבורג את מנשה מרגליות מאודיסה, ולא מסרו את עריכת התזכיר למומחי פטרבורג. ואודיסה זו תפסה מקום ראשון גם בנוגע לרעיון ישוב ארץ ישראל, מקום מיוחד, מבלי להתחשב עם דעתם של אלופינו בעיר הבירה. אלה האחרונים לא הפריעו בעד התעמולה של “חובבי ציון”, לא הפריעו מפני שלא יכולו, אך גם לא התחברו אל התעמולה, לא השתתפו בענין הלאומי הזה אף בפרוטה. וכאשר הרגישו “החובבים” בערי השדה צורך באִשור רשמי משל השלטון לתעמולה, הנה היו אלופי פטרבורג המתנגדים היותר תקיפים לבקשת רשיון זה מאת הממשלה. אדירי פטרבורג השפיעו אז גם על רבי שמואל מוהליבר, כי יסכים גם הוא לבל יפנו לבקש רשיון מאת הממשלה לתעמולת הרעיון של הישוב. ואולם בני אודיסה היו מן הראשונים שלא חפצו להסתתר ולהסתיר מעיני השלטונות את חבתם לציון, וקוממיות דרשו מאת הממשלה אשור החברה לטובת ישוב ארץ ישראל. ושיחתי הראשונה עם לילענבלום ועם יתר חברי הועד של אגודתם היתה בדבר הרשיון, באיזו דרכים להשיג את זה.

אנשי אודיסה כבר נסו בזה אל השלטון המקומי, ברם, שר העיר אמר להמשתדלים דברים כמתלהמים: “היהודים רוצים לצאת מן הארץ, – צאתכם לשלום. לכו לכם לאשר תחפצו, אך לא לארץ ישראל: פלשתינה היא ארץ נוצרית”. וכאשר ספר לי ליליענבלום אה הדברים ואת מצב הענינים מבלי רשיון, אז אמרתי לו מפורש, כי אך בידי צדרבוים לבדו להשיג את הרשיון, ודוקא מאת השלטון המרכזי. אנכי ידעתי את כחו של צדרבוים, את הדרכים שבהם הוא יכול להשפיע, ובארתי זאת לליליענבלום. לתכלית זו נדברנו בינינו, כי אני אערוך מכתב, כתוב אל ליליענבלום, שבו אדגיש את הדבר, עד כמה מוכרחת היא השתדלותו של צדרבוים בענין שלפנינו, למען עודד ועורר את הזקן לזה. באותו מעמד בהיותי באודיסה, כתבתי את המכתב, וליליענבלום שלח אותו אל צדרבוים. מכתב־קנוניא זה עשה את פעולתו על צדרבוים, והוא עשה בלהטיו, והצליח. הזקן צדרבוים ספר לי אחר כן, כי הוא מסר את המפתח לידי הגנב: כדי לערוך את הצעת התקנות לחברת ישוב ארץ ישראל פנה בבקשה למלא את העבודה הזאת – לא פחות ולא יותר – אל…פובידונוסצב. זה האיש היה אבי אבות השנאה ליהודים, אבל זה היה פובידונוסצב, ובימי ממשלת חניכו אלכסנדר השלישי, – ואיש מן השלטונות הגבוהים לא נועז להתנגד להצעת תקנות, שנכתבה בידי פובידונוסצב.

ליליענבלום זכר לי תמיד את העצה הטובה אשר יעצתיו להשפיע על צדרבוים, וגם בזכרונותיו על אודות “דרך לעבור גולים”, כמדומני לא שכח לרשום אה הדבר הזה. אני הכרתי היטב את המצב שלנו בעת ההיא, וידעתי כי רק בידי צדרבוים להשיג את אשור החברה, שבלעדיו לא יוכלו “חובבי ציון” באודיסה להתקיים. בוילנא, בוארשוי וביתר מרכזי היהודים כל־כך היו אחינו רגילים לחיות את חייהם הצבוריים בלי רשיונות השלטונות ומבלי שאלת פיהם, עד כי הרמנא ורשותא היו חזיונות בלתי רגילים, כמעט אי־נורמליים. נבנו בתי־כנסיות, נוסדו ישיבות ותלמודי־תורה, התקימו חברות ואגודות, – וכל זה היה נעשה מבלי כל רשיונות של השלטון. ואולם אודיסה, כמו שאמרתי, היתה חטיבה לעצמה, דעתה היתה תקיפה וידה רמה, – ושם הרשיון הרשמי היה הכח הַמְחַיה והַמְהַוה, ובלעדיו לא היתה חברת “חובבי ציון” מתקימת ופועלת.

כא. בוילנא

אני מקוה, שהקורא זוכר כי את האחוזה קזימירובה, שקנינו בשעתה מאת קוטשבסקי, השארנו על שמו של אותו העירוני וַסילי איליניץ, שהאחוזה היתה קודם על שמו. חותני, מר פבזנר, קבל ממנו יפוי־כח והרשאה למכור ולמשכן ולהחכיר כפי ראות עיניו ולהיות בא־כחו בכל הנוגע לאחוזה זו. והקורא צריך לזכור,– אחרי שקבל על עצמו לקרוא את הזכרונות האלה – כי במקום קוטשבסקי, בא אָסיפ סורין. קוטשבסקי היה אמנם פולני, אך נוצרי, ולכן לא היתה לו רשות לרכוש אחוזה ולקנותה, אבל לקחתה במשכנתא ולחכור אותה היה מותר לו, תחת אשר לנו, היהודים, היתה אסורה גם החכירה גם כל מיני משכנתא. ובשביל זה לקחנו את האכר אסיפ סורין, חתנו של אחד האכרים בעלי־גוף בעירתנו, למדנו אותו לחתום שמו ברוסית, וסדרנו את כל החוזים לחכירה ולמשכנתא על שמו, והוא נתן יפוי־כח והרשאה על שמי. וכך היינו שנינו, חותני ואני, מיופי־הכח הן של בעל־האחוזה והן של בעל החכירה והמשכנתא, מבלי שיהיה צורך מיוחד לפנות אל שני “האדונים” בענין האחוזה קזימירובה לכל דבר. תרי אפי, ומנין אחד…

את האחריות מאש סדרתי אני, בא־כחו של החוכר, שהוא אחראי, לפי החוזה של החכירה, בעד שלמותם של הבנינים. אחרי השרפה הלכתי לוילנא, אל מקום הסוכנות הראשית, לסדר את עניני האחריות, והנה – עוד הפעם איליניץ!. אזנו של זה לקחה על דבר השרפה באחוזה וכי הבנינים היו מובטחים באחריות, וכי אנו עומדים לקבל סכום הגון של ששה־שבעה אלפים רובלים, והתלקח בו התיאבון אל הסכומים הנחמדים האלה. הפעם הזאת לא בטל את יפוי־הכח למי־שהוא, ורק הודיע לחברת האחריות שהוא מעקל ומעכב את תשלום כסף האחריות להחוכר שלו, לאסיפ סורין, עד אשר ישוב ויבנה מחדש את כל הבנינים שנשרפו. ידע איליניץ והבין, שאת הבנינים הנשרפים לא נבנה שוב, ראשית, מפני שבנינם יעלה כפלים מסכום האחריות, ושנית, מפני שאין עוד צורך בהם, אחרי שאת האחוזה ימכרו לאכרי הכפרים שהבנינים מיותרים להם ומציאותם של אלה הפריעה בעד המכירה. והבין העירוני הערום, כי בודאי נבוא אליו ונכפר את פניו בחלק הגון מסכום האחריות למען יסיר את העקול. איך שהוא, והסוכנות הראשית בוילנא שלחה את כל הענין אל המשרד הראשי של החברה לפטרבורג. ושם יחליטו דבר אם לשלם להחוכר את כסף האחריות מבלי שים לב אל המכשול אשר שם בעל האחוזה, איליניץ.

זו היתה לי הפעם הראשונה לבקר את וילנא, “ירושלם שבליטא”, כמו שקורין לה. אף מכר אחד לא היה לי בעיר הגדולה ההיא, וגם לא היה לי כל חפץ להודע אל “חכמי” וילנא, כלומר אל כותבי מליצות וחורזי חרוזים שבתוכה, שכאלה לא יחסרו בה תמיד. חפצתי להתודע אל שנים, אל ליבנדה ואל רש“י פין. בבית הפקודות נתנו לי את מקומות מושבותם, ובקורי הראשון היה בית ליבנדה. זה היה קודם הצהרים. צלצלתי בפעמון הדלת, וכאשר נפתחה הדלת ראיתי לפני איש כבן ארבעים, שלא התגלח למשעי, בגדו הקצר לא נקי ביותר, ומראהו כאיש אשר אך זה קם משנתו, או כאיש שלא סר יינו מעליו. פנים כאלה תפגוש לפעמים במסדרונות של רוקים, פנים של משרת, שאין מוראו של אדוניו עליו. המשרת הזה – לי היה ברור, כי משרת הבית עומד לפני – הביט עלי בעינים תועות, שפתיו נעו כמבקש איזה דבר, ואנכי התפלאתי על מה ולמה אין האיש הזה ממלא את חובתו ואינו פושט את מעילי מעלי, אינו לוקח את המעיל מידי לתלותו. הוצאתי את כרטיסי ומסרתי על יד האיש העומד עלי להגישו אל האדון ליבנדה. “המשרת” לא זז ממקומו, ואת הכרטיס קרא בעיון בעינים סגורות למחצה, – מעשי משרת, שלבו גס באדוניו ובמבקריו. שלחתי עין זעם אל פני האיש, ופקדתי עליו כי יודיע לאדוניו את דבר בואי. אבל עתה נוכחתי, כי האיש רועד, ותיכף נזכרתי בדבר ששמעתי לפני הרבה שנים מפי הד”ר קנטור על ליבנדה, כי חולה האיש, ויש אשר תתקפנו מחלת־רוח קשה, מחלת פחד מפני אנשים. כרגע מצאתי את עצמי, והבנתי כי לפני עומד הוא, ליבנדה בעצמו ובחולשתו. מבלי לפנות אליו עוד נכנסתי אל החדר השני, חדר ארוך ומרֻוח, והוא נכנס אחרי. אנכי החלותי להתהלך בחדר, כאיש עיף ושואף רוח קצת, ובזה נתתי לאדון הבית לשוב לאט לאט למנוחתו. האופן הזה עלה בידי והרגעתי אותו, גם בקש אותי לשבת. הוא נזכר בשמי ובחליפת המכתבים שהיו בינינו, ונכנס עמדי בשיחה. אבל אז בא התור לי להיות נרעש ונרגש למראה אדם חולה במחלת־רוח, למראה חורבן והרס של נשמה גדולה. מעל פניו עוד טרם סרו הזעזועים, שהרעישו את נפשו לפני רבע שעה, ואם כי דבריו אלי היו כבר כאחד האדם, אבל אנכי לא על נקלה השתחררתי מהשפעת המראה, שזה עכשיו עבר לפני. איש רך הלבב אני, ולא אוכל לראות ביסורי נפש; ואני בורח מפניהם. איני עוצר כח גם לקרוא מחזות כאלה, ואף כי לראות בצערם ובפרכוסיהם של אנשים חיים, וקל־וחומר אם האנשים האלה המתאבקים עם נפשותיהם קרובים לי, יקרים לי. בקיץ תרפ“א הייתי בברלין, ובני לויתי בעיר הגדולה ההיא היו ידידַי הסופרים פרישמן זכרונו לברכה וש”י עגנון יבדל לחיים. בין יתר האנשים חפצתי לבקר גם את מיכה־יוסף ברדיטשבסקי. והנה נודע לי, כי יש אשר תתקפנו רוח רעה, ואז נוח לו שלא יבקרו אותו מכיריו. אך שמעתי את הדברים האלה, ונזכרתי בבקורי אצל ליבנדה, וסר מעלי כל חפץ ללכת ולבקש את ברדיטשבסקי.

ובעבר הנהר ישב בביתו המרֻוח רבי שמואל־יוסף פין. הבקור הזה היה לי שלומים על הצער, שגרמו לי הרגעים בחברת ליבנדה. מעל התמונה הנהדרה של הרש“י פין נשבו עלי רוחות חיים, הרוחות הטובות, שאליהן שאפתי תמיד. זה היה אחד מחכמי ישראל, בלי הכחל והסרק של “המשכילים”, בלי הגהוץ והפרכוס של “השקרים המוסכמים”. בבקשה לזכור, כי סוף־סוף, למרות היותי צעיר לימים ומצאתי לי את הדרכים להתהלך בין האינטלגנציה בעיר פטרבורג, – הייתי חניך ה”חדר" ומגודל מנעורי בסביבה של יהודים פשוטים וטובים, וכי את הסביבה ההיא אהבתי תמיד, והיא חביבה עלי גם היום, אם כי למדתי להסתגל, בשעה שיש צורך בדבר, גם אל זה, שהגרמנים קוראים “צירליך – מנירליך”. שנאתי ושונא אני את הבטלנות, את הפראות, אבל אוהב אני בכל לב את הטבעיות, את מתינות הדעת, את חוט החסד שעל פני היהודי המאירים מחכמה. וזה היה פין. איש מדעי, מלא וגדוש במקצועו, מתמיד ושקדן גם לעת זקנה, אבל מבלי שעליך להיות נכוה מחופתו ולא הטיל עליך אימה בידענותו, ולא בכה על צוארך שאין הוא מספיק למלא את עבודתו המדעית. היה אז גם גבאי של “צדקה גדולה”, כלומר: אחד מראשי העדה בעיר וילנא, אם לא הראש של הקהלה הגדולה הזאת, ובכל זאת מצא לו מועד לעבודה מדעית גדולה – “האוצר” – וגם לעסקנות לאומית כללית. ומלאכת “האוצר” היא עבודה שלמה, שאין בה קש וגבבא המרובה מאד “בחרושת” המלון הירושלמי, ומבלי ארובות העשן המרקיעות לשחקים של החרושת ההיא. משנתו של פין היתה תמיד קב ונקי, וצנוע היה גם בעבודתו הלאומית, עבודת ישוב ארץ ישראל.

שמואל־יוסף פין היה מאחרוני הענקים, אשר נולדו לעמנו בליטא בראשית התנועה הגדולה אשר הקיפה את אחינו ברוסיא בראשית מלכותו של ניקולי הראשון, זה המלך אשר אמר להפוך את קערת נתיניו היהודים על פיה ביד חזקה ובזרוע נטויה. גלים גדולים הכו אז בלב העם העברי ברוסיא, אשיות חייהם החמריים והרוחניים התנועעו, ועלינו היה, אם באונס או ברצון, לתת לחיינו פנים חדשות. בתקופות כאלה יולדו על ברכי העם ענקים, אנשי מדע וכבירי רוח, אנשים אשר משכמם ומעלה יגבהו מעל ההמונים, ויש אשר הענקים האלה ישאו לבדם את הטֹרח ואת כל המשא, הכרוכים לרגלי כל תנועת־עם, ועל כתפיהם ירבץ העול הקשה כלו. ולהם תהיה אז המלחמה מפנים ומאחור, מבית ומחוץ, הם היו בעד “ההשכלה”, אבל הוקירו מאד את המסורת העממית; הם היו בעד “עבודת האדמה”, אבל נגד האכרות, נגד העבדות; הם היו בעד העבודה בצבא, אבל דרשו אזרחיות שלמה, בלי כל הגבלות. ובשעת הרת עולם של תנועה כזו יש אשר יצמחו מתחתיהם אנשי־לב וכיונק יעלו מארץ ציה, מבלי דעת איזה הדרך נִשָא גרעין אל אחד הנקיקים אשר בסלעי יהודה או אל אחת הגבעות במשכנות ישראל, והגרעין יגדל ויצמח כתפארת אדם המעלה, והתעיף עיניך, והנה ענקים עולים מן הארץ… ואלה שומרים על התנועה, שלא תגרוף רפש וזוהמה אל תוך זרמי החיים, הם גם שומרי חומות העם, המבצרים שהוא בוטח בהם מפני שונאיו. זה היה רש"י פין לתנועת “ההשכלה”, ואת יתר כחותיו לעת זקנתו הקדיש לתנועה החדשה, תנועת ישוב ארץ ישראל.

בהמשך זכרונותי אלה עוד יהיה עלי לשוב אל התמונה הנהדרה הזאת. אך לא אוכל להתאפק, מבלי למסור את הרושם הראשון שקבלתי בבקורי הראשון אצל פין. אך התודענו, והנה שנינו כמו נפגשנו מזמן, כאנשים היודעים איש את אחיו. אל אישיות כזו של פין התגעגעתי, וגם הוא, כפי הנראה, שבעה נפשו את צעירי המשכילים, שהלֵח היהודי נס מהם וריחה של המסורת נמר, וקבל את פני כאח מודע וקרוב, הזמין אותי אל סעודתו. הראני את חצרו הגדולה ואת בנין בית־הנסורת בתוכה, דבר עמדי על ענינים שונים, ונם אני הרשיתי לעצמי הערות, שהייתי כובשן בנוגע לאחרים. התאהבתי בו, והרגשתי כי גם הוא אוהב אותי, ומי שאוהב הוא גם סולח.

ועל התמונה הנהדרה של הרש"י פין עוד אתעכב בפרקים שיבאו. הוא לא נערך בספרותנו לכל שעור קומתו, וגם לא נספד כהלכה אפילו בשעתו.

כב. המשטרה בפטרבורג

מצב הדברים דרש, כי אל המשרד הראשי של חברת האחריות בפטרבורג יסע חותני, מר פבזנר, ביחד עם החוכר המקוֹרא, אסיפ סורין. “החוכר” היה צריך לבוא אל המשרד לדרוש מאת החברה את תשלום כסף האחריות למרות העקול מצד “אדון האחוזה”, ואם יהיה צורך בדבר, אזי יבוא חותני, בא־כחו של “האדון”, ויתן את הסכמתו לזה. מן הצד החוקי הטהור היינו אנחנו, אני וחותני, יכולים לנסוע לשם ענין זה; ואולם, כדי שלא לעורר במשרד החברה כל חשד של קנוניא, נסע חותני “והחוכר” בעצמו עמו, אסיפ סורין זה היה אמנם אכר, אבל לא היה חקלאי מעודו. אכר עירוני, לבוש בגדי עיר, ומלאכתו היתה לצייר איקונין. בן־אדם כזה היה יכול להראות כחוכר ממש, ואפשר היה ללמדו את תורת תביעותיו ולשום בפיו את הדברים, שעליו לדבר במשרד הראשי של חברת האחריות.

הם באו לפטרבורג ביום ששי בבקר ויסורו אל אחד המלונים וימסרו את תעודות־המסע, וילכו להם לענינם. “החוכר” הרצה לפני מנהלי החברה את תביעתו, וגם הודיע כי בא־כחו של אדון־האחוזה פה. המנהלים אמרו, כי ישאלו את פי עורך־הדין של החברה, וכי מחר יבוא נא החוכר עם בא־כחו של בעל האחוזה, וכפי חות־דעתו של עורך־הדין יחליטו. אחרי הצהרים שבו אל המלון, והנה שוטר מחכה וקורא לחותני אל מחלקת המשטרה. לשליח כזה אין מסרבין, וכאשר הובא חותני אל המחלקה, נזף בו ראש המחלקה על אשר בא לעיר הבירה מבלי שתהיה לו הזכות, באשר הוא יהודי, לשבת בה, וכי עליו תיכף, עם הרכבת היוצאת בערב, לעזוב את העיר. “הלא שבת הערב, – אמר חותני – ואת השבת לא אחלל אפילו אם ישקלו על ידי אלף רובלים”־

“אם כן – ענה ראש המחלקה בבדיחה – תסע בעד אלף וחמש מאות…” אמר, והלך לו, וחותני נשאר במשרד המשטרה. עליו היה להשאר שם עד שעת צאת הרכבת, ואז יביאהו שוטר אל התחנה, יושיבהו בעגלה של הרכבת, וחסל.

השעה אחרי הצהרים, וחותני יושב לו במשרד המשטרה, מחכה לאשר יעשה לו, וחושב מחשבות איזה הדרך להנצל מן הפח הזה, אשר לא חכה לו. במשרד המשטרה נשאר רק פקיד התור, היושב ומחכה למקרים שיבאו לפניו. ואמנם הובאו אנשים שונים אל המשטרה: שנים שהכו זה אה זה, גנב־כיס ועוד עברינים שונים. חותני יושב, מתהלך בחדר, סוקר את הנעשה. מנסה לצאת גם אל המסדרון. איש לא כהה בו. ירד מעל המדרגות, יצא אל החצר… אין רודף אחריו, אין קורא לו לשוב… יצא דרך השער, ועל המרכבה הראשונה שעברה על פני השער עלה, ויצו על העגלון לנסוע… ורחוב־הגנות הגדול בפטרבורג הומה מאדם ומעגלות, והוא צוה על העגלון לנסוע אל אחד הרחובות הרחוקים, במקום אשר היה לו אחד מקרוביו, ויבוא אל ביתו. הוא ספר לקרובו את אשר קרהו, ויבקש אותו להודיע לבן־לויתו האכר־החוכר, כי מחר בשעה הקבועה יבוא אל משרד חברת האחריות, ושם יפגש עמו ויעשו את מעשיהם.

לפנות ערב, כשהגיעה שעת הרכבת לצאת, נזכרו במשרד המחלקה על דבר היהודי, שעליהם לשלחו מן העיר, אך הוא איננו, וגם במלון לא מצאוהו. חקרו ודרשו את האכר שישב עמו בחדר אחד, וגם בפיו לא מצאו דבר: נמלטה הצפור ואיננה… חותני לן בליל שבת בבית קרובו, וממחרת סדר את הענין במשרד חברת האחריות, גם הואיל חותני לתת את הסכמתו בתור בא כחו של בעל האחוזה, כי ישלמו את כסף האחריות לידי “החוכר”, לאחרי שהתחייב הלז לבנות מחדש את הבנינים הנשרפים, ואת כתב־התחיבותו לקח בידו מאת “החוכר” לעיני מנהל החברה לאחריות, וכפי הנוסח שערך עורך־הדין. הכל שריר וקיים… ובמוצאי השבת נסעו שניהם מפטרבורג, ויבאו ביום הראשון בבקר לוילנא, במקום אשר עליהם לקבל את כסף האחריות מאת הסוכנות הראשית. בוילנא נשאר רק אסיפ סורין לבדו, כי הלא הוא החוכר, ועליו לקבל את הכסף. חותני פחד להשאר בעיר ההיא, באין בידו כל תעודת־מסע, שנשארה במחלקת המשטרה בפטרבורג. הוא נתן לאסיפ את כל ההוראות לקבלת הכסף ולשמירתם בדרך עד הביאו אותו אלינו לקזימירובה, וגם רשם לו נוסח טלגרמה להודיענו תיכף לקבלתו את הכסף, וחותני אחז את דרכו הלאה לשוב הביתה.

ביום השני לפנות ערב בא חותני לקזימירובה, ויספר לנו את כל פרשת מסעו, את אשר עבר עליו בפטרבורג, ולא יכול אפילו לראות את פני הורי, שקבעו להם דירתם בכפר־המלך על יד פטרבורג, ואיזה הדרך סדר את הענין במשרד החברה לאחריות. ויספר לנו, כי את קבלת הכסף מסר לאסיפ, שנשאר בוילנא לתכלית זו. לפי חשבונו, הטלגרמה צריכה היתה כבר לבוא היום מוילנא, אך היא לא באה גם בלילה ההוא. ממחרת, ביום השלישי, שלחנו ציר מיוחד העירה, פרש, להביא את הטלגרמה. כל היום חכה הציר, ובלילה שב ריקם: אין כל טלגרמה… גם היום הרביעי עבר עלינו, ואין הטלגרמה מוילנא, ואין גם אסיפ בעצמו, שלפי חשבוננו היה סיפק בידו לבוא אלינו. מה זה?.. האמנם קרה אסון חדש, אשר לא פללנו ולא עלה על דעתנו?.. האמנם מעל אסיפ בנו, ויקח לו את הכסף אשר קבל בשבילנו?.. הדבר אפשר. הן אסיפ זה הוא ערירי, אין לו ילדים; אל חותנו, האכר החקלאי היושב על אדמתו בפרופויסק, אין לו כל יחס מיוחד, באשר אסיפ זה אינו חקלאי, ואומנותו לצייר איקונין היא תמיד מחוץ לפלכנו; אפילו משפט אין אנו יכולים לעורר נגדו, כי הלא באופן רשמי – לאסיפ הכסף הזה, ואין דינו כמועל בכסף זרים. מה זה איפוא עשה חותני בקלות־דעת שאין לה סליחה?.. נבוכים מאד היינו כל היום הרביעי, ואל פרופויסק שלחנו רץ אחרי רץ לדעת, אולי ישנה טלגרמה, אולי יגונב אלינו איזה דבר מבית האכר, מאת אשתו של אסיפ סורין. ענני עופרת כסו את לבבנו, ואת לב חותני יותר מכלנו.

וביום החמישי בבקר הופיע אסיפ, והתפאר לפני גיסי העלם בצרור הכסף אשר הראה לו. הראה את הכסף לפני מנהל המשק של החצר, התהלל לפני הפועלים בכמות האלפים הנמצאים בידו, כי על כן רבה אמונתנו בו, מה שלא היו מאמינים לאחר, מה שזולתו לא היה זוכה לזה, ולאחרי שהשתבח והתפאר דיו, הכניס את הכסף אל הבית פנימה וימסור לנו ביחד עם נוסח הטלגרמה, שערך לו חותני. על השאלה: למה לא שלח את הטלגרמה, – הרצה באריכות על הרמאות והפקעת שערים, שבני כרכים להוטים בזה, וחפצו לצוד גם אותו בחרמם, אך לא עלתה בידם – בקצרה: הוא הביא את הטלגרמה למשרד הטלגרף בוילנא, ודרשו ממנו חמשים וחמש קופיקות. הוא הציע להם חצי רובל, ולא נענו לו. אזי החליט לשלוח את הטלגרמה מן התחנה. בתוך העיר – חשב – הוצאות הטלגרף מרובות: שכר־דירה, פקידים מיוחדים, הוצאות כרך וכו', מה שאין כן בתחנת מסלת הברזל. ודחה את משלוח הטלגרמה עד מחר, לכשילך למסלת הברזל. והנה – גם שם דורשים אותו המחיר, חמשים וחמש קופיקות! והחליט לשלוח ממינסק, מחצי הדרך, ואז יהיה גם מחיר המשלוח, לפי חשבונו, החצי. אבל, כמו יד אחת עשו ביניהם כל האנשים העסוקים בטיליגרף, וגם במינסק לא חפצו להוריד אף פרוטה מאותו המחיר, שדרשו ממנו בוילנא. ומובן הדבר, שלא הוא האיש אשר יתן להם ללכת שובב ולמלא את משאלות לבם ולצוד אותו בנכליהם. “ולא שלחתיה!”..

בכל האפיזודה הזו אין מן החדוש כלל. רדיפות על יהודים בפטרבורג היו מעשים בכל יום, והמצב התרבותי של האכרים ברוסיא אולי לא נשתנה הרבה ממה שהיה לפני ארבעים שנה גם עתה. כותב הרשימות האלה שם לו למטרה לתאר את ההַוָי, את התנאים שבהם היה עלינו לכלכל את החיים שלנו בימים ההם ובעת ההיא. כל החיים ההם היו יותר מעשה־נסים, מאשר תנאים נורמליים. וכמו שעלה ביד חותני להמלט ממשרד המחלקה ולסדר ממחרת היום את עניניו, כך יכולים היו לשלחו בלילה ההוא, ואולי לתפשו ולהעבירו אחר כן לעירו בדרך אסירי המלך. והאם לא נס הוא, שלא מעל האכר בשליחותו ולא שם בכליו את הכסף הרב שהיה בידו משלנו. הן לא היה זקוק אפילו לברוח למדינת הים, להסתר מפנינו, אחרי אשר באופן חוקי היה הכסף שלו, ובידו היה לבלי לתת אותו לנו. אלה לא היו חיים רגילים, כי אם סבך של מכשולים ומעצורים ואבני נגף, ואשר רק בתחבולות רבות תפלס לך דרך בו. ואתם תאמינו לי, כי לא אחת אמרתי אני בלבי: טובים היו הימים הראשונים, ימי שבתי בפטרבורג וחיי בסביבה הצבורית והספרותית, מכל השאון והמבוכות אשר לי במשק האחוזה ומכל התהפוכות והעקלקלות, שעלי תמיד להסתבך בהן. מה נתנו לי הוד היערות ומרחב השדות ומשקע האגמים וצללי העצים בגן הפרי וכל יתר חמודות האחוזה, אם תמיד ראשי עלי כגלגל, הטרדות יסובבוני יומם וגם בלילה לא ינוח הלב, וכל פעמון מצלצל של עגלת פקיד יחרידך! מה הוא העונג, אשר השביעתני זו הקזימירובה, האחוזה הזאת, שבה השקעתי מרץ וכחות לאין סוף?.. ורבו הגעגועים אל הימים שעברו, וחפצתי מאד לראות עוד הפעם את המקומות, שבהם היו לי לפעמים רגעים של עלית־נשמה, שבהם התרומם רוחי למעלה, אל מקום שאין שם חשבונות של כספים וזמני פרעון, אל עולם האצילות.

ולחג הסוכות תרמ"ז הלכתי אני ואשתי לבקר את בית הורי בעיר המלוכה.

כג. בכפר־המלך בפטרבורג

לא היו ימים רעים ליהודים ברוסיה כימי ממשלת אלכסנדר השלישי. זה היה מלך שליט לבדו ואשר האמין באמת, כי ממרום נמשח למלוך, כי על כן אחיו הגדול, יורש העצר, מת על פניו. והוא האמין באמת, כי עליו לעצור בעמו ובעד כל תנועה נגד שלטון־יחיד, והאמין בדברי האומרים לו, כי נספה אביו, על חשבו מחשבות להקל את עול השלטון. והיה האיש הזה בלתי מחונך כהוגן, מוגבל מאד בידיעות יסודיות, אדוק באמונת הבלים, ואת היהודים, “אויבי הנצרות”, שנא תכלית שנאה. זו לא היתה שנאת ניקולי הראשון, אשר חשב מחשבות גדולות לשנות את חייהם של נתיניו היהודים, בבנותו למענם בתי־ספר וביסדו להם מושבות חקלאיות, כדי לקרב אותם אל עם הארץ, למען יתבוללו בתוכו והיו לעם רוסי אחד, וגם את אמונת הרוסים יקבלו עליהם. שנאתו של אלכסנדר השלישי ליהודים היתה אורגנית, בלי כל חשבונות מדיניים, אך שנאה טבעית לעם שנוא עליו באשר הוא לא־עמו, באשר הם מאמינים באל אחר, זו השנאה הפראית, אשר באה אל קרבו מילדותו, מפי מינקתו, אומניו ומחנכיו. ניקולי הראשון לא רצה, כי יצאו היהודים מגבולות מדינתו, ועיקר מטרתם של החקים אשר חקק ליהודים, לכל הפחות כפי שהוא תאר אותם לעצמו, היה לעשות את היהודים לאזרחים מועילים במדינה; אלכסנדר זה השלישי, להפך, הצר את צעדי היהודים בכל אשר יכול, כדי להכריח אותם לצאת את הארץ, כדי להריק את רוסיה הקדושה מנתיניה היהודים. קשה ומן הנמנע היה בסוף המאה התשע־עשרה להוציא חק כמו שהוציא פרדיננד הספרדי בסוף המאה החמש־עשרה; ואולם אפשר היה, ונעשו נסיונות להשיג את המטרה הקדושה הזאת ע“י חקים בל יחיו היהודים בהם, ע”י פוגרומים, הרג ואבדן רכושם. ואמנם מראשית מלכותו של אלכסנדר השלישי התחילה יציאת היהודים מרוסיה בהמון, והשלטון תמך בתנועה זו בכל האמצעים באופן ישר ומן הצד.

מפני התנאים הקשים של זכות־הישיבה ליהודים בפטרבורג עברו הורי לגור בכפר־המלך שעל־יד עיר הבירה. “כפר־המלך”, מפני שבימות הקיץ ישבה שם משפחת הצארים. את הקהלה היהודית בעיר קטנה זו יסד אחד, שהיה קבלן אצל הצבא, והתעשר. היה נודע בשמו: שמעון צארסקער, כלומר תושב כפר־המלך. הוא הביא לביתו מלמד לבניו, וגם סדר “מנין” לתפלה. התהלכה אגדה, שפעם אחת נקרה המלמד של בית שמעון צארסקר לגן הארמון ויבחר לו את אחד הספסלים לשבת ולנוח. והנה נגש אליו אלכסנדר השני, וישאל אותו לשמו ולמשפחתו. המלמד לא ידע מי הוא השואל אותו. על השאלה ענה, שהוא “ממשפחת צארסקער”, שברוסית פירושם של הדברים: ממשפחת הצאר. בינתים נגשו שלישי המלך ויאמר להם אלכסנדר השני: אדוני, ברכוני נא, הנה לפניכם קרוב חדש ממשפחתי. – העיר הזו אינה נמצאת תחת שלטונו של שר־העיר, והשלטונות שם לא דקדקו ביותר. רחוקה היא מעיר הבירה כמהלך שעה, ואבא, שעסקיו כלם היו בפטרבורג, היה צריך ללכת ולשוב יום יום. טורח לא מעט בשביל איש למעלה מששים. צריך להוסיף, כי בקוריו בפטרבורג נם הם לא היו חוקיים, וביד כל שוטר היה להעמידו ולשאול לזכיותיו, ובתחנה של המסלה הוארשאית היו מעשים בכל יום שהשוטרים מעכבים את היהודים הבאים ושואלים לזכות ביאתם לעיר המלוכה. אבל היהודים מלומדים להשען על הנסים, והמלאך הממונה על הפרנסה דוחק, ואחינו ואבי בתוכם היו מסכנים את נפשותיהם יום־יום במשך שנים, והיו מתגוררים בסביבות פטרבורג כדי לסחור את העיר ההיא. מפני הזהירות לא הלכנו לפטרבורג דרך התחנה הוארשאית וסרנו לכפר־חמלך מן התחנה שקדמה לעיר הבירה.

כעבור ימים אחדים לשבתי בבית הורי לא יכולתי להתאפק, והלכתי לפטרבורג לדבר את אחדים ממכרי שם. מן החיים ההומים “שלנו”, של סביבת הצעירים ושל התעוררות הרעיון הלאומי,– לא מצאתי כמעט כל זכר. גדיים נעשו תישים, וכל חברי נפזרו לכל המקומות אשר אספו אותם, וגם אלה הנשארים בעיר הבירה כמו שכחו את חלומות נעוריהם. כמוני כמוהם. גלי החיים עלו ושטפו ויתגברו על חזיונות ושאיפות להסתירן ולהעלות עליהן שכבות של ענינים אחרים, של צרכים שונים. מי אשר נהיה לעורך־דין, מי אשר נעשה לפקיד ממשלתי או צבורי, מי אשר נדחה לאיזו פנה רחוקה מן המרכז, והיה מבינינו גם כזה, שהמיר את הכל, גם את הדת, במחיר קתדרא… הלא זה שאול בן יוסף ואיטינסקי, חתנו של אליעזר ברמן, שותפו של צבי רבינוביץ בדפוס ובהוצאות השבועון “רוסקי יעבריי”. הוי, מי האמין זאת על ואיטינסקי, היהודי מארץ היהודים בקרבנו, בתוך הסטודנטים העברים! מאנשי שלומנו, מן החבריא שהיתה לנו מצאתי “על המשמר” את וסילי ברמן, אשר אותו חמדנו כלנו, ואשר עוד בצעירותו, אך ירד מעל ספסל הגמנסיה נתן אותותיו להיות סופר בעל כשרון ועסקן נאמן לרעיון הלאומי בכלל ולענין ישוב הארץ בפרט. גם הוא נעשה לעורך־דין, עוזרו של הנסיך אורוסוב, שהיה מפורסם בשעתו, אבל ברמן המשיך את עבודתו הלאומית גם בעטו וגם בעסקנותו. מכל אנשי החיל אשר היו לנו במערכת “הראסווייט” לא מצאתי כמעט איש, – הנשארים, כמו גרשון בן גרשון, פרוג ועוד עברו אל לנדוי, אל ה“ואסחוד”, ומר שמעון דובנוב נהיה לעמוד התיכון של הירחון הזה. מחנה הצעירים “הפלשתינאים” נהיה שומם, כמו אבד זכר לכל המוננו.

אבל תחת זאת מצאתי חדשה נכבדה, שכבר ידעתי על מציאותה, זהו העתון “היום”, העתון הראשון היומי בעברית, שיצר אז הד“ר ל. קנטור, ויהי העתון הראשון בשפתנו, אשר שם לו למטרה לתת לקוראיו את החיים הכלליים, החברותיים והמדיניים, ולהוציא את כל הקהל הקורא עברית מתוך החוג הצר של הענינים העבריים. העתונים “המגיד”, “המליץ”, “הצפירה” וגם “הלבנון” היו מפרנסים את קוראיהם רק בידיעות מתוך האינטרסים הקרובים ללבבם, חוג וחוג לפי טעמו והשקפת־עולמו, הן בסגנון והרצאות המאורעות והן בנוגע לבחירת הענינים. בשביל דברים כאלה היה מספיק גליון אחד לשבוע, וידיעות העולם היה על הקוראים העברים לשאוב ממקורות אחרים, מעתונים לועזים. והנה בא הד”ר קנטור ויסד את עתונו דוקא על בסיס חדש, – להיות עתון רגיל כאחד העתונים של כל שפה חיה. הוא קרא לעבודה זו סופרים בני כשרון, כמו פרישמן, בוקי בן יגלי (ד“ר י”ל קצנלסון) ועוד, ויביא המון חיים חדשים אל השפה העברית ואל השקפות הקוראים העברים. את פרישמן לא ידעתי פנים בפנים עד אז, אבל קנטור וקצנלסון היו מכירַי מכבר, מימי “הרוסקי יעבריי” בעריכתו של קנטור. את כחו וכשרונו של קנטור ידענו מן הפיליטונים שלו אפילו ב“השחר” (“נחום בן עוזר הציוסקי”), אך בוקי בן יגלי היה בשבילי הפתעה. הוא כתב רוסית יפה, ואך קנטור השיב אותו אל העברית, – ואיזו עברית! הפיליטונים שלו “מקרית רעב”, והמאמרים המדעיים “משנת יהודה הרופא”, “רמ”ח אברים" נכתבו בשפה עשירה ורעננה, עברית טהורה ובלי מליצות. העורך בעצמו כתב פיליטונים תחת השמות “מנחם־אב”, “עוקץ”, ועוד, והשיב לשפתנו גם את מנדלי הסבא. אני ידעתי כי קנטור ופרישמן ומנדלי לא יצאו לעולם בצבאות הלוחמים למען ציון ולא הם אשר יטיפו לרעיון ישוב ארץ ישראל, וגם ידעתי את לעגם המר לכל שאיפותינו הלאומיות; אבל הלא גם השפה העברית יקרה לי, והתפתחותו של הקנין הלאומי הזה חביבה עלי עד מאד. ובעבודת המערכת של “היום” ראיתי נצחון גדול של שפתנו, נסיון, שהייתי בטוח כי יצליח, לעשות את שפתנו כשפה חיה, שפת שמוש לכל חפצי יום יום. והדבר הזה השפיע גם על עורכי “המליץ” ו“הצפירה” כי יעשו את שבועוניהם לעתונים יומיים.

את י“ל גורדון לא בקרתי. להמשורר הגדול הזה ובכל ידיעותיו הרבות היתה חולשה מיוחדת אל כל בזוי נפש שהתרפס לפניו ורקד כנגדו וכרע ברך לפניו. הן גם יח”ס מז“ח היה ממקורביו. אל כל איש השופט על דעת עצמו, וביחוד מי שמטיל ספק באמתותיו שהיה הוא, יל”ג, משמיע – לא היה המשורר נוח לעולם. מה שנוגע לי, הנה רחוק הייתי תמיד מלהשתחוות לפני מי־שהוא, ואם כי הוקרתי עד מאד את כשרונו המצוין של יל“ג, אבל הכרתי גם את דרכיו הקשים בהתהלכו עם בני איש. תפקידו בענין הבקרת הזעומה של קונסטנטין שפירא, וביחוד הבקרת של פרישמן ב”האסיף" נגד ליליענבלום, על שאנחנו שנינו הטלנו ספק ברגשותיו הלאומיים של המשורר,– תפקידו של יל“ג בכל זה נתן מקום לחשדים… לא טובים היו בעיני גם דרכיו של יל”ג עם צדרבוים. הוא מצץ את דמו של האר"ז בשני המובנים, היה באמת “מזיק ברשות הניזק”, והתל בו כהתל באנוש נקלה. ומפני שאין דרכי להסתיר את אשר בלבי, והמשורר בשיחתו בודאי יביאני לידי התגלות לב, לכן החלטתי לבלי לבקר אותו בהיותי בפטרבורג.

בזרועות פתוחות קבל אותי הזקן צדרבוים. הזמין אותי אל שלחנו, הלכנו לטיל, וימלא את אזני בספורי־מעשיות ממסתרי עיר הבירה ומסודות המערכת. ואני, ששבילי היחסים בעיר הבירה נהירין לי, הבנתי את ערך האיש הזה, ונתחזקה בלבי ההכרה, כי אך הוא היחידי, שבידו יצלח להשיג את הרשיון הרשמי לעבודת “חובבי ציון” ברוסיה. טילנו לפנות ערב, ועברנו על פני מבוא הכבוד של אחד הבתים הנהדרים. הרגשתי כי בן־לויתי מפנה את לבו אל מול הבית הזה, והנה מן הַבִּיאָה קול מברך את צדרבוים. עמדנו על מקומנו, והנה שומר הסף של הבית לפנינו, וצדרבוים נכנם עמו בשיחה כמעט ידידותית. הוא שאל למעשי אדוניו בשעה זו, והמשרת הזמין אותו לעלות אל אדוניו, לשתות עמו כוס תֵה. “הגינירל יושב בחדר עבודתו וקורא עתונים – אמר המשרת,– והוא ישמח מאד לקראת כבודו. צַוֵה נא, ואעלה ואודיע את הוד מעלתו על אודות כבודו”. – פה יושב פובידונוסצב – אמר לי צדרבוים – וכל משרתי הבית יודעים אותי. אני נותן להם בעין יפה.– ועד מהרה ירד מן המדרגות המשרת, ויפתח לרוחה את הדלת, ויאמר: – “אנא, מבקש מאד!”

לצדרבוים היה תמיד תרמיל מלא ספורים על אודות כהנים גדולים של הדת הפרבוסלבית, שהיו לו מהלכים עמהם באודיסה ובמקומות שונים. ופובידונוסצב, הפרוקורור העליון של הסינוד הקדוש ברוסיה, היה מתענין מאד בכל הענינים האלה, והיה נוטה אזן לשמוע שיחותיו ואגדותיו, ומסבתו של יהודי זקן זה, פקח ועורך שלשה עתונים ליהודים, היתה תמיד רצויה לו. והאר"ז ידע גם הוא להשתמש ביחסים הידידותיים האלה עם הקרוב למלכות ורב ההשפעה לטובת עניני צבור שונים. להוראותיו ואפילו לרמזיו של פובידונוסצב היו נשמעים לא רק פקידים גבוהים, כי אם גם שרי מעלה.

כד. לקראת המסחר, בהומל

עוד בשובי ממוסקבה עם צרור הכסף, שקבלתי שם בתור משכנתא נוספת, הרים לי חותני מן הכסף הזה סכום הגון לפי הערך, עד לחשבון בינינו בדבר השותפות בעסקים, ויתן על ידי לסחור, לעשות עסקים לעצמי. המשכנתא במוסקבה הֵקילה עלינו הרבה את מכירת האחוזה להאכרים, כי הקונים יכולים לקבל עליהם את החוב האפותיקאי של הבנק, ועליהם להוסיף במזומן או בבטוחות אחרות רק את הנותר. נוכחתי, כי לא תרבינה השנים, ועלינו יהיה לצאת מאת האחוזה, ועלי ועל ביתי לרדת מעל השלחן המשותף אשר לי ולחותני יחד, ולבנות לי ביתי לבדי. סכום הכסף שהיה בידי, כאלפַים רובלים, היה מצער – לפי השערתי אז – להיות יסוד לעסקי יערות, וכבר חשבתי מחשבות להשתמש בהצעה אחת של משרה הגונה שהציעו לפני. ואולם חקירה קצרה בתולדות סוחרי היער בחוגי הוכיחה לי, כי כל אלה הסוחרים הגדולים, חוטבי יערות ושולחי רפסודות, התחילו את עסקיהם בסכומים לא יותר גדולים, ואולי עוד פחותים מכפי אשר בידי אני. וכך יצאתי לסחור, “לשחר לטרף”, כלשון המליצים, וראיתי ברכה בעסקי, וכעבור שנה ושנתים נעשה חותני שותף לי בעסקי היערות.

באחד הימים נפגשתי בפרופויסק עם איש יהודי אחד, שבא אל העירה לקנות כמות הגונה של קורות עץ בפקודת שולחו, והשולח היה קונה מוזר, בלתי רגיל. זה היה מנהל המשק של אחוזת הומל, נחלת הנסיך פסקביץ! אמרתי: מוזר, מפני שבנחלת פסקביץ באחוזת הומל היה שטח רחב ידים של יערות, שטח של יותר משבעים אלף דיסיאטין, שלא רבים כמהו היו גם ברוסיה לאנשים פרטיים. והנה עד כמה מוזר היה הדבר לשמוע מפי היהודי, שהוא שולח לקנות קורות בשביל אחוזת הומל, זו האחוזה הגדולה המוכרת בכל שנה חלקי־יער גדולים! והקונה – אין כמהו, אחרי שקונה כזה איננו זקוק להקפה, ומשלם כסף מזומן מחיר הסחורה טבין ותקילין, מה שבלתי רגיל כלל במסחר היער. מפי היהודי הזה נודעו לי קצת מתולדות מנהל המשק שולחו, ואיזה הדרך בא אליו היהודי לשלחו לקנות בשביל משק הומל סחורות יער. האדון המנהל הוא פולני עפ"י מולדתו, אך קבל עליו את הדת הפרובוסלבית. למד רפואה, אך לא אהב את מקצועו ויקבל משרת שופט השלום באחת מערי המחוז, ויקח לו למזכיר יהודי צעיר שהתמחה בהנהלת סדרי בית המשפט. בתור פרובוסלבי, השאיל השופט את שמו לפולני אחד לרכוש אחוזה על שמו. הדבר הזה נודע, והוא היה מוכרח לעזוב את מקומו ומשרתו בתור שופט, ויקחהו הנסיך פסקביץ להיות מנהל המשק באחוזת הומל. והאחוזה ההיא גדולה ומרובת הגַוָנים ובה גם בית חרושת לנייר, ושטח יערותיה, כאמור, יותר משבעים אלף דיסיאטין, ולכל מקצוע ומקצוע במשק הגדול הזה מנהלים מיוחדים, בלתי תלויים זה בזה. במשק העיר הומל היה גם בית נסירת עצים, ולו היתה פקידות מיוחדת, עם חשבונות מיוחדים. בית הנסירה היה קונה עצים מאת פקידות היערות של הנסיך פסקביץ, ואת הקרשים היה מוכר להמשקים השונים בחצרותיהם של הנסיך פסקביץ, ואין פקידות אחת מְוַתרת להשניה אף פרוטה, ומנהלים חשבונות של הכנסה והוצאה, אם כי כל המשקים כלם הם של איש אחד, – של הנסיך פסקביץ, של בעל כיס אחד להקונים ולהמוכרים יחד.

והנה נפלה מחלוקת וחלוקי־דעות בין מנהל המשק בעיר הומל ובין מנהל היערות, ולא הסכים בית הנסירה לשלם למנהל היערות את המחיר שדרש בעד קורות העצים. וישלח מנהל המשק את מי שהיה מזכירו במשפט השלום אל פרופויסק, עיר היערות במעלה נהר סאָז׳, לקנות קורות־עצים בשביל בית הנסירה בהומל. המקחים שהציע היו לא רעים, והתנאים היו טובים עד מאד – כסף מזומן, ומכרנו לו כמות הגונה של סחורה. ולבד המקחים השוים והתשלום במזומנים עלתה לנו יפה גם מסירת הסחורה לבעליה. מסירתה של סחורה מאת המוכר אל הקונה, – זוהי פרק מיוחד בעסקי יער, פרק של תנואות ונכיונות מצד הקונה, שזה דרכו תמיד לאמר: רע, רע, ומבקש תחבולות ועלילות על הסחורה הנמסרת לו. פקידי בית הנסירה בהומל, שאבותיהם לא עמדו על הר סיני, לא ידעו את כל “החכמה” של תחבולות ותנואות ומענות, וקבלו מאתנו את הסחורה, והחשבון עלה יפה בלי נכיון כל שהוא. כיון שכך, הצעתי למנהל המשק לקנות מידנו עוד סחורה. בשעת המשא־והמתן נודע לנו מפי המנהל, כי בית הנסירה כשהוא לעצמו, שלפי ההשערה המסחרית צריך היה להביא פרי טוב לבעליו, מלבד שאינו מכניס עוד מביא הפסד של איזו אלפים רובל בשנה. הפלא ופלא. אבל המשק של הנסיך סגל לו סדרי מסחר כאלה, שרק תוצאות שליליות היה בית הנסירה מוכרח להביא. מפקח היערות היה קוצב מחירים גדולים למנהל בית הנסירה, ולעומתו “הקונים”, כלומר החוות והמשקים של האחוזה, היו משלמים לבית הנסירה מקחים נמוכים. קונים אחרים, מבלעדי המשקים של האחוזה, כמעט לא היו, ואיש לא חזר אחרי קונים מן החוץ. באופן זה עבד בית הנסירה אך חדשים מספר, אך כדי למלא אה הצורך של המשקים שלהם בקרשים, בעת שכל הפקידות של בית הנסירה, המכונאים והמשגיחים ואנשי המשרד, היתה של אנשים העומדים במשרותיהם שנה תמימה. סדרי “מסחר” של נסיך… והצענו לפני מנהל האחוזה, כי ימסור לנו את בית הנסירה בחכירה, ואז יפָטר מכל הפסד, ועוד נשלם לו שכר חכירה שנים־שלשת אלפים רובל בשנה. מובן, שהוא הסכים, ובית הנסירה של פסקביץ בעיר הומל קם לנו לחכירה.

זה היה כשנה לפני הליקוידציה של האחוזה קזימירובה, שמכרנו את כל קרקעותיה לאכרי הכפרים, אשר גבלו את אדמתנו. חותני ומשפחתו עוד נשארו לגור בחצר האחוזה, ואני וביתי עברתי לשבת בהומל. על יד בית הנסירה היתה גם דירה בשביל המנהל, ואותה לקחתי לי לשבתי בה. בית הנסירה היה על שפת הנהר בשכונה, שכמעט כל תושביה היו רוסים בני האמונה־הישנה, רחוק קצת ממרכז העיר, מקום מושבם של היהודים. העיר הומל היתה אז בראשית התפתחותה. גובלת אותה אוקרינה מזה, פולֶסיה מזה, ונחשבה גם על רוסיה הלבנה. תחנה מרכזית בתוכה לשתי מסלות ברזל, הקשורות עם רשת המסלות של כל המדינה, ובנהר הגדול סאָזש עוברות אניות קיטור עד אשדות הדניפר. כל מי שיודע בטיב מסחר יבין, כי בית הנסירה יכול להביא את תוצרת עבודתו לכל שוקי הדרום, לחופי ים השחור וגם, אם יהיה חשבון בדבר, עד הים הבלטי. בית נסירה בהומל אינו וקוק לחכות אל “הקונים” של המשקים, אינו תלוי גם בקונים המקומיים של בוני בתים; אלה הן רק פרפראות למסחר. הומל המחוברת במסלת ברזל אל אודיסה, אל נובורוסיסק, אל ריגא – היא כאחת מן הערים האלה, רק בתוספת קבועה של שכר ההובלה, ובאופן כזה קונים לא יחסרו לה לעולם. ובית הנסירה לא יחסר גם חומר גלמי לתוצרתו, קורות עצים, כי על כן הלא עומד הוא על שפת הנהר סאָזש, ובמעלה הנהר הזה יערות רבים על גדותיו ועל גדות הנחלים הרבים השוטפים אליו, וגם אחוזת הומל עצמה ושבעים האלף דיסיאטין יער אשר לה,– גם מהם נקח לעבודת בית הנסירה. ואנו נבוא לידי הסכמה ועמק שוה עם מנהל היערות. התנאים האוביקטיביים של המסחר הם רצויים ומתאימים, ואך תהיינה הידים חרוצות. ואנכי נגשתי אל העבודה במרץ.

ונשבו עלי רוחות חדשות־ישנות, רוחות עיר מושב… אינני עוד כפרי, בעל־אחוזה שכל עולמו בחצרו ובסביבה החקלאית ואנשי הכפרים סביבי, כי אם שבתי להיות בן כרך כמו שהייתי, כמו שחונכתי והתפתחתי. הומל היא עיר לא־קטנה, והיתה הנחלה בפלך מוהילוב, ובתנועת סחרה וחייה הכלכליים עוד עברה את העיר הפלכית. ברם, חיים צבוריים עוד טרם היו אז בהומל. עוד המשפחות האחדות, שחשבו את עצמן למיוחסות, שומרות על המסורת שלהן לעשות בעניני העדה העברית כטוב בעיניהם, ומהם נרגזים לקראת כל כחות־צבור חדשים, ההורסים לבוא אל מוסדות הקהלה. היו בעיר שנים־שלשה רופאים יהודים, והם ראשי “המשכילים” בעדה, ואלה מצאו חובה לנפשם ליסד “בית תפלה כורַלי”, – כמו שיאות למשכילים שמאומה לא למדו ומאומה לא שכחו, וכל צורך אחר מבלעדי “טהרת הקודש” לא מצאו בשביל קהלתם. היה לעדה גם “רב מטעם”, אותו הטפוס שהזכרתיו ברשימתי על בקורי הראשון בהומל לפני חמש־שש שנים. בר־נש זה היה גם “מורה דת־אל” בבתי־הספר של הממשלה, פרוגמנסיות לילדים ולילדות. העיר כלה כמעט חסידית, ולה רב זקן ושבע־ימים ושני לו אחד “נכד”, לא חכם גדול וגם לא טפש קטן. וקרבת משפחה לו אל אחדים מתקיפי הקהל. נדחים ונחבאים אל הכלים משכילים עברים אחדים, דמות דיוקנו של “הקורא הנכבד”, אשר בביתם תמצאו עתון עברי, ספרי מליצה, תמונת מונטיפיורי, וגם מפת ארץ־ישראל בתוכם. הוא גם שמע על דבר הרעיון של ישוב ארץ ישראל, בתוכם ובראשם מר שלמה צייטלין, מכירי מכבר הימים. הוא יסד גם אגודת “חובבי ציון” בעיר ולה חותמת עגולה ומגן־דוד במרכזה. הוא מזכיר האגודה, ולראשה נבחר חנוני אחד, תמים־דעים עם הרעיון הפלשתינאי. ונודע בקהל, כי אזרח חדש בא להתישב בהומל, ואשר בידו בית הנסירה של הנסיך פסקביץ', כלומר: לא קטלא קניא באגמא, וכגון דא סמוכו לנא ומקרבין לאדם שכמותו. ושלמה צייטלין בודאי שעשה לי פרסום בחוגו, והתקרבו בעלי מליצה וחובבי ציון אלי, ויהיו אנשי שלומי. הביאו אותי לאט לאט במסתרי הקהלה ובעניניה המסובכים, נדברו על כל תקלה ונועצו עמדי על תקנות וסדרים חדשים. משכוני ונמשכתי. האדם מדיני בטבעו ובקרבי העורק הצבורי חי וער תמיד, בפרט בימי נעורי, ביחוד לאחרי הפסקה ארוכה של בדידות בימי שבתי בחצר האחוזה. עמוס הייתי עבודה רבה, ועסק גדול וחדש היה על ידי, וגם דירתי היתה קבועה הרחק מטבור העיר; אבל גם געגועי אל הצבור העברי היו חזקים, ובכל לב חפצתי לחדש את ימי כקדם. וחדשתי אותם.

נשבו עלי רוחות העיר, רוחות חדשות־ישנות…

כה. העסקים מתגדלים ומתרחבים

מטבעי אינני אדם לחצאין, לשליש ולרביע, ואם אחד הדברים לוקח את לבבי, אזי אני נמסר לו כֻלי, בכל כחותי הגופניים והנפשיים, הוגה בו יומם וגם על משכבי בלילות. והיה גם בית־הנסירה בהומל כאחד מן הענינים האלה. ראיתי לפני כר נרחב לעסקים, שהם יקשרו אותי עם פקידות מסלות־הברזל ועם החרושת ההררית אשר בדרום רוסיה. זה לא משק חקלאי צר, שעניניו אינם יוצאים מגבולות האחוזה ומעבר לשדותיה ויעריה, כי אם מלוא כל הארץ תהי עבודתי, מהיערות אשר בבצות פולֶסיה עד גדות ים השחור והררי קוקז. תהי תנועה, תהיה התחרות בין הצפון ובין הדרום, בין מקוה הדניפר ובין הוולגה, הנהר הגדול אשר ברוסיה הפנימית, תהיינה קומבינציות וצירופים של תעריפים שונים,– ומקום היה לנפש חיה כמוני בעצם שנות השלשים לימי חיי לרדוף אחרי חיים כאלה ולהתמסר אליהם. כל עצמותי אמרו בעת ההיא מרץ, וכפי הנראה הרגישו בזה גם אחרים. בראשית הקיץ הראשון לקחתי את עסק בית־הנסירה בידי, בא להומל הנסיך פסקביץ בעצמו, ובאחד הימים בא לראות במעשי חוכרי בית־הנסירה שלו, וימצא אותי בחצר הקרפף מנצח על המלאכה. הוא ראה מטעינים קרשים בעגלות לשלחם לתחנת מסלת הברזל, ועל שאלתו הגדתי לו, כי אנו שולחים את הסחורה מחוץ להומל, ויהי הדבר בעיניו לפלא. ועוד יותר התפלא, כאשר הגדתי לו, כי אנו מלאים תקוות טובות בנוגע להעסק הזה בכלל, וכי לא אל הפדיון של העיר אנו נושאים עין. הנסיך היה רגיל לשמוע מפי החוכרים והלקוחות שלו תלונות ותנואות לעורר רחמיו עליהם, והנה לפניו חוכרים המהללים את החכירה ושבעים רצון ומתפארים בעסק החכירה שלקחו ממנו. ועוד באותו היום צוה על המנהל הראשי, כי ילך אלי וימסור לי את שביעת־רצונו של “הוד־אורו” מן החוכרים של בית־הנסירה, ואם יהיה דבר לנו אליו, אזי ימלאנו.

והעסקים לא אֵחרו להתרחב ולהתגדל, ועד מהרה התקשרנו בפקידות של מסלת הברזל ליבוי־רומני, ועלי היה לבקר לעתים קרובות בעיר מינסק, במקום שהיה המשרד הראשי של המסלה ההיא. בעת ההיא היו כמעט כל ההזמנות של המסלה בידי בית־המסחר פוליאק־ווייסברם, והשליט במחלקת החמרים של פקידות המסלה היה סירקין, המנוח יהושע בר“י סירקין. גם פוליאק־ווייסברם, גם פקידיהם הרבים, ובכלל תושבי העיר מינסק התחשבו על קהל המשכילים העברים, יודעי לשון וספר, קרובים ברוחם אל תנועה עברית, לאומית. גם מאלה שעשו עושר, ויאהבו את החיים, ויבלו לילות במשחק הקלפים, ויתהדרו על פני חוץ כבני אירופא, – גם מאלה לא התנכרו לעמם ולשפתו, ועניני היהדות העולמית היו קרובים ללבם. כבר היתה במינסק כעין מסורת של השכלה עברית. סוף־סוף אפילו וינגירוב, הדירקטור של הבנק המסחרי במינסק, אבי הטמיעה ואשר בנו ובתו התנצרו,– גם זה היה על פי חנוכו משכיל עברי, יודע עברית. והשליט על מחלקת החמרים במשרד המסלה, הר”י סירקין הנזכר, הלא היה גם סופר עברי מצוין, אשר לא רבים ידעו כמהו לסגל להם סגנון טהור וגם רענן. ובמצב זה טבעי היה הדבר, כי ימצאו להם בעיר ההיא הֵד כל הקולות של התנועה הלאומית, של רעיון הישוב שהיה מנסר כבר ברחובות היהודים. תלמידי הגמנסיה הלאומיים כבר נהיו לסטודנטים, והתלמידים הביאו מפטרבורג וממוסקבה דעות חדשות, רעיונות לאומיים, הכרה־עצמית אחרת. נוצרה תנועה בעיר נהיו קשרים עם וילנא, עם וארשוי, עם ביאליסטוק, גם עם אודיסה, ואני, בבואי אל מינסק נודעתי אל רבים מן החוגים הלאומיים, ומאליו התחדש בקרבי הרגש הצבורי־הלאומי.

והעסקים הביאו אותי לפעמים גם עד אודיסה, – אודיסה של ליליענבלום, שאותו הייתי מבקר ביום הראשון לבואי אל העיר הזאת. מפי ליליענבלום היו נודעים לי כל הפרטים של התנועה לישוב א“י, שהיו יותר מרגיזים מאשר מענינים. היתה שרשרת בלתי נפסקת של חתירות תחת הישוב, שתחילתן “ממקום קדוש” היו, מאת יקירי קרתא קדישא, עוברות דרך “מחזיקי הדת” בקובנה ואגפיה, ומוצאן היה בפטרבורג, ופֶה היה להן פרידלנד־קצנלסון. מלבד זה לא היה נחת גם בבית פנימה. ביאליסטוק לא נתנה מנוח, ואת הרב מוהליבר קשה היה להביא לתוך משמעת. פתאום הוא מתפרץ ועושה שבת לעצמו. קָץ הד”ר ל. פינסקר בנשיאותו מפני הסכסוכים והנרגנות, והוא מתפטר וחוזר ומקבל את הנשיאות. דברים עתיקים, אבל בשעתם היו מרגיזים מאד והיו שוללים כל רצון וכל יכולת לעבודה פוריה.

פעם אחת אמר לי ליליענבלום, כי יביאני אל איש אחד, אשר אך בשנים האחרונות התישב באודיסא, והוא הלל את האיש ויאמר לי, כי ראוי ורצוי הדבר כי אתודע אליו. "אדם מענין – אמר – ומה שמו? “אשר גינצברג” – ענני. הוא ובית אביו התישבו אך לפני איזה זמן באודיסה. באו מפלך קיוב, במקום שהיו אריסים של אחוזה גדולה. גם אביו, רבי ישעיה גינצברג, תופס מקום חשוב ונראה “בבית־המדרש הגדול”, בחוג הסוחרים החרדים באודיסה. ליליענבלום לא היה איש דברים, ולא תאר לי בצבעים את האיש, אשר אליו הוליכני; ברם ידעתי, כי לא ליליענבלום האיש, שיטריח את עצמו ואת אחר בבקור סתם, שאין לו ערך מיוחד. ואם אני בא עכשיו, אחרי עבור עשרות שנים, לחטט ולנקר בזכרוני את הרשומים של הבקור הראשון ההוא אצל האיש, שכל־כך קנה לו שם בספרותנו, – אין אני מוצא כמעט דבר. אולי מפני שכבר עד העת ההיא הייתי רגיל אצל אנשים בעלי צורה, שעמהם נפגשתי בימי שבתי בעיר הבירה; וגם הפעם ראיתי לפני איש הגון, מבלי להרגיש כתמים וצללים, אך נם נוגה ואורות לא ירדו עלי. אדם הגון,– ולא יותר. זכורני, כי בדרך בצאתנו ממנו ספר לי ליליענבלום, כי השפעתו של איש זה גדולה על חוג אנשים שונים, וכי הוא מטיף ליסוד אגודה מיוחדת מבין הקרובים אליו. “אני – אמר לי ליליענבלום – לא באתי בסוד כל הדברים, שהונחו ביסוד האגודה; ואולם יודע אני איש אחד, שגם נכון הוא לחדול מלעשן, כדי שתמצא ידו לשלם את המס הנחוץ, שתקנות האגודה קבעו אותו. אנכי – הוסיף איש שיחי ־ לא הייתי מוכשר להביא קרבן כזה”.

ואם כי, כמו שאמרתי, כל רושם חזק לא עשה עלי האיש הזה, אך, בכל זאת, לא עבר עלי אחרי כן אף בקור אחד באודיסה, שלא דרשתי לשכנו של אחד־העם, שלא התראיתי עמו. אז עוד טרם היה “אחד־העם”, לא יצא עוד אל שדה הספרות, והיה אך – אשר גינצברג, אבל נוחה היתה חברתו, ולא הייתי מוַתֵר עליה.

בעצם ובעיקר נשארתי כל ימי התקופה הקצרה ההיא בחוגם הצר של עסקי מסחרי, ואל הצבור ועניניו, אפילו עניני העדה בעיר מושבי החדשה, – לא היתה דעתי פנויה. נקודות־מגע ביני ובין הסוחרים בעירי היו קלושות מאד, ובאין קרבת נפש לא השתדלתי להתודע אליהם. זכורני, כאשר ילדה אשתי בן, אז הזמנתי אל “הברית” אנשים רשמיים, את הרב ואת הרב־מטעם וצרפתי למנין גם את הרופא, ומאנשי העיר כמעט לא ידעתי איש. התנכרתי אל בני העיר הזאת, שהמסורת הצבורית שלה לא היתה חביבה עלי, לא היה לה במה לקרב את לבבי אליהם. נמצאו אמנם אנשים טובים, שהשתדלו לעשות לי קצת פרסום על חשבון העבר שלי בעיר מולדתי מוהילוב וביחוד מתקופת פטרבורג. בסוף הקיץ, כאשר התחילו הימים “הנוראים” והחגים ממשמשים ובאים, נודע לי כי באחד הבתים בטבור העיר ישנו גם בית־כורלי, בית־תפלה למשכילים, וששני הרופאים היהודים בעיר הם גבאיו, והגבאים הזמינו גם אותי להמנות על המתפללים שם. וגם הסכמתי לדבר הזה, נצטרפתי אל המתפללים, ולפעמים גם דרשתי אצלם מעל הבמה לרגלי מקרים אחדים. אבל – אחר כל אלה – לא היו ולא נוצרו כל יחסים נפשיים אל אזרחי העיר ואף אל “משכיליה” ואף אל גבאי בית התפלה הכורלי, כביכול. אחד הגבאים הביא את ילדיו אל אגן הטבילה, וגם הוא התנצר בסוף ימיו, וגם בימי יהדותו הוא ושל חבריו,– איזו הן נקודות המגע בין האנשים האלה וביני, איש יהודי חדור רוח לאומי לכל מעמקי נשמתו?!

וגם העסקים לא הרשו לי להפנות את לבי לעניני צבור והכלל. העבודה התגדלה והתרחבה מיום ליום. העסק של בית הנסירה עלה מעלה מעלה. עבדנו יומם ולילה, בשני משמרות פועלים, בתי המלאכה של מסלת הברזל ליבו־רומני היו על יד תחנת הומל, וטבעי הדבר כי לאט לאט אנו נעשינו הקבלנים הראשיים של המסלה ההיא, שקנתה מאתנו הרבה חמרי־עץ. לא ארכו הימים, וגם עם הפקידות הראשית של המסלה הפולֶיסית התקשרנו, וקבלנו עלינו להספיק חמרי־עץ גם בשביל בתי־העבודה אשר היו לה אז בפינסק. אמנם גם חותני עבר להומל והתישב בתוכה, לאחר שגמר את חשבונותיו עם האכרים, שרכשו להם את האחוזה קזימירובה, וההנהלה הראשית של העסקים עברו אל הידים האמונות והמנוסות של חותני; אך היחסים וכל המשא־ומתן עם פקידות מסלות הברזל היו עלי, ונסיעות תכופות ותדירות היו לי למינסק ולוילנא. כרטיסי־נסיעה שנתיים היו נתונים לי חנם מאת פקידות המסלות, ויש שהייתי נוסע לוילנא גם פעמים בשבוע לרגלי העסקים שגדלו ורבו והצליחו. ובמצב כזה אין הלב פנוי לעבודה שבלב, לענינים המתהוים בעולם המחשבה הלאומית, לתנועות השאיפות הלאומיות. אין השכינה שורה מתוך טרדות המסחר, שאין לו בעולמו דבר מלבד שטרות וחוזים וזמני־פרעון, רפסודות וקרשים והתחרות עם קבלנים אחרים. ושכחתי את הצבור ועניניו, הסחתי את דעתי מכל הגיוני לפנים, מחשבותי ואמונתי בתחית העם והארץ, וכי היו ימים ואהבתי לאחוז בעט וידעתי לשום פה למערכי לבבי.

אך גם המצב הזה לא נמשך לעולם. באו ונקרו בחיי חליפות ותמורות, וסוף־סוף נהייתי את אשר הייתי. על כרחו האדם חי, על כרחו הוא מרגיש.

כו. אסוני, שובי אל הצבוריות

לא ריקם באתי לעיר הומל להתישב בתוכה. הבאתי עמדי שתי אבני שוהם ־ את בתי הילדה אשר ילדה לי אשתי במוהילוב, ואת בני יעקב־שמואל יאריך ד' ימיו הוא וביתו בארץ ישראל. הילד שנולד לי בהומל לא האריך ימים, וששוני בחיים היו שני הילדים, שנשארו לי אחרי שכבר קברתי שלשה… אלה השנים היו אישוני עיני, ונפשי היתה קשורה בנפשותם. אוהב אנכי בכלל את הילדים, יודע אני את רוחם, שיחם והגיגם, וחביבה עלי חברתם תמיד. אוהב אני את שאונם והמונם במשחקיהם, אזני בוחנת תמיד את פטפוטיהם, ולמרות זקנתי אבחר בחפץ לב לשחק עם הפעוטים ואבכר את סביבתם על הבאים בשנים. מכירי היודעים את חולשתי אל הילדים, אומרים תמיד, כי בי הלך לאבדון כשרון מלמד דרדקי או רופא ילדים, כי אין לך ילד “פרא”, אשר לא אוכל לו, אשר לא אמצא דרכים להסתגל אל משובותיו. לא תאריך לי השעה בשבתי בגן־ילדים, ואם אני עובר על פני בית־ספר בשעות ההפסקות, אזי יש אשר לא אוכל לזוז משם, לא תשבע עיני לראות בילדים המשחקים. ואם החיים ופגעיהם ידכאוני, טרדות רבות ודאגות יסובבוני, עצבי ירגזון והרוח הרעה תנוח עלי, ־ אז אמצא מנוס לי מפני מצוקת נפשי בחדר הילדים הפעוטים, ואלה אשר ישיבו לי את מנוחתי בשחקם, בעיניהם הצוחקות, בשיחם והגיגם. ומה נעים היה לי, אחרי ימות עמל וטרדה בבית הנסירה, בקרפף ובמשרד העסק, לבלות הערבים על יד שתי המטות הקטנות של הילדה והילד, הילדה בת שלש והבן בן שנה וחצי!…

והנה… קרוב לבית מגורי פרצה בערה, והילדה נשארה בחוץ שעות אחדות, ובלילה אחזה השעול. בבקר בא הרופא, והנה – אסכרה… נסיובא, תרופה למחלה זו עוד טרם הייתה אז. משחו הרופאים בסממנים בגרון הילדה, אך המחלה לא רפתה. מומחה לנתוחים לא היה בעיר ולא היה מן הרופאים אשר יעשה את הנתוח בגרון. עין בעין ראיתי את חמדתי הולכת למות, המחלה הארורה הקשה מכל מחלות ילדים, אסכרה זו, גוזלת מזרועותי את אוצרי היקר, ואין אומר השב. נכון הייתי לתת את נפשי כופר נפשה, אבל המות ידע גם הוא לבחור בטוב, – וגרון בתי נסתם והיא נחנקה ותמת… אל הקבר הפתוח הורדתי את הגויה הקטנה ועם נשיקתי האחרונה לה נפחתי גם חלק מנשמתי, חלק מחיי, מכל הויתי..,

ותדוד השלוה מנפשי, והתהלכתי קודר. בקיץ ההוא ילדה לי אשתי בת, אבל לא יכולתי לשוב למנוחתי. חסרתי טובה, חסר הייתי בחיים איזו נקודת־משען. ואז בא ראשונה בלבי החפץ לעזוב את הארץ ולצאת לארץ ישראל. והרעיון הזה מלא לאט לאט את נפשי נחומים על האסון אשר קרני, ומחשבותי על הנסיעה לארץ ישראל מלאו את לבי. גליתי את מחשבתי לאשתי וגם היא לא הניאה אותי מזה, בודאי מפני שגם היא נוכחה עד כמה הרעיון הזה מרגיע אותי קצת. אך מרגוע נסתר ממני. כריתי לבתי קבר קרוב אל המבוא לחצר הקברות למען אוכל, בתור כהן, לבוא ולתַנות לה, ובקורי במקום הזה נעשו תכופים. הקימותי מצבה על הקבר וכתבתי על לוח השיש את החרוזים האלה:

חלום נעים הוריך חָזיו:

גנה יפה, טללי אורות סביבה.

בַּתָּוך, מקום רב־תלמים יִרְוָיו,

דרך כל ירק, פלסה לה נתיבה

השושנה. ותיף, שלש שנים גדֵלָה.–

כשושנה, הה, נָבְלָה קָמֵלָה.

אך יגוני כִרסם את עצבי ויהרסם. השתדלתי להפיג אה צערי, הייתי בא בין אנשים, אך גם סוד עליזים לא השפיע עלי לטובה, ויש אשר דוקא שאון הקהל הרב הרגיז את סדר עצבי.

זכורני: בקיץ ההוא בא לעירנו הידעוני פלדמן. בתקופה שאני עומד בה היו שואלים אל הידעונים והחברה “העליונה” היתה שטופה בספיריטיזמוס. אפילו בחצר המלכות היו ידעונים, מגידי מחשבות איש ויודעי מסתרי לב. זה האיש פלדמן התפרסם בעת ההיא כאחד הידעונים ובאחד ערבי הקיץ הופיע על הבמה בעירנו להראות אותותיו ומופתיו. באתי גם אנכי אל התיאטרון לראות במחזה. הוא הראה כחו ליַשֵן אנשים ונשים ולהרכיב להם את רצונו, והאוביקטים מלאו את כל פקודותיו. האכיל צעירה אחת אבקת כינין, ויצו עליה כי יהיה הכינין בפיה מתוק מסוכר; קרא מחשבות, מצא חפצים נחבאים, ועוד מופתים בדומה להם. בשעת אחת ההפסקות נדברו בחדר המזנון על אודות הלהטים האלה, והתיחסתי אליהם בספקות, באי־אמון, וגם חשדתי קצת אם אין קנוניא בין בעל המופת ובין האוביקטים שלו… והנה נגמרה ההפסקה והתחיל החזיון שנית. פלדמן הסתובב לשם מה בין שורות הרואים במחזה, עבר גם על פני. הרגשתי בקרבי לאות, עיפות, נטיה לתרדמה. שעת הערב לא היתה עוד מאוחרת, אבל הרגשתי כי על עפעפי קופצת שֵנה… זוכר אני: מקומי היה בשורה השניה, הכסא הראשון על יד המעבר. על הכסא מלפני, בשורה הראשונה, ישב שר הז’נדרמריה. הרגשתי עיפות רבה, עד כי נשענתי בראשי על היושב מלפני, ומיד נפל ארצה הכובע. התעוררתי, והנה משמאלי, במעבר, נוסף עוד כסא ועליו יושב אחד ממכירי הרופאים, שגם הוא היה באולם. החלטתי לקום ולעזוב את החזיון וללכת לי הביתה. קמתי ממקומי, צעדתי שתים־שלש פסיעות עד הגעתי אל השורה החמישית. התעכבתי קצת על ידה, נדחפתי אל אחד הכסאות, שעליו ישבה גברת אחת, שנדחפה ממקומה. ישבתי רגע על מקומה, ותיכף קמתי ויצאתי החוצה, וקראתי לאחד העגלונים להביאני הביתה, אם כי על יד המבוא חכה לי עגלוני וסוסי.

ממחרת – “ותהום כל העיר”. הדבר היה כך. מסרו לפלדמן את הספקות שעוררתי בשעת ההפסקה, והוא בא והפיל עלי תרדמה, ויאמר לעשות אותי לאביקט של להטיו ונפלאותיו. אולם באולם היו מכרים רבים, אשר ידעו כי חלש־עצבים אנכי, ולכן מהר אחד הרופאים לקחת לו מקום על ידי, ובפלדמן התרו לבל ישתמש בי, וכי ירפה ממני. והוא אשר צוה עלי להתעורר משנתי, לקום ולגשת עד השורה החמישית, לדחוף מן הכסא את הגברת ולשבת רגע אחד על מקומה, ואחרי כן לצאת מן האולם ולקרוא לעגלון ולנסוע הביתה. ומה רב היה הפרסום אשר קבל פלדמן בעירנו על פי המופת הזה, בהיות האוביקט שלו איש למעלה מכל פקפוק של חשד.

הרגיעו אותי סוף־סוף העסקים, הנסיעות התכופות לרגליהם. בית הנסירה התפתח והוספנו מכונות־נסירה וגם מנוע יותר חזק העמדנו, והמסחר דרש ממני מרץ בלתי חדל, שהשכיח מלבבי לאט לאט את האסון אשר קרני. הימים ימי קיץ ועלי היה לבקר גם את הנמלים במעלה הנהרות, במקומות שהעצים מוכנים בשבילנו, וגם – ביחוד – במינסק ובוילנא במשרדי ההנהלה של מסלות הברזל. כרטיס־נסיעה היה לי לכל ימות השנה, כרטיס־חנם, בתוֹר קבלן, ויש שהיה עלי לבקר את הערים הנזכרות גם פעמים אחדות בשבוע. התראיתי עם אנשים, ומהם גם עסקני צבור תמימי־דעים, ונודעתי מכל הנעשה והנשמע בעולמנו, עולם “חובבי ציון”. אל הענינים האלה הטיתי עכשיו את אוני ביתר שאת, כי לא שבתי ממחשבתי על דבר מסע לארץ ישראל. בקיץ ההוא התראיתי בוילנא עם צדרבוים, אשר במקרה נפגשנו שמה. פעם נעתרתי לבקשתו של הרש“י פין ללכת לדרוזקניק להתראות שם עם הרב רבי שמואל מוהליבר ולקבוע מקום וזמן לישיבה מיוחדת בעניני חבת ציון. את הרש”י פין הייתי מבקר בכל פעם, שהייתי בא לווילנא, אם אך הזמן היה מרשה לי לעשות זאת.

ובעת ההיא היה לי מה לשמוע מפי הרשי“ף ומפי האנשים הסובבים אותו בנוגע לעניני חבת ציון. גם ועידת דרוזקניק וכל התקונים, אשר השתדלו אנשי צורה ואנשי מעשה להביא בפעולות הועדים של “חובבי ציון”– לא הועילו להעמיד את הענין על בסיס נכון. זו היתה עגלה שנרתמו לתוכה עוף ודג וסרטן, והד”ר ל. פינסקר, שעליו היה למשוך ולנהל את העגלה ההיא, הסיר מעליו את התפקיד הזה. מהרבנים נמצאו אשר כמו נסחפו עם זרם הרעיון הלאומי, אבל גם מהם היו כאלה, שגם הרב ר' שמואל מוהליבר לא היה די בטוח בעיניהם מצד הכשרות; ולא קל היה הדבר להשלים גם עם תנואותיו של הרש“מ בעצמו. את חיי הנשיא מררו מכל צד, ובסוף הקיץ הודיע בהחלט את התפטרותו, ולוילנא נקראה ועידה של באי־כח האגודות. זה היה במחצית השניה של חודש אב. אנכי לא ידעתי דבר על הועידה ונקריתי לוילנא לרגלי עסקי, וסרתי לבקר את הרש”י פין. מבלי לשאול את פי שלח הרשי“ף מכתב אל אגודת חובבי ציון בהומל והציע לפניהם כי יבחרו בי להיות צירם בועידה. ממחרת קבלתי תלגרמה מביתי, שלא אמהר לשוב הביתה ולחכות בוילנא למכתב נחוץ. המכתב בא, – וזה היה יפוי־כח מאת אגודת הומל בשבילי לועידת צירי “חובבי ציון”, ורק אז נודע לי, כי מאת פין היה הדבר אל בני עירי לבחוֹר בי. נשארתי לשבות בוילנא ואחת הסעודות אכלתי על שלחנו של הרשי”ף. הוא הראה לי את נכותו,– את הערכין של “אוצרו”, שהיה כותב אותם לילה לילה אל טבלאות שרד, ובבקר היה בא מזכירו ומעתיק אותם אל הניר. זכורני: הוא הראה לי את המלה “קשט”, שהוא באר אותה כמו “קשת”, והביא ראיה לדבריו ממקום נחבא אחד בירושלמי. העזתי פנים ושאלתיו: מאין ואיזה הדרך מצא את המלה במקום נדח בתלמוד ירושלמי? ועל זה ענני הזקן חמודות: “חביבי, אם מניחים, אזי מוצאים. מאז מלאו לי ט”ו שנה ועד היום לא עליתי על מטתי קודם שתים אחרי חצות הלילה ולא בקרתי מעודי חזיונות ולא הוצאתי נשפים לבטלה. ואני מוצא מה שהנחתי…"

ונאמרו הדברים בלי התהדרות, וראיתי לפני זקן שקנה חכמה בכל שעור קומתו.

כז. אספת וילנא

את פרשת הועידה הוילנאית עלי לבאר כעין חומר לתולדות תנועתנו הלאומית, ועלי להתעכב עליה.

מחוללי תנועת התחיה בתקופתה הראשונה, המתחילה ברוסיא מראשית שנות הארבעים למספרנו, היו מתוך “המשכילים”, ביחוד מקרב צעירי האינטלגנציה העברית. “בנינו, מהם נואשנו, שבים אלינו”, קרא המשורר יל“ג, בראותו את תלמידי בתי־מדרש הגבוהים ויתר צעירי ההשכלה קושרים כתרים לקונם, לקדשי עמם ולרעיון תחיתנו. עובדה היא, שראש המדברים והמעוררים לישוב ארץ ישראל אחרי הפרעות ביהודי רוסיא בשנת תרמ”א, – היה השבועון “ראזסוויט”, עתון בשפת רוסיא, עתוֹנה של האינטלגנציה היהודית, זו שהיתה שואבת את כל ידיעותיה על היהודים ועל היהדות דרך צנורות השפה הרוסית. ליליענבלום, ולפעמים גם שפ“ר, היו זקוקים לכתוב ולפרסם את דבריהם בשאלות תחיתנו בשפה הנכרית, כי ביחוד היו דבריהם כלפי הקהל הקורא רוסית. הן “המשכילים” העברים, הזקנים שבהם, כמו גוטלבר, ואפילו עורכי “הצפירה” וגם “המליץ” לא מהרו לתת את ידיהם אל החובבים את תנועת התחיה, ואפילו עם יהל”ל היה עלי להכנס בפולמוס.

ועוד יותר מאשר “המשכילים” העברים, עמדו מרחוק לתנועה הלאומית החרדים. גם אלה מהם, שראו בענין ישוב ארץ ישראל את האפשרות לקיים את המצוות התלויות בארץ, מבית מדרשם של רבי הירש קלישר ורבי אליהו מגרידיץ. – גם אלה לא היו נוטים להשתתף עם הצעירים, האומרים “לדחוק את הקץ ולעלות בחומה”. אנחנו כלנו היינו חשודים בעיניהם, ולא על חנם: הן לפי דרכי חיינו לא היו יכולים לראות אותנו כראות בעלי־תשובה באמת; הן מלבד “הרעיון”, הלא נשארו הצעירים “הפלשתינאים”, כמו שנקראנו אז, רחוקים מחיי עמנו והשקפותיו ככל בני הטמיעה. הן היהדות החרדית אינה יודעת יהדות “לשיעורין”, וגם עתה לא תוכל להשלים עם פריקת עול מצוות אפילו של בוני הארץ הכי־מסורים לה, ואף כי אז, כשהיה אך “רעיון”. הן גם לאחר שכבר נוסדו והתקימו המושבות הראשונות בארץ ישראל היה על המנוח הקדוש מר אברהם־יעקב סלוצקי לחזור ולאסוף היתר של “מאה רבנים” לעלובה זו, לחבת ציון המעשית, כדי שלא יוסיפו החרדים להתנגד אל התנועה החדשה הזאת.

מתוך כלל החרדים היו יוצאים. מקרב גדולי הרבנים אז נמצאו אחדים, אשר נתנו ידם אל הרעיון של ישוב ארץ ישראל במובנו הלאומי, כמעט מראשית הופעתה של התנועה. אחד המיוחד שבהם, רבי שמואל מוהליבר, ידע את התנועה הגדולה הזאת בכל היקפה, לכל עמקה ותוצאותיה, לכל דרכיה ההיסטוריות. הכיר הרב הגדול הזה וידע, כי מטרת התנועה ושאיפתה – תחיה, תחית העם והארץ, תחית הרוח והרגש של עם ישראל על אדמת ישראל, שלילת הגלות לכל מראותיה וחיוב הגאולה השלמה. היו אמנם עוד שנים מאנשי השם שבין הרבנים ברוסיא, אשר נתנו אז את ידם אל תנועת הישוב: רבי יצחק־אלחנן ספקטור ורבי נפתלי־צבי יהודה ברלין. ואולם הראשון לא היה מעולם פועל אקטיבי, ובתוך הסביבה הקובנית היו משפיעים מטפוסו של יעקב הלוי לפשיץ ואנשי “מחזיקי הדת”, שהיה הרב מקובנה תפוס אצלם, והם הרחיקו אותו מהשתתף בעבודה זו. הרב ברלין, הנצי“ב, היה מסור לתנועה החדשה הזו בכל לבו הטהור, אך היה תמיד “עמוס בעבודה”, כמו שהיה רגיל לחתום, עבודת הישיבה הגדולה בולוזין אכלה את כל עתותיו, ובשביל זה התרחק מעבודה צבורית כללית עולמית, כמו שהיתה מוכרחת, על פי טבעה, להיות תנועת חבת־ציון. רבי שמואל מוהליבר, להפך, לא אהב מעולם להיות נחבא רק בד' אמות של תורה. הוא ראה את העולם וידע להתהלך עם החיים. בהיותו יליד עירה ליטאית נתקבל בכל זאת לרב ואב”ד בקהלה גדולה שבפולין, בראדום העיר, היה נואם מעל הבמה וגם פרסם בעתונים מאמרי פולמוס, והיה מסופריו הקבועים של “הלבנון”. בעניני חו"צ היה עובד אקטיבי. נסע לפטרבורג, וגם ללונדון ולפריז, והיה אחד מן המיוחדים, אשר עשו לנו את הנפש הגדולה, את נפש בנימין בן יעקב, את הברון ראטהשילד, שכלנו מתפללים לאורך ימיו. רבי שמואל היה גם מן המשתתפים באספת קטוביץ, ונהיה לעמוד התיכון, שכל היהדות החרדית המשתתפת בחבת ציון נשענה עליו, והבטיח להחרדים את היסוד הדתי בכל התנועה החדשה הזאת.

אבל אם שדרות החרדים דאגו להיסוד הדתי, הנה נאורי העם וצעיריו שאפו אל עבודה לאומית מקיפה, שאין רבנים מוכשרים למלאותה. מנהיגם של הנאורים היה הד"ר ל. פינסקר וליליענבלום נביאו. פינסקר הבטיח את הסדרים האירופיים, את האינטלקטואליות של התנועה. הצעירים והנאורים לא חפצו, לא חשבו ללכת “לקנוסה”, ואך אל האור, אל המרחב. אמנם, הכירו הנאורים בצורך למשוך אל התנועה את ההמונים, את השדרות הרחבות של היהדות ובגלל זה השתדלו העסקנים למשוך אל זרם התנועה את הרבנים, בתקוה כי אלה ישפיעו על הקהל להטותו אל תחת דגל התחיה; אבל חלילה היה להם למסור את הענין הלאומי היקר בידי הבטלנים, שאינם יודעים פרק בסדרי תנועת עם, ורק סעיפי “שלחן הערוך” נר לרגליהם. והרבנים, שנענו להתנועה, שאפו דוקא להתיצב בראש הענין, לקחת בידיהם את רסן ההנהגה, באמתלא למען הגן על טהרתה של התנועה.

באופן זה לא חדלה כל הזמן התנגשות תמידית בין “האראלים והמצוקים”, מלחמה בעד השלטון על הענינים. במקרים כמו אלה, אין הלב מגלה לפה את המחשבות, ואל שדה המלחמה מוציאים נמוקים שונים, וגם משתמשים בתכסיסים שונים, לא תמיד טהורים. נרחב הכר לכל מחרחרי ריב ופוליטיקנים, ובקיץ תרמ“ט “הצליח” הדבר להביא את הד”ר פינסקר לידי התפטרות, ונקראה הועידה לוילנא להחליט על דבר גורלה של ההנהגה בעתיד. אנכי הייתי רחוק מכל הענין, מכל התהפוכות ומסתרי ספיחי המדון, ואל האספה באתי כאחד מן “הקרואים והולכים לתומם”. לא ידעתי לא חילק ולא בילק, לא את שאיפות העסקנים באודיסה ובוארשוי, ולא את החתירות היוצאות מביאליסטוק. הייתי בטוח, כי מתאספים ראשי חובבי ציון ומזמינים את צירי האגודות השונות בערים ובעירות לתת לפניהם דין וחשבון מהנעשה וכי ידונו על המעשים שעליהם לעשות. בערב האספה נזדמנו למלון שלי הצירים ממינסק, הר“י סירקין ותלמיד האוניברסיטה שאול גינצבורג, רבי איסר־בר ואלף מקובנה וליליענבלום, ועבדנו סדר־היום לאספה, והציעו לפני כי אהיה אנכי המזכיר, ואת הרש”י פין נבחר ליושב־ראש. הישיבה הראשונה נקבעה במלון, שבו שכן הגר“ש מוהליבר. לשעה הקבועה נתאספנו כלנו אל המקום המיועד, והנה על הספה בראש השלחן התישבו להם שני הזקנים, הרב מוהליבר והרש”י פין, והציע הר“י סירקין כי הרב יהיה נשיא הכבוד, ומנהל האספה יהיה הרשי”ף. הרב נעלב ואמר, כי הוא יודע תורת ההנהלה יותר מאחרים. הגרש“מ הביא עמו שני אנשים מביאליסטוק: את ר' יעקב בכרך ואת ר' יצחק־אייזיק בן־טובים. קרוב אל מושב הזקנים יחד לו הר”י בכרך מקום על יד שלחן מיוחד, ומפני שהוא היה מזכירו הפרטי של הגרש"מ, ובהיות שאיש לא הציע בחירת מזכיר לאספה, אחרי שיצאה אי־נעימות קצת בבחירת יושב־ראש, לכן לא רשמתי אני דבר, ולא מלאתי את תפקידו של מזכיר. ומה השתוממנו לראות אחרי גמר האספה, כי גם בכרך לא רשם כלום מכל אשר דברו, נשאו ונתנו בעת האספה.

בכלל נוצרה תיכף, בישיבה הראשונה, אתמוספירה בלתי טהורה בנוגע ליחסים שבין העסקנים. ליליענבלום הביא עמו תכנית לעבודה, ובמקום פינסקר שהתפטר בהחלט הציעה אודיסא את ר' אברהם גרינברג לראש. אל האספה באו צירים אשר לא עלה על דעתם כי צריך ואפשר להעביר את מקום המרכז מאודיסא למקום אחר. סירקין, ולדימיר טיומקין, פלעקסר, אנכי, אפילו ואלף מקובנה ולונץ מריגא – כל אלה היו אנשים, שהסכימו לעבוד עבודת הרעיון עם החרדים, אבל לא תחת מרותם ושלטונם של אלה. ומה מוזר היה בעינינו, כאשר ראינו את הגר“ש ועושי רצונו משתדלים, לא פחות ולא יותר, לקבוע את המרכז בביאליסטוק. הגיונם היה כך: הנה כל זכותה של אודיסא היתה בגלל הד”ר ל. פינסקר השוכן בתוכה; ובהיות שהד“ר פינסקר התפטר, הרי אין עוד כל צורך בעיר זו, וצריכים להעביר את המרכז לאותו המקום, ששם נמצאת התמונה היותר משפיעה של התנועה – הרב מוהליבר. זאת אומרת: להסב את גלגל התנועה אחורנית, להכניסה אל תוך אינטרסים של בהמ”ד, לעשותה לאחד המקצועות של בית־דינו של רב, בעת שכל שאיפתנו היתה להגדילה ולהרחיבה ולעשותה לתנועת־עם, להשקפת־עולם. וכבר בישיבה הראשונה נוכחנו, עד כמה קשה יהיה לאנשי תרבות לעבוד עם אלה, שהבטלנות נעשתה להם לטבע שני, שלא נתחנכו על הסדרים הרגילים. הגרש"מ לא חפץ לדעת כל סדר־היום של האספה, לא ידע את הסדרים האלמנטריים של ישיבות פומביות, מזכירו לא נהל כל פרוטוקול, המשתתפים בישיבה נכנסו אחד לדברי חבירו, עד כי סוף־סוף ראינו צורך בדבר להוציא את מושכות האספה מידי הרב כדי שלא תתנון. ביחוד עשינו את זאת, באשר ראינו כי אנשי הרב נכונים לשום אל מול פני המלחמה החזקה את ליליענבלום. האנשים הטובים האלה לא יכלו להשלים עם הרעיון, כי הכי פעיל בענין ישוב ארץ ישראל הוא – ליליענבלום, בעל “ארחות התלמוד”, מחבר “קהל רפאים”, זה אשר היה בזמנו מגור לכל הרבנים והחרדים, זה אשר דרש תקונים בדת, ויהי סמל השאיפות לחיים חדשים ומחודשים. חטאים של בעל “חטאות נעורים” אינם נשכחים על נקלה. הרבנים והעסקנים החרדים נשארו בדמותם ובצלמם של אלה, שהיו בעיר וילקומיר עשרים שנה קודם אספת וילנא. הם ושמריהם עמהם לעולם.

כח. החלטתי לבקר בארץ ישראל

הישיבה השניה היתה בביתו של הרש“י פין. העתירו עלי החברים, ואני קבלתי עלי את המזכירות, והשתדלתי להביא את כל האספה אל תחת סדרים קבועים. לא נתתי להתפרץ מתוך הסדרים האלה אפילו את היו”ר בעצמו, את הגרש“מ. זה היה תפקיד קשה עד מאד. כל הזכרה להנרש”מ אל הסדר, אל סדר־היום, אל השאלה שאנו עומדים בה, שאין לערבבה בשאלות אחרות,– כל זה מצדי היה נראה להגרש“מ כחוצפה, כעזות פנים של צעיר הקופץ מול גדול וטוב ממנו. אבל רוב המשתתפים אשרו את מעשי ויעודדוני לשמור על הסדרים באספה. לאט לאט יצא, שאת האספה כמו אני נהלתי, אחרי שאני רשמתי את החפצים לדבר, ואני הכרזתי על תורם כי הגיע, ומפני שהאנשים המנומסים באספה, והרש”י פין בראשם, נכנעו תיכף אל הסדרים, היה גם על הגרש"מ להשמע אל הלמות העפרון מעל שלחן המזכירות,

יתר הישיבות היו בביתו המרווח של אחד החובבים המקומיים. מר ישעיהו ב“ק, אחיו הגדול של ב”ק הידוע מסיעת הקדאי“ם ברוסיא בתקופת תנועת השחרור בארץ ההיא בשנות 1905־6. מר ב”ק היה במקרים רבים גם המפשר בין הסיעות המתנגחות. וחומר להתנגשות היה די והותר. כל הזמן שהנאספים דנו על השאלות הרגילות, על הדו“ח של מעשי הלשכה האודיסיאית, על הועידה הקודמת בעיר דרוזקניק, ואם כי הטענות והמענות היו חריפות לפעמים,– בכל זאת עוד עברו הדברים בשקט. ליליענבלום בתשובותיו הברורות סתר את הקטיגוריא מצד החרדים, ואת העקיצות הניח בלי תשובה. ואולם לאחרונה עלתה השאלה, שאלת השאלות, יתד הועידה: מי בראש ההנהגה? ונקרא מכתבו של הד”ר פינסקר ע"ד התפטרותו, והצעתו לבחר במקומו את ר' אברהם גרינברג. שעות רבות דברו והתוכחו על דבר אפן ההנהגה. מצד אחד עמדנו אנחנו על דרישתנו לשמור על אפיה הלאמי של תנועתנו וכי מקום המרכז ישאר באודיסא, במקום שנהיה בטוחים גם בסדרים נאותים ושלא יזרקו על כל התנועה “מי מקוה”; אבל גם הרבנים מצדם הם שאפו לקחת אל תחת ידם את הענין הגדול הזה, הלוקח לבבות ומושך אחריו המונים. היו רבים אשר אתנו מאשר עם הרבנים. גם נואמים בעלי כשרון מקרב הצעירים יצאו להגן על עמדתנו, ומר זאב לונץ מריגא דבר תוכחות מול הרבנים וקרא להם, כי גם הם צריכים לותר על דרכיהם, כמו שאנחנו מותרים הרבה הרבה מכל הרגלינו לטובת הרעיון, וכי גם החרדים צריכים ומחויבים להביא קרבן ולהתפשר עם המשכילים, השבים אל עמם ואל תקותו הגדולה. “הנה – אמרו אחדים מהנאספים – הלא באנו לעיין בכל השאלה הזאת, במי לבחור. הבה איפוא נגש אל הבחירות”.

בתור מזכיר פזרתי על השלחנות גליונות נייר, והודעתי כי אנו נגשים לבחירות. “אם כן – אמר הגרש”מ, ויקם ממקומו – איני רוצה כלל", והוא עזב את הנאספים, ויצא מן האולם. מבוכה קמה בקרב הצירים. למראה הרב היוצא מתוך האולם נרגזתי ונרעשתי מאד, ובכל כחי הורדתי את אגרופי על השלחן לפני, וקראתי בקול אל היושבים באספה:

– השארו על מקומכם! הוא ישוב אלינו! – והצירים נכנעו לקול פקודתי, ואיש מהם לא עזב את מקומו.

– הישיבה נמשכת – הודעתי, והרש“י פין, שנשאר גם הוא על מקומו בראש השלחן, היה נכון להמשיך את רשימת המתוכחים. אנכי מסרתי ברגע זה את המזכירות לליליענבלום, ובקשתי רשות הדבור, והצעתי הפסקה לרבע שעה. ההצעה נתקבלה, ויצאנו אל יתר החדרים. שם חכה גם הגרש”מ, אשר את הבית לא עזב. באותו מעמד ספר לנו שפ“ר, כי אותו הדבר היה גם באספת קטוביץ; גם שם נסה הגרש”מ להטיל את מרותו על הנאספים בזה שהוא יצא מאולם האספה, אבל אחר כך התפיס ושב. נסה הרב לדבר קצת קשות בשומו פניו אלי, אך “מצא החרמש את האבן”, ויחדל. “צעיר שובב” – בודאי חשב בלבבו, ומוטב שלא להתוכח עמו. וכאשר אמרתי כן היה: אך נגמרה ההפסקה, והצירים התחילו לשוב אל האולם, שב גם הגרש“מ אל מקומו. ר' איסר־בר ואלף הגיש לי נוסחא של הצעה מפשרת, והראיתיה לסירקין ולליליענבלום, ואותה מצאנו לאפשר לקבלה. הלשכה הראשית נשארת באודיסא, וגרינברג הוא נשיאה, והרש”י פין והגרש“מ חברים לו. על הנייר זכיות שוות לשלשתם, אבל למעשה הלא ידענו, כי הכֹח בידי הלשכה הראשית, והיא הנותנת כוון לכל מהלך הענינים. מכל המשא־והמתן ומהלך הענינים בזמן האספה הוברר לנו: א) שהגרש”מ אמנם שואף מאד להיות שליט על עניני חבת ציון ולהיות מנהל התנועה, אבל אסור היה למלא את שאיפתו זו. סביבו אין אנשים הגונים ומוכשרים לעבודה לאומית גדולה; כלם או בטלנים מטפוסו של יעקב בכרך, או נרגנים ומחרחרי ריב, כאלה הסובבים בקובנה את בית דינו של רבי יצחק־אלחנן, או – לאחרונה – אנשים פעוטים ותמימים, עפר תחוח, שמהם קשה לעשות לבנים לבנין, ואף כי שיהיו הם הבונים. העת ההיא היתה “עת לבנות”, התנועה לרעיון הישוב גמלה, ועל ראשיה היה להוציאה למרחב, מחוץ לכתלי הלשכות ו“אהלי משה”, ואין זו עבודה לביאליסטוק ולהרב החונה בק“קה. ב) שהגרש”מ הוא אדם ישר, ואל רעיון הישוב הוא מסור בכל לב באמת, והרעיון והצלחתו חביבים עליו יותר משאיפתו לשלטון, והשתתפותו מועילה. והוא גם מפותח עד כדי להבין, מצד אחד, שלא באפס יד יוכל להכריע את הצעירים החדשים ומצד השני – הכיר בכל הערך הגדול של השתתפותם של הכחות הרעננים בתנועה. למשל: באספה הוילנאית “התגלה” בפעם הראשונה זאב טיומקין. ואם כי בודאי לא הבין הרב הרבה מכל הנאומים שלו, אבל המבטא המלא עוז, הלהבות שהיה חוצב בדבריו, הקסימו גם את הרב, והוא הבין כי הנה האנשים, אשר ימשכו המונים אחריהם.

ומדי דברי באספה הוילנאית אני רוצה לרשום עוד דברים אחדים.

דבר האספה התפרסם אז ורבים הביטו עליה כעל הופעה בחיינו הצבוריים־הלאומיים, שראויה לתשומת־לב מיוחדה. הבחורים מקרב משכילי הישיבות שתו סביב לאולם האספה, ובצמאון תפשו את הנעשה שם. זכורני, כי מקובנא באו ברגל אחדים ובהם המנוח אריה ליב הורוויץ, זה שעבר אחר כן לארץ ישראל ובנה בה את ביתו. מחזה כזה ראיתי שמונה שנים אחרי כן, בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזיליאה. גם אל הקונגרס באו סטודנטים ברגל מהיידלברג ומיתר הערים, ששם היו מתלמדים צעירי המשכילים, אשר הביאו את חבתם לציון אולי מתוך הישיבות בליטא.

האספה הוילנאית, באחת מישיבותיה, שלחה אותי ואת טיומקין לברך את הסופר קלמן שולמן, שחגג אז את יום מלאת לו שבעים שנה. טיומקין נאם לפניו כיד הדברנות הטובה עליו וגם מסר לבעל היובל סכום כסף, שהביא מעיר מושבו. ואני,– אני ישבתי ושתקתי. כל ענין “היובל” היה מופרך אצלי. לא מפני שבעת ההיא כבר־כבר השתחררתי מן ההשפעה של המליצה התנכי“ת, אך מפני שלפי הידיעות שבידי הקדימו את החג כשנתים. בשנה ההיא מלאו לרש”י פין שבעים שנה, ומוקיריו קראו נדבות לצורך צבורי, ונאסף סכום הגון. אז באו ידידיו של קלמן שולמן ולמדו קל־וחומר: ומה הרשי"ף, שאינו זקוק לתמיכה ושקוראיו הם אנשי מדע – נאסף לכבודו סכום כזה, הנה קלמן שולמן שקוראיו רבים וגם יכריזו על מצבו החמרי הדחוק, על אחת כמה וכמה שירבו מתנדבים להרים תרומה. אלא מאי – עוד טרם מלאו לו שבעים שנה; אבל כשם שאפשר לדחות כך מותר להקדים שנתים…

וכאשר נגמרה האספה ועזבתי את וילנא, נגמרה ההחלטה בלבי לעשות את מסעי לארץ ישראל ויהי מה. עין בעין ראיתי ונוכחתי, כי אך חטא ופשע מצד אנשים, הנושאים את נפשם להיות ראשים ומנהיגים של התנועה, ואיש מהם לא ראה את הארץ. מכל הנאספים בוילנא שדנו ארוכות ורחבות על הישוב ועל שאלותיו לא היה אף אחד אשר בקר את ארץ ישראל בכלל ואת המושבות בפרט. גם עכשיו אני אומר, כי לא לפינסקר ולגרינברג ולברבש, ואפילו למשה ליב ליליענבלום לא היתה רשות מוסרית להיות שופטים בעניני הישוב, שאותו לא ראו בעיניהם. ביום האחרון לאספת וילנא בא אל הועידה ר' אליהו קופלמן, שאך זה עתה שב מארץ ישראל, וכמה שמחו האנשים לקראתו, ואיך צדו מפיו אילו ידיעות על דבר הנעשה שם. נוכחתי, כי האנשים מגששים בחושך, והם אומרים להיות מורי דרך, והם מחליטים מה לאנשי עקרון לעשות וממה יחדלו, והם דנים את בני ביל"ו אשר בגדרה, והם מוציאים משפט בדבר הריבות אשר בין הפקידות של הנדיב ובין האכרים. בושתי לראות אנשים, אשר שבילי הישוב נהירין להם כשבילי דרקיעא או כשבילי דנהרדעא,– שאין להם כל מושג מהנעשה, ובשום אופן לא חפצתי להיות כאחד מהם – ונוכחתי עוד, כי לנו עסק עם גרעין בריא, כי הענין יצא מגבולות הרעיון המפשט. ושהישוב החדש בארץ ישראל אינו משאת־נפש, כי אם עובדה, דבר שבממש. הן אני עתונאי מנוסה, יצקתי מים על ידי עורכים בעיר הבירה, ומי כמֹני יודע כמה מעטים האחוזים של אמת בכל “המאמריסתיקה”, כמו שיקרא לזה פרישמן, של הכתבנים שלנו. ולא האמנתי אמונה שלמה במציאותן של המושבות ובהתישבותם של חלוצינו אז על הקרקע. ואם האמונה השלמה לא היתה בי,– איזו הדרך אוכל להרכיבה לאחרים. אבל מכל אשר לקחה אזני בועידת וילנא הוברר לי והאמנתי, כי אמת נכון הדבר, ובארץ תקותנו הולך ונוצר זה, אשר אליו חכינו, אליו התפללנו, והדבר הזה קורא בכח ובהדר לכל איש לבוא לעזרתו, לקחת חלק בו, והנוי והנצח לכל אשר ישתתפו בו.

שבתי הביתה והתכוננתי אל הנסיעה. ואך כלו ימי חג האסיף יצאתי לאודיסא, ובראש־חדש חשון תר"ן עליתי על האניה.

כט. הנסיעה

את תכנית מסעי ערכתי לי בעזרתו של זלמן־דוד ליבונטין רעי. בכונה תחלה לשם זה הלכתי למוהילב, ושם סדר לי ליבונטין את פרשת המסע לכל פרטיו. סדרתי לי רשימה מפורטת של שאלות רבות שהייתי רוצה לברר אותן לי בהיותי בארץ ישראל ובבקרי את המושבות. למה אכחד, והלא “חובב ציון” הייתי ובכן רק הנעשה בארץ ישראל בשמונה־תשע השנים האחרונות היה לפני, וכל דברינו ושיחותינו היו המושבות ותושביהן. כך, לפחות, חשבו אנשי סביבי, ואולי גם אנכי. אחר כן, כבואי אל הארץ, היתה רוח אחרת עמדי. מתחת לסף המחשבה וההכרה יצאו רגשות אחרים, והמושבות והיושבים בהן פנו מקום להם, לאלה הרגשות אשר שפכו ממשלתם עלי. אבל – זה לא מעניני עתה, ולא אפריע את הסדר.

את הרשימה שסדרתי לי שלחתי אל הרש“י פין, והוא אִשר אותה ויברך אותי על דרכי, וישלח ברכתו גם לאשתי, וידבר אליה טובות, ויעודד את רוחה לבל תדאג לי. באודיסא קניתי בבתי מסחר הספרים כל אשר מצאתי בנוגע לארץ ישראל, אבל כמעט כלום לא היה אז לא בעברית ולא ברוסית. בשפה הרוסית מצאתי איזו ספרים הוצאת החברה הפרבוסלבית, אבל את אשר בקשה נפשי לא מצאתי בהם. באניה רכשתי לי מקום במחלקה השלישית, כי הכרטיסים למחלקות הראשונה והשניה היו בצירוף המזון, שלא השתמשתי בו. אבל גם במחלקה השלישית סדרתי לי את מקומי כיאות, שטחתי לי עליו מזרון שקניתי באודיסא, שמתי סדין ושמיכה וכר מראשותי, וטרם צאתי לדרכי עשיתי לי ארגז מיוחד, ומכסהו מלמעלה בהיפתחו היה כעין שלחן לכתיבה. מטבעי אינני מפונק ויכול אני להסתגל אל כל מצב, והרגשתי את עצמי לא־רע על מקומי במחלקה נמוכה זו, החסרה באמת כל נוחיות. הן אנשים למאות באניה זו משתמשים במחלקה השלישית, ואך יחידים ועשרות נוסעים להם במחלקות העליונות. ונזכרתי את המסעות בים לפני שנים־שלשה דורות באניות תורן, מסעות שהיו נמשכים חדשים שלמים והאניות היו משחק לגלי הים בשעת סערה, ובכל זאת היו יהודים הולכים לארץ ישראל. – זו אמנם היתה לי הפעם הראשונה ללכת ארחות ימים, וגם אמרו לי כי בחדשי האסיף הים סוער לפעמים קרובות, אבל אנכי החלטתי לבלי לפחוד מפני כל זה, וגם אחד הרופאים בהומל נתן על ידי סממנים שונים נגד מחלת הים. האניה היתה רוסית, ותיכף התודעתי אל אחדים מן הנוסעים, ובים השחור הרגשתי את עצמי על האניה כמו בסביבה רוסית, סביבה רגילה בשבילי. ביחוד התקרבנו עם שנים רוסים, אחד שכני במחלקה השלישית והשני מן המחלקה הראשונה. הראשון היה פעם בארץ ישראל, וגם ידע לדבר ערבית. הוא היה בן אחד הקולוניסטים הגרמנים בפנים רוסיא, באחד מפלכי הואלגא, וקרוביו היו מ”בני ההיכל", מאלה אשר התישבו בארץ ישראל ויסדו להם שם מושבות. הוא למד אותי קצת ערבית בדרך. השני היה צעיר רוסי, בן סוחרים, שאך זה ירש את מסחר אביו, ובהיותו “מבקש אלהים” ונוטה להזיה ולמיסטיקה, הלך אל הארץ הקדושה, בתקוה כי שם יעור עליו הרוח מן הקבר הקדוש. הגרמני והרוסי היו שני הפכים בדעותיהם בעניני דת ואמונה, והיו שניהם מתוכחים לפני, ועלי היה להמתיק את הליצנות הגסה של הראשון וגם לעורר ספקות קלות באמונתו הפשוטה של השני.

אך עברנו את ים השחור ונכנסנו אל המפרץ הקושטאי – נשבה עלי רוח אחרת. כשני ימים עשינו בבירת תורכיה. האניה הרוסית עוד היתה בעיני כחלק מאדמת רוסיא, ואך על אדמת קושטא הרגשתי ארץ נכריה, “חוץ לארץ” מולדתי, מעבר לגבול. הרגש הזה היה אז חדש עמדי, כי זו היתה לי הפעם הראשונה לצאת מגבול המדינה וחוצה. בקושטא עלו על האניה נוסעים חדשים, בהם גם יהודים ההולכים לארץ ישראל. התודעתי אל אחד, שהוא כבר היה בארץ ישראל, ולא רק היה סתם, כי אם גם השתתף בבנין הישוב החדש. זה – ר' משה־דוד שוב, אחד ממיסדי “ראש פנה”. זהו אוצר בלום בשבילי. יהודי חביב, מן הטפוס הטוב של “הקורא הנכבד”, חדור כלו הרעיון הלאומי לכל עמקו. בין יהודי רומניה ויהודי רוסיא אין כמעט הבדל בולט, ההבדל פחות מאשר בין היהודי הליטאי והיהודי הפולני. מפי בן־לויתי זה שמעתי גם שירים עברים חדשים, אלה השירים שאינם נכתבים ונקראים, אינם נחשבים על הספרות, כי אם מזמרים אותם, – שירים באמת. שעות שלמות אנו יושבים ומבלים את ימי הנסיעה בשיחות על אודות כל המענין אותי בארץ, שאליה אנכי נוסע, נושא את נפשי. – ועל האניה גם טפוסים אחרים, אשר את שמעם שמעתי הרבה, אבל לא ראיתים. אני קורא בספר עברי, ועל ידי מתהלך אדם כבן שלשים, ואני רואה בחוש כי שואף הוא להכנס בשיחה עמדי. הלז לא התאפק לאחרונה והתחיל לדבר אלי “בלשון הקודש”,– אז עוד לא קראנו לה “עברית”. לא את הכל הבנתי תיכף, – מבטאו היה זר לאזני, – ושאלתי אה הדובר אלי לשמו, והנה, זה יהודי ספרדי, בן קושטא, נוסע מצרימה. סוחר צעיר, נוסע במחלקה השניה. החל מקושטא היו מוכרים כרטיסים למחלקות העליונות גם בלי מזונות, אחרי שגם המושלמים אינם אוכלים לחם עם הנוצרים. גם היהודי הספרדי מתפרנס מן הצידה לדרך אשר בצקלונו, ויש שאנו מצטרפים לסעודה אחת. הוא מבקר את מצרים לעתים קרובות, אך לארץ ישראל לא סר אף פעם. מכל התנועה הלאומית אין לו כל מושג, ועל דבר יסוד המושבות לא שמע. הוא היה בטוח, כי אנכי נוסע ארצה ישראל לשם עסק ומסחר, ולא האמין לשמוע כי עושה אני מסע של טיול.

יתר התחנות שבהן עמדה אניתי לא השאירו בלבי כל זכרון מיוחד. אפילו איזמיר, שבה ירדתי וסרנו לבית־אכל יהודי, לא לקחה את לבבי, אם כי הנמל והרחוב לכל אורך הנמל והסביבה יפים עד מאד. אין לי בינה יתרה במראות הטבע, ולא להזין את עיני במחזות מצוינים אני הולך. גם המאכלים המזרחיים בתערובת שמן מרובה לא נעמו לחכי. רק היין האיזמירי שמח את לבבי, וממנו לקחתי עמדי גם אל האניה.

אחרת היתה אך באנו מצרימה, לאלכסנדריה. מצרים הן היא מן החומש, מצרים היא כמעט שלנו, נזכרת אולי יותר מירושלם בכל קידוש בתפלה, נזכרת שש־מאות שבע־מאות פעם בתנ"ך שלנו. וגם אלכסנדריה של מצרים, – זוהי שקלוב – וילנא – אמסטרדם – לבוב – פראג ביחד. אף רגע לא חפצתי להשאר על האניה, וירדתי העירה יחד עם בני לויתי: היהודי הספרדי ושני הרוסים שהיו באניה עוד מאודיסא. אך עזבנו את הנמל ובאנו העירה, לקחנו עגלה ללכת בה לתור את העיר. הספרדי קרא אליו נער ספרדי מן המשוטטים ברחוב העיר, והוא היה לנו לפה אל העגלון. צוינו גם לנער לעלות על דוכן העגלון, ונסענו לבקר את עתיקות העיר. כל מתורגמן לא היה לנו, ואך העגלון היה מוסר להנער הספרדי במצרית, הלז היה מתרגם שפניולית להסוחר הספרדי, זה היה מתרגם לי בעברית, ואני הייתי מבאר להרוסים בשפתם. והיו מתגלגלות ארבע השפות בין היושבים בעגלה, ובלי כל ספק הפסיד התרגום לא מעט.

ומארץ מצרים הדרך הולך, כמובן, לארץ ישראל. ביום האחרון הזה שכחתי את כל מכירי מבני לויתי באניה, והייתי נרעש מאד. ביחוד ארך לי הלילה האחרון. התהלכתי על ספון האניה, ולא ידעתי מה. בהליכותי הגעתי בכל פעם אל ראש האניה, כמעט נתליתי על העוגן התלוי על ראשה, מחפצי להתקרב יותר ויותר אל מחוז חפצי, אלי ארץ חפצי בה… לא אחת החלטתי ללכת לישון על משכבי, גם שחקתי בלבבי פנימה על התרגשותי, אבל שכבתי וקמתי חליפות. באפלת הלילה חפשתי את שפת הים, את האדמה, את אדמת ישראל… ואת אשר בקשתי מצאתי סוף־סוף כאשר האיר הבקר, ואני נגשתי אל חוף יפו.

על האניה עלו הספנים אך כאשר גדל היום. אחדים מן המלחים הערבים היו לבושים חולצות, ועליהן ממול החזה היו שזורות כתובות של מלונים שונים. על אחת החולצות קראתי כתובת באידיש: “איך בין פון ליפא קאמיניץ”, ואני שמתי עיני עליו. ז. ד. ליבונטין רשם לי את שם בעל המלון הזה, ולכן פניתי אליו. עד מהרה נטפל אל הערבי יהודי צעיר, הוא בנו הגדול של קאמיניץ. על האניה השתויתי עמו בדבר המחיר של האש"ל (א’כילה, ש’תיה, ל’ינה) בשלשת המקומות: יפו, ירושלם וחברון. המחיר היה ארבעה פרנק ליום. מסרתי על ידו את חפצי, והוא סדר עד מהרה את דבר הסירה, וגם בבית המכס כמעט לא עכבוני. מלון קאמיניץ היה אז במושבה הגרמנית־אמריקאית, בבתי העץ שם של הברון אוסטינוב, ואת כל העיר עברנו ברגל. כל כרכרה עוד טרם היתה אז, כמדומני, ביפו. במלון קראתי בשם ז. ד. ליבונטין ששלח אותי אליהם, והמלצה זו עשתה רושם. פִנו לי חדר מסודר, והתרחצתי והתלבשתי,– והנני בארץ ישראל…

והקורא יאמין לי, כי לא אוכל לבטא בדברים את הרגשות השונים אשר תקפוני אז. הן ראה, לפי השערתי, קוראי במקומות שונים של הרשימות האלה, כי יש אשר אזכור בדיוק את הרשמים של מאורע זה או אחר, אפילו של אלה שעברו עלי לפני הרבה עשרות שנים, קודם למסעי לארץ ישראל. את המאורעות האלה ורשמיהם אני זוכר ויכול אני לתארם. אך לא אוכל לתאר את הרגשות אשר תקפוני בדָרכי בפעם הראשונה על אדמת ישראל. יקדה האדמה תחת כפות רגלי. האם אלה הם השמים אשר על ראשי? ומה הם הצללים הגדולים הנראים ממרחק כהרים, והם באמת הרים! ומה זה, – האמנם אני באמת בארץ ישראל? אולי אנכי חולם חלום… אבל, הלא אמרתי ברור, כי לא ידעתי אז וגם לא אדע היום פשר וסדר הרגשות אשר סערו בלבבי.

הבה נגילה: הנני בארץ ישראל. לבבי רחב, אך לא פחד…

ל. הרשמים הראשונים

בקורי הראשון היה אצל ר' מיכל פינס, שהיה אז המורשה של “חובבי ציון” ודירתו היתה ביפו, בשכונת נוה־שלום. פינס הלא היה מכירי מאז, עוד ממוהילוב עיר מולדתי, שגם פינס עשה בתוכה קודם שיצא הוא וביתו לארץ ישראל. ואולי גם זוכר הקורא, כי בסוף שנות השבעים נלחמתי עם אנשי ירושלם את מלחמתו של פינס. נתקבלתי כאורח הגון, ואשתו, בת עירי, שמחה לקראתי, לשמוע מפי על כל בני משפחתה במוהילוב מולדתנו ובהומל עיר מושבי. פינס כבר ידע כי אנכי השתתפתי בועידת החובבים בוילנא וכי הייתי מזכירה, וגם נודעו לו היחסים הטובים אשר לי ולראשי הועד בוילנא ובאודיסא. ובשביל זה אולי הביט אלי ה' פינס כאל אורח, שמהראוי לטפל בו קצת ולהנאהו. פינס הציע לפני ללכת עמדי אל המושבות לבקר אותן, ונדברנו לעשות את דרכנו ממחרת היום.

את תיורנו התחלנו, כמובן, מראשון־לציון. גדולה היתה תשוקתי לראות את המושבה הזו, מעשי ידיו של זלמן־דוד רעי. הלא את שתי אזני זמזם ליבונטין בספוריו על אודות המושבה, על כל אשר עבר עליו ועל חבריו בשעת הוסדה ולאחר זה, וחפצתי לראות את נושא החזיונות האלה. את “מקוה ישראל” בדרך מיפו ראיתי אתמול, ובבקר יום השני באנו לראשון. העגלה עמדה על יד המרקחת, שהיתה, כמדומני, באותו המקום שהיא כעת, ובאנו בשעה שהרופא היה מקבל שם את החולים מן המושבה ומן הסביבה. פינס היה איש ידוע, ונכנסנו לרוָחה אל המרקחת פנימה. הוא הציגני לפני הרופא, ויקרא בשמו: ד“ר מזיא. כאשר קרא פינס את שמי אל הרופא, לא התאפק האחרון, וישאלני: “מוטקה?” זה הוא שמי וכנויי בימי ילדותי, וכרגע הבנתי, כי הרופא הדובר אלי הוא בן עיר מולדתי, ועוד יותר – יודע אותי כשעוד הייתי ילד. תיכף נזכרתי, כי היתה בעירי משפחת מזיא, ואחד מבניה, בחור בעל כשרונות טובים, נתפס להשכלה, ויצא לחו”ל. ידעתי גם את שמו הפרטי, – אהרן־מאיר. "האם אתה אהרן־מאיר? " – שאלתי גם אני. – כן – ענני הרופא, ועד מהרה כבש את רוחו ויחדל לדבר, וישם פניו אל החולים המחכים לו. הוא אך מצא לו רגע לאמר לי, כי אבקר אותו בביתו. נוכחתי כרגע, כי אין האיש רוצה בהתגלות פנים ולב בפני אנשים זרים מבלעדי. הימים היו ימי תקופת הפקידות הצרפתית במושבה.

השיחה הקצרה ביני ובין הרופא היתה לפלא בעיני פינס. הד“ר מזיא בא אל המושבה להיות רופאה, שלוח מפאריז, ובתור שכזה היה אחד מחבר הפקידים “הצרפתים” אשר שפכו את שלטונם על האכרים. במושבה היו שתי דרגות: הפקידות ואגפיה – עליונה, שלטת, משפיעה, ולעומתם נמצאו בשפל האכרים, הנכנעים, הנתמכים, המושפעים. “ולא קרב זה אל זה”, וכמו שלא יכלו האכרים להרוס ולעלות, כן לא היה מן הנמוס בשביל חברי הפקידות לרדת אל האכרים למטה ממה שהורשה. וגם הד”ר מזיא היה וצריך להיות – מַזיֶא, ההדגשה מלרע, רופא פריזאי, ואינו רשאי להיות איזה “אהרן־מאיר”, ששם משפחתו נוטריקון: מ’ז’רע י’שראל א’יסרלין. ואפשר לחבר הפקידות להתודע אל תַיר סוחר או סופר וגם סתם עסקן, אבל לא אל איזה “מוטקה”… ברגע הראשון לא יכל היה האיש לשלוט ברוחו ולא התאפק, אבל עד מהרה השתדל לעצור ברוחו. – ספרתי לפינס את אשר ידעתי על אודות האיש הזה מימי בחרותו, אשר למד תורה בישיבות ליטא, והשיאוהו אשה שם. ובחצרו של רבי שמריהו לוריא, חותנו של פינס, טעם הבחור בפעם הראשונה מעץ הדעת, וילמוד רוסית וגרמנית, ויתאבק בעפר רגליהם של המשכילים בעיר מולדתו. תולדותיו של הד“ר מזי”א היו חדשים בעיני פינס ובעיני יתר בני המושבה.

בראשון־לציון מצאתי את מרדכי ליובמן מעיר גורקי, פלך מוהילוב מולדתי, זה שהיה חברי בשעה שהתכוננתי להכנס לביה"ס למודדים בעיר ההיא. הוא בא לארץ ישראל בתור מודד־אדמה, ויהי אחר־כן למפקח על בתי־הספר במושבות הפקידות. התודע אלי הזקן ליבונטין, קרובו של זלמן־דוד, זה אשר הזיל את הסכומים הראשונים לקנית הקרקע בראשון־לציון. הוא היה חשוך־בנים, ולא חדל לדבר על דבר טבלא של שיש שמהראוי לקבוע בבית הכנסת או במקום צבורי אחר זכר־עולמים לשמו, והתאונן לפני על מישהו, שהבטיח לו לעשות זאת ואינו שומר לעשות ולהניח את רוחו. שלמה המלך עלה בחכמתו על האיש הזה…

עוד באותו היום יצאנו עם פינס לגדרה. שם מצאתי את שאהבה נפשי, – את הזקן רבי מאיר בלקינד, מכירי ומיודעי ממוהילוב, זה אשר תארתיו באחד הפרקים (ח') בספר הראשון. סוניה בתו, אשר ידעתיה עודנה ילדה קטנה, כבר התכוננה ללכת לאירופא ללמוד תורת הרפואה. התודעתי אל ליוליק־ישראל פיינברג, ששמו היה מהולל בפי כל כאחד האמיצים בבני בי“לו. הוא נשא לו לאשה את פניה בלקינד. הוא לא היה חביב על פינס, ובתור מורשה של “חובבי ציון” דרש פינס כי יעזוב את גדרה, שהיתה שייכת לחוב”צ. פיינברג היה בעיני פינס גס יותר מדאי, אכר ככל האכרים, תחת אשר פינס חפץ לראות את האכר היהודי ופניו כעין צורבא מרבנן ההולך אחרי המחרשה. היה מעשה, ואחד השכנים שאל מאת ליוליק פיינברג אופן בשביל עגלתו להשתמש בו, שאל ולא השיב למועד אשר אמר. נכנס פיינברג לחצרו של השכן וראה את האופן מתגלגל בחצר תחת השמש. כעס על שכנו ויקח שוט ויך את השכן אחת ושתים על שזלזל באופן שלו. ויחר הדבר מאד לפינס: מעשה גוי, הרמת יד על חבירו. וכאשר ספר לי פינס את הדברים, נתתי צדק לפעלו של פיינברג, וגם אמרתי: סימן הוא זה, שנעשה אכר באמת, אכר היודע לשמור על רכושו ומתנקם בנוגע בו באופן בלתי אמצעי. לא קרא את שכנו למשפט או למלחמת־שנים, ואך לקח שוט והורידו על ראש הפושע ברכוש אחר. אבל לפינס קשה היה להשלים עם העובדא, כי במושבה של “חובבי ציון”, של אנשי ביל"ו, ימצאו בעלי אגרופין ואנשי זרוע ומתגוששים. הן פינס רצה לראות אותם כבני עליה, כפרחי התחיה, ועליהם להיות אברכי משי וזהב טהור, כלם אוכלים חולין בטהרה. אפילו למקרא העדה לישיבות הועד הנהיג פינס בגדרה שלו לתקוע בשופר, ותהי להם קרן של איל במקום הפעמון הנהוג בכל המושבות.

לעת ערב באנו אני ופינס עקרונה. בשנה ההיא היתה המושבה כלה רועשת, כי נכנסה בדין ודברים עם הפקידות של הברון. בני עקרון היו כפריים מסביבות רוזינאי פלך הוראדנא שבליטא, ונטורי קרתא דירושלים השפיעו עליהם כי לא יעבדו בשביעית וכי ידרשו מאת הפקידות תמיכה מיוחדת לשנה זו. וכאשר סרבה הפקידות למלא את הדרישה הזאת, תבעו האכרים אותה לדין־תורה אל הבד“צ בירושלם. הפקידות פסחה על שני הסעיפים: מצד אחד לא הכירה בזכותה של דרישת האכרים וגם ראתה אותם כמבלי עולם וכנרפים, הנכונים להבטל מעבודה לרגלי כל אמתלא, אבל מצד השני הססו לבלי לציית להזמנה לדין־תורה. העקרונים היו בטוחים, מלבד זה, כי “חובבי ציון” ברוסיא יתמכו בהם, ואף אם תסרב הפקידות אז תבוא עזרתם מאת חובבי ציון. ואף אמנם נסה הגרש”מ, שהוא היה השתדלן הראשי אצל הברון, להושיב את יוצאי סביבת רוזינאי על אדמת עקרון, לעורר בועידת וילנא את שאלת עקרון וריבה עם הפקידות בדבר ענין השמטה, אבל הועידה לא נענתה להרב מוהליבר והסירה את השאלה מעל הפרק. אנשי עקרון נכנסו תיכף לבקורי בדברים עמדי על אודות ענינם עם הפקידות, אבל אנכי הודעתי להם, כי לא כשופט וכעסקן באתי אל הארץ, ואך כאחד מן התירים, וגם הבינו כי לא אני האיש אשר יצא בצבאותיהם…

לפינס, שהיה מנהל עניני גדרה, היו ענינים במושבה, והוא שב אליה מעקרון, ואנכי נסעתי שוב לראשון־לציון, במקום אשר בליתי הערב וגם לנתי אצל הד“ר מזי”א. הוא ספר לי קצת מקורותיו בחו“ל אחרי עזבו את רוסיא מולדתו. במדינת שוייץ למד תורת ההנדסה, ובמשך שנות למודו החיה את נפשו, בין יתר הדברים, בהשתתפו במקהלת משוררים בתיאטרון. לאחר שגמר את חוק למודו בתור מהנדס ראה ונוכח, שאין המקצוע הזה מתאים לו, ויבחר לו את תורת הרפואה. בתור רופא עבד אצל אחד הפרופסורים בפריז, והוא גלה לפטרונו זה את חפצו ללכת לארץ ישראל. הפרופסור הצרפתי התפלא בראשונה על החפץ הזה, ואולם כאשר באר לו מזי”א את ענין ההתעוררות הלאומית וגם ספר לו על מעשי הברון אדמונד וכל פעולותיו בארץ, הבין הצרפתי לרֵעו, וגם היה לו לפה אל הברון והוא נשלח לראשון להיות רופא המושבה.

כל הערב ההוא בליתי בנעימות. צעירי ראשון התכוננו לקראת חזיון להציגו במושבה, והד“ר מזי”א בתור יודע נגן חבר זמירות בשביל החרוזים מעל הבמה, ובוריס אוסוביצקי, אחיו של מי שהיה פקיד, נגן בכנור. בין הצעירים היו: דב ליובמן, שעוד טרם נשא אז את אשתו, אחות מרדכי ליובמן. ישבה בתוכנו הסופרת, שהיתה חותמת בשם “נפ”ש“, נחמה פיינשטיין, כלומר: הג' פוחצ’בסקי היום. כלם התכוננו אל הצגת החזיון, וישבנו ושתינו תה תחת ענפי עץ התות על יד בית הרופא. המנגינה של החרוזים היתה מתאימה, וגם ממחרת היום, כאשר הלכתי אני והד”ר מזי"א בעגלת־רכב לפתח־תקוה חזרנו לא פעם על החרוזים עם המנגינה:

חִצְבוּ, חִצְבוּ בֶהָרִים,

חִצְבוּ וּבְקוֹל רִנָּה

גֹלוּ אֲבָנִים, יְקָרִים, –

הָאֶבֶן לְרֹאשׁ פִּנָּה.

ושלשים ושבע השנים לא השכיחו אותי לא את החרוזים, ואף לא את המנגינה.

וגם לכפר יהוד סרתי. הלכתי לראות את רבי מרדכי־גימפל יפה, אשר ישב שם. הוא היה קצת חולה ומצאתי אותו שוכב במטה. כאשר נגשתי אליו, אמר לי: איני רוצה לשאול אותך על דבר רשומיך ואך תן לי את פנקסך אשר אתך. “לבא לפומא לא גליא”, אבל סופר לעטו מגלה את הכל…

ודרך פתח־תקוה שבתי ליפו.

לא. אני נוסע ירושלימה

השכונה “נוה־שלום” ביפו החלה אז להבנות, ורק כחמשה או כעשרה בתים היו פזורים על המגרש הגדול, ובאחד מן הבתים גר פינס ומשפחתו. כל העדה האשכנזית ביפו לא היתה עוד מרובה באוכלסין, ועמודי התוך שלה היו שלשה אנשים, ששמם היה “חיים”: חיים שמרלינג, חיים בקר, חיים גדליה. הזקנים היו מספרים, כי היו ימים והיו האשכנזים מיפו הולכים לימים הנוראים ולחג הסוכות לחברון רוכבים על גמלים, מפני שלא היה ביפו העיר מנין יהודים אשכנזים. ספרדים היו, ובהם משפחות אחדות תפסו מקום חשוב, ומויאל היה גם קונסול בריטי בראשית הישוב החדש. מבלעדי פינס לא היה בית אשר היה בשבילי ענין לבקר בו, להתודע אל אנשיו, אם כי להלכה ענינו אותי מאד אחינו הספרדים; הן המה, אשר אבותיהם קדשו את שם אלהי ישראל, הם העדים החיים של הגאון הלאומי אשר היה לבני עמנו בחצי האי של הפירינאים. ראיתי בפעם הראשונה את האחים האלה בקושטא ובאיזמיר, אבל באנשים שנפגשתי עמהם במקומות האלה לא מצאתי עקבות החזיון אשר רחף לפני דמיוני, ולכן גם פה, בארץ ישראל, לא שאפתי לבקש קרבתם. אך סביבה חצי־ספרדית היתה לי. יום השבת והימים האחדים שלאחרי השבת עד לכתי ירושלימה בליתי אצל פינס. הרי"מ פינס השיא את בתו הבכירה לספרדי, וגם חתנו השני, רבי דוד ילין, הוא בן אשה ספרדיה. בתו הקטנה, מרגלית, היתה אז כבר ארוסה למר מיוחס. את מרגלית ידעתי עוד בילדותה, והתענינתי להכיר את הספרדי הצעיר ארוסה, שהיה יוצא ונכנס לבית המיועד להיות חותנו. מוזר היה בעיני לשמוע את הצעירה פינס מדברת עם חתנה שפניולית, – אות ומופת כי ההשפעה הספרדית תקעה לה יתד בבית אביה.

ובכן, במשך פחות משבוע הספקתי כמעט לראות את “כל יהודה”, את המושבות החקלאיות שנוסדו על ידי הישוב החדש. ביפו עצמה לא היה בשבילי מה לראות, אל מה להתבונן. כל מוסדות צבור טרם היו בעיר ההיא, ולו גם היו – האם אלה יקחו את לבבי, האם בשבילם חרדתי לבוא? הלכתי לראות את החיים החדשים אשר יצרו בארץ ישראל האנשים, שהיו תמימי דעים ונאמנים לרעיון הלאומי, אשר כמוני חלמו את חלום התחיה. בתכנית הענינים שהכינותי לי קודם נסיעתי, ברשימת השאלות, שאת פתרונן קויתי למצוא במסעי זה, לא היה מקום אף לירושלם. זו העיר היתה בעיני כלנו מקום העבר, מצבת זכרון לכל אשר היה לנו בשכבר הימים, נושא זכרונות בלתי נשכחים, הסמל הנשאר לתפארת עמנו בימי קדם, וכל תקוה לא שמנו בה להחיותה, לשומה תפקיד בחיינו החדשים, העתידים, ההולכים ומתהוים. והן לא להשתטח על קברות אבות באתי לארץ ישראל, ועם כל ההוד והתפארת שאני משַוה לכל קדמוניות עמנו, הנה אני בא היום, במסעי זה, לדרוש אל החיים, ולא אל המתים,– ומה לי ירושלם?… כך בקירוב היה מהלך מחשבותי, בהתכונני אל נסיעתי בעודני בבית, על אדמת נכר. ואולם אך דרכו רגלי על אדמת ישראל ואך נראו לנגד עיני, עיני בשר, הרי יהודה, ואני ידעתי כי שם, על מרומיהם ובתוך הערפל המכסה את ראשיהם, ספונה טמונה קבוצת גלים וחורבות ובנינים, ששמם הכולל הוא “ירושלם”, – לא ידעתי שלו בנפשי ומנוחה נסתרה מלבבי. הרגשתי כל הימים האלה אותו הרגש, התוקף אותנו בכל עוז ברגעים האחרונים בשובנו הביתה, אל בית אם אוהבת, אל חיק משפחה אהובה, בקרבך אליהם לאחרי פרידה ממושכת. בעמקי הלב נמצאים נימים חבויים, והם קפצו במסתרים והתעוררו והעירו אותי, וממקום לא אדע בא הרוח להכות על הנימים האלה ולשיר באזני כל היום: ירושלם, ירושלם…

וממחרת השבת יצאתי בעגלה לירושלם. העגלון היה ערבי ובן־לויתי בעגלה היה גרמני, אחד מ“בני ההיכל”. התחנה הראשונה, לפנות ערב, היתה ברמלה, במלון הגרמני. שמחתי גם על בן לויתי בעגלה גם על בעל המלון, שעם שניהם יכולתי לשוחח, תחת אשר את הערבית לא שמעתי. שם העיר רמלה היה חדש בעיני, אבל שמעתי כי הנה קרובה לה העיר לוד, הידועה לכלנו בשמה, וגם ידעתי כי בעיר ההיא נמצא בית הבד לזקוק השמן מיסודו של מכירי ישראל נימצוביץ, ואשר יוסף פינברג היה בעת ההיא מנהלו או בעליו. נכנסתי בשיחה עם בעל המלון הגרמני בדבר בית הבד, ועודינו מדברים והנה פיינברג האמור בא, הוא ובנו הילד רוכבים על החמור. לא ידעתי את האיש בפניו וגם הוא לא הכירני, אבל חבר ורע לעבודה היה לזלמן־דוד ליבונטין, אשר מסר לי למצוא אותו ולברכו בשמו. וגם הוא ידע את שמי מפי זלמן־דוד. כבר היה לילה, והעגלון אץ בנוּ להמשיך את דרכנו, וגם פיינברג ובנו הלכו לדרכם ללוד, ונדברנו בינינו כי בשובי מירושלם אסור אליו לבית הבד אשר בלוד. –

בחצות הלילה באנו ל“שער העמק”, המבוא אל ההרים, הרי יהודה. גם הסוסים גם הנוסעים היו עיפים, והתחנה קבלה אותנו. מלבדנו מצאנו שם עוד עגלות משא וגמלים, ומקום לאנשים ולבהמה היה “חאן”, בנין שלא יכולתי להכריע אם זה בשביל סוסים או בשביל בני אדם. העגלונים והמחמרים שכבו להם באשר מצאו, ואני והגרמני ישבנו לנו על דרגשים נמוכים וקטנים וגמאנו מן הקהוה השחורה שהגישו לפנינו לאור עששית קטנה, ואם כי היינו עיפים מאד, אך בחלנו להשתרע ולתת שנת לעפעפינו. ומה שמחנו כאשר התעורר סוף־סוף העגלון וירתום את סוסיו ועלינו על העגלה, אשר שרכה את דרכה במעלה ההרים, המתפתל לו בתוך העמק. הנסיעה בתוך העמק ארכה כשלש שעות, וכאשר הגענו קרוב אל המנזר, השולט על הסביבה, אור לנו שם. בן לויתי הגרמני הסב את פני להביט אל המראה הנשקף מן המקום הזה אל פני הים. הנה התרחקנו מים יפו מהלך עשר שעות, ולאור היום הוא נשקף לנו כלו, ולעינינו רחבת הים ורצועת הרי החול שעל שפתו כמו קרובים ונראים לנו היטב. עוד מעט והדרך יורדת אל אבו־גוש, הכפר שעל אדמתו הולכת ונבנית עתה המושבה קרית־ענבים. בתים רבים של הכפר בנוים על צלעות ההרים מלמעלה, כמו נתלו על מדרגותיהם. אנכי אך ראיתי עד היום את השפלה ואת עמק השרון, ומראה הבנינים על ההרים חדש בעיני ועושה רושם עלי. הנה אני יודע כי “ירושלם הרים סביב לה”, והאמנם אלה הם ההרים, הסובבים את העיר, אשר אליה נפשי נשואה בשעה זו?… ומשתוקק אני לדעת, אם גם בתי ירושלם נדמו אל הבתים שאני רואה אותם עתה במקום הזה.

במורד העגלה ממהרת ללכת, אבל עוד הפעם על הסוסים לעלות בהר, לטפס. הר קאסטל נראה ממרחק גבוה מאד, ואני מתפלא איזה הדרך נעלה עליו או נָסוב אותו. אין כל ספק, כי גדולה חכמת המהנדסים הצרפתים, אשר סללו את הכביש הזה ויפלסו נתיב בין ההרים הגבנונים האלה. והנה אך עלינו, התרוממנו למעלה, – וכבר אנו יורדים, והכביש מתפתל כנחש עקלתון או כשלשלת, הדרך לקולוניא, זו מוצא. מרחוק נראה לי המון בנינים חבוים בין ההרים משמאל, ואני האמנתי כי רואה אני קצה ירושלם. אבל בן לויתי הבין למחשבתי, והוא קרא לפני: “עין כרם”, כפר קרוב לירושלם. השם העברי צלצל באזני כמנגינת ימי הילדות בלתי נשכחה, והרגשתי עוד יותר ויותר את הקורבה לירושלם. בקולוניא, זו “מוצא”, לא היה מאומה שענין אותי; הן הישוב החדש התאחז במקום הזה רק כעבור שנים מספר אחרי כן. ובכלל השעה האחרונה הייתי כֻלי תפוש במחזה, שאני הולך ועוד מעט תתגלה לפני, – ירושלם. עיני הביטו אך לנוכח, וכמו נעוצות היו בתוך המרחק אשר לפני. הכביש המתפתל ומטפס בצלע ההר מימין והעמק משמאלי כמו לא היה קץ לו, ואנכי הייתי נרגש מאד על העגלון, שאינו מאיץ בסוסיו העולים בכבדות במעלה הדרך. מפני צער בעלי חיים לא אמרתי דבר להעגלון, וגם לדבר אליו לא ידעתי, אבל כל עצמותי אמרו: נרגז האיש מאד, וכפי הנראה בן־לויתי הגרמני הרגיש בדבר. וכאשר עלינו סוף־סוף והדרך עברה בתוך בתים ובנינים של ירושלם, אמר לי הגרמני, אולי כדי לפייס אותי ולהפיג את רגשנותי:

– כל הבנינים האלה של יהודים הם. “מחנה יהודה” שמה של שכונה זו. ליהודים בירושלים הרבה שכונות חדשות, שנבנו מחוץ לעיר העתיקה.

ונאמרו הדברים בשקט, במנוחה גרמנית, מבלי אשר יכולתי לדעת, אם הוא מתיחס בחיוב או בשלילה אל הופעה זו שלפנינו. אבל כבר לא שמתי לב אל הדובר בי, ושתי עיני תעו לעברי הרחוב. בקשתי איזה דבר… האמנם? הבאמת זאת היא העיר, קבוצת בתי אבן אלה, בתים בנוים ככל הבתים של “כל השנה”, – האם זאת היא ירושלם, ולנגד עיני משתרע נושא חזיונותי “מעולם ועד העולם”, מן עולם הילדות הקדומה עד עולם העמידה וההכרה?…

והעגלון הסב את סוסיו אל החצר הגדולה והנטועה עצים ושדרות בה, במקום שהיה אז המלון של ליפא קמניץ. זו החצר היתה מקנת כסף אחד הכוללים, כמדומני כולל ואהלין, וגם היום החצר שייכת לכולל זה. ליפא קאמניץ היה הראשון אשר סדר בארץ ישראל מלונות יהודים הגונים, והוא דאג גם לחיצוניותו של בית מלונו. לאחרי שעבר המלון לבית אחר, החזיק בחצר הזו אחד הרביים, יוצא ירך אחת הדינסטיות של צדיקי אוקרינה, והיום נמצא באחד הבנינים של החצר ההיא משרד הרבנות הראשית. ומובן, כי לא חסידי הצדיק ולא שמשי משרד הרבנות ידאגו לחצר ולבניניה ואף כי לעצים הנטועים בתוכה. הכל עושה עתה רושם של עזובה. אבל אז, בראשית תר"ן, נעים היה לי לראות בירושלם, במקום שחשבתי שעלי יהיה להתגולל באכסניא מזוהמת, והנה לפני מלון נהדר, מסודר כהוגן, ובתוך חצר, שמראה גן היה לה.

לב. בירושלם

ולי היה אז בירושלם דוד־זקן, אחיהן של שתי הסבתאות שלי, מצד אבי ומצד אמי. הדוד הזקן הזה היה אחד הנימים בלתי הנראים, אשר קשר אותי, שנמשך מימי ילדותי אל ירושלם. עודני נער, והדוד הזקן הזה בא לעיר מולדתי להפרד מבני המשפחה לפני עלותו לארץ־ישראל. הוא היה רב בעירה פיטריקוב אשר במדינת פוליסיה, ולעת זקנתו מסר את כסא הרבנות לבנו יחידו, והוא עם בתו הילדה עלה ירושלימה. אל משפחתנו בא להפרד ולסדר לעצמו “מעמד”, תמיכה קבועה מאת בני המשפחה, וזוכר אני, כי גם אני ואחי הגדולים הגשנו מרכושנו מנחה לדודנו ההולך ארצה ישראל, – משניות עם “תפארת ישראל” מכורכים יפה מן הספרייה אשר היתה מקנת כספנו. וכאשר אך באתי לירושלם, הודעתי את הדוד הזקן על דבר בואי והזמנתי אותו אל המלון. מובן, כי שמחנו איש לקראת רעהו, ומה שמח הזקן לשמוע מפי נכד אחיותיו, כי המקום הראשון שאני רוצה ללכת אליו ומבקש אני אותו כי יוליכני שמה – כותל המערבי. לא טובות היו השמועות, שהגיעו לאזני זקני ירושלם גם אז על אודות האנשים החדשים העולים ארצה ישראל, וזכר הדוד הזקן שהיו מרננים גם אחרי זלמן־דוד, חתן בת אחותו, בשעתו, – ושש לבו של הרב הזקן לראות צעיר אחר מבני משפחתו נרגש ומתעורר ושואף אל הכותל, שארית מחמדינו… הלכנו, וכל הדרך לא־הקצרה מן המלון עד מקום הכותל הייתי נרגש וסוער כלי. לא ידעה נפשי את המראה אשר יקום לפני עוד מעט, אך כמו הרגשתי, והנה עוד רגע ואראה בעיני קבר קדומים נפתח, ועל רגליו יתיצב לפני אחד הקדמונים, אחד הגבורים מעולם עמי, ועין בעין אחזהו…

לא אשוב לספר פה את כל אשר עבר עלי במקום הנורא ההוא, על יד כתלנו. בזמנו תארתי את מצב רוחי אז, כאשר כתבתי את רשומי “על אדמת ישראל”. הקדשתי לזה פרק מיוחד. הרשמים האלה היו עמוקים, איתנים, אשר לא ישובו פעמים. למן היום ההוא בקרתי את הכותל פעמים אין־מספר, ונפשי שוקטה כמעט, ואף אם יתרוממו גלים בקרבי אז עד מהרה ישלָיו. לא תקום פעמים סערת נפש כזו, שהתחוללה בקרבי אז, בפעם הראשונה. דודי הרב עמד מרחוק, הביט דומם אל הפלצות והשבץ, אשר כמו אחזוני, וגם כאשר קמתי מהתנפל לפני הכותל ונפרדתי מאבני קודש אלה ללכת, לא הרבה שיחה עמדי. הוא אך אמר:

– הוי, מה רבו הדמעות שנשפכו במקום הזה!..

ולא הוספתי לצאת מבית מלוני, ובדד נשארתי בחדרי כל היום ההוא.

ממחרת בבֹקר הלכתי לבקר את בן־יהודה. אליו היה לי יחס של חבר לעט, של סופר “השחר”, של בעל “שאלה נכבדה”, המאמר הראשון בספרותנו העברית, שבו העמדה שאלת התחיה הלאומית בכל היקפה, במובנה המדיני המלא. דירתו היתה אז בשכונת “אבן־ישראל”, לא רחוק מבית המלון של קמניץ בעת ההיא. נכנסתי אל החצר ושאלתי את פי הילדים ששחקו בחצר לדירת האיש שאני מבקש. ילד כבן שש או שבע, חי ופזיז, נענה לי בעברית. זו היתה לי הפעם הראשונה לשמוע שפה עברית, חיה וטבעית, ומפי ילד קטן. הוא אמר לי, כי הם יושבים בקומה העליונה, ואולם אבא איננו כעת בבית. הלך אל הדפוס – אמר. הילד לא הרפה ממני, ויעלני אל דירתם. נפגשתי עם גברת הבית, הוצאתי את כרטיסי, והיא שאלה אותי אם אני מן המנויים על “האור”. גם המלה “מנוי” במקום “חותם” שאנו רגילים בה, היתה חדשה בעיני. על זרועותיה היתה ילדה כבת שתים בוכה ונרגזת, ואני, שאיני יכול לסבול דמעות ילדים ואני מומחה להשקיטם, השתדלתי להרגיע את הילדה. פטפוטיה גם היא היו בעברית. כל זה היה אז לפלא בעיני בחדושו, שלא ראיתי כמהו. גם האישה גם הילדים הפליאו אותי מאד. אמנם אז כבר היתה בירושלם חברת “שפה ברורה”, וגם במקומות אחדים ברוסיא נוסדו בדמותה כצלמה, והיו כאלה אשר נסו לדבר עברית. אבל – אלה היו או מפטפטים או דוברי מליצות, המדברים בשפת הספר והכתב ולא בשפת החיים. ובכלל, אלה היו אנשים גדולים בשנים וגברים כלם. והנה לפני אשה בת־מוסקבה, חניכת בתי הספר הרוסים, ואשר בנעוריה בית אביה חלמה חלומות עולם, חלומות האנושיות כלה, וזכר עמה כמעט נמחה מעל לבה. והעלמה היתה למורה לבחור־עני, וגם נהנית מרוח הדעות הכלליות עליו. אבל תלמידה גדל, וגם היתה עמו רוח אחרת, רוח תחית עמו ולאומו הוא, והרוח הזאת צנפה גם את המורה, העלמה המשכלת, ויהי התלמיד לבעל נעוריה, ויקח אותה אחריו לארץ ישראל, ויחליטו לבנות את הבית העברי הראשון בארץ העברים. דבורה, אשתו הראשונה של אליעזר בן־יהודה, היתה האם הראשונה בתקופת תחיתנו אשר דברה אל ילדיה עברית מראשית ארשת שפתם, מיום פטפוטם הראשון. והרושם הזה של האם וילדיה הקטנים, ביחוד ימימה הילדה בת שנתים אז, – הטביע בלבי אז את האמונה, כי אמנם יש ויש יכולת להחיות את שפתנו העתיקה ולשומה בפי עמנו.

בינתים שב הביתה גם האדון, אליעזר בן־יהודה. הוא ידע את שמי, וגם ידעו כבר אנ“ש בירושלם כי באתי לארץ ישראל ואני תר את המושבות. הן בעת ההיא, בראשית שנת תר”ן, היה חזון התירים העברים יקר בארץ, וסופר עברי בתור תיר – חזון בלתי נפרץ. בן־יהודה ידע גם על אודות הועידה של חובבי ציון בוילנא, וכי אנכי הייתי מזכיר הועידה. גם הוא, כמו אחדים במושבות, חשב כי שֻלחתי לארץ ישראל ודברים בפי מאת הועידה. גם במושבות, גם עם יתר האנשים, עלי היה להכחיש את הדבר, אם כי לא האמינו האנשים, כי איש לא שלחני, וקצת גם מוזר היה הדבר בעיניהם לראות איש בא “פתאום” לתור, לבקר את הארץ. דבר בקורי זה נהיה למאורע קטן בחוגי אנשים “משלנו”, ואנכי התודעתי אל בני הסביבה הקטנה אשר כלנו חלום אחד היה לנו, – חלום התחיה. דוד ילין, מלבד שהיה חתנו של הרי“מ פינס, היה כבר שולח מכתבים אל “המליץ”, שהיה חותם אותם בשם “מן המודיעים”, והיו אז לנס בסגנונם הצרוף. רבי אברהם־משה לונץ כבר הוציא קובצים “ירושלם”, ואת שמו ידעתי עוד מימות “השחר”, וגם ידעתי את ערכו הגדול של האיש הזה, שכבר אבד לו אז אור עיניו, והוא מאיר עיני אחרים בהרבה חקירות בנוגע לארץ ישראל. הרי”ד פרומקין, בעל “החבצלת”, היה כבר אז במחנה אחר, יותר קרוב אל החרדים, אבל הלא זה היה בעל “החבצלת”, שהיה הראשון במוציאי עתון עברי בירושלם, שהיה גם בסופרי “השחר” בעלום שמו, ואשר לי היו אליו עוד יחסים אחדים מאותו הזמן, שהייתי מפרסם מאמרים על אודות עניני ירושלם עוד בסוף שנות השבעים. ונוספו צעירים: יוסף מיוחס מן הספרדים, יליד ירושלם, ואברהם סולומיאק מן הצעירים הרוסים בני ביל"ו, והוא עבר ירושלמה, עובד במשרד הקונסול הרוסי. והיו או כבר “גדיים”, צעירים משכילים שהתאבקו בעפר רגלי הזקנים: צעיר ספרדי – יעקב מאיר, אחד מן “הזוג” של הרבנות הראשית היום, אליהו הלוי ספיר, נכדו של בעל “אבן ספיר”, ועוד אחדים. ישנה איפוא בעיר הקודש ירושלם חבריא לא גדולה, אך טובה, משל אנשי שלומנו. אליעזר בן־יהודה הוביל אותי אל בית־הספרים, הספריה שיסדו אז המשכילים ושהיא היתה הגרעין להספריה הלאומית הגדולה אשר יש לנו בירושלם עכשיו. זה היה – ארון ספרים בחדר אחד בשכונת “אבן ישראל”, אבל כבר סגלו להם אז גם אנשינו את המדה הירושלמית להכריז בקולי קולות על כל תנועה קטנה ועל דגש קל. והצדק אתם: ירושלם צריכה להגלות אל עם ישראל בקולות וברקים למען ישמע העם ויתעורר ולא ישכח את חובתו לעיר קדשו.

מלבד בית הספרים הפעוט הזה כמעט לא היה אז בעיר כל מוסד מודרני, שהיה ענין בו בשבילי לבקר אותו. היה כבר ביה"ס על שמה של אולינה רוטהשילד, וגם אותו בקרתי.

את יום השבת קבענו לטיול סביב העיר. השתתפו: ילין, בן־ יהודה, סולומיאק, מיוחס, והרא"מ לונץ בראש כלנו. הוא, הָעִוֵּר, היה גם מורה הדרך. משער יפו ירדנו עד הברכה הגדולה, ונטינו שמאלה, לגי־בן־הנום, ועברנו את כל נחל קדרון. לונץ הורה לנו כל דבר ודבר על פני הדרך אשר עברנו, הכניסנו אל המחצבות העתיקות ובאר לנו את אופן החצוב בימים קדמונים, עד אשר באנו אל באר־איוב, הוא עין רוגל. הראו לי את ברֵכת המלך, את הברכה התחתונה, ובאנו אל ברכת השלח, היא הברכה העליונה, שאליה יוצאים מי הגיחון. ירדתי אל מערת הסלע, ששם המעין העמוק, זה המעין אשר על ידו נמשח שלמה בן דוד למלך על ישראל. לא התעצלתי וירדתי ממבוא המעין אל הפרוזדור, אשר מתחת לתקרה, ומשם עוד מעלות צרות אל ברכת מים. המשכנו את דרכנו והראו לי את מצבת זכריה הכהן והנביא, אשר לפי ההגדה שלמו כופר רב בעד דמו שנשפך בחצר בית ד', את קברות משפחת הכהנים לבית חֵזיר והגענו עד יד אבשלום. זה היה הזכרון העברי האחרון, ומשם כבר התחילה מסורת זרה, מסורת נוצרים: גת שמנא ועצי זית עתיקים, שהנוצרים מיחסים אותם לדברי ימי דתם, שאין אני מוצא בכל אלה שום ענין.

ואני, בבואי מארץ, שאין בה כמעט שום מסורת עתיקה, שאינה שומרת זכרונות קדומים, שזה רק מאות שנים אחדות מאז יצרה כתב אזרחי, שדברי ימיה הם עוד בלתי מסודרים כראוי, – מה גדלתי בעיני לראות את עצמי בירושלם, לראות בעיני בשר את העדים הקימים והנמצאים לנגדי על כל אשר עבר על עמי הגדול, לדרוך בכפות רגלי ולמשש באצבעות ידי את ההוָי של אבותי הקדמונים. הנה המעין אשר ממנו שתו אבות אבותי, אלה הן האבנים אשר הם חצבו, הם סתתו, הם שמו אותן על מקומן, אלה הם השמים אשר תחתם התהלכו. ובכל ישותי הרגשתי את החוטים, הנמשכים מן הדורות הקדומים האלה אלי, אל עצמי ובשרי, מבלי כל הפסק, מבלי אשר ינתקו החוטים האלה אף במקום אחד. ראיתי את עצמי, והנה אני ממשיך את חיי האבות הגדולים, אשר השאירו לנו חיים עד העולם, ואיך אפשר לבלי להמשיכם. ומה גדול האסון להפסיקם, לנתק חלילה את חוטי הזהב האלה, אשר ראשיתם מימות עולם ואחריתם מי ישורנה…

לג. אל הגליל לא הלכתי

במלון קמיניץ ישבו בעת ההיא אורחים לא הרבה. ראשית החורף, ואין עוד תירים בארץ. היו כעשרה בריטים־נוצרים, אני ועוד צעיר אחד, שהיה מורה בעיר ודר בקביעות במלון, וגם היה המורה של בת בעל המלון. הצעיר גם נשא אחרי כן את תלמידתו לאשה. זהו – אפרים כהן, שהיה מנהל בתי הספר של “עזרה” הגרמנית, ונתפרסם לרעה בימי “מלחמת השפות”, ביחוד במלשינותו על העסקנים הלאומיים לפני השלטונות התורכיים בזמן המלחמה העולמית. במלון היה משעמם לשבת, והייתי מבלה את הזמן בחברת אנשי הספרות והתחיה הלאומית, שהיו בין משכילי העיר.

יחסים מיוחדים היו לי אל הרי“ד פרומקין. שנינו היינו בני כולל אחד, כולל חב”ד. מובן, שגם החסידות בכלל והחבד“יות בפרט של שנינו, שלי ושל פרומקין, יכולים הייתם לקנות בפחות משוה פרוטה. ונם אל הכולל ועניניו שייכותי איננה גדולה ביותר. ואולם בעת ההיא היתה תסיסה מיוחדת בכולל חב”ד ברוסיא. משפטים וסכסוכים היו אז לבני הכולל בארץ ישראל עם הגבאי הראשי של הכולל הזה, עם רבי דן תומרקין. מקדמת דנא, היתה משפחת שניאורסון, משפחת הרבי, מקבלת חלק הגון, כארבעים אחוזים מכספי הכולל. למשפחת הרב היתה תביעה כספית אל הכולל. היתה פעם שנת בצורת, ואבי המשפחה, רבי מנדל בעל “צמח־צדק”, הלוה לקופת הכולל סכום כסף הגון לכלכל את צרכיו. אבל רבו הימים וכמות האחוזים גדלה למעלה מסכום “החוב”, שגם ביסודו הטילו ספק. מלבד זה, הנה רבים מבני המשפחה הקדושה נעשו חולין, ואחדים מהם גם למטה ממדרגה זו, – יצאו לתרבות של “השכלה”, רחמנא לצלן. יורשים כמו אלה יכולים היו לבלי להחזיק בחלקם בכספי הכולל. הרבי מקאפוסט ויתר על “זכותו” מרצונו הטוב, ומר פרומקין היה לפה אל עניי הכולל בירושלם ותבע את עלבונם מידי הגבאי הראשי ומאת בני המשפחה “זרעא קדישא”. ושמח הרי"ד פרומקין לקראת בואי ירושלימה, והכניס אותי לפני ולפנים של הענין הזה, בתקותו כי אני ברוסיא אשפיע על הענינים.

מר פרומקין קבל עליו להראותני את המוסדות בעיר העתיקה, ביחוד את עמודי התוך שלה, את הרב רבי שמואל סלנט ואת החכם־בשי אז, רבי יעקב־שאול אלישר, – יש"א ברכה היה חותם. אינני להוט להתקרב אל הראשות האזרחית ואל הראשות הקדושה שלנו, וגם ידעתי, כי קטנם של אחדים מרבני הגולה גדלה בתורה ובמדות ממתניהם של “הראשונים לציון” וכל הרבנים “הגאונים” השופכים ממשלתם בערי ארץ ישראל; ובכלל, הן לא לראות את אלה באתי. אבל מפני השעמום הסכמתי להצעת בן לויתי לבקר גם את שני הרבנים האלה. רבי שמואל לא השאיר עלי כל רושם מיוחד. אדם פקח, שהתרגל אל חברת אנשים מכל הסוגים ומשתדל לתפוס אותם בלב. נכונה אצלו גם הלצה מתאימה מתובלה באיזה “פשטיל” לא חריף ביותר. אינו עושה חנף, אבל מקבל את האדם בסבר פנים יפות, אם כי מרגיש אתה, שהדבר מעושה קצת. ראיתי לפני איש, היודע להתהלך עם הבריות, עסקן בקהלתו וכוכבי־לכת רבים סביבו, והוא מושפע מהם, אבל עד כמה שחפשתי למצוא איזו רשומים מן התוארים הרגילים “גאון”, “צדיק” וכדומה שהיו מכתירים את האיש הזה, – ולא מצאתי. בנוגע ללמדנותו ספרו לי אז, שהשר משה מונטיפיורי, שאליו נודע הרב סלנט בקושטא בלכתו בפעם הראשונה לארץ ישראל, סמך את ידיו עליו לגדול בתורה, והמון העם יצר לו את אגדותיו על הרב. “סמיכות” כזו ערכה לא רב, כמובן, בשערי התורה. ואמנם לא השאיר הרב סלנט אחריו שום ספר באיזה מקצוע תורני, וגם לא היה כלל מומחה בדברים שבכתב. אבל היה האיש עסקן פקח, תקיף לכשרצה, והוא ידע להחזיק את מושכות הקהלה האשכנזית בירושלם וגם לקשר את כל הכוללים לגוש אחד. בימיו התחשבו השלטונות התורכיים עם הקהלה האשכנזית בירושלם, אם כי באופן רשמי הספרדים לבדם היו הקהלה העברית בירושלם. עובדא היא, שבארמון המושל היו מקבלים את פני הרב סלנט באותו הטקס הרשמי כמו את החכם־בשי.

לביתו של הרב אלישר באנו לפנות ערב, לעת המנחה. התפללו אצלו בצבור, כמדומני, לרגלי איזה מקרה, ואולי היה אצלו מנין קבוע. את הרב הזה השתוקקתי לראות, כדי לקבל מושג ברור מה זה חכם־בשי. הן רבנים מטעם הממשלה היו לנו ברוסיא, והמשרה הזו היתה בעינינו כלה שלילית. את הרבנים “מטעם” ראינו תמיד כספחת, שהדביקו השלטונות בגופה של הקהלה ולא רוחנו. ידענו אמנם כי הרבנים שלנו היו חסרי תרבות, אבל ידענו כי טהורים האנשים האלה וכבדנו אותם באמת ובתמים. ובכן, תורה ומעשים טובים אך בלי תרבות – מצד אחד, ותרבות שלטונית בלי תורה ומעשים טובים – מצד שני, תחת אשר את החכם־בשי תארתי לפני כעין התמזגות של התורה והתרבות בתמונה אחת. לפני עיני רוחי דחפה תמונת נשיא בישראל בימים קדמונים, בתקופת נהרדעא ופומבדיתא, כי על כן נתנה הממשלה התורכית הרמנא ורשותא וכח שלטון מעט להחכם־בשי, וגם אצטלא מיוחדת וגלימה שזורה זהב ותכריך בוץ היתה מלבישה אותם וגם שוטרים־שמשים היתה נותנת להם. וצריכים להודות, כי מקרב אחינו הספרדים יש אשר תחזינה עיניך מראה הוד של טפוס יהודי קדמון –

שֶׁדְמוּת לָהֶם כַּאֲלוּפֵי קֶדֶם, זִקְנֵי עֶלְיוֹן,

ועושים עליך רושם, ואתה מתפאר כי עוד נשארה לפליטה גדולה הגדלות המזרחית של עם יהודה מאז. גם החכם־בשי אלישר היה גבה הקומה וזקן ארוך לו. מר פרומקין הציגני לפניו, וכפי הנראה דבר באזניו בשבחי. הרב הזמין אותי לחדרו המיוחד ויברך אותי. הוא אמר לי, כי זה החדר הוא – “ישיבה”, שמחזיקה הוא נדיב אחד מלונדון. התפלאתי לראות ישיבה בחדר קטן, שאך אנשים אחדים יכיל, ושאלתיו: מי הם הלומדים בישיבה זו? על זה קבלתי תשובה, שהיתה מוזרה מאד בעיני: ישיבה – זאת אומרת שהוא היושב בה ולומד, ומבלעדיו אין איש…

יצאתי מאת החכם־בשי, ואת אשר בקשה נפשי לא מצאתי… החזון אשר אליו נשאתי את נפשי היה עוד ממני והלאה… רב, פחות או יותר בן תורה – מומחיותי אני במקצוע זה אינה רבה ביותר; אדם בעל נמוס – כאלה שנים עשר בכל תריסר. אבל עלית נשמה לא הרגשתי בנוכחותו. ואל תשכחו כי איש חב"די אנכי, ואנשים קדושים עוד טרם ראיתי.

סרתי לביתו של פרומקין בעיר העתיקה. נחתי מעט, והוא העלה אותי לבית הכנסת מיסודו של ניסן בק, וראיתי משם את הר הבית ומקום המקדש. הבעתי את חפצי לבקר את המקום הנפלא הזה. הרי“ד פרומקין אמר לי, כי הן הדבר אסור מן הדין, שאינן עולין להר הבית מפני שאנו כלנו בחזקת טמאי מתים. עניתי ואמרתי לו: הן נחלקו בדבר זה הרמב”ם והראב“ד, ואולם הלכה כהרמב”ם. והנה בכל מקום נכון אני להתנהג כדברי הרמב“ם, ובדבר הזה שרי לי להישען על הראב”ד. מר פרומקין הבין את הרוח הקל אשר נשב מעל דברי, ויאמר לי: מבין אני, כי איש תרבותי הבא אל הארץ לא יוכל לבלי לבקר אה המקום הזה, שאין שני לו בעולם. ואולם הנה אתה סופר עברי, ראשון לסופרים שבאו לבקר את הארץ, והאנשים פה שומרים את צעדיך. עוד חיים קנאים, הזוכרים ולא שכחו את מלחמתך נגדם בימי הרדיפות אחרי פינס. והיה אם תבקר את מקום המקדש, אז אולי ימצאו מקום להתגדר בו ויריעו עליך, ותגרום לנו, מכיריך ואחיך־לעט, צער ועלבון. הן גם את מונטיפיורי אמרו להחרים על בקורו בהר הבית. בבקשה, אל נא תעשה לנו את הדבר הזה.

ומלאתי את הבקשה, ואת הר הבית לא בקרתי.

ובאין עוד דבר בירושלם סדרתי לי תכנית נסיעתי הלאה בארץ, אל השומרון והגליל. עגלות וכבישים טרם היו אז במקומות האלה, ועלי היה אז לעשות את הדרך ברכיבה על סוס או פרד או גמל. בין ירושלם והמקומות, שעלי היה לנסוע שם, היו שיירות מצויות, ועלי היה להתחבר אל אחת השיירות. אופן נסיעה כזו היה חדש בעיני, ואנכי השתדלתי לאסוף את הידיעות הנחוצות לדרך זו, שנראתה אלי קצת בחזקת סכנה. מעולם לא היה חלקי בין מבקשי מאורעות, וגם לא היה לי חשק מיוחד להאריך את ימי מסעי זה יותר מדאי. גם בלאו הכי לקחה ממני ירושלם כעשרה ימים במקום שנים־שלשה שלפי תכניתי הראשונה חשבתי להקדיש לעירנו הראשה. והנה נודע לי, כי בארץ עוברת עתה מחלה חדשה. מארץ הודו התפרצה בעת ההיא מחלת האינפלואנציה ותנח בכל חופי הים התיכון, ובארץ חלו בה רבים. רעי ומיודעי בירושלם יעצוני לבלי לנסוע עתה הגלילה, כי שם היתה המחלה אז נפוצה, והישוב במקומות האלה עוד היה אז חסר הדברים ההכרחיים של חיי תרבות. החלטתי לשמוע בקולם, ושבתי ליפו וירדתי באניה רוסית לשוב לארצי ולמקומי. באניה שכרתי לי במחיר עשרה רובל חדר מיוחד מאת אחד הפקידים ויום יום הייתי כותב את רשומי מסעי פרק אחר פרק. את הפרק האחרון כתבתי בבית התחנה בניקוליוב, כשאני מחכה למועד צאת הרכבת, ומשם שלחתי את כתב־היד למערכת “המליץ”, הלא היא מחברתי “על אדמת ישראל”, שנדפסה בהמשכים רבים ב“המליץ”, ושעל אודותה בשר העורך את חותמיו עובר להדפסתה. בכוונה שלחתי את המחברת עוד מן הדרך, כי ידעתי כי בשובי לביתי יטרידוני עסקי מסחרי, ועלי יהיה למלא את אשר החסרתי בימי מסעי, ולא אוכל עוד לפנות אל כל אשר ראיתי בארץ ישראל ואשר הרגשתי ורשומיה עלי. את התחלת ההדפסה דחה העורך לגליון הראשון של שנת 1890, כי על כן הלא היה מסעי ראשון לסופר עברי בימים ההם.

לד. חיי המשפחה

הנסיעה לארץ ישראל עלתה לי בערך ארבע מאות רובלים, לא הרבה לפי מצבי החמרי אז, והמסע בכללו השביעני עונג. הנה ראיתי בעיני את נושא המחשבות והשאיפות הממלאות אותי, ולא עוד אשא משא וחזון על דברים שלא ידעתי ככל המון הסופרים וה“חובבים” בימים ההם. הביתה שַבתי בכחות חדשים, באתי שלום ומצאתי את בני הילד גדל ועוד מעט ויהיה בן שלש, ואחותו התינוקת, הילדה שושנה, פורחת כשושנה, וגם אשתי שבעת־רצון כי שמרתי לשוב למועד אשר אמרתי. כל המסע הזה, הלך ושוב, לקח ממני רק חמשים יום, – ומה רבים הרשמים אשר רכשתי לי! וגם העסקים הולכים ועולים, מתרבים ומצליחים, ואנו חושבים מחשבות להעמיד עוד מכונת־נסירה ולהאדיר את כֹח המניע. עד מהרה נכנסתי אל תוכם של העסקים, ואנו עושים חיל.

ובעניניה של המשפחה, שנלויתי עליה, היה לי תפקיד מיוחד במינו. אני הייתי המבין המומחה לחתנים בשביל בנות המשפחה. כבר היתה בימים ההם רוח אחרת עם הבנות הבוגרות, שדרשו להן חתנים משכילים, “משכילים” ממש, יודעי שפות ומדעים, והיו כאלה שבכל תוקף רצו דוקא ב“דוקטורים” – רופאים, מהנדסים, עורכי־דין. ובשביל לרכוש “סחורה” כזו נחוץ גם איש מתאים, היודע איך להתהלך, איזה הדרך להתקרב אל סוג אנשים כאלה, שרק אחרי בחינות רבות ושקלא וטריא ומחשבות רבות הסכימו ההורים להביאם אל תוך משפחתם. סתם “מבינים”, של כל ימות השנה, כמו איטשה־בר שלנו, שהיה החותך לכל השידוכים במשפחה, ושמטפחתו האדומה “קנתה” הרבה אברכים אגב־סודר, – לטפוסים כמו אלה חדל להיות אורח בעניני שדוכים, אני – ענין אחר לגמרי. אמנם אינני דוקטור, אבל זכות פטרבורג מסעיתי. הן ארבע־חמש שנים הייתי תושב עיר הבירה, התאבקתי בעפר רגליהם של המשכילים בה"א הידיעה, והתואר “סופר” הוא כמו דוקטור, ועוד למעלה הימנו, כי לא כל דוקטור יכול להיות סופר. הבנות היו נותנות אמון במבינותי, וגם ההורים היו מפצירים בי ללכת לתהות על קנקנם של המדוברים. בעיני ההורים הייתי בודאי נאמן ומומחה, כי הלא איש סוחר הנני ובין אבין את אשר לפני.

היה עוד דבר אחד, שעשה אותי למומחה לאסוף ידיעות על אודות הצעירים, שהשדכנים “מדברים בהם נכבדות”, כפי סגנונם המליצי. בעת ההיא כבר היו בערים רבות אגודות של “חובבי ציון”, וראשי העסקנים כמעט כלם הכירו איש את רעהו, ונכונים היו תמיד בכל לב לשרת איש את אחיו בכל אשר יוכלו, גם בענינים פרטיים. אינני יודע את פולטבה, את חרקוב, את וילנא. אבל אני יודע את השמות שימשליביטש, דייכס, גולדברג, והם יודעים גם את שמי. ואם אני פונה אליהם, או מי מהם פונה אלי בעניני מסחר או משפחה, אזי התשובות תבאנה, והן ברורות ומדויקות, ואפשר לסמוך עליהן. איש איש מאתנו ראה את האחרים תמימי־דעים ברעיון הלאומי ואחים לציון כמו אחים ממש, ובעד כל כופר לא יכחש ולא יכזב, ועד כמה שידו מגעת יחקור וידרוש על אודות הענין, שעל אודותיו פונים אליו אנשי בריתו. לא רק בני המשפחה, כי גם מכירַי הסוחרים היו פונים אלי להוָדע על דא ועל הא. ואני פותח את רשימת האגודות של “חובבי ציון”, קורא מי הוא המורשה של הועד באותו מקום, וכותב אליו, ותשובתו הנכונה לא תאחר לבוא. אמיץ היה הקשר וישרים היו היחסים בינינו, חובבי ציון הראשונים.

בשובי מארץ ישראל השיא חותני את בתו השניה. בהיותה חניכת העירה והאחוזה, הסתפקה גם היא כאחותה הבכירה בצעיר לא־דוקטור. שמו היה נחום־הלל קופיליוביץ. בן משפחה תורנית ואמידה, צעיר בעל כשרונות טובים, שנתפס בימי נעוריו להשכלה. ברח מבית אביו לוילנא, והיה מגיד שם לפני בחורים שכמותו שעורים בדקדוק. נסה פעם בחייו את הנוצה, ובאחד מגליונות “המליץ” נדפס מאמר, חתום “קנה”, שהוא הסתתר תחת המלה הזאת. עתה נהיה לסוחר־יער, קבלן בפקידות מסלת־הברזל “ליבוי רומני”, אחד הלקוחות הטובים של בית הבאנק והמסחר “פוליאק–וויסברם” במינסק. יהושע בר"י סירקין היה בעת ההיא, כמו שהזכרתי, נשיא המחלקה של החמרים הנחוצים לפקידות המסלה הגדולה ההיא, וממנו קבלתי את כל הידיעות למצבו החמרי ולאפיו המוסרי והתרבותי של המדובר, המיועד להיות גיסי. הה, לבי לבי על אחי זה שהסרטן אכל את כליותיו במשך שנים רבות, וכשנה לפני המלחמה העולמית הלך לעולמו בלא־עת. לא נבא אז הלב, כי יבוא אסון והצעירה תשאר אלמנה ושבעה ילדים עליה. הלב נבא עתידות טובים ומשמחים, ואת החתונה חגגנו ברוב פאר והדר, ברוב טוב, כיד העשירים. כבר נראו בחגיגת החתונה הזאת תערובת מתאימה ומזיגה יפה של המסורה העתיקה עם התרבות החדשה. “זמירות” במוצאי־השבת קודם יום החתונה וסעודות לעניי העיר ומתנות לאביונים ונדבות הגונות לצרכי צבור, ויחד עם זה לא חסרו נשפי חשק ומחולות, שבהן השתתפו גם קרואים מאנשי המעלה שבבני הנכר אשר בעיר. לבית מסחרנו הלא היו קשרים עם משרד הנסיך ועם פקידות מסלות הברזל, וגם ראשי השלטון הוזמנו ובאו. ודבר שאין צריך לומר, כי מבני המשפחה אשר בפרופויסק המולדת ומן העירות שבסביבה באו הסולת והשמן, והשמחה היה במעוננו בכל תקפה.

וכאשר נתפרסם מאמרי על אודות מסעי לארץ ישראל, וגליון גליון של “המליץ” הביא פרקים חדשים, שיצאו גם בחוברת מיוחדה, והמבקר בירחון הרוסי “וסחוד” הלל אותה, – נהייתי כמו מומחה, בחוגים ידועים, לעניני ישוב ארץ ישראל. היו ממטירים עלי במכתבים שאלות משאלות שונות, שבהן היו טפשיות וגם בלתי־מעשיות, ואם באונס או ברצון – היה צורך בדבר להשיב עליהן. בעת ההיא, בימי החורף ההוא, כבר עמד הרשיון הממשלתי ליסוד חברה לישוב ארץ־ישראל מאחורי כתלנו. העכוב האחרון, אסור הכניסה ליהודים לארץ אבותיהם, שהממשלה התורקית בטלה אותו באופן רשמי – הוסר גם הוא, וצדרבוים עורר את כל כחו ומרצו הרב, והרשיון נתקבל. בין אחד־עשר האנשים, שאותם בשר ליליענבלום בתלגרמות מיוחדות את בשורת הרשיון, נמניתי גם אנכי. הרגשנו כלנו, כי רק עתה מתחילה העבודה, כי רק עתה תהי לנו יכולת לפתח תעמולה רבה בדבר הרעיון הלאומי הגדול, רעיון התחיה, שהוא נותן הגיון ומפיח נשמה בכל עבודת הישוב בארץ ישראל. ורבים מקרבנו ידעו, כי לפנים מן הקלעים ישנם חלוקי־דעות גדולים בנוגע להעבודה בעתיד, לרוח העבודה, לדרך החיים שלה. היו כבר “בני משה”, ולא רק באודיסא, והם שאפו לקחת את הענינים של החברה, העתידה להוסד, אל תחת השפעתם. ידענו, כי מעתה יֵרֶב מספר חובבי ציון, כי המוני היהודים ברוסיא אז נתנו ערך גדול יותר מדאי להרשיון הרשמי. הן גם “הצפירה”, העתון העברי שעמד עד כה מרחוק, ואפילו השבועון הרוסי “וסחוד”, שהיה כצר לרעיון ישוב א"י, – גם אלה שנו את פניהם לאחר שנתקבל הרשיון. ובמצב כזה היו העסקנים הראשיים מעונינים מאד, כי האספה הכללית, שעליה יהיה ליסד את החברה המאושרת, תעבור בהצלחה ותתוה גם את הקוים הכוללים של פעולות “חובבי ציון”, הן בארץ ישראל והן בגולה, בסניפי החברה אשר אמרנו ליסד בערים רבות ברוסיה.

ואדם משפיע, תמונה מרכזית, לא היה אז בתוכנו. בחורף ההוא הלך לעולמו הרש“י פין, זה הזקן שקנה תורה וחכמה, ואשר הוא הציל את הועידה הוילנאית, שהיתה בסוף תרמ”ט. בחכמת לבו התהלך האיש הזה בשביל הזהב, בין דרך האש ובין דרך השלג, ויהי למופת גם להצעירים אשר אש תמיד יוקדת בם, גם להישישים והזקנים, שדמם בעורקיהם הולך ומתקרר ויש אשר הקור והקרח נראים גם על אהבתם לעמם. זקנה ובחרות התאחדו בקרבו, – לא זאת הזקנה שטעמה פג וריחה נמר, עיניה קמו והלֵחַ נס הלך לו; ולא הבחרות הזאת, שאנו רואים לפעמים גם באחדים מזקני סופרינו, העושים מעשי־נערות ואוחזים גם לעת זקנה בחטאות־נעורים… רבי שמואל יוסף פין היה איש חי. כזקן היתה דעתו מיושבת עליו אבל ידע והבין את רגשות הצעירים, את הרגשות החביבים, המוליכים לקראת קרב את צעירינו ללחום מלחמת עמם. פין לא שכח את הרגשות, אשר, בעוד היותו גם הוא צעיר, התרוצצו גם בקרבו, בעת שגם על מצחו עוד שכן טל ילדות, אותם הרגשות שבגללם בעלי זקנה היו מרעימים פנים למולנו, והוא היה מוקיר אותם מאד מאד. רכב ישראל בוילנא היה האיש, וכל הענינים הצבוריים הנכבדים היו נחתכים על פיו. ולו חכמו עסקני כל עדה ללמוד אל דרכי האיש הזה בעבודתו הצבורית. איש טוב לב היה מטבעו, וחבה יתרה היה מראה לעניי עם וידע לנחמם ולקנות אה לבם לאהבה אותו בשעה שקצרה ידו להושיעם די צרכם. עיני ראו זאת פעמים רבות. ואת העבודה הצבורית בעדתו ובכלל ישראל היה ממלא “בין גברא לגברא”, כי לא פסקה מעולם עבודתו הספרותית־המדעית.

והנה האיש הזה, שהיה יכול להשקיט את הרוחות, איננו, ואדם אין בכל העסקנים השונים אשר ישלוט על הרוחות. והגיעו שמועות ממוסקבה, כי בני הנעורים אשר שם מהם כבר אחדים גדלו, גמרו את חק למודיהם בבתי מדרשם, ויצאו אל שדה העסקנות. בועידת וילנא לא היה מהם איש, אבל עתה כשהדבר נעשה רשמי, ואפשר יהיה לעבוד בפומבי, הם מתכוננים לבוא אל האספה המיסדת באודיסא, ואין יודע איזה רוח יביאו בכנפיהם. ליליענבלום היה נרגז מאד. לא פחד מפני סיעתו של הרב מוהליבר, אבל רעה היתה עינו באנשי “בני משה”. ליליענבלום שאף, כי אל הועד הראשון של החברה המאושרת יכנסו בעלי ההשפעה ומן העשירים שבאודיסא, מבלי לבדוק בטליתיהם של אלה, בדעותיהם על דבר רעיון התחיה. הוא היה בטוח, כי רק אחרי אלה ימשך המון “החובבים”, המכבדים את אנשי השם. אל תורת “בני משה” הביט ליליענבלום כמו אל “חסידות”, תנועה אוירית בלתי־מעשית, דברים שבלב, שאינם מצטרפים לידי מעשה. ליליענבלום השתדל בכל האמצעים שבידו להשפיע על אנשי ליטא, או על הקרובים במחשבותיהם אל אנשי המעשה הליטאים, כי הם ישתתפו באספה ויכריעו את הכף נגד ההוזים והחולמים, נגד “החסידים” החדשים, נגד “הכהנים” כמו שקרא להם. אותי הזמין לבוא בלי ישונה², ובודאי לא בלי השפעתו קבלתי תלגרמה מקיוב בחתימות אחדות, שמהן ידעתי את שמותיהם של “שלום־עליכם” ושל הבנקיר אשכנזי, לבלי להמנע מבוא אל האספה. ממינסק בא יהושע בר"י סירקין בקרון־רכבת מיוחד שהיה משתמש בו בתור מנהל מחלקה, סר להומל לביתי, והבטחתי לו כי בוא אבוא.

לח. האספה באודיסה

בדרך, בין קיוב ואודיסה, נודע לי כי ברכבת שאני נוסע בה נמצא גם רבי שמואל מוהליבר, ההולך גם הוא אל האספה לאודיסא. עברתי אל הקרון שהוא ישב בו, לדבר על הענין אשר לפנינו. מצב רוחו היה מרומם. הוא שמח מאד לקראת הרשיון, הפותח אפקים גדולים לעבודה בכל רחבי המדינה. כל הדרך נדברנו על כל המראות בארץ ישראל, ספרתי לו על שיחתי עם אנשי המושבה עקרון, שהגרש"מ היה פטרון להם ושתדלנם לפני הנדיב. עכשיו התיחס אלי הרב באופן אחר לגמרי מאשר התיחס אלי בוילנא באספה של הקיץ העבר, באשר בין שתי הפגישות האלו הפריד בקורי בארץ ישראל. והוא הודיע לי, כי הולך הוא הפעם באמת לא לשם האספה הכללית, כי אם – לארץ ישראל ומאודיסא יפליג באניה להתם.

ואולם הרב מוהליבר נשאר לשבת באודיסה כל הימים של הועידות הרבות, שקדמו לאספה הכללית הרשמית. הוא אמנם לא ישב אתנו בועידות, לא השתתף בהן בנוכחותו, אבל רוחו רחפה עליהן, ואנשי־בינים היו מתהלכים מאולמי הועידות אל משכן הרב במלונו, הלוך ושוב, להשפיע על ההחלטות וגם על בחירות חברי הועד, העומד להוָסד ולהבחר באספה הרשמית. לאודיסא לא הביא הרב מוהליבר את יעקב בכרך, ורק בא בלוית הד“ר יוסף חזנוביץ, מיסד הספריה הלאומית. מלבד זה, הנה גם הצירים ממוסקבה, חברי “בני ציון”, מ. מ. אוסישקין ויעקב בן ישעיהו מזא”ה, קבלו מאת שולחיהם פקודה להכנע ולהשמע להוראותיו של הרב מביאליסטוק.

תפקידן של הועידות המוקדמות היה להכין את כל אשר יכינו בשביל האספה הכללית הרשמית: את ההחלטות, את סדר־היום, את הבחירות, – ביחוד את הבחירות. בועידות המוקדמות השתתפו כארבעים צירים, שנשלחו מאת האגודות למקומותיהן. בועידות אלה היה מקומה של אודיסא כאחד מיתר המקומות. ואולם באספה הכללית הרשמית זכות ההשתתפות לא לאגודות, שאין ספר התקנות יודע כאלה, ורק לחברים, שספר התקנות מכיר בהם אם המה ממלאים את חובותיהם ונותן להם את זכיותיהם. באספה כללית זו אנו, מורשי האגודות, המופיעים בתוכה רק בתור חברים, – אנו, קולותינו ודעותינו נהיה בטלים בתוך המון החברים תושבי אודיסא העיר, תחת אשר בועידה המוקדמת, הבלתי רשמית, היתה זכות־דעה אחת לכל אגודה ואגודה, ואגודת אודיסא כאחת מהן, בשביל זה נכבד היה לסדר את הכל בועידות המוקדמות, כדי שנבוא אל האספה הכללית הרשמית בחזית אחת של החלטות וסדרים ובחירות.

אבל החזית האחת הזו לא נוצרה על נקלה בועידות המוקדמות. היו מקומות שונים מיוחסים ובעלי־השפעה, שלפי המסורה בהנהלת עניני “חובבי ציון” היו הם בעלי־הדעה בענינים שעמדו על הפרק. למשל: ביאליסטוק, וילנה, ורשה, מוסקבה. במקומות האלה ישבו האנשים שהם היו המשפיעים העקריים של התנועה, וזכותם של אלה הגנה על המקומות, שהם כשלעצמם לא היה להם כל יתרון על ערים אחרות. אודיסה לבדה היתה מרכז טבעי לכל העבודה, בשבתה על הנמל, שדרך בו יוצאים העולים לארץ ישראל. והנה, לפי התקנות, נעשתה אודיסה זו גם למרכז רשמי, ויתר המקומות הם רק נקודות שמסביב המרכז, נקודות שוות. ועם זה לא חפצו הנקודות המיוחסות להשלים. ורשה נתבטלה עוד מקודם, וילנה ירדה מעל הפרק, אחר שהרשי"ף מת, אבל ביאליסטוק ומוסקבה לא חפצו לוותר על זכות־הדעה בהנהלת העסקים, והשתדלו להשיג בשבילם ערך מכריע בשאלות רבות, כמו שהיה הדבר נוהג אחרי אספת קטוביץ. ונגד זה היה עלינו להלחם בכל תוקף.

ספר התקנות, שאת אשורו מאת הממשלה השגנו בקושי רב, איננו יודע כל סניף וכל לשכה, והועד באודיסה עם משרדו שם הוא – הועד, ולא אחר, וכל דיצנטרליזציה שהיא מעמידה בסכנה את אשר הצלחנו להשיג, ואסור היה לנו אז לברוא דבר מחוץ לתקנות המאושרות. וצריך אני להגיד את האמת: הגרש“מ היה הראשון, שהבין את הענין כמו, והוא צוה לאנשיו לבלי לעמוד על דרישה זו בנוגע לביאליסטוק. אבל לא כל־כך קל היה להכריע את צירי מוסקבה. מ’ אוסישקין כבר גמר אז את חק למודו באינסטיטוט, ובאספה מחוץ למוסקבה השתתף בפעם הראשונה. בחוג חבריו היה כעין ילד מפונק, שהכל מחול לו, מה שקורין הצרפתיםenfant terrible. למוסקבה היתה זכות מיוחדת, כי באגודתה היה הנדיב ר' ק”ז ויסוצקי, שהיה נותן וחוזר ונותן, וגם התנדב עוד לפני זה ונסע לבקר את המושבות. עם אוסישקין קשה היה להשתוות, להשפיע עליו כי יוותר על דרישות נמנעות. “המטה הראשי” של הצירים האורחים מבני חוץ לאודיסה היה אז המלון “פריז” באודיסה, ואנחנו מלאנו שאון את החדרים ואת המסדרונות עוד משעות הבקר. וסילי ברמן, הציר מאגודת פטרבורג, שבודאי לא ראה תפילין מימיו, היה קורא לאוסישקין, שהיה נושא־ונותן עמנו עוד טרם הספיק לחלוץ תפיליו, “מהנדס ברצועות”. בישיבות הועידות לא היה אוסישקין מרבה לנאום; את התפקיד הזה שם על חברו, יותר מוכשר ממנו בכֹח הדבור – על ראשו של יעקב מזא“ה. עקשנותם של צירי מוסקבה היתה מרגזת אותנו מאד. זכורני: הישיבה היתה בדירתו הפרטית של הד”ר פינסקר, ואני עמדתי על ידו בפתח החדר השני. הוא פנה אלי, ויאמר: “אולי תאמר להם, כי יחדלו”. שלחתי פתקא קטנה אל מזא“ה בזו הלשון: עד מתי תטהר את השרץ בק”ן טעמים? מזא"ה החזיר לי תיכף את הפתקא, בהוסיפו “הָסֵר מעלי את הנגע”, כלומר את אוסישקין, העומד עליו להכריחו לדרוש את שהוא דורש, ללא צדק ולפעמים גם בניגוד להאינטרסים של החברה שאנו באים לכוננה.

וסלע המחלוקת היו הבחירות אל הועד. כאשר אמרתי, דרש ליליענבלום בכל תוקף כי אל הועד יבחרו אילי אודיסא, משמנה ומסלתה, למען ישיתו חברי הועד הוד והדר על החברה, והוא נתן לפנינו רשימה של גדולי העיר, שלפי ידיעותיו הם קרובים אל הרעיון וגם יבאו אל האספה הכללית הרשמית. באמת, היו “גדולי” אודיסא מפורסמים עפ“י הרוב, רק בנפות הדרום, ושם השפעתם היתה גם נגמרת; מחוץ לגבולות הדרום, ביחוד בליטא ובפולין, לא ידעו את השמות האלה. אבל ליליענבלום טען, ובצדק, כי אחר שעלינו לבחור, כפי התקנות, רק מאת תושבי אודיסה, הלא עלינו להכניס אל הועד את המעולים שבתוכה. ואולם בין ה”חובבים" בכלל ואודיסא בפרט כבר היה אז הזרם החדש “בני משה”, אשר התהלך במסתרים וידע לשפוך השפעתו על חוגים רבים. וראשי “בני משה” ראו את תפקידם לשמור על הרוח הטהור בכל עבודה צבורית ולאומית, ביחוד על הדרכים, שבהם צריך להתפתח הישוב החדש בארץ ישראל. וכמובן, שלא יכלו לבלי להשתדל להכניס אל תוך הועד, העומד להבחר, גם מקרב אנשיהם למען תהיה השפעתם מובטחה בעניני הועד לחובבי ציון. המועמדים של “בני משה” היו: אשר גינצברג, יעקב ליוברסקי ויהושע אייזנשטט. אל אשר גינצברג (אחד־העם) הסכמנו כלנו, וגם ליליענבלום. למרות התנגדותו של לל“ב בשאלות ספרותיות רבות אל שיטתו של אחד־העם, היה תמיד ממכבדיו הגדולים, וכבר הזכרתי שהוא גם הביא אותי לתוך מחיצתו של אחד־העם. מלבד זה רבי ישעיה גינצברג, אביו של אחה”ע, היה מנכבדי הסוחרים באודיסא, מאנשי “המזרח” של בית־המדרש הגדול, ובנו היחיד משתתף עמו במסחרו, וכתר שם־טוב על ראשו. אל כגון זה הסכים גם ליליענבלום. יעקב ליוברסקי היה הסוחר הצעיר, שחתם ראשונה על כתב הבקשה בדבר הרשיון, והוא אשר על שמו הכניסו את סכום הערבון, חמשת אלפים רובל, שהממשלה דרשה מאת המיסדים את החברה, פן יצטרכו עולי ארץ ישראל לשוב לרוסיא. ואולם בכל תוקף, בעקשנות יתרה התנגד ליליענבלום אל בחירתו של אייזנשטט לתוך הועד. איך אפשר – טען ליליענבלום, והיה נרגש עד מאד – כי איזה עירוני מפלך מינסק, שאין איש יודע ומכיר אותו, שאך עתה הוא בא לגור באודיסא, – כי איש מחוסר־ערך כזה יחלק את הכבוד עם גדולי אודיסא ועשיריה להיות חבר בועד. אבל גם “בני משה” היו צודקים בעמדם על הדרישה לבחור באייזנשטט. הן בכל חברי הועד וסגניו ואף פקידיו לא היה אף איש אחד, שראה ובקר אף פעם את ארץ ישראל, את הארץ, שעליה להיות נושא כל הענינים והפעולות של החברה. ובשביל זה השתדלו “בני משה” ודרשו בכל תוקף להכניס לכל הפחות את אייזנשטט, האחד שבקר בארץ ישראל והיתה לו השקפה ידועה על הנעשה ושצריך להֵעשות שם. המורשים, הנשמעים לפקודותיו של הרב מוהליבר, היו בעד בחירתו של ברזילי. הגרש"מ, – זה ידוע – היה נוטה חסד ואהבה לאגודת “בני משה”, והיו מתלחשים שהיה גם חבר האגודה הזו, אם כי לא באופן רשמי, כי לא מלא אחרי הדרישות הפורמליות של שבועת חבר וכדומה.

עמדתו של ליליענבלום היתה עקשנית עד מאד, ולפעמים קבלה צורה בלתי־פרלמנטרית. התנגד בגלוי אל החלטות הרוב. הגיעו לפעמים הדברים לידי כך, שנמצאו אחדים שדרשו להרחיק את לל“ב מהיות מזכיר בהועד. תביעות כאלו יצאו מתוך אותם החוגים, שנהלו נגד ליליענבלום מלחמה בקיץ העבר באספת וילנא, – אלה החוגים, שאת ליליענבלום החדש לא למדו ואת ליליענבלום הישן, מי שדרש “תקונים בדת” ושפך קיתון של רותחין על הרבנים, לא שכחו. אבל ליליענבלום כבר נצב אז בכל שעור קומתו, ואלה אשר נגד שאיפתם נלחם, “בני משה”, היו הראשונים אשר דחו בשאט נפש כל מחשבה זרה נגד ליליענבלום, עמוד האור של כל עבודת הועד, שאנו יוצרים, זה האיש שהוא היה הנותן מרוחו גם על הד”ר ל. פינסקר, ואשר רוחו היה המבוע, – אם נשתמש במבטאיו של ח. נ. ביאליק – גם להרהורי כל חברי הועד בשאלות הישוב. זכורני, איך התרגש וסילי ברמן, שהיה חביב כלנו ומזכיר הועידות המוקדמות, לשמוע התרזות נגד ליליענבלום. צעיר פטרבורגי זה התיחס בשלילה גם אל קבוצת הגרש“מ, וגם את ב”מ לא ידע ולא חפץ לדעת; אבל אסור היה למי שהוא לנגוע בליליענבלום.

לו. צירי האספה וצעיריה

צירים היינו כלנו יחד כארבעים איש, וכדי שלא נבטל בעת האספה הכללית הרשמית בתוך המון החברים בני אודיסא, שכח כל אחד ואחד מהם יפה ככחו של כל ציר מקרבנו, החלטנו לאחוז, על כל מקרה שלא יבוא, באמצעים מעשיים. ראשית, התחייבנו כלנו להיות בעת האספה הרשמית בדעה אחת הן על השאלות והן בנוגע לבחירות, מבלי שום לב אם נשארנו במעוט בעת הועידה המוקדמת. כלנו צריכים שם להיות חזית מאוחדת. באופן זה, אפילו מי שקבל בועידה מעט דעות היה כבר מובטח באספה הרשמית בכל הדעות של הצירים. שנית, אנחנו נשענו על הפסיחולוגיה של אספה המונית, והתכוננו לזה. את רשימת המועמדים שלנו קבענו בדפוס, ופזרנו את הרשימה הזו בכל האולם, על השלחנות ועל הכסאות ועל החלונות. הרוב הגדול של המועמדים הלא היו אנשים ידועים באודיסא, והם הלא בודאי יעברו דרך הקלפי ויבחרו. מן הנאספים יש אשר ימחקו אחד או שנים, ובמקומם ירשום את עצמו ואת מכרו. ובאופן זה יבחרו גם המועמדים האחרים שלנו, ורק במספר דעות פחות. שלישית, קבענו מראש את הנשיאות של האספה, ועל הצירים היה להציע לנשיא ולמזכיר את האנשים שמנינו אותם, ועליהם היתה החובה להמצא על יד שלחן הנשיאות, ולבלי לסרב אל הבחירות. וכך היה ממש כמו שחשבנו. התאספו כמאה וששים איש, ובשעה הקבועה קרא מר יעקב ליוברסקי את פקודת מושל העיר, שבה הוא מודיע כי החברה נתאשרה וכסף הערבון נתקבל, והוא הכריז על חוקיותה של האספה, והציע לבחור נשיא ומזכיר. אנחנו הצירים, שהתפזרנו בכל פנות האולם, קראנו בקול: מנשה מרגליות! וסילי ברמן! וכמובן, שאיש לא התנגד, ועוד בטרם פצה מי שהוא את פיו, וכבר ישבו להם מרגליות וברמן על יד שלחן הנשיאות, והאספה נפתחה. סדר האספה עבר כמו מנגינה מסודרה על פי תויה, וכל המועמדים של הועידה המוקדמת נבחרו. השתתפו מאה וששים ושנים איש, ואפילו אייזנשטט, שאיש לא ידע אותו באודיסא, קבל יותר ממאה קולות. הכל עבר באופן שרצינו בו.

הרב מוהליבר נשאר כל הזמן לבדו, מבלי להשתתף עמנו בועידות וגם אל האספה המיסדת, הרשמית, לא בא. מסביב לאודיסה – אומר ההמון – הגיהנם בוער, והאספות עם הצרמוניות האירופיות והנאומים ברוסית, ובכלל כל צלמו של הצבור האודיסאי, – לא היה אז מתאים ומקביל אל עמדתו של רב וגאון בישראל, סמל המסורת המקובלה של “אספות” יהודים. הן בכל המורשים של האגודות “חובבי ציון” לא היה אף רב אחד. אבל ממחרת האספה בא הרב מוהליבר לביתו הנהדר של ר' אברהם גרינברג להראות את פני הנאספים, וגם לא מנע מאתנו את העונג להצטלם עמנו יחד, בתנאי שלא יצטלמו בגלוי ראש. התמונה הזו היא עתה יקרת־המציאות, כי ברוסיה האבידו אותה הבולשביקים, והיא נמצאת בביתי כהיום הזה. העתקתיה בשביל הקובץ “ספר שמואל” הוצאת “המזרחי” בירושלם.

כל הזמן שישבנו באודיסה בועידות ובאספות היינו אנחנו: הר“י סירקין, שלום־עליכם, משה קמיונסקי, וסילי ברמן ואנכי – גוש אחד, יחד הצבענו, יחד בלינו את הזמן גם מחוץ לישיבות. תמיד היינו על צדו של ליליענבלום, ושמרנו לבל יחדרו “מי־מקוה” אל פעולות הועד החדש, תחת אשר בני־מוסקבה היו מצווים ועומדים לפקודתה של ביאליסטוק. אוסישקין היה מוזר לנו גם ברוחו, גם בהנהגתו; הן הוא גם לא הצטלם עם אנשי האספה. אבל קרוב מאד אלי היה חברו, יעקב מזא”ה (ראשי תיבות: מזרע אהרן הכהן). הוא היה יליד עירי, יליד מוהילוב־דניפר, ואף בני רחוב אחד, רחוב שקלוב, היינו. אביו היה בן אחת המשפחות הנכבדות מפלך מינסק, ואבי־אמו היה רבי זימל חפץ, שבביתו התחנך הנער והוא גם נתן מרוחו עליו. רבי זימל חפץ היה טפוס מיוחד ומצוין בזמנו. בחצרו הגדולה, כמו בחצרו של הסבא שלי, היה מקום מיוחד לתפלה, מנין קבוע, וזה היה בית התפלה היחידי אז בעיר, שרוב מתפלליו, ביחוד הנכבדים שבהם, אנשי המזרח ודגל הזהב, היו תפוסים לחקירה, מדרגה שקדמה להשכלה. רבי זימל בעצמו היה נחשב על החקרנים. בין המתפללים שם היה הרב רבי חיים ברלין, בן הרב דמתא, שירש גם את כסא אביו, – וגם הוא היה חקרן, כמעט “משכיל”. אלה היו אנשים, שהרשו לעצמם לדרוש במופלא ולהראות פנים בתורה שלא כפי הרגיל. זכורני, כי בבית התפלה ההוא הנהיגו פעם לקרוא לתורה ראשון לא את הכהן, כי אם את מי שגדול במעלות, ובגלל הדבר הזה הכריזו הכהנים שם “שביתה” בימי החג ולא עלו לדוכן; ובאו מקהל המתפללים וגם הרב בתוכם לבית התפלה שלנו להתברך מאת כהנינו. מבית התפלה של זימל חפץ יצאו “המשכילים”, וגם התלמידים הראשונים שנכנסו אל הגמנסיה, וגם – הקורא היחידי בעירנו של הירחון הסוציאליסטי “האמת” היה מקרב האברכים של בית התפלה ההוא. יעקב מזא“ה עזב את עיר מולדתו עודנו נער, וילך לעיר קערטש אשר בקרים, ששם תפס דודו, אחי אמו, מקום חשוב. דודו זה, משה חפץ, חנך את בן אחותו היתום, ויכניסהו לבית הספר התיכוני בעיר מגורו. ובהיות הדוד גם הוא מן “המשכילים” העברים, הוסיף להמשיך על חניכו את ההשפעה הטובה של הזקן, והקנה למזא”ה הצעיר ידיעות הגונות בספרות העברית, הישנה והחדשה גם יחד. עוד בהיותו תלמיד ביה“ס התיכוני נסה הצעיר את כחו בכתיבה, ומאמריו ב”המליץ" היו מן המעולים. לאחר שגמר את ביה“ס ויבוא למוסקבה ונכנס למחלקת המשפטים של האוניברסיטה, מצא בעיר ההיא בין צעירי התלמידים שם את הרעיון הלאומי תוסס, והוא היה אחד ממיסדי האגודה “בני ציון” שם, – האגודה, שממנה יצאו עסקנים אחדים של השורה הראשונה בציונות. קובץ מאמריו של מזא”ה “אלו הן האשמות”, שנדפסו ב“המליץ”, יצא בחוברת מיוחדת והשאיר רושם. לקראת הופעתו של מזא“ה שמח מאד גם המשורר י”ל גורדון, שהעריך גם את כשרונו הספרותי, כלומר את סגנונו העברי, גם את אישיותו.

יעקב מזא“ה היה צעיר ממני בחמש שנים. ובכל פעם שבא לידי לבקר את מוסקבה היינו מתראים פנים. כשבא אל הועידה האודיסאית היה סגן עורך דין,– זה היה תוארו. ממחרת האספה הרשמית, לפנות ערב, בקש אותי מזא”ה ללכת עמו לשוח קצת. באנו עד גן העיר, הנשקף על פני הים, וישבנו אל אחד השלחנות, לשוחח על כוס תה. מן השיחה הוברר לי, כי אין לפניו תקוות גדולות להסתדר בתור עורך־דין, למרות כשרונו בתור נואם. ליהודים במוסקבה אין כמעט ענינים פליליים, וגם במשפטים אזרחיים המקורות הבטוחים כבר נתפסו על ידי עורכי־דין זקנים, ועליו, על עורך־דין צעיר, לחפש אחרי משפטים חדשים, שגם אותם הוא מוכרח, על פי החק, לנהל תחת חסותו של פטרון. רמזים אחדים הספיקו לי להבין, שאין הוא רואה לפניו עתידו בעבודת עורך־דין. אז נצנץ בי הרעיון – רבנות, רבנות מטעם. ובאודיסא. כסא הרבנות בעיר ההיא היה אז פנוי, אחרי מותו הפתאומי של ח“י גורלנד, והצעתי את הרעיון לאיש שיחי. מזא”ה אמר לי, כי אין בחפצו להתחרות עם מנשה מרגליות. לפי הידיעות שלו, גם עסקיו החמרים של עורך־דין זקן ומנוסה זה אינם מצוינים, ולכן אולי בדעתו של מ. מרגליות להתיצב על הבחירות לרב מטעם. עניתי ואמרתי לו, כי אנכי אדבר עם מרגליות היודע ומכיר אותי עוד מימי ה“ראזווייט”, מראשית שנות השמונים, ואדע דבר ברור.

ממחרת בבקר סרתי אל מרגליות ומסרתי לו את כל השיחה שלנו עם מזא“ה. הוא, ראשית, הודיע לי בהחלט, שבשום אופן לא יתיצב על הבחירות ולא יקבל את המשרה הזו, לו גם יציעו אותה לו, בהיותו שונא את הרבנות הרשמית תמיד. ובמה שנוגע למזא”ה, הלל את רעיוני מאד, והוסיף כי הוא יעזור בדבר הזה עד כמה שידו מגעת, וגם יתראה עם הבנקיר חַרִי, שהוא החותך לכל עניני הצבור באודיסה, להגן על מועמדתו של מזא“ה. ותהי עצתי למזא”ה לקרוא בבית־הכנסת הברודי הרצאה פומבית או דרשה למבחן, כדי להכין את הקרקע ואת דעת הקהל לבחירות הבאות. ועוד באותו ערב התראיתי עם מ. מרגליות, והוא מסר לי שהענין עומד להתקבל. גם את הצעתי בדבר הדרשה הפומבית מצא מרגליות לנכונה, כי לההמונים באודיסא השפעה גדולה, ונואם בעל כשרון כמזא"ה בודאי יתפוש את העם בלבו. נחוצה לזה הסכמת גבאי בית־הכנסת ורשיון של סגן הרב. אבל את זה יסדר הוא, מרגליות, על נקלה.

ובאחד הימים הקרובים יצא דבר הדרשה אל הפועל. לי היתה נסיעה תכופה ליקטרינוסלב, ואני יצאתי מאודיסא ואת הדרשה לא שמעתי. אבל הנאום, כמובן, הצליח ועשה רושם גדול על השומעים הרבים, ועתוני המקום הרבו להלל את הנואם הצעיר, ומועמדתו לרבנות באודיסא נהיתה לשיחת הקהל, והוא היה בודאי נבחר למשרה זו. ואולם בשובו לביתו למוסקבה ראו עסקני הצבור שם טוב לעצמם להשתמש ברעיון זה בשביל הקהלה היהודית במוסקבה. הם מהרו לבחר בו, והיה פארה ועטרת גאותה עד יומו האחרון. הוא היה נואם בחסד עליון.

ביום השלישי אחרי האספה הכללית הרשמית נפרדתי מעל חברי לשוב לביתי, ועלי היה לסור, כאשר אמרתי, ליקטרינוסלב. ואוסישקין אמר לי: שמע נא, אתה הולך ליקטרינוסלב. מציעים לפני “נכבדות” את בתו של שמריה פאליי, סוחר־יער. אתה בודאי מכיר אותו?

– סרגיי פַבלוביטש? – שאלתי.

– איזה “סרגיי”! – קרא בהתרגשות – שמריה פאליי.

– כן – אמרתי – אדם נכבד. מהנדס. שטרותיו הם היותר טובים.

ולא ארכו הימים וקבלתי כרטיס בשורה: מנחם אוסישקין ואסתר פאליי – מאורשים.

מזל־טוב!

לז. נפתולי משפחה

בקיץ ההוא יצאה אש ותאכל את העירה פרופויסק, מולדת אשתי, הימים ימי מרקחת של פרי האדמה והעץ, ואשה אחת לא נזהרה בתנור ובכירַים, ואחזה אש באחד הבתים, ונשרף חלק נדול מהעירה על בתיה הגדולים ועל בתי מדרשיה. הגברים סוחרי היער, היו בערי מורד הדניפר לרגלי מסחרם, ועקרות־הבית היו במקומות הרפואה מחוץ לעיר וגם מחוץ לארץ, ובשובם אל העירה מולדתם החליטו רבים מבני משפחת אשתי לבלי לשוב ולבנות את בתיהם, ולעקור דירתם ולבוא ולהתישב בהומל. רבים מהם גדלו ועשו עושר מעט, כנפים צמחו להם, וצר נעשה להם המקום לשבת בעירה קטנה, רחוקה ממסלת ברזל, ואין בה בתי־ספר לחנוך ילדיהם. והומל הולכת ונעשה עיר מלאה תשואות מסחר, קשורה אל העולם במסלות ברזל ובאניות קטור, והלא בעיר ההיא כבר ישבנו אנחנו, עצמם ובשרם, ובעיר התאזרחנו איתן, וכעשר משפחות עברו ביום בהיר אחד להומל, ויקחו להם בתים ויתישבו בתוכנו. הנה כי כן גדלה ורבתה משפחתנו בהומל, ולא עוד בודדים היינו בקצה העיר בשכונת בני האמונה הישנה, מקום שעמד בית־הנסירה שלנו. ביחוד הרגשנו בזה בימי החגים בחודש האסיף. אלה היו החגים הראשונים, אשר נזכרנו בימים הטובים שהיו לנו בעירתנו הקטנה, בתוך סביבה כלה בני משפחה, דודים ודודות, גואלים וקרובים.

ולסביבת המשפחה היו גם צדדי חיוב, גם – שלילה. כל מאורע בחיי הפרט קבל צורה משפחתית, והימים עברו בין סכסוך ובין שלום. ועל סכסוך אחד, שנגע בי מאד, אני רוצה להתעכב ברשימותי אלה.

הקורא יודע, כי כל עניני מסחרנו, חכירת בית־הנסירה, חטיבת היערות, קבלנות להמציא עצים לבית־החרושת לנייר, וכולי וכולי – היו אצלנו בשותפות עם חותני. כל חוזה וכל קשר לא היה בינינו מעולם, וגם אחרי הליקוידיציה של היער פֶבזנירובקה ושל אחוזת קזימירובה לא התחשבנו. העסקים בתקופת הומל וגם התנאים בינינו נקבעו על פי הדבור בינינו – לחצאין. בבית הנסירה היה לאחד הפקידים חמשה־עשר אחוז בעסק, והיו שמונים וחמשה האחוזים הנותרים לשנינו, לי ולחותני, שוה בשוה. אותו הדבר ביערות, במקום שהיו לנו שותפים אחרים. מעסק הספקת עצי הסקה לביהח"ר לנייר נתַנו חלק, 15 אחוז, לגיסי קופליוביץ, כעין תמיכה משפחתית לו, מבלי שיתעסק עמנו במסחר זה כלום. כל סכסוך לא פרץ בתוכנו, וכל אי־הבנה טרם היתה. והנה בבקר עבות אחד, ביום חורף, אני נכנס כדרכי אל משרד העסק, ומצאתי פתאום כמו מהפכה במשרד. כל טופסי הנייר והמעטפות והפנקסים, שהיתה עליהם הפירמא המשותפת “פבזנר וכהן”, נחלפו באחרים, שאין עליהם כל זכר לשמי… ראיתי את הפקידים במשרד נבוכים, אבל לא שאלתי אותם לסבת התמורה הזו, מפני שהבנתי שאין ידם במעל הזה. הנגע נראה בראש הבית, אבל ידעתי את האיש, ומראה הנגע אינו יכול להיות עמוק. אנשי רכיל שלחו מדנים, שלא יכו שרשים. בודאי גם יד החותנת בדבר הזה, הפקידים מבני משפחתה שִסו אותה בי.

עזבתי את המשרד מבלי דבר דבר, ושבתי הביתה, אשתי היתה אמנם אז בהריונה, אבל לכחד ממנה את אשר קרה לא יכולתי. לא ארכו השעות, ואל ביתי סר חותני. הוא נסה להכנס עמדי בדברים, כמו שלא קרה כל דבר יוצא מן הרגיל, אבל הדבר לא עלה לו. אנכי הטעמתי לו את כל ערך מעשה שנעשה, ואת המסקנות שאני מוציא מזה. על שאלתו: מה חפצי? עניתי ואמרתי לו, כי לא אתן לו לעשות דין לעצמו, ואני דורש כי נמסור את הענין למשפט של קרובים, שקראתי בשמות. הוא נסה להתרגז ויצא מן הבית, אבל עד מהרה שב והסכים לדרישתי.

לפני זה וגם לאחרי זה לא קרה בינינו כדומה לזה מעולם. כל חיינו, הרבה עשרות שנים שותפים היינו בעסקים, ואף סכסוך קל שבקלים לא היה לנו. ואת הפסיחולוגיה של המקרה ההוא אני מבאר לי, מתאים אל הסכסוך שנפל בין החותן וחתנו ההיסטוריים, בין יעקב ולבן. יעקב מצא שלש סבות, אשר בגללן חפץ להפרד מעל חותנו. ראשית, “לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה”,– אלה היו דברי בני לבן. לבן בעצמו לא אמר דברים כמו אלה, כי הוא הלא ידע שהכל נעשה בחשבון מדויק, “ברחל בתו הקטנה”, “עקודים נקודים וברודים”. אבל בני לבן, הסביבה, זכרה, כי יעקב הלז בא הנה במקלו. ועתה לו שתי מחנות ועבודה רבה, – ומאין לקח את כל אלה, אם לא מאת לבן. אנכי מבית הורי, מפטרבורג, הבאתי סכום לא גדול, חייתי חיים טובים כעשר שנים, ועשיתי לי הון של עשרות אלפים רובלים,– מאין לי ההון הזה, אם לא מאשר לחותני?! החותן בעצמו לא אמר כדברים האלה. הוא ידע, כי אל העסקים הטובים, כמו פבזנירובקה וקזימירובה, נגש הוא בעצמו, כשהיה לו גרעון תלוי מאחריו, וכי מאת שני העסקים הנזכרים, שהביאו רוחים הגונים, יצאתי אנכי רק באותו ההון היסודי, שבו נכנסתי אל העסקים בתור שותף. ולכן, שונה אני, הוא, החותן, לא יכול היה לאמר וגם לא אמר כלום. אבל – “בני לבן”, הסביבה של הפקידים מבני משפחתו התלחשה תמיד, ונוצרה אתמוספירה, שבה הרשה החותן לעצמו לעשות מה שעשה. שנית, “וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום”, – עננים קלים עוברים. היחסים נעשים זרים ומוזרים קצת, אם כי בידים לא תתפוש מאומה. יעקב בגר, גדל, ויחסו אל חותנו השתנה קצת, ונשתנו היחסים גם מן הצד שכנגד. בן שלשים וחמש הייתי כבר, רכשתי לי את הנסיונות המסחריים, ובהרבה דברים עליו, על החותן, לקחת תורה מפי, לבחור בדרכי אני. ואנכי גדלתי, אינני מוצא צורך להמלך בחותני, עושה ומחליט על דעת עצמי. הכל טוב ויפה, ואיני עובר על רצונו, – אבל הוא מרגיש כי כבר נעשיתי נשר, ואדון אני לעצמי. ואם אני רוצה לנסוע לארץ ישראל – אני נוסע, ואם קרוא אני אל אספה באודיסא – אני משתתף, ואני תופס מקום, וישנם חוגים שאין אני חתנו, כי אם להפך, הוא חותני. וזה מביא לידי שנוי ידוע בתוך היחסים ההדדיים, שהכתוב גם הוא אינו תופס אותם ורק אומר, שאין הפנים “כתמול שלשום”. – שלישית, – “ה' אמר ליעקב: שוב לארץ אבותיך ולמולדתך” – באים הרגעים, שבהם המצפון הפנימי מתעורר באדם ומעורר אותו לזכור את בית אביו ומשפחתו הוא. הצעיר אנכי בבית אבי, וסגלתי לי את התרבות ואת ההכשרה למלחמת החיים יותר מכל אחי ואחיותי. וה' ברך את עמלי, וירב את מסחרי, והרחיב את גבולות עסקי. בעסקינו וביערותינו עבדו בעת ההיא פקידים לעשרות, וכמעט כלם היו ממשפחת אשתי, ואף אחד לא ממשפחתי אני. וכמובן, היו בין המשולחים גם לא־יצלחים, ומאנשי משפחת החותנת היו גם כאלה, שהחושד בהם אינו לוקה בגופו. ושאלתי את נפשי: האם לא למחיה שֻלחתי להחיות גם את הזקוקים לפרנסה מבית אבי?

והנמוק האחרון הזה לא נעלם מאת הצד שכנגד. אנכי לא מצאתי כל צורך להסתיר את יחסי השלילי אל אלה מן הפקידים,– והם מבני משפחת החותנת, – שכשרונותיהם ומדת ישרם היו מוטלים אצלי בספק. אנכי נסיתי פעם לספח אל העבודה באחד היערות את בן אחי, צעיר זריז ופקח, ומן הפקידים הישנים השתדלו להכשילו בכל אשר יכלו. אל כל זה הושם לב משני הצדדים, ונרקמה תחבולה לגדע את קרני ולהפסיק את השפעתי על העסקים וסדריהם. לא היתה בזה מחשבה רעה מצד חותני לעשקני ולנשל אותי מחלקי בשותפות; במועצת חדר־המטות החליטו רק, שיש צורך בדבר להסר את העטרה מעל ראשי ולהשפילני לידי מדרגת שותף מחוסר־קול, שותף כלפי פנים אך לא כלפי־חוץ, שותף שאין לו רשות לקבל פקידים ולפטרם,– ביחוד פחדו מפני הזכות לפטר פקידים, כמובן.

ובאחד הימים הקרובים היה המשפט ביני ובין חותני לפני אותו הקרוב ש. הֶלר, שאני בחרתי בו לשופט בינינו. אהבתי את חותני, וצר היה לי מאד לראותו בקלקלתו, במצב עלוב לפני השופט, אשר תפש עד מהרה את החוטים, הנמשכים מחדרי המשרד עד חדר המטות של החותנת. והשופט ידע להעריך כראוי את המקום, שתפשתי אני בהתפתחות העסקים ואת ערכם ומקומם של איזו מלחכי פינכא ואוחזים בסינורה של החותנת קרובתם. ידע והבין ומוכרח היה להודות בכל אלה גם החותן, – ואני אשר לא יכולתי לראות בתור נתבע, נשפט, את האיש אשר כאָב צעיר וכאח גדול הוא לי עד היום הזה, אמרתי לחותני, כי אנכי מצרף גם אותו להיות השופט ביני ובינו.

מובן, כי את כל זכיותי החזירו לי. השופט כתב חוזה של שותפות ביני ובין חותני, ויתן לפנינו את החוזה ויצו עלינו לבוא על החתום, מבלי לקרוא מראש את התנאים שכתב. וכך עשינו. ומאז לא קרה בינינו שום סכסוך, וגם אחר כן לא השתדלתי מעולם למַצות את עומק הזכיות, שהיו לי לפי החוזה, ואם היה חותני מתקשר בחוזים ונושא ונותן, קונה ומוכר בשמו לבדו, – לא הייתי מוחה נגד זה, וגם עלבון לא הייתי רואה בזה. לכל אב ישנה חולשה של אַדנות ובעלות ביחס לבניו אפילו כשהם גדולים, ואפילו כשהם גדולים ממנו באילו מדות אחרות: בעושר, בכבוד, בדעת העולם, בשם טוב.

והתעכבתי על מקרה זה בחיי לא רק מפני הַהֲוָי שבכל המאורע הזה וצדדיו המענינים מפאת תורת־הנפש, אלא גם מפני טעם אחר. זכורני, כי התנועה הראשונה של מהלך מחשבותי ברגע ההוא, שמצאתי במשרדנו ושמי איננו על הטופסים ועל המעטפות ועל גבי הפנקסים, – התנועה הבלתי אמצעית אחרי מאורע זה היתה בלבי: לעקור את דירתי ולעבור לארץ ישראל!… אלך לי אל הארץ, ושם אבנה לבדי את ביתי. למה לא עשיתי כדבר הזה, והתכחשתי ללבבי ולשאיפותי ולכל חלומותי הנסתרים? והגלים האלה, אשר הכה אז בלבבי המאורע שספרתי בפרק הזה, לא שככו, לא שקטו, ואם כי קול המונם נדמה, אבל תמיד היו נכונים להתעורר בכל תוקף. ומי יודע, אולי הד גלים אלה העירו ועוררו אותי, חמש עשרה שנה אחרי זה, לצאת ולבנות את ביתי בארץ אבות…

לח. גלים זידונים

מלכותו של אלכסנדר השלישי התחילה בפוגרומים ביהודים, שוד ובזה, הרג והרס לעין השמש; ואולם גזל משפט וגזרות ומתן חוקים בל יחיו בהם היה מנת חלקם של היהודים ברוסיא כל ימי ממלכתו של הצר הצורר הזה. זה היה אדם גס ועקש, בלתי חֻנך מילדותו להיות מלך, מאמין בכל תִפלות, ואת עם ישראל שנא שנאה אורגנית, כי הלא זהו הגוי אשר צלב את משיחו. פובידונוסצב היה לו לכהן ולנביא. ובימיו נקבעה השנאה ליהודים בתור שיטה ממלכתית בארץ רוסיה. השיטה היתה להרע ולהציק ליהודים בכל דרכי חייהם, למרר להם את החיים במדינה עד כמה שאפשר, לעשות להם את חייהם לבלתי אפשריים. לנגד עיני פובידונוסצב וחבריו נשקפה אחרית היהודים ברוסיה להכרית, כמו שהיו מקוים, באופן כזה: שליש האוכלוסים היהודים יצאו מן הארץ, השליש יגועו מפרעות וממצוקות, והשליש האחרון יתבולל בעם הארץ בהמירו את דתו. ואל מטרה זו כוננו שרי המדינה את יחסיהם אל היהודים בפקודותיהם ובהוראותיהם ובכל מעשיהם.

והשיטה הזו, שיטת השנאה ליהודים, הלכה והתפתחה, ובשנים האחרונות של מלכות אלכסנדר השלישי התבטאה במקומות שונים ברחבי המדינה בצורות שונות, שלפעמים הזכירו ליהודים את ימי החושך של שנות הבינים. דרשו מאת היהודים לפַנות מקומות לרוסים, ביחוד לפקידים, בעגלות הטְרַם, באולמי החזיון, בצדי הדרכים וכדומה, ובפלך מוהילוב שלנו כמעט נגזרה על היהודים להסיר את הכובע בהפגשם עם פקידי הממשלה. וסגן הקטיגור בעיר המחוז מסטיסלב נסה לאיים על היהודים במלקות, אם יעזו לא למלא אחרי הפקודה הזאת. הדגשתי את המלה “כמעט”, מפני שהפקודה, כפי הנראה היתה חשאית או רק עלתה במחשבה. איומיו של סגן הקטיגור האמור נודעו אז להסופר שמעון דובנוב, ההיסטוריון שלנו, שהיה גר אז בעיר מולדתו, והוא לא אחר לתת להם פרסום בדפוס. הצבור היהודי התעורר, כי עין בעין ראה את השאיפה של צורריו מכל עברים להשפילו ולהוריד לעפר כבוד ישראל. דל כחנו נגד זרוע עריצים, ואגרופנו מה הוא לעומת יד חמושה, אבל על כבודנו לא נמחול לעולם ולא נִתֵּן אותו לחללו. והנה מכתבו של דובנוב בדבר איומיו של הקטיגור, המכתב שנדפס ב“הוסחוד” השבועי, שב ונתפרסם בעתונים הכלליים, וזה הקטיגור היה בנו של עורך העתון הממשלתי, והוא הלא קטיגור, שתפקידו לשמור על החֹק ועל הצדק. גם העתון “העת החדשה”, ראש צוררינו, תמה על דברי הקטיגור ממסטיסלב, שהגדיש את הסאה. באודיסה עלה על לב האוכלוסים היהודים לחדול מהשתמש בעגלות הטרַם העירוני כדי שלא להתנגש ולהפגע בעגלות עם האדונים הפקידים ולפַנות להם את מקומותיהם. והטרם היה שייך לחברה של מניות מחו"ל, והדברים עברו את הגבול, וחרפת שונאינו נגלתה באירופה, ויהי הדבר לענין לאספות מחאה נגד הברבריות הרוסית.

וגם בהומל עיר מושבי סודרה מחאה באופן מיוחד, מאת הרב הזקן דמתא יצאה פקודה אל התושבים היהודים, שימנעו את עצמם מלבקר תיאטרון וכל מקומות־חזיון פומביים, כדי שלא להיפגש עם השלטונות במקומות האלה. אחינו נשמעו להפקודה ההיא, והנה תיכף לאחריה נתרוקן המועדון המקומי ממבקריו היהודים, והתיאטרון העירוני בגן העיר אסף לחזיונותיו איזו עשרות אנשים במקום המאות, וחדלו המשחקים. מחולל המחאה האופית הזאת היה גיסי נחום־הלל קופיליוביץ. זה היה צעיר בעל רגש, שכבוד עמו היה יקר לו מאד, והוא גם היה בהומל המורשה לחברת “חובבי ציון” האודיסאית. הוא עורר את הרב להוציא את הפקודה, שנדבקה בכל בתי התפלה בעיר, והאוכלוסים קבלו אותה לקיים עליהם. כמובן, הרגישו השלטונות המקומיים בכל המחאה הצבורית הזאת, שקבלה אופי של “שביתה” מיוחדת במינה. חקרו ודרשו והנה נודע להשלטון כי ידו של חתנו של פבזנר בדבר הזה. את “חתנו” של פבזנר בתור עסקן צבורי ידע שר המחוז אותי, והוא לא אחר להזמין אותי אליו ולשחרני מוסר על מעשי. אנכי בכונה לא גלותי את “האשמה” מעלי ולא שמתיה על ראש גיסי. הלז היה צעיר טירון בעסקנות צבורית, תחת אשר אותי ידע שר־המחוז בתור אדם, שיש לו גם קצת שייכות אל הספרות, ועם כזה מתחשבים לפעמים גם אנשי השלטון. מלבד זה, הנה שר המחוז היה מכירי מכבר, מלפני כחמש עשרה שנה, כי הוא היה שר המחוז במוהילוב מולדתי, בעת שנקראתי למלא חובת הצבא, ועל ידו עברו כל ההרפתקאות שלי בעת ההיא. שר־המחוז – שמו היה ילֶנסקי – נכנס עמדי בשיחה ידידותית על המאורע של “השביתה”, ויאמר כי לא יוכל להסתיר את הדבר הזה מאת שר הפלך, ומי יודע מה יקרֵני בעד העון הזה. “הנה – אמר שר המחוז – אתם אומרים תמיד שאין לכם “קהל”, השופך ממשלה עליכם. והנה המקרה הזה מוכיח, שיש ויש לכם ארגון לאומי תקיף ושליט. הן בכל שבת ומועד שלכם לא יספיקו לי עשרות שוטרים לשמור על הסדר מסביב לקרקוס מפני הנערים השובבים שלכם, המתפרצים לראות במחזה. והנה עתה אך יצאה פקודה מאת הרב, איזה סמרטוט זקן שכלו אינו שוה פרוטה, – וכמו נעלמו ואין זכר לכל האספסוף, ובטלו החזיונות מעל במות התיאטרון, ואולמי הקלוב ריקים. איה, איפוא מסתתרת היד הנעלמה, הפוקדת על כל אלה?!..”

מובן, ששר המחוז לא כתב כל מרוֹרות עלי לשר הפלך – הן אנשים ידידים היינו – אך ההתרגשות היתה רבה מאד בקרב הצבור היהודי. התהלכו שמועות על אודות גזרות רבות, המתרגשות לבוא עלינו, והדברים הגיעו אז ללונדון, גם עד הפרלמנט הבריטי. לפעמים נסתה הממשלה הרוסית גם להכחיש את השמועות, כדי שלא לקלקל את היחסים הפיננסיים של הממשלה. סוף סוף גמלה הרעה, והממשלה נטתה את מטה הזדון על עם עברתה. גרוש היהודים ממוסקבה היה גולת הכותרת של ממשלת אלכסנדר השלישי. גדולה היתה הרעה גם בכמות, גם באיכות, בכל תנאיה. סרגיי אחיו נתמנה למושל כללי של הבירה הישנה, וקודם בואו נתנה פקודה “לטהר” את מוסקבה מן היהודים. ולא מצאו שעה יותר מוכשרת מיום הראשון לחג הפסח… אלפי משפחות נהרסו, כי לסדר את עסקיהם נתנה ליהודים ארכה של ימים, באופן היותר טוב – שבועות אחדים. “הנחות” אלה נעשו לסוחרים, שזכות ישיבתם במוסקבה עד העת ההיא היתה חוקית בלי פקפוק; ומה שנוגע לאלה הסוגים שזכויותיהם לא היו כל־כך מבוססות, כמו בעלי־מלאכה וסוחרים פעוטים – עם אלה מִצו כל חומר הדין, התנפלו על משכנותיהם ויסחבום לבתי כלאים, ויגרשום מן העיר בלי חמלה. הגרוש הזה נעשה באכזריות רבה, ותמונות הזועה לא נשכחו ימים רבים. את היהודים גרשו אל “תחום המושב”, ובפטרבורג שמרו מאד לבל יחדרו חלילה פליטי מוסקבה אל עיר הבירה. וגם פה בפטרבורג התכוננו לגירוש כללי של היהודים, ורק בגלל המשא־ומתן עם מקורות הכסף באירופא בדבר הלואה ממשלתית מוכרחים היו לדחות את הדבר.

והד הגלים הזידונים של השנאה ליהודים בחוגי השלטון הגיע לכל מושבות היהודים ברוסיא, ועוד הפעם התגברה בכל תוקף תנועת היציאה מן הארץ. קרוב להומל, בעיר סטארודוב, היה פוגרום ביהודים, ומשפט הפורעים התברר בעיר הומל, והשופטים פטרו את ראשי מחוללי הפרעות כמעט בלא כלום. התהלכו שמועות בין התושבים “העקריים”, כי עוד מעט ויגרשו את היהודים מכל המדינה. וגם דרכי המסחר נשבתו בעת ההיא. יבול נפות הדרום היה רע בשנה ההיא, ואשיות התעשיה בגליל מוסקבה התמוטטו לרגלי הגירוש, ונקודת הכובד של תעשית הארג החלה להתרכז בלודז, ותקופת המעבר ממרכז למרכז הולידה, כנהוג, משבר כלכלי. והתעוררו באביב ההוא במקומות רבים ליסד אגודות לקנות קרקעות בארץ ישראל. התנועה הזו היתה חזקה בקרב בני משפחתנו בהומל. האנשים אך זה מקרוב עברו להומל, לאחר שנשרפה העירה מולדתם, ועוד טרם הספיקו להתאזרח בתוך העיר החדשה באיתן. ילידי עירה קטנה היו קרובים יותר אל הטבע ואל חמודותיה, ולא רחוקים היו מן השאיפה לרכוש להם נחלת שדה וגן ולהאחז בארץ חדשה־ישנה. אמצעים כספיים לא חסרו, והדמיון תאר להם בארץ ישראל עתיד של חיים טובים, חיים שאין בהם ערמה תמידית של ההעברה על החקים המגבילים את היהודים בכל דרכי חייהם, חיים חדשים ומלאים זוהר. וגם במוהילוב מולדתי נוסדה אגודה לרכישת אחוזת נחלה בארץ ישראל. מיסדי האגודה שם היו ז. ד. ליבונטין והעורך־דין דב גיסין, ואנכי נקראתי למוהילוב בעניני האגודה והתחברתי אליה. ושמועות הגיעו לאזנינו על דבר יסוד אגודות לרכישת אחוזות בערים רבות, ומסביבותינו פנו אלינו אנשים שונים בבקשה לצרף גם אותם אל אחת האגודות אשר יסדנו, מי לאגודת מוהילוב, ומי לאגודת משפחתנו בהומל.

אלי הביטו כאל מומחה לאותו דבר, כי הלא על כן הייתי כבר בארץ ישראל. נקראתי נם למינסק, במקום שהיה הועד המרכזי של “אגודת האלף”, זו ההצעה הדמיונית, שעלתה אז במחשבה של אחד מבעלי הגימטריאות במינסק רבתי. הר"י סירקין הנכבד מאד סמך ידו על ההצעה, ויהי גם ראש האגודה, – וזה היה מספיק לרבים לתת את ידם אליה. אנכי לא כחדתי תחת לשוני את כל ההוכחות השליליות של הצעה ילדותית זו, – ואת התרומה של חבר האגודה שלמתי במלואה… ואגודת מוהליב בחרה בי לחבר הועד שלה, והמשפחה בהומל דרשה ממני בכל תוקף, כי אנכי אהיה הציר של אגודתם וכי אני אלך לארץ ישראל במלאכותם לרכוש את הקרקע שם למענם. קבלתי את המלאכות עלי בתנאי כי אלי ילוה עוד אחד מבני המשפחה, ותיכף אחר הפסח יצאנו, אני וחתן דודי שמריהו ברלין, לאודיסא ומשם לארץ ישראל. כל דברי מסעי השני הזה כתובים ומפורטים במאמרי “נחלה מבוהלת” והחפץ לדעת את הפרטים המענינים ההם יקראם במקומם.

לט. מסעי השני לארץ ישראל

ממחרת היום שבאתי ליפו בא באניה צרפתית ויסר גם הוא למלון קמניץ צעיר אחד, ושמו מאיר דיזנהוף. הוא עשה רושם של איש חי ומלא מרץ. יליד בסרביה, עבד בתור מתנדב בצבא הרוסי, והיה לבלר הלגיון. אחר כן הלך לצרפת וילמד שם תורת הכימיה, ואל הארץ בא בפקודת “הנדיב”, הברון אדמונד רוטשילד, ליסד בארץ ישראל בית חרושת לבקבוקי זכוכית. הוא אך סר אל המלון והתודענו וישאל אותי איזו הדרך ל“מקוה ישראל”. אמרתי לו, והנה בעוד שעות אחדות שב, וכבר קנה לו סוס, וגם מצא לו נער ערבי לשמור על סוסו. לעת ערב כבר ידע מלים אחדות בערבית, ובחוצות יפו הרגיש את עצמו כתושב. השפה הצרפתית היתה שפת הפקידות של הברון ושפת פקידי הממשלה הערבים, ודיזנהוף בא ושולט בשפה ההיא, ונבדל בזה לטוב על “ראש אִל כֻל יהוּד”, על זאב תיומקין, ראש הועד הפועל של “חובבי ציון” אז, שלא ידע לדבר צרפתית. דיזנהוף לא נח ולא שקט, יום יום היה רוכב על סוסו בסביבות יפו, עובר והולך לו לבדו, מאסף דוגמאות של חול בשביל חרושת הזכוכית שהוא אומר לכונן. דעתו תקיפה עליו, בידעו כי קופת הברון מאחוריו, ומתהלך לו קוממיות עם פקידי הממשלה ולשתדלנותו של חיים בֶקר אינו נזקק כלל. “אם יהיה צורך בדבר – אמר לי פעם – שאהיה קַימקַם, אזי אמלא את המקום הזה, אם אך יצוה הברון”, מלבד הרי“מ פינס, שהיה הגזבר בההנהלה הפלשתינאית, והרי”א בן־טובים, מנהל הספרים, סובבו את זאב תיומקין, ראש הועד, אנשים אחדים, שהיו מוזרים בדרכיהם ובהליכותיהם. תיומקין אך העמיד פנים כעומד ברשות עצמו, אבל באמת רחוק היה האיש מהיות תקיף בדעתו, והיה כלו תחת השפעתם של כוכבי־לכת בלתי מזהירים. אין כל ספק, כי היו האנשים ישרים עד מאד, ואל רעיון “חובבי ציון” היו מסורים בלב ונפש. די לי לקרוא בשמות את יהושע ברזילי, את אריה־ליב הורביץ, את פרנקפלד, את מיכל היילפרין. כלם אידיאליסטים, אך הוזים חולמים, ואוי אוי לספינת ראש־הועד, אם אלה היו קברניטיה. ומפני שתיומקין בעצמו גודל וחונך מחוץ למסורת היהודית ולכל מנהגי עמנו והשקפות־עולמו, ובארץ ישראל הלא בודאי שהיה צריך לראות את עצמו כתינוק שנשבה לסביבה זו, – היה “המנהיג” הזה נהוג בידי אחרים, ביחוד בידי אלה שהזכרתי. תיומקין אינו יודע עברית, ואולי גם את חתימתו בשפתנו “זאב תיומקין” למד אך בבאו ליפו, וכותב המכתבים בעברית היה אריה־ליב הורביץ. זה היה יהודי מארץ היהודים, צעיר קנאי לעמו ולכל קדשיו ולזכרונותיו הקדומים. ראיתיו בפעם הראשונה בועידת וילנה. הוא היה בחור ישיבה בקובנה. ואל ועידת וילנה בא רגלי, הלוך על יד פסי מסלת הברזל. מובן, שהוא לא היה ציר, אבל באספות השתתף כאחד הצירים, נאם ודבר ומחה, מבלי התחשב עם הגדולים והזקנים ועם החלטות שנתקבלו. והוא נשא לו אשה ועבר לארץ ישראל, ולילדיו קרא שמות נשכחים מתוך כתבי הקדש, כמו: שאר־ישוב, רוממתי־עזר וכדומה. אש־קדש יקדה תמיד בקרבו, והוא שאף לראות בעיניו את עמו מולך בכפה, והמציאות ומסבות העולם כאין היו בעיניו. וזה היה האיש, שהיה שולח מכתבים אל הגולה הגדולה, שבהם היו תשובות מעשיות על השאלות המעשיות, מכתבים לעשרות בכל יום, וראש הועד זאב תיומקין מאשר את התשובות בחתימתו!…– ברזילי, יהושע אייזנשטט, היה אחד העמודים, שאגודת “בני משה” נשענה עליהם, והיה חבר הועד האודיסאי. אם היה כבר אז תיומקין אח לבני משה או טרם היה, – אבל לאייזנשטט היתה השפעה גדולה על תיומקין ועל כל מעשיו. וברזילי הבלתי־נשכח הלא היה כלו “איש הרוח”, שהיה שולל את המציאות עד יומו העגום האחרון; ואפילו את ההבדלים בין הדיביט והקרדיט, הן בענינים כספיים והן בענינים צבוריים, לא חפץ לדעת מעולם. – מיכל היילפרין בא אז אל הארץ והוא מלא הזיות כלו. את חתונתו חגג דוקא על יד הכותל המערבי, ומפה לאוזן גלה תכניות צבאיות, שעל דעתו של ז’בוטינסקי לא תעלינה לעולם, תכניות צבאיות ללכוד את ארץ ישראל מידי התוגר. את כל האמצעים הכספיים שהיו לו הזיל לכל מה שדרשו ממנו, ואת ביתו הוא לא בנה. והיו עוד כאלה, כמו קונסטנטינובסקי, זאב פרנקפלד, שבלי כל ספק מקומם הנכון היה אצל רופא חולי־הרוח, ואת לבם נתנו כיועצים לראש ועד הפועל ביפו.

ואמנם יחד עם זה נוכחתי, כי תיומקין עוטה הוד והדר והוא חביב על כלם. היהודים האשכנזים, רובם מרוסיא, ראו בו אחד מאחיהם והוא לא זרק בהם מרה ככל אנשי הפקידות, אלה בני אָלזס שהשתדלו בכל כחם להתראות כצרפתים גמורים דוקא. והיהודים הספרדים, וגם הערבים המעטים שהיה להם עסק עם הועד הפועל, התיחסו אליו בכל האמון והכבוד. לא היתה לו עמהם, עם הספרדים ועם הערבים, שום לשון משותפת, כי הלא לא ידע לדבר לא עברית ולא ערבית, אבל הם הרגישו כי ישר האיש, פיו ולבו שוים, ־ ודוקא אלה, הרגילים תמיד לדבר בלב ולב, התיחסו בכבוד אל האיש ההולך נכחה. ונפלא הדבר כי גם הפקידות הצרפתית, שישבה מרומים והביטה מגבוה על כל אשר מסביב, לא נועזה לבטל את היש של זה האיש תיומקין, אם כי לא ידע לדבר צרפתית. הבנקיר ולירו סח לי, שבעדת הספרדים בירושלם נפלגו בענין צבורי אחד, ושני הצדדים הסכימו ברצון למסור את הענין למשפט… לתיומקין, שבו האמינו שלא ישא פנים ולא יסלף משפט. תיומקין ידע לתת למשרד ועד הפועל סדרים מתוקנים, ואך פתח את המשרד שלו היה ראשית מעשהו להודיע רשמי גם להקונסול הרוסי, גם להשלטון המקומי על מציאותו של המשרד. ובארץ ישראל, במקום שכל רשמיות לא היתה אז לכל עניני הצבור שלנו, וכל מעשי מוסדותיו היו בצנעא, “בסתר המדרגה”, הפומביות והרשמיות עושות רושם, והמשרד ותיומקין היו לנס. אפילו על הערבים היה זה משפיע, ופעם אחת נפלו דברים בין הפקידות של פתח־תקוה ובין השיך אבו־רַבח, וסדר תיומקין את הענין.

מלון קמניץ היה אז בשכונה האמריקאית־גרמנית, באחד הבתים של הברון אוסטינוב, שהיה חתנו של האַלל. זו היתה שכונת “בני ההיכל”, וקן המיסיון. גם האלל בעצמו היה יהודי שהתנצר, ושם גרו עוד אחדים מן המסיתים. אלה השתדלו מאד לצוד דגים במי העליה הגדולה אז, אולי יצלח בידם להעלות נשמות אובדות מבני ישראל. גם בקנית ארטוף היו המסיתים המתחילים או הגורמים, – בכל אופן השתתפו בצערם של היהודים בני בולגריה, שהיו מיסדי המושבה ארטוף. בשבע עינים הביטו אחרי הצירים השונים, שבאו אז אל הארץ. אולי יעלו את מי מהם בחכה. בשכונה ההיא היתה ברכת מים גדולה, שהיינו מתרחצים בה יום יום. בבקר אחד נכנסנו להתרחץ אני ומזא“ה, ומצאנו שם גרמני אחד מתלבש. כשפשטנו את בגדינו והוא הרגיש בנו שאין אנו לובשים טלית־קטן, ומבלי דעת, כפי הנראה, שסבירא לנו כמאן־דאמר שציצית חובת מנא ולא חובת גברא, נכנס אתנו בדברים, דברי שלום ואמת שלו. הודיע לנו את שמחתו, כי הנה באו ונתקימו דברי הנביא: “והיה השרון לנוה צאן”, והביע את בטחונו, כי בודאי יבאו ויגיעו כל יעודי הנביאים, ולאט לאט נגש “אל הענין”, וכי אנחנו הצעירים, בודאי נהיה הראשונים להכיר את “בן האלהים” למשיח וגואל האנושיות… אנחנו כבר מתרחצים, שוחים ומשתובבים במי הברכה, והמסית מדבר וממשיך את הטפתו לנו, ממלא את “חובתו”. סוף סוף פקעה הסבלנות של מזא”ה, ויאמר לי: שמע נא, שלח אותו אל…, וממעמקי השפה הרוסית הוציא חירוף וגידוף כזה, שכפי הנראה הגרמני שלנו, שהוא אמנם היה יהודי פולני שהתנצר, גם הוא הבינו או הרגיש בגסותו, ויעזוב אותנו וילך לו באפס תקוה להביאנו לאורחא דמהימנותא…

האניות הביאו לחופי יפו טפוסים מטפוסים שונים. תנועת העליה לארץ ישראל היתה רווחת ברחוב היהודים, ובאו צירים גם מאת חילים משוחררים מפטרבורג, מאת סוחרים ביקטרינוסלב, יהודים כורמים מחבל בסרביה באו לתור את הארץ. היו, כמובן, גם בניו של “מנחם־מנדל” הסוחר ומוכר ביקנה“ז, אבל גם אידיאליסטים מסורים לרעיון הגאולה לא חסרו. עמדי היה ציר של אגודת מוהילוב, הלל קורובקוב מעיר מסטיסלב, שהתנועה הלאומית היתה חיי רוחו כל הימים, ואת בנו הבכור לאחר שנעשה בר־מצוה גנב מביתו ומאשתו, ויביאהו לארץ ישראל לחנכו לאכר ב”מקוה ישראל". הדרישה לקרקעות הולידה, כנהוג, המון סרסורים, שלנגד עיניהם היו “עסקים” ומעשי־ספסרות רגילים; אבל גם יהושע חנקין כבר החל אז לחלום את החלום הגדול על דבר גאולת השטחים אשר בעמק יזרעאל, זה החלום אשר זכה לראותו הולך ומתנשם… וצריכים להודות ויהיו נא הדברים רשומים לזכרון, כי הועד הפועל של תיומקין ראה צורך בדבר להלחם נגד הספסרות בקרקעות והסרסורים, ונסה לקחת אל תחת השגחתו את דבר קנית הקרקעות, וכל החוזים בעסקים אלה נעשו בבית הועד והכספים נמסרו מידי הקונים לקופת הועד. אמנם זה לא הציל את הקונים, וכמעט כל הסכומים הרבים, לפי ערך הזמן ההוא, שהשקיעו אז הקונים ודמי הקדימה אשר השלישו בידי ועד הפועל של תיומקין, – כל הכספים הללו ירדו לטמיון ואבדו. ואולם אי אפשר להטיל את כל האשמה על ראש הועד הפועל של אז. המשבר בא אז על כל העליה לרגלי הגזרה שגזרו בקיץ ההוא על הכניסה לארץ. לא נתנו לאניות להוריד יהודים אל הנמל. ועינינו ראו וכלו, איך היה על תיומקין להמתיק סוד עם חיים בקר בדבר הנזמים והעגילים, שהיה עליהם להגיש מנחה לאשתו של מושל העיר, או לשאת ולתת בדבר כמות השוחד לתתו לפקיד הנמל, וכדומה מן המחזות שאנו היינו רגילים להם בארצות גלותנו. לרגלי זה חזרו רבים מן הצירים מן הקניות שקנו, מפני שלא היו בטוחים כי יתנו לשולחיהם לבוא ולהאחז באדמה שקנו בשבילם, ולא קימו את החוזים שהתקשרו בהם. אז הפסידו הקונים את דמי הקדימה שהשלישו בידי הועד הפועל, אבל גם אנשי־הבינים, המוכרים הסרסורים, התרוששו גם הם, כי הלא גם הם היו קשורים בחוזים עם אדוני הקרקעות ונתנו על ידיהם סכומים הגונים, שהפסידו. הגיעה “שעת חירום”, שהפילה למהמורות את כלנו, גם את – ראש הועד הפועל, את תיומקין, שעוד בקיץ ההוא יצא מן הארץ ולא שב אליה עד היום.

מ.ב.ה. הכהן, זאב תיומקין, יעקב מאז“ה, בשנת תרנ”א, ביפו

מ. דממה דקה

במשך הקיץ ההוא נתרוקנה יפו מן הצירים הרבים שמלאו אותה. העליה הגדולה השאירה אחריה אך מעטים. הרוב הגדול של הקניות לא נתקיימו, ואלה אשר קנו בהחלט לעצמם או לשולחיהם, גם הם לא מהרו להתנחל ולהתישב בארץ. כל אלה הידועים והנקראים בשפת המושבות “מתנחלי חוץ”, שכאלה רבים בחידרה, ברחובות ובעין־זיתים, – כמעט כלם הם מאלה שרכשו להם חלקות אדמה בשנה ההיא, שנת תרנ“א, שנת הבהלה. ולמען האמת ההיסטורית צריכים לאשר את העובדה, שהבהלה אחזה את רוב העולים ואת הצירים לא רק מפני איסור הכניסה אל הארץ, כי אם גם מפני טעמים אחרים. השנים הקרובות, שבאו אחרי העליה בבהלה, הביאו בלבות היהודים ברוסיא תקוות לטובה,– לא מאת השלטונות, שלא חדלו להמשיך את הלחץ ביהודים; בא המרגוע לרגלי המצב הכלכלי, שהוטב. מגורשי מוסקבה עברו לפולין, במקום שפתחו את חרושת הארג ויתר סוגי התעשיה, והם יצרו להם שוקים, שמקודם השתמשו בתוצרת רוסיא הפנימית. היציאה מרוסיא למערב אירופא ולעבר לים המעיטה את ההתחרות בערי תחום המושב והקלה גם את מלחמת החיים שם. בדרום רוסיא היו יבולים טובים, והשנים היו שנות משא־ומתן, וסוחרי־היער ראו ברכה מרובה במשלח ידם. בשבתי לרגלי עסקי בקיץ תרנ”ב בערי מורד הדניפר, ביחוד ביקטרינוסלב, נוכחתי כי כל אלה ממיודעי ובני משפחתי, שהיו חברים לאגודת ההתנחלות, ואשר במלאכותם הלכתי לארץ ישראל,– הסיחו את דעתם מכל הענין הזה. לא רק ענין מסחרי, אף גם משחק הקלפים, שבו מבלים את הזמן, לוקח יותר את לבם, ובעל המלון שלנו ביקטרינוסלב הציע לפני להרשם בתור חבר לאגודתנו בתנאי, שהוא יקבל במושבה אשר ניסד את המונופולין למכירת קלפים… ובאגודה השניה שלי, אגודת מוהילוב, גם שם עמלו לשוא ליבונטין וגיסין לעורר את הלבבות. העשירים בתוך חברי האגודה היו הראשונים במעל לסתור את האגודה ולהרסה. הלכתי למוהילוב פעמים אחדות, נסיתי להגן על הענין, – אבל לשוא. לא אכשר דרא, ואנשים אשר למאות אלפים רובלים עלה הונם נרתעו אחור, ולא חפצו להשקיע איזה אלף רובל להשתתף בגאולת הארץ, גאולת עצמם.. ובאמת, הם ובניהם אבדו בארץ נכריה לעולם…

וגם עלי היתה עבודה רבה, עבודה פרטית, משפחתית, כוס הגירוש עברה גם על הורי, גם על שני גיסַי לוקחי אחיותי. הם היו תושבי פטרבורג, והשלטונות שם החלו לעשות כמעשי מוסקבה, “לטהר” את העיר מן היהודים, וגם הם היו בתוך הגולים. לקראת בוא הורי אלי להומל שמחתי מאד. לפני זה קרה בפטרבורג מקרה אחד, שהיה ממלא את לבבי תמיד דאגה לגורל אבי. על אחת האניות הקטנות, העושות דרכן במימי פטרבורג, נחלש איש זקן אחד ויגוע וימת. איש לא ידע מי הוא, והמשטרה החזיקה את המת שני ימים ותקברהו בקברות הנוצרים. עברו ימים אחדים, והנה הודיע להמשטרה אחד המשרתים, כי לפני ארבעה־חמשה ימים יצא אדוניו מן הבית, ולא שב. החקירה והדרישה הוכיחה, לפי התמונות שבבית הנעלם ולפי הצלומים שעשתה המשטרה, כי המת באניה הוא הוא האדון, שהמשרת מחפש אחריו, והוברר שמו – ליב מנדלשטם, המלומד היהודי הנודע אריה למטה־השקדים, אחד מנביאי השכלת היהודים ברוסיא. ולולא הודעת המשרת כי אז לא בא אפילו לקבר ישראל. ומאז קרה המאורע הזה לא ידעתי שלו בנפשי. אנכי הלא ידעתי את נענועי ונדנודי אבי בחוצות פטרבורג, במקום שעליו להתחכם תמיד לבל תמצאנה אותו תנואות המשטרה הבודקת בזכיות הישיבה של היהודים. האיש היה באחרית שנות הששים, מסגף את נפשו תמיד, לפעמים קרובות יושב בתענית, זהיר אפילו בפת פלטר, – והוא מתהלך ותועה ברחובות העיר ההומיה והגדולה, ומי יודע אם לא יחלש באחד המקומות, ולא יקרנו כמקרה מנדלשטם… ומה שמחתי לקראת בוא אבי, הוא ואמי, אלי להומל, במקום שאין דאגות של זכות ישיבה, והסביבה יהודית כלה, ואפילו קרובה היא אל מוהילוב מולדתו! מפי אבי נודע לי, כי כל הונו שהיה לו בעסקיו בפטרבורג אבד לו. הוא היה מוכר מטילי כסף וזהב בהקפה לאומנים, ועל פי הרוב אפילו בלי שטרות. הן כמעט את כל האומנים האלה ידע והכיר מנערותם, בעוד היו שוליאות אצל בעליהם, ואך בעזרתו הסתדרו ויסדו להם בתי־מלאכה. והנה נתכה גם עליו גזרת הגירוש. ביום אחד הוציא החוצה את כל רהיטי הבית הטובים, ויתנם אל הראשון שעבר על פניו ובמחיר אשר נתן, ואת פנקסי חשבונותיו ואת שטרי החוב שהיו שמורים בידו קרע והאביד, מבלי להשאיר זכר. הן הוא ידע, שלא ישוב עוד אל העיר ההיא, ואל בתי־משפט ואל עורכי־דין לא יפנה לתבוע את חובותיו, ולכן – כאשר אבד לו מסחרו ומקור פרנסתו, כן יאבדו כל סכומי החובות, וכמו יצאה אש ותאכל את כל אשר לו, ולא יהיו הפנקסים ושטרי החובות לזורעי מלח על פצעיו… ידי מצאה רב לכלכל את שיבת הורי בכבוד, ואך באו ושכרתי להם בית מרווח בקרבת ביתי, ועל יד אמי נתתי פקודה אל משרד מסחרנו לתת לה כפי אשר תדרוש, כפנקס שהיה ביד אשתי, מבלי לבוא עמה בחשבונות. ולא ארכו הימים, ועל הורי אלה נפל הגורל למלא תפקיד חשוב מאד. אחי הגדול נתאלמן, וילדים קטנים היו תלויים עליו, והוא בעצמו שחר לטרף במרחקים, ואיש לא היה לגדל את הילדים ולחנכם. משפחת אחי ישבה בביאליסטוק, ואנכי הלכתי אל העיר ההיא, ולקחתי את הילדים, והבאתי אותם להומל, ומסרתי את המשפחה על ידי הורי, שהם טפלו בהם ויהיו להם לאב ולאם. אבי לא האריך ימים, וימת במגפת החלי־רע בשנת תרנ"ג, ואמי נשארה לאם לילדי בנה עוד כחמש־עשרה שנה, עד יומה האחרון.

והעסקים הלכו והתגדלו והתרחבו. את בית הנסירה הגדלנו פי ארבעה. לא הסתפקנו במכונת המניע, שהיה לנו מאת המחכירים, וקנינו בכספנו מניע גדול וחזק, והעמדנו מכונות־נסירה חדשות, וגם מכרנו כמות גדולה של קרשי־חבית לבתי החרושת של מלט בנובורוסיסק. קניות החומר הגלמי, היערות לחטוב בהם וקורות עץ לנסרם, היו כמעט בידי חותני, ועלי היו הנסיעות למקומות המכירה, וכמעט שבוע אחד לא עבר עלי שלא אצטרך לנסוע לאחד המקומות, ולפעמים גם למרחקים, עד נובורוסיסק. לוילנא יש שהייתי נוסע אפילו פעמים בשבוע אחד. בעיר ההיא כבר הכרתי את כל אנשי שלומנו, ובביתו של ר' יצחק־ליב גולדברג היתה לי תמיד חברה וסביבה שאהבה נפשי, הייתי נמצא בתוך האינטרסים הלאומיים, שהם לא חדלו להאיר את מחשכי הנשמה היהודית שבקרבי. בוילנא, בביתו של רעי י“ל גולדברג, נפגשתי עם רע ילדותי, שחרותי ובחרותי, עם ש”ז לוריא, אשר לא התראינו מאז יצאתי את פטרבורג. מן המקצוע של מהנדס לסלילת דרכים, שבחר לו וגמר את חקו בלמודים אלה, לא בנה את ביתו, והוא הלך ועמד על המבחן בחקי המשפטים ועבר את הבחינות. אבל גם במקצוע זה לא הסתדר. באחת האספות החפשיות לשאלה כלכלית הצטיין בהגנתו על הענין של אחריות החיים, וחברה אמריקנית אחת, “עקויטבל” שמה, הזמינה אותו להיות מנהל משרדה בפטרבורג. אבל רב־הכשרון ומרובה־הידיעות הזה לא היה מוכשר להחזיק סדרים, שבלעדיהם לא יצויר משרד, ועליו היה לעזוב גם את העבודה הזאת, ואנכי מצאתיו בוילנא. הצטלמנו שלשתנו, אני והוא וגולדברג, לזכרון. ובגעגועים זכרנו את הימים הראשונים לתנועת הרעיון הלאומי, את הימים הרועשים והסואנים בפטרבורג במערכת הראסוויעט, את חלומותינו על הנסיעה לארץ ישראל, על תחית עמנו וספרותו. הלא זאת היא וילנא, מקום הספרות העברית החדשה לפנים,– ועתה העיר הזאת התרוקנה, ואין בתוכה אף אישיות אחת, אשר יתפוס מקום, איזה מקום שהוא בספרות העברית…

ו“אחרי הרעש קול דממה דקה”. שאון התנועה הגדולה לישוב ארץ ישראל חדל כלו, הצירים שהלכו לקנות נחלאות שבו על עקבם בלא כלום, כספי־הקדימה שהשלישו בידי הועד הפועל ביפו כלם הלכו לטמיון, תיומקין שב לרוסיא ואל מקומו ליפו לא שב. והעיקר הוא: כמו יד נעלמה שתה קציר לכל התנועה הגדולה, סתמה איזה גולל על השאיפה לרכוש נחלת שדה בארץ ישראל. גם אלה, שכספם אבד להם בענין הקניות בארץ ישראל כמעט שתקו, לא מיחו ולא התרגשו, כמעט עברו בשתיקה על הנעשה להם. אם מפני שעפ"י הרוב האנשים היו אמידים, והפסד של איזו מאות רובלים במה נחשב בעיניהם, או מפני שבעומק מצפונם אולי הרגישו, שעוד מבתחלה לא היה לבבם שלם עם הרעיון הלאומי, ואין הם רוצים כלל וכלל לעזוב את מקום שבתם בארצות הגולה ולהעתיק את משכנם לארץ ישראל. בכל אופן, תרעומות רבות לא היו על הצירים מאת שולחיהם, שאולי גם אמרו בלבם: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. מאת בני אגודתי חזיתי: אף פעם לא הזכירו לי את המלאכות שלא עלתה ואת הכסף שהפסדנו.

גלגלי התנועה לישוב הארץ ולגאולת האדמה כמו חדלו לנסר בעולמנו בשנים האלה, ראשית שנות התשעים למאה שעברה. הישוב ועניניו כמו הוסרו מעל הפרק, וכל שאלה רצינית לא התעוררה בקהל “החובבים”. עלובות היו ישיבות הועד האודיסאי, שבהן היו יושבים אנשים של צורה ודנים על דבר רפת בגדרה, על דברים פעוטים, שבהם ואך בהם התבטאה פעולת הועד, ואשר בקטנות אלו הצטמצמו גם עניני הישוב. מי שבא על מקומו של תיומקין לעמוד בראש הועד הפועל, המנוח בינשטוק, היה טפוס של פקיד דיקן, פקיד הממלא רק את הפקודות של הגבוה ממנו, פקיד מחוסר כל מעוף וכל איניציאטיבה משלו, – ממש ההפך ממה שהיה תיומקין. בינשטוק היה “פרנס לפי דורו”, אדם שָלֵו, שקול ומדוד, אחרי שתקופת “שטורם אונד דראַנג” היתה כבר מאחריו. זוכר אני, כשהיינו נפגשים, מתאספים – אנחנו, תמימי־דעים, אחים לרעיון הלאומי, בני משאת־נפש אחת – היינו מדברים על דא ועל הא, אבל על הישוב ועניניו היינו עוברים בשתיקה. ואילו ענינים, ענינים חיוניים, ממשיים, עקריים היו בתקופה ההיא, עוֹנת־המות של הישוב! לחוגים אחדים היה מאסר בן־יהודה, לרגלי המלשינות, למאורע. אבל זה היה בעינינו, ובאמת אך מאורע ירושלמי, שהוסיף עוד קו עגום אל התמונה הישנה המעציבה. שערוריה אחת פחות או תועבה אחת יותר– אחת היא. אבל הישוב במלא היקפו ומובנו הגדול, החזון הנהדר אשר את תארו נשאנו בלבנו, התחיה הלאומית,– עקבות כל אלה כמו נמחו בתקופה ההיא…

העקבות נודעו. הם לא נמחו. רעיון התחיה מצא לו שטחים אחרים; ובהם התעסק ויך שרשים, ויצמח, ויגדל. ועל השטחים החדשים ועל העבודה בהם – בחלק הבא.

א. רוח אחרת.

היו שנות התשעים של המאה שעברה. עם היהדות ברוסיא היתה כמו רוח אחרת. כל חליפות ותמורות לטובה במצב המשפטי לא היו אמנם, אבל בקרב לבב היהודים נשבו רוחות אחרות, מעודדות. שמחו גם על מחלתו האנושה של אלכסנדר השלישי, הצר הצורר ליהודים. כנהוג היתה פקודה מטעם “הרבנות מטעם” להתפלל בשלומו של המלך ההולך למות; ואולם נמצאו כאלה, שבלב שלם אמרו “תהלים”, אך במקום מזמור קי“ט שנוהגים לאמר על חולה, שפכו שיחם במזמור ק”ט: “יהיו ימיו מעטים, פקודתו יקח אחר. יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה”, ואמרו לנקום בזה את נקמתם מידי המושל העריץ. היהודים במוסקבה הלכו כאל חג נצחון לקבל את פני פגר המלך, בהעביר אותו מקרים לפטרבורג דרך הבירה העתיקה. אמנם, עוד טרם ידענו את היורש אשר ישב על כסאו ואם ייטיב ללכת מאביו; אבל היהודים הנאנחים חפצו אז לראות את יד ה' אלהיהם, אשר הויה בזה שהיה להם לרועץ. הסופר ישביא"ל אמר לי אז: עתה לא אירא ולא אפחד עוד גם מפני ניקולי השני; הן גם לו כליות, ואם יעשה הרע כאביו, אזי תבוא מחלה גם בכליותיו. משום־מה קוו, כי המלך החדש, אדם צעיר זה שאינו מצטיין בשום דבר, והעומד לישא את ארוסתו המשכלת, – כי הוא לא ימשיך את השיטה, המיוסדת על שנאה אורגנית לעמים זרים בכלל וליהודים בפרט. האמינו, כי המלך החלש הזה יקל בכלל את העול האזרחי הקשה מעל צואר התושבים ברוסיא ויסביר פנים אל חופש האזרחי קצת.

והיתה הרוחה ליהודים גם לרגלי המצב הכלכלי שלהם, שהוטב בתקופה ההיא. הן מי כיהודים ברוסיא, שהיו כמעט כלם בני המעמדות של המסחר והתעשיה, היו מרגישים תמיד בעצמם ובמצבם הכלכלי את החליפות והתמורות בכל האיקונומיקה של המדינה. והנה השנים האלה היו שנות משא־ומתן והתפתחותם של כחות כלכליים שונים ברחבי המדינה הגדולה. חרושת־ההר בדרום רוסיא, מכרות הברזל והפחם אשר במקוה הנחל דוניץ, ותעשית הברזל הכרוכה בתעשיה ההררית – לכל אלה שמשו מרכזים הערים חרקוב ויקטרינוסלב, והיהודים במקומות האלה ראו ברכה ועשו עושר. נבנו מסלות ברזל חדשות, ולרגלי זה התפתח מסחר היער בכל מקוה הדניפר, הנהר הגדול העובר בכל הפלכים, שנחשבו לתחום־המושב של היהודים. שטחי יער גדולים של מאות אלפים דיסיאטינות נקנו על ידי יהודים, קצת בהיתר, על ידי יסוד חברות אנונימיות, וקצת באיסור, על שמות מָשאלים של נוצרים. נהיתה תנועת מסחר גדולה, ורבים מאוכלסי היהודים התפרנסו וגם פרנסו את אחיהם הקטנים. אניות הקיטור התהלכו על פני הדניפר ועל כל אשדותיו הגדולים, כמו הנהרות סאזש וביריזינה, פריפיט ודיסנה, וגם המקצוע המסחרי והכלכלי הזה נמצא כמעט כלו בידי היהודים.

חרושת הארג לכל מקצעותיה, שעיקר מרכזה היה חבל מוסקבה, גם היא עברה, בעקבות היהודים המגורשים, למחוז פולין, ביחוד אל העיר לודז. כל אלה שסחרו בכל תעשית הארג במוסקבה, אך גורשו מן העיר הזאת עברו לערי פולין ויביאו אתם את כשרונותיהם ואת מרצם, ומעשיהם הצליחו בידם. לא היו זקוקים עוד להוציא חלק הגון מן המרץ להלחם על זכות הישיבה וגם להיות תמיד צפוים אלי גירוש, וידיעת המסחר ותנאיו עמדה להם לפתח עבודה רבה. תחת מועקת הגירוש נמצאו – אמנם מתי מעט מאד – שלא עמדו בנסיון, וכדי להנצל מהרס הלכו ורכשו להם “תעודות טבילה”, ונשארו לשבת על מקומם; ומאלה קנאו אחר כן באחיהם, אשר עתקו וגברו חיל במסחרם בוארשוי ובלודז. תעודת טבילה מועילה לזכות־ישיבה, אבל מעטה בה התועלת לפרנסה, הזקוקה לסגולות אחרות. כבר נגמר אז בנין מסלת הברזל הגדולה, המסלה הסיבירית, והיהודים בני המרץ קשרו את מרכזי התעשיה בפולין עם נפות המזרח הרחוק, וישלחו מלאכים קלים אל השוקים הרחוקים ועד חרבין הגיעו. התעשיה של רוסיא הפנימית הרגישה על שכמה את המכות, אשר הוכתה מידי מאהביה, שאמרו להציל כביכול את מסחר האזרחים העקריים ולהגן עליהם מפני היהודים המתחרים. ובאמת יצא ההיפך: לרגלי הגירוש ממוסקבה סבלה התעשיה הרוסית, והיהודים לקחו אל תחת ידם את התעשייה בנפות ליטא ופולין ויצליחו ויראו ברכה.

בתקופה שאנו עומדים בה, בשנים הראשונות של שנות התשעים, כבר נוסדה, על ידי מאות המיליונים שנדב הברון הירש, חברת יק"א, והרבה אלפים יהודים יצאו מן הארץ אל המושבות שנבנו בשבילם בארגנטינא. בעת ובעונה אחת גברה היציאה הכללית לאירופא המערבית ולעבר הים האטלנתי. זה הקל בהרבה את המצב החמרי של היהודים ברוסיא. היוצאים, מכיון שעלה בידם איך שהוא להסתדר במקומות מושבותיהם החדשים, תמכו בכל אשר יכלו בקרוביהם שנשארו ברוסיא, וסכומי כסף הגונים היו באים ונכנסים לרוסיא לטובת היהודים היושבים בה. היו עירות בליטא, שכמעט כל פרנסתן היתה על הכספים הבאים מחוץ לתמוך ביושביהן. אין בזה סדר ובסיס כלכלי בריא, אבל החיים החמריים של היהודים ברוסיא היו תמיד נכונים למועדי רגל. השיטה של ממשלת הצר בנוגע ליהודים היתה שיטה של עושק, כעין פוגרום בלתי חדל, והתמיכה מחוץ למדינה היתה עוזרת בהרבה להקלת המצב הכלכלי.

אל הגורמים השונים, שבגללם הוטב אז המצב החמרי של היהודים ברוסיא, צריכים לחשוב גם את הפוליטיקה הכלכלית של המיניסטר ויטא. זה האיש עלה לגדולה עוד בימי אלכסנדר השלישי ובשנים הראשונות למלכותו של ניקולי השני תקן הרבה דברים בהנהלת הענינים הכלכליים של המדינה. אנטשימי לא היה, ובעבודתו שקדמה לעבודת הממלכה בדרום רוסיא היה לו שיג ושיח עם יהודים ועם אחדים מהם נכנס ביחסים קרובים. ויטא הבין היטב, כי מן הנמנע לנהל איקונומיקה מדינית בריאה על יסוד הגבלות בזכיותיהם האזרחיות של הרבה מיליונים תושבי המדינה, ביחוד תושבים כמו היהודים, שהם היו ברוסיא השאור שבעיסה הכלכלית. ומבלתי יכולת להשפיע על השיטה הכללית של המדינה, השיטה המיוסדת על הגבלות ושנאה פראית ליהודים, השתדל ויטא ללכת סחור סחור, ובכל התקנות השונות, שהוא הנהיג בגבולות הוזרה הכספית שתחת הנהלתו, הכניס הקלות רבות ליהודים, – יותר נכון: לא הכניס את ההגבלות הידועות כפי המבטא הרגיל בכל התקנות של המדינה ברוסיא “חוץ מיהודים”. אפילו בבתי הספר למסחר שנוסדו תחת השגחת הוזרה לכספים לא היו כל הגבלות הן בנוגע למספר התלמידים והן לכל הזכיות הרבות, שהיו בתי ספר אלה נותנים לגומרי הלמודים בהם, כמו אזרח נכבד וזכות להכנס אל בתי־המדרש העליונים. אין כל הגבלות למסחר היהודים ולהשתתפותם בתעשיה ובחרושת המעשה בכל סדר הפקוח שיסד המיניסטר הזה, הפקוח על מסי המסחר והפקוח על התעשיה. בכל אלה לא נתן ויטא בתקנותיו מקום לאיפה ואיפה ולהבדיל בין היהודי ובין האזרח העקרי, והרוח הזה חדר בהכרח גם אל הבנק הממלכתי, והמסחר והתעשיה שהיו בידי היהודים השתמשו לרוחה בקרדיט הנוח של הבנק הזה שמחלקותיו נפתחו בערי הפלך אשר בתחום המושב.

וכשם שלא פגשו מכשולים על דרכם הסוחרים היהודים הגדולים ובעלי התעשיה, כן היתה הרוחה לסוחרים קטנים ובעלי־מלאבה, בתת להם יכולת ליסד אגודות להלואה וחסכון בשביל הקרדיט הפעוט הנחוץ להם. ויטא סדר למוסדות קרדיט אלה תקנות, שעל פיהן קבלו האגודות של האומנים והסוחרים הפעוטים זכיות מיוחדות וחשובות עד מאד. אשור אגודות אלה לא היה זקוק לרשיון הרוממות, כמו שהיה הדבר נוהג ברוסיא לכל יסוד חברה ואגודה, ורק מספיקה היתה הודעה להרשות המקומית, לשר הפלך. החק פטר את המוסדות מכל מיני מס גושפנקא והערכות וארנוניא, והטיל את גביות החובות על פקידי המשטרה, מבלי שיצטרכו המוסדות לפנות אפילו לעזרת המשפט. באופן זה קבלו ההמונים ברוסיא יכולת ליסד ולנהל בנקים עממיים בכל עירה וכפר, והבנק הממלכתי תמך בהם ונתן להם אשראי בתנאים טובים. והתושבים היהודים היו הראשונים והעקריים, אשר השתמשו בזכיות החדשות של מוסדות אלה, ובערי המושב סדרו היהודים רשת גדולה של אגודות לסוחרים זעירים ובעלי מלאכה, ואגודותיהם התפתחו והביאו ברכה מרובה לאוכלסי היהודים. בכל עיר ועירה קטנה נמצאו עסקני צבור בני תרבות במדה מספיקה, שהבינו את כל הטוב, שאגודות כאלו מביאות לתושבים, והשתדלו לפתח אותן ולעשות מהן כלי יוצר להקל את החיים החמריים באשר יכולו. חברת יק"א באה גם היא לעזרת האגודות ההדדיות האלה, והמשרד המרכזי של החברה בעיר הבירה היה מכלכל את קופות האגודות בפקדונות ובהלואות בתקופות הראשונות להוסד האגודה, והיה מלמד ומחנך את העסקנים ליסד ולנהל אגודות אלה.

כל הגורמים המדיניים והכלכליים האלה היטיבו קצת את המצב החמרי של התושבים היהודים ברוסיא. ויחד עם זה התגברה בקרבם גם הכרת ערך עצמם. התרבות עשתה את שלה, ותורת השויון של כל בני האדם, באין הבדל גזע ודת ומעמד, חדרה אל תוך ההכרה ההמונית. היהודי היה נכון למרוד, ולא חפץ להשלים עוד עם הרעיון של הגלות, שזו מצדיקה את הגזרות ואת ההגבלות, ורבים מצעירי עמנו שאפו גם אל שויון המעמדות בחברה. תורת קרל מרכס ותלמידיו נהיתה רווחת ברחוב היהודים, ובקרב ההמון המשתדל להפוך סדרי הממשלה לא היה צעירינו האחרונים וגם לא המעטים במספר. לא התחבאו אל הכלים, הדגישו את ישותם, ויש אשר השלטונות היו נרגזים מאד לרגלי פעולות ה“בונד” היהודי וכל חלקנו ועמלנו בתוך כנופיות החותרים תחת הסדרים הקימים, ויחדלו לראותם כראות כמות מבוטלת והרגישו את מציאותם של אלה.

כזאת היתה תמונתה של היהדות הרוסית באמצע שנות התשעים. החחים והרסן וכל המצוקה של אלכסנדר השלישי הנורא לא ישובו עוד תחת ממשלת הצעיר ניקולי השני, – לא עוד יביאו האנשים את צוארם בעול הקשה, וגם היהודים לא יחפצו לסבול עוד את העול הכפול שנים, והיתה עם כלנו רוח אחרת…

ב. מלחמת “הצור והגל”.

היהדות הרוסית גדלה, אזרה חיל, חדלה להיות רק “אגל של דמעה”, “רסיס דם”, כמבטאו של ביאליק, ואני ממשיך בלשון המשורר לאמר, כי משטמה וכאב גִדלו את היהדות ואנחות רוממוה, ומלחמת “הצור והגל” החלה אז, בתקופה ההיא. ויחד עם זה החלה ההכרה הלאומית להתגבר בקרב היהודים, החלה תחית הרוח.

עוד בשנות השמונים החלו רוחות חדשות לנשב בעתונות של היהודים. את ההטפה להשכלה ולרוסיפיקציה הזניחו כליל אפילו הכותבים רוסית לעברים. נביאי ההשכלה של הספרות העברית גם הם הכירו, כי זמנם עבר ושירתם הושרה. הספרות “היהודית”, בלשון המדוברת, הוציאה החוצה סופרים בעלי כשרון יוצאים מן הכלל, נצבו לעיני הקהל הקורא בכל שעור קומתם ש"י אברמוביץ, פרץ, ונתגלה הכשרון של שלום־עליכם, וכלם הביאו לידי גלוי את הנשמה היהודית, את המון בית ישראל בתור קבוץ יהודי. הקובצים שהוציא שלום־עליכם בקיוב הוכיחו, כי אפשר ליצור בשפה המדוברת ספרות ראויה לשמה, וכי בא שינוי מוחלט בטעם הטוב של הקורא היהודי, שאינו רוצה ואינו יכול עוד להסתפק בספרות בדחנית ובספורי בדים “מעשי בבא”. גם הספרות הרוסית־עברית שנתה את דרכה לטוב, גם לאחר שנפסקו השבועונים “ראזסוויט” “ורוסקי עבריי”. בכל התנגדותו של הירחון “וסחוד”, – יותר נכון: של העורך א. לנדוי – אל ישוב ארץ ישראל ואל כל התנועה אשר מסביב לענין זה, – ההכרה הלאומית היתה מפעפעת בחוברותיו. ש. דובנוב, אחד מעמודי התוך של הירחון החשוב הזה, שאיננו שולל את הגלות אולי גם היום, מצא את עצמו, ובמאמריו הרבים, שהיו חתומים בכנוים שונים, חנך את קהל הקוראים ופִתח בהם את ההכרה העצמית ואת ההבנה ההיסטורית ואת הגאון הלאומי.

ותחית הרוח העברי בכל היקפו נראתה בספרות העברית. המסורת של תקופת “ההשכלה”, של “התעודה” הגלותית, של כל פקעת הרעיונות שבחוטיה המסובכים נאחזו הסופרים העברים במשך עשרות שנים, – המסורת הזו כמו נשכחה, נמסרה לגניזה. נעלמו לאט לאט גם הסופרים כביכול, הבטלנים “המושכים בשבט סופר”, חורזי חרוזים ומגבבי מליצות של שברי פסוקים. צעירים בני כשרון, שנתחנכו על הספרות הרוסית הטובה והבריאה, נסו את כחם במקצועות־ספרות שונים והביאו ברכה אל ספרותנו. פרישמן, בריינין, זלמן אפשטיין, טביוב, לוינסקי, ואל דרכיהם למדו גם מן הצעירים, אשר נסו את כחם. וילנא הדקדוקית והמליצית ירדה מעל הבמה, וכמו מבלי משים צצה אודיסא, והוציאה דברי ספרות, שהיו בהם טעם וריח, פרחים ופרי. והצלצול העקרי בכל מנגינת הספרות החדשה היה פִתוח הרצון הלאומי, התעוררות בלתי חדלה עד שתחפץ האומה הישראלית להיות לאום חי ופועל, לשוב לתחיה בכל המובן הטוב של המושג הזה.

התוקע לחרות עצמית זו היה – אחד־העם. הוא היה הראשון שהראה על כל הלקויים שבעבודת “החובבים”, ויקרא להם: “לא זה הדרך”. “חבת” ציון, הנשענת על השנאה לארץ רומניה או רוסיא, למשל, אינה ולא כלום. אם ציון טובה מרומניה, הלא אין מן הנמנע, כי תמצא ארץ אחרת נאה גם מציון. תחית האומה אינה יכולה להיות תלויה בשלילת זכיות אזרחיות, או במתן הזכיות האלה, ושתי ההופעות האלה, עושק הזכיות והחזרתן, סופן להביא לידי טמיעה, אם מרוב רעה ותחת הלחץ של השנאה, או מרוב טובה והתקרבות יתרה. אבל האומה הישראלית הראתה, שאין רצונה בכלָיה, אינה חפצה למות לא בחניקה ולא בנשיקה. סוף המאה התשע־עשרה הביא לעולם את החזיון ההיסטורי החדש: התגלות הרצון של העם הישראלי להיות לעם, פועל ונפעל לפי רוחו, ולהתרכז בארצו. החזיון הזה התגלה בשטחים לא עמוקים ביותר, ותחת השפעת גורמים לא ברורים, שאין בכחם לבדם להביא את הפעולות אל התכלית הרצויה, הצפויה. קודם לקבוץ גליות, לרכוז אוכלסי האומה בציון, צריך להיות קבוץ הרצון הלאומי לשוב ולחיות חיי לאום יושב על אדמתו. על כהני האומה לפתח את הרצון הזה, להחיות את הרוח הלאומי ולתת את התחיה של הרוח עליון על העבודה הממשית של הישוב בציון, כי בלי פדות הנפש לא תבוא הגאולה. וזאת התורה של אחד־העם הלכה ונעשתה רווחת בין הסופרים העברים, למרות מתנגדיה הרבים מתוך העסקנים המעשיים, שראו חזות הכל בפעולה ממשית בארץ ישראל. רעיונותיו של אחד־העם הונחו ביסוד אגודה חדשה “בני משה”, שהתארגנה בצורת האגודות החשאיות, ושאליה נכנסו בני עליה מעטים מתוך הנאמנים לרעיון התחיה הלאומית.

והרעיונות החדשים לא עברו, כמובן, מבלי לנגוע גם בי, מבלי לעורר מחשבות שונות בקרבי, מבלי להיותי מושפע פחות או יותר מכל הנעשה והנשמע בעולמנו. העסקים שלנו הלכו והתגדלו והתרחבו, ומסעותי לוילנא ולאודיסא נעשו יותר תכופות. את קיוב הייתי רק עובר, ולאחרי שגם יהל“ל יצא את העיר ההיא ועבר לטומשפול, חדלה קיוב לענין אותי כלל. בוילנא מצאתי אנשים אחדים כמעט בני גילי, שבחברתם שאפתי את הרוח החי המנשב מארץ ישראל. מרכז החוג הזה היה יצחק־ליב גולדברג, בעל־מדות מצוינות, אלה המדות הטובות המקרבות אותך תמיד אליו. בביתו נפגשנו יחד עם רֵע ילדותי ושחרותי, עם ש”ז לוריא, אשר לפני כשרונותיו המצוינים כרעתי תמיד ברך. אבל ביחוד נמשך לבי אחרי אודיסא, שכבר נתנה אותותיה להיות אכסניא של הספרות המתחדשת. י"ח רבניצקי היה מאסף אל קובציו “פרדס”, “כורת” מן המעולים של הכשרונות, והאיכות של הקובצים היתה מכרעת את הכמות של קובצי וארשוי בעת ההיא. אחד־העם כבר תפס את המקום של ראש המדברים בספרותנו, וקובצי אודיסא היו חדורים השפעת הרעיונות של “בני משה” אגודתו. באחד הקובצים האלה השתתפתי גם אני, ופרסמתי שם פרקים אחדים מזכרונותי.

ובעת ההיא התרכז חוג קטן גם סביבי בעיר מושבי, בהומל. עבר להומל ממוהילוב ז. ד. ליבונטין. מסחריו ועסקיו הפרטיים לא עלו לו יפה, והוא נשא משרה אצל אחד הקבלנים העשירים, שהיה לו גם בית בנק פרטי. אבל גם המשרה הזאת אבדה לו, והוא בא אלי להומל, שהתחילה אז להתעורר לחיים כלכליים ומסחריים, כמו מרבית הערים בתחום המושב היושבות לידי מסלות ברזל. ז. ד. ליבונטין כבר היה מומחה בהנהלת ספרים ובעסקי בנקים, והביא בידו הצעה ליסד בהומל חברה לקרדיט הדדי. בני משפחתי היו אנשים סוחרים ואמידים, והודות ליחסינו הטובים אל סוחרי העיר גם מבני הנכר, נוסדה החברה ונתאשרה מאת הממשלה, וליבונטין התישב בהומל, אם כי ביתו ומשפחתו עוד נשארו במוהילוב. היום היה לעבודה, אבל הלילות וימי החופש מעבודת הבנק היו לשיחות בדבר הרעיונות של התחיה ועל כל הנעשה בעולם המחשבה הלאומית שלנו, ואלינו נלוו עוד אחדים מן הצעירים, שהיו קרובים קרבת רוח אל ספרותנו ואל עולמנו המתהוה. סר לעירנו המטיף צבי מסליאנסקי. אנכי הייתי בין שומעיו באלה הימים של חדשי הקיץ שהייתי יושב ביקטרינוסלב, וידעתי את כל כח השפעתו על ההמון הצעיר, ואל אולם בבית חותני נאספו מן החברה הטובה של הומל לשמוע אל מסליאנסקי. הצורך לתקן את החיים הלאומיים בעדת הומל גמל כבר, ועתה כבר הרגשנו גם את היכולת לזה. המשפחות “המיוחסות” של הומל, “העתודים העולים על הצאן” בעדת ישראל בקרבה, ירדו ונסוגו אחור, וההשפעה הצבורית החלה לעבור לאט לאט אל ידינו אנו, התושבים החדשים. וזה, כמובן, הטיל עלינו אחריות ידועה, אחריות לאומית, והיה צורך בדבר להתאגד. אז נוסדה גם בהומל לשכה מקומית של “בני משה”, שחבריה היינו חמשה: שמריהו ברלין, זה שארח לחברה עמדי במסעי השני לארין ישראל, ז. ד. ליבונטין, שמואל לאגונוב, עורך־דין פרטי, שלמה צייטלין ואנכי. קראנו ללשכתנו שם “הומיה”, אך ביסוד הלשכה ותרנו על מנהגי הקידושין והשבועות, והלשכה הראשית לא דרשה מאתנו למלא אחרי הטפלות האלה.

והד התחיה הספרותית בדרום רוסיא, ביחוד באודיסא, החל לעבור גם אל ליטא, ואחדים מצעיריה בעלי הכשרונות, כמו המשורר מאנה, י"ל דוידוביטש¹ ובן־אביגדור־שלקוביץ, נכנעו אל תחת מרותה של אודיסא. הצעיר בן־אביגדור עבר לוארשוי, והודות למרצו נעשתה הבירה הפולנית שוב אכסניא של הספרות העברית החדשה. בן־אביגדור המציא חדשה: “ספרי אגורה”, מחברות קטנות במחירים זולים, שבהן פרסם ספורים קטנים משלו ומשל אחרים. הודות לזה נוצר שוק המוני ליצירותיה של הספרות העברית, וההוצאה של “ספרי אגורה” הכינה את הקרקע להוצאת “אחיאסף”. תחית הספרות העברית היתה אך ענף של התחיה הלאומית הכללית, שנעשתה לאט־לאט משאת־נפש של כל אלה המוכשרים לעשות חשבון עולמם היהודי. בן־אביגדור זה היה גם המזכיר של אגודת “בני משה”, ואת אחת מחוברות “ספרי אגורה” שלו הקדיש להאח הגדול של האגודה, לאחד־העם, שהעריצו אז מאד. דבר התחיה הלאומית לכל מראותיה השונים תפס בוארשוי שטחים רחבים ביחוד מבני ליטא, שהתישבו בתוכה, ולא מקרה הוא, כי גם “מנוחה ונחלה”, האגודה לרכישת אחוזת נחלה בארץ־ישראל, גם חברת “כרמל” למכירת תוצרת הכרמים במושבות, גם ההוצאות הספרותיות הלאומיות, הן בעברית והן ביהודית, – לא מקרה הוא, כי כל אלה נוצרו בוארשוי. התחיה הלאומית התרחבה והתפשטה, הרצון להגדרה עצמית ולפדות הנפש היהודית התגבר והתחזק, וזה בקש לו שטחים גדולים ביותר, אוכלוסים מרובים, תנאי חיים מתאימים. בוארשוי היה כל זה, ולאחרי הגירוש ממוסקבה נשתנו והוטבו שם גם התנאים הכלכליים. היהודים בוארשוי גם בלאו הכי היו להם חיים עצמיים, מבלי אשר נכנעו להרוסיפיקציה, שהיתה מכריעה תחתיה את הלאומים המעוטים ביתר ערי תחום המושב, ביחוד בדרום רוסיא, והשפעת פולין השבויה היתה חלשה מאד. באופן זה נוצרו כמו מעצמם תנאים בשביל היהודים להגדיר את עצמותם ולפתח את חייהם הלאומיים כחפצם, ואל זרמי התחיה נסחפו רבים, רבים.

ג. שאיפות וכשלונות.

חרושת־ההר בדרום רוסיא הלכה והתפתחה מאד, ומסלות הברזל בנפות האלה, פִתחו עבודה רבה, עד כי היה צורך בדבר להוסיף מסלה שניה על המסלה היקטרינית. הממשלה התיצבה על דרך איקונומי נכון ותחדל לתת זכיות לבוני מסלות פרטים, ולהפך: היא פדתה מידי החברות הפרטיות את רוב המסלות אשר במדינה, ובכחותיה עצמה בנתה מסלות חדשות. לתכלית זו הזמינה הממשלה מזמן לזמן מכשירי מסלה: קטרים, קרונות, פסי ברזל, וההזמנות היו גדולות ורבות בכמותן, וגם טובות בתנאיהן, כי ההזמנות היו ניתנות תמיד למקורבים אל קערת הממשלה. ונבנו בתי חרושת ליציקת ברזל ולכל מיני מכונות, והיה חשבון לבנות בית חרושת חדש אם אך נתקבלה הזמנה הגונה מאת הממשלה.

לרגלי ההתפתחות האיקונומית הגדולה הזו בנפות הדרום, שנגעה בבסרביא והגיעה עד חצי האי קרים, הלך והתפתח גם סחר היער, ויש אשר היערות של מקוה הדניפר לא היו מספיקים, ולמקומות אחדים בדרום המדינה היו מביאים סחורת־עצים מן המזרח, מיערות פֶינזא שעל גדות הנהר הגדול, נהר ואָלגאַ. על תוצרת בית־הנסירה שלנו בהומל רבו הקופצים, קונים לא חסרו לנו, אבל היה הלוך וחסור החומר הגלמי. על כל יער וחורשה בסביבות נהר סאָזש וכל נחליו הקטנים היו שבעים ושבעה מתחרים, אדוני היערות העלו את מחיריהם למעלה ראש, ולא קל היה הדבר להשיג קורות לנסירה. נבנו בהומל עוד בתי־נסירה אחדים וההתחרות בקנית יער או רפסודות רבתה עוד יותר. במצב כזה עלה על לבבי להרחיב את גבולות מסחרנו ולכבוש בשבילו עוד מקומות יער חדשים, מלבד היערות שעל נהר סאזש, והחלטתי לצאת אל הדניפר, אל אחד המקומות, שגם מי הביריזינה משתפכים אליו. הדניפר עובר דרך העיר ריצי’צה, הקרובה אל הומל כארבעים ויארסט, וגם מסלת הברזל עוברת שם. ובחרתי במקום הזה לבנות שם בית נסירה. שכרתי מאת פקידות העיר רצי’צה חלקת אדמה על שפת הנהר, והגובלת על יד המסלה העוברת והגשר הנטוי על הנהר, ומאת הנהלת מסלת הברזל הפוליסית השגתי הסכמה לקשר את בית־הנסירה אל התחנה, הקרובה אל מקומי. התכוננתי אל בנין בית־הנסירה וסדרתי לי תכניות לעבודה הקרובה.

את העסק החדש הזה אמרתי לעשות לבדי, באין חותני וגיסי משתתפים עמדי. השקפותי היו יותר רחבות, עיני היו צופיות למרחוק וראיתי את המועקה המסחרית שעל נהר סאָזש, את כל הקושיים למצוא חמרים גלמים לעבודה, ושאפתי לצאת מחוץ לגבולות הנהר הזה. גם חותני הסוחר המובהק הסכים עמדי והיה נכון ללכת עמדי, אבל הלא הוא זקן ממני, את שלשת ילדיו סדר יפה, ונשאר לו האחרון, שמואל, והוא תלמיד בית־מדדש עליון בגרמניא, צעיר בעל כשרונות טובים, ולא אל עתידו עליו לדאוג. לעומת זה היה בנו השני, שגם לו היה חלק בעסקי ביתנו המשותף, רחוק מכל שאיפות, לא יכול מעולם לראות את הנולד, ולא הוא אשר ילך למקומות חדשים לכונן עסקים. ונגשתי אל בנין בית הנסירה ברצ’יצה בכחותי אני ועל חשבון עצמי. את העסק ידעתי, ואמצעי־כסף גם היו לי, כפי שחשבתי, דַיָם. הוני עלה בעת ההיא למעלה מחמשים אלף רובל, ובנין בית־נסירה היה צריך לעלות לפי חשבוני, לעשרים אלף, והאמון והבטחון בי בעולם הסוחרים ובמוסדות הקרדיט היו טובים, באופן כזה שחשבוני עלה יפה. במקרה קניתי בזול מכונת־קיטור של מאה ועשרים כחות והתקשרתי עם מהנדס מומחה “מאנשי שלומנו”, שהיה לפנים גם הוא בארץ ישראל, ונקודות־מגע היו לשנינו גם בשאיפות הלאומיות, ובסוף הקיץ נגשנו לבנין.

אך לא בשעה טובה ולא במזל טוב. נכשלתי בחשבונותי, נכשלתי במהנדס מכירי הטוב. האיש הזה יודע את מלאכתו היטב, כשרונותיו טובים וידיעותיו רבות ויושר לבבו אינו מוטל בספק; אבל בתור טכנאי בקי ומנוסה הוא אוהב לחדש חדושים ולהמציא המצאות בעבודתו, וכל דבר, שבאופן טכני הוא אינו מן הנמנע, נחשב אצלו לקטנות. וחפץ היה האיש להשתדל לבנות לי, למיודעו הטוב, בית נסירה למופת, והרבה בחדשות ובכל מכשירי עבודה אשר מצא או אשר המציא. וכאשר הייתי חוקר ודורש אותו על נחיצותם וביחוד על הסכומים שיעלו לי כל אלה, היה מרגיע אותי ואומר: אין זה אלא קטנות, וכל “הקטנות” האלה רבו ועלו והצטרפו לחשבון גדול. והבנין, אשר לפי חשבוני היה צריך לעלות, לכל היותר, לעשרים וחמשה אלף, עלה לי ביותר מכפלים, כל ההון שהיה לי… בעונת החורף קניתי הרבה סחורה גלמית, קורות עצים לנסירה, כי הייתי בטוח שהבנין יגמר באביב הבא ועלי יהיה לגשת אל העבודה. והנה, הודות לכל החידושים וההמצאות של המהנדס המנצח על המלאכה, נתאחר הבנין חודש אחר חודש, ורק בסוף הקיץ יכלו לגשת אל הנסירה. את הסחורה קונים בהקפה, בתקוה כי במשך הקיץ ימכרו את התוצרת ויהיו הכספים לשלם את שטרי החוב בזמנם; אבל באין נסירה אין קרשים, ואין כספים, – ועוד מעט וזמני הפרעון ממשמשים ובאים, והכסף מאין ימָצא לי?..

והנה קרני אסון. בקיץ ההוא ישבתי אני וביתי בנאות דשא על יד עירנו, ונפלתי מעל נדנדת־חבלים, ואך ימים אחדים עברו והרגשתי כאב בקצה השדרה, והמכאובים הלכו והתגברו, והרופאים האיצו בי ללכת לאודיסא להתרפא במי הקויאלניק, אגם הלימן אשר שם. הקיץ היה בסופו, ועלי היה למהר את דרכי טרם יסגרו בתי־הרחצה, ומכאובי לא ירפו ממנו. מרוב כאב לא יכולתי ללכת ברגלי, ועל כפים נשאוני והביאוני אל עגלת הרכבת, ושם השכיבוני כי מחלתי היתה אנושה ונהייתי כגבר אין איל. וזה אנכי, הצעיר הקודם² , החי והפזיז, העושה לילות וימים בקרונות הרכבת, העובד קיץ וחורף ביערות, ותמיד ער, קל התנועה, אין עיף ואין כושל!… עתה אני שוכב על הספה ברכבת כבול עץ, ואשתי ההולכת עמדי תומכת משכבי. ומה גדל פחדי, כשנכנס אל תא הקרון משרת הרכבת לדרוש ממני את כרטיס הנסיעה, והגדתי לו כי הכרטיס ביד אשתי.

– אם כן – אמר לי – זוהי אשתך אשר נשארה בתחנה הקודמת שלא הספיקה לעלות על הרכבת? – אנכי לא ידעתי כי קרה דבר. אשתי ירדה להודיע בטלגרמה לאנשינו בקיוב, כי יפגשו אותנו שם, ועד היא עושה כה וכה על יד הטלגרף, והנה זזה הרכבת, והמשרת ראה כי לא נתנו לה עוד לעלות על הקרון שלנו. ובכן, נמצאתי בודד, לבדי, שוכב למעצבה, באין עוזר ותומך, באין בידי לא כרטים ולא כסף!… אבל מה גדלה שמחתי, כי אך הגיעה הרכבת אל התחנה הקרובה, והנה אשתי הופיעה אלי בתא. השוטר אמנם לא נתן לה לעלות אל הקרון, אבל אשת החיל ידעה את אשר לה ברכבת, ולכן מהרה ותעל בחרף־נפש אל המרפסת של הקרון האחרון, ובבוא הרכבת אל התחנה ותעמוד, מהרה לבוא אלי להרגיעני.

בקיוב צוו הרופאים למהר וללכת לאודיסא להתרפא שמה. מצאו מחלת עורק־הישיבה. הובאתי לאודיסא, ומשם בעגלת־סוסים הובילו אותי עד הלימן. אבל זה היה כשבועים ימים קודם הסגר בתי המרפא, ואמבטאות־הרפש מקרקע הלימן החלישו מאד את לבבי. אז העבירו אותי לאודיסא, אל אחד מבתי האמבטאות אשר על שפת הים, ושם ישבנו כשני ירחים, עד אשר האמבטאות של מי הים השיבו אותי לאט לאט לאיתני, ויכולתי להתהלך על פני חוץ, נשען על מקלי.

והימים אשר שכבתי באודיסא לא היו חסרים ענין. על יד מטתי, בחדרים שהיו לנו בבית האמבטאות בקומה העליונה, הייתי רואה את “כל אודיסא”, אנשי שלומנו, החל מן הזקן רבי קלמן־זאב ויסוצקי עד העלם הצעיר יוסף קלוזנר, שכבר נסה אז את עטו. היו באים לבקרני כמעט כל אנשי הועד של “חברת התמיכה לעובדי אדמה ואומנים בארץ ישראל”, כלומר של ועד חובבי ציון: ברבש, ליליענבלום, זלמן אפשטין ועוד. באודיסא כבר נוסדה אז מחלקת הפירמא של “ויסוצקי ושותפיו”, ובעיר ההיא התישב חתנו של הרקזו“י, מר יוסף צייטלין, בן עירי וגילי וחברי ב”חדר“, והוא ואשתו השתדלו להנעים לאשתי את המרירות שבמצבה. ביחוד היתה נעימה עלינו מאד חברתו של הסבא מנדלי, ש”י אברמוביץ. הוא היה מנהל התלמוד־תורה, שבנינה היה רחוק מבית האמבטאות על החוף, וביום הלא היה עסוק, והיה מבקר אותי בערבים, והשעות האלה היו תמיד מענינות אותנו.

כשלשה חדשים עשיתי אז באודיסא, והתודעתי והתקרבתי אל כל החי והטוב אשר בתוך “החובבים” ובחברתם. ידעתי והכרתי את הענינים העומדים על הפרק, את הנעשה בארץ ישראל, את מעשי הועד הפועל של הועד האודיסאי שם. כבר היה זה אחרי הפולמוס³ שהתעורר לרגלי הצעתו של אחד־העם לויסוצקי להניח יסוד להוצאת “אוצר היהדות בלשון עברית”, ושנגמר בזה, שהנדיב הנזכר חזר בו מהסכמתו, והמפעל הזה, כידוע, לא יצא אל הפועל עד היום הזה. בעת ההיא כבר היו משברים מתרוצצים בבטן האגודה “בני משה” וקיומה היה ספק חי ספק מת, ולא פעם נדברתי על אודותיה עם ליליענבלום ועם הסבא מנדלי, – שני אלה התנגדו אל האגודה החשאית הזו בכל תוקף, וביחוד הזקן היה שולח את חצי לעגו אל “היהודים האדומים” כמו שהיה קורא לאחדים מן העומדים בראשה. אל האגודה נכנסו הרבה אנשים שלא שמשו כל צרכם, שהמטרות העקריות של האגודה היו להם לא עיקר ושאיפה מרכזית, רק אחד המראות של חבת ציון הכללית, הרגילה, כאחת מתרי"ג המצוות של היהודי, והיו רחוקים מן הרעיון של “הכהנים והעם”. האגודה “בני משה” שאפה לאחד את מיטב הכחות של המוני “חובבי ציון”, אבל שליחי האגודה לא בדקו “מן המזבח ולמעלה”, והכניסו אל האגודה את כל חובב ציון שהסכים בפה ובלב ליסודות האגודה. את לבב רבים לקחה הסודיות שבאגודה, הצד המסתורי, אבל לא כלם עכלו את הרעיון, ולא כלם יכלו לקדש את עצמם באמת לעבודת הקודש. יסודות הריסותה של האגודה כבר נראו אז באופן ברור, אם כי עוד הוסיפה להתקיים זמן מה.

ד. בספרות הכלכלית.

עתונים ברוסיא לעניני מסחר ותעשיה לא היו, עד אשר באה הממשלה בימי ויטא ויסדה כאלה. וככל אשר עשה השר הזה ביד רחבה ובגדלות, כן העמיד את העתונות אשר יצר באופן מוצק. הסופרים אשר עבדו בעתונים האלה לא רק קבלו את שכרם בעין יפה, אך גם יש אשר נשאו משאות ואותות־כבוד מאת הממשלה, ושנים מן העורכים, מיכאל פיודורוב ופאול מילר, עלו גם להיות מיניסטר וסגן מיניסטר למסחר. עורכי העתונים האלה פנו לבקש להם עוזרים־סופרים גם מקרב היושבים בערי השדה, ובאחד הימים קבלתי מכתב מאת מנהל משרד הממשלה (Казенная Палата) בהצעה להיות בעוזרי העתון למסחר ותעשיה. בהומל ידע אותי המפקח על המסים, וידע אותי גם בתור אדם קרוב אל עניני הדפוס, והוא אשר הציע לפני המנהל של הלשכה לפנות אלי. קבלתי את ההצעה ושלחתי מאמר על אודות התנועה המסחרית בימי השוק בהומל. דברי נדפסו, ושנים־שלשה עתונים, היוצאים בערי־השדה, שסחר היער מענין ותופס שם מקום, שבו והדפיסו את מאמרי, מה שחשוב תמיד בשביל המערכת, שהיתה ראשונה לפרסם את המאמר. גם עורך העתון הרשמי של פלכנו, מוהילוב דניפר, פנה אלי בבקשה להרשות לו לשוב ולהדפיס את מאמרי מתוך העתון למסחר ותעשיה. נושאי מאמרי היו תמיד עניני מסחר היער בנפות הנהר דניפר, והשיחות על אודות זה היו מענינות בשביל הקוראים. אופן ההרצאה שלי היה קל וחי וספרותי, אם כי העתון היה רשמי כלו, וזה אשר משך במאמרי את לבות הפקידים, עורכי העתונים הרשמיים אשר בערי הפלך. את שמי מפורש לא חתמתי מעולם על המאמרים האלה, ורק ראשי תיבות השם והמשפחה, אבל בפלכנו ידעו מי הוא הכותב, ולכן נחשבתי לקצת מומחה בשאלות מסחריות. וכאשר מצא מנהל הלשכה הממשלתית במוהילוב לטוב לקרוא לאספה את המפקחים על המסים בפלכנו, את הפקידים שלו, הזמין גם אותי לאספה זו, והייתי לא רק יהודי יחידי באספה זו, אך גם הסוחר היחידי, האדם האחד בלתי רשמי המשתתף בקהל פקידים.

ואספות של מומחים היו כבר נהוגות אז, באמצע שנות התשעים, במחלקות שונות של שלטון הכספים. שר הכספים ויטא לקח אל תחת ידו, בין יתר הדברים, גם את עניני התעריפים, שכר ההובלה של סחורות שונות במסלות הברזל ברוסיא, כדי להשפיע על ידי תשלומי הובלה וקביעת תעריפים על המסחר הן בפנים הארץ וביחוד בשטחי המסחר עם חוץ־לארץ. הועד לתעריפים היה קובע הלכות, שהיו חובה על הנהלת מסלות הברזל, ובאופן זה יכול היה שלטון הכספים להכנס לרשותה של וזרת המסלות. אל האספות האלה היו מזמינים מומחים בשאלות מסחריות וכלכליות מאת הבירזאות אשר ברוסיא ומאת המוסדות הממלכתיים, החברותיים וגם הפרטיים, אשר להם נקודות־מגע אל אותן השאלות, שעליהן ידונו באספה. על הפרק עמד אז סדור התעריפים להובלת סחורות יער ממקומות התוצרת, מיערות פולֶסיה, אל מכרות הפחם והברזל ברוסיא הדרומית, וגם אל נמלי הים השחור והים הבלטי, אשר דרך הנמלים האלה מוציאים סחורות־יער חוצה לארץ. השאלה היתה די סבוכה, ביחוד מפני שהיו בה אינטרסים מתנגשים ומתנגדים בין צרכני החרושת ההררית, ובין המעונינים בתעריפים זולים אל הנמלים. כאמור, אל האספה הוזמנו מומחים, ובהם גם אני, הסופר הקבוע לשאלות מסחר היער בעתון הממשלתי למסחר ותעשיה, בתור בא־כחו של חבל היערות בפולסיה. בחירות לא היו, איש לא שלחני, והלכתי לרגלי ההזמנה שקבלתי. האספה נקראה באמצע החורף, עונת החיים ההומים והסואנים בפטרבורג. ראשי הבורסאות, אדירי המסחר וכל גדולי התעשיה ששו לקראת הזמנות ממין אלה, ומלבד הכבוד והגדולה להיות מסובין באספה עם רבי המלוכה תחת נשיאותו של סגן המיניסטר או בדומה לו, הנה לפניהם הזדמנות טובה לבלות ימים ונשפים בעיר הבירה ולראות בטובם של החיים ההוללים. צירים אל אספות כאלה נשלחים על פי הרוב על חשבונם של המשרדים והמוסדות, או הצירים הם אילי הכסף, ונקל להם לפזר אילו מאות רובל להנאתם. השאלות כשהן לעצמן, אותן השאלות שבשבילן נקראו אל האספה, מענינות את הצירים, וגם לא את כלם, רק בשעות הישיבות, בשעה שמרצים על אודותיהן, בזמן הוכוחים.

אנכי באתי לפטרבורג יום אחד קודם ותיכף סרתי אל משרד המחלקה למסלות־הברזל שעל יד וזרת הכספים. התודעתי אל מזכיר המחלקה ובקשתי ממנו את החומר, שהוכן בשביל האספה, למען אדע את הענינים, שעליהם יהיה עלינו לדון. קבלתי מחברת רבת חכמות מלאה טבלאות ומספרים. דפדפתי אותה כל הערב, וצינתי לעצמי כל הדברים המענינים אותי, למען אבוא מחר אל האספה מוכן ומזומן לדון על השאלות שיעלו על הפרק. בשעה הקבועה, למחרת היום, באו אל האספה הקרואים. בביאה רשם את שמות כלנו אחד המזכירים, ובאותו מעמד מסר ליד כל אחד מן הצירים את המחברת עם כל החומר הסטטיסתי הנוגע לענין האספה, – אותה המחברת, שאנכי קבלתי עוד אתמול. כאמור, היתה המחברת לא קטנה בכמותה, והיא הכילה כלה מספרים וטבלאות וכדומה חומר גלמי, שאיננו ענין לקריאה. רבים מן הצירים עזבו את המחברת בידי הפקיד או המשרת, וגם אלה אשר לקחוה עמהם אל אולם האספה לא מהרו לקרא בה. חזות פניהם של הנאספים ענתה בם, כי אל האולם הוזמנו השמן והסולת של עולם המסחר, נשיאי הבורסאות וכדומה. היו אחדים גם מאחינו בני ישראל: הד"ר נ. כצנלסון מליבוי, סוחר־יער בנמל הים הבלטי, ומר הלפרין מפינסק, אביו של גיורג הלפרין, שר הכספים היום בהנהלה הציונית. היה עוד יהודי, מר מגילנסקי, שהיה הסוכן המסחרי של המסלה הפסטובית, חציו פקיד וחציו עורך־דין, ותפקידו היה להגן על האינטרסים של סוחרי היער בערים שבמורד הדניפר. האולם היה רחב ידים, ועל הבמה התישבו להם שרי מעלה, שלוחים אל האספה מאת מחלקות הממשלה השונות, כמו מחלקת היערות, נכסי הממשלה, רכוש החצר, האינסטיטוט ליערות, ונשיא האספה היה מנהל המחלקה למסלות הברזל שעל יד וזרת הכספים.

את מקומי אני הכירו באספה כמעט בראשית הישיבה הראשונה. בנוהג שבישיבות כאלה, נשיא האספה איננו בקי היטב בשאלות, העומדות על סדר היום. הנה היום הוא יושב בראש האספה לתעריפים על סחורות יער, ואפשר שלפני שבוע היתה לו אספה בדבר תעריפים לקמח, לסוכר, לפחם, למלט, לברזל וכדומה, ובעוד שבוע, אחרי אספה זו של היום, עליו יהיה לנהל אספה, שבה ידונו על ענינים אחרים. ואין אדם, אפילו מנהל מחלקה, יכול להיות מומחה בכל פרטיהם וכל דקדוקיהם של הענינים והשאלות, שהאקונומיקה הממלכתית דורשת מאת השלטון את יחסיו ואת פתרונם. מנהל המחלקה מוכרח להשען בכל זה על פקידי המשרד והמזכיר הראשי, שהם מכינים את החומר המספיק לכל שאלה ולכל ענין, והמזכיר הוא גם המכין את סדר היום של האספה. תפקידו של מנהל המחלקה, ואפילו גם של סגן המיניסטר בעצמו אם השאלה היא נכבדה ותופשת ענינים חשובים, – תפקידם הוא להיות יושב־ראש, לנהל את הוכוחים בתוך גבולים ידועים ולבלי לתת לנטות הצדה, להמנע מבקורת חריפה נגד חקים וסדרים. ואולם את עצם הענין נשיא האספה הולך ולומד בשעת האספה, מתוך הוכוחים וההרצאות, לפי סדר היום שהוא מוצא נכון לפניו. הנשיא שלנו פתח את האספה וסביבו שרי השלטון, מורשי מוסדות הממלכה השונים. הוא קדם בברכה את חברי האספה, הודה להם בשם הממשלה על אשר באו, והביע את תקותו כי הנאספים יעשירו את הממשלה בידיעותיהם ובמעשיותם ויהיו לה לעזר לפתור את השאלות העומדות על הפרק, – אותו הנאום הרגיל ומקובל, שבודאי נשא אותו שלשום לפני אספה אחרת בדומה לזו, ושגם מחרתים ישא אותו באספת־מומחים חדשה שתקרא. והנשיא עבר אל עצם הענין, ויקרא מעל הגליון אשר לפניו, שהכין המזכיר, את סדר־היום, את השאלות שעליהן צריכה האספה לדון, והוא פנה אל הנאספים באולם, מה בדעתם להגיד על אודות הסעיף הראשון של הסדר. הוא בעצמו, היושב ראשונה והמחויב לנצח על האספה, מתקשה לחוות שום דעה, כי כל הסעיף, המדבר על “סוגים” בסחורות יער שונים, אינו מחוור לו כל עיקר, ואך מחכה הוא לדברי המומחים אשר לפניו באולם. אבל, כפי הנראה, גם הנאספים אינם תופסים על נקלה את המושג של “סוגים” בסחורות יער, ולמה סדר־היום מתכוין, והאולם שותק… וגם הנשיא מרגיש אי־נוחיות קצת…

ואולם נמצא באולם איש, היודע את הסוגיא של “סוגים” בסחורות יער, וגם יודע הוא אל מה מתכוין סדר־היום בשאלה זו. הלא אנכי עברתי אמש על פני מחברת־החומר, וממנה נודע לי, כי בדעת השלטונות לקבוע תעריפים מיוחדים ושונים לסוגים שונים מסחורות יער: קרשים לבד, אדנים לבד, סומכות למכרות לבד ועצי הסקה לבד. וגם אומרים להבדיל בין עצי אורן לעצי אלונים, הנשלחים ביחוד חוצה־לארץ. וכל השאלה הזו מענינת אותי ואת חבל פולֶסיה מאד, וישנם סעיפים בענין זה המענינים אותי ביחוד, בתור פרט. הגדילו לכם את התעריפים על מעשי אלון כחפצכם, כי אין לי עסק עם שוקי חו“ל, ואת התעריף להובלת אדנים יכולים אתם להקטין עד פרוטה אחת, אבל עצי־הסקה וסומכות למכרות וכל מיני קרשים, שבכל אלה אני סוחר ומוכר והם תוצרת בתי־הנסירה שלנו, – את אלה בבקשה להעביר בתעריפים נוחים, נוחים עד כדי התחרות עם סוחרי היער אשר במורד הדניפר, וגם עם בתי הנסירה אשר על הוואָלגא. ולכן אנכי התבוננתי היטב אל כל הטבלאות והמספרים אשר במחברת בנוגע לשאלה זו, ויצרתי לי קומבינציות וסבוכים להעביר את השאלה הזו באופן מתאים לחפצי ולעניני. ואני מודיע ממקום מושבי, כי למורשה יערות פולסיה יש לדבר בענין זה. ושמח הנשיא לקראת האיש, הנענה לקריאתו והמבקש רשות הדבור, ועוד יותר הוא שמח, בראותו אותי נשען בדברי על החומר, שהמחלקה שלו הכינה, ואני צולל בים הטבלאות והמספרים של המחברת שחלקו בין הנאספים, ועל כל דף ודף שאני מזכיר הוא מעיר את המוזמנים לעיין בהם. והצירים מוציאים את המחברות, מחפשים את הדפים ואת הטבלאות, ונשמעים וכוחים, הערות, שאלות, – ואני המנצח על השאלה הזאת. ויחד עם זה ישנם גם אחרים באולם, אשר גם להם ענינים בשאלה זו, והענינים שלהם הם ממש הפוכים משלי. אין הד”ר נ. כצנלסון שולח את סחורותיו אל חופי הים השחור, אבל הוא מעונין מאד מאד, כי את הסחורות עד חוף ליבוי יעבירו בתעריפים זולים. ומבעוד מועד אולי גם השתדל במקום שנצרך, כי יכניסו לתוך השאלה הכללית את ענין העברת סחורות יער מגדות הביריזינה, במקום שהיו כל היערות שלו, עד חופי הים הבלטי בתעריפים נוחים. וישנם עוד אינטרסים של אנשי קרימנצוג ויקטרינוסלב, וגם סוחרי יער של רוסיא הפנימית מצדדים בעד עניניהם הם. ומתנגשים אינטרסים אהדדי, ובאולם נטושה מלחמה…

ואנכי משתדל להגיח ממארב אחר. עורך העתון למסחר ולתעשיה מציע לפני לכתוב דברים בענין האספה, וכמובן אנכי מגן על השקפותי ועל האינטרסים ברוח הרצאותי ונאומי באולם האספה. הדברים נדפסו בשם המערכת, ובעת הוכוחים מודיע אחד מן היושבים על הבמה, כי “דעת העתון של וזרת הכספים בשאלה הנדונית מתאימה בדיוק אל דעת הנואם מחבל פולֶסיה”, והצעותי מתקבלות. וסביבי נוצרת אתמוספירה של מומחיות בשאלות מסחריות, ובזמן ההפסקה הראשונה מתודעים אלי צירים, וגם הנשיא בעצמו ובכבודו נגש אלי, ויצו על המזכיר להודיע לשליט העיר, שלא יטרידו אותי בזכות־הישיבה בעיר הבירה כל הימים אשר תמשך האספה.

ה. כחה של פרוטקציה.

אופקי מסחרנו הולכים ומתרחבים. מלבד שבית־מסחרנו תופש מקום חשוב ונראה בפקידות מסלות הברזל ליבוי־רומני ופוליסית, העוברות דרך הומל עיר מושבנו, הנה אנחנו הקבלנים הראשיים למכירת חלקי־חביות בשביל בתי החרושת למלט אשר בנובורוסיסק, שולחים רפסודות לערי המורד, והולכים ונוצרים קשרים ויחסי מסחר עם החרושת ההררית אשר בדרום רוסיא. שני בתי הנסירה, אשר בהומל וברצ’יצה, עובדים בשני משמרות מתחלפים יום ולילה, והעסקים מתגדלים ומביאים ברכה. אחת בשבוע היה בא ז. ד. ליבונטין, הבוכהלטר של החברה ההדדית לקרדיט בהומל אז, והיה מבקר את ספרי־המסחר שלנו ונותן הוראות למנהלי הספרים היושבים מחוץ להומל, ברצ’יצה וביערות. חותני, ראש הבית, הוא סוחר חרוץ ומנוסה, אבל מחוסר הוא המעוף של התרבות האירופית, אם כי שאיפות לא היו חסרות לו. זו היתה תקופה של יסוד חברות ואגודות של מניות, על פי הרוב בהשתתפות הון של מדינות חוץ, וז. ד. ליבונטין עורר אותי לכונן גם את בית מסחרנו אנו בצורת חברה של מניות. קודם לזה יסד הסוחר גריבין בקיוב את בית מסחרו בצורה זו, והחברה רכשה לה זכיות אחדות, שלא היו ליהודים בתור פרט, כמו הזכות לרכוש שטח ידוע של קרקעות מחוץ לערי מושב, וכדומה. אשורן של חברות כאלה היה עולה בקושי ובהוצאות מרובות ובהשתדלות תכופה, כי על כן הלא הרשיון ליסוד חברה של מניות זקוק היה לפקודת הרוממות, של המלך בעצמו. לתכלית זו היו⁴ משתדלים המיסדים למצוא להם אנשי־שם ורמי המעלה, נסיכים וגינירלים, שהיו מסכימים בשכר להופיע בתור מיסדים. וכבר היו אז עורכי־דין מיוחדים מומחים להשתדליות כאלה, וגם היו להם תמיד מן המוכן “גינירלים” בתור מיסדים־מקוראים לכל מיני חברות, הזקוקות לרשיון הרוממות. וכאשר אמרתי, ליבונטין, שהיה בהומל בן־ביתי, היה מדבר על לבי לנסות דבר, אולי יצלח בידי ליסד חברה של מניות, ובמקום “פבזנר וכהן” יקרא בית מסחרנו בשם “אגודה פוליסית לחרושת־יער”. אמנם, לא חותני וגם לא אנכי לא ראינו עוד את כל הגדולות והטוב אשר יביא לנו שנוי־שם זה, אבל גדול תמיד היצר להשיג מה שקשה להשיג, בפרט שאין ספק כי גבולי מסחרנו היו מקבלים ע"י שנוי זה אפשרות להתרחב. הרעיון הזה נתקע בלבי, אך לא החלטתי דבר. ובפטרבורג היו לי שנים אנשים קרובים אלי קרבת־משפחה, שהיה עסקם ביסוד חברות של מניות. האחד היה סגן עורך־דין, והשני היה עסקן חרוץ שהיו לו מהלכים גם בין הנסיכים הגדולים. נסיתי לדבר אליהם בענין יסוד החברה שלי, והם ברצון נמצאו נכונים לקראתי, אבל מתוך השיחות הוברר לי, כי לכל הפחות יעלה לי הענין הזה בהוצאות מרובות – רובלים לאלפים. לשלוח על פני המים סכומים הגונים כאלה, טרם עוד הוברר לי היטב אם ברוב הימים אמצא לרגלי זה נוחיות מספיקות – לא הסכמתי.

ובאחד הימים ואני יושב אצל עורך העתון למסחר ותעשיה בחדר עבודתו המרווח, יושבים ומשוחחים על דא ועל הא, והוא פנה אלי: אולי דבר לי בעיר הבירה אל השלטונות? עניתי ואמרתי לו: בתוך עמי אנכי יושב, ואולם אולי יוכל להיות לי לעזר בדבר יסוד החברה. בארתי לו את מצב הענין, בהיות שאנכי עוסק במסחרנו ביחד עם עוד מבני משפחתי, ואך טוב היה לפנינו לסדר את המסחר בצורה של חברה למניות. וכאשר נודע לו מפי, כי את ההשתדלות ביסוד חברה כזו צריכים לעורר בוזרת הכספים, הוזרה שגם הוא ועתונו שייכים לה, ענה ואמר לי, כי על נקלה ימלא את בקשתי. הוא אך דרש ממני, כי אבוא אליו מחר בבקר לביתו לזמן ארוחת הבקר, והוא כבר יחקור וידרוש אחרי הפקיד, אשר בידו נמצאים ענינים כאלה, ואז יסודר הדבר. וכן היה. ממחרת בקרתי את העורך בביתו, והוא נתן על ידי מכתב אל מנהל המחלקה ליסוד חברות־מניות. במכתב היה כתוב, כי הנה המוכ"ז הוא אחד העוזרים בעתונו, וכי אנכי איש ראוי והגון כי ינחני בעצותיו הטובות. הלכתי אל האיש אשר אליו בידי מכתב ההמלצה. משרדו בארמון וזרת הכספים, הנשקף אל מול מגרש ארמון החורף. באתי עד פתח חדר עבודתו של המנהל וראיתי אנשי מעלה צובאים על יד הפתח. אחד הפקידים אשר ראה בידי את המכתב אל המנהל מאת העורך, פתח לפני את הדלת ונכנסתי פנימה. חדר העבודה גדול ורחב ידים, מרוהט יפה בטעם התקופה של יקטרינה השניה, אבל אין בו איש. ישבתי לי על אחד הכסאות והוצאתי מצלחתי גליון “המליץ” לקרוא בו. אחרי רגעי מספר נפתחה הדלת ואנשים אחדים באו החדרה. אחד בהם ישב לו על יד שלחן־כתיבה בפנה הרחוקה, שגם לא הרגשתי קודם את מציאותו. האנשים יצאו והאיש היושב אל השלחן פנה אלי וישאלני מה לי אליו. הבנתי, כי זה הוא האיש, שאליו אני שלוח, ואחרי שקרא את דברי המכתב בארתי לו את חפצי. הוא שאלני אם ישנן חברות ברוסיא בדומה לזו שאני אומר ליסד, ואנכי הגדתי לו כי גם על הוואלגא ישנה חברה של מניות לחרושת היער. הוא קרא אליו את אחד המזכירים ויצו להביא את ספר התקנות של החברה ההיא, ויתן את התקנות על ידי ויאמר לי לעשות כמתכונתן, וירשום לי את אשר עלי להגיש. בין יתר הדברים רשם גם תעודה מאת שר הפלך על אודות המיסדים, – כלומר: על אודותינו, שאנחנו ראויים והגונים להיות מיסדי חברות; אבל תיכף מחק את הסעיף הזה מתוך הרשימה, באמרו אלי: “את התעודה הזו נשיג אנחנו בעצמנו על ידי שר הפנים ביותר קלות מאשר יעלה הדבר בידך”.

ובזה נפטרתי ממנו. זה היה בסוף החורף. אנכי שבתי לביתי להומל, ושם ערכנו, אני וליבונטין, את התקנות של החברה ושלחתי אותן בצירוף כל המאזנים ויתר התעודות, כפי הרשימה שנתן על ידי הפקיד, אל וזרת הכספים. ידוע היה הדבר, כי אשור של חברות־מניות הולך ונמשך הרבה זמן, ימים ושנים. בחג הפסח בא לבקר את בית חותני שר המחוז, והודיע לנו כי אתמול נשאול נשאל על אודותינו, על חותני ועלי, מאת שר הפלך, וגם ענה לו מה שענה. שר המחוז היה מכירנו הטוב, וכאשר שאלתי אותו על מה ולמה לא הראני את דבר השאלה קודם שענה, הגיד לי שר המחוז כי השאלה היתה תכופה ודרשו ממנו את התשובה “בפוסתה החוזרת”. תיכף לאחר הפסח היה עלי לנסוע לוילנא ובדרך סרתי למינסק. נפגשתי שם עם המהנדס שבנה לי את בית הנסירה ברצ’יצא, ומפיו נודע לי, כי אליו פנה המפקח על בתי החרושת בפלך מינסק, שהעיר ריצ’יציא בגבול הפלך הזה, להודע ממנו פרטים על אודות בית־הנסירה אשר לי, ערכה הכספי והמסחרי. המהנדס היה בטוח, כי המפקח הממשלתי חוקר ודורש בענין זה כדי לקבוע את מכסת המסים והארנוניות, ולכן הקטין את ערך בית הנסירה עד כמה שאפשר; והוא ספר לי את הענין, כדי שאחזיק לו טובה, מבלי דעת כי בזה אך הֵרע לי והעביר מְחָק על כל המספרים והחשבונות והערכת הרכוש, שהגשתי אל וזרת הכספים לבקש רשיון ליסוד החברה. הן כל הרכוש אשר היה לנו ביערות ובקרפיפים ובבתי הנסירה הערכנו בחשבון כסף, שהוא היה צריך להיות ההון היסודי של החברה הנוצרת, ואת בית הנסירה ברצי’צא הערכתי בסכום גדול, – והנה בא ידידי הטוב, ובחפצו לתקן הביא לי אך קלקלה, שעלי יהיה להשתדל לתקנה.

החלטתי לנסוע מוילנא לפטרבורג. וכן עשיתי. זה היה באביב, כשהתכוננו אל חג ההכתרה של ניקולי השני, והשמירה בעיר הבירה היתה מעולה מאד ואחרי הבאים בדקו אנשי המשטרה בשבע עינים, בפרט אחרי יהודים מחוסרי זכות הישיבה כמוני אז. בתור סוחר היתה לי אמנם זכות ישיבה של מספר חדשים בשנה, אבל את הזכות הזו השתדלתי לבלי להוציא לבטלה ולשמור עליה לעת צורך נחוץ. את מלתחתי עם חפצי עזבתי במלון בוילנא, ולפטרבורג באתי במקלי ובמטפחת־דרך, ומבית הנתיבות הלכתי בעגלה ישר אל משרד וזרת הכספים. נתתי את חפצי הקלים עד יד שומר הסף, ואני עליתי אל חדר המנהל של המחלקה, אשר שם עניני. המנהל נזכר בי ובבקשתי, ויקרא אל המזכיר וישאל אותו למצבה של השתדלותי. המזכיר הודיע, שהכל בסדר, ואולם העיר את אוזן המנהל על הידיעות, שהספיק המפקח על בתי החרושת בפלך מינסק בנוגע לבית־הנסירה אשר ברצי’צא, שאינן מתאימות אל הידיעות שהגשתי אנכי. “זה לא כלום” – אמר המנהל – “הן המפקח הוא פקיד משלנו, מן הוזרה שלנו, ואפשר לעבור על דבריו בלי תשומת־לב”. ואלי פנה ואמר לי, כי הכל בסדר, והענין יגמר. והוסיף, שבאם אחכה בעיר שנים־שלשה ימים, אזי ירצה את בקשתי לפני המיניסטר. כמובן, עשיתי כדבריו, ואך ימים אחדים עברו, והמנהל הודיעני, כי אשר המיניסטר את התקנות כמו שהן, אך באיזו שנויים קלי־ערך, ועלי להגיש בכתב את הסכמתי לשנויים אלה. והוא צוה על המזכיר לפנות לי מקום למען אכתוב באותו מעמד את הסכמתי. וכאשר שמע מחדר־עבודתו דברי וכוח ביני ובין המזכיר, ויצא המנהל ושאל לדברי הוכוח, ואמר לו המזכיר, כי בכתב־האמנה אשר לי מאת המיסד השני, נ. פבזנר, לא נזכרה בין הזכויות גם זכותי להביע הסכמה לשנות בספרי תקנות, – אמר המנהל: הלא זהו חותנו, ובודאי לא יתרעם, – ופסק להיתר. הכל מותר, אם גברא רבא מסהיד עליך ומשתדל בעדך… ומפני שלפי החק היה עוד על ספר התקנות לעבור אל מועצת המיניסטרים, לכן צוה המנהל על המזכיר לשאול, אם ומתי תהיה ישיבת המועצה ההיא קודם חג ההכתרה. וכאשר נתקבלה ע"י הטיליפון תשובה חיובית, שבעוד שבוע תתאסף המועצה, צוה המנהל כי בדפוס הוזרה ידפיסו מספר הנוסחאות של התקנות, כדי שיספיקו לישיבת המועצה. ובששה עשר לחודש מאי, ממחרת חג ההכתרה, אִשר ניקולי השני את ספר התקנות של החברה הפוליסית לתעשית היער, שמיסדיה היו נטע פבזנר ומרדכי הכהן. את התקנון הזה הביאו אחרי המלך למוסקבה, בין יתר הענינים הנחוצים והתכופים, שאינם סובלים דחוי…

זו היתה כחה של פרוטקציה והמלצה בממשלת רוסיא. ואולי לא בממשלת רוסיא לבד, ולא רק בימים ההם. אין לך זמן ואין לך מקום שההמלצה אינה מחוללת נפלאות.

על נקלה עלה לי דבר האשור ובלי כל הוצאות, וגם לא השתמשתי בו. יקרים לנו הדברים העולים בעצב ובחבלי לידה, אבל הנצחון באפס יד – “כבולעו רק פולטו”. התקנות של חברה מאושרת נותנות זכיות, אבל מטילות גם חובות של פרסום חשבונות מתקופה לתקופה, הגשת מאזנים אל המשרד הראשי לקרדיטים, הנהלת ספרים בסדרים שהחקים דורשים, וגם הטלת מסים קבועים על הרוחים. החברה של מניות משלמת מס לפי המחזור של ההון היסודי שלה, בעת אשר באמת הלא הגדלנו את כמותו של ההון באופן פיקטיבי, בלתי מתאים אל המציאות, כדי להגדיל את ערך שטרי המניות של החברה. על החברה, בתור אישיות חקית, לשלם שנה שנה מס של מדרגה ראשונה, בעת אשר אנחנו, אדוני החברה, נהיה אך מנהלים־נבחרים, וזכיות המס של מדרגה ראשונה לא תתנינה לנו כלום, תחת אשר אנחנו, בתור יהודים, היינו יכולים ליהנות הרבה מזכיות הקשורות בגילדא ראשונה, אם אנו משלמים את המס בתור פרטיים. ומפני כל הסבות האלה לא מהרנו להשתמש בזכות שעלתה בידנו, ומכיון דאדחי – אדחי, ואך בכדי טרחו המיניסטרים והטריחו את המלך ניקולי ממחרת יום חג הכתרתו לעיין בתקנות החברה ולאשר אותן בחתימת ידו. יסלח לנו…

ו. תחית הספרות.

עניני המסחר והתעשיה שלנו, אף לאחר שיצאו מתוך המסגרת הרגילה של מסחר מקומי והתפתחותם עלתה יפה, – הענינים האלה לא היה בהם לתת ספוק לשאיפת נפשי, שהיתה רעבה וצמאה לעבודה שבלב, לעסקנות לאומית, לכל הפחות ספרותית. התבלין של עסקנות צבורית מקומית, בתוך העדה הישראלית, לא לקחו את לבבי, ועד כמה שאפשר לא השתתפתי בהתקהלות. עוד פחות מזה נשאתי את נפשי אל העבודה הצבורית הכללית, המדינית. התנאים המדיניים של התקופה ההיא היו כאלה, שרק קנאים וגבורים או דון־קישוטים יכלו לנסות דבר אליהם, ואני אין חלקי לא עם הראשונים ולא עם האחרונים. שתי עיני היו צופיות תמיד, בלי חדל, אל המזרח, אל אותה הנקודה, אשר בה ראיתי חזות הכל, את עתיד עמי, ולא חדלתי אף רגע לקוות, כי גם את עתידי אני וביתי אכונן שמה במוקדם או במאוחר. הסוף הזה יבוא, ואף אם יתמהמה אחכה לו, אקוה לו. ואזני היתה תמיד נטויה אל כל הנעשה והנשמע “שם”, ובכל אלה הייתי נכון תמיד להשתתף בכל אשר תמצא ידי. וכאשר נקריתי פעם אחת בוילנא, ואל ביתו של י"ל גולדברג בא זאב גלוסקין מוארשוי בהצעתו ליסד חברת “כרמל” למכירת היין תוצרת המושבות בארץ ישראל, חברה של מניות, חמש מאות רובל המניה, והוא וגולדברג השתתפו כל אחד במניה אחת, קניתי גם אני שתי מניות, מנחה להלל בני, למען ידע גם הילד הקטן הזה, כי לנו ארץ, וכי גם לו חלק בה בתוך יתר אחיו בני עמו. השתדלתי, עד כמה שהיה הדבר אפשר, בתנאי החיים של הגלות, לברוא בביתי סביבה ומצב־אויר ספוגים ריח פלשתינה, ריח הארץ אשר בה חייתי לעת־עתה רק בכח, אבל גם זמן הפועל יבוא. ילדי הקטנים היו קוראים לאפעלסין (תפוח־זהב) פלשתין, יען וביען שהמלה האחרונה היתה שגורה בבית הרבה יותר מהמלה אפעלסין.

אבל, לצערי, המצב בארץ ישראל בתקופה ההיא לא הרנין את הלב. עוד טרם נשכח המשבר באחרית ימי טיומקין, והקפאון הגדול שבא לרגלי המשבר ההוא עוד בעינו עומד. והעומד והקיים מתפרד לחלקיו, ויש אשר גם סימני רקבון מתגלים… עוזרת לפרוצס זה גם הפקידות הצרפתית אשר במושבות, אותה הפקידות שהיתה מביטה אל מעשי הנדיב כאל תעלולי ברון מלא שׂבעה, והיא פתחה שיטה של אפוטרופסות על האכרים ומעשיהם, שכל פרכוסי חיים היו נחנקים תחת ידה הקשה. גם הועד האודיסאי היה אז צולע על ירכו, וכמעט ירד למדרגת “כולל אודיסא” הן בחוג פעולותיו והן בסכומי הכסף שעמדו לפקודתו. זמירות לא נשמעו מכל צד, אבל התחיה היתה תוססת, והתסיסה החלה לפעפע בקרב החוגים של הסופרים והקרובים אל הספרות. מעל הבמה ירדה “המליצה” ומאמרי הבטלנות, ונראו בחוץ פנים חדשות, פני צעירים בעלי כשרונות בחסד עליון. כבר הזכרתי באחד הפרקים הקודמים את “ספרי אגורה” של בן־אביגדור, שמהם צמח ונברא “אחיאסף”. הוצאת ספרים זו התגדלה והתרחבה, רכזה בידה סכומים מסוימים, הגונים בשביל הזמן ההוא, ובראש “אחיאסף” התיצב אחד־העם, שכבר יצאו לו מוניטין והסופרים הצעירים הכירו את מרותו עליהם. “אחיאסף” הטיל על עצמו את התפקיד להחיות את הספרות העברית, להגדילה ולהאדירה. נגשו להוציא את ספרי המופת, הקלסיקים העברים, מן התקופה הערבית־הספרדית, הספרים שבהם נאצרו השירה העברית והמחשבה הישראלית בתקופה ההיא. שמו לב לערוך את תולדות ישראל בארצות הגולה, לכתוב מונוגרפיות וספרים מיוחדים ולא להסתפק בתרגומים של הספרים הכתובים והנמצאים, בפרט אלה שמחבריהם לא היו חדורים רוח התחיה הלאומית. נערכה תבנית שלמה לכתוב ספרים בעברית במקצוע התרבות הכללית, להביא את העולם הגדול והמתהוה בו בלב הקורא העברי. הספורים, בתור חלק מן הספרות היפה, כמעט נגוזו מתוך הספרות העברית אחרי מותו של סמולנסקין, בעת אשר באמת נראו גם מספרים בני כשרון בקרב הסופרים הצעירים. והנה גם למקצוע זה שם “אחיאסף” לב והכניסו לתוך תכנית עבודתו. וחטיבה מיוחדת בפני עצמה היתה הספרות “לבני הנעורים”, שאליה התכוין “אחיאסף” ביחוד. מטרתו היתה, מלבד חומר קריאה הגון לבני הנעורים, גם יצירת ספרי־למוד לשפה העברית, – החלקה הזו שהיתה נטושה עד מאד, והמורים היו צריכים להשתמש בספרים שנתישנו.

התכנית של “אחיאסף” היתה רחבה, ובמפעל זה התרכז אז, בתקופה שאני עומד בה, חלק הגון מן המרץ הלאומי שלנו, בהיות אז הספרות העברית הבטוי היחידי לדברים שבלבנו, החוג האחד שהיה אז משמש מקום כנוס לכחותינו הלאומיים האובדים והנדחים. לא מקרה הוא, כי נבחר אחד־העם, התמונה היותר מזהירה בספרותנו, להיות העורך הראשי של הוצאת “אחיאסף”. ומובן כי גם אנכי נעניתי לקול הקריאה, ונתתי את ידי אל “אחיאסף”. נמניתי בין חבריו, מאתים רובלים המניה, והרביתי לעשות לו נפשות מתוך בני משפחתי ואנשי שלומי, והשתתפתי בפרי עטי במאספים, לוחות אחיאסף, שהיו יוצאים בכל שנה. שם, בוארשוי, הלכה ונוצרה סביבה ספרותית, – נוצרה גם מתוך ההמונים הרבים של אוכלסי וארשוי עצמה, העיר היהודית הגדולה, בהיות למקום הזה גם מסורת של מקור ספרותי, וגם מתוך אנשי הכשרון שבסופרינו, שנמצאו אז בבירה הפולנית, כלם שאפו להתרכז סביב “אחיאסף”. מפעל זה, מכון לספרותנו המתחדשת ברוח התחיה הלאומית, מצא לו גם עסקני־צבור מתוך טובי האברכים, רובם בני ליטא, שהיו מסורים אליו. זאב גלוסקין, מתתיהו כהן, בוריס סטבסקי, אליעזר קפלן. ביחוד יזכר לטובה ולברכה זה האחרון, אשר צרר את חייו בצרור חיי “אחיאסף”, והטיל על עצמו את כל כובד העסק של “אחיאסף” בתור עסק. אנכי דן על פי המכתבים הרבים והתכופים, שכתב החבר החרוץ הזה אלי לבד, – ואנכי לא הייתי בין חברי “אחיאסף” היותר פעילים. בתקופה הראשונה עוד היו במשרד “אחיאסף” פקידים, מנהלים בשכר. ואולם אחרי הדברים שנפלו בין ההוצאה הזו ובין בן־אביגדור, וזה האחרון יצא ויסד לו את “תושיה”, ויפַתח תעמולה ספרותית ברוב מרץ וכשרון ותועלת גדולה, נפל כל נטל “אחיאסף” על החבר קפלן, וכל הטרח והמשא והריב היו על החבר המתנדב הזה, והוא נטלו ונשאו עד יומו האחרון. ותהיינה נא השורות האלה לזכרון ולעד כי עמלו לא נשכח.

ואת טובו של החומר הספרותי של “אחיאסף” הבטיח השם של אחד־העם, והוא נתן מהודו על כל המפעל הזה. הכשרונות הטובים שהופיעו בספרותנו בתקופה ההיא, באמצע שנות התשעים, פנו אל אחד־העם, כמבטאו של ח. נ. ביאליק בשירו הידוע לכבוד אחד־העם, “כאל פנת הקודש”, וראו בו מורה. אחד־העם לא עבר הוא וביתו לוארשוי, ונשאר לשבת על מקומו באודיסא, במקום אשר היה הוא המרכז לכל הבחור והטוב בספרותנו⁵ ובצבוריותנו בבירה הדרומית. אל מרכז זה היו שואפות נקודות רבות מן הנוער העברי להתחמם לאורו, לבדוק את לבבם ולעשות את חשבון־נפשם במחיצתו. התלקטו אל אחד־העם “חסידים” משלו. פעם בא לאודיסא האדמו“ר מליובוויץ, והוא דוד אשתו של אחד־העם. הרבי הדוד שלח והזמין אליו את אחד־העם, חתן גיסו, כי יבוא אליו. המוזמן סרב ללכת, ואל השליח אמר: “לך ואמור להרבי: תורה וחכמת־העולם יש בי לא פחות מאשר בו, וגם מספר “חסידים” שלי אינו קטן משלו; ולכן לו הייתי בא לליובויץ הייתי הולך אליו לקבל את פניו, עכשיו שהוא בא לעיר מושבי אני – עליו לבוא אלי לבקרני”. ובאמת רב היה מספר האנשים, שהיו באים בכל לילי שבת לביתו של אחד־העם, ושם היו נפגשים טובי הכחות הספרותיים והצבוריים בתקופה ההיא. ואני, בבואי לרגלי עסקי השונים לאודיסא, הייתי מתכוין לבלות את השבת בעיר הזאת ובכונה תחלה – לבקר את הנשף המסורתי בליל השבת במסבה רבה בבית אחד־העם. בבית ההוא התודעתי אל לוינסקי, רבי קרוב שלנו, אל המנוח י”ל דוידוביטש, אל זלמן אפשטיין יבדל לחיים. הנשפים האלה היו מבוע ובית היוצר לרעיונות חדשים ולמחשבות והצעות ספרותיות. שם גמל לבסוף הרעיון להוציא ירחון ספרותי הגון, שכָמהו הקוראים העברים אחריו למיום נסתם הגולל על “השחר”. ועיני כלנו היו נשואות אל האיש, אשר הוא יהיה העורך, והוא אשר ישים תעלה בספרותנו לאותם השטפים והזרמים, שהיו מפעפעים מתחת לשכבות החול ובקשו להם מוצא. וכאשר חזר הנדיב רק"ז ויסוצקי מהבטחתו בדבר “אוצר היהדות”, ובמקומה הרים תרומה של ארבעת אלפים רובל ליסוד ירחון עברי, – נענה אחד־העם להצעתו ויסד את “השלח” להוציאו על־ידי חברת “אחיאסף”. אחד־העם היה העורך הטבעי של הירחון הנוצר, שעליו היה לתת פנים חדשות לספרות העברית, לחדש את תוכנה וגם את צורתה.

אבל בדבר “השלח” של אחד־העם ויחסי אני אל זה – בעת אחרת, בפרק מיוחד. אין אני רושם לא את תולדות הספרות העברית ולא את דברי ימי התנועות הצבוריות בעמנו, ורק מעלה אני בזכרונותי את חיי אני, את הנקודות שהיו לי ולנפשי מגע בכל אלה. ומאורעות חיי בלולים עלו, מעורים וסבוכים בכל מסחר וקנין, קבלנות לבנינים אצל הממשלה, קנית יערים ורכישת אחוזות, והגורמים האלה הם אשר שלטו בכל אשר לי, בזמני ובמחשבותי וגם בפעולותי. ואני אין חפצי להעלים עין מהם, אין חפצי לותר על הזכרונות של מאורעות אלה, בהיותי גם מושפע מהם ומשפיע עליהם כפי יכלתי. הספר והסייף יורדים תמיד כרוכים, והמטבע שלי, כמו של כל אדם במצבי, היתה ספרות וצבוריות מצד זה, ומלחמת חיים ועבודת מסחר פעילה מצד זה. ויש אשר קרב זה אל זה, ויש אשר התנגשו וערכו ביניהם קרב…

ואלה הם החיים…

ז. “רבי” צדוק.

היֹה היה בהומל איש יהודי ושמו רבי צדוק. היה גבה קומה וזקנו מגודל יפה – הדרת פנים. כל ימיו היה קבלן אצל הממשלה, בפקידות העיר. על קבלנות פרנסתו. עושר לא עשה, אך בית־חומה היה לו, אם כי היה נתון במשכנתא אצל הבנק החקלאי ובמשכנתא נוספת אצל פרטיים. מאותו הטפוס של הקבלנים היהודים ברוסיא לפני הרבה עשרות שנים, שהיו מתעשרים ואין כל, מצלצלים באלפים ורבבות, מפזרים לפעמים גם סכומים הגונים, ובאחריתם הם נקברים בתכריכים משל העדה. הם נעשים קבלנים לעסקים שאינם יודעים מה הם, מגששים כעורים באפלה, וכל כשרונם הוא להשתוות עם הפקידים, הנמנים מאת השלטון לפקח על העסקים של הקבלנות. להשתוות עם הפקידים – זאת אומרת להתנות עמהם על דבר האחוזים והחלקים, שעליהם לשלם להם כופר רשלנותם במלוי החוזה, שוחד ומתן בסתר. סוף־סוף קבלנים אלה לא היו גומרים את העסק מבלי משפטים ותביעות, שסופם הרס ודלות. את רבי צדוק זה ידעתי עוד מכבר הימים, כשהיה דודי חיים־שמעון אחד הקבלנים הגדולים לתקון כבישים, וסביבו המון קבלנים קטנים מתחככים לאורו, ורבי צדוק כאחד מהם. יהודי חסיד, רחב־לב, נוח לבריות, מקדים בשלום כל אדם ומראה לך סבר פנים יפות. בהומל היה תושב מקדמת דנא, כל־יכול בפקידות העיר, וכל עסקי קבלנות שהיו לפקידות זו היו נמסרים לו, לרבי צדוק. הוא היה רוצף את הכבישים ברחובות העיר, היה בונה את בניניה, את כל אשר היה על פקידות העיר לבנות או לתקן. גם ראש העיריה ידע את הקבלן האחד, את צדוק. בתור קבלן־בנאי היה רבי צדוק קונה מאתנו קרשים וקורות, ובתור קונה תמידי וטוב בכמות ובאיכות היה מבאי בית־מסחרנו, התודע אלינו מקרוב. היה קונה בהקפה, בהמחאות אל קופת העיריה, וכמו שאמרתי היה גם מן הקונים הטובים באיכות: – לא היה עומד הרבה על המקח, לא היה מדקדק בסחורה מן המובחר. רבי צדוק נהיה לידיד הבית, קרוב אל העסקים שלנו, ואם היה נחוץ לו סך של איזו מאות בגמילות־חסד היה בא ומקבלו מיד, כי על כן הלא אחד מלקוחותינו הטובים היה.

ובאחד הימים בא אלינו רבי צדוק והודיע לנו, כי כבר נתפרסמה הכרזה מאת השלטון לסלילת כבישים בגליל קיוב על דבר בנין גשר חדש על פני נהר סאז' בהומל. הגשר בנוי כלו עץ, ויש חק טכני שעל פיהו צריכים מתקופה לתקופה להרוס את הגשר הישן ולבנותו כלו חדש. הוא כבר עוקב את העסק הזה שנים אחדות, השתדל לפני מי שהדבר בידו כי יסדרו לבנין הגשר החדש תקציב מלא וטוב, והנה עתה דבר הבנין החלט, ועוד מעט ותהיה ההתחרות בין הקבלנים. והציע רבי צדוק לפנינו, כי אנו נשתתף עמו בעסק זה, בבנין הגשר על נהר סאז'. כחותיו הוא לבדו אינם מספיקים לקבל את העסק הזה, שיעלה לסכום של יותר ממאה אלף רובל, וסכום הערבון לבדו עולה ליותר מעשרת אלפים. אמנם, אין הקבלנות לבנינים מן המקצוע המסחרי שלנו, אבל דוקא בהצעה זו היו דברים, שלקחו את לבנו. הגשר היה צריך להבנות על יד בית הנסירה שלנו, סמוך ונראה לבית מסחרנו. בנין הגשר הוא כלו עץ, על עמודיו ועל יסודותיו ועל קשוריו וחשוקיו ומכסהו מלמעלה ועל המסעדות אשר לצדדיו. עלינו יהיה רק לשלם לעושי המלאכה, ואולם חמרי הבנין כלם יוצאים אך ממחסנינו. אם יבוא העסק לידי קבלן אחר – מי יודע אם לא ינסה לעלות במעלה הנהרות ויביא לו משם חמרים לבנין, ביחוד את הקורות הגלמים ליסודות, ואולי גם יכין לו את יתר סחורות העץ; ואצלנו הלא הקרפיפים מלאים קורות לאלפים רבים, והנקל לנו להביא עוד כהנה וכהנה מן היערות בחורף הבא. וגם סכומי כסף אין לנו כמעט להשקיע בכל העסק הזה. הננו מכניסים כסף ערבון, אבל תיכף אנו מראים את הקורות ואת הקרשים המונחים בקרפיפים שלנו על יד הגשר, המקום המוכן לבנין, ואז השלטונות נותנים על ידנו סכומי־קדימה באחריות החמרים המוכנים, והסכומים אשר נקבל יעלו על כסף הערבון, – אין אנו משקיעים כמעט כלום. ובמה שנוגע לעצם העסק, טיבו והרוחים הנשקפים לנו ממנו, – הלא רבי צדוק משתתף עמנו, ונאמנו עלינו ידיעותיו, ואין אדם הולך לגרום רעה לעצמו. נאמן רבי צדוק עלינו, כי כל המהנדסים והפקידים, שעסק בנין זה נמסר אל תחת שלטונם והשגחתם, הם מכיריו וידידיו הטובים מכבר, וגם היה לו שיג ושיח עמהם, והוא הלוקח אל תחת ידו את כל הנהלת העסק.

אנחנו הסכמנו בעיקר ההצעה, ורבי צדוק הלך לקיוב ליום ההתחרות. במקרה עברתי אני את קיוב ביום ההוא בדרכי לאודיסא, ולפני כבר היתה עובדא: בנין הגשר נמסר לבית מסחרנו. זה היה באמצע הקיץ, ואל העבודה של הבנין צריכים היו לגשת רק בימות החורף, בזמן שאין צורך בגשר ואפשר לסדר מעבר גם על פני הקרח, וגם עצם עבודת הבנין מסתדרת על פני הקרח. ובין כה וכה, והננו שותפים לרבי צדוק, והוא מבטיח לנו הרים וגבעות מידו… הקבלנות תעשיר אותנו עושר רב… אין זה מסחר, שחשבונותיו פעוטים ורוחיו פרוטה. קבלנות – לאו מלתא זוטרתא היא!… כך מדבר רבי צדוק, המבקר אותנו לבקרים, וכמעט נעשה בן־בית אצלנו.

וכמו שצרה גוררת צרה, כן הצלחה גוררת הצלחה. באותו הקיץ, עוד טרם התחלנו בענין הגשר, והנה בא אלינו רבי צדוק בהצעה חדשה. משרד מכס היין בפלך צ’רניגוב בונה בכל ערי המחוז בנינים, הנחוצים בשביל המונופולין של היין, ואת ההשגחה על הבנינים האלה בשלש ערים הסמוכות לעיר הומל מסרה למהנדס העיר הומל. המהנדס, פקיד העיריה, הוא מאנשי שלומו של רבי צדוק כמובן, והיחסים ביניהם טובים עד מאד. האחד נותן תמיד, והשני אינו מסרב ולוקח תמיד. מהנדס העיריה – אדם משלנו. זה לא מהנדס מגליל קיוב, שאין אנו יודעים אותו, כי אם – פקיד מקומי, חתנו של סוחר מקומי מקרב הסטרואוברידצים. והמהנדס הזה בא בכבודו אל רבי צדוק דנן, והציע לפניו כי יסע לצרניגוב, והוא יתן על ידו מכתב, המעיד על בקיאותו ועל ישרו, וכי יקבל עליו את דבר הבנינים העומדים להבנות בשלש הערים, השוכנות ליד מסלת הברזל ההולכות מתחנת הומל. ואולם אין רבי צדוק חושב רשות לעצמו לקחת את העסק הזה לו לבדו, אחר שהוא כבר נעשה שותף לנו בעסקי הקבלנות. לבנו, אמנם, לא הלך אחרי הפדיון של סחורות עץ אשר בבנינים אלה, ואולם היה בזה קצת ענין, שמשך דוקא את לבבי אני. לי היה אח גדול, שגם הוא היה מטפוסם של הקבלנים של משפחת רבי צדוק. אחי זה היה אב למשפחה גדולה, ובעת ההיא ישב בלי עסק, בלי עבודה, בלי פרנסה. ואמרתי: הנה עסק, ויהי הדבר הזה בשביל אחי, המומחה לקבלנות. את ההון הנחוץ לכל העסק הזה נשקיע אנחנו, וברוחים נתחלק שלשתנו: אנחנו, רבי צדוק ואחי.

ואתם בודאי רוצים לדעת אחרית דבר?

מעציב מאד. הגשר לא נבנה כסדר. היה חורף קל, הקרח על פני הנהר היה חלש ודק, והעבודה נמשכה, נדחתה לימי הקיץ, והוצאותיה רבו עד מאד, רבו עד לבלי רוחים בכל העסק. ורבי צדוק כל מומחיותו היתה במתן שוחד למהנדסים ולפקידים, ואלה לא ידעו שבעה, וידו של שותפנו לא עיפה לתת ולחזור ולתת. כל בנין הגשר לא הביא רוחים, וחשבונותיו נתערבו ונשתרבבו בחשבונותיו הטובים של בית־הנסירה, מסחרנו הקבוע. ברכנו ברוך שפטרנו כאשר נגמר סוף סוף בנין הגשר, והוא נמסר בנוי לידי הממשלה. ואולם רבו הצרות והתלאות אשר סבבונו לרגלי העסק של בניני המונופולין. פרשה זו נמשכה שנים על שנים, ואנו טעמנו טעם הקבלנות במלוא מתקה של זו. לא אחת קללנו את היום, אשר בו התודע רבי צדוק אלינו, אשר בו החלטתי להיטיב עם אחי ולתת את העסק הזה לידו, – זה העסק אשר כמעט הצעידנו למועדי רגל. רבי צדוק, נשמתו בגנזי מרומים, רמה אותנו מרמת ערומים, ויתן את לבו לאכול אותנו בכל פה. את כל העסק הציע לפנינו כדבר קטן שהוא רגיל בו לכוננו, לסדרו, לנהלו, לנצח עליו. והוא שלח את אנשיו ופקידיו, קרוביו ובני משפחתו לא־יצלחים כמהו, ואין חולה ואין דואג, ואין מנהל ואין בנין. ומאת בית מסחרנו אשר בהומל נשלחים קרשים וחמרי בנין, והפקידים המנצחים על עבודת הבנינים דורשים כספים לשלם מחיר הסיד והלבנים ולעושים במלאכה. ומקומות הבנין שלשה בשלש ערים שונות, וכל ההשגחה והפקוח הוא בידי השותפים “המומחים” שלנו, רבי צדוק האחד ואחי השני, ואנחנו נוכחים – הה, מאוחר קצת! –, ששניהם אולי מומחים בעניני חסידות וקבלנות־בטלנות, לכל דבר של מה בכך, אבל ידיעותיהם מאפע וכשרונותיהם הבל, ואין עיניהם ולבם אל כל הנעשה. כתבו וחתמו חוזים עם השלטונות בדבר הבנינים, ואינם יודעים מה כתוב שם ומה אשרו בחתימותיהם; התחייבו לגמור לזמנים קבועים את הבנינים, ואינם שמים לב, – והם הן לא יפסידו כלום, אין להם מה להפסיד. ואנחנו, הן לא “קבלנים” אנחנו כי אם סוחרים, ולנו פנקסים וחשבונות, ועינינו רואות וכלות, איך העסקים היפים האלה, שאך לשֵדים הם, מוצצים ויונקים ושואפים ובולעים סכומי כסף גדולים, עשרות עשרות אלפי רובלים. ואנחנו הלא חשבנו את הקבלנות הזו למצערה, לכמות מבוטלת, שברצון ותרנו על שני שלישים מן הרוחים לטובת האנשים, שאף פרוטה נחושת לא השקיעו בזה. והיתה זאת המעט, והנה נפלנו בפח עוד יותר עמוק. מרוב בטול ומבלי תשומת־לב מצדנו, נכתבו החוזים עם השלטונות גם על שמות השותפים שלנו, באופן שהסכומים המרובים שהשקענו בעסק זה היו גם לזכותו של רבי צדוק, ואנו לא היינו יכולים לקבלם מאוצר הממשלה מבלי חתימתו וכתב־אמנה של בר נש זה, השותף שלנו כביכול… מצב מצוין, – וזה נמשך לא יום ולא חודש, אך שנה, שנתים, שלש שנים…

מה לעשות, ומוכרחים היינו להשיב את הנעשה. אז הריקותי אל המערכה את מרצי הנאדר, את פעולתי הנמרצה. הכל היה. רב צדוק הסיר המסוה מעל פניו והתגלה הפרצוף של אוכל יגיע זרים, של עושק חמוץ בגדים. הדברים הגיעו לידי כך, שגם בטל לי פעם את כתב־האמנה, ולא יכולתי אפילו לבוא בדברים עם השלטונות של הבנינים בשמו, והעיקר – לא יכולתי לקבל מהם את הכספים, הכספים שלנו. התקהלו רעים, הכנסנו עורך־דין, וגם עלתה בידי לענין במצב שנברא את המנהל של המכס בפלך צ’רניגוב, והוא הגן עלי עד כמה שהיה הדבר בידו מיד מעול וחומץ. הראיתי כשרון מעשי להתפתל עם “המנוול מבית המדרש”, המתחסד ושבע תועבות בלבבו, והצלתי מפיו טרף. זו היתה עבודה של שנים, של יגיעה רבה, עד אשר סוף סוף נמאס עלינו כל הענין, ועוד היום נשארה שארית מחשבונותינו עם השלטונות מעסק זה, תביעתנו עודנה שמורה בגנזי המשרד בצ’רניגוב. ובשמי ובשם יוצאי חלצי אני מוחל מחילה גמורה על השארית הנתבעת ליורשי בית רומנוב ברוסיא. מחול להם…

ח. לתולדות י"ל דוידוביטש.

כשהתודענו אני וי“ל דוידוביטש, מי שתרגם את “החנוך” של ספנסר והיה מטובי המבקרים של ספרי־הלמוד, שהחלו לצאת בשנות התשעים, והיה אהוב ומכובד על כל יודעיו – הזכיר לי איש שיחי, מכירי החדש, על המכתבים שהיה מפרסם בעתונות הרוסית־עברית בשנות עבודתי גם אני בעתונות ההיא. שמו היה אז – קיבריק. ככה היתה חתימתו, וכך היה נקרא בשמו. אז היה קיבריק זה תושב אודיסא ומלבד עסקו בספרות קצת היה חובש, וממלאכתו זו פרנס את ביתו. אל הספרות העברית הכניס אותו הד”ר י“ל קנטור כשהחל להוציא את עתונו “היום”, ואחרי שהתמחה בתור יודע פרק בחנוך חדל להיות חובש וקבל משרת מורה בתלמוד־תורה אשר בוילנא. אל העיר ההיא הייתי הולך לעתים קרובות לרגלי עסקי, וכמובן לא היה עובר עלי אף בקור אחד מבלי שאתראה עם “אנשי־שלומנו”, י”ל גולדברג ובוריס אחיו וכל בני החבריא שלנו, וגם עם י"ל דוידוביטש, שהיה איש חי וידע לזמר שירי־עם ומושך את הלב לאהבה אותו. שעות רבות היינו מטיילים יחד בסביבות וילנא היפות, ופעם אחת ספר לי את פרטי הדבר, איזה הדרך היה לפנים קיבריק, ואחר כן נהיה לדוידוביטש. בשעה זו נזכרתי על דבר משפט, שהיה לצעיר אחד בסוף שנות השמונים באודיסא בדבר שנוי־שם, וזה היה משפטו של איש שיחי קיבריק־דוידוביטש, בעל המעשה. כל המאורע הזה מענין מאד, ואנכי מוצא צורך בדבר לרשום אותו לזכרון.

י“ל דוידוביטש נולד בוילנא להורים עניים, התחנך בתלמוד־תורה ובקלויז, וכשהגיע לשנות הבחרות הציץ ונפגע. מספרי “מליצה והשכלה” עבר אל השפה הרוסית, והספרות הגדולה הזו לקחה את לבבו ותצור את נפשו כלה. הרוסיפיקציה היתה אז רווחת ברחובות וילנא, שטו בכל לב מעל הפולנית, ול. ליבנדה היה נביא הבחורים האלה. דוידוביטש התמכר לרעיון הרוסיות, קרא בחשק את את הספרות הכל־סלבית, ויהי לאוהב־הסלביות. הצעיר דוידוביטש היה מאלה שפיו ומעשיו שוים, והוא מן ההולכים אחרי רעיון לבם. וכאשר התחוללה התנועה הסלבית בחצי אי הבלקנים באמצע שנות השבעים, ובספרות הרוסית התפתחה תעמולה רבה לצאת לעזרת הסלבים, והגינירל צ’רנייוב נשא נס לכל הצעירים הרוצים להתנדב אל החיל הגואל את הסלבים מידי טורקיה, היה בין המתנדבים גם י”ל דוידוביטש. האכספדיציה לארצות הבלקן טהרה את הצעיר העברי, וענן הסלביות נמחה מעל לבו כעשן. עין בעין ראה את חלאת מין האדם, אשר נאספו אל גדודי המתנדבים אז, שהיו לשמצה בספרות הרוסית הישרה, והוא עזב את להקות המתנדבים וישב למולדתו ויבוא עד קיוב. בהיותו בחו“ל קרא את הספרות הרוסית האסורה, את דברי התורה הניהיליסטית, ונפשו להטה עבודה על שדה המהפכה, העתידה לבוא בסדרי הממלכה. בקיוב היה אז, בחצי השני של שנות השבעים, מרכז הצעירים העברים מאנשי “האמת”, ומשפחת ד”ר יצחק קמינר מגן לכל אלה החדורים רעיונות מהפכה ומרד. דוידוביטש התקרב אל הכנופיא הזאת, ויהי כאחד בהם, ויהי נכון לכל קרבן שהעבודה תדרוש ממנו.

לאגודת המהפכנים בקיוב היו קשרים גם בערי המחוז. והנה נתפס אחד מן המעולים, הפעילים של הכנופיא בעיר טשיגירין פלך קיוב ושמו אותו במאסר בבית הסוהר שם. היה זה חבר אקטיבי, ונחוץ היה להצילו, לשחררו מבית כלאו ויהי מה. ואת התפקיד הקשה הזה לקח על עצמו דוידוביטש. הוא הלך לטשיגירין ויפן אל זקן פקודות הקהל ויחקור מפיו על אודות הצעירים שהשתמטו מעבודת הצבא. נודע לו כי בחור אחד מן המשתמטים בשכבר הימים עזב את העיר ולא נודע מקומו, נסע לאמריקא. שם הנעלם היה קיבריק. הלך דוידוביטש לבית פקידות הצבא והודיע, כי הוא קיבריק, והוא בא למלא את חובתו בעבודת הצבא. במשרד הפקידות הוזמנה ישיבה, הרופאים בדקו אותו, והוא נתקבל אל הצבא. ומפני כי זה היה בסוף החורף, הרבה חדשים אחרי העונה הקבועה לקבלת צעירים לצבא, לכן השאירו את החיל החדש בתוך הגדוד המקומי. החיל הטירון נכנס אל עבודתו, היה כאחד החילים העובדים, ובליל חשך אחד, כשהיה תורו לעמוד על המשמר בחצר בית האסורים, הבעיר אש באחד הבנינים אשר בירכתי החצר. לרגלי הבערה קמה מהומה, ובשעת הבהלה הציל את האסיר ויתן לו ידים לברוח ממאסרו. הכל היה מוכן ומסודר מראש, והוא מלא את תפקידו באופן מצוין. קיבריק נשאר על מקומו והמשיך את עבודתו בצבא. בקיץ הבא הוכרזה המלחמה בין רוסיא ותורכיה, ובין ההולכים אל שדה המערכה היה גם קיבריק. בצבא נכנס אל השעורים לחובשים, בתור חובש עבד בלגיונו מעבר לנהר דונאי, ובשובו מן המלחמה נשא לו אשה והתישב באודיסא ואת לחמו מצא ממקצוע זה – חובש היה.

המלחמה והחיים ומסבות הזמן רפאו אותו, את קיבריק־דוידוביטש שלנו, גם ממחלת הניהיליזמוס. תנועה חדשה, יותר כבירה ויותר קרובה אל לב צעיר עברי, התעוררה בראשית שנות השמונים, – התנועה הלאומית. ובמקוה התוססת של תנועת תחיתנו נמצא גם קיבריק. הוא שלח מכתבים, כמו שאמרתי, אל העתונים הרוסים־עברים, ואחר־כן נהיה לאחד מעוזריו של העתון היומי הראשון, שעורכו היה בן עיר מולדתו, כמעט בן זמנו ותקופתו. מי מבני וילנא של שנות השבעים לא התפאר בי"ל קנטור, בן החזן של בית הכנסת, אשר היה למופת בכשרונותיו המצוינים? קיבריק החל לכתוב עברית ובהצלחה. האיש היה שקדן־מתמיד בלמודיו, למד שפות והלכות שונות, ואת כל אשר החליט ללמוד היה לומד בשיטה, בסדר, מן הקל אל הכבד, עד שידע את אשר לפניו על בוריו. ביחוד היו חביבים עליו ההגיון ותורת החנוך. ההתעוררות הלאומית, הנובעת מתוך רגשי געגועים אל העבר הרחוק, אל מה שהיה לנו בימי קדם, היא עוררה בקרב קיבריק גם געגועים פרטיים – אל מולדתו, אל ילדותו, אל בית אביו, והוא החליט להִגָלות, לשוב אל שם משפחתו הראשון והאמתי, לחדול מהיות קיבריק ולשוב להיות דוידוביטש. וביום בהיר אחד בא אל הקטיגור באודיסא ויודיע לו, כי לא קיבריק שמו כי אם דוידוביטש, ואיננו יליד טשיגירין, כי אם בן עירוני מוילנא והוא מוסר את עצמו לדין.

הוא נמסר למשפט, והחקירה והדרישה נמשכו חדשים רבים. כל הזמן לא היה אסור, ורק השגחת המשטרה היתה עליו. החקירה לא גלתה כל עון אשר חטא בזיוף הזה אשר עשה, ומאומה לא השתמש בו לרעת מי שהוא ולא לטובתו הוא. להיפך: הוא מלא במקום אחר וזר את החובה האזרחית היותר קשה – את חובת העבודה בצבא. וגם השלטון של הלגיון הצבאי שהוא עבד שם הודיע, כי הנהגתו, בימי העבודה והמלחמה היתה הגונה. והשופטים המושבעים לא הכירו באשמתו והוא נפטר מעונש, והשיבו לו את שם־משפחתו מקודם וגם אשרו את זכיותיו בתור חובש, ורשמו את תעודתו – חובש צבאי דוידוביטש. אבל, כאמור, מיום שנכנס אל הספרות העברית חדל להיות חובש, והיתה פרנסתו על הספרות, ויהי גם למורה בתלמוד־תורה בעיר מולדתו. במשרה זו ראה את עולמו, את שכרו חלף עמלו בימי חייו. הוא אהב את ערש ילדותו, ושמח מאד להיות למועיל בחוג האנשים, אשר ממנו יצא גם הוא לאויר העולם. החוג הרשמי של המורים בתלמוד־תורה היה סגור ומסוגר, העין הבלתי נמה של פקידי גליל הלמודים המקומי היתה פקוחה תמיד על המוסד הזה, והמנהל והמורים העובדים בו היו צנומים ושדופים וכלם אומרים רשמיות, קאזיאָנית בלע"ז. אבל זה האיש דוידוביטש ידע להפיח רוח חיים בכל העצמות היבשות האלה, להעיר ולעורר את חבר המורים, כי יחדלו להיות אך טבלאות־של־כֵפל ולוח הנטיות של פעלים, וכי ידעו את העולם הסובב אותם, ואת העולם הזה, ביחוד העולם היהודי, יתנו גם בלב חניכיהם. בת־צחוק עוברת על שפתי עתה לזכרון מאורע אחד. אל חדר מלוני בוילנא בא דוידוביטש בבקר השכם, ואנכי עוד במטתי. הוא ספר לי, כי הנה הוא שב מאספת המורים אשר בתלמוד־תורה. הישיבה החלה אמש ונמשכה עד אחר חצות. אז הציע לחבריו לשלוח להביא מבית־המרזח הקרוב אילו מטעמים לסעודה קלה. הוא בעצמו היה השליח, והוא הביא מאשר מצא, וגם בקבוק קטן יין שרף. המורים המסובים טעמו מן המזג, קנחו במטעמים. היו רעבים ועיפים וגרונם נחר מן הוכוחים. זה היה בליל מוצאי השבת, והאנשים לא אכלו מן הצהרים. אורו עיניהם, והתיאבון בא עם הבציעות הראשונות. דוידוביטש הלך שנית והביא מכל טוב, וגם בקבוק מלא חדש. הריקו גם אותו, ומאשר לא נודע הובא אל החדר כנור, ודוידוביטש יודע לנגן בו. ששו ושמחו ורקדו עד אור הבקר, וזה עתה הוא שב משם. “אני בטוח – אמר לי – כי המורים יתבישו מחר להביט איש בפני אחיו, ואני שמח כי “הכשלתי” אותם. יטעמו גם המסכנים האלה טעם “חטא”, טעם החיים. הוי, עד כמה אני שונא את הקאזיאניות, את הציץ הרשמי שעל כובע המורה!..”

ובחדר הסמוך במלוני נמצא אז אחי הגדול, איש חסיד מעולמות העליונים של החסידים. הוא שמע את כל הדברים אשר ספר דוידוביטש בדבר הסעודה בחדר המורים. לאחי החסיד לא היה דבר עם האנשים משלי, הסופרים ואנשי “חבת ציון” וכדומה הבאים לבקרני. ואולם הפעם לא יכול התאפק, ויבוא אל חדרי מלא התפעלות כלו. “אחינו אתה – קרא אל דוידוביטש – חסיד אתה כמונו, חי נפשי”…

ואמנם נפשו של דוידוביטש להטה אש תמיד. הוא לא נשאר בוילנא ימים רבים. הקרח הנורא של הרשמיות, שהיתה נטויה על חבר המורים, חניכי האינסטיטוט למורים בוילנא, דכא מאד את רוחו הסוער. גם מאורעות חייו ההומים והמלאים פגעים ומחסור לא עברו מבלי להשאיר רשומים עמוק עמוק במבנה גויתו. הוא היה צנום ורזה והשחפת ארבה לו, וגרונו נלכד בשחיתותיה. הוא עוד זכה לשמוע את התקיעה הראשונה משופרו של הרצל, ועל פי הזמנתי תרגם את נאומו אשר נשא בלונדון לפני המכבים. היה מלא תקוה, ושש לראות את גלי רעיון התחיה מתעוררים מעֵבר לגבולות אירופא המזרחית, באירופה החפשית, במקום שיודעים ומכירים מה זה רעיון ואיזה הדרך להגשימו בחיים. –

בפעם האחרונה נפרדתי ממנו באודיסא. זלמן אפשטיין הודיעני כי דוידוביטש שוכב בבית החולים העירוני, ומחלתו אנושה. הלכנו שנינו לבקרו, ומצאתיו חולה מאד. שחפת הגרון היתה בכל תקפה. הוא כמעט לא יכול לדבר. גם אני לא הרביתי שיחה. נפרדנו וחפצתי לנשק לו, אך הוא לא נתן לי לעשות כזאת: סכנה, פן תדבק בי מחלתו. ויצאתי מבית החולים כאדם השב מבית הקברות… לא ארכו הימים ודוידוביטש הלך לעולמו.

בכתבי הזכרונות של המהפכה הרוסית נזכר גם השם ל. דוידוביטש בין הצעירים המשתתפים בה. בשנות השבעים למאה העברה היה היה דוידוביטש, ונעלם מעל האופק של העבודה המהפכנית. נעלם מפני שהיה לקיבריק ונתפכח ושב להיות דוידוביטש אחר, של מחנה ושל דגל אחרים.

ט.“השׁחר” לעֻמת “השלח”.

היה קיץ תרנ"ו, ואנכי התרחצתי במי ים־המלח קויאלניק שאצל אודיסא. עתות פנויות היו לי שם לרוב, ומכירי בן־אביגדור, בעל “תושיה”, היה שולח לי את הספרים שהוא מוציא, כדי שיהיה לי חומר קריאה למלא את הזמן. בין יתר הספרים שלח לי למקום רפואתי את הספר החדש של בריינין “תולדות פרץ סמולנסקין”. מזמן לזמן, בימי ההפסקה בין האמבטאות, הייתי הולך לאודיסא הקרובה, הייתי מבקר את בתי האנשים “שלנו”, ואת אחד־העם בראשם. זכורני, זה היה בליל תשעה־באב, בכונה באתי ליום ההוא העירה, כדי לבקר בבית התפלה. יחד עם אחד־העם הלכתי לבית הכנסת של הברודים שם. בן אנכי לעמי, ואת שמחתו ואת אבלו ינקתי יחד עם חלב אמי, וזה הלא יום תשעה־באב, יום אבל־עמי הגדול. ובאתי בכונה העירה, אל כתלי בית הכנסת, בית האֵבל ביום ההוא. והנה הצירימוניה של ליל תשעה־באב, ליל זועות זה, בבית הכנסת המלא קישוטים וקירותיו מכוסים צעצועי צבע כעין תיבות־סוכריות, פעלה על שנינו, עלי ועל אחד־העם, כמעט פעולה אחת, מושג של רקבון של קדושה, טומאה שבהוד. זכרתי את היגון האמתי של בתי־התפלה הישנים, הזכרתי על פי השתלשלות הרעיונות, את המחזה בסוף הספור “נקם ברית” של סמולנסקין, את הרושם המזעזע שעשתה אמירת־הקינות על בן־הגרי, גבור הספור ההוא, הצעיר שהיה חניך ההתבוללות וכלו ספוג טמיעה. את המחזה הזה תאר סמולנסקין באמנות רבה, והספור הקטן הזה היה חביב מאד על סמולנסקין והתפאר בו לא על חנם. באותו מעמד ספרתי לאחד־העם על דבר ספרו של בריינין. זה היה בעת שאחד־העם נגש לעריכת “השלח”, והזמין גם אותי להשתתף בחוברת הראשונה. ובלילה ההוא החלטנו, שאכתוב על אודות הספר הזה, תולדות סמולנסקין, בשביל החוברת הראשונה של “השלח”.

וכך קרה כי אנכי, אחד מסופרי “השחר”, שנקרא לעבודת “השלח”, בחרתי לי לנושא מאמרי הראשון את סמולנסקין, את ספר תולדותיו, ערך פעולתו בספרותנו, ערכו של הירחון הראשון בעברית אשר יצר. ואולי – לא מקרה היה הדבר הזה. לא מקרה, כי, אמנם, בירחון החדש הזה חפצנו אנחנו, קוראי “השחר” הנאמנים, לראות מעין “תחית המתים” וקוינו, כי גם “השלח” יצא בצבאותינו כמו שהיה בשעתו מפקדנו ירחונו של סמולנסקין. אני בטוח, כי לא רק אנחנו, הקוראים הצעירים לפי הערך, אך גם “המשכילים” מן הזקנים, ובהם גם רבי ק"ז ויסוצקי, – גם להם היו געגועים טמירים אל חוברות “השחר”, ואל תרועות מלחמתו.

והנה יצאה החוברת הראשונה… לא זה הוא הקול, לא זאת היא תנופת־היד, לא אלה הן הפקודות של השליט!.. זה לי חמשים שנה מאז קראתי את “פתח דבר” של החוברת הראשונה ל“השחר”, ואני עוד לא שכחתי את הלהבה, אשר ראיתי בין השיטין, עודני רואה את הקול. הוא, סמולנסקין, נגלה אל קוראיו ואל חכו שופר להשמיע תרועת מלחמה. כארי הגיח אל הקוראים וכלביא הסתער על “אויביו”, אשר ראה אותם פנים אל פנים, הרגיש בקרבתו את ישותם, ויקרא להם בשמותם: חנפים, מתקדשים, בוגדים, ויודיע לכלם מראש כי הוא אשר יטה את ידו הקשה עליהם, כי ירַאה את נחת זרועו לכל הצבועים באשר הם שם, באשר תמצאם ידו. פתח־דברו של סמולנסקין היה מלא מבטאים מפוצצים, קולות תרועה ושברים, כלו אבק־שרפה ואש מתלקחת. דברים כאלה יוכל לכתוב רק איש מלא רגש, רק איש המאמין אמונה שלמה כי הצדק אתו, בטוח בצדקת המפעל שהוא הולך לעשות. הוא רואה לפניו עין בעין את השוטנים ואת המפריעים, אבל הוא יגיח אליהם בסערת מלחמה, יקהיל עליהם קהלה גדולה, ובהמוניו יכריעם תחתיו. והוא אומר: “לכן קראתי גבורי לאפי”, והוא בטוח כי הגבורים ישנם, הם אך נרדמים על כידוניהם, ולקולו יתעוררו, ויתיצבו אל תחת דגלו – והנצחון בטוח. והמפקד נתן קול עוז, ואל סמולנסקין התלקטו כל אלה מן הצעירים, אשר הרגישו כמהו, אשר האמינו ביושר מעשיהם ומחשבותיהם כמהו, ואשר משאת־נפשם היתה המלחמה, לפעמים, לשם מלחמה.

ולעומת זה – דברי אחד־העם בפתח החוברת הראשונה בשם “תעודת השלוח”, ודוקא, מאיזו סבה, מלא ואו… בשורה הראשונה מדברי “תעודת השלוח” כבר אתם שומעים את המלים “כמדומה לנו”, ילדי הספק, פרי אי־האמונה בצדקת הדבר ההולך ונעשה. אדם הולך לבנות בית לעם, – והוא אינו בטוח, אם יש באמת צורך בבנין ההוא, אם ישנו העם, שבשבילו יבּנה הבית. “אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו ושרבים מרגישים בחסרונו”. “כמדומה לנו” זה, היה בעיני אות ומופת, כי בראש הירחון החדש עומד איש אחר לגמרי מסמולנסקין, והמבטא הזה אופיי הוא מאד ומסמן בדיוק את שלטון השכל, שאחד־העם מצטיין בו. סמולנסקין לא ידע ספקות. הוא האמין בצורך הגדול, בנחיצותו של “השחר”, בכשרונותיהם של הסופרים העברים. ואולם “השלח” לא האמין הרבה בכשרונותיהם של אלה. אחד־העם לא בוש לאמר בפירוש, כי לא כל בעל לשון מוכשר לכתוב מאמרים, והוא השמיע והדגיש את האמת הידועה, כי הפובליציסטיקה, בהיותה חכמה ומלאכה כאחת, דורשת מאת העוסקים בה השכלה כללית רבה, כשרון וטעם ספרותי, ואין צריך לאמר ידיעה רחבה בפרטי הנושא של כל מאמר וביסודי החכמה המתיחסים אליו. והודיע מפורש, כי מי שיש לו הידיעות והכשרונות – יבוא ויעבוד “כנפשו ובלבבו”. בהפך מן “השחר”, אשר פתח את שעריו לרוחה לכל בעל־לשון, אם אך השמיע את דבריו ברגש וברגזנות, אם אך ידע לזעזע את הלבבות ולהרגיז את העצבים, – דרש “השלח” מאת סופריו “דברים הנאמרים בדעת, בלב תמים, שלא על מנת לקנטר”.

בחוברות “השחר” משל הרגש, בעת אשר ב“השלח” שלט השכל. התקופה של עשרים ושמונה השנים, מן תרכ“ח עד תרנ”ו, לא עברה על פני הספרות העברית מבלי רשומים ניכרים ועמוקים מאד. קהל הקוראים, הקהל העברי, התרומם לגובה נכבד, וזה השפיע גם על יחסיו של קהלנו אל שני הירחונים שלנו. הקהל הקורא התיחס אל “השלח” במתינות, הרבה יותר קר מן היחס, שהקהל ההוא הראה אל “השחר”. בימי “השחר”, ביחוד בשנים הראשונות שלו, היה חזון מלה חיה וחפשית יקר מאד בקרב הצבור העברי, אשר כמעט לא קרא בשפות אירופיות, ובחיי הצבור של העולם הגדול לא השתתף. ולכן ראה כעין “גלוי שכינה” בחוברות “השחר”, במאמריו המלאים סער ומרי, בציורי סמולנסקין ובשירי י"ל גורדון, המלאים מחאה נמרצה נגד החיים ותעתועיהם. אבל במשך הדור האחד נשתנו החיים ברחוב היהודים תכלית שנוי. היהודים התחברו אל העולם הכללי ויפלסו להם נתיב אל העולם הגדול הזה גם מבלעדי הספרות שלנו, העברית. כבר מלא הצבור כרסו בספריות עם ועם, ולא מפי הסופרים העברים הוא חי, ולא אל דבריהם ופקודותיהם חכה לדעת מה יַעשה ומה יֵעשה. הקורא העברי שמח על “השלח”, שלא נפל בערכו מירחונים בדומה לו בספרות העמים, אבל לא נכנע תחת השפעתו ולא מהר לתת את צוארו בעול הירחון החדש הזה, אם כי במקצוע היהדות שמע הקורא פה לפעמים דעות חדשות ורעיונות חדשים, שלא הורגל בהם גם באכסניאות של שפות נכריות.

והיחס הזה נראה על פני הסופרים־העוזרים, שהם באמת תמיד גם “הקוראים הנכבדים” של כל עתון עברי. הם לא חפצו לתת את צוארם בעול הירחון החדש, ביחוד בעול העורך החדש. גברה ההתמרמרות ביחוד בין הסופרים הזקנים, שהיו תמיד אורחים רצוים בכל המערכות העבריות ונחשבו תמיד לעמודי התוך של כל עתון חדש. בתוכם הייתי גם אנכי. קשה היה לי להשלים עם הרעיון, שהנה זה האיש “אחד העם”, שלפני לא־הרבה שנים היה רק קורא, ואולי גם מקוראי מאמרי אני, – עלה עתה ויהי לעורכי. כשנכנסתי ל“השלח” היה לי מאחורי נסיון ספרותי של עשרים שנה. רגיל הייתי, שעורך “השחר” היה מדפיס כל מה שהייתי שולח לו, ועוד בהיותי עלם צעיר כבן עשרים שנה “חצבתי להבות” על עמודי “השחר” כנפשי שבעי. וככל אשר הרביתי מליצה, וככל אשר הוספתי והגדלתי לשלוח חצים אל מתנגדי, כן מצאתי יותר חן בעיני העורך. והנה העורך החדש הזה, אשר גם על פני חוץ לא נודע עוד בעת אשר לי כבר יצאו “מוניטין” של סופר, מרשה לעצמו לבלי לתת לי לקנטר את מי שאני חפץ! והתקצפתי והתרגזתי וכעסתי, וחליפת מכתבים היתה בינינו בדבר מליצה אחת במאמרי הראשון בחוברת הראשונה, אשר שלח בה, במליצתי הנחמדה, את ידו הקשה ויסירנה בלי רחם. ונודע לי מפי הסופרים מכירי, שהעורך הזה הוא איש קשה ועומד על דעתו, מוחק וגורע ומתקן ואין אומר השב. אבל גם זאת נודע לי בהמשך הזמן, כי כשבאו הסופרים “שסבלו” מאת העורך, לשוב ולהדפיס בעצמם את הדברים שנתפרסמו מקודם ב“השלח”, הניחו בהוצאה החדשה את כל “הקלקולים” שהכניס אחד־העם. ונודע לי מן הנסיון שלי עוד דבר אחד, – מדה יפה, שלא היתה כלל בעורכים העברים, וביחוד בעורך “השחר”. הסופרים היו תמיד אסקופה נדרסת תחת רגלי האדון העורך. תשעה חדשים חכיתי לתשובה מאת סמולנסקין אחרי ששלחתי אליו את מאמרי הראשון שנדפס, אם כי שכר סופרים לא קבלתי, כמו שלא היה משלם לשום סופר. לעומת זה אחד־העם הוא אציל ועדין וחן וחסד על שפתיו, והוא נוח לסופריו ועוזריו, נוהג בהם כבוד, אינו נותן אותם לחכות לתשובה על מכתביהם, וגם מודיע להם את הנעים ואת המועיל להם לדעתם. אחרי צאת החוברת הראשונה כתב אלי: “הנני חושב לי לחובה להודיעך” כי שבוע זה קבלתי מכתב מאת פרופסור ד. קויפמאן מבודאפשט, ובו נמצאו דברים אלו: “דעם גלאֶנצענדען פערטהיידיגער סמאלענסקינ’ס דריקקע איך אים גייסטע דורך זיע דיע האנד, איך האבע זיינע שטראֶמענדע בערעדזאמקייט אין פאללען ציגען גענאססען אונד אין זיינער שפראכע דען הויך מיינעס פערעוויגטען גראססען פריינדעס פערשפירט. שרייבען זיע איהם פריינדליכסט אין מיינעם נאמען, דאסס ער געראדע דאראן געהען מאֶגע, אונז איינע ביאגראפיע סמאלענסקינ’ס צו שענקען. איך וילל איהן מיט אללען מאֶגליכען מיטטהיילינגען אויס אונזערעס פריינדעס קרייזע (זעליגמאן, העללער, ד. מיללער א. ז. וו.) אונטערשטיצען. מיינע בריעפע פערלאנגע איך פאן בריינין נאך הייטע צוריק”.

אנכי עד מהרה השלמתי עם אחד־העם. סוף־סוף את חנוכי, את בגרותי הספרותית קבלתי במערכות אירופיות, וכאיש רגיל בעבודת הסופרים למדתי את דרכי העורך החדש, ועשיתי לו מטעמים כאשר אהב הוא. אחד־העם היה אומר לי, שבכתבי ידי אין לו עבודה רבה כדי להכינם לדפוס. אבל לא השלמו לו מן הסופרים הזקנים ביחוד. הרבה “צרות” היו לו, למשל, מאת א. ש. פרידברג או ש. פ. רבינוביץ, הזקנים שבספרותנו. הם שלחו לו מבכורות מליצותיהן ומחלביהן, והוא – השיב להם את מנחותיהם, או כל כך “קלקל” אותם בתקונים ומגרעות, השמטות וקצורים, עד אשר המסכנים לא הכירו כמעט את ילדי רוחם; וילונו, ויכעסו, וימררו את חיי העורך. “קצתי בחיי מפני סופרי ישראל” – כתב לי פעם אחת, ותמיד התאונן שאין בקרבנו סופרים, המוכשרים לעבוד את עבודתם בכשרון ובאמונה. הוא השתדל לאסוף אל תחת “השלח” את בעלי השכל, הכשרון והדעת; אבל רבים מאשר היה בהם חכם ונבון ואיש כשרון בזמננו כבר עזבו את רבצם בשדה הספרות העברית, וילכו לרעות בשדות אחרים.

אנכי הייתי עוזרו הקבוע של “השלח” כל הימים אשר היה אחד־העם עורכו.

י. אל הקונגרס הראשון.

ובאותו הקיץ שאני עומד בו, קיץ תרנ“ו, נגלה הד”ר תיאודור הרצל… קו אל קו, נקודות נקודות התקבצו ומעל הבמה היהודית נראתה לעינינו תמונה, אשר עוד טרם ידענו את גזרתה ואת בנינה. הקשרים בין המערב ובין אחינו שברוסיא היו אז חלשים מאד, ולא יכולנו להכיר ולדעת את האנשים אשר לנו באירופא המערבית, את האנשים הצבוריים, אף כי את החכמים ואת המלומדים שבאחינו המערביים ידענו היטב. הידיעות המקוטעות אשר באו אלינו בדבר הרצל דברו אך מעט אל לבותינו. פיליטוניסט, סופר־עוזר בעתון יומי בווינא, מי שהיה סופר פוליטי מסביב להיכל הבורבונים⁶ בפריז, – המלצות כאלה לא היו בהן הרבה לקשור כתרים מיוחדים לראשו של הנגלה אלינו. לאט לאט נתבררה התמונה יותר. הפיליטוניסט “קונץ” (כנויו הספרותי של הרצל בעתון “נייע פרייע פרעסע”) הוא סופר בעל כשרון. הוא – דוקטור למשפטים, והמחברת “מדינת היהודים” שפרסם נכתבה ביתרון הכשר. נפוצו שמועות על יחסים של זה אל הברון הירש, אל הברון רוטהשילד, שמועות חיוביות וגם שליליות. ספרו שהברון הירש התיחס בחבה אל הצעותיו ורעיונותיו של הרצל, אבל מן הסביבה של הברון רוטהשילד, שמרכזה היה אליהו שייד, נפוצו שמועות רעות בתור תוצאות הפרסום שעשה הרצל לרעיונו. נאומו של הרצל באספת המכבים בלונדון הגיע אלינו, ואני אז באודיסא מתרחץ במי הלימן, ועפ“י הסכמתי עם מר ברבש תרגם את הנאום לעברית הסופר י”ל דוידוביטש. השמועות השליליות מפעולות הד“ר הרצל בקיץ ההוא, השמועות הנובעות מחוגי “הנדיב הידוע”, מצאו להן הד גם בעתונים העברים, ובאחד מגליונות “הצפירה” תקפו את הד”ר הרצל, והיה מוכרח גם להשיב על ההתקפה.

ואולם בקיץ הבא, החל מאביב תרנ“ז, החלה ההרצליות לקבל תמונה יותר מוחשית. פשטה השמועה על־דבר קריאת קונגרס, שעוד טרם ידענו טיבו של זה. מכתבים בדבר זה באו גם אלי “בשם הועד המכין ובשם הד”ר הרצל” מאת הד“ר מ. אהרנפרייז. זה היה אדם, שהתמחה אז כבר בתור סופר עברי בעל כשרון. במכתביו אלי הדגיש הכותב את ערכו של הקונגרס הנקרא גם בשביל עניני הספרות העברית. אך לפני שנה אחת נגלו על אופקי התנועה הלאומית שני המאורות הגדולים של הקונגרסים, הרצל ונורדוי. יהדותו של זה האחרון היתה בעינינו כלה תגלית, הפתעה שלא ידענוה, ורבי יהושע בר”י סירקין בא אז מפאריז והודיע בהמליץ, כי אמנם הוא התודע בבירת צרפת אל הסופר הנודע מכס נורדוי, והוא איש יהודי ושמו שמחה־מאיר בן אשר, ויהי הדבר לנו לפלא. את הידיעות על דבר חיי אחינו וגדולינו במערב אירופא היה ממציא בתקופה ההיא בשביל הקוראים העברים הסופר ראובן בריינין במכתביו בהמליץ ובמאמריו בלוחות “אחיאסף”, אבל דרכו של הסופר ההוא היתה לא להיות נבהל למראה כל אור חדש ולשפוט למראה עיניו ולא למשמע אזניו. ידיעותינו על אודות אלה, שנעשו, אחרי הקונגרס הראשון, לדַבָרי האומה ולמנהיגי התנועה הלאומית, היו עוד אז קטועות ובלתי ברורות. בקיץ תרנ“ז כבר גמל הרעיון, והד”ר הרצל כבר יסד לו שבועון מיוחד לשם זה, ולהמפלגה העתידה להברא קראו בשם “ציונים”. גם עם העיר וינא היתה לנו כעין מסורת לאומית מימי פרץ סמולנסקין והאגודה האקדימית “קדימה”, וגם שמענו כי משיָרֵי אנשיי “קדימה” עוזרים על יד הרצל. השמועות היו קצת סתומות, דברים ברורים לא הגיעו אלינו, כי מן הלאומיים ברוסיא, כלומר “חובבי ציון”, רק מעטים מאד שבאו בחליפות מכתבים עם הד“ר הרצל ועם עוזרו הראשי אז, הד”ר מ. אהרנפרייז, שהיה אחר כך גם המרצה על דבר הספרות העברית בישיבות הקונגרס הראשון.

וכאמור הזמין אותי הד“ר אהרנפרייז לבוא ולהשתתף בקונגרס. על ההזמנה עניתי בשלילה. אנכי לא חפצתי ללכת וגם לא יכולתי. לרגלי מחלתי שנחליתי לפני שנים אחדות הייתי מוכרח לבלות אחדים מחדשי הקיץ במקומות הרפואה, ולא יכולתי להרשות לעצמי לנסוע גם אל הקונגרס, – עבודה צבורית מיגעת בשר ונפש כזו. מלבד זה, בלבי אני בטלתי את היש הפנימי של האספה הזו, שמחולליה נתנו לה שם גדול ונכבד “קונגרס”. רחוק היה מלבי הערך הגדול שקבל אותו הקונגרס אחר כך, וחשבתי את כל הענין הזה לאספה רגילה של “חובבי ציון” מיודעינו, ורק בתמונה אירופית. התמונה תהי חדשה, סביב יהיה הוד והדר, “תפים ומחולות”, – אבל התוכן יהיה אחד. בעיר קטנה שבתחום המושב ברוסיא – כך היה מהלך מושגי ע”ד השתלשלות הענינים והאספות – מחליטים צעירים אחדים ליסד להם אגודה לישוב א“י, וגולת הכותרת של עבודתם להזמין חותם עם מגן־דוד; בקהלה יותר גדולה – בוחרים ועד עם יו”ר ומזכיר; באודיסא – עורכים ספר תקנות בלשון המדינה ומאשרים חברה אצל הממשלה. ואולם באירופא – כל החותמות והועדים וספר התקנות והרמנא מאת הממשלה אינם עוד מספיקים. באירופא דברים כאלה נעשים בפרסום ובקולי קולות, מצלצלים בפעמונים ומיסדים עתונים וקוראים לאספה רבתי, אשר שמה יקרא קונגרס. בתור מחזה אמנם מענינת היתה אותי האספה הזאת, האופי האירופי של אספת חובבי ציון, אבל לתוכן מיוחד ומענין לא קויתי, ולשם סקרנות גרידא אין אני הולך לסכן את בריאותי אחרי חק האמבטאות במקומות הרפואה. ולהד“ר אהרנפדייז כתבתי, כפי שאני זוכר, גם נמוק אחר. אמנם נכספים אנחנו, חובבי ציון ודוגלי התחיה ברוסיא, לראות במחזה הנהדר של אספת אחינו בני מערב אירופא לשם עבודה על שדה הלאומיות העברית; אבל הן לא לשם זה מזמינים אותנו אל הקונגרס. קוראים אותנו אל הקונגרס מפני הערך המיוחד, שנותנים להשתתפותם של האנשים, אשר להם כבר נסיון בעבודת הישוב הארצישראלי, קוראים את אלה, שמהם יצאו העובדים הראשונים הפעילים – בני ביל”ו, חובבי ציון, בני משה, אשר כל העבודה הלאומית לא חדשה להם. אבל הלא ידענו גם ידענו, כי לא כאודיסא ווינא, וכי בקונגרס אירופי נהיה אנחנו האחרונים. שפתנו הרוסית, שבה אנו גוברים חיל, לא תצלצל באולם הקונגרס, ולא על נקלה ימצאו אנשים מקרבנו את ידיהם ואת רגליהם בכל הנמוסים והתכונה הרבה של מנהגי אירופא. עלינו יהיה איפוא להיות בתוך כל השאון של הקונגרס אך פסיבים, שומעים, צופים, וכל פרי ישוה לו לא תשא השתתפותנו בתוכו.

ועוד מביתי, מהומל, הודעתי בהחלט להד"ר אהרנפרייז, כי אנכי לא אוכל לבוא לבזיליאה להשתתף בקונגרס.

ירחי הקיץ ההוא האחרונים עשיתי באודיסא להתרחץ בים השחור. משכני היה בבית רעי, ההיסטוריקון שמעון דובנוב, שהלך בקיץ ההוא לשוייץ. באודיסא חזקו דברי אנ“ש שם גם עלי גם על אחד־העם ללכת אל הקונגרס. לא רק בני ליוברסקי ויתר “החסידים” הנלהבים של אחד־העם, אך גם הקרים והמתונים כמו הסבא מנדלי ורמ”ל ליליענבלום דברו על לבי ללכת אל הקונגרס. הנמוקים היו, בראש ובעיקר, לשמור על הקיים, על מה שרכשנו בעבודתנו עד עתה: בארץ־ישראל במקצוע הישוב החדש, ובגולה – בהסתדרות הכחות הפועלים לטובת התחיה. הסיסמא שלנו היתה: לשמור על הנמצא, לא לסתור את הישן טרם עוד יבָנה החדש. בהיותי בן המסורת העברית וחניך “השחר”, מאלה אשר הרימו באהבה ובגאון את דגל התחיה הלאומית בתקופת השבועון “ראזסוויט”, הייתי מביט תמיד בפחד אחרי כל הופעה חדשה בתנועתנו, פן ואולי חלילה תזיק לאותן העמדות, אשר רכשנו לנו בשטחי התחיה. ואם כי אף רגע לא אבדה ולא תאבד לעולם אמונתי בנצחונו המוחלט של עניננו, רואה אני, בכל זאת, תמיד חובה לעצמי להגן על העבודה שכבר נעשתה מכל מכשול ופגע, אשר ישימו על דרכנו לא רק השונאים והמתנגדים, אך, בעיקר, הנכונים לבוא לעזרתנו. את הרצל לא ידענו. ובכל היהדות שבאירופא המערבית לא האמנתי. עינינו ראו ברוסיא את כל הרקבון הלא־יהודי, שהכניסה ההשכלה מולדת ברלין לתוך היהדות שלנו, ולפני עיני רוחי רחפה היהדות האירופית והיא כלה נגועה צרעת ההתבוללות ועל כלה חרותה הכתובת הנוראה של דנטה על שערי התופת: Lasciate ogni Speranze, ומי הם האנשים האלה השולחים את ידם אל דגל תחיתנו, תקותנו הגדולה, ומה הוא השופר החדש, הנקרא קונגרס, אשר בו יתקעו לחרותנו? מעטים ודלים כחותי בבנין, במערכות מלחמה; ואולם להיות נצב על המשמר, להחזיק מעמד – חובה זו אין איש פטור הימנה. התאספנו פעמים אחדות, התיעצנו על כל מה שיכול להיות שם, והחלטנו כי באמת לא מן החכמה היא לתת את הרעיון היקר לנו, רעיון התחיה וישוב הארץ, בידי אנשים שאין יודע את תמולם, מאין הם באים ולאן יוליכו את הקהל שלנו. והשפעתי גם על אחד־העם כי ילך גם הוא.

גם מעיר מושבי אז, מעיר הומל, המטירו עלי מכתבים לבלי לסרב וללכת אל הקונגרס. הד“ר הרצל שלח אז לרוסיא צעירים אחדים לעשות תעמולה לרעיון הקונגרס ולהכין את הלבבות לקחת חלק בו. להומל בא אז מר בוכמיל, והוא אז מצעירי הסטודנטים בצרפת. בקיץ ההוא התישב בעירי הד”ר צבי בן יעקב ברוק ז"ל, שהיה במשך הזמן גם חבר לועד הפועל וגם מורשה של אחד הגלילות. בוכמיל וברוק הלהיבו את הלבבות בהומל, הקהילו אספות מכל משכילי העיר וחשוביה, ואנכי קבלתי מעיר מושבי מאת ידידי ואנשי בריתי בקשות ומנדטים ללכת בשם חובבי ציון בהומל אל הקונגרס בלי כל טענה ודחוי. התנועה הציונית בהומל היתה סואנת ורועשת, והדברים הגיעו גם עד אזני אמי הזקנה – ברוך לי זכרונה לעולם –, והיא כתבה אלי ותפצר בי, שלא יכבד עלי הדבר וכי אמלא את בקשת הבוחרים בי. “כי הואיל ה' לעשות טוב לישראל, – כתבה אלי – וגדולי עמנו מתאספים ליסד מלוכה עברית, חֲפֵצָה אני, כי בני לא יהיה האחרון למעשה הגדול הזה, וכי מקומך לא יפקד. ומה שנוגע לבריאותך היקרה בעיני מאד, הנני בטוחה באלהים כי ישמור לכתך בדרך, וברכתי, בני, תלוה אותך באשר אתה שם”. וגם משפחתי ובני ביתי, שמסעותי הצבוריים לא הרהיבו אותם מעולם, עוררו אותי בפעם הזאת ללכת אל הקונגרס, ורק הפגיעו בי להזהר ולנסוע במחלקה הראשונה ולבלי לחוס על הוצאות יתרות.

נוכחתי, כי את נפש רבים אני קובע, אם אחדל ולא אלך אל הקונגרס. ביחוד, השפיע עלי מכתבה של אמי עם כל ההוד של התמימות הקדושה והגאון הטהור של לב־אם. כל ההכנות בדבר תעודת המסע לחו“ל נגמרו ע”י הטלגרף, והחומרות היתרות הוסרו בעזרת מתנת־שוחד לא גדולה בלשכת מושל עיר אודיסה, – ויצאתי לבזיליאה.

יא. הצירים הרוסים.

אנחנו, הצירים אל הקונגרס מערי רוסיא, לא ידענו איזה יחס תקבע הרשות הרוסית אל ההולכים אל הקונגרס. כל תעמולה של חברת חו“ל אסורה היתה ברוסיא תמיד, ויהודי רוסיא לא היו יכולים להרשם אפילו במספר החברים של “כל ישראל חברים” וכדומה החברות העוסקות בעניני כלל ישראל. והנה אנו הולכים אל קונגרס ישראלי, קונגרס פוליטי, ושם נופיע לא בתור אנשים פרטים, כי אם כמורשים של אגודות וקהלות, בעת שאותן האגודות והקהלות אינן יכולות להיות בנמצא כל זמן שלא נתאשרו מאת הממשלה. ורבים מאתנו פחדו, פן תענוש אותם המשטרה בשובם לרוסיא. בהיותנו בבזיליאה, זוכר אני, דחה הסופר בן־עמי את הצעת המסדרים להושיב את אחד־העם ואת בן־עמי בתוך הנשיאות של הקונגרס, פן יבולע בזה לחברת “חובבי ציון” האודיסאית, מפני שאחד־העם היה אחד מסגני החברים של הועד האודיסאי. בגלל זה היו הצירים ההולכים אל הקונגרס באים אל תחנות המסלה וסתר פנים להם, כאנשים ההולכים סתם לחו”ל, בפרט שהימים ימי קיץ, ואנשים ברוסיא רגילים לנסוע למעינות הרפואה. בעגלות הרכבות נזהרו ולא דברו על אודות הקונגרס, אם כי עינינו הבוחנות הבדילו את הצירים מבין יתר ההמון הנוסע וציר את רעהו הכיר כרגע.

אך עברנו בשלום את הגבול והמסע שם את דרכו על פני אדמת אוסטריה, התודעו הצירים איש אל רעהו, ומעט מעט התקבצו הצירים הנוסעים אל עגלה אחת וימלאו את כל ספסליה, והרחקנו את יתר הנוסעים בשאון אספותינו והמון הוכוחים שלנו. באנו לוינא, שהיא כלה היתה בעינינו אך כעין פַרְוָר לרחוב התורכים מספר תשעה, בית מרכזנו הראשי. הקבוצה שלנו סרה למלון “נציונל” שבשכונת עיר־ליאופולד. את השכונה ואת שם המלון הזה ידעתי, כי בשכונה זו גר המנוח פרץ סמולנסקין, ובבית הקהוה של המלון הזה כתב הרבה פרקים מספריו. גם אנכי הייתי מבלה שעותי הפנויות בבית הקהוה הזה, ואז, רק שתים עשרה שנה אחרי מותו של הסופר החביב עלי, ויש אשר מעל קירות בית הקהוה ומעל רהיטיו ירדו עלי זכרונות וחזיונות, מסגרת לתמונת הסופר שרחפה לנגד עיני…

במשרד המרכזי אשר ברחוב התורכים 9 № התודעו איש אל אחיו הצירים הבאים. סדרים מצוינים לא מצאנו אז במשרד ההוא, כי כאשר באנו לוינה, כבד יצאו מן המשרד כל המזכירים והפקידים, לגיון הצעירים אשר אסף הד“ר הרצל אל תחת דגלו. אספנו ידיעות על אודות אלה, שכבר עברו דרך וינה אל הקונגרס, אבל מכיון שגם הד”ר הרצל כבר עזב את וינה וילך לבזיליאה, לא מצאנו כל חפץ להשאר בוינה הרבה, ומהרנו לדרכנו הלאה. בעגלות הרכבת שבין וינה ובזיליאה כבר היינו אנחנו הצירים רובא דמינכר, ועד מהרה “הסתדרנו” עם הקונדוקטורים על צד היותר טוב, והעגלות היו כלן “משלנו”. נפגשנו עם רבים מעסקני “חבת ציון”. הנה הד“ר מ. שליאפושניקוב מחרקוב. הולך הוא וביתו זו אשתו ובנם וקרוביהם. הנה מר זאב טיומקין, ולדימיר בן־יונה חביבנו, מי שהיה מורשה חובבי ציון, ביפו, בשנת תר”ן־תרנ“א המפורסמות, שנות העליה, ראש ועד־הפועל שם ואח”כ רב מטעם הממשלה ביליסוֶטגרד. ולדימר בן־יונה – אותו הדברן, וסביביו צירים צעירים, והוא מדבר רמות ונשגבות, שולה חצים וברקים למול הועד האודיסאי, הצריך לפנות מעתה את מקומו להסתדרות החדשה אשר תוצר בבזיליאה. ושותים השומעים בצמא את שפתו הרוסית המלוטשה, מתלהבים למול הלהבות שהוא חוצב ברוח שפתיו, וכמו מלאך השכחה סטר על פי הנואם והשכיחו את כל המעשים אשר עשה הוא ביפו בשנות הרעש, בעת אשר נחשול העליה קם גם עליו ולא עצר כח להתנגד לו. הנה רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ נוסע מפולטבה. סביבו חבר צעירים, ההולכים בפעם הראשונה להשתתף באספה כזו, אספת חבת ציון, אספה מיסדת של הממלכה העברית, והעינים מלאות חזון ורגשי־קדש ושירת־הנפש… וכל פה אינו חדל לדבר, העצמות אומרות, ואני מבין כי כל זה הוא רק “אקדמות מלין” לאותן הדרשות אשר תשמע אזני באספות הצירים הרוסים בבזיליאה, האספות המוקדמות. האח. חם יהי שם…

בבקר באנו לבזיליאה. בצאתנו מחצר התחנה ראינו צעירים עומדים, – זה חבר סטודנטים מגרמניה ומארצות שויץ, אשר באו ממקומות תורתם, ביחוד מברן ומהידלברג, אל הקונגרס. בהם היה גם הסטודנט יוסף קלוזנר. מהם כבר ידעו את כל מוצאיו ומבואיו של משרד הקונגרס, הם היו לנו לעינים בעיר, והם אשר הורו לנו למי צריכים לפנות ובמה למצוא חפץ ואיזה הדרך נמצא את מקום האספות המוקדמות של הצירים מרוסיה. היו סטודנטים מרוסיה גם אתנו: האמלל וסילובסקי מאודיסה, אשר נלאה לחכות לקץ הימין ויקפד את פתיל חייו, המנוח לזינסקי, אשר בית־הספר במושבה “נס ציונה” נושא את שמו, ועוד אחדים, שבודאי חיים עמנו כיום. האח, לא גדי אחד מהם נעשה תיש, ויש גם כאלה אשר כנפי נשר צמחו להם והם עתה מרומים ימריאו. אשריהם.

אני לא מהרתי אל אספת בני ארצי. לא חדשה היתה בעיני העבודה הזאת ועוד אשבעה את ההמון והשאון של אספותינו. הלכתי לראות את אשר עוד לא חזיתי, את אשר היה לחידה בעיני. אך נכנסתי אל משרד הקונגרס, ומעל הרפידה בירכתי החדר התנשא ויקרב אלי איש גבה־קומה וזקן שחור יורד על לבו. ועינים לו, אשר בברק אִשן הכניע שנים אחדות – הה, רק שנים אחדות – את לבות כלנו, את כל אשר נגש אליו. היה שם במשרד גם הד“ר עהרנפרייז, והוא הציגני תיכף לפני הד”ר הרצל. “הלא זהו, אשר כתבנו אליו, והוא כתב לנו, שלא יוכל לבא?” שאל הרצל. ויוסף, כי אמרו לו שאנכי הייתי בארץ־ישראל וכי השתתפתי באספות חו“צ שברוסיה. כן – אמר לי בדאגה – הנה הרוסים פה יושבים ומתוכחים זה שלשה ימים. אספותיהם הומות ורועשות מאד, ואני מפחד… מה יהיה באולם הקונגרס? הלא זה הוא קונגרס, – קונגרס ראשון ליהודים! כל העולם הגדול יביט אחרינו: ואני מפחד… אולי תלך אתה אליהם. תלך להרגיע”…

ראיתי ונוכחתי. שאין מן הנחיצות להרגיע את “הרוסים” הנאספים אלא את הרצל. רגש הפחד ואי־האמון בנביא החדש, אשר נגלה לנו מתחתית ה“נייע פרייע פריסה”, היה משותף לרבים מחברי ואנשי־גילי. פחדנו גם מפני הפרסום הנפרז, פן יזיק זה לעבודתנו במדינת רוסיה, פחדנו למסור את הדבר היקר והקדוש לידים חדשות, שהיו כמעט נכריות לנו. הפחד הזה היה הרגש הכללי והשליט בישיבות הקונפרנציה הרוסית, שהיו אז בבזל קודם להקונגרס. הרצל ידע כי הישיבות הללו היו רועשות תמיד, וכאשר באתי לבזל היו דבריו הראשונים של הרצל אלי בדבר הישיבות האלה, ודבר על אודותיהן ברעדה. כל דאגתנו היתה, לבלי לעזוב מידנו את הענין היקר לנו.

אנחנו סוערים ורועשים באספות שלנו, בינינו לבין עצמנו, ואולם הן באמת אנו היהודים הרוסים, הננו אנשי־מנוחה, ותרנים ופשרנים לעת הצורך כאורח “יהודים גזלנים” שאין לפחד מפניהם. והרגעתי גם את לבו של הד"ר הרצל מפני כל שערוריות וכי השאון באספות המוקדמות לא יעבור לאולם הקונגרס והבטחתיו, כי בישיבות הקונגרס יהיו הצירים הרוסים האלמנט היותר שקט ונוח ומצוין בנמוסיו. בלבי הלא הכרתי את אחי בני־ארצי, שכאשר יכנסו בפעם הראשונה לקונגרס אירופי, אשר לא ראו כזה מימיהם, ואת מנהגיו ונמוסיו אינם יודעים וגם בשפתו אינם שולטים בחזקה, אזי יתנהגו בכל מיני דרך ארץ, כבני־כפר שבאים לכרך גדול, ההולכים עקב בצד אגודל, נזהרים שלא ידחקו רגלי איש, ולהפך העוברים דוחקים אותם בצד ובכתף. “הרגע! – אמרתי להרצל – מצד “הרוסים” לא יסבול הדר הקונגרס דבר ואנחנו נשמור את הסדרים אשר תקבע בו. צריך יהיה רק לתת לאיזו מבעלי־הגרון משלנו “עליות וכבודים”, מקומות על הבמה, והכל על מקומו יבוא בשלום ובהשקט”.

וכך היה. הצירים שלנו היו אז, בימי הקונגרס ההוא, הראשון, החלק היותר שקט ושלו באולם הקונגרס, לא כמו שהתנהגו אחדים מן האוסטרים והגרמנים. ברבות הימים ורבו הקונגרסים, ואנחנו למדנו את “הקונגרס דויטש”, את הטרמינים וכל המונחים השונים של האספות האירופיות והסתגלנו אליהם, חדלנו גם אנו, הצירים הרוסים בקונגרסים, להיות כשיות תמות, ולא אחד מגדולי הציונים המערבים, ואף הרצל בעצמו, ידע את תנואתנו, את להבת לשוננו ואת כאב צפרנינו החדות לעת הצורך. אבל בקונגרס הראשון בישיבות אולמיו, היינו יותר שומעים ומקשיבים מאשר מדברים, נפעלים יותר מאשר פועלים.

יב. רשמי בזיליאה.

יום אחד קודם הפתיחה בא לבזיליאה הר“ן סוקולוב. המשרד של הקונגרס דאג לכל פרטיו, וההכנות היו רבות. לכל קבוצת הצירים של כל מדינה ומדינה היו מקומות מיוחדים בעיר, על פי הרוב במלונות ובבתי־משתה, לסדר שם אספותיהם הארציות. ושם התיעצו ימים ולילות, על דבר צפונותיהם ושיטותיהם בכל השאלות, שתעלינה על סדר הקונגרס, לפי ההשקפות, השוררות בארצות, שבאו משם. הכל היה מוכן ליום הפתיחה ואולם שכחו לסדר את עניני העתונות, הכללית והעברית, ועל זה העיר סוקולוב בישיבת הקבוצה הרוסית. האספה של הצירים הרוסים בחרה במר סוקולוב ובי, העתונאים היותר זקנים שבחבורה, כי נלך אל הד”ר הרצל לסדר את עניני המקצֹע הזה.

מצאנו את הד“ר הרצל באספת צירי־ארצו, שהתאספו תחת נשיאותו של מכס נורדוי, גם כן יליד אוסטריה, אשר אך באותו יום בא מפריז. הרצל קבל עליו את יסוּד לשכת העתונות, ושלשתנו חלקנו בינינו את העבודה באֹפן זה: הרצל ידאג לסופרי העתונים הכלליים מאירופה ומאמריקה, מר סוקולוב יתן מרוחו על העתונים העברים, ואנכי הסתפקתי בסעיף קטן אחד, אבל די נכבד היה אז בשביל הענין. מבלתי יכלתי, בגלל מצב בריאותי, לכתוב הרבה, התחכמתי לקבל טרם צאתי מרוסיה כח והרשאה מאת הסוכנות הטלגרפית הצפונית, שהיתה משמשת אז ברוסיה את קהל הקוראים והיתה היחידה במדינה הממציאה ידיעות טלגרפיות לכל העתונים בערי הבירה ובערי השדה. לרכוש עמדה עתונאית כזו לעצמנו בשביל עניני הקונגרס היה נכבד בעיני, כי הלא ע”י זה יכולתי להשפיע במובן ידוע על כל העתונים בארצי, ולהאיר אור מתאים על הקונגרס הציוני, וגם קלה היתה לי עבודה אשר כזו לשלוח טלגרמות אחדות, דבר שאינו עולה בעמל. אני ומר סוקולוב נשארנו באולם אספת האוסטרים עד גמרם את עניניהם. באותו מעמד התודעתי אל הד“ר נורדוי. בבואנו אל האספה שלחנו את כרטיסינו להודיע להד”ר הרצל את דבר בואנו. הכרטיס שלי היה בעברית, והרצל הראה אותו לנורדוי, אם מפני החידוש שבדבר בעיניו או מפני שלא ידע לקרא את הכתוב. נורדוי יצא אלי והכרטיס בידו ויאמר לי, כי זאת לו הפעם הראשונה לראות כרטיס עברי, ומפני שעל הכרטיס היה שמי ושם אבי, לכן חשב נורדוי כי כונתי בזה להתאים אל רוח השפה הרוסית, שבה נוהגים לקרוא את השם ואת שם האב, ותיכף תרגם לעצמו את שמי ושם אבי ברוסית. הוא הוציא את כרטיסו, ויאמר כי צר לו שאין לו כרטיסים בעברית. אמרתי לו, כי יכול הוא לתקן את הדבר הזה, בכתבו את שמו על הכרטיס עברית; והוא מהר לעשות את הדבר הזה ויתן את הכרטיס על ידי. הוא שמור אתי עד היום הזה.

ממחרת היתה הפתיחה של הקונגרס. כל תושבי העיר ידעו את דבר הקונגרס. דגלי תכלת ולבן, תקועים על עצים גבוהים, התנופפו על המבוא הראשי של הקזינה. עלינו, היהודים מרוסיה, אשר מעולם לא ראינו אספות רבות־עם וישיבות פרלמנט, – נסכו ההוד וההדר של האולם וסדריו רוח קדש ומחזה, אשר כמהו לא ראינו מעולם. – בּחזוֹן, – והנה תקעו בשופר הגדול לחרותנו, העם הנענה שב לקדמותו, ואלה הם הפחות והסגנים, הכהנים והלויים וכל עשרת היוחסין, וממרום הבמה עזרא ונחמיה נושאים את כפיהם ומברכים את העם לחיים חדשים, חיים שאליהם קוינו, אליהם חכינו…

הרוח החיה בין המסדרים היה דוד ולפסון. בתור מי שהיה יהודי רוסי ויודע עברית, התקרב המנוח ולפסון אלינו, ואני שאלתיו בפשטות: מי למד אתכם את התורה הזאת – תורת המנהגים של פרלמנט?

– לא בכדי אני יושב אירופה זה עשרות שנים – ענני – ובשנה האחרונה שמתי לבי ביחוד ללמוד את דרכי הפרלמנטים ופרטי נמוסיהם למען נלך בחוקותיהם המתוקנים. תראה כי כל הקונגרס יעבוד ב“הוד והדר”, אשר לא עמים רבים יוכלו להתחרות עמנו.

ואחרי רגע הוסיף:

– וגם אנשים יש לנו. מה אתה חושב שאין אתנו חומר אנושי מתאים לסדור עניני מדינה ולהנהלת ממלכה? קטננו עבה ממתני כל העמים הבלקנים יחד. אתם ברוסיה חושבים כי מיניסטרים – מין מיוחד, מסוג אדם עילאה; לא מיניה ולא מקצתו: ילודי חמר, וכאלה בתוכנו רבים. לא תחסר כל בנו…

בעת ההפסקה הראשונה הלכתי למשרד הטלגרף להודיע להסוכנות הצפונית בפטרבורג על דבר פתיחת הקונגרס. אני אך יוצא ממשרד הטלגרף, והנה נכנס לשם גם הד“ר הרצל ביחד עם ולפסון לשלוח טלגרמות לאשר שלח. אנכי הלכתי בדרך לשוב אל מקום הקונגרס, אל הקזינה. כעבור רגעים אחדים השיגה אותי מרכבה ובתוכה ישבו הרצל וולפסון. המרכבה עמדה על יד המדרכה של הרחוב, והד”ר הרצל בקש אותי לעלות אל המרכבה ולארח לחברה עמהם. בנמוס מיוחד פִנה הד"ר הרצל את מקומו בשבילי, והוא ישב לו מאחורי העגלון. מובן, כי מחיתי נגד זה. ולא חפצתי לשבת.

– אבל אתה הלא זקן ממני – אמר לי הד"ר הרצל.

– ראשית – אמרתי אני – אתה הראש, ושנית, – גם על דבר מספר השנים איני יודע עוד בבירור.

– אבל אתה זקן ממני במקצוע חבת ציון, וגם היית כבר פעמים בארץ ישראל – אמר הד"ר הרצל, ורק אחרי שהגדתי לו, כי על פי הדין “מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול”, ואמרתי לו כי היום מלך הוא לנו, ישב על מקומו, ורק התאונן חרש ונאנח על עטרת “המלוכה” הכבדה ומעיקה…

– ממהר אתה, אדוני הד“ר, להתאונן – אמרתי לו – וגם הד”ר⁷ ולפסון הוכיח אותו והרגיע את לבו עד בואנו אל מבוא הקזינה.

באולם הקונגרס היו אנשים מענינים מאד. לא היתה עין, שלא נמשכה אחרי הפנים האוריגינליים של זנגביל. מום יש בי, שאני קורא לו שִכחַת־העין. יכול אני לראות אדם פעמים אחדות, ובכל זאת אני שוכח את תוי־פניו ולא אזכרהו. ואולם לעולם לא אשכח את רשמי הפנים של זנגביל, אף כי חצי יובל שנה לא ראיתיו. – פגשתי באולם הקונגרס את… אדולף לנדוי, עורך ומו“ל השבועון והירחון “וסחוד” הרוסי. הן הוא היה תמיד איש מלחמתנו, מתנגדנו החמוש בכשרון סופרים. – “אדולף יפימוביטש – קראתי – את מי אני רואה”? הוא עשה את חדשי הקיץ בחו”ל ובא לראות במחזה החדש הזה. ואני הכרתי וידעתי את האיש הזה עוד מסוף שנות השבעים למאה העברה, ולא חדלתי להביט אחריו בכל ישיבות הקונגרס. נרעש מאד התהלך האיש בין הנאספים, ועין בעין ראה ונוכח, כי לא מחכמה יתירה היה הוא וסופריו מבטלים שם, במערכת שבפטרבורג, את התנועה הפלשתינאית. היא גדלה, התנועה הזאת, ולה קהל גדול, כמות בלתי מבוטלת, ואנשיה אנשי־מדות. ובקרב האיש הזה מתחולל איזה דבר…

בתוך הבאים אל הקונגרס היה אחד, שבא לכאן על חשבון הממשלה הרוסית ועל הוצאותיה. זה היה ברוך ברנדט, בוריס פיליפוביטש, אחד מטובי חובבי־ציון ומן הסופרים בעלי הכשרון אשר בתנועתנו הלאומית. זה האיש ברנדט היה פקיד המיניסטריום הפיננסי שתחת הנהלת וִיטֶה, אחד הפקידים המיוחדים לשאלות כלכליות, והממשלה הרוסית שלחה אותו לחו"ל לשם חקירה מדעית בדבר השפעת ממונות־חוץ על התעשיה ברוסיה. והוא בא אל הקונגרס ויקח חלק בעבודתו, אם כי כמדומני לא נזכר שמו ברשימת הנאספים, מפני עין הרע ומפני לשון הרע בשובו לארצו ולמקומו.

ביום השלישי לקונגרס בא לבזיליאה הפרופ' מכס מנדלשטם. בעת ההיא היתה במוסקבה אספת רופאים, אחת האספות שעל שם פירוגוב, ומנדלשטם היה עסוק שם, ולבזיליאה בא ישר ממוסקבה ויעש בדרכו שלשה ימים רצופים. הוא נכנס אל האולם באמצע הישיבה, ובזמן ההפסקה הראשונה היתה לי הזכות להציגו לפני הד"ר הרצל.

לנדוי, ברנדט ומנדלשטם – שלשתם הלכו להם מאתנו למנוחות, וביום הזכרון של הקונגרס הראשון אל נא יפקד זכרונם הברוך.

יג. המערכה בעד הפרוגרמה.

מישיבות הקונגרס לא נשארו בזכרוני דברים הראוים להכתב, נוספים על הערכים הגדולים מעשי ידיו של הקונגרס. הן זאת היתה התקיעה הראשונה לחרותנו, ופרטי הקונגרס ההוא יכנסו בודאי כלם אל ספר תולדותינו. היו דברים קטנטנים, אבל גם מאורעות היו, כמו דרשתו של נורדוי, שעליה כתב אחד־העם בשעתה, כי צריך היה לשלוח את חברי הקונגרס לבתיהם אחרי הדרשה; כי היא לבדה היתה מספקת. מענין מאד היה הוכוח הפומבי בין ל. מוצקין מצד אחד ובין הד"ר מינץ מצד השני בדבר הפרוגרמה. על חבורה ונסוחה של הפרוגרמה, שזוהי תורת הציוניות, שניתנה בבזיליאה, ישבו חברי הנשיאות של הקונגרס, ולהגן עליה שלחו אל הבמה את נורדוי, שהיה לב כל הקונגרס. אבל למרות הגנתו התעוררו מחאות ורבים היו שדרשו רשות הדבור.

חזון המערכה ההיא נצב לפני ברגע זה כמו חי. אך כלה אחינו הגדול, נביא הקונגרס ומחוקקו, מכס נורדוי, לקרוא את הפרוגרמה אשר כתב, ואף כי הקדים והכריז, שמן הפרוגמה הזאת אין לגרוע ועליה אין להוסיף, בכל זאת מהרו צירים לעשרות לבקש רשות הדבור. והיה צורך בדבר לבחור נואמים ראשיים משני הצדדים, והצירים הרוסים בחרו מקרבם בליאון מוצקין. הפרוגרמה היתה חסרה המבטא “גלוי־בטוח”, – כלומר: השאיפה אל מה שקבלנו בשני לנובמבר 1917 מאת ממשלת בריטניה הגדולה. אנחנו הצירים שליחי היהדות המזרחית, חפצנו לראות בקונגרס חזות שאיפתנו כלה בלי שום גמגום, שאפנו אל התקיעה המלאה לחרותנו מן השופר הגדול שנגלה אלינו מעל אחד ההרים אשר בשויץ. בני המערב, להפך, היו נכונים להסתפק בהצהרה קלושה וחלשה, ערטילאית ומעורפלת. אנחנו לא חפצנו, ולא אל זה שאפנו, כי תברא בתוך היהדות מפלגה ציונית, ומטרתנו היתה כי תקום ותֵראה הגאולה השלמה, גאולת כל העם היהודי; תחת אשר אחינו במערב ראו חובה לעצמם להוציא משעבוד לגאולה את “אחיהם המסכנים” שבמזרח. את אחרים ולא את עצמם. “עפענטליך־רעכטליך” – זאת אומרת להכריז על ישותו של עם ישראל, גוי עם זכויות היסטוריות על אדמתו ההיסטורית, להכניס גורם חדש בסבכי המדינות של גויי הארץ, להצדיק את ההשקפה של שונאי־ישראל בכל הארצות ובכל הממלכות, העושקות את זכויות אזרחיהן היהודים באמרם כי בני עם נכר אנחנו. והיינו אנחנו, בני אירופא המזרחית, בעיני אחינו המערבים כבני עם־קשה־עורף, מחוסרי דעת העולם, הששים לגלות טפחים במקום שההגיון נותן כי צריכים להסתיר אפילו טפח.

ובחרנו מתוכנו את ליאון מוצקין, כי יהיה לפה לנו. ליאון מוצקין, יליד המזרח, בן משפחה נכבדה וחניך המסורת היהדותית, היה נאמן עלינו מאד, והוא הוציא אל מערכת המלחמה את כל כשרונותיו המצוינים, את ברק נמוקיו המכריעים. בחרנו במוצקין גם מפני שהוא למד אל דרכי הפולמוס, ידע למצא את מקומות התורפה של מתנגדו, וגם ידע על בוריה את השפה הגרמנית, שאנו היינו חלשים בה. ועורך־הדין שלנו הצליח, ונותן הפרוגרמה, מכס נורדוי, קם על רגליו והודיע כי מוסיפים עליה את המבטא “גלוי־בטוח” – והמערכה נגמרה.

ורבה היתה העבודה להמפשרים ביחוד מאחורי הפרגוד. יתר הוכוחים והדרשות לא היו מענינים, בפרט בשביל רוב הצירים הרוסים, שהשפה הגרמנית רפויה בפיהם, והמונחים הפרלמנטריים חדשים בעיניהם.

תחת זאת מענינות מאד היו בשבילם “הישיבות” מחוץ לאולם הקונגרס, כלומר, הישיבה בסעודות הצהרים והערב. המלון היחידי למאכלי כשר היה אז “מלון־ברונשוייג”, ושם היינו אוכלים כמאה וחמשים איש, פזורים מסביב לשלחנות אחדים. ולא היתה עוברת עלינו ארוחה אחת של צהרים או של ערב, שלא נאמרו בה דרשות ונאומים.

המתחיל בדבר זה היה הד“ר ק. ליפא, זקן חובבי ציון שברומניה. זה היה בליל השבת שלפני הקונגרס. האולמים של המלון היו מלאים אורה, וקבוץ גליות בזעיר אנפין נראה ראשונה בערב ההוא. הד”ר ברך את הנאספים על כוס יין וינאם לפנינו את הדברים הראויים למאורע זה. השני לנואמים, אם איני טועה, היה מר יוסף קלוזנר. עודנו אז סטודנט וסופר צעיר, הוא הוכיח בנאומו את הד"ר הישיש על אשר לא דבר עברית. תוכחת הצעיר את הזקן לא מצאה חן בעיני המסובים, וכמו רוח קטן עבר להטיל נחשול ולהפריד בין אחים, עד כי מצא הסופר ראובן אשר ברודס לחובה לעצמו לדבר שלום לרחוק ולקרוב, וגם הוא דבר עברית, ושפתו היתה מלאה יפי וצחות כיד שפתנו שהיתה טובה עליו.

והנאומים בזמן הסעודות היו למנהג ולרב ענין בשביל המסובים. ראש המדברים היה הפרופ' הרמן שפירא, ולו אני רוצה להקדיש טורים אחדים.

בפעם הראשונה נפגשתי עם הפרופ' שפירא בראשית שנות השמונים בפטרבורג. אני אז סופר צעיר, מתחנך בעבודת הספרות העברית־רוסית. שפירא בא אז לפטרבורג, אחר שהוציא את הספר “משנת המדות”, כתב יד עברי בחכמת ההנדסה, מתורגם ומבואר על ידו. משכילי עיר הבירה נדברו אז על דבר האיש הנפלא הזה, חברו או מכירו של לילינבלום בישיבה, ואשר הודות לכשרונותיו המצוינים התפרסם כבר אז בין חכמי ההנדסה, וקתדרה באוניברסיטה חכתה לו. אז לא נראו עוד בשערות ראשו וזקנו נקודות הכסף, המבשרות כי צבא לאנוש עלי ארץ, וידענו כי גדל־הבינה הזה עוד לא הגיע לשנות בינה. התודענו במערכת השבועון “ראסווייט” וחברי ורע ילדותי ש"ז לוריא, המומחה להנדסה, כתב על אודות ספרו והיה מתאבק בעפר רגליו.

לא ארכו הימים, והתחוללו הפרעות ברוסיה, והמוני בני עמנו לקחו עוד פעם את מטה הנודדים, וישאלו לנתיבות חדשות, והתעוררה גם התנועה לשוב לארץ אבותינו, ורבים מסופרי בני־עמנו מנצחים על התנועה החדשה־הישנה הזאת. אז שמענו את הפרופ' הרמן שפירא מדבר אלינו מעל עמודי “המליץ” בשורת מאמרים מלאים עוז. עולם ההנדסה, עולם המספרים הקרים, המקום אשר בחר לו המלומד למשכן עבודתו, לא הביא בלבו את הקרח המדעי, הנטוי על פני צורות ההנדסה והמספרים המתים. לבו היה ער לכל תנועה חיה, נפשו להטה גחלים לכל עבודת קודש, ועל עטו היה הקסם הטוב, קסם השיר והזמרה, בבואו לדבר על עמו ועל עתידותיו. השפה, שבה כתב את המאמרים ההם, היתה מלאה עוז וכח עלומים, והוא הלא היה הראשון אשר הרה והגה את רעיון יסוד האוניברסיטה העברית בירושלים, והוא גם ידע להגן על חזון רוחו זה בתאות נפש ובכשרון סופרים. שחקו אז על הרעיון הזה, לא חפצו להאמין כי עוד פעם תצא תורה מציון לעם ציון, ורק הודות לעבודת בתי־הספר בארץ־ישראל במשך דור שלם ולאחר שזכינו להכרזת בלפור, הניח הפרופ' ויצמן את אבן הפנה ליסוד המוסד אשר אותו ראה בחזון הפרופ' שפירא. ומי יודע?.. אולי באמת ישיב ה' ראשונה את שבות התורה, ואחרי כן ישיב את שבות העם; הן גם יהושע צוה על הכהנים לקחת את ארון הברית ולעבור לפני העם, ואולי גם תחית רוחנו תקדים לבוא בארצנו טרם יקום העם, כל עם ישראל, לתחיתו בארץ ישראל…

ובבזיליאה נפגשתי עם הפרופ' שפירא שנית. מצאתי אותו זקן וכלו לבן… היה חלש בגופו, ואולם בדברו אל המסובים אל השלחנות היה קולו קול עוז. בצהלת בַחרוּת השמיע את המון רגשותיו למשמע השפה העברית חיה ומדוברת בפי בניה. בין הצעירים היה עמנו שם גם אחד מבני ארץ־ישראל, עתה הפרופ' יהודה, ששפתו העברית בהברתו הספרדית, היתה עשירה ומצלצלת. לא כנואם וכמתוכח היה הפרופ' שפירא מדבר את דבריו, אך כחוזה וכנביא קרא אל קהל שומעיו לכרות ברית בין הזקנה ובין הבחרות, ואיש אל יפקד מקומו בעבודת התחיה. ואם אך התרומם איש השיבה מעל מקומו, עזבו המסובים את הכפות ואת המזלגות ואת הסכינים, והקשיבו בדממת קדש לכל דבריו. הוא דבר גרמנית, אך לעומתו לא הרהיב איש להוכיחו – פיו הפיק להבות. ופעם אחת גם השבע השביע את המסובים, והכריח את הקהל לענות “אמן” על השבועה, כי לא יעזבו את הדגל הלאומי, אשר הורם ואשר הונף על הקונגרס הזה. הוא היה נותן לקהל שומעיו, המסובים מסביב לשלחנות, לאכול מעט, ואחרי כן היה מתרומם ממקומו ומצלצל בכוסו, – וחסל סדור הסעודה. באולם הקונגרס היו דברי הפרופ' שפירא אך מעטים, אך באולם הסעודות היה נואם בכל יום, כמעט בכל סעודה. במה זו, כפי הנראה, נתחבבה עליו, וגם הנואם נתחבב על המסובים.

מדי דברי בהפרופ' שפירא עלי לרשום קו אחד, שאמנם קשה קצת עלי לעשותו, מפני כי בי היתה העובדה. השפה הגרמנית היתה שלטת הקונגרס הראשון. בהמשך הזמן וברבות הקונגרסים הסתגלו צירי המזרח אל הנמוסים והמנהגים וגם אל השפה הגרמנית. נברא גם ז’רגון מיוחד, – “גרמנית קונגרסית”, שהגרמנים הטהורים לא היו זקוקים לה. ואולם הקונגרס הראשון בא עלינו בעב־הענן של מבטאים פרלמנטריים שלא ידענום ובשפה גרמנית טהורה שלא שמענוה. כאשר אמרתי, למדנו גם את התורה הזאת על נקלה, והאספה שלנו במינסק כבר היתה מסודרת כהלכתה, ככל חקות הקונגרס לכל פרטיו ודקדוקיו. בקונגרס הראשון היינו אנחנו צירי המזרח, כבני כפר שבאו לכרך גדול, שהכל תמוה וחדש בעיניהם, כלם דוחקים את דגליהם והם נדחפים לצדדין. אדוני הקונגרס ודבַּריו, היו אך ורק בני המערב. ואם העז מי שהוא מאתנו לבקש רשות הדבור, היה מקבל את זכותו זאת לאחר זמן, עפ"י הרוב לאחר שניטל העוקץ מכל הענין, בעת שבני המערב היו מקבלים רשות לדבר כפי העולה על רוחם.

ראיתי ונוכחתי, כי המערבים יש להם איזה לחש או לחן מיוחד, שבעזרתו נותנים להם רשות הדבור תיכף ומיד, בעת שעלינו לחכות עד שיבוא התור, – לפעמים יום תמים ויותר. שמתי אל לב כי הלחש הזה הוא בן שתי מלים: “לסדר היום”, צור געשעפטסארדנונג בגרמנית. אם אך מקדימים את שתי המלים האלה, אזי מקבלים את רשות הדבור בלי דחוי. והנה קרה המקרה, שבא החפץ גם בלבי לדבר, להעיר איזה דבר. שלחתי את כרטיסי אל הנשיאות והוצאתי מפי את “הלחש”, את המלים: “צור געשעפטסארדנונג”, וקבלתי תיכף את הרשות. עליתי על הבמה, ושאלתי בלחישה את היושב־ראש אם לדבר רוסית או עברית. היו“ר בישיבה היה אז הד”ר מכס נורדוי והוא אמר לי: ליעבער העבראיש, ודברתי עברית. ומכיון שהתחלתי לדבר עברית, היו ראשית דברי תוכחה להנאספים בזה הלשון: “אנכי בוחר הפעם, אדוני הנכבדים, לדבר אליכם לא בשפת הארץ אשר בה נולדתי אני, אך בשפת הארץ אשר בה נולד עמי. עוד ביום הראשון העיר נואם אחד על החרפה הגדולה, כי הננו מתאספים בחכמינו ובסופרינו, – ושפה אין לנו, יען כי שכחנו את שפתנו. שכחנו את שפתנו, ובגלל הדבר הזה, אולי, לא זכר איש בבית הזה את שם סמולנסקין, את האיש אשר הרים על כל הרי ישראל את דגל ציון… ישמעו אפוא עתה כל הנאספים, יצא נא קול מן ההיכל הזה, מראש הררי אלף, ההרים אשר חמד לו הפעם עמנו לשבתו, כי יש שפת ישראל לעם ישראל”. המתורגמן לעברית, הד"ר מ. אהרנפרייז, הודיע תיכף, שהנואם איננו מדבר “לסדר היום”, ובכן נלקחה רשות הדבור מחוץ לתור שלא בדין. אנכי נצלתי מדין קשה, כי נמצאו רבים אשר מחאו כף למשמע הדבור העברי. וכנהוג, קם בתוך האולם קצת שאון. קרוב אל דוכן הנואמים עמד אז הפרופ' שפירא, והוא עלה על המדרגות ולחש באזני, שלא לערבב את השאלה העומדת על הפרק בשאלת השפה. אחר זה נמצא, כפי הנראה, מי שהוכיחו כי לא טוב עשה שלא עמד לצד הדבור העברי, ושהתערב בדבר להעיר לאיש שאינו זקוק להערות. והנה בעצם היום ההוא, בשעת הסעודה, קם ממקומו הפרופ' שפירא והודיע לכל המסובים, כי היום נכשל בדבר עבירה וכמעט הלבין פני איש ברבים, והוא מבקש ממנו סליחה ומחילה. ומפני שהמלבין פני חברו ברבים צריך גם לפייסו ברבים, לכן הוא מבקש מאת המסובים, שישתדלו לפרסם את הדבר, שהוא מודה על חטאתו אשר חטא. הדבר הזה היה לפלא בעיני המסובים, יען כי רק אחדים, שעמדו אצל הבמה, הרגישו בדבר שהיה ביני ובין הפרופ' שפירא, ואיש כמובן לא שמע הערתו אשר לחש לי. אבל טהור היה האיש הזה, והוא לא יכול היה לשאת את עונו בחֻבּו.

הקונגרס נסגר, כפי המבטא הרגיל, “מתוך התרוממות הרוח”. ואולם התרוממות רוח כזו, שהיתה בעת נעילת הקונגרס הראשון, לא תשוב עוד לעולם. הרוח התרומם באיש ישראל ברגע ההוא ויעלה מעלה מעלה… אין מבטא למצב רוח ההוא, כי אין מלים לרגש, לסערת הנפש… הלכנו לבזיליאה בלי אמון, ואולם שבנו מלאי אמונה ובטחון. מצאה התנועה הלאומית את האיש, ודוקא מתוך הָסביבה הזרה אשר יגורנו מפניה. בכל הדרו נגלה לעינינו הרצל, האיש אשר את כל רואיו הקסים, ואנחנו נתנו לו קרדיט־לאומי בלתי מוגבל. חסרי אמונה הלכנו אל הקונגרס, ומלאי בטחון שבנו לבתינו.

יד. בשובנו לרוסיא.

לבתינו שבנו בשלום. פחד רבים מן הצירים מפני הבולשת הרוסית, אולי יאסרו אותם, על שהשתתפו בקונגרס, על הגבולין – היה פחד שוא. להמשטרה של ממלכת הצאר היו דאגות אחרות, וברחוב היהודים היו לה שונאים אחרים, אשר עמהם נלחמה וגם להם לא יכלה תמיד. התנועה הסוציאלית עשתה לה בקרב ההמונים היהודים נפשות אין מספר, ו“הבונד” נהיה להסתדרות אדירה ורבת הסניפים. הנוער העברי בשדרותיו הנמוכות היה חדור כלו סוציאליזמוס, ומחשבות מרד ומהפכה ממשלתית כבשו להם את הלבבות. לא היה מקרה של מעשה נגד המשטר הקיים, של שביתה בבתי חרושת, של חתירה תחת השלטון, שלא השתתפו בהם מתוך הנוער העברי, ולפעמים קרובות מהם היו בראש הענין. המשטרה הממלכתית שמה פניה לרעה בכל היהודים ברוסיא, אך מאת התנועה הציונית הסיחה את דעתה. והיו מפקידי המשטרה אשר גם שמחו לקראת התנועה הציונית ותמכו בה, בתקותם כי התנועה הזאת תמשוך אליה ואחריה הרבה מן המרץ של הצעירים, ולא ישעו עוד בעניני מרד ומהפכה. התנגדותן של ההסתדרויות הסוציאליות בתוך היהודים אל התנועה החדשה הציונית היתה למופת ולהוכחה בעיני המשטרה, כי זו התנועה האחרונה היא בורגנית טהורה, ואין בה כלום מיסודות המרד נגד הממשלה.

אך שבתי הביתה, להומל עיר מושבי, ויבוא הד“ר צבי ברוק לביתי. הוא אך בקיץ ההוא התישב בעיר, והוא התלהב לשמע הקונגרס והוא גם אשר הלהיב את הקהל להשפיע עלי כי אסע מאודיסא אל הקונגרס להיות ציר של הציונים בהומל. שמחתי לראות לפני צעיר בעל השכלה גבוהה, והוא חדור כלו הכרה לאומית, יודע עברית במדה הגונה, אדם בעל עורק צבורי מפותח, נלהב קצת, אבל תקיף באמונתו כי סוף נצחוננו לבוא. בכל אופן, לפני פנים חדשות מבין האנטליגנציה המקצועית אשר בקהל עדתנו, ואשר מראשו ומעלה יגבה על המון הרופאים, המהנדסים ועורכי הדין הרגילים, שהם ברובם “לא בשר ולא דגים”, וערכם הצבורי איננו רב. הד”ר ברוק בקש ממני, שלא אספר לאיש כל אשר היה בקונגרס, וכי אתן לו רשות להקהיל אספה רבתי, אשר בה ארצה בפרטיות על המאורע הבזילאי, שאנכי השתתפתי בו. הד"ר ברוק חפש ומצא אולם רחב ידים באחד המלונות, ולנשף הרצאתי התאסף קהל רב, מן השמן והסולת של הצבור המקומי, לשמוע אל ההרצאה. כל רשיון מאת המשטרה לא בקשו, ומצב הענינים היה בתקופה ההיא כזה, שגם לא היו מרשים כל אספת־עם. ואולם סוג הנאספים אל האולם לא היה חשוד כלל בעיני המשטרה, וגם אנכי, המרצה, עמדתי תמיד בחזקת כשרות פוליטית. ולכן, כאשר הודיע לי בעל המלון קודם ההרצאה, כי המשטרה הרגישה באספה וכי הוא מפחד פן יבוא שר־השוטרים אל הבית, הרגעתי אותו ואמרתי לו, כי אם יקרה כזה, אזי רק יוסיף כסא על ידי בשביל הבא. הייתי בטוח, כי המשטרה לא תפריע בעד האספה הזו.

אנכי אינני נואם ובעת ההיא גם לא הייתי רגיל בהרצאות. מן הקונגרס ספרתי לקהל שומעי את הרשמים אשר קבלתי בבזיליאה, ומפני שאלה היו די עזים ויקחו את נפשי, לכן נכנסו דברי אל לבות הנאספים. חזון התקוה הגדולה, תקות הגאולה, שהיה, ככל חזון, רק משאת־נפש, חפץ לא ברור, שאיפה חבויה באחת הפנות הנסתרות אשר בלב, – החזון הזה התרקם לפני עור ובשר, ויהי למציאות בבזיליאה. נוכחתי – וזה היה הרגש שלי – כי לא רק התקוה שלנו לא אבדה, אך גם נמצאָה; ונמצאו האנשים אשר יגשימוה. יממשו אותה בחיים, ואולי גם בחיים הקרובים. ומכיון שאמונתי אני היתה רבה ובטוחה, לכן השפעתי גם על אחרים סביבי. והד"ר ברוק, שהיה לו הכשרון לארגן את הצבור, פתח תעמולה רבה בהומל ובכל הסביבה, ולימי הקונגרס השני כבר היו לו המון שוקלים, “ציונים” רשמיים, ויהי להם לראש ולמנהיג.

גם בוילנא היה עלי להשתתף באספה אחרי הקונגרס. מבין “חובבי ציון” הנאמנים, שומרי הישוב ההולך לאט־לאט, שכאלה היו בני וילנא, – הלך לבזיליאה רק י"ל גולדברג, שהוא הֹוֶה תמיד מן הראשונים לכל דבר לאומי. ובוילנא לא היתה כל הרצאה על דבר הקונגרס, ואך נזדמנתי לשם לרגלי עסקי והציעו לפני להרצות. האספה היתה בבית פרטי, כמדומני בבית גורליאנד, ואנכי מסרתי את הרושם שעשה עלינו מכס נורדוי, אשר מתחת השפעתו לא יכול היה להשתחרר אפילו אחד־העם.

אני הזכרתי את הומל ואת וילנא, אותן הערים שאני הייתי בתוכן. באמת כל רחוב היהודים, בכל הארץ, היה מלא איזה דבר, שלא נדע לכנותו, אחרי הקונגרס הראשון. הרחוב ארג לו את חוטי הזהב של התקוה החבויה עמוק־עמוק במסתרי הנפש היהודית ויברא לו אגדות על דבר הרצל, על הקשרים והיחסים אשר לו אל מלכים, והנשמה הישראלית נתמלאה חדוה פנימית, ותתעלה לעולמות חדשים…

והעסקנים של “חובבי ציון” ראו צורך בדבר, בשובם מבזיליאה, ללכת לביאליסטוק, להרצות לפני הרב הגדול על כל אשר ראו ואשר הרגישו בימים הגדולים של הקונגרס. הלכנו לביאליסטוק, כי עוד בבזל ידענו, שהרב מוהליבר היה מן הראשונים, שהאמין בהרצל תיכף לכשנתגלה, והרב נהיה לציוני כאחד מאתנו, ציוני מדיני. סוד השפעתו של רבי שמואל מוהליבר עלינו, על אותם החוגים, שבכלל אינם כפופים לפני רבנות, נמצא בזה, שהרב הגדול הזה ידע לסדר את חייו ומצבו, שלא תהיה בהם מן העניות, שבעונותינו היא מנולת את נושאי התורה וכהני הדת. לא יאה עניותא לרב, מורה העם, וטוב היו עושים הכהנים שהיו מעשירים את הגדול שבהם. הרב מוהליבר סגל לו את רחבות היד של העשירים, ויש אשר היה גם מחייב אותם. פעם אחת היה הרב בלונדון, בענין צבורי, ובצאתו לדרך הציע לו העשיר רבי שמואל מונטאגו, אביו של הלורד סויטלינג, סכום כסף להוצאות נסיעתו. אז שאל אותו הרב: ומי משלם את ההוצאות לך? מונטאגו מהר לבקש סליחה, והרגיש כי לפניו עומד איש שאינו מקבל מנחה ושלמונים בעד עבודתו בענינים הכלליים, איש המוכשר להקריב קרבנות יותר גדולים ממנו, ולפני רב כזה מרכינים את הראש. אופקי השקפותיו של הגרש“מ על העולם ומראותיו היו יותר רחבים, יותר מאירים, ובזה הבדלנו אותו לטובה מרבים מחבריו, ותפש את לבותינו. לא היה בו מן הבטלנות, אותה הבטלנות שנפשנו הקולטורית סולדת ממנה, ולפעמים הופיע לפנינו בתור מנהיג של השואפים לגאולה, מנהיג היודע לבטל את רצונו מפני רצון האחרים, אבל יודע גם להשליט את רצונו עלינו. הוא נתן את לבו ללמוד את האנשים, אשר בהם עליו להשתמש, ולִמֵד את עצמו להתהלך עמהם. הגרש”מ האמין בהרצל, האמין גם בכחה של היהדות האירופית, במקורות החיים העבריים שעוד טרם נחרבו שם. רבי שמואל מוהליבר קוה ליום, אשר יקום לנו אחד מבני עמנו במערב אירופא, והוא אשר יאיר אור חדש על ציון ועל כל מקראיה, אור המדיניות הגדולה, שבלעדיה לא תצא שאלתנו העולמית למרחב, שאך חבר העמים כלו יתן לה את הפתרון הנכון. הרב הגאון הזה, בן נאמן לדור הישן־נושן, חניך בית־המדרש וכל הסביבה “הבטלנית”, ראה בחזון רוחו את אשר ראה תמיד גבור הספור “דניאל דירונדה”, היהודי ההוזה מרדכי הכהן, שהאמין בכל רגשי לבבו, כי נחמיה של דור התחיה יולד דוקא על ברכי ההשכלה האירופית המודרנית, וכי דבש תחיתנו ירד לנו מגוית ההתבוללות הקיצונית.

הישיבות שלנו בביאליסטוק נמשכו ימים אחדים. כאשר אמרתי, היתה כל האספה רק ענין של חלוקת כבוד להרב העסקן הנכבד. זה היה כלפי חוץ. ואולם מכיון שעסקנים מזדמנים לפונדק אחד ובפרט בשעה נכבדה כזו, עלו לפנינו על השלחן הרבה ענינים שאנו היינו צריכים לדון עליהם. הרב כבר היה זקן וחלש, ולכן היינו מתאספים בביתו רק ביום ובלילות היינו קובעים את ישיבותינו בביתו של הבנקאי מר הורודישץ. שאלת השאלות היתה, איזה הדרך לסדר את העבודה ברוסיא שלנו בצורתה החדשה, צורת הציונות⁸. בעת ההיא היה בביאליסטוק, בידי הגרש“מ, מרכז “המזרחי”, שתפקידו היה לשמור על הרוח המסורתי בתוך תנועת “חבת ציון”, כלומר לשמור את התנועה מפני האפיקורסים שבאודיסא. אז עוד טרם נעשה “המזרחי” למה שהיה אחרי כן, אחרי שנוצרה ה”פרקציה" באחד הקונגרסים הבאים, ובתור נגוד לה, ואחרי גלגולים שונים, התפתח והתגדל “המזרחי” ונעשה לכמות הגונה בלתי מבוטלת. ואנחנו ידענו, שלא עתה הזמן “להשגיח על הכשרות”, וכי אין הפרוגרמה שנתחברה בבזיליאה זקוקה לסמכותו של “שלחן־הערוך”. ידענו גם ידענו כי עכשיו עלינו החובה לחנך את הצבור, להכשיר את הדור לגאולה. תפקידו של “המזרחי” מיסודו של הגרש“מ היה לשמור על “הדעות הנפסדות” שמטיפי “חובבי ציון” יכולים היו, לפי דעת הרבנים, להשריש, בתת להעם כוון חדש לתקות הגאולה, מבלי לחכות ל”עני ורוכב על החמור", וכן לבקר אחרי הדתיות במושבות החדשות בארץ ישראל, להיות תריס על המושבות מפני העלילות של “יקירי קרתא קדישא” וראשי החלוקה. עתה, לאחרי שהתגלה הרצל, ולכל רעיון הגאולה נתנו כנפים אחרות, אשר בהן המריא למרומים, – עתה היו לנו דרישות אחרות מאת העם החפצים להגאל. והדרישה העקרית היתה, כי יהיה מוכשר לגאולה, כי יכיר את עצמו, כי יגדל ויאדר חפצו לשוב לתחיתו. אליבא דאמת, הן זה היה המשמר שעליו עמד אחד־העם מקודם, וביחוד משום תביעתו זו עמד ותבע עלבונה של הרוחניות מאת כל הקונגרסים של הרצל ומאת דַבָּריהם. ואם כי בפינו ובשפתנו התנגדנו לקטגוריא זו של אחד־העם על הקונגרס ועל יוצרו, אבל גם אנחנו ראינו צורך בדבר לדאג לשמירת הערכים המוסריים והלאומיים של התנועה. הן תיכף כשהסתדרה העבודה ברוסיא המדינה, והמורשים של הציוניות התחלקו לגלילותיהם, היה מנהל “מרכז הפוסתה” של התנועה מפרסם חוזרים, שתוכנם היו פרקים בדברי ימי ישראל. עד כמה היה החומר של החוזרים טוב ומתאים, וביחוד אם היה מנהל הפוסתה, איש שאינו יודע עברית, מסוגל להיות המורה והמחנך – זוהי שאלה אחרת. אבל עובדה היא, שמאד מאד נכבד היה בעינינו היסוד המסורתי בתוך הציוניות, וגם את זה חפצנו להדגיש בפני הרב מביאליסטוק.

בכלל עורר הקונגרס הציוני הראשון בקרב הקהל היהודי את הצמאון הגדול לגאולה, אשר בחוגים מתלהבים יכול היה להיות לאש בוערה. וזה הדבר אשר עורר פחד בלב אחד־העם, פן תבוא המציאות ותביא את האנשים לידי יאוש, והוא הקדיש מלחמה בכל כחות כשרונו הגדול נגד ההופעה החדשה בתולדות ההתפתחות של הכרתנו הלאומית.

ואולם על זה אתעכב בפרק מיוחד.

טו. הבקרת של אחד־העם.

הרצל הקסים את כלנו. איזה חן מיוחד היה שפוך על פניו, מעיניו נשקפה הנשמה הגדולה שבקרבו, דבר שלא אדע אכנהו היה בכל נמוסיו ושיחותיו, ואולם הקונגרס היה בידו כהגה בידי מלח אמן, מלח בחסד עליון, שגלי הים ומשבריו משחק לו. ובאמת המשתתפים בקונגרס הלכו שבי לפני הצורה הבלתי רגילה, ואל התוכן שמו לב אך מעט. גם המלחמה הגדולה, נקודת השרפה של הקונגרס בדבר נוסח “הפרוגרמה הבזילאית”, היתה מענינת בתור מערכה, חזיון במתי, ריב־דברים בין מוצקין ובין מינץ, ולא הנצחון או המפלה של הפרינציפ, אם “אֶפנטליך־רעכטליך” או, חלילה, “אפנטליך” לבד. הקסים את הקהל. הקונגרס, מעמד הר “סיני” אשר בשוויץ, וגולת כותרתו – הד"ר הרצל…

וזה אשר הרגיז מאד מאד את האיש, אשר משמרתו היתה בתוך צבורנו וספרותנו – טהרה וקדושה, לשמור על בני עמנו, שלא יתורו אחרי מראה עיניהם, והלך־הנפש יינק משרשי הנשמה הטהורה, מבלי כל השפעה של תרמית עינים. כל הקונגרס ומשתתפיו הרגיזו מאד את – אחד־העם, שהיה אז עורך “השלח” וראש המדברים בצבור אנשי התחיה.

אחד־העם נכנע תמיד לשלטון השכל. לא הוא אשר יאמר נעשה ונשמע למראה קולות וברקים וענן כבד, אותו לא צוו על דבר עולה וזבח, ולא עליו תשפיעו בצלצלי שמע ובכל הצירימוניה היפה של העבודה בכל מקום שהוא. להפך: ההוד החיצוני מרגיז אותו, כל זה על אפו ועל חמתו, והוא בא לכלל כעס. מאמרו של אחד־העם בדבר הקונגרס הראשון והרשמים אשר נשארו לו אחריו הרגיז את כלנו, ואותי אולי יותר מכלם. במאמרו זה אבדה לאחד־העם בעצמו המתינות, הנמוסיות הספרותית, שהיה בה תמיד למופת לנו, שהיה הוא מורה לסופרינו העברים. מלפני אחד־העם יצא אשם כל הקונגרס, אשמנו כלנו המשתתפים בו, ובראש הנאשמים היה – הד"ר הרצל. האיש שהודה, כי הקונגרס היה “דבר, אשר כמהו לא היה מיום גלות ישראל מארצו”, השתמש במאמרו בבטוים קשים, שאחר כך התחרט עליהם, ואשר לא היה כותבם אחר כך. והבטוים האלה יצאו מתחת עטו של אחד־העם, שדרכו להיות זהיר מאד ככתיבתו. אחד־העם כותב ומוחק, מוחק וכותב, מזיע על כל משפט, וחוזר ומזיע שלא יכירו הקוראים ולא יעלה באפם ריחה של זיעה, והוא בא לכלל כעס וממילא גם לכלל טעות, אם כי הוא הודה בכעסו אך לא הודה בטעותו. וזה אשר הרגיז אותנו, את אנשי שלומו ומעריציו של אחד העם, והתעורר פולמוס, לפעמים די חריף, בינינו ובין אחד־העם. וטבע הענין מחייב, שהפולמוס החריף יוצא מגדר הנמוס וגם – מחוג השאלה העקרית, נקודת המוצא של כל הענין מראשיתו. ואני, ידידו ואיש בריתו של אחד־העם, פרסמתי מאמר, שבעריכתו הראשונה לא הצטיין בנמוסיות יתרה. “עין תחת עין”, ואם “שליט השכל” נעשה לאחד מבני הרגש, כמונו אנו, אז התחזקנו עליו, כי הן כחנו ברגש גדול מכחו.

בין אלה שהשיבו מלחמה שערה לאחד־העם היו גם ליליענבלום וגם מידידיו ומעריציו מבני המערב, שאותם לא הפליא הקונגרס בחיצוניותו, כי על כן הלא רגילים היו במחזות כאלה באספות וקונגרסים בדומה לזה. כלם עמדו על תוכו של הקונגרס, על כל ההכרזה הנפלאה בדבר תחית העם העברי, אשר נשמעה מעל ראש הררי שוייץ. אבל אחד־העם נשאר בשלו. הוא המשיך לתקוף את הקונגרס ואת יוצרו, ויצא חוצץ נגד הציונות המדינית בכל כח כשרונו הגדול. כל אשר יצא מאת הקונגרסים, כל אשר עשה ודבר וכתב הרצל לא זכו בעיניו של אחד־העם. בקובץ “על פרשת דרכים” ובחלקים הראשונים של “אגרותיו” תופסת “הציונות המדינית” מקום הגון, וכלו קטיגוריא על הרצל ועל פעולותיו. הוא מבקר קשה את תקנות הבנק, שביסודו התכונו להקל את ההתישבות, ומוצא בהן מחשבות נסתרות וזרות לרוח התחיה, ואינו נמנע מלהטיל חשדים במיסדיו. בקורתו על הספור “אלטניילנד” היתה זעומה מאד. כל מעשי “הציונים” ומחשבותיהם – פגול הם, לא יֵרָצו, עד שהרגיזו דבריו את מכס נורדוי, והוא יצא מגדר הנמוס הספרותי בהשיבו על הבקרת של אחד־העם.

לא חפץ היה אחד־העם להודות, כי הוא לוחם בציונות, והיה אומר כי הוא רק מברר את המושגים וכל דבריו הם רק להעמיד אותנו על הטעות, לפי דעתו, שהציונות המערבית איננה אותה הציונות שאנו רוצים בה. כונתו היתה, לפי דבריו, שלא נכשל בערבוב המושגים. ואם אנכי ראיתי בדבריו בקרת זעומה, בלתי נכונה, וגם רמזים לבקרת אישית, אז טען אחד־העם כי לא ירדתי לסוף דעתו, לא הבנתי את דבריו כל עיקר, וכי רוב דברי הם שלא ממין הטענה. חולשה זו היתה לא פעם לאחד־העם. כשהיה מתריס דברים נגד העבודה הישובית בארץ ישראל ומוצא קלקולים בכל הנעשה שם, והיה מבקר קשה את המראות בחיי הישוב, עד כי כמעט הטילו עליו חשד שהוא הציע לסגור את בתי הספר העבריים אז ביפו, שהיו הגרעינים הראשונים לשיטת ההוראה בעברית – היה אחד־העם טוען, שאין הקוראים יורדים לסוף דעתו, אין הם מבינים אותו. אין כל ספק, שבטענה זו של אחד־העם היה הרבה מן האמת, אבל לא כל האמת. סופר מורה כאחד־העם משנתו צריכה להיות ברורה תמיד, למען ידעו התלמידים הרבים אם ללכת אחריו או לחזור, להפרד מעליו. הנה בדבר הקונגרס הראשון, לאחרי שנתפרסם “ילקוטו”⁹ של אחד־העם, נשארו נצבים לפני שׁאלה גם קלויזנר, גם ברדיצבסקי, גם אהרנפרייז, גם ש. פבזנר. אות ומופת הוא, כי דבריו בילקוטו לא היו רק “ברור המושגים”, כי אם “קצת” יותר מזה. הן אחד־העם – זו היא עובדא – לא השלים עם התנועה הציונית כל ימי ששת הקונגרסים הראשונים, ואת הרצל הזכיר בכבוד הראוי לו רק לאחר מותו.

הציונות המדינית, שהיתה תמיד מרגיזה את אחד־העם, נקמה את נקמתה ממתנגדה באופן יפה מאד. נתגלגלו המאורעות ואחד־העם בעצמו השתתף בעריכת מגלת השחרור המדיני לעם ישראל, ויהי יד ימינו ואיש סודו של הד“ר חיים ויצמן בימי הרת עולמנו המדיני בלונדן. יש בספרותנו תרגומו של אחד־העם לדברי הכתב, הידוע בשם “הצהרת בלפור”. מתוקה נקמה כזו, ואין פלא כי אחד־העם נכנע תחתיה, והוא גם הביא את שארית כחותיו אל הארץ והגיש אותם לפני המזבח של חיינו החדשים, החיים המדיניים המתפתחים בארץ ישראל, אלה החיים, אשר את גרעיניהם הראשונים גדל הרצל בימי בזיליאה, ואשר בין הממשיכים לפתח את הזרע הנעלה הזה הוא גם אחד־העם… ואולם לוּ היה בא איש אל אחד־העם באלול תרנ”ז בבזיליאה והיה אומר לו, כי עוד יבוא יום, והוא בעצמו יהיה בבונים את הארץ לפי התכנית אשר רחפה ברוח באולם הקונגרס, ברוח הציונות המדינית דוקא, אז היה חושב את אויל־הנביא למשוגע. כן, הוא ראה את כלנו כנערים, שלא ראינו מה שלפנינו ונמשכנו כבהמה בבקעה אחרי הרצל, ואת הקונגרס כלו ראה, והוא היה אולי בעיניו כאנחה אחרונה של האומה הגוססת. וזה הרעיון לא עזב אותו. בלבבו פנימה הרגיש פרוצס חדש, ומה שהשפיע עלינו בדרך החיוב השפיע על אחד־העם בשלילה. “מה אתה צוהל ככה – אמר אלי פעם – האם לא ראית בעולם יהודי בעל זקן שחור?” ולא חלי ולא הרגיש אחד העם, כי “האיש בעל הזקן השחור” הולך לזרוע בשדה, אשר הוא, אחד־העם, הכשירו מקודם לקלוט את הזרע, והוא הוא אשר הכשיר את הלבבות ועורר בהם את החפץ להיות נגאלים, ולהטות אזן אל כל תקיעה, אשר תִשָמע, לחרותנו.

טז. לפני הקונגרס השני בוארשוי.

עניני בית־הנסירה אשר בניתי בריצ’יצה לא חדלו מהיות יגעים גם אחר שהתחילה העבודה שם. כארבעים ויארסט ריצ’יצה מהומל העיר, במקום שישבתי אני וביתי, והעסקים בבית־הנסירה החדש התנהלו על ידי פקידים, בידי אנשים זרים, באין אדון משגיח עליהם. בית־הנסירה הזה נהיה אמנם קנין של בית המסחר המשותף שלנו, של הפירמא “פבזנר־כהן”, אבל בדרך מוסרי היתה אחריות העסקים של בית־הנסירה הזה מוטלת עלי, כי על כן הלא אנכי בניתי את הבית הזה, אני יסדתיו לעצמי על דעת עצמי ועל חשבוני הפרטי, ואך טובה עשו עמדי שותפי בבית־מסחרנו, חותני וגיסי, בהסכמתם להשתתף בעסק, שהצלחתו היתה מוטלת בספק. ובשביל זה סבלתי מוסר כליות כל הזמן, אשר ראיתי כי העבודה בבית־הנסירה ההוא אינה הולכת למישרים, וגם תרעומת חרישית היתה אזני קולטת למולי מאת השותפים על מה ולמה אין עיני פקוחה למדי לראות את העסקים שם. לבסוף עלתה דרישה אלי, כי בקיץ הקרוב, לעת היות העבודה בבית הנסירה בעצם תקפה, אעבור לגור בקביעות ברצ’יצה על יד בית הנסירה, לנהל את העסק שם. עלי היה לעבור אני וביתי, עם אשתי וילדי, וכל הכבודה לרגלינו, ולהסתדר במקום החדש הזה לכל עונת הקיץ. הדבר הזה החלט בחורף, והלכתי ובחרתי מקום לבנות לי מעון בחצר המרווחת של בית הנסירה. חמרי בנין אינם חסרים בקרפיפים, ונבנה בית בן הרבה חדרים אשר יספיקו גם למשפחתי, גם לאורחים אשר יבאו לבקר אותנו ולשבת אתנו. בעת ההיא כבר היו לנו ששה ילדים, והגדולים מהם היו זקוקים לחנוך, והבנות גם בקרו בהומל את הגמנסיה, ולחדשי הקיץ הבאנו גם מורה מיוחד בשביל הילדים לגור אתנו.

חיי משפחתי סודרו היטב, ומאומה לא חסרנו במקומנו החדש, וגם העסקים הוטבו בהרבה. בא אלינו מנובורוסיסק מנהל בית החרושת למֶלט לבקר את בית הנסירה וגודל כחו בעבודה, והזמין אצלנו כמות גדולה של חביות למלט, ועם סוחרים מחרקוב התקשרתי להספיק להם קרשי־ארגזים, וכל עבודת ביה"נס הָעמדה על דרכה הנכונה. ואולם מצב בריאותי הלך ונחלש. אין לי עוד צורך באמבטאות הכבדות של מימי הלימאן באודיסא, אבל עוד טרם שבתי לאיתני הראשון. העבודה המתמדת של העסקים מרגיזה, מחלישה אותי מיום אל יום. ומלבד העסקים, הלא נפשי היתה עֵרה לכל הנעשה בעולמנו היהודי, בעולם התנועה הלאומית החדשה. הקיץ מגיע לקצו, ובבזיליאה יתאסף הקונגרס השני, והקהל מתכונן אליו. בהומל כבר ישנה קהלה חשובה של “ציונים”, נמכרו שקלים במספר הגון, והדוקטור צבי ברוק מנצח ונואם באספות, מעורר את העם, מסדר את ההמונים. ברוסיא המדינה נמצא ענין הציונות בידי שלשה אנשים: כהן־ברנשטיין, מנדלשטם, יסינובסקי, ובפעם הזאת חפצים הציונים הרוסים להתכונן ולבוא אל הקונגרס לא כאורחים מקריים, כי אם כאנשים מסודרים, ובידיהם פרוגרמה, תכנית העבודה ודרישות מסוימות. ונקראת אספה מוקדמת לוארשוי, אל תחת דגל “אחיאסף”, וגם המתנגד העיקרי להרצל ולשיטתו – אחד־העם – הוזמן אליה, אם כי איננו ציר אל הקונגרס השני, גם לא רצה להיות נבחר אליו. מצב בריאותי לא הרשה לי להתיצב על הבחירות אל הקונגרס, והייתי מוכרח לדחות מעלי כל הצעה להבחר בתור ציר, ואולם לא יכולתי לותר על ההזמנה לנסוע לוארשוי להשתתף שם באספה.

ולוארשוי באו כמעט כל הצירים של הקונגרס השני וגם מיתר אנ"ש שאינם צירים, שלא התכוננו ללכת לבזיליאה. רבים מאתנו באו כדי להשפיע על אחד־העם, להתוכח עמו, להלחם עם “האויב” הזה של הציונות, להוציא מלבו של אחד־העם איזו “טינא אישית” כביכול, נגד הרצל. זה האחרון, אפשר מאד, לא ידע את ערכו של אחד־העם, ובימי הקונגרס הראשון הזניח את המקרה לקרב את אחד־העם אליו וגם ללכת לקראתו ולהתקרב אל אחד העם, ואחד־העם איננו מן המוחלים על יחסים בלתי ברורים. בטוח אני, כי גם הרצל התחרט על זה. והנאספים בוארשוי חפצו מאד, כי ילך אחד־העם אל הקונגרס השני, ועל דעותיו והשקפותיו יגן פנים בפנים מעל הבמה הבזילאית. מן הוכוחים שהיו לנו בוארשוי עם אחד־העם נוכחנו, שאין בין “חבת ציון” של אחד־העם ובין “הציונות” ההרצלית כל נגוד פרינציפיוני, ואך שאלות השיטה, ענינים של תכסיס. שניהם שואפים בכל לב לגאולה שלמה של עם ישראל, וההבדל ביניהם הוא שאחד־העם רוצה להכשיר מקודם את הדור, את העם העברי, בעת שהרצל חושב כי העם כבר מוכשר, ובא הזמן להכשיר את התנאים, להשתמש בלהטי הדיפלומטיה, בכל הסבך של מאורעות החיים. ומכיון שכך, איש מן הנאספים לוארשוי לא התנגד לדרישותיו של אחד־העם, שׁיכניסו את שאלת הקולטורה העברית אל התכנית המעשית של הציונות, וכי בנוגע ליחסים הדיפלומטיים יהיו הדברים מבוססים על עובדות נכונות. ואחד־העם שב מאת האספה וראה את עצמו כמנצח, וההולכים לבזיליאה קבלו על עצמם להגן על עניני התרבות הלאומית בתוך העבודה הציונית. זכורני, שבאחת האספות המלאות, שהיתה ביום השבת, הצעתי כי יטילו חובה על כל הציונים ללמוד ולדעת את שפתנו העברית, וההצעה נתקבלה חגיגית פה אחד, אם כי החובה הזאת נשארה, כידוע, רק להלכה ולא למעשה…

ובאספת וארשוי ראיתי את הפנים החדשות, אשר עמהן היו לנו עסקים אחר כן בכל התנועה הלאומית. שם התגלה לפנינו בכל ערכו החיובי הד“ר יחיאל צ’לינוב, המעולה שבחברת “בני ציון” המוסקובית. אגודה לאומית זו, שנוסדה בעת ובעונה אחת עם חברת “בילו”, נתנה לתנועה הלאומית כחות פוריים אחדים ממדרגה ראשונה. די להזכיר את השמות אוסישקין שיחיה, ואת מזא”ה, מַריק וצלינוב זכרונם לברכה. הקהל הרחב שלנו ידע אך את אוסישקין, ואת מזא"ה שמע, ואת מריק אולי קרא, ואת צלינוב ידעו, עד אספת וארשוי, רק בני מוסקבה עיר מושבו. וצלינוב התגלה לעינינו בוארשוי. בנגוד לאוסישקין, חברו, המשתדל תמיד בכל האמצעים להטיל עליך את רצונו האדיר, שהוא בטוח כי אין דבר העומד בפניו, הנה היה צלינוב משפיע על סביביו בנאמנותו. הרגשת, כי נאמן האיש הזה מאד, ואם מסרת דבר בידו לא יוַתר עליו. בנאומיו של צלינוב היו נשמעים תמיד נימים נפשיים, שעשו את פעולתם גם על הנשמה שבקרבך. איזה רוך פנימי היה מבצבץ מכל דבריו, ולו הייתי רוצה להשתמש במבטאים מסגנונם של המקובלים, כי אז הייתי מגדיר את אוסישקין ביסודא דדוכרא ואת צלינוב ביסודא דנוקבא. ואם הגבר הוא השליט, אבל הלב נמשך אחרי המין היפה… לאוסישקין חסר לפעמים הרגש הדק להבדיל בין התקיפות ובין הגסות, ואם הראשונה משלטת, הנה השניה מרחקת. לצ’לינוב לא היה כח שלטון, אבל קורבה נפשית הייתי תמיד מרגיש אליו.

בכלל נהיתה בתקופה ההיא העיר ורשוי אכסניא של הרבה ענינים לאומיים ממדרגה ראשונה. אל העיר ההיא נאספו צעירים אחדים מטובי בני ליטא, זרע ברך ד', והם רכזו סביבם גם מבני פולין, ויהי המחנה יוצר ופועל. תחית הספרות העברית בזמן ההוא חייבת הרבה לאליעזר קפלן ולבן־אביגדור. ואם זה האחרון שם את המקצוע הזה, הוצאות ספרים, קרדום לחפור בו את לחמו, הנה היה “אחיאסף” כל ימי חייו של אליעזר קפלן עבודת נדבה, ועל המזבח הזה הביא האיש עולות וזבחים במשך עשרות שנים, את מיטב כחותיו הגופניים והנפשיים. קנה־המדה לעבודתו של קפלן יכולים לשמש המכתבים הרבים אליו מאת אחד־העם, וגם המכתבים הרשומים על פי הכתבת “אחיאסף” גם הם נכתבו באמת אל קפלן, כי הוא היה המוציא והמביא, הכותב והמקבל בשם “אחיאסף”. – בוארשוי, בתוך הקבוצה הקטנה של העסקנים הלאומיים, מצאה ראשונה הד לה התנועה לעבודה פרטית בארץ ישראל, מבלי להשען על עבודת הנדיב שם וגם לא לחכות למעשי התמיכה של הועד האדדיסאי. אנשי הקבוצה הורשבית יסדו את המושבה “רחובות” על ידי חברי האגודה “מנוחה ונחלה”, ואשר חלק הגון מהם עלו בהמשך הזמן לארץ ישראל ויהיו בבונים אותה. – וכאשר גמלו הכרמים והיקבים הגדולים בראשון לציון ובזכרון יעקב הוציאו כמות גדולה של יין, ועלתה דאגה למצוא שוקים לממכר היין, אז קבל עליו אחד מבני קבוצת וארשוי את העבודה הגדולה ליצור את השוק הנחוץ, שבלעדיו היה עמל כורמינו ויוגבינו בארץ ישראל לשוא. זאב גלוסקין קשר את שמו עם תוצרת היין בארץ ישראל בקשר של עבודה בת חצי יובל שנים, וכל חברות “הכרמל” אשר ברוסיא ואשר במזרח ואשר באמריקא – ידי גלוסקין יסדו אותן. וראשית מעשיו בעניני “כרמל” היו רשות, עבודת נדבה, ליצור את התנאים של עולם המסחר בתוך התוצרת הארצישראלית, ואך לאחרי שהתרחבו גבולות העסק, ודבר “הכרמל” דרש פקוח וטפול מרובה והנהלה רצויה, קבל עליו גלוסקין את העבודה בתורת חובה המשתלמת.

כזו היתה בימים ההם הסביבה הצבורית בבירת פולניה, סביבה לאומית עברית. החסידות הישנה, הקיצונית, לא היה בה כדי למשוך את הלבבות, והמסורת של קוצק, ראדזין וגור הלכה הלוך והתנדפה; והזרמים הרבים, ששטפו ברחובות רוסיא הגדולה ואשר סחפו גם את חיי הצבור היהודים, ואשר יש והפלג היהודי היה קולח בתוך הזרמים ברב כח, – כל אלה כמעט לא עברו לגבולות פולין. התפתחו להם על גדות הווייכסל חיים יהודיים מיוחדים, גוש מוצק אדיר, קהלה ישראלית בת מאות אלפים נפש, וגם תנועת תחיתנו הלאומית הכתה לה שרשים עמוקים.

באספת ורשוי הכרתי גם את אחדים מקרב היהדות החרדית, אשר נספחו אז אל התנועה הציונית. השתתף באספה בתור ציר הרב צירלסון, שהיה אז רב באחת מערי אוקרינא. בחוגי הציונות לא היה רשומו ניכר, אבל תחת זה השתדל לפתח את ערך הרבנות, עלה מעלה מעלה, ויהי גם לאישיות מרכזית באספת הרבנים בפטרבורג, ותפס לו מקומו גם בבסרביה. פרצוף אחר, כלו שלילי, היה לרב אחר מן המשתתפים באספת ורשוי, – כונתי אל עקיבא רבינוביץ, שהיה רב בפלטובה. הוא שב מן האספה ויסד לו ירחון מיוחד “הפלס”, ויעשהו כלי מלחמה נגד הציונות, נגד תנועת התחיה הלאומית.

אנכי לא הלכתי מוארשוי אל הקונגרס. עוד מקודם אסר עלי הפרופ' קלימפרר בברלין כל השתתפות באספות צבוריות ממושכות, המרגיזות ומרעישות את סדר עצבי ההרוס, וקונגרס ציוני ביחוד. והד"ר הרצל אמר על זה בהלצה, כי הפרופ' קלימפרר גוזר איסור על הקונגרס מפני שאבי הפרופיסור היה בין הרבנים – המוחאים נגד התנועה הציונית… אני נפרדתי מעל חברי, שיצאו מוארשוי לבזיליאה, ואני שבתי הביתה והלכתי לתיאודוסיא אשר בקרים לאכול מענביה ולהתרחץ במימי הים, ובעיר ההיסטורית הזו קלטה אזני את ההדים של הקונגרס השני. תיאודוסיה נתחבבה עלי, והייתי בא אל העיר הזאת לעונת בכורי הענבים במשך שנים אחדות, ובימי שבתי שם נמשכתי גם אל החיים הצבוריים בעיר, ואפשר מאד כי עלי יהיה להזכירם בזכרונותי אלה.

יז. העסקים בדרום רוסיא.

התעשיה ההררית בדרום רוסיא, ביחוד במקוה הנהר דוניץ, וכל התפתחותה הגדולה, מעשי ידי הבריטי יוּז (שעל שמו נקראה התחנה “יוזבקה”), – כל זה השפיע טובה מרובה על רבות מערי הגליל ההוא, וביחוד התגדלה והתעשרה העיר יקטרינוסלב. בעיר הזאת ובסביבותיה צצו בתי חרושת שונים “חדשים לבקרים” כמעט, וגולת כותרתם היה בית־החרושת ליציקת־ברזל ולגלילת־פסים של החברה הבריאנסקית. לרגלי כל התעשיה הגדולה הזו התגדל והתרחב שם גם סחר היער ויקטרינוסלב נהיתה לעורק המרכזי של מסחר העצים בגלילות הדניפר אשר במורד. סוחרי היער ביקטרינוסלב עתקו והתעשרו ויצברו להם הון, ויבנו בתי־נסירה, וישלמו את שטרי־חובותיהם בזמנם, ויהי לשטרותיהם משקל וערך, ולא עוד פחדו סוחרי היערות במעלה הדניפר מפני פשיטות־רגל, שהיו קודם כמעט לחזיון רגיל. עתה כבר היו מקרים, שהסוחרים מיקטרינוסלב היו עולים לפולֶסיה ולרוסיא הלבנה לקנות רפסודות על הנמלים וחופי הנהר במקום תעשיתם, ובימי השוק בהומל היו סוחרי המורד מתחרים עמנו, בעלי חרושת היערות באשד הנחלים אשר במעלה הדניפר. גם הם היו באים אלינו, קונים רפסודות כמונו, הסוחרים המקומיים, ומשלמים כסף מזומן כמונו, כספים למפרע בעונת החורף ובתקופת האביב, כמו שהיינו נוהגים אנחנו, קוני היערות מאת בעלי האחוזות או מאת הסוחרים הקטנים, שאין ידם משגת לשלוח את סחורותיהם אל חופי המורד ולמכור שם בהקפה, בשטרות לזמנים של שנים־עשר חודש.

ומכיון שעסק היער בשביל ההפלגה לערי המורד נהיה למקור מביא פרנסה, חדל גם בית־מסחרנו להסתפק בהכנת קורות בשביל בתי הנסירה שלנו בהומל ובריצ’יצה בלבד, והיינו גם אנו מכינים ביערות סחורה, קורות ועצים ואדנים, יתר על הכמות הנחוצה לעבודת בתי הנסירה, והיינו עושים אותם דוברות לשלחם למורד הדניפר, ביחוד ליקטרינוסלב, למכרם שם. העסקים האלה הביאו רוחים הגונים לנו כמו לכל סוחרי היער, ולרגלי זה היה עלי לעשות שבועות וירחים בימי הקיץ ביקטרינוסלב.

חיי סוחרי־היער בחדשי הקיץ בשבתם בערי מורד הדניפר – זהו פלג מיוחד בים החיים של האנשים האלה, ויכול היה להיות נושא חשוב בשביל סופר אמן. בני ליטא ורוסיא הלבנה ובצות פולסיה, כל אותם המקומות שבהם החיים היהודיים מיוסדים על מסורת ישנה וקבועה, עוברים לשבת בערי הדרום החדשות, באים למקומות שאינם מכירים אותם, אלי סביבה חפשית מכל עבר, אלי סביבה הצריכה עוד לקבוע לה את ההוָי של החיים העבריים. ורוב הבאים הם צעירים, במיטב ימי עלומיהם, וכמעט כלם אמידים, והפרוטה מצויה אפילו בכיסם של המשולחים והפקידים השונים העובדים בחרושת היער. ויושבים האנשים בטלים מכל עבודה, יושבים שבועות, ירחים. מחכים לבוא הרפסודות, מריחים את אויר המצב המסחרי, רואים בֶעָבים מה יהיה היבול בשדות רוסיא־החדשה, בכרמי בסרביה ובחצי האי קרים, מנהלים משא־ומתן עם הסרסורים למכירת הרפסודות. גם המוכרים גם הקונים אינם בהולים לגמור, ושני הצדדים כמו שמחים לקראת “שלשת השבועות”, ימי “בין המצרים”, ומוצאים בזה עִלה לבלי לגמור את המשא־ומתן, אם כי שני הצדדים רחוקים מאמונות טפלות והזיות. ובינתים – החיים כבי הלולא דמיא, אוכלים במלונות מעדנים ושותים ממתקים, מסתתרים ביום מפני החום הדרומי בחדריהם ושוחקים בקלפים, ולעת ערב יוצאים לגן העיר לשמוע אל התזמורת ולקלוט שמועות בדבר המצב ולראות חיים טובים, חיים שאינם דומים אל חיי השקט והקביעות אשר בערי המולדת, בעיירות ליטא, פוליסיה ורייסין. והישיבה הזו, ישיבת ירחים שלמים במשך שנים רבות בערי המורד, קרימנצוג, יקטרינוסלוב וחרסון, קובעת את חותמה על הסוחרים לכל ימי חייהם, וכל עין בוחנת תדע להבדיל את סוחרי־היער מבין יתר הסוחרים היהודים אשר במדינות הצפון. הראשונים הם תמיד יותר חפשים בדעותיהם ובמנהגי הדת, יותר מעורבים בדעת עם הבריות, יותר מפותחים בתרבות, קלים בתנועותיהם, מביטים למרחקים, ומעוף להם להתרומם מעל הבצה הרגילה.

ואולם במה שנוגע לי, הנה החיים “העליזים” בערי הדרום היו מוליכים עלי שעמום. בן כרך אני מילדותי, ואת שנות בחרותי בליתי בעיר הבירה. ולא את לבי יקחו התזמורת בגן העיר ומשחקי הקלפים וכל המעשים ההוללים, שהלבבות והעינים של אנשי העירות הקטנות תרים אחריהם. מראות גדולים וטובים מאשר ביקטרינוסלב ראיתי בימי חיי, והישיבה במשך שבועות רבים בערי הדרום היתה תמיד עלי למשא. גם בביתי, בעיר הומיל, לא חסרתי דבר, עבודה חכתה לי שם תמיד, ואת קן־ביתי אהבתי מאד והתגעגעתי אליו. ולכן שמחתי ביקטרינוסלב להפגש עם אנשים מבני חוגי, עם אלה אשר נקודות־מגע רבות לנו בשאיפותינו הלאומיות, בעבודת התחיה, ביחסינו אל כל מחזור השאלות המטרידות אותנו. מיכאל מיידנסקי היה הזקן־הצעיר שבחבורה זו בעיר הזאת. אנכי ידעתי את יונה בנו עוד מימי פטרבורג הטובים, מראשית שנות השמונים, כאשר אך התעוררנו לחיים לאומיים. ומיכאל מיידנסקי היה חביב מאד על כלנו. תחת מעטה של שערות שלג היה מתהלך אדם ולבו בוער באהבתו לעמו, והיה גם מבין השיירה, שעלתה לארץ ישראל עם רבי שמואל מוהליבר לתור אותה. עונג בלתי נשכח היה לבלות שעות בחברתו, לשמוע את ספוריו ולקחת תורה מפיו, תורת החיים ומסבותיהם. לבו היה עֵר לכל דבר טוב, ולא אבן טובה אחת הניח מיידנסקי ביסוד העדה העברית ביקטרינוסלב, ובאשר מפעל צבורי לאומי היה מיידנסקי מן הראשונים. – וגם מן הסופרים, מאנשי הספר והעט, מצאתי ביקטרינוסלב. זה היה – שמעון יהודה סטניסלבסקי, אשר כתב גם עברית, גם רוסית. רַוק־זקן היה, וכך נשאר עד יום מותו. “משכיל” מבית המדרש הישן, שנשאר בחצי הדרך. היה בן גילו של שמריהו פאליי, חותנו של אוסישקין, אבל פאליי הגביר חילים, ולאחרי שנשא אשה ויצא לחרות מאפוטרופסות הוריו, מצא עוז בנפשו ונכנס לבית־מדרש גבוה וגמר ויהי למהנדס וקבל משרה אצל הממשלה, וסטניסלבסקי נשאר בחוג הספרים והדעות החדשות של “ההשכלה”, ונשאר תלוי ועומד, תלוש מכאן ומכאן. סטניסלבסקי מצא בי, כפי הנראה, את בן־מינו. אולי קצת יותר צעיר ממנו, אבל גם כן מאלה שכמו נשארו בחצי הדרך. אמנם אנכי בניתי לי בית, ופניתי את לבי אל החיים המעשיים, תחת אשר הוא נשאר לו עץ יבש, מבלי כל קרקע תחת רגליו. ואולם – דרכי חנוכנו היו שוים, ושנינו זכרנו את המסורת של “השחר”, “המליץ” וכל הספרות העברית וגם הספרות רוסית־עברית במראותיהן החדשות, הלאומיות. והיינו מתראים לעתים קרובות.

והעיר יקטירינוסלב הלכה והתגדלה, ורבים מן היהודים בתוכה התעשרו עושר רב. התעשיה ההררית וכל תעשית הברזל התרכזו כמעט כלם בעיר ההיא ובסביבותיה, בגלל שני יתרונות שהיו למקום הזה על חרקוב העיר הגדולה, שהיא היתה אולי יותר קרובה אל שטחי המכרות. היתרונות היו: אחד מידי שמים ואחד מידי אדם. יקטרינוסלב יושבת על הנהר הגדול, הדניפר, ומסלת־מים זו קושרת את התעשיה ההררית וגם ממציאה לה את צרכיה, והתנאי הגיאוגרפי הזה הקל בהרבה את התפתחות החרושת בעיר ההיא. ועוד יתרון שני היה ליקטרינוסלב על חרקוב – הראשונה היתה נחשבת על “תחום המושב”, במקום שמותר היה ליהודים לגור שם, מה שהיה אסור בשניה. חרושת ההר בסביבה זו היתה אז חדשה, וכר נרחב היה לאחינו היהודים להוציא חוצץ את כשרונותיהם המסחריים הטובים, ורבות היו נקודות המגע בין החרושת הגדולה ורבת הענפים ההיא ובין הסוחרים היהודים. ותלך העיר יקטרינוסלב הלוך והתפתח, ותרב, ותגדל, ותשמן.

וישֻרון השמן יודע גם לבעוט. רבו בעיר “המשכילים”, בני הפרופסיות החפשיות, מהנדסים, רופאים ועורכי־דין, ילידי המקום ושהתקבצו אל המרכז ההולך ומתהוה למקור חיים ופרנסה, ותנועת ההתבוללות רווחת בימים ההם ברחובות היהודים אשר בערי הדרום. האבות עודם מחזיקים מעמד, רבים מהם בני ליטא זרע ברך ד', הזוכרים את המסורת ושומרים עליה; אבל הן האבות אנשי־עָבר הם, שלהם רק האתמול, בעת אשר הבנים משתדלים לתפוס את ההוה למען יהיה גם העתיד להם. אמנם היו בעיר ההיא גם “ילידי בֵינַים”" כמו שקורא להם ביאליק, הלא הם שהזכרתי: מיכאל מיידנסקי, שמעון יהודה סטניסלבסקי, וכאלה אשר, – – – – – – – – – – “ביודעים ובלא יודעים”, לפני שתי הרשויות גם יחד משתחוים ומודים.

אבל היחלשו בודדים על קהלה גדולה על המון צעירים, הצר צורה חדשה, לחיים, הגורף את הזרם היהודי אל תוך השטף הגדול והנערץ של החיים הרוסים, זה השטף שהלך ובלע את מיטב צעירינו, את חלב חיינו הלאומיים!…

ובעת ההיא בא ליקטרינוסלוב מנחם אוסישקין. הוא נשא לו אשה בעיר ההיא ויתישב בתוכה, ויביא אליו גם את הוריו, שהיה בנם יחידם. חותן אוסישקין, שמריהו פאליי, היה גם הוא מחניכי ההשכלה, שהציץ ונפגע, ולאחרי חתונתו עזב את ביתו ונכנס לבית־ספר גבוה, ויהי למהנדס ותפס משרה נכבדה בבנין המסלה, וכפתור משרדי היה קבוע בכובעו. הסביבה, שבה נמצא אוסישקין, היתה מלאה חומר היולי, המוכן לקבל כל צורה. במובן ידוע היתה כל העיר היהודית ממין חומר זה. לא היתה אידיאולוגיה של התבוללות אפילו להאינטלגנציה המקומית, ואך נסחפו עם הזרם השליט. ואוסישקין ראה לפניו יכולת ליצור את הקהלה היהודית בעיר מושבו החדשה ולהתיכה בכור הלאומיות. לתכלית זו חסר היה אישיות צבורית מרכזית, שהוא ינצח על העבודה בהיותו מכובד על כל שדרות העם. אוסישקין לבדו ובעצמו עוד היה צעיר לימים, חדש בעדתו, וגם היה חסר אותה התקיפות הרשמית, שבלעדיה אין שלטון ואין משמעת בעדה רבת אוכלסין וגונים. וכח צבורי כמנחם אוסישקין לא יכול היה לבלי להשפיע על החיים הצבוריים של העדה העברית בתוך העיר הצומחת ומתגדלת ונעשית מרכז להיקף של גבולים רחבים. אוסישקין היה תמיד תמונה ניכרת, בולטת, ומעולם לא היה מן הנחבאים אל הכלים. הצבוריות ביקטרינוסלב היתה כמעט קרקע בתולה, בלי כל מסורת רבת שנים, והיהודים בתוכה היו ברצון נכונים לתת את צוארם בעול השפעה אדירה במובן הטוב של היהדות הלאומית. המצב הכלכלי היה טוב, הפרנסה היתה מצויה בשפע, ועיני טובי העדה ראו בדאבון נפש את הערכים הדתיים הולכים ומתדלדלים, הנוער עוזב אותם ויוצא לרעות בשדה זרים, וכל חניכי ההשכלה, בני התרבות החדשה, אינטלגנציה בלע“ז, מתרחקים מעל עמם, חופרים להם תהום, לפעמים די עמוק, ביניהם ובין היהדות. ושמחו אלה, ובראשם מיכאל מיידנסקי וש”י סטניסלבסקי, לקראת הופעתו של אישיות כאוסישקין בתוך עדתם, לקראת האיש אשר בא אליהם והוא מתוך הקהל התרבותי, והוא נושא בגאון את דגל העם העברי ונותן אותו עליון לכל לראש. ואל יקטרינוסלב בא לא כאורח, לא כנודד בלתי ניכר, כי אם כאזרח, כבן של משפחה אמידה ובעלת השפעה, ומצבו החמרי איתן ועבודתו הצבורית לא היתה בזויה. לפי המצב, ששרר אז ברוסיא, ביחוד בדרומה של המדינה, היו הענינים הרשמיים של הקהלה העברית תלויים וקשורים בחוטים רבים ברב מטעם הממשלה, שהוא היה בעיני השלטונות גרעין הקהלה. אני מדגיש, כי כזה היה אך ברוסיא החדשה, בפלכי הדרום, כי בליטא וברייסין היו הרבנים־מטעם בעיני העם כפקידים, שהעמדו מאת השלטון ולתפקידם הצבורי לא היה כמעט כל ערך. ביקטרינוסלב היתה משרת הרב מטעם בידי אנשים שאת מקום התנועה הלאומית לא ידעו, כל יחס לא היה להם אל השאלות הבוערות ברחוב היהודים, ואוסישקין השתדל לבקוע את המצודה הנכבדה של הרבנות־מטעם ולכבוש אותה לטובת התחיה העברית.

וברוסיא התגלה אז כח צבורי, שהיה ראוי מאד לאצטלא של רבנות מטעם. שב מחו“ל הד”ר שמריהו לוין, ונכנס אל חוגי הספרות והעבודה הלאומית בוארשוי. מן הנמנע היה לכשרון זה לבלי להצטיין. חניך המסורת העברית, ולא בחור־ישיבה, בן משפחה הגונה, משפחת סוחרים, וידיעותיו לא מעטות גם בספרותנו העתיקה, וגם בעל השכלה אירופית גבוהה. וד' ברך אותו בכשרון נואם, וגם עט סופרים בידו. עדת ישראל בהורדנא הקרובה לוארשוי ידעה להכיר את ערך הכשרון הזה, ותבחר בו לרב־מטעם. ואוסישקין ראה לטוב לפני יקטרינוסלב לרכוש את הכח הזה ולמשוך אותו אחרי הרבנות בעיר מושבו. וגם הד“ר לוין, כפי הנראה, לא מצא לפניו בעיר הליטאית די מרחב לפרש בתוכה את ארבות ידיו, לפתח שם את כחותיו ולהתנשא לאותם המרומים אשר לפי עוז כנפיו, והוא העמיד את עצמו אל הבחירות ביקטרינוסלב ונבחר, כמובן. אבל הרשות המקומית¹⁰ לא מהרה לאשר את הבחירות. השלטונות ידעו להבדיל בין הרבנים־מטעם ששרתו בעדה עד היום, ובין הנבחר עכשיו למלא את המקום הזה. ידעו והבינו, כי אין זה חלוף גברא סתם, רק שינוי שיטה, שלא ידוע עוד אם היא רצויה להם, שנוי מהלך בדרך אל הלאומיות. השלטונות פקפקו… ואז הוציא אוסישקין החוצה את מרצו, הגובל לפעמים עם עקשנות. קרה הדבר, כי בעת ההיא בא ליקטרינוסלב המנוח ברוך בראנדט, שכבר זכרתי את שמו ברשימתי על אודות הקונגרס הראשון. בראנדט היה מן הפקידים המלומדים בוזרת הכספים של הגרף ויטה, ונשלח אז לחקור את התעשיה בפלך יקטרינוסלב, להתחקות אל מצבה וללמוד את השפעתו של הקפיטל הבא מחו”ל על התפתחות התעשיה ההררית הגדולה. אל פקיד שלוח במלאכות נכבדה כזו מאת מיניסטר חכספים מתיחסים השלטונות המקומיים בכבוד מיוחד, ושר הפלך הזמין את בראנדט אליו, ויתהלך עמו, וישת עליו מהודו. וביחסים אלה השתמש אוסישקין, ובשם התועלת הצבורית והלאומית גזר על בראנדט, כי ישתדל הוא אצל שר הפלך לאשר את הבחירות של הד“ר שמריהו לוין. עד כמה שהתפתל בראנדט לבלי לקבל עליו את ההשתדלות הזאת, ובפרט שלא בתור יהודי נקרה ביקטרינוסלוב, ורק בתור פקיד לענין מיוחד, – אבל לא קל הדבר לבלי למלא את דרישותיו של אוסישקין, היודע להגן על רצונו במרץ. והדבר נעשה: הבחירות נתאשרו. והד”ר שמריהו לוין נפח נשמה עברית באף הקהלה, ויתן לה תוכן ומשקל. דרשותיו מעל הבמה בבית הכנסת ומהבמות הצבוריות לקחו לבבות. הוא שם לבבו אל הדור הצעיר, תקות האומה בעתיד, ויקבל עליו גם את עבודת ההוראה בבתי־הספר התיכונים, הוראת הדת העברית, ואיש כהד“ר לוין ידע לעשות את המקצוע הזה מקור אורה בשביל חניכיו. אך גם להגדולים בעדתו נהיה לרב, למורה דרך. הזקן מיידנסקי דבק בהד”ר לוין, והשפעת הרב החדש היתה גדולה וטובה על רבים מתוך הקהלה.

וגם לי היו הרבה שעות של קורת־רוח במסבת שמריהו הלוי. בני עולם אחד הננו שנינו. חלקי תמיד עם אלה, אשר נשמתם הורכבה מצהלת החיים ותוגת האומה ומעל ראשם לא יסור נוגה התקוה הגדולה בעתידנו, ואור יקרות זה הוא כוכבם בדרך חייהם.

יח. ליבונטין. יסוד הבנק הלאומי.

מצבו של ז. ד. ליבונטין בימי שבתו בהומל לא היה מן המזהירים ביותר. הוא היה מנהל הספרים של “החברה ההדדית לאשראי”, שהוא היה גם יוצרה והיה המוציא והמביא את כל עניניה, אחרי שהמנהלים הנבחרים מקרב הסוחרים המקומיים היו פקידי־כבוד, וגם לא היה להם הכשרון הנחוץ לנהל מוסד קרדיטי; אבל בכל זאת הביטו אל ליבונטין כאל פקיד־שכיר, שאת עבודתו קונים בכסף. המשרה לא נתנה לו ספוק רוחני, וגם לא היתה המשכורת מספיקה די צרכיו. לו היתה משפחה גדולה. כל ילדיו הגיעו לחנוך, והוצאות ביתו היו מרובות לפי הערך, בפרט שהמשפחה נשארה לשבת על מקומה במוהילוב, ועליו היה לשבת בגפו בהומל, ובמשכורת של מאה רובל לחודש קשה היה לו להתקיים. הוסיפו לזה הגעגועים לארץ ישראל שלא חדלו מליבונטין גם בשבתו בהומל. ואולי דוקא עכשיו, לרגלי עבודתו החדשה בחברה הקרידיטית, התגברו הגעגועים לעבודה בארץ אבות. בהומל, במוסד הבנקאי הזה, הכיר ליבונטין ולמד את הטכניקה הבנקאית ליסודותיה וגם, – אם אפשר לומר כך – סודותיה. אין בנק צריך להיות אוצר מלא זהב, ארונות ברזל גדושים בכספים, ורק לפי מדת הבטחון והסדרים והדייקנות מתברר ערכו של כל מוסד כספי. הנה חברה הדדית לקרדיט מתיסדת כמעט בלי כל הון יסודי במזומן, והחברים מכניסים רק עשרה למאה מסכומי האשראי, שהם משתמשים בהם, וכל החברה, הבנק, מתאשרת בסכום של עשרה או אילו עשרות אלפים רובלים, שכמוהם כאין בעסקי בנק, ובכל זאת באים אנשים ומפקידים את כספיהם בקופתה של חברה זו, מפקידים סכומים גדולים, ומוסדות־קרדיט בערים רחוקות מתקשרים עם חברה זו, נותנים אמון בה, וממלאים את פקודותיה לשלם לחובת חשבונה סכומים הגונים. ההון היסודי בא בעיקר להבטיח את המוסד על כל צרה שלא תבוא לרגלי מקרי אסון, אבל העסקים הרבים של המוסד הקרידיטי נעשים בכספי אחרים, הכספים המופקדים, נעשים על־ידי התקשרותו של המוסד אל מוסדות אחרים בדומה לו. את כל זה למד ליבונטין מן הנסיונות בעבודתו במשרתו, והיה בלבו החפץ לעשות את נסיונותיו ואת ידיעותיו כלי־יוצר בשביל ארץ ישראל, ליסד גם בארצנו מוסד בנקאי יהודי, ויהגה בחפצו זה תמיד.

זה היה לפני הרבה־הרבה שנים. הבנק הלאומי להתישבות שלנו עוד טרם היה אפילו במחשבה. וגם הציונות המדינית עוד לא נגלתה. מצב מסחרנו, של הפירמא “פבזנר וכהן”, היה טוב, ועשרות אלפים רובלים עברו דרך צנורות העסקים על נקלה. וליבונטין, שלא היה לו בהומל אדם קרוב יותר ממני, היה מדבר על לבי, השכם ודבר, ליסד בנק פרטי בארץ ישראל ולשלוח אותו להיות מנהלו. אנכי הייתי אוהב ומודע לרבי שמואל ברבש באודיסא, ופעמים אחדות עשיתי גם עסקי־דיסקונטו עמו, בנכותי אצלו שטרות של לקוחותינו באודיסא. ברבש הלא היה בנקאי מומחה, שעסקו בכך, ואנכי הצעתי את הדבר לפני ברבש, ושאלתי אותו עד כמה אפשר יהיה לו הדבר לשבת באודיסא ולנהל את העסקים בארץ ישראל. ברבש הוכיח לי, שאין בזה כל קושי מיוחד. הנה הוא יושב בקביעות באודיסא, ומשרדי בנק לו בויניצא ובעוד מקומות אחדים, ואפילו בחו"ל, וכפי שנוכחתי מתוך השיחות אין הדבר מופרך אצלו ליסד סניף גם בארץ ישראל. ברבש היה הגזבר של הועד האודיסאי, וכל סכומי “חובבי ציון” היו עוברים דרך הקנטורה שלו לארץ ישראל. ובשובי הביתה אחרי אחת השיחות שלי עם ברבש הודעתי לליבונטין, כי ברבש אינו מרחיק את דבר יסוד בנק פרטי בארץ־ישראל, וכי גם אנחנו נכונים להשתתף בעסק זה יחד עם ברבש. זה היה מצדנו תנאי מוקדם, אחרי שאין אנו יודעים ומכירים טיבו של עסק הבנקאות. ליבונטין שמח שמחה גדולה. לפי הצעתו, די היה סכום של עשרים וחמשה אלף רובלים לעשותו הון יסודי בשביל העסק הזה. ואנחנו נתנו מכתב על ידו אל ברבש, שבו הודענו את הסכמתנו להשקיע עשרת אלפים רובל בתנאי שאת חמש־עשרה אלף הנותרים ישקיע ברבש, וגם הסכמנו כי הפירמא של הבנק תהיה על שמו של ברבש, באשר לזה האחרון קשרים ויחסים נחוצים לעסק זה. אך ליבונטין הלך לאודיסא והתראה עם ברבש, וחזר אלינו בלא־כלום. דרכו של ברבש היה, כפי שנוכחתי אחרי כן מתוך משא־ומתן בעסקים אחרים, לבלי לדחות בהחלט כל דבר, כל הצעה מסחרית, ואפילו השתתפות בקנית יערות גדולים, אבל למעשה לא היו הדברים יוצאים אל הפועל. עלה לנו הדבר בערך חמשים רובל, הוצאות נסיעתו של ליבונטין לאודיסא, וכלעומת שהלך כן שב להומל אל משרתו בחברה ההדדית לאשראי, שהיה נכון לעזוב אותה, אם אך תמצא טובה הימנה.

והמשרה האחרת נמצאה. בימי השוק בהומל היו באים לבתינו סוחרים ובעלי השפעה ממינסק, והמלצנו לפניהם על ליבונטין ועל כשרונו בהנהלת ספרים ועסקי בנק, והבנק המסחרי במינסק הזמין את ליבונטין לעבודה. אז יצא את העיר הומל, ואנשי הבנק המינסקי ידעו להעריך את כשרונותיו, וביסדם סניף להם בעיר רובנה שלחו את ליבונטין להיות מנהלו, ואחר כן העלוהו להיות מנהל הסניף בזיטומיר. אבל גם בשבתו ברובנה ובזיטומיר לא חדל לחשוב על דבר עבודה בנקאית בארץ ישראל או בשביל ארץ ישראל, וכאשר החלט דבר יסוד הבנק להתישבות, בתור אורגן כספי של התנועה הציונית, ומיסדי הבנק בוינא ובלונדן הסתבכו בהמון הרשימות ונוצר תהו ובהו במשרד הזמני בלונדן, הזכיר ליבונטין לבעלי ההשפעה מן הציונים ברוסיא את ישותו, והציע את שרותו. והוא הלך ללונדן ויביא סדרים בחשבונות המסובכים של יסוד הבנק, ויגמור את הדבר, והבנק היהודי הלאומי היה למציאות. ביתו ומשפחתו נשארו לשבת בעיר רובנה כל הימים אשר עשה בלונדן, עד אשר נמלאה סוף־סוף כל תאותו של ליבונטין מקדמת דנא, – עד שנוסדה “חברת אנגלו־פלשתינא”, אפ"ק בראשי תיבות, והוא עבר לארץ ישראל להיות המנהל של המוסד החשוב הזה.

ובאחד הימים אשר בא ליבונטין מלונדן לפקוד את ביתו ברובנה בקרתי אני אותו ביחד עם ברבש ועם אוסישקין. הועידה הקטנה הזו היתה בקשר עם ההצעות השונות בדבר עבודת הבנק היהודי, הבנק הציוני, הבנק אשר יצר הקונגרס הציוני. וזה הדבר.

ההכרזה על דבר יסוד בנק לאומי הצליחה בין היהודים ברוסיא מאד. העם לשדרותיו השונות נענה, ומספר בעלי המניות, קוני המניות היה לעשרות אלפים. כל יהודי יודע מה זה בנק, וידע והכיר בכחו הגדול של מוסד זה, והעם ראה בו מוט־תנופה להרים בכחו את המשא הלאומי הכי־כָבֵד. הן בנק הלא יכול לגאול גם ארץ ישראל מידי התוגר העני, הזקוק תמיד לכסף והמחזר תדיר על פתחי הבנקים האירופיים לבקש הלואות. נחוץ איפוא כי הבנק הזה, הבנק שלנו, יהיה גדול ואדיר, ולזה נחוץ כי יתיצבו בראשו אנשי שם, אילי הכסף. השפתים היו מתפללות חרש: מי יתן, ויסכימו האדירים: גינצבורג, פוליאקוב, ברודסקי להיות הדירקטורים!… ולו אפילו פוליאק־ווייסברם במינסק, בונימוביטש בוילנא ודומיהם ביתר הערים. אבל – מוכרחים היו להסתפק בדגי רקק באין תנינים גדולים, ונחוץ היה להשפיע על ההמון, כי ירבה לקנות את המניות, כי לא יחדל עד אשר יאסף ההון של שני מיליון לירות. ותהי אז עצתם של אחדים מן המורשים הציוניים ברוסיא, כי יעשה לו הבנק הלאומי הנוסד את עסקיו בערי התחום של היהודים ברוסיא, כי יפתח את פעולתו בקרב היהודים במדינה הגדולה ההיא, ובדרך הזה תֵעשה תעמולה ציונית גדולה בתוך ההמונים הרחבים. הרעיון היה לעשות את הבנק כלי שרת להפיץ את הציונות ולמשוך אליה את לבות הרחוקים ממנה, ואז גם הם יקנו את מניות הבנק וירכש לו המוסד את סכום ההון שעלה במחשבת מיסדיו. ואחר שאי אפשר היה להשיג רשיון לבנק של חו"ל לכונן לו סניפים ברוסיא, בפרט לבנק יהודי לאומי, לכן עלו הצעות שונות לרכוש בנקים קימים בכספי הבנק הנוסד, ולעבוד את עבודת הציונות בהשתמש בשלטים אחרים ושונים. היתה הצעה לרכוש את רוב המניות של הבנק המסחרי המינסקי. היו לבנק זה הרבה סניפים וכלם בערי תחום־המושב, והיה המון גדול של לקוחות מתוך היהודים נמצא מושפע מאת המנהלים הציוניים. ליבונטין בעצמו הציע אז לקנות את המניות של החברה לאחריות המוסקובית. כל המניות של החברה ההיא היו בידי פוליאקוב, והוא חזר מאד למכור אותן. ומיקטרינוסלב הגיעה הצעה לקנות את הבנק המסחרי שם, שגם רבים מבעלי מניותיו היהודים רצו למכור את שלהם. ויקטרינוסלב היא עיר גדולה, רבת־יהודים, והשפעת הבנק המסחרי גדולה היתה על הסביבה, וזו תהיה עמדה נכבדה בשביל הרעיון הציוני.

עלי עשו כל ההצעות האלה רושם מיוחד. אמנם נכונה היתה ההשערה, כי אם יעברו לידי הציונים מוסדות הבנקים אז יקל הדבר להפיץ את הרעיון הציוני בתוך העם, והלקוחות של הבנקים לא יסרבו לרכוש להם מניות הבנק להתישבות, אם המנהלים של המוסדות יציעו זאת לפניהם. האמצעי לתעמולה היה בטוח. אבל – – את המשתדלים בדבר קנית בנק זה או חברה זו ראיתי והם היו בעיני כחתנים החוזרים אחרי כלה, אשר לה נדוניא עשירה. פתאום התחילו להתקרב אל הציונות ולבקש את טובתה בעלי מניות של בנקים שונים, אשר מי יודע את הערך הנכון של חלקי האקטיב שלהם. אני לא האמנתי. כי אם באמת עסקי החברה־לאחריות המוסקובית הם טובים, אזי לא היה האדון פוליאקוב חוזר למכור את מניותיה. מעודי ועד היום אין אני מאמין גדול בטוהר השאיפות של המציעים כמו אלה, ופחדתי מאד פן ישנה בכל ההצעות האלה שאיפה להפטר מעסקים בלתי מוצלחים, פן ישנה תאוה של עשיר לאכול את כבשת הרש, לאכול את מעט כספינו. וחויתי את דעתי נגד כל ההצעות האלה, והשתדלתי להשפיע גם על בני לויתי. ומפני שגם ברבש וגם אוסישקין לא היו מן המציעים ולא היו חשודים מעולם על פניות עצמיות, לכן לא יצאה אל הפועל אף אחת מן ההצעות. בין יתר הנמוקים שלי נגד ההצעות האמורות, הבעתי את פחדי מפני הרשות הרוסית, אשר ממנה לא יפלא כל דבר, והיא בודאי תדע, כי כל המוסדות הכספיים האלה הם לאומיים, זאת־אומרת: עומדים ומשרתים שאיפות לאומיות, ואינם מוסדות מסחריים טהורים. והממשלה הרוסית היתה עינה רעה מאד בכל מוסדות כספיים בעלי אופי לאומי, אשר להם שאיפה פוליטית ידועה, שאינה מתאימה אל השיטה הממלכתית הכללית. עין הממשלה היתה צופיה תמיד על מעשי הבנק האפותיקאי הוילנאי, שנוסד בכונה תחלה לתמוך בידי אדוני האחוזות הפולנים בפלכי צפונית־מערבית, והיא צררה אותו בנכליה, וגם אמרה להעביר את הבנק הזה לפסקוב, עיר רוסית טהורה. ולפי דעתי, סכנה היתה בדבר להשקיע את כספי הלאום העברי, האוצר הנוסד והנועד למטרת תחיתנו, – להשקיע אותו בארץ רוסיא תחת שלטון הזדון והשנאה ליהודים. מה היינו עושים, למשל, לו גזרה הממשלה הרשעה על הבנקים האלה, כי מנהליהם יהיו אך ורק רוסים טהורים?.. ודברים כאלה היו לא מן הנמנעות אז.

בכלל לא נתתי מעולם ערך גדול למפעלי התעמולה לטובת הרעיון הציוני. לפי הכרתי אין הרעיון של התחיה זקוק לתעמולה. תקוה בת אלפים שנה הכתה שרשים אשר לעולם לא ישורָשו. שיבת בני ישראל לגבולם היא שאיפת כל בני העם בלי הבדל. אפילו לב המומרים והבוגדים יפחד וירחב לרעיון הזה, שאין חקר לכל גדלו, ויפיו לוקח כל לב, אפילו לבות העמים הנוצרים. רבים הם קטני־אמנה, המטילים ספק באפשרותה של מהפכה כזו, ואולם מתנגדים אין לה, אינם יכולים להיות. ואלה האומרים שהם מתנגדים, – אך מתכחשים הם ללבם, לכל הנשמר בעמקי נפשם. והאמצעי היחידי לעורר את הרגש הנסתר ולהחיותו – היא רק העבודה בארץ ישראל, הממשות של הרעיון, המציאות החיה. תִגָאל הארץ, ירבו המושבות, יעשו חיל העובדים, יגדל הישוב העברי, יכה שרשים ויצמח, – וכאשר יתגדל אז גם יתקדש בעיני כל העם אשר בגולה, ולא יהיה איש מהם אשר לא ישאף לתת את ידו אל מפעל התחיה, אשר לא יחפוץ להשתתף, כי יהיה גם חלקו הוא עם הבונים. ובשביל זה הייתי והנני תמיד נגד כל “מקלטי ליל”, נגד כל “מקדש חוניו”, נגד מוסדות תחיה בארצות הגולה. גם הבנק הלאומי, גם הוצאות ספרים, גם ישיבת ולוז’ין, גם כל האמצעים החמריים והרוחניים אשר לנו – לכל זה ישנו רק מקום אחד, ושמו: ארץ ישראל.

יט. מלאכוּת אחד־העם לא"י.

עניני “חובבי ציון” בארץ ישראל, אלה הדברים שבהם היה מתענין תמיד הועד של חברת התמיכה באודיסא, היו בשנים האחרונות של המאה העברה יגעים מאד, חסרי תוכן ודם. מפני קול המונה של הציונות המדינית לא הרבה הקהל להֵענות ולהתנדב לקופת חובבי ציון, ולא השיגה יד הועד ליסד מושבות חדשות. בקושי היו נאספים איזו עשרות אלפים רובל בשנה, לא הרבה יותר מהכנסותיו של איזה “כולל” בקופת רמב“ן. על דבר יסוד מושבות אי אפשר היה גם לחשוב, וגם הקימות, הנמצאות נלחמו על קיומן. זו היתה ימי אחרית התקופה של הפקידות הפריזאית, שאחרי כן פנתה את מקומה לחברת יק”א. לאט לאט חדל כמעט הועד האודיסאי להיות חברה לתמיכה לעובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בארץ־ישראל, כפי השם הרשמי של החברה, ונכנס מבלי משים למלא תפקידים תרבותיים. בתי־הספר ביפו, בתי החנוך הראשונים בארץ ישראל ששפת הלמוד בהם היתה שפתנו העברית, נמצאו אז תחת פקודתו של הועד האודיסאי, אם כי היו נתמכים, בראש ובעיקר, מאת חברת “כל ישראל חברים”. וגם את בתי הספר האלה החזיק הועד של חו"צ בקושי, ביחוד בסכומי־נדבה מיוחדים לשם מטרה זו מאת בית ויסוצקי. המצב של הועד היה חמור, כי הענינים שלו אשר בארץ ישראל היו מכוסים בערפל, בלתי ברורים. פקידו של הועד היה בעת ההיא המנוח יהושע ברזילי, איש לאומי נלהב ולא מעלמא הדין, אשר לא הכיר ולא הודה בסדרי משרד ובמשמעת של פקודות, והיה מן הצורך ההכרחי לשלוח איש לבקר את הנעשה בארץ ישראל. הועד האודיסאי ידע והכיר שאין הוא יודע את המצב, שהוא מתלבט ותועה בדרכיו, ומפני שידיעת המחלה היא גם ראשית הרפואה, לכן הטיל את תפקיד הבקורת על אחד מחבריו, שאין מומחה כמֹהו לבקרת. זה היה – אחד־העם. הוא לא ישא פנים, שקר ומרמה לא יכונו בעיניו, ואת האמת יציג ערומה כמו שהיא.

ובסתיו של שנת תר“ס יצא אחד־העם במלאכותו לא”י דרך פריז, במקום שעליו היה להפגש עם עסקני חברת “כל ישראל חברים” וגם עם המנהל הראשי של חברת יק“א, מר מאירסון, שאך זה שב מבקורו בארץ ישראל. לכל הראיונות האלה היה אז ערך נכבד מאד. עם חברת כי”ח היה ועד חוב“צ קשור קצת בדבר בתי־הספר ביפו, שעוד טרם היו אז “שלנו”, ובנוגע לח' יק”א הנה עברו אז שמועות, כי החברה העשירה ההיא להתישבות יהודים, אחר שנוכחה כי ברוסיא אין בשבילה שדה עבודה, אומרת לפתח פעולה בארץ־ישראל בכחותיה ובאמצעיה הגדולים. מפריז הלך אחד־העם לארץ ישראל ועשה שם חדשים אחדים. מדושן עונג לא היה כל הימים אשר עשה בארץ. הוא ראה את המושבות בשבט עברתן, הולכות ומתנונות תחת שיטת האפטרופסות, בדק ומצא את מקומות התורפה של כל הישוב, ראה ונוכח כי עמידתו של הועד שולחו דלה וריקה. לא רב־נחת קבל אחד־העם גם בחוג, כביכול, שלו, – בסביבה של בתי הספר ביפו אז. הוא לא מצא את אשר צריך היה להיות ביצירה חדשה, בבית־ספר לאומי־עברי, בית חנוך על טהרת הלאומיות. אין אחדות הכחות הפועלים, לפני כל מורה מטרה שלו, וחסר היה המוסד אידיאל ברור, המצמיח כנפים ומחיה את העבודה, היוצר תקוה ונותן בטחון בעתידה של היצירה. והתיצבה אז בארץ ישראל בחריפותה שאלת הפועלים, שדרשה גם היא את פתרונה מאת הועד האודיסאי, וגם אותה צריך היה השליח ללמוד ולהציע בשבילה פתרונים.

אחד־העם שב ממלאכותו הביתה, לאודיסא, אך בחודש האביב, מלא רשמים מעציבים מאד, שהשפיעו על בריאותו. אחד־העם כאב את מכאובי ישובנו, ומראה־עיניו הרס את מהלך לבבו. ידידינו מאודיסא הודיעו לי, כי מצב הלב שלו עורר דאגה, וכי קרה ונחלש לבו עד כי לא יכול היה לעבוד את עבודתו. זה היה בראשית הקיץ, ואני יושב בביתי המרווח אשר בניתי לי על יד בית־הנסירה שלנו בריצ’יצא¹¹, מקום שקט וטוב למנוחה. חלקת אדמתי היתה על השפה הימנית של הדניפר, שפתו ההררית, והיתה¹² בזָוִית ישרה בין הנהר ובין מסלת הברזל. סמוך אלינו, מעבר המסלה, היה יער ארנים נהדר, מאחרינו נמשכו שדות־דגן לאין קץ, וממולנו מלוא עינינו השתרעו שדות האָחו עד קצה האופק, העוטר אותם זר יערות. בית הנסירה היה רחוק מן העיר כארבעה ויארסט, ואל תחנת מסלת־הברזל היינו קשורים בסניף מיוחד שנבנה בשבילנו. מלבדי ישבו בחצרנו פקידי בית הנסירה ומשפחותיהם, והעבודה בבית הנסירה מלאה את המקום חיים ותנועה. ואך נודע לי ממצבו של ידידי, מהרתי להזמינו אלי, כי יבוא לנוח בצל קורתי. וכאשר הודיעני אחד־העם כי קשה לו לנסוע לבדו, בקשתי אותו כי יבוא הוא ובתו עמו, וגם הזמנתי את ידידנו המשותף, שהיה גם הוא מתושבי אודיסא אז, – את ר' שמעון דובנוב, כי יבוא גם הוא לעשות את הקיץ אתנו. לא על נקלה החליט אחד־העם לקבל את הזמנתי, אבל רבו עליו רֵעים, והוא הודיעני את הסכמתו לבוא, והחליט לעשות את דרכו, מקיוב עד ריצ’צה, באניות הקיטור שעל פני הדניפר. אנכי התכוננתי לקראתו, ופעמים אחדות נסעתי העירה אל נמל האניות לקבל את פניו, אך הוא לא בא. אנשי העיר ריצ’יצה, שבתוכם תפסה אישיותי מקום חשוב, ידעו כי הנה אני מחכה לקראת אורח נכבד, וכי הסוסים שלי נשלחים העירה אל בוא כל אניה זה ימים אחדים, וחדו חידות על דבר ערכו ומשקלו של האורח המקווה. וכבר נודע להם כי שם האיש – גינצברג. וכנהוג, האורחים באו לא בימים אשר חכיתי. באו באניה ועלו על החוף ויקחו עגלה ויצוו להביאם אל אחד המלונות, וילינו שם ולמחרתו באו לבית הנסירה שלי. וכאשר ראה העגלון את השמחה אשר שמחתי לקראתם, הבין כי אלה הם האורחים שבשבילם הלכתי פעמים אחדות העירה, ואשר להם היו מחכים הסוסים שלי, – כי אלה הם האנשים הגדולים, שביאתם אלי כבר היתה לשיחה בעיר. העגלון הביא הביתה את החפצים של הנוסעים וידרוש את מחיר הנסיעה מן העיר אלי פי עשרה מהרגיל, מן הקצוב בעד נסיעה כזאת. לשמע דרישה מופרזה כזו השתוממתי, ושאלתיו את הסבה, ויענני: הלא זהו הברון גינצבורג!.. נודע לי כי אורחי, אחד־העם ובתו, באו עוד אמש לפנות ערב, ונשארו ללון במלון בעיר, ואנכי לא ידעתי.

פניתי להם בביתי חדר מרווח. אך כאשר ראיתי את האיש והוא חלש מאד, וגם אמר לי, כי הוא מתכונן לכתוב, ופחדתי פן ילדי הקטנים יפריעו את מנוחתו, – העברתי אותו לבית מיוחד על המקום המתרומם מעל הסביבה. הבית היה לו ולבתו לבדם, והיו באים לאכול ולשתות אתנו. למר דובנוב, שהקדים לבא אלינו, היה חדר בדירתנו. מלבדם היו לנו עוד אורחים, אחת מקרובותי ובתה, וגם אל בנותי הילדות היו באות חברותיהן בגמנסיה, כי על כן הימים ימי קיץ, ולמודים אין בבתי הספר. הר“ש דובנוב בא אלינו לא לשם מנוחה כי אם, להיפך, לעבודה. הוא כתב בקיץ ההוא את דברי בני עמנו בתקופת התנ”ך, ונשלחו אליו ספרים רבים לעבודתו, והיה שוקד מאד. גם בנו הנער נלוה אליו והיה אצלנו כל ימי הקיץ ההוא.

חָיינו כלנו כמשפחה אחת גדולה. אל השלחן היינו הולכים כעשרים נפש ויותר, מלבד האורחים הארעיים. אני צריך להוסיף כי בשנים האחרונות שלפני זה למד בני הגדול באודיסא, בבית־הספר למסחר של הוכמן שם, והיה חניך ביתו של מנחם שיינקין זכרונו לברכה, והיה מבקר בבתיהם של גינצברג ודובנוב, במקום שהיו נערים בני גילו. באופן זה היו כבר כעין קשרים גם בין הדורות הצעירים של שלשת בתינו, ורבתה צהלת החיים של הנוער שלנו כאשר התקבצו יחד בימי הקיץ בחצרנו, ונגעה הצהלה ותפגע גם בנו, בגדולים. והיו באים אלינו אנשים מהומל, אנשים “משלנו”, וגם גיסי שמואל פבזנר, שגם נסה את כחו בספרות העברית, “שמואל בן נתן”, בירחון “השלח”. היה בא מהומל הד“ר צבי ברוק ז”ל, שהיה מבקר את הר"א גינצברג גם בתור רופא מומחה. ענין מסעו של אחד־העם לארץ ישראל היה בימים הראשונים הנושא העקרי של שיחותינו, וכוחינו. הפיסימיות של אחד־העם התגברה במסעו החדש הזה, בעת שאנכי לא חדלתי להיות אופטימיסטון. הממשלה התורכית, העצלה והשפלה, נדמתה תמיד לאחד־העם כהר, שלא נוכל לעולם להעפיל עלוֹת עליו ולכבשו, בעת שאנכי האמנתי בַקִדְמָה, בהתפתחות הענינים. הפרוגרס הוא דבר שביחס, והנה גם את רוסיא חשבו באירופא לממשלה עצלה ושפלה. ובכל זאת היתה גם היא מתקדמת לאט לאט, וגם האמנתי כי כדבר הזה ימצא גם את תורכיה. ואם עסקני ישובנו בארץ ישראל ימשיכו את עבודתם בגבולות האפשרות, יפתחו בנקים וייסדו חברות אירופיות לעבודה ולתעשיה בארץ, אזי, קמעא קמעא, נציב לנו יד בארץ, ואת העמדות אשר נרכוש לא יוציאו מתחת ידינו. ואל נא ירפו את ידי הבונים. אסור לנו להנבא לשקר ולהבטיח הרי זהב, אבל אין גם להמס את לב העם ולקעקע את תקותו הגדולה. אחד־העם היה נשאר בשלו. הוא היה אומר: אלה המבטיחים הרי זהב אינם מענינים אותי: סופם שיתבדו, ואז ידע העם, כי הם היו נביאי שקר. ואולם הנה אתה קונה מניות ומשתתף בעסקי ארץ ישראל מחוסרי בסיס, ומכיריך הולכים בעקבותיך מפני שיודעים אותך לאיש מעשי, ונמצא אתה מכשיל את אחרים, מבלי שיוכלו אפילו לטעון כנגדך.

אחד־העם עשה בארץ ישראל בשעה שמשבר קשה מאד עבר על הישוב שם. הכרמים היו מביאים אך הפסד, והפקידות היתה משלמת בעד הענבים מחירים, שבשום אופן לא היו מתאימים למחירי השוק של היין, וריח של תמיכה היה נודף בחזקה מן התשלומים האלה. הפקידות ראתה לפניה רק דרך אחת, מוצא אחד – להפטר מן העסק הרע, שקבל עליו הנדיב, ובשום אופן לא חפצה להמשיך את הנסיון, שלפי הכרתה הן לא הצליח. באופן זה, הנה חשבה הפקידות מחשבות וגם החליטה למסור את המושבות לרשותה של חברת יק“א, כמובן בתוספת “כתובה” הגונה מאד מצדו של הנדיב. אבל הפועלים העברים, שכבר היו אז בארץ ישראל במספר הגון, לא באו כלל בחשבון, ואלה העמלים היו נשארים בחוץ. ועל זה היה הלב דוי מאד, ולבו של אחד־העם היה שבור כלו, וכל הזמן חשב מחשבות איזה הדרך להציל את הפועלים מן המצר. והוא היה מלא מרורות. הוא היה שלוח מאת הועד האודיסאי, ובשובו ממלאכותו הרצה לפני הועד בהרבה ישיבות בפרוטרוט, במשך כמה שעות בכל ישיבה, והפרוטוקולים רבו עד כדי חוברת שלמה. אבל הועד לחובבי ציון היה מוגבל מאד באמצעיו הכספיים, ולא יכול היה להושיע ברב או במעט. באופן היותר טוב, היה יכול הועד להשתדל לטובת הסובלים בפריז אצל הנדיב או אצל יק”א. ואולם היחסים עם פריז זו נתקלקלו קצת, הודות להסכסוכים שנוצרו בין אנשי ארץ־ישראל ובין חברת “כל ישראל חברים” בדבר בתי הספר ביפו. אנשים “משלנו” ביפו הקימו קול זועות בהעתונים “המליץ” ו“הצפירה”, וכרוז יצא מלפניהם, שכל משפט ומשפט היה נגמר בחרוז: “בתי הספר ביפו נסגרים!”. הכרוז הזה נכתב בסגנון, שהיה בו הרבה מן “הקולות מהיכל” של אנשי ירושלם שליט"א, והדברים הגיעו לידי חשד, כי אחד־העם היה, כביכול, הגורם לבתי־הספר שיסגרו. התעורר פולמוס¹³ חריף, וכאשר נמצא סופר אחד שהעז פנים יותר מדאי, מצאתי חובה לעצמי, חובת בעל אכסניא, ללמד קצת דרך־ארץ את איש המדון.

חובת בעל אכסניא, לשמור על מנוחתו ושלותו של אורחי היקר, יצאתי גם בזה, כי בקשתי את הד“ר ש. ברנפלד לבל ידרוש מאת אחד־העם מאמר בשביל לוח “אחיאסף”, שעריכתו בשנה זו נמסרה להד”ר ברנפלד. אחד־העם לא יכול היה בשום אופן להשיב את פני הד“ר ברנפלד, עוזרו הקבוע והמצוין של “השלח”, והיה מוכרח לקבל עליו את העבודה, אבל אני ידעתי שהכתיבה היתה אז לא לפי כחותיו. הצעתי להד”ר ברנפלד את שרותי אני, ורק שישחרר את אורחי החלש מהבטחתו, והדבר נעשה. גם כתיבת המכתבים האחדים יום יום היתה מיגעת אותו עד מאד, ואף כי העבודה לכתוב מאמר, שכפי הידוע הוא תמיד אצל אחד־העם קב ונקי, ועולה לו ביגיעה רבה.

כ. אורחים בביתי ברצ’יצה.

האורחה של שני הסופרים הרֵעים שלי, דובנוב ואחד־העם, נעמה עלי מאד. כמו רוח טהור עבר עלי, וישכיחני את טרדות המסחר ואת כל נפתוליו הרבים, וישיבני אל סביבתי מקדם, בימים הטובים ההם בפטרבורג, בעת אשר מלוא עולמי היתה הספרות ושאלות הצבור, וזולתם בשבילי אין. השיחות הספרותיות ועניני האומה היו עיקר, ובית הנסירה והעסקים היו טפל. בקיץ ההוא נסעתי לוילנא, במקום שנאספו צירי הציונים שבגלילות הומל וסופוצקין, והאספה נמשכה כשלשה ימים. “המזרחי” עוד טרם היה מפלגה מיוחדת בתוך ההסתדרות הציונית והרב מסופוצקין היה החומר הרבני בתוך הציונות, ונתנו לו גליל מיוחד לשלוט בו. ראיתי באספה זו טפוסים מתוך הרבנים מגוחכים קצת, אבל גם אנשים חיוביים לא חסרו, אנשים בני הדור הישן, שתחית עמנו המדינית היתה משאת נפשם וחזון רוחם. שמור בזכרוני צלמו של רב זקן אחד, כמדומני זקנו של “הרב הצעיר”, של הרב טשרנוביץ, והיה מלא קסם. האספה היתה באמצע תמוז, בעצם הימים החמים, וישיבותינו היו חליפות במקומות שונים, שלא תשלוט בנו עינא בישא של המשטרה, גם במעונות הקיץ אשר ביער מעבר לנהר.

מוילנא הלכתי לימים אחדים לביאליסטוק. בעיר ההיא נוסד אז בית־ספר למסחר ממשלתי, והחלטתי להעביר את בני מביה“ס הפרטי אשר באודיסא לביה”ס ההוא. יתרונות לביה“ס ממשלתי על בי”ס פרטי בהרבה דברים, וביחוד ביאליסטוק יותר קרובה אל הומל קרבת מקום, וגם הסביבה הליטאית היתה יותר קרובה לרוח, אשר בו חפצתי לחנך את ילדי. את הענין שלי בביאליסטוק סדרתי על נקלה, ובני נתקבל אל ביה"ס תיכף. אך נודע להמנהל, כי אנכי אחד העוזרים הקבועים של העתון למסחר ולתעשיה, שהיה הוצאת הוזרה הכספית, קבלני בסבר פנים יפות. אמנם היה לבית־הספר ההוא ועד מפקח מקרב הסוחרים, שגם לו חות־דעת בענין קבלת תלמידים, אבל, מלבד שגם שם נמצאו לי מיודעים ואנשים קרובים, דעתו של המנהל תמיד מכריעה. בפרט שאנכי לא חפצתי להשתמש בשום זכות, והבעתי את חפצי לנדב סכום הגון להחזקת בית־הספר כאחד מן הסוחרים המיסדים.

ושבתי הביתה לריצ’יצה. כאשר אמרתי, השפיעה האוירה של הסופרים גם עלי, ובקיץ ההוא כתבתי את הפרקים “גם אלה זכרונות נשכחים” בשביל לוח אחיאסף, כתבתי גם רוסית בשביל העתון למסחר. סדר היום של חצרנו היה כך. מן הבקר, אחרי הארוחה, היינו מתפזרים איש איש לעבודתו. אנכי – אל בית־הנסירה וכל המלאכה אשר לו בקרפיפים ובחצר ועל חוף הנהר; גינצברג היה כותב את מכתביו, תשובות על המכתבים שבאו אליו במשך ימי מסעו לארץ ישראל ובתקופה שאחר זה; ודובנוב היה סר אל חדרו לכתוב, ולא היה יוצא משם עד השעה השניה, זמן ארוחתנו בצהרים. אסור היה על הילדים להפריע את הסופרים, ורק דוד בני, חביב הבית והאורחים, היה מרשה לעצמו לעבור על האסור הזה, והיה מתפרץ לפעמים לחדרו של דובנוב. אחרי ארוחת הצהרים – מנוחה, ואך נטה היום לרדת היינו הולכים כלנו אנחנו ובתינו אל היער לשוח, ויש אשר אחת הבנות קוראת לפנינו מתוך ספרי המספרים הרוסים, צ’יחוב, אנדריוב או גורקי, ואנו שטוחים תחת העצים. הביתה היינו שבים למועד בוא הפוסתה, ואז כל אחד למכתביו, וכלנו אל העתונים, הכלליים והיהודיים, – גם אלה האחרונים ברוסית. הד“ר גרוזנברג, אחיו של הסניגור הידוע ממשפט בייליס, הוציא אז את שבועונו “העתיד”, שהיה בר פלוגתא של ה”ואסחוד", והיה יותר נוח ומתקרב אל רעיון התחיה הלאומית. היתה אז בארץ מלחמת הבורים עם האנגלים, וגם תנועת הבוקסרים בארץ סין. את הערבים היו מבלים כלם על המרפסת הרחבה אשר בביתנו, שהיתה בנויה לרוחב כל הבית וכל עבר הדניפר נשקף מעליה.

העירה כמעט אין אנו הולכים, ואל תושביה אין לנו דבר. אך בליל תשעה־באב נסענו כלנו, גם גינצברג וגם דובנוב ובנו הנער עמו. מראה התפלה בבית־הכנסת הביא את אחד־העם לידי מחשבות נוגות, ואותן הוא הביע לפני. האֵבל, הקינות והדמעות, – כל אלה הם, על דעתו של גינצברג, רק סימנים כי מֵת העם, כי הלך הלאום למנוחות, ובוכים עליו כְהָמֵר על הַמֵת, ובשביל זה מרגיזות אותו הדמעות והקינות, וכן הרגיזו אותו עד מאד המראות אשר ראה על יד הכותל המערבי. הוא ראה אנשים בוכים על יד קבר כבודם, כאשר יבכו להולך שלא ישוב עוד לעולם. לא ראה בעיני האנשים תקות־עוז, תקוות בטוחות, אמונת המקוננים, כי עוד יבוא יום גאולה לעמו, וכי יאמין המתאבל אמונה שלמה, שהנה הקם לא מת, ורק נסע ונגלה, ושוב ישוב. אחד־העם ספר, כי על יד הכותל שמע שני יהודים מתוכחים: אם צריכים לשבת ופניהם אל הכותל, או מותר לשבת ואחוריהם אל הכותל. אנשים היכולים להתוכח על שאלות כאלה בשעה שקבר עמם פתוח לפניהם לא יצלחו, לדעתו, למעשה התחיה. אנכי לא הסכמתי להנחה זו. הגדתי, כי העם הנושא בלבו ובפיו אלפים שנה את זכר יום אסונו, שאינו שוכח אותו לעולם, הבוכה דור ודור על כבודו כי גלה ממנו, ומתאנח בשברון מתנים עוד היום על אשר קרה לו לפני אלפים שנה, – העם הזה לא מת, וגם יום אסונו לא יהיה לנצח, וכבודו אך גלה ממנו ושוֹב ישוב אליו, וגם האבֵדה תִמָצא ותשוב אליו. גזרה על המת כי יִשָכח מלבנו, את אשר כלה לעולם לא נבקש. ואם אנו זוכרים את הכבוד שהיה לנו, ואת אבדתנו אנו מבקשים להשיבה אלינו, וחזון תחיתנו לנגד עינינו תמיד – אות ומופת הוא כי עם ישראל חי ותקותו לא אבדה.

מתוך שיחותינו עם גינצברג נודעו לי פרטים מענינים ומגוחכים מימי ילדותו ובחרותו. הוא נולד, כידוע, בעיר סקוירה, ושם למד בחדר. אחד המלמדים שלו ידע קצת רוסית וילמד את תלמידיו צורת האותיות, וגם נתן להם לכתוב מלים ומשפטים באותיות אלה. תוכן הכתב היה עברי, כמו “פטום הקטורת”, אך האותיות היה רוסיות. המלמד הזה למד את הילדים גם לקרוא אותיות נדפסות רוסית, אבל בכל ספר רוסי למקרא לא השתמש, ואולי גם לא היה לו כזה. הילדים היו קוראים את הרשימות הרוסיות שעל שערי הספרים העברים, כמו מקום הדפוס ורשימת הצנזורה. גינצברג מצא לו עוד מין ספרות רוסית לקריאה – את השלטים שעל גבי החנויות בעיר. בגלל זה החל לאחר את מועד בואו אל החדר, וכאשר הרגישו בדבר ונודע כי הוא קורא דרך הלוכו שלטים. אבי אמו היה מחסידי הרבי מריזין וקבלה היה בידו, כי בצורת האותיות הנכריות טבועה רוח הטומאה, ויצוו על המלמד כי יחדל. אביו היה מחסידי סאדיגורא ובהיותו בן י"א הוליכו אביו אל הרבי. והחסידים היו מספרים, כי כאשר נתן הנער שלום להרבי מהר הצדיק אחר כן וקנח את ידו בכף בגדו. צפה הרבי ברוח הקודש, כי עתיד זה לצאת “לתרבות רעה”…

בן שלש־עשרה היה לאירושיו. לא רק הוא לא ראה את פני המאורסה עד חתונתו, אך גם הוריו לא ראו אותה, את המיועדת לבנם היחיד. אמנם אמו דרשה, כי ישלחו לראות את הכלה, וגם נסע דודו לתכלית זו למקום מושבה של הכלה, אך אל המקום לא הספיק לבוא. הדבר היה כך: המיועדת היתה יתומה מאביה ונתגדלה בבית אביה הזקן, שהיה רב בעיר וויליזש. הדוד שהלך לראות את הכלה סר לדרכו בעיר אוברוטש, במקום שגרה דודתה של הכלה, והיא הוציאה אליו נערה אחת, בת דודה של הכלה, ותאמר אל הדוד: הנך רואה את הנערה הזאת, והנני מבטיחתך¹⁴ כי כמוה כמו המיועדת לבן אחיך. ובזה שב הדוד כלעומת שהלך, ובידיעה זו הסתפקו גם הורי החתן. החתונה היתה עוד טרם נמלאו לו שבע־עשרה שנה. אחרי חתונתו נסע לזיטימיר, ושם ראה בפעם הראשונה אצל מוכר־ספרים ספר רוסי, ויקנה אותו. זה היה אחד הכרכים של “כתבי האקדמיה המדעית”, ומתוך הספר הזה החל ללמוד את השפה הרוסית. בכלל נתנה לו חופשה לאחר חתונתו, ובידו היה לקנות ספרים כחפצו, וגם כסף לא היה חסר, ומוכרי־ספרים נודדים היו עוברים וסרים לבית הוריו, ואז היה קונה גם ספרי השכלה מאת מוכרי הספרים, שהיה קורא בהם בהסתר וגונזם. פעם אחת קנה מאת מו"ס נודד את הספר “הצופה לבית ישראל”, ויחביאו תחת הכר; ובלילה כאשר נרדמה גם אשתו קרא את הספר עד תומו, וכאור הבקר בא המשרת להסיק את התנור, ויתן גם את הספר אל האש ולא נודע דבר. באחד הימים היה בקיוב, ויסר אל העיר צ’ירקאסו להֵראות את פני הצדיק רבי יעקב־ישראל, שהיה חותן חותנו, היינו אביה הזקן של אשתו. הצדיק היה אז כבר זקן ושבע ימים, כמעט עובר בטל, והיה קשה עליו “לסדר את השלחן” בימי השבת, והיה אחד מן “הנכדים” שלו ממלא את מקומו ומסדר את השלחן. סדור שלחן, – כלומר: לשבת בראש החסידים, להגיד דברי תורה, לטעום מן המאכלים ולתת את השיריים לחסידים. ומפני כי גינצבורג היה “נכד” אורח, לכן כבדו אותו “לסדר את השלחן”, והוא ישב בראש ושטריימל חבושה לראשו ודרש מעניני פרשת השבוע, פרשת שופטים, והחסידים חטפו את שיוריו. אך ימי חסידותו לא ארכו הרבה. התחילו לרנן אחריו, והרגישו בדבר, שאין הוא אומר “כגונא” אחרי קבלת שבת…

אחד־העם אינו אוהב לדרוש במופלא. על כל זה ספר לי פעם אחת, בשבתנו יחד תחת אחד העצים, מקרה זר כזה. הוא ישב פעם בחדרו, ובא לו החפץ לפשפש בניירותיו הישנים, השמורים אצלו. ביניהם נזדמן לו גליון “המליץ”, ואליו רצופה הוספה בשם “ויעה ברד מחסה כזב”, איזה פולמוס של צדרבוים על דבר הסופרים בקיוב, שלא היה לבבם שלם עם “המליץ”. האר"ז טופח על פני חבר הסופרים בקיוב, ולאחד מהם, בנימינזוהן, הוא קורא שאור שבעיסה ומגלה שוליו על פניו, “מי הוא זה האיש בנימינזוהן הזה?” שאל אחד־העם את עצמו, בהתהלכו בחדרו הנה והנה. עודנו חושב ומתהלך בחדר, ונכנסה המשרתת והודיעה, כי איש אחד בא ושאל רשות להכנס. ויבוא האיש ויתיצב ויקרא את שמו – בנימינזוהן, ובידו מחברתו “המתבונן”. המקרה הזה הרעיש כל כך את נפשו, עד כי רגעים אחדים חשב, כי אין זה מציאות, ורק חזון מתעה לנגד עיניו.

והחיים השקטים שלנו ברצ’יצה נמשכו, ורק בסוף אוגוסט יצא אותנו גינצברג, ללכת לוארשוי, לסדר שם את עניני “השלח” לשנה הבאה עם אנשי “אחיאסף”. בקיץ ההוא כתבתי גם להשבועון “הדור”. הוצאת “אחיאסף” בעריכתו של פרישמן. אנכי אהבתי את פרישמן והערכתי מאד את כשרונו הנעלה, והוא היה ממטיר עלי מכתבים להשתתף בעתונו. אשתי היתה אומרת בהלצה, כי יותר טוב היה לו היה נותן את מכתביו הוא בעתונו במקום לבקש מאמרים ממני, העמוס גם בלי זה עבודה רבה. אבל כל כך נעימה היתה האורחה של ידידי הסופרים השנים, עד כי הפצרתי בהם לקבוע גם את חדשי מנוחתם בקיץ הבא בחצרי ברצ’יצה. הם הסכימו, ודובנוב החליט לבוא לימי הקיץ הבא אלינו הוא וביתו, אשתו ושלשת ילדיו. וכך היה, ובחצר בית הנסירה בניתי בית מיוחד לשבתה של משפחת דובנוב, והבית נרשם גם בספרי החשבונות של העסק בשם “בית דובנוב”, כי הבית הזה הלא נבנה על חשבוני אני הפרטי, ולא על חשבון בית מסחרנו המשותף.

כא. יסוד הלואה וחסכון.

בהיותי פעם אחת בוילנא ספר לי י“ל גולדברג על דבר האגודה להלואה וחסכון לבעלי מלאכה ולסוחרים פעוטים, שנוסדה לא מזמן בוילנא. הבעתי את חפצי לראות את המוסד הזה ולבקר את עניניו, ובאחד הערבים הלכנו שנינו אל משרד האגודה. לקחתי עמדי את ספר התקנות של האגודה, וראיתי כי טוב ליסד אגודה כזו גם בהומל עיר מושבי. ברוסיא אז, במקום שכל אגודה שהיא זקוקה היתה לאשור הרוממות, היה כבר מן החדוש, שהנה אגודות אלה מתאשרות ע”י מושל הפלך המקומי, מתאשרות אחרי הודעת מיסדיהן. זו היתה אחת מן התקנות החשובות, שהנהיג שר הכספים ויטה בימי שלטונו. האגודות להלואה וחסכון קבלו עוד זכיות אחדות מאת הממשלה, שנכבד מאד היה משקלן. הבנק הממלכתי פתח להן אשראי רחב, מבלי לדרוש מאת האגודות לשלוח אליו את שטרי־החוב לנכיון, ואך היה נשען על הבטוחות של האגודות, כפי המאזן של ההנהלה. האגודות היו פטורות מכל מסים של מסחר, מסי גושפנקא ואחוזים של רוחים. ביחוד רב היה ערכה של זכות אחת יחידה במינה, – המשטרה היתה מחויבת לגבות את חובות החברים, שהאגודה היתה נושה בהם, כמו שהיא גובה את כל המסים והארנוניות למיניהם מאת התושבים.

הבאתי את החדשה הזאת להומל, וקראתי לעסקנים אחדים מקרב הצבור העברי המקומי, והחלטנו ליסד אגודה שכזו בעירנו. רוח החיה בעסקי העדה בהומל, אשר לבו היה ער לכל ענין צבורי ונכון היה להקדיש עמלו וזמנו לזה, היה הד“ר צבי ברוק. הוא לא אהב לדחות ענין טוב ומועיל לימים רבים, ועוד בחורף ההוא אשרנו את האגודה, ואל הועד המנהל נכנסנו מתנדבים מקרב הסוחרים, ואני בתוכם. למנהל הספרים נמנה אחד מן הצעירים הציונים הטובים שהיתה לו קורבה יתרה אל כל עבודה לאומית, יל”ג כהנוביץ שמו, שנהיה ברבות הימים גם מנהל האגודה, – היום מנהל הבנק למלאכה בארץ ישראל. בתקנון האגודה לא היו כל הגבלות, ואליה נתקבלו בתור חברים גם לא־יהודים במספר של איזו מאות, ואולם מספר החברים היהודים היו לאלפים. העסקנים עבדו את עבודת האגודה בהתנדבות, ולכן נקבעו שעות העבודה במשרדה בערב. בהמשך הזמן עזרה חברת יק“א ליסוד אגודות להלואה וחסכון ברוסיא, נתנה לאגודות אלה הלואות בסכומים הגונים, וגם מפקחים נודדים היו ליק”א לסדר את האגודות ולפקח על מעשיהן ולתת להן הוראות נחוצות. חברת יק“א, שקבלה רשות לפתח תעמולה ועבודה כלכלית בקרב יהודי רוסיא, לא מצאה לפניה שדות־פעולה, אחרי שדרכי היהודי היו סגורים בחקי־אזרח מגבילים; ובשביל זה שמחה היתה החברה לקראת הבקעה המפולשה של הלואה וחסכון להתגדר בה, ואך נוסדה האגודה בהומל, הלכתי לפטרבורג, ואנשי יק”א שם, דוד פיינברג ומרק ורשבסקי, מיודעי משכבר הימים, הכניסו לקופת אגודתנו הרבה אלפים רובלים, שבהם התחילה האגודה לעבוד עד שרכשה לה את האמון בתוך הצבור המקומי, והיו לה די פקדונות לכלכל את עסקיה. השתדלתי לעשות להאגודה פרסום, וערכתי כרוזים בבתי כנסיות, שבהם השתדלתי להשפיע על הקהל כי יתנו אמון באגודתנו מצד הבטחון, וגם עשינו בכונה תחלה לתפוש את לבות האנשים בזה, שאת פנקסי הפקדונות הדפסנו בתמונתם ובצלמם של פנקסי קופת החסכון של גנזי הממשלה.

והעבודה הצבורית הזאת נתחבבה עלי מאד. יודע אני ומבין את כל הערך הכלכלי של החסכון, בפרט בחיי ההמונים שלנו, הנושאים עין אל ההרים, השואפים בכל לב לעשות איזה הון, אבל הם בזים לקטנות, ושוכחים את התורה היוצאת מן המקרא: קובץ על יד – ירבה וכי פרוטה אל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול. ואולי יודעים אחינו היטב את סוד הצמצום, ולא היו מפזרים על לא דבר את פרוטיהם אלמלא היה להם מקום לחסכון, מקום מתאים ומוכן לכך לשמור שם את חסכונותיהם. ובשביל זה הצליחה חברת יק“א בפעולתה ברוסיא ליסד אגודות להלואה וחסכון בערים ובעירות למאות רבות במקומות מושבות היהודים, והאגודות האלה נהיו לגורם כלכלי חשוב מאד בחיי האוכלסים היהודים. סח לי מר עמיל מאירסון, מי שהיה המנהל הראשי של חברת יק”א בפריז, כי לעומת מיליון וחצי רובל שהשקיעה החברה בתור הלואות לאגודות הלואה וחסכון ברוסיא, הנה רכזו האגודות עצמן בכל קופותיהן כשלשים וחמשה מיליון פקדונות וחסכונות מקרב הצבור.

ואולם דרכם של מיסדי האגודות להלואה וחסכון במקומות מושב היהודים לא היתה סוגה בשושנים. עין הממשלה הרוסית היתה רעה באגודות אלה של היהודים. ושתי סבות היו בדבר. האחת – הקנאה. הן התקנות של אגודות אלה נכתבו ויצאו לתועלת כל האוכלוסים במדינת רוסיא הגדולה, ובשבילם ניתנו להן כל הזכיות האמורות. ואולם למעשה הצליחו ביחוד האגודות של היהודים בערי מושבותם, בעת שהאגודות להלואה וחסכון בעירות ובכפרים של יתר בני הארץ לא החזיקו מעמד, התפקעו, נתבטלו, ויש אשר גם פשטו את הרגל. עבודת־צבור נקנית בשמירת הסדר, ביושר לבב, בהתנדבות, וגם במדת תרבות ידועה. העסקנים במושבות הנוצרים הם: סופר הכפר, המורה, השוטר, סגן הכומר. התרבות של אלה אינה רבה, והסביבה שלהם אינה מאמינה הרבה בישרם, עד כדי למסור לידם את פקדונותיהם. ויש אשר אנשים כאלה אינם מתרחקים מן המעילה בכסף של האגודה וסופה של זו להבטל. אחרת בעירות של תחום המושב. בעירה הכי קטנה אתה מוצא אברכים “משכילים”, בני תרבות מספיקה לנהל מוסד צבורי בלתי־מסובך, והעסקנים שם הם תמיד מן הסולת ומן השמן של המקום, שמותיהם מבטיחים את סדרי המוסד ואת בטחונו, והאמונה רבה בהם, והמוסד מתפתח ומצליח. והממשלה הרעה היתה אכולת קנאה, על מה ולמה היהודים יודעים לשמור על אגודותיהן ולפתח אותן, בעת שהאגודות של בני הנכר נובלות. בהומל העיר גופא הלכו הנוצרים ויסדו להם עוד אגודה אחת להלואה וחסכון, אך לנוצרים, שלא היתה מקבלת יהודים לחברים. והנה, למרות התמיכה מצד הכמרים וגם מצד חצר הנסיך פסקביטש, לא היה לאגודה ההיא לא שם ולא זכר, ולא תפסה שום מקום בחיים הכלכליים של התושבים, וכמו שאמרתי, היו החברים הפעילים מקרב הנוצרים פונים אל אגודתנו, זו של היהודים, להיות חברים בקרבה, אם כי ההנהלה והמועצה ויתר אורגני האגודה היו כלם מתוכנו, וחותם היהדות היה בולט בכל מעשינו.

והיתה להשלטונות ברוסיא עוד סבה אחת, לשום את פניה לרעה בכל האגודות להלואה וחסכון של היהודים ולשמור את עקבותיהן. הימים של קץ המאה וראשית המאה החדשה היו ימי תנועת השחרור האזרחי במדינת רוסיה, זו התנועה שהשלטונות נלחמו בה בחרף נפש וישתדלו לדכא אותה עד כמה שידם היתה מגעת. תנועה אזרחית זו היתה חזקה ביותר בכל תחום המושב, והיהודים היו השאור שבעיסה, החלק התוסס בקרב הצבור. לא חנם גברה השנאה לישראל בקרב החוגים השליטים, אשר רדפו את היהודים ברוסיא וסדרו בהם פרעות וחקקו בשבילם חקים בל יחיו בהם; השלטונות ידעו, כי הנה בני העם הזה נושאים את רעיון החופש האזרחי, והם המטיפים העקריים להשתחררות מתחת עריצותם. ולא רק הנוער העברי, כי אם גם רבים רבים מקרב הצבור היהודי היו חדורים כלם רוח חופש ודרור, רוח מלא התנגדות אל השלטון העריץ, והיו שמחים למפלותיו בכל אשר נחל. השלטון הכביד על הצבור את כבליו, ויגזור גזרות על כל אספה, ויגדור חוטים דוקרים מסביב לתנועות הצבור, וישמור את עקבותיו בשבע עינים. והעין אשר לא תנום של המשטרה הרגישה, כי האספות והישיבות והמועצות של אגודות להלואה וחסכון משמשות מקום ובמה בשביל הצבור להפיץ בקרבו רעיונות החופש האזרחי, למסור ידיעות בלתי רצויות. כל אספה היתה אסורה אם אין פקיד המשטרה משתתף בה, ואולם לאגודות הלואה וחסכון היתה רשות להקהל באספות כלליות ובישיבות המועצה, והשלט הרשמי הזה היה כתריס בפני העין הצופיה של המשטרה. ובשביל זה לא קל היה לאשר חברה להלואה וחסכון בערי מושבות היהודים, ומושל הפלך היה משתדל תמיד למצוא תנואות לדחות את האשור עד כמה שידו היתה מגעת.

וגם בדבר הזה יש שהייתי מביא גאולה מידי השלטונות, מפני שיחסי אני אל האדונים השליטים היו מסודרים תמיד. בתור סופר בעתון לתעשיה ולמסחר, עתון היוצא מאת הממשלה, ושעורכיו הם פקידים גבוהים בוזרת הכספים, הייתי נמנה ומוזמן בתור מומחה לשאלות מסחריות שונות, שהיתה רגילה הוזרה של ויטה להציע לפני מועצות של מומחים. באופן זה ידעו אותי ואת שמי גם השלטונות בפלך שלי, והיו מתחשבים עם השתדלותי. פקידי השלטון בהומל בודאי היו מכירים אותי לטובה, כי על כן סוחר מקומי אנכי, כשר לכל הדעות בעניני פוליטיקה, וגם אדם “הגון”, שאם הוא משתתף עמהם במשחק הקלפים הוא מתנהג כהוגן: אינו אץ להרויח ומשלם את הפסדיו טבין ותקילין. ובזכות יחסים כאלה היו השלטונות מעבירים על מדותיהם, ומאשרים את תקנות האגודות להלואה וחסכון אם “גברא רבא” כמוני משתדל על אודות זה.

דרך אגב – על דבר עבודתי הספרותית בעתון לתעשיה ולמסחר. את מאמרי בשאלות מסחריות, שהייתי דן עליהן, היתה המערכת מפרסמת במדור התחתון, במקום פוליטונים. אינני סופר עמקן וחוקר לכל תכלית, וגם בשאלות מסחריות הייתי כמעט תמיד רק איש־שיחה, היודע אמנם את הענין שלפניו, אבל אינו קובע הלכות וגם מרשה לעצמו מילתא דבדיחותא, אם כי המקום, העתון, הוא רשמי ורציני. בגלל זה היו העתונים האחרים, היוצאים לאור במקומות, שאליהם השאלות נוגעות, בערי מקוה הדניפר, כמו קיוב, יקטרינוסלב, חרקוב, מוהליב, ומינסק, – חוזרים ומדפיסים את מאמרי. לעתונים בערי השדה חסרים עפ"י הרוב פוליטונים, והם שמחים להשתמש בחמר ספרותי מן ההפקר, והדבר הזה היה מוסיף לוית חן למאמרי בעיני עורך העתון שלי, בהיותו אות ומופת שלדברי יש ערך ומשקל.

והנה התעוררה שאלה בספירות העליונות: אם להסיק את הקטרים של הרכבת שבין ליבוי ובין רומני בעצים, או בפחמים? בעלי מכרות־הפחם בדרום־רוסיא, מובן הדבר, היו מעונינים מאד בשאלה זו, והם בודאי גם עוררו אותה כדי למכור את תוצרתם להקונה הגדול והטוב, – להממשלה בעלת המסלה הנזכרת. אבל, מהצד השני, היו אדוני האחוזות והיערות הגדולים בפלכי ליטא גם הם מעונינים, שלא תפתור הממשלה את שאלת ההסקה בעצים בשלילה. וכמו שהיו נוהגים, באה לפטרבורג מלאכות מאת חברת בעלי האחוזות “להשתדל”, לדרוך על סִפי הוזרות השונות, לפנות אל בעלי ההשפעה, להגיש תזכירים. בקרו גם במערכת העתון הממשלתי לתעשיה ולמסחר, ושם הגידו להם, כי בכל עניני היער יש להם סופר קבוע ומומחה בעיניהם, וכי הסופר ההוא יכתוב בשאלה זו. הנהלת המסלה ליבוי־רומני היתה במינסק, ובית־המסחר “פוליאק־ויסברם” היה הקבלן הראשי של המסלה ההיא. וגם לנו, לבית מסחרנו אנו, היו יחסים אל המסלה, וגם אל עצם השאלה בדבר עצים או פחמים. וזרת־הדרכים היתה נוטה לצד בעלי הפחמים, כי נשקפה לה הכנסה רבה מהובלת הפחם מדרום רוסיה עד צפונית־מערבית. ואולם המכריע בכל השאלות כמו אלה, הנוגעות למשק המסלות והכנסותיהן, היה הועד לתעריפים, שהיה ברשות וזרת־הכספים. אנכי פרסמתי בשאלה זו שורת מאמרים נגד ההסקה בפחמים, והשתדלות בעלי המכרות נכשלה. ביחוד הוכחתי את טעותה של וזרת הדרכים בדבר ההכנסה המקווה מהובלת הפחמים. התעריפים להובלת המשאות של המסלות עצמן היו זולים, נמוכים מן ההוצאות העולות לכלכלתן של המסלות, ובאופן זה לא הכנסה רק הוצאה נשקפת מכל התמורה הזאת. בוזרת הכספים שמחו על כשלונה של וזרת הדרכים, וישאלו את מערכת העתון לתעשיה ולמסחר לשם כותב המאמרים. רוב העוזרים של המערכת היו מתוך הפקידים, וגם הפעם חשבו כי יד פקיד מומחה בתעריפים כתבה את כל המאמרים האלה. (אני מעולם לא חתמתי את שמי מפורש, רק ראשי תיבות של שמי ומשפחתי.) כשנודע, כי אדם פרטי מקרב הסוחרים הוא הכותב, צוו על המערכת להגיש את הסופר לקראת פרס־הרוממות. העורך פנה אלי, ויבקש ממני ידיעות מפורטות על אודותי, כי כן משפט האנשים הנכונים לקבל פרס להודיע לממשלה את כל אודותיהם בנוגע להשכלתם, מצב משפחתם וכדומה. לבי לא הלך לקראת הצעצועים האלה. העורך בעצמו קבל לפני זה אות כבוד מאת מלך הכושים בהיותו ברוסיא. שאלתי בהלצה את העורך: מה הוא עושה באות הכבוד של הניגוס החבשי? ויענני גם הוא בשחוק: בני הילד משחק בו. אמרתי לו: הנה לך ילד אחד, אבל לי, ברוך השם, ילדים הרבה, ואיך אחלק ביניהם את הצעצוע? – הנה – ענני איש שיחי – אנחנו נִתֵּן לך את אשר יספיק לכל ילדיך: – אזרחות נכבדה לדורות. אבל – אמרתי אף אני חלקי – לא לעולמים אהיה אזרח ברוסיה, כי שואף אני להיות אזרח בארצי אני, בארץ־ישראל… ואולם העורך הודיעני כי ממלא הוא את הפקודה מגבוה, ולא ארכו הימים, וזכו אותי בסרט סטניסלב על צוארי.

כב. עסקים חדשים, ביקטרינוסלב.

השוק בהומל היה קבוע ליום הראשון לינואר, אבל נמשך היה תמיד שבוע, עשרה ימים. אל השוק היו באים סוחרי היער מכל המקומות אשר במקוה הדניפר, וגם מן הסוחרים הגדולים במורד הדניפר, גם מחרסון הרחוקה. בתי המלון היו הומים כל הימים האלה והעיר היתה מלאה שאון. במשרדי בית מסחרנו אנו היתה העבודה רבה עד מאד. שני בתי נסירה לנו, ואנו קונים ומוכרים, וסרסורים לקניות ולמכירות היו צובאים עלינו מהבקר עד חצי הלילה. ולחותני עוד היה בית חרושת גדול למעשה חבלים, הנחוצים לכל בעלי רפסודות, והיה גם העסק הזה נוסף על מסחר היער אשר היה לנו, ושיח ושיג היו תמיד עם הסוחרים ועם פקידיהם ומשולחיהם הבאים גם הם אל השוק להיות לעזר לבעליהם. בית חותני המרווח היה מלא על כל חדריו. אל השלחן לארוחות הצהרים וביחוד לארוחות הערב היו הולכים עשרים־שלשים איש. בחדר אחד כותבים חוזים וקשרים בין הקונים והמוכרים, ובשני מבררים משפט וסכסוך, שנקבע מראש ליום השוק, ובאולם שלחנות וסביבם אנשים מנצחים זה את זה בשחוק הקלפים, והראש כגלגל לפני סופה, ומצפה אתה ליום אשר יחדל התהו והבהו הזה, ויגמר השוק וישובו החיים לקדמותם.

היה יום הששי אחר הצהרים. עיף ויגע מרוב טרדה יצאתי מן הבית ללכת ולראות בסחורות השוק ובכל המונו, הממלא את הככר הגדולה ואת שדרות החנויות סביבה. אני בדרך, שמח שנפטרתי קצת מן העסקים ומן האנשים המטרידים, והנה לקראתי התיצבה עגלה, וממנה ירד אלי אחד הסרסורים בלוית איזה פריץ צעיר. את הסרסור ידעתי היטב, ולא פעם בלבל את מוחי במשך ימי השוק הזה, אבל את בן לויתו לא ידעתי. הסרסור הציגהו לפני ויאמר, כי שלוח הוא מיקטרינוסלב מאת בית החרושת הבריאנסקי שם לקנות סחורת יער בשביל בית החרושת הגדול ההוא, והוא הולך עמו אל בית מסחרנו לדבר בענין הזה. לבי לא היה ברגע ההוא פנוי לכל מסחר, וגם כל העסק הזה נראה בעיני כאחד החלומות הרבים, שהסרסורים רואים אותם בחזון. הרבה סוחרי יער ביקטרינוסלב, שם בתי הנסירה הגדולים, ואיזה הדרך יבוא הרוח למנהלי בית החרושת הגדול הזה, אשר כעשרים אלף פועלים עובדים בו, לשלוח איש עתי אל השוק ולקנות סחורת יער בהומל הרחוקה? אל בית המסחר לא שבתי, והצעתי לפני הדוברים אלי לסור למשרדנו אחר השבת, וגם את זה הצעתי מן השפה ולחוץ, שלא לבייש את האיש הזר. ממחרת השבת באו האנשים אלינו, וציר בית החרושת הודיע לנו, כי רוצים הם לקנות מאתנו קרשים ויתר מיני סחורות־יער בסכום הגון בערך של מאה אלף רובלים. מן השיחות ומתוך התעודות שהיו למראה עינינו ראינו, כי ההצעה היא רצינית, וכדאית והגונה היא להתעסק בה בכובד ראש. אז הודענו להאיש הבא, כי אך יעברו ימי השוק ושאון העסקים יחדל מעט, ואלך ליקטרינוסלב לשאת ולתת בענין הזה.

ובסוף ינואר באתי ליקטרינוסלב¹⁵ . דבר בואי ליקטרינוסלב באמצע החורף היה למאורע, לשיחה בפי הסוחרים המקומיים. על מה ולמה בא הלז לעירם בעונה זו?.. לימות החורף היה בא סוחר ממעלה הדניפר לערי המורד רק לכשאירעה איזו תקלה לאחד הסוחרים, והוא מודיע לבעלי חובותיו, שאין ידו משגת לשלם את שטרותיו בזמנו; ואז היה הסוחר חרד אליו ממקומו לסדר את הדבר בעוד מועד, טרם יבאו השטרות לידי מחאה אצל הנוטריון, והדבר יפורסם בקהל. והנה באתי אנכי ליקטרינוסלב, במקום שאחדים מסוחרי המקום היו מכירי הטובים, וכמובן בקרתי בבתיהם. והתחילו לחוד חידות לשם מה באתי בעונה בלתי רגילה, – ביחוד לשם מי באתי?… ברור היה הדבר בעיניהם, כי פה, בקרב הסוחרים, ישנו “מקרה לא טהור”, שאחד מן הסוחרים מבקש הארכת הזמן לתשלום שטרותיו, – זה היה בעיניהם ברור כנכון היום. וחקרו ודרשו רק: מי הוא הלז הנעלם? ומפני שאני בקרתי בבתי סוחרים אחדים, לכן חשב כל אחד מהם את זולתו. פנו בשאלה אלי, והנה אני עונה להם, בי באתי ליקטרינוסלב לרגלי ההצעה של בית החרושת הבריאנסקי. מדברי אלה נוכח להם, כי אנכי לא באתי בשביל זה. ראשית, מה זה פתאום ילך בית החרושת הזה לנוע על הסוחרים בהומל הרחוקה, בעת אשר פה, ביקטרינוסלב, רבים הסוחרים במעשי יער, ופה בתי־נסירה גדולים. ושנית, לו אמת נכון, כי באתי לשס משא־ומתן עם ביהח"ר הבריאנסקי, כי אז הלא הייתי מכחד את הדבר תחת לשוני, באשר טובת העסק דורשת להסתיר מאת הסוחרים המקומיים את דבר משאי־ומתני עם קונה גדול ונכבד כזה. עין בעין, איפוא, ראו כי אך למען התעות מדרך האמת את האנשים בחרתי לי לשון ערומים, מספר על דבר מכירה לבית־החרושת, כדי לכסות על הסבה הנכונה, שבגללה באתי.

ביום האחרון לשבתי ביקטרינוסלב הייתי קרוא אל הלחם בביתו של אוסישקין, וגם חותנו מר פאליי היה בבית. פאליי היה אחד הסוחרים הגדולים והטובים, והוא פנה אלי ויבקשני לדבר עמו בהתגלות לב: מי הוא, שבשבילו חרדתי לבוא ליקטרינוסלב בעונת החורף ולעשות פה כשבוע ימים? במקום תשובה הוצאתי את החוזה ביני ובין בית החרושת הבריאנסקי בדבר מכירת מעשי־יער ממינים שונים. עיני איש שיחי חָשכו ופניו נפלו מאד: העליתי לויתן בחכה, ומפי כל סוחרי המקום הפלתי טרף גדול. “מה זה – אמר אלי – אם כן דברת כל הזמן אמת?… ואנחנו, – כלנו תעינו ותעתענו!..”

בבקורי הראשון אצל מנהל בית החרושת הבריאנסקי, היה פתח דברי אליו מוזר קצת. אנכי שאלתי אותו, על מה ולמה הוא שולח למרחקים, להומל, להזמין את סחורות העץ הנחוצות לו, בעת אשר פה על המקום בתי נסירה וסוחרי יער לרוב? על זה ענני: הסוחרים המקומיים שודדים אותנו. מרגישים אנחנו, שכל קניה אצלם שוברה בצדה, והזיוף בה מרובה על המציאות. ואצלנו פקידים אין מספר, ולא את עקבות כלם אנו יכולים לשמור, וחושש אני למעילות, לקנוניא בין הסוחרים ובין אנשינו. ואמרתי לו. “לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב”. ותהי תשובתו: הידיעות על אודות הפירמא שלכם טובות, ויש לי הבטחון בכם. ואז דרשתי להתנות בתוך החוזה, כי את טיבה של הסחורה יקבעו מורשי בית החרושת על המקום בהומל וברצ’יצה, על הקרפיפים שלנו, וכאשר נביא את הסחורה באניות עד בית החרושת עלינו רק למסור אותה במספר, מבלי שיהיה צורך לבדוק אותה מצד טיבה וערכה, ולא אהיה תלוי בנטית לבו של הפקיד המקבל. בקרפיפים שלנו סחורה שפסלה המקבל יוצאת לקונים אחרים, ואולם ביקטרינוסלב, למי אמכור סחורה פסולה מתוך חצר בית החרושת שם. והסכים המנהל גם לתנאי זה, והעסק נעשה בינינו, וגם – מה שהיה יוצא מן הרגיל – נתן לי סכום כסף הגון בתור מפרעה.

ולרגלי העסק הזה נעשיתי כמו חצי־אזרח ביקטרינוסלב. מתחלת האביב ובמשך כל הקיץ שלחנו אניות טעונות סחורת־עץ, ועלי היה לנצח על מסירתה לבית החרושת ולבוא עמו חשבון, והעבודה היתה לא קלה. סוף־סוף, הנה הפתנם שהזכרתי להמנהל “לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב” לא זז ממקומו, ולא אחת התנגשתי עם הפקידים הקטנים של בית החרושת, וישנם משרתים רשעים גם אם המושל מקשיב על דבר אמת, ואנשי שוחד ואנשי מעל לא תמו. חדר המנהל היה פתוח לפני תמיד והוא האמין בי מאד, אבל לא נעים הדבר להיות מתאונן תמיד, להביא דבת פקידיו לפניו. וסבלתי הרבה מאד. פעם אחת קבלתי הזמנה להמציא לבית החרושת איזו אלפים אדנים בשביל מסלות הברזל שבחצר בית החרושת. המחירים היו טובים, ולכן המצאתי גם אדנים טובים. והנה בא אלי המשולח שלי והודיעני כי פקיד בית החרושת פסל את האדנים ולא קבלם. שלחתי לקרוא את הפקיד אלי, ושאלתיו איזו מומים מצא באדנים? – “אדוני – אמר לי הפקיד של בית החרושת – הם טובים יותר מדאי, וזה חסרונם. תמיד נותנים לנו הסוחרים רק אדנים גרועים, אלה שפסלום פקידי מסלת הברזל של הממשלה, ואתה נתת לנו אדנים טובים. והיה כי יעבור המנהל או אחד מסגניו המהנדסים, וראו את האדנים הישנים הנמצאים עוד אצלנו, וגם את האדנים של אדוני, וידמו אותם אל שלכם, – ויוכחו כי אלה שקבלתי מאת אחרים רעים היו, ואז ידרשו זאת מידי”. ואחר רגעים אחדים הוסיף ויגלה לפני את כל לבו: “האם נחוצים לנו האדנים? יש לנו בקרפף אדנים די והותר. וגם אין כל צורך לנו באדנים להחליפם במסלות אשר בחצרנו. נחוצה היתה ההזמנה, כי חשבתי שיזמינו את האדנים אצל סוחר אחר מבלעדיך, ואז – אז הייתי נותן לו קבלה על האדנים, והוא היה שוקל על ידי חצי מחירם. באדנים ממש אין לי צורך”… ומפני שלא היה חלקי עם “עסקים” כאלה, לכן היה עמלי רב להחלץ מן הענינים כמו אלה, וכמעט כל הקיץ ההוא עשיתי ביקטרינוסלב.

והחיים בעיר ההיא שפרו עלי. בידי אוסישקין והד“ר שמריהו הלוי עלה לנפוח רוח הלאומיות העברית באף העדה הגדולה הזאת. הד”ר לוין נעשה חביב על עדתו, ודרשותיו בבית הכנסת משכו אליו תמיד קהל גדול. יהודי אחד שהתעשר מעסקיו במכרות ההרים, משה כרפס היה שמו, נדב סכומים הגונים לכל מעשה צדקה וחסד הודות להשפעתו של הד“ר לוין. דבריו של הרב מטעם הזה היו נשמעים בכל עניני העדה, והוא גם חשב מחשבות לבנות היכל חדש לשם ה' בעיר רבנותו. בדבר האחרון הזה חלק לבי מעל מחשבתו של הד”ר לוין. שולל הייתי את הגלות תמיד, לא האמנתי מעולם באורך ימיה של זו. בלכתנו במדבר אנו נוטים אוהל, אנו עושים משכן, ואת בית הבחירה אנו בונים בארצנו, בארץ ישראל. רבה מאד היתה העבודה הצבורית בעיר הדרומית הגדולה, הצומחת, המתפתחת, רבה על שדה החנוך, חנוך הנוער העברי, חנוך ההמונים היהודים, ואסור היה, לפי הכרתי, להוציא את המרץ ואת הכשרון ואת ההשפעה של שמריהו הלוי לבנין בית־כנסת יותר גדול ויותר יפה מכפי שהיה לעדת ישראל בעיר הזאת. בשיחותי עם הד“ר לוין ועם אנשי סביבתו השמעתי את דעתי זו, אבל ראיתי כי את לבבו לקח הרעיון לבנות בית־כנסת, וגם מתנדבים לדבר זה לא יחסרו לו, כי על כן תמיד נמצאים קופצים על מקומות בכותל המזרח. ומפני שלא עלתה בידי להסיר את לבב הד”ר לוין מרעיון לבו בשיחי עמו, לכן בחרתי לי דרך אחרת להניא אותו ממעשהו, – דרך הסופרים. ערכתי מכתב בשבועון הרוסי “ואסחוד”, וערערתי על ההצעה. את המכתב כתבתי בעלום שמי, ואולם הודעתי לאוסישקין, כי אני כתבתי אותו. בשובי ליקטרינוסלב התרגש הד“ר לוין קצת, אבל התפייס, וגם חדל ממעשהו לטובת בנין בית הכנסת. אחד מטובי הבונים את ארץ ישראל החדשה היום, בחיר המטיפים לתחית האומה הישראלית על אדמתה, לא יכול היה להכות שרשי־עולם ולקומם מוסדות־נצח באדמה התחוחה של הגולה. לא ארכו השנים, וגם הרבנות־מטעם ביקטרינוסלב נמאסה על הד”ר ש. לוין. נמאסה עליו הסביבה הגסה של ההמון הדרומי, והוא התגעגע אל המסורת של החיים בליטא, והוא עבר להשתקע בירושלם שלה, בוילנא.

בקיץ ההוא נפגשתי ביקטרינוסלב עם יוסף זאב, זה שבעודו נער, כפי שמספרים, עלה לווינא ברגל, כדי להֵראות את פני סמולנסקין, עורך “השחר”. הוא נבחר לרב־מטעם באחת הערים, והתכונן ללכת לאמריקא, ואז סר ליקטרינוסלב. היה לו כשרון נואם־עממי. גם הד"ר לוין היה הולך לשמוע את דרשותיו בבתי התפלה. וגם בשיחות פרטיות לא היה מחוסר חריפות וכח של פולמסן.

כג. מלאכות “חובבי ציון” בפריז.

מכל האספות הכלליות של החברה לישוב ארץ ישראל, שהיו מתכנסות באודיסא בכל שנות קיומה של החברה, היתה האספה הכללית בחורף תרס"א היותר מענינת. בחורף ההוא היו סוּפות שלג מצויות, והיו ימים שגם מסלות־ברזל שבתו, ובכל זאת קבצה האספה לאודיסא את רבים מטובי חובבי ציון להשתתף בה. “טובי חובבי ציון”, – זאת אומרת: גם המורשים הגליליים של הציונות, ההסתדרות החדשה. המורשים הציוניים באו לאודיסא, במקום שיכלו להתאסף ולדון על עבודתם בארצנו תחת השלט של הועד האודיסאי. האספה הזאת היתה אחרי מלאכותו של אחד־העם בפקודת הועד לארץ־ישראל, והוא שב ובידו הצעות רבות “לשאלות ארץ ישראל”, ועל האספה היה לדון עליהן, להתחשב עם ההשקפות החדשות שהשמיע המבקר הנכבד. בתוך הועד האודיסאי היה אז חבר פעיל, אשר ידע היטב את עניני הישוב הארצישראלי, אשר חי במשך שנים אחדות את חייו, והוא גם ידע והכיר לכל מראות נגעיה את הפקידות הצרפתית, שתחת עוּלה התאנח הישוב אז. אני מתכוין אל מ. דיזנהוף, שאחרי כשלון בית החרושת לבקבוקים בטנטורה התישב באודיסא ונכנס אל ועד חובבי ציון, והביא את כשרונות סדרנותו אל האגם העומד אשר בסמטא אניטשקוב. אל האספה הכללית ההיא באו גם צירים מארץ ישראל מאת האכרים והפועלים. הסיסמא השלטת באספה היתה – השתחררות מתחת הפקידות, והחליטו באספה לבחור מלאכות מיוחדת ללכת לפריז ולבקש מאת הנדיב, כי יתן להאכרים להתקיים ברשות עצמם ולהסיר מעליהם את פקידיו השליטים ביותר.

אחרית המלאכוּת הפריזאית ידועה. רוטשילד הגיד להם דברים ברורים: לא הם אשר יצרו את הישוב בארץ ישראל, ורק הוא לבדו עשה את הנמצא, ולא מפיהם יקח תורה, איזה הדרך לנצח על המושבות. ידוע גם זה, כי סוף־סוף ולא ארכו הימים, והברון נוכח, כפי הנראה, כי שיטת האפוטרופסות אינה מביאה ברכה, וכי אם באונס או ברצון, מוכרח היה לשנות את דרכיו בהנהלת הישוב. מה שהיה אז ידוע רק לנו, המקורבים אל הענינים, כי טרם שהלכה המלאכות לפריז רבו החכוכים בין “הציונים” במרכאות ובין “חובבי ציון” ואחד־העם ביחוד. הציונים, שהיו קשורים אל ההסתדרות הלאומית, שנוסדה בבזיליאה, דרשו להתאסף בווינא ולהתיעץ שם בדבר הטכסיס של המלאכות. החברים האלה הרגישו את חובת המשמעת, המוטלה עליהם, לבלי לעשות צעד חשוב כזה טרם יתיעצו עם ווינא, כלומר: טרם ישאלו את פי המנהיג שם. לא אמרו זאת בפירוש, אבל אחד־העם גמיר זאת מסברא, – והתנגד לזה בכל תוקף, בהחלט, עד כדי הצהרה, שהוא יתפטר מן המלאכות, אם ילכו לווינא תחלה, אבל על השתתפותו של אחד־העם אי אפשר היה לותר. אני הייתי באספת־אודיסה המנצח על הקלפי בעת הבחירות אל המלאכות, ושקלנו את ערכם של המועמדים לתפקיד זה, ועיני כלנו היו על אחד־העם. היתה לי שיחה בענין זה עם גרינברג, ראש־הועד האודיסאי¹⁶. קודם לזה פרסם אחד־העם ב“השלח” פרק מ“ילקוטו הקטן”, שבו היתה בקרת חריפה על ריינק, והיה מי שאמר, כי בגלל הבקרת הזאת אולי לא כדאי לצרף את אחד־העם אל המלאכות לפריז. והנה נפלאתי לשמוע מפי גרינברג, כי דוקא המאמר החריף הזה יחזק את עמדתו של אחד־העם בחוגי היהודים הצרפתים שבהם תצטרך אולי המלאכות שלנו להשתמש בפריז. וגרינברג ידע והכיר את החוגים הפריזאים “שלנו”, שהיה נקרה עמהם בביתו של אפרתי, שהיה מוצאו מדרום רוסיא. גרינברג היה יוצא ונכנס בפריז גם אצל הברון רוטשילד, שהיה מתענין תמיד בפעולתו של הועד האודיסאי, והיה מרבה שיחה עם ראש הועד ההוא.

מענין לענין ספר לי גרינברג, כי הזדמן פעם אחת בפאריז עם אליעזר ברודסקי, אשר בקש מאת גרינברג כי יציגנו לפני רוטשילד. הברון דחה את הדבר, באמרו כי אין העשיר הזה מעסיק פועלים יהודים בבתי חרושת הסוכר¹⁷ אשר לו, ולכן אין האיש מענין אותו. אך ברודסקי הוסיף לפצור בגרינברג, וגם הבטיח לו “הרים וגבעות” בענין ישוב ארץ ישראל. אז בא לפני הברון, והוא הזמין אליו את ברודסקי. ואולם לאחרי שנמלאה תאותו זו, לאחר שיכול היה להתהלל בפני אנשיו בהזמנת הברון רוטשילד אותו אליו, לא מלא את אשר הבטיח לגרינברג, וההרים והגבעות לא הולידו אף עכבר. יש לי מה לספר בענין זה אך מפה לאוזן, כמו שמסר לי גרינברג, אבל לא על הכתב…

בפעם הזו באתי לאודיסא בלוית בתי. הילדה השתמשה בימי הפגרא של “שבועת החמאה”, הבטלים מלמודים בגמנסיה, והלכה עמדי לאודיסא. התאכסנתי הפעם בביתו של אחד־העם. לאחרי נעילת האספה הכללית הרשמית היינו נוהגים לאכול את סעודת הערב בצותא חדא, כל הצירים יחד, במסעדה הגדולה היהודית באודיסא של סימון. זה כבר נעשה למנהג. בפעם הזאת היתה משום מה התרוממות רוח אצל הנאספים. נזכרו אחדים, כי נמלאו בימים אלה עשר שנים להוסד אגודת “בני משה”. לאולם המסעדה בא המון רב, והנה דרשו אחדים, כי “בני משה”, וביחוד אלה שהיו צירים גם באספה הראשונה המיסדת של חברת “חובבי ציון”, יערכו להם שלחן לבדם, באולם מיוחד. חכו לנאומו של אחד־העם, האח הגדול של “בני משה”, נאום אשר בו יתוה את הדרך בתנאיה החדשים של התנועה הלאומית, התנועה המדינית. צריכים לדעת, כי אם כי כלנו ידענו, שאגודת “בני־משה” נתפרדה ונתבטלה, הנה היו רבים שהאמינו, כי באמת נתבטלה אך באופן רשמי, למראית עין, ואולם בין “יחידי סגולה” היא עוד מתקימת. עוד שנתים לפני המלחמה העולמית סח לי המנוח אליעזר קפלן, כי הוא יודע, שבארץ ישראל עוד יש ניר להסתדרות זו. ממה שיבוא באחד המקומות בזכרונותי אלה, יראה הקורא שלא היו דברי קפלן חסרים שמץ דבר…

למרות ההפצרות הרבות, לא נאם אחד־העם. הוא היה מדוכא מכל מהלך האספה, וההחלטה בדבר המלאכות לפריז לא לקחה את לבבו. מן הרגע הראשון ידע ונבא, כי המלאכות לא תמצא את הלשון לפי כבוד האומה לדבר את דבריה בפני הברון, ולהיות אחד מ“שלוחי עם עני” היתה תועבת נפשו. וכדי להעסיק את המסובין אל השלחן במה־שהוא, אמר להם: הנה אחד מסופרי “השלח” כתב היום דברים מענינא של אספתנו, וראוים אתם לשמוע אותם. בבקר היום השכמתי לקום, ובהיות אנשי הבית ישנים כלם, בא בלבי החפץ לערוך באידיש בצורת מכתבים אחדים על דבר האספה, כעין מכתבים בין חתן וחותנו, מכתבים מלאים הלצות ובדיחות דוקרות ורומזות לרבים מגבורי האספה. אחד־העם, בעל האכסניה שלי, מצאני “בשעת מעשה”, נתפסתי בקלקלתי, והוא קרא את הרשימה, הכתובה בקלות ראש ובשחוק של דמעות… לא סרבתי הרבה לחברי, וקראתי את אשר כתבתי למרבה השחוק, וגם מתוך האולם הגדול באו לדרוש כי אשוב ואקרא גם לפניהם את הדברים, אשר פרסמתי אחרי כן בפיליטון בשם “המכתבים האבודים” בשבועון “דער יוד” הוצאת “אחיאסף”.

זה היה פרי עטי הראשון באידיש. לרגלי הבכורים האלה הטילו עלי, כעבור שנה, לכתוב בקביעות בשפה המדוברת. זה היה כאשר היה השבועון הז’רגוני “דער יוד” יסוד ההכנסה היחידי של הוצאת “אחיאסף”, ובהכנסותיו של זה היו מכסים את הגרעונות של יתר ההוצאות, וביחוד גרעון “השלח”. הכח המושך של השבועון היו הפוליטונים הנהדרים של “שלום עליכם”, ואולם לאחיאסף קמה התחרות מאת “תושיה”, שהוציאה גם היא שבועון באידיש, והעבירה אליה גם את “שלום עליכם”. ובאין לויתן חפשו אנשי “אחיאסף” אחרי דגי רקק, ויזכרו בני אודיסא את “המכתבים האבודים”, ויגזרו עלי, במאמר הסבא מנדלי ז"ל, כי אכתוב אני פוליטונים בשביל שבועון “דער יוד”, וכן עשיתי.

בכלל היו האספות הכלליות באודיסא למקום ועידות של העסקנים הלאומיים והסופרים העברים ברוסיא אז. לפני עשרות שנים לא על נקלה היה להניע אדם מישראל לנסוע לאספה לשם ענין צבורי, בפרט שהאספה היתה נמשכת כשבוע ימים ויותר. היו משתתפים באספות אלה רק אנשי הצבור הפעילים ביותר, אלה אשר לבם ער לצרכי האומה. וגם זאת לא לשכוח, כי בתקופה ההיא היו מביטים אל “חובבי ציון” כאל מבלי עולם, ההוזים בחלומות, ובגלל זאת היו באים אל האספות המסורים אל הענין, שאינם שמים לבב ללעג הסביבה שלהם. והבאים היו מתקרבים איש אל אחיו קרבת־לב, כאלה אשר רעיון אחד שליט עליהם ושאיפה אחת מאחדת אותם, ולכן גם רגשי אחוה היו מקשרים אותם יחד, כמו שהיינו רואים את זה אצל ה“חסידים” של רבי אחד משותף להם. ואם היה צורך לי לחקור ולדרוש באיזה מקום בעניני מסחר או משפחה ואין צריך לאמר בענין צבורי, אזי הייתי פותח את רשימת המורשים של הועד האודיסאי, ופונה במכתבי אל היושב במקום ההוא והייתי בטוח כי אקבל ידיעות נכונות על כל המענין אותי. וכן גם אנכי הייתי נכון תמיד לשואלי מאנשי שלומנו, כלומר מאת החובב־ציון הותיק, הפונה אלי. ממנו לא אסתיר דבר ולא אוליכנו שולל, הן בנוגע לענין כשרון האשראי של האיש, שעל אודותיו שואלים אותי, הן בידיעות הנוגעות לשידוכים וכדומה. – וגם רבים מן הסופרים העברים היו נפגשים פה, באספות הכלליות. באודיסא התודעתי בפעם הראשונה עם א. ל. לוינסקי, שבא אל האספה האחת, אם איני טועה, מן העירה קחובקה. התודענו ונהיינו רֵעים חברים, ולא ערב אחד בלינו יחד. גם את המשורר שאול טשרניחובסקי, ראיתי בפעם הראשונה באחת האספות הכלליות כמדומני, עוד היה אז תלמיד בית־הספר למסחר. זכורני, שהיה לבוש איזו בגדי־שרד של תלמיד או של סטודנט. אנכי אהבתי את חרוזיו הקלים, את שפת־שיריו השוטפת, אם כי הרגשתי, שכרסו של משורר זה אינו מלא “ש”ס ופוסקים“, ולא צלל תהומות אל מכמני השפה העברית, ובמה שנוגע לכללי הדקדוק אינו מגיע לקרסוליהם של אד”ם הכהן וי“ל גורדון. אבל – בשיריו שמעתי קול שירה, זמרה, בעת שאצל אחרים היינו קוראים מליצה, חרוזים. באספה זו שבאודיסא היה גם יהל”ל בתור ציר. השמעתי באזניו את תהלתו של המשורר הצעיר טשרניחובסקי, והתרגז יהל“ל מאד: הן אסור לחרוז כזה וכזה; “לא תחרוז שור וחמור יחדיו”, אמרו הקדמונים, וכולי. וזוכר אנכי, כי למען הרעימו, שרתי בסעודת הצהרים בשבת בפניו אחת מן הזמירות דוקא בהטעמה ההמונית, החוטאת כלה במלעיל ובמלרע. – השתתף באחת האספות הד”ר אהרן קאמינקא, והוא מלומד וסופר עברי, וישב אז על כסא רבנות־מטעם באחת הקהלות, ותלבשתו רשמית, כאחד “המטיפים” במערב אירופא. ולאודיסא היו מתכנסים להשתתף באספות הכלליות סתם “משכילים” עברים, וביחוד מקרב אלה, שהתמסרו להוראה על פי השיטה החדשה, שמוצאה מארץ ישראל – “עברית בעברית”, ומרדכי קריטשבסקי (היום שם משפחתו “אזרחי”) ויש"י אדלר, – אלה המורים המעולים שבארץ ישראל החדשה – בתוכם.

אבן שואבת היו האספות הכלליות האלה לכל אשר לבו היה ער ואזנו נטויה אל דופק החיים הלאומיים. הקונגרסים הציוניים עוד טרם היו. וגם אחרי שהתחילו, רק יחידי סגולה זכו להשתתף בהם, וחובבי־ציון סתם, חֲיָלִים רגילים שבשורה, אך מרחוק שאפו אל צִלָם, והאספות הכלליות באודיסא היו בשביל עסקני הרעיון הלאומי גיא־חזיון לכל משא נפשם. ברוסיא אז, בתקופת הריאקציה, שדכאה את כל תנועת צבור שהיא, היה חזון כל אספה רבת־עם יקר מאד. והאנשים שהיו מזדמנים אז לאספה מדעית טהורה, כמו האספות של הרופאים לשם הפרופ' פירוגוב¹⁸, היו משתמשים בבמה של אספות אלו גם לעניני פוליטיקה אזרחית. להאינטליגנציה היהודית, שהיתה מחוץ לתנועה הלאומית, חסרה היתה כל במה פומבית, ואלה היו מקנאים תמיד בנו, בצירי האספות הכלליות של החברה האודיסאית. החיים שלנו היו יותר מלאים משלהם. צרים ומוגבלים היינו בעיניהם, אבל היו מוכרחים להודות, כי הרעיון, שאת דגלו אנו נושאים, נותן תוכן לחיינו הצבוריים, וכי שאיפותינו “הצרות והמוגבלות” חובקות המונים המונים, הנמשכים אחרינו.

כד. במשכנות הקיץ ובתיאודוסיה.

ליהודים ברוסיא אסור היה לשבת מחוץ לערים ועירות, ואולם הסינט מצא היתר להחכיר ליהודים חבלי אדמה, השייכים לפקידות העיר, אם כי החבלים האלה נמצאים הרחק מעט מן העיר, יען כי סתם מגרשי העיר הם תמיד בגבולותיה של זו. ובהיתר זה השתמשנו אני וחותני, וחכרנו מאת העיר הומל חלקת אדמה במרחק כעשרה ויארסט מן העיר. זו היתה חלקה של שלש דיסיאטין (בערך 35 דונמים, במדת ארץ ישראל), כמעט כלה צומחת יער אורן צעיר, על שפת הנהר סאז'. תשלום החכירה היה קטן כאד, כי את החלקה חכר מאת פקידות העיר מזכיר המשרד, והוא מסר את החוזה לנו במחיר איזו מאות רובל. את החלקה הזו שכרנו לנו לבנות עליה משכנות קיץ לשבת אנחנו ומשפחותינו, וצרפנו אלינו עוד שנים ממשפחתנו, ובנינו לנו ארבעה בתים מרווחים, ששה חדרים האחד, כלם דומים במראיהם ושוים בגדלם, והפלנו בינינו גורל. זוהי המושבה טשאנקי, הקרובה אל הומל והנשענת על יער האורן הגדול של המנזר הרוסי הנקרא בשם זה.

אני ומשפחתי עוד לא עברנו אל משכן הקיץ טשאנקי, כי נשארתי לשבת בריצ’יצה עוד שנה. גם השנה השניה עשו עמנו אחד־העם והר“ש דובנוב עם ביתו. המלאכות לפריז הרעישה מאד את עצבי אחד־העם עוד יותר מאשר הרגיזו אותו יסוריו אשתקד בארץ ישראל. דברי הברון רוטשילד אל הצירים של כלל ישראל היו דוקרים באמתתם. הן דבריו, שאך הוא לבדו יצר את הישוב החקלאי בארץ ישראל, ולעם היהודי כלו אין חלק בעבודתו, היו מתאימים אל המציאות. ורוטשילד איש המעשה הוציא לעצמו ממצב זה גם את המסקנא ההגיונית, הצודקת מצד זכות הקנין של בעל על יצירו. ולבו הרַגש של אחד־העם כאב מאד מאד. כאבה נפשו על המציאות האמתית, כי הנה זה עשרים שנה הרעיון החי של האומה אך אדם אחד מטפל בו, ואת עצמו ראה אחד־העם כשליח עם עני ואביון; וכאב לבו על הירידה המוסרית של עמו, ששליחיו לא מצאו עוז בלבבם להגן על כבוד האומה, ולאמר לבעל־הטובה את שהיו צריכים לאמר. על מזבח הקדש של האומה כל קרבן עולה לרצון, והמביא קרבנות מתים יהֻלל שבעתים; ואולם אין מזבח האומה הפקר, וגם הררי זהב לא יתנו זכות לבעליהם לסדר את עבודת האומה כחפצו וכרצונו וכפי ידיעותיו. חברי המלאכות לא מצאו עוז בלבבם להגיד להנדיב את הדברים, אשר שם לפניהם אחד־העם, והוא מאז לא מצא מנוחה בנפשו. ובאמצע הקיץ חלה בלחץ החזה, שהיה תוקף אותו פתאום פעמים אחדות ביום, והרופאים לא ידעו בבירור מה טיבו. והוא בא לעשות עמנו גם את הקיץ הזה ברצ’יצה, בחצר בית־הנסירה שלי. בקיץ הזה היה אחד־העם עובד לא־מעט לא רק בכתיבת מכתבים, אך גם בקריאת כתבי־יד ועלי הגהה, וגם אורחים היו באים להתראות אתו. מצבו של “אחיאסף” לא היה מזהיר כלל. המנוח אליעזר קפלן היה כותב תדיר לאחד־העם, והייתי קורא את מכתביו וגם את תשובותיו של אחד־העם אליו. גם י”ל גולדברג בא לבקר את אורחי, והיינו שלשתנו משוחחים על אודות “אחיאסף” ומצבו החמרי. על הר“א קפלן היתה תמיד אימתו של בן־אביגדור, המתחרה עם “אחיאסף”, או נדמה לקפלן כמו מתחרה, ו”תושיה" לא נתנה שנת לעיניו. הימים היו ימי “הדור”, השבועון בעריכת פרישמן, שאחיאסף שלנו הפסיד בהוצאתו סכום הגון. כמעט בא עד משבר “אחיאסף” כלו, ונשקפה סכנה גם להירחון “השלח”, שרק את קיומו בכבוד דרש תמיד עורכו מאת המוציאים לאור, וימאס בקיום עלוב, חצי חי חצי מת.

והסביבה הספרותית הזאת היתה מחיבת גם אותי ברב או כמעט להִמָשֵך אל עבודת הספרות. המלאכה בבית־הנסירה היתה מסודרת ופקידים מנצחים עליה, ויכולתי למצוא מועד פנוי גם למעשה הכתב, בפרט שאיני מתקשה בכתיבה. את ההשקפות מזמן לזמן בחוברות “השלח” היה כותב הד"ר שמריהו הלוי, ואולם התמנותו לרבנות מטעם הפריעה אותו מעבודה ספרותית קבועה, והסכמתי אני להצעתו של העורך לכתוב השקפות על נושאי הזמן, שנקראו בשם כולל “רועים ועדריהם”. כתבתי גם בשביל לוחות “אחיאסף” לבקשת העורכים, וגם בעתון הרוסי למסחר ותעשיה נהייתי סופר קבוע בכל השאלות למסחר היער במקוה הנהרות של הדניפר.

לעתים קרובות מאד היה בא אלינו לריצ’צה גיסי ש. פבזנר. גם את ביה“ס התיכוני גמר בברלין, ואז היה כבר תלמיד הפוליטכניקום בשרלוטנבורג. בברלין נמצא תמיד בחוג ספרותי. מורו ומחנכו היה הד”ר ח. ד. הורביץ, שפרסם אחר כן כתבים במקצוע הכלכלי, וזמן ידוע היה גם ראובן בריינין נותן לו שעורים. לפבזנר זה היה כשרון ספרותי, שלא פִּתַּח אותו, ונסיונותיו ב“השלח”, וכן ברוסית, הבטיחו תוצאות טובות. השנה היתה שנת הוסדה של ה“פרקציה העממית”, שבראשה עמד הד"ר חיים ויצמן, וגם גיסי זה היה אחד מחבריה. כל זה יצר בחצר בית־הנסירה אצלנו אוירה מיוחדת, ספוגה עניני ספרות ולאומיות בתוך מסגרת רחבה של חיי הנוער של משפחותינו וצהלת הצעירים, ויש אשר חייהם ומשחקיהם של אלה דבקו גם בנו ויוציאו אותנו בחזקה מתוך אהלי הספרות והשאלות הארורות להתהולל עמהם.

ולעת רדת הקיץ ואורחי יצאוני, ונסעתי גם אני לתיאודוסיה להתרחץ שם ולאכול ענבי קרים. אנכי כבר ידעתי את העיר ואת אנשיה ואת עניניה הצבוריים, והעסקנים שבתוכה ידעו גם אותי. העיר היא היסטורית, אולי יותר היסטורית מכל יתר הקהלות היהודיות במדינת רוסיא. בית־כנסת עתיק מאד נמצא בה, שלפי הכתבת על גבי ארון הקדש נבנה בשנים הראשונות של המאה העשירית למנין הרגיל. ספרו, שבבית־הכנסת הזה היתה “גניזה”, שממנה הוציא בזמנו הקראי אבן־רשף (פירקוביטש) הרבה מן האוצרות, שמכר אחר כן להספריה הקסרית אשר בפטרסבורג. בית־הכנסת מצוין בעתיקותו, אך לא בגדלו, ו“בימים הנוראים”, המקבצים אל הרנה ואל התפלה את כל אנשי העדה, חוכרים לשם סדור תפלה את אולמי הקלוב המקומי.

היהדות בערי חצי האי קרים היתה בעת ההיא הולכת ויורדת במובן המסורת העברית, הרוחנית. משפט זה הוא גם ביחס להקראים, גם למספר הקטן של הקרימצקים, אלה תושבי הארץ שם מימים קדמונים. אך גם היהדות התלמודית, חלקה של היהדות הרוסית במקומות האלה, היתה מדולדלת. אין תורה, אין דעת השפה העברית. כנהוג, היו אז בתיאודוסיה שני רבנים: מורה־הוראה ורב מטעם. הראשון היה בן אחד הרבנים באודיסה, צעיר הגון מאד, בקי בש"ס. מקומו של זה היה צריך להיות באחת מערי ליטא, ורק התנאים החמריים הטובים הביאוהו אל הרבנות בעיר שכזו. וגם נסה הרב הזה לבקש בתוך הנוער ניצוצות היהדות ולפתח אותם למען תוקד האש ולא תכבה. מצא לו תלמידים אחדים מתוך תלמידי בתי־הספר התיכונים ויקבע להם שעורים בתלמוד ושפת ההוראה היתה… רוסית רצוצה. הרב נסה את כחו גם להטיף מעל במת בית הכנסת הזמני באולם הקלוב. – לעומתו היה הרב מטעם כלי אין חפץ בו. זה היה צעיר, שהיתה לו הזכות להבחר לרב־מטעם, – ונבחר. לא תורה, לא השכלה עברית, אדם מוגבל, וגם העורק הצבורי שלו לא היה מפותח. אבל הוא הכיר וידע, שבעיני הרָשות הוא הרב, ולא אחר, ואת זכותו זו היה תובע מאת עדתו. והיה מתמרמר מאד על מה ולמה חולקין כבוד־רב לזולתו, לאיזה אדם מן הישיבה, שאינו מסלסל בשערו ואינו עושה שפמו כהלכה וגם בגדיו עליו לא לפי האפנה הנהוגה. ועוד יותר היה משתומם בראותו גם אותי, איש הספר והספרות, הכותב ומפרסם דברים גם ברוסית, אדם תרבותי לפי השקפתו, – גם זה מוקיר ורחים את הרב הבטלן ונותן אותו ממעל לו, עליון על הרב “האמתיי, הרב אשר לו גושפנקא של הממשלה ירום הודה. ולא התאפק האיש פעם וידבר אלי בהתגלות לבו על אודות הדבר הזה. במקרים כמו אלה אני אוהב לשלם לאיש שיחי כגמולו, ודברתי גם אני אליו בלא לב ולב, ואמרתי לו את אשר בלבי על תפקידו של רב־מטעם בערים נדחות כמו אלה. תפקידו הוא – אמרתי בהלצה – להיות “היד השלישית” למשחק “הבכורה”, פרופירנס בלע”ז, כשישנם שנים משחקים וחסר השלישי לזימון. הן כל עבודה צבורית אין עליו, והוא תמיד פנוי, וגם הפרוטה מצויה בכיסו, ובכן אין טוב ממנו להיות “שלישי” מסביב להשלחן הירוק. במה דברים אמורים, אם הוא מרגיש את עצמו רב־מטעם, פקיד ממשלתי, שאמת אין צורך בו לא לאנשי העדה ואף להממשלה; ואז, כדי שלא ילך ויזיק, מוטב שלא יועיל ויבלה את עולמו במה שיבלה. ואולם אם בן תרבות הוא הנבחר לרב ולבו ער למצוקות עמו, ויודע הוא מה זו חובה צבורית, אזי מוצא הוא תמיד כר נרחב לעבודה בתוך קהלו. ורבנים־מטעם כאלה מוצאים תוכן, יוצרים תוכן בשביל חייהם בעדתם ומשתמשים לטובתה אף במסגרת החשכה של הפקידות הרשמית אשר סביבם.

שתים־שלש שנים הייתי הולך לתיאודוסיה לימי בכורי הענבים ובאין לי כל עבודה, והלכתי לשָם לשֵם מנוחה, הייתי נכנס ויוצא אל תוך הענינים הצבוריים של העדה. פעם אחת ביום הכפורים בשעת ההפסקה בין מוסף למנחה, פנו אלי ראשי בית התפלה בבקשה לדרוש לפניהם מעל הבמה. “ידבר נא אדוני אלינו דברים אחדים – בקשו האנשים – יהודית פשוטה, בלשון־אֵם”. והבקשה היתה ישרה, מעומקא דלבא, ועין בעין ראיתי, כי לאנשים האלה געגועים אל דבר ד' ברגעי רצון אלה. לא סרבתי לקהל, ועליתי על הבמה והריקותי מעט את לבי. וממחרת הגישו לי הגבאים קבלה על סכום מסוים לטובת הועד לישוב ארץ ישראל. ובהיותי איש צבורי מנוער, הרגשתי כי כבר נוצרו וקימים קוים ביני ובין לבבות בני העדה, ולא החמצתי את השעה להשתמש בהשפעתי על אחדים מראשיה. כמו שאמרתי, היו מסדרים את עבודת ד' בימים הנוראים באולמי הקלוב האזרחי המקומי. זה לא היה עולה לבני העדה בנקל. האולם היה מקושט תמונות שונות, שלא היו מתאימות למקום תפלה ליהודים, ואותן היו צריכים לכסות או להסיר. בית הכנסת העתיק היה גם קטן גם לא במרכז הישוב העברי החדש. העיר נטתה להתפתח, להיות מקום המרפא בחצי האי קרים בשביל היהודים, אחר שאסרה הממשלה עליהם לשבת ביאלטא ואגפיה. והזמנתי באחד הימים את נכבדי הקהלה לחדר משכני, והצעתי לפניהם כי יבנו להם בית־כנסת, ולא יסתפקו בבית העתיק והקטן שנבנה לפני כאלף שנים, וכי יביאו גם הם את תרומתם אל האוצר של תולדות עיר מושבם.

בשנים שלאחרי זה לא יספתי ללכת לתיאודוסיה. הרופאים בחרו לימי מנוחתי את מעינות הרפואה בביהמן ובגרמניה. ואולם באחד הימים, כעבור שתים או שלש שנים, ואנכי הוזמנתי מאת קהל עדת ישראל בתיאודוסיה לבוא לחנוכת בית־הכנסת החדש אשר בנו. הקימו האנשים את אשר החליטו, וגם את המציע לא שכחו ביום שמחת לבם.

כה. אספת מינסק

בקיץ הראשון לשבתנו במעון הקיץ החדש אשר בניתי לי בטשָאנקי על יד הומל, היו לנו אורחים לרוב. גם אשתי גם ילדי אוהבים להכניס אורחים, ולא היה ביתי מעולם צר להכיל את האורחים הבאים אלי. אפשר היה תמיד לפנות בשביל האורחים את חדרי הילדים, ואלה האחרונים היו מוצאים להם מקום ללון בבתי יתר בני המשפחה, שגם להם היו בתים ומעונות בטשאנקי. כי אך בנינו אנחנו לנו מעונות קיץ במקום הזה, והנה נמצאו עוד מן התושבים האמידים אשר בהומל, וישכרו להם גם הם מגרשים מאת פקידות העיר, ויבנו להם גם הם מעונות. ותרבינה המשפחות, ונפתחה חנות מכולת, ונם שוחט היה לימים קבועים, והאניות העושות דרכן בנהר סאָזש מקיוב להומל וחזרה היו מתעכבות אצלנו, מכניסות ומוציאות נוסעים, ורבתה התנועה והמו החיים. ובאו אלינו לעשות עמנו את חדשי הקיץ אורחינו בשתי השנים האחרונות בריצ’יצה, אשר גינצבורג ובתו ודובנוב, ולרגלם באו לבקר אותם אנשים שונים מחוגי הספרות והעסקנות הצבורית. בקיץ ההוא היתה אספת הציונים הרוסים במינסק, ובדרכם אל האספה סרו לטשאנקי מ. אוסישקין והד“ר י”ל כצנלסון (בוקי בן יגלי) מכירי הטוב עוד מימי פטרבורג. הד“ר צבי ברוק היה אז מורשה הגליל המקומי של ההסתדרות הציונית, והוא היה תושב הומל, ועשה את הקיץ ההוא בטשאנקי גם ש”י איש הורביץ, שגם להוריו היה מעון קיץ שם. היתה סביבה מלאה חיים ותנועה. הציונות המדינית היתה רווחת ברחוב היהודים, ובקונגרס שלפני זה נוסדו שתי מפלגות באופן רשמי בתוך התנועה: הפרקציה העממית משל הצעירים המשכילים באירופא המערבית; ולעומתה, ואולי גם בשבילה וכנגדה, הכריזה גם ההסתדרות “המזרחי” על קיומה הרשמי בקרב תנועת התחיה. שני העתונים היומיים, “המליץ” בפטרבורג “והצפירה” בוארשוי, התחרו זה בזה ויגבירו את התעמולה לרעיון הציוני וגם הד"ר גרוזנברג¹⁹ בשבועונו “העתיד” ברוסית הגה הבה לדבר התחיה.

אוסישקין ובוקי־בן־יגלי עשו אצלנו, בדרכם לאספת מינסק, ימים אחדים. באחת השיחות מסביב למשתה התה ספר אוסישקין, כי בקיוב נודע לו, כי שלום־עליכם עשה בערמה עם “תושיה”: הוא הבטיח לבן־אביגדור לעזוב את השבועון “דער יוד” של “אחיאסף”, ואולם הוא ממשיך לפרסם בו את פיליוטוניו, ואך החליף את כנויו, וחותם את כתביו בשם “גוט מארגען”. המסובים פרצו בשחוק על “הידיעה” הזאת, באשר ידעו כי אני הוא הכותב את הפיליטונים בחתימת “גוט מארגען”, וכי לא קשה הדבר להבדיל בין הכשרון המצוין של “שלום עליכם” ובין המחקה אותו. נעים־שיחה היה תמיד הד"ר כצנלסון. זוכר אני איך הגדיר פעם בהלצה את ההבדלים בין אחד־העם, בין אוסישקין ובין עצמו. אחד־העם איננו ציוני־מדיני, אוסישקין – ציוני־מדיני, והוא – לא־ציוני מטעם מדיני. וליום הקבוע של האספה נסענו כלנו למינסק.

האספה במינסק היתה רשמית שכמוה לא היתה לפניה במדינת רוסיא לכל תנועה צבורית או לאומית. בעת ההיא סגלו להם השלטונות ברוסיא את שיטת הרגול הידועה על שם זובטוב ממציאה. עודנו צעיר רכש לו זובטוב אמון בחוגי הריבולוציונירים מתוך תלמידי בתי־המדרש העליונים במוסקבה, ונהיה למרגל, ולאט לאט עלה לגדולה. בתקופה שאנו עומדים בה כבר היה ראש הבולשת הפוליטית במוסקבה, וגליל מינסק היה תחת פקודתו, ושם היה פקידו ההולך בשיטתו, גריגוריב. השיטה היתה להתקרב אל הנוער, לתת לו חופש להתאסף וגם לעשות תעמולה בקרב בעלי המלאכה והצעירים העובדים, כדי לדעת תמיד את המצב, את הנעשה, את אשר אומרים לעשות. זובטוב חשב, כי אם יתן לתנועת המרד חופש ידוע, אז, ראשית, יאמינו בו ובשאיפותיו הטובות וירכוש לו אמון מבין הצעירים ויגלו לפניו את מחשבותיהם; והשנית, הוא ירכוש לו גדודים מסורים לו, והם ילחמו נגד הריביליוציונרים הנסתרים, שאינם רוצים להסתפק בזה, שהוא נכון לתת להם; לכל הפחות יהיו לו גדודי־מעבר, לחדור על ראשיהם אל מחנה המורדים האמתים, הפעילים, החותרים בלי הרף תחת המשטר הממלכתי להפילו. ומפני שבמינסק רכש לו גריגוריוב פקידו חוג מסור לו מקרב הצעירים היהודים, לכן על נקלה השיגו אנשי שלומנו בעיר ההיא את הרשיון להתאסף. ואף גם זאת: המשטרה העליונה הכירה באספה זו אמצעי ישר, להעריך ולהכיר את התנועה הציונית לכל פרטיה ושאיפותיה וגם את האנשים העסוקים בתעמולתה של תנועה לאומית זו, ואיזו נקודות־מגע לה עם תנועת השחרור במדינה. שר הבולשת גריגוריב היה יושב בקביעות בשורה הראשונה של ישיבות האספה, ושמע בתשומת לב אל ההרצאות והוכוחים. לפי הידיעות אשר בידי, נחם השלטון, לאחר המעשה, על האספה ההיא ועל אשר הרשו אותה. האספה התנהלה כל הזמן בדרכי הקונגרסים הציונים, כלומר בסדרי פרלמנט מצוינים, והאספה שמשה בתור שעור ראשון לאספות צבוריות רבות־עם, – שעור, שהיה כלל וכלל לא רצוי להשלטונות ברוסיא אז. את דבר “הפרלמנט היהודי” במינסק הזכירו שונאי ישראל אחר כן לא פעם לאשמת המשטרה, שלא תפסה את הענין כהוגן לכל עמקו. בכל אופן, לא מרוב חבה לישראל ולתחיתו הרשו את האספה במינסק אלה השלטונות, אשר באביב של של השנה הבאה סדרו את הטבח בקישינוב.

ואולם אין אני כותב את תולדות האספה, ואני שב אל זכרונותי אני.

אנכי באתי למינסק יחד עם אחד־העם, והתאכסנו בחדר אחד. יתד האספה וגולת כותרתה היתה ההרצאה של אחד־העם, שנתפרסמה אחר כן בשם “תחית הרוח”. תפקידה של הרצאה זו היה להכניס עד כמה שאפשר בהירות בסבך המושגים שנוצר בקונגרסים מסביב לשאלת הקולטורא. שאלה זו לא ירדה מעל סדר היום של כל הקונגרסים שקדמו לאספת מינסק, וכל המרצים והנואמים שקבלו על עצמם לבארה שברו את אזן השומעים ויערפלוה וירחיקו אותה מן השכל. בעיני הקהל הגדול העומד בעזרה קבלה השאלה צורה מוזרה ובלתי נכונה, עד כי נראתה כמו שאלה: ציונות או קולטורא – מי משתי אלה עדיפה? צריכים היינו לכח ההסברה של אחד־העם ולכשרון ההגיון שאין דומה לו של זה, כדי לקבוע את יסודותיה ומקומה של הקולטורא בתוך רעיון התחיה של עמנו הנקרא ציונות. ההרצאה של אחד־העם במינסק הניחה על מכונתה את הגגית הכפויה, שהיתה בידי הציוניים המעשיים, מוכרי השקלים, להלום בה את ראשי האנשים, המטיפים לשמור בראש ובראשונה על הערכין הרוחניים של עמנו ויהי מה, אותם הערכין שהם נכסי צאן ברזל של האומה הישראלית, ואשר בלעדיהם הציונות המדינית לא תצויר, לא תקום ולא תהיה. כשעתים נמשכה ההרצאה של אחד־העם וכוסות־תה אחדות זו אחר זו הביאו להנואם על הקתדרא. הקהל היה כלו קשב. זוכר אני, כי עבר רטט באולם, כאשר הראה את ה“עבדות בתוך חירות” של אנטוקולסקי, הפסל המפורסם, אשר רק מתוך עבדות פנימית הלך לבחור לו את איבן האיום במקום הורדוס שלנו ואת הנזיר ניסטר במקום הגאון מוילנא. במופתים חותכים הראה את הרקב אשר ב“חכמת ישראל” של חכמי המערב, את כל הצללים השחורים אשר סבבו את יוצרי “חכמת ישראל” זו, נמוקיהם וטעמיהם, – נמוקי עבדים נרצעים למזוזת אדונים זרים.

ובאספת הציונים במינסק השתמשו מנהלי “אחיאסף” להתאסף שם ולהתיעץ על צפונות החברה ההיא. והיה על מה להתיעץ. המצב החמרי של אחיאסף היה ברע מאד. השבועון “הדור” אכל הרבה מהון החברה, ולפני החברים, שנאספו אז במינסק במספר הגון הָעמדה השאלה אם להמשיך גם את “השלח” או לחדול. הירחון הזה, שהיה עטרת תפארתו של “אחיאסף”, הביא גם הוא אך הפסד, ומספר חותמיו לא כסו את הוצאותיו. מנהלי “אחיאסף” בני ורשוי היו נוטים “לנסות”, אולי יצלח בידם למלא את הגרעון ולחבר קצה אל משנהו איך שהוא; ואולם עורכו, אחד־העם, לא הוא האיש אשר יוליך אנשים שולל, ולא הסכים מעולם להכריז על חתימת השנה, אם לא היה בטוח באופן ממשי, כי יוציא את השנה ובכבוד הראוי לירחון עברי יחידי, אשר שמו נקרא עליו. ויחד עם זה היתה השאלה על אודות קיומו של “השלח” גם שאלה חמרית נכבדה מאד בשביל העורך, שעל הירחון היתה גם פרנסתו אז, מקור מחיתו. והחברים הנאספים ידעו את המצב הזה, ואיש מהם לא יכול להחליט לכרות את הענף שאחד־העם יושב עליו. אבל אחד־העם דרש בכל תוקף לבלי להביא בחשבון את הנמוק הזה, את התכונה האישית. ואמנם, אם כי החלטנו כלנו להמשיך את הוצאת “השלח” ויהי מה, אחד־העם הודיע לנו, כי הוא מתפטר מהיות עורכו, וגם שלח את דברו באופן רשמי (כמדומני במכתב כתוב רוסית) להודיע להאספה הכללית של החברה, שמראשית שנת האזרחים הבאה הוא חדל להיות עורך “השלח”, ומאז נמנה לזה תלמידו הנאמן, הד"ר יוסף קלוזנר, למלא את מקומו.

ואני לא אוכל לשכוח פרט קטן אחד. במלון במינסק ישבנו אני ואחד־העם בחדר אחד. באתי החדרה, והנה בן זוגי מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, מעשן בלי הרף ונרעש מאד. נסיתי לדבר אליו למען הרגיעו; והנה הוא נגש אלי, וכדרכו שם ידו על כתפי, ויספר לי כי אך זה יצא מעמו אחד (הוא קרא בשמו) אשר השתתף באספת אחיאסף וידע את המצב. האיש הוא גם סופר, גם סוחר בעל הון, וידע האיש את השפעתו של אחד־העם על החוגים הרשמיים של הציונות. ובעת ההיא רבו בתוך הציונים יוצרי פרויקטים והצעות ליסד בנקים במקומות שונים בתחום המושב. ובהיות שאחד־העם נשאר, לאחר שהתפטר מעריכת “השלח”, בלי פרנסה, לכן הציע הסוחר־סופר, שידע צורת מטבע ופרק ברוחים, כי ייסדו הציונים בהשתתפות עמו בנק, ואחד־העם אך ישתדל בזה, ויבוא על שכרו בהמנותו למנהל… צריך הייתי – אמר לי אחד־העם בהתרגשות – לירוק בפניו, אבל מרוב צער וכעס לא יכולתי לעשות גם את הדבר הזה. הוי, הוי האנשים!.. ואני הוא האיש, שבאים לפני בהצעה שכזו!..

לא על נקלה עלה בידי להשיב אותו למנוחתו ולהסיחו לדבר אחר.

והדבר האחר אשר לקח את לבבי במינסק היה – יסוד אגודת סופרים, אשר רבות עמלתי בו שם, ומאז זה יותר מחצי יובל שנים הוא שיחי והגיגי עם חברי הסופרים. ועל הדבר הזה – בפרק מיוחד.

כו. הנסיון לאגודת־סופרים

בימים הטובים, ימי התרוממות הרוח, שהיו לנו באספת מינסק, רחש לבי לנסות את כחי אולי יצלח בידי להוציא אל הפועל את הדבר, שעליו חלמתי זה כמה ואשר אליו מיחלים, צריכים ליחל הסופרים העברים זה כמה. הן גם עורים רואים את כל כחו של הארגון, איזו משאות־צבור כבדים מרימים במוט התנופה של הכחות המאורגנים והמרוכזים, ולמה לא יהיו עובדי הספרות העברית כבעלי־מלאכה ואומנים למקצעותיהם המסודרים ומאורגנים. עוד בבזיליאה, בימי הקונגרס הציוני הראשון, היה דברי אל חברי הסופרים להתחבר, וגם באחד הימים התאספנו אז שם להתיעץ על אודות רעיון יסוד “אגודת סופרים”, – אבל מאומה לא עלתה בידינו. פגשתי רשלנות, בטלנות, קטנות, וגם קנאה פעוטה לא חסרה. מאז עד מינסק עברו חמש שנים, וכל עין ראתה את כל החיל אשר עשתה ההסתדרות וההתארגנות בעניני ציון בכלל, וקויתי כי הפעם יעלה בידי לחבר את הסופרים לאגודה. באולם האספה מניתי וספרתי והנה מצאתי כארבעים או כחמשים איש והם בין סופרי ישראל כותבים עברית. התיעצתי עם הטובים והבקיאים אשר בהם וערכתי הצעה קצרה, אשר בה רשמתי את היסודות, שעליהם תִבָנה אגודת הסופרים. כל אספה של סופרים, אספה מיוחדת, לא קראתי. ראשית רבה מאד היתה עבודת הצירים, שבתוכם היו גם הסופרים, ומן הנמנע היה להעתיקם מעל העבודה הציונית הכללית לשם רעיון מיוחד, שהוא פרטי לגבי העבודה הכללית. ושנית, – אודה על האמת: כבר היה לי הנסיון מבזיליאה. גבורים הם סופרינו להתוכח וגם לבטל את דעתם של זולתם בק“ן טעמים, אך חלשים ואין אונים הם ליצור איזה דבר, בפרט דבר ממשי, הנוגע להם. ולכן גמרתי בלבבי לקחת את כל דבר ההצעה שהכינותי על אחריותי אני, והר”א גינצבורג והר"ן סוקולוב הסכימו על ידי. נתתי להעתיק את ההצעה בהרבה נוסחאות ושלחתיה בין אחי הסופרים אשר באולם וגם אל יתר הצירים אשר היו שם. בראשית הצליח הדבר: כל הסופרים הנמצאים חתמו על ההצעה, נתנו ידם אל האגודה, וסוקולוב בהרצאתו הודיע חגיגית מעל הבמה, כי “אגודת הסופרים” נהיתה ותצא אל הפועל.

מטרת האגודה היתה לחבר את כל הסופרים הכותבים עברית בכל העולם לעזור איש לרעהו בכל עת צרה, לשמור על כבוד הסופרים העברים לבל יחללוהו ולשפוט בין סופר לרעהו בעניני כבוד ונמוס ודרכי הארץ. אבן פנת האגודה – עזרה עצמית. לא מנדבות תכלכל האגודה את קופתה, ורק הסופרים לבדם ירימו תרומתם, יחשכו מפרי עבודתם ויעזרו איש את רעהו, איש את עצמו. אין אנו דוחים זבחים ומנחות אשר יביאו אל האגודה חובבי שפתנו ומוקירי עובדיה, ואשר ייסדו קרנות לטובת הספרות והסופרים; אבל יסוד האגודה וראשית בנינה – עזרה עצמית בכל צורותיה השונות. על האגודה לדאג לצרכיהם של חבריה, להקל עליהם את מלחמת הקיום, להלותם בשעת דחקם, לתמכם לעת זקנה ככלות כחם ולעזור למשפחותיהם. ויחד עם זה חפצנו לשמור על כבוד הסופרים, והאגודה תלמד את חבריה כי ישמרו הם על כבודם. תשפוט האגודה את אלה, שאינם שומרים נמוס בפולמוס²⁰, המתכבדים בקלון חבריהם, המוכרים את כשרונותיהם לכל עֵקר, העושים את הספרות פלסתר. וקבעתי הלכה, שהאגודה תחל עבודתה בהיות לה הון־יסודי של חמשת אלפים רובל. העניות מְנַוֶלת את הסופרים, וחפצתי, לכל הפחות, שלא תהא עניות באגודת הסופרים. יהי לאגודה זו הון בן ערך, ואז תחל את עבודתה בהרחבה, בכבוד, ותלך ותתחזק ותביא ברכה בעזרתה. אני האמנתי, כי יצלח על נקלה בידי לאסוף את ההון היסודי של חמשת אלפים רובל. המורשים הציוניים לגליליהם השונים, אחד אחרי השני, הודיעו בהרצאותיהם באספה על מספר גדול של אגודות ציוניות בערי הגלילות. ההרצאות דברו על אגודות למאות, ולכן יצא לי חשבון, כי לא יכבד הדבר לאסוף את הסכום מאת כל האגודות.

מה שהטריד אותי מאד – זהו מקום מושב האגודה. התנאי ההכרחי לקיום האגודה היה אשורה מאת השלטונות, שלזה כמעט לא היתה אז כל תקוה. המשטר הצארי אז עמד כצר נגד כל ארגון, בפרט ארגון סופרים, ועוד סופרים עברים. היו רק שני דרכים: או להכניס את אגודת הסופרים בתור מוסד על יד חברת “מרבי השכלה בישראל ברוסיא”, או ליסד אותה בצורת חברה קומנדיטית, שכזו היתה אפשרית בורשוי, כי במדינת פולין עוד התקיים ספר החקים של נפוליון, ועל פיהו נתאשרו גם חברת “אחיאסף”, חברת “כרמל” וכדומה. הדרך הראשון לא היה נוח ביותר, כי היחס של חברת “מרבי השכלה” היה זר להספרות העברית, ולא ידענו אם יקבלו שם את אגודתנו בסבר פנים יפות, ועד כמה ישאירו לאגודה זו שלטון עצמי בתוך הנהלת עניני החברה “מרבי השכלה”. ועוד נמוק אחד. פטרבורג לא היתה עיר מושב סופרים עברים, ואפילו “המליץ” שתחת עריכתו של ל. רבינוביץ אז לא היה אכסניה הגונה של סופרים עברים. לעומת זה רצויה היתה אז וארשוי, שבה התרכזו פעולות ספרותיות חשובות, והמוסדות “אחיאסף” “תושיה” ו“הצפירה” של סוקולוב רכזו סביבם כמעט את טובי העובדים הספרותיים בעברית. ובשביל זה קבעה ההצעה את העיר וארשוי למושב האגודה, אם כי בפירוש הותנה כי בהשתנות הענינים והעתים אין העיר וארשוי מוכרחת.

ובהיות מטרת האגודה עזרה עצמית, לכן הטילה ההצעה על כל הסופרים, שישתתפו בה, גם חובות בתרומות כסף משלהם. על החברים היה לשלם שנה שנה סכום קבוע, ומלבד זה גם אחוז ידוע משכר עבודתם, מפשיטי דספרא שהם מקבלים מאת המוציאים לאור. האגודה היתה יכולה לחשוב, כי ימצאו בין המחברים שיתנו לה את זכותם בהדפסת ספריהם, וגם מנחות חובבי הספרות העברית ועזבונותיהם בכסף וברכוש לטובת האגודה. תרומתו השנתית של חבר נקבעת בסך שלשה רובל ושנים למאה משכר הסופרים לשורות או לשיעורין אחרים, אך לא ממשכורתו החדשית או השנתית. ועוד הותנה, כי אם יעדיף הסכום יותר מחמשים רובל, אזי העודף אינו שייך לקופת האגודה הכללית, ואך נרשמים הסכומים העודפים לזכותו הפרטית של החבר. לא קוינו לנדיבים מחוץ לאנשי העט, כי גם אז כבר היתה מלאכת הסופרים נעשית כשכר, והסופרים בעצמם היו יכולים לפרנס את צרכי האגודה. ההצעה שמה גבול לסכומי התרומה של החברים מרוחיהם בכונה, לבל יהיו הסופרים העצלים נשכרים והעמלים נפסדים. את חובבי הספרות הנדיבים אין ההצעה דוחה, מקבלת ברצון מנחות ועזבונות, אבל היקום של האגודה הם הסופרים בעצמם. וקבענו לחוק, שכל סופר הממלא את חובותיו להאגודה במשך עשרים שנה, הוא נפטר מכל תשלומין וזכיותיו בתור חבר שמורות לו כל ימי חייו, והיה זה שכר טוב לאלה הסופרים, שהיו נאמנים בברית האגודה במשך שנים רבות.

לפי ההצעה, היה הועד המנהל את אגודת הסופרים נבחר מאת שלשת המוסדות הספרותיים שהיו אז בוארשוי: “אחיאסף”, “תושיה”, “הצפירה” ומאת “המליץ” בפטרבורג איש אחד איש אחד למשך שלש שנים מן הסופרים היושבים בקביעות בוארשוי, ומלבד ארבעת אלה יבחרו באספה כללית של כל החברים סופר אחד לראש, סופר אשר לא ישא משרה במוסד ספרותי, וגם גזבר הועד. שני האחרונים, הראש והגזבר, יכולים להבחר גם מתוך היושבים מחוץ למושב הועד. חובות הועד היו הרגילות של כל ועד מנהל חברה, וכן היו גם זכיותיו בהגבלות ידועות, שלא לקפח את זכיותן של אספות כלליות. בנוגע לאלה האחרונות חשבנו כי אך טוב לנו להתאימן לזמן ולמקום של הקונגרס הציוני או אספות ציונים ברוסיא. הן תמיד היו הסופרים העברים ראשונים לבוא לקונגרסים ולאספות לאומיות, ולכן חשבנו לטוב לנו לקבוע את האספות הכלליות של אגודת הסופרים בהתאם למועדים אלה. באותו מעמד, באספת מינסק, קימו וקבלו הסופרים וגם הקהל אחריהם את ההצעה. כארבעים סופרים כתבו את ידם אל האגודה ויכניסו כל אחד את דמי הקדימה (שני רובל), ואנכי פרסמתי בדפוס את שמותיהם. באולם האספה נמצאו נדיבים שהודיעו את חפצם להשתתף ביצירת הון היסוד: חברת “אחיאסף” נדבה מאתים רובל, חברת “כרמל” – שלש מאות רובל והר“ן סוקולוב נדב את כל שכר הסופרים בתרגומו את הספור “תל אביב” של הד”ר הרצל.

ותיכף לאחרי האספה בשובי הביתה החלותי בעבודת תעמולה לטובת האגודה, הדפסתי (במובן, שלא ברשות המשטרה) גליונות לחתימה לאסוף את ההון היסודי ושלחתי את הגליונות אל המורשים הציוניים לגלילותיהם. המורשים האלה בהרצאותיהם נתנו דין־וחשבון על פעולותיהם איש בגלילו, והודיעו כי אגודות ולשכות רבות נוסדו לרעיון הלאומי, ובהתאמה לזה שלחתי להמורשים הרבה נוסחאות של גליונות וקויתי לאסוף על נקלה את הסכום של חמשת אלפים רובל, כסף היסוד. כל החורף תרס"ג עמדתי בקשרי מכתבים עם המורשים, אבל – כסף כמעט לא בא, כי הגליונות לחתימה לא נשלחו, מפני – – מפני שלא היה למי לשלוח. האגודות והלשכות היו בחזון, על הנייר… נאספו בקושי איזו מאות רובל. אבל הכשלון הזה לא הפחידני. אני בכלל מן האנשים, שאינם מתיאשים אם הנסיונות הראשונים אינם עולים יפה; יהודי אנכי, ויש לי שהות לחכות, ותקותי עומדת ומעודדת אותי תמיד, ובמה שנוגע לעניני זה, לאגודת הסופרים, הלא עיני ראו את הספרות העברית הולכת ומתפתחת, גוברת חילים. הירחון “השלח” לבדו צרף את כשרונות סופרינו, וכל עין רואה העידה, כי הספרות העברית הולכת וקמה לתחיה יד ביד עם התפתחותה של התחיה הלאומית. סופרים ארחי ופרחי, אנשי מקרה, “המושכים בשבט סופר” רק כדי לבלות זמנם, – אלה אין להם צורך בארגון כחותיהם, מפני שאינם כחות, אין בהם ממש; אבל סופרים, שעבודתם בכך, היודעים את תפקידם בחיים התרבותיים של עמם, שרכשו להם הידיעות הנחוצות לעבודתם ואינם חסרים כשרון, – האמנם אלה לא יתאגדו, לא יבינו את כל הטוב הנמצא והנשקף לספרותנו באגודתם? אמנם התעורר פולמוס²¹ קטן בדבר התועלת של אגודת הסופרים, ביחוד מאת הסופרים העברים הנמצאים מחוץ למדינת רוסיא. באמת, קשה היה, אפילו לו יכולנו ליסד את האגודה סחור סחור לאסורים והגבלות מצד חוקי המדינה אז, מן הנמנע היה לנו להושיט עזרה לחברים־סופרים בארצות אחרות. ואולם, לאחר כל אלה, היתה תקותי רבה, כי הקונגרסים הציונים, ששם גם רבים מן הסופרים העברים מתכנסים, ימצאו את הצורה הנאותה לברוא את האגודה. התכוננתי אל הדבר הזה בקונגרס הקרוב. אבל…

עוד אשובה אל הענין הזה ברשימותי אלה. אגודת הסופרים לא חדלה להיות משאת נפשי עד היום הזה. עוד תורָהּ לא נגמר.

ומפני שאני גומר ברשימה זו את דבר אספת מינסק הנני רושם בשביעת־רצון מיוחדת את התודעותי באספה זו אל הד"ר יוסף לוריא. הוא היה אז עורך השבועון הז’רגוני “דער יוד”, הוצאת אחיאסף, שבקיץ זה התחלתי לפרסם בו פיליטונים וגם מאמרים אחדים. התודענו אז, עבדנו אחר כן יחד בעתון היהודי הפטרבורגי, בשבועון הציוני הוילנאי, והתקשרנו בחבלי עבודה תרבותית משותפת בארץ־ישראל.

כז. נפלתי וקמתי.

אל משרד מסחרנו היה נכנס ויוצא תדיר אחד ממכירינו הסוחרים. זה היה יליד רוסיה החדשה, והתודענו בימים שהיה האיש מנהל בית־נסירה בקיוב, והיה קונה מאתנו קורות כשביל בית הנסירה של אדוניו, סוחר שויצרי, שגר באודיסא. בהמשך הזמן עבר האיש להומל, ויבן לו לעצמו בית־נסירה, ויסחר לו. בנוהג שבעולם, לא היו בין האיש הזה ובינינו נקודות־מגע: הוא היה יהודי דרומי, עם־הארץ במובן התרבות העברית, בעת שאנחנו אנשי ליטא, בנים למודי המסורת והתורה. ביחס המסחר, – הן הָיֹה היה האיש הזה כמו מתחרה בנו, כי על כן גם לו בית־נסירה בעירנו הומל, והוא קונה קורות לנסירה ומוכר קרשים, וטבעי הדבר שהוא צריך להתחרות בנו על שדה מסחר היער. ובכל זאת, כמו שאמרתי, היה מבקר את משרד מסחרנו לעתים קרובות, משתמש לפעמים בסכומים שונים מקופתנו בתור גמילות־חסד, ולעת מצוא גם קונה מאתנו איזו כמות של קורות החסרות לו לעבודתו. בכלל נוכחתי, כי חותני, שותפי בעסקינו, נוטה אליו כנהר שלום וגומל עמו תמיד טובה. בעיני אני לא טובים היו היחסים האלה, היו קצת חשודים אצלי. אני הנני איש יהודי; אינני נוקם במתחרה בי, ומכיר אני בזכותו של זולתי לחיות ולפתח עסקיו כפי יכלתו, אבל אין בי מן התורה המוסרית המזויפת של הנצרות שעל פיה החובה לתמוך במתחרים בי. השמעתי לחותני את אשר בלבי על היחסים הבלתי טבעיים האלה עם האיש, ויאמר לי חותני, כי הנה לאיש הזה הצעות מסחריות גדולות ונכבדות, ראויות להשמע. לבנו היחיד של אותו האיש יחסים טובים עם הבלגים, אשר בידיהם עסקי תעשיה רבים וגדולים בדרום רוסיא, בכל החבל של התעשיה ההררית המתפתחת… בתקופה ההיא היתה מדינת בלגיה השוק הכספי לתעשיות רבות ברוסיא, וגם מסלות־ברזל בערים רבות נבנו על ידי חברות בלגיות. קשרינו המסחריים היו ביחוד עם מסלות הברזל, כלומר עם המנהלות של המסלות, ועם קונים שונים בעלי קרפיפים בערי הדרום. הקונה הראשון, פקידות המסלות, הוא אמנם קונה בטוח, המשלם מחיר הסחורה במזומן, אבל המתחרים רבים. מסלות הברזל ליבוי־רומני והפוליסית עוברות בפלכים נטועים יערות רבים, ועל כל תחנה מהן אפשר לבנות בית־נסירה בשביל היער הקרוב. בעלי קרפיפי העצים ברוסיא החדשה אמנם קופצים לקנות מידנו, ואולם הקונים האלה משלמים בשטרי־חוב, שאת ערכם קשה לקבוע. אחר הוא הקונה בעל התעשיה ההררית הגדולה, שממעל לו עומד הכסף הבלגי. פה נשקפים אפקים אחרים, גדולים. הקונה הוא גם גדול־הכמות, גם התשלומים הם בטוחים, ואך לא קל הדבר להתקשר עם קונה זה. חברות בעלי מניות, שבראשן נמצאה מנהלה של בלגים, הכותבים ומדברים צרפתית , ובקושי נותנים אמון בסוחרים מקומיים. והנה בנו של אותו האיש התחנך בבלגיה, עבד שם במשרדים, והוא ואביו הסוחר באו ביחסים מסחריים עמהם, וחסר להם אך ההון המחזורי לעסקים, שהם כלם טובים ומבטיחים רוחים הגונים.

בהקשבה רבה שמעתי את הדברים, וגם הבנתי את ערכם. ובאחד הימים בא האיש אל ביתי הפרטי, מחוץ למשרד מסחרנו. כפי הנראה, שלח אותו החותן אלי. האיש הציע לפני את פרשת היחסים אשר לו עם החברות הבלגיות אשר במחוז חרקוב, במקום שהתפתחה אז תעשיה רבת ענפים ומקצועות, וכי הבלגים נכונים לקנות כמויות גדולות של סחורת יער גם בשביל המכרות אשר בארצם. אז כבר ישנן אפשריות בלתי מוגבלות למכירת התוצרת של בתי־הנסירה שלנו וגם של אחרים. תפסתי את הענין לכל היקפו, ואיש שיחי הרגיש בדבר; אינני מן הלהוטים אחרי משאות־כסף והרי זהב, אבל נכון הייתי לכבוש לפני מסחרנו דרכים חדשים לא ידעום עוד הסוחרים הרגילים, שמעשי אבותיהם בידיהם. לפי השקפתי, אפשר היה באמת לפתח את המסחר שלנו בשוק החדש הזה, שאין בו שטרות מסופקים, והמחזור גדול, כמעט בלתי מוגבל. הבעתי את דעתי זו לחותני, והוא אמר לי: אם העסקים האלה מוצאים חן בעיניך, – הריני נותן לך רשות לעשות אותם על חשבונך הפרטי, והיו הרוחים לך לבדך.

וכן היה. עתה קרבתי אלי את האיש שהתרחקתי מעליו לפנים, והחלותי לשאת ולתת עמו בדבר תנאי השותפות ביני ובינו. התחייבתי להכניס בעסק הזה עשרת אלפים רובל במזומן, ונם לקנות סחורה בשטרותי בסך עשרים אלף רובל. לשטרותיו של שותפי לא היה ערך מיוחד בשוק הסוחרים, והמוכרים דרשו רק את שטרותי אני. השותפות התקימה על פי חוזה פרטי, בלתי רשמי, כי אנכי לא חפצתי לתת את שמי להשתתפות חדשה זו. ראשית, בכדי שלא יערבבו את הפירמא שלנו הקימת בפירמא החדשה²², ושנית – לא ידעתי ברור את עבָרו של האיש, ולא חפצתי להתקשר רשמית עמו. בחוזה הפרטי שבינינו הבטחתי לעצמי כל זכיות בעלות על העסק, לפי המדובר והכתוב בינינו היה משרד העסק צריך להיות בביתי, וגם מנהל ספרי המסחר היה אדם משלי, והשותף הסכים למסור לרשותי גם את כל אשר היה לו. ואולם זאת האמונה הגדולה, שהראה לי שותפי, הכשילתני. “המצב מחייב”, ואנכי שלמתי לו כגמולו עלי, – האמנתי גם אני לו. בית־הנסירה שלו היה מעבר לנהר, ועל ידו היתה גם התחנה של מסלת הברזל. טובת העסק דרשה, כי המשרד ומושב הפקידים יהיו על יד בית הנסירה והתחנה, במקום שנמצאים הקרפיפים של הסחורה. בשביל זה היה עלי לותר על זכותי שיהיה המשרד בביתי. מנהל הספרים שלי היה באמת ממלא תפקיד של מבקר, רואה חשבון, והספרים היו תחת ידי הפקידים, שעבדו בעסק עוד קודם שנכנסתי לשותפות. באופן זה היתה לי רק השקפה כללית, אבל פרטי העסק היו קבורים בתוך הספרים והחשבונות שלא היה מנהל הספרים מספיק לחדור אל תוכם.

לאט לאט משך העסק אותי אחריו עמוק עמוק. הכסף המזומן, עשרת האלפים, אזל עד מהרה, והוספתי עליהם לחתום על שטרי־חוב לסוחרי־היער. היינו שולחים פקיד לקבל סחורה מאת המוכרים לנו ולטעון את הסחורה בקרונות ומכתבי היה ביד הפקיד אל הסוחר, כי עלי לתת לו שטרות על סכום הכסף כפי מכסת הסחורה אשר ימסור לפקודת הפקיד. והנה הסוחרים באו וכל חשבונותיהם בידיהם, והסכומים שהסחורה עלתה הם למעלה מסכום השטרות שהתחייבתי להכניס בעסק. סכומי השטרות רבו, ובמקום עשרים אלף עלי היה לחתום ולהוסיף ולחתום, עד כי נכנסתי בעסק זה ראשי ורובי, והסכום הכולל היה למעלה מחמשים אלף רובלים…

ואז התחיל להגלות הפרצוף של שותפי החדש, האופיים השונים של שני האנשים, הרחוקים זה מזה בחנוכם, בתרבותם, בהשקפת־עולמם. כאשר החלותי לבקר את מעשי שותפי ונסיתי לסרב לחתום על השטרות, שסכומם עולה כבר־כבר על הסכום שהתחיבתי לפי החוזה שלנו, אז ענני שותפי קשות, והבן שלו, שבידו היו הקשרים עם הבלגים הקונים, דבר אלי גם עזות. טובת העסק דרשה, כי יהיה לנו קרפף מיוחד, מחסן לסחורות יער באחת התחנות הקרובות אל בתי החרושת של הבלגים דפלך חרקוב, והעברנו לקרפף זה כמות גדולה של סחורה. והנה הסחורה הזו יצאה כלה מתחת אופק השגחתי והשפעתי. היא היתה לפקודתם של הבלגים, שהם לא ידעו אף ממציאותי והכירו רק את שותפי, ואת בנו. באופן זה היו נכנסים סכומי הכסף, שהיו הבלגים משלמים, או השטרות שהיו נותנים מחיר הסחורות, – לא לידי, לא אל המשרד המשותף שלנו בהומל, כי אם לידי השותף, והיה בידו גם להעלים ממני את הכספים ואת השטרות. והלא עסקים רבים היו לשותפי זה גם מבלעדי, לו לבדו, שאנכי לא השתתפתי בהם, וזקוק היה לכספים לשלם את חובותיו הוא, והיה איפוא לשותפי ענין להשתדל, עד כמה שאפשר, לסכסך את החשבונות של העסק המשותף, שלא אמצא בהם את המצב כמו שהוא. בקורי במשרד בית הנסירה חדלו להיות לרצון לפני שותפי, ופגישותינו היו למורת רוחו, ואנכי הרגשתי בזה, אם כי למראית עין היה הכל כשורה.

ולא ארכו הימים וחדל הענין להיות כשורה. באו והגיעו זמני התשלומים על פי השטרות שנתן העסק למוכרי הסחורה, השטרות החתומים על ידי. זמן הפרעון בא, ובקופת השותפות אין כסף… השטרות שלי אינם נשלחים אל הנוטריון ואינם יוצאים במחאות. משלם את השטרות המשרד של הפירמא שלנו, של “פבזנר את כהן”, שבאמת אין אחריותה כלל על חובות אלה. אבל מה לעשות, ואי אפשר לחלל את החתימה שלי. חודש חודש, ומשתלמים שטרות בסכומים הגונים. כיון שראה שותפי שהשטרות משתלמים, חדל גם לדאוג להם: מלאכתו נעשית ע“י אחרים” ע“י “פבזנר־כהן”… בינתים הגיעו חדשי הקיץ האחרונים, ואני חלש ונרגז, והרופאים שולחים אותי למעינות הרפואה, ומוכרח הייתי להטיל את דאגת העסק הזה על משרד בית־מסחרנו, לטפל בשותפי ולהכנס בסבכי העסק. ובשובי לעת האסיף מחו”ל לביתי נוכחתי, כי שקעתי עד צואר. הרבה עשרות אלפים רובל משלי נכנסו אל העסק, ואין אני רואה דרך להוציאם ולהשיבם…

ודרכי תמיד במצב קשה וכבד מאד, – לחתוך את הקשר הגרדי בפעם אחת, ויהי מה. דרשתי לפרק את השותפות, ויהיו העסקים המוצלחים כלם לשותפי. השותף הסכים תיכף, אבל כל כסף לא היה בידו לשלם את אשר השקעתי אני, וביחוד לפדות את כל השטרות בחתימת־ידי, שניתנו לסוחרים שונים. השותף הציע לפני, לא פחות ולא יותר, לקחת ממנו שטרותיו הוא חלף הכסף המזומן שהשקעתי ובמקום השטרות, שנתתי אני לכל הסוחרים. ערך שטרותיו של בר־נש זה לא היה רב, בפרט על סכומים גדולים של עשרות אלפים רובלים. לאחרי משא־ומתן וסבוכים שונים וקומבינציות מסחריות יותר חלקלקות משהן חלקות, עלה הדבר בידי להבטיח חלק הגון, כחצי הסכום, במשכנתא ובית־הנסירה שלו נעשה אפותיקא לחובי, ואת הנותר, כעשרים אלף רובל, האמנתי, הייתי מוכרח להאמין לשותפי על שטרותיו, שטרי־חוב רגילים ולזמני פרעון ארוכים, שראשיתם התחילה רק בעוד שנה, כל הוני היה תלוי בשערה, צפוי לאבדון…

זה היה הקיץ הראשון לשבתנו במעון הקיץ בטשונקי. אורחי היקרים, רֵעַי גינצברג ודובנוב, ידעו את כל התלאה המוצאת אותי, את הליכותי התכופות העירה לפקח על העסק החדש. בחדשי הקיץ עוד טרם גמלה הרעה, אך את קרבתה כבר החלותי לחוש, וידידי הטובים השתתפו בדאגתי. הן הייתי צפוי לאבדן כל הוני, כל החיל אשר עשיתי ברוב עמל במשך עשרים שנה. פרוק השותפות נגמר בינינו רק בימות החורף, ואז קבלתי את השטרות, ובהם יצאתי מן השותפות, והצפיה לגזר־הדין של מאורע ביש זה נמשכה עוד שנה שלמה, עד הגיע זמן הפרעון של השטרות.

נגמר הענין בכי טוב. העסקים באמת היו טובים. ואולי גם האיש לא היה נבל ולא התכון לעשקני. חסר היה מדת האצילות, ולא הבין להעריך את יחסי הטובים, יחסי האמון והבטחון, אשר הראיתי אני לו, ולא ידע לשלם גם לי כעל תגמולי עליו. הגסות של בני הדרום הפחידה אותי, בפרט שהיה האיש חסר תורה ותרבות ויראת חטא. ומפני שהעסקים הצליחו, וסכומי הכסף שהכנסתי הרחיבו את גבולותיהם והוא ראה ברכה, לכן מלא האיש את אשר קבל עליו, והשטרות נשתלמו בזמנם. במשך שנה שלמה הייתי אני וסביבי שרויים בדאגה, אבל נזק ממון לא סבלתי. השותף שלם גם את חלקי ברוחים, כפי שנדברנו בעת פרוק השותפות. והסכום הזה של הריוח היה לא קטן, לפי הערך. כסלמנדרא האגדית, כן ראיתי את עצמי כאוד מוצל מאש. הסכנה היתה גדולה.

כח. ימי טבח קישינוב. “גאולה”.

תנועת השחרור האזרחי והמדיני הלכה הלוך והתגבר ברחובות היהודים ברוסיא. גלים רחבים של התנועה השתפכו ויסחפו אל הזרם שדרות רחבות של הנוער העברי. השתדלות השלטונות, על פי זובטוב, לתפוש את הנוער בלבו, כדי לתפוש בידיהם את התנועה בקרב צעירי עמנו, – לא הצליחה, והתנפצה אל התעמולה הרחבה, אשר פתח “הבונד” הסוציאליסטי בהצלחה רבה בין בני הנעורים. אספות “המוניות”, (מאסובקי בלע"ז), תפסו להן את הלבבות, ובמקומות רבים, בערים רבות־אוכלוסין ובמקומות התעשיה, היה “הבונד” השליט במוחות ובלבבות של צעירינו. מינסק, וילנא, הומל, סמורגן, – “הבונד” היה נותן פקודה, ונסדרו שביתות חלקיות, במקצוע עבודה זה או אחר, ואחרי הפקודה היו ממלאים. הספרות החשאית, אם ברוסית או ביהודית, היתה נפוצה באלפי נוסחאות ויד המשטרה היתה קצרה להלחם בתנועה הזו. לשוא גיסו השלטונות בולשת פוליטית מיוחדת, לשוא מלאו את בתי־הכלא והגלו רבים לסיביר. במקום היחידים באו מאות, ואת מקום העשרות מלאו אלפים, המונים־המונים. תורת מרכס היתה רווחת, ולא אל זכיות־אזרח שאפו צעירי בני ישראל, אך אל מהפכה מדינית, אשר תמגר לארץ את סדר השלטון העריץ, ותושיב לכסא המלוכה את העם לבדו. הנוער העברי היה כלו אבק שרפה, הן הוא סבל את עול העריצות גם בתור יהודים, העשוקים בזכיותיהם האזרחיות היסודיות, וגם הוא, הנוער היהודי, היה מפותח הרבה יותר מן ההמונים האזרחיים, בני העמים האחרים. כל בנינו הלא הם למודי קרוא וכתוב, ודעות החופש החברתי והמדיני נפוצו בקרבם על נקלה. ואמנם כל “תחום המושב” היה הר געש, ובני נעורינו היו החלוץ העובר לפני החיל הנכון בכל עת למרוד נגד הסדר הממלכתי ששרר במדינה.

ובלב המיניסטר פליבה גמל הרעיון לחולל נסיון־תפתה – להטביע את תנועת השחרור בנחלי דם יהודים, וחבל שרי־ממלכה עריצים החרו החזיקו ברעיון זה, וגם בעיני ניקולי השני היה כשר הדבר. הלך־מחשבותיהם היה: ראשית, לנקום ביהודים ולגדע את קרנם לבל יתפרצו עוד, ושנית להסיח את דעת יתר האזרחים, הנוצרים, מעל רעיונות השחרור והחופש בהראות להם כל היום על מקור רעה אחר, – על היהודים, לאמר: הנה עם חרמכם, וזה הנגע אשר בארץ. ובאביב השנה ההיא (תרס"ג) נערך הטבח ביהודים יושבי קישינוב. את הטבח הנורא ההוא סדרו השלטונות אלה הממונים על הבטחון הצבורי. פְלֶיבה פקד מראש, זמן־מה קודם הטבח, על מושל הפלך כי לא יפריע בעד מעשי הזדון והשוד. סופר העתון האנגלי “טיימס” פרסם את הדבר, והגלוהו מרוסיא. הציר הבריטי ברוסיא דרש מאת הממשלה להשיב את הסופר, או להכחיש את דבר הפקודה באופן רשמי. הממשלה היתת מוכרחה להכחיש, אבל סופר ה“טיימס” פרסם את צלומה של הפקודה, והממשלה הרוסית לא נמצאה בדאית: בהכחשה היה כתוב, כי פקודה זו לא נשלחה אל המושל הקישינובי, וזה נכון, יען כי המושל בפלך קישינוב נקרא בשם אחר: – מושל ביסרבי… מיניסטר רוסי לא ישקר חלילה…

הטבח הקישינובי נהפך להשלטונות הרוסים סורי הגפן נכריה. התעוררו נגד העריצות כל בני התרבות העולמית, וביחוד היהודים בעצמם. הנוער היהודי מהר להשתמש בארגונו, ופלוגות פלוגות נחלצו בערי מושב היהודים לגדודי הגנה־עצמית על כל פרעות שלא תבאנה. השלטון אסר מלחמה נגד ארגון חדש זה, אבל לא הצליח, וגדודי ההגנה הסתדרו בערים רבות. פרעות קישינוב גלו ערות רוסיא וסדרי משטרה, ותהי למשל ולשנינה בכל העולם התרבותי. בקיץ הבא היה צריך הקונגרס הציוני להתאסף בבזיליאה, והמיניסטר פליבה קרא אליו את הרצל, ובמחיר הקלות לעבודת הציונים בפנים המדינה והבטחות לעזור להשתדלותו של הרצל בקושטא, דרש פליבה מאת הרצל כי לא יעלה ענין קישינוב על סדר היום של הקונגרס. בזמן היותו של הד"ר הרצל בפטרסבורג הייתי אני במרינבד, ושם נקריתי עם שרי־מעלה אחדים רוסים, ומפיהם נודעו לי הרבה פרטים בענין הראיון של הרצל אצל פליבה. השלטון הרוסי הבין, כי “הנסיון” הקישינובי לא הצליח, הביא לו מפח נפש. את היהודים לא “הרגיע”, ורעיונות המהפכה עוד התגברו בתוך המוניהם מאשר בתחלה, והצבור הליברלי הרוסי היה מלא בושה וכלימה בגלל סדר־מדינה אשר כזה, המעורר פרעות בין התושבים תחת לשמור על הבטחון הצבורי. השלטון שם רסן בפי העתונות, ביחוד, כמובן, היהודית בכל השפות. אבל לעומת זה, וגם בגלל זה, שהנה מכים ולצעוק אינם נותנים, גברה ההכרה הלאומית בהמונים היהודים וחדרה עמוק אל כל שדרות הצבור. קישינוב נהיה לסמל, ושמו של פליבה היה לזעוה. ראשי התיבות Вячесдав Константинович Плкве В.К.П היו נקראים בפי היהודים באופן אחר: אשם הטבח קישינובי= Виновник Кишиновскаго Погрома. כספים לעזרת נגועי הפרעות נאספו בכל מקום, וגם מן הנוצרים נמצאו מנדבים. בהומל עיר מושבי היה בין המנדבים הנסיך פסקביטש, והוא אמר למאספי הנדבות, שאלכסנדר השני היה תולה את מושל הפלך ואת יתר השלטונות, האשמים בטבח הזה.

הומל עיר מושבי הלכה והתגדלה במספר תושביה ובערכה הכלכלי, בתור יושבת על הסְפַר בין אוקרינא ובין פולסיא וסמוכה ונראית לארץ ליטא. העיר נעשתה למרכז חשוב לתנועת החופש בין היהודים וגם בקרב לא־יהודים. מלבד היהודים היו תושבי העיר ברובם הגדול בני האמונה הישנה, שלא היו מסורים אל השלטונות, שהמשטר הפרבוסלבי רדף גם אותם. בעיר היו בתי־העבודה של מסלת הברזל ליבוי־רומני, ופה גם התקשרה המסלה עם המסלה הפוליסית. חמרי תסיסה היו מרובים בעיר וההמוניות היו מתאספות תחת כפת השמים, והמשטרה כמעט לא הפריעה בעד המתאספים. שדרות הנוער התארגנו, והמשמעת היתה חזקה, והרחוב היהודי היה ברשות ההסתדריות השונות של הדימוקרטיה היהודית. את ערך הארגון הכירו והבינו גם השכבות העליונות של הצבור העברי, אלה שהיו מקודם “כצאן אשר אין להם רועה”, או, יותר נכון, שכל אחד מהם חשב את עצמו לרועה את אחרים. הסתדרה הקהלה העברית בהומל תחת דגל החברה המאושרה למעשי הצדקה, ובראש הקהלה התיצבו לא העשירים ובעלי הזרוע מנהיגי “הקהל” מעולם, כי אם אלה, שהעורק הצבורי היה מפותח אצלם, כמו הד“ר צבי ברוק, ד”ר אלכסנדר זלקינד וכדומה. תפסנו גם את בתי־התפלה, ביחוד הפרטיים, וקראנו שם הרצאות בשאלות צבוריות וספרותיות. חדשי הקיץ היו מוסיפים אור ואומץ בלבות המשכילים העברים, כי הן בחדשים האלה היו יושבים בגבולותינו הסופרים אחד־העם ושמעון דובנוב, שניהם ראשי המדברים האחד בספרות העברית והשני בספרות רוסית־עברית. הספרות הפוליטית החשאית, האסורה מטעם המשטרה, היתה נפוצה מאד בין הנוער הקורא, והומל היתה המרכז של היקפים רבים, שעסקנותם הפוליטית היתה מפותחת מאד. השלטונות הרגישו בדבר, והגבירו בעיר את כחות המשטרה, ביחוד החשאית. מלבד שר המחוז שלט בעיר גם שר־שוטרים, ופקיד ג’נדרמי מיוחד קבע לו משרד בהומל.

אני הייתי רחוק ומתרחק מן העסקנות הפוליטית והצבורית, שהיה כל העולם הרוסי, היהודי ולא־היהודי, להוט אז אחריו. גם בשנים הטובות, בעת שהיינו צפויים לכל הקלות מדיניות ואזרחיות, גם בשנים הרעות, – אני לא חדלתי להגות ברעיון רוחי, אשר שלט בי מאז עמדתי על ההכרה הלאומית. עיני ולבי היו נשואים לציון, לעבור לארץ ישראל, לבנות את ביתי שם. ומאד צר היה לי על אחי בני עמי, הנעשים משחה לגלגלי המהפכה הרוסית, הזרה. בעתידה הלאומי של הגולה לא האמנתי, איני מאמין גם היום, אם כי עתה גדול הוא האור המאיר את אופקי עמנו בארצות הגולה, האור הבוקע מהררי ציון ושולח קוים לכל הארץ באשר יהודים יושבים. הסביבה הגלותית אוכלת את השרשים, ובאין אלה אין פרחים ואף כי פרי. בדאגה רבה ראיתי את הדור העברי החדש הולך תהו לא דרך והבצה הנוראה של המהפכה הרוסית, המהפכה הזרה, שואבת את טובי כחותינו, אלה הכחות הנחוצים לנו, לעמנו אנו, לתחיתנו הלאומית שלנו. הניעותי ראש אחרי ההולכים מאתנו, ואף רגע לא הסחתי את דעתי מן הרעיון הנורא: מה תקותי כי איחל לילדי אני, איזה רוח נֵכר ישא אותם, את אשר טפחתי ורביתי, אל איזה פח ופחת יֻטלו הם, הילדים אשר חנני ד', והאם יהיו בנוטרים את כרם עמם?…

רבו המכתבים בתקופה ההיא ביני ובין דובנוב ואחד־העם. זה האחרון יצא מעבדות “אחיאסף” ו“השלח” לחרות, לחיים שאין בהם פרנסה של ספרות. בית ויסוצקי הזמין אותו לעבודה כבודה, ותהי משרת מבקר על שכמו, ומשכורת נקבעה לו לא בצמצום. מובן, שהענינים הצבוריים ואפילו הספרותיים לא חדלו לענין אותנו, בפרט שלא חדלה ההתלבטות בחוגים, אשר חזו חזות הכל בתנועת השחרור גם לעתידה של היהדות ברוסיא. היו תמיד נגודים בין אנשי “מפיצי השכלה” ובין הלאומיים. אחד־העם ודובנוב היו בשורה הראשונה של המלחמה ההיא, שלא פסקה גם באודיסא גם בעיר הבירה, והד קולה נשמע גם בערי השדה. חברת “מפיצי השכלה” בתקופה ההיא העבירה את מרכז הכובד של עבודתה ממקומות ההשכלה העליונה לערי השדה, ובמקום התמיכות לתלמידי האוניברסיטאות שמה את כל מעינה בבתיה“ס העממיים. מספר חברי החברה גדל הרבה ובמקום המאות היה לאלפים ורבו מאד התרומות. גם חברת יק”א תמכה בחברת “מפיצי השכלה” בסכום גדול, ורק לשם בתי־ספר עממיים בערי המדינה. אז עלתה מאליה שאלת “החדר” המסורתי, בית היוצר לילדי עמנו, שדרש תקונים בהחלט. לפטרבורג נקראה אספת עסקנים, שאליה הוזמנו גם העסקנים מערי השדה, ואני בתוכם. אותנו ענין מאד האופי הלאומי של החנוך, וגם בין עסקני הועד עצמו נמצאו תומכים בצד זה. מזכיר הועד היה בעת ההיא, אם לא יטעני הזכרון, שאול בן משה גינצבורג, אחד הלאומיים המסורים, זה שהשתתף עמדי עוד בהיותו סטודנט באספת “חובבי ציון” בוילנא בקיץ תרמ"ט. מאודיסא באו לאספה זו דובנוב ורבניצקי, שעליהם היה להגן על ההשקפה הלאומית בסדור בתי החנוך למתחילים.

בעת ההיא היתה חליפת־מכתבים ביני ובין מ. דיזינהוף בדבר חברת “גאולה”, שיסדוה עסקנים מתוך אנשינו באודיסא. דיזינהוף היה אז הרוח החיה בחוג החי וְהָעֵר בציונים האודיסאים, אלה שלא יכלו למצוא ספוק בישיבות הועד המשעממות, שדנים בהן בכובד ראש על דבר עֵז נוספת לאכר בקוסטיניה או שומר בגדרה, וכדומה. החליטו לפתח תעמולה לרכישת קרקעות בארץ ישראל, לגאול שטחים גדולים בכסף, אשר יביאו בעלי המניות של “גאולה”. החברה נוסדה רשמית בוארשוי, במקום שהחק המקומי הרשה ליסד חברות קומנדיטיות בלי אשור הרוממות, כמו שנוסדו “אחיאסף”, “כרמל” וכדומה. רעיון “גאולה”, לקח את לבבי, והבעתי את הסכמתי גם אני להשתתף בתעמולה, ודרשתי את החומר השייך לעניני החברה. ומפני שאנכי כבר בקרתי פעמים בארץ ישראל, וגם היה לי הנסיון המר לרכוש קרקע בשביל חברות, ומעט או הרבה ידעתי את התנאים וגם את האנשים, לכן הרגשתי על נקלה את כל המומים והלקויים בכל החומר שהמציאו לידי. הכרתי את מיודעינו “המוכרים”, כלומר הסרסורים, שבהם אנו רואים תמיד את הסכנה לענין גאולת הקרקע. דיזינגוף ידע והכיר אותי גם בתור איש מעשי, ונתן ערך לעזרתי. נכון הייתי להקדיש מעתותי נסיעות־תעמולה בפלכים שלנו, שהיו רבים מכירים לי מעולם הסוחרים, ושבודאי הייתי משפיע עליהם. אבל מכיון שהחומר שקבלתי מאת ראשי העסקנים לא הניח את דעתי, את רוחי אני, לכן לא יכולתי לקבל עלי את כל העבודה הזאת. אחד־העם גם הוא ידע את כל המשא־ומתן שהיה בענין זה ביני ובין דיזינגוף, ובמכתביו אלי נתן צדק לדברי ונמוקי. הן גם אחד־העם ידע את הארץ, בקר אותה פעמים, וכל איש יודע דבר הבין עד כמה גדולה רעת הספסרות והסרסרות בקרקעות, וכי חברה לאומית כמו “גאולה” מטרתה היא להיות תריס בפני מחריבי עולם אלה, ולא להכנס בעסקים עמהם. הנה אנו רואים כלנו היום, בתקופת גאולתנו החדשה, את כל אשר הֵרעה הספסרות, את השַמות שהיא עושָה בארץ, אשר מסרה את כסף ישראל לידי זרים ותמלא את חורי שונאינו ומנדינו כסף שבי הגולה. מצאתי אז חובה לנפשי להזהיר את אנשי בריתי על הסכנה הכרוכה “בעזרתם” של הסרסורים, ואת חצני אני נערתי מן העבודה, שהיתה זרה בעיני.

כט. מארינבד ואנשיה.

למלא את פקודות הרופאים חדלתי מנסוע לקרים להתרפא שם, ולחדשי הקיץ הייתי הולך למרינבד, לשתות מים “מבארה של מרים”, כמו שכתב בשעתו יהודה־ליב גורדון, שגם הוא היה ממבקרי מי־הישועה האלה. במרינבד זו כתב י“ל גורדון את השירה המפורסמת “קוצו של יוד”, בשנת תרל”ח. באחת השיחות שלנו, באר המשורר את כל הסדרים במקום מרפא כעין עבודת “בעל פעור”, שלפי דברי חז“ל היו מתריזין ופוערין לפניו, ובכך היתה עבודתו. יל”ג חשב, כי בודאי היה באחד הזמנים בתקופה עתיקה מקום מרפא לאלה שסבלו מחלות הקיבה, מחלת העצירות. במקום הזה היו מים, שפעולתם היתה מתאימה לפעולת מי־מרינבד, המקילה את הקיבה. ואלה שנרפאו על ידי המים ההם עשו את המים אלהות ואת המשרתים לכהנים, ונוצרה סביבה של עבודה זו, וגם נבנו בתי מקדש, וסודרה עבודת־אלהות מסביב לזה, שקבלה צורה מאוסה וגסה של פיעור. אותם הדברים מצא יל“ג גם בסדרי המעינות אשר במרינבד, שפעולתם העקרית של מימיה להקל על הקיבה. הנה המעין הראשי. עליו הוקם צלב, והוא נקרא “מעין הצלב”. הרופאים הם הכהנים, הרואים את נגעי בני האדם, הפונים אליהם. סדרו תזמורת בקר צהרים וערבית למשוך את לבות המאמינים – המתרפאים, וענין הקיבה והקלתה מתהלך כמו קולטוס, כמו אליל, בכל מרינבד. בכל מקום, בכל פנה שאתה פונה “מתנוססים” בתי־כבוד עם כתובת קצרה: “הֵנה!” המובנה לכל הזקוק לעשות צרכיו. בחלונות החנויות אתה רואה צעצועים מכסף ומזהב לתלות על שרשרות השעון, ודמותם²³ כתבנית בית־כסא קטן. וכן על הגלויות הנמכרות בכל סוכה אתה רואה ציורים ב”נושא" זה. בני אדם מנומסים יושבים ומשוחחים, והשיחות מוסבות תמיד על הקיבה ומדת עיכולה, וזה הגיגם כל הימים בשבתם במרינבד. האם אין “בעל פעור” אלילם של אנשי המקום הזה, של הבאים להתפלל אל אלהות זו?…

ונתחבבה מרינבד עלי, ונהייתי לאזרח־אורח קבוע בשבתי שם בחדשי הקיץ. כבר ידעתי את מוצאיו ומבואיו, את הסביבה היפה וכל מקומות הטיול. במקום הזה היה יושב בכל חדשי הקיץ הסופר ראובן בריינין ומשפחתו עמו. אנחנו ידענו איש את אחיו פנים בפנים מימי הקונגרס הציוני הראשון. ואולם אנכי התענינתי בראובן בריינין מן הרגע הראשון להופעתו בספרות העברית לרגלי דבר שבמקרה, מקרה מוזר כמעט. וזה הדבר. בעירה הקטנה, ששם נשאתי לי אשה וגרתי בה איזה זמן אחר חתונתי, היה צעיר אחד מן “המשכילים” בתקופה ההיא, חתני דודים היינו שנינו. הצעיר היה הוגה בספרים רוסים, קרא גם את פיסרוב, ואזנו לקחה גם את שם צ’רנישבסקי, אם כי מבטאו הרוסי היה בנוסח שקלוב… אל השפה העברית ואל הספרים העברים, כפי שידעתי אני, לא היה לאיש הזה כל יחס. ושם הצעיר הזה היה ראובן ושם משפחתו בריינין. ומה גדלה השתוממותי, בבוא אלי באחד הימים גליון “המליץ”, ואני מוצא מאמר, כתוב הדר ובסגנון יפה, והדברים דברי טעם, ועל החתום: ראובן בריינין! מה זה? כחצי שנה ישבנו בשכונה אחת, יחד התהלכנו ויחד התרחצנו בנהר עם אח־לעט, עם סופר עברי הנותן תקוות טובות לעתיד, – ואני לא ידעתי, לא הרגשתי, והוא הסתיר ממני את כשרונו, את ידיעותיו, את יחסו אל השפה העברית! מהרתי, כמובן, לחקור את הדבר, והנה – “שני יוסף בן שמעון”, שני ראובן בריינין. שניהם בני עירה ליאדי, ובודאי קרובים זה לזה קרבת משפחה, אבל שניהם שונים, ואיך שונים!..

והקריב אותי אל ראובן בריינין קרבת־נפש מאמרו “גסיסת הסופר”, על אודות הרגעים האחרונים של פרץ סמולנסקין. אני הייתי לא רק עוזרו של סמולנסקין בירחונו “השחר”, אך גם תלמידו הותיק, ואם תרצו לאמר – גם חסידו, בפרט לאחר שהכרתיו פנים אל פנים בשבת הסופר המנוח הוא וביתו בסביבות פטרבורג בקיץ תר“ם, והתקשרתי אליו לאהבה אותו. יחסינו נטוו חוטי־זהב, שלא העלו חלודה, גם היום. דבר מותו של מאורי זה נודע לי בליל חורף אחד, ואני בודד ונדח באחוזתי הרחק מכל סביבה ספרותית, שקוע עד צואר בטרדות המשק של שדות הדגן והשעורה, בית־משרפות היין ותפוחי־אדמה, בצירוף סחר־מכר ביערות. אף אדם חי אחד במובן צבורי־ספרותי לא היה בקרבתי, אשר לפניו אשפוך את לבבי על האבדה הגדולה אשר אבדה לספרותנו, אשר בחיקו אריק את דמעותי על השבר הגדול אשר השברתי אני. התהלכתי קודר בלחץ יגוני, ואין מי אשר יבין אל מצב רוחי, אשר יחוש כמוני באסון אשר קרה. והנה באו אלי מכתבים. סחור־סחור באו החוברות הראשונות של “השחר”, שהמשיך להוציא ירחים אחדים אחיו של רפ”ס, ל. סמולנסקין. כל הערכה מתאימה על הסופר המת ועל עבודתו הספרותית לא מצאתי. בחפץ לב קבלתי את הצעת מר ש. פ. רבינוביץ לכתוב בשביל הכרך הראשון של “כנסת ישראל” על דבר סמולנסקין. וגם אמרתי להמשיך את העבודה הזאת. ואולם זה לא נתן לי את אשר בקשתי. רצוני היה לשמוע מפי אחרים, חפצתי כי ימצאו כאלה אשר ישתתפו עמדי באבלי על האי שופרא דבלי בארעא, חפצתי להאזין הד דמעותי אני החנוקות. ואת זה נתן לי המאמר “גסיסת הסופר”.

ומני אז הבטתי אל בריינין כאל אחי לצרתי, אחי לעט, וידעתי גם ידעתי כי לא ערירי הלך סמולנסקין. ומקדש ספרותנו אשר כונן בכשרון ובאהבה לא יהיה חרב ושומם. אין כונתי לאמר, כי חשבתי את בריינין ליורשו הספרותי של סמולנסקין. אין בבריינין כלום ממדותיו הספרותיות של עורך “השחר”, אשר נפשו שאפה קרבות ולמלחמה “קרא גבוריו לאפו”, ודרכו היתה סופה וסערה. גם הכשרונות הספרותיים היו ממינים שונים בשני אלה. סמולנסקין לא ידע את “סוד הצמצום”, וכשרונו שאף רוח רק על פני שטחים רחבים. איש מעוזרי “השחר” לא חשב מעולם, כי בריינין יירש את סמולנסקין, וגם לא מלא את מקומו. ואולם נוכחנו, כי הספיק עורך “השחר” לחנך ולהעמיד תלמידים טובים, אשר ימשיכו את פעולתו זה בכה וזה בכה, איש לפי כשרונותיו, ויפתחו את הכשרון וישפרו גם את הסגנון הספרותי ויעשירו גם את התוכן. נוכחנו בזה האיש בריינין ובכשרונות הצעירים האחרים בדומה לו, כמו זלמן אפשטיין, טביוב וביחוד פרישמן, כי הזרע אשר זרע “השחר” הביא מאה שערים, וכי קץ הבטלנות והמליצה הנפוחה בספרותנו בא לבלי שוב עוד, ורוח אחרת היתה, נהיתה. מפי עטו של בריינין שמעו מלה חיה, מצלצלת, נאמרת בכשרון ובחום הנוער, והקוראים הצעירים פגשו את בריינין בסלודים, ויהי להם לפטרון ולמורה, ובאמת העמיד תלמידים, העובדים עבודת ספרותנו בכשרון ובדעת. הוא מלא תפקידים רבים. וביחוד אחד את המזרח והמערב. שנים רבות היה הוא הסופר העברי היחידי, המרצה בעתונות העברית על כל המתהוה בעולם היהודי שם, במרחקים האלה. ואת תפקידו זה היה ממלא בכשרון. במכתביו אלה היה לעינים גם לנו, הסופרים הזקנים ממנו, ויגלה לפנינו הרבה אורות וצללים. בריינין ידע איך להסתכל אל החיים ואל הסביבה היהודית במערב אירופא, ומן הסביבה הזו דלה²⁴ לנו וישק את צמאוננו לדעת מהלך רוחם ומשאת נפשם של אחינו ההם, הרחוקים מאתנו.

בקיץ אחד (כמדומני, קיץ תרס"ג) נזדמנו במרינבד עוד אנשים אחרים מענינים, והמיוחד שבהם היה הסופר יצחק־ליבוש פרץ. היה גם ר' ליבוש דוידזוהן מוארשוי. אנשים בני תורה, משכילים, חדורים הרעיון הלאומי. יום יום היינו מזדמנים על יד בארות המים, ושיחות בלתי נפסקות היו לנו על עניני עולמנו, עולם היהדות והציונות. אז עלה הרעיון על לבותינו לדבר בינינו רק עברית. עד מהרה נעשינו מרכז להיקף לא קטן. רבים מן האורחים הקבועים במרינבד, הבאים שמה שנה שנה, ביחוד ממדינת רוסיא, ידעו את בריינין שדירתו בקיץ היתה קבועה במעין־ישועה זה. נלוו אלינו אחדים מבני גליציא. נבראה סביבה של עשרות אנשים, והיינו מתאספים במסעדות לשם שיחה על “ענינינו”. על מגרש העמודים אצל באר המים כבר ידעו והכירו את הכנופיא המדברת עברית. זכורני, שהיו אחדים מסוחרי אונגרן נגדנו, על שאנו מחללים את “לשון הקודש” בדבור של חול. אך בכל זאת גם המסעדה החרֵדה, הכשרה בתכלית הכשרות, “מפתח הזהב” שמה, פתחה לפנינו את אולמה להתאסף בו. זקן החבורה שלנו היה גורדון, סוחר זקן מטגנרוג, אביו²⁵ הזקן של ולדימיר אידלסון, שהיה אח"כ פרופיסור למקצוע האחריות בפטרבורג. שכחתי את שמו הפרטי. זה היה אחד מזקני המשכילים, יליד וילנא, אדוק השפה העברית וספרותה.

את אחרית הקיץ ההוא בליתי בויסבדן. בקיץ ההוא התאסף בבזיליאה הקונגרס הששי, “קונגרס אוגנדא”. בויסבדן היה גם י“ל פרץ, גם הזקן גורדון, ולימים אחדים סר גם הד”ר שמריהו הלוי, שהצטלם עם פרץ ועמדי על הר נירון אשר ממעל לויסבדן. היו שם גם הוריו של אוסישקין, ומהם נודעתי כי בנם היה אז בארץ־ישראל, מנסה לארגן את אנשי הישוב החדש בהסתדרות מיוחדה. עם י“ל פרץ היינו מתראים יום־יום, מבלים יחד שעות שלמות. הוא חשב מחשבות להתפטר מעבודת המזכירות בקהלת וארשוי, ולהתמסר כלו לעבודת הספרות. ליהודית היה כבר אז שוק, והעבודה בעתונים ובקובצים באידיש היתה יכולה לפרנסו. גם בויסבדן היה עסוק בכתיבה, וקרא לפני רשימות אחדות “מספורי העם” שלו. כמעט החלטנו לעשות בויסבדן את “הימים הנוראים” הקרובים. מוארשוי היו רגילים אנשים לבוא בכונה לויסבדן בשביל הימים הנוראים. לא נאה ולא יאה להם לשבת בוארשוי ולהמנע מלבקר את בית־התפלה בראש השנה וביום הכפורים, בעת אשר ויסבדן הוא מקום שאין מכירים אותם וחפשים הם לנפשם. אנכי ועוד אחד ממכירי הלכנו לפרנקפורט הקרובה להצטיד בכל הנחוץ לבית־הכנסת, ומבלי דעת את מוצאי ומבואי העיר פנינו לבית אחד החזנים, שמוצאו מרוסיא. המשרתת של החזן פתחה לנו את דלת הבית ותתן אותנו לחכות במסדרון עד אשר תודיע לאדוניה על אודותינו. היא יצאה אלינו ותאמר לנו, כי עלינו לפנות אל משרד הקהלה במקום שמחלקים צדקה לעניים נודדים. לא יכולנו להתאפק וצחקנו בקול גדול. את קול הצחוק שמע אדון הבית, ויצא אל המסדרון, והכיר בנו את משוגת המשרתת. הוא הכניסנו אל חדריו, וילך עמנו העירה, וגם אל גן התמרים הביאנו, ויספר לנו מאורעות מענינים מכל התלאה אשר מצאתהו בהיותו מזמר נודד בלהקות משחקים על הבמות ברוסיא עד שבא לחו”ל ויהי חזן הקהלה הריפורמית בפרנקפורט.

ואת הימים הנוראים לא עשיתי בויסבדן. כמו פתאום, בלי כל סבה נכונה, גברו עלי הגעגועים לשוב הביתה, להומל… אף אחד ממיודעי ואנשי שיחי לא עצרו בעדי. ובצאת הרכבת מברלין וגוללתי את גליון העתון אשר קניתי, נודע לי כי לפני ימים מספר היה פוגרום בהומל, עיר מושב אשתי וילדי, והבנתי את סוד געגועי ונבואת לבבי, וגם הבנתי על מה ולמה איש לא נסה בויסבדן לעכב אותי שם. הם ידעו…

ל. “שפה ברורה”, “חדרים מתוקנים”

כמעט מבלי משים, בקצה העט הזכרתי בפרק הקודם את דבר הדבור העברי, את אשר החליטו אנשי מספר, בשבתם יחד במקום רפואה לדבר ביניהם עברית. כמובן, זו לא היתה החלטה רצינית, ורק לשם שעשוע, לשם הדגשה קלה את הצביון הלאומי. אבל באמת ראויה התנועה של הדבור העברי ברחוב היהודים ברוסיא בתקופה שאני עומד בה לתפוס מקום יותר חשוב ברשימותי אלה. תנועת הדבור העברי, תחית השפה והשאיפה לעשותה מדוברת וגם שלטת בחנוך הדור העברי, – זוהי ראשית ההֵד הרחוק מכל הנעשה עתה בארץ ישראל, אחת האבנים של היסוד המוצק והנכבד, שעליו התכונן המאורע המדיני החשוב: אשור השפה העברית בתור שפה רשמית ע"י ההנהלה הבריטית בארץ ישראל.

מכנף ארץ ישראל יצאה סיסמא, נפל קול הברה: “שפה ברורה”, ובארצות הגולה, כלומר ברוסיא המדינה, נמצאו קנאים לרעיון הזה, ונוסדו אגודות בודדות לדבר עברית, אגודות “שפה ברורה”. סח לי פעם הסופר המנוח י"ל דוידוביטש, שנכנס פעם אל “הישיבה” באודיסא, ושאל את התלמידים: מי מהם יודע לדבר עברית? תיכף נענה לו נער אחד, והתחיל לדבר עמו עברית. שם הנער ההוא – יוסף קלוזנר… נמצאו באודיסא בבית משפחה אחת גם בנות, שידעו עברית, שנכנסו אל האגודה המקומית “שפה ברורה”. אחת מהן נישאה להסופר הרוסי־עברי, המנוח ברוך בראנדט. ומארץ ישראל באו ידיעות גם על דבר השפה העברית בתור שפת הלמודים, שפת החנוך. ידעו ושמעו, כי המורים יהודה גרזובסקי וישראל בלקינד מלמדים את כל הלמודים בעברית, ויצחק אפשטיין עוד הגדיל והנהיג שיטה חדשה ללמוד גם את העברית בעברית. נהיה מקום רחב ידים למתלוצצים. ספרו אגדות מצחיקות על הדרכים, שבהם מרביצים המורים ההוזים האלה את תורתם בבתי־ספרם. כל האניקדוטות, שהיה ליבנדה בזמנו מספר על תלמוד השפה הרוסית לילדי העברים בראשית שנות הארבעים למאה העברה, נשנו וחזרו עתה על תלמוד השפה העברית בעברית בבתי־הספר בארץ ישראל. המורה אוכל בשעת השעור, בולע את המאכל וגם מקיא אותו, כדי להורות למעשה לתלמידיו מה זו אכילה, בליעה, הקאה. משברים כלים, כדי שידעו מה זו שבירה בעברית. מוליכם לבי מסותא להראותם מה זה בית מרחץ… ולעומת זה נוצרו אגדות על אדות המורים המפליאים לעשות: דוד ילין, שמחה ולקומיץ, על הרשימות והקונטרסים אשר יצרו להם מורי ארץ ישראל, שעל פיהם הם יוצרים שיטה שלמה, שיטת קסם, ללמד את הילדים עברית בעברית. בימים ההם לא האמין איש באפשרותה של תחית השפה העברית בגולה, וגם בארץ ישראל חשבנו את העבודה ההיא של המורים שם להזיה, לשעשוע לאומי, לפרפרת שאין לה ערך. אל שעשועי האגודות “שפה ברורה” לא התיחסו אנשים מבוגרים בכובד ראש, ועל הנסים והנפלאות מארץ ישראל חשבו כעל כל יתר האגדות, הבאות “מהתם”, שכל הכופר בהן לא יחוש…

ואולם צריכים להודות, כי האגודות “שפה ברורה” נתנו בטוי לאמונה הסמויה של העם ביחס לתחית שפתו הקדומה, שנשמרה אצלו בכל יפעתה בכל מקומות גלותו הארוכה. והאגודות הן אשר הכשירו את הקרקע לחדרים המתוקנים. נמצאו מורים אשר נסו את כחם בהוראת השפה לפי השיטה החדשה, “עברית בעברית”. יצחק אפשטיין פרסם עבודה חשובה במקצוע זה, ויתן לפני המורים את כללי השיטה החדשה. נסו מורים אחדים ללמד בשעוריהם הפרטיים את תלמידיהם עפ“י השיטה החדשה, – והצליחו. ובחוץ התחיל לנסר קולה של הציונות, נשמעו פעמי התחיה התרבותית. אחד אחר אחד נאספו הקונגרסים, ושאלת הקולטורה, התרבות הלאומית, לא ירדה מעל סדר־היום. התרבות נעשתה חלק בלתי נפרד מהתכנית הציונית. יצא כרוז: כבשו את הקהלות, עברה סיסמה: כבשו את בתי־הספר, חנכו את הדור הבא. בהלאמת בתי־הספר בכל הקהלות, בכל מקום שזה היה אפשרי, עסקו הציונים הפעילים. “מרכז הפוסתה” בהנהלתו של הד”ר כהן־ברנשטיין היה מפרסם אמנם את החוזרים הציוניים ברוסית, אבל תוכנם היה אך תעמולה לתרבות הלאומית, יסוד בתי־ספר עברים. דרום רוסיא הלך בראש. שם היו העסקנים הציונים בראש הקהלות, שם היתה הפרוטה מצויה, הפרנסה לא היתה לקויה, והיה כר נרחב וחפשי ליסוד “החדרים המתוקנים”. ברוסיא הדרומית היתה “שכינתא בגלותא”, עם־הארצות נפרזה מאד. הילדים נהרו אל בתי־הספר הכלליים ככל אשר יכלו. ובחדרים הישנים של המלמדים, במקום שהלמודים היו מתורגמים ליהודית המונית, לא רכשו להם כלום מן היהדות. ובשביל זה נוסדו בערי הדרום החדרים המתוקנים הראשונים, ובראשם היו המורים הטובים ביותר. יחיאלי, פיאלקוב, זוטא, ש. בן־ציון, דושמן, יעקבי, ועוד פלוגה שלמה של אנשים נועזים ובעלי מרץ פתחו עבודה תרבותית גדולה בדרום רוסיא, וכמעשיהם עשו המורים אדלר, ברכוז, סילמן ברוסיא הלבנה, במינסק ובהומל. החדרים נקראו בשם מתוקנים, על שם התקונים החשובים שהנהיגו בהם. דירותיהם היו נקיות ומרווחות, מיוחדות רק לתלמוד ולא לשום תשמיש זולתו. הרהיטים היו רהיטי בית־ספר, וגם מכשירי למוד לא חסרו בהם. השעורים היו נתונים בשעות קבועות והפסקות למנוחה בין שעור לשעור. בין הלמודים הקציעו מקום גם לזמרה ולהתעמלות. דקדקו בנקיון התלמידים ותלבשתם. המורים היו ברובם בעלי השכלה עברית וגם כללית במדה ידועה. שיטות הלמודים היו משוכללות יותר. תלמידים היו מתקבלים בני שש־שבע ולומדים עד שנתם העשירית, ואלה שהיו פורשים אחר כן לבתי־הספר הכלליים היו מוסיפים לבקר את “החדר” המתוקן שעה או שעתים אחר הצהרים. תכנית הלמודים היתה: עברית, תנ"ך, דברי ימי ישראל, באורי תפלה, וגם חשבון לפעמים, – והכל בעברית מהיום הראשון.

הגדול משלשת בני הקטנים הגיע לחנוך, ומה מאד שמחתי כי בא המורה אדלר ויסד “חדר מתוקן” בהומל עיר מושבי. מובן, כי הייתי מן ההורים הראשונים, שמסרו את ילדיהם לחדר מתוקן זה. כמו רוח של תחיה נשב עלי מעל ספסלי המוסד הזה. לא היה בשבילי עונג אחר, רק לבקר את החדר ולעשות שעות בחברת הילדים המהגים והמפטפטים עברית ומוריהם עובדי עבודת הקודש. למראה החדרים המתוקנים, – הוי כמה רגזתי ואררתי את השיטה הישנה, את הצינוק והמהפכת אשר בהם היינו כלואים אנחנו בימי ילדותנו אנו, את הערפל שהיה לנו לאור, את הספסל והשלחן שהשהו את גַבֵּנו והחשיכו עינינו, את הרבי ורצועתו, את השפה הנלעגת, אשר מעולם לא הכניסה אותנו אל תוך תוכם של הפסוקים!.. פעם אחת בא אלי אדלר, ויציע לפני לנסות לכתוב איזה דבר בשביל הילדים, מחייהם ולפי טעמם. מלאתי את חפצו, ובאתי אל החדר ונתתי על יד המורה את כתב־היד לקרוא אותו באזני הילדים, למען אשמע את משפטם הם עליו. אנכי ישבתי ושמעתי את הערותיהם של השומעים הקטנים, ותקנתי את הספור בהתאם למה שהעירו. וטובות מאד היו ההערות בנוגע להסגנון. שפתי אני היתה סִפְרִית, תנכי"ת, בעת שבפי הילדים היתה חיה, וכזו חפצו לראות גם בספרים הנתונים להם למקרא.

אך דרכי “החדרים המתוקנים” לא היו סוגות בשושנים. הממשלה הרוסית פחדה תמיד מפני כל בתי־ספר, שלא תצא מהם תורה בלתי כשרה במובן המדיני, כמו ששמרה על כל נתיניה, שהיו תמיד חשודים בעיניה. פתיחת בית־ספר, אפילו פרטי, היתה זקוקה לרשיון מיוחד, ועין המפקח היתה עליו תמיד. חפשים מפקוח זה היו “החדרים” המסורתיים, שהיו מוחזקים בעיני השלטון כמוסדות דתיים כשרים בלי כל חשד של מדיניות. לכל מלמד היתה תעודה, שהיתה מספיקה בפני המשטרה. ואנחנו השתמשנו בזה ליסוד “חדרים מתוקנים”, מאחר שנקראו “חדרים”, ופטורים איפוא מרשיונות מיוחדים. ואולם מתנגדינו הרגישו בזה, ונוצרו מכשולים. המתנגדים היו לא רק המלמדים הישנים, שחדרינו המתוקנים התחרו עמהם וישברו את מטה לחמם. התנגדו לשיטה חדשה זו בתור שיטת למוד גם בספרות הפדגוגית. הסופרים־הפדגוגיים, אלה שחברו ספרי־למוד בשיטה הישנה, התרגומית, ראו את עמלם עולה בתהו ולספריהם לא יהיה עוד דורש, ויצאו חוצץ אל המערכה. טביוב היה כבר אז אחד מראשי המדברים בספרותנו, והוא הוציא את דינה של השיטה החדשה “עברית בעברית” לחובה ולא לזכות… אבל השיטה החדשה נצחה. מאמרו של יצחק אפשטיין באחת מחוברות “השלח” שם לאל את כל טענותיהם של המערערים ועודד את המפקפקים, וגם שמש הדרכה טובה לרבים מן המנסים ללכת בשיטה חדשה זו. דוד ילין פרסם את ספר הלמוד “לפי הטף” ויצחק אפשטין את ספרו, ולמורים היתה הרוחה. השאלה בדבר השיטה העמדה על הפרק גם בספרות האירופית, בנוגע ללמוד השפות הזרות בבתי הספר התיכוניים. ראו ונוכחו, כי אין תלמוד הלשונות משביע רצון, ביחוד בבתי־הספר למסחר, במקום שצריכים להקנות לתלמידים ידיעה נכונה ויסודית של השפות הזרות. גם הממשלה הרוסית נתקלה בשאלה זו, לרגלי השתדלותה להחיש את הפרוצס האזרחי של נתיניה העמים הזרים, הפראים למחצה, כמו הטטרים, הקירגיזים, הצובשים וכדומה, על ידי הוראת רוסית ברוסית. והמורים העברים, שהיו מצוים גם אצל הספרות הפדגוגית הכללית, נסתייעו בחומר הפדגוגי, והשיטה “עברית בעברית” נחלה נצחון אחר נצחון בכל מקום.

בערכם הלאומי הגדול של החדרים המתוקנים הרגישו לא רק מתנגדינו מקרבנו, אנשי “מפיצי השכלה” בפטרבורג ואודיסא, שראו בכל זה עוד עמדה “מסוכנה” של “הריאקציה”, של “השוביניזם הציוני”; את ערכם “המסוכן” הכירו גם השלטונות, שגם הם ידעו להבדיל בין החדר המסורתי הישן ובין “החדרים המתוקנים”. את הראשון סבלו ועם קיומו העלוב השלימו, אבל את החדש רדפו. אנו פתחנו בהומל את ה“חדר” של אדלר. והנה ראה המפקח של בתי־הספר העממיים, ולפניו לא “חדר” מרופש, בעזרת נשים של בית־תפלה עני, כי אם בית גדול ובו חדרים מלאים אור, חדרים אחדים. זה כבר היה לא לפי החק. התחכמנו והדבקנו שלטים עם שמות כל מורה ומורה, כביכול שבבית הזה “חדרים” אחדים של “מלמדים” אחדים. כי על כן הלא היו תעודות־מלמד לכל המורים. אבל את עיני המפקח מן הנמנע היה לעור: הוא ראה לפניו בית־ספר לכל חוקותיו ומשפטיו, – אך בלי רשיון השלטונות. והיה לי עם המפקח משא ומתן. הוא שלח אותי אל המפקח אשר בעיר הפלך. נסעתי למוהילוב והשתדלתי, אבל שם אמרו שנחוץ רשיון מיוחד מאת שלטון הגליל, מוילנא. והחדרים המתוקנים היו גם מסוכנים ולא לטובה בעיני המשטרה המקומית בכל מקום שנוסדו. הדירה של החדר המתוקן היתה גם מקום להרצאות, לאספות, חגיגות, – לכל אלה הדברים, שלא היו על טהרת המדיניות, מפני שהיו ברוח החדש של הלאומיות, הציונות. השלטון ראה לפניו חזיון חדש, שמוטב לבלי לתת לו להתפתח, להכות שרשים. המורה יחיאלי יודע לספר הרבה מן ההרפתקאות שעברו עליו, בלכתו לעיר הרוסית קזן ליסד שם חדר מתוקן; הוא ניצל בנס מלהשתלח בדרך אסירי המלך. בהומל, הודות לכשרותי אני הפוליטית וליחסי הטובים עם שר השוטרים העירוני, לא נסגר החדר של אדלר־סילמן־ברכוז, ובו קבלו את חנוכם גם בני הקטנים, שאותם העברתי אחר כך לארץ־ישראל, ויהיו מתלמידי הגמנסיה היפואית עוד טרם נבנתה תל־אביב.

לא. העתון “דער פריינד”, אידיש.

בשבע עינים הביטו השלטונות הרוסים אחרי התנועה הלאומית של הנוער העברי, ולא ידעו, לא יכלו להחליט איזו עמדה על הממשלה לתפוס ביחס לתנועה זו. יש אשר רדפו את התנועה הציונית, והיו ימים, עוד בתקופת חבת ציון, שהטילה הממשלה קנסות על המורשים בעריהם של הועד האודיסאי; הן פחדו רבים מתוך ההולכים אל הקונגרסים הציונים, פן יאסרו אותם בשובם לרוסיא. ויש אשר, להיפך, היתה המשטרה הפוליטית מביטה על תנועת התחיה כעל תריס בפני תנועת השחרור, כי ישים הנוער העברי את לבו לתחית עמו, ולא ישעה בשחרור המדיני הרוסי. אך בכל אופן לא גרעה המשטרה עין מכל הנעשה בקרבנו, המון מרגלים שמרו את צעדינו הלאומיים והצבוריים, ובקרת זועמת היתה תמיד על הספרות העברית החדשה, ורשיון לעתון עברי היה נחשב לקונצסיה מיוחדת, שאין כל אדם זוכה לזה. ואם בעתון עברי כך, הנה עתון בשפה המדוברת לא כל שכן. הרוסיפיקציה אך סבלה את הלשונות הזרות של עמי המעוט, ועמל השלטון היה להשכיח את שפת העם הזר מפי בניו. אפילו האוקראינים, אנשים סלבים ובני אמונה אחת, לא קבלו מעולם רשיון להוציא עתון בשפתם, וכן לא היה בכל ארץ רוסיא אף עתון פולני אחד.

והנה בשנת 1903 עלה בידי אלכסנדר רפופורט לקבל רשיון להוציא עתון יומי ביהודית בעיר הבירה, בפטרבורג. היה מקרה כזה. עורך עתון רוסי “בן המולדת” (סין אטעצ’סטווא) פשט את הרגל, ובין יתר נכסיו נמכרה גם זכותו להוציא עתון. המכירה היתה פומבית, בבית המשפט, ואלכסנדר רפופורט הנזכר קנה את הזכות. רפופורט זה היה סוחר רוסי, אזרח פטרבורג, ועוד אביו רכש לו את זכות האזרח. הנהגתו הפוליטית היתה כשרה בתכלית, בלי שום סירכא ופקפוק. השלטונות שעל מעשי הדפוס לא יכלו למצוא כל נמוק, שבגללו אפשר היה לשלול מאת האיש הזה את אשר רכש לו במשפט. ואולם כלל וכלל לא רצוי היה להשלטון להשלים עם הרעיון, כי איש יהודי יהיה אדון לעתון רוסי, והרגיש בזה רפופורט. אז הציע לפני המשרד לעניני הדפוס, כי יתנו לו רשיון להוציא עתון יומי ביהודית המדוברת, ואז יוותר על זכותו שרכש להוציא את העתון הרוסי. פקידי השלטון הסכימו לתמורה זו בחפץ לב. הם היו בטוחים, כי העתון היהודי לא יצליח. כל היהודים ברוסיא הלא השתדלו לתת לילדיהם חנוך בבתי־הספר הכלליים, השפה הרוסית שגורה בפיהם, ובודאי לא יפנו אל עתון בשפה ההמונית, בפרט שהוא יוצא בפטרבורג, הרחק מערי היהודים ב“תחום המושב”. והרשיון ניתן, ועורכו היה שאול גינזבורג.

בעת ההיא הייתי בא לפטרבורג לעתים קרובות לרגלי עסקינו. אלכסנדר רפופורט (זהו א. ש. רפופורט, סוחר בספרים בתל־אביב היום) הוא מכירי הטוב משנים קדמוניות, ואשתו קרובה לי ממשפחת אמי, ועם שאול גינצבורג השתתפתי עוד באספת וילנא בשנת תרמ“ט. שניהם אנשים “משלנו”, נאמנים לרעיון התחיה. תמך בהם תמיכה רוחנית הד”ר ל. כצנלסון (“בוקי בן יגלי”), ידידי עוד מימי עבודתי העתונאית ברוסית־יהודית. היתה בעת ההיא האספה המיסדת של המערכת, שהוזמנתי גם אני אליה, והושיבו אותי בראשה. אני כבר נסיתי את כחי בשפה המדוברת בשבועון “דער יוד”, בעריכתו של הד“ר יוסף לוריא, ונסיוני לא היה רע. העורך והמו”ל בקשו מאד את עזרתי, את השתתפותי הקבועה בעתונם החדש. נוח אני מטבעי למכירי וקשה לי להשיב ריקם בקשתם של עורכים, אבל לא חפצתי להבטיח עזרה מסודרת. הן במקרה כתבתי יהודית. ובשבועון של “אחיאסף” השתתפתי גם עפ“י הכרח, למלא את החלטת החברים שלנו באודיסא. אבל ללכת להעשות סופר קבוע ביהודית לאחר עבודה ספרותית בעברית במשך שלשים שנה לא הלך לבי. ואולם לא ארכו הימים ושניתי את דעתי. הד”ר קצנלסון השפיע עלי. הנמוק המכריע היה המספר הגדול של החותמים, מסרו לי במערכת, כי להעתון שלשים וחמשה אלף חותמים. ואנכי אשר ידעתי, כי בקושי היה “השחר” מאסף חותמים רק למאות, וגם “המליץ” והעתונים הרוסים ליהודים גם הם היו שמחים לקראת אלפים אחדים של חותמים, – נפתיתי ונמשכתי אחרי המדוחים לדבר אל במה גדולה ורבת קוראים כזו. כאב תמיד הלב לדבר אל אולם חצי ריק, אל מספר קוראים אשר נער יכתבם. והנה לפני המון, אשר רק אם תמצא המסלה הנכונה ללבבו, אזי יאזין לך. ומפני שאת העם ואת חייו אני יודע, ובשפתו אוכל לדבר, לכן קבלתי עלי עבודה קבועה בעתון “דער פריינד” שלהם.

ובאחד הימים ואני בפטרבורג, ובא אלי אחד מן העוזרים הקבועים של המערכת, ובשם פועלי העתון הציע לפני, לא פחות ולא יותר, לצאת מהומל ולעבור לפטרבורג, כדי להתיצב בראש המערכת. רפופורט איננו סופר, וגינצבורג אף הוא כותב ביחוד רוסית, והם היו זקוקים לאישיות מרכזית לעריכת העתון, ושמו עיניהם בי. במקרה היתה בהצעה זו, בעת ההיא דוקא, כעין התאמה למצבי החמרי אז. הן לא שכח הקורא את אשר קרני לאחרי שהשתתפתי עם היהודי בן הדרום, ואשר במקום הכסף שהכנסתי לעסקיו נתן על ידי שטרי חוב, שזמן פרעונם נדחה לזמנים ארוכים, וכל הוני היה מוטל בספק (פרק כ"ז). לפי דברי המציע, נכונה היתה המערכת לקבוע לי משכורת של ששת אלפים רובל לשנה. את פטרבורג ידעתי, בימי עלומי ישבתי בתוכה כחמש שנים, ובאנשי המעלה בקרב עדתה היו לי מכירים עוד מימי השבועון “רזסוויט”, ויחסים טובים היו לי אל החוגים אשר מסביב לוזרת הכספים, הודות לעבודתי בעתוני המסחר הממשלתיים. אבל פקפקתי… זה לי עשרים שנה סוחר, ומוזר יהיה הדבר לנטוש את המסחר הגדול ורב הענפים ולהחליפו בעט סופר ועפרון עורך. עלי היה לנסוע מפטרבורג לנובורוסיסק, ובעיר רוסטוב הדני נזדמנתי עם אחד־העם. הלז כבר התפטר מעריכת “השלח”, ובית־המסחר הגדול של ק. ז. ויסוצקי מנה אותו למפקח כללי על סניפי בית־המסחר. ספרתי לגינצבורג את דבר ההצעה של עריכת העתון, והוא הוכיח אותי לא לקבל אותה בשום אופן. הוא ידע מבשרו את עמל העורך, בפרט עתון יומי, והעיד בי לבלי לקבל עלי עבודה זו המפרכת את הגוף ומפריעה את סדר העצבים, וגם הרגיע אותי בנוגע להוני, שכל רע לא יקרני ושלם ישלם בעל השטרות כבוא זמנו. שבתי לפטרבורג, ותהי עצתי לבעלי העתון “דער פריינד” כי יזמינו לעורך העתון את הד“ר יוסף לוריא. הוא היה אז בוארשוי והוציא את השבועון “דער יוד” בכשרון, וגם אמר לקנותו מאת חברת “אחיאסף”. ואנכי דברתי על לב רפופורט וגינצבורג, כי ישתדלו לפייס את “אחיאסף” והשבועון יסגר, ויציעו לפני הד”ר לוריא לבוא לפטרבורג להיות עורכו הראשי של העתון היומי. וכן היה.

תחת עריכתו של העורך המנוסה הזה עבדתי בהעתון וגם בהוספתו, שיצאה בצורת ירחון בשם “החיים” (“דאם לעבען”), אנכי קבלתי עלי את המחלקה של ערי השדה, בידעי היטב את החיים בתחום המושב ברוסיא. יצרתי לי פיליטון קטן בשם “מה שנשמע, מה שנראה”, ואותו הייתי נותן שתים־שלש פעמים בשבוע. מלבד זה הייתי מפרסם לפעמים קרובות פיליטון גדול בשם “עניני הצבור”. את החומר לעבודה זו היתה המערכת ממציאה לי, בשלחה אלי את הפוסתה, את כל המכתבים שהיתה מקבלת מאת הערים והעירות. הייתי מקבל מכתבים לעשרות, חבילות חבילות, והייתי דוחה את קריאתם עד היום הראשון בשבוע. ביום ההוא הייתי קצת פנוי, מפני שרוב הבנקים סגורים, והייתי מקדיש שעת הבקר לעבודה ספרותית זו. וזה היה דרכי: הייתי שולח ידי אל חבילת המכתבים, מוציא ממנה שנים־שלשה, והם היו מספיקים, היו מחויבים להספיק לי חומר לאחד מן הפיליטונים, שהיו כמעט כלם בני ששים שורות לערך. וכך הייתי מכין חומר לכל ימות השבוע, ואם ידעתי כי עלי לנסוע בדרך רחוקה, למשך שנים־שלשה שבועות, אזי הייתי מכין פיליטונים לכל הזמן. ואותם המכתבים מערי המדינה, ואך במספר יותר גדול, היו ממציאים לי חומר בשביל הפיליטון “עניני הצבור”. חתימתי היתה: “אותו האיש” (“דער אייגענער”). מלבד זה פרסמתי בעתון זה רשימות וספורים שונים, שחתמתי אותם בשם “גוט מארגען”, ואפילו מאמרי פולמוס לפעמים. ובחוברות הירחון “החיים” הדפסתי גם דברי ספרות יותר רצינים: מאמר על הסופר מורדובצב, ו“אספות כלליות של היהודים”. בכלל הבטחתי למערכת העתון כאלף ומאתים שורות דפוס בחודש, ודרכי מאז היה למלא את הבטחותי למערכות.

העתון “דער פריינד” חנך את הקוראים ביהודית להתיחס אל מאורעות החיים ברצינות, בתשומת לב. העורך, הד"ר לוריא, הוא איש יודע חובה ואחריות, ושאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ההלצות והבדחנות, שהספרות ההמונית תמיד ניזונית מהן, פנו את מקומן לדברים של טעם, לעתונות ראויה לשמה. העתון היה חדור כלו, דבר המובן מאליו, רוח התחיה הלאומית, וכל השאיפות היפות הקשורות בה. מי שהיה תדיר אצל עתון זה וכדומה לו כבר היה מתקרב גם אל החיים הלאומיים, אל תקותנו הגדולה, גם אל הספרות העברית. אין זאת אומרת, שהיה העתון שכיר התנועה הציונית. לא העורך ולא עוזריו היו מן האנשים, הנמכרים לתנועה בלי פקפוק, בלי בקרת. היו ימים, והעתון התנגד לטכסיסי “מנהיגים”, למעשי המורשים של הציונות ברוסיא. “בדידי הוה עובדא”, אני בעצמי הייתי מן הקוראים תגר על דרכי המלחמה ומעשי המורשים הרוסים בימי אוגנדא, בהתאספם אז בחרקוב. את אחד הפרקים הבאים אקדיש למאורע זה, וירא הקורא וישפוט. העתון היה תמיד בלתי תלוי, אך תוכו היה רצוף אהבה לכל קדשי עמנו, למלחמת תחיתנו. והעבודה בעתון עממי זה היתה נותנת לי קורת־רוח, כי הלא על כן ידעתי, כי לא תפלה בלחש שפתי דובבות, לא אל מספר קטן של קוראים אני פונה, כי אם אל המונים־המונים אני מדבר. ואני זוכר בשביעת־רצון מיוחדת את אשר שמעתי פעם אחת, בלכתי לעת ערב באחד הרחובות ההומים בוילנא, ומוכר העתונים הכריז על סחורתו ויספר להעוברים, כי היום בגליון ישנו “דער אייגענער”, הפסידונים שלי. בנפש הסופר הולך ונוצר מצב־רוח מיוחד, אם הוא מכיר ויודע, כי ישנם המחכים לדבריו, כי לא אל במה ריקה אתה יוצא, כי עשרות אלפים קוראים את דבריך.

ואולם, מצד אחר, יכאב הלב לזכר הכחות והמרץ הנפשי, שהושקעו בכל העבודה הספרותית הזאת בשפת הגלות, שאין לה חלק לעולם הבא. הנה הצילו אנשים טובים את ירושתם הספרותית של שלום־עליכם ושל י"ל פרץ. מנדלי מוכר־ספרים דאג בעצמו לירושתו, ועוד הספיקה לו השעה לתרגם את כתביו לשפת עמו. גאוני הספרות לא ישָכחו לעולם, את פניניהם יחפרו ממטמונים. ואולם הן גם לנו, העובדים הרגילים, הבינונים, נפש חומדת ושאיפה שלא יִמַח שמנו, שלא יטאטאו את עקבות עמלנו, וכי נשאיר שם ושארית לדור יבוא. ואנחנו הלא יודעים, כי רק את אשר אנו שָׂמִים באוצר שפתנו העברית ישאר למשמרת אם מעט ואם הרבה זמן, תחת אשר לכל העבודה בשפות הגלות לא יהיה שֵם וזכר. מי יודע וכי זוכר היום את שמות הסופרים היהודים בשפות הזרות, מי יאסף אלי קובצים את ספוריהם, את יצירותיהם של אלה, שהיו דַבָּרי הספרות הגרמנית או הרוסית בקרב היהודים בארצותם בזמנם? ואם באנשי כשרונות מיוחדים כך – הסופרים העתונאים על אחת כמה וכמה! ואנחנו הלא גם כשרון המעשה השקענו, גם מוח ודם החסרנו והמעטנו, ובתם לבבנו עבדנו את עבודת העם להועיל לו!…

זאת תורת הגלות וזה אחד ממראותיה הנוראים. עשרות שנים יעבוד הסופר היהודי בשפת הארץ שבה הוא יושב, או בשפה, שבחר לו עמו בארץ גלותו ההיא, וכל שכר לא יהיה לפעולתו בעולם הבא. “אכן גם זה מוסר אלהים; אשר יתכחש האיש ללבבו”, והוא עובד עבודת עמו כל ימי חייו, והוא לא יֵדע, כי העבודה הזאת בחושך תכוסה. הלל צייטלין החי, דוד פרישמן המת; – האם יזכור אחד מכותבי תולדות ספרותנו את אשר קטרו במשך עשרות שנים על מזבחות השפה המדוברת? במות רבות היו להם, ומעליהן הורו, הוכיחו, ויש אשר הקהל הריע לעומתם, – אך כל זה לשעה, לדורָם, ולא לעולם הבא.

לב. מאורע אוגנדה.

בין הקטנות, שאני גונז לפעמים במגרות שלחני, נמצאת גלויה, שלוחה אלי משרלוטנבורג ביום 25 לינואר 1904, וזו לשונה:

“ברלין, קפה מונופול. מחאה (ההדגשה בגוף הכתב). מרדכי בן הלל הכהן לוחם מלחמת אוגנדה ומלחמת הדעספוטיזם של הרצל. בזה הוא מחלל את כבוד ציון ואת כבוד ההסתדרות האמתית (ההדגשה כנ"ל). והננו מוחים ואומרים שראוי הוא לל”ט מלקות. – ש. ברנפלד. ב. פייוועל. מ. בובער. בן־נתן. י. סאלאוויי. ראש המורדים אוסישקין".

כל הגלויה הזו כתובה בכתב ידו של מ. אוסישקין, והוא אשר נתן אותי ללוחם “מלחמת אוגנדה”, כלומר: לאיש הנכון להמיר את ארץ ישראל באוגנדה. ונמצאו אנשים, מצא לו אוסישקין בני מינו, שגם הם כתבו וחתמו, כי אנכי הנני שונא ציון, “לוחם מלחמת אוגנדה”. ואם יוצרים אגדה, ותשלח בדותא החוצה, אזי “נהרא נהרא ופשטיה”, ויחתום לך ברנפלד, ויחתמו גם פייבל ובובער, אשר בודאי לא קראו מעולם אף שורה אחת משלי, וגם אחד מן השוק, איזה סאלאוויי, בן משפחתו של אוסישקין, בא על החתום להעיד עלי, כי אני “מחלל את כבוד ציון”. מה זה ואיך זה קרה הדבר?

אוסישקין עוד טרם היה אז “מנהיג”. היה אחד המורשים הגליליים של ההסתדרות הציונית, כמהו כיתר חבריו. תפקידו של הד“ר כהן־ברנשטיין היה יותר אחראי, וגם ההתחרות עם הד”ר יחיאל צלינוב היתה לא קלה. המנהיג בחסד עליון היה איש אחר, ושמו תיאודור²⁶ הרצל. אוסישקין היה מורשה הגליל של יקטרינוסלב. כד“ר ברוק בהומל; כהרב רבינוביץ בסאפאצקין. והתאסף הקונגרס הששי בלי נוכחותו של אוסישקין. הוא הלך אז לארץ ישראל. בארץ ישראל עבר במרכבת המשנה. המורים העברים (מספרם היה אז קטן) כרעו לפניו ברך²⁷, והוא ארגן אותם לאגודה אחת, וגם נסה ליסד “הסתדרות” של התושבים היהודים. המושבה “זכרון יעקב” קראה רחוב אחד על שמו. ההסתדרות האריכה שבוע שלם חסר שנה; ואת שם הרחוב מהרו לשנות, אבל ההוד והתפארת נשארה ואוסישקין שב לארץ מולדתו, והרגיש כנפים לו. וגם זאת הרגיש, כי לבו או כסאו של המנהיג בה”א הידיעה נוע ינוע עתה. והוא יצא לקראת הרצל למלחמה.

בקונגרס הששי היה מאורע אוגנדה. הרצל ראה ונוכח, כי בקושטא קיר ברזל לפניו. כל עמלו, להטות את לב הממשלה התורכית, לתת ליהודים איזו זכיות שהן להתישבות רחבה, עולה בתהו. וברוסיא היה הפוגרום הקישינובי, וגלי היציאה התפשטו בכל הארץ, ומקום לקליטתם של היוצאים אין. והנה יצאה מאת הממשלה הבריטית הצעה אל הרצל, כי ילכו היהודים להתישב באוגנדה אשר באפריקא המזרחית, והשלטון האנגלי הבטיח זכיות רחבות, אזרחיות ומדיניות לכל היהודים המתישבים. הרצל חשב לחובה לעצמו להביא את דבר ההצעה לפני הקונגרס הציוני. “אין זו ציון – אמר הרצל – אבל תנאי ההגירה לארץ זו הם יותר טובים מאשר לארצות אחרות”. ולכן הציע הרצל, כי יבחר הקונגרס מלאכות וישלחה לתור את הארץ, אם טובה היא להתישבות. והצעה זו בדבר משלוח המלאכות נתקבלה מאת הקונגרס ברוב דעות. הממשלה הבריטית פנתה בהצעתה אל הרצל, כי כן גם הזמינה הממשלה ההיא אל המועצה בדבר הגירת היהודים מרוסיא לאנגליה, לא את אחר, כי אם את הרצל. הממשלה האנגלית, כפי הנראה, ידעה והכירה את ערך ההסתדרות הלאומית אשר יצר הרצל, וגם הכירה את ערכו של היוצר את הסתדרות זו. להממשלה הבריטית חוש ורגש להבין ולהכיר אנשים, וגם בשנת 1917 ידעה אל מי לפנות, ותבחר מבין המתנשאים למנהיגים את הטוב בעיניה, את חיים ויצמן, ולא את אחרים…

והנה בא אוסישקין והרים קול זועות: הרצל בגד בציון, והוא המירה באוגנדה! הרצל בודד בהסתדרות הציונית! מה קרא ויאת? הרוב של הקונגרס הציוני החליט לשלוח מלאכות לתור את אוגנדה ולראות אם טובה היא להתישבות. באלפיהם עברו יהודים להתישב בארגנטינה, ואיש לא מחה נגד זה, ולא קראו בוגדים לאלה אשר התעסקו בענין זה. והרצל ונורדוי וכל אומרי “הן” בקונגרס הצהירו ושבו והצהירו, כי אין הצעת אוגנדה באה במקום ציון, וכל מי אשר לו מוח בקדקדו הלא הבין ומבין, שאין חליפין תופסין במושג של מולדת וכי עם ישראל, כמו כל עם, לא יחליף ולא ימיר את ארצו ההיסטורית בארץ אחרת, באשר היא היסטורית, ארץ מולדתו, ארץ־ישראל. אבל אוסישקין בקעה מצא להתגדר בה. והקהיל קהלות, וכנס לחרקוב את מורשי הגלילות של ההסתדרות הציונית, והשתדל להשפיע עליהם ועל הקהל הרחב, כי יכירו את הרצל לבוגד בציון וכי יראו במעשיו עריצות, דיספוטיזם, ויקדישו עליו מלחמה.

ואנכי בעת ההיא כותב פיליטונים בעתון היהודי “דער פריינד”, ולא נשאתי פנים לגבורי חרקוב, והשמעתי את אשר בלבי עליהם. וזכיתי לאותה ה“גלויה”, אשר העתקתיה בראשית הפרק, וזכיתי להיות בין מחללי כבוד ציון וללוחם מלחמת אוגנדה. והנה את חלקי אני ומקומי בכבוד ציון לא אתן לאיש. לא רק²⁸ לשלשת החתומים על הגלויה ראשונה אשר אף פעם לא עלו אל הארץ (פייבל בקר אמנם את ארץ ישראל בשנת תרפ"ה, בתור פקיד של קרן היסוד, מה שאינו עולה בחשבון), אך גם לזה, הקורא לעצמו “ראש המורדים”. בכל היחס לישוב ארץ ישראל, שהוא הוא “כבוד ציון”, בין “ראש המורדים” ובין כותב הטורים האלה, שעליו נגזרה גזרת “מלקות” – מרחק אחד, שמעולם לא אוותר עליו. שכח האדון “ראש המורדים”, שהוא עלה לארץ ישראל כאחד מהמון “גרי האריות”, אחר שרעדה תחתם מולדת הגולה, תחת אשר אנכי, “המחלל כבוד ציון”, שברתי בעצם ידי את גאון חיי וכל כבודי בגולה ועברתי אני וביתי להיות בבוני הישוב בארץ אבות. “ראש המורדים” הלך לארץ ישראל דורך על שושנים ומשרת מיניסטר, ראש ועד הצירים מוכנה לו, ואני, “המחלל כבוד ציון”, הלכתי צנוע, והחלפתי חיי עושר וכבוד במולדת בחיים פשוטים בתכלית הפשטות, כאחד המתישבים בארץ ישראל. ועלי ועל ביתי לא העיק ביותר גם עול המלכות הרשעה, והיו לי זכיות מיוחדות שיכולתי להשתמש כהן. אינני מתפאר בזה, בפרט אחרי אשר האלהים רצה את קרבנותי, וישלם לי הרבה טובה, ויתן אותי ואת ילדי אזרחים בארץ ציון. אבל אם האיש נותן את לבו כשופט מרומים, והוא מניף שוט להלקות ארבעים חסר אחת את כל אשר לא יתן את צוארו בעול מרכבת־הכבוד שלו, – אני חושב חובה לעצמי, למען האמת הפשוטה, להשיב לי את צדקתי ולאמר למשופטי: אל תשלחו יד, אל תִשְפטו פן תִשָפֵטו!"

לאט לך, אדוני “ראש המורדים”. יקרים לי מרצך ועבודתך לעורר את בני נעורינו מיום עמדך על דעתך, להעיר ולעורר בהם אהבה לעמם ולכל קדשיו. חביבה עלי עבודתך בגאולת הארץ, וחלקך בעולם תחיתנו הגון מאד. כבד אכבדך תמיד, ואהבת עולם אהבתיך. אבל – דע את מקומך, ואת מקומו של הרצל לא יכולת מעולם לקחת. ישנם כתרים, שהקדוש־ברוך־הוא קושר אותם לבחיריו. הרצל היה מנהיג “בחסד עליון”, ואסור היה לך להזכיר בשם דיספוטיזם בנשאך את הרצל על שפתיך. וזה הדבר, אשר בעבורו נתתי גם אני את ידי אל הלוחמים בך. אתה ידעת, כי אין הרצל בוגד בציון, – ובכל זאת אסרת את המלחמה נגדו, והאמנם חשבת בלבבך כי אנשים כמונו יצאו בצבאותיך?!

וביחסי אני אל כל ענין אוגנדה היה עוד גורם אחד, פסיחולוגי כלו, אשר אולי גם לא יצלח בידי לבארו כמו. הבה אנסה. הטורים האלה הם זכרונותי, תולדותי, חשבון־נפשי, והדברים צריכים כאן להֵאָמר, כפתגם הרומאי: Pro domo sua. האדם צריך להצטדק.

אין אני “פלשתינאי” שלאחר הפוגרומים של ראשית שנות השמונים למאה העברה, ואינני מן “הציונים” שנולדו בבזיליאה. בימי עלומי הייתי “משכיל”, והספרות העברית של המשכילים לא ידעה מאומה על דבר התחיה הלאומית, ורעיון תחיתנו לא בא גם בקהל לנו. האידיאל היה: “נהיה ככל הגוים”, הטמיעה, ההתבוללות בקרב העמים, וכל עמל המשכילים היה להשכיח את רעיון התחיה, למחוק כל זכר לציון ולתקותה. פרץ סמולנסקין היה הראשון בספרות ההשכלה, אשר מרד בהנחה זו של המשכילים. לכל הפחות, בשבילי אני היה סמולנסקין הראשון, אשר קרא לשוב אל רעיון התחיה הלאומית. כחמשים שנה עברו למן היום אשר קראתי בפתח־דבר של “השחר” את דברי סמולנסקין: “לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה, כי עוד יבוא יום ותשוב המלוכה לעם ישראל”, והדברים נצבים לפני בדמותם ובצלמם, כמו קראתי אותם אך היום הזה. הדברים האלה השיבו לי את ששוני, את אבֵדתי הגדולה שאבדה לי בהתמכרי לתורת ההשכלה. ומני אז שבתי לחיות את חיי כאחד מבני עמי, מקוה לתחית עמי וארצי, מאמין בזה כבימים קדמונים, טרם באה ההשכלה וכפתה עלי כגגית את הכפירה בתקות ישראל. עבודת המתקנים הגרמנים, אשר מחקו את ציון וירושלים ממדורי התפלה, היתה לי תועבה, מעל ומרד בעמנו, וכל עצמותי אמרו להם: בוגדים אתם לעמכם. זכר ציון וירושלים היה יקר לי ככל חזון למועד הקרוב, ככל תוחלת אשר מהרה תבוא. מאמרי ב“הצפירה”, שלפני כחמשים שנה, אשר בהם גוננתי על הרי"מ פינס ונלחמתי עם הרבנית מבריסק ועם כל חבר הקנאים, היו מלאים אש וגפרית, יען וביען ירושלם היתה קרובה ללבבי מאד, ובה ראיתי חזון העתיד הקרוב של עמי. עבודתי הספרותית בעתונות העברית־רוסית לא היתה בנגוד לדעותי הלאומיות, ולא מקרה היה, כי הייתי מפרסם ברוסית “מכתבים מפלשתינה”, שהייתי מחברם על פי הידיעות שהיו ממציאים לי מירושלם. התנועה הפלשתינאית, שהתעוררה לרגלי ההגירה ההמונית מרוסיה אחר הפוגרומים, מצאה בי את אחד מחסידיה הנלהבים והמסורים. מחני היה תמיד באשר היה מורם ומתנוסס דגל ציון, וכל התנועה הלאומית היתה מהרהורי לבי.

אבל – דאבה לבי לראות, כי רק מעטים נוהים אחרינו, וההמונים הרבים שטים מעלינו, הולכים להם לאמריקה. דלים וריקים היינו עומדים. נערים, בטלנים, דלי מעש, – אלה היו ההולכים עמנו, נמשכים אחרינו בלי חפץ, בלי כח. למאות היו בני ביל"ו, והלכו מהם רק עשרות. היינו ששים ושמחים לקראת כל סטודנט נסחף אל מחננו, לקראת כל בעל בעמיו ההוגה חבה לנו. הרעיון הגדול של תחית עמנו היה לדבר של “חבה”, “חובבי ציון” היה שֵם הדוגלים במשאת־נפש זו, וכל העבודה היתה פעוטה, חורת־פנים, חסרת־דם. הרעיון הגדול, שמלוא כל חיי עמנו היה צריך להיות כבודו, מצא אנשים קטנים, גמדים, אשר אך זרת גבהם מיתר העם. והם מיסדים מושבה ד' על ד', עוד מושבה כזו, אחת ואחת, אחת ושתים, מתקבצים אנשים לעשרות, דנים ומתנגחים זה עם זה על כל קטנות דמוחין. אפילו שאלה בדבר “שמיטה” מתעוררת. ושואלין ודורשין אם עלובה זו של חבת ציון מותרת או אסורה. ובאודיסה יושבים אנשים טובים ונכבדים ומעמידים פנים רצינים בשעה שהם דנים על דבר עֵז או סוכת נוטר במושבה. האם זו היא “תחיה”, או ככה ישוב עם לחיות? הן גמדים אנו כלנו, אכן חציר העם…

והנה… מן המערב הגיח הרצל. הלז צועה ברב כח. הוא שלח דברו, וקולו כקול הרעם בגלגל. הוא בז לקטנות. את החבה המלטפת, את המשחק באהבים הוא קורא בשם “ציונות”, ופירושה לרכוש לעם ישראל מולדת בארצו. עורך השבועון הרוסי־עברי “”רזסוויט“, המנוח יעקב רוזנפלד, שאותו משכנו בזמננו אל תוך התנועה הפלשתינאית, התאונן לפני במכתבו, בשנת תרמ”ב, כי בכל מקום אשר עבר ראה אך איזו גימנזיסטים צעירים מתהללים ומתעסקים בחבת־ציון. והנה בא הרצל והוציא את כל התנועה אל תוך העולם הגדול, ויעש לה פומבי ופרסום אשר כמוהם לא ידעה התנועה, לא ידעה האומה העברית מאז היותה. הרעיון הציוני, רעיון תחית עם ישראל, רכש לו לבבות לרבבות, ואל תחת הדגל תכלת ולבן נוהרים ומתיצבים גדולי האומה ומיטב בניה.

ועוברות שנים אחדות, אך שנים אחדות. ואחד היושבים ראשונה בממלכה האדירה בעולם, מלכות בריטניה הגדולה, מציע לפני הד“ר הרצל, מנהיג העם העברי, מדינה מיוחדת ליהודים להתישב עליה וליסד שם ממלכה. מה מלמדנו זה? זה מלמדנו, כי הרעיון של תחית עם ישראל, אשר לפני ארבעים שנה כפרו בו כל החוגים הנאורים של האומה היהודית, ואשר אך לפני שלשים שנה מצא לו מסלות צרות ועקלקלות בלבות צעירים מתי מספר, ואשר כמו להגשימו נסו בעלי הזיה, מאות אנשים, ליסד מושבות זקוקות לתמיכת נדיב ובעלי צדקה – כי בצדקת הרעיון של תחית עם ישראל והכשרתו להיות שליט בחייו, מודה ומכיר היום צ’מברלין, שר המושבות של מלכות בריטניה. מי בעולם מומחה יותר גדול במתן תעודת בגרות לעם נודד להכשרתו המדינית, מן הממשלה האנגלית? ותעודת בגרות כזו השיג וקבל עם ישראל ביום שהציע צ’מברלין את אוגנדה להד”ר הרצל.

זו היתה הרגשתי אני ביום ההוא, כאשר נודע לי בויסבדן בדבר הצעת אוגנדה. זה כבר לא גימנזיסט, לא סטודנט־בילוא"י, לא דוקטור מחוסר פרקטיקה שנצטרף אלינו. זה לא “אהלי משה” ואגודת “חובבי ציון”, ואפילו לא המשרד של הועד האודיסאי. שמעו, שמעו! הס כל בשר, כי נעורה אנגליה הגדולה, שלטת כל הארץ, והיא המכירה ביכלתו ובכשרונו של העם העברי לשוב לתחיה. היא מציעה את אוגנדה. לא נכבד פה המקום, שֵם הארץ. גדולה ונכבדה מאד העובדא ההיסטורית, הרגע הגדול, – והוא בא.

ואנכי, אשר חייתי את חיי התנועה הלאומית כל הזמן מיום עמדי עליה עד אשר באתי עד הלום, – חשתי בלבי את כל אשר קרה ונשאתי מרום עיני, וברכתי ברכת שהחיינו. בשבילי היתה נכבדה ההודאה בצדקת הרעיון הלאומי, בהכשרת עמי, ההודאה מצד בר־סמכא ממדרגה שאין למעלה הימנה כממשלה האנגלית. ואני הייתי בטוח, כי זו אשר היום אמרה: אוגנדה, תשוב ותאמר באחד הימים גם ארץ ישראל. זו היתה אמונתי, והיא לא כזבה. לא תכזב גם בעתיד. ואל כל אלה אשר לא הרגישו כמוני את כל גודל התמורה, אשר לא חיו כמוני את כל התהפוכות של התנועה, אשר לא חשו את המכאובים בלכת התנועה ארחות עקלקלות, – שלחתי חִצי מהתלות. הצעת צ’מברלין היתה צריכה להביא בהכרח להכרזת בלפור. וכך היה. כך דרכה של ההיסטוריה.

לג. ויטה וכח ממשלתו.

השתתפותי בעתון הרוסי למסחר ותעשיה נעשתה קבועה, וכאשר הייתי בא לבקר, לרגלי עסקים שונים, את עיר הבירה הייתי יוצא ונכנס אל מערכת העתון, והייתי תמיד אורח רצוי של העורך ועוזריו הראשיים. העתון היה של הממשלה, העורך והעוזרים הקבועים היו כפקידים של המלכות, של וזרת הכספים, ובשביל זה נתנה המערכת ערך מיוחד לסופר מן האזרחים, בלתי פקיד, אדם מעולם המסחר והתעשיה, ואשר גם עט סופרים לו. גם העורך וסגנו, וגם העוזרים האחראים היו מבלים שעות בשיחה עמדי, שיחת חברים, על דא ועל הא. ועד כמה היתה מערכת זו בעלת משקל יכולה להעיד עובדא זו, כי שנים מקרב העורכים בזמני עלו למעלת סגני מיניסטרים, הלא הם: מיכאל פיודרוב ופאול מילר. וגם מבין העוזרים הקבועים עלו לגדולה וקבלו משרות שונות אחראיות בממשלה.

מתוך השיחות הרבות ומן היחסים הקרובים, שהיו לי עם אנשי המערכת, נקבעה אצלי צורה מלאה של וזרת הכספים בימי ממשלת ויטה בוזרה זו. והצורה היתה מלאת ענין, שכמדומני איש לא עמד על מהותה. ואם כי אין בענין זה דבר וקשר אל עצמי ובשרי ואל תולדותי, בכל זאת הנני רושם את אשר הרגשתי אני מתוך התבוננות אל פעולות הוזרה הכספית בימי ויטה, כי זו היא תורה שלמה ופרק מענין בדברי ימי השחרור של רוסיא המדינה.

כידוע עלה ויטה לגדולה, להיות מיניסטר הכספים, בפעם אחת. הוא היה מנהל מסלת־ברזל דרומית־מערבית, ומן המשרד הזה עלה להיות שר הכספים במדינה האדירה. זה היה בימי הצר השליט לבדו אלכסנדר השלישי ונשאר במשרה זו גם לאחר שניקולי השני ירש את כסא המלוכה. ובכן לא יצא ויטה מתוך חוג הפקידים, כי אם מבין האזרחים. על פי דעותיו ומצבו בחברה לא היה ויטה מְשַמר, ימני, אדוק. גם באמונה לא היה אדוק יותר מדאי. אין כל ספק כי המשטר הממלכתי של שני הצארים, האב והבן, לא היה לפי רוחו, והוא גם הכיר וידע, עד כמה המשטר הנסוג־אחור הזה מזיק למצבה הכלכלי של המדינה, עד כמה זה מפריע בעד התפתחותה הכספית, שבשבילה נקרא הוא אל העבודה הממלכתית. אבל גם זאת ידע והכיר ויטה, כי לא אלכסנדר השלישי ואחריו ניקולי השני הם האנשים, אשר יטו אזן לתקונים יסודיים בהנהגת המלוכה. התמנותו למיניסטר היתה מקרית, דבר היוצא מן הרגיל. המצב הכלכלי של המדינה היה ברע, והסכים המלך למסור את עניני הכספים לידי מומחה, – ונפל הגורל עליו. והוא היה בודד, כי יתר המיניסטרים ושרי החצר כלם היו מאלה אשר ידעו למצוא חן וחסד בעיני האנשים הנחוצים, ומכל מחשבת תקונים בממלכה, ובכלל “מדעות נפסדות”, היו רחוקים ומתרחקים. ולכן ראה ויטה ונוכח, כי עליו לדרוך לבדו במסלת התקונים אשר בלעדיהם קשה היה לנהל גם את כבודת האקונומיקה של הממלכה. ובאין לאל ידו להכניס את התקונים הדרושים במחלקות הממשלה, שאינן תחת פקודתו, הלך ויטה ויסד לו על יד הוזרה הכספית שלו מוסדות שונים, שבמובן ידוע מלאו הם את מקום הוזרות האחרות, אך ברוח התקונים הממלכתיים שמצא לנחוץ להכניס בהם. באופן זה נכללו בוזרת הכספים מכונים רבים, שבאמת היו, בזעיר אנפין, וזרות־ממלכה עם הפונקציות הממלכתיות, אך היו נכנעות אך ורק למיניסטר הכספים, נשמעות לו. ואם תצרפו לזה, כי הוא היה קובע בשביל המכונים אשר יצר תקציבים גדולים, ואל העבודה בהם היה מזמין משמנם ומסלתם של המלומדים והמומחים, ואת שכרם היה קוצב ביד מלאה, – אז תבינו את כל הערך אשר תפסו המוסדות שלו בחיי הממלכה. ואין פלא, כי באחד הימים הרגישו מתנגדיו, המשמרים הקיצונים, והמון מקנאיו בכל “הסכנה” הכרוכה בעבודתו, והשפיעו על ניקולי השני להרחיקו ולפטרו.

המצודה היותר מבוצרה בסדרי הממשלה הצארית היתה וזרת ההשכלה. מכל משמר שמרו על בתי הספר לבל יחדרו אליהם קוי אור, ובשבע עינים השגיחו עליהם, החל מבתי־הספר העממים, ביחוד גברה ההשגחה על בתי הספר התיכוניים, הגבילו את זכיות בתיה"ס הריאליים, ועל תלמידי בתי הספר העליונים הביטו כעל מקומות התורפה. בכברה הניעו את הלמודים ואת ספרי הלמוד ואת המורים ואת התלמידים, והצרו מאד את צעדיהם. היו חוגים שונים מקרב האזרחים, שנחשבו לבלתי מרוצים לבקר את בתי הספר התיכונים, וליהודים הנהיגו אחוזים ידועים, מועטים מאד. והנה הוזרה הכספית של ויטה יסדה שורה שלמה של בתי־ספר: נמוכים, בינונים, גבוהים. שמותיהם היו: מחלקות מסחריות, בתי־ספר מסחריים, פוליטכניקאים. ובכל בתי החנוך האלה הָעמדו הלמודים במדרגה הרבה יותר גבוהה מכל מוסדות החנוך אשר לוזרת ההשכלה, הן מבחינת המקצועים ואופני ההוראה, והן מצד היחס של השלטון אליהם. דלתות בתי החנוך האלה היו פתוחות לרוחה לכל אזרחי הארץ, וגם ליהודים הוסרו כל האחוזים, וזכיותיהם של הגומרים את למודיהם היו גדולות. כל הגומר בית־ספר מסחרי היה נעשה לאזרח נכבד, וכעבור עשר שנים והוא מתעסק במקצוע של מסחר ותעשיה עולה למעלת אזרח נכבד לדורותיו. והיו לבתי הספר למסחר ועדים־מפקחים, שחבריהם היו נבחרים מסוחרי המקום ומבין ההורים, כלומר מבין האזרחים, מה שלא יכלו בשום אופן להשיג בתי־הספר של וזרת ההשכלה, מה שהיה נחשב לפריצת־גדר בעיני פקידיה. את הפוליטכניקומים של וזרת הכספים הציב ויטה על רגלים בטוחות, עם כל הנוחיות לתלמידים ולפרופיסורים, וביד רחבה סודרו המכונות ובתי העבודה למקצעות המדע בהם. וילדי האזרחים נהרו בהמוניהם אל בתי הספר האלה, והיה כקוץ מונד בעיני וזרת ההשכלה המשמרת, שהיתה קשורה בכבלי ברזל של חשדים וגזרות ומחשבות מרד, וגם קצוצה תמיד בתקציביה.

על מחשבות המרד של האזרחים ברוסיא המדינה שמרה הוזרה לענינים הפנימיים. זה היה תפקידה, והמשטרה הגלויה והחשאית היו לפקודתה. נושאי הדעות “הנפסדות” היו בתי־החרושת, במקום שהיו מרוכזים המונים רבים של פועלים, וגם הסוחרים, משלמי המסים הכבדים, המתיחסים תמיד באי־אמון ובבקרת אל השלטון ואל מעשיו. והיתה המשטרה משגחת בעינא פקיחא על הנעשה בין כתלי בתי המלאכה והחרושת, והיתה מתערבת בשאלות היחסים שבין הפועלים ובין נותני העבודה. והמשטרה ידעה רק דרך אחת: להצדיק את התקיף ולשום בסד את רגלי החלשים. ועל האזרחים שמרה מכל משמר הצנזורה של הדפוס, שלא יפרסמו דברים מכל הנעשה בארץ, בפנים המדינה או מחוצה לה, מה שיוכל “להזיק” במובן הפוליטי. מה עשה ויטה? הלך ויסד מטעם וזרת הכספים פקוח על בתי־החרושת, ופקודה היתה אל המשטרה, כי בכל הענינים של בתי־ החרושת והשייך לכל הנעשה שם, השלטון המלא הוא בידי האינספקטור לפבריקאות, והמשטרה הרגילה עומדת לפקודתו. על כל מקרה בבתי המלאכה והחרושת להודיע ולפנות רק אל המפקח לחרושת המעשה, הוא השופט, המתוך והמפשר, והוא קורא את המשטרה, אם הוא רואה צורך בזה. וכן היו רחבות זכיות המפקחים על המסים בערים, שהיתה המשטרה וכל סוכניה נתונים לפקודתם.

ובמה שנוגע להשגחה על האזרחים, שלא יכשלו חלילה על ידי ידיעות וחדשות בלתי כשרות והוזרה של הענינים הפנימים החזיקה פלוגה שלמה של צנזורים, גם בזה נעשה על ידי וזרת ויטה מעשה רב. הסוכנות הטלגרפית היחידה, שהיא היתה מפרנסת את העתונים הרוסים בידיעות מקרב הארץ פנימה ומחוצה לה, היתה ברשות הממשלה, בוזרת הפנים, ונקראה “הסוכנות הצפונית”. והנה יסדה וזרת הכספים עוד סוכנות תלגרפית אחת, על יד העתון למסחר ולתעשיה, בשם “סוכנות פטרבורגית”. זכיותיה של סוכנות זו היו גדולות ורחבות. אני הייתי הסופר של הסוכנות הזו, ויכול אני להודיע פרטים רבים בנוגע לאופי שלה. לסופרי הסוכנות היתה שפת־סתרים, שרק הסופרים והסוכנות ידעוה, ופקודה נתנה לכל תחנות הטלגרף בכל המדינה לקבל מאת סופר הסוכנות, כפי התעודה שהוא מראה, תלגרמות באותות ובסימנים, מבלי לשאול ממנו את פירושן. פעם אמר לי שר הפלך במחוז מוהילוב, ואמר לא בלי מרירות, – כי הנה לך, אזרח פשוט, הזכות לשלוח תלגרמות חשאיות מכל מקום שאתה נמצא שם, בעת שלי הזכות הזו מוגבלת בתחומי הפלך שאני מושל בו. כשהיו השביתות במסלות הברזל, באוקטובר 1905, היו פונים אלי ועדי השביתה בהומל, כי אודיע אנכי למנהיגיהם בפטרבורג כל אשר היה להם לדעת ממהלך השביתות, יען וביען שהתלגרף הרגיל היה מעכב את מברקיהם מבלי למסור אותם לתעודתם. את הטלגרמות הייתי שולח למערכת הסוכנות בשפתנו המותנה, והמערכת היתה מוסרת את הידיעות להזקוקים להן. כל התלגרמות היו נשלחות תמיד תכופות ובחצי המחיר, כי כן היתה הפקודה. והמערכת של הסוכנות נתנה לי הוראות מיוחדות, לבכר את המאורעות הפוליטיים על מקרי אזרח רגילים, ולהסוכנות הפטרבורגית היה כוון אחד בכל הידיעות שהיתה מפרסמת בקהל.

ואל וזרת המסלות נכנסה הוזרה הכספית של ויטה סחור־סחור, אבל מקומה ועמדתה שם היו איתן. היתה בוזרת הכספים מחלקה מיוחדת למסלות הברזל, שבאמת בה היו נחתכים כל הענינים, הנוגעים לבנין מסלות וגם במה שהיה שייך לכלכלתם. בלי חות־דעת של מחלקת מסלות הברזל של הוזרה הכספית לא היתה יכולה הוזרה של המסלות להחליט כלום. ואולם ערך מיוחד היה לועד מיוחד, שנוסד על יד הוזרה הכספית, ועד התעריפים. כל עיקרי המשק של מסלות הברזל קשורים בתעריפים של העברת סחורה במסלות הברזל. קביעת התעריפים תלויה בהשקפת המדינה על הערך של הסחורות, הנעברות במסלת־ברזל זו או אחרת, עד כמה העברת סחורה זו רצויה ומועילה למשק המדיני הכללי. פקידי וזרת המסלות הם ברובם מהנדסים, והם יכולים להיות מומחים לשאלות תכניות של בנין המסלות ועבודתן, אבל הצד הכלכלי־המדיני שבכל מסלה אינו ענין בשבילם, וכל השאלות הכלכליות היו עולות לועד התעריפים ונפתרות שם. והנהיג ויטה עוד דבר חדש, שלא היה ברוסיא לשום וזרה אחרת. המחלקה למסלות־הברזל והועד לתעריפים היו מזמינים אספות של מומחים מבין העסקנים האזרחים, סוחרים ואנשי בורסה, לדון על כל השאלות המתעוררות במחלקה. זו היתה “מינות” פוליטית גבורה בעיני היושבים ראשונה במלכות, כי הלא ריח קונסטיטוציה חלילה היה נודף מכל זה. אבל בין כה וכה, היתה הוזרה הכספית נכנסת לתוך רשותה של וזרת המסלות, ועושה שם דברים רבים על דעת עצמה.

הימיה הממלכתית של המדינה הרוסית היתה סוגרת ומסוגרת בתוך חוג נסיכים ורמי המעלה, מבלי שהיה בן־אדם רגיל יכול לחדור לתוכו. בראש הימיה היה עומד עפ“י הרוב אחד מן הנסיכים הגדולים, מבית המלך, וזה היה די כדי לשפוט על ה”סדרים" שהיו נהוגים בוזרה זו. הדברים הגיעו לידי כך, כי עוד במלחמת רוסיא עם תורכיה ראה הקהל צורך בדבר ליסד צי מתנדב, אולי תהיה אפשרות להביא סדרים רצוים, לכל הפחות, בחלק זה של הימיה הלאומית. והנה ויטה שם לבו גם אל התורפה הזו במשק הממלכתי, ויסד צי מסחרי. אניותיו של הצי המסחרי היו בנויות באופן כזה, שאפשר היה להפוך אותן גם לאניות מלחמה בשעת הצורך, ולהנהלת הצי הזה לא היה שום מגע ומשא עם הימיה, עם וזרת הים. בכל העבודה הזו של ויטה היו מעשי להטים, כי לא על נקלה אפשר היה לנסות דבר ברוסיא הצארית, במקום שהיה הפרוץ מרובה מאד והרקבון מלא את כל מקצעות הממלכה.

וגם אל וזרת החוץ שלח ויטה את ידו. המשק הכספי של הממלכה הלא היה כלו תלוי במצבו של הרובל הרוסי בבורסאות חוץ, והון חו“ל היה השאור שבעיסת החרושת הרוסית, ביחוד החרושת הכבדה, ומי כרוסיא המדינה היתה תלויה בכסף חו”ל. והיה צורך בדבר למנות סוכנים לעניני פיננסים בבירות של הממלכות הגדולות, והסוכנים היו מקרב הפקידים, שבחר בהם ויטה ויתן את אמונו המוחלט בהם. טימירזיוב, שהיה סוכן פיננסי בברלין, נמנה בהמשך הזמן למיניסטר למסחר, וגם פאול מילר היה סוכן פיננסי. הסוכנים האלה לא היו נכנעים לוזרת הענינים החצוניים, והיו רק פקידי וזרת הכספים, שהצירות היתה מוכרחה לשמש אותם, לתת בידם את כל האמצעים שלהם במדינות החוץ שהם יושבים בה. ומפני שוזרת הכספים היתה בוחרת פקידים בעלי כשרון, בעת שהצירים היו תמיד מן הנושאים חן בעיני אנשי חצר המלכות, פקידי פרוטקציות, לכן היתה גם השפעתם של הסוכנים מרובה וניכרת בבירות החוץ. ועוד דבר אחד: הצירות היא מכונה, המתנועעת על גלגליה כפי הקצבה והסדר המקובל מקדמת דנא, והסכומים אשר לפקודתה קצובים וקבועים ומאושרים מאת הוזרה בפטרבורג, תחת אשר ויטה היה רגיל לתת חופש ידוע לסוכניו הנאמנים עליו, ולהם היו קרנות מיוחדות לתעמולה בדבר הפוליטיקה הפיננסית של הממשלה, ולרגלי זה היו הסוכנים רוכשים להם יחסים קרובים אל ספירות שונות במקום מגורתם. והסוכנים היו מוסרים את ידיעותיהם אל ויטה, והלז היה עושה מכל אלה מטעמים ומגישם אל המלך בזמן הרצאותיו לפניו. ואם אחר זה היה בא שר החיצון ומרצה לפני המלך אפס קצהו מן המאורע באיזה חצר המלכות שבחו"ל, היה המלך מניע בידו: “כבר שמעתי יותר מזה מפי סרגיי יוליוויטש”, כלומר מאת ויטה.

כך רכז ויטה בוזרת הכספים כמעט את כל חוטי הממלכה, ובכל אשר יכול השתדל להשכין מיפיפיתו של מערב אירופא. ולא על חנם פחדו ממנו כל השרים המשמרים, וגם הפחידו את ניקולי השני ויתנו את ויטה לחותר מחתרת תחת שלטון המלוכה, עד אשר שלח אותו ויפטרהו מהיות וזיר הכספים. זה לא היה פחד שוא. ויום השבעה עשר לאוקטובר 1905 הוכיח.

לד. דבר אגודת־סופרים.

בן עם־קשה־עורף אנכי, ואם אני מקוה לברכה מתוצאות רעיון המנקר במוחי וקבוע בלבבי, אז לא אסוג אחור אף אם פעם ופעמים לא יצלח בידי להוציאו לפעולה. אני מוסיף לנסות, אולי… וזה הוא לי גם עם הרעיון של יסוד “אגודת סופרים”, אשר החלותי לטפל בו באספת הציונים במינסק, כידוע לקוראי דברי. לא עלה לי הנסיון עם המורשים הגליליים, – והנה נסיתי דבר אל הסופרים לאסוף אותם לבזיליאה לימי הקונגרס הציוני הששי.

ביד העתונים העברים שלחתי את דברי אל הסופרים העברים, אשר נתנו את ידם אל האגודה וכן אל כל החפצים להשתתף ביסודה, כי יבאו לבזיליאה, ושם יהיה על האספה לשמוע את הרצאתי על עבודת ההכנה, לדון על סעיפי התקנות ולקבוע אותם, להחליט בדבר אשור האגודה כחק ולבחור ועד מנהל לה. קראתי את האספה, אבל פתאום נחליתי אני, והרופאים פקדו עלי לבלי ללכת לבזל, וכל עבודת־צבור היתה עצורה לי עד אשר ינוח סדר עצבי ומחלת לבי תעבור. הסופר ראובן בריינין ישב עמדי כל ימי הקיץ ההוא במרינבד, והוא ידע כי חולה הייתי, ובקשתי גם אותו במכתב, כי יהיה לי לפה אל חברינו הסופרים בהתאספם בבזל, וכי ישתדלו שם לגמור את יסודה של האגודה.

והאספה נהיתה. גיסי ש. פבזנר (שמואל בן נתן) מסר לפני האספה דין־וחשבון של הכספים, שבאו לידי לטובת האגודה, והחליטו להביא שנויים בתוכן התקנות אשר הצעתי באספת מינסק. אספת הסופרים בבזל בחרו בועד בן ששה חברים ואני שביעי להם. ששת החברים היו כלם מן הסופרים, שישבו אז בוארשוי, הלא הם: גורדון ש“ל, ליודויפול א”ל, סוקולוב נ., פרישמן ד., שלקוביץ א. (בן אביגדור), רבינוביץ ש“פ. אנכי שמחתי על הבחירות וכל המקום שבחרו, והשתמשתי בהזדמנות הראשונה לבוא לוארשוי לגמור עם החברים את אשר הטילה האספה על הועד. באתי לוארשוי פעם ועוד פעם, אבל אין שלום אמת בין החברים הסופרים, ולא מצאה ידי להשפיע עליהם כי יועדו. ימים רבים לא הספיקה השעה ביד החברים לעבד את תוכן התקנות ולהתאימן לפי חפץ כלם. כתבתי ודרשתי וחזרתי וכתבתי אל החברים כי ימלאו את אשר הטילו עליהם, ולא נעניתי. בראשית החורף נסעתי לכתחילה לוארשוי עוד הפעם, והודעתי את החברים מראש את יום בואי, וגם פרסמתי את הדבר בעתונים העברים. סוף סוף התאספה הועדה בביתו של הר”ן סוקולוב, ובמשך שעות אחדות עברנו על תוכן התקנות שהצעתי, והכנסנו את התקונים שמצאנו לנחוץ, גם באנו לידי החלטות ידועות לכונן את האגודה ולהמציא לה הרמנא ורשותא מאת הרשות. הבאתי אז לוארשוי את קופת האגודה שהיתה אז בידי, כסף מזומן סך רובלים 450 וקופיקות 45, והצעתי²⁹ את הכסף לפני חברי הועד ובקשתי מלפניהם כי ימנו גזבר אחר במקומי. צריך להעיר כי אחרי אספת בזל לא היתה לי רשות מוסרית להשתדל ולעשות איזה דבר לבדי, מבלעדי החלטת הועד הוארשאי, וכל עוד לא החליטו בדבר התקנות. ועתה, כאשר נתקבלו החלטות ונקבעו התקנות, היה על הועד הנבחר להמשיך את התעמולה ולאסוף את הכסף הנחוץ ליסוד האגודה. לראש הועד בחרנו את הר“ן סוקולוב ואת בן־אביגדור ז”ל למזכיר, והם הבטיחו לי להמציא לידי את כל החומר (הפרטוקול ונוסחא של התקנות) במשך חודש ימים, ועד העת ההיא בקשו ממני להוסיף להחזיק את הקופה תחת ידי. אנכי נעתרתי לזה, ואך הָעֵד העידותי בחברי, כי אם יוסיפו עוד לדחות את העבודה, אז אחדל גם אני ממעשי האגודה, ואת הכסף אשר אספתי לטובת יסודה אביא לקופת “חברת מרבי השכלה” והיה שם למשמרת עד אשר יקומו לסופרינו גואלים יותר חרוצים ממנו.

עבר חודש, עברו חדשים רבים, – והחברים בוארשוי אינם ממלאים את אשר הבטיחו לי. היתה אז במדינת רוסיא תנועת השחרור האזרחי, ואנחנו היהודים הסתבכנו כלנו בתנועה האדירה הזו, שבראש ובראשונה היתה צריכה לשום קץ גם לכל ההגבלות החוקיות נגדנו, שקוינו לזכיות אזרחיות בלי הבדל בין עם לעם. במצבנו אז היו האנשים בזים לקטנות כאלה, כמו איזו אגודה של סופרים עברים, והייתי כמטריד וכטרחן בעיני חברי הועד, בהזכירי להם על החובה שקבלו עליהם באספת בזיליא. מי שם לב לתסרוקת, אם כל הראש עליך כגלגל. אבל אנכי הייתי בשלי, לי היה יקר דבר האגודה, ולא נתתי מנוח לראש הועד שלנו, להר“ן סוקולוב. משפט הפוגרום בהומל, נמשך חדשים שלמים, ואחדים מעסקני הצבור בפטרבורג השתתפו במשפט צבורי זה, והיו קרובים אלי, ומהם הבטיחו לי להכניס את אגודת הסופרים אל תוך המסגרת של חברת “מרבי השכלה”, כמו שהיו רגילים אז לסדר ענינים מדעיים שונים תחת השלט של החברה הזאת. ובעת ההיא כבר היתה האינטליגנציה היהודית שלטת בעיר הבירה במוסדות הצבור הכלליים, והעסקנים לבתי ה”אדירים" מולדת גינצבורג³⁰ ופוליאקוב היו רק למראה וההשפעה המכרעת ניטלה מהם. לקחתי דברים בענין אגודת הסופרים עם העסקן המשפטי הנודע מר וינבר, וגם הוא מצא שאין דרך אחרת למצוא אִשור לה מבלעדי השלט של מרבי השכלה.

אבל תנועת השחרור הלכה מחיל אל חיל. כל מפלה, שנחל הצבא הרוסי על שדות המלחמה עם יפן אז, הגדילה והאדירה את כחות הצבור של העם הרוסי, ולא היה מוסד צבורי אחד ברחבי המדינה אשר לא חכה לשנויים בתכנו, והיה מתכונן לשנות את גִזְרַת בִנְיָנו. גם חברת מרבי השכלה לא חפצה עוד להשאר בגבולות תקנותיה הישנות, וכמובן כל כנוס של מוסד חדש לתוך תכניתה היה רק טלאי על גבי טלאי. בין כל יתר הדרישות של תנועת השחרור היתה גם הדרישה של חופש האגודות, שתהיה רשות לכל מספר אנשים ליסד אגודות צבוריות, פוליטיות ומדעיות וכל מיני הסתדריות מבלי רשיון מיוחד, ורק על פי הודעת המיסדים לבדה, זה שנקרא “יאוואטשנאיא סיסטימא” ברוסית. והר“ן סוקולוב דרש בבל תוקף, שגם אנחנו נחכה ביסוד “אגודת הסופרים” עד הזמן, שאנו חשבנו כלנו כי עוד מעט יבא ויגיע, עד שתסיר המלכות הרוסית את כל המכשולים ליסוד אגודות, אף אם עליהן דגל לאומי ורעיון נאצל. חברת מרבי ההשכלה החליטה, שהיא משתתפת בתנועה הדורשת לשנות את שיטת הממלכה, מבלי יכולת להמשיך את עבודתה בתנאים שהתקימו. ואיך אפשר ליסד אגודה כזו על יד גדר הדחויה של מרבי השכלה, שהיא בעצמה מכריזה על חולשתה ועל אי־אפשרותה להתקיים בתנאים הנוכחים. ולכן היתה עצתו ודעתו, כי על מיסדי האגודה לחכות עד יעבר זעם התנועה, עד שישתנו התנאים הכלליים. והוכיח אותי הר”ן סוקולוב על שאני סוביקטיבי יותר מדי, מפחד אני פן יאשימוני חברינו הסופרים ברשלנות, בעת שבנידון דידן עלינו להזהר מחפזון שהוא יליד ההרגשה הסוביקטיבית.

הוכוח הזה ביני ובין הר“ן סוקולוב נמשך הרבה זמן, וגם נתפרסם בעתונים העברים של הימים ההם, באביב תרס”ה. ואחרי האביב בא הקיץ והגיעו גם ימי הסתו, ימי אוקטובר הידועים. מפני קול המונה של התנועה הצבורית הגדולה ברוסיא, עם השביתות של מסלות הברזל והפוסתה והתלגרף, והכרזת דבר המלכות של י“ז אוקטובר והפוגרומים שלאחרי המארעות, – מפני הסערה הגדולה שעברה אז על פני כל מדינת רוסיא נשכח דבר “אגודת הסופרים”. אני בעצמי הסחתי את דעתי מרעיון זה. את ארץ רוסיא ראיתי כהר געש, אשר מי יודע את הרגע אשר יריק את אשו הגדולה, וחשבתי מחשבות להעתיק את אהלי מזרחה, אל אדמת ישראל, מה שהגשמתי בפועל כעבור שנתים, בשנת תרס”ז.

ובצאתי לארץ ישראל לקחתי בידי גם את הכתבים ואת הקופה של “אגודת הסופרים”. הכסף היה שמור בידי בניירות־ערך של הממשלה, והנם בידי עד היום הזה. בארץ ישראל לא מצאתי אז, בשנים הראשונות לבואי, כל קרקע לנסות וליסד את האגודה שם. הסופרים העברים בארץ היו מתי מספר, וגם אלה לא היו ראויים להיות חומר לארגון, להסתדרות, לאגודה. לא מצאתי פה בארץ מקום אז לחזון לבי: – אחים־לעט מתאחדים לעזרה עצמית, חמרית ורוחנית. ברוסיא הרס רוח פרצים את עמנו והחריד את כל אשר היה לנו שם, ופה בארץ יושבים אך בודדים, שריגים אחדים אשר לא יצלחו לאגודה. ונשאר בלבי מכל חלומי רק רגש מר, ונשאר אצלי שמור סך הכסף המעט, שאספתי בזמנו מאת החברים ומאת אלה אשר נענו לי אז, כשש מאות רובל בשטרי ערך. מה לי לעשות בכסף הזה? ועלתה בלבבי מחשבה לעשות עוד נסיון קטן, אולי יעלה איזה דבר בידי לטובת הסופרים, אם אומַר לקשר את הדבר אל ארץ החמדה, ארץ ישראל. הנה ראיתי את אדמת הגולה, וכלה הר שרפה, אש וגפרית בבטנה, ואין שם משכן עולמים לתורת ישראל, לספרותנו. אי זו ארץ, אשר ניסד שם אגודת סופרינו, ואי זה מקום אשר בו תבנה ספרותנו את היכלה בל ימוט לעולם? הן בסוכות יושבים בני ישראל בכל ארצות הגלות, וגם סופרינו “אנשי סוכות” הם באשר הם שם בגולה, ואיזה הדרך לאגד צללים נודדים, אנשים אין־מעמד להם. והיתה בלבבי מחשבה לבנות “בית הסופר” העברי על אחד ההרים אשר בכרמל או בסביבות ירושלם, והיה הבית הזה למועדון ולמקום מנוחה והבראה לכל הסופרים העברים בכל העולם. יבאו אל הבית הזה הסופרים והחכמים העברים מכל הארץ לשבת ולנוח חודש או שנים, יבאו לראות את ארץ־ישראל, להדשן עונג ולשבוע מטובה, מיפי אוירה, מהוד הרריה, משאון ימיה ומתכלת שמיה. אל תחת תקרת “בית הסופר” יבאו האורחים הרצויים, ובמחירים נוחים יאכלו וישתו וינוחו, ומה טוב יהיה גם לסופרינו גם לספרותנו, כי שנה שנה יתאספו אל הארץ סופרים עברים אל תחת צללי קורות ביתם בארץ ישראל. וחשבתי, כי עשרות האלפים הפרנקים (אז היו כל חשבונותינו אך בפרנקים) הנחוצים להגשמת רעיון כזה, לא יחסרו לנו אם אך תצא קריאה כזו לבנות מוסד לסופרינו בארץ אבות. ובפרט שיש אתחלתא פורתא, בצורת שש מאות הרובלים שהיו לי בקופה בשביל אגודת הסופרים.

ואולם גם זה היה אך רגע, מחשבה בת ימים מעטים. ידעתי, כי בודד אנכי בשדה, ואיש אין אשר יעזרני. ביחוד מבין הסופרים חברי. “כל איש לבצעו”, לעניני עצבו. ועוד יתנוני להוזה, לחולם. חדלתי גם ממחשבתי זו.

ואת הנסיון שלפני האחרון עשיתי בשנת תרפ“א. מאחרינו היה הכבוש הבריטי, ההכרזה הבלפורית, העליה לארץ, הנציב היהודי. והתקבצו אל הארץ כחות ספרותיים ממדרגה הראשונה, ועתונים יומיים גדולים יצאו בעברית, והעיר העברית הראשונה הלכה והתפתחה, וכחות יצירה התגלו בשדרות רבות מבני עמנו. הלכתי לתל־אביב והבאתי את רעיוני הישן בדבר אגודת סופרים אל האנשים אשר שם. והתכנסה בתל־אביב באולם הגמנסיה “הרצליה” אספת־סופרים רבתי, וזה היה בחולו של מועד הפסח, וגם הר”ן סוקולוב היה בעת ההיא בארץ ישראל, והוא שת הוד והדר על האספה ועל הסופרים העברים, שזכו לראות אחד מהם נשיא התנועה הלאומית. ונמשכה האספה שנים־שלשה ימים, ונבחר ועד גדול ומתוכו ועד פועל. ובנאום הנעילה זכר הד"ר קלוזנר ולא שכח לברך אותי, את המתחיל בדבר ואשר זכה לראות בהגמרו, ביסוד אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל. והיתה השמחה במעוננו. אך אל שלחן הנשיאות ישבתי אנכי עצוב, כאבל בין החתנים. למקום מושב האגודה החליטו לבחור את תל־אביב. השתדלו בזה אנשי הפוליטיקה אשר מקרב הסופרים שם. ואנכי הלא יודע ומכיר את האנשים, את מדותיהם החברתיות ואת מדת מרצם, ביחוד ידעתי את יחסיהם אל זולתם, את אלה אשר איש איש מהם חושב בלבבו כי מבלעדיו אין סופר בישראל, ואת המושג סופר הם מצמצמים עד עצמם ובשרם, ולא יותר. אנכי חלמתי לאגודת סופרים רחבה, החובקת בזרועותיה את כל העובדים הספרותיים בעמנו. וגם הייתי נכון לקבל אל האגודה אפילו את התומכים בספרותנו העברית, אפילו את הכותבים באותיות עבריות אם כי השפה היא יהודית, הישפניולית. אך אם כה או כה, – בנוגע לסופרים הכותבים עברית ראיתי צורך חיוני בשביל האגודה לפתוח את דלתותיה לרוחה, למען תהי האגודה לכֹח מפרה ומרבה בחיי האומה ובספרותה. לא אל אגודה כזו התפללתי, והניעותי את ראשי עליה, אם כי, כמובן גם אנכי נבחרתי אל הועד.

וכאשר נבא לי לבי כן היה. הועד הנבחר אף פעם לא נכנס לישיבה, וכל האגודה נבלה טרם צמחה. ושלש שנים טרם עברו, והתעוררו אנשי העט בירושלם ליסד את האגודה. ומעטים הם עניני הצבור, שהקדשתי להם מרץ כאשר הקרבתי לרעיון אגודת הסופרים העברים. אבל – חציר העם…

לה. הרצל מת.

קיץ תרס"ד היה קשה עלי מאד, והרופאים שלחוני בעוד מועד למרינבד. מצב עצבי היה הרוס, וזה השפיע לרעה גם על מאור עיני. קשה היתה עלי הקריאה, ואף כי הכתיבה. ובעת ההיא נמצא בבית הדפוס קובץ מאמרי “מערב עד ערב”, ובקשתי את רעי היקר רבי שמעון דובנוב, שהיה מושבו אז בוילנא, במקום שהספר היה נדפס, כי יקח על עצמו את העריכה האחרונה ואת ההשגחה על מעשה הדפסת הספר. במרינבד הייתי חי את חיי הרפואה הרגילים, כפי קביעת הרופאים, ובשעות הפנאי הייתי מתהלך עם הסופר מר ראובן בריינין, שכפי שרשמתי היה במשך שנים יושב הוא ומשפחתו במרינבד, וכמעט היה כאחד תושבי המקום. היינו יוצאים לטיול לסביבות הנהדרות של המקום הנחמד הַבֶיהְמִי הזה, ויש שהיינו מתקבצים ומתועדים באחד האולמים של איזו מסעדה, מרכזים סביבנו את הציונים ודוברי עברית, ומסדרים אספות, ושואלים ודורשים במעשי מרכבה של הרעיון הלאומי, כנהוג.

והיה ערב. היתה לנו אספה באולם המסעדה, שהיתה מפורסמת אז במרינבד בכשרותה המיוחדה, “מפתח הזהב” היה שמה. היו סועדים שם גם החרדים ההונגרים, שהיו מביטים עלינו בעיני חשד, שלא האמינו בהרצל ובנורדוי בני ארצם. והנה באמצע האספה כמו רטט עבר באולם… איש איש מתלחש עם רעהו. עין אל עין צופיה, וכל פנים קבצו פארור… היושב על ידי לחש גם באזני, וכל לבי נמס… כפי הנראה, שונו פני מאד, כי כרגע ראיתי והנה בריינין ועוד מן האנשים הקרובים אלי עומדים עלי. ואחד מן המסובין קם ויאמר: אולי אך שמועת שוא היא. הוא אמנם היה חלש, אבל הן הוא במיטב שנותיו. ואם באמת קרה האסון הגדול הזה, אזי כלנו יתומים… הבה, נלך אל הפוסתה, נטלפן לוינא, שם הלא יודעים…

זה קרה ביום המר והנמהר אשר בחודש תמוז. מת הרצל… בטלגרף אשרו את השמועה… הוא מת, ואט אט הוליכני בריינין אל מלוני “אל העץ הירוק”… מה היה בימים שאחרי זה אינני זוכר. מרינבד שלי, הסביבה שאנכי הייתי נמצא תמיד בתוכה ושהענינים הלאומיים היו שיחתנו כל הימים, – מרינבד זו נתרוקנה. רבים הלכו לוינא להשתתף בהלוית המת הגדול, וגם מן הנותרים כמעט פרחה להם נשמתם. הן הרצל מת…

והרושם היה חזק מאד בתחום המושב. אנכי במרינבד, ובטשונקי, במשכן הקיץ אשר היה לי על יד הומל, ישבו להם אורחי הקיץ התמידים אשר לי, אחד־העם ושמעון דובנוב. המורה אז בחדר־המתוקן בהומל, ק. ל. סילמן, ישב גם הוא באותו מקום בין הקיטנים, והוא הביא את הבשורה הרעה לאחד־העם. על אחת המרפסות ישבה לה חבורת קיטנים ושחקה בקלפים. אלה היו סוחרים גאיונים, שלוי־עולם, שהיו מבלים את הזמן בנעימות, ופחדם ומוראם היה על כל “נחותי דרגא”, המשכילים העסוקים בצבוריות וחבר המורים העברים המסתובבים סביבם. והנה נגש סילמן אל המרפסת, נגש ישר אל המשחקים, ובקול חנוק מדמעות קרא אליהם “הרצל מת, ואתם משחקים?!”, ויקח מעל השלחן את הקלפים ויקרעם בחמת רוח, ואיש מהם לא נועז אף לגער בו. אל בית הרב ברישנסקי בהומל התאספו אנשים, ויקרעו את בגדיהם, וישבו על הארץ, וישאו קולם ויבכו.

ואין עושה שלום במרומי האדם כהמות. כל שונאיו ומתנגדיו³¹ הָשלמו להרצל אחרי מותו. גם אוסישקין מהר לוינא ללכת אחרי מטתו של “הדיספוט”. ביחוד מוצא אני צורך לציין את יחסו של אחד־העם אל “האסון המעציב” אשר קרה. הדברים, אשר כתב אחד־העם אחרי מטתו של הרצל נכתבו בביתי, ואנכי ראיתי אותם בכתב־יד. אחד־העם קרא להרצל “יחיד במינו”, הודה אחד־העם, כי היה בהרצל ניצוץ מאנשי הפלאות היחידים, העומדים לעם ועם לעתים רחוקות וכובשים להם דרך חדשה ביד חזקה; כי הרצל היה האיש, שיכול היה הוא לבדו לקבוע בהמון לבבות אמונה חזקה בדברים שהם למעלה מן הטבע ומן השכל, ולמשוך אליו בני עם קשה עורף מלומד בנסיונות ללכת אחריו בעינים עצומות; כי בהרצל התגשמה האמונה המשיחית הישנה, כלומר האמונה בכחו האישי של “אדם עליון” אחד; כי גדול הוא עד כדי לעשות את הפלא הכפול הזה: ראשונה, להוציא את ארץ אבותינו מרשות יושביה ולמסרה לרשות עם היושב מרחוק, ושנית, לקבץ אל הארץ עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ. ואחד־העם האמין, כי מקומו של הרצל לא יִמָלֵא, כי אמונה אישית אינה עוברת בירושה ואינה נקנית ע"י בחירה ברוב דעות. ולא נתקררה דעתו של אחד־העם עד שאמר, כי הרצל הוא “נושא” לשירת התחיה, נושא שיוכל הדמיון להאחז בו ולעטרו לגבור לאומי עברי.

הכשרון הטהור והגאוני של אחד־העם מצא את הדברים המתאימים. העם ברבבותיו גם הוא הכיר והרגיש, מה היה לו הרצל, והרבה־הרבה בתי אבות קראו לבניהם הנולדים להם את שמו של המת הגדול או את שם משפחתו, כי כל אחד השתוקק לתת שם וזכר בביתו להרצל. לא כן עשו כל אלה אשר השתדלו לרשת את מקומו, אשר טפסו על כסאו הפנוי. הם חפצו להֵרָאות כמו עטרתו של הרצל הולמתם, וראוים הם לה. בקרתי את הקונגרס השמיני. לשוא חפשתי את עקבות השכינה אשר רחפה בקונגרס הראשון. היא גלתה, ואיננה, ואף פעם לא בא לי החפץ להשתתף באחד הקונגרסים. הן ידעתי: הרצל איננו שם…

כואב הלב… גם עתה, אחרי עשרות שנים.

לו. משפט הפוגרום בהומל.

בעת הפוגרום הראשון בהומל, בסוף אוגוסט 1903, הייתי בויסבדן, אבל בזמן בירור המשפט בדבר הפוגרום הזה, שבשבילו עבר בית־דין הגדול של גליל קיוב לדון בהומל והמשפט נמשך כשלשה ירחים – הייתי נוכח כל הזמן. אשתי היתה עֵדה במשפט זה. עיניה ראו בחלון ביתנו ברחוב הארמון הורגים איש יהודי כמעט לעיני מושל המחוז, מבלי אשר כהה ברוצחים. וכאשר ירדה ממדרגת הבית ואמרה אל המושל והראתה לו על הנעשה לעיניו, הוכיח אותה ויצו עליה להכנס הביתה ולבלי להתערב בדבר אשר לא לה. אנכי הייתי סופר “הסוכנות הפטרבורגית”, וישבתי בראש שלחן הסופרים, וגם אחדים מראשי עורכי־הדין, עסקני הצבור שבהם, ידעו אותי, והייתי עוקב את צעדי המשפט הזה לכל נפתוליו ותעתועיו הרבים. זה היה משפט צבורי כללי, ולא רק עברי מיוחד. על כסא הנאשמים ישבו אמנם יהודים ונוצרים, חברי ההגנה היהודית מצד אחד ומקצת מן הפורעים מצד השני, אבל הנאשם העקרי והאמיתי היה המשטר הממשלתי, שהוא אך הוא סדר את הפוגרום. בית־הדין השתדל בכל כחו להסתיר את הנאשם הנעלם, אבל עורכי־הדין, ממיטב הכחות והכשרונות המשפטיים שהיו אז במדינה, ראו את תפקידם לגלות את המסוה מעל פני הלוט, ולסחוב בציצית ראשה את הממשלה החוטאת אל ספסל הנאשמים. לא רק יהודים עורכי־דין נהלו את המלחמה באולם המשפט, אך גם לא־יהודים, עסקני צבור כלליים, באו והתנדבו למלחמת מצוה זו, ואני זוכר כי עורכי־דין ממרחקים היו פונים אל עסקני הצבור, וגם אלי בתוכם, כי יתנו להם מקום להשתתף בבירור המשפט, והיו באים על חשבונם והוצאותיהם. ראש הסדרנים היה העור"ד הנריך סלויזברג, והוא בא להומל עוד קודם שהתחילו ימי־הדין, ובמשך המשפט ישבו בהומל והשתתפו באופן אקטיבי: וינאבר, ראטנר, קלמנוביטש וראש עליהם היה ל. א. קופרניק, ומן הנוצרים היו היוריסטים הידועים זארודני וסוקולוב. גם “הנאשם האמתי”, הממשלה החטאה, אחזה באמצעים ותשלח להביא אל המשפט את צורר היהודים הידוע שמקוב, אבל כמה עלוב היה זה אפילו בעיני הקטיגור וחברי בית המשפט, פקידי הממשלה, לעמת ההוד והתפארת וכליל הכשרונות של הסניגורים שלנו וקופרניק גולת כותרת להם.

ובחוץ כבר היה “האביב”. בקיץ העבר נרצח פליבה ברחוב עיר הבירה על יד בית הנתיבות הוארשאי, בלכתו אל המלך לפטרהוף. המלחמה עם יפן הנחילה את צבאות הממשלה מפלות. כל המלחמה הזו היתה למורת רוח הצבור הרוסי, באשר ידעו כי היא התפרצה על לא דבר, בגלל אינטרסים חמריים של הנסיכים והחצרנים, אשר רכשו להם זכיות ביערות קוריאה. אנחנו היהודים בודאי שַשנו לקראת כל תבוסה ומפלה של הרוסים. הן לא ידעה הממשלה הרשעה בושת, ותאסור על נתיניה היהודים להאחז בכל המזרח הרחוק, וכשהיו יהודים לוקחים תעודות־מסע לחוץ־לארץ היו מקבלים מהם התחיביות לבלי להשתמש בתעודות אלה בחצי האי הקוראי (קוואנטון). המלחמה גלתה את שולי סדריה של הממשלה על פניה, את כל הדימורליזציה במשק הצבא והצי, את ההוללות ומוגת הלב של הקצינים, ואם כי הרבו לשלוח איקונין וצלמי קדושים, אבל הם לא הועילו, והנצחון היה על צד היפנים. ונוע התנועע אז גם לב ניקולי השני, וינס לדבר שלום אל הצבור, וגם ליהודים כמו הבטיחו איזו הקלות. במקום הסרדיוט פליבה נקרא הנסיך סויאטופולק־מירסקי להיות שר הענינים הפנימים, והעתונות הרוסית מצאה און לה לדבר בלשון אחרת. זה היה זמן בין השמשות, אור מעט וחושך מרובה השתמשו בערבוביא גם בספירות העליונות של הממשלה. את זה הייתי רואה גם מתוך ההוראות, שהייתי מקבל מאת המערכת של “הסוכנות הפטרבורגית” שהייתי סופרה. בנגוד להטלגרמות של הסוכנות הצפונית המפרנסת את העתונים בידיעות רגילות של חיי התושבים, היה עלי להודיע פרטים בדבר התנועה הצבורית, תנועת השחרור לכל מראותיה, וגם בדבר ההפגנות נגד השלטון והקריאות: הלאה שלטון־יחיד וכדומה. וגם המשפט בדבר הפוגרום בהומל, שנמשך ירחים שלמים, היה חוליה בשלשלת הגורמים, שחתרו אז מבלי הרף תחת הפרסטיג' והאמון הצבורי בצדקת השלטונות בפרט והשיטה הממלכתית בכלל.

במשך שלשת החדשים שנמשך המשפט בקרו עורכי־דין רבים את העיר הומל ואת אולם המשפט. כידוע, סוף־סוף פקעה סבלנותם של עורכי־הדין על בלי תת להם להרים המסכה מעל פני הענין ולגלות את היד, אשר רקמה וארגנה את כל הפוגרום. ועזבו כל הסניגורים את אולם בית המשפט. זה נעשה בהסכמת הנאשמים היהודים, אשר אמרו מוטב שידינו אותנו לחובה ואף מליץ אחד לא יהיה לנו, מאשר יכסו על הנאשמים האמתים ולא יוציאו אותם לעין השמש. באולם נשאר רק שמקוב לבדו להגן על הפורעים. והיו באים עורכי דין כאורחים לראות במראה השלחן הארוך של הסניגורים הפנוי מאין יושבים סביבו. זכורני, שגם גרוזנברג, הסניגור של ביליס, בקר אז את הומל. באו גם ממרחקים, מערי נהר וואלגא, והמשפט ההומלי נהיה למאורע צבורי־כללי רב הערך. לאחר צאת הסניגורים מאולם המשפט סדר לכבודם קהל עדת הומל נשף כבוד והנואמים הרבים לא נשאו כלל פנים להמשטר הקיים, ונשמעו דברים חריפים מאד אל מול פני השלטונות. ובכל זאת לא נועזה המשטרה המקומית להפריע את הנשף או לענוש את המסדרים. מוט התמוטטה האדמה תחת רגלי העריצות, והשלטון שם כמו סתר פנים לו מבלי להתבונן אל הפשעים הנעשים לנגד עיניו. היה “האביב” בארץ…

אם בירור כל משפט, ביחוד משפט פלילי, הוא כעין מערכת מלחמה בין הצדדים, ובמת המשפט הוא שדה הקרב, – הנה משפט הפרעות בהומל היה ערוך ומסודר כמערכת מלחמה לכל חקותיה ומשפטיה, ועל הסנגוריה היהודית היה אז תפקיד כפול להלחם גם נגד סניגורי הפורעים וגם עם השופטים, שבאמת היה עליהם להגן על השלטון הנאשם ולדחות את כל התקפה נגד הנאשם הזה. קשה היה תפקידם של היושבים כסאות למשפט, אשר במקום לברר ולגלות את האמת עליהם היה להשתדל להטמינה ולהחשיכה, אך שבעתים היה קשה גורל הסניגוריה היהודית, ולמרות המכשולים ואבני־הנגף היתה צועדת ומכניסה קו לקו אורות אל תוך הערפל. ואני שישבתי באולם המשפט כל הימים הרבים שנמשך המשפט והייתי עוקב את כל נפתוליו הרבים, כבר הייתי יודע כמעט מראש, מי מצבא הסנגוריה יֵצא ברגע זה אל המערכה ומי יופיע ברגע אחר. התפקידים ביניהם היו מחולקים. סליוזברג סדר את שדה המערכה, את כל הטכסיס ואת העובדות והמסמכים קודם שהתחיל עוד בירור המשפט. זארודני וסוקולוב היו חמושים בכלי התותח הכבדים של פסקי הסינט, אשר בכחם נכנסו תמיד בוכוחים עם נשיא המשפט, כשהיה אוסר עליהם להציע שאלה זו או אחרת. את תפקידו המיוחד של מקסים וינאבר אינני זוכר עתה. עיקר עבודתו של זה היה בישיבות הסנגוריה, כשהיו מתאספים בערבים בינם לבין עצמם לדון על התוצאות של היום העבר ועל התכסיס ליום הבא. הזקן שבחבורה, ליב קופרניק, שהיה אוהב לפעמים להשתמש בשיחותיו גם במבטאים ז’רגוניים, אמר לי פעם, שלוינאבר כל התכונות והכשרונות של “העלוי” היהודי, האברך המסורתי המצטיין בחריפות ובבקיאות. “זהו קעפאלע יהודי” – היה אומר תמיד.

לאחרי גמר המשפט הזמנתי את קבוצת עורכי־הדין לארוחת הצהרים אל ביתי. בשביל קופרניק הכינותי מנחה קטנה, שהוא שמח עליה מאד. אני נתתי על ידו מכתב כתוב אלי מאת אביו, אברהם קופרניק. המכתב היה כתוב רוסית משנת 1881. אברהם קופרניק היה בנקיר בקיוב, והוא היה חבר המלאכות היהודית, שבאה מקיוב לפטרבורג לאחרי הפוגרום שם. אנכי הייתי אז מזכיר מערכת “הראזסוויעט”, והיה בינינו משא־ומתן בעניני המערכת, והוא כתב אלי את המכתב באותו הענין. קופרניק הבן חזר על כל המסובין אל השלחן להראות לעיניהם את המכתב, שהנאהו מאד, מפני שכל המכתבים והכתבים שנשארו לו מאת אביו נאבדו לו בענין רע, – שרפה או גנבה, והיה לו המכתב הזה זכרון לאביו, שהיה “משכיל” עברי. היחסים בין הבן ובין האב נשארו טובים גם לאחרי שהבן נשא לו אשה נכריה ועזב את דת אבותיו. אני הזכרתי לקופרניק את ענין קוטאיס, את המשפט הידוע בסוף שנות השבעים אשר עוררו צוררינו נגד היהודים בקוטאיס והעלילו עליהם “בלבול דם” לצרכי הפסח. הסניגורים היו במשפט הזה אלכסנדרוב (רוסי) וקופרניק. בשוב הסניגורים האלה לפטרבורג לאחרי שהנאשמים יצאו זכאים, סדר המנוח א. צדרבוים, עורך “המליץ”, העסקן הראשי בענין זה, נשף־פגישה לכבודם, וקופרניק הופיע אל הנשף בתלבושת קוקזית, שקבל במתנה מאת תשעת היהודים הנאשמים. הופעתו זו של קופרניק עשה על כל הנאספים רושם, והוא שמח להזכרה זו לאחרי חצי יובל שנים.

את דבר המשפט והפוגרום שהיה אז בהומל השאירה העדה היהודית לזכרון בחצר הקברות. על קבר ההרוגים הציבו מצבה, ועלי הטילו לערוך את הכתבת עליה. ימים רבים התחבטנו גם בזה עם המשטרה, שהיתה עינה רעה גם בהקמת המצבה. אינני יודע, אם נמצאת המצבה במקומה, או הפורעניות האחרונות טשטשו גם את הזכרון הזה. אני רושם בזה את הפסוקים אשר כתבתי. ואלה הם:

א. למנצח על השמונה, ההרוגים על קדוש ישראל. ב. ועל ספרי תורתו, טמאום זדים ויחללום. ג. תִכָתֵב זאת לדורות, בנינו יקומו אחרינו. ד. עֵדים הקברים, עֵד הגל ועֵדָה המצבה. ה. אשר קרה לקהלנו, עדת ישראל פה הומיה. ו. ביום התחולל הרעם, וחמת אדֹני נתכה. ז. התהוללו בני עולה, היו כזאבי ערבות. ח. ויהרגו עוברים לבטח, ויהרסו בתי מקדש, ויטמאו ספרי קדש. ט. ויתנו רכושנו לבזה, והיינו לממיתים. י. ויהיו גם מקרבנו, אשר רָצו את מות. יא. בָזו לחיי אפשר, ויתנו חייהם כֹפֶר. יב. ויקָברו האנשים על הספרים, ויקדָשו לעולם.

וכבר היה אז ראשית שנת 1905. האזרחים ברוסיא המדינה עוד לא הסתפקו ברוחות “האביב” המדיני, הרוחות הקלילים אשר אמר ניקולי השני להפיח בארץ מלכותו. משדה המלחמה עם יפן במזרח הרחוק לא חדלו לבוא בשורות־איוב, והצי והצבא של רוסיא הֻכו שוק על ירך³² . כל האמצעים המלאכותיים, שאחזו בהם השלטונות לעורר רגשי חבה ופטריוטיות להמלחמה ולאנשי הצבא ולבית המלך, לא הועילו. כגלי ים רחבים השתפכה תנועת החופש על פני כל המדינה, ולא היתה קריה, עיר וכפר אשר שגבו מפני התנועה הכבירה ההיא. המלך היה מוכרח להזמין חזרה את ויטה ולשלוח אותו לכרות שלום עם יפן, – זה האיש ויטה, שלא היה חביב על החצרנים, – ובשובו ממלאכותו העלוהו למעלת גרף, וגם את הנהגת המדינה נתנו בידו, אולי יעלה בידו להרגיע את תנועת החופש, שהיתה כבר לסערה, לרוח פרצים. ביחוד התרוממו גלי התנועה בערי תחום־המושב. הנוער היהודי היה בכל מקום חלוץ התנועה, אשר דגלה בשם הדימוקרטיה, זכיות העם. המעמד העובד, הפועלים של בתי החרושת, שוליאות בעלי המלאכה השונים, משרתים ופקידים – כל אלה התאחדו למפלגות שונות וארגנו את כחותיהם. שביתות לא חדלו. בהומל עיר מושבי היה ראש המטות של הדימוקרטיה היהודית בכל הסביבה, וקשרים היו לראשי התנועה גם עם הארגונים של לא־יהודים. אותו הדבר היה בבברויסק, במינסק, בסמורגון. את שלטונו של הנוער המתפרץ על החיים הצבוריים הרגשנו כלנו, ויותר מן האזרחים הרגישה זאת המשטרה הממלכתית, שהיתה אין־ אונים להקים לדממה את הסערה המתהוללת ושלטת. אם פקודה יוצאת מאת ההסתדרות החשאית לסגור את החנויות, לבטל את המלאכה אצל האומנים, להוציא החוצה את הרקחות ואת המשרתות מתוך הבתים, – אז הדבר נעשה, ואין להשיב. המשטרה היתה קצרת יד לרדות בהמונים, והביאו אל תוך הערים פלוגות קוזקים, אשר בחבלי צפונית־מערבית זכרו וידעו את פראותם של אלה עוד מימי מרד הפולנים. אבל גם זה היה ללא הועיל. תנועת החופש הלכה הלוך והתגברה. הנוער בהומל היה מתאסף לעיני המשטרה ברחובות ובמגרשים, מטיפים מקרבו נואמים ומדביקים כרוזים ומודעות, ואין השוטר נועז להפריע או לקרוע את הכרוזים. ויש שהיו נואמיהם תופסים את הבמות בבתי־התפלה ומשמיעים את דבריהם לכל הקהל הבא להתפלל אם יאבה או ימאן. ובערי הבירה והמרכזים הגדולים העתונים מלאים ידיעות מכל הנעשה במדינה, וצבע אחד ודמות אחת לכל החיים הצבוריים בכל רחבי הממלכה, – כלם הפכו אדום ואותות מהפכה מדינית לא יְנַכֵּרו כי אחרי כתלנו עומד להתפרץ מרד כללי בכל הממלכה. והוא גם התפרץ בצורת שביתה כללית של הפוסתה, הטיליגרף ומסלות הברזל בכל רוסיא בחודש אקטובר של השנה ההיא. התפרצו ושבתו גם משרדים אחרים של מוסדות הממשלה. תנועת המרד אחזה גם את “התינוקות של בית רבן”, את בתי הספר התיכוניים אפילו של הילדות. בגמנסיה בהומל היו ועדי־שביתות, וגם בנותי הגדולות, תלמידות המחלקות העליונות, היו בחברי הועד. מנהלי הגמנסיה סדרו אספות של ההורים, נהלו משא־ומתן עם “ועד השביתה”, כלומר עם צירי התלמידים, כמו עם צד שוה בזכיותיו, כמו עם מתנגד לוחם…

האח, היו ימים אז!..

לז. אל הגמנסיה.

בני הגדול התחנך בבית־הספר למסחר בביאליסטוק, בית־הספר היותר קרוב להומל עיר מושבי אז. להכניסו במספר התלמידים אל הגמנסיה בהומל לא יכולתי. כידוע, היו הגבלות לכניסת תלמידים יהודים לבתי הגמנסיה של הממשלה, ועל ההגבלות האלה היו עוברים רק או בהצטיינות מיוחדת של הנבחנים או, ביחוד, בדרכים “אחרים”, זאת אומרת בדרכים שונים של שוחד. יש שהמורים הממונים על הבחינות היו מקבלים על עצמם להכין את הילדים אל הבחינה, והיו מקבלים שכר השעורים שהיו נותנים בעין יפה מאד. לפעמים היו ההורים האמידים מופיעים בתור נדיבים לצרכי בית־הספר; מודיעים על נדבת לבם להחזיק מחלקה מקבילה על חשבונם. ובמצב כזה לא ימלט הדבר גם ממתן שוחד במובן הפשוט של המלה הזו. בכל הדרכים האלה מאסתי לא רק מפני הכעור שבדבר, אך גם מפני שלא חפצתי לזרוע רוש ולענה את לב הילד בעודנו רך. ילדי היהודים פקחים הם, מנערותם יודעים הם על דבר אבני הנגף והמכשולים העצומים הפרושים על דרך היהודים בני עמם בכל חייהם ועל אודות כל תחבולות הערמה, אשר הוריהם משתמשים בהן כדי להחזיק מעמד. והילד המתכונן להכנס אל הגמנסיה יודע גם על דבר הצעדים, שהוריו עושים לטובתו, לעבור על כל ההגבלות ולהקל עליו את הבחינות. ואנכי לא חפצתי, כי הטפה המרה הזאת תרד גם בנפש בני עודנו רך וצעיר, ואל נא ידע הנער, כי הנה המשטר הרשמי השורר בארץ מוכר בכסף גם את הזכות האזרחית לבקר בית־ספר, וגם בזה מבדיל בין ילדי היהודים ולא יהודים. ובחרתי משום זה לשלוח אותו לערים אחרות, לאודיסא ולביאליסטוק, ולהכניס אותו לבית־ספר למסחר, במקום שלא היו הגבלות מיוחדות לילדי ישראל.

והנה הגיע לחנוך גם הגדול בשלשת בני הקטנים. זה היה בילדותו חלש המזג, וחפצתי כי יתחנך בעיר מושבי. היה לי עוד נמוק אחד בשביל זה. כבר היו אז בעירי חדרים מתוקנים, ובני זה היה מתלמידי החדר, והתרגל הילד בדבור העברי. מובן, כי גדול היה בעיני ערך הדבר הזה אשר רכש לו בני, וגם חפצתי לשמור על זה לימים הבאים, מה שלא הייתי יכול לעשות אם יעזוב הילד את ביתי וינוע לעיר אחרת. החלטתי איפוא להכניס את בני אל הגמנסיה המקומית בהומל. נסיתי דבר אל המנהל, ובפירוש אמרתי לו, כי אני דורש ממנו לקבל את בני במספר התלמידים מחוץ לנורמה, מעל האחוזים שהיהודים מוגבלים בהם. נמוקי היה, כי אחר שגם הממשלה מזמינה אותי לאספותיה וניהנית ממני עצה ותושיה בשאלות כלכליות ומסחריות שונות ולאספות אני נוסע על חשבוני ובהוצאותי, הדין נותן כי בנוגע אלי גם הממשלה צריכה לא למצות את עומק גזרותיה והגבלותיה הלא־צודקות בנוגע ליהודים. המנהל כמו הבטיח ולא הבטיח, ויאמר לי כי עצתו היא למסור את הילד על ידי אחד המורים המומחים יליד רוסיא הגדולה, למען ישַנֵן לבני את ההברה הרוסית הטהורה, ולא יכירו במבטא שפתיו כי מילידי עם נכר, לא רוסי, הוא. ואל זה התנגדתי בכל עוז. אמרתי למנהל כי הן אין אני בא להתכחש, וגם אין חפצי כי ינכרו את אותות בני ואת פניו היהודים. חובה עליו לדעת את השפה הרוסית, שפת המדינה ושפת בית־הספר, הוא צריך לדעת את דקדוקה ואת ספרותה, אבל אם המבטא וארשת שפתיו יעידו בו כי לא רוסי הוא, וכי מילדי העברים הנהו, אזי אשמח מאד. אף לאזרחיותו הרוסית של בני אינני רואה כל עכוב בהכרתו היהודית, כי הלא גם אלכסנדר השני והגינירל סקוביליב, שבודאי היו אזרחים כשרים, היו מגרגרים את הריש הרוסית ולא ידעו להרעים אותו כבני רוסיא הגדולה. על זה ענני המנהל, כי פקודה לו מאת מפקח הגליל בוילנא להשגיח על טהרת המבטא בילדי העמים הזרים, והוא עומד על הצעתו לי למסור את בני לידי המורה אשר אמר. אמרתי להמנהל, שבשביל נמוק לא מספיק כזה אין אני רוצה לשלול מאת בני את מנוחתו במשכן הקיץ, במקום שאני וביתי יושבים, ולעזוב את הילד לנפשו בתוך העיר. ונפרדנו – אני בשלי והוא בשלו, ובהגיע תור הבחינות, בסוף הקיץ, נתנסה בני ונפל, כמובן. את הבחינות בכתב עבר בשלום אבל בעל־פה נוקש בשנונו, והציון היה לא־מספיק. גם מאלה הילדים העברים שהצטיינו בבחינות נתקבלו אך אחדים, כמספר האחוזים, אחד כנגד עשרה בלתי יהודים, והנותרים נשארו מחוץ לגמנסיה. בני נפסל בהחלט.

חרה לי על העול. בקצפי ערכתי מכתב אל העורך הראשי של העתונים אשר לוזרת הכספים, שאני הייתי עוזר קבוע להם, ובמכתבי לא קמצתי במבטאים חריפים כלפי השיטה האנטישמית של וזרת ההשכלה. לא קויתי לתועלת כל שהיא מן הצעד הזה, אבל לא חפצתי להתאפק ושפכתי את מרי שיחי לפני העורך מכירי הטוב, ואמרתי במכתבי כי אך טוב יעשה אם יוכיח את וזרת ההשכלה על מעשיה ביחס לאיש, שהממשלה משתמשת בו לעת שהיא מוצאת צורך בהשתתפותו במועצות שונות, והוא אינו פקידה ועובד אותה נדבה. שלחתי את המכתב, ויחד עם זה הבאתי לביתי למורה לבני את בתו של רעי הר“ש דובנוב להכין את הנער אל הבחינות בחודש ינואר הבא. מבטאה הרוסי היה טוב ואת השפה הרוסית ידעה באופן מצוין, והטלתי עליה את התפקיד לתקן את הלקויים, שהרגישו המורים הבוחנים בבני. הר”ש דובנוב ישב בעת ההיא בוילנא, במקום אשר ארגון הנוער תחת דגל “הבונד” היה שליט ברחוב היהודים, וגם המורה היתה תפוסה למינות הבונד, והמשטרה בהומל נתנה עינה בה. ואולם ביתי לא היה חשוד, הנהגתי הפוליטית היתה כשרה, ועד כמה שאפשר היתה זכותי מגינה גם עליה.

כחודש ימים עבר אחר שהחלו הלמודים בגמנסיה, ובאחד הערבים באה לפני בתי הגדולה ותספר לי, כי מפי אחד המורים של הגמנסיה נודע לה, כי הערב נקראת אספה מיוחדת של הועד הפדגוגי, כמו שהיה כתוב בההזמנה, “בענין של כהן”. בתי זו היתה חבֵרה לועד השביתה של התלמידות, היתה אקטיבית בעניני הגמנסיה, אלה הענינים שבשבילם היו התלמידים בבתי הספר התיכונים בעת ההיא מתנגשים עם שלטונותיהם, והיה מקום לחשוב, כי הועד הפדגוגי מתכנס לישיבה לדון על אודות הנהגתה. ומפני שנקראת ישיבה מיוחדת ותכופה, לכן מצאה בתי לנחוץ לגלות את אזני על הדבר הזה. מבלי לדחות למחר הלכתי תיכף אל הגמנסיה, ובבואי אל המשרד אמר לי המזכיר, כי הנה עתה נכנס הועד לישיבה לדון על הצעת המפקח של גליל הלמודים לקבל את בני במספר התלמידים מבלי שים לב אל כל נורמה. והודיע המפקח הגלילי, כי הוא מציע זאת בהתאם להוראת הוזרה של ההשכלה. ומובן הדבר, כי הועד הפדגוגי של איזו גמנסיה בהומל לא העז לדחות את ה“הצעה”, שהיא פקודה הבאה מגבוה מעל גבוה, – מוזרת ההשכלה, ונתקבלה החלטה חיובית, ובני נרשם בכתב התלמידים.

ממחרת בבקר באתי אל הגמנסיה רשמית, והמנהל אמנם חרד לקראתי, אבל אש היתה עצורה בקרבו, ולא יכול להתאפק. הן הוא השליט לבדו בבית ספרו, והוא קבע לי תנאים וגם נתן לי הוראותיו וכאשר לא מלאתי אחריהם דחה את בני ולא קבל אותו; והנה עתה מצוים עליו מגבוה להכניס את בני באמצע השנה, “מבלי שים לב אל כל נורמה”. מה זה? איזה יהודי, סוחר מקומי, ילעג לו!… והוא אמר אלי: “היודע אתה, כי בנך קבל בבחינה בעל־פה “לא מספיק”, ואת שכזה אסור לקבל. נגד התקנון של הגמנסיה. ואין גם המיניסטר יכול לעבור על החק”. עניתי ואמרתי לו: אם זה נגד החק, אזי תמסור את האדון המיניסטר³³ למשפט, ואתה אל תאבה ואל תשמע לפקודותיו. המנהל דבר את דבריו בלחש, ואנכי דברתי בקול רם, למען ישמעו גם הפקידים במשרד. המנהל חרד ורעד לשמע דברי התרזה כאלה כלפי מיניסטר במשרדו, והתחיל לדבר אלי רכות ופיוס, בעת שאנכי הוספתי להתרגש ואמרתי, שאני לא ארשה לעשוק את זכיותי בתור אזרח הארץ לחנך את בני בבתי הספר של הממשלה, שחובתה לשמש את האזרחים בלי הבדל ופדות בין עם לעם. כבר היתה בארץ שנת 1905, האזרחים ברוסיא הרגישו חופש בנפשם והרשו לעצמם לשלוח רסן מעל פיהם, לדבר כאשר עם לבבם, והמנהל המסכן ראה לפניו איש היכול לבטל את גזרותיו “דרך פטרבורג”, ולכן שמע והחריש… ובלבבו חשב: הנה, באו ימים!… יהודי מרשה לעצמו להטיל דופי בדברים שהם לחק, והמיניסטר³⁴ נשמע לו, ופוקד עליו למלא!…

המקרה הזה של כניסת בני, ממעל לכל נורמה, וחודש או חדשים לאחר שכבר התחילו הלמודים, ועל פי פקודה מגבוה – היה למאורע בהומל. הדבר היה לשיחה גם בחברת הרוסים. ראו בזה אצבע הזמן. הרגישו את הכח של המלה הנדפסת, של האיש אשר עט סופר בידו. אל שכזה צריכים להתיחס אחרת. לא רק אנשי המשטרה ופקידי הממשלה, אך גם ראש האצילים וראש העיריה התהלכו עמדי רגל ישרה: יותר נוח לחיות בידידות עם העתונאים. ואולם בני לא שבע נחת בהגמנסיה. עינם של המורים היתה רעה בילד היהודי הזה, שנתקבל במספר התלמידים לא על פי חפצם ובחינותיהם כי אם על פי פקודה. לאט לאט מררו את חייו, השתדלו להכשילו. אנכי ראיתי את האון ואת העמל אשר המורים עושים לילד שלי, וגם יכול הייתי להתאונן על עושי העול, אבל חק שמתי לי לבלי להתערב בדברים כמו אלה, ולתת לילדי להלחם בעצמם על זכיותיהם בבתי־ספרם, כי יתפסו את המקום שהם ראוים לו. מעולם לא השתמשתי בהשפעתי האישית לטובת ילדי בתור תלמידי בתי־הספר, להקל מעליהם עול למודיהם, לרכוש בשבילם זכיות מיווחדות. כך היה מנהגי ברוסיא, כך הייתי נוהג בארץ ישראל. חבר הייתי לועד המפקח בגמנסיה “הרצליה” כל השנים הרבות אשר ישבתי ביפו ובתל־אביב, והייתי חבר פעיל ולא־מחוסר השפעה על ההנהלה³⁵ וחבר המורים. עם אחדים מהם נהייתי ידיד ורע. ובגמנסיה זו התחנכו שלשת בני, החל מן המכינות עד גמירא, ובלי כל ספק היו מקרים שהתערבותי אני בעניני ילדי בבית הספר היתה מקילה עליהם את החיים בתוכו. ואולם אנכי נמנעתי מזה, ואינני מתחרט. טוב לילד כי יפלס לו את דרכו מנעוריו בכחותיו.

מן הגמנסיה בהומל הוצאתי את בני כאשר החלטתי להעתיק את ביתי לארץ־ישראל. זה קרה כעבור שנה וחצי. על זה אספרה במקומו.

לח. שבעה־עשר באקטובר.

במשך השנים האחרונות חדל בית מסחרנו להיות מוגבל בסחר המקומי, והיינו שולחים רפסודות לערי המורד, ביחוד ליקטרינוסלב. בית־הנסירה בריצ’יצה נשרף ובמקומו ובבניניו השתמשו לבית־חרושת לפאַנֶירה, שתעשיתה החלה אז להתפתח בחבל פולֶסיה, ביחוד בשביל השוק האנגלי. גם את בית־הנסירה אשר היה לנו בהומל, שכור בחכירה מאת הנסיך פסקויטש, היו מוכרחים לסתור כי לצרורי הנסורת הרכים לא היה מקום בעיר, והיו שופכים את הצרורות אל תוך הנהר, והיו המים מתקלקלים, והרסו את בית־הנסירה ההוא. אמנם השתמשנו בבתי נסירה אחרים בעיר, אבל הכוון העקרי של מסחרנו נהיה בקנית יערות לחטיבה ולעשות דוברות ולשלחם לשוקי הדרום. קנינו יערות באשר מצאנו, גם על גדות יתר הנחלים המשתפכים אל הדניפר, והיו לנו יערות גם בסביבות נהר ביריזינה.

היה ראשית אקטובר 1905, וחותני־שותפי הלך לרגלי אחד העסקים למינסק. הלך, ולא יכול לשוב, כי הכרזה השביתה הכללית של מסלות הברזל. בתחנת הומל מתקשרות שתי מסילות־ברזל: הליבוית והפוליסית, ובתחנה ההיא היה גם מקום המושב של ועד־השביתה לשתי המסלות האמורות. צירי ועד־השביתה ישבו בפטרבורג, במקום שהתכנס אז ועד־השביתה הגדול, של כל המדינה. על ועד השביתה המקומי היה לבוא במשא־ומתן עם הועד המרכזי בעיר הבירה, ואולם היה מקום לחשוד, שאין הטלגרף הממשלתי מוסר את התלגרמות לבעליהן. ובשביל זה פנה הועד המקומי בהומל אלי, כאל סופר הסוכנות התלגרפית, כי אני אמסור את אשר היה עליהם להודיע לציריהם בתלגרמות שלי, שהיה לי הרשיון³⁶ להשתמש בסימנים, בכתב סתר. הרשות היתה בידי לשלוח תלגרמות כאלה רק אל מערכת הסוכנות, והיא היתה יכולה לעשות בתלגרמות כחפצה אם להודיע את התוכן לועד השביתה המרכזי או לחדול. וכפי אשר נוכחתי אז היתה מערכת הסוכנות, שהיתה מוסד ממלכתי על יד וזרת הכספים, מוסרת בדיוק את כל הידיעות שהייתי שולח לועד השביתה המרכזי בשם סניפם בּהומל, ולא חששה להשתתפות במעשי השובתים נגד המשטר…

היה בקר יום השמונה־עשר לאקטובר, ובעיר עברה השמועה, כי דרך התלגרף נודע כי בפטרבורג הוכרזה קונסטיטוציה. שליט הפוסתה והתלגרף היה מכירי, ואנכי פניתי אליו, והוא אִשֵר לי את הדבר. באותו היום קבלתי תלגרמה ממינסק מאת חותני, תלגרמה מסחרית, ובסופה שתי מלים: “הוכרזה קונסטיטוציה”. המונים המונים התלקטו אל אולם העיריה, וגם השלטונות באו ומפקד הג’נדרמריה בתוכם, וגם הם אשרו את הדבר, והזמינו את הקהל ללכת לתחנת־המסלה ולבשר את הדבר לועד־השביתה הנמצא שם, למען תחדל השביתה וישובו הענינים לקדמותם, למהלכם הרגיל. באולם העיריה נמצאו נואמים מקרב הצעירים השמאליים, צעירי אחינו, שהם הכריזו, כי לא אל קונסטיטוציה נשאו נפשם, כי אם אל ריפובליקה דימוקרטית. על דברים כמו אלה שחקו, אבל איש מן הנואמים לא נאסר על דבריו. וידי המשטרה רפו מאד. רוח של חג רחפה על כל העיר. והנה פתאום – בשורה רעה מן העיר הקרובה להומל רק תחנות אחדות, מנובוזיבקוב: פרצו שם פרעות, אי־סדרים, פוגרום ביהודים… פליטים באו ברכבת ומספרים, כי בעיר היתה חגיגה גדולה. פתחו דלתות בית האסורים, בשוק היתה אספה המונית, ובראשה ישב מישא פרומקין, סטודנט חשוד בריבולוציה, – אך פתאום התחולל הפוגרום והחג היה לחגא. ולעת ערב או ממחרת היום, נודע את אשר היה במינסק, אשר ירה החיל בהמון החוגג על יד תחנת מסלת־הברזל. והימים שבאו אחרי כן הביאו ידיעות זו אחר זו על דבר פוגרומים כמעט בכל תחום המושב, פוגרומים “פטריוטים”, שהיו מסודרים על ידי הממשלה בשיטה מיוחדת. היו תהלוכות ותמונת הצאר בראשן, ובעקבות תהלוכות אלה היה המון מוכן ומסודר לפרוע פרעות.

בהומל העיר לא היו פרעות באקטובר זה. ומפני שבעיר הבירה ידעו את עסקני הומל מזמן, ביחוד מימות המשפט בשנה העברה, לכן היה אז בהומל כעין ועד מרכזי לעדת נגועי הפרעות אשר בסביבה. אנכי הייתי אחד מן העסקנים הפעילים בועד ההוא, ועלי היה ללכת לפטרבורג פעמים אחדות לסדר את עניני ועד העזרה בהומל. ויש אשר הועד הטיל עלי לבקר את הערים הנגועות בשביל לקצוב את הסכומים הנחוצים לקומם את ההריסות. בן העם אנכי, ומעולם לא זזה ידי מתוך ידם של ההמונים היהודים, וטביעת עיני מספיקה לי לחדור אל תוך חייהם, וידעתי על נקלה לחקור את המהות ואת הכמות של הנזקים שהפרעות גרמו להם. וזה היה נחוץ מאד לאנשים, שהטילו עליהם את מעשי הבקרת במקומות המנוגעים אחרי הפרעות. גדול ורחב ידים היה אז ים התלאות, מספר הערים ההרוסות היה רב, והסכומים היו, לפי הערך, מצומצמים. בצ’רניגוב נפגשתי עם שליח הצבור המוסקובי, הד"ר בירקנהיים, שבא לשם סדור העזרה במקומות אחדים בפלך ההוא. בין המקומות שאנכי בקרתי היתה גם העיר סטארודוב. אל חדרי במלון נכנסו אחד אחד מאלה אשר סבלו, ואנכי חקרתי מפי כל אחד ואחד על אשר קרם. נכנס אלי יהודי אחד, ועל שאלתי אותו: מה רב הסכום אשר סבל, ענני בתמימות: אנכי לא סבלתי כלל, כי אחד מן הנוצרים מכירי סכך על חנותי, ולא נתן לפורעים לגשת.

– ובכן, – פניתי אליו.

– ואולם נצרך אני, וסכום של איזו מאות רובלים לא היה מזיק לי עכשיו כלל וכלל.

– אבל – אמרתי לו – הן אתה לא נהרסת.

– והאם היה יותר טוב, לו הרסו הפורעים את חנותי, והיו בוזזים את אשר לי? – פנה אלי.

– אבל…

– ומפני שלא נהרסתי, יוצא שהועד צריך לרשת את חלקי? – אמר אלי בתמיהה³⁷.

אבל באמת היו אז רבים שנהרס מצבם לא בידי הפורעים ממש, כי אם לרגלי הפרעות. סבלו מאד המורים למיניהם, “כלי הקדש” הרבנים ויתר פקידי העדה, שגם בשנים כתקונם הם חיים במצור ובמצוק, ואף כי בשעת חורבן והרס כלכלי. ועל אלה היה לבי דוי, והשתדלתי עד כמה שהשיגה השפעתי אצל הועד המרכזי לבוא לעזרתם.

וכל הארץ נעשתה כמרקחה. כשני חשיפי עזים נצבו זה לעומת זה הכנופיא של החצרנים מצד אחד והצבור המדיני מהצד השני. החיים המדיניים של רוסיא נהיו תהו ובהו. המלך וכל שריו המשמרים התחרטו מאד, נחמו על הריפורמה של השבעה־עשר לאקטובר, על הדומה אשר נתנו, שכמו ריח קונסטיטוציה נודף ממנה, שיש בזה כעין ותור על שלטון היחיד. יוצר הריפורמה, הגרף ויטה, היה בעיניהם כמו בוגד, אשר בערמה הטה את לב המלך והשפיע עליו לתת את ההנחות ברגע של חולשה. נוצרה אגודה של “רוסים³⁸ אמתיים”, שמטרתה היתה להלחם עם כל שואפי חירות מדינית, ואנשי החצר סדרו “מאות שחורות” לנקום בכל תומכי תנועת השחרור, ולכל לראש להכות ביהודים. פרעות מלאו את הארץ, וקוזקים ולגיונות־עונשים נשלחו לכל הגלילות להדוף³⁹ ביד חזקה את תנועות השחרור. ומאידך גיסא – גם הצבור הכיר כי הפקודה על דבר הדומא הכזיבה תקוותיו לקונסטיטוציה מלאה, אמתית. לא אל זה חכה הצבור המתקדם, לא אל מועצה בחסד המלך נלחמו שואפי השחרור, לא על קונסטיטוציה כזו הורגו ונאסרו ונשלחו לעבודת פרך והָגלו במשך דורות אחדים טובי בני רוסיא. המדינה כלה נלחמה על נפשה והאמינה כי הכשלון הגדול של המשטר הקיים, שהתגלה באופן ברור במלחמת יפן, ינחיל נצחון את תנועת השחרור, נצחון גמור ומוחלט, ורוסיא תהיה כאחת המדינות החפשיות באירופה המערבית. נמצאו גם שמאלים קיצונים, אשר אמרו לבער אחרי ממשלת מלך. ואולם גם המתונים לא הסתפקו בפחות ממשטר של קונסטיטוציה עממית, שנודע בשם קדא"י ואשר אל תחת דגלם נאספו טובי הכחות של המלומדים והמשכילים אשר במדינה.

מן אחינו היו לא מעט בין השמאלים הקיצוניים, אך ברובם הגדול והמכריע חנו היהודים תחת דגל המפלגה הקד“אית. בעיר המלוכה, במטה הראשי של המפלגה המדינית הזו, תפסו היהודים מקומות בשורה הראשונה. מקסים וינאבר היה אחד מן היותר פעילים של המפלגה. וגם אחר כן, כאשר התקבצה הדומא, מצאה “המאה השחורה” טוב לפניה להגות מן המסלה את בני גזע עמנו את הרצנשטיין ואת יאָללאָס חברי הדומא. היהודים התכוננו בכל מקום אל הבחירות הראשונות של הדומא, וכלנו היינו בטוחים כי ברגע הראשון נקבל את זכיותנו האזרחיות במלואן. ישיבות ואספות לא חדלו. גם בהומל שלנו קשקש הקומקום הצבורי בכל חומו. בתקופה הראשונה היינו מתאספים כל האינטלגנציה של כל הגזעים יחד. רוח החיה וראש המדברים באספותינו היה הד”ר אלכסנדר זלקינד, – זה שברבות הימים נהיה לציוני, ועובד עכשיו עבודתו בירושלם. לביתו היינו מתכנסים, ובין הנאספים היו גם מן הפקידים המתקדמים הנוצרים, פקידי הממשלה. לעומת זה, נשלחו להומל גם פלוגות קוזקים, וגם עם מפקדיהם היינו מתכנסים להועץ לשמור על העיר ועל הסביבה מן הפרעות. ויש אשר הקוזקים האלה יותר ממה שהיו מבטיחים את המצב, את השקט הצבורי, היו מפחידים אותנו, כי מן הנסיון ידענו כי במקרים של פרעות ביהודים אין הקוזקים באים להגן על התושבים כי אם להגן על הפורעים מידי ההגנה העצמית של היהודים, הנוער המאורגן ומסודר לעמוד על נפשו בשעת פרעות. גם שר הפלך היה בא להומל לשחר אותנו למוסר, כי נשמור על הנוער שלנו לבל יתפרץ. שר הפלך היה בא להומל, והיה מפחד ללכת העירה פן יפגעו בו קנאי השחרור, והיה מזמין אותנו, את ראשי העדה, אל אולם תחנת מסלת הברזל לדבר אלינו את דבריו. ובימי החשך והצלמות האלה, בין הכרזת הפקודה בדבר הדומא ובין פתיחתה, שלט במדינה עוד כח־נסתר אחד, שהתהלך באפלה, ויש אשר גם השלטון המקומי הרגיל לא ידע מאין הוא בא, והוא שהיה מוליך אימה ויוצר פרעות בכל מקום. מלאכי־שאול היו “מופיעים” בערי המדינה, ובידיהם פקודות מאת גבוהים מעל גבוהים אל אנשי השלטונות לבל יפריעו אותם ממעשיהם. המדינה היתה מלאה כלה מהומה ומבוכה. ואיש לא ידע אם תצאנה הבחירות אל הדומא לפועל, אם תתאסף הדומא בכלל. הנוער היהודי השמאלי, שגם הומל שלנו היה מלא הימנו, הטיף בקהל לבלתי לכת אל הבחירות, לא להשתתף בדומא שכזו שהיא רק תרמית עינים של השלטונות ואין בה כלום מן החופש המדיני. לנו, האזרחים השקטים, היתה מלחמה מפנים ומאחור: עם השלטונות מזה בעד שווי זכיות ובעד זכיות מלאות, ועם הנוער העובד, שהיה נשמע לפקודות מרכזיו, והתכונן אל מהפכה גמורה בממלכה, כזו שבאה אחרי שתים־עשרה שנה. והיו חיי האזרחים השקטים נתונים תמיד לכל מקרה ולכל אסון. זכורני, כי הלכתי בתקופה ההיא לוארשוי לסדר את התקנות של חברת “עתיד” לחרושת השמן בארץ ישראל, והנה על יד כל שוטר ברחוב נצב גם חיל ורובהו בידו. והאנשים פחדו לעבור גם ברחובות בעגלות סגורות, פן ימצאו בתוך העגלה טירוריסטים. ובהומל עירנו נרצח ברחוב העיר פקיד המשטרה המקומי, שהיה חשוד בעיני הצעירים בריגול. חושך ואפלה, בוקה ומבולקה, בלי כל אמון ביום המחרת… השלטון עבר לידי הרחוב, היו גוזרים שביתות על משרתי החנויות, על הרקחות והטבחות בבתים, ואלה היו מוכרחים לשבות גם נגד רצונם, כי סכנה היתה להתנגד אל הפקודה, שאין יודע מי היה המוציאה. ידה של ההסתדרות, אורגניזציה בלע"ז, היתה בכל. אם הבעל מסרב לגרש את אשתו, – היו פונים אל ההסתדרות: עובדא. היו תופסים את הבמות בבתי התפלה בשבת, והיה הקהל מוכרח לשמוע את דברי הצעירים המטיפים, כי הדלת היתה סגורה ואנשים משלהם שומרים מבחוץ. אמנם הקוזקים היו משוטטים בחוצות, אבל גם הם מצאו לטוב להם להיות זהירים, באין חפץ להפגש עם הפצצות. אוירה של הומל היה מלא אבק־שרפה, והנה התחולל הרעם…

לט. הפוגרום בהומל.

נשיא הייתי לאגודת הסוחרים ובעלי החרושת בהומל, שחבריה היו מאות אחדות וגם נוצרים רבים בתוכם. בתור נשיא היה תפקידי גם לשפוט במקרה של סכסוכים בין החברים, וגם היו מקרים שנבחרתי לשופט אפילו במקרי סכסוך שבין אנשים מחוץ לאגודתנו. אחד הרוקחים רכש לו בית, שנמכר בהתחרות פומבית על ידי הבנק האפותיקאי, שהבית היה ממושכן אצלו ובעליו לא שלמו את שעור התשלומין. כפי שהיה נהוג ומקובל במקומותינו, אין רוכשים מאת הבנק בית של אחרים מבלי הסכמת בעלים לזה קודם הקניה, או הקונה מתפשר עם בעל הבית לאחר הקניה. הרוקח ובעל־הבית לשעבר מסרו את הסכסוך שביניהם למשפטי, ואני קבעתי זמן הבירור ליום הששי אחר הצהרים. הדבר היה ביום השנים עשר לינואר. שני הצדדים המדיינים יושבים לפני, ואני מאזין ומקשיב לדבריהם, והנה מצלצל התליפון ומודיעים לי: שרפה בעיר… מבהלים ודחופים ברחו להם המדיינים. ביתי עמד ברחוב־הארמון, וסמוך אלי היה מגדל מכבי האש, ומה נפלאתי לראות, כי אין כל אות מעל המגדל, ואין גם להקת המכבים יוצאת אל מקום הבערה… הטיליפון מוסיף להודיע, כי הבערה היא ברחוב הראשי, במקום שכל החנויות הגדולות והמחסנים הראשיים נמצאים, וכי את אלה מבעירים פורעים… אני מצלצל ושואל, – והנה אין תשובה: הטלפון חדל לעבוד… מה זה?… יום החורף הקצר לא אֵחר לרדת. מטבור העיר נסים־רצים אנשים, ואין מהם עונה על שאלותי… נחפזים האנשים לברוח, להתחבא בבתיהם. היה ערב, בא הלילה, ליל השבת.. מבעד חלונות ביתי אנו רואים אנשים ונשים רצים ונושאים חבילות חבילות משא לעיפה. אלה הם אנשי “העיט על הפגרים”, מאספי הבזה והשוד של הפורעים. אין רודף אחריהם, אין אשר יקח מידיהם את המלקוח. למראה הליל אנו רואים תימרות אש ועשן העולות מרחובות העיר. ישנה בעיר גם פלוגת מכבים מתנדבים, שראשיה הם צעירים יהודים, אבל גם אותם הפריעו מלצאת למקום הבערות. ודליקות מתלקחות במקומות רבים. באו להקות המכבים אשר בתחנת מסלות הברזל, אבל גם להמכבים האלה לא נתנו להביא עזרה. פקדו עליהם לשוב על עקבם. לא שבו, אבל גם לא עבדו. השוד והבזה והבערות הם כלם במרכז העיר, ברחובות אשר שם החנויות והשוקים. כל משפחה כלואה בביתה, אין איש נועז לצאת החוצה. אין משפחה אחת יודעת את גורל יתר המשפחות הקרובות, אם פגעו השודדים בהן. סגרנו את שער החצר, את מבוא הכבוד היוצא אל הרחוב. והנה ברחובנו כעין רעש… פורעים התפרצו אל אחת הדירות בבית השלישי מביתנו אנו. קטון ילדי כבר נם שנתו. הנער שם עליו את מבחר חליפותיו, שתים־שלש זו על גבי זו, ויעל על מטתו הקטנה, מבלי הגד לאיש דבר, מבלי אשר טעם מאומה, וירדם. יתר הילדים נעים ונדים, תועים כמונו מחדר אל משנהו, חרדים לקול עלה נדף… נשען אל דירתי היה משרדי, שאחדים מחלונותיו היו פונים ונראים אל אחת משדרות החנויות אשר לעיריה. אלה היו חנויות של דלת העם, תגרנים פעוטים, חצים אומנים ובעלי מלאכה, חצים סוחרים בכל סחורה דלה ונמבזה. כבר היתה השעה מאוחרת, אחר חצות הלילה. זה כשעה ויותר ואני נשקף מחלון המשרד, רואה בעשן הבערה, ולאור הלהבות אני מכיר מרחוק צלמי קוזקים או שוטרים עוברים וראשיהם מכוסים ועטופים, לבל יכירום על נקלה. מבלי שים לב אל החורף והקור, ובחפצי להתבונן היטב אל הנעשה במקום השוק הזה, אני פותח את האשנב של החלון, והוצאתי את ראשי החוצה. ולקחה אזני קריאת נזיפה:

– מהרו והדליקו כבר, בני כלבתא, זרע שכורים!…

כך עורר אחד את הפורעים.

והבקר ממחרת האיר את ההרס והחורבן אשר נעשה במרכז העיר, במיטב בניניו ומחסניו במשך לילה אחד. יותר משבע מאות משפחות נהרסו. הוצתה אש בבתים רבים, שבהם היו החנויות הגדולות. אל בתים פרטיים, אל הדירות כמעט לא חדרו, מלבד אחדים בתור יוצאים מן הכלל. חדרו אל ביתו של הד"ר אלכסנדר זלקינד, אבל הוא נמלט מן הבית בעוד מועד. את הדירה של אחד משכני בבית השלישי מביתי, הרסו אמנם, ואולי זה היה בשגיאה, אולי חפשו דירה של איש אחר, אולי התכונו אלי… נפלא ומוזר היה היחס של השלטון המקומי אל אשר קרה אמש ביום המחרת: לא היה כל יחס, כמו לא קרה דבר. השלטונות לא התראו על פני חוץ. מספר השוטרים בעיר כמו עוד הוקטן. מסביב לערמות האפר ועל יד⁴⁰ המפולת של הבנינים ההרוסים והשרופים התהלכו בני העיר היהודים חרש, התהלכו כצללים, מבלי דעת אם זה נגמר, או אך לראשיתו של חורבן העיר אנו עֵדים. והתושבים הנוצרים בהפגשם עמנו בושו להביט בפני היהודים גם לא מכיריהם. בושנו גם אנו. הן עשרות אלפים יהודים יושבים בעיר, ואיך היינו לבז ולמשסה בידי פורעים מספר. כן, בושנו מאד, אבל הן גם ידענו, כי מטרת הפרעות היתה למשוך החוצה את חברי “ההגנה העצמית”, ואז היו מתנפלים עליהם הקוזקים והצבא המזוין, והיו מרבים חללינו. התהלכנו כל יום השבת סביב הבנינים השרופים ברחובות ההרס. וגם בצאת השבת לא התאספו עסקני העיר, אנשי הצבור. בלהות הלילה העבר עוד טרם סרו… במשך היום נודע לנו, כי את “העבודה” אמש מלאו ביחוד “אורחים”, שהובאו לשם זה מן החוץ, ממרחקים. גם מן המשטרה המקומית לא כלם ידעו מי אלה, וכמו שלא ידעו מאין הם באו כך גם לא נודע לאן הלכו. הם מלאו את אשר הטילו עליהם – ונעלמו… למסדרי הפרעות היו גדודים מלאכי חבלה מיוחדים, שהביאו אותם לעת הצורך למקום המיועד לפורעניות, ולאחרי שגמרו את “מלאכתם” השיבו אותם למקומם. ראשי השלטון המקומי ידעו רק, כי אין להניא את האורחים ממעשיהם, כי צריכים לתת להם לעשות כרצונם, כי על כן שלוחים הם…

ממחרת הודעתי את הסוכנות הטלגרפית שהייתי סופרה את אשר קרה בעירי. הייתי זהיר ומתון מאד. יראתי פן יעכב הטלגרף את דברי. ואף גם זאת: הייתי בטוח, כי הסוכנות הזו, שהיא מוסד ממלכתי, בודאי ידעה את דבר הפרעות, ואולי עוד קודם שקרו… בימים האלה היתה ועידת חברי הועד הפועל הגדול של ההסתדרות הציונית בעיר בריסל, ומאת נשיא ההסתדרות המנוח דוד ולפסון קבלתי תלגרמה להודיעו את אשר קרה. בתשובתי כבר גליתי טפחים אחדים יותר. ביום השני נדרשתי מאת מערכת הסוכנות הטלגרפית להודיע את אשר קרה בפרוטרוט, ואז שלחתי תלגרמה בת מאות מלים, והרצאתי את המאורע לפרטיו. הד“ר זלקינד מצא לטוב לפניו ולמנוחתו לצאת את הומל. הוא היה אישיות מדינית בולטת, ובליל הזועה שמו הפורעים פניהם בביתו, וְנַקֵה לא היו מנקים אותו… ונמלט לפי שעה לפטרבורג, וגם שם היה עליו להסתתר, ואחר כן יצא לחו”ל, לברלין.

כל ועד עזרה לנגועי הפרעות עוד טרם הסתדר. ידי עסקני הצבור, שמספרם היה לא מעט בהומל, רפו. אנחנו, חברי הועד המקומי לעזרת נגועי פרעות־אקטובר של הסביבה, – לא מצאנו ידים. מצאתי לנחוץ לנסוע לפטרבורג, אל הועד המרכזי, לאחוז באמצעים. גם בשבילי אני היה טוב הדבר להֵעָלם בימים האלה מעל האופק המקומי. ניכר הייתי קצת בתוך העיר, וגם עט הסופר אשר בידי היה למדקרות. באתי לפטרבורג ביום החמישי, ובאותו הערב הודיע העורך־דין והעסקן הנריך סלויזברג, את הברון גינצבורג על דבר בואי לעיר הבירה. הלה הזמין אותי אליו למחרת בבקר, וכבואי אליו הודיעני כי כבר סדר לי ראיון אצל הגרף ויטה למחרת ביום השבת. עלי להכין תזכיר בדבר המאורעות בהומל להגישו אל הגרף, שר השרים. הברון דוד אמר לי, כי עלי להיות זהיר בתזכירי, מבלי אשר באר לי את ענין הזהירות. וכאשר אמרתי לו: אדוני, איזה הדבר תמצא ידי לשבור את החבית ולשמור את יינה? ענה ואמר לי: הלא סופר אתה, ובטוח אני כי תדע לכלכל את דבריך בתזכיר אשר תערוך. ובכל זאת לא הוברר לי טעם הדבר וזהירות זו לשם מה היא באה. יצאתי מבית הברון על האי־וסילי, עברתי בעגלת יד על פני הקרח את הנהר נֶיבָה, סבותי אל שדרות הרוכבים ונכנסתי אל המערכת שלי, של העתונים לוזרת הכספים. העורך הראשי היה אז פאול מילר, זה שעלה אחר כך להיות סוכן של וזרת הכספים בברלין, ומשם שב לפטרבורג ונהיה לסגן מיניסטר המסחר. העורך קבל אותי תיכף, וכאשר אמרתי לו כי עלי להגיש מחר תזכיר ולהתיצב לפני ויטה, הניא אותי בכל תוקף מעשות את זאת. “אל תלך ואל תגיש כל תזכיר – אמר אלי – שְבָה על מקומך במנוחה, אם אין אתה רוצה כי תלך גם אתה בדרך הרחוקה, אשר בה נשלחו האצילים ממינסק, שבאו הנה והגישו תזכיר על מעשי הגוברנר שלהם על אשר צוה לירות במפגינים. אני מזהירך, לבל תלך אל ויטה. מה תאמר לו, שאין הוא יודע מכבר? הן את התלגרמה שלי אליך בדבר פרטי המאורע שלחתי על פי פקודתו, ותיכף לקבלתי את התלגרמה המפורטת שלך מסרתי אותה לו מלה במלה על ידי התליפון. ובכן, מה תוסיף לו עוד? שב במנוחה ואל תתגר ברעה” – צוה עלי איש שיחי.

– אבל – אמרתי אני – לא אוכל לשבת במנוחה, והורני נא אתה מה לי לעשות?

– צעקו, זעקו חמס, – לעבודה זו מומחים אתם, היהודים, – אמר אלי, והוסיף: הנה העתון “נובויה־ורמיא” לא יתן לך מקום; לדברים בעתון “ריטש” אין כל ערך עכשיו; נסה דבר אל העתון “רוס”, – חושב אני כי יתרצו שם לפרסם את אשר תתן להם. אמור להם, כי אתה עוזרנו הקבוע. ועוד גם זאת – ויגע בכפתור הפעמון, ויצו על המשרת הנכנס לקרוא אליו את מנהל הסוכנות התלגרפית. הלז נכנס, והעורך אמר לו, כי הנה אני העוזר־הסופר מהומל, חלק לי בפניו מחמאות, ויאמר לי כי יקחני אל חדרו, וככל אשר ארשום לפניו כן ימסור ליתר הסוכניות בחו"ל. “קשורים אנו – אמר אלי העורך – עם כל העולם התרבותי, ועתונים לאלפים מפרסמים את אשר אנו ממציאים להם”.

וכאשר גמרתי את עבודתי במשרד הסוכנות, הלכתי למערכת העתון “רוס”. זה היה עתון, שעורכו היה בנו של סוברין, עורך “הנוביה ורימיה”, צורר היהודים. העתון הזה היה נוטה אל תנועת השחרור, ומאיר קצת פנים אל הליברלים. בנו זה של סוברין, כפי הנראה, הכין לעצמו עמדה פוליטית על כל מקרה שלא יבוא, אולי תצליח תנועת השחרור. במערכת העתון הזה קבלוני ברצון, ותיכף פנו לי מקום לכתוב את רשימתי על דבר הפרעות בהומל. את מכתבי פרסמו ממחרת בבקר, ותיכף לפרסומו צוה המיניסטר לענינים הפנימיים, דורנובה, לשלוח פקיד מיוחד להומל לחקור את הדבר במקום הנגע. פקיד המיניסטר – הגנרל סאוויטש היה שמו – מצא הרבה דברים, שעל פיהם אפשר היה להוקיע לעיני השמש את האשמים האמתיים בכל הפרעות. הפקיד המיוחד גלה, בין יתר הדברים, כי בלשכת הג’נדרמריה המקומית חלקו אקדחים לאנשים בלתי־ידועים מן הנשק שהחרימה הג’נדרמריה אצל אנשים שונים. הנשק נמצא חסר, ונתגלה כי הוא עבר לידי הפורעים־האורחים, אלה שבאו להומל לשם סדור הפרעות. לא היה כל ספק בדבר, כי בכל הפרעות היתה יד המשטרה, ביחוד החשאית, הג’נדרמריה⁴¹ הפוליטית, שהיא היתה מקבלת את פקודותיה ואת הוראותיה דרך צנורות מיוחדים, מבלי שאלת פיו של המושל עליה. הדבר הוברר, כי מלבד השלטון הקיים בארץ, ישנם עוד שליטים במדינה, שליטים בלי אחריות ובלתי תלויים בחקים, והם הם השופכים ממשלה על התושבים ועל הפקידים בערי המדינה.

מ. בספירות פטרבורג.

כמעט כל ימי השבוע השני עברו עלי בישיבות עם הועד המרכזי לנגועי הפרעות, שהתיסד עוד לאחרי הפוגרומים האקטובריים, ובהשתדליות שונות וזרות קצת, אשר גם אותן ארשום פה במלים אחדות. נמצאו אז בפטרבורג “שתדלנים”, שחפצו לבוא על שכרם, והם הבטיחו להשיג סכומים גדולים מאוצר המלוכה, על פי פקודת־רוממות מיוחדת לטובת הרוסי הומל. אל “העסק” הזה נכנסו מטרוניתות אחדות, שלהן היתה השפעה ב“כפר המלך” בחצר המלכות. הימים היו ימי תקופה מעורפלת מאד. כחודש־כִשְנַיִם לפני הבחירות אל הדומא, ולא היה יום אשר לא הביא חדשות פורחות בדבר מצב־הרוח בספירות החצר. יש אשר ספרו כי השפעת הקד“אים גברה, ואך תתאסף הדומא ונאום־הכתר יהיה כלו חדור חופש וקונסטיטוציה אמתית, והשלטון הראשי נכון לכפר פני התושבים וגם היהודים על כל אשר חטאו ופשעו נגדם; ויש אשר ביום אחר מסרו עובדות ממש ההפך, וכי גם את ויטה יהגו מן המסלה בקרוב. כי קצף גדול עליו וגם חושבים אותו בקושרים, כל אשר חתר תחת היסוד המסורתי של שלטון יחיד ברוסיא. היו לי ראיונות עם אנשי־בינים שונים, ובהיותי מכיר ויודע את טפוסיהם של אלה בעיר הבירה, החלטתי לחדול מעסקנות זו, שלא תביא לעניני כלום. חסתי על הזמן וגם על ההוצאות הכרוכות בהשתדלות זו. ואולם בישיבות של הועד המרכזי לנגועי הפרעות תפסתי תיכף את המקום הנכון. איש פטרבורג אנכי מנעורי, ואת האנשים העסקנים ידעתי כמעט כלם, וידעתי גם את האופנים למצוא מסלות בלבבם לטובת עניני. כל העסקים הצבוריים היו מרוכזים אז בביתו של הברון גינצבורג אשר בשדרות הרוכבים, בדירות שונות בסמטת־זַמיאַטין. בישיבה הראשונה של הועד, כאשר שאלו אותי לסכום הכסף הנחוץ לפי דעתי לשם העזרה הראשונה להרוסי הומל, עניתי ואמרתי, כי אין כל צורך בסכומים לעזרה הראשונה, כי עסקני הומל ינהלו באמצעיהם הם את אחיהם ההרוסים, ולא יתנו להם לגוע ברעב או לסבול קור. הטון הזה לא אֵחר להראות על חברי הועד המרכזי את פעולתו. חברי הועד המרכזי, שאחדים מהם זכרו אותי עוד מימים קדמונים, מימי העתון “ראזסוויט” וראשית שנות השמונים, התיחסו אל דברי כאל חות־דעת של אדם חבר להם בעבודה, ולא כמו אל שתדלן לטובת קהלתו. ביחוד היה טוב אלי היחס של ראש הועד הברון נפתלי־הירץ גינצבורג, שהיה מקבל אותי בכל עת שהיה לי ענין אליו. העבודה לטובת הסובלים בהומל היתה אז עלי לבדי, כי הד”ר זלקינד אמנם נמצא אז גם הוא בפטרבורג, והשפעתו על הועד המרכזי היתה בודאי מועילה מאד; אבל הוא ישב בעיר הבירה בהחבא, בבית אחד עורכי־הדינים שהשתתפו במשפט הפוגרום ההומלי אשתקד, ולא בא אף פעם לישיבות הועד.

ובסוף השבוע החלטתי להראות את פני המיניסטר למסחר. המשרה הזו היתה בעת ההיא על שכם מיכאל פיודרוב, שהיה מקודם עורך העתונים של וזרת הכספים, מכירי הטוב, שבאחת הרשימות, הזכרתי את שמו. מיכאל פיודרוב היה איש ישר מאד, בעל השקפות חפשיות וכשרונות־ארגון טובים, וכאשר עלה ויטה לגדולה מנה אותו למיניסטר המסחרי. בשעה הקבועה עליתי אל המשרד, ונרשמתי אצל המזכיר לבוא אל המיניסטר. בחדר ההמתנה היו כעשרה אנשים. שעת־הקבלה היתה לפנות ערב, וכשהגיעה השעה נכנס המזכיר פנימה והרשימה בידו, ויצא ויפנה אלי וישאלני בשם המיניסטר: האם יכול אני לחכות ולהתקבל אחרון לנרשמים? אנכי עניתי בחיוב. הבקורים נמשכו כשעה ויותר, ואך יצא האחרון למבקרים הזמין המזכיר אותי. אך נכנסתי חרד פיודרוב לקראתי, נגש אלי והתנשקנו, ויקח אותי וישיבני על ידו, וישאל לשלומי ולכל אשר לי, אם לא נגעו הפרעות בי לרעה. אמרתי לו, כי אמנם אל עצמי ואל בשרי לא נגעו, אבל גדולה מאד הרעה אשר מצאה עיר ויושביה, והרצאתי לפניו פרטי המאורע. הוא הקשיב אל ספורי, וכאשר כליתי את דברי, אמר אלי: הנה אתה רואה את אשר בא לכם מידי ה“בונד”! דבריו אלה הרגיזו אותי עד מאד, לא חפצתי לדעת, כי יושב אני לפני מיניסטר, רק לפני אזרח כמוני, ולכן דברתי אליו קשות:

האמנם גם אתה מיכאל בן מיכאל, תדבר כדברים האלה? האמנם גם אתה תצדיק מעשי פשע של ממשלה, השולחת באש את ערי אזרחיה ונותנת לבז ולמשסה את רכוש התושבים? הן אין זה שלטון, שחובת הבטחון הצבורי עליו, כי אם חבר שודדים ולהקת פריצים הם כלם, וגם אתה, האדם הישר, האזרח התרבותי, מלמד זכות על השוד והאון וגזל המשפט שהיו לשיטת ממלכה? לא, מיכאל בן מיכאל, מפיך לא חכיתי לשמוע דברים כאלה. –

נרעש ונרגז קמתי ממקומי, וגם פיודרוב קם מכסאו, והשתדל להרגיעני. הוא תיכף הסכים להשקפתי. הוציא ממגרת שלחנו בקבוק חלב־קפיר ויציע גם לי כוס. ולהוסיף להרגיעני שאל אותי: במה יוכל הוא בתור מיניסטר למסחר להיות לעזר לההרוסים? במקום תשובה, שאלתי אני אותו אותה השאלה. הוא חשב רגע ואמר לי: שהוא ישתדל לשחרר אח הסוחרים ובעלי החנויות מתשלום מסי הגילדיה ותעודות המסחר. על זה עניתי ואמרתי לו, כי המאורע קרה באמצע חודש ינואר, בעת שהסוחרים משלמים את מסי התעודות עוד קודם ראש השנה האזרחית. –“אולי לשנה הבאה?” – שאלני. עד העת ההיא – אמרתי – מים רבים יעברו, ואולי גם אתה – הוספתי בלעג מר – לא תהיה אז מיניסטר… התהלכנו בחדר־העבודה המרווח הנה והנה, ואחרי דומיה קצרה אמר לי: שמע נא. לך אל דורנובה, מיניסטר הפנים. שם ישנם אמצעים משיורי מכס הבשר. והם יתנו לכם סכום הגון לעזרת ההרוסים.

– כן – אמרתי – יודע אני כי ישנם סכומים משיורי מכס הבשר, והכסף הוא כספנו, כסף היהודים. אבל – הוספתי, ושמתי פני אל איש שיחי – בחדר העבודה של דורנובה שלך לא ארגיש את עצמי כמו שאני מרגיש את עצמי פה, בחדרך, מיכאל מיכאלוביץ. האלהים יודע אותם, את אלה… – והניעותי את ידי כמתיאש.

פיודרוב ראה במצב נפשי, ויחשוב רגע ויאמר:

– בסכום לא גדול בידי לעזור לכם. חבר אני להנהלת “הצלב האדום”. עשרים וחמשה אלף רובל תקבל מהם.

לא האמנתי למשמע אזני. הן ידוע היה הדבר, כי ראשי “הצלב האדום” צוררי היהודים כלם, והקיסרית האלמנה מגן לכלם, והאם קופה זו תתן עזרה לנגועי הפרעות? חושש הייתי, כי ידיהם של אחדים מגבאי הצלב הזה היו גם בסדור הפוגרומים ביהודים. והאמנם גם יהיו החובשים?

– ולו גם פחות מזה – אמרתי.

– לך מחר אל לשכת ההנהלה הראשית, רחוב האינג’נירים מספר שמונה, ותאמר שם בשמי, כי יתנו על ידך את הסכום אשר אמרתי – אמר לי פיודרוב בהחלט – הן אתה בודאי חבר לועד העזרה בהומל? – שאלני.

– לכשיצאתי מהומל – עניתי – עוד טרם הסתדר שם כל ועד. אבל עכשיו כבר הסתדרו שם. יודע אני כי בפקידות העיריה יושב ועד מיוחד לסדר את העזרה, אף כי אינני יודע אם הוא רשמי.

– זה לא כלום – אמר – ובכן ישנו ועד, ולכן שלח תיכף תלגרמה אליו, כי יפנה הוא בבקשה תלגרפית אל לשכת הצלב האדום, ואתם תקבלו את העזרה אשר אמרתי. שב וכתוב את התלגרמה – אמר, ויקם ויפנה לי את מקומו על יד שלחנו.

– זהו מקומו של מיניסטר—אמרתי בשחוק – ואיך אשב על המקום הזה?

– בשבילך – אמר פיודרוב גם הוא בענות צחוק – אינני מיניסטר. כתוב את התלגרמה, ותיכף נשלחנה.

– תודה רבה. אני הולך תיכף אל התלגרף – ונפרדנו.

כבר היה ערב, ומן הלשכה של התלגרף הראשי, הקרובה לבית הברון גינצבורג, החלטתי לסור אל הברון לספר לו את הבטחתו של פיודרוב. הזקן קבל אותי תיכף וכאשר מסרתי לו בדבר הצלב האדום כמעט לא האמין לדברי. “אני נכון לתת להם את הכסף, אם רק הם יתנוהו לועד העזרה שלכם” – אמר לי – “אין אתה יודע את הערך הגדול של עובדא זו, כי הצלב האדום יהיה בין המנדבים לטובת נגועי הפרעות”. הברון היה כלו נרגש. זוכר אני, אנחנו עמדנו שנינו באמצע החדר, ואחר כן נשען על השלחן וכמעט ישב עליו, וגם אותי משך אחריו. ויחקור וידרוש אותי, מאין אני יודע ומכיר את פיודרוב, וישנה וישלש כי ערך רב לעובדא זו.

ובאמת הדבר הזה שנה את היחס של החוגים הרשמיים בהומל וגם בעיר הפלך אל מאורע הפרעות. הלשכה המקומית של הצלב האדום היתה כלה, כמובן, בידי המשמרים, “הרוסים האמתיים”, ונשיא האצילים בראשם. אלה ידעו, כי הפוגרום ביהודים הוא לרצון לפני הגדולים בעיר הבירה, ומה מאד התפלאו הפלא ופלא על הפקודה התלגרפית מאת הלשכה הראשית של הצלב האדום להושיט עזרה מסכומי הצלב לנגועי הפרעות. בשובי אחר כך לעירי היה עלי לסדר עם נשיא האצילים בהומל את הענין, לבחור אנשים אל הועד לתכלית זו, ואיזו אלפים רובלים מן הסכום הצעתי להניח לצרכי הפסח הקרוב, – וכל זה מאת הקופה של אבי־אבות השנאה ליהודים, ושרוב עסקניה היו בודאי קרובים אל סדור הפרעות!… האנשים האלה חוש ריח מיוחד להם, והם תיכף הבינו כי עלה בידי למצוא מפתח אל אחד השערים, כי נפרץ הגדר באחד המקומות, ושלא ברצונם היו מוכרחים להשלים עם המצב.

בשובי מפטרבורג להומל, נכנסתי, כמובן, אל ועד העזרה לנגועי הפוגרום בתור חבר. באופן רשמי היה ראש העיריה גם ראש הועד. זה היה אך להלכה, ואולם למעשה היו עניני הועד בידי החברים היהודים, וכמדומני שהראש לא השתתף אף פעם בישיבות. וזה היה מתאים לרצוננו. אנחנו פתחנו על יד הועד עבודת־צבור גדולה לקומם את כל ההריסות אשר גרם לנו הפוגרום. מאת הועד המרכזי היינו מקבלים סכומי־כסף גדולים, יותר ממאתים אלף רובל, כי בפטרבורג לא השיבו אף פעם ריקם את השתדלותי. ובגלל זאת לא היתה מתאימה לאינטרסים שלנו התערבותו האקטיבית של איש זר בעניני הועד. ולמדנו את ראש העיריה לדעת ולהבין, כי משרתו בועד העזרה הוא דבר של רשמיות, כסא כבוד, אך פטור הוא מכל עבודה והשתתפות פעילית. הסכומים שהיינו מקבלים היו גדולים לפי הערך, והיו טעונים השגחה גם מפני עסקנים מקומיים אחדים משלנו. איש מהם לא היה חשוד חלילה במעילה לטובתו הפרטית, אבל במקרים כאלה רבו הפרצות של משוא־פנים ופזרנות שלא לצורך וחוסר אחריות צבורית. ואנכי שנעשיתי במהלך הענינים כמו איש הבינים בין הועד המרכזי ובין הועד המקומי, והייתי מוכרח לנסוע לפטרבורג לעתים תכופות, – סבלתי הרבה אי־נעימות. לא על שושנים ידרוך העסקן הצבורי, ביחוד בערי השדה, במקומות שהגבאות חביבה מאד על האנשים והם מקנאים קנאה גדולה לכבודם, והאמביציה שלהם היא תמיד מרובה על יכלתם וכשרונותיהם הצבוריים. הדברים עתיקים.

עלי רק לרשום עוד קו אחד. אם כי בעבודתנו בועד המקומי היינו חפשים ואיש לא התערב בפעולותינו, הנה באמצע הקיץ הבא אחריו, לאחר שנתפזרה הדומה הראשונה ורוחות ריאקציה נשבו בחזקה, בא להומיל הגוברנר ממוהליב ויזמין אותי אליו, וידרוש דין וחשבון מכל פעולות הועד. השלטונות חשדו בנו, כי השתמשנו בכספים העצומים שהיו ברשותנו גם לצרכי צבור מחוץ לחוגי העזרה לנגועי הפרעות.

מא. האם ללכת אל המלך?

מרק בן אברהם ורשבסקי, מי שהיה חתנו של האדיר שמואל פוליאקוב ואחד מעסקני הצבור בפטרבורג, היה סוכן ראשי לאחת מחברות האניות הגדולה בלונדון. בתור שכזה, היה על ורשבסקי להגיש אל בעליו בלונדון הרצאה על המצב הכלכלי והפיננסי ברוסיא לראשית שנת 1906. ההרצאה היתה לא לטובת הפיננסים במדינה, ולראש השרים, הגרף ויטה, נודע תוכן ההרצאה. ויטה קבל עליו לסדר את עניני הכספים של המדינה בארצות חוץ, ולו היו סוכנים ומרגלי חרש בחוגי הבורסאות, להכין את הקרקע לקראת הלואה גדולה, ואחד הסוכנים שלח אליו העתקה מן ההרצאה של ורשבסקי, שהיתה כלה כתובה בצבעים שחורים. ויטה הזמין אליו את ורשבסקי, ויוכיח אותו על אשר הביא את דבת הפיננסים של ארצו רעה אל ארצות חוץ. ורשבסקי הודה ולא בוש לאמר למוכיחו, כי אמנם אלה הן מחשבותיו על רוסיא היום, וכי הממשלה אשר שמה לה למטרה לשרוף באש ערי אזרחיה ולסדר פרעות ביושביה – ממשלה אשר כזו לא תכון לעולם לפתח מצב כלכלי בריא בארצה, והיא נכונה תמיד לפשיטת רגל, ואין כל אמון ובטחון בקיומה ובהלואותיה. התוכחת המגולה הזאת לא הפתיעה את ויטה, בדעתו כי שיח לו עם איש יהודי, אשר נפשו היטב מרה לו על עושק זכיותיהם של אחיו בני עמו ברוסיא, וביחוד על הפוגרומים. ואולם גם לויטה היו מלים, והוא אמר אל ורשבסקי כדברים האלה:

– מה לעשות ליהודים, והם תועים בארחות עקלקלות. אין היהודים ברוסיא חולים על שברם הם, כי אם על שבר כל המדינה כלה. אין היהודים משתדלים להשיג מאת הממשלה זכיות והקלות בשבילם, וכל מעיניהם בתנועת השחרור האזרחי הכללי. הנה העם הפינלנדי, למשל. בשבילו לוּ ישלוט במדינת רוסיא השלטון העריץ ביותר, ויאנח לו העם הרוסי תחת לחץ של ממשלת יחיד לאין גבול, ורק ירחיבו לו את זכיותיו בארץ הפינים, בארצו הוא. וכן הם, במובן ידוע, גם יתר העמים, השואפים ברוסיא אל שלטון עצמי, אל הכרת הממשלה בזכיותיהם הלאומיות. ורק אתם, היהודים, לבדכם דואגים ומשתדלים לטובת כל המדינה הרוסית, והתיצבתם בראש מלחמת השחרור, והגדלתם את שנאת השלטון הקיים לכם, ונלחמים בכם, – וכמובן, שאין בודקין בנשק בשעת מלחמה. לו שמעתם בקולי, כי אז יעצתי לכם, כי תבחרו מקרבכם מלאכות להתיצב לפני המלך ולדבר עמו דברים ברורים אך ורק בנוגע לכם ולמצבכם, ותדרשו ממנו את זכיותיהם בתור אזרחים. אנכי יודע את המלך. כי תצעקו אליו, כי תדרשו ממנו בחזקה – ישמע לכם.

זה היה בראשית פברואר. ורשבסקי חשב חובה לעצמו למסור את דבר השיחה הזאת לראשי העסקנים הצבוריים בפטרבורג. הברון הזקן היה בעת ההיא בלונדון אצל אחת מבנותיו, והבהילו אותו לבוא לפטרבורג. ההצעה של ויטה לשלוח מלאכות אל הקיסר נכנסה אל הלב, ואולם עסקני עיר הבירה לא נועזו להחליט בדבר הזה על דעת עצמם. הימים “הטובים” הקודמים, כשהיה בית גינצבורג מחליט ועושה כל העולה על רוח יועציו בשם “כל ישראל”, – אלה כבר חלפו ועברו. ראו צורך בדבר להזמין אספה מיוחדת מאת עסקני הצבור בערי השדה, כדי לדון על הצעתו של ויטה. אל האספה הוזמנו עסקני צבור ביחוד מאת הערים, אשר הפרעות בהן קבלו פרסום מיוחד. כאלה היו: הומל, ניזשין⁴², רומני. נקראו אנשים גם מקיוב וממוסקבה, ובאספה השתתפו מן הידועים ביותר בעסקנותם ובערכם הצבורי, אנשי שם מבני פטרבורג, כמו סליוזברג, שפטל, ב"ק, פאזנר. האספה היתה כמעט חשאית, כמו שטבע הענין מחייב, והישיבות, שנמשכו כשלשה ימים ולילות, היו בביתו של הברון דוד גינזצבורג, על האי וסילי. ביתו של הברון הזקן היה גלוי ומפורסם למקום המטה הראשי לעניני הכלל של היהודים, והפעם מצאו מסדרי האספה לנחוץ להסתיר את כל דבר האספה, עד כמה שאפשר, גם מעיניה של המשטרה. בסך הכל השתתפו כארבעים איש.

אחרי וכוחים סוערים דחתה האספה את ההצעה של ויטה, והחליטו לבלי לשלוח מלאכות אל הקיסר. הנמוקים היו רבים ושונים, בהם גם אופיים לרוח הזמן הסוער, שבו היתה האספה. ומפני כי בעתונים של הימים ההם, כמדומני, לא נרשם כל דבר על אודות אספה זו, לכן אני מנסה לעלות מתהום זכרוני את פרשת הנמוקים האחרים, אשר בכחם בעטה האספה ולא חפצה לשלוח מלאכות אל ניקולי השני.

היו אשר אמרו, כי למטה מכבודו של עם ישראל, האומה בכללה, להתיצב כעני בפתח לפני גבר־אין־איל זה, שעטרת מלך אינה הולמתו, ולבקש ממנו חסד ורחמים. האומה הישראלית – טענו – צריכה קודם־כל לשמור על כבודה, ורק אז היא רשאית לדרוש כי גם אחרים יכבדוה. לא מידי ניקולי יקבלו היהודים את זכיותיהם האזרחיות, ואך מידי הצבור, מאת החברה הרוסית המתקדמת; ואנחנו את חן עם ישראל נאבד, אם נלך לבקש את הזכיות מאת המלך. ועוד זאת: מי לידנו יתקע, מי יוכל להבטיח אותנו, כי מלא ימלא המלך את בקשתנו. אולי תבוא בו הרוח ויחפוץ הפעם להיות לויאלי, וישלח אותנו אל הדומא שתבחר ותתאסף בקרוב. או יבחר לו את המבטא, שבו השתמש בתשובתו למלאכות הזימסטבה: “אחשוב בדבר”, ומחשבה שלו אינה מצטרפת מעולם למעשה. והן גם זאת לא יפלא מאת אדם עקש ופתלתל כניקולי, כי יתעורר פתאום, ויתן בקולו על המלאכות, ויגער בחמת קצף על עם ישראל ברוח צוררי היהודים עושי דברו, – ומה יהיה גורלנו אז?…

והאנשים הקרובים אל ויטה, מן הפקידים שנשאו משרה בוזרת הכספים שתחת הנהלתו או המכירים אותו מכבר הימים, – אלה התנגדו כי נקבל את ההצעה מפני שהמציע הוא ויטה. הם אמרו לנו: הלא בעניניכם הפרטיים הייתם מתרחקים ולא הייתם שומעים לעצת איש הידוע לכם לאיש מלא מרמה, המדבר תמיד בלב ולב. מעולם אי אפשר לדעת אל נכון את כונתו של זה האיש ויטה. הן לו ידע באמת, כי אפשר להטות את לב המלך לתת שווי־זכיות ליהודים, כי אז הלא בידו להשפיע בכוון זה ולפרסם חק, ולשם מה הוא שולח את המלאכות היהודית. אין זאת כי מוקש הוא שם לפנינו. כונתו של ויטה, כי ישמיע המלך בפני המלאכות דברים רעים על עם היהודים, ואז ירחץ הוא, ויטה, בנקיון כפיו לעיני היהודים ולעיני אירופא כלה, שהפופולריות שלה חביבה עליו וגם נחוצה לו. ומי יודע, אולי מתכוין ויטה כי ישמעו היהודים מפי המלך את מחשבותיו הרעות עליהם, והתבאשו פעם אחת עם שלטונו ולא יחכו לעולם לחסדיו עמהם ואז יוכל ויטה להשען על עזרתם של היהודים והם יהיו אנשי בריתו הטבעיים במלחמתו נגד חצר המלך.

ואחד מעסקני המפלגה הקד“אית, אשר יסד בכספו את העתון “ריטש”, שופר המפלגה, המהנדס⁴³ המנוח י. ב. ב”ק, שגם הוא השתתף באספה, גלה ליחידי סגולה מהנאספים, כי עוד ימים אחדים וכל הממשלה הקימת נהפכת. גם אני הייתי במספר היחידים, שלהם גלה ב“ק את סודו. איתן מושבה של הריאקציה הרוסית היתה בוזרה הפנימית, שבה היה בימים ההם המוציא והמביא גורקא. והנה בידי המפלגה הקד”אית היו תעודות, שעל פיהן נודעו פעולותיו של גורקא זה במקצוע הכלכלה הממלכתי, אשר קנה לחם לטובת הרעבים אז ברוסיא, ויפזר הון רב של הממשלה על ידי סוחר בבתי־כסא ושמו לידוואַל. זו היתה כעין פַנמה, והקד"אים האמינו, כי אם אך יפרסמו את כל התועבות של ראשי וזרת הפנים, אז תתפרץ מהפכה, והשלטונות יכלמו ויבושו, והשחרור יחוג את חגו לעין כל ברוסיא ובחייה המדיניים. למה זה איפוא לשלוח מלאכות יהודית?…

שלושה ימים ולילות נמשכו הוכוחים. היה ברור, כי את ההצעה של ויטה ידחו, ואת המלאכות אל המלך לא ישלחו. דעתי אני היתה ההפך מזה, אבל ידעתי כי כחי כאין מול הנואמים בעלי הכשרון, המשפיעים באספה. ואולם בלילה האחרון, י"ט לפברואר, נרשמתי לדבר, בהחליטי לאמר את אשר עם לבבי. ואני נותן בזה את נאומי כמו שהוא רשום אצלי באחת ממחברות זכרונותי. תרגום מרוסית. כה היו דברי:

עוד בישיבתנו הראשונה עוררתם את השאלה: האם יש לנו, הנאספים כאן, יפוי־כח מספיק לדון בשם העם היהודי, מאחר שלא נבחרנו מאת אחינו התושבים במדינה, ורק נקראנו מאת מסדרי האספה. בנוגע אל הרוב המכריע מאתנו היושבים בזה, הנה באמת יש ויש מקום לשאלה זו. אתם, – או התחנכתם בבתי־ספר הכלליים, והתרחקתם מן החיים של המוני עמנו, ונחלשו עד מאד החוטים המקשרים אתכם אל מהלך־המחשבות של היהודי הרגיל; או רכשתם לכם הרבה מזכיות האזרחים, ויושבים אתם ישיבת קבע מחוץ לתחום המושב, ושכחתם את התלאות המוצאות יום־יום, שעה־שעה, את השוכנים למעצבה ברחובות היהודים. אמנם קרובים ויקרים ללבכם עניני העם העברי, אתם דואגים וחולים מאד על שבר העם, אבל שבתכם ימים רבים הרחק מן החיים האלה, החנוך אשר קבלתם בסביבה לא־יהודית, בהכרח מטביע את החותם המיוחד על האידיאולוגיה שלכם, מרחיק אתכם מהלך־הנפש של היהודי. קשה לכם להבין את הנשמה היהודית, את תנועת רצונו. אתם, המאושרים בחייכם הפרטיים ובזכיות אשר השגתם בשבילכם, תחודו חידות ותנבאו על נדנודי הנפש העברית וחפציה, אבל הרגשות הלאומיים שלכם קהים והאספקלריא שלכם אינה מאירה. לא כן אנכי. בבית־ספר זר לא חונכתי, וילדותי ובחרותי עברו בסביבה כלה עברית בלי כל תערובה נכריה, ואת חיי ועניני אני חי בתוך הצפיפות של חיי העם היהודי “על כרעיו ועל קרבו ועל פרשו”. זה לי יותר משלשים שנה כותב בשביל היהודים ועל היהודים, כפי כוחותי החלשים, כותב בלשונות המובנות לשדרות שונות מתוך קהל הקוראים העברים בארצנו, מבקש לי אזנים אשר יקשיבו לדברי, יקראו את כתבי. ולכן אני מרשה לעצמי לחשוב, כי ימי חיי כרו לי אֹזן לשמוע אל נכון את הלמות הלב העברי בערי התחום, וכי אני יודע יותר מכם את דעת היהודים האלה בדבר המלאכות.

ואני הגבר, החושב את עצמי למְבַטא את הרצון של התושבים היהודים ברוסיא, אומר בלי כל הסוס ופקפוק: לכו לכפר־המלך, אם יתנו לכם לבוא לפני הקיסר. הנני ואגלה לכם, כי היהודים בתחום המושב מתרעמים עליכם תמיד, על מה ולמה אין אתם עושים כלום לרוחתם לישועתם מידי הצוררים והפורעים בהם פרעות בלי הרף. ההמון היהודי עוד טרם אבד את אמונתו באלהים ובחקי העולם, והוא אינו מאמין כי דלל וחרב מקור הצדק והמשפט; ההמון שלנו חושב, כי המקור הזה סתמוהו אנשי רשע ומימיו יגרשו רפש וטיט. אך יסירו את הפקק, ינקוהו – ושבו המים להיות טהורים, ויהיו החקים והמשפטים צודקים ונכונים. ההמון היהודי משתאה אחר כל רעה אשר תבוא עליו, אחר כל אי־צדק ופרעות, והוא שואל תמיד: איה איפה הם הגדולים בישראל, אלה היושבים בשער המלך, הקרובים למלכות, אדירינו ושרינו אשר בעיר הבירה?! למה אין הם מתפללים בעדנו, למה אין הם מגישים עצומותיהם עד כס המלך, עד מתי הם מחשים מבלי להתאונן על כל הקורות אותנו?! ההמון היהודי איננו יודע מגן ורומח אחר מבלעדי השתדלות אצל הממשלה העליונה. אמנם אין זה סימן של גבורה יתרה, אבל הנסיון של חיינו הורה לנו את הדרך הזו להגן על קיומנו. ומי יודע, איזהו גבור, אם ההולך נגד הזרם ונופל תחתיו, או המושל ברוחו וכובש את יצרו ומחכה עד אשר יחלשו הגלים הזידונים ויעבור בשלום. אינני יודע מי הוא הגבור, אבל יודעים אנחנו כלנו, כי דברי ימי המלחמה בין האור ובין החושך נתנו עטרת נצחון על ראש העם שאין מספר לתלאותיו, העם היהודי.

הנה רבות דברו בזה על החרפה, כי אך בוז יבוזו לעם, ההולך לבקש את זכויותיו האנושיות בתור חסד, בעת אשר זכיות אלה נלקחות ואינם בגדר בקשה. אבל, רבותי, למה נשלה את נפשנו בשוא. הן אלף פעמים צדקו דברי מר ורשבסקי באמרו, כי כל אחד ואחד מאתנו אינו בז להשתדל לפני האדון “הקווארטאלני” (שוטר הרובע) על כל הנחוץ לעצמו ולבשרו. ומר סליוזברג⁴⁴, שהוכיח בכשרון מצוין את כל החרפה וכל השפלות בְלֶכֶת המלאכות, ספר לנו, כי לולא נודע לו בעוד מועד כי מתכונן פוגרום בקיוב, כי אז היה אסון בא על יהודי העיר ההיא שנית; ואולם הוא הספיק לאחוז באמצעים הדרושים, והפוגרום לא היה. ואני מרשה לעצמי לשאול את פי מר סליוזברג⁴⁵: מה היו האמצעים אשר אחז בהם? ואל יטריח מר סליוזברג את עצמו להשיב לי: אנכי יודע אותם. הוא מהר להודיע להממשלה העליונה, דפק על הדלתות, דרך על מפתן השרים, השתדל כי יקדמו את פני הרעה המתרגשת לבוא, “התחנן בהכנעה”, “הרשה לעצמו להציע בכבוד”, ואת הפקיד הקטן, שעליו צוו לשלוח את הפקודה הנחושה העוצרת, אולי גם כבד במתנת־יד. מה זה איפוא, אם לא הליכה אל “הקווארטאלני”? האם חרפה היא להיושב בתוכנו, הרב הנכבד מניעזשין, אשר נשק ידי האופיציר שהציל ממות אותו ועוד עשרות מאחינו ביום הפרעות? בשעה שחרב חדה מונחת על הצואר והחיים תלוים מנגד אין משגיחין בגרציה וביופי של התנועה שבכחה להציל את החיים.

“חרפה”, “חרפה”. האם חשבתם, רבותי, רגע על ההשואה של המבקש והמתבקש. לא אל דוכס גרמני מן הנמושות הולך העם הישראלי. ההצעה היא, כי תושבים עניים ואביונים, הרוסים ופרועים ושותתים דם, ילכו ויתיצבו לפני המלך היותר גדול באירופה לדרוש ממנו את זכיותיהם, להודיע לו על כבוד־אנוש אשר להם. רוסיא היא כל כך גדולה ואדירה, עד כי גם התפקיד של המבקש ממנה אינו מעליב. ושואל אנכי: איה איפה בזה החרפה לעם ישראל?

אומרים אלינו: אל תלכו, מפני שהמתוך ביניכם ובין החצר לא ישרה נפשו בו; אל תלכו, כי ירמו אתכם, כי מחשבה אחרת בלבו, להקל לו בזה את דבר ההלואה בחו“ל; מזהירים אותנו: אולי ימלאו את פנינו חרפה, יוכיחו אותנו וייסרונו, יאמרו לנו: “אחשוב בדבר”, – ואחריתנו תהי מרה. ואני אומר: תהיינה המחשבות של המתוך מה שתהיינה, יקוה לכל תועלת אשר יקוה לטובתו, – אך יטב ליהודים ברוסיא בעבור זה. איזה הבדל בשבילנו, אם יתנו לנו את זכיותנו בהכירם בצדקת דרישתנו או בתקותם להועיל בזה לעצמם? צדק הד”ר שמריה לוין באמרו, כי לו מצאה ידו לגנוב את הזכיות בשבילו, כי אז היה עושה זאת למרות שכל גנבה אסורה. ואם אך מוקש נותנים לפנינו, ומרמה בפיהם, ויקרנו עוד אסון, – אזי “החרפה לִמְעַנַיִך”, כמו שכתב המשורר גורדון. לא לדינה בת יעקב החרפה, כי אם לשכם אשר עִנה אותה. לא להבל הבושה, כי אם אות הרצח הוא על מצח קין. יגדילו להם את כוס היגונים שלנו, יוסיפו חטא על פשע, אם הדבר טוב בעיניהם. והן גם אפשר ואפשר, כי אחרת תמצאנו. ואולי ממרום הכסא תשמע תוכחה אל צוררינו ומנדינו? הן "לב מלכים ביד ה' " ועם היהודים לא חדל להאמין גם בנסים, – בנסים הלא כל קיומנו – בפרט, בחודש אדר שאנו חיים היום.

ובהיות שאנחנו נתונים עכשיו במצב יוצא מן הכלל; וכמו שאמר פה בצדק מר הרכבי: שהימנים מכים אותנו אם אנו משמיאילים, השמאלים מכים אם אנו מימינים, ואם אנו הולכים באמצע אזי מכים אותנו גם הימין וגם השמאל, חובתנו להשתמש בכל הנסיונות, בכל האמצעים. ואני מאמין, כי פי המדבר אליכם מבטא את רצון העם היהודי היושב ברוסיא, ואני אומר לכם: לכו, בואו אל המלך, “ואל שדי יתן לכם רחמים”, גמרתי בעברית.

מב. המלאכות אצל ויטה.

צריכים היו להשיב דבר לויטה, להודיע לו בצורה נאותה את החלטת האספה, שהצעתו לשלוח מלאכות אל הקיסר נדחתה. העורך־דין הרכבי, הציר ממוסקבה, הציע כי תבחר מלאכות מיוחדה ללכת אל ויטה, רק המלאכות תלך לא בשם כלל ישראל מרוסיא, כי אם מאת הערים, שהיו בהן פרעות, ותפקידה של מלאכות זו לדרוש מאת הממשלה לפרסם כתב שלטון, אשר בו יתבטא מפורש וברור יחס הממשלה אל הפרעות. כתב־שלטון זה צריך היה לשמש לנו אבן בוחן על דבר יחסיו של ויטה אל היהודים. בעיני אני לא מצא חן כל התכסיס הזה, המשחק במחבואים עם אדם כויטה, שגם הוא לא היה ילד קטן. עם ויטה אפשר היה, ולפני דעתי צריכים היו לדבר בהתגלות לב. מן הערים ההרוסות היתה הומל בראש, ואולם אנכי בקשתי את חברי האספה שלא יבחרו בי אל המלאכות, וכי מעירי זו ילך חברי באספה, הד“ר זאב זכרין. נבחרו: הרב אהרנזוהן מניעשין, ש”ז לוריא, שהיה אז רב־מטעם בקיוב, הרב־מטעם ברומני, והד“ר זכרין מהומל. ואולם מר ר. ב”ק הודיע בשם האספה, כי אותי מצרפים בלי בחירות, וכאשר נסיתי לסרב הודיע ש"ז לוריא, רֵע ילדותי ובחרותי, כי בלעדי לא ילך גם הוא. גם הזקן גינצבורג, וגם סליוזברג דרשו ממני להצטרף, ולא סרבתי עוד.

ביום השני הודיע הגרף ויטה את הברון גינזבורג, כי מחר, ביום השלישי, בשעה אחת־עשרה הוא נכון לקבל את המלאכות. העו"ד סליוזברג הכין תזכיר להגישו לויטה, ואנחנו באנו על החתום עליו בחדר ההמתנה בדירת הגרף בבית הנשען אל ארמון החורף. המזכיר הודיע על אודותינו, ותיכף הכניסו אותנו פנימה. ויטה בא לקראתנו וסליוזברג קרא לפניו את שמותינו ושמות הערים אשר משם באנו, הגרף הושיט לנו את ידו והזמין אותנו לשבת. ישבנו כלנו סביב לשלחן־הכתיבה מול פני אדון הבית, שישב על מקומו אל השלחן הזה. סליוזברג מסר לו את התזכיר, ובאר בקצרה את הסבות שעוררו את המלאכות לבא לפניו. וכאשר הזכיר סליוזברג את ארגון הפוגרומים הפסיקו ויטה, ויאמר: מי הוא המארגן פוגרומים? אין להממשלה חלק בזה. לא וזרת הענינים הפנימיים עתה – מלפנים, אולי – לא הגינרל־גורבנרים וגם לא הגוברנרים אינם משתתפים בארגון הפוגרומים. כל אלה יודעים את השקפת הממשלה על מעשי הפרעות. בעד הפקידים הנמוכים, שרי השוטרים ושלטוני המחוזים, אינני ערב. סליוזברג אמר לו, כי אנו יודעים את היחס הטוב שלו אל היהודים, וזה האות כי המלאכות באה לפניו. אבל הנה את הפוגרום בקירטש ארגנה מחלקת השמירה של וזרת הפנים. ויטה אמר, שהוא רק היום שומע כי היה פוגרום בעיר הזאת. וסליוזברג הוסיף: והפוגרום בהומל… אך ויטה לא נתן להמשיך, ויאמר: אני כבר פקדתי להביא לפני את ההרצאה של סאוויטש, שנשלח מאת הוזרה לחקור בהומל בדבר הפוגרום.

הוא התחיל לקרוא את התזכיר שהגשנו לו, ובהגיע למאורע הומל, חזר על דבריו הראשונים בנוגע להרצאתו של סאוויטש. וכאשר גמר לקרוא את התזכיר אמר לנו, כי עוד הערב יגיש אותו לועד המיניסטרים. שם את התזכיר הצדה, ובעפרון אדום רשם על הגליון: “אל הועד”. ואחר כן שאל אותנו:

– ומה בדבר המלאכות?

ואם כי חכינו לשאלה זו וגם התכוננו אליה, בכל זאת כמו נלחצנו אל הקיר בשומו פניו אלינו בשאלתו. וסליוזברג אמר, קצת בשפה רפה, שאנחנו לא דנינו על אודות הדבר הזה.

– ועל אודות מה דנתם? – שאל ויטה.

מצבו של סליוזברג נעשה יותר דחוק, נוכחנו כי ויטה יודע היטב את כל אשר דנינו והתוכחנו באספה, וההכרח לבאר ולתת לו נמוקים על החלטתנו. ולכן פתח סליוזברג ואמר, כי הרבנים שלנו ומהם גם היושבים בזה, הוכיחו כי בהתאם להמסורת שלנו אין נגשים אל כסא המלך בלב שבור, באפר מקלה על הראש, כי “אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק”. אל המלך צריכים לבוא בלב שמח, ברגשי תודה על השפתים. ולכן… אבל, כפי הנראה, לא רבה היתה אמונתו של ויטה בנמוקים אלה המיוסדים על הזיות ומסורת, ולכן אמר, שלפי דעתו צריכים היו ללכת. “הנה – אמר – אתם דורשים בתזכירכם כי הממשלה תוציא גלוי־דעת על אודות יחסה היא אל הפרעות. ואתם פונים אלי. יאמרו: ויטה כתב, וה”נוביה ורימיא" תצחק, ומאומה לא יהיה. אחרת יהיה אם המלך ידבר אליכם. אם אתם תאמרו לו כי במצב זה מן הנמנע לחיות בארץ, אז ישמע לכם. אמנם הוא בכעס גדול על הנוער הריבולוציוני שלכם, אבל גם הוא צריך להבין, כי אין שמים עון מאות ואפילו אלפים על ראש שבעת המיליונים. אני חושב, כי הוא יקבל את המלאכות שלכם. אינני יודע את הרוחות המנשבות היום בספירות החצר; מקודם אפשר היה לקוות לתוצאות טובות. חרה מאד אף המלך על הצעירים שלכם, חניכי הגמנסיאות המקולקלות שלנו, שמרובים הריובלוציונירים בקרבם". אמרתי לו אני, כי אחוז הריבולוציונירים מתוך היהודים הוא אך נראה כגדול יותר מדאי. הן אלה מתלקטים ברובם המכריע מתוך תושבי הערים והנה התושבים היהודים הם כלם בני ערים. כל מספר אוכלסי הערים במדינה הוא כעשרים וחמשה מיליון, ושבעת מיליון היהודים הם כמות הגונה בתוכם, אחוז לא קטן, ואת זאת צריכים לקחת בחשבון.

ויטה הסב את כל גופו אל מול פני, ויקרא: הנה רעיון! ואת זה צריכים לאמר למלך. – הוא הכה בידו על השלחן, ויאמר: התדעו, כי זהו רעיון נכון וגם צודק. – אחרי כן הסב את השיחה לענין אחר, וישאל: ומה בדבר הבחירות אל הדומא הממלכתית? אמרתי לו, כי הננו מתכוננים בכֹל אל הבחירות, ורבים מאתנו וגם אני בתוכם, הננו חברים לועדי הבחירות במקומותינו; אבל, עכשיו, אחרי הפוגרום… הוא לא נתן לגמור, ויאמר: הנני ואיעצכם: הרבו לבחור אל הדומא ביהודים. באודיסא מתכוננים לבחור בפרגמנט. אדם הגון, יודע אני אותו. אני חושב, כי עשרה או חמשה־עשר צירים יהודים יכנסו אל הדומא. ואלה יעמדו בכל תוקף על דרישת זכיותיהם. אם לא כל הזכיות – יקבלו חלק מהן. איזו פלטפורמה נחוצה ליהודים? כמובן, פלטפורמה יהודית. כי יוכלו לחיות בארץ. שאלת היהודים איננה שאלה פוליטית, כי אם כלכלית, והצדק על צד היהודים. הצירים היהודים צריכים ללכת עם הממשלה, ואז כאשר תתעורר שאלת היהודים על ציריהם לצאת על הבמה, והממשלה תתמוך בהם. יתר הענינים של הממלכה אינם שייכים להם. הנה הצירים הפינים. בשבילם לו גם יהיה ברוסיא שלטון־יחיד הגרוע ביותר, ואך לפינלנד תנו חופשה. כך גם הפולנים. ורק היהודים צועקים בעד אחרים, ועניניהם הם נפסדים.

גם לוריא העיר: אנחנו בקיוב היינו מוכנים אל הבחירות, ובתור רב שלחתי מכתב חוזר אל רבני הסביבה, כי יעירו את הקהל להשתתף בהן. אבל ממחרת היום של פרסום המניפסט שמעתי באזני ברחוב העיר קול קורא: הגיע השעה להתחיל להכות ביהודים… ויטה הפסיקו, ואמר: הנה הסירו את שר השוטרים ואת סגן הגוברנר. לוריא העיר, כי את סגן הגוברנר לא הסירו. ויטה נסה לעמוד על דבריו, אבל לוריא הודיע מפורש: רפלסקי עוד היום נושא משרת סגן־הגוברנר בקיוב. לעזרתו של ויטה נמצא סליוזברג, אשר השמיע השערתו, כי בודאי חקרו ומצאו, שאין מר רפלסקי אשם בפוגרום, ולכן השאירוהו על כנו. ויטה הוסיף: אם אדם נקי מכל אשם, אזי אין לשום עליו עונש. הנה אמרו, כי ביום 19 לפברואר יהיה בקיוב פוגרום. טלגרפו לשם. הזהירו. והנה היום יום 21 לחודש, וכל דבר לא היה. גם יעקב שיף כתב אלי מאמריקא – הנה מכתבו, שעוד טרם עניתי לו – כי לחג הפסח הבא יהיו פוגרומים⁴⁶ . הממשלה לא תתן… וזַכַרין אמר: הנה בהומל השתתפו בפרעות גם החילים גם הקוזקים. באו לביתי, שדדו כל מה שחפצו, ועוד אותי אסרו. בחפץ לב היינו הולכים אל הבחירות, אבל אצלנו, בהומל… ויטה הפסיקו: כן, בהומל… הנה אדרוש את ההרצאה של שליחנו. ובכן, מה בדבר המלאכות?…

ראיתי צורך בדבר לדבר דברים יותר ברורים. ואמרתי: אין הולכים אל המלך לבקש; כל בקשה היא ביסודה תלונה על אי־הצדק של המיניסטרים. אנו היינו הולכים אל המלך להגיש לו תודה על מעשי הממשלה. אבל אין בפינו תודה, כי אם תלונות. הנה אדוני הזכיר לנו עון הריבולוציונירים מקרבנו. הריבולוציה ניזונית ביחוד מאלה שאינם מרוצים מן המשטר הקיים, משלילת הזכיות… והגרף ויטה ענה, בשומו פניו אלי: ואת זה צריכים לדבר אליו.

סליוזברג הרגיש, שכבר הגיעה⁴⁷ השעה לגמור את השיחה, ויקם ממקומו. קם גם בעל הבית, ואחריו קמנו כלנו, אך הוא המשיך את השיחה בקימה. הוא אמר, כי אם אך ירגישו על המקומות, כי מתכוננים אל פרעות, אזי ימהרו לטלגרף לו. אמרתי לו: הנה אנכי בתור נשיא אגודת הסוחרים, טלגרפתי לו יום אחד קודם שהתחולל הפוגרום, והוא בכל זאת התחולל. על זה ענה: – הומל זהו ענין אחר, כמו שאמרתי כבר…

בכלל נשאר לי הרושם מכל דברי המלאכות ההיא, כי לא היתה זו מלאכות של אזרחים אל ראש הממשלה, כי אם שיחה רגילה של אנשים שוים במעלה, של ששה־שבעה אזרחים, המתיעצים יחד על אודות המצב. רגיל הייתי בעסקי הפרטיים לשוחח עם פקידי ממשלה שונים, לדבר עמהם כאשר ידבר איש אל רעהו, מבלי שיהיה כל מורא של מלכות על פני. וכך הרגשתי את עצמי כל הזמן, כשעה ויותר, שישבנו אצל ויטה. לפנינו היה לא “יושב ראשונה במלכות”, אך בן אדם, שאינו שוקל בפלס כל מלה ומלה היוצאת מפיו, ושגם לנו מותר הדבר לדבר כאשר עם לבבנו.

עוד באותו היום, אחר הצהרים, התאספנו לביתו של הברון הזקן, ומר סליוזברג הרצה לפני הנאספים בפרוטרוט את כל שיחתנו עם ויטה. באותו מעמד קבעו ישיבה לערב הבא, אבל אנכי הודעתי כי מוכרח אני עוד באותו ערב לנסוע הביתה, להומל, אם כי באמת לי עוד איזו ענינים בועד העזרה המרכזי. הברון הזקן, שהיה תמיד נוטה לי חן וחסד, שאל אותי בדבר הענינים האלה. אלה היו דברים, אשר אך בהשתדלות מיוחדת היו יכולים לעבור כפי רצוני. חפצתי להשיג סכומים הגונים לטובת “כלי הקדש” בהומל, שהם אמנם לא ניזוקו בדרך ישרה, אבל פרנסתם נסתחפה בעקב המצב החמרי הרע אחר הפוגרום. ועוד ענין אחד היה לי. בעירה קטנה אחת, צ’יצ’רסק שמה, לא היה פוגרום ממש, אך מעין זה. הבחורים מבני האכרים שנקראו אל הצבא התהוללו מעט, וישדדו ויהרסו את השלחנות והתריסין, שמעליהם הנשים מוכרות בשוק העירה את סחורותיהן, והן הוצגו כלן ככלי ריק. התהוללות הבחורים אינה “פוגרום” רשמי, ולכן אין הועד הרשמי לעזרת הנגועים זקוק לו. אבל אל לבי נגע מצב העלובות האלה, ביחוד מצבן של הריבות העניות, אשר, אחרי עבודה של שנים אחדות בתור משרתות־בית, הן שבות לבית הוריהן ומיסדות להן “עסק”, בצורת תריס או שלחן קטן, במעט הכסף אשר קבצו בשנות שרותן, ולא תנשאנה בעת שידובר בהן ישר “מן המטבח”, כי אם מתוך החנות שלהן. דמעותיהן של אומללות אלה עמדו לפני והחלטתי להשיג בשבילן עזרה מקופת הועד בתור יוצא מן הכלל. הברון שמע את דברי, ויאמר: טוב, תקבל את הסכומים שאתה משתדל בעבורם, ואך אל העירה שאמרת תסע בעצמך, למען תסדר על המקום את העזרה שאתה אומר. אמרתי לו, כי אני אפָּנה רק לאחר הפסח, ואז אלך אל העירה ההיא באניה.

– ואז גם תקבל את הכסף. זה בטוח – אמר לי הברון. רחום וחנון היה האיש הזה מאד, ודברי שיצאו מלבי מהרו למצוא מסלות גם בלבו הוא.

מג. לקראת הבחירות אל הדומא.

מלבד הכספים שלי, שהיו מושקעים בעסקינו המשותפים של בית־מסחרנו “פבזנר וכהן”, היו לי אמצעים כספיים משלי ולפקודתי, שלא חפצתי, וגם לא היה צורך מיוחד להשקיע אותם לתוך עסקי השותפות. הכספים המיותרים האלה היו ברשותי, ויכולתי לעשות בהם עסקים אחרים לי לבדי. בסתר לבבי שמרתי את הכספים האלה בשביל… ארץ ישראל. אף רגע לא אבדה מלבי התקוה, כי עוד יבוא יום, ויעלה הדבר בידי להסיע את אהלי מאדמת הגולה ולתקוע לי ולביתי יתד בארץ אבות. חזון לבי זה רחף לפני בלי הרף, אפילו בשעה שרכשתי לי בית־חומה גדול בהומל, גם כאשר בניתי לי שם משכנות־קיץ ויסדתי לי בית־נסירה, בנין־אבנים, על חוף הנהר דניפר. תמיד, תמיד קויתי, חכיתי למקרה, לנס, ושמרתי לי הון מיוחד לתכלית זו, אולי יהיה צורך בו… באחת הדירות בביתי גר איש צעיר אחד, שידעתי גם את משפחתו ואת משפחת אשתו, והאיש מצא חן בעיני ברוב מרצו וגם בישרו. הוא היה שותף בעסקיו עם עוד צעיר אחד, והם נפרדו ויבאו לפני לפרק את השותפות ביניהם, ובשעת בירור הסכסוכים נוכחתי, כי לפני איש מלא מרץ ונפשו ישרה בו. עסקיו היו שונים, וביחוד היה קונה סחורות־יער מוכנות, כמו קרשים וחצאי־גלמים, והיה מוכר אותם לבעלי קרפיפים⁴⁸ בדרום רוסיא. לאחר שנפרד משותפו הקודם, בא לפני ויציע את מסחריו ואת עסקו ויבקש להשתתף עמדי. אנכי חסר את המרץ, השואף להתרחב ולהתפשט, שוקט אני על שמרי העסקים שלי, ובגלל זאת מצא חן בעיני האיש, שאיננו חסר את המרץ הזה, את הכשרון לפרוץ סביביו ולחבק בעסקיו נהרות רבים ושוקים רבים. אנכי הסכמתי להצעתו ונכנסנו בעסקים. המוציא והמביא היה השותף. אנכי הייתי עמוס עבודה בעסקי בית־מסחרנו הישן, וגם היו עלי עניני־צבור שונים בעיר מושבי וגם הענינים הלאומיים והספרותיים לקחו את שארית זמני. מלבד זה חש הייתי בלבי, ובכל קיץ בשנים האלה הייתי נוסע למעינות־רפואה בחו"ל. ובכן הקונה והמוכר היה שותפי ועל פיו היה העסק מתנהג. על פי רוב היינו קונים את סחורתנו מאת הסוחרים ברוסיא הפנימית, מיערות ואָלגאַ, אבל לא היינו מסלקים את ידינו מיערות ליטא.

בשובי מפטרבורג מנסיעתי האחרונה בא לפני שותפי ויספר לי, כי אנו נפלנו בעסק־ביש, אשר לא ידע איזה הדרך להֵחָלֵץ ממנו. הוא התקשר עם סוחר אחד בעיר סלונים, ויקנה ממנו כמות גדולה של סחורה, ויתן על יד המוכר שטרות בחתימתי על סכום של איזו עשרות אלפים רובל. והנה בראשית האביב יגיעו זמני התשלומים הראשונים, ולמוכר אין כל: לא יערות ולא בית נסירה. הוא כבר נסה לדבר אל המוכר, אבל הלז מתחמק ממנו, ותולה את הקולר במאורעות הפוליטיים שבמדינה, בשביתות מסלות הברזל וכדומה. בעת ההיא היו מקומות, שהאכרים היו נמנעים מלחטוב ביערות, בתקותם כי הממשלה תחרים את היערות מאת אדוני האחוזות ותמסור אותם לידי האכרים. העסק הוא מסובך, הענין הוא רציני, ושותפי זה היה אמנם מומחה לעסקים עם סוחרי־יער רוסים בפלכי הואָלגאַ, אבל ליחסים עם סוחרי ליטא לא היה מסוגל. והוא מציע לפני, כי אקח אני את הענין הזה אל תחת ידי לסדר אותו. נוכחתי כי עלי להסכים להצעה זו, והודענו את המוכר שלנו בסלונים, כי יוצא אנכי לעירו לגמור את הדבר. את המוכר לא ידעתי פנים בפנים, אבל שמעתי את שם משפחתו, משפחת סוחרים חשובים, והייתי בטוח כי יעלה בידי לסדר את הענין.

באתי לסלונים, ואני בעיר ההיא בפעם הראשונה בחיי, ואין איש בה אשר אדעהו. בקרתי את בעל־דברי, שוחחנו שעה קלה, והנה סחורה בשבילנו אין אתו. אפשר גם זה, שלרגלי המאורעות עלה השער והסחורה נתיקרה, והמוכר מבקש לו תואנה. הצעתי לפני המוכר בוררות, זבל“א (ראשי תיבות: זה בורר לו אחד) וזבל”א וישפטו בינינו. הוא הסכים, ואמרתי לו, כי בהיות שאין לי פה כל מכיר, לכן אני מבקש אותו, כי יראה בורר גם בשבילי, אשר יגן על האינטרסים שלי. זה הפליא מאד את בעל־דברי, שראה מדת־חסידות או תמימות יותר מדאי מצדי, בהאמיני למתנגדי⁴⁹ כי יבחר הוא לי נשק להלחם בו; והוא דחה את בקשתי. ומבלי דעת מבין אנשי העיר אף אחד, נזכרתי כי לא רחוקה מסלונים היא העירה רוזינאי, ושאלתי את בעל דברי, אולי הוא יודע אם אמצא ברוזינאי את ר' פישל פינס, אחיו של ר' מיכל פינס, מכירי הטוב עוד משנים קדמוניות, וגם את ר' פישל אני יודע ומכיר. ומה הצטערתי לשמוע, כי רק אתמול היה בסלונים ר' פישל זה, שהשתתף באספת העסקנים בענין הבחירות אל הדומא ממחוז סלונים. החלטתי, שאין טוב לפני מאשר למנות את מר פינס לבורר מצדי, ופניתי אליו בטלגרמה ובקשתי אותו לבוא לסלונים לשם השתתפות בדין־ודברים אשר לי עם פלוני אלמוני. התשובה החיובית לא אחרה לבוא, וממחרת הופיע מר פינס, אם כי זה היה יום חמישי בשבוע, ועליו היה לעשות את השבת מחוץ לביתו. היחס הזה אלי מצד נכבד ובעל בעמיו, שתפס מקום בסביבתו, השפיע לטובתי על בעל דברי, וכל הסכסוך נגמר בינינו בישיבה אחת, במשך שעות אחדות. המכירה נתבטלה, והחזירו לי את השטרות, – מה שרציתי. הצעתי לפני השופטים־הבוררים להטיל מס־משפט על שני הצדדים לטובת עניי העיר לקמחא דפסחא, – ונפרדנו בשלום.

שמור בזכרוני פרט קטן אחד, שהוא אופי בשביל הזמן ההוא. המשפט נגמר ביום הששי. ר' פישל פינס ידע מפי, כי גם בהומל עירי מתכנסת למוצאי השבת אספת עסקנים בדבר ההכנות אל הבחירות, וכי השתתפותי אני באספה זו בהיותי מן האקטיביים וגם מועמד להיות בורר, אינה משוללת ערך צבורי. אבל, – הרכבת יוצאת בלילה, ליל שבת… ואמר לי מר פינס, שהיה שומר מצוה, שאני לא אתביש בפניו, וחובה צבורית כזו אולי דוחה את השבת.

וההכנות אל הבחירות בהומל היו מלאות ענין. מוהילוב היא עיר הפלך, אבל באמת היתה הומל העיר הנותנת את הטון הצבורי. בהומל היינו בטוחים בנצחון היהודים בבחירת הבוררים, כי אנחנו ידענו לסדר את תנאי הטכניקה של הבחירות, ולא פחדנו מכל התחרות מצד יתר האוכלסין שאינם־יהודים. עלינו היה בעיקר לקבוע את צורתם הפוליטית ושמותיהם של אלה, אשר נשלח אותם להיות בוררים, שהם ילכו לעיר הפלך לבחור את הצירים. כפי שהותנה מראש אצל כל היהודים ברוסיא, על הבוחרים היה לשלוח צירים, הן יהודים והן בלתי יהודים, מתוך המפלגה הקד“אית וגם משמאל למפלגה מדינית זו, אך לא מימינה. לבד זה, אי אפשר היה לשער, כי מאת פלך מוהילוב והמכיל בתוכו גם עיר מלאה עסקני צבור כמו הומל, לא יבחר ציר יהודי אל הדומא הממלכתית. אנחנו נתנו עין בהד”ר אלכסנדר זלקינד שהיה קד“אי טהור. אדם מתון במדותיו, ושומר אמונתו לדגלו אשר התיצב תחתיו. ידענו כי ציר זה יהיה לרצון גם לעסקנינו בעיר הבירה, אשר ידעו את הד”ר זלקינד והעריכו אותו. ד“ר זלקינד היה עוד בחו”ל, אבל אנחנו כבר הודענו אותו, כי הוא יהיה אחד משלשת הבוררים, שהיה על הומל לשלוח אל הבחירות. ליתר שני הבוררים החליטו לבחור בהד“ר אברהם ברוק ובי. הד”ר אברהם ברוק, שהד“ר צבי ברוק, מורשה הועד הציוני, היה אחיו, – הוא יותר שמאלי מהקד”אים, ובו יתמכו גם רבים מהשמאלים היהודים וגם לא היהודים מאוכלסי הומל, כמו הפועלים מבתי־המלאכה של מסלות הברזל. אדם לויאלי, וישמור לבלי לחלל את מוצא שפתיו. אנכי הייתי המועמד של הצבור היהודי הכללי, מבלי שיהיה לי כל שלט מיוחד וכל ציון על מצחי. יהודי סוחר, “משכיל” עברי, לאומי. גם מטעם פקידות העיר הייתי אנכי, יחד עם המפקח של הגמנסיה הממשלתית ואחד האזרחים העקריים, מקסימוב, חברים לועד הבחירות הכללי. תפקידנו היה לשבת שעות קבועות בלשכת העיריה ולתת תשובות והוראות להבוחרים הפונים אלינו. חברי הנזכר, מקסימוב, היה אקטוברי אדוק, ובתור שכזה היה מחלק להפונים אליו את הכרוזים של מפלגת האקטוברים, תחת אשר אנכי הייתי מתוכח עמו ומושיט להקהל ספרות מתנגדת. ומפני שהקהל העברי היה מקבל הוראות מספיקות מאת הועדים המיוחדים שלנו, מבלי שהיה צריך לפנות אל הלשכה הרשמית, ומאת הצבור הרוסי כמעט שלא התענינו בכלל בבחירות, לכן חדל מקסימוב לבקר את הלשכה, ואני לבדי נשארתי על המשמרת לבאר לפני האנשים את ערך הבחירות העומדות לפנינו.

והתעמולה שלנו הצליחה. ה“בונד” וכל השמאלים הקיצונים שברחוב היהודים, כפי שידוע, הכריזו חרם על הבחירות אל הדומא. אבל אנחנו שבנו מפטרבורג, ובישיבות שלנו עם עסקני הצבור שם החליטו לעורר את הקהל העברי להשתתף בבחירות בכל תוקף. בשבת שלפני הבחירות עברתי על פני בתי־תפלה אחדים ומעל הבמה הטפתי ועוררתי את האנשים שלא יותרו על זכותם, ואת העיר חלקנו לאזורים והעמדנו עליהם אנשים מיוחדים, שתפקידם היה להביא אל הקלפי את הבוחרים באזוריהם. אל העירות הקרובות שלחנו אנשים, וגם שלמנו מחיר העגלות ושכר בטלה להזקוקים לכך, ובלבד שלא יפקדו הבוחרים. ואמנם מן היהודים באו כמעט כלם, והתוצאות של הבחירות הראו את כל כחה של סדרנותנו. מתוך היהודים היו שלשת המועמדים הנזכרים: זלקינד, ברוק ואנכי, – ורק השלשה האלה נבחרו, בעת אשר הנוצרים רשמו בפתקאותיהם יותר ממאה מועמדים, וכמובן שאף אחד מהם לא נבחר. המועמדים היהודים קבלו כמעט מספר שוה של קולות. היו מן הפולנים, שלא היתה להם תקוה להבחר, שנתנו גם הם את דעותיהם להד“ר זלקינד; מן השמאלים שבין פקידי מסלת־הברזל הצביעו לטובת הד”ר אברהם ברוק, ומקרב הסוחרים בני האמונה־הישנה שבהומל רשמו בפתקאותיהם את שמי. ותוצאות אלה הוכיחו גם לנו, גם לשכנינו הנוצרים, עד היכן מגיע כחו של ארגון, שהיה אמיץ בעת ההיא מאד בהומל. עדה רשמית, מאושרת בתור אישיות משפטית, עוד טרם היתה, אבל בשביל הארגון היו מספיקים מוסדות צבור אחדים שהיו משל היהודים או שהנהלתם היתה בידנו. ה“חברה לעזרת עניים יהודים”, “ברית המסחר והתעשיה”, “הלואה וחסכון לאומנים ולסוחרים פעוטים”, “החברה לאשראי הדדי” – כל אלה נתנו בידנו כלי יוצר לפתח תעמולה ולארגן את אוכלסי העיר לכל ענין צבורי ברוח הרצוי לאינטרסי היהודים. המוסדות האמורים, מלבד הראשון, כמובן, היו הסתדריות כלליות, מבלי כל שלט יהודי, אבל רוב מנינם ורוב בנינם היה משלנו, ואף חסד היינו עושים עם הנכרים בתתנו להם להשתמש בהם.

ואולם כחנו זה תם לריק מעבר להומל, ואת כל עמלנו נשא רוח.

הבחירות אל הדומא לא היו ישרות, כי אם על ידי בוררים, שהתאספו מכל הפלך אל עיר הפלך. במוהילוב שלנו נקבעו הבחירות שלשה ימים קודם חג הפסח. הבוררים היהודים צריכים היו להתאחד עם הבוררים הפולנים ומקרב האינטלגנציה הרוסית, ושלשה אלה יצרו גוש אחד של המפלגה הקד“אית. הגוש הזה הכיל כשלשים בוררים, החלק הרביעי בערך מכל הקולות של המצביעים. ואם כי הגוש הבטיח לנו, היהודים, מקום של ציר אחד, אבל כמעט תיכף נוכחתי, כי הגורל לא יעלה עלינו. עוד קודם שבאנו אנחנו מהומל כבר היו במוהליב ישיבות של הגוש הקדא”י, ובישיבה אמנם החלט לתת ציר אחד ליהודים, אבל הנאספים שמו עיניהם בבורר אחר, בד“ר יעקב לוריא, ולא בד”ר זלקינד. ד“ר לוריא היה יותר שמאלי מהד”ר זלקינד, ולשמאלי היתה תקוה למשוך אליו איזה מספר של קולות מתוך הפועלים. גם הד“ר ברוק מבין שלשתנו היה נוטה יותר אל הד”ר לוריא מאשר לבורר עירו, אם כי חובה היתה עלינו לצדד אך ורק בעד הד“ר זלקינד. מלבד זה הייתי מסופק מאד, אם באמת ישמרו הפולנים את בריתם עמנו ויצביעו בעד המועמד היהודי. בני אין־אמון הם בני העם הזה מעולם, ביחוד ביחסיהם אל היהודים. הפולני “פריץ” הוא, ולפי המסורת, השרושה בלבו מקדמות דנא, על היהודי לשרת אותו ולא להיפך. במקרה שלפנינו היה כמעט הדבר בטוח, כי מאת הפולנים לא יבחר ציר, כי האוקטברים, האכרים והכהנים הרוסים יצביעו כלם נגדם, ולא האדונים הפולנים יבכרו את היהודי על הנוצרי. אבל אנחנו היהודים כלנו, מכל מחוזי הפלך, נכנסנו בברית הגוש הקדא”י, ובכל ימי הבחירות נשארנו נאמנים.

המועמד שלנו אסף לא יותר ממספר הקולות, שהיו בתוך הגוש שלנו. שלחנו אחרי כן את המועמד השני, את הד“ר זלקינד, ואם כי בקלפי שלו נמצאו כדורים לבנים קצת יותר מאשר היה להד”ר לוריא, – אבל למספר הנחוץ, לרוב דעות, היה עוד רחוק. אותו הדבר היה עם המועמדים מבני פולין: יתר על מספר חברי הגוש לא אספו. זה היה מרגיז מאד את האדונים הגאיונים, שכל אחד מהם בטח באכריו ובמכיריו השכנים, שבודאי יצביעו לטובתו, ובסתר לבבם היו חושדים בבוררים מחברי הגוש שלנו, בעיקר בבוררים היהודים. ומקום היה גם לנו לחשוד בהם בעון בגידה ומעל. את זה כמעט נוכחנו ביום האחרון לבחירות. ביום ההוא כבר לא היה צורך ברוב יחסי, כי אם ברוב פשוט. את המועמדים השנים שלנו העמדנו על הבחירות פעמים אחדות, ובכל פעם נפלו: מספר הקולות לא עלה יותר ממספר חברי הגוש שלנו, או בתוספת של דעות שתים־שלש. ביום האחרון הצעתי, כי אנחנו כלנו נעמיד את עצמנו על הבחירות, ראשית כדי שלא לבייש את אלה מחברינו שהשחירו אותם, ושנים – מי יודע? הבחירות הוא גם דבר שבמזל, בפרט ביום האחרון, כשהבוחרים נעשו עיפים וטרודים, והגורל סמוי מן העין. והנה נסו אחדים, וגם אני בתוכם. ועלו בגורלי כחמש־עשרה דעות יותר ממספר חברי הגוש שלנו. יצא, שגם מן האכרים ומקרב בעלי האחוזות הרוסים, שידעו אותי בתור סוחר, הצביעו בעדי, ולולא נמנעו הפולנים, כי אז הייתי מאסף את מספר הדעות הנחוץ,

היום האחרון לבחירות היה יום ערב פסח. העבודה היתה רבה וההתרגשות עוד יותר רבה. נשארנו⁵⁰ כלנו באולם הבחירות כל היום ועד אחר חצות הלילה. ליל שמורים היה לנו הלילה הזה, ליל הסדר הראשון של פסח. את אולם הבחירות עזבנו בשתים בלילה. באחד מבתי העשירים והמשכילים שבעיר חכו לנו, ובבואנו הכינו בשבילנו את הסדר ככל משפטו וחוקתו. כלנו, כל הבוררים היהודים, היינו מסובין יחד. נאומים לא חסרו. ואני אמרתי: עוד יבוא יום, ואנו בעצמנו נהיה הַנַפָּחִים של אָשרנו.

מד. נשיא החברה לקרדיט הדדי.

בין הבנינים, אשר שרפו הפורעים בהומל בליל הזועות של הפוגרום, היה גם הבית, שבקומתו השניה היה המשרד של “החברה הדדית לאשראי”. נשרף הבית וכלו באש הפנקסים וכל התעודות של המוסד הקרדיטי הזה. ארון הברזל של הקופה נפל לתחתית הבנין, והשטרות וניירות הערך וכסף הנייר שבתוכו נחרכו בקצותיהם. כל קורא מבין, מה זה מוסד כספי באין לו פנקסים וספרי חשבונותיו, ובודאי היה סופו כליון וחדלון. אבל קדמה רפואה לאסון זה.

הקורא אולי זוכר, כי המעורר ליסד חברה זו בעיר הומל היה ז.ד. ליבונטין לאחר שאבדה לו משרתו במוהילוב עיר מגורו ובעסקיו הפרטיים לא הצליח. מיסדי החברה היו כלם מאחינו, אנחנו ובני משפחתנו ומכירינו הסוחרים. אך ליבונטין מצא לטוב ולנחוץ למשוך אל החברה בהוסדה גם את אחדים מבני עם הארץ, ולא מקרב הסוחרים כי אם מתוך האדונים האצילים. היה בזה קצת מהלך־רוח בבחינת “מה יפית”, וגם חשבו כי זה יקל על המיסדים לאשר אותה אצל הרשות. הנה כי כן נכנס אל ההנהלה בת שלשה חברים גם אדון אחד מן האצילים הפולנים מי שהיה בעל אחוזה או אולי לא היה – דל גא. שני החברים האחרים היו סוחרים, שכבוד חבר ההנהלה, דירקטור בלע“ז, היה חביב עליהם ורצוי להם, ובתור אנשי “מה יפית” חלקו כבוד ל”הפריץ" ויבחרו בו לראש ההנהלה. עוד בהיות ליבונטין מנהל הספרים, כלומר: מנהל המוסד, היו לו סכסוכים תמיד עם ראש־ההנהלה הזה, אשר נתן את לבו כאדון ומושל ועושה בעניני החברה מה שלבו חפץ. ולאחר שעזב ליבונטין את המוסד ראו חברי ההנהלה והמועצה צורך בדבר לבלום את האדון הפריץ ולהגבילו. לתכלית זו בחרו לחבר ההנהלה את אחד מעורכי־הדין הפרטיים אשר בהומל, איש נבון ונאמן, ותפקידו היה לשמור על המוסד. זה היה איש טוב ויהודי טוב, ובודאי היה יכול למלא את תפקידו, לולא… לולא היה עורך־דין. דרכו של רופא להתעסק לא עם אנשים בריאים כי אם רק עם חולים, ואל עורך־דין פונים תמיד אנשים, אשר סרו אם מעט אם הרבה מן הדרך הישרה. אל מנהל בנק זה היו פונים לקוחות רבים לבקש הלואות, שבדרך הרגיל אינן בטוחות, והוא היה רואה את תפקידו למצוא לעצמו היתר לבלי לשמור על תקנות המוסד ולסדר עסקים בתור יוצא מן הכלל, עד כי רבו אצלו היוצאים מן הכלל… סוף־סוף נודע מצב הענינים של החברה ללשכה הקרדיטית של הממשלה בפטרבורג, ובא מבקר מיוחד לראות את העסקים ואת כל פרטי החשבונות, והודיע את החברה על תוצאות הבקרת, על הנגעים אשר ראה.

זה היה בסוף השנה הקודמת. ועתה, כאשר בראשית ינואר היו הפנקסים למאכולת אש, נהיו הרשימות של המבקר הממשלתי למקור־מוצא לכל החשבונות, ועל פי דברי הדין וחשבון הזה אפשר היה להקים את החשבונות של המוסד. זהו בנוגע להמצב הרשמי של החברה. ואולם זקוק היה המוסד הקרדיטי הזה לכח חדש, אשר יקים אותו אחרי הִלָקותו בכפלים: הנהלה לא־טהורה של עורך־הדין, ואבדן הבטחון בו לרגלי הפרעות בהומל בכלל ושרפת הלשכה בפרט. ומפני שבתקופה ההיא, כפי שראה הקורא, נכנסתי בראשי ורובי אל העסקנות הצבורית, שמו האנשים את עיניהם בי, להטיל על שכמי גם את התפקיד לחדש את “החברה לקרדיט הדדי”, בהציגם אותי בראשו. אנכי סרבתי מפני כמה וכמה טעמים. אוהב אנכי להיות שותף במעשה בראשית, לעזור לכל יצירה מתחלת בריתה, אבל אין לבי להקדיש כחי וזמני לתקן את אשר קלקלו אחרים. עסקנותי הצבורית היתה אצלי בתורת נדבה, רשות ולא חובה, תחת אשר הנהלת בנק הוא דבר שיש לו אחריות גדולה, והמנהל בא על שכרו בעין יפה, ומוטלת עליו חובה כלפי פנים וכלפי חוץ. ואני לא הייתי זקוק למשרה ולתשלום שכרה, וגם לא חפצתי לתת את צוארי בעול אחריות כספית וצבורית, ולא רציתי למכור את חופשי בתור עסקן. גם כחותי הגופיים רפו בעת ההיא מרוב עמל ותלאה ועבודת צבור בלתי פוסקת, והייתי מתכונן לנסוע בקיץ הבא לנוהיים, מקום המרפא שהייתי רגיל לבקרו בשנים האחרונות. ועוד זאת. אנכי ידעתי, כי עסקני עירי תולים בי תקוות מופרזות בנוגע לתשועה, אשר אנכי אביא אל המוסד הקרדיטי הזה. חשבו, כי אחר שעלתה בידי להוציא מקופת ועד המרכזי לנגועי הפרעות סכומים גדולים של יותר ממאתים אלף רובל בשביל הומל, לא יבצר ממני להשיג גם לפקודת החברה הקרדיטית איזו עשרות אלפים רובלים, בעת שאנכי בעצמי הייתי חסר לגמרי התקוה הזאת. אותו הדבר עם וזרת הכספים. היחסים הטובים שלי עם אנשי המערכת של עתוני הוזרה ההיא – אני ידעתי זאת – לא היו יכולים להשפיע אף במאומה שהשתדלותי לטובת הריסות הומל, אחרי שההרס הזה לא היה, בכל אופן, למורת רוחם של השלטונות…

אנכי הייתי אז בעיר הבירה, ועסקני העיר “חרשו בעגלתי”, ואשתי הבטיחה להם להטות את לבבי לקבל את המשרה, ובאספה הכללית נבחרתי למנהל החברה. לאחר שנעשה מעשה לא יכולתי עוד לסרב, ותהי המשרה על שכמי. לחברים בהנהלה נתנו לי מאשר בחרתי, וגם הסכימו הבוחרים מראש לתת לי חופשה בקיץ הקרוב ללכת לחו"ל לשנים־שלשה חדשים. כמובן, לא מאת הועד לנגועי הפרעות ולא ממקורות יהודים כלליים אחרים לא קבלתי עזרה לטובת המוסד, שהיה כללי ולא יהודי מיוחד. מיניסטר הכספים קבל אותי לראיון, שוחח עמדי ארוכות וקצרות בדבר המוסד, אך הודיע לי בהחלט, שאין לפקודתו סכומים לטובת מוסדות שניזוקו לרגלי הפרעות. אבל בכל זאת עלה בידי לחדש את המוסד ולקומם הריסותיו. את החשבונות סדרנו לפי הרשימות של הפקיד המבקר, והמפקידים היו בטוחים כי עתה ישוב המוסד להיות בטוח. המצב החמרי של האוכלסין בהומל הוטב בקיץ הבא, ומוסד כספי מרגיש תמיד את המעלות והמורדות של הכלכלה המקומית. החברה לקרדיט ההדדי שבה להיות אשר היתה, ביתר זהירות וביתר אחריות, – אלה המדות, שהן נר לרגלי בכל עבודתי והויתי. במשך הקיץ ההוא בא להומל שר הפלך ממוהלוב ויקרא אותי אליו. הוא דרש מאת הועד לנגועי הפרעות המקומי דין־וחשבון של הכספים, שעברו דרך קופת הועד. חשדו בעסקני הומל, כי הם הוציאו סכומים מקופת הועד לצרכים אחרים, לעניני פוליטיקה, כמו הבחירות אל הדומא. בסתר לבבם חשדו השלטונות בנו, כי גם לצרכי הגנה־עצמית אנו משתמשים בכספי הועד. נתתי את הבאורים הנחוצים, והשלטונות המקומיים העידו כי אפשר לסמוך על דברי. ושר הפלך שב למוהילוב כלעומת שבא.

ובא בלבי החפץ להשתמש בהשפעתו של שר הפלך לטובת המוסד הכספי המסור להנהלתי. באתי למוהילוב, אך בלשכת שר הפלך אמרו לי כי השר מקבל רק בימים קבועים ובשעות מיוחדות, ועלי לחכות עד יום המחרת. סרתי אל עורך העתון הפלכי, אשר ידע אותי בתור עתונאי, והוא אמר למנהל הלשכה כי יודיע את השר על דבר בואי תיכף. ואמנם כרגע נתקבלתי, והגשתי לו תזכיר בדבר מצב החברה ההדדית. בארתי לו, שאין החברה הזאת יהודית גרידא, כי בין חבריה הרבה מן הנוצרים המעונינים במוסד הכספי הזה, וכי קבלתי עלי את הנהלתה בהיותי נשיא חברת המסחר והתעשיה בהומל, שחבריה הם יהודים ולא־יהודים. הגוברנר לקח מידי את התזכיר, ואמר: את זה אקרא אחר כך. עתה הגידה נא לי: מה נשמע בהומל?

– הכל בסדר. אין כל חדש… – עניתי, מתפלא קצת על שאלתו.

– אבל היהודים, היהודים מה בדעתם?.. – שאל. – אני מפחד מאד.

זה היה לאחרי שפזרו את הדומא הראשונה. ממחרת יום הפזור היתה צריכה להיות בהומל אספה כללית שלא מן המנין של החברה ההדדית, והנה הציע אחד שלא תהיה האספה הכללית הזו, לאות מחאה על פזור הדומא. וכן היה. והגוברנר ידע את זאת.

– בדבר הומל אינני שקט ושלו מעולם – אמר לי – ויקח תזכירי לקרוא בו.

– טוב, כי ישאלני מיניסטר הכספים, אזי אתמוך בכם – אמר, אבל אנכי הרגשתי כי לבו בל עמו. והן גם המיניסטר לא ישאל אותו.

מוראה של הומל, של צעירי בני עמנו בעיר ההיא, היה תמיד על השלטונות, ביחוד על השלטון מבחוץ, מרחוק. הן אחרי הפוגרום נשלח להומל למשך ימים אחדים גם הגינירל ארלוב הנורא, מפקד האקספדיציה העונשת, זו שהיתה לזועה ולמפלצת בכל מקום בימי הסתיו ההוא. והוא בא להומל לא לענוש את הפורעים, כי אם לענוש את צעירי הדימוקרטיה היהודית, ובבואו שם מצור על “העמק”, השכונה בטבור העיר, מקום שבתם של בני דלת העם מאחינו. אגדות היו מתהלכות בחוגי השלטון על דבר קן הריבולוציה כביכול אשר בעמק הזה. וגם שר הפלך אמר אלי פעם אחת, כי איננו יכול להיות בטוח בעברו דרך רחובות הומל, כי לא תמצאנו פצצה, וכי לא יסתירו נכבדי היהודים את “האדון הנכבד” הזורק בו את הפצצה. “ואתה, האם תגיד לי את שמו של הזורק?” – פנה אלי ישר…

המשׂרה בחברה ההדדית לא השביעתני רצון. אמנם אך שעות אחדות ביום היה עלי להקדיש לה, וגם המשכרת היתה הגונה לפי ערך העבודה, אבל כל זה לא לקח את לבבי. הורגלתי כי שעות הבקר היו תמיד ברשותי, מוקדשות לקריאה ולכתיבה, והנה נעשיתי פקיד ככל הפקידים, ללא צורך גם בשבילי וגם בשביל המוסד, ששב להיות מסודר ואחר היה יכול למלא את מקומי בו. אני הסכמתי לקחת עלי את העבודה הצבורית הזאת רק בשעה שמשבר קשה עבר על המוסד והיה נכון להרס; מכיון שהמשבר עבר בשלום, והגיעו ימים כתקונם, – למה לי העבודה הזאת. העסקנות הצבורית המקומית, בהומל העיר, לא לקחה מעולם את כל לבבי. שאיפותי וחזיונותי היו בשטחים יותר רחבים, כלליים, לאומיים, שאחרית אופקיהם מגיעה עד הארץ הרחוקה־קרובה על שפת ים התיכון – עד ארץ ישראל. חיי ועבודתי בגולה היו לי תמיד, במעמקי נפשי, רק תחנות תחנות בדרך העולה “שמה”, ובתחנות “המסעות” אל הארץ המובטחה השתדלתי כמובן לשפר את חיי עד כמה שאפשר לפי תנאי המקום והזמן ואת אהלי יסדתי בל יצען, – אבל זה היה רק אהל, משכן ארעי… ובקיץ ההוא התגברה בי ההכרה הזאת. הממשלה פזרה את הדומא הראשונה וחקקה חקים חדשים לבחירות, ותתן בכלא את רבים מצירי הדומא, שחתמו על הכרוז בויבורג. הריאקציה חגגה את חגיה על מרומי המדינה. לכסא משפט ישבו שופטי צבא, ופסקי מות על פשעים מדיניים היו מעשים בכל יום. עין בעין ראינו, כי המלך התחרט על אשר עשה בי"ז לאקטובר, ובמקומם של ויטה ואנשיו באו אנשי המאה השחורה וישפכו את ממשלתם על המדינה. ובימי מבוכה ומבוסה אלה החלותי לחשוב מחשבות לצאת את העיר הומל, במקום שאיש כמוני ניכר ונראה ואי אפשר לו להפטר מעבודת צבור ומעניני הכלל, ואם ברצון או שלא ברצון מוכרח אתה להיות עסקן, כלומר להתהלך על פני גחלים בוערות ולרחף על פני התהו והבהו של המציאות הסבוכה. למה לי זאת? למי אועיל? והטיתי אזן להצעות שונות בפטרבורג, לעבור אני וביתי לעיר הבירה, הצעות כלכליות קשורות אל יחסי הספרותיים במערכת העתונים של וזרת הכספים. היה לי משא ומתן בדבר קיוב העיר, לכונן לי מעמד שם. היה היו לי אפשריות מעודדות ולוקחות לבבות מצדן הכלכלי והצבורי. ואולם זה הצד האחרון, הצבורי, היה מפחידני. ידעתי, כי גם במקומותי החדשים לא תמצא ידי להיות “נחבא אל הכלים”, לבלי למלא תפקידים בחיי הצבור. כאשר ספרתי להברון דוד גינצבורג על אודות מחשבותי להתישב בפטרבורג, מהר ואמר לי: טוב מאד, לא נאחר להשתמש בך. באמת אבדו לנו כמעט החוטים עם ערי השדה, ואתה תעזור לנו. וכדברים האלה אמר לי גם דוד בן שמעון מרגלין, בדברי עמו על אודות התישבותי בקיוב. ובכן אצא מן הפח ואבוא אל הפחת, מהומל ועניניה הצבורים הפעוטים אל פטרבורג או קיוב והעסקנות ההומיה בתוכן.

והתלבטתי….

מה. התלבטתי והחלטתי

ובקיץ ההוא היה עוד מאורע אחד, אשר הוא הגדיש את סאת מבוכתי, ויכריע את הכף, ובכחו נתן כוון אחר לסכֵם את חיי בארץ הגולה.

בני הגדול התחנך בביאליסטוק, ובשנה ההיא, שנת 1906, היה במחלקה האחרונה של בית הספר המסחרי שם. והנה בקיץ ההוא היה הפוגרום בביאליסטוק, הפוגרום הנורא שרבים מאחינו היו חלליו. ממחרת היום קבלנו טלגרמה מאת בננו: “חי, בריא, לא בסכנה”, ובעוד ימים אחדים הודיענו, כי הוא יושב בוילנא. בעיר ההיא היו לי ידידים אחדים טובים, וביחוד ישב שם בתקופה ההיא הר“ש דובנוב, שהוא וביתו חיו עמדי ועם אנשי ביתי באחוה ורעות. הפרטים בדבר הפוגרום בביאליסטוק לא השאירו כל ספק, כי גם הפוגרום הזה היה מעשה עונש מאת השלטונות, אשר זו היתה שיטתם הממלכתית לפרוע פרעות ביהודים. הכונה היתה כפולה: להסיר את תשומת־לב העם הרוסי מעל מצב המדינה ולהפנות את לבבו אל מקום תורפה אחר, אל היהודים, הזרים השונאים המתפרצים מפני המלכות ואשר העם מתנקם בהם על זה; ומהצד השני – לענוש את היהודים, על אשר מצעיריהם חורשים מחשבות מרד ומהפכה נגד השלטון הקיים במדינה. וביאליסטוק היא עיר תעשיה גדולה, והמפלגות השמאליות פתחו תעמולה רבה בקרב הפועלים שם, ולכן הסתדר שם פוגרום לכל משפטיו וחקותיו, מבלי שים לב כי בפטרבורג יושבת לה דומא ממלכתית, אשר תתבע דין וחשבון מאת השלטונות. וצריך אני להוסיף, כי גם בתוך תלמידי בית הספר המסחרי היו חברים להמפלגות השמאליות, וגם בני היה מן הנוטים אחרי “הבונד”. ואף שמו הפורעים את עיניהם בהרבה מן התלמידים, ובבית אשר ישב בני נהרג אחד מהם, וגם בני היה צפוי לסכנת מות. ובביאליסטוק שלט אז מושל צבאי, גינירל גוברנר, והוא גרש מגבולות שלטונו אנשים חשודים, מתוך היהודים כמובן, וגם מספר תלמידים של המחלקה האחרונה לביה”ס למסחר הוצאו על פי פקודתו והגלו מן העיר, וגם בני בתוכם.

אז באתי לביאליסטוק. כידוע, בתי הספר המסחריים היו ברשות הוזרה הכספית, במקום שהיו לי קשרים ויחסים טובים. מנהל בית הספר הסכים תיכף להשיב את בני אל בית־הספר ולתת לו לעמוד לבחינות הגמר; ואולם בני דחה את הדבר ויאמר, כי לא ישוב אל בית הספר ולא יתיצב לבחינות אם לא ישיבו גם את חבריו המגורשים כמהו על לא פשע. אנכי, כמובן, נתתי צדק לפעלו ובלבי שמחתי על המדה היפה הזו, על רגשות־חבר הטובים המפעמים בלבו. פניתי אל השליט הצבאי בהשתדלות לטובת כל התלמידים יחד. השליט, גינירל בוגויבסקי, נכנס עמדי בשיחה. זה היה אדם הגון, ומנהל בית הספר אחד מן הפקידים הנאורים של וזרת הכספים תמך בי ובהשתדלותי. ויחס של פקיד רוסי – ואולי גם לא רוסי בלבד – אל עתונאי הוא תמיד יותר חיובי, יותר חביב, והשליט הצבאי הסכים לתת להתלמידים המגורשים לשוב לביאליסטוק, ויתיצבו לבחינות לא בתור תלמידים, כי אם בתור אקסטרנים. וכך נגמר הדבר ובני עבר את הבחינות בשלום, והתעודה נתנה לו זכות של אזרח נכבד. עתה עליו להכנס לבית־ספר עליון להנדסה, לתכניקה או לסלילת דרכים. זה היה מן הדברים הקשים אז ברוסיא מפני האחוזים המעטים בשביל היהודים. נסעתי עם בני לעיר הבירה, במקום שלא חסרו לי מכירים ומשתדלים. החלטנו לבחור במוסד הפוליטחניקום בפטרבורג. המנהל של המוסד הזה היה המלומד הכלכלי פרופ' פוסניקוב, והבאתי אליו מכתב המלצה מאת פיודרוב. הוא קבלני בסבר פנים יפות, השקה אותי קהוה, ושוחחנו על כל המצב. הדומא כבר נפזרה והמבוכה בארץ היתה רבה. העתיד בארץ ערפל חתולתו. אין יודע אם בסתיו הקרוב יפתחו בתי־הספר העליונים. מנבאים לשביתה כללית של מוסדות הממלכה והצבור, “הנה בכל בקר נשקף אני בעד החלון – אמר לי המלומד הזקן – אולי מלא החצר חילים וקוזקים, שנשלחו לכבוש את בית־המדרש הזה. אולי יאסרו גם אותנו, את הפרופיסורים…” ולאחרי רגעים אחדים הוסיף: “הנה אשתדל לקבל את בנך במספר התלמידים. ואולם, לו לעצתי תשמע כי אז אך טוב תעשה, אם תרחיק את בנך עתה, בשעה זו, מעל גבולות הארץ. אם אך יש לך יכולת לחנך את בנך בחו”ל: בצרפת, בבלגיה וכדומה, – עשה זאת. הזמן אשר יעשה ואשר ילמוד בחו“ל לא יעלה בתהו; הוא יבחן אצלנו, והלמודים יעלו לו בחשבונו. הנה הוא מוצל אצלך מתוך האש בביאליסטוק; למה לך לשלוח אותו עוד הפעם אל הלהבה?… האם אנו יודעים מה עומד מאחרינו?…”

הרביתי לחשוב. והמחשבות היו נוגות, עמוקות. בני הלך לחו"ל להמשיך את למודיו באשר ימצא חן בעיניו. אף לא נסיתי להשתדל כי ישאר ברוסיא. לעתים יותר קרובות החלותי לעשות את חשבון חיי, לדון את דיני. הנה בן אני לעמי, ובעמי זה אני רואה חזות הכל, והוא כל עולמי, ומבלעדו⁵¹ אין לי כל. ועל מה אני יושב בגולה? איזו אחרית תהיה לי ולביתי פה? הנה בן שתים עשרה יצא בני הגדול מאתי לאודיסא. בביתו של שיינקין עוד מצא לו אולי את הסביבה העברית שאני רוצה בה. אבל בביאליסטוק כבר לא היתה לו הסביבה ההיא. על גבי הרגשות הרכים חרשו חורשים אחרים. את הלב הצעיר תפשו השפעות שונות, תורות חדשות. המציאות של החיים מעוררת שאלות, הדורשות פתרון להן. וטוב ונכון הדבר כי יבוא הרצון בלב הצעיר לחשוב את עולמו סביבו, להתבונן אל החיים, למצוא בשבילם את הצדק ואת היושר. ומדוע יראה הצעיר און ולא יתבונן, ולמה לא יתאונן על רשע כסל, ובשביל מה לא ישאף עול־ימים לתקן את העולם במלכות משפט וצדק עולמים? הנה במרכז עולמי אני עומדים תמיד עניני עמי, האומה הישראלית. בכל מאורע אני מחפש, חוקר ובודק אחרי נקודות המגע שבינו ובין עניני עמנו. זהו פרי החנוך. אלה הן תוצאות הסביבה. זאת נחלת כל איש החי את חיי עמו הטבעיים. ארצו ותרבותה הם חלק בלתי נפרד מהויתו. והאם לא חטא אני חוטא לעצמי, אם בעצם ידי אני מרחיק את בני מן הסביבה הטבעית שלי, אם אין אני נותן לו לנטור את כרמי היקר לי, את נחלתי אשר לא אמירנה בכל הון?

ופה, בארץ הגולה, הלא אחרת אי אפשר. לעמי זכיות רבות בבני; אבל גם למדינת הגולה לא מעטות הזכיות. ארצה ותרבותה הן הברכים אשר קדמו אותנו בהולדנו. פיות עוללינו מדברים שפת המדינה, וארצה היא הנותנת להם משמניה, ושמיה הם המרעיפים עליהם את הטל הטוב. ואיך אפשר הדבר, כי לא ילך לב בני שבי אחרי השאיפות הצודקות של יתר בני המדינה, ולא יתעורר על כחש השלטונות בארץ ולא ירגיש שנאה ומחשבות מרד ומהפכה למול העריצות החוטאת?! בן יקיר לי, חלילה לי מהוכיח אותך. להיפך, גאותי עליך כי נפשך ישרה בך, ותשנא את הרשע. ואולם – – כפשע היה בביאליסטוק בינך ובין האסון, ונורא לי הרעיון לשַכֵּל אותך חלילה. והנה הוא האחד, ולי עוד שלש בנות לומדות בגמנסיה, יונקות גם הן את לשד ארץ הגולה ותרבותה, ואחריתן מי יודע. וה' חנן אותי ויתן לי שלשה בנים הזקוקים עוד לחנוך. את האחד מהם הכנסתי אל הגמנסיה המקומית. הוא יתחנך בסביבת הבית. יעלה בידי להכניס גם את השנים הנשארים, לכשיגיע תור להם, אל בתי־הספר בהומל עיר מושבי. ישנם כבר חדרים מתוקנים בהומל, והילדים מקבלים חנוך עברי, לאומי, עד כמה שאפשר. אבל הסביבה, הסביבה הגלותית, – מי ישור אליה ויוכל לה? על השתילים הרכים, המלאים לֵח של המסורת העברית, ספוגה טוהר ומשפט צדק, ירכיבו את הענפים הרעננים של הספרות הרוסית רבת הכשרון והמטיפה גם היא לאידיאלים אנושיים טהורים. האמנם פלא הוא, כי צעירי עמנו במדינת רוסיא מתמסרים בכל חום לבבם לשאיפות המרד והמהפכה, להוריד שלטון עריצים ולתקן את המולדת במלכות צדק? הן אך שנים הדרכים לחנוך בנינו ברוסיא: או לגדל אותם למורדים במלכות, או לחנכם להיות מנוולים; דרך אמצעי אין. ובני אני, – מה תהא עליהם? אוי לי אם יהי חלקו עם המהפכנים, ואוי לי שבעתים אם יהיה באחריתו נבל. ואני הלא חפץ כי יהיה, ביחוד ובעיקר, בן לעמו העברי. האם תוכל הגולה לתת לי את חפצי זה.

ותרד כעופרת על לבי השאלה: מה לי פה ומי לי פה? גם אני גם בני ביתי, אשתי וילדי, אינם קשורים בעבותות עבדות אל כל המותרות והנוחיות המיותרות של חיינו. למה ומדוע לא אעתיק את אהלי לארץ ישראל, במקום אשר אוכל לחיות חיים מלאים ושלמים, מבלי כל קרעים בהויתי? לפני ההוד וההדר וכל הגאון החיצוני של חיינו לא הלך לבבי שבי מעולם, וחיים שאין בהם בושה וכלמה הלא אמצא תמיד גם בארץ ישראל. לא ברחתי אמנם מפני הכבוד ומפני העושר, אבל גם לא רדפתי אחריהם, לא שאפתי אליהם. וידעתי את מדת יכלתי הכספית והרוחנית, ובטוח הייתי שגם בארץ ישראל לא יחסרו לי צרכי, ויהי רעיון רוחי זה לחם חקי יומם וחזון לבי על משכבי בלילות. חדלתי מכל ענין. חדלתי לכתוב לא רק רוסית ויהודית, אך גם עברית. לא היה בלבבי מקום פנוי לשום דבר מלבד מחשבתי על אודות ארץ ישראל לעבור שמה אני וביתי. מצב־רוחי המיוחד לא נעלם, כפי הנראה, מעיני חברת־חיי, ואשתי הסכימה ללכת עמדי לתור את ארץ ישראל בקיץ הקרוב. אנו הולכים לשם טיול כאחד התירים ואין הטיול הזה מחייב אותנו כלום. עמוק בלבה היתה אשתי אולי בטוחה, כי גם אני אתפכח משכרוני ומרעיון לבי אחרי אשר לעיניה תִּגָלה ערות הארץ, ומחלצות המליצה לא תהיינה לה עוד. והחלטנו, כי גם בננו, תלמיד הגמנסיה, ילוה אתנו במסענו זה. כבר צלצלו אז בפעמונים על דבר יסוד גמנסיה ביפו, וחפצתי מאד כי יראה הילד את הגמנסיה בארץ ישראל.

והדבר נעשה. לא פתאום, כמובן. לאט לאט, צעד אחרי צעד התקרבתי אל הרגע המבורך, שבו ירדנו באניה ללכת לארץ־ישראל. בספר הבא עוד אשובה אליו. נכבד מאורע זה בחיי מאד, ולא על נקלה אעבור עליו.

א. הנפש תערוג.

חליפת מכתבים ביני ובין ז. ר. ליבונטין לא חדלה גם לאחרי שיצא את העיר הומל, לאחרי שהתפטר מהיות מנהל הספרים בחברה הקרדיטית שם, ויקבל משרה בבנק המסחרי שבמינסק. בבנק הזה הכירו את כשרונותיו, ולא ארכו הימים וישלחוהו לעיר רובנה לפתוח שם סניף ולעמוד בראשו, ואחרי כן היה זמן־מה מנהל סניף הבנק הנזכר בזיטומיר. מכל המקומות האלה היה כותב אלי ושמרנו איש את עקבות רעהו, והתענינות הדדית אחדה את שנינו. תוכן מכתבינו היו דברי שלום ורעות, עניני משפחה, הסביבה העברית. ואולם התוכן הזה השתנה תכלית שנוי לאחרי שנקרא ז. ד. ליבונטין ללונדון, לפקח על הענינים במשרד המכין את יסוד הבנק הציוני, הבנק בה“א הידיעה, “אוצר התישבות היהודים”. ליבונטין ראה חזות הכל ביסוד מוסד בנקאי לעניני הציונות, וגם ברשימותי הקודמות הזכרתי את השתדלותו לכונן בארץ ישראל איזה מוסד קרדיטי עברי שהוא לצרכי ישובנו. ולמן היום שהכריז גם הקונגרס על הצורך הזה, והד”ר הרצל שלח דברו אל הציונים כי יאספו שני מליון לירות ליסוד הבנק, היה ז. ד. ליבונטין כסוס מלחמה בהריחו אבק־שרפה, מלא התלהבות. לא שקט ולא נח, הסב עליו עיניהם של מכיריו ואנשי בריתו, עד אשר נקרא אל העבודה הזאת, עבודת חייו, והוא התרומם והתנשא והתמסר אליה בכל כחותיו, בכל אוצר מרצו הגדול. הוא עזב את משרתו ואת ביתו ומשפחתו, וילך ללונדון הרחוקה והנכריה, וישקוד על העבודה, על העזובה הרבה אשר מצא שם.

וצריכים להודות כי טוב עשו את אשר בחרו בליבונטין לתתו על המשמרת הזאת. זה האיש התאים עד מאד אל הזמן ואל התנאים אז. הדבר היה בסוף תר“ס. החתימה על מניות הבנק נמסרה בכל המדינות למורשי הציונות, ומאלה נפוצה אז החתימה בכל המקומות שנמצאו שם ציונים, והרוב המכריע של החותמים היה, כמובן, במדינת רוסיה. הבנק לא נוסד לשם עסקים, מסחר וקנין או תעשיה, ולא בנקאים הכריזו על יסודו. זהו בנק מדיני, כלי־יוצר להציונות המדינית, והמשתתפים בו אינם נושאים עיניהם אל דיבידנדה. בעלי המניות היו כלם מקרב המודים ברעיון התחיה הלאומית, והם היו התורמים לכל עניני התחיה, ובתוכם גם חותמי המניות. מספרם עלה לעשרות אלפים. אל המשרד בלונדון בא חומר היולי של שמות מסורסים, חשבונות שלא נגמרו, מספרים שאינם מצטרפים, וכל זה בכמות גדולה ורבה, על פי הרוב בשפות, שלא היו אנשי לונדון זקוקים להן. ואת כל החומר הזה צריכים היו לסדר ולהתאים אל החק האנגלי, שאינו סובל לא־סדרים ואי־דיקנות בדברים שבממון, ביסוד בנק. העבודה היתה גדולה וכבדה, אך ליבונטין היה מסור אליה מאהבה, ומזמן לזמן, לעתים קרובות, היה כותב אלי על דבר מהלך עבודתו. על ליבונטין היה גם לתת בלב ראשי התנועה ושחוללו את רעיון הבנק לקבוע את צורתו האמתית של יצירם זה, למען ידעו ויכירו, שאין זה מוסד כספי מסחרי, ועליו, איפוא, גם לסגל לו דרכים אחרים, כדי שיהא מתאים אל תפקידו המדיני. תורה זו מחוורת אצל אנשי־מדינה וגם אצל בנקאים; אבל לא קל היה לשננה לעסקני הציונות שלנו אז, כשהתנועה הלאומית שלנו עוד טרם יצאה מחִתוליה. ומכתבי לבונטין היו באים אלי גם מלונדון, וגם מווינא, בזיליאה, קלן, ואפילו ממשכן הקיץ של הד”ר הרצל. תצרפו לזה, כי האיש היה כבן ארבעים וחמש, השכלתו הכללית מצומצמת, ועליו ללמוד שפות חדשות להשתמש בהן בעבודתו, והלב מהסס תמיד אולי לא יעלה הדבר בידו, והוא אדם אשר לו רגש אחריות, – ואז תבינו, כי לעתים קרובות היה לו צורך נפשי לשפוך שיחו בחיק אדם קרוב אל לבו כמוני אז. “דאגה בלב איש – ישיחנה”, והייתי אני איש שיחו.

ולא ארכו הימים וגם תאות לבו של לבונטין מאז ניתנה לו, – נוסד סניף הבנק הציוני גם בארץ ישראל, הלא היא “חברת אנגלו־פלשתינה”, האפ“ק. חזון רוחו מימים רבים נהיה למציאות. הן לא בשביל לונדון והבנק שם עזב את מקומו ברוסיה, ולא להמיר משרתו בבנק המסחרי המינסקי במשרה אחרת יותר טובה בחר ליבונטין לנוע למרחקים. גם בראשית היה רעיונו אך ורק – ארץ ישראל, בנק מסחרי וישובי שם, שם… והיום הזה בא, וליבונטין שֻלַח לארץ ישראל להיות המנהל הראשי. “הלב, מה תחמוד עוד?”. ומכתבי ליבונטין אלי מיפו במשך שנים אחדות מלאים חיי הישוב, חיי עבודתו החדשה בארץ, מעשיו וצעדיו. כנפים צמחו לו, ויש אשר אמר להרקיע שחקים, וזרועות עולם כמו היו לו ושאף לקבץ את כל החי והקיים בארץ אל תחת דגל תנועתנו. האפ”ק הוא לו לנקודת־משען לתקוע בו את מוט־התנופה ולהרים בכֹחו משאות־לאומיים גדולים. הוא אומר למצוא קשרים לרכוש לו מניות מסלת־הברזל יפו־ירושלם, הוא יוצר יחסים בדבר עמק הירדן, בא במשא ומתן עם שרים ופחות טורקיים, ורבות המחשבות אשר בלב האיש הזה, והוא אומר בלבבו כי גם יוציאן אל הפועל. ומכתביו אלי מארץ ישראל מלאים ענין, ומעוררים בלבי געגועים טמירים… ועטי, ניב־שפתי הנאמן, מגלה את הגעגועים האלה בתשובותי, במכתבי אני אליו, שסכומם הכולל היה בודאי: מָשְׁכֵנִי אחריך… ליבונטין מעביר את משפחתו ארצה ישראל. ואני הלא אזכרה את הימים, לפני עשרים שנה, כשמאנה אשתו ללכת אחריו לארץ ישראל, והוא היה מוכרח ללכת לפריז למכור את חלקו ונחלתו בראשון־לציון, וכדי לשמור עליו שלא יתחרט חלילה, נלותה גם אמו אליו בלכתו לפריז. ועתה גם האשה וילדיה וגם הוריו, אביו ואמו, עוברים כלם אחריו להשתקע בארץ אבות. האח, נתחלפו הזמנים…

וברוסיה המדינה לא נחת ולא סדרים. הימים ימי תנועת השחרור, ימים של שביתות ומהפכה, ונפתולי הריאקציה גדולים ומתגברים ואני אין לי אמונה לא בהוה ולא בעתידה של המדינה. ונשבת סדר עצבי, ולבי חולה, והרופאים שולחים אותי קיץ קיץ למרחץ־נוהיים בגרמניא, ויש אשר ייעצני ליבונטין לבחור לי למנוחת־קיץ את… הר הכרמל. במרחקים, בקצה הארץ היא פלשתינה לאלה אשר לא ידעוה; ואולם אנכי הלא הייתי שם, בקרתי את הארץ כבר פעמים, ואם אך תבוא עד אודיסא ותרד באניה, אז כעבור ימים מספר תעלה על חוף יפו, ורגליך עומדות על הארץ המובטחה. והיא הלא כל־כך קרובה ללבבי… הנה ליבונטין כותב אלי בדבר קרקעות בעבר הירדן מזרחה, העומדות למכירה בחצי חנם, וכי אחד מבני הומל פנה אליו בשאלות על הדבר הזה. ויש אשר במכתבי אני אליו אני מודיע על פלוני ועל אלמוני ממכירינו המשותפים, ומהשפעתם הרעה של הפוגרומים וכל מאורעות הריבולוציה על העסקים ועל המצב הכלכלי בארץ; ולעומתם מכתביו אלי מספרים על נצני המסחר והתעשיה שנראו בארץ חמדתנו, ואשר הבנק שלנו מצמיח אותם ותומך בהם. אין שאלות ישרות מצדי, ואין גם הצעות ברורות לפני ממנו, אבל מי מאתנו איננו יודע את “לשון הלשונות” של האהבה באביבה, נדנודי־עין, צחוק קל, רמזים דקים מן הדקים, ובין חוטי הַשְׁתִי יבואו גם נימי העֵרֶב, ואם רק נכונים הלבבות, אזי מעשה ארג האהבה לא יאַחֵר. לבי אני היה תמיד, תמיד נכון לקראת ארץ ישראל, ובודאי גם ליבונטין חפץ לראות בקרבתו אותי ואת משפחתי, – והחלטתי להשפיע על אשת־בריתי ברוח הרעיון היושב לכסא בלבבי. ולא קל היה הדבר לעשותו. אשתי קבלה את חנוכה בשנות השבעים למאה העברה, בימים אשר בעירות הקטנות נשבו בחזקה רוחות ה“השכלה” במרכאות, אותה ההשכלה, שהאלפא והתיו שלה היו מעבר לסף ההכרה של הלאומיות העברית. אמנם, על הבית אשר בנינו יחדו כבר רחף והתנוסס ברמה דגל תכלת־לבן, וכל היקר וכל המסורת הלאומית היו ספונים בתוכו, וילדינו היו קוראים לתפוחי־זהב פַלֶסטין במקום אַפֶלסין, יען וביען כי את המלה הראשונה קלטו אזניהם קודם. ואולם, לעבור לארץ ישראל להשתקע, לשבור את גאון חיינו בגולה על לא־דבר, מבלי כל סבה דוחפת וגורם מכריח – לא קל, לא קל היה הדבר.

אבל הנעימה הציונית היתה אז כבר רווחת ברחוב היהודים, וכמעט לא היתה משפחה אשר שגבה ממנה. הנה אחי אשתי הצעיר גמר את חֹק למודו בברלין, ותחת לשוב אל בית אבותיו ברוסיה הלך לארץ ישראל, ויבן לו את ביתו בחיפה ויסד שם את חברת “עתיד” למעשה שמן ובורית, והחברה ההיא בנתה בתי־חרושת אחד בלוד ואחד בחיפה. הצעיר בן הכשרונות הזה היה הבן־יקיר של המשפחה, ואנחנו הכנסנו כלנו יחד סכום הגון להשתתף במפעלו. באופן זה כבר תקוע היה לביתנו יתד בארץ ישראל גם במובן המסחרי ואף כי במובן המשפחתי. המסע לארץ ישראל קבל אופי של בקור, של טיול לשם עונג, מבלי אשר יחייב כלום במובן יציאה מרוסיה ועליה לארץ ישראל. למה לא נהיה ככל התירים בני תרבות, ההולכים לבקר את ארץ ישראל? וכי נגרע חלקנו בזה שעברים אנחנו ושואפים אנו לתחיה לאומית?

ובחודש השלישי בקיץ תרס"ז יצאנו אני ואשתי ובני לאודיסה, לרדת שם באניה לארץ ישראל.

ב. המלצות.

בארץ ישראל היתה בעת ההיא עין הממשלה הטורקית לא לטובה בישוב היהודי. “הפתקא האדומה” היתה כמעט לחק בשביל כל היהודים הבאים אל הארץ, ובאמת היתה רשות להשלטונות התורקים, לו אך היה הדבר לרצון להם, לשלח מן הארץ את כל היהודים שעלו והפתקא האדומה בידם. לא קרה כזה אך ורק הודות לרשלנותם של הפקידים ושלא היתה מסודרת רגיסטרציה הגונה מקרב התושבים בארץ. בפנים הארץ היו התושבים עוברים ושבים מבלי כל תעודות מסע, כאלה לא שאלה המשטרה, וגם חקי הקפיטולציה היו מגן ליהודים: המשטרה היתה צריכה להיות זהירה בכבוד נתיני־חוץ, כדי שלא לבא בפגעים רעים עם הקונסולים. אך צריך אני להעיר, כי היחס מצד השלטונות הטורקים אל היהודים היה יכול להיות שלילי ביחוד אל יהודי רוסיה. הן ידעו השלטונות, כי גם ברוסיה גופא מוגבלים היהודים בזכויותיהם, והכירו כי הממשלה הרוסית לא תתבע מאת מי־שהוא את עלבונם של נתיניה היהודים. הקונסולים הטורקים ברוסיה היו נמנעים לתת ליהודים, ההולכים לארץ ישראל, ויזות לעלות בחופי פלשתינה, והיה על הנוסעים היהודים להתחכם ולקבל באודיסא ויזה לקושטא או לאיזמיר, ושם, בערים האלה, היו כבר סרסורים מומחים להשיג ויזות ליפו או לחיפה.

אני לא חפצתי לסבול את כל ההרפתקאות האלה. לארץ ישראל חפצתי ללכת “קוממיות”, וגם שם לא חפצתי להיות תלוי בחסדים. כבר היה בעת ההיא איתן החפץ להמיש את הצואר מעול הגלות. ביחוד לא חפצתי כי תראה אשתי בקלון היהודים בארץ אבות, באותה הארץ אשר בה אנו מחכים לגאולה שלמה. הקורא הלא יודע, כי לי היו קשרים ויחסים טובים אל חוגי־ממשלה בפטרבורג, במערכת העתונים המסחריים שהייתי עוזרם הקבוע. על נקלה קבלתי תעודה מאת המערכת, הדוגלת בשם הוזרה הכספית של הממשלה הרוסית, כי הנני הולך למקומות החוף של סוריה ופלשתינה לחקור את המצב המסחרי שם. בפטרבורג כבר היתה אז “המועצה של מורשי המסחר והתעשיה”, והמועצה הזו פנתה אל הוזרה לעניני חוץ וקבלתי “מכתב גלוי”, חתום בידי סגן המיניסטר, אל ציר רוסיה בטורקיה ואל כל הקונסולים במדינה ההיא, להיות לי לעזר בחקירותי על האפשריות הכלכליות והמסחריות שבין רוסיא והמחוזות האמורים. מלבד זה נתן על ידי מנהל המחלקה למסלות שבוזרה הכספית מכתב פרטי אל ראש חברת האניות הרוסיות באודיסא, כי יהיה בעזרי וכי יצוה עלי לסוכניו בחופי הים התיכון. אני ידעתי את רוסיה ונימוסיה, וידעתי את כחן ואת השפעתן של המלצות כאלה, ביחוד על אנשים פקידים. עוד בהומל העיר כבר הראו תעודות אלה את פעולתן: מנהל הגמנסיה שחרר את בני התלמיד, ההולך אתנו, קודם הזמן, טרם הגיעו ימי הפגרא, בתור יוצא מן הכלל: בכגון בר־נש כזה הנוהג כבוד אינו מפסיד…

באנו לאודיסא והתאכסננו אצל אחד־העם. הימים היו ימי חג “שלש קדושות” של הנוצרים, ומשרד חברת האניות היה סגור. אנכי שלחתי את המכתב שבידי אל מנהל החברה, ולמרות החג הזמין אותי המנהל אל משרדו, ויתן על ידי מכתב גלוי אל כל הסוכנים וגם הציע לי כרטיס נסיעה חנם. הכרטיסים כבר היו בידי, ולכן צוה רק להעביר אותנו למחלקה עליונה. תעודת־מסע בשביל חו"ל היה עלי לקבל במשרד ראש העיר אודיסא, וגם שם לא עכבו אותי הרבה, לאחרי שראו את תעודותי. ביחוד התפלא אחד־העם לראות, כי גם הקונסול הטורקי באודיסא רשם את הויזה על תעודת־מסעי “יפו”, מה שנעשה בימים ההם רק במקרים יוצאים מן הכלל.

באניה הרוסית שהלכנו בה היו מעטים הנוסעים לארץ ישראל. במחלקה השניה מצאנו הולך לא“י את בוריס פיינברג, אחיהם של יוסף וישראל פיינברג, אלה שמלאו בזמנם תפקידים ידועים בישוב החדש. יוסף פיינברג היה חברו של ז. ד. ליבונטין ביסוד ראשון־לציון, והיה גם אחד הגורמים להכניס את הבארון בנימין רוטשילד לעסקי הישוב. ישנה אגדה, שכאשר הלך יוסף פיינברג לפריז ויבוא לבית הברון, ראה שושנים רבות מסביב למעון הברון וגם בבית פנימה. פיינברג תאר לפני הברון את מקומות ראשון לציון ואת ואדי אל־חנין, והברון שאל אותו פירושו של שם המקום הזה. ויענהו פיינברג: ואדי אל חנין תרגומו: נחל שושנים, – בודאי צמחו שם בזמן מן הזמנים שושנים. ואז התעורר הבארון ויאמר: צריכים להשתדל כי גם בעתיד תצמחנה שם שושנים. והאח השני, ישראל פיינברג, ידוע כאחד הבילו”יים החרוצים והגבורים, מבני גדרה, חתנו של רבי מאיר בלקינד. אחיהם השלישי, בוריס פיינברג, זה שנקרה אתנו באניה, היה גם הוא מבני ביל"ו, אך יצא את הארץ וחזר לרוסיה והתישב בחרקוב, וישלח את ידיו במסחר. עסקיו הצליחו, אבל זכות ישיבה במקומות מסחרו לא היתה לו, וילך וימיר את תעודת־מסעו באחרת… ואולם געגועיו לעמו ולארצו לא נתנו לו מנוח, וירכש לו אחוזת נחלה במושבה חדרה, ואת ידי ישראל אחיו מלא לנטוע לו פרדס. בינתים מתה עליו אשתו והוא הולך עתה לארץ ישראל לכונן לו מקום לעבור הוא ושני ילדיו הקטנים לארץ אבות. – אנכי הכרתי את יוסף ואת ישראל אחיו, ביחוד את זה האחרון, שהיה חתן המשפחה הידידותית שלי עוד ממוהילוב עיר מולדתי, והאיש הזה ענין אותי בגלגולי נפשו הערטילאית, המבקשת את תקונה מבלי אשר תמצאנו… בימי מסענו באניה מלאו לבני הלל ההולך עמנו שלש־עשרה שנה, ויהודי מומר זה היה חוזר באהבה אחרי בני לראות בהניחו את תפיליו, והתקרב אלינו מאד.

אנחנו ירדנו בחיפה, במקום אשר ישב גיסי ש, פבזנר. הוא היה אחד המנהלים של חברת “עתיד”, וינהל את בית החרשת לשמן ולבורית אשר בחיפה. מנהל הספרים של החברה היה הסופר אבג"ד האדרעי – א. דרוינוב, שהתישב בחיפה הוא וביתו, מספר היהודים האשכנזים בחיפה היה מעט, וחברת “עתיד” ואנשיה נתנו תקוה להיות המרכז של הישוב היהודי בעתיד.

מחיפה הלכנו בעגלה דרך זכרון־יעקב וחדרה. זו לי הפעם הראשונה לראות את חדרה, שהיה שמה ימים רבים לזועה ומתישביה הראשונים מלאו את חצר הקברות בזכרון־יעקב. והנה ראיתי לפני יערות אקליפטוס, שהזכירו לי את החורשות ברוסיה. הנטיעות האלה הבריאו את המושבה, והחורשות הן מסגרת יפה לכל בניניה. העגלון אץ בנו, ועוד ביום ההוא באנו ליפו וסרנו, כמובן, לביתו של ליבונטין, אל המקום אשר חכו לנו. פנו בשבילנו חדר, שבו ישב לפנינו, כחדש או שנים לפני בואנו, נשיא ההסתדרות הציונית דוד ולפסון ואשתו, שגם הם היו אורחיו של בית ליבונטין, ואותם הפשפשים אשר אכלו את הנשיא ואת אשתו מצצו גם את דמנו… בבית ליבונטין נכנסנו אלי סביבה משפחתית. הימים ימי הקיץ, ומלבד הבן הבכור, שהיה אז עוד ברוסיה, נמצאו בבית כל ילדי ליבונטין, הידועים לנו והיודעים אותנו, ובני מצא לו תיכף אטמוספירה רגילה ותנאי חיים כמו בבית הורים.

את יפו העיר לא הכרתי. לא זו העיר, שראיתי אותה לפני שש־עשרה שנה, בשנת תרנ“א. כעשרה בתים היו אז בנוה־שלום, ועתה רחובות נמשכים, פונים אילך ואילך, ובתים למאות ממלאים את השטח הגדול על פני שפת הים. בנין מסלת הברזל מיפו לירושלם אז רק החל, ועתה הנה כבר רכבות עוברות, ועתר ענן הקטרים מביא חיים ותנועה במקום השומם והנדח הזה. אז, בימי בקורי האחרון, הראני המנוח יהושע ברזילי שנים־שלשה בתים בנוה־צדק, ועתה גדלה השכונה והתרחבה, ונולדו סביבה בנות, שכונות אחרות, והתאחדה עם נוה־שלום, וכל השכונות היהודיות האלה היו לבשר אחד עם יפו העיר. המון חיים חדשים מפכים בעיר ובסביבה, במושבות אשר ביהודה. ואחרינו באו אל הארץ עוד אנשים: בא הד”ר יחיאל צלינוב, שכבר תפס מקום נכבד בכל עבודת הישוב ארץ־הישראלי, ועמו בא מר א. פודלישבסקי, אשר שמעתי את שמו הטוב בין אנשינו בפולין המדינה. ומאת הציונים בגרמניה המדינה בא לתור את הארץ ולחקור את האפשרות הישובית ד"ר רופין, ציר שלוח מאת הפרופיסור וארבורג – כמו שהגידו אז, התכוננו אל הקונגרס, שהיה בשנה ההיא בהאג.

את ימי שבתנו בארץ ישראל חלקנו בין יפו ובין חיפה, ששם השתקע כבר גיסי פבזנר ויהי אחד המנהלים לבית החרושת לשמן ולבורית של חברת “עתיד”. ליבונטין העיר את אזני להקדיש תשומת־לב מיוחדת אל העיר חיפה. אז עוד טרם היה סניף לאפ“ק בעיר ההיא, שאך החלה להתפתח, וליבונטין הציע לפני ליסד בית־בנק פרטי בעיר הזאת, והאפ”ק מוכן למסור לי את כל עסקיו בחיפה ובסביבה, שאליה שייך גם הגליל. הדבר מצא חן בעיני, כי הלא בזה נוצרת בשבילי נקודה, שעליה אוכל להשען בהחלטתי לעבור לארץ ישראל. והתקיים הסכם ביני ובין ליבונטין, כי בימי הקונגרס הבא בהאג אברר את הענין הזה לפרטיו עם הדירקטוריום של האפ"ק שיתאסף שמה. את ירושלם ואת המושבות ביהודה בקרנו, כמובן, וגם את חדרה ואת זכרון־יעקב עברנו בלכתנו לחיפה. אך בכלל עשינו בארץ כשני חדשים. שבנו לרוסיה, ואולם את הבן עזבנו ביפו, במקום שכבר נוסדה הגמנסיה, והנער נכנס אל המחלקה הראשונה. הגמנסיה היתה אז באותה הסמטא, שגרה משפחת ליבונטין, ותפסה שנים־שלשה חדרים רגילים.

ובכן לאחרי הפסקה של שש־עשרה שנה בקרתי את ארץ ישראל עוד הפעם. לא מעטות היו התמורות והחליפות אשר מצאתי בחיי הישוב ובכל תנאיהם בבקורי החדש הזה, ובמה שיבוא אציע את הרשמים אשר נגלו לפני אז.

ג. הצפרים החדשות

בשובנו לרוסיה דרך אודיסא הציע לפני מר אוסישקין לכתוב את הרשמים, בהקבלה אל מסעי הקודמים, שעשה עלי מסעי השלישי הזה לארץ ישראל, בשבועון “חיי היהודים”, שהיה יוצא אז באודיסא ברוסית. מלאתי את הדבר הזה.

ובאמת החליפות והתמורות, מעת מסעי השני, היו רבות וגדולות מאד. הן לפני שש־עשרה שנה הייתי בארץ ישראל בימי “הסער וההתפרצות” בתקופת טיומקין, בימי התקוות הגדולות והאכזבות הגדולות עוד יותר. בתקופה ההיא עוד שלטה בכל כח השיטה של אפטרופסות, ולא היתה מושבה אחת בארץ ישראל שהיתה עומדת ברשות עצמה. או הפקידות הצרפתית של הברון, או של “חובבי ציון” ברוסיא, – מבלעדי אחד משני האפטרופסים האלה לא היתה אף מושבה חפשית אחת. רחובות וחדרה אמנם נקנו על ידי יחידים בלי עזרתם של הנדיב או של ה“חובבים”; אבל סוף־סוף גם למושבות אלה נוצרו ונבראו נקודות מגע ידועות אל הפקידות ואל הועד האודיסאי באילו צורות שהן. והיו אז האנשים בטוחים, כי אחרת אי אפשר, כי בלי עזרת הפקידים הצרפתים או מבלעדי התמיכה הבאה מאודיסא אין מושבה בארץ ישראל יכולה להתקיים, ואם נסו סופרים, ואחד־העם בראשם, ללמד קטגוריה על שיטה זו של אפוטרופסות, היו עסקני ארץ ישראל, ביחוד הירושלמים, מקימים קול זועות. והאברכים השלוחים מפאריס המעטירה היו המושלים בכפה. עתה עיני ראו אחרת. ההנהלה הראשית של הישוב החקלאי עברה לידי חברת יק"א, והיא הוציאה את הפקידות מתוך המושבות ותתן להן שלטון־עצמי, והסדר החדש הזה הכניס חיים חדשים ויעורר בקרב בני המושבות רוח של עזרה עצמית, והרוח החדשה הזאת הביאה המון חיים רבים.

את מושבות הגליל לא ראיתי נם בפעם הזאת, במסעי השלישי לארץ ישראל. במושבות יהודה הקרובות אל יפו לא הרגשתי את רוח הכפר רק רוח העירה. תושבי המושבות הקרובות ליפו לא היו ואינם גם היום אכרים במובן הרגיל, כי עובדי אדמה לא היו ואינם גם היום. היו חסרים, ביחוד בראשון לציון ובפתח־תקוה, העיקר – אדמת פלחה טובה, אדמה לזריעה. רובם ככלם היו נוטעים, היו בעלי־משק, וצריכים להודות בעלי־משק היודעים ומבינים את מקצועם. אחד־העם קרא להם “בועזים”, והשם הזה הולמם היטב. בועז מבקר את פועליו, בא לראות איך זורים את גורן השעורים גם בלילה, אבל איננו עובד. רק את בנו הנולד לו מרות המואביה הוא קורא בשם “עובד”, ואמנם מבני האכרים יודעים כבר פרק גם בעבודה עצמית. ראיתי את פתח־תקוה, והנה לפני עירה ממש: פוסתה, דיליז’נסים, חנויות, בתי מלון, אפילו “ריח ניחוח” בסביבות בית הכנסת… פחות מכלם היו בין התושבים שלה אכרים, עובדי אדמה, חצדי חקלא ממש. וכן בראשון לציון. היקב הגדול עבר לידי הכורמים, והמושבה קבלה אופי של עירה, המתפרנסת בעיקר על יד בית החרושת הגדול אשר בתוכה. מי בנושאי־משרה, מי בעבודה, מי בהובלת היין ומי אשר בכל מיני קבלנות ומשכורת. הן גם הסוכנים, מוכרי תוצרת היקב בכל הסניפים, היו מבני ראשון־לציון או הקרובים אליהם. ולא ראיתי במושבה זו חיי כפר, חיי אכרים במובן שאנו מתארים לעצמנו תמיד. “בעלי בתים”, יהודים הגונים פחות או יותר, – כמו בכל עירה אמידה שבליטא ורייסין.

שנוי לטובה מצאתי בחנוך הבנים. בימי שלטונה של הפקידות הצרפתית ראו ההורים לטוב למען עתיד ילדיהם לחנכם “כתפארת אדם”, כלומר ללמדם, ביחוד ובעיקר, את שפת פריז, שפת הפקידים השליטים. הן האידיאל של בן זכרון־יעקב היה בתקופה ההיא – משרה אצל הפקידות, פריז… ואולם עתה השתנה המצב. באו ונולדו לבני האכרים שאיפות אחרות. ביחוד השפיע במובן זה יסוד הגמנסיה ביפו. ידעו ושמעו האכרים את הצמאון הגדול של כל בני אחינו ברוסיה להשכלה בבתי־הספר התיכונים, ששם היו היהודים מוגבלים בקבלת תלמידים, ומה שמחו לקראת יסוד גמנסיה בארץ ישראל ובשפת־למודים עברית. וגדולה מאד, כמעט מכרעת, היתה השפעת הצעירים החדשים שעלו לארץ ישראל בעת ההיא מרוסיה. הריאקציה הגדולה שהשתררה במדינת רוסיה לאחרי סגירת הדומא הראשונה שמה את פניה לרעה ביהודים, ביחוד בנוער היהודי, שהיה חדור שאיפות מהפכה. לגיונות הסוציאל־דימוקרטיה ברוסיה היו מלאים צעירים מישראל, ובערי תחום המושב התארגנו היטב למפלגותיהם השונות ויהיו השאור שבעיסה. בין הצעירים היו רבים חדורים גם שאיפות לאומיות, שעוד טרם הָנתקו מעל המסורת וזיקה היתה להם גם אל רעיון התחיה בארץ אבות. אלה התגודדו בשנות תגבורת הריאקציה, תרס“ה־ס”ו, ויעלו לארץ ישראל ובלבם מחשבות רבות ושונות להיות בבונים איש איש לפי הלך נפשו. הצד השוה שבכלם – השאיפה אל הקרקע, אל תמורה מוחלטת בחייהם בגולה, אלי חיים חדשים בחיק אדמה־אם, אדמת מולדת. והצעירים הטובים האלה כבואם אל הארץ חדרו אל המושבות והציעו את עמלם ואת זיעתם לפני האכרים. ההופעה החדשה הזו היתה זרה ומוזרה בעיני האכרים, “הבועזים”, שהתרגלו לראות בעבודתם “נערים”, שאמנם הוא מברך אותם והם משיבים לו ברכה, אבל יחסים אחרים אין ביניהם. והנה האכרים ראו לפניהם צעירים נאורים, בני־אבות, שבידיעותיהם הכלליות וגם העבריות הם עולים על בניהם הם, ואלה באו בכונה תחלה להיות פועלים, שואפים למלא את כל העבודה בחצר ובשדה בכרם ובגן, פועלים כאחד הפלחים הערבים, אבל בלי כל התרפסות, בלי עבדות. והן ידעו האכרים גם זאת, כי הצעירים החדשים האלה הם מן החומר התוסס, מן המהפכנים בארץ מולדתם, ורבים מהם צריכים היו, כמעט מוכרחים היו לעזוב את המולדת הישנה, כמעט ברחו משם, ובכן כגון אלה טעונים שמירה, זהירות… ויותר נוח היה, לו הלכו להם למקום אחר, למושבה אחרת… אבל בכל מושבה שהתישבו “הפועלים” החדשים האלה הכניסו תשואות חיים, ותמורות באו במהלך המחשבות של הנוער המקומי, נוצרה השקפת־עולם חדשה על הישוב העברי בארץ ועל דרכיו ותעודותיו, וכאשר אמרתי – השפעת הגורם החדש הזה על בני הנעורים במושבה היתה חזקה מאד, ואז יצאה הסיסמא של “עבודה עברית”, שהתבצרותו של הפועל העברי הוא תנאי ראשון ויסודי לכל עבודתנו במפעל תחיתנו הלאומית.

ורוחות חדשות באו וחדרו גם אל הערים, ותושביהן מאחינו התעוררו לחיים חדשים. הרחוב הראשי של יפו, רחוב בוסטרוס, או הוברד, נעשה העורק הכי חי של העיר, ושדרות של חנויות הלכו ונבנו משני עבריו. סחר העיר גדל, וחלקם של היהודים במסחר העיר נעשה הגון, ניכר לעין. עברתי בשבת, והנה חנויות רבות סגורות – היהודים הם בעליהן. חושבים מחשבות על שכונה חדשה, מודרנית, עם כל הנוחיות וחדרי־שרות, והאנשים מתאגדים לקבוצה בשם “אחוזת־בית”, ודואגים למצוא מקורות להלואה אפותיקאית, ואנשי ארץ ישראל מומחים להשיג ולמצוא את המקורות שהם מחפשים. והיהודים תופסים מקום גם במסחר העיר גם בתעשיה הזעירה. הן המהגרים מרוסיא כמעט כלם היו שם, במקומותיהם, או סוחרים או אומנים ואנשי תעשיה, ובבואם לארץ־ישראל אינם מרגישים הבדלים בולטים מאד, מסתגלים על נקלה אל התנאים החדשים, וממשיכים את עסקיהם בגולה גם במקום מגורם החדש. אין זאת אמריקה או ארצות מערב אירופה עם תנאי־חיים ועבודה אחרים, בלתי ידועים, – זאת היא ארץ ישראל, פנה נדחה בקצה אזיה, ותנאי המסחר והאומנות הם פה עוד יותר פשוטים, פרימיטיביים מאשר בתחום המושב. בפרט שהבנק היהודי, האפ“ק, תומך ועוזר בידי הסוחרים והאומנים, רואה את תפקידו בזה, שהוא מגן ומחסה לכל אחינו השולחים את ידם בכל עבודה פרודוקטיבית. ובראש הבנק עומד ליבונטין, יהודי מארץ היהודים, בן מוהילוב – הומל – מינסק – רובנה, שבלי עמל מיוחד אתה מוצא אצלו קרדיט לעסקיך השונים. וכבר נוסדו פבריקאות קטנות אחדות, ונפתחו מחסנים אחדים ברחוב הראשי בצורות פחות או יותר מפוארות, ובעלי פרדס וכורמים באים מתוך המושבות אל העיר אל האפ”ק, אל מכיריהם, אל הממשלה, – ויש פדיון בחנויות, והמחסנים הגדולים מושכים אליהם גם את הערבים האמידים, וישנם כאלה שלהם גם סניפים של מחסניהם בירושלם. המאזן השנתי של האפ"ק הראה כבר אז מחזור של שני מיליון פרנק לערך הלואות ליהודים לבד. והלא גם להבנקים האחרים שהיו אז ביפו, לא של הציונים, היו עסקי ממונות עם המסחר והתעשיה של היהודים. עין בעין אנו רואים את היהודים מציבים להם יד בסחר העיר, וכשרונות המסחר שלהם דוחקים את רגלי הסוחרים הערבים ומתחרים עמהם במקצעות שונים.

קטנים ומצערים הכבושים במקצוע המסחר ותעשיה בעיר החוף השניה בארץ ישראל – בחיפה. אל השומרון ואל הגליל הגיעו אך מעט, ואולי לא הגיעו כלל גלי ההגירה החדשה של הנוער המתקדם שבא מרוסיה. לא כרחובות זכרון־יעקב, וחדרה¹ עודנה מפורסמת בקרבנות הקדחת שהקריבה. ובעיר הזאת המסחר והתעשיה ברובו המכריע הוא בידי הגרמנים, “חברי ההיכל”, אשר להם מושבה ושכונה יפה מאד, והם תפסו להם מקומות הפרנסה הכי טובים. ולא קל הדבר להתחרות עם כמו אלה, בפרט שהגרמנים סגלו להם גם את השפה הערבית, גם את יתר תנאי המקום, ויחסים להם עם אירופא. ואולם הקיץ קצת הקץ גם על חיפה. החברה לחרושת השמן בנתה לה בית הבד השני (הראשון נבנה קרוב לעיר לוד) בחיפה, והודות לזה היהודים תוקעים להם יתד. ודרוש היה יתרון הכשר ומרץ מצד שני המהנדסים הצעירים, נחום וילבושביץ ושמואל פבזנר, יוצרי הרעיון של החברה “עתיד” ומנהלי בתי־הבד, לנסות לכבוש את חיפה בשביל הישוב היהודי. בעיר יושבת קהלה ספרדית לא גדולה, ומספר היהודים האשכנזים בתוכה מעט מאד, אבל היא כבר נותנת אותותיה, כי עתידה מובטח. ובין יתר שאיפותי ומראות פעולתי בארץ ישראל, אם אך יעלה בידי להשתקע בה, היתה גם התקוה להתישב בחיפה וליסד שם בנק פרטי, וכבר נכנסתי במשא־ומתן עם לבונטין, והוא גם הציע לי לקבל את הסוכנות של עסקי אפ“ק בחיפה, אחרי אשר לאפ”ק לא היה עוד סניף בעיר הזאת, כמו שהזכרתי למעלה.

וגם העיר הראשה, ירושלם שלנו, לא נשארה שוקטת על שמריה, וגם היא הרגישה, פחות או יותר, את התמורה ההולכת ובאה בחיי הארץ לרגלי הציונות. אין ירושלים נס־הגג, שַפְשֶפת, המסתובבת לכל רוח מצויה, אבל ברוח מתמיד וחזק ירגישו גם “שומרי החומות” שלנו. וראו ונוכחו אנשי ירושלם כי “דעת הקהל” תקפה את הפקידות במושבות והיא נכנעה, והבנק הציוני היה לענין ממשי, והוא בנק כאחד הבנקים, והמוסד הזה אינו כמות מבוטלת. ובבנק הזה יושבים פקידים יהודים, שאינם מקבלים “חלוקה”, אינם נמנים על כל “כולל”, ומתפרנסים בכבוד. ונוכחו רבים מן האברכים, כי יש חשבון אפילו לוותר על החלק של החלוקה, ולצאת אל העולם הרחב, החפשי, של מסחר או תעשיה או פקידות. רוח התחיה הולידה שאיפות חדשות, בריאות, אל סביבה צבורית אחרת, אל תנאי חיים חדשים, אל שנוי ערכין. ואת אשר קרה לדור שקדם להם, אשר עזב את העיר העתיקה ויצא לבנות בתים ושכונות מחוץ לחומה, מצא היום את צעירי ירושלם החדשים. כבר הבינו אלה האחרונים, כי “מאה שערים”, “נחלת שבעה” וכדומה אינן המלה האחרונה של הטכניקה האדריכלית, וכי הזוהמה והסאוב של שכונות אלו אינם מוכרחים, אינם דברים שבקדושה. ובא החפץ בלבות רבים מבני ירושלים לבנות להם שכונות יותר מודרניות, בתים בודדים ולא קסרקטין של כולל אונגארן או בתי־וארשוי. ואחינו הבוכרים סדרו להם שכונה רחבת־ידים, ויבנו להם בתים כארמונות, ויהיו לנס ולראוה לכל תושבי העיר הקדושה. בתי־הספר של חברת “עזרה” הגרמנית התאזרחו איתן בירושלם, מבין צעירי המקום התאגדו מי תחת דגל “אחוה”, ומי אשר מצא עוז בלבבו נהיה אח בלשכת “בני ברית”, וכל אלה הבודדים בהתחברם יחד עתקו וגברו חיל, ונוצרה צבוריות, שבכחה לכבוש לפעמים גם את מצודת “החורבה”, את ועד “כל הכוללים”. והד החיים החדשים מתוך המושבות ביהודה, שהתמלאו המון גדול של צעירים רודמים, הגיע גם עד שערי ירושלם. אלה היו באים בהמוניהם לימי מועד וחג, עולים רגל וצעירי האכרים נספחים אליהם, ובכל עת בואם וישיבתם ירושלם הם משאירים אחריהם עקבות בל ימחו.

והתעורר הנוער, לאט, לאט, גם בירושלם.

ד. הקונגרס בהאג

בקיץ ההוא, תרס"ז, התאסף הקונגרס הציוני השמיני בהאג ואני החלטתי ללכת אל הקונגרס הזה ולהשתתף בו. הן מתכונן אני לעבור לארץ־ישראל ולהשתקע שם, וראיתי צורך בדבר להתבונן מקרוב אל ההסתדרות ואל מעשיה, אל שאיפותיה ואל תכניותיה בארץ התחיה. שבעת הקונגרסים הקודמים היו של נסיונות, של מפקד הכחות הנכונים לעבוד להשגת המטרה, של חפוש דרכים שונים, ובקונגרס השביעי נגמר המאורע האוגנדאי. הציונים כלם שבו אל ציון, וכרוז יצא בחיל: עבודה מעשית, ריאלית. ואם אומר אנכי ללכת לבנות את ביתי בארץ ציון, אזי הלא גם עיני ולבי אני אל העבודה המעשית, אל החיים הריאליים אשר יתפתחו שם, ועלי איפוא ללכת אל המטה הראשי של הצבא הציוני לקבל ולספוג רשמים מכל המתהוה שם, למען אדע לכלכל את מעשי בבואי אל הארץ להאחז בתוכה. ועוד דבר אחד. זה היה אחרי מות הרצל, וחפצתי לראות את הנשיאים החדשים אשר ירשו את מקום המנהיג בחסד עליון, לראותם בעבודתם על דוכנם, להתבונן אל הלך־נפשם ואל כשרונותיהם לשלוט בירושת הרצל הגדול.

וימי שבתי בהאג מלאו אותי הרהורים נוגים רבים.

כלל גדול אמרו בעבודת צבור: “איש על מחנהו ואיש על דגלו”. כי אך בחלוקת העבודה תלויה הצלחת כל מפעל ומעשה, ואף כי בעבודה, שבה צריכים להשתתף כחות צבוריים רבים וגדולים. רעיון צבורי אך אז ימצא לו יכולת לצאת מן הכח אל הפועל, אם כל גורם וגורם, שבעזרתם מפלס לו הרעיון נתיב בחיים, מוצא לעצמו את ה“ספֵירה” שלו, הנכונה להכשירו למטרה הכללית. כל כח יעזור את משנהו, אם רק כל אחד יתן מה שיש לו בטבעו, מה שנמצא בגדר יכלתו. אבל אוי אוי לעבודה, אם הקבוצים הצבוריים, הצריכים לקחת חלק בהוצאתה לפעולה, מתאמצים ומשתדלים להביא אל העבודה הכללית ממה שאין להם, באופן שהקבוצות מחליפות את מקומותיהן ונכנסות זו לתוך רשותה של חברתה. על כגון זה התרעם הממשל־משלים הרוסי, הזקן קרילוב, ואמר: רע כשהאופה תופר נעלים והסנדלר עושה מעשה־נחתום!

וצר לי מאד להעיר, שגם בעבודת הציונות אנו פוגשים ערבוב־התחומים, ועוד יותר מזה – השתדלות מצד קבוצים שונים, הלוקחים חלק בעבודה הגדולה הזאת, להתעטף בטלית שאינה שלהם, ודוקא בטלית שאינם ראויים לה כלל. אפשר שמקור הרעה הזאת יש לבקש בטבע האדם, השואף תמיד אל השלימות, שעל כן משתדל כל אחד לכסות על המגרעות שבו בנסותו לעשות מעשי אחרים, שמא יצלחו הם בידו. אבל איך שהוא, אם מסכלות או מגאוה וגודל־לב, – שורת העבודה הצבורית מתקלקלת הרבה על ידי הערבוביה, שמכניסים לתוכה הפועלים, המשתדלים דוקא להתעסק במקצוע שאינו שלהם. וסוף דבר הוא – שבמקום להרחיב ולהגדיל את העבודה על ידי התקדמות בלתי־פוסקת, אנו רואים את כל העבודה מתקלקלת ומתנוונה והולכת.

להגשים בפועל את הרעיון הציוני קבלו על עצמם קבוצים צבוריים שונים, שהם בכללם שנים: הקבוץ העברי שבמזרח אירופה והקבוץ העברי שבמערבה. לא הרי החלק, שהיתה יכולה לקחת היהדות המזרחית בעבודה הלאומית, כהרי העזרה, שהיתה לנו רשות לקוות מאת היהדות המערבית בענין הציונות; הצד השוה שבשתיהן – שכל אחת ואחת היתה צריכה לעזור לחברתה ולהביא על מזבח הרעיון הלאומי את מיטב כחותיה. בני־עמנו במזרח־אירופה, שהם היו אז רוב־מנין ורוב־בנין של כל ישראל במובן המספרי וביחס אל התרבות הלאומית, היו צריכים להביא אל העבודה הלאומית, קודם־כל ויותר מכל, את העושר הלאומי שנשאר לעמנו לפליטה גדולה. הן הציונות שואפת להחיות את עם ישראל, ותחית העם הלא תבא רק כאשר יתעוררו גם הכחות הרוחניים, מורשת העם מדור־דור. צריך היה להוציא מבית־גנזיו של העם את ההון הלאומי, שעמנו שמר עליו בכל ימי גלותו וחָשַׂך אותו לימי טובה, לעת שתבוא תקותו מעולם, ואז יביא ויניח את ההון הזה, את שארית תרבותו, לאבן פנה ליסד ממנה את ההיסטוריה החדשה שלו. והשארית היקרה הזאת היתה ספונה וטמונה בערי־ישראל המזרחיות. שם יש עוד בתים רבים לתורה, שם עוד יונקת הספרות הלאומית ורָוָה ממקורה, שם עוד לא נמחו הרשומים הלאומיים של עמנו ושם עוד מתהלכת הלשון הישנה של העם. בלי כל אלה, בלי עזרת ההון הלאומי הזה, אי אפשר היה גם לחשוב על תחית הלאום. ואת כל אלה אפשר היה לדרוש מאת היהודים במזרח־אירופא.

יוצרי הציונות החדשה דרשו, אמנם, את כל אלה מן היהודים שברוסיה ופולין, ונוסף לזה דרשו מאת הפועלים שבמזרח להביא אל שדה העבודה הלאומית, במובן החדש אשר יצרו, את השדרות הרחבות של עמנו, את הקהל הגדול אשר לנו, שהרי היהודים המזרחיים רבים הם גם במספרם. המערביים אמרו, שאם רק יכירו וידעו, כי המונים המונים מבני עמנו נשבעים לדגל הציונות, אז יהיה להם אות ומופת ופתחון־פה לדרוש את זכיות לאומנו בארצו. אבל אלו הכירו וידעו אחינו שבמערב את השקפותיהם של ההמונים שלנו על עתידות הלאום ועל תקותו, שלא התיאש מהם אף רגע, אז לא היו דורשים אותות ומופתים על התמכרותם של ההמונים שלנו לרעיון התחיה, רעיון הציונות, כי מה הם השקלים והמניות, אשר בני־עמנו שוקלים וקונים לאות על ציונותם, לעומת האמונה הגדולה וההכרה העמוקה השוכנות בקרבם, כי יום גאולה ללאומנו יבוא ואף אם יאחר נחכה לו. ואולם יוצרי הציונות, שבאו אל העם ובשם העם אף כי היו רחוקים ממנו, דרשו מאתנו המזרחיים כי נתן להם המוֹן גדול של שוקלי שקלים וקוני מניות. ואנחנו אמנם הבאנו להם רבבות שוקלים ואקציונרים, למען ידעו כי כחנו גדול.

זאת היתה חובת אחינו המזרחיים בעבודת הציונות וכך מלאו אחריה.

ואחינו שבמערב מצדם היו צריכים להביא את כל אשר ביכלתם הם. על משואות שברי קולטורה לבד לא ישוב לתחיה עם שהוא גולה מארצו זה אלפים שנה. נחוצים עוד תנאים ידועים ואמצעים מוכרחים, שאינם בקרב היהודים המזרחיים וישנם בקרב היהודים המערביים. כי לאלה האחרונים האירה ההצלחה פנים. זה שנים רבות הוסר עול הגלות מעט מעל צוארם, והם חיים עתה באטמוספירה של חירות ידועה, מדינית וצבורית. בתנאים כאלה למדו להתהלך קוממיות, להתיצב במקום גדולים ולסדר את עניני הצבור במשטר נכון; בעוד אשר אנחנו, יהודי־המזרח, שישבנו במחשכים ונכונים תמיד אל כל מכשול ופגע, אל כל רוח מצויה ושאינה מצויה, לא יכלנו לכונן את מפעלינו הצבוריים בסדרים נאותים. נוסף לזה, הנה המצב החמרי הטוב, שאחינו במערב נמצאים בו, היה מחייב אותם לקחת על עצמם את כל האחריות החמרית הכספית, של התנועה הלאומית. ובכן היו אחינו המערביים מחויבים, בעבודה הלאומית המשותפת, לכונן את כל ההסתדרות הציונית, לסעדה ולשכללה משנה לשנה, למען תגדל ותחזק במרוצת הזמן עד אשר תקיף את כל חלקי העם מסביב, אחד לא נעדר. המערביים היו מחויבים להרחיב את הרעיון הציוני ולהפיצו בין כל שדרות העולם הגדול אשר מחוץ לבני־עמנו, לעשות את דבר־תחיתנו קנין כל העולם למען יכירו וידעו כל יושבי תבל את תקוותנו, גדלה, ערכה וזכותה. הלא אך בתוך המערב נמצאים אנשים מוכשרים לעבודה המדינית שבציונות: לבוא במשא ומתן עם הממשלות והספירות השונות, שגורל הציונות תלוי בהן במדה ידועה. אנו, המזרחיים, לא נתחנכנו לעבודה כזאת מנעורינו ואין בנו כח להתיצב לפני מלכים ושרי־מדינה בענין גדול ואחראי כדבר תחיתנו הלאומית. ובנוגע לכל האמצעים החמריים, שבלעדיהם לא תוכל תנועה גדולה כזו להתקיים ולהתרחב אפילו שעה אחת, הלא מובן היה מאליו כי לא בני־עמנו המזרחיים יכולים להספיקם. עמנו יושב המזרח הוא עם עני ואביון, שאינו יכול להספיק גם את צרכיו יום־יום ועל כל צרה שלא תבוא הוא מוכרח לפשוט יד ולקרוא לנדבות אל אחיו המערביים; ומאין ימצא את האמצעים החמריים הנצרכים לעבודה לאומית, שאמנם מכיר הוא בנחיצותה, אם כל עמלו לחיי שעה ומאומה לא נשאר לו לצרכי חיי־עולם? הן גם בצעדים הראשונים, שצעדו יהודי־המזרח בענין ישוב ארץ ישראל, לא היו יכולים עמוד, לולא נמצא להם מושיע ונדיב ידוע במערב, – ואף כי בתנועה לאומית גדולה וכבירה כהציונות המדינית.

אלה הם הגבולים הטבעיים בעבודת שני הקבוצים, שהתאחדו לשם הרעיון הלאומי שלנו. מובן, כי אין גבולים אלה מדויקים ומסומנים לא רק במובן הגיאוגרפי בלבד, ותחומים אלו יכולים היו בזמנים ידועים לינוק זה מזה; אבל בעצם הדבר, צריכים המחנות והדגלים להיות מובדלים ומצוינים, וכל קבוץ וקבוץ צריך היה לשמור על עבודתו המיוחדת לו על פי יכלתו וטבעו.

אבל באמת, אך התחילה העבודה, – וכל קבוץ השתדל ליכנס לו לתוך רשותו של חברו. אל הועד־הפועל הציוני הביאו אחינו שבמזרח לא את ראשי הקולטורה הלאומית אשר בתוכם, אלא עסקנים צבוריים ממינים שונים, וגם זה אך מעט מאלה שיש להם הנסיון הנצרך לעבודה לאומית־כללית. רבים מחברי הועד הפועל לא ידעו, לחרפתנו, גם את הלשון העברית שלנו, וכל מי שהתפרסם בחוגו הצר או הרחב לדברן בקהל והאמין באיזה אופן בתחית ישראל, הרי היה כבר מוכשר להיות מורשה של הועד־הפועל. מובן, כי מלבד שמורשים כאלה לא יכלו להביא אל תוך התנועה את החלק התרבותי, שהיה צריך להעשות נשמת תנועתנו הלאומית, אפילו לא תמכו אלה בדרישות הסופרים העברים מן הצד, שעוררו את מנהיגי הציונות על המשגה הגדול שהם שוגים בהתכחשם לעבודה רוחנית בתנועתנו. קהל־הקוראים זוכר את התיחסות הקונגרסים אל כל העבודה הקולטורית, את הלעג, שלעגו ראשי הציונים לעבודה זאת, את הועדים השונים, שהיה כל קונגרס וקונגרס בוחר, כביכול, בשעה חטופה ושלא היה הועד־הפועל נותן לפניהם אחר־כך שום עבודה ושום אמצעים, ושעל כן לא היה להם שום ערך בתנועה הציונית. והמורשים המזרחיים, באי־כח של הקבוץ המזרחי, שכל הונו וכחו היא התרבות העברית שלו, היו עומדים מרחוק ולא היו שמים לב לתקן את המעוות הזה. את כל כחותיהם הראו המורשים המזרחיים בהרבותם שוקלים וקוני־מניות ההסתדרות הציונית מתוך יהודי המזרח. ועל כן היו המורשים עצמם נבחרים לועד־הפועל הגדול לא לפי ערכם בתור בעלי ידיעות עבריות מרובות, אלא לפי גבורת לשונם וכחם לאסוף סביבם שוקלים וכדומה. הנה כי כן עברו שנים וקונגרסים – והציונות הרשמית לא נקפה אפילו אצבע קטנה בעבודה התרבותית העברית, לא בארץ ישראל ולא בחו"ל. וגם המוסדים הקולטוריים, שיסדה היהדות המזרחית לפני לֶדֶת הציונות המערבית, התנוונו והלכו, כי מעט הכחות שהיו לנו נשתקעו בציונות החדשה, שדרשה מאת כהניה עבודה תמה, עבודת־כליל, בלי השאיר שריד לענין אחר. והמורשים האלה השתדלו בכל יכלתם, כי ירבה העם המזרחי לתת מכספו לטובת המוסדים הציוניים, כדי שיראו המערביים את ההמון הישראלי במזרח משתדל להחזיק את הועד הפועל ומוסדותיו. כמובן, איני קובל על דמי המניות, שהוציאו אחינו המזרחיים, ועל שאר הנדבות, שנתנו ונותנים לטובת ענין הציונות; כי מלבד שהסכומים האחרים, שעמנו במזרח מאבד לצורך ושלא לצורך, לרצונו ושלא לרצונו, הם מרובים מן הסכומים, שהוציאו לטובת המוסדים הציוניים, סוף סוף טוב עשו המזרחיים, שהביאו חלק מכספם והשקיעו אותו באוצר הלאומי הכללי. ואולם מזכיר אנכי את העובדה, שהיהודים המזרחיים הביאו את רוב הסכומים של המוסדים הציוניים, בעוד שבאמת היו היהודים המערביים צריכים להיות נותני ההון החמרי, באשר בביתם הון ועושר והמזרחיים גוננים בדברים חשובים אחרים. ויצא לנו: מפני שהיהודים המזרחיים לא שמרו את תפקידם להביא אל אוצר התנועה הלאומית את משמרת ה' אשר שמרו – את התרבות הלאומית, נתקיימו בהם דברי חכמינו: “כל הפורק מעליו עול תורה נותנים עליו עול דרך ארץ”.

וכשם שלא שמרו אחינו המזרחיים להביא אל התנועה הלאומית את רכושם הטבעי שלהם, כך תעו מן הדרך גם המערביים. הם לא שמו לב אל סדור הכחות ולא השתמשו בכל המוסדות הלאומיים, שהיו נמצאים וקיימים בעמנו, כדי להביא את זרם התנועה אל תוכם, והסתדרות מאוחדת, אשר תבריח מן הקצה אל הקצה את כל היהודים הלאומיים, לא ידעו לברוא. על כל קונגרס היתה שאלת ההסתדרות נדרשת כמין חומר, ולעומת שתעלה כך תרד השאלה, וכל תוצאות לא היו לדרשות אלו. את רוב כחותיהם הקריבו המערביים כדי לפאר את הקונגרסים ולעשות בזה פרסום להרעיון הציוני, פרסום גדול כלפי חוץ – ולא יותר. בנוהג שבעולם, פרסום מביא לידי קבוץ־הכחות, קבוץ הכחות מביא לידי פעולות ומעשים, ובפעולה ומעשה מתגשם סוף סוף הרעיון העיקרי. אבל הציונות בראה את הפרסום, – ותעמוד מלדת. וכפי הנראה גם ההשתדליות הדיפלומטיות, שהיו עוד נוהגות ותפסו מקום חשוב בזמנו של הרצל המנוח, שהיה ראוי ומוכשר למקצוע זה, גם אלה היו, עפ“י רוב, יותר לשם פרסום בעלמא מאשר לשם תועלת מוחשית. ואף גם זאת: הצעדים הדיפלומטיים של מנהיג הציונות נעשו לא ברוח הרעיון הציוני, שהוא בעיקרו אך דרישות יושר ומשפט לעם רצוץ־משפט, אלא באופן הנהוג בעניני מקח וממכר: זכויות לאומיות במחיר כך וכך מיליוני פראנק. וזהו סוד הצלצול ב”איסתרא דלגינא“, במטבעות הבאנק, ובגלל זה השתדלו הציונים להרבות את סכומי הבאנק, אף על פי שכל היודע את מצב ישראל בעמים ומצב ארץ־ישראל יכול היה להבין בנקל, שכשֵם שאי־אפשר לרכוש את ארץ־ישראל בשמינית הון־הבנק הנמצא בידינו, כך אי אפשר יהיה להשיג את מטרת לאומנו אף אם יגדל ההון הנאסף פי שמונה, והחלומות על דבר ה”טשאַרטר" הנקנה בכסף גרמו לנו, כי גם במעט הכסף אשר אספנו לאוצר הציונות, כמעט שלא היינו עושים דבר להכשיר את הדורות ואת תנאי הארץ לקראת תחיתנו… כי הן מלבד הבנק הציוני, האפ“ק, לא ראיתי דבר, בבקורי האחרון בארץ ישראל, אשר אוכל להראות עליו באצבע: זה אשר יצרה ועשתה הציונות. חבת־ציון, הנדיב, יק”א, “עזרה”, “בני ברית”, “כל ישראל חברים”, ־ והציונות אַיֶהָ?…

ה. הרהורי אחרי הקונגרס.

ובהאג שבעתי הרהורים נוגים גם בראותי את המורשים “שלנו”, מאחינו בני רוסיא, היחסים “הטובים” ביניהם לבין עצמם, אנדרלמוסיא של מהלך־מחשבות ושאיפות בעבודה הציונית, חוסר כל כשרון לרכוש עמדה תקיפה.

היו נגודים בין השנים, בין הד"ר יחיאל צ’לינוב זכרונו לברכה ובין מר מנחם אוסישקין יבדל לחיים ארוכים. אוסישקין כבר היה אז נשיא הועד האודיסאי, וגם ראה את עצמו, לאחר התהלוכה מפרייבורג בקונגרס השביעי, גבור אוגנדא. בכלל דרכו של אוסישקין להיות ראשון, ואין הוא סובל מעולם לא רק שליט עליו, אך גם שוה לו. צ’לינוב היה חברו עוד מימי “בני ציון” במוסקבה, והיה אהוב וחביב על הציונים ברוסיא, וגם במערב אירופא היחס אל צ’לינוב, בנגוד לאוסישקין, היה חיובי. המערביים, ולא רק במובן הגיאוגראפי, לא יכלו לסלוח לאוסישקין את מלחמתו נגד המנהיג המנוח הגדול, שגרמה לו הרבה מרירות. ומפני שידעו והבינו סרסורי הקונגרס, כי אם יפרידו בין צ’לינוב ואוסישקין אזי יישאר השלטון בידי המערבים, לכן השתדלו להעמיק ולהרחיב את התהום שבין שני אלה (אשר הד"ר שמריהו הלוי קרא להם “תאומי־ סיאם”), ואל הועד הפועל של ההסתדרות הציונית לא נכנס אף אחד משניהם, והמערביים, ודוד ולפסון בראש, תפשו את כל המנגנון של הסתדרותנו הלאומית. ואני לא יכלתי בשום אופן להבין, במה ובאיזו זכיות מיוחדות, ובאיזה פועל הגיעו בני המערב וזה האיש ולפסון לגדולה זו? הן בינתים, במשך עשר השנים מאז הקונגרס הראשון, הלא למדו אחינו בני רוסיה אל כל נמוסי ההסתדרות, חקיה ודרכיה, ידענו כמו אחינו שבמערב לסדר קונגרסים ואספות, חדלנו להיות טירונים בכל העבודה המדינית – ובמה איפוא עולים המערבים עלינו?

תאמרו: העבודה הדיפלומטית, המשא־והמתן בחצרות המלוכה והמדינות. ואולם הן מי כמונו ידעו, כי הדיפלומטיה, שלא היתה מבוססת מצדנו על רעיון־היסטורי וצדק־עולמים ויושר עמים, אינה יכולה להביא את תנועתנו אל מטרתנו הלאומית, ובאופן היותר טוב תביא אותנו עד אבני־נגף של טריטוריאליות או יאוש של משיחי־שקר. הן שיטה של דיפלומטיה ציונית לא נוצרה עוד, והרצל מת בלא יומו מלא יגון ואנחה, ואולי גם יאוש, טרם שראינו בכל עבודת הציונות אפילו “אתחלתא דגאולה”, ומעוזריו לא הכין איש, אשר ימלא את מקומו בעבודה הדיפלומטית, איזו שהיא, שהיה הוא ממלא.

בבית “רבי” נוהגין, שהראוי והמוכשר בין התלמידים עולה על כסאו אחריו. ואולם בנידון שלפנינו תלמידים לא היו, או רבו האנשים אשר התנשאו למלוך, ועל כן מלאו לפי שעה את ידי הגבאי, שהיה מצוי אצל הרבי ויודע לחקות את מנהגיו, לנהוג את הנשיאות, ואת התפקיד הזה מלא דוד ולפסון. התנועה הציונית נשארה על צד האמת, בלי כל מנהיג, וכל אחד מן המורשים הרגיש בלבו, כי לא נופל הוא מן האיש היושב על כסא המנהיג. ומאז החליפו וערבבו את תפקידיהם גם המורשים וגם הקבוצים השונים. וההסתדרות הראשית, מבלתי יכלת לעשות מה שעשה הרצל בשעתו, מתעסקת בהוצאת עתון אשכנזי, שאין לו קוראים כמעט גם מתוך המפלגה, ומוציאה את מעט הכסף, שהיא מאספת או שאספה בימים הטובים, על ענינים “חשובים” כעין העתון היהודי האנגלי². והיא מוציאה סכומים גדולים לפי ערך על החזקת ההנהגה של הבאנק בלונדון, בעוד שבאמת עתה יצא הדבר מכל ספק, כי תפקידו של הבאנק הלאומי הזה הוא כבר רק – העבודה בארץ ישראל, ובכן די היה לו בלונדון בלשכה קטנה, שאין מוציאים עליה עשרות אלפי רובל. אבל המורשים המשגיחים על הבאנק הלאומי עינם צרה כמעט בעבודת המחלקות שבא“י, וכל השתדלות להרבות שם במחלקות של הבאנק היתה נדחית באמתלאות שונות. וכמו־כן לא מצאה ההסתדרות הראשית לטוב לפניה להתעסק בארץ ישראל באיזו עבודה ריאלית שתהיה, כי כל עבודה כזו היתה מרכזת סביבה את הכחות הנמצאים בתוך הארץ, ואז היה כל תפקידם של רוב הדירקטורים והמנהיגים מיותר לגמרי. על כן מתנגדים כל אלה בכל תוקף לכל השיטה של העבודה הריאלית בא”י, אבל מבלתי יכולת להתקומם נגד ההגיון ונגד המעשים המוכחים, בחרו המנהיגים לשון ערומים. וכאשר בא אוסישקין אל הקונגרס ולפניו עברה קריאה במחנה הציונים: “מי לעבודה ריאלית בארץ ישראל – אֵלַי!” מהרו המנהיגים לקרוא אל העם מעל במת הקונגרס: כלנו בעד העבודה הריאלית בארץ ישראל; אבל הרי גם אנו בקרנו לפני הקונגרס השמיני את ארץ אבותינו ושהִינוּ בה שבועות אחדים, על כן יש לנו רשות לשפוט איזו עבודה היא ריאלית ורצויה, ואיזו עבודה היא בלתי־ריאלית ואינה רצויה. וקריאה זו שקראו: “כלנו מסכימים לפעולות ממשיות כארץ!” – הועילה להמנהיגים לנחול נצחון על רוב הקונגרס ולהדוף מפניהם את האיש שדרש עבודה ריאלית באמת ובתמים. וכך “טהרו” את ההנהגה הראשית מן המורשים המזרחיים, למען יהיו כל עניני הציונות נחתכים עפ"י המערביים לבד, וגם בעניני³ הבאנק ימשלו המערביים ממשלה בלתי־מוגבלת, כי הדירקטורים המזרחיים הם אך עבדים נרצעים לנשיאי המערב, ואת כל אשר יאמרו אלה – יעשו.

וצריך להודות, שהנצחון, אשר נוצחו המזרחיים בימי הקונגרס השמיני, היה לפי מעשיהם של המזרחיים. הם באו על שכרם, שקבלו אותו משלם. זאת היתה להם תחת אשר שכחו את עניני־הציונות הריאליים, והלכו אחרי ההבל להֶלסינגפורס, וקבלו עליהם ועל הציונים עבודה זרה, ועוררו שאון ומהומה וריב בין אחים. קראתי את כל הדברים, שנכתבו להמליץ טוב על ההחלטה ההלסינגפורסית, אזני שָבעה לשמוע את הדרשות של ז’בוטינסקי בזכותה של ההחלטה, – ובכל זאת תם אני ולא אדע גם עד היום: מה היה ענין הציונות אל הדומה הרוסית, ולמה מחויב ציר יהודי להיות דוקא מן המפלגה הציונית. מטעים אני את הדברים “מן המפלגה”, כי באמת יש הרבה יהודים מאמינים בתחית עמם בארץ אבותיו, שאינם שוקלים שקל ואינם קונים מניה ובכלל אינם נושאים בעול המפלגה הציונית. ולפיכך אף אם שבע ביום תאמרו לי, כי בני עמנו מחויבים לשלוח צירים אל הדומה רק מקרב הציונים, אף אם תרבו להביא ראיות והוכחות על זה, – הרושם האחרון יהיה אחד: ההבדל הוא באנשים ולא במפלגות. אתם רוצים להחזיק בידי פלוני מפני שהוא בן מפלגתכם נגד אלמוני, שהוא אינו מן המפלגה. וכאן הבן שואל: באיזו זכות ועל יסוד איזה משפט היתה המפלגה רשאית להשתמש במלחמת הבחירות להדומה הרוסית בכל כלי מלחמתה, שנבראו אך לטובת הרעיון הציוני ולא לטובת האישים הפרטיים? באיזו זכות ועל יסוד איזה משפט נשלחו כל אנשי המלחמה של המפלגה הציונית ברוסיה להלחם מלחמות הבחירות כמו שהוחלט בהלסינגפורם? והעבודה המדינית הזאת, התעמולה שעוררו הציוניים לרגל ה“פלטפורמה”, שהמציאו באספה הפינלאנדית, מלבד שעלתה להציונים בהוצאה מרובה אולי נגד היושר ושלא על דעת המנדבים, עוד הפרידה בין המורשים, חברי הועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה. ואך נראה הנגע – פירוד־הדעות בין חברי הועד־הפועל שבמזרח, מהרו הקנאה הפעוטה ושנאת־החנם וההתחרות לא לשם שמים והרדיפה אחר הכבוד המדומה ושאר התולעים הקטנות, אשר זה כחן לכרסם ולקוסס, – לערות עד היסוד את הועד המרכזי. והמערביים הרגישו בזה בימי הקונגרס ומהרו להשתמש בפירוד־הדעות, שהיה כקרב המזרחיים פנימה וינצחו את ההסתדרות המזרחית, לקיים מה שאמר הרומי: “הַפְרֵד וּמְשׁוֹל”!

והקונגרס נסגר תחת רושם מדוכא מאד. בשעת פתיחת הקונגרס עוד היה רגע, שבא הדמיון ונשא אותנו על כנפיו ואנחנו חזינו מחזה נביאים: מעל כל הנאספים עומד איש גדול מאחיו ושער ראשו כסף טהור, והוא נשפט בעמים ובממלכות באף ובחמה ובקצף גדול; ויש אשר דמינו, כי החמה אשר ישפוך הנביא בזעם אפו, תבוא ותגיע עד היושבים בהאַג בועידת השלום. אך זה היה חזון־רגע, רגע אחד… ואחר כן, כאשר עברו תשעה או עשרה ימים קונגרסיים, והשעמום של עבודה בטלה היה גדול, והגיעה⁴ שעת הנעילה של הקונגרס, – לא היה כל מקום בלב הנאספים לתקוה חזקה, כי עבודת הלאום תמשך עוד על ידי אלה… וכאב נורא שם מועקה בלב, ודאגה נוראה אכלה אותו: האמנם תֵהָרס כל הבירה, ההסתדרות אשר יצר האדם הגדול? והאמנם אמת הוא, שכל העם חזה הוא אך–

עָלֶה נוֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עוֹלֶה בַגָּל,

גֶפֶן בּוֹקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶנוּ הַטָּל?

ואשר

גַּם בִּתְקוֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס

עוד יש מקום לשאלה:

הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

ואחרי שהודיע הנשיא, שהקונגרס תם ונשלם, ואחדים התעוררו וזכרו את שיר “התקוה” ונתנו בשיר קולם, – אז עוד גבר הכאב שבעתים. לא קול ענות תקוה ותוחלת, לא קול מעורר לעבודה, לא קול הנאספים כקול איש אחד נשמע באולם, כי אם קולות בודדים, חלשים ובלתי־בטוחים בכח שירתם. ואז פחד לבנו, פן יקום אחד מן הנאספים ויתן קולו בבכי ויהגה נכאים:

אָבְדָה, אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, –

זֹאת הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה…

אך גם שירה גם קינה לא היתה: היתעורר המת? היזדעזע המת? >..

ובעיני ראיתי גם את אחרית החזון:

המערביים נצחו את מנהל הציונים המזרחיים, ותופשי ההסתדרות הציונית שבו שבעי־רצון מהאג. אין כל ספק, שהאדונים האלה לא יעשו גם עתה דבר בארץ־ישראל, כי חביבה להם נסיעה אחת לאיזו עיר־מלוכה מכל עבודה ריאלית בארץ אבותינו. ביותר אין האנשים האלה מבינים כלל את ערך העבודה התרבותית בענין תחית עמנו, וידוע הדבר, כי כמו ממלתעות כפירים אפשר להציל מן הקופה הציונית איזה סכום לטובת מוסד קולטורי. גם את הבאנק הציוני בא"י לא יחזיקו, אף על פי שהודיעו הרבה פעמים מעל במת הקונגרס את החלטתם להרבות בפעולות ומעשים בארץ. יודעים הם הראשים את נפש הקהל הציוני, המוחא כף ומעורר שאון ושוכח את כל ההבטחות, וכי אפשר להתל בו כהתל בילד קטן. אוסישקין לא היה נותן להוליכו שולל, אבל הוא זורק מרה בכל הנחשלים מבני־לויתו, ואת דרכו שלו היה כובש לפעמים בסערה. ובגלל זה ומפני שהמפלגה הלכה לנוע על ענינים לא־ציוניים ונתנה לקחת את לבה בהבטחות המנהיגים, – יצא אוסישקין, מתוך הועד הפועל המצומצם, וידי הנשיאים החדשים היו בלתי־אסורות לעשות כל מה שימצאו לטוב לפניהם.

אבל למרות המצב הזה – החיים בארץ ישראל מתעוררים, מתעוררים בעוז ועצמה. ומאשר לא יחכו תופשי ההסתדרות הלאומית – יבואו כחות לאומיים עבריים, והכחות האלה יכריחו אותם להביא את כל קרבנות העם אל הארץ, אשר בה שם ישראל את תקותו הלאומית. על אפם ועל חמתם יביאו הנשיאים והראשים של הציונות את כל אשר ישאר בידם מכספי הלאום לארץ ישראל, וסוף סוף את כל מעשיהם יצמצמו בענינים בארץ. המוסדות החדשים, שהתכוננו אז בארץ ישראל, הן במקצוע התרבותי, כמו “בצלאל” והגמנסיה העברית, והן במקצוע חרושת־המעשה והמסחר, – כלם ידרשו את עזרתם של הציונים. ולא מאת המנהיגים את הציונות הרשמית יצא משפט העזרה הנחוצה, כי אם מאת דעת־הקהל בארץ־ישראל. לאט לאט התקבץ שמה, בארץ תקותנו, קהל, ובקולו של זה תשמעו. ואמרתי: לו חכַמתם וידעתם עת ומשפט לחפצי הלאום, והייתם נאמנים לדגל תחיתנו, כי אז הלכתם לפני העם, וההסתדרות הציונית היתה ראשונה לכל דבר־התחיה בארץ ובחוצה לה. הלא לכך נוצרה! אבל יען כי עזבתם את דרכי העבודה הלאומית, ותלכו אחרי ההבל והפרסום, ותבזו את דבר העבודה בארץ והעבודה להכשרת הדור, – לכן אחרונים תהיו לכל עבודת תחיתנו. מאות ואלפים יתקבצו בארץ ישראל ויהיו לרבבות, והם יבנו את הארץ ואת הלאום, ומאלה תצא פקודה אליכם ואת אשר יטילו הם עליכם תעשו.

ואמרתי בלבבי:

תשועת הציונות תבוא – מציון.

ו. הסתדרות “עבריה”

לא רק דברי תורה, אף גם עבודה צבורית יש שהיא עניה במקום זה ועשירה במקום אחר. ואם נפתולי “המנהיגים” וסכסוכי הראשים שלנו למיניהם וכל קברניטי הקונגרס בהאג הרגיזו אותי מאד, הנה נחה דעתי בזמן הקונגרס בשטח אחר – באספת “עבריה” שהתקימה שם.

“עבריה”, הסתדרות לשפה ולתרבות העברית, הסתדרות שאמרה להקיף את כל עבודת התחיה התרבותית שלנו, להחיות ולהפרות את שפתנו הלאומית ולהעלותה למדרגת גורם מכריע ותנאי הכרחי בכל מעשה התחיה, – נולדה כמדומני בעיר בֶּרְן שבמדינת שווייץ. אל ערי האוניברסיטאות אשר במדינה ההיא התלקטו במשך עשרות שנים רבים מצעירי היהודים. הריאקציה הפוליטית ברוסיא והרדיפות וההגבלות השונות, שהשתמשה בהן הממשלה הרוסית להָצֵר עד כמה שאפשר את צעדי הנוער העברי המתלמד, העבירו חוץ לרוסיא כחות צעירים במספר לא קטן, ואל ערי שווייץ התאספו רבים, אשר בצל החופש האזרחי בקשו מפלט להם גם מידי רודף. הנוער העברי באותם המקומות היו ברובם המכריע חדורי הדעות החפשיות של המהפכה המדינית ושל הסוציאליות, והדעות אלו לבדן שלטו במחשבותיהם, מבלי להשאיר מקום לשאלות לאומיות, לעניני עם מולדתם. כל התנועה העברית הלאומית בכל שנות השמונים והתשעים למאה שעברה, אשר מצאה לה אז הד בלבות הנוער האוניברסיטאי בברלין ובהיידלברג ועוד, עברה מבלי קול־ענות מבין נערינו⁵ העברים בערי שווייץ. אך בהמשך הזמן ובהתגבר ברוסיה הריאקציה המדינית בכלל והרדיפות על היהודים בפרט, נהיו בין הבאים לערי שווייץ גם צעירים יהודים כאלה, שלא בקרו במולדתם ברוסיא בתי־ספר תיכוניים, “בוגרים” מתוך החדרים והישיבות, שהשכלתם הכללית היתה לא מעטה וכשרונותיהם טובים, ואך מבלי השכלה יסודית של גמנסיה מן הנמנע היה להם להתקבל בבתי־ספר עליונים גם במערב אירופא. האוניברסיטאות בשווייץ היו מקילות הרבה בענין זה, והצעירים בעלי הכשרונות והידיעות היו מוצאים אפשרות להסתדר ולהתקבל בתור תלמידים אל בתי המדרש שם. ובברן התאספו באופן זה צעירים עברים שבאו מרוסיא ותלמודם בידם, כרסם מלא ידיעת השפה העברית וספרותה, געגועיהם אל העבר של עמם חזקים, והם שואפים בכל לב אל התחיה הלאומית ואל העתיד המחכה לעם ישראל בארץ אבות. ומאלה יצא הרעיון על דבר יסוד “עבריה”, ההסתדרות הלאומית לשפתנו ולתרבותנו.

הסתדרות זו באה להוסיף עוד עיקר אחד על הציוניות, על העיקר המדיני שלה, בפתרון שאלתנו הלאומית – ארץ ישראל – גם את הלשון העברית בתור עיקר שני, קולטורי. תחית הלשון העברית, המכשיר הלאומי לבטוי הרוח⁶ העברי, צריכה למלא וללכת יד ביד עם העבודה המדינית. והכרה זו היא יסוד היסודות של “עבריה”. הקיום הלאומי, לפי דעת בני “עבריה”, יהיה עלוב אם לא יבוא בעקבו גם השחרור הלאומי, השחרור הרוחני. אלה היו תלמידי אחד־העם, שהעבדות בתוך חירות העיקה עליהם מאד, ואל השפה העברית והתרבות הלאומית היו קשורים לא רק ברגשי־אהבה רומנטיים לבד, לא מפני שרק העריצו את העבר וראו את הקנינים הלאומיים כראות מורשת אבות יקרה, כי אם ראו בתחיתנו חזות הכל, מקור חיים מלאים ועצמיים לנו ולבנינו אחרינו. תחית לשוננו היתה להם גם מטרה וגם אמצעי לבוא אל השחרור הלאומי, שאליו אנו נושאים את נפשנו. ובשביל זה הסיסמא של ההסתדרות “עבריה” היתה לעשות את הלשון העברית שלטת בחיי היהודים בכל מקום שהם, גם בארצות גלותם, וכי החיים העברים, ההולכים ומסתדרים ומתחדשים לכל מראותיהם השונים, יתבססו על היסוד של תחית הלשון, וזה יהיה המצע לכל עבודה לאומית מקורית, עבודה קולטורית. האמצעים להשיג את המטרה הגדולה, שהיתה לפני יוצרי “עבריה”, היו: הפצת הדבור העברי, שהיה לנקודה החיונית של התנועה החדשה הזאת, ועל חברי האגודות היתה חובה לדבר עברית ולכתוב את מכתביהם ורשימותיהם עברית, ולעשות תעמולה ולבכר את השפה העברית על יתר השפות בכל מקום שהדבר בגדר האפשר. האגודות “עבריה” צריכות היו לדאוג להשתלמות החברים בידיעת הלשון, לערוך קורסים לדקדוק ולתורת הסגנון, לעורר תעמולה פומבית ללשון העברית ולדבור העברי, ליסד קלובים ובתי־עם עבריים, ועל מרכז “עבריה” היה להוציא אורגן ספרותי מיוחד לשאלות הלשון העברית, להוציא ספרים וקונטרסים, ספרי־שיחה, מלות־הדבור, וכל מיני ספרי־עזר, המרחיבים ומקילים את השמוש בלשון. יוצרי “עבריה” הכירו בלשון הון לאומי, שאין הברכה שולטת בו אם אין מפקחין עליו ואין שומרים אותו לפתחו ולסדרו. וביחוד זקוקה לפקוח ולסדור לשוננו אנו המתנערת לחיים חדשים, ואשר הרבה מאוצרותיה גנוזים וטמונים, והבלשנים והסופרים חולקים על רבים משרשיה ומושגיה. – האמצעי השני להשגת המטרה היה – החנוך. על “עבריה”, מרכזה ואגודותיה, היה לשאוף בכל כחותיה, שכל ילדינו יתחנכו בבתי־ספר, ששפת ההוראה בהם תהי עברית. הדבור העברי צריך להיות שפת הילדים העברים בשחר ילדותם, והסתדרות “עבריה” צריכה לסדר תעמולה בין החוגים הרחבים וביחוד בין המורים העברים, ולתמוך בכל פעולה מתאימה בשדה החנוך לכל מדרגותיו. גני־ילדים, ספריות, חדרים מתוקנים – כל אלה צריכים להיות ענין של “עבריה”, לעורר את יִסוּדָם ולתמוך בהם. – והסעיף השלישי לתכנית “עבריה” היה – הרמת הספרות העברית. תחית הלשון אפשרית אם גם ספרותה מתפתחת ויכולה למלא את דרישות החיים מאת המלה הנדפסת. ועל “עבריה” לאחוז באמצעים, כי הספרות החדשה תספק את צרכי העם, את מזונות הרוח וכי תהיה לקנין העם כלו. וגם בזה היה הכר נרחב בשביל ההסתדרות. היא צריכה להפיץ את הספר העברי, ליסד בתי־מקרא, לדאוג לפתיחת בתי־מסחר ספרים עברים⁷ , לכונן סוכנות לעתונים ולהוצאת־ספרים. לא שכחה התכנית “עבריה” גם את יסוד מקהלות זמרה עבריות, כגון אגודות “הזמיר” שהתקימו אז בוארשוי ובלודז, יסוד חבורות משחקים, התחלה של תיאטרון עברי. ואבן הראשה של ועדת המקצוע הזה, ועדת הספרות, צריכה היתה להיות יסוד אגודת סופרים עברים.

ובימי הקונגרס הציוני בהאג התקימה גם הכנסיה של “עבריה”, הכנסיה הראשונה של הסתדרות זו. השתתפו כשלשים צירים והמון אורחים מקרב הסופרים והעסקנים. הפועלים הראשיים היו: המנוח א. ל. לוינסקי שנבחר לשבת בראש הכנסיה והחברים ד“ר קלוזנר, המשורר יעקב כהן, ד”ר י. רבין, ראובן בריינין. זה כבר לא “שפה ברורה”, אם כי ח. נ. ביאליק (שגם הוא השתתף בתור אורח) השמיע את דעתו בכנסיה זו, שהדבור העברי יוכל לשמש רק בתור ספורט ותו לא. יעקב כהן דרש, כי “עלינו להקים דור קנאי הלשון, דור אשר ירגיש את כל החרפה הגדולה ואת כל העוון הגדול של נדודי הרוח והלשון התמידיים, אשר ימאס בעיניו להלביש תמיד את רגשותיו ואת מחשבותיו בבגדים שאולים”. כמעט כל הנואמים הרגישו את הערך הגדול אשר להסתדרות זו. בארץ ישראל כבר היתה הקרקע מוכנה לזה. בכנסית האג השתתף גם הד“ר ח. בוגרצ’וב שהיה כבר המורה של הגמנסיה ביפו אז. החנוך העברי בא”י, שפת ההוראה בבתי־הספר שם, החדרים המתוקנים במקומות רבים בגולה הרוסית, – כל זה עודד את עסקני “עבריה” לפתח את עבודתם והוסיף להם מרץ.

וזוכר אני את “המיטינג” של “עבריה” ביום השבת אחר הצהרים. הישיבות של הקונגרס הפריעו בהרבה את עבודת הכנסיה של “עבריה”. לא רק האורחים, אך גם צירי “עבריה” שרבים מהם היו גם צירים של הקונגרס, בכרו את ישיבות הקונגרס על אלה של “עבריה”. ביחוד היו מלאות ענין האספות של הצירים הרוסים, לרגלי עמדתנו המיוחדת, שעל אודותה דברתי בפרקים שלפני זה. ביום השבת לא היתה לא ישיבת הקונגרס ולא אספת הציונים הרוסים, ואל אולם המיטינג של “עבריה” התאסף קהל רב. היו הרצאות רבות, אך גולת הכותרת של אספה זו היתה הרצאתו של ד“ר יצחק אפשטיין: לתחית הדבור העברי. השפה העשירה וצלצול המבטא המזרחי המצוין, יד ד' הטובה על אמן הסגנון ואחד מן היוצרים הראשונים של השיטה “עברית בעברית” – הקסימו את הקהל, והרושם של נאומו המדעי היה עז מאד. באספה זו התרצה והתפייס גם ביאליק, שבישיבות הכנסיה כמו הביע חששות להצלחת העבודה, מפני שההמון הפשוט איננו יודע את שפתנו, ובשביל זה אין לנו בעברית ספרות עממית, שבלעדה לא תוכל להיות לספרותנו אותה הרעננות הבאה מהשפעת היצירות העממיות: ובאספה זו קרא ביאליק לכל החפצים בתחית העם העברי, כי יתנו יד ל”עבריה“, כי בלי עבודה תרבותית בקרב העם העברי, כל יתר מעשינו מהבל הם. בין הנואמים היו הר”ן סוקולוב, בריינין, ומארץ ישראל דברו הפרופ. שץ וד"ר ח. בוגרצ’וב. שני האחרונים ספרו את הנעשה והנמצא בארץ ישראל בשדה התחיה במקצוע האמנות והחנוך.

אנכי השתתפתי בכנסית “עבריה” בתור אורח, ובכנסיה זו נבחרתי חבר לועדה של שלשה: היינריך רוזנבוים (רומניה) הלל זלטופולסקי (רוסיה) ואני – מארץ־ישראל. כבר הייתי תושב ארץ ישראל בכח, אם כי עוד טרם בפועל. נתתי לארצנו ערבון מספיק, – הכנסתי את בני אל הגמנסיה ביפו – וזה כבר הבטיח, לכל הפחות בעיני יודעי ומכירי, כי עלה אעלה להשתקע בארץ ישראל. אני עוד טרם ידעתי, בשבתי בהאג, איך יפול דבר… וגם בעברי אחרי כן לארצנו והתישבתי בקביעות ביפו – לא עשו ידי תושיה הרבה בשביל “עבריה”. הסתדרות זו היתה אמנם חדורה כלה שאיפות נעלות וכונות טובות, אבל כל הדברים הטובים האלה הם מסוגלים רק להיות חומר למרצפת בתוך הגיהנום, כדברי דנטה, – ומה היא הגולה שלנו, אם לא תופת אין קץ. הרבה אמת היו בדברי ביאליק ובדברי סוקולוב באספת “עבריה”. הן ברן העיר היתה רק תחנת־גולה לצעירים טובים אחדים. ההסתדרות הזו עברה אחר כן לברלין ושם הקדישו לה כחות ומרץ אנשים טובים אחרים, כמו הד“ר ש. פרלמן, המנוח ש”י הורוויץ ועוד. לא הצליח הדבר הרבה, גם לאחרי שכנסו גם בברלין קונפרנציה וגם, כמדומני, נתנו לכל הענין צורה אחרת. הברכה לא היתה מרובה אפילו לאחרי שמר פלדשטיין מוארשוי יסד את “קדם” והניח ביסודו הון חשוב. את הכל נסו האנשים הטובים: הן גם הד“ר בן־ציון מוסינזון בא לכתחלה לארץ ישראל להיות המורשה של “עבריה”, וכותב הטורים האלה נמנה לגזבר ההסתדרות. אבל הבצה־הגולה שאבה את כל המרץ ואת כל הכחות, ושם לא נעשה מאומה. חיי הגולה אינם נותנים לדבר לאומי להתפתח באופנים נורמליים. ולהפך, בארץ ישראל, במקום שהחיים הצבוריים היו עמנו, שהתנאים היו מתאימים בשביל עבודתנו הלאומית, הלכה התכנית של “עבריה” ותכנית שאיפותיה, מבלי להיות תחת ההסתדרות, וכובשת לה את עולמה. הדבור העברי, שפת־הוראה עברית, זמירות עבריות וגם נסיונות של הבימה העברית, – כל אלה הדברים שבגולה נלחמים עליהם וכמעט מבלי כל הצלחה ונצחון כל־שהוא, נהיו בחיים הארצי־ישראליים לעובדות, למציאות. וכל כך עתקנו וגברנו חיל, כל כך היו רבות וחזקות עמדותינו, עד כי כמעט באפס יד הכרענו תחתנו את “עזרה” הגרמנית כעבור שבע שנים, בימי מלחמתנו עמדה בעד שפתנו. בגולה נצחו בני “עזרה” את המצוקים, את חברי הקורטוריום של התכניון החיפאי, את טובי גבורינו, את אחד־העם ואת שמריהו לוין, שהיו מוכרחים לעזוב את שדה המלחמה; ובארץ ישראל היה הנצחון לנו וה”עזרה" נפלה מבלי קום.

זאת החולשה לגולה, וזה הכח לארץ־ישראל. זהו ההבדל בין התנאים המלאכותיים ובין אשר אינו מלאכותי, טבעי. בהאג הייתי חבר הועדה שע"י הקונגרס לעניני ארץ ישראל. גם המנוח יעקב מוזר מברדפורד היה חבר הועד ההוא, ואני השתדלתי להשפיע עליו לטובת הגמנסיה היפואית. זה האיש מוזר נדב את הכסף לבנין הגמנסיה והוא גם תמך בה כל ימי חייו.

ז. אני מתכונן

כבר היה אלול הולך ומגיע לקצו בשובי להומל עיר מושבי. כי לאחר גמר הקונגרס אני עוד הסתובבתי קצת באירופא המערבית. הלכתי לראות את העיר אמסטרדם, אשר לה מסורת עתיקה אצל חניכי ספרותנו ודברי ימינו. היה לי לסור גם אל פריז לרגלי יחוסי הקרובים אל חברת “עתיד”, החברה שבנתה בתי־בד למעשה שמן ובורית בחיפה ובלוד ושהייתי חבר מנהלתה. כי בעת ההיא נוסדה גם בפריז חברה לשם אותה המטרה, זוהי חברת “חרמון”, שמיסדה היה החימאי קלימקר, ויבנה את בית הבד שלו על יד המושבה מוצא קרוב לירושלם. בעלי ההון של “חרמון” היו מתושבי פריז, והיתה שאיפה לשתי החברות להתאחד, והלכתי לשם זה פריזה. בעיר הגדולה והנכריה לי היה איש לויתי מר חובין, אחד מחובבי ציון של התקופה הראשונה, בן עירו של דיזנהוף, ובעניני “חרמון” היה לי משא ומתן עם איש אחד ושפאניער שמו. בפריז התראיתי עם מר עמיל מאירסון, מנהל עניני יק“א אז, אשר ידעתיו עוד מעסקנותי הצבורית ברוסיא, ולקחתי עמו דברים על עבודת יק”א בארץ ישראל, וביחוד ענינה אותי הקואפרציה האשראית עד כמה יכולה היא להתפתח שם. לכל הדברים האלה היתה לי זיקה מיוחדת לרגלי מחשבותי לצאת לארץ ישראל על מנת להשתקע.

ובבית, בהומל, כמו מאליהן הלכו ונעשו ההכנות לגשם בפועל את דבר צאתי. משכן־הקיץ אשר לי נחכר בקיץ ההוא לאחר, וגם את דירתי בביתי בעיר השכירו. שני ילדי הגדולים צריכים היו לנסוע לחו“ל להשתלם, ולשתי בנותי הצעירות עוד נשארו שנה־שנתים לגמר הגימנסיה. משני הילדים הקטנים האחד נכנס אל המכינה בביה”ס למסחר והקטן עודנו תלמיד החדר המתוקן. אלה השנים האחרונים הם חומר מצוין בשביל הגמנסיה העברית ביפו. והיה אם נעבור לארץ ישראל ואקח עמדי את שני הילדים, אזי תשארנה הבנות עד גמרן את הגמנסיה בהומל בבית חותני, ולא יחסר להן דבר. מצדם של הילדים כלם לא היה לפני שום עכוב, לתמורה אשר אומר אני לעשות. הגדולים מהם היו, אם אפשר לומר כך, מחונכים מילדותם עם הרעיון, שעלינו לעבור בזמן מן הזמנים לארץ ישראל, כי ישיבתנו ברוסיא היא ישיבת ארעי ולא ישיבת קבע. ומה שנוגע לשני הילדים הקטנים, הנה בני גיל כזה ששים תמיד לקראת כל נסיעה, ואף כי לקראת מסע מלא ענין ביבשה ובים, לקיוב ולאודיסה ולרדת באניה ההולכת דרך מדינות־ים רחוקות וחדשות, ואשר תביאם אל המקום, ששם גם אחיהם הגדול אשר נסע לפניהם. קשה היה לי לעזוב את אמי הזקנה. היא היתה עקרת בית אחי הגדול, אשר דרה בחצר ביתי, ויום יום התראינו, והיא אהבה אותי, את צעיר ילדיה, וגם נפשי היתה קשורה בנפשה. ואולם האם היקרה הבליגה על רגשי לבבה, והיא ידעה להעריך כראוי את הרגשות, המעוררים את בנה לשבר את גאון חייו בארץ מולדתו ולעזבנה, והרגשות האלה היו תפארת גאותה. הן לא אל אוצרות כסף וזהב עיני הבן נשואות בלכתו למרחקים, לא אל חיים חדשים מדושני עונג חמרי שואף בנה, לא אל איזו קליפורניה מלאה תעלומות הוא הולך, כי אם – לארץ ישראל, אל הארץ אשר עיניו ולבו של כל בן נאמן לעמו היהודי הוגה בה תמיד, תמיד… והיתה האם הנעלה משתדלת כל ימי ההכנות לנסיעתנו לעודד את רוחי ולחזק את לבבי ולהסיר מעלי כל דאגה⁸ לה.

אותו היחס החיובי אל החלטתי לעבור⁹ לארץ ישראל להשתקע מצאתי גם אצל הורי אשתי, החותן והחותנת. אליהם הייתי קשור, מלבד עבותות משפחה, גם בחבלי שותפות בעסקים. הקורא הלא יודע, כי בית מסחרנו היה “פבזנר וכהן”, זאת אומרת: של חותני ושלי. אמנם גם לגיסי, אחי אשתי, היה חלק לא גדול בעסקים, אבל העסקים שלנו גדלו והתרחבו מעל לגבולות הכשרונות של סוחר רגיל, של בשר ודם, ששאיפותיו פעוטות וחוג מבטיו צרים ומוגבלים. לעומת זה אני הייתי הכח המפרה והמרבה, היותר אקטיבי, ביחוד במקצוע של המכירה. בשטח זה הייתי אנכי הפעיל בהא הידיעה העובד העיקרי של בית מסחרנו, המכירות למסילות הברזל, לבתי־ החרושת של מלט, המכירות בשוקי היער, במורד הדניפר, כל החשבונות והעסקים עם הממשלה – כל אלה היו על ידי אני, ובצאתי מרוסיא יהיה בית־מסחרנו המשותף חסר כח פעיל, שלא בנקל ימלא את מקומו. וצריכים להוסיף, כי בעת ההיא היה המצב המסחרי והכלכלי בארץ רוסיה בלתי מסודר. עוד טרם נרפאה המדינה מן התחלואים של השנים הקודמות. המפלה במלחמת יפן, תנועת השחרור, השביתות הכלליות, פרעות האכרים, הפוגרומים, סגירת הדומא הראשונה, חקי הבחירות החדשים, בצורת וחלי־רע בנפות רבות. כל אלה חתרו לאט לאט תחת היסודות הכלכליים של המדינה כלה, ועל המוסדות המסחריים היה לעמוד על המשמר לבל יכשלו ויהיו בנופלים. ובכל זאת, מבלי הבט על כל הגורמים האלה לא התנגד חותני־שותפי אל החלטתי לנטוש את העסקים כלם ולעזבם ולהעתיק את ביתי למרחקים. ועוד יתרה: אני נשארתי גם להבא שותף בכל עסקינו הרבים, ומכל זכיותי לא גרעו דבר כאשר הייתי עובד בהם. ברצוני הטוב ובחפץ לבבי הצעתי, כי מהיום והלאה, לאחרי שאנכי חדל לעבוד בעסקים, הנני מוותר מחלקי בשותפות אחוזים ידועים לטובת גיסי השותף הקטן בעסקינו, היות שעליו יפול בהכרח גם חלק נוסף מן העבודות, שהייתי אני עסוק בהן. ואולם שום דרישות ממישהו לא באו אלי. כמו רוח לאומי טהור ועדין ירד על הבית, על הסביבה הקרובה אלי, והאנשים אשר לבם כלבי לעניני האומה הישראלית ידעו להעריך את הצעד שאני אומר לעשות אני וביתי, והתיחסו אליו ברגש.

ואולם אם אתם חושבים כי חסרתי מהתלות ומכשולים על הדרך אשר אני עושה – תשגו מאד. בני המשפחה היו רבים וביניהם לא מעטים שלוי עולם, אשר להם אידיאולוגיה מיוחדת והם רגילים לראות את תופעות החיים דרך מַנְסֵרה, פריזמא בלע"ז, של אינטרסים חמריים, של עניני כסף ורוחים. ואם נוסעים בני אדם לאמריקא או לארצות אחרות של מדינות הים הנה בודאי יודעים הם כי ישנם שם לפניהם עסקים מביאים ריוח; ולא היו מתפלאים לו עקרתי את דירתי והייתי עובר למקום אחר, לארץ אחרת. אבל – לפלשתינה, לארץ ישראל?! השאננים לעגו לי, ויש אשר בסתר לבבם חשדו וחשבו, כי בודאי “דברים בגו”, כי הן לא טפשתי עד כדי כך להשליך אחרי גוי את כבודי ומעמדי הטוב במולדת וללכת לנוע למרחקים מוזרים אלה. בלי כל ספק שמורים לי בארץ ישראל עסקים טובים ומוצלחים שהכינו בשבילי “אלה הציונים”, “חובבי ציון” למיניהם, שאני הולך תמיד לאספותיהם שיח ושיג לי תמיד עמהם, ואשר “כידוע”, הם מאספים כסף תועפות על ימין ועל שמאל, והם שולחים “משלהם” לנצח על העסקים שלהם בארץ ישראל. הנה ידעו בני הומל וכל גבורי משפחתי את ז. ד. ליבונטין מכירם מימי משרתו בחברה ההדדית שם. וידעו, כי הלז עזב את משרתו בבנק המינסקי והלך לארץ ישראל מפני, – מפני שהמשרה בארץ ישראל יותר טובה, משתלמת יותר מאשר בגולה. ולכן, בודאי, נם אנכי לא בכדי טרחתי ונסעתי לקונגרסים ולאספות, והנני בא עכשו על שכרי, והנני הולך, שלוח לארץ ישראל לקצור את אשר זרעתי. מובן שדברים כמו אלה אינם נאמרים בפירוש, אבל מתוך רמזים וחצאי מלים הרגשתי את אשר בלבם של האנשים עלי ועל המעשה שאני אומר לעשות. והיו גם כאלה אשר נסו לדבר אלי רצינות. על מי – אמרו אלי – אתה נוטש את העסקים הגדולים אשר לכם, מקורות מצבכם? החותן שותפך הולך ומזדקן, והוא נכנס בראשו ורובו לעסקי הקהלה המקומית, והעסקנות הזו נעשתה חביבה עליו ואוכלת את כל זמנו, – והאומנם יצלחו העסקים בידיו עד כדי כלכל גם את צרכיך המרובים, לפי מכסת נפשות משפחתך, בארץ החדשה, במקום אשר עוד יארכו הימים עד אשר תסתדר שם? גם בעיני הפקידים הרבים אשר בעסקינו השונים היה רע המעשה שאני עושה. האנשים הקטנים האלה פחדו, פשוט, פן יצלח הדבר בידי להסתדר בארץ ישראל, למצוא שם עסקים ולפתח מקצעות מסחר שונים. הן לקחה אזנם על דבר בתי החרושת לשמן ולבורית, מיסודה של חברת “עתיד”, שבית מסחרנו השקיע בהם סכומי־כסף די הגונים, ואשר גיסי, בן חותני, השתקע בארץ ישראל ומנהל אותם. ומי יודע, אם לא ימשך אחרינו גם ראש הבית, ועבר גם הוא לארץ ישראל¹⁰, והעסקים כלם שלנו ברוסיא יתפרקו, ומשרותיהם לא תהיינה להם ועליהם יהיה לשחר¹¹ לטרף במקומות אחרים, חדשים. אמנם, אין דעתם של אלה מכרעת, אין שואלים מהם הרמנא ורשותא; אבל בהיותך מתכונן לאחוז בדרך רחוקה וחדשה כזו, אזי נפשך תתאוה להסכמה, לחזוק, לברכת הדרך יוצאת מן הלב.

ומעודדים לא היו לי גם מתוך בני משפחתי אני. ציונים לא היו ועל קהל “חובבי ציון” לא נמנו. וראש המשפחה, אחי יצחק זכרונו לברכה, היה חסיד אדוק, מאמין בכל לבבו ונפשו, ולישועת ישראל חכה יום יום, כי בן דוד יבא ויגאלנו, ועל הרצל ועל כלנו הביט כעל הדוחקים את הקץ, כעל שטי כזב. והיה האיש הזה תקיף בדעותיו, עז כנמר נגד כל המקוים לתחיה לא עם “ענני שמיא”, וגבור כארי באמונתו השלמה. ואני אחיו הקטן, הייתי אני וילדי אהובים וחביבים עליו, ולא חדל לנסות את כח השפעתו להטות את לבבי מן הצעד אשר החלטתי לעשות. עוד יהיה על קורא זכרונותי להפגש עם אחי זה, טפוס מיוחד במינו הקובע ברכה לעצמו, ואז בטוח אני כי יוכח ויכיר את ערכו ומשקלו של האיש הזה גם בתור מכשול ומפריע על הדרך שהתויתי לפני.

הוי, לא מעטים ולא נוחים היו הקוצים אשר סבבו את שושנת חיי – את שאיפתי לתקוע את אהלי בארץ אבות!… והקוצים האלה עשו את שלהם. עמוק עמוק תחבו את עוקציהם ומחטיהם בלבי, ויגדל הכאב. הימים היו ימי הסתיו, ולבי החלש התפלץ בקרבי למראה הזעזועים והספקות והנדנודים אשר סביבי בנוגע להחלטתי לצאת את הארץ. הנני כמו נכון לדרך: את דירתי בביתי לקח אחר, ואת הילדים הוצאתי מבתי־ספרם, ועוד לי רק לארוז את חפצי ולחבוש את צקלוני ומזודותי. אבל – כאשר ינוד הקנה במים כן נוע תנוע כל התכנית, ומאשר לא תדע יבוא רוח פרצים להרוס את כל אשר תכנתי ותארתי. ונהרסו סדרי עצבי והיו כל רגשותי ערים עד מאד, ונחליתי.., והרגישה במצבי אז, מצב הרוח, יחידת־חיי, אשת־בריתי, אשר ראתה בצרת נפשי, – והדבר נעשה, ובראשית נובמבר 1907 באנו אני ואשתי ושני בני לאודיסא. וסרנו, כמובן, לביתו של אחד־העם.

באודיסא עשינו כשבוע ימים ויותר. אנשי שלומנו שם לוו אותנו, וגם נשף פרידה בביתו של הד“ר ספיר לא חסרתי. רוצה אני לרשום מקרה אחד. הועד של “חובבי ציון” שלח על ידי כדור גיאוגרפי, גלובוס בלע”ז, בשביל בית־הספר ביפו וכאשר הביאו את הכדור לבית אחד־העם באו אנשי הבולשת לבדוק פן אין זה כדור רק פצצה… זה היה אז “בימים ההם”, ימי הרס ומהפכות־מדינה, אופיני ומתאים אל מצב הרוחות במדינת רוסיא.

והיתה לי שיחה עם הסבא מנדלי, שיחוסיו אלי היו תמיד טובים. הוא אמר לי, כי אך טוב היה לו יבָנה בארץ ישראל המתחדשת בית לסופרים עברים, אשר בו ימצאו מנוחה אנשי־עט בבאם לעת זקנה, וגם בכל הימים לארץ ישראל לחיות שם. ויהי על הכרמל, יהיה הבית אפילו בירושלם, – אך תוצר סביבה מתאימה לנו, לאנשים מסוג שלנו, שאינם יכולים ואינם רוצים לשוב אל סביבת־החיים הישנה, השלטת בערי הקדש, ובכל זאת געגועים לנו אל הארץ ואל כל הקשור בה. יהיו חדרים נוחים, ספריה מתאימה, פנסיון לא ביוקר, ויהי מקום כניסה ומרגוע לתלמידי חכמים מסוג החדש. “היהודים האדומים” האלה (דעתו היתה על בני משה באודיסא) אך טוב היו עושים, לו יצרו בארץ ישראל מכון שכזה. “אולי – אמר לי – תתן אתה את לבך אל הרעיון הזה, ואז אולי היתה יוצאת אל הפועל גם “אגודת הסופרים”, שעמלת בזה ולא עלתה בידך”.

ח. “קפיצת הדרך” באניה

מאודיסא עלינו היה לצאת באניה רוסית בששי לנובמבר ובאנו אל העיר יום אחד קודם, ואולם שלשה דברים שמודיעים עליהם מקודם צודקים אך בקירוב: הנבואות של הלוח על מצב האויר, ההכרזות בעתונים והידיעות של החברה הרוסית לאניות. האניה הקדימה לצאת קודם זמנה, כי רבו עליה עולי רגל מבין המושלמים היושבים בהרי קוקז, ולא מצאה צורך לחכות ליומה הקבוע, היות שכל כרטיסיה נמכרו. בשנים שכסדרן אפשר היה לנסוע באניה הרוסית השניה דרך אלכסנדריה, אבל בשנה ההיא הוכרזה כל מדינת רוסיא נגועה חלי־רע, והאניה של החברה לא היתה מקבלת נוסעים מרוסיא ורק מנמלי יון לתורכיה. באופן זה הוכרחנו לשבת באודיסא שבוע ימים נוספים, עד צאת האניה ההולכת וסובבת את חופי ים התיכון בגליל סוריא. והאניה הזו גם היא לא שמרה מועדה, ותצא מאודיסא רק ביום הארבעה־עשר לחדש, בלקחה אל קרבה יותר משמונה מאות איש עולי־רגל של עמים ודתות שונים, רובם טטרים ופרסים. לשכות המחלקה השניה היו מלאות יתר על המדה, ובעלותי על ספון האניה נגש אלי אחד מסגני רב־החובל וישאל לשמי, ויאמר כי בשבילנו פנוי תא מיוחד במחלקה הראשונה, זו היתה לשכה מרווחת וארבע מטות רגילות בתוכה, לי ולאשתי ולשני הילדים ההולכים אתנו. גם המחלקה הראשונה היתה מלאה נוסעים. אנגלי סוכן נוסע, תלמיד גמנסיאי חולה הנוסע לקהיר, רופא צבאי ואשתו ומשפחתו, אופיציר רוסי ואות־גיאורגי עליו, ועוד אחדים. היו גם מבני עולי־הרגל פרסים עשירים, שנסעו במחלקה הראשונה, ועוד איזה יוני צעיר, סוחר כפי הנראה. יתר הנוסעים, כמונו אנו, תפסו להם את מקומותיהם במחלקה הראשונה על פי זכיות שונות מיוחדות.

ובכן נוסעים אנחנו, ולפנינו להסגר ימים מספר באחד הנמלים בתורכיה ימי הסגר וטהרה. בצאתנו מאודיסה לא הודיעו לנו לא על אודות מקום ההסגר, הנמל, ולא על מספר הימים אשר יסגרו את אניתנו לטהר אותנו. האניה אחזה את דרכה אל הנמל סינופ בים השחור. מצב הרוחות היה טוב, והנוסעים בלו את הערב באולם המרווח של המחלקה. הסוכן הנוסע האנגלי דבר צחות פולנית וגם קצת רוסית, ושיחותיו והנהגתו העידו בו כי דמו אינו דם בריטי טהור. היה בתוכנו אופיציר צעיר אחד ההולך לעבוד בלגיונו, הנצב באי כרית, הוא ואשתו הצעירה וילד בן חודש עמהם. הרופא הצבאי שמח את אשתו, אשר לקחה בשבי לא על שדה קטל, כי אם באחת מערי קרים, מבין זרועותיו של מושל המשטרה שם. להם היתה ילדה כבת שבעה חדשים, אשר מררה את חיי כלנו בצעקותיה ובבכיה בלתי־חדל לילה ויום. מלא ענין היה האופיציר בעל האות הגיאורגי, תמיד קרא ספרים, שהיו אצלו בכמות הגונה או היה פותח בשיחות. הוא דבר צרפתית ואנגלית, נכנם בשיחה עם התורכים, הבין יונית ועם עולי הרגל הטטרים דבר בלשונם. קצין רוסי הוא, ואת אזננו צרם מבטאו הרוסי וגם לקוי היה בסגנון. כשנודע לו, כי אנחנו הולכים לארץ ישראל, אז ספר לי, כי גם לו נכסים ביפו, פרדס גבול המביא לו כארבעת אלפים רובל לשנה, שקבל בירושה מאת אמו, איזו נסיכה… תתרית, שהיתה נשואה לאביו, שנפל חלל במערכה על יד פליבנה במלחמה הרוסית־תורכית. במלחמות שונות נפלו כל אחיו, והוא הולך עתה לאלכסנדריה להתרפא מן הפצעים, שנפצע במלחמת יפן האחרונה. הוא גם היה שבוי אצל היפנים, והלל אותם מאד, ביחוד את המצביא הידוע טוגו, שהיה כבן־בית אצלו, היה חבר ורע לבנו, וגם בתו של טוגו סבבה אותו באהבה אבל הוא בחר ללכת בדרכי יוסף… לו רעים ומכרים בין האנגלים עוד מאותו הזמן, שהיה ציר רוסיא בבומביי. על פי דעותיו המדיניות הוא כל־סלבי, והוא שואף לראות אגודה ריפובליקאית של כל עמי הסלבים המאוחדים ורוסיא בראשם. הוא שונא יונים ואנטישמי. דם היונים של היום מהול, ואין בו אף טפה משל היונים הקדמונים, והיהודים בימי קדם הולידו בינוניות בצורת האיש מנצרת, ובדברי ימיהם שלאחרי זה לא תמצאו אף מפקד צבא אחד. אין גדול בעולם מנפוליון, ותפארת המוסיקה העולמית היא מנגינת המרסיליזה. הוא השתתף גם במלחמת הבורים נגד האנגלים, בקר את מכה¹², ובכלל אין מקום ואין עיר אשר לא עבר שם ואשר לא ידע לספר עליהם לפרטיהם. על דרכו לוה אותו חיל־משרת, שתפס מקומו, כמובן, על הספון במחלקה השלישית.

הצעיר הזה ענין את כלנו. עין בעין ראינו, כי לפנינו אדם, שהחזון והמציאות מעורבים בדבריו. את כל הידיעות על אודותיו ספר לפנינו בערב הראשון, בשיחתנו הראשונה. אשפתו היתה כפי הנראה מלאה שקרים וכזבים, ולאחרי שהריק את הנטל הזה, היה לאחר־כך איש־שיחה מענין, אדם שקרא הרבה. בראשית הערב השני, כשהתקרבנו אל הנמל סינופ, הרגשנו תנועה מיוחדת בין פקידי האניה והמלחים. אלה האחרונים הוציאו ממחסנם רובים, ובמקומות שונים על האניה נצבו מלחים מזוינים. בשעה מאוחרת בלילה, כשעלינו על מטותינו לישון, באו והגידו לנו, כי מחכים להתנפלות על האניה במטרה לשוד ולבזה. בזמן ההוא קרו מקרים כמו אלה במימי רוסיא. חשדו, שהאופיציר בעל האות הגיאורגי הוא בראש השודדים. הקצין הנשוי, ההולך לאי כרית, מהר להביא את החיל משרתו ויתן לו רובה ויעמידהו למשמר על יד תאו. אנכי לא האמנתי בכל הדבר הזה, אבל המלחים היו נבהלים, והם האמינו כי איזה דבר מתכונן על האניה, בפרט שהקופה היתה מלאה ובה היו כארבע מאות אלף רובלים, כסף הפוסתה וכסף הטטרים העולים. מן הרגע הראשון נתן הקצין הנשוי עינו לרעה בחברו בעל הגיאורגי, והוא כמעט החליט לאסור אותו עתה מבלי כל חקירה ודרישה. נוסף על החשדים שהזכרתי עורר בלב הקצין חשד הנהגתו של החיל המשרת אשר לאופיציר הגיאורגי. החיל המשרת לא חלק את הכבוד הצבאי לקצין, וכאשר נזף בו הקצין אמר החיל, שלו עסק רק עם אדונו. הקצין ספר את חשדיו לרב החובל, והחלה חקירה ודרישה חשאית, ונודע הדבר, שבידי האופיציר בעל הגיאורגי כרטיס של המחלקה השלישית, והוא נכנס אל המחלקה הראשונה שלא כדין וכאלה, עד שבאו לידי חשד ופחד מפני שוד ובזה…

כאור הבקר באנו לסינופ, ואחד מסגני רב החובל ירד אל החוף להודיע על דבר בואנו. פה יהיה ההסגר ופה יטהרו את הנוסעים ואת חפציהם. אבל – אין פקידי ההסגר ממהרים את מעשיהם. הוברר, כי הצריפים של מחנה ההסגר על החוף מלאים עולי־רגל המטהרים, שבאו באניות הקודמות, ומספרם יותר מאלפים איש. ומקושטא באה פקודה, כי לא יתנו לעולי רגל מושלמים לעבור דרך קושטא עד אשר יטהרו, כי אמנם נמצאו בין העולים חולים. ולכן גם על אניתנו להוריד פה את כל העולים המושלמים שמספרם היה כחמש מאות איש, ורק אז יתנו לאניתנו ללכת הלאה, ואת ההסגר לנו, ליתר הנוסעים, יסדרו בקלאזומן על יד איזמיר. ותלגרמות נשלחו בין קושטא ובין אודיסא הלוך ושוב, וימי עמידתנו בנמל סינופ ארכו ששת ימים. במשך הימים האלה הלך לעולמו מעל ספון האניה זקן פרסי אחד מתוך העולים. ואין פלא: האניה היתה מרובת־אוכלסין, כשמונה מאות נפש, ובקרב מספר תושבים כזה החיים בתנאים בלתי נוחים והחסרים הדרישות המינימליות של ישוב בני אדם, יש אשר ימות אחד במשך שבעת ימים. ובינתים הנה ראשית החורף, וגשמי זעף וסערות ים הוסיפו גם הם נופך משלהם לבער אחרי שארית הכחות והמרץ של הנוסעים האומללים. הורדנו את גופת הזקן הנפטר, וביום העשרים ואחד לחדש עזבנו את סינופ ללכת לקושטא. היינו בטוחים, כי אחרי הפסק ועמידה של ששה ימים בסינופ כבר יצאה אניתנו חובת הסגר, ונבוא לקושטא בשלום וננוח שם. הדרך מסינופ לקושטא ארכה שני ימים, ואך נכנסנו לקאוואקי, על יד הבוספורוס, והנה באו פקידי ההסגר ויצוו עלינו לעבור את התעלה מבלי להתעכב על יד הנמל בקושטא. אך מרחוק מעל ספון האניה השקפנו על הבירה אשר בנה בשעתו קונסטנטין ושהיתה לבירת התורכים, ואל העיר לא נתנו לנו לרדת, וששת ימי הטהרה אשר עשתה אניתנו בסינופ היו כלא היו, ועלינו להסגר שנית על יד קלאזומן, למקום אשר באנו בעשרים וחמשה לחדש. אל האניה נגשו דוברות ועליהן הטעינו את נוסעי הספון לכל חפציהם. היו דין ודברים בין פקידי האניה ובין הנוסעים בדבר ההוצאות, התשלומים לפקידי ההסגר, וכן תשלומי המזונות מאת הנוסעים במחלקה הראשונה והשניה. וסדרי ההסגר היו “מצוינים”, כמנהג תורכיה. את הנוסעים הביאו לבי מסותא, ואת חפציהם העבירו במים רותחים, אבל בתים לשבת ומקומות ללון לא היו להם, וגם מים חמים לא נתנו להם כל ימי ההסגר, אם כי תשלומי ההסגר היו לא קטנים.

בינתים הגיעו אניות אחרות מרוסיא, ופקידי ההסגר מצאו לטוב לפניהם לקצר לאניתנו את ימי הסגרה, כדי לפנות את הצריפים בשביל הנוסעים החדשים שבאו באניות האחרות. בעשרים ותשעה קבלה אניתנו רשות לצאת הימה, וממחרת באנו לאיזמיר. הראשון אשר עלה על אניתנו היה הקונסול הרוסי באיזמיר. זה היה הודות להאופיציר בעל האות הגיאורגי. עוד מסינופ תלגרף רב החובל לקושטא על אודות חשדיו בנוגע להנוסע הזה. והיות שבקושטא לא התעכבה האניה לכן הודיעו על זה מקושטא לאיזמיר. את החיל המשרת שלח רב החובל חזרה לרוסיא עוד מסינופ, היות שתעודת־מסעו של זה היתה חשודה למזויפת. הקונסול חקר ודרש את האופיציר, והנה נגלה הדבר, שאין זה אופיציר כלל, ולאחר החפוש בחפציו נמצאו כרטיסים ותעודות, המטילים על בעליהם אשמות. את פרצופו האמתי של הנוסע המוזר הזה לא עלתה גם להקונסול לגלות, ולכן החליט להחזירו לרוסיא. ואולם על אדמת זרים בארץ תורכיה, אין רשות להקונסול הרוסי לאסור איש, ולכן צוה הקונסול על רב החובל לחכות לאניה הרוסית, השבה מחופי הים התיכון לרוסיא, למסור לה את האסיר. בראשון לדצמבר בערב באה האניה ההולכת ממצרים, ומשמר מלחים מזוינים העביר את גבורנו מאניה לאניה. באיזמיר ירדו עוד נוסעים אחדים שכבר שבעו “עונג” באניה מהירה זו. היו כאלה אשר נסעו מאודיסא ללכת לקושטא, מהלך שלשים שעות; והנה הם עשו את דרכם זה עד בואם למחוז חפצם עשרים ושנים יום. אלה היו נרגזים מאד. אבל הקונסול הרוסי באיזמיר ורב החובל היו מדושני עונג, כי הנה עלתה בידם לצוד לויתן בחכה. ואולם יתר אנשי האניה, ביחוד המלחים והנוסעים, רגזו כלם בלשכותיהם ובקניהם על רב החובל ועל הקצין הצעיר, שהיה הראשון לעורר את החשד. המלחים ונוסעי הספון היו כלם על צדו של האופיציר, אשר היה נוטה כנהר שלום לכלם, היה נכנס בשיחה עמהם וכל עול לא מצאו בו. לפניהם היה לא שודד ולא גנב, ורק צעיר אדיב ומסביר פנים. והמומים אשר מצאו הקונסול ורב החובל בתעודותיו לא יהיו מומים מעולם בעיני ההמונים הרוסים, ורע היה בעיני הפקידים והמלחים המעשה של רב החובל, שהעטה חרפה על האניה להיות למחפש חטאים.

יצאנו מאיזמיר והלכנו לטריפולי ולבירות. בששי לדצמבר גמרה האניה את עניניה בעיר האחרונה, ויצאנו ליפו. מפני הסערות בים לא יכלה האניה להורידנו ביפו. הקורא יתאר לו את מצבנו. הננו נוסעים מתנודדים באניה זה שלשה שבועות, והנה הגענו ברוך השם ליפו, אך… האניה נסתה להשליך עוגן, אבל הספנים עם סירותיהם אינם נראים, אינם נגשים אלינו… עמדנו עוד שעה, עוד שעה, – ובעשר בבקר הרימו את העוגן, והאניה הלכה לפורט סעיד. הים היה סוער ועשרים שעות נמשכה הנסיעה. באנו לפורט סעיד והנה גם פה הפתעה נגד עינינו. סבלי־הפחם שבתו, ואין אניתנו יכולה ללכת הלאה באין פחם במחסנה. המלחים שלנו לא חפצו להיות כמפירי שביתה, ואולם לבסוף גבר עליהם היצר־הרע של רובלים אחדים יתרים. כעבור שלשה ימים חזרה אניתנו ליפו, ואולם מי לידנו יתקע, כי ישוב ים־יפו מזעפו, והאניה תביאנו ותורידנו אל החוף. ובאם לאו והים יוסיף לעמוד בסערו, אזי יוציא רב החובל את הנוסעים ואת המטען שעל האניה ויניחם בבירות. ואז נשקפה לנו נסיעה נוספת ביבשה: מבירות לדמשק ומדמשק לחיפה – במסילת הברזל. ומחיפה ליפו בעגלה. דרך של שבוע ימים, ואני והמשפחה אשר לרגלי עיפים ויגעים עד מאד…

ואולם נחם הים. ובעשירי לחדש דצמבר יצאו ספני יפו בסירות קלות, ובהן היה הלל בני ובני משפחת ליבונטין, שבאו לקדם את פנינו.

בשעה טובה ובסימן טוב.

ט. שָׁבֵי הַגּוֹלָה

עוד בהומל ידעתי, כי התכנית אשר התוה לפני ליבונטין בקיץ העבר להתישב בחיפה ולפתוח שם בית־בנק וכי האפ“ק ימסור לי את כל עסקיו בחיפה ובגליל, – כי התכנית הזו לא תצא אל הפועל. ליבונטין יעץ לי, וכמו הטיל עלי להשפיע על ראשי ההנהלה של האפ”ק ולהטות את לבבם להתענין יותר בעיר חיפה המתפתחת ובעתיד הנכון לה. את הדבר הזה עשיתי ומלאתי עד כמה שאפשר בהיותי בהאג והשתתפתי גם באספה הכללית של הבנק, “אוצר התישבות היהודים”. ואולם לאחרי שהוכחותי והשפעתי הכשירו את הקרקע לטובת פתוח עסקי הבנק בחיפה ובסביבתה עלתה, כפי הנראה, הצעה כי האפ“ק יפתח סניף שלו בחיפה, ואז אין כבר כל מקום שם לבנק פרטי שלי ואף כי לעסקיו של האפ”ק בסוכנות למי שהוא. כאמור, אנכי ידעתי כל זה עוד בהומל, והופחת מספר הצפיות, שאנסים בלע"ז, לעסקים בשבילי בארץ ישראל, אבל החלטתי לא זזה ממקומה, ורק במקום שעלתה במחשבה ראשונה לפני, וששם כבר התישב פבזנר גיסי ועניני “עתיד” היו בתוכה מרוכזים, בחרתי לי את העיר יפו למושב קבוע.

שני בני הקטנים נתקבלו אל המכינות המתאימות של הגמנסיה ואנחנו נערנו את העיר, למצוא דירה בשבילנו ולא מצאנו על נקלה. בבתי הערבים אשר בעיר יפו העתיקה בחלה נפשנו, וגם בנוה־שלום לא מצאנו דירה מתאימה. לאחרי מספר שבועות מצאנו דירה במושבה האמריקאית, במקום המלונות הגדולים והטובים אז “מלון הגן” ו“מלון ירושלם” של הַרְדֵק. המושבה הזו היתה בעת ההיא חצר סגורה ומסוגרת בלילה, וגם ביום היתה כעין פרור מיוחד, חצר פרטית, אם כי הרבה בעלים היו בתוכה. הבית אשר שכרנו לשבתנו היה בית עץ, שבעליו, אחד מ“בני ההיכל” האמריקאים הביא אותו בנוי ומפורק לחלקיו מארץ מושבו לפנים. בעל הבית ואחיו בני כתתו יצאו מאמריקא ללכת לארץ ישראל בשנות הששים למאה העברה באניות־מפרש, הם ומשפחותיהם ובתי־העץ אשר הכינו, ויתנועעו הרבה ירחים באניותיהם עדי הגיעם לחוף יפו. ימים רבים לפני זה התנהלה תעמולה רבה בין הפרוטסטנטים בכוון זה, לבוא אל הארץ ולהכין בה את הכל ולהתכונן בעצמם ליום הגדול אשר ישוב ויופיע על הגלגתא הקדושה בן האלהים המעונה, ויהיו הם הראשונים לשרת אותו. התעמולה הגיעה עד אמריקא הרחוקה, ואחדים מתושביה נתנו את ידם אל “בני ההיכל”, וישלחו כסף אל אנשי בריתם בארץ ישראל לרכוש להם קרקע לעבדה ולשמרה עד בוא היום הגדול. הודיעו אותם כי הקרקע נקנתה, והכל נכון לקראתם. אבל האנשים אשר בטחו בהם בגדו כמו נחל, ובבואם אל הארץ, אחרי סבלם נדודים במים רבים במשך ירחים מספר, נוכחו כי כספם בא לידי נוכלים ורמאים, וגם יד הקונסולריה האמריקאית היתה במעל. בקושי רב השיגו כברת ארץ קטנה על יד יפו, ובמקום הזה העמידו להם את בתיהם אשר הביאו עמהם. הבתים בנוים שתי קומות והחדרים קטנים ונמוכי־תקרה, ואת אחד הבתים האלה שכרתי לי לשבת בו. נשען אל הבית היתה מרפסת רחבה, יוצאת אל הגן הגדול, אשר על שמו נקרא המלון, ואשר בין עציו ופרחיו השונים היה המקום הנבחר לטיולים אז לתושבי יפו.

הסתדרנו לא רע, בהתאם לתנאי החיים החדשים במקום החדש הזה. ואמנם התנאים היו כלם שונים מאלה, שהרגלנו להם בארץ מולדתנו בגולה. ביתי בהומל היה מרווח ושמונה חדרים היו לנו לשבתנו. השרות בבית, במטבח ובחצר היתה מוטלת על שלשה־ארבעה שהיו לפקודתנו, חדרי השמוש הנחוצים לא חסרו. פה, בדירתנו ביפו, בבית שהיה בנוי בשביל משפחת אכר גרמני או אמריקאי, היו אמנם במספר ששה חדרים, אבל כלם קטנים ונמוכים מאד. לא חדר־אמבטי ולא מקלחת, ואת המים היה עלינו, כמו שהיה בכל יפו העיר, להעלות מן הבאר החצוב על יד הבית. אפילו את בית־הכסא היה עלינו לפנות יום יום, כי כל בור לשופכין ולזוהמא לא היה. בקושי השגנו אשה לעבודת המטבח אבל באין בדירתנו חדר בשבילה, ומפני שמושבנו היה במושבה נכריה ונשי נוה־שלום לא היו רגילות אצל הגוים, לכן היתה המבשלת שלנו יוצאת מן הבית בכל ערב ובבקר היתה שבה. ובשביל זה נתחלקה העבודה בבית, כבוד החדרים והערכת השלחן ופריקתו בין שלשת הילדים, ואיש איש מהם שמר על הסדר וימלא את אשר הוטל עליו. ומובן, כי רבה מאד היתה העבודה על עקרת הבית, אשר נשאה בעול מבלי תרעומות רבות. עד מהרה התודענו אל השכנים הגרמנים, והיינו נהנים מהם הרבה עצות בענין משק הבית, היינו כלנו שכנים טובים. מול דירתנו ישב הרופא הזקן, מר לורך ובנו רופא השנים. זקן השכונה היה האלל, חותנו של הברון אוסטינוב, זה שנטע את הגן הגדול ובנה את המלון על ידו. האלל זה היה יהודי מומר, יליד פולניה. התנצר בצעירותו והיה שליח המיסיון בארץ כוש, מדינת החבשים. שם נשא לו אשה מבנות הארץ, ועבר לארץ ישראל והתישב בתוכה, ויהי מראשי הבונים את השכונה. אנכי ידעתיו עוד ממסעותי הראשונים לארץ ישראל, ועתה היה מבקר אותי בביתי, וגם נתן לי למנחה את הספר “חובת הלבבות”, שהיה בידו. הוא ומרעיו המיסיונרים קנו בשעתם את ארטוף, ליסד שם מושכה יהודית ולהפיץ ביניהם את תורת הנצרות. את המושבה יסדו, אך אשר עלה על רוחם לא הצליח, אם כי, לפי ידיעותי, אחד הנוצרים הבריטים המושלים עתה בארצנו הוא יליד המושבה ההיא. ספוריו של הזקן האל, מימי התקופה הראשונה של הישוב החדש היו תמיד מלאים ענין בשבילי. התודעתי אל הזקן השני בשכונה, אל הרדק, שהיה גם ממלא מקום הקונסול האמריקאי ביפו. את חדרי המלון “ירושלם” אשר לו סִמֵן לא כמספרים על הסדר כנהוג, רק קרא להם שמות הנביאים, וגם סדר לעצמו כעין כתה דתית מיוחדת שבשבילה עשה לו נפשות מבין המשרתים שעבדו אצלו. נשען אל חצרו בנה חדר אשר יִחֵד אותו לבית תפלה על פי דרכו ושיטתו, והוא היה בעצמו גם המשרת בקודש אשר הכין לו. כיובל שנה ויותר ישב ביפו, ויום יום בקיץ ובחרף היה מתרחץ בים.

והיו בשכונה זו גם מאחינו שהתודענו אליהם. ישב שם מר דוד טריטש, אשר יסד בעת ההיא ביפו נגריה אומנותית. דוד טריטש היה אישיות ידועה בחוגי הציונים. הוא אשר יצר את התכנית של אל־עריש, כי, מבלתי יכולת להשיג מאת התורכים טשרטר על ארץ ישראל, אזי תפנה ההסתדרות הציונית אל הממשלה הבריטית, המושלת גם על מצרים כי יתנו ליהודים את החלק ארץ הישראלי הנמצא ברשותה של מצרים, ויעבירו את מימי נחל מצרים להשקות את החלק ההוא. גם הד“ר טהון ואשתו התישבו ארעית בשכונתנו זו. ואולם מלבד אלה היו בעת ההיא רבים מן הבאים אל הארץ גם מתוך היהודים מתאכסנים במלון הגן. הסניף היפואי של מלון קמיניץ לא היה מסודר כראוי, והאסטניסים מבין הציונים היו מבכרים את המלון הנכרי על המלון היהודי. לרגלי הנסיעה באניות במשך ימים רבים היו המאכלים הבלתי־כשרים נעשים כהיתר, ולא היו גם האנשים הטובים מדקדקים הרבה בכשרותם של המלונות. ועלו לארץ ישראל בעת ההיא מר אליהו ברלין ומשפחתו, המנוח בצלאל יפה ומשפחתו, ולימי האביב בקרו את הארץ תירים, שהתארחו במלון הגן, ולא חסרנו סביבה נעימה ונוחה. בא באביב ההוא אל הארץ הד”ר יוסף לוריא, שהיה מכירי הטוב מימי עבודתי בהעתון הפטרבורגי “דער פריינד” בעריכתו, ואל הארץ התקבצו כחות הוראה טובים לשמע הגמנסיה ובתי־הספר שביפו. ממכירינו הטובים אשר מצאנו ביפו היו בני משפחת בלקינד, הגברת אלגא חנקין ובעלה, וסופיה אחותה הרופאה, וגם המנוח ישראל פיינברג גיסם ומשפחתו ישבו בעת ההיא ביפו. התודענו אל הרופא המנוח ליאו כהן ומשפחתו. האדם היה יקר וחביב, וחברת משפחתו היתה נעימה עלינו. עם מאיר דיזינהוף והגברת אשתו היינו ידידים משכבר הימים, ואותו הדבר עם הד"ר חיסין, ומצאנו לנו סביבה רוסית־עברית קרובה וידועה לנו, ולא חסרנו דבר. יש רגש, שהוא אולי יחיד ומיוחד לאנשים מישראל “שבי הגולה”, הרגש הזה מקרב רחוקים, יוצר רגשות־משפחה בין אנשים רחוקים, שמעולם לא ידעו איש את אחיו, ואך פה, בארץ הזאת, התודעו, הכירו איש את רעהו. שנים לעשרות ישבנו בהומל העיר, וכמעט לא היה לנו דבר עם האנשים, שאינם בני משפחתנו, אם כי ידענו איש את אחיו, ופה, ביפו, למרות הדבר, כי אך היום או אתמול נפגשנו, אך זה מעט התודענו, – וכבר כמו התקשרנו וכמו יחוסי משפחה נוצרו בינינו ובין האנשים והמשפחות אשר ממרחקים באו, ממקומות ומארצות שונים, אשר רק את שמעם שמענו.

והילדים בגמנסיה הרגישו את עצמם בנעימים. הן כלם היו תלמידי החדר המתוקן בהומל, ופחות או יותר ידעו את השפה העברית, אם כי שפתם בבית היתה במולדת רוסית. הבן הגדול, שאותו הבאנו עוד בקיץ, ואחד הצעירים בתור מורה פרטי, הכין אותו, – ההוא כבר סגל לעצמו את ההברה הספרדית, וגם שני אחיו הקטנים, שבאו עתה, הסתגלו עד מהרה אל החברה החדשה ולא פגרו הרבה בלמודיהם. הגמנסיה התרחבה ומספר תלמידיה התרבה מיום ליום, מאניה לאניה, ויצאה מן הסמטא בנוה־שלום ועברה לאחד הבתים הגדולים בדרך שכם, מול השכונה האמריקאית. חדרים מרווחים לה עתה, כתות נוספו, מכשירי־למוד נרכשים, מורים מוזמנים, ומתרבה מספר המאמינים, שבאמת זאת תהיה גמנסיה ממש… ואף פעם לא התעוררו בלבות הילדים געגועים לארץ מולדתם, לערש ילדותם, לחבריהם ולמשחקיהם שם. להפך, כל יום וכל שעה הרגשנו, כי הנה הילדים הולכים ומכים שרשים, סופגים לתוכם את כל אשר הסביבה החדשה שופעת להם, והם אשר יחושו כי הארץ, אשר הבאנו אותם אליה, ארצם היא…

י. הגמנסיה “הרצליה”

בתריסר, תריסר ומחצה ילדים וילדות יסד הד“ר מטמן־כהן ואשתו את המוסד החנוכי, אשר קבע על פתחו מלמעלה שלט קטן שהיה כתוב עליו “גמנסיה”. בראשיתו היה המוסד הזה כלו, “על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו” – פיקציה, לא חדרים ולא מורים ולא תלמידים; והנה גרמו המאורעות. ויהי המוסד הזה לאחד הגורמים הכי חשובים בתולדות העליה בתקופת תרס”ו – תרע“ג, ויהי גם אחד הנמוקים המחויבים, אחד מן התנאים ההכרחיים לעליתי גם אני ומשפחתי בתקופה ההיא להשתקע בארץ אבות. הן את כל אשר לו נותן היהודי בעד חנוך ילדיו, ולא היתה גם בגולה של רוסיא משפחה יהודית אשר לא שאפה להכניס את בניה אל הגמנסיה, וגדולה היתה המצוקה, ורבה היתה רעת הגלות, אשר לרגלה צרו צעדי בנינו מלהכנס אל בתי הספר, הגמנסיאות של הממשלה. הן פרק מיוחד הקדשתי בספרי השלישי (פרק ל"ז) למקרה, שנתקבל אחד מבני במספר התלמידים מחוץ לאחוז הרגיל, והיה הדבר הזה כעין מאורע שזוכרים אותו ומכריזים עליו. כמה השתדלו ליסד גמנסיאות מיוחדות לילדי העברים, וכל רשיון ליסד גמנסיה כזו היה נחשב כזכיון מיוחד, קונצסיה בלע”ז, שרק יחידי סגולה זוכין בה. ומיסדי הגמנסיה העברית ביפו הבינו והכירו את צורך השעה ואת מצב הרוח של הגולה. השעה היתה מוכשרת מאד. ההגירה מרוסיא לארץ ישראל גברה אז, וכל אניה הביאה משפחות משפחות לארץ, והבאים החדשים שמחו מאד בראותם כי יש ביפו בי“ס בינוני, גמנסיה ככל הגמנסיות, ורבים רבים בחרו לשבתם ולמרכז עסקיהם את העיר יפו, במקום אשר המה יכולים למצוא פתרון לשאלת החנוך לילדיהם. המצב הזה גדל מיום ליום את הגמנסיה ביפו, עד אשר היתה באמת לגמנסיה לכל פרטיה. המקום והזמן הכריחו את יסודה של הגמנסיה ביפו, וכל דבר הכרחי מוצא לו סוף סוף את האמצעים הנחוצים לו, החסרים לו. נמצאו מנדבים, בראשונה מקרב הקהל העברי ביפו עצמה, אח”כ מתוך הנדיבים “האוהבים שערי ציון”, עד אשר הכירו מהציונים בערכה הלאומי של הגמנסיה, עד אשר נמצא לאחרונה הנדיב מר יעקב מוזר מברדפורד שהקים מכספו בנין נהדר למשכן המוסד הזה. ונהיתה הגמנסיה היפואית לאחת הסבות, שבגללן יצאו לכתחלה משפחות מרוסיה ועברו לארץ ישראל. ואם כאלה היו עשרות, הנה הילדים שנשלחו מן הגולה לארץ ישראל להתחנך בגמנסיה זו היו למאות. ראה ראו הורים עברים רבים כי בארץ ישראל יכולים הילדים העברים לקבל חנוך שלם, בלי לקויים, בלי התנגדות בין הספרים ובין החיים, בין עבודת המורים וחיי ההורים. יכול וצריך החנוך הזה להברא פה, במקום שמשתדלים סוף סוף גם ההורים להשליך מעליהם את כבלי הגלות, – אלה הכבלים הנוראים, אשר מהם אך מתהוים הנגודים והלקויים בחיי הגולה גם עוד טרם תדרוך רגל הילדים על סף בית־הספר, ואף כי אחר כן.

ואולם הגמנסיה מוכרחה היתה לדאוג גם להילדים מבני הגולה, הבאים אלינו, לדאג גם לכל צרכיהם. הן לא השחוק הוא, – מאות ילדים בלי אבות ואמהות הרחק – הרחק מבית־הורים. והחיים פה כלם חדשים. והאקלים פה לגמרי שונה, ועל הגמנסיה לדאוג למלא להילדים את חסרון האב והאם: להשגיח שלא יחסר להם דבר. נחוץ לבנות בית מיוחד לפנסיון, במקום אשר ימצא הילד אכילה שתיה ולינה, וכל זה מן המובחר, מן היותר טוב והיותר בריא, ועל כל זה תפקח עין־חמלה. התשלומים בפנסיון הקיים היו ששים וחמשה פרנקים לחודש לכל ילד, אבל הפנסיון היה בבית שכור שלא היה יכול להקביל לכל הדרושות. והנהלת הגמנסיה דאגה גם לבנין בית לפנסיון, בית גדול ורחב ידים, אשר הכיל לכה"פ מאה ילדים מן החוץ. ילדים מן החוץ שאין הורים להמה דורשים השגחה מעולה, והגמנסיה המקבלת ילדים כאלה, נושאת עליה כובד האחריות. ולבלי לקבל ילדים כאלה, לסגור עליהם גם שערי הגמנסיה העברית ביפו, – האם יכולים היינו לעשות כזאת בעת צרה ומצוקה בארצות הגולה?

והדרישה לגמנסיה עברית, אשר הולידה את ההצעה, לא חפצה להסתפק באותה הפיקציה, אשר שם לפנינו הד"ר מטמן־כהן, והיה צורך בדבר, כי תהיה לנו בארץ ישראל גמנסיה ממש, וגם – גמנסיה למופת, בחומר וברוח, כלפי חוץ וכלפי פנים. ואם נכונה ההנחה, כי התפתחות התרבות בכל ארץ וָמודה גם על פי כמות הכסף, שהיא משקיעה בבתי־הספר אשר לה, הנה רכוש הגמנסיה “הרצליה” היה בשעה שעברה לבנינה בתל־אביב לא קטן ודל:

כמאתים אלף פרנק נשקעו בקרקע ובנין, כסכום הזה נאסף אל הפונד של הגימנסיה וכמאת אלף ברהיטים, מכשירי למוד, ספרים לקריאה וכו', בס"ה איפוא כחצי מיליון פרנקים. המצב הרכושי הזה היה משפיע גם על מצב החנוך הן מצד ההיגייני, באשר טוב לילדים ללמוד בחדרים מרווחים והן מצד החנוכי: האולמים היפים, מכשירי הלמוד הטובים, הספרים הרבים, הקבינט לפיסיקה והלברטוריה לכימיה, האולם להתעמלות והכלים לתזמורת, – כל זה היה נותן מהודו על הילדים להוקיר את בית הספר ולחבב אותו עליהם. ואולם עוד יותר נכבד לדעת את כמות הרכוש החי אשר היה להגימנסיה – בזמן המפקד למדו שלש מאות וארבעים ושנים ילדים, מזה 226 נערים וכן¹³ 116 נערות. ממספר התלמידים הזה נמצאים: בני העיר יפו – 146 ילדים: מהמושבות ־ עשרים ילדים; מאלה שהאמהות יושבות ביפו ואביהם אינם פה – ששים וחמשה; ילדים שמתחנכים פה והוריהם אינם נמצאים פה, מאה ותשעה ילדים.

המספרים האלה מלמדים אותנו, כי מצד אחד היו רבים התלמידים מבני יפו והמושבות, כחצי המספר של כל התלמידים. ואולם מצד השני, רב מאד בערך היה מספר התלמידים אשר ישבו בארץ באין הורים להם. הזרם של התלמידים הבאים מרוסיא היה גדול מאד, לא היה פוסק, וכמעט לא היתה ספינה מרוסיא, שלא תביא מספר של ילדים בשביל הגימנסיה. והזרם הזה עוד התגדל, כשנודיע גלוי לכל, שהרשיון שקבלה הגמנסיה מאת הממשלה הטורקית מספיק להתלמידים, כדי שיתקבלו התלמידים באוניברסיטאות של קונסטנטינופול ואירופה; ורשיון זה הלא עבר דרך הפקידות ביפו ובירושלים, היה גם בקונסטנטינופול¹⁴. טוב מאד היה גם מצב הבריאות של הילדים. התלמידים היו נמצאים תחת השגחה מדיצינית תמידה, כי הילדים גדלו בגבהם ומשקל גופם עלה ואור עיניהם הלך וטוב. והכל בערך יותר מספיק מאשר אצל תלמידי בתי הספר באירופה.

אמנם סדור העבודה בהגימנסיה וההשגחה על התלמידים מחוצה לה היו מוצאים קושי גדול בזרם התלמידים החדשים שהיה הולך ומתגבר. קשה מאד היה לשמור על סדר הלמודים, אם למשל, במחלקה של עשרים תלמידים נכנסים בפעם אחת או במשך השנה עוד כחמשה עשר ילדים חדשים. אמת שעשרים התלמידים הישנים נשארים תמיד היסוד של המחלקה; אבל יש אשר האלימנט החדש מתגבר על היסוד הישן ומכריע אותו, בפרט אשר על פי הרוב הבאים מחדש היו נכנסים אל המחלקות העליונות, החמשית או הששית, היינו צעירים שכבר נתבגרו, וקשה היתה להמחלקה לעכל אותם על פי טבעה. אמנם לא היה להגימנסיה להתאונן על התלמידים החדשים מהצד המוסרי ובפרט מצד הלמודים, יען כי את הנכנסים החדשים אל המחלקות העליונות היו בוחנים ובוחרים רק מן היותר טובים. אבל קושי גדול בדבר הזה היה מפאת סדור העבודה וההשגחה, ואם התלמידים החדשים מרובים (למשל בשנת המפקד הזה היו במחלקה הרביעית 35 תלמידים ונכנסו במשך השנה 14 חדשים; במחלקה החמשית היו שלשים ונכנסו חדשים עשרים ואחד), אז המה היו מפריעים את המסורת של הגימנסיה. אבל לבלי קבל את התלמידים הבאים מן החוץ לא היינו רוצים ולא היינו רשאים. לא בשביל קומץ אנשים היושבים בארץ נבראה הגימנסיה, ולא אך בשבילם מקריבים המורים ויתר העובדים את כחותיהם לטובת המוסד הזה, ורק בשביל כל צעיר מישראל, שהיה חפץ לבוא ולהשתלם במדעים בבית־אולפנא עברי.

בית־אולפנא עברי, – כן. אבל גמנסיה עברית – אין זאת אומרת רק גמנסיה רגילה ששפת הלמודים בתוכה היא עברית. זו היתה יצירה חדשה, שעליה היינו צריכים להטביע את הרוח הלאומי שלנו, לתת את “צלם אלהים” על פניה. בארצות הגולה למדנו את בנינו להבין ולדעת את השפה העברית, ולא תהיה שפת לאומנו זרה ונכריה להם. אבל בתוך התכנית של למודי הגמנסיה העברית צריכה השפה העברית וספרותה לתפוס אחד המקומות החשובים בתור מקצוע מיוחד. ואם המורה לשפה העברית בגולה יכול היה להיות כל מי אשר ידע פחות או יותר את חקי הלשון ודקדוקה, הנה בשביל הגמנסיה העברית זקוקים היינו למורים אשר התמחו במקצוע זה, שפכו מים על ידי מלומדים. המורה לעברית הד“ר צפרוני, גמר את הגמנסיה ואת המקצוע שלו למד באוניברסיטה מלבד מה שלמד את השפות השמיות (עברית, ערבית, סורית וארמית) הדרושות להכרת הפילולוגיה העברית, הוא גם בקי בשפות חיות אחדות עד כדי להשוותן אל השפה העברית, ולתולדות ספרותה. הספרות העברית בתור למוד הדרגי בלי קפיצות מסופר לסופר ומתקופה לתקופה – הוא מקצוע חדש אצלנו, באשר בכלל הגמנסיה היה בית־הספר התיכוני העברי הראשון לעמנו, ולכן היינו שמחים מאד לקראת מורה, שהוא למד את המקצוע הזה באופן מודרני מפי פרופיסורים מומחים. – המורה לכימיה היה ג”כ בעל השכלה גבוהה, היותר טוב שיש לנו בארץ, ואולי גם היותר טוב שהיה בכלל בשביל הלמוד הזה בעברית. אבל גם המקצוע הזה – אדמה בלתי נעבדת בעברית, וחסרון הטרמינולוגיה מכביד מאד על המורה. ורבות היו צרותינו בנוגע להשפה הערבית. ידענו עד כמה נחוצה לנו השפה הזאת, שפת הארץ, שפת המזרח שלנו, שפת העם היושב עמנו. ואנחנו ידענו, כי בתי־הספר העממיים מיסודה של חברת “כל ישראל חברים” מקנים לתלמידיהם ידיעות הגונות בשפה הערבית, תחת אשר הגמנסיה שלנו מפגרת הרבה במקצוע זה. אבל לדבר הזה כפלים לקושי; השפה הערבית, מפני נחיצותה הגדולה בארץ, היא חובה על כל התלמידים, אבל בכל זאת אנו מוכרחים לקבל תלמידים חדשים, בפרט מן הבאים מחו"ל אף אם אינם יודעים את השפה הזאת; ומצד השני הנה קשה היה פה מאד להשיג מורים להשפה הערבית. הרבה יותר נקל היה להשיג מורים לצרפתית, אנגלית ואיטלקית מאשר לערבית וטורקית. למוד השפה הערבית בתור מקצוע מיוחד – חזון יקר אצל הערבים; הם לומדים את הספרים, והשפה נלמדת מאליה (ממש כמו שהיו לומדים אבותינו עברית לפני דור “ההשכלה”). ועוד יותר קשה היה עם השפה התורכית. השפה הזאת היתה חובה, כמובן, על התלמידים מצד הרשות היות שהגמנסיה נתאשרה מצד השלטון בקושטא וכל הזכיות לה. ואולם מורים לשפה התורקית בארץ ישראל מאין יוקחו? הזמינו את מי מקרב הפקידים הערבים, היודעים גם את שפת המדינה. ואולם הן גם המורה הזה לא היה מכיר בנחיצותה ובתועלתה של שפה זו, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד בקלקלתה.

ביחוד שמנו לב אל הלמודים הריאלים שבתכנית הגימנסיה. למודי המטמטיקה, פיסיקה, ידיעות הטבע וכתיבת הארץ היו נלמדים באופן היותר חדיש, בפרט שישנם קבינטים מסודרים ומפות טובות ומכשירים מתאימים לכל הלמודים האלה. במקצוע הלמודים הריאליים סבלה הגימנסיה בשנים הראשונות בנוגע ללמודי השפות החיות, ומי יודע אם נמלא החסרון הזה. בנוגע לצרפתית אי אפשר כמובן להתחרות עם בתי הספר אפילו של האליאנס ששם מקדישים שעות רבות ביום לצרפתית והמורים שם הם צרפתים מלידה או שקבלו חנוכם בצרפת, וכל מטרתם להכניס את הרוח הצרפתי לתוך העם היושב פה. מה שנוגע לקורס של למוד השפה הצרפתית ולידיעתה הנה היו משיגים איך שהוא גם תלמידי הגמנסיה את המטרה והילדים היו יודעים את תולדות הספרות במדה מספקת וגם מדברים כן צרפתית. גרמנית לא היתה חובה על התלמידים; ואולם מורה לגרמנית טוב היה לנו, והתלמידים שקבלו עליהם ללמוד גרמנית היו רואים ברכה בה. עבודת התלמידים של הגימנסיה בציור ובשרטוט היתה למופת בתערוכה של הקונגרס הציוני, והרואים התפלאו על התקדמותם של התלמידים במקצוע זה. אל הלמודים הריאליים נחשבה גם ההתעמלות של התלמידים. עפ“י המדידות של רופא הגימנסיה היינו מוצאים, שהילדים שלנו הם יותר מפותחים בבריאותם, בנשימת הלב, במשקלם ובגבהם מן הילדים בני־גילם החדשים הבאים אלינו מרוסיה, וזה רק הודות לההתעמלות, שהיתה מסודרת אצלנו באופן מדעי, ובכלל להשפעת בית־הספר, המשתדל לפתח גם את הכחות הגופניים של הילדים, בזכרו תמיד: '”נפש בריאה בגוף בריא".

מובן, כי “לא על הלחם לבדו יחיה האדם” והלמודים העיוניים היו תופסים מקום בראש הפרוגרמה. אין הגימנסיה מכינה בעלי מקצוע ורק מכינה ילדים, אשר יוכלו אח"כ לבחור לעצמם דרך בחיים. הגימנסיה – מטרתה לתת לתלמידיה השקפה כללית ועברית מקפת. זאת תורת המחנך, וזה כל עמלו עם התלמידים. המחנכים היו משתדלים להשפיע תמיד על הילד לדאוג לא רק לעתידו אך גם לההוה שלו, אין אוסרין על הילד לשאף רוח חפשי, אין מעמיסים עליו משא לעיפה עבודות שונות ואינם ממררים לו את ההוה, על חשבון האושר המקווה, בצער ויסורים, אזהרות ואסורים בעניני בית הספר ותוכחות. הגימנסיה אינה מרבה בעונשים. הילד חוטא או שלא מדעת, אם זה אסור לעשות, או מפני שהוא חושב שהמורה או המדריך לא הרגיש בזה. באופן הראשון די לבאר לו את המכוער במעשהו, ובאופן השני צריך הילד לדעת, שיש עין פקוחה עליו; ואולם ילד, העובר עבירה כדי להרגיז את המורה או את המחנך, הוא בלתי־נורמלי, ילד חולה, שהוא צריך לרפואה ולשימת־לב מיוחדה. דבר, שהוא מסכים שלא צריך לעשותו, אין מן הצורך להזהירו על זה: ומה שלפי דעת הילד מותר לעשותו, אז אין האזהרות מועילות, ועל המורה רק להשתדל בכל מקרה להבין את הילד ולהשכילו עד אשר יבין וידע, כי זה אסור לעשותו. הגימנסיה היתה משתדלת לשמור על היחוסים הטובים שבין התלמידים והמורים, ומוקירה מאד את היחוסים האלה, יחוסים של גדולים לאחיהם הקטנים.

והיחוסים הטובים האלה נבראים בשטת הלמודים. המורה לתנ“ך אינו רק מתרגם את הפסוקים בצורתם בשפה יותר מובנה להילדים, כי אם מגולל לפניהם תערוכה שלמה של גדולי הרוח ונביאינו, מראה להם את כחה של היצירה העולמית של עם ישראל במשך ימי שבתו בארצו. הוא מבאר לפניהם גם את סגנון הנביא, גם את התקופה ואת כל הסביבה, אשר בתוכה חי הנביא והתרומם עליה ויהי מרכז האור של החיים ההם, ולעיני הילדים קמים ונצבים אישים נעלים וגבורי רוח, שבדרכיהם יבחר לו הילד ללכת. ככה היה עושה המורה לדברי הימים, הד”ר יוסף לוריא. הוא היה בוחר מכל ספורי הדורות לא רק את תולדות שפיכת הדמים והמלחמות בין אחים, רק גולל לפני תלמידיו את התפתחות התרבות האנושית ומגיה אור על גדולי הרוח שבכל דוד ודור, עם ועם. לפני התלמידים עוברים באופן זה הפנים האצילים של הלוחמים בעד חופש עמם וארצם בכל צבעיהם הבהירים. וכל ילד טהור מתאוה תאוה בקרב לבו להיות גם הוא כאחד מאלה אנשי השם. וכך עושה גם המורה לספרות, הנותן לתלמידיו את היצירות הספרותיות של חכמי עמנו וחכמי העמים. וכל זה מעורר ומעודד את רוח הילד, העולה למעלה למשכיל, אם אך אין נגוד בין בית הספר ובין החיים מחוצה לו.

ורבים היו מבין אנשינו הטובים, אשר נשאם לבבם להשתתף ביצירה חדשה זו. יחד עם ההתפתחות החמרית הלכה הגמנסיה היפואית והתפתחה במצבה התרבותי, המדעי. המורים היותר טובים נהרו אליה, אל המוסד הלאומי הזה, לעבוד ולהקריב על מזבחותיו את חלבם ואת דמם. את עבודת ההוראה בהגמנסיה העברית ביפו עבדו המורים באהבה ובחבה יתרה אל המוסד. השכר היותר גדול שהיה מקבל מורה בגמנסיה ביפו, אדם בעל השכלה גבוהה, היה רק שלשת אלפים פרנקים לשנה, היינו פחות ממאה רובל לחדש; והלא יש בין המורים אנשים בעלי כשרונות נעלים, שהיו יכולים להרויח מחיר עבודתם בארצות הגולה פי שלש מן הסכום הזה. אל מוסד לאומי ונכבד רבים נדחקים, ומשרת מורה של הגמנסיה העברית ביפו היתה נחשבת למשרה צבורית נכבדה מצד עצמה, ובגלל זאת מורים רבים וטובים היו נכונים להסתפק בשכר מועט, כי אבן חן היתה למשוך אליה עובדים צעירים מקרוב ומרחוק.

עוד אשובה אל הנושא הזה, הגמנסיה “הרצליה”. לא בפרק אחד אשלחנו מעל פני. יקר לי המוסד הזה. לא מעטים הימים והלילות אשר עמלתי בו. והוא הלא גדל לי שלשה בנים, אשר – ברוך אלהי ציון – לא אבוש בהם, ויתנו את שכמם בעול התחיה. יקרת איפוא לי, נכבדת את בעיני, גמנסיה “הרצליה”, ועוד זכור אזכרך עוד ברשימותי אלה.

יא. שאלת הפועלים

ההסתדרות של “הפועל הצעיר” היתה קוראת אספות פומביות לשפוט על מצב הפועלים הקרקעיים בארץ. המרציא לפני האספה, אחד ממנהיגי ההסתדרות, הציע לתקן מצב הפועלים, בבנות להם בתים ובתת להם חלקות אדמה לגני ירק וביסוד בשבילם חנויות ואגדות משותפות; ואת הכסף הנצרך לזה יקחו, מאת האוצר הלאומי, או יתן הבנק העברי המשמש בארץ ישראל. לא חסרו כל הדבורים המפוצצים על מצב הפועלים ויחס נותני העבודה להם, וכל הסיסמות והבטויים הידועים רחפו באוירו של אולם האספות.

לא כחדו תחת לשונם כי באמת לא שאלת הפועלים הקרקעים מתבררת, לא שאלת הפועלים היושבים בתוך המושבות ועובדים אצל האכרים, אך שאלת האנשים המבקשים להיות פועלים ואינם עוד, המבקשים להם עבודה ואינם מוצאים אותה. במלה אחת – שאלה על דבר הצעירים ההולכים בטל מאפס עבודה. ובשבילם, לטובת מחוסרי העבודה, אומרים ליסד¹⁵ המוסדות כדי להקל מעליהם את תנאי החיים. כי הדבר הברר, שאלה הפועלים בפועל ולא בכח, אלה האנשים הנמצאים בקרב המושבות ויש להם עבודה שמה, אינם מתאוננים לפני ההסתדרות, ולהם יש תקוה להבנות סוף סוף. דאגת ההסתדרות לכל אלה הצעירים, אשר בבלי מצוא עבודה לפי שעה, המה שבים לארצות הגלות ומספר הפועלים איננו הולך וגדול, כמו שהיה צריך להיות בארץ ישראל.

אולם האספות מלא תמיד צעירים וצעירות, אנשים ונשים; נואמים עולים על הבמה ונואמים יורדים. ועיני בקשו בכל האולם ולא ראו – פועלים אמתים, פועלים שפעולתם עבודה באמת. והדבר מובן. פועלים באמת, החיים על עבודת ידיהם, לא יאחרו שבת עד אחר חצי הלילה לשמוע אל דרשות ונאומים, בעת אשר עליהם לצאת ממחרת בבקר לעבודתם. האולם היה תמיד מלא צעירים הולכי בטל, צעירים אשר לא יצלחו לעבודה, לעמל כפים ולעול על שכם.

אולי יאמרו: נכין את כל המוסדות: נבנה בתים, נכין חנויות משותפות וקופות מלוה לכל הצעירים האלה, למען יוכלו החזיק מעמד עד אשר ירגילו את עצמם בעבודה, ועד אשר יכינו את עצמם להיות פועלים טובים. אבל בשביל אלה אי אפשר לדאג כלל. צריך להודות, כי כל הצעירים האלה אך ישפרו את תנועת הישוב, יגדילו שאונו ויאדירו את המונו, אבל איננו החלק הבונה בהשקט ובבטחה. בנית בית ישראל בארץ ישראל דורש חומר ולבנים לעת עתה, חמרים פשוטים וגלמי כלי עץ, ולא פארים וצעצועים. בדורות הראשונים שלחו ארצות הגלות לארץ ישראל המון לומדי תורה ומגידי תהלים, והדור החדש משפיע על ארצנו המון צעירים, אשר מלאו כרסיהם מתורת “מרכס” ותלמוד הסוציאליים היה בידיהם. כאלה כן אלה לא יצלחו להיות חומר לבנין הארץ. לנו היו דרושים עובדים בלא חכמנותא יתרא, עובדים פשוטים כמשמעם. לטובת אלה אפשר לעבוד, למען אלה אפשר ונחוץ ליסד מושבות כעין־גנים, קופות מלוה ואגודות משותפות. אלה וכאלה יודעים מה פירושה של עזרה עצמית, של ערבות הדדית. בהם אנו בטוחים, כי ילכו מחיל אל חיל, כי ימלאו את החובות שהמה מקבלים עליהם. אלה יודעים לדרוש את תביעותיהם, אבל באותה מדה הם יודעים גם מה הן חובה ואחריות. אבל הצעירים ההולכים בטל מבלתי יכולת לעבוד, מבלתי חפץ לשאת בעול משמעת ועבודה, ואשר כל כחם אדיר בנאומים מצלצלים, המה אינם אוהבים לשאת בעול כל חוב. כל אגודה או קופה אשר יסדו להם היתה נופלת ומתרוששת, כי החברים משלהם לא שמרו לעולם את מועד תשלומיהם ואת חובותיהם למלאותם. הדינים בהלכות “שלי ושלך” היו רפויים בידיהם ולא התחשבו הרבה את המוסדות אשר יצרו הבורגנים בשבילם.

גדול כחה של ההסתדרות בין אנשים פועלים, עובדים באמת; אצלם – ההסתדרות, חבור הכחות תעשה גדולות, יען כי פועלים־עובדים כח המה, והכחות בהתאחדם יחד יגדלו מאד, אבל ההסתדרות של מחוסרי עבודה מפני שאינם מוכשרים לה, ־ הסתדרות כזו מאפע היא.

אבל יש עוד צד שני להמטבע, ואי אפשר מבלי להאיר גם אותו. והחובה הזאת, לבלי לשאת פנים ולהגיד את האמת במלואה לשני הצדדים, גדולה מאד על העסקנים הצבורים פה בארץ ישראל שאין להם לעצמם כל פניה פרטית, שאינם לא מן הפועלים ולא מנותני העבודה, ורק שלום הכלל, שלום השארית הנמצאת פה, לנגד עיניהם. וידע הקהל מה בלבנו על אדות הצד השני – נותני העבודה, כמו שאמרו: שמוע בין אחיכם, והדר – ושפטתם צדק.

ובאמרנו: נותני־העבודה – כונתנו רק אל האכרים, בעלי הפרדסים והשדות אשר במושבות. העבודה העירונית לא היתה אז לנגד עינינו. זאת היתה שאלה מסובכה עד מאד. כמו ששאלת ישוב הערים בעצמה אצלנו היתה מלאה נגודים וסתירות. כלם מרגישים, כי טוב טוב הוא לנו לבנות לנו מחדש גם ערים לשבת, ערים חדשות, ואין כל ספק כי ברבות הימים יהיו רבים מן המושבות לערי מושב. ובכלל, הנגודים בין הפועלים ובין נותני העבודה בערי המושב המה זמניים ואינם מלאים מרי, תחת אשר בכל המושבות שאלת הפועלים היא אחת מן השאלות הבוערות באמת, ואל דרכי נותני העבודה האלה עלינו להתבונן רגע.

האכרים מלאים תלונות על הפועלים העברים והמה משתדלים להפטר מהם ולהשתמש בבני הנכר. אבל הן אין כל ספק, כי גם האכרים מודים ומכירים בזכיות הפועלים העברים על העבודה במושבות. כן, אנחנו אומרים מפורש: בזכיות הפועלים העברים למצוא להם מחיר עבודתם במושבות יהודים. כי מלבד אשר כל איש יהודי מחויב לתת עבודה לאחיו, הנה אל נא ישכחו האכרים כלם, כי המה בעצמם קמו לתחיה בזכות הצבור היהודי, הנותן להם את חבתו היתרה תמיד, והמתענין בכל אשר ימצא אותם. ואל נא יאמר אכר: אדון אני לעצמי, אני חי על אדמתי ועל עמלי, אי אפשי בחבת צבור ומי יאמר לי מה תעשה. אל נא יאמר כזאת. כי הדברים האלה לא יהיו נכונים. אין איש אשר יטיל חלילה ספק בקניניהם הפרטיים של האכרים, אבל אין המה בני חורין לבטל את המשמעת הלאומית, אשר אליה המה דורשים תמיד בעת צר להם, ואשר היא כמעט תמיד נמצאת להם בהדרשה. בגלל המצב הזה, יש ויש להפועלים העברים זכיות מיוחדות על העבודה במושבות, והקהל היהודי, דעת הצבור, יכול לדרוש מאת נותני העבודה כי יתנו תמיד דין קדימה להפועלים העברים על בני הנכר. ובכן, מבלי לבוא במו“מ ע”ד היתרונות החמריים והרוחניים של הפועלים העברים, מבלי לחשוב את התועלת, היוצאת להאכרים בהשתמשם לעבודתם בפועלים יהודים, – גם שורת הדין והיושר נותנת את זכות הבכורה לפועלים עברים בכל המושבות.

ועתה אנו שואלים: מה עושים האכרים היהודים בשביל להקל על הפועלים היהודים להשיג עבודה אצלם? האם השתדלו ועדי המושבות או נדיבים פרטיים מבני המושב לבנות בתי מלון ובתי תמחוי בזול בשביל הפועלים העושים במושבתם, והאם רבים המה בתי המחסה לכל הבאים מחדש אל המושב היהודי בארץ ישראל לבקש עבודה להחיות את נפשם? הן אין מוסדות של הכנסת אורחים בחנם, ואין כל בתי עזרה לפועלים עניים במושבותיכם. מדוע בכל ערי ליטא הנכחדות, אשר העשיר והאמיד בתוכן לא יוכל להתהלל על האכר הקטן אשר בתוככם, ואשר לא היה להן לא נדיב ולא יק“א, לא חו”צ ולא ציונים, – מדוע שמה עומדות ומשמשות חברות עזרה שונות, שמטרתן לעזור לאדם כשעת דחקו, ואתם כל דאגתכם כל הימים רק לנפשכם? טוב, כי העיר אלקים רוח נדיבה את הועד האודיסאי, ויבנה את המושב עין־גנים על יד פתח־תקוה ושלשים משפחות מן הפועלים מצאו להם מנוח. אבל מדוע לא דאג ועד המושבה זה כבר לתת לאחיהם הפועלים אחוזות נחלות, אחוזות בני ט“ו דונמים, להיהודים הפועלים בתוכן ולתת להם היכלת לבנות בתים לשבת? ומדוע לא דאג ועד המושבה ליתר הפועלים היושבים בתוכם, המתגוללים¹⁶ בפנת ארוה או בסוכת כלבים, ונושאים עיניהם אל חלקת אדמה קטנה ואל בית קטן על יד המושבה, למען ילון תחת קורת ביתו ואת לחמו יחלק עם משפחתו? הן אפשר ואפשר היה לעשות כזאת, למצוא ככר אדמה והאמצעים הנצרכים, כמעט על יד כל מושב יהודי. וזאת הלא חובתנו, חובת יהודים: כמו שכתוב: והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך. ובני “פתח תקוה” הלא לומדי תורה הם, והם הלא יודעים את דברי הרמב”ם (הלכות מתנות עניים) כי צריך להחזיק בידי ישראל עמך, לתת לו מתנה או הלואה, לעשות עמו שותפות, ולהמציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו.

שאלת הפועלים היא שאלה נכבדה מאד לא רק מצד המוסרי, מצד שורת היושר היהודי. היא שאלת הקיום אולי של המושבות. אם לא יהיו פועלים יהודים בתוך המושבות, אם עיני כל אכר ואכר תהיינה נשואות אך אל עניניו הפרטיים ברגע הזה ולא יביט למרחוק מעט, אז כל עמלנו אולי ישא רוח. בני האכרים של המושבות ממלאים את בתי הספר בירושלם וביפו, בתי ספר עירונים, בתי ספר אשר תלמידיהם לא יהיו לאכרים. ידעו אולי גם הבנים של האכרים להשיג הלואות ולשלם רוחים וגם לקבל הכנסות מן הפרדסים, אם אך יכניסו יתר על ההוצאות והרבית, – אבל אכרים לא ישובו להיות עוד. קולוניסטים צעירים לא יהיו אז כמעט בכל המושבות. הלא אז.. אז… – אבל אימה חשכה נופלת עלינו למראה החזון הקשה מה יהיה אז, ולא נעלנו על דל שפתנו. ואין כל ספק, כי עלינו להשתדל בכל אשר בכחנו להרבות את מספר הפועלים העברים בכל המושבות, והאכרים ביחד עם ועדי המושבות צריכים להיות ראשונים להקל את העבודה הזאת, לפנות את הדרך לפני הפועלים, לחזק את ידיהם ולעזור להם להתנחל ולהתישב בתוכן.

לא באמרים אחדים, הן כלפי הפועלים והן כלפי כותבי העבודה, אפשר לפתור שאלה סבוכה כזו. אבל הפתרון נחוץ היה, והוא גם בא ברבות הימים.

יב ¹⁷ . הרשויות השונות בישוב

בבאי לארץ ישראל בעת ההיא מצאתי ביפו הרבה רשויות בעבודת הישוב. רשויות אלה ישבו זו בצד זו, כל אחת דרכה לפניה, וכמעט לא התקרבו אחת אל השניה, ויש שהיתה עין האחת צרה בשניה. אנסה להעלות על הכתב את צורותיהן כפי שנרשמו בזכרוני.

הפקידות של הנדיב יצאה כמעט מתוך כל המושבות, למן היום שעברה הפקידות לרשותה של יק“א. זו סדרה לה משרד מיוחד ביפו, ובראשה עמד, כמו היום, מר הנרי פרנק. המשרד הזה נהל את כל עניני המושבות מיסודו של הברון רוטשילד, ואם כי לכל המושבות היתה אוטונומיה בעניניהם הצבוריים, אך הקשרים ביניהם עם המשרד של יק”א היו רבים, ביחוד במושבות שהתפרנסו מכרמיהם, ואל היקבים בראשון לציון ובזכרון־יעקב היו עיניהם נשואות. המשרד של יק“א, אם כי פג טעמה של הפקידות הישנה וניטל עוקצה שהיה לה בתקופות הידועות של בלוך ואליהו שייד – נשאר, בכל זאת, צרפתי, זאת אומרת שלא התערב הרבה עם “אלה היהודים הרוסים”. עסקני הישוב שבאו ודגלו בשם “חבת ציון” ואף כי בשם הפרוגרמה, שנתחברה באחת מערי שווייץ ונביאה היה דוקטור־עתונאי מבירת אוסטריה. המשרד של חברת יק”א נהל לו את עסקיו לבדו, בגפו, כלו צרפתית, וגם את חשבונותיו ואת עסקיו הכספיים היה מסדר לא על־ידי הבנק היהודי, האפ“ק, כי אם באמצעות ה”קרדיט מליאון". כמדומני, שהמשרד ההוא היה סגור ביום הראשון לשבוע, – ואולי אני טועה.

ומן השאון והמהומה, התהו והבהו, שהתחולל בארץ ישראל בימים “ההם”, בימי תקופת טיומקין, השאירו “חובבי ציון” משרד קטן, ובראשו היה הד“ר ח. חיסין. אדם זה שאין כמוהו יודע את הישוב החדש מאז היותו ואשר סבל הרבה־הרבה במכאוביו, הוא צנוע מטבעו, יודע חובה ומשמעת. ולא הוא אשר יפיח שלחופיות של בורית ויבנה מגדלים בשמים. מעטים ודלים היו אמצעי “הועד האודיסאי”, אשר פקידו היה ואת שליחותו היה עליו לעשות, והוא מלא את הריקנות של “ההנהלה הפלשטינאית”, שהיתה על החברה “לתמיכת בעלי־מלאכה ועובדי אדמה בא”י” להחזיק ביפו כפי ספר התקנות. אמנם בעת ההיא, בשנת 1907, לאחרי שגברה העליה לרגלי הפוגרומים שהיו ביהודים בתקופת השחרור המדיני ברוסיא, הגדיל הועד האודיסאי את פעולותיו בארץ ישראל. על כסא הנשיאות של הועד כבר עלה מר אוסישקין, והוא השתדל לפתח תעמולה גדולה וגם הרבה הכנסותיה של החברה. מרוסיא נשלח ליפו המנוח מ. שיינקין, שיסד “לשכת מודיעין” לטובת העולים החדשים; ומר שיינקין לא היה מן החובקים את ידיהם, ועורקיו הציבוריים היו מפותחים מאד. יחוסים קרובים אל הועד האודיסאי בפרט ואל חובבי ציון בכלל היו גם לחברת “גאולה”, שבא־כחה היה אז מר מ. דיזינהוף, ואשר בתור שכזה עלה שנית לארץ־ישראל להשתקע בה. הכחות הצבוריים האלה הפרו והרבו את פעולות “חובבי ציון” בארץ, שביחוד היתה דאגתם להושיב על הקרקע את הפועלים. הסיסמא “לטובת הפועלים” היתה מנסרת בימים ההם באוירו של עולמנו ברב כח, כמו הקרן הקימת היום. ונגשו אז ליסד את “נחלת יהודה” על יד ראשון־לציון ואת “עין גנים” על יד פתח־תקוה, – שניהם מיסודו של הועד האודיסאי בהנהלתו הפלשתינאית של הד"ר חיסין.

ועל הלגיון הקטן והמצער נוספה גם סביבה קטנה מן “אלה הרוסים”, מתוך אנשי הצורה, שעלו בתקופה ההיא הם ומשפחותיהם להשתקע בארץ. הד“ר ליאו כהן התישב ביפו לפני שנים¹⁸ אחדות, והתחבב האיש וביתו על אלה שהכירו והתודעו אליו. התקבצו קמעא קמעא: אליהו ברלין, בצלאל יפה. וגם אני וביתי לא מן האחרונים. הבאים היו נכסי צאן ברזל בשביל החברה הקטנה של החובבים הישנים, ונוסדה מתוכנו על־יד ההנהלה הפלשתינאית של הד”ר חיסין “מועצה ארצישראלית”, שחבריה היינו כמעט כלנו, וכאשר, כעבור שנים אחדות, התישב בפתח־תקוה הד"ר ברנשטיין־כהן בתור רופא, נכנס גם הוא למועצה זו, שבה¹⁹ היינו דנים על השאלות העומדות על הפרק בפרשת הישוב, ולהחלטותינו היה משקל וערך בעיני הועד האודיסאי.

ומקום מיוחד גבל לעצמו הבנק הציוני, אנגלו־פלשתינה. ראשו ומנהלו היה מר ז. ד. ליבונתין, חובבי־ציון רוסי, אחד²⁰ משלנו, כלו קרוב אלינו. מר ליבונתין שמח לקראתנו, וגם הזמין את אחדים מתוכנו להיות חברים במועצות, שהיה מסדר בעניני הבנק. סגנו ויד ימינו היה המנוח אליהו ספיר יליד ירושלם, אדם בעל ידיעות רבות ובעל אופי מוצק. לא נוח ביותר להדורשים אליו, אבל ידע להתהלך עם אנשים. האפ“ק היה יציר כפיו של ליבונתין, והוא שאף לראות בו חזות הכל, וכי הבנק הזה יהיה תלפיות שכל דרכי הישוב יתרכזו אך ורק בתוך מוסדו זה. השקפתו של ליבונתין על האפ”ק היתה מעין השקפותיו של הערבי עומר, אשר צוה לשרוף באש את הספריה באלכסנדריא של מצרים, באמרו: אם אין בכתבים האלה מן הקוראן ־ איזו תועלת בהם, ואם יש בהם אותם הדברים שבקוראן, – איזה צורך בהם. לפי השקפותיו של ליבונתין אין מוכשר מהאפ"ק למלא את כל הצורך והמועיל בשביל הישוב, ואם הבנק אינו יכול לעשות זאת, אזי אין תועלת בזה, וגם כל אחר לא ימלאנו. למה לחובבי ציון להחזיק משרד ביפו, בעת שהבנק יכול לשלם משכורת המורים ומנהל בית הספרים, וגם יקנה קרקעות ויכונן מושבות לפועלים. ואין איפוא כל צורך בחברת “גאולה”, ודבר שאין צריך לומר, כי רק לחנם נועדה לשכת מודיעין אחרי שאין מומחה לכל הידיעות על הנעשה והנמצא בארץ ישראל ועל כל האפשרויות מבלעדי הבנק וליבונתין בראשו, והודות להשקפות אלה היתה עינו לא לטובה בכל העסקנים השונים, שהיו להם תפקידים מיוחדים במקצעות שונים בעבודת הישוב, ולא היו פחות או יותר תלויים במוסד הכספי הציוני.

ובשנה ההיא, בשנת בואי לארץ, נפתח ביפו המשרד הארצישראלי מיסודם של ד“ר א. רופין וד”ר י. טהון. הועד הפועל המצומצם של התנועה הציונית היה אז, לאחרי פטירתו של הרצל, מורכב משלשה חברים: דוד וולפסון, פרופ' וארבורג ויעקובס קאנן. זה האחרון היה פטרונו של הבנק, האפ“ק, והעבודה הציונית היתה בידי השנים הראשונים. עוד מימי הקוננרס החמשי נחלקו בתנועה הציונית לשתי שיטות. דוד ולפסון חשב את עצמו ליורשו של הרצל, ובתור שכזה שם את כל מעיניו אל העבודה המדינית, אל הדיפלומטיה בכל דרכיה ובסגולותיה השונות. הוא התנגד לכל עבודה מעשית בארץ ישראל כל זמן שלא נקבל את הטשרטר מאת הממשלה התורכית. והיה האיש נועז לחשוב את עצמו מוכשר לעבודה זאת, ועד כמה שאפשר להפריע בעד כל עבודה ישובית מעשית. לעומת זה נטה הפרופ' וארבורג אל הסיעה הדורשת עבודה ישובית בגבולות המציאות. והחלט באחד הקונגרסים, כי תוסד מחלקה מיוחדת לעניני פלשתינה, והמחלקה התכוננה בברלין תחת הנהלתו של הפרופ' וארבורג. הוא הזמין אליו את הד”ר רופין, שהיה עורך העתון לספירות היהודים, ועפ“י הסכם עם יתר חבריו בועד הפועל המצומצם שלח את רופין לארץ ישראל לתור את הארץ: הלז עשה בארץ ירחים אחדים, ובשובו הגיש הרצאה מפורטת על הנמצא בארץ ועל מה שאפשר ויש צורך לעשות. ואם כי וולפסון התנגד לכל השיטה המעשית, אך לבסוף הסכים, ונוסד משרד מיוחד בארץ ישראל לעבודה מעשית. לנהל את המשרד נשלח הד”ר רופין, וסגנו ומזכירו היה הד"ר טהון, ולצרכי עבודתו הקציבו לו עשרים וחמשה אלף פרנק. חוג פעולותיו של “המשרד הארצישראלי” לא היה רחב ביותר. תחת פקודתו היתה “קרן הקימת”, ואולם מלבד שהאמצעים הכספיים של קרן לאומית זו היו אז מוגבלים מאד, הנה גם שלטונו של המשרד על קרן זו היה מוגבל ותלוי תמיד גם בהסכמתו וברצונו של הנשיא ולפסון, שלא הראה חבה יתרה אל המשרד. היו לרשותו של המשרד: המשקים בכנרת, בן־שמן, חולדה, דגניה ואחר־כן גם הקבוצה בשיטת אופנהיימר במרחביה. היו בברלין על יד המחלקה הפלשתינאית אגודה למטעי־עצים, סינדיקט תעשיתי, וגם יסדו את החברה “הכשרת הישוב”. הסינדיקט התעשיתי היה כנפל בל חזה שמש, ואל “הכשרת הישוב”, זכורני, התנגדו קשה בישיבות “המועצה הפלשתינאית”.

אנשי האפ“ק פגשו את המשרד החדש הזה של הד”רים רופין וטהון לא בסבר פנים יפות. הם ידעו, כי כל המוסד הזה והשיטה המעשית הזו אינם לרצונו של הנשיא ולפסון, ומר ליבונתין היה משתדל תמיד למצוא חן וחסד בעיני ולפסון ולשרת אותו ככל אשר מצאה ידו. אמנם, וגם זה צריך להגיד, אנשי האפ“ק לא היו מעולם גבורים ופעילים עד כדי להלחם בפנים גלויות; אבל לא נמנעו לברוא מסביב למשרד של “האסיסר” הגרמני וסגנו אטמוספירה של בטול ועסקנות נבובה. השפעה כזו קבלתי נם אנכי תמיד מרוב השיחות של אנשי האפ”ק עמדי, ואצל כל החוג שלנו נוצרה בתקופה הראשונה אי־הבנה בנוגע לעבודת המשרד הארצישראלי בכלל וחברת “הכשרת הישוב” בפרט. ביחוד חרדנו תמיד לגורלם של הכספים משל קרן הקימת, שבהם הולך המשרד החדש הזה לעשות את עסקיו ואת נסיונותיו, שהתיחסנו אליהם, אל העסקים ואל הנסיונות, באי־אמון. היחסים הפרטיים שלנו אל אנשי המשרד החדש הלכו ונעשו חיוביים מיום אל יום. מאת הד“ר חיסין נודעה חבה יתירה להד”ר רופין עוד מהשנה הקודמת, בהיות הד“ר רופין שוכב חולה ביפו וחיסין היה רופאו. אותו היחס הטוב היה לרופין מאת הד”ר ליאו כהן, שמקומו היה חשוב בחוגי חובבי ציון ברוסיא, וגם ביפו התישב בתור רופא־פרטי, מבלי שהיה תלוי במי־שהוא. מורשה של יק“א, מר הנרי פרנק, מתרחק מעודו מכל פוליטיקה²¹, ישר וגלוי לב. מעטות מאד היו נקודות־המגע בין עבודת יק”א ובין הציוניות. אבל פגישותיהם של אנשי יק“א עם אנשי המשרד הארצישראלי היו דברי שלום וכבוד הדדי, ולא פעם היתה תקרת ביתי וצללי העצים על יד המרפסת של דירתי סוכת שלום וידידות ומסבת־מכרים לכל העסקנים הנבדלים לדגליהם השונים. ביחוד התקרבתי אני אליהם. מר היה הלעג של שאנני אפ”ק על “הפקידים השנים” שנשלחו מגרמניא, ותיקים תחת זרועותיהם ממולאים כתבים ותכניות בלתי ידועים, ואולם הרגשתי תמיד את הטוהר ואת הצניעות, ששני הפקידים האלה משתדלים להכניס בעבודתם. בעונג היינו מקבלים ומקרבים את המשפחות החדשות האלה. ולאט לאט התנדפו הרגשות השליליים אל המשרד הארצ¬ישראלי גם מקרב יתר עסקני הישוב. התודעו יותר קרוב אל האנשים, התבוננו אל עבודתם. ראו ונוכחו כי ציונות אוירית וערטילאית בלי עבודה מעשית בצדה אינה ולא כלום. ראינו ונוכחנו, כי במשרד החדש הזה מצא לו הישוב מליץ טוב ודואג יפה אל הציוניות המערבית, ולא יהיה האפ“ק לבדו השליט על המצב בארץ. נוכחו כבר אז, כי האפ”ק הוא בנק. מוסד כספי מסחרי די הגון ובטוח, אבל לא זה הוא המוסד אשר יוציא למרחב את הישוב, אשר יקדם את העבודה המעשית, זאת השיטה, שהנשיא ולפסון מתנגד לה.

ולא ארכו הימים והישוב היפואי כלו הכיר בערכו החיובי של המשרד הארצישראלי. ימים רבים נשאו ונתנו אנשי יפו בדבר מתן הלואה לבנין שכונה חדשה ליהודים ביפו. והענין לא זז ממקומו, והרגישו עסקני השכונה בכל המכשולים, שאנשי האפ"ק מניחים על דרך התגשמותה של התכנית הזאת; ויצאה ההצעה לפעולה רק לאחרי שהמשרד הארצישראלי לקח את הדבר הזה בידו. ואולם – זהו פסקא באמצע פסקה ואנכי נכנס כבר למאורע צבורי אחר, יסוד השכונה תל־אביב, שזה יהיה ענין לרשימה מיוחדת בשורת זכרונותי אלה.

יג. לפלגות הפועלים

עוד באחד הפרקים הראשונים מספרי זה הזכרתי לטובה ולברכה את הנוער העברי, שעלה בהמוניו לארץ ישראל בזמן תגבורת הריאקציה בחיי המדינה הרוסית, בשנים שבין גמר מלחמת־יפן ולאחר פזור הדומא הראשונה. וכדי שנעמוד על טיבם וערכם של הכחות החדשים האלה בבנין ארץ ישראל, עלינו להתבונן, לכל הפחות, הבנה שטחית אל פרטי הגזרה והבניה של הנוער העברי בעת ההיא, שהיה אמנם חדור רעיונות מרד ומהפכה, בכל החיים המדיניים והחברתיים, אבל יחוסיו אל תחית העם העברי בארץ אבות היו שונים. רבים וגדולים היו נגודיהם של אלה בגולה. ובעלות שבטים אחדים מקרבם לארץ ישראל לא עבדו שכם אחד את עבודת התחיה הלאומית, והיו חונים גם פה למחניהם ולדגליהם. והן עוד היום לא נשתנה הדבר. ומה שהווה עתה ויהיה גם בעתיד היה גם אז, כאשר עליתי אני וביתי אל הארץ, כשבע שנים לפני פרוץ המלחמה העולמית.

הסיסמא השלטת היה הסוציאליזמוס, השויון בזכיות האדם באשר הוא אדם וזכותו לחיים מלאים, מבלי אשר ישימו סדרי חק ומדינה הבדל ופדות בין מעמד למעמד. זו היתה השאיפה הכללית שבני נעורינו כמעט כלם היו חדורים אותה. ובהיות השאיפה הזאת בטבעה אנושית־כללית, נוגעת ומשותפת לכל בני האדם, לכן נזורו רבים מצעירי בני עמנו בשאיפתם זו מעל גבולות עמם ועניני צור מחצבתם לבדם. אופקים עולמיים קרצו וקראו אותם, אופקים רחבים הכוללים את התשועה לכל מין האדם, ומה הוא עם אחד, ולו גם הקרוב אליהם קרבת בשר ודם, כי יזכרוהו להלחם בעבורו. צעירי בני עמנו אלה התעלו מעל משכנות עמם, וילכו חוצץ בראשי הגדודים בצבא הסוציאליים, וטובי בני הנוער הישראלי לא היו אחרונים בכל שדרות הלוחמים לרעיון שויון האדם ותחיתו, ויתפסו מקום גם בספרות הרעיון, ויהיו גם בנופלים לקרבן על מזבח משאת־נפשם. ואין פלא: הן אלה יוצאי ירך הגוי הגדול, אשר אחד מבניו שאף ליום, כי יגור זאב עם כבש ונמר וארי לא יָרֵעו ולא ישחיתו עוד. ואולם הכחות האלה אינם באים בחשבון בשעה שאנו מדברים על הסיסמא הסוציאלית והשפעתה וערכה בחיי בני ישראל בגולה הרוסית ובארץ ישראל: אנושיות ולא יהדות…

ומפני שהתורה הסוציאלית היתה רווחת מאד ברחוב היהודים ברוסיא, לכן טבעי הדבר, כי התורה הזאת השתקפה בחיי היהודים גם בצורות מיוחדות. ה“בונד” ארגן המונים רבים מישראל, וכל התנועה הסוציאלית הכבירה תחת הדגל הזה התבטאה בהופעות יהודיות הטהורות. המלחמה הסוציאלית, מלחמת המעמדות שהכריז ה“בונד”, היתה כלה יהודית. השביתות שהיה הארגון הזה מסדר ואשר ביחוד בזה היה כחו גדול, היו אצל חנונים יהודים, בעלי מלאכה יהודים, בבתי־חרושת יהודים. זו היתה מלחמה של יהודים נגד אחיהם, מלחמה שהביאה הרס וחורבן במשכנות ישראל. ועל משואות ההרס והחורבן הזה התכוננו עתקו וגם גברו חיל בני הנכר. ובשביל זה לא היתה למלחמה הסוציאלית ההיא ערך כלכלי חיובי לטובת הלוחמים, ואוי אוי היה למנוצחים וגם למנצחים, וכל מטרתה היתה, כפי הנראה, רק חנוך והדרכה ללמד את המוני בני עמנו תורת מלחמת המעמדות. ובגלל זה אולי בחרו מורי ה“בונד” ומנהיגיו את השפה המדוברת, אידית, ויבכרוה על השפה העברית בהטיפם את התורה הסוציאלית לצאן מרעיתם. לא הרי ה“בונד” כהרי הסוציאליסתים־הריבולוציונרים הכלליים מבני־עמנו. הצד השוה שביניהם, שאין התחיה העברית הלאומית משמשת אצלם איזה גורם שהוא בעבודתם. ואם אצל הראשונים אין הגורם של התחיה הלאומית נכנס כלל בשום חשבון, אחרי שהם מתנכרים כליל אל עמם היהודי, הנה בשביל אנשי ה“בונד” היתה הופעת התחיה הלאומית חזיון שלילי, שצריכים להלחם בו ולכחד אותו ולהשמידו מרחוב היהודים.

ואל ארץ ישראל התקבצו בתקופה שאני עוסק בה צעירים, שואפים לחדש את חייהם הם ואת חיי עמם העברי מסוגים שונים. המיוחדים ביניהם היו “פועלי ציון” ואנשי “הפועל הצעיר”. לא קל הדבר לי, העומד מחוץ לכל מפלגה, אדם המכחיש במציאותם של מעמדות קבועים בקרב עמנו, העם הנודד והגולה אל כל אפסי ארץ, עם חוזר על הפתחים ותלוי על בלי מה, – לא קל הדבר בשבילי לתת הגדרה ברורה ומדויקת על שתי המפלגות שקראתי בשמותן. מקוה אני, בכל זאת, כי אולי אשגה בפרטים, אבל עקרי ההשקפות של אלה ואלה ידועים לי, ולא אתרחק הרבה מן האמת.

“פועלי ציון” הם סוציאליסתים כשרים וטהורים, כשרים אליבא דכולא עלמא, וגם מרכס ואנגלס בעצמם לא היו מוצאים בהם פסול. אנו יודעים כי גם האינטרנציונל התיר אותם לבוא בקהל. את תורת המעמדות הם קבלו לכל פרטיה ודקדוקיה, והם נכונים לשמור וללכת בכל דרכי המלחמה נגד המעמדות. אבל הם – “פועלי ציון”, זאת אומרת: יהודים לאומיים, המאמינים בתחית עמם ונכונים לעבוד למטרה זו, ורק להשיב את עמם העברי לתחיה על פי יסודות הסוציאליזמוס. אין להם זרועות עולם, אך יחדו להם לעצמם לתקן את כל העם במלכות הסוציאליזמוס את העם הישראלי, אשר מקרבו יצאו, לסדר את חייו המתחדשים בארץ ציון ולהקנותו את התורה ואת המצוה של הסוציאליות. אין “פועלי ציון” באים ליצור צורות חדשות בהתאם לתנאים המיוחדים של עם השב מגלותו לארצו ובתשומת־לב מיוחדה אל השנויים העצומים, שחוללה הגלות הארוכה בת אלפים שנה בחיי העם הזה. “פועלי ציון” באו ותלמודם בידם: העם כולל בקרבו מעמדות שונים, וצריכים לעורר מלחמה ביניהם, לתת עליונים למטה ותחתונים למעלה, לתת את האנשים כלם מעורים זה בזה, ואז תתגשם השאיפה הקדושה והגדולה, – שויון כל בני האדם, הסוציאליות בכל זהרה. את התפקיד הזח ממלאים, צריכים למלא חברי האינטרנציונל בכל ארץ ומדינה, ו“פועלי ציון” קבלו על עצמם לממש את הדבר בתוך העם המתחדש בארצו המתחדשת. נקראים הם “פועלי ציון” יען וביען שבגורלם נפל עם ישראל, זה הנושא עיניו לציון והוא מתאחז בארצו ההיסטורית, ארץ ציון וירושלם. את הבקעה הזו מצאו והם מתגדרים בה, מציבים להם יד ומפתחים בכל גלויי החיים הצבוריים והמדיניים שבתוכה את השיטות הסוציאליות.

ובעת ובעונה אחת עלו עוד צעירים, שהתלקטו אל תחת דגל “הפועל הצעיר”. בנגוד²² לאותם “הפועלים” שנספחו אל המושבות הישנות ואשר היו תמיד דאגתם של “חובבי ציון”, היו גם אנשי “הפועל הצעיר” קרובים מאד אל התורה הסוציאלית, וספגו אל קרבם את הרעיון העקרי, שהחברה האנושית מוכרחה להבנות על יסודות חדשים. וגם בני המפלגה הזאת עלו לארץ ישראל להשתתף בבנין הארץ והעם, להיות השתי וערב של הארג החדש אשר בו יתעטף עם ישראל בשובו לקדמותו בארצו. אין אני יודע עד כמה גדול היה חלקו של העקר הסוציאליסתי בתורתם של אנשי “הפועל הצעיר”; בכל אופן אין לנו עסק עם התורה ועם העיון, עם דברים שבלב. למעשה, בפועל שמו בני המפלגה הזו את לבם לחדש, בראש ובראשונה, את חייהם הם בבואם על אדמת ישראל. והחדוש העקרי התבסס על היסוד העברי הישן: וחי אחיך עמך. תמיד, תמיד נשארו בגבולות האינטרסים של תחית עמם בארץ ישראל. בשביל החסיד הסוציאלי הטהור קימת שאלת הרכוש והעבודה בכללם, מבלי להתענין בדבר הגזע והלאום של בעל הרכוש או נושא העבודה; הוא רואה לפניו רק מעמדות, שצריכים לחרחר זה בזה עד שיתנגחו ותתפוצץ החברה הרקובה. בשביל זה, להיפך, רצוי הדבר כי ירבו הנגודים, ולו גם הבדלי דת וגזע, בין המעמדים השונים, היות שהנגודים ממהרים לקרב את “הקץ”, שאליו הוא נושא את נפשו ואותו הוא רואה תמיד בחזון. ואולם בני “הפועל הצעיר” העמידו דרישותיהם – “עבודה עברית” בכל מקצעות הכלכלה של הישוב כארץ. הכרתם הפנימית היא, שאין העם והארץ יקומו לתחיה, כל עוד שלא יהיו לנו עובדים החיים על עבודתם הם, עבודת עצמם, ולא על נצול זולתם. ראו ונוכחו, כי בכל המושבות הקימות, מעט מאד מספר “החלוצים”, שעלו לארץ לשם שנוי מוחלט בחייהם, לשם השלכת מעליהם תועבות הגלות ומקורות פרנסותיה. מספר אלה הולך ומתמעט, ורובם המכריע הולך ונעשה “בועז”, והישוב החקלאי הולך ונעשה אבנטיורה, “עסק”, בית־חרושת לצרכי המבורג או ליברפול, ואין פלא כי הדור החדש, בני “האכרים” כביכול, נושאים עיניהם אלי ארצות אחרות, במקום ש“העסקים” מבטיחים יותר. הדרישה של “עבודה עברית” פירושה היה: להשכין את הפועל העברי בכל המושבות, לעשות את מציאותו של זה תנאי הכרחי לכל קיומן של המושבות, וכי יהיה המשק החקלאי בלתי אפשרי בלעדי הפועל העברי או בלי עבודה עצמית. ותחת אשר “הפועלים” במרכאות עוללי טפוחים של “חובבי ציון” בשנות התשעים למאה העברה נשאו נפשם ליום אשר יבנו מושבות גם בשבילם וגם הם יהיו לבועזים וינצלו את אחרים ויקחו פלחים ובידואים לעבודתם, – הנה הצעירים החדשים הבאים כל חזונם ראו בתחיתם העצמית על ידי עבודה עצמית, ובעבודה זו קוו למצוא פתרון נאמן ובטוח גם לשאלת הקיום של עמם, למצוא מקורות חדשים של כחות כלכליים ומדיניים בשביל ישראל השב לתחיה בארצו.

וההנחות האלה התפתחו והיו לתורה, – יותר נכון: לדת, דת העבודה, ומחוקקה היה א. ד. גורדון. האדם הזה היה הוגה דעות, טהור וישר, ולא היה בו מאום מן הפוזה, מן ההתגנדרות. לא רק פיו ולבו היו שוים, אף גם מעשיו בחיים בארץ ישראל התאימו לתורת פיו ועטו. בפעם הראשונה התודעתי אליו באחד מכרמי רחובות, במקום שמצאתיו בתור נוטר, שומר רגיל. הוא אשר העלה את העבודה – עמל כפים – למדרגה דתית, ותורה צוה א. ד. גורדון נהיתה למורשה לקהלות צעירים רבים. אסון עמנו הוא, לפי דעתו של גורדון, כי הוא נקרע מעל הטבע, והוא הורגל לכל מיני חיים רק לא לחיי עבודה מדעת עצמו ובשביל עצמו. את הברכה: “בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית ע”י אחרים" חשב גורדון לקללה, כי גדולה הירידה של עם, אם הוא שמח לראות אחרים עושים את מלאכתו הוא, את אשר עליו לעשות. מאושר וטבעי הוא העם המתקשר קשר טבעי ואורגני אל אדמתו על ידי העבודה, ואז הוא מתקשר גם אל תרבותו, הצומחת מאדמתו הנעבדת בידיו. בעבודה, בכל עבודה בחיק הטבע ראה את חדוש החיים והאדם, וביחוד את חדוש עמנו.

ושתי התורות האלה, תורת “פועלי ציון” שהיתה סוציאלית עיונית, ואחיזתה בחיים הממשיים בארץ ישראל אז היתה קלושה מאד, ותורת “הפועל הצעיר”, שהשתדלה לכבוש את העבודה בתוך המושבות, – שתי התורות הללו היו מתנגשות, צוררות אשה את אחותה. “פועלי ציון ראו את קורטוב הסוציאליות אשר בתורת “הפועל הצעיר” כאיפת רזון זעומה, חסר משקל וערך לפי התורה של מרכס וסיעתו; ולעומת זה דרש “הפועל הצעיר” מאת “פועלי ציון” כי נגעי עמנו יהיו יותר קרובים אליהם מכל נגעי עולם, וכי ירכזו את כל כחותיהם לשם עבודת התחיה הלאומית מבלי לקשר את העבודה הלאומית הזאת עם מלחמת מעמדות. המלחמה בין שתי המפלגות האלה היתה קשה ומלאה מרי, ובאחד הימים, בליל פורים תרס”ח התפרצה ותקבל צורה של שערוריה צבורית, שתוצאותיה היו כמעט פרעות ביפו.

ועל אודות המאורע הזה ־ בפרק הבא.

יד. מאורע פורים

הדבר היה, כאמור, בליל הפורים. המפלגה האחת, – כמדומני “הפועל הצעיר” – סדרה נשף לחבריה. בזה היה אז מן החדוש. תל־אביב עוד טרם נבנתה אז, ולמרכז החיים הצבוריים שלנו היה משמש בית נבילסי, קרן רחוב בוסטרוס ונוה־שלום. בבית ההוא היה המשרד של “חובבי ציון”, הספריה “שערי ציון”, הקלוב שלנו, ובימים הנוראים היינו מסדרים שם מקום לתפלה. באולם הבית הזה נערך הנשף לכבוד פורים, ויתפרצו חברי המפלגה השניה ויפריעו את סדרי הנשף, ותהי יד איש ברעהו. ולא הסתפקו בזה, ותטוש המלחמה גם מחוץ לאולם הנשף. לשתי המפלגות היו ביפו בתי־מלון, האחד של ספקטור והשני של חיים־ברוך, שקבעו שם את המטה הראשי של המפלגה, והעבירו הנלחמים את המהומה אל בתי המלון הנזכרים. זה היה בלילה, והדבר נודע להמשטרה שבאה לעשות סדרים. בתי המלון האלה היו של נתינים רוסים, כלומר נתינים זרים שאין רשות להמשטרה, לפי תנאי הקונסטיטוציה, שהיו אז בתורכיה, להכנס שמה בלי הסכמת הקונסול. סגן הקונסול הרוסי אז ביפו היה מתוך “המאה השחורה”, והוא נתן את הרשיון בלי כל פקפוק, וישלח את המתורגמן שלו, ערבי נוצרי, להכנס עם המשטרה אל בתי המלון ולהשיב שם את הסדרים לקדמותם. ומכיון שנתנה רשות למשטרה התרכית והמתורגמן הערבי עודד אותה, והדבר היה באישון לילה נעשה “סדר”, ובאחריתו – שלשה עשר פצועים יהודים…

המאורע הנורא הזה שם את העדה העברית כמרקחה. פוגרום ביהודים בארץ ישראל!… הן רבים מן העולים החדשים היו “גרי אריות”, שעזבו את רוסיא מאימת הפוגרומים, – והנה גם בארץ ישראל פוגרומים אינם מן הנמנעות. ועוד יותר דאב לבנו לראות, כי גם במאורע זה יד הפקיד הרוסי מיודענו בכל זה, והוא אשר התיר את דמנו גם פה על אדמת ישראל. האמנם נגף הפוגרום דבק בנו והוא לא ירפה ממנו גם בארץ ישראל וגם תחת שלטון התורכים, אשר לא נסו מעולם לסדר פוגרומים ביהודים?! מה לעשות? אובדי עצות היינו אנחנו, עסקני הצבור אז ביפו, ותהי החלטתנו הראשונה: לבלי להשמיע במרום קולנו, לבלי לפרסם את המאורע, את אשר קרנו, בקרית חוצות, ולהשתדל עד כמה שאפשר לבל יודע הדבר בחוץ־לארץ, למען לא יגדילו שונאי הציוניות וכל מתנגדיה הרבים את פיהם ולא ישחקו על משבתנו באמרם: הנה גם בארץ־ישראל אין מנוס ואין מפלט מפני פוגרומים. פחדנו גם מפני דבת שונאינו ברוסיא, פן ישימו את המאורע הזה על נס: הנה גם המשטרה התורכית מוכרחה ללכת עם הצעירים היהודים בחמת קרי, כי על כן בני מרי הם כלם, ואין עצה ואין תבונה נגדם מבלעדי פוגרומים. ובכן החלטנו להשתיק את המקרה, עד כמה שאפשר. את הפצועים העברנו לבית־החולים, וסכומים אספנו מקרבנו לתמוך את הנזוקים. בזה היינו לשנינה לעסקני ירושלם, גבורי השנוררות וגבאי הּחלוקה. הם אמרו: “הוי, לו קרה המאורע הזה בירושלם, כי אז היינו יוצאים בקולות וברקים, ואת כל הגולה היינו שמים לחרדה, וגשמי נדבות היו יורדים אלינו בשפע רב, והיה המאורע הזה למקור זהב לירושלם לימים רבים. “שמנדריקים” אתם כלכם!..”

ממחרת המאורע לפנות ערב בא ליפו מירושלם הקונסול הרוסי הכללי בלוית התורגמן שלו, מר אברהם סולומיאק. סולומיאק הוא יהודי רוסי, מתלמידי הסמינר למורים בוילנא, עלה לארץ עם בני ביל"ו, והוא נמנה לפקיד בקונסוליה הרוסית בירושלם. אל משרתו הסתגל ויהי לפקיד טפוסי, מאותם הפקידים שעל כל ענין ושאלה יש להם השקפה מסוימה, השקפתו של הוד מעלתו המושל בו. הקונסול הכללי לן ביפו, אך את מלאכות היהודים הרוסים לא קבל, אם כי אלה היו מן הנכבדים בנתיני הרוסים שביפו. עם מצב שכזה קשה היה להשלים. הן הפרעות ביהודים ברוסיא היו במקרים רבים במקומות, שראתה הממשלה לטוב לפניה להעניש את היהודים בתור תגמול על צעיריהם הסוציאליסתים. והנה גם פה, במקרה ביפו, התחוללה השערוריה בין שתי מפלגות צעירים עברים, דוגלים בשם סוציאליות, – ותורת “גזרה שוה” זו לא היתה לרצון לנו. היה מן ההכרח בדבר, להפך, ללמד בינה את כל אלה אשר ידם היתה בפרעות האלה ביפו, כי לא זו העיר ולא זו המדינה שאפשר לסדר בקרבה פרעות ביהודים. הדרך אל הממשלה התורכית היתה בימים ההם רק על ידי הקונסולים. אמנם היה אחד בין הנפצעים נתין אמריקא, והקונסול האמריקאי בודאי היה דורש את עלבונו; אבל, כאשר אמרתי, אנחנו מצאנו לטוב לנו לבלי להרים קול זועות ולהגיע את תלונתנו עד מעבר לים. ובגלל זה עלינו היה לנסות דבר אל הקונסול הרוסי, שכל הפרעות נעשו בנתיניו ובבתי נתיניו. והנה הקונסול הכללי הרוסי משתמט, את המלאכות שלנו לא רצה לראות, ולעומת שבא כן שב עם התורגמן היהודי ירושלימה… והחלטנו גם אנחנו ללכת ירושלימה לדון על המצב עם העסקנים הצבוריים שם.

לירושלם הלכתי אני ומר אליהו ברלין. שנים היינו מן הנתינים הרוסים שאך זה מקרוב עלינו אל הארץ, והיינו שנינו, אם אפשר לאמר כך, נתינים נשואי־פנים. מר ברלין גמר את האוניברסיטה במוסקבה והיה קנדידט לתורת המשפטים, ואת הקונסול הכללי ידע והכיר בנסעם יחדו באניה רוסית מאודיסא עד יפו. בעל בית־חרושת וסוחר יער מגדות הואלגא. אותי הקונסול לא ידע, אבל אנכי ידעתי, כי בידי תעודות, שבכחן להשפיע על כל פקיד, ואף על פקיד רוסי. באנו ירושלימה והתראנו עם עסקני המקום. המנוח ענטבי, שהיה הכי פעיל בעניני היהודים ומורשה של “כל ישראל חברים”, נכנס בעובי הקורה של הענין הזה, אבל המכשלה נמצאה כלה תחת ידי הקונסול הרוסי, היות שפגעו בנתיניו, ועליו ולא על אחרים להתאונן לפני הממשלה התורכית על מעשי המשטרה ביפו. שיח ושיג היה בימים ההם לד"ר מזיא עם הפחה, אבל האיש הוא פחדן, לא קרירא ולא חמימא, ובתור “מי שהיה” נתין רוסי לא יצלח לשום השתדלות. בא אלינו אל המלון הזקן ואלירו והניא אותנו מכל השתדלות. “אנחנו בגלות” – אמר, ועליכם לקבל את הדין, להשלים עם המאורע, ולא להרגיז את השלטונות פן יבולע עוד לכל הישוב בגללכם. העסקנים פה אחד אמרו לנו, שהיות שהמשטרה התורכית ביפו עשתה מה שעשתה בהסכמת הקונסול הרוסי, קשה הדבר לתקוף את השלטון התורכי על הדבר הזה.

לא בלב שקט הלכנו אני וברלין אל הקונסול הרוסי. הן ידענו כי ביפו לא חפץ הלז לראות את פני אחינו שבאו לפניו בתור מלאכות, ואולי לא יקבל גם אותנו. ותהי עצת חברי ברלין, כי אשים עלי את אותות־הכבוד אשר לי. זה היה תכסיס מעשי. בירושלם היו מספרים כשהיה בא רבי שמואל סלנט, רב העדה האשכנזית, לארמון הממשלה היה הפחה יוצא לקראתו לקבל את פניו בכבוד כמו שהיה מקבל את יתר ראשי הדתות, אם כי הרב סלנט לא היה מעולם ראש־דת רשמי, והמשרה הזו היתה על שכם החכם־בשי הספרדי. על הכבוד המיוחד הזה היו חיבים – להשוטר שומר־הסף, העומד על המשמר בביאה. שומר־הסף היה מקבל מאת שלישיו של הרב מג’ידי כסף למנחה, והיה השוטר מריע לקראתו. לקול התרועה היה יוצא חיל המשמר לחלק את הכבוד הצבאי, והיה חרד גם הפחה בעצמו ובכבודו ויוצא לקבל פני האורח, מבלי דעת מראש מי הוא הבא. וגם במקרה שלפנינו היה כדבר הזה, וכשנכנסנו אני וברלין אל מבוא הקונסוליה הרוסית, ושומר־הסף ראה לפניו איש ועל צוארו סרט צבעונים ועל חזהו אותות־כבוד ודמות דיוקנו של ניקולי השני עליהם – חרד לקראת הבאים. התרוממו בחרדה מעל מקומותיהם יתר האנשים, הנזירים והנזירות הרוסים שישבו בביאה ומחכים להֵראות פני פקידי הקונסוליה. שומר הסף מהר להסיר את מעילינו מעלינו, פתח לפנינו בהמולה את דלת חדר המשרד, וכמעט הסיע מתחת הלבלרים שני כסאות ויציעם לשבתנו. נתתי על יד המשרת את כרטיסי, כרטיסי הרוסי, שעליו היה כתוב: סופר העתונים של הוזרה הכספית. התפלאו אלינו פקידי המשרד, נכנס החדרה גם מר סולומיאק, ועוד טרם מצא את נפשו לדבר אלינו, שב בחפזה המשרת: – מבקשים! והוא הולך לפנינו להראותנו את הדרך אל חדר האורחים פנימה.

אל הקונסול באנו באמתלא רשמית. היות שאנחנו שנינו הננו חברי ההנהלה של חברת “עתיד”, חברה רוסית, לכן באנו לפני הקונסול הכללי שלנו לקבל מפיו הוראות, אחרי המאורע ביפו, בעניני הנהלת החברה. הן אם פוגרומים ביהודים יהיו אפשריים בתורכיה, אזי עלינו לדעת זאת מראש, ולפיהם נסדר את הענינים; ומוכרחים אנחנו לדעת את יחסי השלטונות הרוסים אל הופעות אלה כעין מעשה־יפו. הקונסול שמע את דברינו ויהי כאיש השת עצות בנפשו איזו שפה יבחר לעצמו לדבר עם אנשי שיחתו. אך אנכי לא נתתי לו להרבות מחשבות. הוספתי ואמרתי, כי לי יש ענין, יותר כללי מעניני חברת “עתיד”, בכל המצב שנתהוה לאחרי המאורע בליל פורים זה. ובדברי הוצאתי מכיסי תעודה ונתתיה על יד הקונסול. זה היה “מכתב גלוי”, שבו היה כתוב כי המוכ"ז, (אני הגבר), הולך במלאכות הסתדרות ראשי המסחר והתעשיה ברוסיא לחקור את האפשרויות הכלכליות בחופי סוריא ופלשתינה, ולכן מציעים בזה לפני הצירות בקושטא וכל הקונסולים בתורכיה לעזור למר כהן ולתמוך בו בכל אשר יפנה אליהם. ועל החתום: סגן מיניסטר לעניני חוץ. צריכים לדעת את נפש הפקיד בכלל וביחוד של הפקיד הרוסי, שבשבילו גושפנקא רשמית היא “בכל, מכל, כל”, החותכת חיים לכל חי ופותרת כל שאלה. המשרת עוד מקודם הגיש את ספלי הקהוה, ועתה צֻוָּה להגיש ליקר ותופינים כַכָבוד שמחלקים לאורחים ממדרגה ראשונה. הקונסול הזמין את מזכירו, פ’ונויזין, ויציגנו לפנינו. גם סולומיאק מצא לו אמתלא להכנס פנימה, והקונסול קרא לפנינו בשמו. נוצר מצב־רוח לטובת הענין, והרגשנו כי מלא ימלא האיש את אשר נדרוש ממנו.

שבנו אל המלון, מלון קמניץ. כל היום לא חדלו עסקני ירושלם לבוא ולשאת ולתת עמנו בדבר עניננו. השפעתם של אנשי ירושלם היתה בחצר הפחה, ביחוד היו להם יחוסים טובים עם המזכיר הפוליטי שלו, בשארה אפ’נדי. אך דרישתנו לענוש את המשטרה היפואית על מעשיה מצאה לה אזנים אטומות גם אצל עסקנינו הירושלמיים. יחסם של אלה אל המאורע הזה היה קצת חשוד בעינינו: הן סוף סוף הוכו ביפו, במקרה שלפנינו, הצעירים, “מאלה”, שלפי דעתם ראויים למלקות… והלא גם יד הקונסול בזה, ולמה איפוא תסבול רק המשטרה התורכית?.. עד השעה המאוחרת אחר חצות הלילה התוכחנו עם שתדלני ירושלם. דרישתנו היתה תקיפה: לענוש את שני הפושעים, ולהסיר ממשרותיהם גם את המושל היפואי גם את סגן הקונסול הרוסי. כאשר הבעתי חפץ זה, קרא אלי הד"ר מזיא: האם השתגעת?

והדבר נעשה. הקונסול הכללי סדר את הענין הזה עם הפחה. יצא בדימוס הקימקם היפואי, ואת סגן הקונסול העבירו לג’דה, ועל מקומו בא פ’ונויזין, מי שהיה מזכיר הקונסוליה הכללית בירושלם. היחוסים של הנתינים היהודים עם הקונסול החדש הזה היו טובים עד מאד. אנחנו היינו הנתינים הרוסים הכי נכבדים בקונסוליה של פ’ונויזין, הוא היה תמיד נענה לדרישותינו הצודקות, לוקח חלק בחיי צבורנו, שהחלו להתפתח עם בנין תל־אביב, ואל העבודה בלשכתו מנה לבלרים יהודים. אנחנו היינו גם כשופטים קבועים על יד הקונסוליה, והרגשנו אותנו לאזרחים רוסים מלאי זכיות כל הימים אשר היה פ’ונויזין קונסול ביפו, מלאי זכיות ופטורים מחובות…

על אודות המאורע של פורים ערכתי הרצאה מפורטת לוזרת החוץ. הדגשתי בהרצאתי את כל ההפסד המדיני שמאורעות כאלה גורמים לכל הפרסטיז’ה הרוסית, היות שמעבר לגבולות רוסיא אין הבדל, וגם לא צריך להיות הבדל בין הנתינים הרוסים בני דתות שונות. לרגלי הרצאה זו שלחה הממשלה, וזרת החוץ, פקיד מיוחד לארץ ישראל לחקור את המצב, והפקיד בבואו פנה אלי, ויאשר את הנחותי בהרצאתי. הפקיד היה בודאי שבע־רצון: כל מלאכות לחוץ־לארץ שכרה בצדה ובעין יפה מאד.

ובאותות־הכבוד שהיו לי השתמשתי עוד פעם – בפעם האחרונה – וגם זה היה בפורים, שנים אחדות לפני המלחמה העולמית. תל־אביב כבר היתה בבנינה. בשנותיה הצוהלות, בימי נעוריה, עוד טרם בגרה ותהי לעיר גדולה, מלאת המונים. ישבנו בתוכה כבתוך שכונה, איש את רעהו הכרנו וידענו. ואז היינו חוגגים ומבלים את ימי הפורים כמו חג משפחה נהדר, מלא גילה, רינה, דיצה וחדוה, ואת הנשף היינו גומרים בביתו של ראש הועד שלנו, של מר דיזינהוף, שאת יום הפורים קבענו ליום הולדת אותו. כל אנשי ביתי יצאוני, מי אל הרחובות, מי אל נשפי משפחה, ואני נשארתי לבדי בבית. ויבא בלבי החפץ להתחפש ולצאת החוצה אל רחוב הרצל. שמתי עלי את בגדי השבת, חבשתי כובע־צילינדר לראשי, שמתי על חזי את כל אותות־הכבוד, ובמטריה שחורה ממעל לי טילתי ברחוב. – אך ראו אותי המוני המטילים, ויאמרו: הנה מסכה של מרדכי בן הלל, והמסכה מצוינה בדמותו כצלמו של מרדכי בן הלל, דרך הילוכו, קומתו, וגם אותות כבוד על חזהו – הכל מתאים אל מרדכי בן הלל, כמו שספרו עליו כי אותות־כבוד לו. ויבואו בני הרחוב, ויסובו אותי, ולפני נבל ותוף ולהקת מנגנים ויביאו אותי עד ביתו של דיזינהוף, ושם נוכחו, כי אמנם המסכה היא – מרדכי בן הלל ממש…

טו. בית חרושת ל. שטין

בצאתי מרוסיה קדמתי סדר לעסקי, ופחות או יותר הבטחתי לי את המקורות לפרנסת ביתי. העסקים של בית המסחר “פבזנר וכהן” היו מחולקים ארבעים אחוזים לי וארבעים אחוזים לחותני, והעשרים הנותרים היו לגיסי אחי אשתי. הלה לא היה פעיל ביותר, אבל מכיון שאנכי יוצא את הארץ, הלא בהכרח יפול עליו חלק נוסף מן הטורח והמשא, ולכן הצעתי לפני חותני, כי מהיום והלאה יהיו חלקי שלשתנו שוים בכל העסקים, אם כי גיסי היה חסר ההון היסודי בכמות מספיקה כדי שליש שלם. ההצעה נתקבלה, ונשארתי שותף בעסקי בית־מסחרנו לשליש וזה היה מספיק בהרחבה לפרנסתי בארץ ישראל, מבלי שאהיה מוכרח לבקש לי מקורות במקומי החדש. הוצאותי השנתיות בשנים האחרונות ברוסיא היו עולות בערך כששת אלפים רובלים, וחמש־עשרה אלף פרנק בשנה היו מספיקים דים גם לצרכי משפחתי בארץ ישראל, גם לכלכלת הילדים שלנו, שהמשיכו את למודיהם בחוץ־לארץ, באירופה. דאגת פרנסה לא הטרידה איפוא אותי אז, אבל לא אנכי האיש אשר יבחר לו חיי בטלה; לא בשביל זה באתי לארץ ישראל. ואף גם זאת: הן אנכי הלכתי לארץ ישראל להורות את הדרך לפני אחרים, ביחוד מבני משפחתנו, כי יעשו כמוני ועברו גם הם הארץ. את העסקים ברוסיא חשבתי להמשיכם רק באופן זמני, עד אשר אתבונן במקום החדש ואמצא לי משלח־יד, מסחר או תעשיה להתעסק בהם, ואז נגמור את עסקינו ברוסיא ונסגור את בית־מסחרנו שם, וגם חותני יבוא אחרינו. ואולי יבאו גם יתר בני המשפחה, אנשי עסק ומסחר. אך בכל זאת למהר את מעשי לא היה לי כל צורך, וזמן היה לי לחכות ולהתבונן אל סביבי. הצעות שונות של מסחר ושל תעשיה לא חסרו אז בידי, אבל נמהר לא הייתי, ושעות פנויות היו לי לרוב, והייתי מטייל ארוכות, ומבקר לעתים קרובות את האפ"ק, שהיה אז מרכז החיים המסחריים בפרט והישוביים בכלל.

ובאחד הימים בקש אותי מר ליבונתין לבקר ביחד עם ידידנו מר זאב גלוסקין את הבילנץ של בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו. על אודות בית החרושת הזה ידעתי, גם שמעתי את שמעו בחו“ל. ספרו שהעסק מצליח הודות להתרחבות מטע הפרדסים במושבות אחדות, וכבר נהפך העסק ויהי לחברה בעלת מניות, ורבים הקופצים על המניות גם בארץ גם בחו”ל. לרגלי בתי־הנסירה שהיו לנו ברוסיא היו לי יחוסים ומשא־ומתן תמיד עם בתי המלאכה לבנין מכונות ולתקונן, וידעתי כי בעליהם בכל הארץ רואים ברכה בעבודתם. ואם ברוסיא כך, הרי הדין נותן, כי גם פה בתי־מלאכה כאלה צריכים להצליח, בפרט שמיסדם הוא אדם הגון ובעל מקצוע, ואחיו המשתתף עמו הוא רופא ואינו זקוק להתפרנס מעסק בית החרושת. וכמו שהאחים הגרמנים וגנר מצליחים ובית־החרושת שלהם בדומה לזה הולך ומתפתח, כן הדין נותן כי גם זה מביא ברכה. ולקחה אזני אז, כי מהנדס מומחה שבא מאודיסא חושב מחשבות לבנות ביפו עוד בית חרושת כזה, וגם עוד מהנדס אחד צעיר, בן אחד האמידים מבאקו, אומר להתקשר עם חברת “עתיד” בחיפה לבנות גם שם בית חרושת למכונות, היות שבכל הארץ מתפתחת תעשיה למקצועות שונים. לבי היה מהסס אם למלא את בקשתו של מר ליבונתין לבקר את חשבונות בית החרושת של ל. שטין, פן יחשדוני אחרי כן, אם אבוא אחרי הבקרת ובדיקת החשבונות ואשתתף בעצמי עם המהנדס מאודיסא או עם הצעיר מבקו. גליתי את נמוקי זה לליבונתין, ובאו לפני עסקני בית החרושת הזה, ויבקשו ממני גם הם כי אבוא ואבדוק ואבקר את בית החרושת והם הביעו לי את חפצם, כי הנמוק אשר הבעתי לפני מר לבונתין לא יעכבני, ולהפך מי יתן ואחליט להכנס בעסקים, ואז יקבלוני הם ברצון לשותף בעסקם זה הקיים והנמצא, ולא אצטרך להשתתף בבנין בית־חרושת חדש, שאין יודע את עתידו.

נכנסנו אני ומר גלוסקין אל משרד בית החרושת, ושם הגישו לפנינו את הפנקסים ואת הבילנץ לשנה העברה. זה היה בראשית הקיץ, שלשה או ארבעה חדשים אחרי גמר השנה. בית החרושת היה במהלכו המלא, הפועלים כלם בעבודה, החרש והמסגר איש איש על מקומו, המחסנים מלאים סחורה גלמית, וגם מעובדת למחצה והפקידים על משמרתם. מנהל הספרים היה מר ד. סמילנסקי, אדם נאמן ושומר סדר, הקופה נמצאה בידי מר יחזקאל סוכובולסקי, היום דנין, סוחר ישר למעלה מכל פקפוק, ומטובי חובבי ציון. הבילנץ הראה רוחים של כמעט שלשים אחוזים למאה על ההון היסודי, הון המניות, ולא התפלאנו איפוא כי האפ"ק, הבנק הזהיר מאד במתן קרדיטים, פתח לפני העסק המצוין הזה את דלתי קופתו לרחבה, ונתן לו קרדיט של יותר ממאה אלף פרנק. הבילנץ השנתי היה כבר מאושר מאת חברי ועד הבקרת, ועלינו, על מר גלוסקין ועלי, היה אך לעבור עליו בכללו. הבירור המדויק של חלקי האקטיב והפסיב לפרטיו לא היה מעסקנו, וגם לא היינו מקבלים את זה עלינו, היות שזו היא עבודה רבה של ימים ושבועות. ודבר שאין צריך לומר, שלא בדקנו למעשה את המחסנים ואת הסחורות ואת מכונות העבודה, בפרט שזה ענין אך למומחים ולבעלי מקצוע. אנחנו שנינו הלא אך סוחרים הננו, ובתור שכאלה הלכנו לבדוק את העסק הזה מה הוא ומה טבעו. והנה ראינו לפנינו עסק גדול, חי ומלא תנועה, והאנשים העובדים בו ישרם אינו מוטל בספק, והחשבונות מראים ריוח של השנה הקודמת בכמות של הרבה אחוזים. השנה היתה שנת ברכה, ובכלל לא מן הנמנעות כי בית־מלאכה כזה יכניס לבעליו רוחים כמו אלה, אם רק אין מחסור בהזמנות.

ימים אחדים לאחרי הבקרת החלו לחזור אחרי, כי אנכי אכנס אל העסק הזה, כי ארכוש לי מניות בסכום הגון וכי אקח אל תחת ידי את הנהלתו. המציע את הדבר היה מר ליבונתין, ואחריו החרו אחדים מן העסקנים הכלליים, כמו מר גלוסקין, המנוח יהושע ברזילי־איזנשטאדט, וביחוד מר סוכובולסקי־דנין, שהיה שקוע בתוך העסק הזה בראשו וברובו, עד שכמעט הזניח את יתר עסקיו. כלם אמרו פה אחד: “העסק חסר מנהל מסחרי, – ואתה האיש אשר תמלא את החסרון הזה”. ממני דרשו, כי אכניס בעסק שלושים אלף פרנק, והאפ“ק הביע את רצונו לתת לי את הסכום הזה בהלואה עד אשר אוציא את הכסף מעסקי ברוסיא. משכורת ההנהלה קבעו לי ששת אלפים פרנקים בשנה. התנאים נראו לי מתאימים בשבילי, ואל עבודה מסחרית הורגלתי, והסכמתי אל התנאים. ואולם התניתי, כי נכנס אני בעסק זה רק לנסיון, ובמשך ששה חדשים אראה את אשר לפני, ואם אוכח כי אין הענין בכללו מתאים לפני, אזי בידי להתפטר, וגם דרשתי כי באופן זה יבטיח לי האפ”ק את הכסף שאני מכניס ויחזירנו לי בתוספת של ששה אחוזים רבית למאה לשנה. ראיתי צורך לעצמי להיות זהיר בתנאי, יען וביען כי נוכחתי, שגם הבנק וגם בעלי העסק חוזרים אחרי ביתרון מרץ. עודד אותי להכנס אל העסק ולהתיצב בראש ההנהלה גם מר הנרי פרנק, מנהל יק“א בארץ ישראל, ואולם הוא אמר לי, כי העסק חסר גם מנהל טכני, מה שהפליאני מאד אז, ביחוד כאשר ידעתי, כי זה האיש פרנק הוא מהנדס על פי השכלתו. ובכל זאת, אך נכנסתי אל העסק ולקחתי את ההנהלה בידי קנתה חברת יק”א מניות של בית־החרושת בעשרים אלף פרנק²³.

ואך לקחתי בידי את מושכות העסק, והנה על כל צעד נפגשתי בהפתעות לא שערתי מראש. את המאורע הזה לפרטיו ספרתי בהרצאה מיוחדת אז, בגליונות השבועון “הפועל הצעיר” ובחוברת מיוחדת. זו היתה ראשית התקופה של יסוד תעשיה גדולה בארץ ישראל, יסוד של בעלי הזיות, יסוד שאינו לוקח בחשבון את המציאות. התקופה הזו היתה בימי העליה אחרי תנועת השחרור ברוסיה, ומעשיה נשנו גם בימינו אלה, בימי העליה האחרונה, לאחרי הכבוש הבריטי. ידוע שבתי המלאכה לחרושת ברזל ומכונות מצליחים באירופא, – למה לא יעשו כמתכונתם גם בארץ ישראל, אם כי אין בארץ לא חמרים גלמיים ולא חמרי הסקה ולא יכולת להתחרות עם תוצרת חוץ. שוכחים האנשים הטובים, כי חסרים אנחנו פה בארץ הקטנה והעניה והנדחה בפנה רחוקה באזיה, חסרים אנחנו פה גם השוקים המרובים למכירת התוצרת, וגם את התכניקה המתפתחת בעולם הגדול חדשים לבקרים והמחדשת באמצעי המדע את התוצרת של המכונות. יוצר בית החרושת הזה, המנוח ל. שטיין, היה המומחה התכני; אבל תורתו, שלמד בנערותו באחד מבתי הספר במקצוע בנין מכונות, כבר נתישנה והמשאבות שהוא יוצק ומתקן על פי המסורת הקדומה אינן יכולות להתחרות עם הטפוסים החדשים. היוצא מבית החרושת זקוק תמיד לתקונים, ותקונים לתקונים, והלקוחות מלאים תביעות, טענות ומענות. הפנקס מראה חובות מאת הלקוחות של בית החרושת בסכומים רבים, המצטרפים לסך יותר ממאה אלף פרנקים, וכל החובות האלה עומדים פתוחים, בלתי מובטחים בשטרות ובחוזים. וכאשר נגשתי לסדר את החובות הללו ולגבותם, והנה הנתבעים מכחישים, מתרעמים ומבקשים תנואות לבלי לשלמם, ויש שהתנואות אינן חסרות צדק ומשפט מסחרי. המחסן מלא סחורה גלמית פי כמה על המדה הדרושה לעבודת בית החרושת, או שאינה דרושה כלל ונקנית בטעות ובלי דעת, והסחורה המעובדת למחצה, והמעסקת את הפועלים הרבים – ספק גדול אם יש צורך בה, אם היא מתאימה לדרישת השוק ולצרכיו. באופן זה הלא כל ערכו של האקטיב יורד, ונמצאו שהרוחים הגדולים של המאזן השנתי העבר לא היו ולא נבראו אלא משל היו, “בכזיב בלדתם”, כמבטא המליצים.

ראיתי ונוכחתי, כי העסק בולע כסף כשאול ולא יפליט, ולא ידע שבעה לעולם. אל המשרד נתקבל מהנדס צעיר, מר מושלי, ומתוך שיחות מרובות עמדו נוכחתי, כי נכונים הדברים שאמר לי מר הנרי פרנק, כי בית החרושת זקוק בראש ובראשונה למנהל תכני, ואשר יתן כוון לכל קיומו של העסק הגדול הזה. אותי הטרידו שאלות רבות ושונות, ובהיות שאני חסר ידיעות במקצוע זה עמדתי לפניהן באין פתרון. הבעתי את ספקותי הרבים לפני חברי המועצה, והזמנתי מחו“ל את מר גדליהו וילבושביץ. ידעתיו למהנדס מומחה, שהיה בעל בית־חרושת כזה במינסק, והצעתי לפניו בכתב שורה שלמה של שאלות בנוגע לעסקי בית החרושת שלנו. יחד עם זה מצאתי חובה לעצמי להפסיק את מכירת המניות. במכירה זו עסקו אחדים מחובבי־ציון, אשר פתחו תעמולה רבה לטובת בית החרושת הזה ויפרסמוהו לעסק מוצלח. בתעמולה זו תמכו גם עסקני האפ”ק. טוב היה בשבילם להרבות את ההון היסודי של ביהח“ר, כדי להמעיט ולהפחית את החוב, שהיה העסק חיב להאפ”ק במדה יותר גדולה משהעסק הזה היה ראוי לה. כניסתי אני אל העסק שמשה בחוג מכירי ומיודעי למופת, כי הנה באמת עסק ברכה לפנינו, ולא חפצתי להיות מכשול לפני עורים, ודחיתי בהחלט כל הצעה של כספים נוספים, הן ממכירת מניות חדשות והן משל מלוים, שבאו והביעו את חפצם להלוות להנהלת העסק “המוצלח” את חסכונותיהם. עוררתי אמנם בזה תרעומות חברי בההנהלה, וגם בעיני האפ"ק לא מצאו דרכי חן ביותר. אבל נזהרתי לבלי להכשיל אנשים, הבוטחים מבלי דעת את הענין לאשורו. ולא ארכו הימים ובא מר ג. וילבושביץ ויפתור לרעה את רבים מספקותי, ואז נוכחתי עין בעין, כי לחששותי בנוגע לכל העסק הזה היה יסוד, והפרץ בתוכו מרובה על העומד. עשיתי את חשבון העסק וביותר עשיתי את חשבון־הנפש שלי ואת מדת האחריות המוטלת עלי, את המוסר שבלב. וכליותי יעצוני להתפטר, להשיב את הנהלת בית החרושת לבעליו. המתחילים בו יגמרוהו, ואני את נפשי הצלתי. ובראותי מראש את הנולד, והייתי זהיר, ואחרי רוחים גדולים לא רדפתי – הצלתי גם את כספי.

טז. בחוג המשפחה

בצאתי מהומל ועליתי לארץ ישראל להשתקע עוד נשארו לי בעיר ההיא שתים מבנותי הצעירות לגמור את חק למודן בגימנסיה שם. בני ובתי הגדולים כבר גמרו את חנוכם התיכוני וילכו להשתלם בחו“ל: הבן בביה”ס למהנדסים בננסי שבצרפת, והבת שקבלה תעודת־בגרות בגמנסיה באודיסא למדה תורת המשפטים בפריז, שלשת הבנים הקטנים היו עמנו בארץ ישראל, ונשארו שתי הבנות בבית חותני בהומל. בקיץ תרס"ח גמרה את הגמנסיה הגדולה משתיהן, דינה, והורי אשתי החליטו ללכת לבקר אותנו והביאו אלינו את בתנו עמהם. ארץ ישראל היתה משאת נפשם של הורי אשתי עוד מקדמת דנא, עוד טרם היתה התנועה לחבת ציון, עוד טרם נהייתי בן משפחתם, זו היתה שאיפה של יהודים חרדים, אשר לא יחסר להם המרץ להמיר את חיי הגולה באויר הנשמות של ארץ ישראל. קרה מקרה, ועוד לפני הרבה שנים יצא אחד מתושבי העירה מולדתם הוא ושארית ביתו לארץ ישראל, ויהי החזיון בלתי־נפרץ הזה להם למופת ולמעורר לכונן גם את אשוריהם הם בחייהם בדרך העולה ציונה. וזה הדבר אשר הם עודדו תמיד את בן זקונם, הבן יקיר להם, בכל שאיפותיו ומעשיו בארץ ישראל ותחיתה, והם גם השתדלו ככל אשר מצאה ידם לבלי להפריע גם אותי ממחשבותי על דבר ארץ ישראל, ולבסוף גם סמכו את ידם על החלטתי לצאת את המולדת ולנטוש על ידם את העסקים המשותפים עמהם, ולעבור אני וביתי לארץ ציון וירושלם. הכוכב הזה, ארץ ישראל, האיר תמיד את עיני החותן והחותנת. האשה הפשוטה הזאת – עיניה ולבה היו תמיד: ארץ ישראל. אין היא רוצה בפלשתינה, ולמה לה הציוניות, ואפילו את מה שעושים אנשי אודיסא לא היתה גורסת, ורק ־ ארץ ישראל, שהיתה רואה כעין עיר אחת ושמה ירושלם. מיטב נדריה ונדבותיה, ובסכומים די הגונים לפי מצבה, היתה מקדישה לארץ ישראל, והיתה שואלת בעצת ז. ד. ליבונתין, שלא היה בעיניה בר־סמכא גדול ממנו, היות שרגליו דרכו ממש את האדמה הקדושה, באיזה דרך היותר טוב לסדר את חסכונות החסד אשר לה בארץ הקדושה. הורי אשתי ובתי באו אלינו בסוף הקיץ. עוד בראשית קיץ זה בא בני הגדול, ובתור סטודנט לאינג’נירים למד את ידיו כדי להתחנך לעבודת המסגר בבית שטיין שהייתי אז מנהלו. באה אלינו גם בתי הגדולה, וגם שלמה גינצברג, בנו של אחד־העם, שחזר אחריה ונישאה לו לאורך ימים. לחגי האסיף התקבצו אלינו אל תוך ביתנו באופן זה כמעט כל ילדינו, ונוספו עליהם ההורים הזקנים, ותהי השמחה רבה. בנין השכונה החדשה, “תל־אביב” היום, כבר היה אז במחשבה וקרוב להגשמה, אך חלקנו שפר עלינו גם בביתנו הקטן בשכונה האמריקאית־הגרמנית. החדרים אמנם קטנים, אבל מספרם ששה, ונמצאו מקומות לכלם. והבית מלא שאון תמיד, צעירים וצעירות, ודלתי הבית אינן סגורות, והשלחן אינו חסר, ועצי גן הברון שתו תמיד צלם על המרפסת הרחבה שעל יד דירתנו, וחברה עליזה ומסבה נעימה קראו וקרצו תמיד לידידי הבית לבלות שם שעה שעתים לא בלי עונג משפחתי.

וידידי ביתי היו רבים. הבאים מרוסיא או הקרובים אל הספרות העברית ידעו אותי או שמעו את שמי. והיו כאלה כמו: דיזינהוף, ד“ר חיסין, שיינקין אשר ידענו איש את אחיו מכבר, מראשית חבת־ציון. והחדשים, פקידי המשרד הארצישראלי ופקידי יק”א, – למה יפסחו ולא יהיו במבקרים את הבית, המקבל תמיד את אורחיו בסבר פנים יפות, ואת ידידותו הוא נותן בלי חשבונות רבים, מבלי אשר תהיה לו פניה עצמית. העסקים ברוסיא כלכלו אותי ואת כל צרכי, ולא קויתי לאיש בארץ ישראל ולא יחלתי למקור מחיה בתוכה. פעם בא אליי המנוח אליהו ספיר בהצעה, כי אקבל משרת מנהל הסניף הירושלמי של האפ“ק ואמר לי, כי למעני יגדילו את כמות המשכורת – וגם אל ברבש באודיסא כתבו, כי ידבר על לבי להטותני אל הדבר הזה, אך אני דחיתי את ההצעה. חפצי היה להשאר חפשי לנפשי, מבלי שיהיו אסורים על ידי, מבלי שיהיה שלטון עלי. חשבתי כי המצב הזה יעמיד את רגלי עבודתי הצבורית יותר במרחב, והעבודה תהי יותר מועילה. עם ליבונתין, חתן דודי, היינו אחים ורעים, ויש אשר היה מגלה לפני מעסקי הבנק דברים, שהיה מסתיר אותם גם מאת ספיר איש סודו ויד ימינו מבלי חפץ להתוכח עמדו ולהכנע תחת השפעתו. והיו דברים, להפך, שהיה ספיר זה רואה צורך בדבר לכסותם מעיני ליבונתין נשיאו ומנהלו הראשי, ועל אודותם היה מתיעץ עמדי איזה הדרך לסדרם ולהשפיע כי הדבר יהיה נעשה. והיוצא מזה היה, כי אני הייתי בקי ושפיר יודע את הנסתרות והנגלות לשניהם יחד… אותו הדבר עם באי־כח “אודיסא”. שלום ורעות היו בין הד”ר חיסין ובין מר דיזינהוף, ואיש איש מהם עסק בשלו, ידע את גבולות המקצוע שאחריותו עליו. חיסין היה המורשה של הועד האודיסאי, ודיזינהוף היה מנהל חברת “גאולה”. ואולם היה עוד המנוח שיינקין, שבאופן רשמי נהל “לשכת מודיעין” של חברת התמיכה האודיסאית, אבל המנוח היה מטבעו עסקן, שנשא בחובו את כל דאגת התחיה הלאומית, את צרת הכלל, ולא אבה מעולם לדעת תחומין ולשמור על אשר גבלה לו משרתו הרשמית, ויהיו כל קניני הישוב הכלכליים והתרבותיים, מלוא עולמו. במצב כזה לא ימלט הדבר מהתנגשות. האראלים תוקפים את המצוקים “וְחַד בְּחָד כִּי סָבִיך וְעָבִיד קְרָבוּתָא” במבטא האקדמות, והייתי אנכי, הקרוב קרבת רוח אל כלם, המאזין והמקשיב לכל הטענות והתנואות, בפרט שגם לפעמים דברי נשמעים אצל אחדים מן הגבאים היושבים באודיסא. אנשי יק“א, הצרפתים היהודים, בני אלזס, השתדלו שלא יהיה להם דבר עם הציוניות, כמו שאין זו כלל במציאות הארצי ישראלית. אפילו את חשבונותיהם הכספיים היו מסדרים עם הבנק “קרדיט ליאוני”, באשר צרפתי הוא, ולא עם האפ”ק הציוני. ואולם זו היתה אולי אך שיטה, סגנון, של חברת יק"א, המדגישה מאז מעולם שאין לה חלק ונחלה בסנטימנטים לאומיים, בציוניות. הנרי פרנק הישר, ־ צריכים להגיד דבר אמת, – הגה תמיד חבה לכל פעולה מעשית בארץ ישראל, ולבבו היה שלם עם העבודה בתוכה, גם עם העבודה של הציוניים, והיה נכון לעזרתם, – וגם הוא היה ממבקרי ביתנו, שהיה סמוך אל “מלון הגן” אשר שכן שם כל ימי שבתו ביפו. וכך הלך ביתי הקטן ונעשה אהל מועד לרבים מן הכחות הצבוריים בארץ ישראל אז, וגם התירים המעטים במספר שהיו באים אז לבקר את הארץ לא היו פוסחים על דלתי ביתי.

ועם ראשית החורף, כבוא התחלת הלמודים, נסעו להם הצעירים כלם לחו“ל אל בתי המדרש אשר להם. הזקנים, הורי אשתי, הלכו להם פעם ופעמים לחיפה, לבקר את בית בנם, אך שבו אלינו ליפו וישבו אתנו. סביבתנו היתה יותר נוחה להם. עסקי חברת “עתיד”, שהשקענו בהם סכומים די הגונים מאמצעי משפחתנו ושהיו תחת הנהלת מר פבזנר גיסי, לא הבטיחו אף חלק מן הרוחים הרבים והגדולים שקוו המיסדים את החברה. הוברר שגם אל הגפת, פסולת הזיתים, שמזה מוציאים את שארית השמן, ישנם קופצים מאת בתי החרושת באירופא, המתחרים בקניתו עם בתי חרושת של “עתיד”. ועוד הוברר, כי בית־חרושת של מזקק, אקסטרקטור בלע”ז, אחד ואפילו שנים לא יוכל לשאת עליו את ההוצאות המרובות של ההנהלה. והובררו עוד הרבה־הרבה דברים, שצעירים מחוסרי נסיון מוכרחים להכשל בהם. ובהמשך הזמן צמחה מאליה השאלה בדבר עתידי הכלכלי אני בארץ ישראל. הנה אני התישבתי בארץ ישראל וגם היום שלשת ילדי הם עמדי. אני יושב בארץ, אוכל ואיני עושה, אוכל את פרי מסחרי ברוסיה ואת זמני פה אני מבלה בעסקנות צבורית, ישובית. ואני עוד במיטב שנותי, אך מלאו לי חמשים שנה, כחותי עמדי, ולא לשם גבאות והתקהלות באתי לארץ ישראל, ולא זה הוא העתיד בשביל בני המתחנכים פה, ואשר אותם אני חפץ לנטוע בארץ בל ישוֹרָשו לעולם. אין נפשי לשים פני אל המסחר בארץ החדשה־הישנה הזאת. בשביל זה עלי להוציא את הוני מתוך העסקים המשותפים אשר לי ברוסיא, העסקים הטובים והמביאים רוחים כמעט בטוחים, ולהשקיע את ההון בעסקים בארץ, שאין אני יודע את תנאיה המיוחדים, אשר מי יודע אם יצליחו. בריא ושמא – הוי אומר: ברי עדיף. לבד זה, הנה אני יודע את המסחר ואת כל נפתוליו וסבכיו וכל תהפוכותיו הרבים והמטרידים את האדם יומם וליל, ולא אל חיי טרדה נשאתי את נפשי בבואי להשתקע פה. אלי קרצו, רמזו וקראו אופקי חיים חדשים, שאין כמוהם בגולה, חיים של אדמה־אם, חיים שיש בהם אהבת הטבע לבל הופעותיו – בקצרה: נחלת שדה וכרם. חפצי היה להתנחל על אדמת ישראל בתוך אחי האכרים, ואם לא אני, הנה יהיו בני אשר הבאתים הנה בכורמים ובנוטעים ויחיו את החיים של שיבת בנים לגבולם.

והזקנים, הורי אשתי, עודדו אותי לקראת המחשבה הזו בכל לב. היו רגעים, שחותני היה נכון להסכים לעבור גם הוא וביתו לארץ ישראל, ולפרק את העסקים שלנו בגולה, ולהעביר את כל הון הבית הנה ולהשקיעו פה בנחלת שדה וכרם. היו אז הצעות שונות בהתאם לזה. לחברת יק“א היתה נחלה בת חמשת אלפים דונם, שנמכרה אחרי כן לקבוצה אחת אשר יסדה שם את “פוריה” ואת הקרקע הזו הציעו לפני לקנותה וליסד עליה אחוזה, כתבנית האחוזות אשר ברוסיא המדינה. אותה חברת יק”א הציעה אז למכירה את החוה שלה בסג’רה, בת ששת אלפים דונם עם הנטיעות והיער וכל הבנינים שם. הצעה זו היתה ראויה לשמוע, כי יק“א הסכימה למכור את החוה בתנאים נוחים, הן בנוגע למחיר והן בנוגע לתשלומים לשיעורין לזמנים ארוכים. משא נפשנו היה אז – אחוזה גדולה, בטעם האחוזות החקלאיות ברוסיא, והחוה שבסג’רה התאימה לרצוני. המנוח אליהו ספיר, אשר עמדו התיעצתי תמיד והאמנתי בו ובידיעותיו, הלל את המחשבה הזאת, ובדבר הצעת סג’רה הביע את חפצו להשתתף עמדי, ויאמר לי, כי נכון הוא לעזוב את משרתו באפ”ק וללכת לנצח על המלאכה באחוזה זו. גם הוא שאף תמיד אל נחלת שדה וכרם, את בנו הגדול חנך במקוה ישראל, להיות אכר לכשיגדל. אין ספק כי בהסכמתו זו של המנוח ספיר היה יותר מהלך־נפש, שלא היה בא בודאי לידי מעשה: משרתו באפ"ק היתה טובה מאד, ולא בלי עמל הגיע למדרגתו שהוא עמד עליה אז. אבל אופי הדבר, שהשאיפה למשק מעורב גדול ורב־ענפים לקחה אז לבבות רבים, תחת אשר היום, כמדומני, אין איש מאתנו מאמין בזכות קיומו של משק מעין זה, משק של בעלי אחוזה המנצלים עבודתם של פועלים. היתה עוד הצעה לרכוש פרדס גדול על גבול רחובות, פרדס שהיה קנין של בעלים שונים, בני מושבות שונות ובני עיר, והשותפים היו חוזרים אחרי למכור אותו לי. וכאשר הבעתי את חפצי לרכוש לי פרדס, באה לפני הצעה מאת הפקידות של הברון לקנות מידה אחד הפרדסים אשר לה, בנס־ציונה או בפתח־תקוה.

לבסוף החלטנו ללכת בדרך המלך, דרך הכבושה. רכשתי לי כברת ארץ בראשון־לציון, המושבה הקרובה ליפו, ואשר גם תושביה היו מתאימים לרוחי. במושבה ישב בקביעות מר זאב גלוסקין, והוא רעי ואיש בריתי בכל העסקים הלאומיים כמו “כרמל”, “אחיאסף” וכדומה. ואת האדמה רכשתי על גבול הפרדס אשר נגש בעת ההיא גם ז. ד. ליבונתין לטעת לעצמו. בשכן קרוב וטוב ממנו לא יכולתי גם לבחור, ומלאתי את ידי אחד האכרים, בן דודו של ליבונתין, לנטוע את פרדסי. חפרנו באר ומצאנו מים, ונטעתי את כל חמשים הדונם אשר קניתי.

רבות צררוני הפרדס הזה ומסבותיו השונות. אחדות מהן אולי תתפוסנה מקום באחת מן הרשימות אשר בספרים הבאים. הגיעו ובאו גם הרפתקאות המלחמה, בא עבר על פני פרדסי גם הארבה ויאכל אותו, וגם הילק והחסיל חשוף חשפו את עציו וילבינו את ענפיהם. נשאתי וסבלתי, וחובות רבות סבבוני, וכאשר עברתי לאחרי הכבוש הבריטי ירושלימה, וכל בני יצאוני, מי בקליפורניה ומי בצבא התורכי ומי בגדוד העברי, ־ מכרתי אותו. ונחלת פרדסי זה יצאה מרשותי ותהי לאחר, ולא בני ירשוה. ואולם ברוך יהיה היום אשר נטעתי את הפרדס, וברוכה היא המחשבה להתנחל בארץ, כי רק הודות לפרדסי זה ולמחשבתי זאת – לי היום בארץ ישראל שנים בנים חקלאים, אכרים עובדי אדמה בשומרון. ולא אחרונים הם בעדת החקלאים, ולא אבוש בהם ובעבודתם. עוד בנערותם ידעו הילדים, כי לימי מנוחתם עליהם ללכת לראשון־לציון הקרובה, אל פרדסם, ולהתחנך בכל עבודה שם. והתרגלו, והתקרבו אל האדמה, אל הטבע, אל החיים הבריאים, ויאהבו את החיים האלה, ויבחרו להם אותם עד העולם. והנה זה שכרי, שכר הרבה מאד. 

יז. נפתולי הגמנסיאות.

הגמנסיה “הרצליה” שייכת, לפי תקנותיה בעת הוסדה, לאגודה בעלת מניות, מאה רובל או מאתים וחמשים פרנק המניה. למה קראו לזה “מניה”, אקציה, ולא נדבה פשוטה – זוהי מן היהירות של העסקנים מיסדיה. השם מניה יותר נאה, יותר מודרני, יותר חדש, אם כי הכל ידעו, שאין המניות הללו מביאות רוחים. הבעלים של המניות גם לא קוו לזה, ואך, להפך, כל חפצם היה שלא יבואו לבקש מהם נוספות על כסף המניה. אבל מכיון שהגמנסיה היא מוסד של אגודה, לכן בעלי המניות היו מתאספים לאספות כלליות שנתיות, והיינו דנים על המצב. אל האספות היו באים לא בעלי המניות אשר ברובם הגדול והמכריע ישבו להם בגולה, רק אלה העשרות אשר נתנו להגמנסיה, מלבד כסף המניה, את ההון היותר יקר להם והיותר חשוב בשביל הגמנסיה – את הילדים. אנחנו, אשר ילדינו מתחנכים בגמנסיה זו, היינו מעונינים עשרת מונים מכל אלה חובבי ציון, אשר בשעת רצון הרימו איזו תרומה לטובת המוסד הזה. השאלות, שהיו קשורות בקיום הגמנסיה הזאת החמרי והרוחני, היו מטרידות אותנו תמיד.

ובתקופה ההיא, בראשית שנות השבעים למספרנו, היה מצבה של הגמנסיה קשה מאד באופן בלתי פוסק. המוסד היה עשיר, כי הן המגרש והבנין והרהיטים כבר עלו לרבע מיליון פרנק לערך, ואפשר היה לצרף אותו על אחת העמדות החשובות אשר כבש רעיון התחיה בארץ ישראל; אבל כרוב לעשרו כן רבו הוצאותיו וגדלו סכומי הגרעונות שנה שנה, ובמדה שהמוסד הולך ומתגדל, מתרבים סכומי ההוצאות גם לבדק הבית, לשמירתו ולשכלולו. ביחוד גדלה דאגתנו למורים. כל עוד שהיתה הגמנסיה בחתוליה, בית־ספר קטן, נמצאו מורים אשר הקדישו את כחוחיהם ואת עתותיהם כמעט בלא מחיר ויעבדו את עבודתם הקשה בשכר מועט. הד“ר לוריא, הד”ר מוסינזון וכאלה היו מקבלים משכורת חדשית של מאה פרנק – ארבע לירות מצריות היום. לא היה כל יושר וצדק ולא כל יכולת לדרוש קרבנות מאת עמלים שישאו מחסור, ועלינו היה לדאוג כי יקבלו המורים את שכרם בעין יפה, וגם לא להעמיס עליהם משא לעיפה. ואנחנו הלא ידענו, כי אז זה היה בית־הספר התיכוני היחידי בארץ ישראל במקום שהלמודים כולם נלמדים בעברית, ואנו מחויבים לחזור אחרי המורים היותר טובים, היותר מובהקים איש איש במקצוע שלו, ולהביא אותם לארץ ישראל מה שלא היה מן הדברים הקלים; ורב מאד העמל והעבודה עם החומר התלמידי, הילדים הבאים אלינו²⁴ רובם מרוסיא, ואחרי שלא נכנסו שם לבתי הספר או מתוך הנטיה לקבל חנוך עברי. הילדים באים ונכנסים לסביבה זרה וחדשה, עברית הם יודעים אך מעט וגם זו בהברה אשכנזית, וגם ביניהם מן הנחשלים החסרים גם ידיעות מספיקות. ואת כל החומר הזה על המורה לעבד ולהיטיב ולשפר, ולהשתדל שלא ירגיש הילד בזרותו וכי יסתגל לתנאי המקום, יתרגל לדבר עברית ויתאקלם בחיי הילדים, חיי חופש וטבעיים ואל דרישות המשמעת של בית הספר. ובלחישה אגלה לכם, כי היו מן ההורים, שהביאו אלינו את ילדיהם ואת הספקתם לא הבטיחו, והם שבו למקום מגורם לגולה, ועל המורים והמנהלים והועד המפקח היה לדאוג גם לצרכי כלכלתם של הילדים.

אנכי הייתי חבר לועד המפקח כל השנים אשר ישבתי ביפו ובתל־אביב, ישיבותינו היו תכופות ודאגותינו היו מרובות. הנה אנחנו עמדנו לפני פתיחת המחלקה השביעית והשמינית, ומאליה צמחה גם השאלה על דבר אשורה של הגמנסיה, אשורה הרשמי, למען תת לתלמידיה יכולת להשתלם אחרי הגמר באחת האוניברסיטאות בעולם התרבותי. והיו לנו הצעות שונות, ושאלת הליגליזציה של הגמנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל לא ירדה מעל הפרק. בפי אחד מאנשי שלומנו בברלין נודע לנו אז, כי הממשלה הגרמנית מסכימה לאשר את הגימנסיה העברית ביפו ולתת לתלמידיה, הגומרים את תלמודם בתוכה, את כל הזכיות של גומרי גימנסיות אשכנזיות ולהתקבל לסטודנטים בבתי האוניברסיטאות הגרמנים. ונכונה היתה הממשלה הגרמנית להכיר בזכות הלשון העברית בתור שפת למודים לכל המקצועות, ורק היא דרשה למוד השפה הגרמנית במדה מספקת וכי יהיה מורה ראשי גרמני בתוך בית־הספר. ראתה הממשלה הגרמנית את כל ההשפעה הגדולה אשר נתנה החברה “כל ישראל חברים” להממשלה הצרפתית בתוגרמה על ידי בתי הספר של כי"ח, ולכן נתנה אל לבה להחזיק גם היא בבתי הספר של היהודים. פוליטיקה זו הלא היא עולה בזול מאד, אחרי אשר את סכומי ההוצאות להחזקת בתי־הספר מביאים היהודים משלהם.

והנה לכאורה היתה הצעה זו טובה מאד בשביל הגימנסיה. בית־הספר הנקרא גמנסיה עברית מקבל זכיות של הגימנסיות הגרמניות – ומה לנו יותר טוב מזה? ואולם, אחרי העיון בדבר לא מהר עוד ועד המפקח להסכים אל ההצעה ההיא. ונמוקים רבים היו בדבר. כי אף אם לא היו מתחשבים רגע עם הנגודים, שהיו שוררים בארץ ישראל בין השאיפה הגרמנית ובין התקוה הישראלית בנוגע לפלשטינה, הנה ההתגברות של השפה הגרמנית לבדה דיה היתה לעורר בקרבנו נטיה להתנגד אל ההצעה הברלינית. הן הדרישה הזאת שידעו התלמידים של הגימנסיה גרמנית במדה מספקת היתה צודקת מאד מצד הממשלה הגרמנית, ואין כל ספק שהיו משגיחים על זה בעין פקוחה; אבל יחד עם זה הלא היה מקום לפחוד, כי השפה הזרה הזאת תהיה שרתי בבית־הספר באשר האינספקציה הרשמית לא תדקדק עם השפה העברית והלמודים העברים, ותפקוד לטוב את כל המצוינים בידיעת השפה הגרמנית. השפה הגרמנית מלבד זה תשפיע להאדיר את הז’רגון הגרמני, שיקבל פתאום עזרה וסעד במלחמתו עם העברית. 

וה“סכנה הגרמנית”, פה בבתי הספר העברים בארץ ישראל, לא פחד שוא היה. אל לנו לשכוח, כי בתי־הספר הרבים של החברה “עזרה” היו באמת וביסודם – גרמנים, ילידי חברה ברלינית, ואך בתגרת מלחמות בלתי פוסקות היתה העברית מבקיעה אליה את החומות האלה. היה בזה הרבה מן ה“פוליטיקה הגבוהה” של ההתחרות בין “עזרה” הגרמנית ובין הכי“ח הצרפתית. אבל אם פוליטיקה או הכרה פנימית, – עובדה היא, שמוסדות “עזרה” היו משתוקקים מאד להרבות את השפה הגרמנית בבתי ספריהם העברים בארץ ישראל. ובעת ההיא ההצלחה, כפי שאפשר היה לשער, האירה את פניה מאד להשפה הגרמנית בארץ־ישראל. הנה נגשו אז לבנות את הטכניקום בחיפה, ועל יד בית אולפנא הזה היה גם בי”ס תיכוני. ושני הבתים האלה הלא בתים גרמנים המה, מיסודה של חברה גרמנית “להרבות למודי הטכניקה בפלשתינה”, אמנם את אבן הפנה של הבית הניחו מכספי הנדיב הלאומי הידוע, רבי ק. ז. וויסוצקי זכרונו לברכה, שהיה מן הידועים בחובבי שפתנו הלאומית וספרותה. וגם בנו, דוד וויסוצקי, גם חתניו שאחד מהם היה רפאל שלמה גוץ, מגדולי התורה ברוסיה, והשני יוסף צייטלין, הוא מן המשכילים הלאומיים מדורו של סמולנסקין. ואל סוד־המפקחים (קוראטוריום) של הטכניקום העברי שני גדולים בישראל, אחד־העם והד"ר שמריהו הלוי. ובכל זאת אחרי כל הדברים הנכבדים האלה, שהיו מבטיחים, על־פי ההשקפה הראשונה, את השפה העברית בתוך בתי־הספר החדשים – זאת האחרונה נמצאה בסכנה, ומוראה וחתיתה של הגרמנית עליה… כבר לקחה אזננו שמץ דבר… היו אומרים כי קשה, אי אפשר יהיה להשיג פרופיסורים, אשר ידעו ללמד את מקצעותיהם המדעיים בעברית. היו אומרים, כי עוד לא נבראה טרמינולוגיה להמדעים הטכניים בשפתנו החדשה. היו אומרים, כי עלינו להשתדל, שיוכלו הצעירים, שיגמרו את הטכניקום לצאת גם על פני תבל ולמצוא את לחמם גם מחוץ לבין־היהודים אחיהם. היו אומרים, כי על הטכניקום היהודי היחידי, הלא יהיה לפתוח את שעריו לפני כל הצעירים היהודים, אשר ינהרו אליו ממדינות הגולה, ולכן אי אפשר יהיה לדרוש מאת הבאים דעת שפת עברית במדה מספקת כזו, עד שיבינו את הלקח ואת השיעורים בשפתנו. היו אומרים, כי אם אנו מיסדים טכניקום תחת דגל ממשלה אירופית, בנידון זה תחת הדגל הגרמני, הלא עלינו לתת לנושאי הדגל הזה את היכולת לפקח על מעשינו ולבדוק את הלמודים, עד כמה מגיעה גם כמותם גם איכותם של אלו.

לא היתה מגמתנו אז להאיר ולהעיר על כל הנמוקים והטעמים האלה. עד כמה היו נכונים ומספיקים. לא היתה אז בידנו ידיעה ברורה ונכונה, כי אמנם נעשה כדבר הזה ונתקבלו החלטות לבכר את השפה הזרה על שפתנו אנו. אבל – למיחש מבעי – ופחדנו… ומפני שהשפה העברית בתור שפת למוד היתה עודנה רופפת והיא היתה צריכה להלחם על קיומה, לכן בדבר כזה “אזלינן בתר חששא”, והיינו זהירים מאד במעשינו, בכל עת שסכנה צפויה אל העברית. בשביל זה הניח ועד המפקח את ההצעה מברלין לאשר את הגימנסיה בתור בי“ס גרמני, כמבטא התלמודי, בצריך־עיון. לעת עתה עוד עמדה הגימנסיה אז באמצע השנה השביעית והיה לנו איפוא זמן יותר משנה, לבד זה, הנה נמצאו כבר גם אז אוניברסיטאות באירופא, הנכונות לקבל את תלמידי הגימנסיה העברית ביפו, אחרי העיון בכמות הלמודים של הבית הזה, בתור סטודנטים. והדבר היותר נכבד בשאלת הליגליזציה של הגימנסיה הוא ההסכם של המממשלה הטורקית לאשר את הגימנסיה בתור בית ספר תיכוני ולתת לתלמידיה הזכות לבוא אל בתי הספר העליונים בקושטא. פה לא היתה לפני העברית שום סכנה מצד התחרות של שפה אחרת וגם של קולטורה אחרת. הממשלה הטורקית הכירה בזכות השפות הלאומיות של העמים הנכרים בתור שפות למודים בבתי־הספר. כן המה גם בתי הספר של הערביים הארמנים והיונים. גם לבתי ספר של עמים זרים, כמו בתי־הספר של הצרפתים והאמריקנים בביירות, היתה נותנת הממשלה הטורקית את זכיותיה, אם כי שפת הלמודים שמה היא צרפתית ואנגלית. מצד הממשלה הטורקית אין כל שאלה ע”ד השפה העברית בתור שפת בית הספר. צריכים רק התלמידים לדעת במדה מספקת גם את השפה הטורקית; ואולם הלא לזה היתה מוכרחה הגמנסיה העברית ביפו לדאוג בלאו הכי, בשביל שיוכלו התלמידים להכנס אל בתה“ס של הממשלה הגבוהים, האזרחיים או הצבאיים, שבקושטא. ואז, כשתכיר ותאשר הממשלה הטורקית את הגימנסיה בתור גימנסיה, בי”ס תיכוני טורקי הלא תהיינה פתוחות לפני תלמידינו דלתות כל האוניברסיטאות באירופה המערבית, כמו שהן פתוחות לפני תלמידי יתר הגימנסיות שבטורקיה וכמו שמקבלים שמה תלמידי כל גימנסיות שבעולם.

והצלחתה של הגמנסיה “הרצליה” ביפו עוררה גם את עסקני ירושלם, ליסד גם בעירם כמתכונתה – גימנסיה. כבר נמצא אז בירושלם קומץ קטן, והאנשים קנאו קנאה גדולה לעירנו הראשה להעירה גם אותה לחיים חדשים. את הגמנסיה יסדו באותם הדרכים שבהם הלך הד“ר מטמן־כהן, מיסד הגמנסיה ביפו. הלכו ושכרו דירה בת שנים־שלשה חדרים, אספו אליהם כתריסר ילדים, הדביקו שלט עם הכתובת.גמנסיה” – והגמנסיה “נוסדה”, ומכריזים ומפרסמים על קיומה של זו. והנה גם לאחרי שעברו עליה שנים אחדות לא הספיקה גמנסיה זו הירושלמית להתפתח, ובכל מחלקותיה יחד היו לא יותר מתריסר וחצי ילדים, ואב אחד, הד“ר ווייץ, החזיק על חשבונו הפרטי מחלקה שלמה, שבה היה אך תלמיד אחד – בתו… בין המורים של הגמנסיה לא היה אז אף שם ידוע אחד, אף אחד בעל השכלה גבוהה, חניך גמנסיה ואוניברסיטה, אבל היצר היה חזק. ועינינו ראו, כי מיסדיה מתאבקים עם מר הסגירה, וכל חייה רעים ודלים. ולא היה בזה כל פלא. ההבדל בין יפו ובין ירושלם היה אז גדול מאד, הן בנוגע למוסדות החנוך בשתי הערים האלה וביחוד לכל הפנים של האוכלסין היהודים יושביהן. בעת הוסד הגמנסיה לא היה ביפו כמעט כל בית־ספר לבנים, וגם בית־הספר לבנות, מיסודו של “חובבי ציון”, רק בי”ס עירוני, והיה איפוא בתוך יפו מקום לבי“ס בינוני לאלה מן היהודים שאינם מסתפקים בבית הספר של חכי”ח, בי“ס נמוך, ושאינם חפצים לשלוח את בניהם להתחנך אצל “האחים” ויתר מוסדות המשלחת האנגלית. ועדת ישראל התפתחה והתגדלה, משפיעה על כל המושבות ביהודה ומושפעת מהם; היא לא היתה מעולם קן לחלוקה ולצביעות של יראת שמים, ואנשיה לא התעסקו בפרקמטיא של עולם־הבא. ביפו לא הכריזו חרמות ושמתות על בתי־ספר חילוניים, ותושבי יפו לא היו מעולם נכנעים לראשי הכוללים. והבאים החדשים, כל העולים מן הגולה לארץ ישראל לחיות בתוכה, אינם עולים לירושלם, ומתישבים ביפו עיר החוף והקרובה אל המושבות. – ואולם בירושלם המצב היה כלל אחר. היה שמה מלבד בתי הספר הרבים והשונים גם בי”ס עברי כמעט בינוני – הסמינר והמחלקות העליונות של ביה"ס של החברה “עזרה”. היתה שמה גם גמנסיה אשכנזית, שאין לה שייכות אל המשלחת הנוצרית. והיהודים היושבים בירושלם המה גם כן ממין אחר לגמרי, שונה מאלה הנמצאים ביפו ובמושבותיה הסמוכות. רוב מנין ורוב בנין של הירושלמים המה ממקבלי החלוקה או מן השייכים לה. ומאלה ייראו ויפחדו מפני השם גמנסיה לבד. ומובן, כי לא היה לנו צורך מיוחד לעורר משטמה והתנגדות בשמות מבעיתים ומעוררים תרעומות על לא דבר. ואלה המשפחות האחרות שהיו רוצות דוקא לתת לילדיהם חנוך גמנסיאלי עברי, הלא יכולות היו לשלוח את ילדיהם ליפו הקרובה לירושלם אך מהלך שעות אחדות במסלת הברזל.

הנה כי כן לא היה²⁵ אז בירושלם צורך מיוחד בבית־ספר חדש בכלל ובגמנסיה בפרט, וגם השעה לא היתה מוכשרה לאסוף נדבות אל תחת דגל גמנסיה בירושלם. העסקנים הירושלמים לבם היה צר להם על אשר החמיצו שם מצלצל גמנסיה, שמצאו היפואים את הבקעה הזאת ראשונה והתגדרו בה: הירושלמים האמינו אז כי עוד תמצא ידם לקרב לבבות הציונים אל יסוד גמנסיה בירושלם, והמה המשיכו את קיום המוסד אולי ימצאו גואל. בצר להם, פנו אז העסקנים אל הגמנסיה היפואית, כי תקח היא, הגמנסיה ביפו, תחת כנפיה גם את הגמנסיה הירושלמית. העסקנים הירושלמים חשבו כי הד“ר מטמן־כהן ושיינקין והד”ר מוסינזון המה חרשי חכמים, אומנים־מומחים ליסד גמנסיות, ולכן המה, הירושלמים, היו מחלים את פניהם להוציא מן המצר את הגמנסיה שלהם. ואף אמנם נמצאו אז בין עסקני הגמנסיה היפואית, אשר היו נוטים להרחיב את גבולות האגודה, המשתדלת ע“ד הגמנסיה העברית ביפו, ולהביא אל תוכה גם את ההשתדלות ע”ד הגמנסיה הירושלמית. המנוח מר שיינקין פנה גם אלי, כי אצא גם אני בצבאות הלוחמים בעד יסוד וקיום הגמנסיה הירושלמית, וברזילי־אייזינשטאט שלנו דבר על לבי, השכם ודבר, כי נעלה את הגמנסיה הירושלמית ונתן אותה עליון לכל בתי הספר בארץ וגם להגמנסיה היפואית. עבר קול בעתונים המקומיים כי הד“ר מטמן כהן, שחבריו לא בחרו בו להיות המנהל של הגמנסיה בשנה ההיא, נכנס במשא־ומתן עם העסקנים הירושלמים על אדות הגמנסיה שלהם. והעסקנים “אזרו כגבר חלציהם” וחשבו מחשבות להוציא כרוזים גדולים ע”ד הגמנסיה בירושלם; והשם הזה הלא כל כך מצלצל, התרועה כל כך בוקעת את האויר במשכנות ישראל! משרבו בעלי התרועה חדלו להשגיח בשופרות והגמנסיה הירושלמית התקימה קיום עלוב כל ימיה עד – עד אשר באו, לאחרי הכבוש, חיים חדשים גם לירושלם. גלי החיים החדשים, גלי התחיה הלאומית, שתו קציר להשקפתם ולהשפעתם של “מאה שערים”, ובתי אונגרן, ונגרעה קרן ממוני הכוללים, ומאנשי ירושלם יצאו ויבנו להם את תלפיות ואת בית־הכרם ואת רחביה, וגם אנשי רוממה ואפילו בני רוחמה אינם חרדים לקולות מהיכל. לחם החלוקה נהיה גם בירושלם לחם מגואל והוא סמל הבטלה, ואוכליו נבזים ושפלים, או הולים וזקנים, ולא הם ירימו ראש. עתה כבר רב המקום גם בירושלם לבתי־ספר תיכוניים, והעיר לא תתואר בלי גמנסיה.

בין הגמנסיה “הרצליה” ובין הגימנסיה הירושלמית יש צד אחד, המפריד ביניהם. הגמנסיה בירושלם שייכת כלה למחלקת החנוך – תהי המחלקה אשר תהיה: של ההנהלה הציונית, של הסתדרות אחרת, של ממשלת הארץ, בעת אשר הגמנסיה “הרצליה” שומרת עוד על האוטונומיה שלה, אותה שהיתה לה “בימים מקדם”, בעת שהיתה שייכת לאגודת הגמנסיה שיסדה אותה. “הרצליה” מקבלת תמיכה מאת המקור, המכלכל בארץ את כל עניני החנוך העברי, אבל היא שלטת במוסד לבדה: בוחרת לה מנהל, ממנה מורים ומסדרת את תקציביה ושולטת ברכושה, – הכל על דעת עצמה: כבודה הראשון לא גלה ממנה.

יח. עצם אל עצם.

היתה תקופה, שמקום מושבה של “הסוכנות הציונית” היה בבירת ממלכת התוגר, בקושטא. שם היה גם בנק ציוני, בשותפות עם בנקאים ספרדים פרטיים, ושם התישבה גם העתונות של המפלגה, עתון אחד כלפי חוץ, בצרפתית, ועתון אחד בעברית כלפי פנים, מכוון אל החוגים היהודים בטורקיה. היתה אז שמועה, כי האמצעים להוצאת העתון העברי ניתנו לכתחלה לשם עתון בארץ ישראל, ואך בדרך התעכבו העורכים ויגיעו עד קושטא, ושם נוסד העתון שקראו לו “המבשר”. המערכת של השבועון הזה הזמינה גם אותי להיות בסופריה, ואנכי נעניתי לקריאתה במכתב, שאנכי שב ונותן לו מקום גם ברשימותי אלה.

וזה לשונו.

חברים,

הנה אתם אומרים להביא את בשורת התחיה של עם ישראל אל אחינו הספרדים היושבים בארצות המזרח. הרעיון נכון מאד. הנה אנחנו חושבים, כי אחינו אלה, אשר זה ארבע מאות שנה לא עבדו את העמים הנוצרים, נוטרי שנאה לעמנו מעולם, יעזרונו בעבודתנו לנער מעל רגלינו את עפר הגלות בשובנו אל המזרח, אל ארץ מולדתנו. בצפיתנו אנחנו מצפים, כי “גלות ספרד”, אחינו אשר באו אל ארצות התוגר ארבע מאות שנים לפנינו, לפני הגולים היוצאים עתה ממזרח אירופה, יהיו לנו לעינים עתה, יורו לנו את הדרך, אשר נבחר בו, בבאנו להתאזרח על יד שבטי האיסלם.

הן אלה תולדות “המבשר” אשר יסדתם. רגליכם עומדות על אחד ההרים בבירת קושטא, ומעל שפת הבוספורוס, זה מברח־הים הפותח שער ממזרח אירופה אל לב אסיה, אתם נותנים קול גדול, חברים, אל אחינו תושבי אסיה ואירופא, קול קורא לשלום ולברכה, לעבוד יחד, לשאת שכם אחד את כל כובד עבודתנו הלאומית.

האם יודעים אתם, חברים, את כל כבד העבודה הרבה, אשר העמסתם עליכם?

הנה אנכי יושב בארץ ישראל. לא תמול היא לי ארצנו; תרתי אותה עוד לפני עשרים שנה, בקרתיה עוד פעמים, וזה לי השנה השלישית שהתאזרחתי בתוכה אני וביתי ושורשתי בארץ, ויש אשר אני מתעסק בעניני הצבור הישראלי פה. ובעבודתי זאת אני לומד להכיר גם את אחינו הספרדים. עבודת צבור פה, – הוי, קשה היא עלינו ממש כקריעת ים סוף! כי עוד טרם הגיעו בני הגולה אל ארצנו, כבר נעשו איברים איברים, סחופים ומדולדלים יבאו המהגרים הנה, צולעים ונדחים בכל המובנים שאתם רוצים בהם. ואמנם יש ויש בקרבם הגחלת הלוחשת, הניצוץ היקר, לחמם את כל הלבבות יחד ולהיות עמוד מאיר להאיר את הדרך לפני כל העדה הנבוכה הזאת. אבל, אלקים גדולים, ככה תכבד העבודה על אנשי הצבור ועסקני הקהל להפיח את אש הגחלת השוקעת, את האור העומם ודועך לבל יתעה מן הדרך!

ובעבודתנו הכבדה הזאת אחינו הספרדים עוזרים בידנו אך מעט. אך אחדים, יחידי סגולה, יש אשר יתקרבו אלינו, עזוב יעזבו עמנו בהיותנו רובצים תחת סבל הצבור, אבל אך מעט מאד. וכל עבודתנו הלאומית פה, כל עבודת התחיה, שככה מעודדת אותנו, שככה מחממת אותנו, ומקרבת את עצמותינו היבשות אחת אל אחת – העבודה הגדולה והקדושה הזאת, כפי הנראה, כנכריה נחשבת כעיני רוב בנין ורוב מנין של המוניהם.

והן אנחנו, שבי הגולה, עושים כל אשר בידנו להתקרב אליהם, והספרדים נהנים ממנו ומכל מצבנו פה גם הנאה חמרית, גם הנאה רוחנית. הנה באנו, אנחנו, בני התחיה הלאומית, ופתחנו בנקים ויסדנו משרדים ומשתדלים לפתח ענפי מסחר וחרושת שונים, וכמעט אל כל העבודה הזאת אנו קוראים תמיד את אחינו הספרדים, אין לך בנק ומשרד של עסק זה או זה, שלא תמצא שם מאחינו הספרדים בין פקידיו, בין הפקידים הגבוהים, עד נשיאי המחלקה ועד בכלל. וכשבאנו לבנות בנינים של צבור ושל יחידים, אנו מוסרים עפ"י רוב את הבנינים להספרדים בקבלנות, וכאשר הצליח בידנו להשיג הלואה מאוצרות המוסדות הלאומיים שלנו, כמו בעניני “אחוזת בית” ביפו או בחיפה, אנחנו נותנים בזה חלק גם לאחינו הספרדים. אל בתי־הספר החדישים, שאנו מיסדים בכל כך עמל וקרבנות כספיים ורוחניים, אנו מביאים את ילדי הספרדים, ואין אנו מבכרים מעולם את ילדינו אנו על ילדיהם.

ואתם, חברים, הלא ידעתם, כי אחינו הספרדים לא השתתפו עד היום בפרוטותיהם לטובת מוסדותינו הלאומיים, אשר באמצעיהם נבראו כל הבנקים וכל הפרורים החדשים²⁶ וכל בתי־הספר הלאומיים ובכלל כל דבר התחיה. בדקו נא את רשימות השוקלים ובעלי המניות של הבנקים הלאומיים והקרן הקיימת לישראל ומניות הגמנסיה העברית – האם רבים המה הסכומים, שבאו לקופותיהם מאת אחינו הספרדים? פתחנו גמנסיה עברית ביפו, והנה בוחרים רבים מאחינו הספרדים לתת את ילדיהם לבתי הספר של הנזירים והנזירות הנוצרים, במקום אשר הרגש הלאומי והדתי של היהודי סובל כל היום, יען וביען כי שכר הלמוד בבתי־ספר של הנכרים מעט יותר קטן מאשר בבית־הספר היהודי הלאומי. וכאשר אנו קרבים לבנות בנינים צבורים ואנו מוסרים אותם לקבלנים מאחינו הספרדים, אנו נזקקים תמיד לתנאים מפורשים בכתבי־החוזה, כי המה מחויבים להשתמש בפועלים עברים, וכי מפרי התחיה שלנו יאכלו אחינו בני עמנו.

ויש דברים אשר אנחנו היהודים האשכנזים אינם מבינים אותם, אין הכרתנו הצבורית הולמתם.

הננו באים אל המזרח מארצות אירופה, מן המקומות אשר תמיד היו לנו מלחמות עם הסביבה הצוררת והנכריה, במקום אשר תמיד היינו נשקפים אל כל צרה וחמת מציקים היתה לנגדנו כל הימים, חמושי מלחמה היינו תמיד, והמלחמה מולידה גבורים. גבורת האגרוף אמנם לא התפתחה בקרבנו, כי במה היה נחשב כח הכבשה בקרב הזאבים הרבים, אבל גבורי רוח רבים בקרבנו. הגבורה הזאת התפתחה באמת בין אחינו בגולה. אנחנו התרגלנו להיות נכונים להביא קרבנות תמיד: קרבן־כסף, קרבן־עת, קרבן־כשרון – כלם עולים תמיד על מזבח האינטירסים הלאומיים של עמנו. עברו נא בקהלות אחינו באירופה, ביחוד באלה המדינות אשר משפט עמנו נגזל שם. העשירים מרימים תמיד תרומה יותר מכפי יכלתם, העסקנים מקדישים את עתותיהם לצרכי הצבור העברי, וכל כחותיהם של הסופרים והחכמים העברים קדש המה לעניני עמם. והעבודה הלאומית היא תמיד עבודת הקודש, משרה של כבוד, שכל ריח של מקח וממכר פוסל בה. לכו וחפשו בנרות, האם תמצאו בין הסופרים העברים איש, שאפשר לקנותו במחיר חדשי ולהתקשר עמדו בכתב־חוזה, כי כזה וכזה יכתוב ומזה ומזה יחדל? אצלנו זה מן הנמנע, ואצל אחינו הספרדים טפוס כזה נמצא, עומד ומשמש, לדאבוננו. טפוס כמו זה האיש פריסקו, הנמכר לעקר להלחם במחיר משכורת בשאיפותיו של העם לשוב לתחיה, – לא יתואר בקרב אחינו האשכנזים.

הנה עוד משל.

אתם זוכרים את ימי הפרעות במזרח אירופה, את המשפטים והדינים אשר תמיד שמה לאחינו. ואחינו מנסים שמה תמיד לדבר אל שונאיהם מנדיהם בשער המשפט, להגן על זכותם ולהראות את צדקתם. במקרים כאלה עורכי־דין מאחינו נמצאים תמיד לכל עניני הצבור, בלא כסף ובלא מחיר תמצאו עורכי־דין לכל דבר משפט כללי, ורבים מן העורכים חושבים לכבוד להם לעבוד את עבודת הצבור הזאת. ופה, בארץ ישראל, כאשר קרה לפני שנתים המאורע הידוע בפורים תרס"ח, והקונסול הרוסי ביפו התחבר אל הקימקם לעולל עלילות ולהתנפל על היהודים שבי הגולה, ועורך־דין אשכנזי לא היה בתוכנו לעמוד בפרץ, לא מצאנו עזרת־חנם מאת העורך־דין הספרדי.

דברים כאלה, שונה אני, אין הכרתנו הלאומית אנו הולמתם כלל. רגשותינו המוסריים מתקוממים נגדם בכל עז.

ההכרה הלאומית אינה מפותחה עדיין אצל אחינו הספרדים ורגשותיהם הלאומיים הכלליים קהים. עניני הצבור שלהם היו יותר מסודרים, יותר בטוחים, אין חותר חתירות תחתם, בגלל זאת המה שוקטים על שמריהם, והזרם של האשכנזים ההולך ושוטף עתה אליהם צריך להביא בקרבם תסיסה גדולה. אין המה עוד מסוגלים השתא לקבל אל תוכם את התערובת הזאת, לא במהרה תעכל קיבתם אותנו. וגדולה העבודה אשר לקחתם, חברים, עליכם לאחד את שני החמרים האלה ולהדביקם ולעשותם לבשר אחד. גדולה וכבדה היא, אבל היא בגדר האפשרות, יען וביען כי היא מוכרחת. גם האשכנזים גם הספרדים בני ישראל המה, ואם בארץ אחת המה באים לשבת, אז אי אפשר הדבר כי יתפרדו, כי ישמור כל אחד ואחד רק את אינטריסיו לבדם.

ואולם אל תחת דגל הרעיון הזה, רעיון התאחדות הספרדים עם האשכנזים בארצנו, עליכם לקרוא את טובי אחינו מן הספרדים. מבניהם תקחו לנביאים ומבחוריהם ללוחמי ההתאחדות. עליכם לקרוא לעזרתכם את טובי הסופרים מן הספרדים. אין כל ספק, כי יש כאלה ביניהם, ואך על המערכת לחפש אחריהם. המה, הסופרים־הספרדים, יודעים את נפש קהלם, יודעים את הלך־רוחם של קהל־קוראיהם, יבינו במה לתפוס את לבותיהם. “החפץ להבין את המשורר, עליו ללכת למקומו” – אמר גיטה, ואני בטוח כי המונים המונים מאחינו הספרדים אינם מבינים עוד לא את ביאליק ולא את מנדלי מוכר ספרים וגם לא את אחד־העם. מהלך מחשבותיהם של הספרדים, ואף כי מעוף שירתם, שונים לגמרי מאלה אשר לנו. העוקצים שלנו אינם מכאיבים בבשרם, והדבש אשר לנו לא יטעם חכם. אבל אנשים מתוך קהלם, מקרב הספרדים, ימצאו את הדברים הנאותים בשביל רעיון ההתאחדות, בשביל בשורת התחיה הלאומית. ודבריהם המה יפוצצו את הסלעים החוצצים בין אחינו אלה ובינינו. אמנם יחסר אולי הברק החיצוני לדברי הסופרים הספרדים, לפי טעמנו אנו יהיו הרבה ממאמריהם אולי מלאי ילדות ותמימות; אבל תחת זאת הדברים האלה ימצאו את המטרה. בשירת שופן או וגנר לא תקחו את לבב המזרחי. שירו לו משיריו, יאזין בהם את הד הריו החרישים ואת הס־המדבר, – ורוחו ילך שבי אחריהם.

רבה העבודה הזאת, חברים, אבל היא הרת תוצאות נכבדות. לא להפחידכם אני בא, חברים, אך לעודדכם ולהאיר אור על הדרך אשר התיצבתם עליה. עוררו נא את הכחות הלאומיים, אשר נרדמו בקרב אחינו הספרדים. למדו את צעירי הספרדים ואת חכמיהם קשת הסופרים. יתחילו בסדרי הקהלות הפרועים, יעוררו את חניתותיהם על מאשריהם המתעים, וצעד אחר צעד ישימו סופריהם את לבם גם אל מול המלחמה הקשה, – אל עניני כלל האומה, ועל שדה רחב־ידים זה, שדה המלחמה בעד האינטרסים הכלליים של האומה הישראלית בארצנו, הסופרים האשכנזים יתנו להם ידם, ושכם אחד נלחם ונעבוד את עבודת עמנו.

והעוקצים היוצאים ובולטים מתוך הדברים האלה חדרו אל תוך לבות אחדים מן הספרדים, היושבים גם בארץ ישראל. מבין מכירי הספרדים נכנסו עמדי בשיחות על הנמוקים והסבות, היוצרים את אי־ההבנה שבינינו. המנוח אלברט ענתבי אמר לי שהוא קרא את מכתבי ההוא פעם וחזר עליו. והוא אמר: אל נא יהיו לך פריסקו ועורך־הדין הספרדי אשר בעירכם למופתים לשפוט מהם על כל הספרדים.

יט. אגודת האלף.

הנני נותן לפני הקורא חומר יבש מאד, שכפי הנראה אין בו לחלוחית של חומר: כלו מספרים, צרופי מספרים, חבור וחסור. ובכל זאת אני רוצה לקוות, כי הקורא לא יפסח על הפרק הזה, ואני גם בטוח, כי אם אך ינסה לקרא בו, אז גם ימשיך את הקריאה, ובכל עת קריאתו לא תסור בת־צחוק מעל פניו. ויש אשר גם לא יאמין, כי אמנם נמצאו אנשים, שהרו והגו ועסקו ברצינות בצרופי המספרים, ואנשים אחרים, ומספרם היה מאות, קימו וקבלו את הספירות בלי חוכא ואטלולא, וגם סופרים רשמו אותם ודנו עליהם. כל כך הדבר לא יֵאמן, עד כי כמעט רואה אני צורך בדבר להצהיר, כי אין אני משטה בכם, קוראים, ואת כל המספרים אנכי מעתיק לפניכם מעל אסמכתות רשמיות.

אני רושם בזה פרקים מתולדות “דורשי ציון”, אחת מאגודות האלף. חברות כמו אלה נוסדו, או נעשו נסיונות ליסד, בערים רבות: ורשוי, ביאליסטוק, קובנו, וילנה, מינסק, בריסק דליטא, מוסקבה, יליסבטגרד, יקטרינוסלב ועוד. והקובץ “ציון”, שעורכו היה המנוח וסילי ברמן, אדם הגון, בר דעת ובעל השכלה אירופית, מקדיש עמודים שלמים לחלום הזה, פרי ההזיה של מחשבי קצין וגימטריאות, וגם השבועון “וסחוד” מטפל בענין זה. בזה התבטאה אז הצִמְאָה לחלקת אדמה, לאחוזת־נחלה בארץ־ישראל, השאיפה הטמירה להיות שותפים במעשי הגאולה.

“אגודת האלף” – חברה של אלף מניות, מחיר האחת מאתים רובל, שמשתלמים במשך חמש שנים, ארבעים רובל כל שנה בצרוף רובל אחד להוצאות ההנהלה במשך השנה הראשונה. בספר התקנות היה כתוב, שאם הכרמים לא יתנו פרים שנה אחת, אזי החובה על בעלי המניות להוסיף לשלם ארבעים רובל לשנה במשך שתים־שלש שנים. בכסף הזה חשבה החברה לקנות עשרת אלפים דונם אדמה ולנטוע את השטח הזה כרמים. במשך ארבע השנים הראשונות, בכסף חמשת התשלומים השנתיים שתקבל מאת החברים, החברה נוטעת שלשה מליונים גפנים, וההכנסות של השנים הששית, השביעית והשמינית צריכות היו לתת, לפי החשבונות, לכל חבר מאלף החברים נחלה בת עשר דיסיאטין (כל דיסיאטינה היא בערך אחד־עשר דונם), ששתים מהן תהיינה נטועות כרמים נושאי פרי.

וזוהי תכנית העבודה של החברה ההיא, ואלה הםהחשבונות:

השנה הראשונה. החברים מכניסים 40 רובל כל אחד בצירוף רובל אחד להוצאות – בס"ה 41,000 רובל.

קונים עשרת אלפים דונם במחיר 9 פרנק הדונם. מחיר כל פרנק לערך 40 קופיקות – בס“ה 36,000 אלף רובל, הגבלת האדמה – 300 רובל; נסיעת הצירים לקנות הקרקע – 1000 רובל; בנין שני בתים בשביל המשגיחים – 2,000 רובל; יתר הבנינים והוצאות שונות – 1,700 רובל, בס”ה 41,000.

השנה השניה, שהיא ראשונה לנטיעות. התשלומים השנתיים של החברים 41,000 רובל.

שני סוסים, 75 רובל האחד– 150 רובל; עשרה שורים 30 רובל האחד – 300 ר‘; עגלה אחת – 100 רובל; מכשירי עבודה – 1,250 רובל; בנין שני בתים לפועלים תמידיים – 2,000 רובל; יטעו בשנה זו לעת־עתה 150 דיסיאטין כרמים, שבזה יתעסקו פועלים בס"ה כמשך 57,750 ימי עבודה, שמהם ששים פועלים תמידיים יקבלו 150 רובל לשנה – 9,000 ר’; מאתים ושמונים וחמשה פועלים זמניים שיעבדו 150 יום במחיר 60 ר' – 17,100 רובל; 750,000 שתילים (8 ר' האלף) – 6,000 רובל; משכורת להמנהל הראשי – 1,000 רובל; למנהל החשבונות ולהגנן (500 ר' לכל אחד) – 1,000 ר‘; לחמשה משגיחים (300 ר' לכל אחד) – 1,500 רובל; הוצאות בלתי נראות מראש – 600 ר’. בס"ה 40,000 רובל.

השנה השלישית, שניה לנטיעות. החברים מכניסים 40,000 רובל,

בנין עוד שני בתים למשגיחים – 2000 ר.; השגחה על הנטיעות דאשתקד תדרוש עבודה של 1500 ימי עבודה, ארבעים קאפ' היום – 600 ר‘; נקוי ותקון של הכרם דאשתקד ־ 1,000 ר’; נטיעה של 150 דיסיאטין – 25,100 ר‘; 750,000 שתילים – 6,000 ר’; משכרת למנהל, למשגיחים ולגנן – 3,500 ר‘; הוצאות בלתי נראות 800 ר’. בס"ה 40,000 רובל. ההוצאה מתאימה אל ההכנסה.

השנה השלישית לנטיעות. תשלום החברים – 40,000 רובל.

שמירה והשגחה על הנטיעות הקיימות – 1,200 ר‘; השגחה על הכרמים דאשתקד – 1,000 ר’; נוטעים 150 דיסיאטין חדשות ויעלה – 26,100 ר' (שתילים כבר יש מן הכרם של השנה הראשונה); משכרת 3,500 ר‘; הוצאות בלתי נראות ומתנות – 1,200 ר’. בס"ה 000 33 רובל. נשאר בקופה – 7,000 רובל.

השנה הרביעית. התשלום האחרון של החברים 40,000 ר‘; נשאר בקופה – 7000 ר’; הכנסה מן הכרמים שנטעו בשנה הראשונה, 150 ר' מכל דיסיאטינה – 22,500 – בס"ה הכנסה 69,500 רובל.

שמירת הכרמים של שלש השנים – 1,800 ר‘; השגחה – 1,000 ר’; נטיעת עוד 150 דיסיאטין כרמים – 26,100 ר‘; משכרת – 3,500 ר’, הוצאות בלתי נראות – 3,100 ר‘. בס"ה הוצאה – 35,100 ר’. שארית בקופה – 34,100 רובל.

השנה החמישית. נשאר בקופה – 34,000 ר‘; הכנסה מהכרמים שנה הראשונה, 300 ר’ מכל דיסיאטינה (6 קאפ' מכל ענף) – 45,000 רובל, הכנסה מהכרמים שנה שניה, 150 ר' מכל דיסיאטינה, – 22,500 ר'. בס"ה הכנסה – 101,500 רובל.

שמירתם של ארבעת הכרמים (600 ר' האחד) – 2,400 ר‘; השגחה על הארבעה ־ 1,000 ר’; משכרת – 3,500 ר‘; קנית חלקה חדשה בשטח של אלף דיסיאטינות, 40 ר’ הדיסיאטינה – 40,000 ר‘; הגבלת הקרקע –350 ר’; באר – 3,000 ר‘; בנינים חדשים–7,000 ר’; סוסים, שורים, עגלה, כלי עבודה – 1,700 ר‘; יטעו 200 דיסיאטינות, 77,000 ימי עבודה – 14,500 ר’; פועלים זמניים 380 מאה וחמשים יום כל פועל במחיר ששים ר' 22,800 ר‘; בבנין הראשי – 500 ר’; משכרת לשבעה משגיחים, 300 ר' לאחד – 2,100 ר‘; הוצאות בלתי נראות–2,450 ר’. בס"ה–101,500 רובל.

השנה הששית. הכנסת הכרם הראשון (450 ר' מכל דיסיאטינה) – 67,500 ר‘; מן הכרם השני (300 ר' מכל דיס.) – 45,000 ר’; מן הכרם השלישי (150 ר' מכל דיס.) – 22,500 ר'. בס"ה הכנסה – 135,000 רובל.

שמירת הכרמים של החלקה הראשונה – 2,400 ר‘; משכרת הפקידים של החלקה הזאת – 3,500 ר’; שמירת הכרמים של החלקה השניה – 400 ר‘; משכרת לפקידים של חלקה זו – 2,600 ר’; ההשגחה על חלקה זו – 1300 ר‘; קנית חלקה חדשה של אלף דיסיאטינות – 40,000 ר’; הגבלת החלקה ־ 300 ר‘; כלי עבודה, בנינים, באר בשביל חלקה זו – 11,750 ר’; נטיעת מאתים דיס. שתדרוש 46 פועלים תמידיים, 200 ר' בשנה לכל אחד, 34 פועלים חדשים זמניים 150 ר' לשנה האחד ועוד 380 פועלים למאה וחמשים יום 60 ר' האחד – 37,100 ר‘; שכר הגנן הראשי – 500 ר’; 7 משגיחים (300 ר' לאחד) – 2100 ל; הוצאות בלתי נראות – 4550 ר'. סכום ההוצאות – 107,000 רובל. ונשאר בקופה – 28,000 רובל.

השנה השביעית. ההכנסה מן הכרמים הראשונים (600 ר' כל דיס.) – 90,000 ר‘; מן הכרמים של השנה השניה (450 ר' מכל דיס.) – 67,500 ר’; מן הכרמים של השנה השלישית (300 ר' מכל דיס.) – 45,000 ר‘; מן²⁷ הכרמים של השנה הרביעית (150 ר' מכל דיס.) ־ 22,500 ר’. בקופה נמצא מאשתקד – 28,000 ר'. בס"ה הכנסה ־ 253,000 רובל.

שמירת החלקה הראשונה – 2,400 ר‘; משכרת הפקידים שלה ־ 3,600 ר’; שמירת החלקה השניה – 800 ר‘; ההשגחה על הכרמים 1,350 ר’; משכרת לפקידיה ־ 2,500 ר‘; קנית חלקה חדשה של 1000 דיסיאטינות – 40,000 ר’; הגבלה – 350 ר‘; נטיעת 200 דיס. שתדרוש 39 פועלים שנתיים (200 ר' בשנה האחד), 41 פועלים חדשים בשכר 150 ר’ האחד ועוד 380 פועלים זמניים לעבודה 150 יום – 36,750 ר‘; באר, בנינים, כלי עבודה, כמו בשנים הקודמות – 11,750 ר’; להגנן הראשי ולשבעת עוזריו ־ 2,600 ר‘; הוצאות בלתי נראות – ⁷,500²⁸ ר’. בס"ה הוצאות 113,000 ר' ונשאר עוד בקופה – 140,000 רובל.

השנה השמינית. שארית בקופה – 140,000 ר‘; הכנסת הכרם הראשון, 15 קאפ’ מכל גפן ־ 112,000 ר‘; הכנסת הכרם השני, 12 קאפ’ כל גפן – 90,000 ר‘; הכנסת הכרם השלישי, 9 קאפ’ הגפן ־ 67,500 ר‘; הכנסת הכרם הרביעי, 6 קאפ’ הגפן – 45,000 ר‘; הכנסת הכרם החמישי, 3 קאפ’ כל גפן – 30,000 ר'. בס"ה הכנסה ־ 485,000 רובל.

השגחת החלקה הראשונה ומשכרת הפקידים ־ 5,900 ר‘; ההוצאות על החלקות השניה, השלישית והרביעית (3,400 לאחת) – 10,200 ר’; השגחה על החלקה האחרונה – 1,350 ר‘; קונים חלקה חדשה בשטח של שלשת אלפים דיסיאטינות בסכום – 120,000 ר’; הגבלת החלקה ־ 1,050 ר‘; בנינים, בארות, כלי עבודה ובהמות – 35,250 ר’ (פי שלשה מאשר בשנה הקודמת); יטעו 600 דיסיאטינות, בעזרת 18 פועלים מנוסים המקבלים 200 ר' לשנה, 222 פועלים חדשים שמשכרת האחד 150 ר' לשנה ואלף וארבעים פועלים העובדים 150 יום ומשכרתם ששים ר' האחד ־ 105,300 ר‘; משכרת לשלשה משגיחים ועשרים ואחד עוזרים – 7,800 ר’: הוצאות בלתי נראות – 13,150 ר'. בס"ה – 300,000 רובל, ועודף בקופה – 185,000 רובל.

השנה התשיעית. הכנסה של הכרם הראשון (15 קאפ' כל גפן) – 112,000 ר, הכרם השני (15 קאפ' הגפן) – 112,000 ר‘; הכרם השלישי (12 קאפ' הגפן) – 90,000 ר’; הכרם הרביעי (9 קאפ' הגפן) – 67,500 ר‘; הכרם החמשי (6 קאפ' הגפן) 60,000 ר’; הכרם החדש (3 קאפ' הגפן) – 30,000 ר‘. העודף בקופה – 185,000 ר’. בס"ה ההכנסה בשנה זו – 657,500 רובל.

ההוצאות על הכרם הראשון – 5,900 ר‘; על השני, השלישי, הרביעי ביחד עם המשכרת לפקידים – 10,200 ר’; ועל החמשי: משכרת, השגחה, שמירה – 14,200 ר‘; קונים עוד חלקה בשטח ארבעת אלפים דיסיאטינות ־ 160,000 ר’; הגבלת החלקה – 1,400 ר‘; בארות, בהמות כלי עבודה, בנינים – 47,000 ר’; נוטעים 800 דיס. והמלאכה תדרוש 320 פועלים תמידיים, 150 ר' האחד, ועוד 1,520 פועלים למאה וחמשים יום, 60 ר' האחד – 139,200 ר‘; המשכרת – 10,400 ר’; הוצאות בלתי נראות 30,200 ר‘. בס"ה 418,500 ר’. נשאר בקופה 239,000 רובל.

השנה העשירית:

הכנסה. הכרם הראשון – (15 קאפ' הגפן) – 112,500 רובל

" השני – ( " " " ) –112,500 "

" השלישי – ( " " " ) – 112,500 "

" הרביעי – (12 קאפ' " ) ־־ 90,000 "

החלקה השניה – (9 קאפ' " ) – 90,000 "

" השלישית – (6 קאפ' " ) – 60,000 "

" הרביעית – (3 קאפ' " ) – 30,000 "

השארית משנה העברה – 239,000 "

ס"ה 846,500 רובל.

הוצאה. השגחה ומשכרת של חלקה א' 5,900

ב' 3,400

ג' 3,400

ד' 3,400

ה' 10,200

ו' 18,950

הוצאות בלתי נראות 51,250

ס"ה 96,500 רובל.

ונשאר לטובת החברים לאחר עשר שנות עבודה, מלבד הכרמים, עוד כסף מזומן – 750,000 רובל,

_______________

כך עלה במחשבה מלפני “פרויקט־מאכערים”, יוצרי תכנית, היושבים במינסק ורואים חלומות בארץ־ישראל. והמציאות מה אומרת?

את זאת יראה הקורא במה שיבוא. הייתי אז במינסק בעת לדת “דורשי ציון”, ועלי היה הגורל לסתום עליה את הגולל…

כ. עין זיתים.

ביום סְתָו אחד באו אלי שני אנשים מן הגליל העליון וישטחו לפני את בקשתם להשתדל לפני פקידות יק“א בראש־פנה להציל את נחלתם מידי עושקים. אחד מן הבאים היה מבני מחוזנו ברוסיה וגם נשא לו לאשה את אחת מבנות משפחת אשתי. ואני את הגליל העליון עוד טרם בקרתי אז, את הענינים שם לא ידעתי, וגם לא הכרתי את אנשי הפקידות של יק”א במקום ההוא. מלבד זה לא הייתי חלילה חסר עסקנות צבורית גם ביפו, ולא היה לי כל צורך לנוע למרחקים לבקש לי עסקי צבור, ובשביל זה כמעט לא חפצתי לקבל את פני האנשים שבאו אלי. ואולם בעת ההיא ישב בביתי חותני, אשר בא אז מרוסיה לבקר אותנו ואת הארץ, והאנשים פנו אליו, והוא השפיע עלי כי אטה אזן לדברי הבאים ולהשתדלותם. אלה היו שני אכרים מן המושבה “עין־זיתים”, נחלת החברה “דורשי ציון”, שנים מחברי הועד של המושבה.

ואני יודע ומבין, שלא רבים האנשים היודעים את המושבה “עין־זיתים” ומה היא החברה “דורשי ציון”, ואנכי חושב לי לחובה לקבוע מקום בספר זכרונותי גם למקרה “יוצא־דופן” זה מעולם החלומות אשר בתולדות ישובנו. רבים, רבים מאד הנסיונות שהישוב העברי בארץ־ישראל נתנסה בהם, ואין כל ספק שעוד גם עתה פרק הנסיונות טרם נגמר כלו. הן לא יהפוך גוי נודד את חייו פעם אחת, וגם ארץ שוממה לא תשוב לתחיה ביום אחד. ודבר הנסיונות הצבוריים והישוביים שלנו בארץ־ישראל תורה היא וללמוד אנו צריכים אותה. וגם ענין “דורשי ציון” הוא אחד הדפים של ספר התורה הזה.

____________

“דורשי ציון” – זה השם הרשמי של “אגודת האלף” במינסק, אחת האגודות אשר צמחו ככמהין וכפטריות אז, בימים הטובים ההם, בשנת תר"ן, בעת אשר אך נתאשר הועד האודיסאי, ובכל עיר מערי התחום חלמו על דבר נחלת שדה וכרם, העיקר – כרם, עם גפנים וענבים, אלה הענבים אשר כה יקר חזיונם בערי התחום בליטא ופולין. אז נמצאו אברכים בכל הערים הגדולות, מן “הקוראים הנכבדים” של “המליץ” המנוח, והאברכים האלה יצרו פרויקטים איזה הדרך לכבוש את ארץ־ישראל. אז נולד גם הפרויקט של “אגודת אלף”, אשר על פיהו אלף איש יכולים לרכוש להם בית ושדה וכרם בארץ־ישראל במשך חמש שנים, בהכניסם… ארבעים רובל לשנה, לא יותר, כמפורט בפרק הקודם. ארבעים רובל לשנה במשך חמש שנים – ולכל חבר בית, שדה, כרם, ועוד סכום כסף במזומנים… “הלב, מה לך עוד?”

זה היה על פי התכנית אשר ערכו במינסק, כאמור, בשנת תר"ן, ובשנה ההיא או בשנה שלאחריה הלכו במלאכות “אגודת האלף” המינסקאית שני צירים לארץ־ישראל לרכוש אדמה בשביל אגודתם. מובן, כי הצירים נבחרו מקרב יוצרי התכנית, שני מלמדים, שם האחד חפץ שם השני סליפיאן, מלמדים “כמה שנאמר”, אשר לא ראו מעודם לא שדה ולא כרם, ואינם מכירים בין חטה לשעורה. שני אלה באו לארץ ישראל ויקנו בשביל האגודה כברת ארץ בגליל העליון, ארץ הרים ובקעות, אבני סיד ואבני גיר, ויטעו גפנים ויעשו בנחלת האגודה כפי אשר הורה אותם רוח מבינתם. ובכן הביאו את האגודה עד משבר במשך שנים אחדות, והחלום אשר חלמו בני האגודה לבוא באלפיהם אל הנחלה, הלך לו כמעט רגע.

ואולם זה היה בימים הטובים ההם, כאשר הנדיב הידוע עורר בארץ־ישראל תעמולה רבה עם המון פקידים וגננים מכל המינים והמדרגות. אנשי עצתו של הברון היו אז שייד, ערלאנגר, צדוק כהן, וכל צרה וכל תקלה בארץ ישראל באה אז עד הנדיב, והוא היה מושך את חסדו, והיה מושך מן הטיט ומן הבוץ את כל הענינים, אשר כמו באו עד משבר, אשר היו נכונים למוקדי רגל. נשיא חברת “אגודת אלף” במינסק היה הסופר והעסקן הצבורי, רבי יהושע בר"י סירקין, איש נכבד ונשוא פנים, והוא פנה לעזרת מאחזי כסא הנדיב; ויֵעתר הברון לבקשת האגודה, ויקח את הנחלה, אשר רכשו בשבילה ציריה בגליל העליון, תחת פקודתו, והוא צוה עליהם פקידים ומנהלים, ויבנו שם בתים למושב פועלים וגדרות למקנה וצאן, ויטעו שם זיתים – הלא היא הנחלה “עין־זיתון” אשר על יד העיר צפת בגליל העליון מהלך שעה מהמושבה “ראש־פנה”.

וחלום ה“אלף” גז ככל חלום. עין בעין ראו גם בעלי ההזיה אשר בקרב החברה, כי אלף איש לא יוכלו להתנחל תחת דגל החברה “דורשי ציון”. שני המלמדים, אשר קנו את הנחלה וינהלו אותה עד אשר לקחה הנדיב תחת חסותו, שבו למינסק לבקש להם מעמדות – לקבץ תלמידים חדשים. רבים, רבים מהחברים של ה“אגודה” חדלו להביא את תרומותיהם בראותם כי מטרת האגודה מהם והלאה. עוד נמצאו שרידים, אשר הביאו אי־אלה סכומים, ויהי הכסף המעט הזה לכלכל את הסופר והמזכיר של האגודה. דבר אגודת האלף, כלומר “דורשי ציון” היה הלוך והשתכח מקרב הקהל, מקרב “חובבי ציון” ברוסיה.

והנחלה של “דורשי ציון”, נחלת “עין־זיתון”, אך באה לידים אמונות, ביחוד לידים מלאות כסף ואמצעים לכלכל נחלה, – קבלה פנים אחרים. המנהלים והגננים נהלו את הנחלה בכל אשר חסר לה, הרבו את נטיעותיה, שפרו את אדמתה ויגדילו את רכושה, עד כי במשך עשר שנים לא היו להנחלה הזאת פניה הרעים עוד; היא נהיתה לנחלה כבת ששת אלפים דונם, ועליה נטועים כשמונת אלפים זיתים ושבעים וחמשה הקטר ענבים. אמנם האדמה לא חדלה להיות את אשר היתה – אבני סיד, ועל גבעותיה לא היתה מסלה ועגלה לא עברה בה; אבל המקום יפה עד מאד, אוירו טוב ובריא ומימיו זכים וטהורים ומתוקים, והוא קרוב אל העיר הגדולה צפת; ששם נקל למכור כל פרי משק הכפר. ולכן כאשר עברו כעשר שנים, זכרו בני האגודה “דורשי ציון” את נחלת “עין־זיתון” הנמצאת ברשות הנדיב, ולא שכחו כי הנחלה הזאת להם היתה בראשונה. ומפני כי גם הנדיב מסר את עניניו בא“י לבעלי חברת יק”א, והחברה הזאת שמה לב לגמור את כל “העסקים” אשר אין כל תקוה מהם כי יתיצבו בזמן מן הזמנים על רגליהם, לכן שמו לב גם אל הנחלה “עין־זיתון” התבוננו, על מה ולמה משקיע הנדיב זה שנים מספר כסף רב בנחלה הזאת, – זאת הנחלה אשר בעליה המה – אגודה שלמה, חברה בת אלף איש, אשר אין יודע מי ומתי יבאו להתנחל על האדמה הזאת. ולכן הציעו ראשי יק"א לפני הנשיא של “דורשי ציון” לקחת את נחלת “עין־זיתון” מאת הפקידות.

הנה כי כן²⁹ החזירה החברה “דורשי ציון” את גרושתה, ותשב ותקח את נחלתה “עין־זיתון” מיד הפקידות. אבל מי מן החברים יכלכל את הנחלה? אז – זה היה לפני שנים רבות – קראו אספה כללית במינסק, ומכל האלף איש באו אל האספה רק אי־אלו עשרות אנשים, והמה החליטו להוציא קול קורא אל כל החברים באשר הם שם, כי יבאו ויכניסו כסף די כלכל את הוצאות הנחלה “עין זיתון” וכל אשר לא יבא לקול הקורא במשך מספר שנים ולא יביא את התרומה, כפי אשר קצבו, אבד את זכותו. ובאספה הכללית ההיא בחרו בועד חדש מאנשי עיר רעזיצא, עיר מחוז בפלך ויטבסק, מן האנשים אשר הודיעו בעת האספה, כי המה נכונים לקבל על עצמם כלכלת הנחלה על פי התנאים, אשר החלטו באספה הכללית.

ובכן, באספה ההיא נולדה בת לחברת “דורשי ציון” ונקראה בשם “שותפי עין זיתון” אשר לאגודת “דורשי ציון”' והבת הזאת החלה לעשות את מעשיה בנחלתה.

כא. והנה החלום.

ראשית מעשי הועד החדש בקרית רעזיצא היתה, כמובן, לשלוח מנהל לקבל את הנחלה מיד הפקידות של יק"א ולכלכל את הנחלה. את מי שולחים? ברעזיצא היה איש חנוני, ולו היה בן יחיד, חולה מחלת השחפת, אשר הרופאים יעצוהו ללכת לארצות החמות. והנה הכל יודעים, כי ארץ־ישראל מקומה באזור החם, – ובכן הציע האיש ההוא את שרותו לפני הועד, ומובן, כי הועד מצא לטוב לפניו להשתמש במקרה הזה. האיש ובנו החולה הלכו לארץ־ישראל ויבאו אל נחלת “עין־זיתון”. והנחלה היא בגליל העליון, ובימי החרף יש אשר גם השלג ירד שמה, ובנחלת “עין זיתון” קריר האויר גם בימי הקיץ. מחלת הצעיר גברה עליו, ולא ארכו הימים ורוחו שבה אל האלהים.

החנוני מרעזיצא, אשר בא להיות מנהל אחוזה בארץ־ישראל, מצא שם בעמק עין־זיתון בתים אחדים, ושם יושבים פועלים עברים, שני אנשים צעירים בעלי משפחה. זולת שתי המשפחות האלה לא היה איש בכל האחוזה, אשר סביבה יושבים רק ערבים, מן הפלחים והבדואים, הממלאים את כל עבודת השדות והנטיעות אשר בנחלה. החנוני הזה איננו שומע אף הברה ערבית אחת, איננו יודע את מוצאי ומבואי המקום ההוא, בודד הוא בין סלעי גיר, גבעות עולם ועמקי תופת, וסביביו אנשים אשר לא ישמע לשונם. כראות את התאנים במדבר ראה את שתי משפחות הפועלים, היושבים עוד בתוך הנחלה, בטרם יצאו גם המה מקרבה, ושני הפועלים ומשפחותיהם אתם מחויבים לעזוב את הנחלה ולצאת מתוכה, יען כי קבלו כסף הענקתם מאת הפקידות של היק"א. ועליהם לעזוב את הנחלה ואת מקומם לבעלי החדשים – לפקידי ומנהלי “דורשי ציון”.

אז הסכימו ביניהם, המנהל־החנוני של “דורשי ציון” מצד אחד, ושני הפועלים מהצד השני, כי שתי המשפחות תשארנה לשבת על נחלת “עין־זיתון”, וכי יסופחו גם המה לקהל החברים של “דורשי ציון” וחלק כחלק יתחלקו בנחלת “עין זיתון” עם יתר החברים ביום אשר תֵּחלק הנחלה. מני אז היו שני הפועלים המנהלים האמתיים של הנחלה, והאדון החנוני רק אִשר את חשבונותיהם ואת מעשיהם של שני הפועלים. הועד ברעזיצא לא היה שבע רצון ממנהלו, וישלח מבקר לבקר את פעולות המנהל, וימצא בו און וגם את אשר עשה להביא פועלים זרים לגבול החברה. המנהל הוסר ממשמרתו, ועל מקומו בא להיות מנהל המבקר, אשר גלה את העונות ואת הפשעים של ההנהלה הקודמת.

המנהל החדש, אשר בא מטעם הועד ברעזיצא לכלכל את הנחלה, מצא על המקום את שני הפועלים, – אבל המה כבר חדלו להיות פועלים, אנשים פשוטים הבאים על שכרם במחיר עבודתם, אך המה “חברים”, ככל חברי האגודה “דורשי ציון” וכיתר שותפי “עין זיתון”, ועוד יתרון להם על יתר החברים ועל יתר השותפים בזה, אשר השנים האלה יושבים על המקום, מתאחזים בנחלה, בעת אשר כל החברים ואף האדון הועד יושבים להם נפוצים, אובדים ונדחים בכל ערי התחום אשר ברוסיה הגדולה. שני הפועלים – ראוי וצריך לקרוא אותם בשמותם: שם האחד לוינסון ושם השני רוזנבלום – הבינו כרגע את מצב הענינים³⁰, כי עד אשר ימצא ועד “דורשי ציון” דין ומשפט, כי עד אשר תעשה דרכה מכונה נושנה, רבת הגלגלים וכבדת התנועה כ“אגודת־האלף” – יעברו ימים ושנים, וכין כה וכה אפשר ואפשר להאחז בנחלה. כי ראו הפועלים ונוכחו, כי כל הועד ברעזיצא חדַל־אישים³¹ הוא, ובמקום החנוני אשר הסירו שלחו מנהל חדש, זקן ככן ששים וחמש שנה, חרש ואיננו שומע, המתפאר בזה, כי ארבעים ושלש שנה היה מלמד אצל הבע"ב היותר חשובים בקהל רעזיצא. עם ועד כזה, אשר לו מנהלים כאלה, אפשר מאד לנסות את ההצלחה, אולי תהיה היכולת לקחת את הנחלה “עין־זיתון”, לרשת אותה לאט לאט, דרך כה או כה…

המלמד־המנהל נגש אל עקרבים. שני הפועלים עשו כל אשר בכחם להניס אותו מתוך הנחלה. שלחו בו את הכלבים, הסיתו בו ערבים, הוליכו עליו אימים בירותם על יד חלונו מקנה־רובה, גם חלקו לו מכות נאמנות ויגזלו ממנו תעודות ומכתבים, אשר היה לו צורך בהם. ואולם האיש הזה, קשה־ערף, מן הטפוס הישן של חובבי ציון הישנים, היודע כי אין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורין, ולכן לא נסוג אחור ואת מקומו בעין־זיתון לא הניח. אמנם, מלמד עקשן, לא־חכם, – אבל איש ישר, נוטה שכמו לסבול חרפה ומהלומות, וחפץ להציל את הנחלה מיד עושקיה. זהו האיש, המנהל החדש, וזאת תכונתו.

אבל גם הפועלים משתדלים לבלי לשלוח מידם את אשר בלעו.

ונחלת עין־זיתון, כאמור, קרובה אל עיר צפת, והעיר הזאת קדושה היא, ובה רבנים ובעלי שטריימליך כילק לרוב. שם תמצאו רבנים עם חותמות מכל המינים, וגם חותמות בלא רבנים. שם, בעיר צפת, ישב לו גם הרב רידב“ז, שבזמנו היה ידוע גם בסלוצק גם בוילנה, ואשר גם אמריקה הקיאה אותו מקרבה, ויבא ויתישב גם הוא בצפת, החזיק שם ישיבה של שנים־שלשה אברכים, ויהי תוקע ומריע עליה כעל “ישיבה” גדולה. בקהל הלומדים גדול שם רידב”ז כאחד המומחים בתלמוד ירושלים; אבל בתור איש באנשים – לית דין בר נש כלל: מחרחר ריב, חונף עשירים, דובר שקר גם בפיו גם בכתביו, מלוה ברבית באופן גס, ובשנה ההיא, ערב שנת השמטה, חפץ והשתדל לעשות סחורה באיסור השמטה. אליו פנו שני הפועלים, לוינסון ורוזנבלום, הוא הלוה כסף גם להמנהל־החנוני, אשר היה בעצה אחת עם הפועלים, והפועלים הבטיחו לרידב“ז כי יספחו גם אותו לקהל החברים, למען יתנחל גם הוא על אחוזת “דורשי ציון”. הרידב”ז לקח תחת ידו את כל העסק הזה. ואמנם עסק לא קטן הוא – לגזול אחוזה גדולה בת ששת אלפים דונם מידי החברה “דורשי ציון”.

והחלה שורה ארוכה של פסקי דינים וקנוניות. שני הפועלים השיגו בעיר הקדש צפת פסק־דין מאת איש אחד אשר לו “חותם” כי הוא רב, ועל פי פסק־דין זה נתחלקה הנחלה עין־זיתון לעשרה חלקים, כמו רק עשרה חברים ולא עשר מאות לחברת “דורשי ציון”, ומובן, כי שני הפועלים לוינסון ורוזנבלום היו בתוך העשרה. בקנוניא עם המנהל־החנוני עשו דין־תורה, בקנוניא עשו להם חלוקה בהנחלה, בקנוניא קראו לשמאים להעריך את הכרמים ואת הזיתים ובקנוניא הפילו גורל ביניהם. כל זה היה אך מעשה קנוניא ואחיזת־עינים עם הבית־דין ועם המנהל, מעשי תרמית וגזל רבים, והרידב"ז הקדוש בצפת הקדושה האפיל בטליתו על כל הנבלה הזאת, והרמיה הזאת היתה מחרכת את צידה ימים רבים… המנהל החדש אמנם גלה את הערוה הזאת ואת כל קלון הנבלה הזאת, והועד ברעזיצא הרים קול זועות ודרש את משפטו, פרש בידיו לכל עובר, כי יצילו אותו מיד עושקיו בשקר ובמרמה.

ובצר למנהל פנה אלי, כאמור, בבקשה, כי אשפיע על פקידי יק“א אשר בגליל העליון, להציל את הנחלה מיד הפועלים ולהשיבה לרשות “דורשי ציון”. הייתי גם מחברי “דורשי ציון” לפנים ומידידיו ומכבדיו של נשיא החברה ומיסדה, הר”י סירקין, נסיתי אמנם לשום שלום בעין זיתון, אך לא עלתה בידי. פעמים הלכתי אל הגליל העליון ובפעם השנית הבאתי עמדי גם בית־דין מפשר, כפי שהותנה בין שני הצדדים ונכתב ונחתם לעיני הפקידות של יק“א בראש־פנה; אבל עושקי הנחלה מאנו להביא את הענין לפני הבי”ד, מבלי חפץ להקיא את החיל אשר בלעו. בשובי בפעם השניה מראש־פנה, לפני הפסח, קרני אסון, כי הסוס אשר רכבתי עליו השתובב ואני נפלתי ממנו ונשברה אחת מעצמותי. מני אז היה עסק עין־זיתון מונח כאבן שאין לה הופכין. 

אחרי כן בא המשפט לפני בית־דין מיוחד בירושלם. הרידב“ז השתדל גם שם להשפיע על הבד”צ לטובת שני אנשי צפת. נכנס בענין זה על פי השתדלותי גם הכל־יכול אז בירושלם, המנוח אלברט ענתבי. צרפנו אל הדיינים גם את רבי יואל משה סלומון ז“ל. מן הבי”ד עבר הדבר אל הקונסול הבריטי בבירות, וגם שמה היה עלי ללכת.

ואולם סוף־סוף באתי לידי הכרה, שגם בענין זה יש שני צדדים למטבע. מהצד המשפטי לא היה כל ספק בדבר, שלא היתה להעוררין הפועלים שום צדק לדרוש ולתבוע איזה חלק בנחלת עין זיתון. לא היתה כל רשות לאיזה ויחנין³² לקבל חברים, וכל הטענות־והמענות שלהם היו מבוססות על הבל וריק, שוא ושקר. ואולם מהצד הישובי נראו לי הדברים במצב אחר. הנה נרכשה נחלה גדולה בין הרי הגליל העליון, ותשעים ותשעה אחוזים מבעליה התיאשו ממנה. בקרב האחוז האחד הנשאר קשור קצת אל הנחלה התישבו על הקרקע אנשים אחדים, המלמד־המנהל ועוד שנים־שלשה בדומה לו, אנשים בלתי מוכשרים כלל להתישבות, להתאכרות, חומר אנושי כזה הוא עפר תחוח, ולא מזה יבנה מושב, ולא אנשים כמו אלה יֵאחזו בנחלה הזו. אלה לא יחרשו ולא יזרעו, לא יוכלו לשמור גם על הנטוע, על הנמצא, על מה שהשאירה הפקידות של יק"א. וגם חלשה התקוה כי יבאו מרוסיה הרחוקה יתר החברים של “דורשי ציון” להתנחל בעין־זיתים בתוך אחיהם. ואף אם יבא ויגלה מי מן החברים הנמצאים ברוסיה, – מי יודע מי הם אשר יבאו, וקרוב לודאי כי גם החדשים לא יהיו יותר טובים מן הנמצאים. יבאו מלמדים ובטלנים, ואלה האם יצילו את המושבה משממה, האם יושיבו את הנהרס?

ולעומת זה, הנה שני האנשים המערערים, שניהם צעירים, ילידי המקום, ואשר שנים אחדות עבדו את אדמת המושבה, יודעים את גבולותיה ואת תנאיה ואת נטיעותיה. אמנם אין להם כל משקל וזכות חקית להתנחל בעין זיתון. את שכר עבודתם היו מקבלים במלואו וגם פצויים קלים קבלו לאחר פטוריהם. אבל, נראה לי, שטובת המושבה דורשת, כי האנשים האלה ישארו בתוך המושבה, כי אך תועלת יביאו בהתישבם בתוכה, וכי יהיה להם חלק ונחלה בעין־זיתון כמו לכל החברים. אמנם אינם חברים חוקיים, הם גם הפסידו במשפט, ורק זכו בסכומי כסף. אבל…

ונגמר הדבר בזה, כי לוינסון ורוזנבלום נתקבלו בתור חברים לעין־זיתים, והם יושבים בה עד היום הזה והראשון מהם הוא גם, כמדומני, חבר ועד המושבה ומזכירו.

עוד אז, כאשר לקח הנדיב בחסדו את נחלת “עין זיתון” מידי האגודה “דורשי ציון” לנהלה ולכלכלה, לא אבו פרנסי האגודה להודות, כי רעיון “דורשי ציון” לשכלל אלף איש על פי תכנית מיסדי האגודה – בשקר יסודו, וכי החלום הזה דִבּר שוא. נשיאי “דורשי ציון” לא חפצו להודות, כי רעיון לבם פשט את הרגל, ועוד שעשעה את לבבם התקוה כי עוד יעשו ויצליחו. ולכן, כאשר מסרו לרשות הנדיב את נחלתם “עין־זיתון”, בקשו מאתו נחלת שדה במקום אחר. “לא הצלחנו בהרים – אמרו – הבו לנו ארץ מישור, ואז נוכל ונצליח”. ויתן להם הברון אלף ושש מאות דונם במושב חידרה, אדמת זרע ונטיעות, והחברה “דורשי ציון” החלה עבודתה מחדש. קריאה יצאה אל כל החברים. ואם כי רבים היו בנחשלים ולא הביאו את תרומתם אל הקופה, יען כי נואשו מן החברה ומפעולותיה, וגם נוכחו כי רעיונם עלה בתהו – נמצאו בכל זאת אנשים, אשר נתנו די המלאכה, והד"ר סוסקין אגרונום מלומד, היה המפקח על הנחלה.

כאמור, הנחלה הזאת היא במושבת חידרה, זאת המושבה הידועה בארץ־ישראל, ואשר מבין תושביה הרבתה הקדחת הצהובה להפיל חללים. בחדשי הקיץ האחרונים היתה תמיד המושבה כמעט סוגרת ומסוגרת, וכל יושביה היו עוזבים אותה ללכת לזכרון יעקב, לפתח תקוה, ליפו, לכל אשר הלכו, מפני הקדחת… באופן כזה אי־אפשר היה לקוות, כי מן החברים אשר ברוסיה, מאלה אשר נשארו נאמנים לחברת “דורשי ציון”, יבאו לחידרה וידאגו לנחלת אגודתם שם. גם המנהל, הד"ר סוסקין, חלה פעמים אחדות, וכל עמל ותלאה נשא עד אשר הצליח לעשות איזה דבר בחלקת הנחלה, אשר נתנו על ידו לעבדה ולשמרה. הוא נטע פרדס על שטח חמשים דונם וגם כרם על שטח שבעים וחמשה דונם. אבל הכסף מקופת האגודה אזל זה כבר, והמעין אשר בתוך הפרדס גם הוא חדל לתת מים די השקות את עצי הפרדס, והגפנים גם הם לא הביאו כל הכנסה, יען כי חדלו לקבל אל יקבי הנדיב ענבים ולשלם בעדם מחיר יקר, בפרט אשר כרמי “דורשי ציון” בחידרה נמנו על מספר הכרמים “טרפה”, היינו שלא היה היקב מחויב לקבל אותם גם במקחם השוה. יתר האדמה של חלקת “דורשי ציון”, מלבד שטח הפרדס והכרם, לא נעבד ולא נזרע…

במצב כזה הלך לו הד“ר סוסקין ויעזוב משרתו, וינער את חצנו מעבודתו ל”דורשי ציון“. את פקודתו, פקודת משגיח עליון על רכוש דורשי ציון בחידרה, לקח המנוח אהרנסון מזכרון יעקב, אחד מן המפורסמים בארץ־ישראל בידיעות רחבות בכל ענפי הכלכלה החקלאית. אבל באין כסף אי אפשר לכלכל נחלה, בפרט פרדס וכרם, ולכן היה על אהרנסון להביא את צוארו בעול חובות, ויש אשר היה מוכרח לשלם רבית קצוצה. לפני שנים רבות בקר הר”י סירקין, נשיא “דורשי ציון”, את נחלת האגודה גם בחידרה, ולדאבון לבבו אמנם ראה כי רבה העזובה. אמנם, נסה נסו אז ראשי “דורשי ציון” לבקש כסף בפריז; אבל השנים הטובות עברו לבלי שוב עוד…

לא נכונים היו דרכי נשיאי האגודה “דורשי ציון” בימים ההם.

על מיסדי ופרנסי האגודה היה לזכור את מאמר חז“ל: “כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כך מקבלים שכר על הפרישה”, וכשם שצריך לדעת עת ומשפט ליסד אגודה, כך צריך לכון את השעה לגמרה, לסגור אותה, לעשות ליקוידציה. היתה שעה – והלכו ויסדו אגודה; אבל מכיון שנוכחו, אחרי הנסיון בנחלת עין־זיתון, כי אגודת־אלף לא תצא אל הפועל, דרוש היה לחשוב תכף מחשבות ע”ד גמר העסקים של האגודה, ולסדר את הענינים באופן כזה. צריך היה למכור את הנחלה להנדיב או ליהודים אחרים, לחלק את הכסף בין החברים לפי מכסת הכספים אשר הביאו אל הקופה, – ונגמר. וכן היה צריך לעשות כאשר השיב הנדיב את נחלת עין־זיתון לידי החברה. הן נחלת עין זיתון בכל ששת אלפי הדונמים אשר לה, בכל זיתיה וכרמיה, תוכל להספיק רק, לכל היותר, לשתים־עשרה או לחמש־עשרה משפחות אכרים, היינו לאלה אשר יסכימו לחיות חיי אכר, לעבוד ולחרוש ולבצור, – ויתר המון החברים מה יהא עליהם? האם כל עבודת “דורשי ציון”, כל השאון והכספים אשר אספו והסכומים אשר הוציא הנדיב במשך ימי כלכלתו את הנחלה – היה בשביל קומץ אנשים, אשר גם אחרי כן עוד טרם ידוע, אם יתבססו שם, על אדמת עין־זיתון, בסיס נאמן ושכלול גמור?

והנחלה בחידרה? הפרדס והגן לא הביאו מאומה, ונהפוך הוא – היו תמיד עשרות אלפים פרנקים חובות, שהנהלת הנחלה חייבת לשלם. ובכן הכנסת הנחלה היא שלילית, וכן הלא תהיה תמיד, כל עוד שאין הנחלה נמצאת בידי בעליה, ורק פקידות – אדמיניסטרציה בלע“ז – מכלכלת אותה. אין בדעתי להטיל חלילה שום חשד על הפקידים בחידרה; המנוח אהרנסון איתמחי ונודע לאיש ישר. אבל כך טבע הדברים תמיד, אם נחלה מתכלכלת לא ע”י בעלים, אלא ע“י שליח, ע’י פקידים. בעלי “מנוחה ונחלה” אשר ברחובות יכלו לאשר את העובדה הזאת בכל תוקף. ובכן אין כל ספק, כי הנחלה בחידרה, כל זמן אשר תמצא ברשות החברה, ואז הלא המלאכה שם תֵּעשה ע”י פקידים – בהכרח תביא רק הוצאה, ולא הכנסה. זאת ועוד אחרת: נאמר, למשל, כי גמרה החברה למשול בעצמה בנחלתה זאת ולחלקה בין חבריה. אבל איזה הדרך מחלקים פרדס בן חמשים דונם בין אלף או גם בין מאות חברים? הלא אין בזה כדי חלוקה, הלא זה הבל ורעות־רוח! …

אשר על כן לא היתה דרך אחרת לפני “דורשי ציון” כי אם לגמור את עסקיה פעם אחת, לעשות ליקוידציה, למכור את נחלותיה בארץ־ישראל, את עין־זיתון ואת פרדסה בחידרה, ואת המותר מן החובות לחלק בין החברים הנמצאים, אשר ידרשו את חלקם במשך זמן ידוע. ואם מספר חברים לא ידרשו את חלקיהם, אז להכניס את הכסף הנותר לקופת האוצר הלאומי, והיה שם ושארית לחברת “דורשי ציון”. בדבר הזה היו ראשי “דורשי ציון” גומרים את עניני החברה בכבוד ובסדר, כנהוג בין אנשי הישוב. כי הלא כה אמר גם הקהלת: “עת לנטוע ועת – לעקור נטוע”…

אבל כזאת לא עשו. החזיקו האנשים הטובים בקרנות החברה “דורשי ציון”, ובשום אופן לא חפצו לפתור את החלום אשר חלמו אחרים בשבילם, – והנה באה המציאות וטפחה להם על פניהם. ל“עין־זיתים” ימָצאו גואלים אם מקרוב או מרחוק; חלק מאדמת ארץ ישראל כי יגאל לא ישוב לשוממותו. שבי הגולה יחיו אותו. אבל נשמת החברה “דורשי ציון” איננה צרורה בצרור החיים של הישוב העברי.

כב. תל־אביב

“פנת יקרת” לעם ישראל היא העיר החדשה, אשר בנו להם אחינו בארץ ישראל בתקופה האחרונה ויקראו לה “תל אביב”. אנשים בעלי מרץ הלכו ויסדו להם “שכונה”, והיה בלבבם החפץ להציב יד ושם להד“ר הרצל. חפץ זה היה ויהיה משותף לכל בני התחיה העברית, אשר ישתדלו כי בקירות בתיהם או בבני משפחתם יהיה תמיד חלק וזכרון לאיש, אשר הרים בגאון את דגל עמו להחיותו. אך מיסדי תל־אביב לא יכלו לקרוא לשכונתם “הרצליה”, יען כי בשם הזה נקראה כבר הגמנסיה העברית ביפו, נקרא גם המלון בחיפה, נקראה גם השכונה הקטנה שנבנתה בחיפה, גם הרחוב הראשי של השכונה נקרא בשם רחוב הרצל, ולכן בחרו בשם “תל־אביב” – זה השם אשר קרא מר נחום סוקולוב לתרגומו העברי של הספור “אלטניילנד”, ונקרא שם השכונה־העיר בישראל “תל־אביב” לעולם ועד, וגם יתר התושבים אשר לא מבני ישראל הכירו וידעו וקבלו על עצמם את השם הזה. המציע את השם היה, אם אינני טועה, הד”ר מוסינזון, והוא הבטיח, כי הילדים, תלמידי הגמנסיה, בית־הספר הראשון אשר נבנה בתל־אביב, יתנו פרסום לשם הזה, והוא יהיה זכרו לדור דור.

אין אני כותב את דברי ימי “תל־אביב”, אין זה גם מעניני ספרי זה לכתוב תולדות. אני מסיע מתהום זכרונותי אבנים וחמרי בנין בשביל “עולמי” אני, ואחת אחת אני רוקם יריעות מן השתי והערב אשר היו גם לי במַסֶכת הסביבה שנוצרה, או אשר הייתי עֵד ראיה לה מקרוב או מרחוק, אשר היצירה החדשה לקחה את לבבי ותקרוץ אלי לתת גם את ידי לה. ובנין תל־אביב היה כאחד מן המראות האלה, שנמשכה נפשי אחריהם, הייתי אחד מן הששים החברים אשר יסדו את החברה “אחוזת בית”, הייתי חבר הועד הראשון תיכף לאחרי הוסד השכונה, ערכתי את תקנותיה הראשונות, ושמורים בלבבי רשומים, שעוד טרם נמחו, ומאת אלה אני בוחר להשאירם לזכרון.

רבים ושונים היו העסקנים ביסוד “תל אביב”, אבל העסקן בהא הידיעה בדבר הזה היה עקיבא־אריה ויס, הוא עשה לו את יסוד השכונה לשאיפת חייו, הקדיש את עצמו לעבודה זו. זכורני, כי את שם בתו הנולדה לו בתקופה ההיא קרא “אחוזת־בית”. על פי מקצועו היה סוחר־בכסף ובזהב ובאבנים טובות, אבל בנין השכונה לקח אותו כלו, על חייו ועל השקפת עולמו וגם על מסחרו, ויבחר לו מאז גם למשלח ידו את מקצוע הבנין, שלמד מתוך עבודה לשמה ומתוך הנסיון עד שהתמחה במקצוע החדש הזה, ויהי בונה עיר. מעטים היו מתוך העסקנים הצבוריים אז ביפו אשר עזרו לו, היו מעטים וחדשים ולפיכך גם חלשים בכחם הצבורי; אך לעומת זה היו מפריעים, שהרבו להניח מכשולים על דרך יסוד השכונה, ואלה היו דוקא תקיפים ולפעמים גם מכריעים. כונתי ביחוד אל אנשי האפ“ק, שלא האמינו מעולם בכל שאיפה צבורית, ובקושי היו מְוַתרים על הזכות אשר לקחו לעצמם להיות אפטרופסים על כל מעשי הישוב החדש. בענין יסוד השכונה החדשה, הנה רכש לו האפ”ק אז מגרש גדול על יד חצר בית־החולים העברי ביפו, ועל המגרש הזה רצו אנשי האפ“ק לבנות את השכונה. את חייו של מר ע. א. ויס מרר ביחוד סגן מנהל האפ”ק, המנוח אליהו ספיר. נמשך אז המשא־ומתן בדבר קנית הקרקע, ששכונת תל־אביב נבנתה עליה, והמתוכים בקניה זו היו סרסורי ירושלם, ואחדים “מיקיריה”. המנוח ספיר ידע נכונה את כל הנפתולים והמעקשים של קנית קרקעות בארץ ישראל, ידע היטב את מדת “ישרם” של הסרסורים והעסקנים בענינים אלה, והיה זהיר ומזהיר, והיה חרד לכל דבר. ומפני שהאפ“ק היה צריך להיות האחראי בפני הקרן הקימת על סכום המלוה, שהחליטה הנהלת הקרן לתת לחברי השכונה בהבנותה, לכן היתה דעתו של ספיר, סגן מנהל האפ”ק, מכרעת, דרכו של ספיר היתה בזהירות, אבל החכם אומר: “מן הזהירות – שלא תזהר”, וסימן של גלות הוא להיות חרד לכל עלה נדף. סח לי המנוח ספיר פעם אחת: “חנקין קנה בשביל יק”א נחלה פלונית, ויהיה איפוא משפט חדש". עניתי ואמרתי לו: ואם לא יקנו קרקעות, – האם יחדלו משפטים? בזמן התורכים היו פקידיהם חיים ביחוד על המשפטים ועל הסכסוכים, שהיו בודים בכונה כדי ליצור מקורות לקבלת שוחד, ואם לא היו קונים קרקעות חדשות, היו יוצרים סכסוכים ומשפטים ועוררין על הגבולין של המושבות הקימות. כך היה סדר החיים, תנאי ההתישבות, ועלינו, בבאנו לרכוש מגרש גדול בשביל שכונה חדשה, היה להשלים עם הסדר הזה, עם התנאים המוזרים האלה, תנאים בל יחיו בהם במדינה תרבותית. והיו סרסורי ירושלם מחליפים את תנאי המכר שבע ביום, והיו שנויי־חוזה חדשים לבקרים, והיה תמיד צורך לכפר במנחה את פני פלוני ואלמוני, ולא אחד היה אשר רכש לו מגרש באדמת תל־אביב חנם אין כסף במחיר המלצה טובה או שתיקה יפה, והיה המנוח ספיר מתקצף ומתרגז, מפריע ומניח מכשולים, והיה העסקן מר ויס תמיד אל מול פני המלחמה החזקה.

היום הזה לפנינו עיר גדולה, וששים הבתים הראשונים אשר היו לה בטלים היום “בששים”. ואולם רוצה אני לתאר לפניכם את המראה של אותה תל־אביב, זו שהיתה אז, בשנת תר"ע, חזיון בלתי נפרץ פה, בארץ ישראל בכלל ועל יד יפו בפרט. מרהיב היה החזיון החדש הזה את העין ומשבח את הלב. אין זכר להרחובות הצרים ולהמבואות האפלים ולהסמטאות העקלקלות אשר הרגלנו בהם בערי המזרח. גבעות־חול היתה תל־אביב, כאלה אשר רבות על שפת הים, ואלה היו למישור ועליו עוברות חוצות רחבות וישרות, כבושות ורצופות אבנים ומדרכות משני צדיהן. ביפו העיר היה באר מים לכל בית, ופה רשת של צנורות פרושה על פני כל רחובות השכונה, המביאים מים אל כל הבתים לכל קומותיהם ומשקים את גנות הפרחים מסביב, גנות הפרחים, – גם אלה הנהיגה ראשונה בארץ ישראל השכונה החדשה תל אביב. לא רק “נוה־שלום”, אך גם “נוה־צדק” לא דאגה לגנות ורדים ופרחים. השתרעה השכונה החדשה לעיני נוה־שלום ונוה־צדק, לאורך דרך שכם הגבילו אותה פסי מסלת הברזל יפו־ירושלם, ומן הצפון והמערב שכנו לה גבעות החול שהלכו ונמשכו עד המושבה שרונה, וכל השכונה כלה היתה צפויה לרוח הים הגדול, השולח אליה את רוחותיו הטובות להחליש את להט קוי השמש יומם ואת המית גליו הסואנים באישוני לילה.

עוד מן הכביש דרך שכם בבואך אז אל תל־אביב היה נשקף לעיניך בנין נהדר ואולם בתוכו, נשקף בקצה החזית של הרחוב הגדול. זה בית הגמנסיה “הרצליה”, הנבנה מכספו של הנדיב מוזר מברדפורד. הבנין הזה יכול לשַוות הוד והדר על כל שכונה, אף בעיר אירופית, לחזית (פאַסאַד) של ששים מטר, בנויה בטוב טעם, יפעה והוד. והבנין הזה עוטה גאון ומושל על כל השכונה החדשה הזאת. עוד טרם נגמרו הגדרים והגנות סביבו, עוד טרם באו ערמות פרחים ואגודות מטעים להוסיף שלל צבעים על יפי הבנין ועל מגרשיו לפניו, אבל כבר גם אז משך את עיניך ההיכל היפה הזה, אשר לא היה דומה לו בכל בניני הצבור של אחינו בארצנו. לאורך כל חלק מסלת הברזל, הנמשך על פני אדמת תל־אביב, בנתה הנהלת המסלה, בהסכם אל החוזה עם ועד השכונה, גדר אבנים יפה עם שערי ברזל על פני רחוב הרצל, והגדר הזה שומר על השכונה ממרעין בישין, חומה עליה מגנבי ליל ומערביים משחיתים, וגם נותן יופי ותמונת עיר מבצר לכל השכונה.

ומתאים אל הרחובות היפים ואל בנין הגמנסיה הנהדר בנו גם האנשים הפרטיים את בניניהם. מראשית הוסדה שמה לה החברה “אחוזת בית” חק, שכל חבר ירכש לו מגרש לא פחות מאלף אמות מרובעות, וכי כל הבונה בית לא יבנה יותר מכדי שליש של שטח מגרשו, למען יהיה מקום על מגרשו פנוי לחצר ולגנת פרחים. השכונות העבריות שנבנו עד אז בירושלים וביפו הנה צפופות ודחוקות, באין רוח בין הבנינים הדבקים זה אל זה, ומכל שכן שאין שום זכר לחצר ולמקום גנה, בגלל זה היו השכונות “מאה־שערים” ודומיהם בירושלים, “נוה־שלום” ו“נוה־צדק” ביפו – קן תמיד לכל מחלה מתדבקת, והקדחת והטיפוס אזרחים תמידים בבתי ישראל שמה. אזרחי תל־אביב בנו את בתיהם עפ"י חקי הבניה והגזרה, כפי התכניות אשר הכינו להם אדריכלים מומחים, וישמרו את הטעם הטוב ואת חקי היופי, ורבים התחרו להצטיין ביפי בניניהם, עד אשר רבים מן הבתים מראה־ארמון והיכל־תפארה להם. ואנשי השכונה ידעו לערוך ולהוקיר את שכונתם היפה, ותקנו להם סדרים ותקנות לשמור עליה לבל יחללוה. אין ספק בדבר, כי תושבי השכונה ישמרו על התקנות למלאותן, וכי השכונה החדשה הזאת תהיה הגרעין הבריא הראשון של קהלת ישראל ביפו, והיא תהיה אבן הפנה לבנות עליה את ההסתדרות הצבורית ביפו. הן לא לחנם דאגו אחדים מאזרחי השכונה לבנות על אדמת “תל־אביב” גם היכל לה', בית תפלה כללי לקהלת ישראל בעיר יפו.

וחיים עבריים הלכו ונבראו בסביבה העברית שב“תל־אביב”. פה, בשכונה החדשה הזאת, הכל היה חדש, הכל כמו אך יצא מתחת המחט; חדשים הבתים, חדשים הרחובות, חדשים הסדרים, חדשים גם החיים הפרטיים. אין פה השפעה כל שהוא לא מצד הערביים לא מצד החיים הגיטאים של “נוה־שלום”. הילדים כלם תלמידי הגנים או בתי הספר, ובכן שפת כלם תמיד עברית, והשפה הזאת פה באמת מצלצלת. עפ"י כתב החוזה של הנהלת מסלת הברזל עם ועד השכונה, השומר את המעבר אצל שער השכונה, צריך להיות יהודי, ובחג הסוכות ראו הנוסעים בעגלות מסלת הברזל סוכה עשויה על פני המסלה,– מחזה אשר לא ראינו מעולם. והנוצרי, נושא המכתבים של הפוסתה האויסטרית, היה עובר בחוץ ומדבר עברית בהברה הספרדית עם נושא מכתבים אחר, יהודי גליצאי, המדבר עברית בהברה אשכנזית, “תל־אביב” הלך ונעשה לתלפיות, תל, שכל השואף לחיים עבריים חדשים, משתדל להתישב שמה. גם בית הספר למנגינה ולזמרה מיסודה של הגברת שולמית זכרונה תמיד לברכה מצא לו מקום בשכונה החדשה הזאת.

בששים חברים נבנתה השכונה, נוסדה תל־אביב, לאלה הששים הבטיחה הקרן הקימת הלואות, ארבעת אלפים ומאתים פרנק כֹל הלואה, הלואה זו, – ברבית ובאפותיקא בטוחה באופן היותר מועיל, היות שכל הבתים נבנו ונכתבו על שמו הפרטי של מר יעקובס קאנן – נחשבה אז כמין פרס, הנתן רק לבעלי זכיות מיוחדות, היינו לאלה שהסכימו להפקיר גם את כספיהם הם ולהשקיעם בבנין השכונה החדשה. תדעו, כי העסקנים בהא הידיעה לא האמינו הרבה בהתפתחות השכונה החדשה, ולא רשמו את עצמם אל תוך הששים, וכשחפצתי אני פעם ופעמים לותר על זכותי בהלואה לטובת מועמדים אחרים, יותר זקוקים ממני להלואה זו, גער בי מר ז. ד. לבונתין ויאמר לי, שאין הוא רוצה לתת את ההלואה, שהאפ"ק אחראי עליה, אל נמושות בלבד, והוא דורש כי גם אנכי אשתתף בקבלת ההלואה, בחובה ההדדית של זו, אם מאמין אני בעתידה של השכונה. הוא בעצמו כפר בעתיד כזה, וישכור לשבתו דירה בביתי לשלש שנים, וכמעט בלי חפץ קם לו מגרשו למקנה לאחר זמן. גם להעסקנים, להמנוח בצלאל יפה ויבדל לחיים למר אליהו ברלין, לא היו מגרשים בתל־אביב וישבו בדירות שכורות. קטני אמנה היו כלם בנוגע להתפתחותה של תל־אביב, תדעו: לאחרי חלוקת המגרשים בין ששים החברים, נשארה רצועת אדמה לצד צפון, והשכונה הסכימה, כדי להפטר מחלקה זו, למכור אותה בתנאים נוחים ובמחיר יותר קטן מאשר חשבו החברים לעצמם, הלא זו היא “נחלת בנימין” היום. לחברי “תל־אביב” עלתה האמה במחיר מאה ושבעים וחמשה סנטים, ולאנשי “נחלת בנימין” נמכרה האדמה במאה ועשרה סנטים, והרשו להם להסתפק בשבע מאות אמות לכל מגרש. וגם הלואה נוספת הושגה בשבילם, – הכל למען הטות את לבבם להצטרף אל תל־אביב.

זאת תורת הגרעין, השתיל הרך אשר ממנו צמחה העיר תל־אביב, שנים אחדות היה מקום הועד בחדר קטן בביתו של מר דיזנהוף, הלכנו שפי, אם כי עבדנו במרץ. העבודה כלה היתה עבודת נדבה, ואיש איש מאתנו הרגיש, כי גם משלו לבנה או נדבך בבנין ההולך וגדל לעיניו, כל משטרה לא היתה, ושופטים ושוטרים לא הטילו עונשים וקנסים עלינו, אבל מלאו האנשים אחרי התקנות, וכחן המוסרי היה מספיק להכריע תחתיו את כל המעיז לעבור עליהן. יזכרו נא את אשר חסמו את רחוב לילינבלום בפני עברין אחד, אשר בנה את ביתו ואת פי הועד לא שאל, באמתלא כי את המגרש רכש לו עפ"י ספר מקנה מיוחד, מעל שטח האדמה אשר לתל־אביב, יזכרו נא את העונש אשר הטילו על עברין שני, שהעיז להראות תקיפות ויפתח על דעת עצמו את ברז המים הסגור. לא הועד היה המעניש, כי אם הצבור כלו שמר על זכויות קבוצו. ידעו האנשים והכירו את האחריות הצבורית המוטלת עליהם, ואפילו הזקנים והחלשים לא היו מתפטרים מלצאת לשמירה בלילה כשהיה מגיע תורם. הרגשנו את השמחה שבכל עבודת נדבה, את הנוי והנחת של היצירה.

האח, טובים היו הימים האלה!…

כג. הקונסטיטוציה התורכית והתרכזותנו הלאומית.

אחד אל אחד הלכו ונקבצו אל העיר יפו כחות צבוריים, שגם בתוך הגולה הגדולה לא היו מן האחרונים במעלה. עסקנים, מורים, סופרים. כמעט כלם הכירו כי לא לתֹהו עלו אל הארץ, כי אם להתעסק בישובה ולהביא על מזבח התחיה מכל אשר נתן ד' בלבם ובכל אשר הם מוכשרים לעבודת הישוב. והימים היו ימי הרת עולם בתורכיה, ממשלת ארץ ישראל. היה סוף תרס“ח, ואנחנו נגשנו אל השנה החדשה, שנת תרס”ט. והשנה היתה באמת חדשה, לא כאחת השנים הקודמות, ולה היו פנים חדשות לגמרי. הוכרזה הקונסטיטוציה, ואנחנו, הבאים מרוסיא, אשר על גבנו עברה ההכרזה הרוסית שנים אחדות לפני זה, ראינו והנה באים חזיונות אשר לא חזינו. הוכרזה קונסטיטוציה, – ואף נטף דם יהודים לא נשפך, אף נוצה אחת מן הכרים והכסתות אל היהודים לא נראה בחוץ, אף כרוז אחד לעשות שפטים ביהודים לא הפיצו. הוכרזה “חושמה” (כך קרא לה בן־יהודה, – ראשי תיבות: חק שויון ממלכתי), – וזכות אזרח ליהודים, שוה ומשוה עם כל הלאומים, כבר קדמה לה, חק־שויון עמד ומשמש בתורכיה מקדמת דנא. כל הלאומים במדינה דוגלים בשם העם העותומני³³ , ובחוצות יפו ובחצרות מסגדיה הפגנות אינן חדלות, ונואמים מאספים סביבם המונים המונים. עברתי ברחובות העיר, ואני תמה להתעוררות ההמון ולצהלותיו, אך “העיקר” חסר מן הסדר הידוע לי מרוסיא – פוגרום ביהודים..! נתקלתי ברחוב הגדול בד"ר חיסין, העומד שקט ושלו ומקטרתו בפיו ומביט אל ששון ההמונים. שאלתי אותו: ואיה הפוגרום ומתי יתחילו? והוא עונה לי: הכל יעבור בשלום, כלום לא יהיה. והוא מוסיף ואומר: אל תשכח, שכל הקהל הערבי הסואן הזה איש מהם לא שתה לשכרה, ואם לא נכנס יין לא תצאנה פרעות ביהודים.

ואולם אנחנו פחדנו פן ישתו לשכרה… היהודים. בלבנו היה פחד נורא מאד, פן תבוא ההתבוללות העותומנית ותעשה שמות במחנה ישראל. כבר ראינו בארצות אירופה, כי רבים, רבים מאד מאחינו הביאו את נפשותיהם קרבן־תודה על החופש האזרחי אשר קבלו. בית המרי אשר במערב אירופה לנגד עינינו תמיד. ממרים היינו אחרי אשר הסירו מעלינו את כבלי הגלות החמרי. איה המה המצודות והמעוזים אשר היו לתורת ישראל בכל הישיבות הגדולות שמה? נהרסו ונאבדו מתוך הקהל העברי. ומי לידינו יתקע, כי לא תבוא התרבות החדשה, העותומנית, רבתי בגויי המדינה התוגרמית, ותטה את ידה הקשה להדוך תחתה את התרבות היהודית? והכרתנו הלאומית הלא דלה היא, ומשענתה היחידה הלא כמעט אך המנהגים הדתיים, הדינים והסייגים, ואנחנו הלא יודעים עד כמה קלוש וחלש הוא הקשר של כל המצות המעשיות ההולכות ובטלות לאט לאט! האמנם יהיה גורל היהדות בתוגרמה וביתר ארצות המזרח, הסובבות כנקודות את מרכז לאומנו – את ארץ ישראל – כגורל היהדות בצרפת, אנגליה ויתר מקלטי היהדות באירופה?! האמנם לא נשים לב לקדם את פני מצב כזה? ואנחנו יודעים כי תכסיסי המלחמה נגד נגעי הטמיעה המה שונים מן הקצה אל הקצה מכל התחבולות, אשר בהן נלחמו העתונים היהודים בירושלם עד כה. בירושלם, בתוך העדות אשר שמה, במקום אשר חשך היה סביב הלוחמים, ששו תמיד לקראת כל קו אור, ויצהלו את קולם על כל מנהג ישן שנהרס, על כל זכרון שנאבד, ויראו בכל אלה נצחון ומפלת אויב. זאת היתה מלחמת “משכילים” נגד קנאים. אחרת, לגמרי אחרת, צריכה להיות המלחמה נגד נצני ההתבוללות בין יהודי המזרח. ואנחנו – מכאובנו היה גדול מאד. הן הפקידה ההסטוריה את העם התוגרמי לשמור את אבן החן של כל הארץ, את ארץ העברים הקדמונים, את ארץ ירושתנו אנו, את הארץ אשר היא ראשית ואחרית תקותנו. והנה אמנם רבות הנה הזכיות אשר הביאה לנו החשמה, אבל גם רבים וגדולים המה גם החובות, אשר ישים עלינו הסדר החדש של המדינה. מה נאמר ומה נדבר? – הסדר החדש מצא אותנו בלתי מסודרים, בלתי נכונים לקראת כל המקרים אשר יבאו ומי שלא טרח בערב שבת, האם יאכל בשבת? ועלינו למהר למלא את החסרון ולהתאזרח בארץ ולשלוח את שרשינו פה למרחוק וגזענו יתפרץ לכל עברים. בעמל כפים ובכל קרבן ובכל הדרכים שהאזרחיות נקנית לארץ נשתדל להתיצב איתן במדינה הזאת, אשר אחד מאיבריה גם עורק חיינו – ארץ ישראל…

במכתב מיוחד אל אחד העתונים הירושלמים עוררתי את העורך על החובה החדשה, שהסדר הממלכתי החדש מטיל על המערכת. דרשתי, כי יחדלו נא ה“השקפה” ו“הצבי” (עתוני בן יהודה בעת ההיא) להיות את אשר היו בימי החשך, בעת אשר כל עריץ מצא לו ידים להכריע תחתיו את העורך ואת העתון, בעת אשר אסורים וחבלים נתנו על ידי המערכת והעתון היה מוכרח לבקש אחרי ענינים שאין בהם טעם חטא; ויהיו הגליונות מחוסרי תוכן, ויהי העתון מחוסר־קוראים.. הימים הרעים האלה – אמרתי – יפלו, ישכחו ולא יעלו על לב, אם אך ימלא מעתה העתון את אשר עליו. אל נא יקדיש את כל הגליונות לעניני ירושלים, לענינים הפרטיים של העדה הירושלמית: לא יד אחת רקמה את הצניף הטהור של ראשי המוסדות בעיר הקדש, ולא ביום אחד נבנו עניני הקהל בעיר הזאת, המלאה לה עבודת־צבור כעצמים בבטן המלאה. אמרתי: תגדל ותפרח דעת הקהל, ואז מתחתם יצמחו התקונים הנחוצים בכל המוסדות, ודרשתי כי העתון ישים פניו אל כל הרי ישראל בארץ ישראל. כי יאיר אור חדש, אור פעולות ומעשים, אור עבודה ודעת, אור אזרחיות וקבורה לאומית, על פני כל הארץ ביהודה ובגליל ובעבר הירדן. לבו יעורר את צור חרבו על אלה אשר יאמרו להתכחש לעמם לנטוש את דגל לאומנו וללכת להתהולל בדגלים חדשים, דגל העותומניות.

ואחינו הטובים אשר מחוץ לארץ ישראל הזהירו אותנו השכם והזהר על סכנה צפויה לנו, לרגלי השנויים בשיטה הממלכתית בתורכיה, מצד אחר – מצד אותה תורכיה המתחדשת. אחד־העם לא חדל להזהיר, ואלי כתב שהוא מפחד פן תמשוך עבודתנו בחנוך הלאומי בארץ ישראל עליה את עיני התורכים, והם ירגישו בזה התחרות לשאיפותיהם הלאומיות הם, ויתחילו להצר צעדינו ולהביט בעין רעה על בתי הספר שלנו. כידוע התנגד אחד־העם לקרא את הקונגרס הציוני בארץ ישראל, כמו שהציעו אז, לאחרי מתן הקונסטיטוציה בתורכיה והדבר נעשה בגדר האפשר. מהלך המחשבות היה כך: במדינה שפלה ואשר על ידי ממשלתה עבותים של זכיות מיוחדות לכל מדינות חוץ, אפשר לנו לבחור לעצמנו מחוז ידוע, ארץ ישראל, ולפתח בפנה זו את עניני לאומנו ככל העולה על רוחנו. הממשלה השפלה והירודה ומוגבלת בזכויותיה תפחד לבוא בריב עם מי שהוא, כי לה יהיה תמיד עסק עם תקיפים ממנה. מושל יחיד ושליט־לבדו דואג רק לעצמו ולכסא ממלכתו ולבית מלכותו, ולמצב כזה הפירוד בין העמים השונים שבמדינה יפה ומועיל לו. אבל מכיון שנהיתה תורכיה למדינה קונסטיטוציונית, ואת השולטן העריץ הורידו ואת השולטן החדש הגבילו המהפכנים בזכיותיו, אז המצב כלו משתנה מן הקצה אל הקצה. הזכיות הקפיטולציוניות של יתר הממשלות בודאי תחדלנה, והממשלה התורכית בעלת קונסטיטוציה תהיה עצמאית גמורה כיתר הממשלות. הלאומיות העותומנית תהיה הגבירה בממלכה ואת דגלה תפרוש על כל הלאומים השונים ברחבי תורכיה. השולטן הוא אך תפאורת, שלפי הטעם משתמשים בה או חדלים ממנה וכל הכרח אין בה. לכסא יושב הלאום, הוא לבדו ואין בלתו. ובמצב שכזה גדלה מאד בתוך אנשינו בחו"ל הדאגה: עד כמה תאמץ הלאומיות העברית בארץ ישראל ותחזיק מעמד נגד הלחץ והשטף של הלאומיות העותומנית³⁴ ? ואולם זו היתה דאגת אחינו בחוץ. אנו, היושבים בארץ ישראל, לא נרתענו הרבה, יען כי הטימפו הלאומית שלנו, הלאומית העברית ובארץ ישראל, היתה הרבה יותר חזקה מן חטימפו העותומנית, שעוד גם לא הגיעה עד כנפות ארצנו. לנו הלא היו וישנם בתי־ספר ומוסדות חנוך, אנו הלא מפתחים את שפתנו, אנחנו איננו חדלים להעיר ולעורר את ההכרה הלאומית ואת כל רגשותיה החיים, בעת אשר העותומניות חסרה בארצנו גם בתי חנוך, גם שפה, ואף כי הכרה ורגשות, ודורות רבים נחוצים לאיזו לאומיות זרה עד אשר תוכל להטיל את מרותה עלינו.

ובכל זאת את שלנו עשינו. אל דבריו של אחד־העם הטינו אזן תמיד. אגודת “בני משה” נתבטלה, אך שאריתה נמצאה עוד, שרשיה לא נבלו. וכאשר נבנתה “תל אביב” צמחה כמעט מאליה הסתדרות קטנה, שקראנו לה “נצח”. זו היתה קבוצה של מספר אנשים: ברלין, דיזינהוף, ד“ר חיסין, ד”ר טהון, בצלאל יפה, ד“ר לוריא, ליבונתין, ספיר, ד”ר רופין ואנכי. היינו מתאספים בכל שבוע בביתם של החברים לפי סדר אלף־בית. אני הייתי המזכיר, כעין מנהל, ואולם כל זכרון בכתב לא היינו רושמים. ידנו היתה בכל, בכל דבר ובכל מקום שהיתה פעולתנו נחוצה השתדלנו להשפיע לטובת החלטותינו, איש איש כפי האמצעים שהיו בידו, על ידי הקשרים והיחוסים הפרטיים שלו. אנו החלטנו אז להשתדל לשנות את הרוח בביה“ס לחקלאות “מקוה ישראל”, אנחנו אשר בדרכים שונים הכשרנו את הקרקע במעמד הזה ולהביא אליו את מר אליהו קראוזה להיות מנהלו. שאיפתנו היתה רחבה, חשבנו כי יעלה בידנו לתת גם להבנק הלאומי האפ”ק, כוון מתאים לתעודתו; ואולם היות שמצד אחד לא היתה הסתדרותנו מקושרת במשמעת של חובה על חבריה, ורק לשמוע אל הבעת הרצון, ומצד שני היה ליבונתין יכול תמיד להסתתר תחת הפקודות של הנהלתו בלונדון – לא הצלחנו בשטח זה כלום. נסינו את כח השפעתנו בנקודות אחרות. הירחון “מולדת” הוא גם כן מעשי ידנו. בביתו של החבר ברלין החלטנו על הדבר הזה, ובעל הבית גם קרא שמו של הירחון לבני הנעורים. מובן, שלא הסתפקנו בזה. היה לנו רעיון ליסד בארץ ישראל את המרכז לספרות העברית. גם בענין זה היה לנו משא־ומתן עם אחד־העם, אשר תמיד התפלל אל מרכז רוחני בארצנו, אבל בעת ובעונה אחת היה גם די מעשי, והזהיר אותנו שלא נתהלך בגדולות ולא לתפוס מרובה. כל חדשי הקיץ תרס“ט נהלנו דין ודברים עם המדפיסים השונים בירושלים על דבר המחירים להדפסת עתון יומי, שבועון, ירחון ספרותי כעין “השלח”. התגברה ההשתדלות בכוון זה בחורף תר”ע. בעת ההיא בקרו את ארץ ישראל ביאליק ורבניצקי, והם השתתפו בהתיעצותנו בענין זה, שהם בעלי “מוריה”, מומחים למולו“ת. וכל ההתעוררות הזו באה לרגלי הכרזת הקונסטיטוציה, שעל פי הסדר החדש חדל להיות הרשיון להוציא עתון ענין של קונצסיה, זכיון מיוחד הניתן רק בקושטא. עכשיו באתי בחליפת מכתבים עם הד”ר יצחק לוי, מנהל סניף האפ“ק בירושלם, היודע תורכית, והוא קבל על נקלה את הרשיון בשביל “המולדת”, כמו שהדבר נהוג בכל העולם התרבותי. לא היינו חסרים כחות צבוריים וגם ספרותיים. שמורה אצלי רשימת האנשים וחתימותיהם בצדם שהוזמנו והשתתפו באספה לשם זה ביום ט”ז סיון תר“ע. הנה היא לפי סדר א”ב; פ. אוירכוך, א. גוטמן, מ. דיזינהוף, ח. הררי, א.וילקנסקי, מ. וילקנסקי, ד“ר חיסין, ד”ר טהון, ד“ר טורוב, אני הכותב, ד”ר לוריא, ז. ד. ליבונתין, א. לודויפול, א. מונציק, ד“ר מטמן, ד”ר מוסינזוהן, ד“ר מילנר, א. ספיר, ק. סילמן, י. ד. פריאר, א. פפר, מ. קריטשבסקי, א. ז. רבינוביץ, ד”ר רוזינשטיין, מ. שיינקין, י. שרתוק. ושמורים אצלי גם מכתבים מאת אנשי ירושלים, עורכים ומדפיסים, שבאו אלינו בהצעותיהם השונות, ואשר חפצו בכל לב גם הם להעביר את טובם ליפו העיר, שהכתה כבר אז המון גלים של חיי צבור ולאום חדשים.

ובקשר עם הכרזת הקונסטיטוציה התורכית מצאנו, אנחנו עסקני יפו, צורך בדבר למנות גם ממלא מקום חכם־בשי בשביל יפו והמושבות. בתקופה ההיא בקרו את יפו רבי יעקב מאיר שהיה אז חכם־בשי בסלוניקי, והוא איש צבורי וידידנו הטוב מאז, וגם מר חיים נחום, ראש הרבנים של כל מדינת תורכיה אז. רבי חיים נחום בא בפעם הראשונה לבקר את ארץ ישראל, ואם כי הוא מחניכי כי“ח והולמתו היטב עטרת הרבנות־מטעם, בכל זאת, ואולי מפני זה, קבלנו אותו בכבוד רב. הוא גם הניח את אבן הראשה לבנין בית, בתל אביב, ושני אלה תמכו בהחלטתנו למנות עלינו ממלא־מקום החכם־בשי. הרב קוק היה אז ראב”ד ביפו והמושבות ביהודה, ובנוגע לאחינו נתיני רוסיא לקח לעצמו גם את הרבנות הרשמית, אבל כל זה היה מְעושה, והיה חסר הסדר המשרדי גם בנוגע להנתינות הרוסית. ובמה שנוגע להרשמיות התורכית הנה היו קיימים חקים קדומים וזכיותיו של החכם־בשי היו רבות ומלאות ערך, ואנחנו לא חפצנו לותר על זה. ידענו, כי כסא־כבוד של חכם־בשי יכול להביא לנו תועלת.

לא לתורתו של החכם־בשי היו צריכים היהודים ביפו; תורתו של הרב קוק היתה מספקת³⁵ גם בשבילם, גם בשביל בני המושבות המכירים לרב ולמורה־צדק להם את הראב“ד שביפו. מובן, באיש גס, שלא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים, – לא היו בוחרים לחכם־בשי, אבל לא לתורתו היינו משתוקקים, נצרכים לה. בני יפו והמושבות השתוקקו לראות בראשם אדם המעלה, יהודי מעולה, אשר יצא ואשר יבוא לפניהם בכל חייהם המדיניים בארץ ישראל. כי במשך שלשים שנה, בימי דור אחד, התרבה הישוב היהודי ביפו, – לא התרבה, אך נוצר ישוב חדש גדול בכל המחוז הזה. ובני הישוב הזה המה חדשים, ילידי ארצות נכריות ומגודלי קולטורות נכריות, ועוד טרם הסתגלו אל תנאי הארץ. עוד טרם הסתגלו, ויש שאין גם חפצים להסתגל. כי באמת להסתגל אל כל תנאי הארץ, לבחור בכל דרכי הערבים תושבי הארץ, לרכוש לעצמם את כל מדותיהם, כמו שאנו רואים לדאבון לבבנו אצל רבים מן הספרדים ואצל רבים־רבים מאחינו ילידי ארצות המזרח – בזה אין אנו גם חפצים. אין אנו חפצים בטמיעה, בהתבוללות. לא בשביל זח באים היהודים הנודדים לארץ ישראל; להטמע, להתבולל, וללכת בדרכי הגוים – את זה יכולנו, כמו שאמר בזמנו הד”ר נרדוי, לעשות בארצות אירופא ביתר זול וביתר נעימות. היהודים, שבי הגולה, באים אל הארץ לחיות בה חייהם העבריים, חייהם הלאומיים, חייהם המה. ואם, כמו שאנו חושבים, טובים ומוכשרים מיתר בני הארץ היו היהודים בארצות גלותם, הנה לא כל שכן שהמה צריכים להיות טובים ומוכשרים מבני הארץ פה, בארץ גאולתם ותחיתם. לא אל כל תנאי הארץ אנו מחויבים להסתגל, ואולם הלא יש ויש תנאים כאלה, שלא בידינו לשנותם ושאין אנו יכולים לבלי להכנע תחתם. תנאים התלוים ביחוסים אל הממשלה, בידיעת המנהגים והשפה והחקים והמשפטים. – אלה וכאלה תנאי ישוב המה, ותחת אלה הלא מחויבים בני הישוב לכוף את ראשיהם.

ובני הישוב המה חדשים בארץ ואינם יודעים לא את הממשלה ולא את השפה ולא את החקים והמנהגים; וראינו ונוכחנו אז כי מעשרה קבין מכשולים שהישוב היהודי סובל מהם, תשעה באים בגלל חוסר ידיעה את כל הדברים הנחוצים הנזכרים. ורק הקב האחד בא ממקור שנאת חנם ליהודים. על פי החוקים היתה והיתה זכות ליהודים לתפוס מקום חשוב בכל מוסדות הממשלה ובתוך חקי הקונסטיטוציה אפשר היה לדרוש מאת הפקידים משפט וצדק, ואם התביעה והדרישה נעשות בפה מלא ובלשון מדברת רמות ונכוחות ובאותו המרץ היודע את צדקת דרישותיו, אזי שמים לב וממלאים את הדרישה. ראינו ונוכחנו כי אנו פה סחופים ודווים יען כי דלי מעש אנו, יען כי אין אנו יודעים להתיצב בפרץ, יען כי אין בידנו ספר החקים, ואין בפינו הלשון המדוברת, אין לנו האיש אשר נשלח ואשר ילך לפנינו.

וזה האיש יהיה לנו החכם־בשי. הוא ידרוש את מקום כבודנו בהאידרה וביתר מוסדות הממשלה, אשר עפ"י החקים לנו שמה יד ושם. ואם יהיה איש נאור, ולבבו ער תמיד לכל עניני עמו, ובהיות שפתו עמו ותורת החקים בתוך מעיו – אז יהיה ערכו גדול ונכבד בעיני הפקידים ובעיני שכנינו הנכבדים, אשר אך בשקט ובשלוה אנו חפצים לשבת עמהם. והצבור היהודי יהיה תמיד תחת פקודתו, ומשל אחיו יגדלוהו ויתנו לו כל אותה העזרה, כל אותם האמצעים החמריים והרוחניים, הנמצאים ברשות צבור ישובי גדול של יפו ושל המושבות כיהודה. וסכום אמצעים כזה לא קטן ולא דל הוא; את זה כבר הראה הישוב החדש כמשך שנות קיומו. ואשרי החכם־בשי אשר ידע למשוך אליו את כל הכחות האלה, ומה רבה תהיה פעולתו אם יצליח לעשות את כל הכחות הרבים האלה כלי־יוצר למעשהו!

הציעו אז לפנינו שלשה מועמדים. רבי חיים נחום המליץ על צעיר אחד מבני ירושלם. שמו היה – ישראל פורת. אשכנזי, שקבל עליו את הנתינות העותומנית, והיה בקושטא וגם למד את השפה התורכית. היה עוד אחד מפרחי “החכמים”, קרוב לאחת המשפחות הספרדיות ביפו. ובין ההצעות היה גם אחד מצעירי החכמים הירושלמים, רבי בן־ציון מאיר חי ממשפחת עוזיאל. ואספת הקהלה החליטה למלא את ידי, כי אני אלך לירושלם לדעת ולהכיר את שלשת המועמדים ולחקור על אודותם, ואת אשר אבחר הוא הנבחר. בני הישוב החדש ביפו והמושבות, כל אלה שהיו נצרכים לשרותו של חכם־בשי, חפצו מאד, כמו שמחיב טבע הענין, למנות עליהם לחכם־בשי את אחד מאחיהם, אשכנזי כמותם, היות שהספרדים לא היו משתתפים בכל עניני הישוב החדש ותושבי כל המושבות היו כלם רק אשכנזים. ובכל זאת ראינו צורך בדבר לותר בזה, ובחרנו ברבי בן־ציון עוזיאל, – ולא התחרטנו. כל הבוחרים ביפו ומועדי המושבות הצביעו בעד האיש אשר בחרתי בו; והרב עוזיאל התאשר לממלא מקום חכם־בשי ביפו, והוא ידע את אשר לפניו. השתדלנו להסיר מעליו את עול הרבנות המקברת את בעליה, ושמנו עליו את עול דרך ארץ, כי ישא את הצנה ואת המגן לפני עמו. ברגע האחרון נסה להתנגד למנוי זה – הרב קוק. כאשר התאשר מנויו של הרב עוזיאל בקושטא, והעדה היפואית שלחה שני אנשים ירושלימה להביאו בכבוד הראוי אלינו, והנה קבלנו תלגרמה, שהרב קוק מעכב. הרב עוזיאל ראה חובה לעצמו להודיע על דבר אשורו גם להרב קוק, ויבקש ברכתו של הראב“ד ביפו למשרה חדשה זו. ותהי תשובתו של הרב קוק, שהוא… מונע ממנו את ברכתו. באישון לילה הלכתי אני והד”ר רופין אל הרב קוק, והזהרנו אותו מפני מריבה בתוך העדה אבל הרב היה באחת – משרת חכם־בשי של יפו והמושבות היא הגושפנקה שהוא יצר אותה, ואך לו לבדו היא.

ואולם מכיון שהרב עוזיאל הובא העירה, וראשית דרכו היתה לבקר את הרב קוק – התפייס זה האחרון בדיעבד. לא הרב קוק הוא האיש אשר יעורר ריב־רב, וגם לא היה זקוק לכך: כבודו ביפו היה תמיד חדש עמדו.

אנכי אקדיש לו פרק מיוחד.

כד. קוק, רב ביפו

בעשרות השנים האחרונות ירדה בגולה כבודה של הרבנות בישראל. בתי הספר השונים שנוסדו לחנך רבנים הכזיבו כלם את התקוות אשר שמו בהם מיסדיהם. אין כונתי אל “בתי ספר הרבנים”, שיסדה ברוסיא ממשלת ניקולי הראשון; אלה היו, להשתמש במליצה העתיקה, “בכזיב בלדתם”, פרי השקר והמרמה של שלטון הזדון, אשר שאף למחות את שם ישראל, להשכיח תורה ולהעביר את היהודים על דתם. אני מדבר אפילו על המעולים שבהם, שנוסדו בארצות מערב אירופא ובמדינת הים. שאיפות החקוי וההתבוללות הטביעו גם על אלה את החותמת המזויפה של הכהונה הנוצרית, שאין ביכולתה להיות מתאימה אל אותה הטהרה, שבה היתה מעוטפת הרבנות היהודית. כל בתי־המדרש השונים לרבנות היו סוף־סוף רק בתי־חרושת למין זה, וביניהם לבין הרבנים המסורתיים היה אותו ההבדל שבין תמונות אמן בחסד עליון לבין תמונות הפוטוגרפיה החסרות צלם אלהים. עצמות וגידים, בשר ועור, ידיעות והשתלמות מתאימים אל התפקיד, שאליו מתכוננים, – אבל רוח אין בהם…

ובעת ובעונה זו חשכו המאורות גם בבתי הישיבות, בתי היוצר לנשמה הדתית של עמנו בגולה הגדולה. התרבות הכללית חדרה עמוק עמוק אל השדרות הרחבות של המוני העם העברי, וצורות חייו נשתנו בעשרות השנים של המאה העברה תכלית שנוי. אופקי החיים התגדלו והתרחבו, ולו קמו מקברותיהם אבותינו הזקנים לא היו מכירים את אשר נתהוה. זרם ההשכלה, חק עבודת הצבא הכללית, תנועת החופש האזרחי, מלחמת העבודה והרכוש, – כל אלה ההופעות התרבותיות הופיעו באורן המבהיק את משכנות יעקב, ורחובות היהודים באשר הם שם המו למול הקולות הקוראים את תושביהם אל חיים חדשים, המלאים תמורות וחליפות לא שערון מראש. ונשתנו החיים, נשתנו התנאים והסדרים בחיי היחיד ובחיי הצבור העברי, – ואך הרבנות לבדה נשארה על שמריה, נקפאה, נחנטה, הדוקה ודבוקה בספריה העתיקים, בחוג חיים שעליו עבר כלח, שאיננו עוד. דיני־תורה חדלו, בשאלות איסור והיתר אין פונים, ונשארו עוד לפליטה גדולה עניני בית המטבחיים, ואוי ואבוי להרבנות שאך בזה מומחיותה. ולרגלי מצב שכזה חדל לעדה מישראל כל צורך חיוני, – צורך שבלעדו אי אפשר להתקיים – ברב מורה הוראה. את מי יורה, ומה יורה? והקהלות הישראליות ממלאות את משרות הרב בעדתן רק כמלא נמוס עתיק, “כדי שלא להוציא את הנייר חלק”, ואין הרב בעדה מיותר, אך גם אינו חסר, ובכל אופן אינם מרגישים בישותו. זהו שארית קדומים, שבהוה אין לו תפקיד מיוחד.

ואם בקהלות הגולה כך, הנה בארץ ישראל – על אחת כמה וכמה. הודות למספר הרב של העדות השונות בערי הקודש בארצנו, גדול פה מספר הרבנים, הלובשים איצטלא ומשתמשים בתגא, והם כוכבי לכת של כוללים ומוסדות חלוקה, ולהם משרדי בדצי“ם וחותמות מתאימות, וכלם “גאונים” ורשכבהגי”ם ובינינו לבין עצמנו – גדולתם בתורה של הרוב המכריע של רבני ארץ ישראל מוטלת בספק גדול. חלקם של רבני ארץ ישראל בספרות התלמודית דל מאד. מרננים, כי היו וישנם פה בארץ רבנים, החובשים זנביות לראשיהם, ומתעטפים בכל מיני צבעונין, וכלם אומרים קדושה ודבקות, אך חסרים הם, במחילה, כתב־סמיכות, התרת הוראה. בארץ פלאות זו גם הופעות כאלה אינן מן הנמנעות… אין הם נבחרים מאת הקהלות, שבתוכן הם “משמשים בקודש”, אך הם מתמנים מאת הכוללים באשר נמצאים ראשיהם ואמרכליהם, וגם את המשכורת הם מקבלים מקופת הכולל הפרטי או הכללי. הקהלות בעצמן אינן מרגישות כלל בנחיצותו של הרב בשבילן, ומציאותו של זה או הֵעָדרו אינו תופס מקום בחיי הקהלה וסדריה. אבל המוסדות המרכזיים מוצאים צורך למנות איש משלהם לרב בקהלה זו או אחרת בשביל צרכיהם הם; וביחוד ניכרים הדברים האלה בקהלות החדשות של המושבות בארץ ישראל. האוכלסין היהודים במושבות כשהם לעצמם לא חסרו דבר אפילו באין רב בקהלתם. הרגישו צורך בבית ספר, במקום לתפלה בצבור, בשוחט ובודק, אך לא ברב ודיין ומורה־הוראה. הן בני המושבות החדשות הם כלם עצם מעצמות העם היהודי אשר בגולה ובשר מבשרו, וכשם שהספיקו אחינו שבארצות הגולה לסדר את חייהם יום־יום מבלי שאלות פיו של הרב, כך הסתדרו להם האנשים במושבותיהם בארץ ישראל באין רבנים לקהלותיהם. מובן, שאני מתכוין לרובן הגדול של המושבות; מן הכלל הזה היו יוצאים, כמו המושבה עקרון, זכרון־יעקב, ששם היו כל צרכי הצבור ניזונים מכספי הנדיב מיסדן, והוא נהל את המושבות בכל הצרכים המיותרים, ולא מנע מהם גם את הרב ובית דינו. אבל המושבות לעצמן נמנעו מלהרכיב רבנים לראשן, מלבד פתח־תקוה, שבהמשך הזמנים גדלה, ורבו אוכלסיה, והיתה לעירה, ובאה “בעדי עדיים”, ותבחר לה רב לשבת בתוכה.

אותו המצב היה גם ביפו העיר. קהלת ישראל ביפו היא חדשה וצעירה בערך, ביחוד הקהלה הישראלית האשכנזית. עוד לפני חמשים־ששים שנה היו יהודים אשכנזים מוכרחים לנסוע ל“ימים הנוראים” לחברון על דבשת גמלים, מפני שביפו לא היה מנין קבוע לתפלה בצבור. הקהלה העברית ביפו החלה לקבוע את צורתה רק לאחרי שנוסדו בקרבת העיר הזאת המושבות מיסודם של חובבי ציון הראשונים. אז מצאו ראשי הכוללים בירושלם לטוב ולנחוץ לשלוח אל העדה האשכנזית ביפו רב ומו“ץ, הועד הכללי מצדו וכולל חב”ד מאנשיו הוא, – והתכוננה רבנות בקהלה האשכנזית בעיר יפו. מובן שערכה הסמכותי של רבנות זו לא היה יותר גדול בעיני התושבים היהודים מן הסמכות המצערה אשר היתה לרבנות בכלל בקהלות הגולה, ואולי עוד פחות מזה. ביפו היו שני נמוקים, תרתי לריעותא, להפחית את ערך הרבנות פה מאשר בערי הגולה: ראשית, הנה הקהלה בגולה ממנה לה רב מאשר בחרה, והבחירה היא חפשית, פחות או יותר בהסכם הצבור המקומי, תחת אשר ביפו הרב נמנה בפקודת מי־שהוא מחוץ לקהלה; והשנית, – וגם לזה צריכים לשים לב: שָבי הגולה, אלה אשר עלו לארץ ישראל לשם רעיון התחיה, הרשו לעצמם להתרשל בהרבה דינים ודקדוקים, כי על כן מצות ישוב ארץ ישראל שהם מקיימים מכריעה את כף יתר הדינים, ולא אלה אשר ילכו לבקש תורה מפי הרב על כל דבר, אם זה אסור או מותר. בפרט שהרב הנמנה מירושלם היה כאחד הרבנים, יהודי בטלן, ולא הוא היה האיש, אשר יהיה לסמל, לתמונה מרכזית של הרעיון הדתי הישראלי בתוך קהלת אספסוף זו, שהיתה העדה האשכנזית ביפו בעת ההיא. זכורני, שבהיותי ביפו בשנת תרנ“א, בימי מסעי השני לארץ ישראל, היה משמש אז המנוח זאב תיומקין שלנו בתגא, והוא היה ממלא אז את התפקיד של התמונה המרכזית, ודבריו של זה היו נשמעים יותר מדברי הרב. ואם הרב אסר את המחולות של גברים ונשים ומר תיומקין התיר, נפסקה “הלכה” כדברי האחרון, ואני ורעי יעקב מזא”ה המנוח, שהיה גם הוא אז ביפו, לצנו הרבה על “מחלוקת הפוסקים” של אשלי רברבי, על הני תרי צנתרא דדהבא, הרב רבי נפתלי מצד אחד, ומר ולדימיר איב’נוב’יטש מצד השני, המנצחים בהלכה…

ושנוי דמינכר בא בשטח זה עם מנויו של רבנו אברהם יצחק הכהן קוק לרב בעיר יפו. רבי קוק הוא, בלי ספק, אישיות מלאה הוד והדר, משכמו ומעלה גדול הוא בתורה מכל אשר סביבו, חריף ובקי, אך גם ידיעות חול לא מעטות רכש לו. בכלל, כל אשר בתורת השלמת האדם ותרבותו אינו זר לו. עודנו צעיר נסה את ידיו להיות סופר, ובקובץ “כנסת ישראל” הראשון הוצאת המנוח שפ“ר פרסם איזה מאמר, ואין הוא בוש מפני “חטאת נעוריו” זאת. כל הזמן רגיל הרב קוק אצל הכתיבה, וברובו הגדול הוא בוחר לו לנושאי כתביו ענינים נאצלים שמחוץ לגבולות ההלכה היבשה. אותו לוקחים תמיד משא וחזון, שאלות הנפש ותסבוכת ההארה הישראלית המיוחדת. אמנם, דרכי הלמוד המסורתי ותרגילי הפלפול יש אשר ירחיקו אותו מן ההגיון הקר, ואין הרב קוק שליט, לא בדבריו ולא בכתביו, להתרכז על רעיון אחד ולהוציא אותו אל המסקנות ההגיוניות. בדרשותיו מעל הבמה וכן גם בספריו תמצאו אך לעתים רחוקות ארדיכלות, בנין שלם שנמלא על פי תכנית וחשבון, וכל חוקי גזרה ובנין אינם תופסים בהרב קוק. רעיונות רודפים זה אחרי זה ועולים בלולים, ובדרך הרצאתו הוא מאבד לפעמים רעיונות נעלים, מוציא נצוצות־ברקים, ואולם פטפוטי שוא אינם אצלו מעולם, ולהיפך מרגיש אתה בדבריו, בעל־פה ובכתב, שחסר הוא עוד בטויי הדעה, והוא נותן לפניך רק חלק ממה שיש לו. תנא תנא ושייר – כמבטא התלמודי, והוא אינו נרתע מפני המדע, כי על כן הוא יודע שהקודש והחול³⁶ ירדו כרוכים מן השמים, ואך לשבר את האוזן חלקו אותם לשנים. הוא שש תמיד לקראת כל אור באשר יתגלה, ואך יעלה ויבוא ויֵרָאה, וזה לא יפריענו להיות היהודי במאת האחוזים בכל רמ”ח אבריו ושס"ה גידיו, ולהיות בטוח כי אך שמש אחת במרום, – שמש העם הישראלי, ומבלעדיה אור אין. ולב טהור ברא לו אלהים, והוא מלא אהבה לכל אשר בתוך עמו, ואין לפניו פושעים וחוטאים, והתחיה הלאומית היא משוש קרבו ונפשו, שיר שיריו, ואת צליליו לא תמלא אזנו משמוע וכל הופעות תחיתנו מרננות את לבו הער והמלא רגש. הוסיפו לזה מדות טובות של אדם, היודע מה זה מוסר ותרבות, אחריות וחובה, ואז תבינו תכירו ותדעו למה ובשל מה תפש הרב קוק את מקומו בתור רב ביפו, בזו העיר שהתמלאה מתוך העולים החדשים, ותהי גם למרכז טבעי לכל המושבות ביהודה, ותהי גם הקהלה העברית הראשונה, שלא היה לה רצון להכיר בשלטונה של ירושלם הקדושה, הקדושה יותר מדאי בשביל העם העולה ושב אל ארצו להחיותה ולהפרותה. קוק היה קורא לעצמו “רב יפו והמושבות” וזה היה נכון, אם כי לא נתמנה מאת המושבות למשרה זו בסדר הרגיל, ותמה אני אם אפילו קהלת יפו עצמה כתבה וחתמה לו כתב־רבנות. הרב קוק לא היה זקוק לזה, אבל כלם, גם המושבות, הודו והכירו ברבנותו, בשלטונו המוסרי; ידעו והכירו, כי הפעם לפניהם גם בארץ ישראל אותו הטפוס הנעלה והנערץ, אשר כמהו מתארים לעיני רוחם רב ומורה מן המעולים שקמו לנו בארצות הגולה בימים מקדם.

ואל תפקידי הרבנות בימים מקדם שאף גם הרב קוק, וברצונו היה למלאותם בעדת יפו ואגפיה, המושבות ביהודה. בתור גדול בתורה הרשה לעצמו להקל ולא להחמיר, ביחוד בשאלות החדשות שהתעוררו לרגלי הישוב החדש. כידוע, עינו של הישוב הישן, ביחוד הירושלמי, לא היתה לטובה בכל הישוב החדש, העולם המתהוה מבלעדי שומרי החומות הקדמונים, מבלי להצטרף אל כולליהם ואל מוסדותיהם. עסקני הישוב הישן בקשו תמיד מקומות תורפה בכל מעשי החדשים לתקוף אותם. חרושת היין ביקבי המושבות, היין היוצא לצרכי המוני היהודים, נראתה לרבני עיר הקודש למקום תורפה שכזה, ויבאו בדרישות של חומרות יתרות. איומיהם של הרבנים על הפקידות של הנדיב “בשם תורתנו הקדושה” היו דַיָם, והיו היקבים שופכים החוצה חלק מתוצרתם, פרי העבודה של כורמים יהודים בארץ ישראל, בשם המצוה של תרומת מעשר. וענין השמיטה לא היה סר מעל סדר היום, ואנשי הישוב יודעים לספר מאורעות, שלא היו נותנים כבוד ותהלה לרבני ארץ ישראל, והרידב"ז הצפתי הידוע בראשם, והרבה יש להודות להרב קוק, שידע להסיר את החרפה הזאת, ויסדר את הענינים הדתייים האלה, תרומת־מעשר וענין השמיטה, על טהרת ההלכה וכחו בפלפול וסברא, וגם כבוד המסורה הדתית נשמר: הזאב שבע והכבשה שלמה…

הרב קוק השתדל להיות גם “רשמי”. מבלי שתהיה לו כל סמכות חוקית מאת השלטונות הרוסים, היה הרב קוק מוציא מתחת ידו תעודות על גבי טופסים מודפסים בשביל היהודים בארץ ישראל נתיני רוסיא, ולפעמים היה גם הקונסול הרוסי המקומי מושפע מזה ומתחשב עם תעודותיו של הרב. להרב קוק היתה תמיד קצת חולשה אל רשמיות, החופפת הוד והדר על הרבנות. אמנם, בתור שכזה היה משרדו הרשמי לקוי מאד, והבטלנות של חובש בית־המדרש היתה מקברת את המשרדיות, המחייבת סדרים ידועים וקבועים, אבל מצבו של הרב קוק היה גדול לתפוס גם את הרבנות הרשמית ביפו וסביבותיה, והוא התנגד בכל תוקף למנוי חכם־באשי, רב רשמי כפי החק התורכי, כפי שספרתי במקומו. הוא היה אומר אז: את הרבנות יפו וגליליה אני יצרתיה ואין אני רוצה לוותר גם על חלק ממנה.

ההופעה החדשה של בנין תל־אביב ענינה אותו מאד, והוא גם שאף להאחז ולקבוע את דירתו בשכונה החדשה ההיא, אם כי בחוגי החרדים היו מרננים אחרי חברי השכונה, שברובם הגדול היו מקרב העולים החדשים, אך כל מנחה וזבח לא לקח מאת השכונה, וכאשר שלח ועד תל־אביב את תרומת החג להרב, דחה ולא קבל אותה באמתלא, כי ועד זה עוד טרם הגיע לכלל עדה, והוא רואה אותו בתור יחיד, שאין הרב רוצה לקבל ממנו מתנת־יד גדולה או קטנה.

שיחת חולין של הרב קוק מלאה תמיד ענין, ואנכי הייתי שמח לקראת כל מקרה צבורי, שהיה מביא אותי לבקרו, וכאשר התארח אצלי אחד־העם, הלכנו לבקר את הרב. החולשה שלו היתה שהיה נוטה להכנע אל תחת כל השפעת חוץ, אפילו של משפחתו. באופן זה לא היה מעולם תקיף בדעתו, ורבנות שאין עמדה תקיפות אינה ולא כלום. בודאי אין הוא בעצמו מרגיש בחסרונו זה, אבל הוא ישנו. ובגלל הדבר הזה אין הרב קוק איש מלחמה, וגם לא תוכל להשען עליו בשעה מכרעת, כי מאשר לא תדע תבוא השפעה אחרת אשר תמנענו ותפנה אותו לעבר אחר, ואתה גם לא תקרא אותו לדין, כי בכח הגיונו הגמיש, פלפולא חריפתא, יוכיח כי הצדק אתו. נפשו היא נפש משורר, ולא על נקלה תתן אסורים על ידיה, ומצודות וחרמים לא יִבָנה ביתה. ואולם הנפש היא עֵרָה, חיה, לוקחת נפשות אחרות…

זה היה משפטי על הרב קוק בשבתו על כסא הרבנות ביפו.

כה. השביתה הראשונה. ברזילי.

הדבר היה בירושלם בחדשי חשון־כסלו תרס“ט. פרצה קטטה בין פועלי דפוס אחד ובין בעלי הדפוס, בגלל שאחד האחרונים הרים ידו על אחד הראשונים, הבעל על הפועל, ויכהו. הפועלים של בתי הדפוס בירושלם היו מאוגדים באגודה וידרשו קנס מאת המעליב, ופרצו בשביתה. וזו היתה השביתה הראשונה של פועלים בירושלם. ובעת ההיא כבר היו בארץ ישראל הקבוצות המאורגנות של הפועלים בהא הידיעה, “הפועל הצעיר”, “פועלי ציון” וגם “קבוצת פועלים סוציאליים”, והקונסטיטוציה התורכית כבר בארץ. פועלי הדפוס הירושלמיים לא היו שייכים אל אחת מאלה הקבוצות, ורק היתה להם כמין אגודה מקצועית על יד “עזרת אחים”, חברה ירושלמית טהורה, שנוסדה מבין צעירי ירושלם. ועל המאורע הפעוט הזה של קטטה ומכת־לחי בין פועל ובעליו ותרעומות החברים של הנעלב, גבבו ראשי עיר הקדושה, רבניה, גבאי כולליה וכל עסקניה הצבוריים בדותות ואגדות, ויתועדו לאספה רבתי בבית ועד כל הכוללים, “להתיעץ בדבר השערוריה שנעשתה מאנשים המתימרים בשם חברות ואגודות למעשה אלמות, עד שהגיעו הדברים לסכנת נפשות ושפיכות דמים ולחלל שם ישראל ולתת את כל הישוב בסכנה”. את המשפטים במרכאות אנכי מביא מתוך קול־הקורא, הניתן “בכח התורה ובכח בתי הדינין”, ועליו חתומים כחמשים איש, וגושפנקא של הרבנים הראשונים אז, ר' שמואל סלנט ור' חיים ברלין, עליו, ובין הבאים על החתום, ביחד עם ראשי הכוללים ואמרכלי ירושלם, היו גם אלברט ענטבי, מורשה “חברת כל ישראל חברים”, אפרים כהן, מורשה חברת ה”עזרה" הברלינית, וגם רבי יחיאל מיכל פינס ואחריו כמובן נגרר גם – מר דוד ילין… וקול הקורא נדפס עלי גליונות גדולים ורחבים, ונתפרסמו בכל העיר עם הבולים המודבקים עליהם, והיתה רבה ההשתדלות לתת למאורע זה פרסום רב עד כמה שאפשר, ולא היה מחסור גם בלחישות ודלטוריות בחצרות “הפריץ”, הן אצל המושל התורכי והן אצל הקונסוליה הרוסית. הכל כנצרך…

מה כל החרדה הזאת, אשר אחזה את “כל ירושלם” פתאם? אל נא נהיה תמימים עד כדי כך, שנחשוד את אנשי ירושלם לבטלנים שאינם יודעים להבדיל בין רוח פה ובין סערת ים, בין זבוב ובין פיל. ואם הם הרתיחו סערה ויהלכו על הישוב אימים – דברים בגו…

כי עד עולם לא השלימו עסקני ירושלם עם כל התנועה החדשה של ישוב הארץ מיום היותה. “ישוב ארץ ישראל – זה אנחנו”, היה תמיד אם לא הפתגם שלהם בפירוש, אבל מכללא איתמר, מכלל פעולותיהם. אם רוצה מי שהוא לישב את הארץ ולהוציא כספים לתכלית זו – אליהם יבוא ועל ידם ימסור את הכסף, והם יעשו את הדברים כתקונם. ואת מחשבותיהם אלה ואת דרישותיהם בהתאם לזה הם משמיעים “בכח התורה ובכח בתי הדינין”, וחתימות לא תחסרנה, ונגד המסרבים להכנע לדרישותיהם, ובפרט הנועזים להטיל מומים בקדשיהם, הם נכונים לצאת חוצץ בכל הנשק אשר בידיהם. היו ימים, ואנכי עוד זוכר אותם, כי את החדשים הבאים “לסגת את גבולם” בעניני הישוב, היו מכסים רפש וטיט היון, והיו בודים עליהם כל עונות ופשעים. הדבה היותר רגילה היתה להם – המיסיון, שהאיש החדש הוא שלוחו של המיסיון. קראו את “ירושלימה” של ל. א. פרנקל הגרמני, ותראו בין החשודים לנספחים לעקר המיסיון גדולים וטובים בישראל, והאם לא חשדו בז. ד. ליבונתין בעלותו ראשונה לא“י בראשית שנות השמונים למאה העברה, שגם ידו עם המסיון? זו היתה לפנים המטבע המהלכת, להטיל על ידה פסול בעסקנים החדשים. הכרוב³⁷ השני, שהיה תפקידו לשמור על הישוב מפני כל חדש, היה – הדת, שהיא, כמובן, מונופולין של יקירי ירושלם, ואת הדת הזו באים אנשי הישוב החדש ומחללים. זאת תורת “שאלת השמיטה” ויתר המצוות התלויות בארץ, שהיו גבאי ירושלם ובד”ציה מעוררים תמיד, ומביאים את דבת הישוב החדש רעה לפני אחיהם שבגולה. בהמשך הזמן ורבות הימים, ולשתי המטבעות האמורות חדלו להיות מהלכים. ענינו של המיסיון נתבדה, ומשרבו העברינים נמצאו גם רבנים שהמציאו גם לשמיטה עצה ותחבולה, כמו שמצאו היתר עסקא לרבית ומכירת חמץ לגוי, והמונופולין של הב"דצים הירושלמים נעשה פלסתר. הרבנות הירושלמית בעצמה נעשתה אסימון שפסלו אותו החיים הצבוריים החדשים, תש כחה של הדת. נחוץ היה להם גורם אחר, שבעזרתו יכולים היו להכות חרם את הישוב החדש ולהוציא את האפטרופסות עליו מידי כל העסקנים החדשים. מן התועלת היה לשתף במלחמה זו גם את הכחות הצבוריים שבירושלים, שגם הם רוגנים בסתר אהליהם על מעשי העסקנים, חובבי ציון וציונים, הכובשים להם את דרכם ואת פי הירושלמים אינם שואלים, ובאוריהם ובתומיהם אינם נמלכים, ואל ישועתם ועזרתם אינם פונים.

והנה – הפועלים הבאים מרוסיא. במדינה ההיא הלוך הלכה אז הריאקציה המדינית ומתגברת, סטוליפין מבער אחרי תנועת השחרור, “כאשר יבער הגלל עד תומו”. בני ישראל הצעירים בורחים משם ובאים לארץ ישראל, והם מסתדרים פה, מתגודדים³⁸ למפלגותיהם השונות ודוגלים בשם העממיות, דימוקרטיה בלעז, בתורכיה עלתה לכסא קונסטיטוציה, שבן־יהודה קורא לה הושמה. מפלגות הפועלים האלה מתחזקות, תופסות מקום, ולהן גם עתונים מיוחדים. “חובבי ציון” תומכים בהם, המשרד הארצישראלי נוטה להם חבה. השפעה להם על הצעירים בערים ובמושבות. הנה, איפוא, מקום התורפה. הבה נריע על חומת יריחו זו, נתקע בשופרות, ותפול החומה, ויבאשו “אנשי קרית חוצות”, האנשים בחו“ל, מן החובבים והציונים, בעסקניהם המתחברים לאנשי הרס ומשחית, וישובו אל עסקני הישוב הישן, הב”דצים וראשי הכוללים וכל הממונים למיניהם, ויכו לרסיסים את הבנין החדש של בעלי ההזיה במושבותיהם בארץ ישראל ובאגודותיהם בארצות הגולה. והנה – שביתה, הפועלים שובתים, הלא עוד מעט ותהיה “שביתה כללית”, אותה השביתה הגדולה, אשר השתיקה בזמנה את כל החיים ברוסיא הגדולה, ותעורר את המרד ותחולל את המהפכה. האם תחת “שביתה” לא תמעד כל האדמה?.. וילכו ויעשו את כל ירושלים לחרדה.

“כל ירושלים” – לאו דוקא. היה בעיר הקדש סניף האפ“ק, אשר המנוח יהושע איזנשטאדט, “ברזילי שלנו איש הרוח”, לא היה נותן לו להגרר אחרי “יקירי קרתא קדישא” בכל תעתועיהם. וזה האיש ברזילי, אשר קדש קדשים היה לו הישוב החדש לכל הופעותיו, מהר לארגן התנגדות אל מעשי האספה ויגל את שוליה על פניה. וביחוד השתדל להוציא אל שדה המערכה את החיל אשר עשה לו הישוב החדש ביפו, באנשיה ובעסקניה אשר רבו כבר אז, ואשר מן הנמנע היה לבלי לקחת אותם בחשבון. ואנשי יפו נענו, ובאחד מימי כסלו נכנסו לאספה ראשי הצבור היפואים: ברלין, דיזינהוף, וו. ז’בוטינסקי (היה אז בפעם הראשונה בארץ ישראל) ליבונתין, ד”ר לוריא, ד“ר חיסין, ד”ר רופין, אליהו קפלן, יחזקאל דנין, מ. קרישבסקי, יוסף שלוש, י. שרתוק, ויבחרו אותי לשבת בראשה ולדון על קול הקורא של הרבנים ועסקני הצבור בירושלם והחלטתם לאסור על הפועלים להיות חברים לאגודות. עסקני יפו הבינו, כי “לאו אוריתא קא מרתחא” בב“דצי ירושלם, וכי “ועד כל הכוללים” לגרמיה טרח. ד”ר לוי וברזילי גלו לפנינו את המסוה מעל היחוסים השונים בעסקי ירושלם ואנשי צבורה, כדי להבין איזה הדרך התאחדו כלבא ושונרא, ענטבי ואפרים כהן, צרפת וגרמניה, יחד לרדוף את ארגון הפועלים. נודע לנו, כי אחדים מטובי המורים העברים בירושלים, ובתוכם ח. ל. זוטא, מתכוננים להגן על זכות הפועלים להתארגן ולהכריז שביתה לחזק את דרישותיהם. האספה החליטה, כי אנכי וליבונתין נלך ירושלימה לחקור את כל המאורע על המקום, ולבלי לתת לירושלמים לעכר את המים הצבוריים. אנחנו באנו ירושלימה ושלחנו מכתב לועד כל הכוללים, כי יקראו אספה כללית של נבחרים מן הערים והמושבות, מן העסקנים וגם מן הפועלים, והאספה ההיא תסדר את כל עניני הפועלים בארץ ישראל. יחד עם זה דרשנו במכתבנו ההוא, כי תיכף יקראו אספה חדשה בהשתתפותנו, למען נגן בתוכה על הצעות האספה ביפו.

האספה, כמובן, הוזמנה. העסקנים של ועד כל הכוללים לא יכלו להשיב ריקם את השתדלותו של המנהל הראשי של האפ"ק, וגם אני עבדכם נחשבתי לסוג “קריאי מועד, אנשי שם”, שיותר טוב לבלי לזלזל בהם. האספה התנהלה בסגנון “אספות הקהל” הידועות, בלי יושב־ראש ובלי סדר, התקבצו אל האולם אנשים, שוחחו ביניהם, ואם בחרת לך את מי שהוא ונכנסת עמדו בוכוחים וגם תקפת אותו בטענותיך ובראיותיך, אזי, כדי להפטר מהתקפותיך, הוא לוחש בשפתיו, ואתה שומע אותו אומר: “את קרבני לחמי לאִשֵי”– הוא התחיל להתפלל מנחה, ונסתם הגולל על כל טענותיך. אבל, – גם זה צריכים להעיר – עצם האספה הוכיח, שכל עוקצה של האספה הקודמת, יוצרת הקולות והברקים נגד הפועלים, ניטל הימנה, היות שאנשי יפו נצבים כצר נגד ההחלטות הירושלמיות, ובהחלטותיהם חותרים היפואים תחת סמכותה של ירושלים להיות עליונה לכל הישוב.

ענין האספה היה תחת ידי, וליבונתין לא נכנס במשא־ומתן עם הירושלמים. הרגשתי, כי מראשית בואנו לירושלם היה ליבונתין נרגז מאד. שאלתי אותו לסבת הדבר, והוא אמר לי, כי מצא בסניף האפ“ק חשבון מיוחד של “ועד השביתה”, שנוסד ע”י האפ“ק בהשפעת ברזילי־אייזנשטאדט. “אין עסקו של האפ”ק – אמר לי ליבונתין, – להיות צד באיזו מחלוקת שהיא. הבנק משמש את הקהל הירושלמי, והקהל מפרנס אותו, והמוסדות הם לקוחותינו”. חמתו בערה על ברזילי, שדעתו היתה אחרת. ברזילי חשב, להיפך, כי הבנק, בתור מוסד לאומי וציוני, תפקידו לצאת בצבאות הפועלים המתעוררים נגד גבאי החלוקה הרקובה. ליבונתין נתן פקודה לסגור³⁹ את חשבון ועד השביתה ולהסירו מתוך פנקסי הבנק. ישבנו במלון והתעוררה מלחמת דברים בין ליבונתין וברזילי. זה האחרון לא שלט ברוחו, ויוציא את מפתחות הקופה (משרת גזבר היתה עליו) וישליכם אל מול פני ליבונתין, אשר לקחם וישימם בכיסו. אז התערבתי אני, ואמרתי לליבונתין: בשביל הרגע המכריע הזה נלויתי אליך לנסוע ירושלימה. הפצרתי בו, והוא השיב את מפתחות הקופה לברזילי, ושניהם שבו למנוחתם.

אך לא לאורך ימים. ליבונתין לא חדל לראות און בברזילי. האמת ניתנה להאמר, שהמנוח ברזילי היה על פי כשרונותיו ונטיותיו וידיעותיו כל מה שאתם רוצים, אך לפקיד בנקאי לא היה מתאים. האפ“ק היה הבנק היהודי הראשון בארץ ישראל, ועל ליבונתין מיסדו היה לקרוא לעבודתו עשרות פקידים, ולא יפלא כי נכשל באחדים מהם. ביניהם היה גם המנוח ברזילי, וליבונתין חפץ תמיד להפטר ממנו. אבל לברזילי היתה נפש יקרה, והאיש ידוע חולי ולא יוצלח למשרה חדשה, ומי זה ימצא עוז בנפשו לשבר את מטה לחמו. פעם ופעמים הצלנוהו מרוגזו ומחמתו של ליבונתין. והנה נפל בשלישית ריב בין שניהם, וברזילי מלא את פני המנהל הראשי קלון, – וליבונתין פטר אותו ממשמרתו. אנכי הייתי אז בבירות בענין “דורשי ציון” להשפט בפני הקונסול האנגלי שם עם אנשי “עין זיתון”, וכאשר שבתי ליפו מצאתי הכל נגמר. במקומי נכנס בענין זה, פטוריו של ברזילי, הד”ר רופין, ובאו לידי הסכם על סכום הפצוי, אלף ומאתים פרנק, והמפוטר קבל את הכסף וכתב וחתם שאין לו שום טו“מ ודו”ד כפי הטופס הנהוג והמקובל. ואולם אך שבתי הביתה ליפו, והנה כל העסק הזה חזר וניעור, והמנוח ברזילי דרש ממני, כי אשתדל להשיב את כל הנעשה וכי ישיבנו ליבונתין על כנו. והעתירו עלי את דבריהם האנשים מירושלם: הרי“מ פינס, הד”ר מזיא, אליעזר בן־יהודה, שהאמינו כי “כל־יכול” אנכי אצל ליבונתין, וכי גם לאחר שנעשה מעשה אתן צדק להשתדלות להשיב את ברזילי למשמרתו. אנכי הבנתי כרגע, שמה שנעשה אין להשיב, וגם זאת ידעתי כי ברזילי לא ישיג אחרי פטוריו כל משרה אחרת, ובאופן זה אך עול עשו לאיש שפטרוהו בסכום “כתובה” מצער בתור פצוי. נסיתי לדבר אל ליבונתין בדבר קצבת פנסיה לכל ימי חייו, אך ללא הועיל: הוא התכסה בכתב הנכתב והנחתם מאת המפוטר, שבו הוא מבטל למפרע כל טענה ותביעה של פצויים נוספים; ועל דרישתי להתנהג עם ברזילי, בתור יוצא מן הכלל, לפנים משורת הדין, ענה ליבונתין ואמר, כמו שהיה דרכו בקודש במקרים כאלה, שאין הדבר תלוי בו, ורק בהני אשלי רברבי הדירקטוריום של הבנק. אבל לאשרנו, היה אז בארץ ישראל אחד־העם, והוא לקח את הענין אל תחת ידו, והוא גם ידע לדרוש בתקיפות אם ראה צורך ויושר בדבר. ובהשתדלותו של אחד־העם קבע האפ"ק פנסיה לברזילי לכל ימי חייו.

כו. שֶבת אחים ורעים.

התקבצנו ליפו, וממנה אחרי כן לתל־אביב אשר כוננה ידנו “מארבע כנפות הארץ”, מארצות שונות, מחוגים שונים, מסביבות שונות ומשונות. היינו כמעט כלנו אנשים, אשר איש את אחיו לא ידענו לפנים, אשר רוב ימיהם עברו עליהם איש איש בפנתו המיוחדה, הוא ועבודתו בחייו הפרטיים וגם בעבודתו הלאומית, ואשר כמעט את שמותיהם לא שמענו טרם באו אל הארץ, – ואלה התקרבו במקום הזה חד אל אחד קרבת אחים, קרבת משפחה ממש. הנה מאיר דיזינהוף יליד ביסרבי ועסקן אודיסאי, אליהו ברלין חניך האוניברסיתה המוסקובית ואזרח צריצין, העיר שעל שפת הנהר הרוסי הגדול, ד“ר ארתור רופין פקיד משפטי גרמני, בצלאל יפה ליטאי טהור, ד”ר טהון גליצאי. ואל תחת דגל בית הספר העברי הגדול, שהחליט מיסדו להכתירו בשם “גמנסיה”, הגמנסיה העברית הראשונה, התקבצו ויבואו צעירים אחדים, אשר לידיעותיהם העבריות, גירסא דינקותא, הוסיפו מדעים כלליים בבתי־מדרש עליונים, ביחוד במדינות שווייץ, ואלה גם כן באו להשתקע בארץ. הנה הם: שיינקין, בוגרצ’וב, מוסינזוהן, לוריא. ומלבדם באו במספר הגון אנשי הטפוס “מורה שפת עבר”, כלומר, יהודים “משכילים”, שהקדישו את עצמם להוראה והתמחו פחות או יותר במקצוע שלהם, והרגישו עוז בלבבם להביא את כוחותיהם אל הארץ משאת נפשם. – ומצאנו פה משפחות אחדות, אשר עמם עמנו, אלהיהם אלהינו ושאיפותיהם שאיפותינו. משפחת חנקין־בלקינד, ד“ר חיסין. כלנו באנו אנחנו ומשפחותינו, באנו אל הארץ לרשתה ולהתנחל בתוכה. איש איש מאתנו, כאשר אמרתי, כמעט לא ידע את עבָרו של השני, אבל היתה ההכרה הפנימית בלב כל אחד מאתנו, כי הנה במקום הזה נקרו ונפגשו אחים, אחים לעבודה משותפת, חברים וקרובים לעבודה גדולה ואחראית, שעלינו למלא אותה שכם אחד. ומאליהם נוצרו בין כל אלה אשר הזכרתי בשמותיהם יחוסים, אשר כמוהם תמצאו אך בקרב בני משפחה אחת, ובאמת טעמנו כלנו טעם משפחה מן הסוג הנעים והנוח. הופעות החיים ומקרי יום יום של כל אחד מאתנו היו כמו משותפים לכל חברי ה”מושבה", והחיים התמזגו ונוצרה הרמוניה צבורית יפה ומלאה תמיד ענין ורעננות.

הנה הערב, למשל, בבית ברלין. חברי ה“משפחה” כלם יודעים, כי הערב יבלו בבית הזה, ולאחרי הארוחה מתאספים לאט לאט, יושבים חבורות חבורות בכל החדרים, אוכלים פירות ושותים תה ומשוחחים על דא ועל הא מחיי הישוב בארץ ומכל הנשמע מארצות הגולה. ואם יש אורח מ“התם”, מה שהיה אז חזון בלתי נפרץ, אז גם הוא בתוך הבאים. הצעירים והצעירות בשלהם, והגברים ה“עסקנים” בשלהם – על הישיבה שהיתה ועל האספה שתקרא, שצריכה להקרא. נמצא גם היודע לדקלם זמירות, ויהי אפילו ביהודית, כי גדודי מגני השפה עוד טרם היו בארץ, וגם לא היה צורך אז בהם. ולעזרת המדקלם נשמע קול הפסנתר. זהו חנינא קרצ’בסקי הבלתי נשכח מלוה את המזמר, וכלנו כבר מתאספים – ובאים לשמוע אל החרוזים. ומתוך הנאספים נמצאים מומחים אחדים לדברי זמר או אגדות ומהתלות עממיות, והקהל נהנה וטועם את טעם החיים היהודיים, הלאומיים, והגבירות שלנו משתתפות ולוקחות חלק בכל החיים האלה. הן מתחילות אמנם בתלונות ובתרעומות על הקושיים השונים בהנהלת המשק הביתי “בפלשתינא שלכם”, הצרות שהן סובלות מאת המשרתות וכדומה; אבל סוף־סוף הן מודות ואומרות, כי נרקמת במקום הזה מסכת־חיים חדשה ומענינת, וכשר הדבר וכדאים הם הקרבנות הקטנים וקלי הערך בשביל ההשתתפות בבנין העולם המתהוה, – “אם אך יצא מזה איזה דבר” מוסיפות הן תמיד להרעים אותנו, את הגברים…

והערב הזה אנו מתאספים אצל בצלאל יפה. מבעוד יום יודעת זאת החבריא, הגברים והנשים, וגם הדור הצעיר. יושבים ומדברים בהמון ומיטיבים את לבם. אחד אחד נשמטים הגברים מחדר האוכל או מן המרפסת, ונכנסים אל חדר העבודה, שם לנו ישיבה, שנקבעה עוד מאתמול. ישנו ענין צבורי אחד, שאלה נכבדה הדורשת פתרונה. עלו לתכלית זו גם הזקנים היקרים, רבי אליהו הכהן קפלן ורבי אברהם לב מנוחת שניהם בגנזי מרומים. שני הגיסים האלה לבם ער תמיד לעמם ולקדשיו, לכל התחיה ומקריה ומקוראיה. והם מעודדים אותנו, מחוים דעה ונכונים להשתתף ולמלא את אשר תטילו עליהם. הישיבה שלנו הומה ורוגשת, לפעמים עוד יותר מהמון השוקק של הגבירות והצעירים אשר ביתר החדרים. מזמן לזמן נכנסת עקרת הבית להציע לפנינו תה אשר רתח מחדש, אבל אנו עסוקים… והענין קבל את פתרונו. דיזינהוף יסע ירושלימה לדבר בענין זה עם ענטבי, מורשה חברת כל ישראל חברים, חיסין יכתוב רשמית אל הועד לאודיסא, עלי יהיה לנסות דבר מחר אל ליבונתין, לאחרי שאכין את הקרקע על ידי שיחה מיוחדת עם אליהו ספיר. התפקידים נתחלקו, ויצאנו אל הקהל בעזרה. “כבר גמרתם סוף סוף את האספה שלכם”– מתרעמות הגבירות – “קוראים אותנו ללכת עמהם, והנה מתחבאים כל הערב בחדר מיוחד, מתוכחים ומתרגזים, וכל ה”ענין" שלהם בודאי שוה פרוטה, – ואנו פה יושבות בודדות!…"

ובשבת אחר הצהרים הכנופיא מתאספת אצל דיזינהוף. כבר תמצא שם את הד“ר טורוב או את קרצ’בסקי, או את שניהם יחד. הקומקום מתרוקן ומתמלא שוב מחדש. דיזינהוף הוא ראש ועד תל־אביב, נבחר כמעט מבלי בחירות, כדבר המובן מאליו, כי מי ימלא מקום כזה מבלעדו, וגם מקום הועד הוא באחד החדרים כביתו. מדברים עברית, צרפתית, אידיש ורוסית יותר מכלן. גברת הבית מקבלת את כל הבא בסבר פנים יפות. אנו ממלאים את החדרים ואת שתי המרפסות לצד החצר ולצד הרחוב. נכנסים ויוצאים מבלי אשר אדוני הבית מרגישים ביוצאים, או היוצא נפרד בחשאי מאת האדונים, ונסתלק באין לו חפץ לעבור על פני כל הקהל ולהפרד מאת כל אחד ואחד, בפרט שבאחת הפנות בחדר “הועד” התיחדו שלשה־ארבעה מן העסקנים, ודנים ברצינות מיוחדת על דבר קנית אדמת־מגרש להרחיב את גבולות תל־אביב. כן הדבר, וַיס מוסר כדבר החלטי, כי השיך עלי נכון למכור את החולות, העוברים לאורך הרחוב נחלת־בנימין, וגם אחד מן האחים לבית שלוש מאשר את הדבר. נחוץ להתאסף ולהחליט בדבר, מי הוא אשר יקבל על עצמו את הענין⁴⁰ הזה? הנח, רבי אברהם לב! טוב. לשלוח את ויס אל האדון לב… או יותר טוב יהיה, אם מר לב יתראה מקודם עם שלוש, מפני שזה האיש ויס הוא בעל הזיה ורואה בחזון תל־אביב עולה בגדלה על העיר לודז, שמשם הוא עלה. שלוש יודע יותר טוב איזה הדרך לשאת ולתת עם הערבי.– והנה נכנסו ה”גרמנים“: רופין וטהון. הם אחרו קצת. הם בקרו מקודם בבתים אחרים משלנו, אך לא מצאו אותנו בבית, ויבאו גם הם הנה. עכשיו הקהל מדבר גרמנית, אם כי הגרמנים האלה מבקשים, כי ידברו אליהם עברית: הם רוצים להתלמד, להתרגל. הד”ר רופין מוסיף, כי הוא גם רוסית מבין, אם כי יותר מן המלה “פונימיו” (מבין) איננו מבין. הקהל שמח לקראת בואם, ותיכף נסבה השיחה על דבר בנין הקומה השלישית לבית הגמנסיה. שיינקין עושה תעמולה לבנין קומה זו, אבל – הכסף מאין ימצא? טוב, אם יסכים מר מוזר מברדפורד לתת גם את הסכום הנחוץ לזה. ולא? אולי תתן הקרן הקימת? הן המגרש שלה וגם הבנין שלה, ולכן – אולי? מה דעתו של הד"ר רופין? …

ועם הערב שמש התפזרו האנשים, ויעזבו למנוחות את האדון ואת הגברת דיזינהוף.

ואם, חלילה, באחת המשפחות קרה אסון: מחלה או שמועה רעה, היה המקרה משפיע על מצב הרוח של כל הבתים המאוחדים, על כל אלה המשפחות הרחוקות שהתקרבו במקום הזה, והטוב והרע משותפים הם לכל הבתים והמשפחות, כקטן כגדול. כי גם בין הילדים שלנו נוצר יחס משפחתי בינם לבין עצמם, כמו באמת יוצאי ירך משותף היו כלם.

והחגים, ביחוד החגים למחצה, כמו חנוכה ופורים. הן אף פעם לא טעמנו בחיינו בגולה את טעם הפורים, כמו שהרגשנו אותו בחיינו בתל־אביב! הן בגולה היה זה, לכל היותר, חג של ילדים. אני אמרתי: לכל היותר, כי הלא הילדים שהתחנכו בבתי־ספר כלליים התרחקו גם מחגיגות מסורתיות של בני גילם ברחוב היהודים. והגדולים, – הלא כל החג הזה כמעט הצטמצם בבית הכנסת ובסדור התפלה, ומבינינו, העולים החדשים, – למה נכחד – הלא היו רבים, שיחוסיהם אל בית הכנסת ואל סדור התפלה היו מרושלים מאד; והנה פה, בחיים החדשים, שנתהוו בתל־אביב הנולדת לנו בסימן טוב ובמזל־טוב, קבלו החגים האלה פנים חדשות לא ידענון מעולם. עתה כבר היה הדבר למסורת, ותל־אביב הומיה ושוקקת בימי הפורים, ורבים באים לראות את ההמונים החוגגים, רבים גם מערים אחרות ואף מבני עם הארץ; אבל את הפנים הצוהלים האלה לחג הפורים נתנו אנחנו, מיסדי העיר העברית החדשה, קומץ האנשים שהיינו אז, ואנחנו הכנסנו את הנחשול הזה לתוך שטף חיינו אז. עכשיו הנוער קובע את חותמו על החג והוא הטובע את צורתו, תחת אשר אז, לפני שמונה־עשרה שנה, והנוער עוד טרם היה אשר נהיה, היה עלינו להתהולל ולהתעלס כילדים, כי על כן אנחנו הגדולים היינו ילדי תל־אביב, ילדי החיים החדשים. מי מאתנו לא היה לובש מסוה בימי הפורים? הן היום אפשר לגלות את הסודות, כי הצעירה שהתקשטה בשמלת המשי היה הד"ר רופין, כי הבחור המגושם לא היה לא הסופר קבק ולא המורה הררי, כי אם – הגברת ברלין, והקבצן העור שחזר על הפתחים, היה הקומפוזיטור מ. שליט, וכל אנשי המסכות הללו התקבצו אל דיזינהוף, שמשום מה קבענו את יום הולדתו, ויש אשר באנו “לבקר” את ביתו גם בשעה לא קבועה לבקורים, – בשתים אחרי חצות הלילה, והחרדנו גם את האורח מר י. ל. גולדברג שבא אל הארץ מווילנא והתאכסן בבית דיזינהוף. שובבנו, כי החיים צחקו לפנינו, כי ידענו והכרנו כי יוצרים אנחנו במקום הזה חיים חדשים לקראת העתיד הנכון לעמנו בארצנו. 

והפנים אשר היו לנו בחג הפסח, זמן חרותנו. נשפי ה“סדר” בביתי ובבתי אחרים מחוגנו, היו מלאים אורחים חוגגים, ואל שלחן אחד ישבו משפחות משפחות. בזה לא היו הזמנות של כבוד, לשם “צירליך־מאניערליך”, אך מקודם היו קובעים ומסדרים ביניהם איזו משפחות תהיינה מסובין בבית זה או אחר, למרבה השמחה ולהאדיר את החגיגיות. והגבירות המוזמנות באות מבעוד יום ועוזרות במטבח ליד הגברת עקרת הבית, והכל נעשה באהבה וברעות, ואין דבר אשר יזכירך כי הן האנשים והנשים האלה אך פה, בארץ ישראל, הכירו והתודעו איש אל אחיו ואשה אל רעותה. ואותו היחס הלבבי, שהתאזרח בעמקי הנפש, השתרע גם על הילדים של המשפחות. סבלם ואילותם, נצחונותיהם וכשלונותיהם של אלה ענינו את כלנו, והיה כי יקרה איזה דבר, מחלה חלילה או, להפך, בחינות שהצליחו וכל בשורה טובה – הכל היה משותף לכלנו, כי אמנם עין בעין ראינו את חזון בן בוזי הכהן בהנבאו על העצמות. בא הרוח ויפיח בנו והתקרבנו עצם אל עצם.

ויכול הייתי להמשיך את תאור החיים שלנו בימים האלה, להוסיף קו אל קו, ציוד אל ציור. ימי הכנוסים בחולו של מועד במושבה רחובות, מרוץ הסוסים שם, חזיונות ההתעמלות וההתגוששות; הטיולים של תלמידי הגמנסיה “הרצליה”; המסע ברכבת מיוחדת לבן־שמן, ומשם ברגל עד מודיעין⁴¹ בימי חנוכה. כל זה היה אמנם זעיר אנפין לעומת הכבודה הגדולה ואלפי הרבבות של המונינו היום. אבל – העיקר חסר היום מן הספר: – הלבביות הזו, האחוה ההיא, ההכרה שהיתה מלוה אותנו, כי הנה ואנו מחשלים לעצמנו ולעמנו חיים חדשים. את זה חסרים אנחנו היום, ורבים וגדולים הגעגועים לרגשות אלה, ונפשי אני בכתבי שורות אלה הומה: שובו, שובו הימים הטובים…

כז. השירה והבמה

… אך יבאו נא אלינו כחות, אך יתגלה נא החפץ הכביר לעבוד, יֵרָאֶה נא המרץ להביא קרבנות, – ואז יש ויש שדה רחב־ידים לעבודה. הלא כה רבה ונוראה העזובה, הלא זה אך ראשית כל מעשינו בעבודת התחיה רבת הענפים!…

ובסוף שנת תרע"א פתחה ביפו הגברת שולמית, זכרה לברכה, בית־ספר למוסיקה. המיסדת ידעה היטב את המקצוע הזה. היא היתה מלמדת את הזמרה בברלין, וחזקה על בני גרמניה, שהם מתעסקים רק בדבר שהם מומחים לו. מיסדת הבית מצאה, כי “התרבות של הישוב החדש מצד אחד והתרחבות בתי־ספר מתוקנים מצד שני, פתחו את הצורך בבית־אולפנא למוסיקה, שבו יקבלו בני־הנוער הוראה מסודרת והדרגתית בהמוסיקה המופתית”. והנה בית־הספר הזה עומד על מכונו זח שנים רבות, ונוסף על בתי ספרינו עוד מוסד אחד להרחיב ולהאדיר בארץ תחיתנו את הקולטורה העברית.

“הקולטורה העברית”, – אבל מה זאת הקולטורה העברית? עוד הד“ר הרצל בשעתו לא ידע לבאר את המושג הזה אל נכון. הודה ולא בוש גם הד”ר גאסטר, כי איננו יכול להשיב תשובה ברורה ומספקת על השאלה: מה זאת קולטורה עברית? ואם לא ידעו להשיב נכוחה עתונאי⁴² גדול כהד“ר הרצל ואדם גדול כהד”ר גאסטר, – מה אגידה אפוא אני לכם? לא חכמתי הרבה, לדעת מהות הקולטורה העברית, גם אחרי אשר קראתי את כל הנאומים בדבר הקולטורה, שנשמעו בישיבות קונגרסים ובאספות ההסתדרות המיוחדה לתרבות העברית. מששתי את כל הנאומים האלה, ובנוגע לפתרון השאלה: “מה זאת קולטורה עברית?” הנני גם עתה, כמו שאמר פויסט, עומד ומאומה לא הוספתי חכמה.

ובמקום שאי אפשר לאסוף חכמה מן הנאומים של הקונגרסים ומן החוברות והמאמרים, אני פונה אל החיים, ששם אני מוצא לפעמים פתרון לשאלותי. אין אני יודע, מה זאת קולטורה עברית; אבל אם אני רואה, כי החקירה של ארץ־ישראל, קדמוניותיה ועתיקותיה, נמצאות בידי עמים זרים; אם החפירות, הנעשות בכל ארץ היהודים לפנים, נעשות ברובן בידי עמים אחרים; אם בכל זמן, שעלינו לקחת תורה ע"ד ארצנו, עלינו לפנות בירושלם אל האדונים שלא מבני עמנו, הפרופ' דלמן או בנצינר, – אזי לנו עסק עם קולטורה לא יהודית; ואם את המקצוע של הגיאוגרפיה הארצישראלית יעבד העברי ספיר, ואת מקורי השפה העברית והתפתחותה יגלה העברי בן־יהודה, ואת תורת צמחי הארץ ילמדנו העברי אהרנסון, ועל כל החי אשר בקרב ארצנו יודיענו העברי אהרוני, – אזי אנו מפתחים בארצנו את הקולטורה העברית.

ואם באתם אל הארץ, ואם הייתם חפצים, כי לא יאכלו אתכם בחדרי המלון יתושים ופרעושים, הייתם מוכרחים לשבת ביפו, בשכם, בטבריה, בצפת ועוד בערים אחרות רק במלונות הגרמנים; אם הייתם חפצים לשתות חלב ולאכול חמאה ביפו ובירושלם, אזי רק הגרמנים היו מספיקים לכם את אלה; אם היה עליכם להזמין אוכפים טובים לסוסיכם, אם בחפצכם היה לקנות לחם טוב, אם היה לכם צורך בכובסים טובים, בחנות מסודרת, בדירות יפות, ומקומכם בעיר חיפה או בסביבותיה – עליכם היה לפנות רק אל הגרמנים; ואם אתה יושב ביפו או פרדס לך באחת המושבות בסביבות יפו, והאחים ווילנד היו מכינים טבלאות ואבני־מלט־לבנין טובות ומהודרות, תחת אשר אלה של היהודים לבדם היו לא טובות ולא מהודרות, ובית חרשת המכונות של האחים וואגנר היה עולה, תחת אשר ביתח"ר של האחים שטיין היה שוקע, וגם האחים ווילנד וגם בני וואגנר הם גרמנים – בראותך את החזיונות האלה, אשר כמובן, רק אחדים מהם רשמתי בזה, אז עלינו היה להודות, כי דבר לנו פה עם הקולטורה הגרמנית. ואם היה חפץ אדם פה ללמוד את השפה הערבית על בוריה וגם את השפה הצרפתית, אזי היה עליו ללכת אל “האחים” הצרפתים, ביחוד בבירות. אם אנחנו היהודים לא היינו מספיקים דברים נחוצים לתושבי הארץ, אשר בה אנו חפצים להאחז, וגם בעצמנו עלינו היה לפנות לעזרת אחרים, עמים זרים המתחרים אתנו ברכישת הארץ, אזי אין ספק בדבר, כי ידנו היתה על התחתונה במקצועות ידועים, בצרכים הכרחיים לחיי הישוב הקולטורי.

ואם לעומת זה אנו רואים, כי היהודים מצטיינים בנטיעת הפרדסים, והם נהיו במקצוע זה למורי דרך לערבים, הפרדסנים מעולם, וגם הגרמנים באים לקחת תורה מאת היהודים, ויש אשר יקחו פועלים עברים וישלמו להם שכירות גדולה; והיהודים יצרו בשוק העולמי את החותמת (מארקה) של יינות ארץ ישראל, ומצוינים השקדים שלהם, והביאו ראשונה את עצי התפוחים והאגסים והדובדבניות מן המינים היותר משובחים; ובמקצוע ההשקאה המלאכותית פתחו היהודים בארץ ישראל את הבארות ואת המשאבות ואת המסננים (פילטער) ומשתמשים בכל חכמות ההידרוטכניקה והיו בזה למופת בקרב הארץ; ואם הרופאים היהודים בארץ המה היותר מומחים, ובתי החולים של היהודים בירושלם הם מסודרים וערוכים היטב, וכן גם בערים אחרות, ובפרט בהמושבות, מוצאים יושבי הארץ עזרה מדיצינית מאת היהודים; ואם היהודים פותחים בתי־דפוס ומשתדלים להשביח אותם ומוציאים מתחת ידם דברים נדפסים יפה ומתוקן; ואם יש לך לקנות ביפו בחנות טובה ומלאה סחורה משובחת וממינים טובים ומהודרים, עליך לפנות אל החנוני היהודי, וכן הדין גם בנגרים, גם בסנדלרים ובעוד מלאכות־יד אחרות; ואם “בצלאל” מכין שטיחים, היכולים להתחרות עם השטיחים היפים, הנעשים בפרס ובאנטוליה, וכלי נחשת ושזירי כסף מוציא “בצלאל”, העולים ביפים על מלאכת דמשק ובית־לחם, והאורחים הבאים אל הארץ קונים את מלאכת “בצלאל” היהודי בחפץ־לב; אם אתה חפץ למצא דירה נאה ומתוקנה ביפו, לא תמצא יותר נאה ויותר מתוקנה מאשר בתל־אביב של היהודים, – אז עלינו לבא לידי מסקנא, כי במקצועות ידועים הציבה לה הקולטורה היהודית יד ושם בארץ ישראל. אם אנחנו עולים מעלה מעלה בארץ, אם אנחנו מַלוים אחרים, והזרים לא יַלוו אותנו, – זהו הנצחון של הקולטורה העברית, ואנחנו לראש; ואם הגר אשר בקרב הארץ לכל לראש, אם בלעדי הגרמני והצרפתי והאנגלי לא תמצא ידיך ורגליך בארץ ישראל, אזי לקויה הקולטורה העברית בארץ.

ומאת הנקודה הזאת אנו צריכים לצאת בהשקפתנו על כל הגורמים, הכלכליים והחברותיים, הנותנים צבע וגוון ונטיה לכל חיינו בארץ־ישראל. אם ירבו ויעצמו הגורמים האלה משלנו, עד אשר יוכלו לדחוק את רגלי שכינתם של הזרים, אז רבו הנצחונות של הקולטורה העברית בארץ הזאת. וההשקפה הזאת היא היחידה הנכונה, והיא גם הנותנת אשור וזכות־קיום לבית הספר למוסיקה וזכרה של המיסדת לברכה לנצח. עלינו להיות לראש בכל מקצעות החיים בארצנו, באשר היא ארצנו. אנחנו צריכים להספיק לכל תושבי הארץ הזאת את כל צרכיהם, ועל כל הצרכים האלה יהיה טבוע החותם היהודי, הקולטורה היהודית, שאנו יוצרים בארץ הזאת. אנחנו צריכים לפַתּח את כל ענפי התעשיה והכלכלה וחיי הצבור בארץ הזאת, ובאופן כזה שלא יצטרכו זרים לבעוט ולמאוס⁴³ במעשינו. התפתח הצורך בבית־אולפנא למוסיקה בארץ־ישראל, – תבא מרת שולמית העברית ותיסד את הבית הזה, ומי אשר חפץ וצורך לו בבית־הספר למוסיקה, מבני ישראל או מבני עמים אחרים, יפנה לו אל הבית הזה. יש בארץ דרישה לשמוע אל זמירות ומנגינות ואל קונצרטים, – יבאו המורים של בית־הספר למוסיקה שלנו וימלאו את הדרישה הזאת של הקהל הישראלי ולא הישראלי, המשתוקק לזה. יתרגל הקהל לאט לאט אל המובן החדש, הנקרא ארץ־ישראל. שקר הצ’רטר והבל החוזה הדיפלומטי והמדיני, והמובן החברותי של ארץ־ישראל, ההולך ונשרש בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים בלבות היושבים בארץ והבאים לבקר אותה, – מובן חברותי זה עולה על כל הסכמה מדינית. וחיי החברה הם המה גופי ההלכות של הקולטורה העברית. יסתדרו נא החיים החברתיים פה באופן כזה, שהכל יהיו צריכים לנו, ושאנחנו נמצא ספוקנו רק בחברתנו בארץ אחוזתנו זאת. לתכלית זו אנו צריכים לעבוד ולרכז את כל עמלנו.

ואני שואל אתכם: האם בית הספר למוסיקה בתל־אביב “שולמית” שייך אל המקצוע, הנקרא בתנועתנו “קולטורה עברית”?

אין אני מחכה לתשובתכם.

ואל הנצחונות הקולטוריים, אל ההכרחים התרבותיים, שאנו יוצרים פה, תֵחשב, בלי כל ספק, גם הבימה העברית, שכבר דברתי עליה והקדשתי לה פרק מיוחד, ואני שב אל הנושא הזה עוד פעם כי הלא עם תרבותי אנחנו, ובתור שכזה אנו באים אל ארצנו, אנו רוצים לחיות בה. וימי גאות ושפל במקצוע זה, בחיי הבימה העברית בראשית היותה בארצנו, ראוים להיות נזכרים, נרשמים.

ידענו גם ידענו כי חזיונות הבמה, בכל המועיל שבהם, הם יותר נעימים ומטרתם לדשן עונג את קהל הרואים. ואין החיים שלנו מסוגלים הרבה למשוך את הקהל הארצישראלי בתענוגים. עבודת הישוב, העבודה יום־יום, היא קשה מאד ומפרכת גם את הגוף, גם את הנפש, גם אחרי הנצחונות שאנו נוחלים לפעמים. וגם אלה הנצחונות המעטים, – בני הגולה יודעים רק את הבשורות, את הדברים אחר שכבר נעשו, אבל אין המה משתתפים בכל התגרות שהביאו את הנצחונות, עליהם לא עברו חבלי הלידה, תחת אשר אנחנו, היושבים פה, – כמה חלב ודם נתמעטו משלנו עד אשר ידנו משגת את המעט הזה אשר לנו. ולכן יש אשר גם אחרי הנצחון אין אנו מבקשים לנו שעשועים ותענוגים בחזיונות הבמה, ורק מעט מנוחה, מנוחה שלמה ושלוה, להחליף כח לימי עבודה ומלחמה, הנכונים לנו ליום מחר. ומי ישים לב לחזיונות הבמה?

עסוקים מאד היו תמיד גם ראשי המתעסקים בהתפתחות “הבמה העברית”, שהם היו אז המורים העברים. האנשים האלה עובדים עבודה קשה, עבודת־פרך ממש. למקצעות למודים רבים כמעט אין ספרי למוד בעברית, צריכה עוד להִבּראות גם הטרמינולוגיה העברית לענינים רבים, והמורים מחויבים לעבוד הרבה גם בביתם להכין את השעורים לעצמם, למען תהיה תורתם שגורה בפיהם הם. הן המורים בעצמם קבלו את ידיעותיהם בשפות אחרות, רוסית גרמנית או צרפתית, וההוראה בעברית היא חדשה ובלתי רגילה גם בשבילם, ועד כמה קשה הדבר להתרגל אל ההוראה החדשה; והלא מלבד זה, יש לכל אחד חיי מקצוע, חיי מפלגה: ישיבות פדגוגיות, אספות מורים, עבודות ספרותיות שונות וכאלה, עד אשר באמת אך קרבנות מתים מביאים האנשים, במצאם עוד זמן, בגזלם עוד רגעים מעתותי המרגוע שלהם, לטובת הבמה העברית והתפתחותה.

וישנן לפעמים גם סבות צדדיות, מקריות, אשר לרגלן כמעט תפוג הבמה העברית וחזיונות לא יהיו לנו. כחות במה היותר טובים, היותר מצוינים, היו יוצאים מארץ ישראל, וחבל המשחקים של הבמה שלנו שכלם “חובבים”, העובדים שלא על מנת לקבל פרס, מִתְיַתֵּם באופן מורגש, וקשה היה למלא את החסרון הזה. ותחדל כליל פעולת הבמה העברית, וענף התחיה הזה הולך ויבש.

ואולם חובבי הבמה העברית היו מחליפים כח. והמה הראונו את מרצם ואת פרי עבודתם, בהציגם על הבמה העברית את אחד החזיונות היותר טובים של הבמה היהודית, את “מירלה אפרת” של גורדין. החזיון הזה כבש לו במות־תיאטרון בכל הערים הגדולות באירופה ובאמריקה, במקום ששם נולד. בדברי ימי החזיון היהודי כבר ישנם שמות משחקים ומשחקות, אשר הצטיינו בתפקידיהם של החזיון “מירלה אפרת”, ואין כל ספק, כי גם מצד החומר החזיוני עולה החזיון הזה במעלות רבות על כל שורת החזיונות של הבמה היהודית, שהיתה ימים רבים למשל ולשנינה בחלקי הבדחנות והליצנות הזולה שבתוכה. אמנם אפשר להתוכח על אודות מקומות רבים גם ב“מירלה אפרת”; לא נקה, בלי כל ספק, גם החזיון הזה משגיאות רבות פסיכולוגיות, חזיוניות ואולי גם מגרעות אחרות בו. אבל נעלה מעל כל ספק, ש“מירלה אפרת” הוא כבר צעד נכבד, צעד לפנים על שדה החזיונות היהודי, וטוב עשו חובבי הבמה העברית, שהשתדלו להגיש לפני הקהל הארצישראלי את אחד החזיונות היותר טובים של הבמה היהודית שבגולה.

ושמחנו אז לראות, כי הבמה העברית מוצאת לה כחות מבין הקהל העברי והבמה לא תחסר משחקים. ביחוד הצליחו בתפקידיהן המשחקות. ב“מירלה אפרת” נמסרו התפקידים העיקריים לנשים, כמו שנקרא כל החזיון על שם אשה. התפקידים של הגברים בחזיון הזה המה שניים, שלישיים. והנה השיגה הבמה משחקות טובות, וישנן אשר גם הצטיינו במשחקן. הגברת הררי (מירלה אפרת) ידעה היטב את תפקידה ולא נכשלה אף פעם בשנונה, וכן מלאו הגבירות פפר (מחלה, המשרתת העגונה),ומטמן־כהן (המחותנת, אשת ר' נחומ’צה) את תפקידיהן. ומכולם הצטיינה העלמה היילפרין (שיינדלה), בתו של מיכל היילפרין ז"ל, הידוע בתולדות הישוב. היא אך באה לגור בארץ־ישראל, ואך החלה להתלמד עברית, ובכל אלה היתה שפתה שוטפת, ועל הבמה ראינו משחקת, הנותנת תקוות רבות להבמה העברית. בעל חזיון נתן לשיינדלה תפקיד רב־גוונים במערכה השניה והשלישית, והמשחקת, הממלאה תפקיד זה, צריכה להבין בינה יתרה וגם להרגיש את תמורת הזמנים והמצבים, ואמנם ראינו כי המשחקת הבינה וגם נתנה את רגשותיה לתפקידה. ניכר היה, כי עבדה עבודה רבה ולא התיחסה כקלות־דעת אל החזיון.

האולם של הגמנסיה, האולם הגדול יחד עם החדר לציורים הנשען על יד האולם, היו מלאים מפה לפה, עד אשר אפסו כל המקומות. החזיון היה במוצאי השבת בסוף שבט בזמן שלילות־הירח כבר עברו, ומאת המושבות לא יכלו לבא. ובכל זאת נמכרו כל כרטיסי הכניסה, ועוד רב היה הקהל בתוך המעברות שבין שורות הכסאות וגם במסדרון מאחורי הדלת. אות ומופת הוא, כי צמא הקהל הישראלי לחזיונות, ואות ומופת הוא, כי שומע ומבין הקהל הארצישראלי את השפה העברית ואיננו מתקשה כלל בהבנתה. קהל גדול כחמש מאות איש מלא את האולם והקשיב בתאבון רב את הדברים מעל הבמה, ובתוך הקהל רבו הנשים על האנשים, – ושפת המשחקים לא היתה להן למכשול ולפוקה. האם מרגישים בגולה את ערך הפעולה הגדולה הזאת להרחבת שפתנו הלאומית? האם ראו בערי ישראל בתוך הגולה פרופגנדה⁴⁴ מועילה כזו לשפתנו העברית?

חובבי הבמה העברית היו חושבים מחשבות ללכת עם חבל משחקיהם וכל הכבודה אשר להם גם לירושלים ואולי גם לאחדות מן המושבות המרובות באוכלוסין. עם חזיון כ“מירלה אפרת” ועם משחקות כמו אלה אין להבמה העברית להתבייש. במות רבות בערי השדה באירופה היו מתפללות לחזיונות כאלו ולחבל משחקים כמו אלו. ואת זה היו עושים “חובבים”, אנשים מסורים לרעיון לבד, ואשר המה עסוקים וטרודים מאד במקצעותיהם ובעבודותיהם הפרטיות, ובאמצעים דלים מאד, דלים עד לחרפה. כך היו עובדים בארץ ישראל… כך עובדים גם היום.

כח. יעקב שרתוק.

זה היה חברי בועד המפקח של הגמנסיה “הרצליה” מן היום הראשון שעבר להשתקע ביפו. את שמו של שרתוק שמעתי גם ברוסיא, וביחוד בארץ ישראל. זה היה היהודי הראשון, וכמדומני גם היחידי שעלה לארץ ישראל וחכר לעצמו אחוזת נחלה מאת אחד האפנדים הגדולים בדרך המלך בין ירושלם לשכם. שרתוק ומשפחתו, עירונים כלם, אנשי מסחר, באו לארץ ישראל ויצאו לגור בכפר נדח, בין הערבים, אם כי טרם ידעו את תנאי החקלאות בארץ, גם את שפת שכניהם. ושרתוק זה לא ריקם בא אל הארץ. היה לו קצת הון, שבימים ההם, בזמן שהמטבע המתהלכת בארץ היה הפרנק הצרפתי ולא הלירה המצרית או האנגלית, היה להון ההוא משקל וערך. והנה השקיע שרתוק זה חלק⁴⁵ הגון מהונו בחרושת המכונות מיסודו של ל. שטיין, והוא וביתו השתקעו בכפר עין סיניה, בין הרי אפרים, ויאמר להתנחל שם. אזני לקחה על אודות האיש הזה וסדר חייו החדשים, וחפצתי מאד לראותם, ונדברתי עם האנשים לבקר אותם במעונם. התעוררו בלבי הזכרונות והגעגועים אל חיי השדה והמשק החקלאי, אשר חייתי גם אני בשנות הארבעים למספרנו באחוזתנו בחצר קזימירובה (“עולמי”, ספר שני) ברוסיא הנכריה, והתאויתי תאוה לחזות בחיים האלה על אדמת ישראל. לצערי, תאותי זו לא באה. עודני עושה כה וכה ומסבות הזמן התגלגלו, ושרתוק נטש את האחוזה בהרי אפרים, ויעבור הוא וביתו ליפו. ההון המושקע בחברת ל. שטיין ירד לטמיון, הבנים של המשפחה הגיעו לחנוך, וההכנסה של האחוזה החכורה לא הספיקה דיה לכל הצרכים, ויבוא גם שרתוק ליפו, ויהי בין הבונים את הישוב החדש, ויכונן בית מסחר לחמרי בנין בשותפות עם דוד איזמוזיק, ויהי אחד מן העסקנים הפעילים, ויהי אחד מן החברים הותיקים של הועד המפקח של הגמנסיה, – הועד שהיה נבחר מאת ההורים של התלמידים ומאת בעלי המניות של המוסד. ובתור שכזה היינו כמעט בני דעה אחת ברוב השאלות, שהיו עולות על הפרק בישיבותינו. היינו שנים חברים בועד הפדגוגי מטעם הועד המפקח, אשר ראה בנו אנשים הקרובים אל השאלות המפשטות, המתעוררות בשטחה של היצירה החדשה, הנקראת גמנסיה עברית.

כאשר אמרתי, הייתי כמעט תמיד תמים־דעה עם חברי שרתוק בשאלות הגמנסיה, אבל צריך אני להודות, כי הכתוב מדבר אך במסקנות. במה שנוגע לברורן ולטושן של השאלות, עיונן והשקלא וטריא על אודותן – עשר ידות היו בזה למר שרתוק. אנכי אינני עמקן מטבעי, שטחי אני ושטחיות הן גם ידיעותי בנוגע לכל “השאלות הארורות”, הקשורות בפדגוגיה, לאומיות וכדומה, תחת אשר מר שרתוק היה מתעמק בכל אלה והיה אוהב לרדת לעומקן של ההלכות. אותו היתה מטרידה⁴⁶ כל הזמן השאלה: איזה בית־ספר תיכוני נחוץ בארץ ישראל, כלומר: איזו היא המטרה, שבית הספר התיכוני צריך לשאוף אליה, ולמי מתכוין בית־ספר כזה: אם לארץ ישראל, או לעם ישראל? כי אם אמנם ישראל וארצו חד הוא, אבל שונים הם הצרכים שישנם לשניהם, שונים הם הדברים הדרושים לעם ישראל בארץ ישראל מן הצרכים אשר לבני ישראל בארצות הגולה השונות, ולפי זה שונה יהיה גם החנוך ותכנית הלמודים בבתי הספר התיכוניים אשר בארץ ישראל. אם כל עם בארצו מיסד לו בית־ספר תיכוני, אזי הוא מחליט על הטפוס של המוסד: קלסי או ריאלי, מסחרי או טכני. אין לפניו השאלה: בשביל מי: בשביל העם, או הארץ? הן אין לך דבר המבדיל בין העם ובין הארץ; הארץ היא של העם, והעם הוא בן הארץ. העם הוא השומר את אדמתו, הוא יצר את חייו עליה בהתאם לתנאיה וסגולותיה, והוא המפתח בה את כשרונותיו תחת השפעתה, הוא משכלל אותה והיא מספיקה לו את צרכיו. כל זמורת זר שאינה מתאימה לרוח העם ולתנאי הארץ לא תעשה פרי. ואם תבנו בית ספר בארץ אשר לא יתאים לצרכי התושבים ולמקום מגוריהם – לא יצלח. ואפילו היהודים, המיסדים להם בתי־ספר תיכוניים מיוחדים להם בארצות הגולה, מוכרחים לתת למוסדותיהם צורה כללית, המתאימה אל תנאיה וצרכיה של אותה המדינה, ואי אפשר להם להשתחרר מן הדרישות של החנוך הכללי שמה. בתי הספר של היהודים בגולה באים רק להוסיף איזה נופך עברי, איזה צבע מיוחד בשביל החניכים היהודים, אבל בכללו נשאר המוסד החנוכי שם נאמן לצורתו הכללית של בתי הספר של המדינה.

אחרת היא השאלה פה, בארץ ישראל, בדבר בתי הספר התיכוניים, שאנו באים ליסד. לאסוננו הגדול, עם ישראל וארץ ישראל אינם עוד חטיבה אחת בלתי נפרדה, ומיסדי הגמנסיה הלא התכונו גם לרבים, לרבים הבאים מחוץ לארץ, ואותו העם היושב במערב, ודרישותיו וצרכיו לחנוך ילדיו, שהוא היה שולח אל הגמנסיה, היו שונים מאד. הנה מורי הגמנסיה באו לארץ ישראל מן המערב וגם התלמידים ברובם הם מן המערב, ועל המורים להחליט בשביל מי הם צריכים לחנך את התלמידים, אם בשביל ארץ ישראל, כלומר בשביל עם ישראל בארצנו, או בשביל ארץ הנכריה, מקום מושב הוריהם. הן בית הספר הוא פרוזדור להכנס אל הטרקלין של החיים. מכינים את הילדים לכשיבגרו לרשת את מקומם בעולם, לפי כשרונותיהם. על בתי הספר לדאוג לחניכיהם כי יהיו מסוגלים למצוא את מחיתם בארצם לטובתם הם וגם לטובת מולדתם. בנוהג שבעולם הכללי, בית־הספר זוכר תמיד כי הוא נברא אך ורק לשמש את בני ארצו, כי יהיו אזרחים מועילים וטובים באותה הארץ. ואולם הגמנסיה העברית בארץ ישראל נמצאת בתסבוכת לאין מוצא. זהו בית־ספר תיכוני, שעליו להכין את התלמידים לחיים הבאים לקראתם, – ואין יודע אֵי הוא המקום אשר יחיו את חייהם העתידים, ואיך יחיו אותם לו גם בארץ ישראל. המורים באו אל הארץ לשם רעיון התחיה, ויסדרו את תכנית הלמודים בכיוון זה, אבל, ראשית, הורי התלמידים הלא עוד נשארו במקומותיהם בארצות הגולה, ועל החניכים יהיה לשוב לארצות מולדתם אחרי גמרם את הגמנסיה, – ומה יביאו הביתה, איזו הן הידיעות והלמודים אשר רכשו להם בשנות למודם, כי יוכלו בעזרתם לרכוש להם מעמד בחייהם העתידים במולדתם. מלעיטים את התלמידים למודים נחוצים בשביל גמנסיה עברית, ארצישראלית, גמנסיה לעם העברי ולארץ העברים, – אבל אין בהם ספוק בשביל ההורים, המוכרחים להכין את ילדיהם לחיים בתוך תנאים אחרים, השוללים את תכנית הגמנסיה, שהיא מכוונת בשביל העם הישראלי בארץ ישראל, כלומר בשביל העתיד שאנו מחכים לו בכל יום שיבוא, בשביל כלל האומה. והשנית – וזה היה סלע המחלוקת תמיד בין מנהלי הגמנסיה ובין שרתוק המנוח – גם תכנית הלמודים העבריים לא הפיקה רצון ולא נתנה תשובה לפתרון רצוי, לו התכוונה הגמנסיה להיות עברית טהורה, בשביל עם ישראל בארץ ישראל.

על הנקודה הזו, על תכנית הלמודים העבריים בגמנסיה “הרצליה”, עוד יהיה עלי להתעכב באחד הפרקים בספר הבא של “עולמי”. את השאלה הזו העמיד בכל חודה, כידוע, אחד־העם בבואו בשנת תר“ע לארץ ישראל והקדיש את רוב ימי שבתו בארץ לשאלות בתי־הספר שלנו, ואת תכנית הלמודים העבריים בגמנסיה למד בשקידה מיוחדת. פרי העבודה ההיא של אחד העם היה המאמר “סך הכל” (“על פרשת דרכים”, חלק ד'). המנוח שרתוק נכנס אז בעובי הקורה של התכנית, הגיש תזכירים אל הועד המפקח בשאלה זו, וקרא הרצאות לפני חבר המורים. אל כל זה, מקוה אני, עוד אשוב בהגיעי ברשימותי אלה אל התקופה ההיא. מדגיש אנכי אך גם הפעם את העֵרנות המיוחדה, שהיה מר שרתוק מקדיש אל המוסד החנוכי הזה, אפילו במה שנוגע לפרטיו החיצוניים. פעם אחת פנה בכתב אל הועד הפדגוגי, בקשר עם ההחלטה של הועד המפקח להשתדל לאשר את הגמנסיה ע”י השלטונות התורכיים, וגם לרכוש אצל האוניברסיטאות בחו"ל זכיות לחניכים־בוגרים של הגמנסיה, – בא מר שרתוק בהצעה להסיר את השם “גמנסיה” מעל המוסד החנוכי שלנו. “ישנן ארצות גדולות ונאורות, – כתב המנוח – שכל מיני בתי ספר שבעולם נמצאים בהן, אך לא בית־ספר שיקרא בשם “גמנסיה”. האמריקאים, האנגלים, הצרפתים, הבלגים ועוד לא השתמשו בנחלה זו של היונים הקדמונים. וקם ישראל – דוקא העם, שהתחרה עם העם היוני על שדה התרבות האנושית, – הוא הכניס את השם הזה בשובו אל ארצו ומולדתו! הנה בני ישראל היושבים בגולה קראו לבתי החנוך שלהם שמות עבריים: “חדר”, “תלמוד־תורה”, “ישיבה”; ואתם, המורים העבריים, אשר עליתם לארץ ישראל ושפת ישראל בפיכם ולשם תחית ישראל פתחתם בית־ספר למופת, – אתם קראתם לבית־ספרכם זה בשם יוני, בשם “גמנסיה”, בשם אשר לא רק בתקופה שקדמה לחשמונאים, אך גם עוד היום הוא סמל הטומאה בעיני כל יהודי פשוט, זה היהודי אשר בלבו נשתמר החוש הלאומי באופן יותר טבעי, יותר חי וטהור מאשר בקרב חכמינו ומשכילינו.” ומר שרתוק דבר רתת, דבר משפטים עם מיסדי הגמנסיה, הזכיר את הגמנסיום שיסדו בירושלם אצל המקדש המתיונים הבוגדים והכהן הגדול יַזון בראשם. אמנם, אין להכהן יזון ומטמן־כהן (מיסד הגמנסיה “הרצליה”) כל נקודת־מגע, לא בהם ולא ביצירותיהם, אבל דרש בכל תוקף להסיר את חרפת הגלות, את השם “גמנסיה”, מעל המוסד החנוכי. הוא טען: הנה אנו קוראים לילדינו הנולדים לנו פה שמות עבריים מקוריים, הנה אחדים משתדלים אף את שמות משפחותיהם לשנות לעבריים, ואיך נוכל לא להקפיד על שמות מוסדותינו הצבוריים, מוסדות תחיתנו, וביחוד על שמות בתי הספר לבני עם הספר בארץ מולדת ספר הספרים שלנו! והמנוח שרתוק העיד בשמו של אליעזר בן־יהודה, שהיה אמנם שש ושמח לקראת כל אירופיות בגבולנו, אבל גם אזנו של זה היתה סולדת למשמע השם גמנסיה ודרש להחליפה בשם אחר עברי. המנוח שרתוק הבין אמנם את הנמוקים, שבגללם היה על מיסדי הבית לקרוא לו “גמנסיה”. פניהם של אלה היו מפנים אל רוסיא, במקום שאחינו השתוקקו מאד למסור את בניהם לבתי הגמנסיה שם ולא נענו, לרגלי ההגבלות ביחס ליהודים, והכרוז מארץ ישראל: “הנה לכם גמנסיה כאות נפשכם” מצא הד בלבות ההורים והילדים העברים. הצלצול הזה מצא חן גם בלבות התושבים בארץ גופא. הצלצול “גמנסיה” הביא אולי אל המוסד גם את המצלצלים, את האמצעים הכספיים. ואולם עתה, לקראת ההחלטה לאשר את המוסד החנוכי אצל השלטונות ולהשיג זכיות לחניכיו הבוגרים, – דרש מר שרתוק בכל תוקף “לגלות את החרפה”, ולקרוא להגמנסיה שם אחר עברי.

אודה ולא אבוש, כי אנכי הסחתי את דעתי מן הפולמוס הזה של חברי בועד המפקח עם אנשי הגמנסיה. אין לי ענין רב אל הקנקן וצורותיו השונות, כי אם אל מה שיש בו אני מסתכל תמיד, והתוך של קנקן הגמנסיה השביעני רצון. הנה ניתנה לי היכולת לחנך את שלשה מילדי על טהרת החנוך העברי בארץ ישראל, תחת דגל התחיה הלאומית, ובפיהם השפה העברית, וילדי מצטרפים אל העבודה הגדולה של החיאת שפתנו, ובלבי הולכת ומתגברת תקוה, כי גם בבונים יהיו הבנים האלה, – הלב, מה לי עוד? מגרעות, חסרונות, צללים, צדדי שלילה, – את מי אין כמו אלה, ואיזה בית־ספר ומוסד־חנוך הוא שלם בתכלית. טובים היו והוים בעיני עוללות הגמנסיה “הרצליה” בבציר בתי־החנוך בגולה, – כמובן, בשביל ילדי בני ישראל באשר הם שם. מה נורא הוא הרעל, האוכל לאט לאט, יום יום, את הנפש הטהורה של הילד העברי בבתי הספר הזרים אשר לא לנו הם. ומה טובים בתי החנוך בארצנו משלנו, ומה מאושר הייתי בהכירי ובדעתי, כי לא אל מחנה אויב ומתנקם אני שולח את ילדי, כי אם אל ידים ענוגות של אוהבים ואחים, אל אנשים הכואבים את כאבי, ואשר כמוני הם דואגים ומשתדלים לחנך לעם ישראל בנים בריאים ברוחם ובנשמתם ולהכשירם לתחיתנו בארצנו.

היה לי עוד מקרה להשתתף עם שרתוק בענין אחד, עסק־ביש שהובא אז מירושלם ליפו, אל עסקני־הישוב החדשים לדון עליו. הענין היה פרטי, הוצאת שם רע על בעל מלון ירושלמי, אך אחד הכתבנים פרסם את הדבר בחוברת מיוחדה באידיש, והתובע היה אחד “היהודים הטובים”, ויקבל כל הדבר צורה צבורית. ביפו נקבע משפט מיוחד, בראשותו של הרב קוק, ראש הרבנים ביפו אז. בין השופטים מקרב עסקני הצבור היינו גם אנחנו, אני והמנוח שרתוק. לא היה עלי להזכיר את המשפט הזה בבוֹאי לדבר על ערכו של הרב קוק בתקופה שאני עומד בה בתור רבה של קהלת יפו. מדגיש אנכי את יחסו של מר שרתוק אל ההגנה על הנאשם מצדו של הרב קוק. הסניגור היה מוכרח להשתמש בפלפול ובחריפות, שבכל פעם התפוצצו אלי קיר ההכחשות. סניגוריה זו של הרב היתה מרגיזה אותנו, את יתר השופטים, כי עין בעין ראינו שאיפה מצד הסניגור לטהר את השרץ בק"ן טעמים, ויהי מה. ואולם המנוח שרתוק, אם כי הוא היה בטוח לא פחות מכלנו באשמת הנאשם, לא כחד תחת לשונו את הערצתו לסניגור מצוין זה ולהשתדלותו הנפלאה, הנובעת מלב מלא אהבה וחמלה, להצדיק את האיש, אשר לפי הכרתו הפנימית של הרב, שמו לו עלילות דברים על לא עול.

ואני נותן כבוד לאיש היודע לכבד את מתנגדיו.

כט. הבוצרים והנוטעים

הכתוב אומר: “הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבא ברנה נושא אלומותיו”, ובארץ ישראל ראיתי, והנה עלינו לסרס את הכתוב הזה ולנסחו באופן מהופך: הלוך ילך ובכה נושא האלומות, ובוא יבא ברנה נושא משך הזרע…

הנה ראיתי את הבציר ביהודה, בציר הענבים במושבות. היקב הגדול בראשון לציון מלא חיים ותנועה כבירה מאור הבקר ועד הערב, וקודם נעילת השערים של היקב, בשש אחר הצהרים, גדול השאון והדחק לפני השער ועל יד אצטבת המשקל. המון עגלות וגמלים ואנשים ממלא כל היום את הרחבה שלפני חצר היקב, ובתוך היקב פנימה גלגלים רועשים וטוחנות מתחככות ומשאבות מזריקות ופועלים למאות עובדים – ולעיניך סביבה מלאה המון וענבים וחרצנים וזַגים ונחלי דם־ענבים, ומלאה המושבה סלים וגמלים, ועל פני כל כרם עומדים בוצרים ובוצרות, והכרמים נרמסים ונחמסים, כי שֻדדה תפארתם. הימים ימי הבציר בראשון לציון וביתר המושבות, המביאות את ענביהן אל היקב הגדול. החלה העבודה גם ביקב של אגודת הכורמים שברחובות, אשר גם שם ידרכו לאלפים קנטרי ענבים. היקב הגדול בראשון לציון אוכל כתשע מאות, ויש גם עד אלף קנטר ענבים בכל יום, והקנטר הוא שלש מאות קילו, שמונה עשר פוד לערך. וכמה רחבים הפיות וכמה גדולים הלוגמים, הבולעים כשמונה עשר אלף פוד ענבים ביום אחד!

והמושבה ראשון לציון, וכמעט גם רחובות, הלא כמעט רק על ענביהן פרנסתן, אליהם תקוינה כל השנה ואל הבציר עיניהן. לכן רבה העבודה על האכרים, וידיהם מלאות עבודה להשגיח על הבוצרים והבוצרות ועל הפועלים, המביאים את ענביהם אל היקב. כל יד עובדת נחוצה, כל רגע־עבודה יקר. ומה מאד השתוממתי, בראותי בראשון לציון וברחובות את הילדים הולכים לבתי ספריהם, יושבים כחום היום לפני מוריהם ועל ספריהם, וידיהם מלוכלכות בדיו, תחת אשר מקומם יכירם עתה לא על ספסלי בתי הספר כי אם בכרמי אבותיהם. “ילדים! – לא התאפקתי ושאלתי את הקטנים – מדוע אין אתם הולכים לעבוד בכרמיכם?” – “אינם נותנים לנו חופש” – ענוני. ועדי בית־הספר אשר במושבה מחכים, מתי יקבעו זמני החופש בבתי הספר ביפו, ואז יקראו גם הם דרור לילדיהם, ואין חולה ואין מרגיש, כי את נפש ילדיהם הם קובעים, בסגרם אותם בחדרי ביה“ס בשעת בציר, בשעה זו, שכל המושבה עובדת בכרמים. הילדים, אותן הבריות היותר טבעיות, אשר עוד לא השחיתן החנוך המקולקל, הם מרגישים בקלקול הזה; הגידו לי, כי אך יתחיל זמן הבציר וחצי התלמידים עוזבים בעצמם את ביה”ס ורצים לעבודת הכרמים. אבל כמה חוסר־הבנה דרוש לועדי בתי הספר לכלוא בשעת בציר ילדי־מושבה. לו חכמו ועדי בתי הספר מעט, כי אז הבינו, אשר לא רק את הילדים, הצריכים להיות כורמים לכשיגדלו, אך גם את המורים צריכים לשלוח ולקרבם לעבודת הבציר. אַל ספר ואַל מחברת, בשעה שהמושבה בוצרת את כרמיה, בשעה שכל הידים עובדות. סלים ומזמרות תנו להילדים ומוריהם, ישכימו לכרמים, יעבדו וינצחו על הבוצרים, ויהי הבציר שלהם. אבל, כפי הנראה, בני ראשון ורחובות מפחדים, פן יתחנכו ילדיהם להיות אכרים, פן יתקשרו אל האדמה, ולא יריחו בחיי העיר, – אלה החיים הנעימים על האכרים והמושכים את לבבם. בין ראשון לציון ובין רחובות פגשתי בדרך אורחות גמלים ועגלות נושאות ענבים אל היקב, ועל יד כל אורחה או על העגלה ראיתי ילדים, או גם ילדות, רוכבים בחמורים או מושכים בעגלות לשלח את הענבים, פרי אדמתם, אל היקב. אלה היו ילדי ואדי־חנין, בני האכרים, ואלה לא יעזבו את הענבים על יד הבוצרות הנכריות ולא ישלחו בלא לויה את ענביהם ביד הערבים בעלי הגמלים. כן עושים האכרים, וכן עושים גם אנשי פתח־תקוה בימי העבודה; כאלה וכאלה קשורים אל אדמתם, כל תקוותיהם עליה, וגם לבניהם אחריהם ינחילו את האדמה יחד עם התקוה. לגמרי אחרים היו מבטיהם של האדונים בני ראשון לציון ושל בעלי הבתים של רחובות. ולכן…

והיה אז הבציר בעצם תקפו. הריק אלהים ענני ברכה על פני האדמה, והענבים עלו יפה. שלח אלהים את ברכתו גם ממקום אחר: עוד בשנה שעברה עלה שער המקחים על היין בכל אירופה, ובסוף הקיץ שעבר באו סוחרים צרפתים לא“י ויקנו מאת היקב את כל היין הנשאר וישלמו מחירים טובים מאד, לפי הערך. בראשית הקיץ שעבר היה היקב מוכרח לחזור אחרי קונים באירופה ולמכור כמות גדולה בחצי־חנם, בערך שבעה פרנק בעד כל הקטוליטר, בעת אשר בסוף הקיץ באו, כאמור, קונים לא”י וישלמו תשעה עשר פרנק בעד כל הקטוליטר, ומני אז עלה מחיר היין, עוד השתבח יין ראשון לציון מאד, והמוניטין של היין הולכים ומתפשטים באירופה. באופן כזה כמעט בטוחה מכירת היין ובמקחים טובים, תחת אשר מקודם עקרו האכרים כרמים רבים, מבלתי יכולת למכור את היין. נגמר אז גם החוזה אשר עשו כל הכורמים, היינו “אגודת הכורמים המשותפת של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב”, עם חברת יק"א. ההנהגה ביד הסינדיקט לא הכזיבה את התקוות, אשר שמו בה כל אלה שהתנגדו להאפוטרופסות של הפקידות ונלחמו נגד השיטה הישנה, אשר הרבתה כל כך את חלליה על שדה הישוב.

הנה כן הוטב עתה המצב של הכורמים, הרבה יותר טוב משהיה. ובכל זאת… ובכל זאת בימים, אשר ישבתי והתהלכתי בראשון וברחובות בימי הבציר, לא הרגשתי, לדאבון לבבי את שמחת הבציר בתוך המושבות. לא אל הפנים העיפים והשזופים של האכרים שמתי לב; יגיעי־כח הם עתה, בעת אשר העבודה בכרמים בוערת, ואך יָנֵץ השמש יוצא האכר לפעלו ולעבודתו עדי־ערב, וגם בלילה לא ינוח, להכין את הבוצרים ואת הסלים ואת החשבונות; הפנים עיפים ולהוטי חום, כי אכלום חרבוני הקיץ הלוהטים בחדשי הקיץ האחרונים. ואולם אנכי בקשתי וחפשתי את השמחה הפנימית, את שמחת־הנפש של האנשים, הנושאים את פרי עמלם, הבוצרים את אשר נטעו ועבדו וזמרו. איה איפה היא הרנה, אשר בה בוא יבא תמיד נושא האלומות? בקשתיה, את הרנה הזאת, חפשתיה בעיני האכרים, המביאים את ענביהם אל שערי היקב, – ולא מצאתיה…

ושמח את לבבי דבר אחד, אשר בגללו עלינו להחזיק טובה להרבנים. אין אני אוהב את איסוריהם ואת השגחתם על המעשר ועל התרומה, ושנואה עלי כל השגחה דתית על פרי אדמתנו. ואולם בראותנו איך נדחקות רגלי הפועלים העברים בארץ העברים, אז שבע רצון אני, כי יש איסור לעבוד עבודת היין ע“י פועלים לא־יהודים, ובמקצוע הזה אין התחרות. לכל הפחות יש בקעה אחת, ששם עניני העבודה העברית בטוחים. הן יודעי משזר בכסף ובזהב מן הרוסים בפלך מוסקבה היו מכינים מעילים לספרי תורה, מפני שאין דין, האוסר להשתמש בכלי־קדש שנעשו ע”י נכרים. ובודאי, אלמלא הדינים והסיגים ע"ד יין נסך, היו הערבים ממלאים את כל העבודה ביקבי ארץ ישראל. עתה – בואו ונחזיק טובה להדינים המחמירים. אין כל רע מוחלט בעולם.

ולעומת זה הנה – חג הנטיעות בארץ ישראל' ט"ו שבט. את החג הזה חידש הישוב החדש בארצנו, וראש־השנה לאילנות חביב עלינו מאד. ואיך חוגגים אותו פה הילדים, ילדינו הטובים, המרגישים כי תחת רגליהם אדמה־מולדת, וכי העצים אשר הם נוטעים להם יהיו! והנה…

לבשו השמים צבעים לאומיים: תכלת ולבן.

הרקיע מעל ראשנו הוא תכלת כלו כבכל ימות השנה, אך מתחתיו שִכבה דקה של ערפלי־טוהר, המכהים לאט את תכלת־השמים, ויש אשר עבים קלים יוצאים מן הדרום, שטים אל פני עבר הרי יהודה, וכאשר יתרוממו למעלה מעט, יתאספו תחת הרקיע כעדרי כבשים קטנים, כגלים נוחים או כתלתלי ילדים נחמדים. ואלה העננים הקלים יעיבו זעיר שם את תכלת־הרקיע, בהלבינם את הדרך אשר יעבורו. הוא אשר אמרתי: התלבשו השמים היום את בגדיהם החמודים, את צבעינו הלאומיים, את התכלת ואת הלבן, ערבוביה מעשה־אמנות.

מדושנת ענג היא גם האדמה. שבועות אחדים שתתה לרויה את הגשמים הרבים, אשר המטיר ה' על ארצו, ובכל זאת אין בצה ואין רפש. המאור הגדול לממשלת היום הוביש בנחת את הבצות, אשר השאירו הגשמים בכל מורד ועל פני העמקים, והאדמה ממעל יבשה, אבל לא תדע חלילה צמאון וחורב. "שׂבעה והותירה כדבר ה' ", – הותירה לימי הקיץ הרבים, החביאה את צידה לימים הרעים, לעתותי החום והקיץ לעת אשר ירדו שרשי העצים והזרע לבקש אוכל למו, לרוות את צמאונם. ועתה, בחודש שבט, האדמה תחת רגלינו כאשת מעדנות, אשר לבה טוב עליה ומלאה היא חן וחסד ואת כל אדם היא מקבלת בסבר פנים יפות.

ואוירא דארץ־ישראל עתה – מחיה נפשות. בגולה עתה: קור וקפאון, קרח ושלג, סופות־שלג וצנת־קרח. הקור ילהט, יצרוב וידקור. אמנם, יש הרבה שירה באיתני הטבע האלה, וידועים המה “שירי החורף” לביאליק שלנו:

הַפָּנִים לְהָבִים, כָּל־שְׁרִיר מָתוּחַ,

וּכְמִדְרַךְ עֲנָקִים מִצְעָדוֹ בָטוּחַ.

וְשָׁאַף אֶת נִשְׁמַת הַקֶּרַח מְלֹא לוֹעוֹ,

וּבָאָה כַבַּרְזֶל בְּדָמוֹ וּזְרוֹעוֹ.

ואולם מה טובים ימי החורף בארץ ישראל! לא מחרבוני הקיץ ולא מצריבות הקרח, ואך אויר נעים ונחמד. דרך החלון הפתוח לא יחדרו קוי־שמש לוהטים או שטפי רוחות קרים, אין אתה מתחבא בשערות אדרת־שער, אבל גם אין הזעה מטנפת את בשרך, “לא קרירא ולא חמימא”, אין עיף ואין כושל, וכל האויר כגן־עדן לפניך.

בלב מי זה יעלה ספק־ספיקא, כי היום איננו ראש־השנה לאילנות? נחלקו החכמים: אם בתשרי או בניסן נברא העולם; ואולם בזה לית מאן דפליג, כי ט"ו בשבט ראש השנה הוא לאילנות, מובן, בארץ־ישראל.

ולכן כמעט מבלי השתדלות יתרה הנהיגו בתי הספר השונים פה, בתי הספר של תקופת־התחיה, את יום ט“ו בשבט לחג־הנטיעות, ומורי בתי הספר יוצאים עם תלמידיהם ותלמידותיהם לחֹג את החג הזה בפאר והדר. זה לי שנים רבות, שבכל ט”ו בשבט אני מבקר בעונג מיוחד את החג הזה, חג־הנטיעות. ואולם לא בכל פעם עלו החגיגות יפה. לא היו לפנים מגרשים מיוחדים לנטיעות, מגרשים משלנו; היתה שנת השמטה, ואסור היה לנטוע עצים. זוכר אני שנה אחת, והיתה החגיגה בתל־אביב יפה ונחמדה, וגדול היה הרושם אשר השאירה בלב הנאספים הרבים, ואף כי בלב הילדים הנוטעים.

בבקר נאספו כל תלמידי הגמנסיה “הרצליה” אל תוך חצר הגמנסיה. החצר היתה מקושטה דגלים ושערי תפארה, ותזמורת הגמנסיה שטחו להם בתָּוֶך. בשעה⁴⁷ העשירית באו אל החצר כל בית־הספר לבנות, המורים עם התלמידות. בשירים עברו התלמידות דרך מסדרוני הגמנסיה אל החצר, ובכלי זמרה פגשו אותן מנגני הגמנסיה. ניתן אות, וכל מאות הילדים והילדות התפזרו על פני כל החצר הרחבה, איש איש למחלקתו על מורו ועל דגלו, וקבוצות־קבוצות נטעו את העצים סביב לגדר האבנים של החצר. הבורות היו חפורים מקודם, ערמות החמר והזבל על יד הבורות הקטנים, והעצים הרכים והירוקים נִתָּנִים בעציצים, מחכים להידים הקטנות לטעת אותם, להחיותם באדמתם. החצר הגדולה הומיה מאדם, מן הבאים לראות את חג הנטיעות, ומכל רוחות החצר⁴⁸ נשקפות קבוצות ילדים וילדות, סובבות את העצים ועמלות לטעת אותם היטב, עמוק עמוק… בכל פנה, מכל צד בוקעים קולות שרים:

שְׁכַב־נָא, גַּרְגִּיר קָטָן,

בְּקִבְרְךָ הַצָּר;

יָבֹא יוֹם וּבָאתָ

לְגֹרֶן מָלֵא בָר.

אַל־נָא, חַבִיבִי, תִּפְחַד

מִגְשָׁמִים וָקוֹר;

יוֹם יָבֹא תִּפְרַח

וְיָנַקְתָּ חֹם וָאוֹר

אַל, יַקִּירִי, תִּפְחַד –

תִּרְקַב הֵן לֹא לָעַד;

לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ תִּגְדַּל

מְלֵא־כֹחַ וּלְשַׁד.

לְאוֹר הַשֶׁמֶשׁ תִּגְדַּל

וְשָאַפְתָּ רוּחַ צַח

וְשִׁבָּלְתְּךָ הַמְּלֵאָה

תעַד־לָאָרֶץ תִּשַּׁח.

זהו “שיר הזורע” ששרים הילדים בארץ ישראל, ואולי עודנו לא נדפס. והילדים, בשוררם את השיר הזה, מבינים את הדברים ומרגישים קורבה חמה אל העצים הרבים, שהמה נוטעים ומטפלים בהם. ועוד הפעם נשמע קול הצפירה, ניתן אות – והילדים הסתדרו לפלוגותיהם ולמחלקותיהם. כשמונה מאות ילדים, ובהם רבים פעוטים, רכים וקטנטנים, – ובכל זאת איך המה מסתדרים זוגות זוגות, איך המה נשמעים לקול הצפירה של המורה להתעמלות, המפקד את הצבא הזה, המנצח על כל התהלוכה. עוד הפעם התקבצו הילדים אל תחת דגלי התכלת, המרחפים עלי פתילים, נטוים לאֹרך כל היכל הגמנסיה, והמקהלה המאוחדת של שני בתי הספר הגדולים, הגמנסיה וביה"ס לבנות, נתנה בשיר קולה. לא שמעתם, אתם בני הגולה, מימיכם שירים כאלה ומפי מקהלות נפלאות כאלה!

החגיגה עוד מעט נגמרת. ילדי המחלקות הנמוכות, התלמידים והתלמידות, עוברים בסך על פני המקום המיועד לזה, והילדים מקבלים חריטים מלאים מגדנות ופרי הארץ.

אך פתאם העלו תלמידי הגמנסיה על ראש שמחתם זכרון תוגה… בשנה ההיא מת תלמיד אחד של המחלקה הראשונה להגמנסיה, שמעיהו שוחט. הילדים הביאו עץ, ויאספו את המורים סביבו, ויטעוהו מול מבוא־הכבוד של הגמנסיה, זכר לחברם שמעיהו… סביב העץ הקטן נשמע קול שיר־אבל;

יִשְׁטְפוּ פַּלְגֵי הַדְּמָעוֹת

מֵעֵינֵי כָל־בְּנֵי הָעָם

וְנָהֲרוּ כָל־פַּלְגֵי הַדָּם

מִלִּבּוֹתֵיהֶם נִדְכָּאוֹת.

כֻּלָּם יְקַוּוּ לְעֵת־קֵץ

וְעָלוּ אֶרֶץ יְהוּדָה,

וְהִשְׁקוּ אַדְמָתָהּ הַשְּׁדוּדָה

וְהִפְרוּ כָל־תֶּלֶם, כָל־עֵץ.

ואחד המורים קרא את תפלת האזכרה, ולא עין אחת מלאה דמעה… לא רק דמעה לילד המת, שהלך ולא ישוב, אך דמעת־שמחה על רגשות־חברים הטובים, השוכנים ומתפתחים בקרב הילדים שלנו. אשרי הילדים שרגשות כאלה להם!

ולפנות ערב השיבו תלמידי הגמנסיה, במוריהם ובדגליהם ובכלי זמרתם, בקור לבית־הספר לבנות. וגם הבית הזה נבנה יפה, וגם לו חצר גדולה ורחבה, וגם שם הסתדרו הילדים, והתלמידות של שני בתי הספר התגוששו בכדורים והראו את מהירותן וזריזותן, והבחורים מתלמידי הגמנסיה התאבקו לעיני הנאספים ויַראו את גבורתם, – הכל תחת פקודת המורה מר אורלוב. ולקול שירים וזמירות, ולמראה אש בֶנגַלי וברד־ניצוצות והַלמוּת ברקי־שוא הלכו להם הילדים לבתיהם בשלום.

החגיגה תמה, אבל חוצות תל־אביב המו עוד עד חצות הלילה. אחד המורים, הד“ר יוסף לוריא, הזמין את תלמידי המחלקות העליונות של הגמנסיה, ויכן לכבודם נשף. אמרתי כבר, שלא שמעתם בגלות שירים, כאלה שילדינו משמיעים פה, ועוד זאת אומר לכם: לא ראיתם מעודכם בארצות הגלות יחסים טובים בין המורים ובין התלמידים, כיחסים שאתם רואים פה, בבתי הספר העברים בכלל ובהגמנסיה בפרט, יחסים מעומקא דלבא, יחסים של אחים גדולים, יחסים שאין בהם צל של יראת העונש, שכלם מלאים יראת־הכבוד, חבת־אחים. זהו אולי היתרון היותר גדול להגמנסיה בא”י על הגמנסיות של הגלות, – יתרון שלא רבים יחכמו להבין את ערכו, ואולי בגלל היתרון הזה בלבד כדאי לתת משפט הבכורה להגמנסיה העברית על הגמנסיות שבגולה. אולם זה לא מן הענין עתה. – והנה קרא הד“ר לוריא את התלמידים אליו, והקרואים הצעירים מהרו להשתמש בזה, ויתעלסו עד חצות הלילה בזמירות ובחדודים, בשיחות וברקודים. ביום ההוא חלקה הגמנסיה את ה”ציונים" של הרבע השני לשנת הלמוד הזאת; והנה השתמשו התלמידים בזה המאורע, החשוב מאד בחיי התלמיד, ויכינו “עתון־התולים לט”ו שבט", ויעבירו שבט־לצים על התלמידים השונים, ויחלקו דקירות ועקיצות, – וגדולה היתה השמחה, ומבדחות היו השיחות, וצוהל היה הצחוק הבריא והצעיר…

יצחקו להם לאֹרך ימים!

ל. אגודת “חובבי הבמה העברית”.

וחפץ אני להודיע את הקוראים, מה טיבה של האגודה הזאת.

היא עסקה בעבודה זו של ההצגות ברצינות. מיסדיה היו המורים מ. גנסין והררי. החזיון הראשון שהציגה האגודה ושהיה ראוי לשמו, היה “היהודים” של צ’יריקוב, ואותה ההצגה היתה גם בירושלם, למקום שבאה הלהקה, וזכו גם לחרם מאת רבני ירושלם. זה היה לפני עשרים שנה. בין המשתתפים היה גם המורה המנוח פפר. והאגודה עבדה בהתמדה. מתוך הצעירים נכנסו רבקה פפר, עזרא הררי ועוד. העתונות בימים ההם, כלומר של המנוח בן־יהודה, התיחסה אל הבמה, אל ההופעה החדשה בתחית שפתנו, בחיוב גמור, כמובן. והאנשים הראו, כי אינם חסרים “עזות דקדושה”, אותו העוז, שבלעדיו אין יוצרים דבר חדש. הציגו את “מירלה אפרת” (התפקיד הראשי מלאה הגב' הררי), את “ד”ר שטוקמן" של איבסן, והמורה הררי מלא את תפקידו של שטוקמן, את “מלחמה ואהבה” עפ"י ליבושיצקי, את “יעקב הנפח” של פינסקי, את “אש־יוחנן” של זודרמן, את “היהודי הנצחי”. גנסין⁴⁹ , הררי, קבק, והגבירות: הררי, ליזא וארון – היו מקדישים שעות רבות מזמנם להתכונן, וצעד אחר צעד הלכה ונוצרה במה, תיאטרון עברי. עוד טרם היתה “הבימה” במוסקבה, ואין ספק כי ראשית הבימה המוסקובית מוצאה מארץ־ישראל.

עוד החולמים הראשונים על דבר תחית השפה העברית נסו להציג על הבמה חזיונות בעברית. זכורני, כי עוד לפני הרבה שנים נסה הסופר טביוב להציג חזיון קטן על במת־בית בריגא. אולם, מובן, הנסיונות האלה הזכירו רק את “מכירת יוסף” או “מלוכת שאול” וכדומה. בארצות הגלות אין היהודים מכירים בנחיצותה של תחית השפה העברית בכלל, אינם משתדלים, כי תהיה שפתנו שומה בפיהם ובפי ילדיהם, ולכן גם החזיונות בעברית הם בעיניהם כעין מותרות ולוקסוס. אחרת היא פה, בארץ־ישראל. ההכרה הצבורית בנחיצותה של תחית השפה העברית היא פה מכרעת, וכל אחד ואחד מבני ישראל פה מרגיש את נחיצותה של השפה. גם היהודים היבשים פקידי האליאנס וגם הסריסים פקידי היק“א מרגישים, כי השפה העברית נחוצה גם להם, ועל הרוב הם מבינים אותה, אם כי לא כלם מגלים את הדבר “המכוער” הזה. מה לעשות, וממשלת החיים היא יותר תקיפה גם מממשלת המשרד הפריזאי של חכי”ח. והצבור העברי בארץ־ישראל איננו רוצה בחיים לא־עבריים, אין לו חיים זרים, שירוץ אחריהם, – ובאופן כזה העברית מתהלכת פה קוממיות. ומפני שהחיים הצבוריים פה דורשים למלאות אותם בכל התכנים הקולטוריים, היוצרים ומהוים ומקיימים את החיים, לכן מורגשת פה הדרישה גם לבמת־חזיון בעברית.

והדרישה מביאה את ההצעה.

נמצאו “כחות” ספרותיים, אשר תרגמו חזיונות לעברית. מובן, כי משתדלים להמציא חזיונות מחיי היהודים ודברי ימי עמנו; ואולם נעשו נסיונות לתרגם חזיונות, המתארים חיי לא־יהודים. יחד עם “מפוזר ומפורד”, “מזל טוב”, “העצה” ועוד של שלום־עליכם, “שמע ישראל” של דימוב, “היהודים” של צ’יריקוב, “אברהמיל הסנדלר” של שפיר, “ד”ר כהן" של נורדוי. נסו להציג גם את צ’יחוב (החזיונות הקטנים), את “הרפגון” של מולייר וגם “רופא בעל כרחו” שלו, וגם דברים אחדים משל פשיבישבסקי ואיבסן. מתרגמים יש לנו יפים ויודעי המלאכה. וגם נמצאו כשרונות בין החובבים. המשחקים (יזכרו לטוב ולתהלה מ. קרישבסקי בתור מתרגם מומחה, ובתור משחקים: מיכאל טייטלמן, משחק חובב, שהיה כח קומי הגון, גב' לינה קרישבסקי – הופנקו היום, וספרדיה אחת מרת וארון), במצב כזה מצאו כבר יכולת ליסד ביפו “אגודת הבמה העברית”, אשר רכזה מסביב לה את כל הכחות הטובים וכל הכשרונות הצעירים, הנכונים לעבוד בשביל הרעיון לברא במה לחזיונות בעברית. “אגודת הבמה העברית” ירשה את נחלת “האגודה הדרמטית”, שנוסדה עוד חמש שנים קודם, אבל לא היתה מסודרת והיתה בלי כל אמצעים חמריים, וגם אמצעיה הקולטוריים היו מעטים מאד, יען כי לא כל חבריה ישבו בקביעות בארץ־ישראל. “הבמה העברית” ירשה את הצורך בחזיונות עבריים, והיא השתדלה לפתח בקרב הקהל את הדרישה ולמלא אותה בהשכל ודעת. מחזיון לחזיון, מפעם אל פעם, היה מוצא קהל הרואים התקדמות גדולה, התפתחות מורגשת גם ביחס אל הדיקורציה, גם אל כשרונות המשחקים החובבים. אמנם חובבים הם המשחקים, ניכר שהם מסורים אל הענין בכל לב, ואף צל של התרשלות אין אתה מוצא בעבודתם. בראש אגודת “הבמה העברית” היה מנצח הסופר והמורה ד"ר י. לוריא, איש בעל השכלה כללית ועסקן רציני מאד. הקהל היה בטוח, כי בכל מה שנוגע לטעם הטוב ולנמוסיות הצבורית לא תוציא “הבמה העברית” מתחת ידה דבר שאינו מתוקן ושאינו ראוי. נמצאו גם אי־אלו אמצעים נחוצים. הרימו תרומה מכל כרטיסי כניסה של נשף ושל חגיגה, והקהל העברי היה משלם ברצון את התרומה הזאת. בין כה וכה נבנתה גם הגמנסיה “הרצליה” ביפו, ולה אולם גדול ובמה ערוכה ומוכנה לחזיונות, ומקום יש איפוא לאגודת “הבמה העברית” להציג שם את חזיונותיה.

שמור אתי עוד הרושם החי, שעשה עלי החזיון הראשון אשר ראיתי בא"י, מעשה ידי “הבמה העברית”. כל עוד שלא התבסס הענין, כל עוד שנמשכה תקופת הבחינות והנסיונות, כל עוד שהחזיונות היו בהכרח לקויים מאיזה צד שהוא, הוקרתי רגלי ולא בקרתי את החזיונות. אינני אוהב לראות חבלי לדה, פן אתרגש ואקלל את יום הולדת אדם. ואולם “הבמה העברית” כבר התפתחה באופן ידוע ותהי לבמה, אשר מעליה אנו רואים יצירות חזיוניות ומשחקים בעלי כשרון, הלכתי בחפץ לב, וכל הערב שבעתי עונג.

על הבמה הציגו “היהודי הנצחי” של דוד פינסקי, חזיון במערכה אחת, מימי החרבן השני. אחד מבני הגליל לא יצא למלחמה נגד הרומאים, מבלי חפץ לעזוב את אדמתו. פעם אחת עמדו פתאם השורים, המושכים את המעדר, ועיני הגלילי נפקחו וירא איש אחד עומד למולו. “עתה חרב המקדש” – קרא האיש. הגלילי נבעת מאד ויחרד חרדה גדולה. ואולם האיש הפלאי העומד למולו קרא: “עתה נולד בן לחזקיהו ושמו מנחם, והוא יהיה המשיח!” הגלילי מכר את כל אשר לו ויתן בסחורת בד ובחתולי ילדים, וילך לבקש את הילד הנולד להיות לו לעבד עולם, עבד למשיח ישראל. והוא סר אל הכפר, וגם מצא את אם הילד הנולד, ואך הוא עושה כה וכה, – והילד אבד. והגלילי שם על שכמו את שק סחורותיו ללכת לבקש את – המשיח… המשחקים ידעו לתת תמונה חיה מחיי כפר עברי בזמן החרבן, וכמעט כלם מלאו את תפקידיהם היטב. והקהל הגדול, הרבה מאות אנשים, הרגיש, כי לפניו במה, שמעליה הוא רואה חזיון קרוב כל כך אל לבו…

ואחר החזיון הפטירו ב“מזל טוב” של שלום־עליכם. מבין המשחקים החובבים היה שחקן (קומיק בלע"ז), שדי לו בתנועת־יד אחת, שכל הקהל יזדעזע משחוק. זה היה כעין פרפרת, שבאה להמתיק את החזיון הראשון, אשר היה מלא עצב ובכיות על חרבן הבית. וגם על מחזה זה של שלום־עליכם נטתה “הבמה העברית” את ידה, ובמקום איזה זמר־רחוב, משוררים המנגנים זמר ההמון “עשרה אחים היינו” בנוסחא אחרת, שאני נותן אותה בזה.

עשרה ציונים היינו –

בחורים בלי אשה;

הלך אחד והתחתן,

ונשארנו תשעה.

הוי, הכנור, חילק־קטנון,

ואתה, בילק, תוף!

ויחד עם הבטנון

ננגן נגון טוב.

תשעה ציונים היינו –

יחד ישבנו במעונה;

אחד יצא והתבולל –

ונשארנו שמונה.

הוי, הכנור, וכו'

שמונה ציונים היינו –

פרצה בינינו מריבה;

אחד נעשה בונדאי

ונשארנו שבעה.

הוי, הכנור, וכו'

שבעה ציונים היינו –

שלטה עינה בישא:

אחד הֹרג בפוגרום

ונשארנו ששה.

הוי, הכנור, וכו'

ששה ציונים היינו –

סביב גדלה הרשעה;

אחד נעשה ס"סאי,

ונשארנו חמשה.

הוי, הכנור, וכו'

חמשה ציונים היינו –

לא רפתה הרעה;

אחד נטה אחר יט"א,

ונשארנו ארבעה.

הוי, הכנור, וכו'

ארבעה ציונים היינו,

נפשנו היתה יבשה;

אחד נסע לברן,

נשארנו שלשה.

הוי, הכנור, וכו'

שלשה ציונים היינו –

הוי, אבינו שבשמים!

אחד נפרד אל הסם,

ונשארנו שנים.

הוי, הכנור, וכו'

שני ציונים היינו –

לא יכלנו שבת יחד;

אחד נסע לארם־נהרים

ונשאר רק אחד.

הוי, הכנור, וכו'

ואחד זה הנשאר

ראה לאחרונה

דרך טובה אחת –

וילך ציונה.

הוי, הכנור, וכו'

כבכל זמירות ההמון, אין גם בזמר הזה שירה ופיוט מיוחד. ואולם הקהל אוהב זמירות ההמון וחבה יתרה הודיע האולם למשחקים, בנגנם את הזמר הזה.

אין כל ספק, כי הלכה ונבראה במת חזיון עברית. האם יש צורך בדבר? אמנם כי דרכי הקהל היהודי לא כדרכי הקהל הרומי, שהיה הומה תמיד בחוצות ובשוקים: “לחם וחזיונות”!. ההמון היהודי צנוע, והוא חי על הלחם ועל כל מוצא פי ה', והחזיונות לא מן ההכרחיות המה לו. אבל אין אנו, בכל זאת, בני חורין מהשתדל לשפר אה החיים הארצישראליים בכל אשר תמצא ידנו, לתת להם את כל ההוד והתפארת, שאנו רגילים בהם והחביבים עלינו. וכמה גדולים אוצרות כחותינו השכליים, המספיקים לנו את כל דרישותינו, אף במה עברית בכלל.

לא. תרמיל מצויר.

כל הימים נלחמתי עם ז. ד. ליבונתין בדבר האגודות המשותפות אשר יסד, שלא היו לא אגודות ולא משותפות, והמלצתי בעד אגודות מטפוסן של “הלואה וחסכון”, שגדלו והצליחו ברוסיה עד מאד. אמנם אני ידעתי, כי מאת הועד האודיסאי, שהוא הכניס את הכסף לקופת האפ“ק לשם יסוד קופות המלוה, לא יהיה שומע לי, כי הלא בעיני מר אוסישקין אין מומחה ובר־סמך בעניני כספים יותר גדול מליבונתין, ובידיעות הועד, שהיו מתפרסמות מזמן לזמן, גם נכתב שחור על גבי לבן, כי הועד האודיסאי מאשר את מעשי האפ”ק ביסוד האגודות המשותפות שלו. ואולם אנכי לא נרתעתי גם לאחרי זה, והייתי משתמש בכל מקרה שהיה בא לידי להתריע על הקלקלה שבאגודות המשותפות האלה.

ובאחד הימים שלח מר ז. ד. ליבונתין דברו לכל ועדי חברות קפות־מלוה בארצנו ומודיעם, כי היה היה את לבבו לקרוא אותם לאספה כללית לדון על עניני האגודות האלה, להתבונן אל קיומן ומעמדן ולבקש יחד עצות לבססן ולשכללן יותר ולהעמידן על יסוד איתן. ואולם מפני סבות שונות לא נקראה האספה אז, ואח"כ הגיעו ובאו ימי עבודת השדה להאכרים, – ודבר האספה הכללית נדחה; פעם פנה אל הועדים בכתב, ויעורר את תשומת לבם על שלש החוברות אשר הוציא הוא, על אדות האגודות המשותפות, על הערך הרב של ההשתתפות ועל תועלתה הכבירה בעולם המעשה בכלל. מן הכלל עבר מר ליבונתין אל ערך ההשתתפות החקלאית בפרט, ועל הברכה הרבה ועל השנוי הגדול שההשתתפות מביאה בעולם האכרים, והביע את צערו שאין לנו מוסד מיוחד אשר יעסוק בזה ויפיץ את רעיון ההשתתפות בין השדרות הרחבות של עמנו יושבי ארץ אבותינו. והוא הודה, כי אין הדבר הזה – דבר ההשתתפות – “עומד אצלנו באותו מעמד שהיה צריך ושהיה יכול לעמוד”.

מר ליבונתין⁵⁰ העיר, כי האגודות המשותפות נוסדו אצלנו רק על יסוד קופות־מלוה פשוטות, וכי אין האגודות שמות לב אל הרבה מענפי ההשתתפות, שהם באמת היותר עיקריים והיותר נכבדים בין ענפי ההשתתפות. בעיקר חסרים ענפים בהשתתפות החקלאית, כמו גדול המקנה, שהוא ענף נכבד מאד באכרות ואשר לרגלי זה נתעוררה בכל המושבות גם שאלת הזבל, היינו, חסרון הזבל, שהוליד הכרח במושבות רבות להביא זבל כימי מאירופה. אכרי מושבותינו הבינו מראשית עבודתם את ערך הזבל בעבודת האדמה והיו קונים זבל מאת הערביים ומשלמים מחיר יקר, בעת אשר שתי המושבות של הגרמנים, שרונה ווילהלמינה, שהיו מביאות לבעליהן כמאה אלף פרנק בשנה הכנסה במחיר החלב והחמאה, אין צורך להם לקנות זבל, כי יש להן די צרכי אדמתם מעדריהם. “יודע אני – אמר מר ז. ד. ליבונתין – כי לגדול בקר נחוצים מקומות מרעה, ולא לכל המושבות יש אפרים לבהמתם, אולם הלא אפשר להנהיג במושבות אלה זרעי מספוא שונים; יודע אני, כי אי־אפשר להתעסק בגדול־בקר אם אין אחריות נגד מקרי מגפה, אולם הלא אפשר להנהיג אחריות משותפת, כמו שנהוג במושבות אחרות בגליל; יודע אני כי קשה לאכר הפרטי להשיג את הכסף הנחוץ לו לגדל בקר הרבה כמו האכר הדינימרקי, האירלנדי, האיטלקי ויתר הארצות הנאורות⁵¹, לבסס ולחזק ולהרים את מצבו החמרי”. לאגודת אכרים משותפת – אמר מר ליבונתין – יקל להשיג את הכסף הנדרש לחפץ הזה. לאגודת אכרים משותפת יקל למצא עזרה להרחיב את הענף הזה ולהגדילו ולהעמידו על יסוד נכון וקיים. וגם הבנק – הבטיח מנהל האפ"ק אז – לא יעמוד בודאי מנגד בדבר נכבד אשר כזה. ומר ליבונתין הוסיף: “אכרינו לא שמו לב במדה מספקת לגדול עופות ולמזרע ירקות, ואנו רואים בכל מושבה יושבות נכריות ומוכרות תרנגולות וביצים ונכרים מתהלכים ומוכרים ירקות ופרי אדמה, ואכרינו מלבד שאינם מוכרים לאחרים, עוד הם בעצמם קונים צרכי אוכל כאלה, וכדי בזיון ונזק”!

ולכן בקש מר ליבונתין את ועדי קופות המלוה בכל המושבות ועורר את תשומת לב האכרים לפתח את פעולותיהם על יסוד אגודות משותפות ומציע לפניהם שורה שלמה של שאלות לדון עליהן באספות האכרים בכל מושבה ומושבה.

זה היה בעת שנחלקו ראשי התנועה בדבר השיטה, שעל פיה צריכים לעבוד בארץ ישראל, ונחלה נצחון השיטה של העבודה המעשית, והמשרד הארצי־ישראלי, שהיה לא־אהוב מאד על ליבונתין ופקידיו, נסה להציב לו יד וערכו בעבודת הישוב הלוך הלך ונעשה ניכר. ראה ליבונתין, כי גם על האפ"ק למצוא יכולת לפתח פעולה יותר רחבה, בתוך המושבות, והמכתב של מר ליבונתין היה אולי תולדות “המהלך החדש”. מר ליבונתין מודה, כי אגודות משותפות בתור קופות־מלוה פשוטות אינן עוד מספיקות די עזרה להאכרים, וכי נחוץ להרחיב את יסוד ההשתתפות ולשומו אבן־פנה בהרבה מענפי המשק הכפרי, וכי את הצד החלש הזה באגודות המשותפות הוא רואה כראות “מגרעת אחת עיקרית נכבדה מאד”. ונסיתי להשתמש במקרה הזה להראות על עוד מגרעות באגודות המשותפות מיסודו של מר ליבונתין, באשר אני חשבתי גם את המגרעות האלה גם כן למגרעות עיקריות, שאם לא יסירו אותן, אזי מסופקני אם תוכלנה האגודות להתפתח אף אם תשמענה בקול מר ליבונתין ותלכנה בדרכים אשר התוה לפניהן – להשתתף יחד בהתפתחות ענפים חקלאיים (משותפים) שונים.

כנים הדברים: האגודות המשותפות, שהאפ“ק שם אותן תמיד על נס ושהמנהל הקדיש להן שלש חוברות, נוסדו – כפי המבטא של מר ליבונתין ־ על יסוד קופות־מלוה פשוטות. ההדגשה של המלה האחרונה לי היא. “פשוטות” הנה בתכלית הפשטות ככל מלוה פרטית. הן באמת במה נבדלת מלוה שמקבל איש אחד ממלוה שמקבלים קבוצים? גדול ונכבד הוא הערך האיקונומי של ההשתתפות ההדדית, כי עזרה משותפת של פרטים רבים היא השתתפות הכחות של הפרטים הרבים האלה; והלא מובן וידוע, כי מה שאין בכח פרט אחד לעשות יעלה ביד כחות פרטים רבים; ובכל מקום שאנו משתפים פרטים רבים, אז אנו משתפים את כל כחותיהם, הן החומריים והן המוסריים; ויש אשר הכחות המוסריים המה יותר נכבדים, ונהיים ליותר גורמים כלכליים מן הכחות החמריים של הפרטים. ואולם קופות המלוה מיסודה של האפ”ק הנה “פשוטות” יותר מדאי. עפ“י הקונסטרוקציה שלהן והנה חסרות כמעט כליל את יסוד השתתפות הכחות. זהו פשוט: במקום שחותם איש אחד על שטר־חוב של – נאמר – עשרת אלפים פרנק, – שולח ועד של קופות־מלוה שטרי־חוב על הסכום ההוא חתומים בידי אנשים אחדים. כמעט אין שום קשר וחבור בין חברי האגודות המשותפות של קופות המלוה, קשר אורגני במובן חברתי, בעת אשר רק קשר כזה מפרה את כח החיים של יסוד ההשתתפות ומפתח אותו להוציא גדולים “זרעו בו למינהו” ולהשתתף במקצועות כלכליים שונים. ובאמת אנו רואים, כי ועדי קופות מלוה בהמושבות לא היו תופסים שום מקום חשוב בשדה העסקנות הצבורית של המושבה. בהבל פיו של האפ”ק נבראו הועדים האלה, עבודתם הצבורית נמשכה אך שעה קלה (פעם או פעמים בשנה בעת קבלת המלוה מהאפ"ק) ומהבל המה בחיי הצבור והכלכלה של המושבות. האם ועדים כמו אלה יהיו לכח מפריא ומפריח, יוצר ובורא אגודות משותפות לענפי הכלכלה במשק הכפרי של האכרים?

ואשמה בזה היתה הקונסטרוקציה של קופות־המלוה. מפאת שאין לקופות האלה כח משפטי, הגדרה יורידית הנותנת עוז לכל מוסד צבורי, האפ“ק קבע בשביל קופות־מלוה אשר יסד חקים בל יתפתחו בהם, חקים המונעים מהן התענינות הצבור המושבי. אין להקופות רשות לקבל החסכונות מאת הקהל, ולרגלי זה אין סכומי הכסף הנמצאים ביד בני המושבה משתתפים בחיים האיקונומיים של הקופה, בעת אשר החסכונות הם גורמים כלכליים מאד נכבדים בחיי הצבור. לא פה המקום להרחיב הדבור ע”ד ערך החסכונות, ערכם הכלכלי והחנוכי והמדיני של סכומים הנקבצים על־יד מאת התושבים, ואיך הסכומים הקטנים, יותרת ההוצאה ושיורי משק הבית, מצטרפים בקופת החסכונות לסכום גדול. ואולם פה אנחנו מביעים את צערנו, על אשר לא הראה האפ"ק, מיסד האגודות המשותפות של קופות־המלוה, את אמונו ובטחונו בועדי הקופות ולא הרשה להם לקבל פקדונות קטנים מעין סכומי חסכונות.

חסרון דמינכר היה בבנין הקופות, שיצר האפ“ק, גם אי־אמונתו בהועדים המנהלים את הקופות בנוגע לסכומי המלוה, שהמה קוצבים לחברי הקופות. כל הרשימות של קצבת המלוה עוברות אל האפ”ק, והוא חותך וקוצב את הסכומים. להועדים של הקופות יש אך רשות להציע, אך לא דעה מחלטת; הועדים יכולים להשיב ריקם את בקשות חבריהם, אבל לא למלאות את הבקשות. יותר טוב היה עושה האפ“ק, לו קצב מראש והיה נותן רשות להועדים לתת בעצמם מלוה עד סכום ידוע, לכל קופה וקופה לפי מצבה. שלטון, הנוסד על חשדים ואי־אמונה וחוסר־בטחון באנשי הצבור, יקבל גם מאת הצבור כפעולתו, ובמדה שהוא מודד ימדדו לו. אם האפ”ק איננו מאמין בכחות הצבורים של ועדי קופות־המלוה, אז לא היה לו להתהלל בקופות אלה, כי אין מתהללים בתעודת־עניות. התרמיל אף שהוא מצויר הוא בכל זאת תרמיל, ומעולם לא יהיה בגד־עדים.

עצתי היתה והצעתי, כי יעבור האפ“ק על תקנות קופות־המלוה אשר יסד ויכניס לתוכן יסודות חברותיים ויסודות בטחון בישרת הועדים ובצדקתם. היה לו לאפ”ק לזכור את חיי הצבור בארצנו של הישוב החדש, שהאורות מרובים שמה על הצללים, ואז לא יירא ולא יפחד מפני הכח המשפטי שהיה חסר עוד לקופות המלוה. כח דעת הקהל בקרב המושבות של אחינו הוא יותר איתן מן הכח המשפטי, שהאפ“ק שואף אליו. הן יאמר נא האפ”ק: האם רבים המה המקרים, שעליו היה בעסקיו עם הלקוחות היהודים, לפנות אל הכח המשפטי, שנותן לו הדגל הבריטני המרחף עליו? אף מקרה אחד איננו יודעים, ובכל זאת כספו שמור, לקוחותיו בטוחים ועסקיו נאמנים. מדוע זה נכרתה האמונה אצל האפ"ק; אך כשהגיע הדבר לקופות־המלוה?

אגודות משותפות מתפתחות ומראות חיים רק על יסוד אמונת אומן ובטחון גמור בכחות הצבור. אך שם צוה ה' את הברכה. ואם האמון חסר, הבטחון נעדר, והחשדים רבים, והזהירות גדולה, אזי אך לשוא עמל אז מר ליבונתין במכתבו לועדי קופות מלוה; קולו יהיה כקול הקורא בהרים…

ומר ליבונתין הולך עוד גם היום ומספר בשבחן של “האגודות המשותפות” אשר יסד האפ“ק. “האגודות המשותפות” הללו אליבא דאמת – מזכרת עון הן למנהל האפ”ק, וסופן מעיד על יסודן: אף אחת מהן אינה קימת, ואלה שהתקימו מהרו להמיר את ה“שיטה” של האפ“ק ב”הלואה וחסכון“. “האגודות המשותפות” של האפ”ק לא היו, כמו שאמרתי, לא אגודות ולא משותפות. אגודות לא היו, מאחר שהנהלתן לא היתה בידי הצבור, כי אם בידי הנהלת האפ“ק. לעסקני המקומות, בערים ובמושבות, היתה רשות לחוות דעה, להציע וליעץ, אבל ההחלטות והקופה היו בידי האפ”ק. אסור היה על האגודות במקומותיהן אפילו לקבל תשלומין, ואף כי פקדונות. ובכן, אגודות לא היו. אבל גם בשותפות לא היו, כי החברים לא היו, פחות או יותר, מעור אחד, בני מצב אחד, המקבלים אשראי בסכום פחות או יותר, שוה. האגודה המשותפת של האפ“ק היתה קופה, ערמה של אנשים שונים, שאין האינטרסים שלהם שוים. זה מקבל אשראי של מאה פרנק וזה – של הרבה אלפים פרנקים. הבנק הכניס בכונה את לקוחותיו הוא לתוך האגודה “המשותפת” והטיל עליה את האחריות ההדדית של יתר החברים כדי להבטיח את ההלואות שנתן להם בסכומים של אלפי פרנקים. בזה חטאו נגד כל יסוד של קואופרציה, זה היה עול נגד המוסד (“חובבי ציון” באודיסה) אשר נתן את הכסף ליסוד האגודות. ושוב מעיד הסוף על ההתחלה: הועד האודיסאי, שלא שמע בזמנו לאזהרתי ולא פקד על האפ”ק להמיר את ה“שיטה” שלו, קבל ענשו. ביום הליקוידציה הפסיד את חצי הכסף, שהיה מגיע לו לפי החשבון.

ואל נא יאמר מר ליבונתין, כי “תחת שלטון התורכים אי אפשר היה לאשר אגודות” של הלואה וחסכון. תחת שלטונם של התורכים הונחו כל אבני הפנה של ישובנו. גם המושבות, גם בתי הספר, גם השכונות החדשות, וגם – האגודות המשותפות של מר ליבונתין. אל נא יתלה את הקולר במניעים⁵² מן החוץ. אבן הנגף היה אותו האיש, החושב כי “הצבור”, “העם” – אלה “מלים בלי שום תוכן” כי “הצבור, העם – יש לו רק ענין לקבל את ההלואות” (דברי ליבונתין במאמרו). ולמי אשר לו השגות כאלה אנו אומרים: כלך לך אצל ענינים אחרים, ולא אצל המקצוע הקואופרטיבי שהוא רחוק מעניניך וממושגיך. אנו לצבור ועינינו אל העם, אותם הנושאים, שמר ליבונתין התיחס תמיד אליהם בבטול ובבוז, ואני להפך מאמין בכוחם הגדול של אלה. הנה הכניס הועד האודיסאי חמשים אלף פרנק ליסוד “האגודות המשותפות”, והאפ"ק השקיע גם בהן סכומים ידועים מהונו. כל המחזור של האגודות היה (בשנת 1911) לערך 400 אלף פרנקים, והאגודות הקואופרטיביות, מיסודם של “הצבור”, “העם”, אף פרוטה לא קבלו מאיזה מקור ציוני שהוא, ורק בכחות עצמם, בתעמולתם של העסקנים, נבחרי “הצבור והעם” רכזו בקופותיהן כארבעה וחצי מיליון פרנקים. ולפני סכום כזה ישתחוה, כמדומני, גם מר ז. ד. ליבונתין.

לב. הכספים והקדושה

עיר הקודש היא ירושלם, – ותעש את הקדושה לאחד המקורות של פרנסתה. ומפני כי קדושה העיר לכל העמים, לכן כל עסקני הדתות השונות מהפכים בחררה זו, ששמה הבולט הוא שנוררות, ואותה פתחו עד כדי מדרגה כלכלית חשובה. בני הנכר עולים במקצוע זה עלינו, על היהודים, אשר להם היא העיר והם יצרו את קדושתה ראשונה. להארמנים והיונים עשר ידות בירושלם וכולליהם פתחו תעמולה רבתי. אל נא ישכח הקורא שאני עומד בתקופה שלפני המלחמה העולמית, ובשביל כהני הארמנים והיונים היה שוק גדול ורחב ידים לחרושת השנוררות שלהם – רוסיה הפרובוסלבית, ארץ בלי מצרים אז, וכל אשר יצרו ובנו הנוצרים בירושלם הוא גדול למראה, בנוי איתן, תופס מקום ומכניס רוחים. להם הבתים הכי גדולים ונהדרים בירושלם, מבתי הכהונה הנוצרית נלקחו מעונות גם בשביל הנציב בארץ, גם בשביל הממשלה וכל מוסדותיה השונים, וגם קסרקטין לצבאותיה, בבניני הכוללים של הנוצרים נמצאו. ולמי הם הבנינים הרבים, המכניסים רוחים הגונים מאד, כמו בתי המלון יוז ואלנבי והחנויות הרבות אשר ברחוב יפו, אם לא להם, להנהלת המנזרים השונים. השנוררות שלנו, של היהודים, בכל צורותיה השונות, היתה פעוטה ודלה לעומת החרושת הקדושה הגדולה, אשר פתחו בני יתר הדתות בארץ ישראל בכלל ובירושלם עיר הקודש בפרט.

אך אם במובן היחס לא תפסה חרושת השנוררות היהודית את מקומה הראוי, הנה בכל זאת לא היתה גם כמות מבוטלת. ולהתפתחות “חרושת” זו של מוסדות (ישיבות, בתי־חסד, כוללים) נוצרו גם תנאים מתאימים. ואחד מן התנאים האלה הם סדרי הפוסתה, שהיו קימים בארץ בימי שלטונה של תורכיה. כידוע הרשו חקי הקפיטולציה לכל מדינות־חוץ לסדר במדינות תוגרמא את הפוסתה שלהן, ובאופן זה היו לנו בארץ ישראל פוסתות־חוץ שונות, שהגדולה והמסודרת בהן היתה הפוסתה האוסטרית. המוסדות, תוצרת החרושת השנוררית, היו מתקשרים עם פוסתה מתאימה להם, שהיתה עוזרת להם בהתפתחות עניניהם. גבאי המוסד מקבלים מאת הפוסתה בהקפה בולים בסכומים הגונים, לפעמים גם בהנחה ידועה מן המחיר הקבוע, בתנאי שאת כל “עסקיו” יעשה המוסד אך ורק באמצעות הפוסתה הזו. המוסד שולח את כרוזיו ואת כל הספרות התעמולתית שלו דרך פוסתה זו, מצרף תמיד גם מעטפה של המוסד לתשובה ולמשלוח כסף, ועל גבי המעטפה הרצופה רשומה הכתבת של המוסד אצל הפוסתה האמורה. שיטה זו היתה מבטיחה בהחלט לסניף הפוסתה הארץ־ישראלית את הכסף מחיר הבולים, שהמוסד קבל ממנו בהקפה. המוסדות הן לא היו מאושרים מאת הרשות, ולגבאיהם לא היתה זכות רשמית של אישיות יורידית לקבל את המכתבים ואת הסכומים המתקבלים על שם המוסד, והמחליט בדבר הזה הוא המנהל של הפוסתה, אשר לו הגישו הגבאים בראשית התקשרותם על אודות מהותו של המוסד וזהותם שלהם. העסקים של המוסדות היהודים בירושלם היו כל כך גדולים, עד כי גם הממשלה הרוסית, שלא היתה חשודה על חבה מיוחדת ליהודים, מנתה למנהל סניף־הפוסתה הירושלמי איש יהודי, אשר ידע, כמובן, את הדרכים לברוא יחוסים טובים בין הפוסתה שלו ובין המוסדות. אדוני הפוסתה הרוסית בארץ ישראל היו “החברה הרוסית לאניות ולמסחר”, שעליה היה התפקיד, תמורת סיוע כספי שנתי, לשמש את הפוסתה בשם רוסיא, ואת הבולים היתה מקבלת בלי כל תשלום, מלבד מחיר הנייר והדפוס. באופן זה כל כסף הפדיון מחיר הבולים היה נכנס בשלימותו לאוצר החברה לאניות, והיה איפוא חשבון בשביל סניף הפוסתה לעשות כל מיני הנחות ללקוחותיו. הדברים הגיעו לפעמים לדברים שלא יֵאָמנו – מחיר הבול לחוץ למדינה היה ברוסיא עשרה קופיקס, בעת שאנחנו בארץ־ישראל היינו רוכשים לנו בעד עשרים פרנק מאה בולים, כלומר: בערך שבעה וחצי קופיקה, ואם ידעת לעמוד על המקח היית מקבל הנחה גם יותר גדולה.

והמוסדות התרבו בעיר הקודש. לבו של אדם מישראל עֵר תמיד לכל “קול מהיכל”, ונכון הוא מעולם להיות שותף כמעשה הצדקה והחסד בירושלם. ואתה אך דע לך לחולל רעיון, לברוא מוסד ולמצוא בשבילו שם נאה וצודה נפשות, ושלח לך כרוזים על פני חוץ בל תמעיט, – וקהל עדת ישראל בגולה יענה לך, יתן ויחזור ויתן. ואם לא יתן היום, אם לא באו הנדבות והתרומות בפוסתה של השבוע, אזי יבוא בחודש הבא, לאחר זמן. ובינתים המוסדות משתמשים לצרכי הוצאותיהם בשוק הכספים בירושלם.

“שוק הכספים בירושלים” – הקורא בודאי יצחק על הדברים האלה, או יחשוב כי אנחנו מדברים על מצב ירושלים בימי שלמה המלך, בעת אשר היה בירושלים הכסף כאבנים. הן עתה הכל יודעים, כי ירושלים היא עיר הקבצנות, הכל יודעים, כי מעשרה קבין דלות שירדו לעולם נטלה ירושלים עשר, והכל יודעים, כי תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, בת קול יוצאת מחורבות ירושלים אל כל האחים שבגולה: “חוסו, רחמו, הושיעו לכל נגוע מעוצר ומחוסר כל”. ופתאום – “שוק הכספים שבירושלים”…

ואולם באמת אין משגיחין ב“הכל יודעים”, שאינם יודעים מאומה. יש ויש בירושלים כסף למכביר. לא תאמינו אם נאמר לכם, כי לפי ערך מספר תושביה, רבים מאד היו בה היהודים, החיים על הכסף שהיה שמור אצלם ואשר חשכו לעת זקנתם. זוהי בחלק ידוע גם עתה עיר של בעלי הכנסות קבועות, רינטיורים בלע“ז. היהודים מקוקז ומבוכרה שהיו באים לירושלים היו מביאים בידיהם צרורות כספם. וכי ישנם עשירים מאחינו ממערב אירופה, וגם מרוסיה, שהיו באים להתישב בירושלים היו מביאים את כספיהם עמהם אם במזומן או בשטרי ערך של מולדתם. במובן ידוע, גם אלה מן הבלתי־עשירים הבאים לירושלים, ואשר קודם צאתם לארץ הקדושה קצבו להם בניהם או קרוביהם ברוסיה או באמריקה מעמד קבוע לכל חודש ושנה, – גם אלה היו יכולים לבוא בחשבון האנשים, החיים על הכנסות קבועות, אם אך שומרים הבנים או הקרובים למלא את התקציב אשר הבטיחו. והן עפ”י הרוב ממלאים בחפץ לב הקרובים את הבטחותיהם.

ומאת כל האנשים האלה היו מתאספים ונצברים סכומים גדולים וקטנים, ואלה יחד היו מכלכלים ומפרנסים את שוק הכספים בירושלים. לארבעה בנקים גדולים היו מחלקות בירושלים, היו גם בנקירים פרטיים. ולכל אלה הבנקים והבנקירים היו הרבה פקדונות, פקדונות של מליונים פרנקים, שמפקידים אצלם מבני ירושלים. מחלקות הבנקים בירושלים לא היו נצרכות להביא כסף בשביל עסקיהם שמה מן החוץ; הפקדונות הגדולים והקטנים היו דַיָּם בשביל להמציא הכסף הנצרך לכל העסקים הבלתי־גדולים בירושלים, והותר עוד לכל המחזור הנחוץ בערי השדה, בשביל המחלקות שלהם ביתר המקומות בפנים הארץ. כידוע אצל בעלי הבנקים, יש מחלקות לכַנֵס ויש מחלקות לפזר; תעודת הסוג הראשון היא לאסוף מאת הקהל כסף פקדונות, ותעודת הסוג השני – להרביץ את הכסף בין קהל הסוחרים, הנצרכים לכסף. והעיר ירושלים היתה נחשבת אצל בעלי הבנקים לסוג הראשון, והמה מיסדים שמה מחלקות בעיקר ובתכלית לשם קבלת פקדונות מאת התושבים, המבקשים להם מקום בטוח בשביל כספי חסכונותיהם.

ואחינו היהודים המה לא היו אחרונים בין בעלי הפקדונות. אם היה מוצא חובה לעצמו הבנק הקטולי “הקרדיט הליאוני” להדביק מודעות בחלונותיו במחלקת ירושלים, כי מדברים שמה עברית; אם משתדלים כל יתר הבנקים, והבנק אוטומן גם הוא עמהם, למשוך אליו את הלקוחות היהודים בכל האופנים של חבה ושרות – זהו האות והמופת, כי לא אל צרורות נקובים עיניהם נשואות. לו זכינו, לו ידענו לכלכל את מעשינו בהשכל ודעת, כי אז אפשר ואפשר היה אז לאסוף בירושלים מן הלקוחות היהודים לבדם כסף די לכל המחזור שהיה נחוץ לכל המחלקות של הבנק היהודי בכל ארץ ישראל. ואולם הדברים האלה עתיקים ואין פה מקומם… ואולם גם זאת לדעת, כי הבנקים הזרים כחם היה אז להשתמש באמצעים אחרים ומיוחדים להבטיח את הלואותיהם להמוסדות. כשנפטר הרב סלנט, בא מנהל הבנק הגרמני ויאמר לגבאי ועד כל הכוללים, כי ישלמו מקודם את הכסף המגיע להבנק שלו מאת ועד כל הכוללים, ורק לאחר כך יביאו את הרב לקבורה. וכן עשו, וכן היו מוכרחים לעשות, מה שהבנק שלנו לא היה, כמובן, הולך בדרך זו… אנכי אך מאשר ומכריז על העובדא, כי היה והיה כסף מזומן בשוקי ירושלים, ומפני כי המסחר שמה היה קטן ודל, לכן היו משתדלים בעלי הכסף לשמור את חסכונותיהם במקומות בטוחים, ושער הרבית בירושלים היה תמיד קטן מאד.

ובזה היו משתמשים מוסדי החסד וממוני “הכוללים” השונים. בתי החסד בירושלים אין הכנסתם קבועה במועד ידוע, ועסק השנוררות הוא ככל “עסק”, ככל חנות שאין בעל החנות יכול לדעת בדיוק סכום הפדיון של השנה הזאת. בתי החסד מוכרים “עולם הבא” – קדיש, משניות ליאהרצייט, ועוד “סחורות” כאלו, שאמנם יש להן מהלכים ברחובות היהודים, אבל, כמובן, אי אפשר לדעת מראש מספרם וטיבם של הדגים, שיעלו בחלקו של מוסד זה או זה. ובין כה, ואת המוסד צריך לכלכל, ההוצאות הולכות ונמשכות, ונחוץ להשיג כסף במלוה. והולכים הגבאים ומשיגים. בטוחים המה בנדיבי עם אלהי אברהם שישלחו, שיזכרו את המוסד ויעניקו לו מנדבותיהם. ומשלמים גם רבית, כמובן. וכן הדבר עם ממוני “הכוללים”. החלוקה באה מאת הגבאים מחו“ל רק פעמים בשנה, ויש אשר נחוץ כסף לבעלי הכולל מקודם, לפני בוא הכסף מחו”ל, או יש אשר יאחרו הגבאים, מאספי הכספים בחו“ל, לשלוח את כסף התרומה. יש, למשל, אשר כולל אחד מחליט לבנות בתים לחבריו בתשלומים לשיעורין במשך שנים מכספי החלוקה; או יש אשר חבר אחד מבני הכולל נצרך לכסף בסכום מסוים, העולה לכסף חלוקתו במשך שתים־שלש שנה, כמו: להשיא את בתו או לכונן לו איזה עסק. באופנים אלה מוציאים הממונים של הכולל ההוא “שטרות”, פשוט וועקסלען לשלם לזמנים ידועים, והשטרות האלה נמכרים בשוק הכספים ויוצאים לדיסקונטו ככל שטרי חוב. שער הרבית עפ”י השטרות האלה היה תלוי, כמובן, בערך הבטוחות של המוסד ההוא ושל הכוללים ההם. למשל, כולל אונגארן היה מן היותר בטוחים, ולכן את שטרותיו היו מוציאים לדיסקונטו בחמשה למאה לשנה, שטרות של כולל ווילנה – בששה למאה לערך, שטרות דכולל וואהלין – תשעה למאה, ושטרות דכולל וורשה – בערך 10־12% לשנה, הכל לפי ערך הבטוחות שלהם. וצריך לדעת, כי שטרות הממונים של הכוללים היו עוברים לסוחר בכל ירושלים, וגם הבנקים היו מקבלים אותם לדיסקונטו.

והנה ממוני הכוללים מוציאים שטרות רק במקרה, ולזמנים קצרים לפי ערך וגם על סכומים לא גדולים. ואולם “ועד כל הכוללים”, שהיה המנהל את כל עניני הקהלה בירושלים, שמחזור הכנסותיו והוצאותיו רב וגדול, הוא היה לוה תמיד כספים וסכומי הלואותיו היו גדולים. שטרי חובותיו של “ועד כל הכוללים” היו עוברים תמיד בירושלים, והמה היו נמכרים בין המלוים כעין שטרי־ערך. ולועד כל הכוללים היה גם סרסור מיוחד, האפמאקלער בלע"ז, ועל פי הסרסור המיוחד הזה היו נכנסים ויוצאים כל עסקי הכספים של ועד כל הכוללים. והנה קרה מקרה בלתי־טהור, והסרסור לקח מאת הועד שטרות על סך עשרים אלף פרנק, וילך וימכור אותם בשוק, ואת התמורה “שכח” ולא הכניס אל קופת הועד. עבר זמן והסרסור פוטר את הועד בלך ושוב – וכסף אין. אז עשה הועד בערמה ויהי כמחריש ושוכח את הענין ההוא, וישלח אחרי הסרסור ויתן על ידו שטרות חדשים מסומנים בציונים ידועים על סך עשרים אלף פרנק, וכאשר הביא הסרסור את הכסף תמורת השטרות החדשים, לקח הועד מידו את הכסף, ובאותה עת עמד והכריז באופן רשמי, במודעות בכל העתונים ובכל רחובות ירושלים ויפו, כי השטרות החדשים בסימנים פלוני ופלוני נאבדו מאת הועד. והוא מבטל אותם כחספא בעלמא.

לרגלי הדבר הזה קם אז שאון גדול בין מחזיקי השטרות של ועד כל הכוללים. בודאי היה הענין הזה מביא לידי משבר של מוסדות ויחידים, אשר על השטרות קיומם ואשר בשטרות המה מחזיקים את חסכונותיהם. בודאי היה הענין הזה מביא לידי חלול שם ישראל ומשפטים רבים בבית הממשלה ובמשרדי הקונסולים. אבל הבית־דין התערב בזה הענין בעוד מועד, ובידו הצליח לפשר בין הצדדים. יצא הדבר, כי גם להסרסור היו טענות ותביעות מול ועד כל הכוללים, וחשבונותיו של “הועד הכללי” גם הם לא היו מצוינים, בודאי כמו גם היום, בסדרים למופת.

בתקופה שלאחרי הכבוש כמעט נחרב השוק הזה, “שוק הכספים” בירושלם, נתדלדלו המוסדות ורבים מהם נחרבו. ירדו מנכסיהם בעלי הכסף, ורבים רבים מאלה שהיו חיים על הרוחים מחסכונותיהם או מהכנסותיהם מחוץ לארץ, באו בעצמם עד ככר לחם. לרגלי התעמולה הגדולה של הציוניות, הרים עם ישראל את נדבותיו לטובת ארץ ישראל ויקריב את מיטב נדבותיו על המזבח הגדול של ההסתדרות הלאומית, ונענה אך מעט לגבאי המוסדות וראשי הכוללים, כהני הבמות הבודדות. חק הברזל של קרל מרכס, אשר לפיו התעשיה הגדולה אוכלת את החרושת הפעוטה של בתי המלאכה, ובתי המסחר הגדולים מהרסים את המסחר הקטן, השפיע הרבה גם על חרושת השנוררות הפעוטה בירושלם. בתקופה הראשונה שלאחרי הכבוש היה מצבם של מוסדות השנוררות רע מאד, מיואש. הם פנו לעזרה אל הקופה הכללית, שהיתה שולטת אז, של הסיוע האמריקאי ושל הציוניות. אבל – המציאות מהרהרת לפעמים גם אחרי תורתו של מארכס, ואנו רואים כי התעשיה הקטנה וגם המסחר הפעוט אינם כלים ועוברים מן העולם, ויש שהם מתרבים בתנאי החיים החדשים. אותו החזיון אנו רואים גם בחרושת השנוררות בארץ הקדושה בכלל ובירושלם בפרט. המוסדות מתקימים, ולא על חנם נשפטים האראלים של משרד הרבנות עם מצוקים אחרים בעד השלטון של “מושב זקנים”. מוסדות התורה והחסד והישוב יודעים להסתגל אל המציאות, והדרישה לתוצרת החרושת הירושלמית הקדושה לא נחלשה ולא תחלש. “התעשיה” הגדולה של הלאומיות והתחיה, התרומות לקרן היסוד, לקרן הקימת ולכל ישוב ארץ ישראל כפי המושגים החדשים, – כל אלה מגבירים ומאדירים את המוסדות הישנים. את הפרסום הבלתי חדל שעשו אבותינו לארץ ישראל ולירושלם, בהעלותם את הזכרונות על אודותם בכל תפלותיהם ועל ראש כל מקריהם בחיים, – הפרסום הזה הולך ומתרחב עתה הודות להתעמולה הנפוצה של ההסתדרות הלאומית. הַשְׁבֵעַ השביעו הגולים על נהרות בבל את עמנו לבל ישכח את ארצו ואת עיר קדשו, – ואת השבועה הזו ישמור עם ישראל לעולם, אחת היא מי ומה אשר יזכירנו את שבועתו ואת חובתו לקיומו ולארצו.

לג. על אדמת חידרה.

אל נא יתפלא הקורא על שאני מעלה לעתים קרובות על סדר ספרי זה את שאלת הפועלים. לא הייתי עושה כזאת, לו היה עלי לקבוע רשומות מתוך החיים העוברים עלינו היום הזה. היום אין שאלת הפועלים, יען וביען כי הפועלים בארץ ישראל הנם מעמד מרובה באוכלסין, מעמד אשר לו הסתדרות רבת הצורות והענפים והתופס חלק ידוע של השלטון הלאומי. אחרת היתה בתקופה שאני עומד בה בספר הזה. “הפועלים” במרכאות היו אז חדשים מקרוב באו, בעלי צורה חדשה, בעלי תביעות חדשות. זה לא היה אותו הפועל, אשר לטובתו היו מאספים נדבות ומכריזים עליהן בגליונות “המליץ”, כי אם פועל הצומח ברב כח ועולה לארץ־ישראל כדי להשתתף בבנינה והשואף להטביע גם את חותמו הוא, את רוחו החדש על הבנין משאת נפשו. ומפני שהחזיון הזה היה חדש, ומפני שהיתה הדרישה חזקה להוציא את הישן מפני החדש הזה, לכן גדלה אז ההתעוררות, ורבים ושונים מבין הכחות הצבוריים יצאו בימים ההם אל המערכה, ודבר הפועלים היתה לשאלה, שאלת הפועלים. ועד כמה שלא הייתי אני בדול מן העולם אז, הנה נפגשתי גם אני פנים אל פנים עם השאלה הצבורית הזאת, נפגשתי גם בספרות גם בחיים, נפגשתי גם לשבט גם לחסד. אדם חי הנני, ובי שולטים גם מראה־עינים, גם הלך־נפש…

את היחס אל הפועלים וביחוד אל ראשית ארגונם מצד ירושלם כבר ראינו, והיחש השלילי הזה הוא גם מובן. נטורי קרתא דירושלם חפשו, מחפשים ויחפשו תמיד את מקומות התורפה של הישוב החדש לכל מראותיו ולכל הופעות חייו. אלה לא השלימו מעולם ולא ישלימו לעולם עם העובדה, כי הנה חיים חדשים מתעוררים על אדמת ישראל, ואת פיהם אינם שואלים, והאמצעים הכספיים, המהוים את החיים האלה, לא אליהם נשלחים. הם ירגזו ויתקצפו ויקללו תמיד, כי על כן הם הם “שומרי החומות”, ויהי משכנם בלשכת “החורבה”, בועד כל הכוללים, במשרד הרבנות הראשית. ואמתלאות לא תחסרנה להם: חשד המיסיון, שמיטה, חלול הדת, סוציאליות. – וראו הקוראים ונוכחו אולי, כי גם היחס של האכרים הותיקים במושבות יהודה היה, אם אפשר לומר כך, חיובי להלכה ושלילי למעשה. “מה שאינו עושה השכל עושה הזמן”, ושיטת התמיכה והמראות השונים של הסיוע מאת הפקידות וחובבי ציון הדביקו גם בבני המושבות מקצת מן המקצת של הפסיחולוגיה הירושלמית. ואולם רוצה אני לשבח מושבה אחת, שעסקניה נגשו אל הופעת הפועלים מצד המעשי שבדבר, מצד התועלת למושבה, ומבלי להכנס בשום פולמוס בדבר זכיות הרכוש והעבודה, לקחו את השור בקרניו והחליטו להכניס אל המושבה פועלים ולעשותם לאכרים בתוכם. את זה אמרו אז לעשות בני חידרה, אותה המושבה שמעולם לא אכלה לשובע מאת סיר הבשר של הפקידות, ואשר גם את אדמתם רכשו להם בני המושבה בכספם, ויהיו תמיד ממעטים בחסידות ומרבים במעשה.

כי תבוא אל המושבה חידרה וראית מחזה, אשר אין כמוהו בארץ ישראל: מושבה בנויה בתוך יער עצים גבוהים, המחביאים בצל ענפיהם הרבים את בתי המושבה. ולפניך תמונה של צפון רוסיה, או כעין המראות אשר בין יערות ליטא. אלה המה יערות האקליפטוס⁵³, אשר נטעו היהודים מסביב למושבותיהם, כתריס בפני הקדחת, היוצאת מן הבצות. וביחוד גדלו היערות במושבה חידרה, במקום אשר הקדחת הצהובה הרבתה שנים רבות להפיל חללים מבין בני המושבה. רבות, רבות נלחמו אכרי חידרה עם הקדחת, גבעות לעשרות נערמו בחצר־הקברות אשר בזכרון־יעקב הקרובה עלי מתי חידרה, – עד אשר לבסוף גברו תחבולות האדם על הקדחת, והנה חידרה עתה אחת המושבות היותר יפות במראה יערותיה, ואולי גם היותר משוכללה במצב אכריה, “ואחריתה מי ישורנה”, באשר עתיד לה גדול ומזהיר. עתידה של חידרה נשען על טוב אדמתה ועל הכמות הגדולה של שטחיה ועל תבונת אכריה בעבודתם את האדמה. מה תעשו לראשון לציון, ואדמתה מצערה וכל גבולותיה הצרים כבר נעבדו ונטעו, ואין לעת עתה מקום להתרחב; מה תעשו לרחובות, וגבעותיה־חול אינן ראויות למזרע לחם, ואין די־כסף לנטוע את כל הגבעות ענבים ושקדים וזיתים; ומה תעשו לקוסטיניה, שאמנם טובה אדמתה, אבל אין אכריה משתמשים בכל הנצחונות, אשר נחלו בני האדם עובדי האדמה הקולטוריים, מבלי־דעת או מבלי אמצעים. תחת זאת הרחיב ד' את גבולי חידרה, וכשלשים אלף דונם מדת אדמתם; והאדמה טובה גם למזרע גם לכל נטיעות, ומן הבצות הגדולות ישקו גם את הפרדסים הרבים אשר נטעו שמה בשנים האחרונות; והאכרים מוכשרים ואנשי חיל, וכמעט אין בית וחצר בחידרה, אשר לא תמצא שמה את המכונות ואת המכשירים היותר טובים לחרישה ולזריעה, לקצירה ולדישה, והחידרים השכילו גם להפוך את הקללה לברכה, – לעשות את הבצות למקוה מים ולהשקות משם את הפרדסים אשר נטעו המה ואשר נטעה שמה החברה “אגודת־נטעים” בזמנה.

ואולם סובלת היתה המושבה חידרה ממעוט יושבי בה. מפני הקדחת, אשר הציקה לחידרה מיום הוסדה עד השנים האחרונות שלפני המלחמה, נתמעט מספר תושביה, עד כי המושבה הלכה והפסידה רבים מכחות חייה הצבוריים. לא היה לה רופא מיוחד, לא היה לאל ידה לכלכל את המוסדות הצבוריים היותר נחוצים. ואולם, כאשר ברך ד' את פרי אדמת בני חידרה ופרי בהמתם, והמה התעוררו ויביאו להם רופא מיוחד, ויחפרו להם באר־מים עמוק, ויטהרו את האויר ויגרשו את הקדחת מן המושבה, – שב רוח המושבה אליה והתחילה להתפתח, זה עלה לבני חידרה בקרבנות גדולים ורבים, ועתה לא היה ספק עוד, כי המושבה עוד תוסיף להתפתח, ודאגת בני המושבה היא עתה לקרב את ההתפתחות הזאת.

וההתפתחות תבוא ביחד עם האנשים החדשים. רחבה ועשירה אדמת חידרה, אבל עשרות המשפחות אשר ישבו עליה לא יכלו לפתח את שלשים אלף הדונמים אשר בגבולותיה. עשרות המשפחות לא יכלו גם לשמור על גבולותיה הארוכים, ובגלל זאת תמיד מלחמות ותגרות היו לבני חידרה עם שכניהם הרבים, אשר עיניהם היתה צרה ביהודים המעטים, העושים חיל רב בשדותיהם ובנטיעותיהם, ותמיד היו מעוררים על הגבולים ומסיגים אותם. התגרות והמלחמות עלו לבני חידרה בדמים מרובים, בשתי המשמעות, מכות ומהלומות והוצאות גדולות למשפטים ולשוחד. רבות מאד היו הוצאות המושבה לצרכי הצבור: שמירה, רופא, מסים, הספקת מים, בית־ספר וכלי־קודש, וההוצאות גדלו כגודל שטח האדמה, – ואת כל זה נשא עליו קומץ אנשים, עשרות משפחות. היוכל להיות כדבר הזה?

ומתנחלים, אנשים אשר להם נחלאות בחידרה, היו רבים. היו אגודות בני חידרה גם בווילנה גם בריגה גם בעוד ערים שונות ברוסיה. ואולם בעלי הנחלאות ישבו להם בעריהם שלוים ושקטים, אין המה דורשים מאומה מאת חלקי אדמתם, אבל אין המה גם משתתפים בשמירתם ובהוצאות המושבה; אין המה מתנחלים בעצמם בחידרה, ואין המה מוכרים את חלקיהם לאחרים שיתנחלו ושיתישבו במושבה. והנה כל עוד שהיתה שמועת חידרה רעה, וההתישבות בה היתה בחזקת סכנה מפני המחלות, אחת היתה להמושבה בידי מי יהיו חלקי האדמה, אם ברשות קוניה הקודמים או אנשים חדשים, אחרי אשר כאלה כן אלה לא היו מתישבים בתוך המושבה. ואולם עתה, לרגלי השנוי הטוב במצב הבריאות של המושבה, כל דאגת המושבה כל היום היא להרבות ולהגדיל את מספר תושביה, כי ירבו האנשים לבנות להם בתים בחידרה ולהאחז באדמתה ולקחת חלק בשמירתה ובעבודתה הצבורית, ולהאדיר את זרם החיים בתוך עורקיה. התרבות הישוב העברי בחידרה – היתה שאלה ממדרגה ראשונה לקיומה של חידרה, והיא כבר פנתה בזה גם לעזרת עסקני הצבור ביפו. כבר תפס אז ביפו, כלומר בתל־אביב, את מקומו בחיינו הצבוריים המשרד הארצישראלי, וראשי חידרה פנו אליו ויביאו למושבתם מועצה מיוחדת של שלשה עסקנים, והמועצה עשתה במושבה ימים אחדים, דנו על דבר מצבה המיוחד של חידרה, עברו על ספרי הפרטי־כלים ויסדרו את עניני צבורה. שלשת העסקנים היו: הד“ר רופין, בתור ראש המשרד הארצ־ישראלי, בא־כחה של ההסתדרות הציונית, המנוח שיינקין, שהיה חצי־פקיד של “חובבי ציון”, ואנכי, אדם בלי תיק וגושפנקא, ורק עסקן הנאמן על הצבור. נוכחנו, כי יש נחיצות מכרעת להגדיל את הישוב העברי במושבה, להגדיל שמה את מספר המשפחות, אחרי אשר יש ויש מקום להביא אליה תושבים מן החוץ, ולהשתדל להכריח את בעלי הנחלאות מחוצה למושבה למכור את חלקי אדמתם לבאים מן החוץ להתישב בחידרה. על פי עצת המועצה הנזכרת, פנה ועד המושבה אל הבי”ד ביפו, אל הרב קוק שישב אז לכסא הרבנות שם, והיתה מצודתו פרושה על המושבות סביב, וכח בי“ד יהיה יפה להכריח את בעלי הנחלאות בחו”ל לשאת בעול כל המסים והוצאות המושבה ושמירתה. ואם לא ישלמו את הסכומים האלה, אזי יפקיעו אותם מזכותם על חלקות נחלתם, ואת החלקים האלה ימכור הועד למתישבים חדשים.

באופן כזה רכש לו הועד חלקי אדמה, ועליהם החליט להושיב מספר פועלים יהודים, לבנות להם בתים ולהנחילם חלקי אדמה לנטיעות ולגני ירק, והגדילו הפועלים ובתיהם את מספר משפחות המושבה, ורבו הנפשות הנמצאות בתוכה.

ועד המושבה החליט לתת לכל פועל 25 דונם אדמה: חמשה דונם למגרש הבית ועשרים למטע שקדים או זיתים. את האדמה הוא מוכר להפועל במחיר עשרים פרנק הדונם בתשלום בלי רבית במשך עשרים שנה. להוצאת הבנין של הבתים ומטע השקדים הסכים הועד של החברה “עזרא” בברלין (זהו לא הח' “עזרה”, “הילפס־פעראיין” של היהודים האשכנזים, אך “עזרא” היושבת ג"כ בברלין, לואיזנפלאטץ 8) לתת הלואה להפועלים בערבות “אנגלא־פלשתינה”, הבנק שלנו, לבנות עשרים וחמשה בתים: עשרה בשנה זו, שמונה בשנה הבאה ושבעה בשנה השלישית, בתנאים נוחים ונאותים, החברה “עזרא” נותנת לכל אחד 1500 פר' לבנין בית וסך 375 פר' להוצאות הנטיעות, לשלם במשך עשרים שנה, הקרן והרבית, ארבעה למאה לשנה. “עזרא” זו, האגודה הקטנה הזאת, היתה עובדת בחשאי, אבל התיצבה בעבודתה על דרך טוב ומביא תועלת. אין תועלת יותר גדולה מתת לפועל בית וחלקת אדמה. זה יקשרהו אל הארץ, אל ביתו ואל נחלתו. פועל, אשר לו בית ונחלה לא יהיה כצפור נודדת ממושבה למושבה, מיהודה לשומרון ומשומרון אל הגליל. ואם עוד ישקיע בביתו ובנחלתו את מעט הכסף, אשר הותיר מעבודתו, או אשר הביא מביתו בידו, – האיש הזה יתאזרח בארץ לעולם, יתקשר ואת שרשיו ישלח לדורות עולמים. ומלבד זה הסכים ועד “עזרא” להלוות גם לועד חידרה, עפ“י אותן התנאים, עשרים אלף פרנק להעביר צנורות המים לכל בתי המושבה, למען יוכלו האכרים לעשות גנות ירק על יד בתיהם. וכבר החליט ועד המועצה של האגודות המשותפות אשר על יד החברה אנגלא־פלשתינה לקבל את התנאים של הח' “עזרא”, ואך ישתדל לבחור מן הפועלים את אלה שיש להם משלהם. לכה”פ שלש מאות פרנק, למען ישקיע גם הפועל המתנחל⁵⁴ איזה רכוש בביתו ובחלק אדמתו.

אין אני זוכר, ואין גם מעניני לחקור בדבר, עד כמה התגשמו ההצעות וההחלטות של מועצתנו אז בחיים, במציאות. חפצי היה להעיר ולהאיר את מעשי אנשי חידרה, מעשים שאינם מרחיקים את האדם מן השכל ומקרבים אותו אל המטרה, שאליה הוא שואף, צריך לשאוף. בני חידרה מעטו להתעסק בצד העיוני של שאלת הפועלים, שעליה דנו בכובד ראש ובחריפות עסקני האכרות ביהודה; ולעומת זה שמו לב אל הצד המעשי שבדבר. יבואו האנשים החדשים ויתישבו בתוכם וירחיבו ויגדילו את המושבה ויפרו וירבו בתוכה ויגדל מספר תושביה. ומפני “המינות” של תורת מרכס ולסל לא פחדו הרבה. “וישמן ישורון ויבעט”, – ואם בתורת משה הישנה כך, בתורה חדשה על אחת כמה וכמה. הבית, השדה, המשפחה וכל רגש של קנין עצמי משכיחים הרבה תורות ודברים שבעיון. בני חידרה הם אנשי מעשה, וככל אשר יעשו הם מצליחים.

מאת המחבר.

שורת הספרים תחת השם הכולל “עולמי” נגמרת עם הספר החמישי הזה. חסרים בספרים אלה הרבה דברים, שמלאו את עולמי. אלה הם הדברים, שכל אחד ואחד מהם תפס בזמנו מקום בולט וניכר בבנין עולמי הספרותי והצבורי, ואשר אמנם מצאו להם את בטוים ביצירות ספרותיות מיוחדות, חטיבות לעצמן. הנה, למשל, זכרונותי הספרותיות, שני מסעותי לארץ־ישראל, וכדומה. הן אינני אמן וסופר חוזה־הוזה, כי אם אדם, שנסה את כחו להעלות על הגליון את אשר ראה והרגיש ואשר קרהו, ומאשר מצא בחר לו את אופני הבטוי לכל אלה. שונות הן היריעות ושונים הם הצבעים, אבל בכל אלה יחד יֵראה לפני הקורא העולם הצבורי והתרבותי של התקופה לא־הקצרה שהתהוה עד הלום. ואת אשר החסירו חלקי “עולמי” ימלאו הספרים אשר יבאו אחרי זה בזמניהם.

ולתקופת המלחמה העולמית יהיו מוקדשים הספרים הקרובים. שמור אצלי “יומן”, שבו רשמתי לעתים קרובות בכל ימי התקופה האיומה ההיא את אשר עבר עלי ועל סביבותי. אין זו יצירה ספרותית בצורת יומן, כי אם יומן ממש, שנכתב לא בכונה תחלה לשם פרסום בדפוס. היה לי צורך נפשי מראשית המאורעות להתיחד עם בעלי בריתי הטובים מנעורי עד היום – העט והניר, ושפכתי חרש בחיקם את שיחי. ועתה חושב אני, כי הדברים יכולים להשמע על פני חוץ ולראות את הדפוס מבלי לשנות הרבה מצורתם הראשונה. אבותינו היו מחבבים את המאורעות שעברו עליהם, וגם מקרבנו מוצאים ענין בזה, בפרט בעבר הקרוב לנו של זמן המלחמה העולמית, וביחוד במקום הקרוב כל כך ללבותינו – בארץ ישראל.

ירושלים, טו“ב כסלו, תרפ”ט.

א. אנחנו לבדנו.

בנינו את תל־אביב לא רק שכונה חדשה, אך חפצנו וגם יצרנו לנו חיים חדשים. כל השכונות החדשות, שנבנו בירושלם בחמשים השנים האחרונות לא הוסיפו כמעט כלום, במובן הלאומי ואפילו הצבורי, על העיר העתיקה, ומלבד תקונים חיצוניים ופנים חדשות של בנין לא הגדילה לעשות שם אפילו השכונה “זכרון משה”. כל אלה היו נוספות על ירושלם העתיקה. אותו הדבר היה ביפו, לכשנבנו, יותר נכון–לכשנוספו עליה השכונות נוה־שלום, אחוה וגם נוה־צדק. השכונות בירושלם: תלפיות ובית הכרם, שנבנו לאחרי הכבוש הבריטי, אם כי אינן ממשיכות בקו ישר את המסורת של ירושלים העתיקה, אבל הן נוטות להיות נפרדות, להיות בנות ירושלם, מקומות־מושב קרובים אל העיר, ועד העיר לא באו, ואשר משל עצמן אין עוד לשכונות האלה כלום. אחרת היתה עם תל־אביב. את השכונה בנו אנשים חדשים, אלה האנשים אשר עלו אל הארץ להתיך את חייהם בדפוסי חברה חדשים, אשר ידעו כי עליהם להיות הגרעינים של החיים הלאומיים, אשר יצמחו על האדמה החדשה־הישנה הזאת. ליפו התקבצו אז אנשי צבור בעלי שעור קומה ומלאי כחות, אנשים אשר גם במקומותיהם בגולה היו משכמם ומעלה גבוהים מעל השטח הצבורי הרגיל, והם הכירו את החובה, שהתנאים והמאורעות מטילים עליהם בבואם לארץ אבות לעבדה ולהחיותה. ותל־אביב בנתה לה את חייה הצבוריים ותשם עליה את בגדיה הלאומיים, מבלי כל קשר ויחס אל יפו ושכונותיה, אל סדריה ואנשי צבורה. תושבי תל־אביב ובעלי בתיה והשוכנים בהם היו כמעט כלם מבין העולים החדשים או מן התושבים אשר היה בהם המרץ לנתק את הקשרים עם הישן, ומשפחות אחדות מן הספרדים, כמו משפחת שלוש, שהתחיה קרבתם אלינו ויהיו אחינו לחזון הגאולה ולתקות העתיד. ביפו ובשכונותיה הקודמות עזבנו ברצון את כל “סבל הירושה”, את הרבנות המשולשת: אשכנזים, חסידים, ספרדים, את המקוה ואת השוחטים וכל תשמישי קדושה, ואנחנו התעסקנו ביצירות אחרות, המבטיחות חיים צבוריים ולאומיים לנו ולאלה אשר את בואם אנו מבשרים. אנו הבטנו על עצמנו כעל שלוחי צבור, צירי כלל־ישראל, הרגשנו חובה עלינו, וכן גם נכונים היו חברינו בגולה לראות אותנו ולדרוש מידנו פעולות. וכך הלך ונוצר משא־ומתן, אנו טרחנים ואחינו בגולה מטרידים גם אותנו. ובין העסקנים הצבוריים היושבים פה ובין חבריהם הנמצאים בארצות הגולה חליפות מכתבים ודין ודברים תמיד. “מהכא להתם” היו דורשים או מבקשים אמצעים לכלכל את העולה במחשבה לטובת הישוב. ו“מהתם להכא”, מן הגולה, היו מדברים משפטים אתנו, על מה אין אנחנו מגשימים את כל החלומות הגדולים של התחיה העברית. העסקנים פה–אין מכאוב כמכאובם. מכירים ויודעים אנשים עברים, כי חובה עליהם לרכוש את העמדות בשביל הישוב העברי, יודעים ומכירים המה את הנחיצות הגדולה, הצועקת רחמים, ליסד מוסד ישובי זה או אחר, כלכלי או תרבותי, ואולם אמצעים אין; חומר לבנין יחסר תמיד, ולא רק חומר־אנושי, לא רק בני אדם אינם אצלנו במספר הדרוש, אלא גם אמצעים כספיים, המתכת הנבזה. “ראה ד' כי הייתי זוללה”, תצעק במר נפשה האומללה, הזוללת למלא רעבון נפשה. וגם אנחנו צועקים לפעמים במר נפשנו: “ראו והביטו כי היינו שנוררים”… אמנם, שנוררים אנחנו בעסקנינו ובכל גבאינו השונים, בפָּרשנו את כפנו כל היום לכל נדיבי הגולה, כי יקומו ויעזרונו לשמור על החומות, אשר הָפקדנו עליהן, לכבוש את העמדות אשר צוו עלינו, להכין את הלבנים לבנין עם ישראל בארצו, כפי התוכן אשר נותנים לפנינו המוארעות.

ומן הגולה דורשים. פי העסקנים שם מלא טענות ותביעות אלינו ועלינו: כזה וכזה תעשו לנו, מטעמי־תחיה כאלה תכינו לנו, מוסדות לאומיים כאלה תבנו שם. גם נמצאו עסקנים כאלה, המרגישים בעצמם, כי המה אפוטרופסים לכל מעשי הישוב, כי הלא המה בני הגולה, הם אפוא ה“נותנים”, ואנחנו הלא המקבלים, ה“שנוררים”… ובבחינת “עשיר יענה עזות” יוכיחו אותנו ויאמרו למשול עלינו ולגלות למוסר אזנינו, אם אין אנו משכימים ומעריבים לביהמ"ד, או אם אנו לומדים חומש עם באור… המה, כפי הפסיכולוגיה שלהם, שכרו להם אנשים מישראל ללכת לארץ ישראל, להיות יהודים במקומם, לאמר “קדיש” תחתם. להם, לעצמם הכל מותר, הכל מחול ושרוי; את בניהם הם יכולים לגדל ללא־תורה וללא מקרא־עברי וללא דעת שפתנו ודברי ימינו; המוניהם ואומניהם ופועליהם מגודלים פרע ללא אור וללא דרך ארץ. ותחת זאת המה מדקדקים אתנו כחוט השערה, אולי חלילה מוציא מי מפיו מלה רוסית חס וחלילה, או אולי לא הטמין אחד הפועלים חמין בשבת. האם מעטים הם הפשעים?…

והעיקר הוא, שבטענות ומענות כאלה חפצים רבים מן העסקנים הצבוריים אשר בתוך הגולה לצאת ידי חובתם. דורשים מהם אמצעים, מבקשים מידם כסף לכלכל את עניני הישוב; ואולם את הידים המה קופצים, אבל עצות ודעות ופקודות–כנפשך שָׂבעך…

והעסקנים הצבוריים בארץ־ישראל רואים את זאת על כל מדרך כף רגל. מרובים הצרכים, רבה מאד העזובה,–ואמצעים אין, או קטנים מאד. ואם תפרש את כפיך, ואם תפנה ל“אחינו שבגולה”, אז ימצא קולך אך הד קל, אך תשובה מאונס, ואת דבריך יקבלו בסבר פנים, כמו שמקבלים את פני שנורר… לא נעים, מאד לא נעים מצב כזה.

ובצר לנו, היה את לבבנו להשתמש בתופעה אחת, שהיא רגילה בארץ־ישראל–תופעת התירים.

משנכנסים ירחי האביב מתחילה בארץ־ישראל עונת האורחים, הבאים לתור את הארץ. ביחוד רבו האורחים בחדש ניסן, בעת שעולים לארצנו לחוג את חג המצות. כל אביב ואביב מביא שיירות תַּיָרים, פסח פסח ואורחיו השונים. על־פי הרוב האורחים־הפורחים האלה משאירים אחריהם בחיי ישובנו פה אך זכרונות קלים, אך עקבות בלתי נכרות; ואולם יש אשר יופיעו אלינו אנשים גדולי־המעשה ובקרבם יתעורר חפץ כביר להשתתף בעבודת התחיה, ואז יתעורר גם הצבור הארצישראלי וישתדל להשתמש בחפץ הזה לתועלת הישוב ולהפרחתו.

ובפסח ההוא בא לבקר את ארצנו מר נתן שטרויס מאמריקה, הוא ואשתו. אנחנו, בני ארץ ישראל, ידענו את השם שטרויס על פי אחיו, אוסקר שטרויס, שהיה וזיר המסחר באמריקא וציר ארצות הברית אצל הממלכה בקושטא שלנו. נתן שטרויס בא לארץ ישראל לראות את ירושלם, ובן לויתו היה הד“ר יהודה־ליב מגנס, אשר עוד אז ידענוהו כאחד העסקנים הלאומיים המעולים אשר לנו באמריקה. והמה ירדו בחיפה ועברו את הגליל התחתון והלכו לירושלים דרך הרי שכם. ואם אדם מישראל רואה את עמק יזרעאל ביפיו, את הגבעות החמודות בכל צבעיהן, את הרי אפרים וחרי יהודה–אז כבר לֻקַח שבי והלב היהודי דופק לכל עניני התחיה ואין לו חפץ אחר מבלעדי הרצון הכביר לראות את כל אלה בידי היהודים ואין לו חלום אחר מבלעדי החלום הגדול לחדש את ימי עמנו כקדם. והרבה מר שטרויס לפזר סכומים גדולים לצרכי צבור שונים ומועילים, צרכי ישוב. יסוד בתי־ תמחוי בחנם ובזול; הקדיש סכום הגון להרחבת העסק של “בצלאל”; קנה מגרש גדול בשכונת “תלפיות” לבנות עליו את המכון התיאולוגי שעלה בעת ההיא במחשבה לבנות בארץ־ישראל; רכש את המגרש שעל יד קבר רחל על יד בית לחם; נדב סכום הגון לטובת המלחמה נגד מחלת הקדחת, וישלח את הד”ר ברין, רופא המושבה חידרה אז, להביא את כל המכשירים ליסד תחנה לחקירת המחלה הזאת. ונוכחנו כי גם בנוגע לענינים כבירים במקצוע הישוב צריך לפנות לא אל מוסדות הציונים הרשמיים, רק אל היהודים העשירים, שאמנם לא באו בכתב הרשימות של החובבים או הציונים, אבל לבם עֵר וטוב לארץ־ישראל ולתחיתה. ורבים כאלה בארץ החדשה, באמריקה, ואך צריך למצוא את המפתח אל הלבבות האלה, צריך כי יֵדעו מה נעשה ומה אפשר לעשות עוד. בגלל זה נועצו העסקנים ביפו וקראו לישיבה מצומצמת את הד“ר י”ל מגנוס, המבקר את ארץ ישראל זאת הפעם השניה, ואשר עיניו ולבו אל תחיתנו, ולו השפעה רבה על החוגים העשירים באמריקה.

המועצה התקימה בנשיאותי, ואליה נקראו ראשי עסקנינו הצבוריים בעת ההיא: דיזנהוף, ליבונתין, בגרצ’וב, שהיה אז מנהל הגמנסיה, ד“ר טורוב, בצלאל יפה ז”ל, הרופאים פוחובסקי ושירמן, ד“ר לוריא, אליהו ברלין, ד”ר טהון והגברת ז“ל, גב' הררי. אנכי הרציתי לפני הד”ר מגנס את כל אשר הצליח בידינו לעשות בתוך העיר יפו ומה שאפשר עוד לעשות. בארתי, במספרים שקראתי ע“ד ערך העיר יפו והשפעת מוסדותיה וכל התפתחותה על המושבות הסובבות את יפו בפרט ועל כל הישוב היהודי בארץ־ישראל בכלל, ובאיזו דרכים נעשית העיר בסיס להמושבות סביבה, ומה עלינו לעשות להחזיק ולהאדיר את ערך יפו למען תוכל למלא את תפקידה בנוגע להישוב החדש. הראיתי איך בעזרה קטנה לפי הערך, בהלואה, ובהלואה בטוחה מאד בערבות של הבנק, שנתנה הקרן־הקימת לאנשי יפו בסכום של רבע מיליון פרנק, נבנתה תל־אביב, שסכום בניניה כבר עלה אז לשני מיליון פר', וכי בדרך הזה צריכים ללכת הלאה בעלי הכסף והמוסדות העשירים גם באותה יפו עצמה, וביחוד בירושלם ובחיפה, זאת העיר היפה, הצריכה להיות הבסיס העירוני למושבות הגליל, כמו שהיתה יפו למושבות יהודה. הראיתי על מצב שני בתי הספר הגדולים, הגימנסיה וביה”ס לבנות, שבהם כבר היו אז מתחנכים כשמונה מאות ילדים, ועל הנחיצות הגדולה לבנות פנסיון בשביל הבאים מן החוץ; על הנחיצות שהיתה אז צועקת לבנות ביפו בית חולים חדש ומספיק לכל החולים, שהיו מובאים העירה מכל מושבות יהודה, במקום שאין אף בית חולים אחד, ושיהיה הבית הזה מתאים לכל הדרישות של הישוב החדש; על ערך הספריה, הביבליוטיקות בערים ובמושבות, במקום שהאכרים והפועלים יכולים למלא את הצורך בידיעות נחוצות, בקריאה מועילה.

ד“ר מגנס הודה ולא בוש, כי אין הקהל יודע הרבה ממצב הישוב כמו שהוא. בידיעות העתונים, המכחישות תמיד זו את זו, אין הקהל מאמין ואינו מתחשב עמהן, ולכן הציע הד”ר מגנס ליסד איזה אורגן רשמי, אשר שם יבואו כל המספרים הנכונים, ואשר ממנו אפשר יהיה לשאוב ידיעות נכונות ע“ד מצב הענינים. הד”ר מגנס אמר, כי אמנם רבה מאד העבודה בגלות וכי בניויורק לבדה יש כמאתים אלף ילדים עברים הצריכים לחנוך עברי, וכי גם העוני אצלם רב ונורא מאד. ואולם בכל זאת העסקנים הלאומיים שבגולה מכירים את הערך הלאומי הגדול שבכל העבודה בארץ ישראל, ואם אך הכחות הצבוריים פה מתאחדים, כפי שהוא רואה גם בישיבה זו, אז ימצאו האמצעים הנחוצים בשביל התחיה הארצישראלית בתוך אנשי הגולה, וגם באמריקה רבים הנושאים תקותם לארץ־ישראל ולכל אשר בה. הד"ר מגנס הוסיף, כי בשביל עניני קולטורה כללית, כמו יסוד בתי־קריאה וספריות בערים ובמושבות, אפשר יהיה להשיג סכומים גם מיסודם של נכרים, המנדבים למטרות תרבותיות, מבלי הבדל דת ולאום ומבלי הכניסם את עצמם גם בבחירת הספרים; ומנדבים כאלה ישנם באמריקה.

ואולם עד אשר יואילו ההרים לרדת ממרומיהם אל עינינו הנשואות להם, החלטנו לעשות את הנחוץ לנו בכחותינו אנו. כי אמרנו: נעשה אנחנו, ואחינו מן המרחקים בודאי ימהרו לבוא לעזרתנו, לתמוך בצעדינו הראשונים ויתנו לנו ידים להמשיך את דרכנו. הנה יצרנו את הירחון “מולדת”. הלא לבני הנעורים העברים אין חומר לקריאה בעברית. התנועה הלאומית שלנו חוגרת את שארית כחותיה לתת לילדינו חנוך עברי, לשום בפיהם את השפה העברית, אבל באין ספרים למקרא, באין ספרים מתאימים לצרכי הקוראים הצעירים, להבנתם ולגילם,–איזה הדרך נשמור על ילדינו לבל יתעו ולבל ילכו מאתנו?! הלא כל ספרותנו העברית היא בשביל הגדולים, בשביל אלה שמלאו כרסם בספרותנו הרחבה הקדמונה, ולא בשביל ילדים, בשביל צעירים, הצריכים למצוא במקרא הספרים תשובות על השאלות המענינות אותם, ידיעות על אודות הענינים המועילים להם. נבראה אמנם ספרות לילדים קטנים אצלנו בשפתנו; אבל מכיון שפסק הַמָן הזה, מכיון שחדלו הקוראים להיות ילדים ויגדלו מעט, אין להם, לבני הנעורים שלנו, מה לקרוא. צריך אפוא לברוא בספרותנו את המקצוע הזה, מקצוע קריאה לבני הנעורים, לתת להם ממיטב הספרות בספורים ובשירים, בדברים המבארים את הטבע והחיים, האדם והחברה, ההיסטוריה וכל מעשי התרבות ונצחונותיה. מזון ספרותי, חומר לקריאה.

ואין מקום אחר מוכשר לברוא מקצוע ספרותי כזה מארץ ישראל. בשביל לברוא איזה דבר הלא צריכים אנו לחומר מן המוכן,–ואיה איפוא תמצאו בני הנעורים מתחנכים על הספרות העברית “על ראשם ועל קרבם”, מגן הילדים עד גמר בית ספר תיכוני, מלבד בארץ ישראל? ולכן גמרו העסקנים הצבוריים פה, השוקדים על תקנות בני הנעורים ועניני החנוך, לגשת להוציא ירחון לבני הנעורים בשם “מולדת” על ידי אגודת המורים בא“י ובהשתתפות “קהלת”. וצריך לדעת, כי אם “אגודת המורים”, חברת מורים, שאין בקופתה הון ועושר, החליטה להקדיש לטובת “המולדת” סכום הגון (1700 פרנק), והחברה “קהלת”, ג”כ רחוקה מעשירות, הרימה להוצאת “המולדת” נדבה גדולה (1000 פרנק),–אות ומופת הוא, כי באמת גדול היה מאד הצורך בירחון זה. ונמצאו מן העסקנים פה אנשים, שהתחברו ויהיו לועד ההוצאה של “המולדת” (פ. אורבך, א. ברלין, מ. דיזינגוף, בצלאל יפה ז“ל, ז”ד ליבונתין, מ. שיינקין), אשר קבלו על עצמם לכלכל את ההוצאה של הירחון הזה, מובן, בכונה תחלה להרויח “ממון קרח” מן העסק המוצלח הזה–הוצאת עתון עברי בארץ ישראל… אנכי הייתי גם חבר ועד ההוצאה, גם אחד העורכים לאחר שהוצאנו את הירחון מידי ש. בן־ציון.

הבקרת הללה את החוברות שהוצאנו, את הירחון “מולדת”. מצא חן גם התוכן גם הצורה החיצונית. תהלות ותשבחות–עד בלי די. ואולם בנוגע לעזרה, לחותמים? הנה שמורה אצלי רשימה אחת, רשימת הערים של החותמים על עתון אחד היוצא בארץ ישראל. אין ברשימה, כמו בכל רשימות, כל דבר, רק שמות ערים ומספרים,–אבל כמה מרגיזה היא הרשימה, כמה מכאיבים המה המספרים ושמות הערים!

ביותר ממאה ערים נמצא רק חותם אחד בכל אחת מהנה. רק ילד אחד עברי נמצא במאה ערים האלה היודע לקרוא עברית, שיש לו חפץ לקרוא ירחון עברי, ירחון הנערך ויוצא בארץ אבותיו. אולי יש לכם ענין לדעת את שמות הערים האלו? ברוקלין, פרנקפורט, למברג, ברסלוי, סטניסלוי, פראג, קושטא, קאוונא, ניקוליוב, מוסקבה, קישינוב, פולטבה, סמורגן. קראתי רק את שמות הערים, שאין כל צורך בשבילן בביאורים והערות. הן כל אחת מן הערים האלה היתה יכולה אז לתת לא חותם אחד, כי אם מאה חותמים. הדגשתי את המלה “יכולה”, יען כי צריכה היתה, מחויבה היתה להביא לבתי העברים אשר בתוכה הרבה יותר גם ממאה. הן זה הוא הירחון היחידי לבני הנעורים העברים, ומדוע לא ימשמשו בו כל הצעירים העברים? והלא בכל הערים האלה יושבים יהודים לאלפיהם.

הערים סאלוניקי, ווינא, פאריז, בריסק, האמעל, רוסטוב, מוהילוב–אזרו כגבר חלציהן וכל אחת ואחת הביאה בכורים זוג חותמים על “המולדת”. קלן, ברדיטשוב ומינסק מקריבים “עגלה משולשת”–שלשה חותמים כל קהלה, ורק הערים ברלין, קיוב, גרודנא–להן ארבע הידות ב“המולדת”, ארבעה חותמים בכל אחת. בלודז ובחרקוב–חמשה חמשה חותמים, ורק באודיסה יש שבעה מנויים, ואולם כמעט כלם–בחנם…

ובברלין הלא מושב ההסתדרות לתרבות ולשפה העברית, ובקיוב הלא היתה האספה הגדולה הראשונה של ההסתדרות, ובגרודנא הלא נמצא בית החרושת למורים עברים, וכל הערים האלה אשר רשמתי הלא כל אחת ואחת תופסת מקום ידוע בתולדות התנועה הלאומית, משמשת מרכז לחוג ידוע, להיקף לא־קטן–ואיה המה?

יאמרו: תנאי החיים הרעים, מצוקות הגלות, צוק העתים וכו' וכו' וכו', עד אשר סוף סוף יתהפכו מנתבעים לתובעים, ויבואו עלינו בטענות ותביעות. כך הוא המנהג. אבל–הן זה לא־אמת, במחילה. הן יש צורך בירחון עברי לבני הנעורים, ואין מקום יותר מוכשר להוציא ירחון כזה מארץ ישראל, ו“המולדת” היתה משתדלת למלא את הצורך הזה, והיתה גם יכולה להשיג חותמים בכל הערים האלה אשר נקבתי בשמות, וגם ביתר הערים אשר לא הזכרתי את שמותיהן. בכל עיר שישנם שם בני נעורים עברים לאלפים אפשר ואפשר היה להשיג חותמים. כמה מוציאים בכל שנה בני הנעורים לכל מחזה, לקינו־מטוגרף ולכל דבר שהצללים מרובים בהם על האורות? נצרכים היו אך זוגות אחדים משתדלים, אך יחידים אשר יבינו את ערך הדבר, שיעברו על בתי בני ישראל ויאספו חתומים. נחוצה היתה מעט עבודה, אך מעט, נחוץ היה רצון לעשות דבר טוב, רצון לאיזה שעות במשך השנה, לאסוף חתומים, להפיץ את הירחון בין בני הנעורים, להעירם ולהזכירם, כי יש ירחון עברי לילדים עברים בארץ העברים.

והאמנם לא היו ידים למלא את העבודה הקטנה הזאת, ולא היה הרצון לעשות את הדבר הקטן הזה?

אם כן…

ב. משפט השלום העברי.

גם זה היה אז, בעת יסוד תל־אביב. כבר התישבו ביפו אנשים חדשים, אנשי צבור של צורה, אשר תפשו להם מקום חשוב בעבודתם הצבורית גם בגולה. אלה לא היו עולים “גרי אריות”, שמצבם החמרי או ההגבלות האזרחיות בגולה הכריחו אותם לצאת מארצות מולדתם. התקבצו ליפו אנשים בעלי הכרה לאומית, ציונים באמת, שהתחילו לעלות ולבנות את ארץ אבות בכחותיהם ובכשרונותיהם, ובתקוה כי הם ימשכו גם אחרים בדומה להם אחריהם: מ. דיזנגוף, ד“ר חיסין, מנחם שינקין, טובי המורים של הגמנסיה, ד”ר ל. כהן, ד“ר טהון, ד”ר רופין, א. ברלין, ב. יפה וכדומה. חבר אנשים כאלה לא יכלו, לא חפצו להשלים עם הרעיון, שעליהם החובה להמשיך את תנאי החיים הצבוריים של קהלת יפו, וכי נוה־צדק היא המלה האחרונה של הטכניקה לבנין שכונות, וכי אין יושר ואין חכמה מבלעדי עסקני השכונה הזאת. נאספו אנשים חדשים עם דרישות ושאיפות צבוריות אחרות, ומאלה נתנו אל לבם לבנות את עדת ישראל ביפו על יסודות חדשים ולתת לה צורות אחרות, יותר משוכללות ויותר מתאימות אל מטרת ישובנו, המטרה הגדולה, “התקוה הנושנה”. הרו והגו האנשים האלה על יסוד שכונה חדשה, שנוצרה אחרי כן בצורת “תל־אביב”, דנו על תקונים בעדת ישראל ביפו וארגונה, על הרבה־הרבה דברים, שגופי הישוב והתחיה תלויים בהם.

ושם הד"ר רופין לב אל המצב בנוגע למוסדות המשפטיים שהיו לנו בארץ.

המשפט הממשלתי היה כלו רודף שלמונים. אוי היה לנאשם וגם המאשים לא היה שמח בחלקו. הנתבע היה משלם וחוזר ומשלם, אבל גם התובע היה חסר לעולם. הללו יה כל אלה שלא ידעו את המשפטים התורכים, ושומר נפשו היה מתרחק מהם. בכחם של חקי הקפיטולציה היתה יכולת להנתינים הזרים לפנות אל משפטי הקונסולים, אבל גם הסדר הזה לא נתן משפט בטוח להזקוקים לו. די היה למעונין בדבר להשען על דברי אנשים שהם נתינים של ממלכות אחרות, ואז היה על הקונסול לפנות אל קונסולים אחרים ולבקש מהם שיזמינו הם את הנתינים שלהם לפני המשפט,–מה שלא היו עושים ברצון לא הקונסול המזמין ולא הקונסול המוזמן. הרבנות ביפו לא היתה מאוחדת, מרוכזת בבית־דין אחד. הרב היה רב עדת האשכנזים, אבל היה גם רב מיוחד לקהלת החסידים ביפו. ומלבד שניהם היו “חכמים” לעדת הספרדים, וכמדומני לעדותיהם השונות. הוסיפו על זה, כי כח רשמי לא היה אף לאחד מבתי־הדין שלהם, הרב קוק היה כעין רב של המושבות ביהודה, כלומר רב ראשי, וגם התנשא להיות מקצת של “רב מטעם” בשביל היהודים נתיני רוסיה. ואולם כל זה לא היה רשמי, ודבר שאין צריך לאמר, כי לא היה לאף אחד מהבד"צים הנמצאים ביפו, וביחוד במושבות, כח וסמכות ואבטוריטה להוציא פסקי דינים, שיקבלום הצדדים עליהם.

המצב הזה היה פרוע, וכל אחד פנה לאותו המוסד המשפטי, ששם הובטחה לו השפעה ידועה, מבלי להתחשב עם הערך הלאומי של שופטים מקרבנו בארץ תחיתנו. ומאת המשרד ארץ־הישראלי, שמלא אז את מקום ההנהלה הציונית עתה, יצאה ההחלטה ליסד בארץ “משפט שלום עברי”.

האספה הראשונה, המיסדת את משפט השלום,–זוכר אני–היתה בביתו של מר שיינקין ברחוב בוסטרוס. תל־אביב עוד טרם נבנתה. הוזמנו העסקנים, שהיו תמיד משתתפים במועצה הפלשתינאית מיסודו של הועד האודיסאי, ונבחרו שופטים ויושבי ראש בחבר השופטים. המדריך של המוסד הזה היה הד“ר רופין, והמשרד שלנו פנה גם מקום מיוחד למוסד חדש זה וגם לקח עליו את הוצאותיו. גם המשרד הא”י היה אז עוד ביפו, ברחוב בוסטרוס, ושם היינו מתכנסים לישיבותינו. בין הנבחרים ליושבי־ראש הייתי גם אנכי. נבחרו שופטים מבין כל העדות השונות, ולפי טיב כל משפט ומשפט היו מזמינים שופטים. אם איני טועה, היה הסופר הצעיר עגנון, שנמצא אז בקביעות ביפו, המזכיר הראשון של משפט השלום. לפני משפט השלום היו מביאים משפטים מסוגים שונים, וגם משפטי כבוד, והיו הצדדים ממלאים אחרי פסקי־הדין. היו נשמעים לפסקי־הדין גם ועדי המושבות. והיה מקרה, שבמושב אחת נמצא איש שסורו היה רע והתנהגותו היתה מזיקה, ונסענו לשם שלשה ראשי משפט השלום ושנים לקחנו מאת ועדי המושבות, ועשינו בענין זה ימים אחדים, ויצא פסק־דין כי יצא האכר את המושבה,–וקבל הנאשם עליו את פסק־דינו.

וכאשר נבנתה תל־אביב ורבים מאנשי הישוב החדש התישבו שמה, וגם המשרד הא“י קבע לו דירה בתוך השכונה החדשה ההיא, אז נוסד משפט השלום בתל־אביב, ונוסד איתן. בדירתו של המשרד הא”י היו חדרים מרווחים, והד“רים רופין וטהון דאגו לכל צרכיו של משפט השלום. את ישיבות המשפט היינו קובעים תמיד לשעות הערב, ויש שהיו בערבים יושבים שנים־שלשה חברי שופטים בחדרים לשפוט בין הפונים אל משפט השלום העברי. המשרד הא”י קבע לו גם פקיד מיוחד למזכירות, את מר אריכא, שבהמשך הזמן התמחה בעבודתו; ואת הפרוטוקולים של הישיבות היה המזכיר הזה מסדר באופן נאות, גם היה שומר על החומר המשפטי של המוסד הזה. מאד מאד יש להצטער על החומר המענין, אשר לרגלי גירוש־יפו בזמן המלחמה העולמית ומפחד הרדיפות של השלטון התורכי בעת ההיא, ירדו כל התעודות והכתבים של משפט השלום ביפו לטמיון, ואין אומר השב. כידוע, חיי התושבים, ההוי שלהם, משתקפים היטב בחומר המשפטי. היו הרבה ענינים אופיים בשביל הישוב והמתהוים רק בתנאי החיים החדשים שהישוב הארץ־ישראלי יצר לעצמו, ועל המצפון הלאומי, שמצא לו בטוי גם במוסד המשפטי החדש, היתה החובה להביע את השקפותיו על המקרים ועל התנאים האלה. ומאליהם נוצרו עיקרונים, פרינציפים.

הנה למשל, היה משפט כזה. לפני שנים רבות, כשנוסדה מושבה אחת,–נקרא לה בשמה חדרה–קנה אחד “החובבים” מרוסיה חלקת אדמה בה. הוא שלם את מחיר האדמה וגם נטע כרם עליה. את הכרם עבדו, וכאשר הוכרזה מטעם אגודת הכורמים פקודה לעקור כרמים–עקרו אותו, והחלקה נהפכה לשדה זריעה. קונה החלקה מעולם לא היה בארץ־ישראל, ואת כל העבודה מלא אחד האכרים היושבים במושבה. והנה באה לארץ־ישראל בתו של בעל החלקה, שגם הספיק בינתים ללכת לעולמו. הבת דרשה את נחלת אביה וגם את ההכנסות של הזמן מאת האיש שהחזיק בה. הלה טען, שהאדמה שייכת לו, אחרי שהוא עבד אותה כל הזמן, משך עשרות שנים, ובעל הנחלה אף פעם לא התענין בכל הרכוש הזה, ובכן לפנינו יאוש בעלים. ואולם אם באה עכשיו היורשת וטוענת על זכותה, אזי הוא דורש ממנה כי ישלמו לו בעד כל הזמן שכר פקיד בעד עמלו להשגיח על הנחלה. המשפט נמשך הרבה זמן בישיבות רבות. צריכים היו, מצד אחד, לברר את הסכומים לזכותה של התובעת, הכנסות החלקה לכל השנים הרבות, ומהצד השני לא קל היה לברר את איכותן וכמותן של תביעותיו של מחזיק הנחלה. היו טוענים משני הצדדים, שהגישו את תעצומותיהם גם בכתב גם בעל־פה. נוכחנו, כי עלינו לתפוס עמדות פרינציפיוניות ולעזב את פרטי הסכומים של שני הצדדים, וקבענו הלכות אלו: א) כל הקונה נחלה בארץ־ישראל שהיא מסומנת בגבולותיה אין זכותה נפקעת עולמית, אם לא מכרה לאחר ולא נתנה במתנה. ב) הקונה נחלה בארץ־ישראל, והוא נשאר לשבת בגולה, ואינו דואג לנחלתו לנטע אותה, לזרעה ובכלל לעבדה ולשמרה מפני עוררין, אזי מי שמחזיק בנחלה זו אוכל פירותיה, נוטע ועוקר, זורע וקוצר עד שיבוא הבעל ויעמוד על נחלתו. באופן זה אין למחזיק רשות לדרש שכר עבודה ושמירה, אבל אין גם הרשות לבעל הנחלה לדרוש הכנסות הנחלה בעד השנים שהחזיק בה אחר אף שלא ברשות בעלים.

ובאתה חדרה התעוררה שאלה נכבדה מאד מהצד הצבורי־המשפטי. על גבולותיה הרחבים של מושבה זו נמצאו עוררין מצד שכניה, ועל בני המושבה היה עמל וטורח והוצאות מרובות כדי לשמור על הזכויות של הגבולין. ורבים היו בעלי נחלאות בחדרה, שישבו להם בחו"ל, לא השתתפו בהוצאות של השמירה על הגבולין והכרוך בהוצאה של שמירה זו. אז פנו ראשי המושבה אל משפט־השלום ביפו ויבקש מאתנו להפקיע את מתנחלי־חוץ מזכות־בעלים על אחוזים ידועים מנחלותיהם ולמסור את האחוזים המופקעים לרשות ועד המושבה, ולתת לו הזכות למכור את חלקי הנחלאות לאחרים, כדי לכסות את סכומי ההוצאות. נסענו לחדרה (השתתפו: ד"ר רופין, המנוח שיינקין ואנוכי), עברנו על כל האסמכתות של תביעה זו והחלטנו ברוח הדרישות של המושבה. החלטת זו של משפט־השלום זכתה לאשור רשמי של הרב קוק, בתור רב המושבות, ועל סמך החוק “הפקר בית־דין הפקר”, יצא הענין אל הפועל.

ערכו הצבורי של משפט השלום העברי ביפו עלה למעלה למעלה, והיה ענין אחד, שקבל אופי צבורי, והובא לפני משפט־השלום ביפו, אם כי כל המעשה והנתבע או הנאשם היו לא ביפו כי אם בירושלם. היה עסק־ביש בין משפחת אחד האדמו“רים ובין מחזיק בית־אורחים בירושלם. בתו של האד”מור שמה עלילות דברים על בעל המלון, ונתפרסם קונטרס מיוחד בענין זה. והענין קבל אופי של שאלה צבורית, וראו האנשים צורך בדבר להעביר את הענין ממקומו, מירושלם, ולהביאו ליפו, במקום שגם הצבוריות היתה כבר מפותחה. ומפני חשיבותו של המשפט, הושיבו בראש השופטים את הרב קוק, והמשפט היה בביתו. המשפט נמשך ימים רבים, וכלו הוא דף מיוחד בתולדות הצבוריות בארץ־ישראל, ולא פה מקומו של דף מענין זה. מטרתי היא אך להזכיר, כי אז כבר הגיע המוסד המשפטי הצבורי “משפט־השלום העברי”, לידי מדרגה כזו, שהרב קוק, האישיות המיוחדה בין הרבנים, ישב בראש האנשים, שנבחרו מאת משפט־השלום לשם ברור ענין נכבד.

בתקופת המלחמה פסקו כמעט לעבוד כל המוסדות הצבוריים של התחיה, וכל עמלם היה להקל את המשבר, אשר פתח את לועו על כל הישוב לבלעו. מי ומי ילך להשפט ולברר סכסוכים בשעה שחרב חדה מונחת על כל הישוב! נוסף לזה היתה עין השלטון התורכי רע בכל מעשינו הצבוריים והלאומיים, וכאשר אסרו אותי והביאו אותי ירושלימה אל חוקר הדין, היתה שאלתו אלי גם בדבר השתתפותי במשפט־השלום. זרמי חיינו הצבוריים שטפו בתקופה ההיא לעבר אחר,–לשמור על העמדות הכלכליות, להציל מחרפת רעב את המשפחות העזובות ממפרנסיהן, ומכל בנין חדלנו אז.

ואולם אך נכבשה יהודה, והגואל הבריטי השיב לנו את מנוחת הנפש להקים מחדש את סוכתנו הנופלת, לא אחרנו אף רגע והשיבונו לכבודו גם את משפט־השלום העברי. הד“ר טהון נתן לנו מדירת המשרד הא”י ביפו חדרים מרווחים, נאותים למוסד זה, ויקבל על חשבון המשרד הא“י את כל הוצאותיו. מר זרחי היה אז מזכיר בית־המשפט, והודות לכשרונו ומסירותו עבד משפט השלום ביפו ובמושבות יהודה באופן מסודר. “השיבה שופטינו כבראשונה” היתה אחת משאיפותינו הלאומיות. באספותינו הגדולות לשם יסוד וארגון הישוב, שהיו בחורף ובקיץ תרע”ח, עלתה שאלת “משפט השלום העברי” על סדר היום, ומצאה לה את פתרונה הנכון. בעת ההיא סדרנו גם את הקהלה העברית ביפו וחברנו אותה עם שכונת תל־אביב, ועל יד משרד הקהלה המאוחדת הזה קבענו דירה ומשרד מסודר גם להרבנות של הקהלה היא. אז נעשה גם נסיון של עבודה משותפת עם הבד“צ ביפו. הרגשנו צורך בקודקס עברי, ביסודותיו של המשפט העברי, וכי “משפט השלום העברי” ימלא תפקיד להכניס את “יפיפותו של יפת באהלי שם” מצד אחד, ולפשוט מעל מעשי הבד”צ את העקמומיות של פלפולא חריפתא, שיש לה רק משום דרוש וקבל שכר ובחיים אין לה תפיסה: ואין כל ספק, כי לו היה אז, בעת ההיא הרב קוק ביפו, זה הרב קוק שבהיותו ביפו היו לו שאיפות לאומיות רחבות ויש שהיינו רואים כנפי נשר לו–אז היינו בודאי באים לידי מסקנא, והיה נוצר אותו “המשפט העברי” בה“א הידיעה, שאליו צריך כל יהודי לשאוף בארצו השבה לתחיה. אבל, לצערנו, מצאנו בבד”צ היפואי אנשים ככל המון המוצי"ם, מוכים בסנורים ומפחדים מפני כל קו אור, שחביבה עליהם המליצה “חדש אסור מן התורה”, ולא את אלה אפשר לצרף למנין של בנין.¹

לאחר כבוש הגליל וגמר המלחמה העולמית, והשלטון הבריטי הצבאי נגש לעשות סדרים בחיים האזרחיים בארצנו, וראשי “ועד הצירים” לא“י מצאו לטוב להם לעבור גם הם מתל־אביב ולהתכונן בירושלם ולהכנס לאט־לאט אל התפקיד ההסטורי של התחיה ובנין הבית הלאומי, לא נשכח ענין משפט השלום העברי. זה כבר יצא מידי עסקנים חובבים, והדבר נמסר בידים אמונות של בעלי מקצוע, למודי חק ומשפט. בועד הצירים בירושלם היתה מחלקה מיוחדת למשפט השלום, תחת פקודתם של מר דניאל אוסטר וד”ר דונקלבלום. מר ד. אוסטר פתח תעמולה רבה, וכמעט בכל נקודות הישוב נוסדו בתים למשפט השלום העברי. מר אוסטר כתב ופרסם חוברת מיוחדה לסדרי משפט השלום העברי, ובאפן זה קבלה הפרוצדורה של המוסדות צורות קבועות ומתאימות. אז מצאו לאפשר ליסד משפט שלום עברי גם בירושלם. בעירנו הראשה היתה העזובה עוד יותר רבה, מאשר ביתר מקומות ישובנו. פה התקימו בדצ“ים בכל שכונה ובכל סמטא, “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן”, וכל מי אשר לו חותם ומתעטף בתגא–מורה ודן ומוציא פסקים. הרבנות הראשית עוד טרם היתה בארץ, והענינים היו פרוצים ופרועים לשמצה. והיה אז משפט השלום העברי דבר בעתו ממש. המוסד התנהל תחת פקודתו של ד”ר יצחק נופך, השופט הממשלתי עכשיו בתל־אביב, ועל ידו עזר הד"ר ח. שמטרלינג, עורך־דין רשמי עתה בירושלם. המוסד התחבב על הקהל, ואנשי ירושלם פונים אליו למאות בכל שנה.

רבים הם המכשולים, המונחים עוד על דרך התפתחותו של משפט השלום העברי, אך אין ספק, כי המוסד הזה נושא בתוכו את הגרעין הבריא של המשפט העברי, אשר לו לבדו הזכות להיות שליט בחיינו הלאומיים בתחיתנו בארצנו. הוא עודנו גרעין, אבל יצמח ויעשה פרי.

ג. אחד־העם במסגר.

דרכיו ומנהגיו של אחד העם היו מכחישים במדה ידועה את הנחתו של שד“ל, כי”חסרון הסדר–הוא הסדר אצל בני שם". אחד העם בחייו הפרטיים היה שומר סדר עד לדייקנות. אצל אחד העם הכל היה קצוב ומדוד ומדויק, לא חסר ולא יתיר; על מכתביו תמצאו תמיד את התאריכים במועדם, ולפעמים גם העברי גם שתי הספירות הנוצריות, ואם אל המכתב מצורף המשך או איזו הוספה, אז הגליונות הנוספים מדובקים בסיכה או בקרס. הספרים הרבים בחדר עבודתו היו כל אחד על מקומו ובמחלקה שלו, וכל המכתבים הרבים, שהיה מקבל, שמורים בכרכים ומסודרים לפי השנה, והמכתבים שהיה שולח היו מועתקים אצלו למשמרת. הוא היה שומר על הסדרים גם בלכתו בדרך; ורואה היה מראש את אשר יהיה עליו לעשות, וקובע היה את עתותיו לשעות, לימים, לשבועות, וגם לחדשים. ואולי גם לשנים.

במכתב מן ט“ו סיון תרע”א הודיעני אחד העם, כי באמצע ספטמבר ילך לארץ ישראל, והוא תאר בפרוטרוט את סדר מסעותיו: “אלך קודם כל לחיפה, ואשאר שם עד לאחר החג. בחוה”מ אלך לראות את המושבות שסביב טבריה ואשוב לחיפה. לאחר תום החג אלך ליפו דרך זכרון, חדרה ופתח תקוה. ביפו אשאר אך יום או יומים ואלך לראות את המושבות שביהודה, ובשובי, בודאי יהיו כבר בתי הספר פתוחים, ואז אבלה כשבוע ביפו וכשבוע (או מעט פחות) בירושלם, בשביל לבקר את בתי הספר “שלנו” ושל “עזרה”, ואח"כ אשוב לחיפה להפרד ממשפחתי ומשם–ללונדון. על הגליל העליון הנני מוכרח לוותר, כי אין הזמן מספיק, אבל כמדומה לי, שלא נתחדש שם הרבה בעשר השנים האחרונות.

ואמנם כך היה. לחג הסוכות תרע“ב בא אחד העם לחיפה. בראשון לחול המועד סוכות הלכתי אני וחותני, שבא אז לבקר אותנו בא”י, באניה לחיפה להתראות. אך ירדנו מן האניה, והנה קול הקריה הומה: פרצה מגפת החולירע בעיר, וביחוד עושה המגפה שמות בקרב המושלמים והיהודים הספרדים. רבים מהתושבים עוזבים את העיר, חנויות רבות נסגרו על מסגר, הגרמנים נמלטים הכרמלה, מן הנוצרים נודדים אל הכפרים הרחוקים אשר בהרים, וגם רבים מן היהודים נוסעים אל מושבות הגליל והשומרון. ושמועות מרגיזות ומחרידות באות לרגעים אלינו מתוך המונה של העיר, ואת מספר המתים מן המגפה מגדילים כיד הדמיון הטוב על המגזימים בעת כזאת, ותאחז הבהלה גם אותנו. למה לנו לשבת בחיפה, להיות צפוים אל המגפה, בעת אשר ביפו שקט ומנוחה. אמרנו ללכת ליפו באניה, ואולם הוגד לנו, כי כבר הודיעו את דבר המגפה לכל הנמלים הסמוכים, למען לא יתנו לנוסעים הבאים מחיפה לרדת, פן יביאו עמהם את המגפה אל המקומות החדשים. החלטנו לקחת לנו סוסים וללכת ליפו בדרך זכרון וחדרה.

ממחרת היום כאור הבוקר יצאנו בעגלה ופנינו מועדות זכרונה. הגענו עד הגבעה אשר זכרון יעקב עומדת עליה, והנה הדרך אל המושבה סגורה ושומרים מזוינים רוכבים על יד גדר ההסגר, לבלתי תת לאיש לעבור ולחדור אל המושבה. על יד גדר ההסגר מצאנו הרבה עגלות אנשים נשים וטף, שוכנים רובצים עוד מן הבקר וגם מאתמול. המושבה סגורה ומסוגרת אין יוצא ואין בא. לרבים מן הבאים מחיפה קרובים וגואלים בתוך המושבה, אבל פקודת הועד חזקה על השומרים לבל יתנו לאיש מן החוץ לחדור אל המושבה ויהי מי. לשוא הוכחנו כי בריאים אנחנו ולא היה לנו כל מגע ומשא אל הנגפים במגפה, לשוא הבאנו תעודה בכתב מאת פקידי חיפה, שהעידו כי בצאתנו מן העיר בדקו אותנו וזרקו עלינו מי־חטאת לטהרנו–גדול חומר ההסגר על כל הבא מחיפה. כשתי שעות עמדנו על יד הגדר מעבר מזה, עד אשר בא הד“ר יפה, רופא המושבה אז, אל גדר ההסגר מהעבר השני, והודיע לנו כי רק בשבילנו ולכבודנו נותן לנו הועד רשיון לעבור דרך המושבה במסלה אחת מסביב המושבה ללכת לבוא לחדרה, ורוכבים יעברו לפנינו ומאחרינו לשמור לבל נטה מן הדרך לבוא אל תוך המושבה פנימה. נסינו לפצור בהד”ר יפה, אולי יתן לנו להכנס אל המושבה; ואולם הוא השיב את פנינו ריקם באמרו, כי בדבר הזה הוא רואה חובה לעצמו לבלי לשאת פנים גם לאנשים אחים ורעים כמונו ולמצות גם אתנו את עומק הדין. הוא רק שלח אל קצה המושבה על גבולה סל. מלא צידה, ויתן לנו עצתו לנסוע לחדרה.

בארבע שעות לפנות ערב עזבנו את זכרון ללכת לחדרה. בזכותנו נתנו גם לעגלה השניה, ההולכת מחיפה בעקבותינו, לעבור דרך המושבה. עלינו היה ללכת לחדרה ללון שם, למען נוכל ממחרת הבוקר לעשות את דרכנו הלאה, ליפו. לא רב היה חפצנו ללכת ללון בחדרה. ידענו את המלון בחדרה אז ואת מטותיו, גם פחד הקדחת, אשר בימים הם עוד שררה במושבה, היה עלינו, גם העגלון הגרמני שלנו שלא ידע את הדרך נכונה. כבר היה ערב כאשר עברנו את נחל התנינים, וכאשר הגענו אל גבעות החול, הנמשכות מאחורי קיסריה, והחלו הבצות, היה לילה… והלילה ליל חושך, בעשרים לחודש, ואנו מתנועעים בתוך העגלה מאז הבוקר, עיפים ויגעי כוח. עיפים ויגעים גם הסוסים… תעינו מן הדרך.. העגלון ירד מעל דוכנו לבקש את הדרך, אבל גם הוא נעלם באישון חושך. כעבור חצי שעה שב העגלון אלינו ויעל על מקומו למשוך בסוסים. אבל כאשר נסענו כרבע שעה ראה העגלון ונוכח, כי אין דרך כבושה תחתיו. סגרה עלינו הבצה הרחבה אשר בסביבות חדרה, ואין מוצא… מצאנו קוצים כסוחים ואספנו ערמה גדולה והעלינו בה אש, כי אמרנו אולי למראה המדורה יבואו אלינו אנשים עוברי דרך או השומרים. ואולם גם הכפרים גם המושבה רחוקים מן הבצות, ואחרי האסיף אין דבר בשדה לשמור עליו. אך לשוא אנו מגדילים את המדורה: אין איש!… וכבר כשתים־שלש שעות אנו תועים במרחבי הבצה, ועל הארץ לילה, ומן הבצה עולים אדים כתמרות עשן קל, והבצות–בצות חדרה…

כמעט במקרה באה עגלתנו אל שדרות האקליפטוסים, הנטועים על גבול המושבה, להבדיל בין אויר הבצה ובין חדרה. אז הלכנו לאורך השדרות, עד אשר מצאנו את הדרך אל המושבה. היתה השעה התשיעית בלילה, אך הירח עוד טרם עלה. דפקנו בסוסים למהר לבוא אל המושבה, במקום אשר נמצא, לכל הפחות, אור וחום, הרגישו גם הסוסים את קרבת המושבה וימהרו לרוץ.

עמוד!

מבעד לחשכת הלילה נראה צל אדם, כולו עטוף, רוכב על סוס. גם האדם גם סוסו כמו מחומר אחד קורצו–שחורים כשחור הלילה. לרוחב הדרך בין שדות חדרה נמתח חבל. והסוסים עצרו בעד מרוצתם ויעמודו.

–מי שם עוצר בעדנו?–קראנו מן העגלה.

–שומרי ההסגר, קאראנטין–ענו לנו.

לא עברו רגעים אחדים, ומעל החבל שמענו קו דברים של אחד מעסקני חדרה, מר צבי בוטקובסקי, היודע ומכיר אותנו היטב. קראנו לו להודיע אותו מי אנחנו, בהיותנו בטוחים, כי לנו יתנו לעבור ולבוא אל המושבה.

–יודעים אנחנו–ענה מכירנו.–רץ מזכרון בשר לנו את דבר בואכם, ואולם המושבה סגורה, ולא נוכל לתת לבאים מחיפה לבוא אל המושבה.

מכירים אנו היטב את עסקני חדרה וגם הם יודעים אותנו והמה יודעים, כי גם אחד העם בתוכנו. מה זה, האם השתגעו האנשים, כי לא יתנונו לעבור ולבוא אל המושבה.

עוד רץ בא מן המושבה והודיע לנו, כי עתה בשעה זו יושב הועד ודן מה לעשות לנו. אולי–הוסיף הרץ–יסכים הרופא לתת לכם רשיון לסור לגן שמואל ללון שמה. מתוך חצאי הדברים בין השומרים, הטסים ורצים על סוסיהם המהירים, הלוך אל המושבה ושוב אלינו, הבינונו פשר דבר. חוזה היה בין רופא זכרון יעקב ובין רופא חדרה, להודיע איש לרעהו מכל הסדרים אשר יעשו בנוגע להסגר המושבות, ומפני אשר לא נתן לנו רופא זכרון יעקב לסור אל מושבתו, ובכל זאת שלח אותנו לחדרה, לכן קצף רופא חדרה על רופא זכרון, ויאסור עלינו את הכניסה גם למושבה שלו. נגש רופא ברופא,–ואנחנו יושבים בעגלה באישון לילה, הקרח אוכל אותנו ונפשנו שוממה, מבלי דעת אם נמצא תקרה ללון תחתיה הלילה. וזה–בארץ ישראל, על פני מושבה עברית, ובתוך העגלה–אחד העם!…

היתה כבר השעה העשירית, כאשר הביאו הרצים את הבשורה, כי הואיל הועד לתת לנו בחסדו את רשיונו לסור לחצר הפרדס גן שמואל ללון שמה. השומרים הרוכבים סבבו את עגלותינו ויביאו אותנו לגן שמואל, הרחק מטבור המושבה דרך חצי שעה. שם מצאנו שני חדרים גדולים, אבל כמעט בלי רהיטים, אין מטות ומצעות, וראשי המושבה גם לא דאגו להכין אוכל לנו. אחד הפועלים של הגן התחיל להתעסק בהכנת המיחם, ושעה שלמה עברה עד אשר היתה לנו כוס תה להחם את נפשנו. בחצי הלילה הביאו לנו מעט אוכל מן המושבה, אבל אנחנו כבר הבלגנו על רעבוננו והיינו דוויים וסחופים מאד. על רצפת אחד החדרים היתה ערמת זיתים, ומפני כי השנה תקפה אותי, לכן שטחתי מחצלת של קנים על יד קצה הערמה ושכבתי ונרדמתי. ואולם אחד העם לא ישן כל הלילה. עיף ונרגז מאד, על אשר דוקא בנו בחרו עסקני חדרה לקרבן ה“פוליטיקה” של הרופאים, התהלך כל הלילה על פני מעקה הבית. ויקטר פאפירוס אחר משנהו, וישת כוסות תה, עד אשר הלבינו פני הרקיע במזרח. לפנות בוקר אסרנו את הסוסים, ונעזוב את מלוננו הנפלא אשר הקצה לנו הועד בחסדו, ונלך אל המושבה לבקש לשלחנו עד גבול הכפר הקרוב. בכל הדרך לא מצאנו אף אחד מן השומרים הרוכבים, אשר אמש סגרו עלינו את כל מבואי המושבה ומוצאיה, ובידנו היה לבוא אל תוך בתי המושבה ולהביא אליהם את הנגף, שכל כך יראו ופחדו ממנו ראשי חדרה. ואולם רחם רחמנו על בני מושבה עברית, ובעמל רב עוררנו את אחד השומרים בקצה המושבה, והוא הלך וישלח אותנו עד הדרך המוביל לתל־כרם.

אנחנו אך התקרבנו אל קקון, והנה חילים סוגרים את הדרך… לא היו סדרים בממלכה התורקית, ובכל זאת הודיע, כפי הנראה, הקימקם בחיפה את הממשלה בשכם, ועל הדרך העמדו חילים לשמור על הבאים מחיפה. לבלי תת להם לעבור ליפו או לשכם. מה לעשות? הן גם זכרון יעקב גם חדרה לא נתנו אותנו לבוא אליהן. ובכן עלינו לשוב על עקבותינו, חזרה לחיפה, אבל הנה, כפי הנראה, המגפה מתחזקת שם. אם מצאה הממשלה לנחוץ להודיע על אדות החולירע לשרי המחוזות הקרובים,–למה איפוא נלך אנחנו לחיפה?! קראנו לעזרה את הבקשיש אשר יענה את הכל, אבל נוכחנו, כי בדרך העולה ליפו לא יתנונו לנסוע; גם הגידו לנו, כי גם בתל כרם, גם בכלכליה עומדים שומרים על ההסגר, ומה יתן ומה יוסיף לנו אם יצלח בידנו לעבור את המשמר הזה, ועצרנו המשמר השני, השלישי… כבר היתה השעה העשירית, ומשא ומתן עם החיילים הולך ונמשך, עד כי נוכחנו, כי אמנם נכונים אלה לקחת מידינו בקשיש, אבל–ליפו לא יתנונו ללכת, ומה יתנו לנו?–יתנו לנו ידים לשוב בדרך ההולך מקקון לזכרון־יעקב.

וכך עשינו. שלמנו בקשיש, ועברנו על פני השדה, עד אשר הגענו אל דרך זכרון. מה יהיה בזכרון, מה יעשה לנו שם–לא ידענו. אבל אולי יחוננו אותנו הפעם שמה, אחרי אשר הננו מתגוללים בעגלה זה היום השני וכל סימן מחלה אין בנו. ואם לא יתנו לנו לבוא לזכרון גם הפעם, אז–יהי אשר יהי–ונלך ונשובה לחיפה. שם הלא לא נהיה כנודדים ובלי מקום לנוח… שבנו לזכרון, ואחרינו הולכת ונמשכת כסרח העודף העגלה השניה, המלאה שתי משפחות ואשה הרה בתוכן… הימים שלהי דקייטא, ימי האסיף. הכרמים עומדים שוממים וערומים וענפי הענבים גדלו פרע, השדות עזובים, ומפני חרבוני הקיץ לא נשאר על פני האדמה אף פרח אחד, אף ציץ אחד, למען תנוח עליו העין ולא יתע המבט במרחב ללא ענין. הנסיעה בחודש הזה בארץ ישראל, על פני האדמה הקשה כברזל, אך מיגעת. עיפים ורעבים, יגעים וצמאים, באנו אחר הצהרים אל גבול זכרון יעקב, שומרי ההסגר עומדים על משמרותיהם כיום אתמול… בקשנו להודיע את הדר. יפה על דבר בואנו. והנה בזכרון כבר ידעו את אשר עשו לנו בחדרה, כי קדמו את פנינו “בכבוד”, ויאמינו, כי אנחנו כבר הלכנו ליפו. הדר. יפה יצא אלינו מעבר המשמר, ויאמר כי יש את לבבו להציע לפני הועד לתת לנו לבוא אל המושבה, ורק יאספו אותנו אל אחד הבתים אשר מחוץ למושבה, ושם נהיה יושבים שלשה ימים רצופים לשמור עלינו, כי הן לנו זה יומים בדרך מאז עזבנו את חיפה, ואם יעברו עלינו עוד שלשה ימים נוספים, וימלאו לנו חמשה ימים, מספר הימים הקבועים להסגר מפני מגפת החולירע.

ירדתי מן העגלה והלכתי בלוית אחד השומרים לראות את המקום, אשר אמרו לתת לנו לשבת שם ימי ההסגר. המקום יפה עד מאד, בקצה אחד הכרמים, בין חגוי הסלעים, הנטועים זיתים, על פני אחד העמקים העוטרים את זכרון יעקב, עומד לבדד הבית הנכון בשבילנו. “הבית”–חדר אחד, אשר לא יכולתי להכריע, אם זאת היא מלונת שומר הכרמים או אורוה: אין חלון, אין רצפה. הקירות מכוסים אבק וקורי עכביש, וכל “הבית” מלא רפש. “אין דבר,–אמר לי ההולך עמדי,–את הכל ינקו, את הכל יסדרו”. ובאמת בא אחד מן המושבה, ודלי מלא סיד בידו לסיד את הקירות… האמנם פה נדור?–שאלתי את נפשי,–“האומנם בחדר הזה תושיבו את כולנו, אחד־עשר נפש, ובעגלה השניה גם אשה הרה?”–השתוממתי אל בן־לויתי, דומם ומחריש שבתי אל העגלות.

והיום הולך ורד. אכלנו בעגלה מאשר היה אצלנו, מאשר נתנו לנו בני חדרה (מובן, בכסף מלא), ולפנות ערב הביאו לנו את הבשורה, כי מביאים אותנו לשבת שלשת ימי ההסגר בחומת בית־החולים. בסוף הקיץ היו סוגרים בזכרון יעקב את בית החולים, והוא עתה ריק על כל אולמיו וחדריו, ואך שנים משרתים יושבים בתוכו לשמור עליו. שמחנו על הבשורה הזאת מאד. בית החולים בזכרון יעקב נבנה מטעם הפקידות עוד “בימים ההם”, בשעה שהזהב בזכרון יעקב היה נתון כאבנים, והפקידים בנו את בתי־הצבור ברחבה וביד מלאה. זה לא כבית־חולים במושבה, אך ארמון בנוי הדר, ומלפניו גן גדול ומצל ועגולי פרחים וערוגות שושן ומזרקי מים, ובקצה הגן הסלעים יורדים תלולים עד העמקים המלאים עוד ירק עשב גם עתה אחרי האסיף… וכל חצר בית החולים מצד המושבה מוקפת גדר גבוהה ושערים ופתחים. עד כי יש יכולת לשמור על היושבים בתוך הבית לבל יצאו מן החצר חוצה. כבר היה ערב בחוץ, כאשר נפתחו שערי החצר לפני עגלותינו. כמו אבני מעמסה נגולו מעל לבותינו, כאשר ירדנו מן העגלות ונכנסנו אל הבית. פנו לפנינו חדרים ולא קמצו, והמשרתים הכינו את המיחם, ומן המלון הטוב, מלון גראף אשר בזכרון אז, הביאו לנו אוכל וכל טוב. היתה לנו הרוחה… שלחנו את העגלות לחיפה, ואנחנו השלמנו עם הצורך לראות פה מנוחה ימים אחדים. ומקרב לב ברכנו את הפקידות, אשר בימי שובבותה הכינה לנו בית מנוחה נהדר כזה.

אכלנו ושתינו וסעדנו את לבותינו, וגם הדר. יפה בא אלינו לבקרנו ולצוות על הסדרים, הנהוגים באנשים טעוני־הסגר כמונו. הלילה ליל הושענא־רבא, ליל שמורים בבתי התפלה לאחינו, ואנחנו הלכנו איש־איש לחדרו לישון ולנוח מנדודי שני הימים האחרונים. ואולם, כפי הנראה, נקבע ליל הושענא־רבא ללא־שינה, או אולי עוד טרם תמו ימי נדודינו, וגם הלילה הזה היינו ערים מפני סבות שונות, שלא היו תלויות בנו, כי אם בכרים ובכסתות אשר הובאו לנו ממחסני בית החולים. הפשפשים והפרעושים, הפראים הקטנים האלה, שהיו אמונים כל ימיהם עלי העצמות היבשות של הפועלים העברים החולים ועל הדם הבוער של מוכי הקדחת, השתערו עלינו ועל דמנו השוקט ויאכלו אותנו בכל פה. ממחרת אחזנו ב“אמצעים” הנחוצים במלחמה עם הגוי המר והנמהר הזה, והכרענו אותם. וכך בלינו את הימים האחרונים של החג סגורים בתוך חצר בית החולים, וכל דאגתנו היתה לבל יחלה מי מחבורתנו הקטנה וכי יעברו עלינו ימי ההסגר בשלום. ואם כי אכלנו ושתינו וטילנו בתוך הגן כחפצנו, בכל זאת ידענו, כי שומרים עלינו יומם ולילה מבחוץ, וטעמנו טעם אסירים…

ביום השלישי בא הרופא ועוזריו הסניטריים המטהרים ויזרקו עלינו מי־חטאת, ואת כל בגדינו וחפצינו הביאו לחדר סגור, ויטהרו ויקדשו אותם ככל חקי הטהרה והנקיון. אז קראו לנו דרור ממאסרנו. עברנו אל המלון והננו כאחד האדם. אחד־העם הלך לו אל ועד המושבה לחקור את חקירותיו בדבר מצב המושבה ומוסדותיה. היום ההוא הודיעו בני המושבה, כי לא יתנו לאחד־העם לצאת מן המושבה, עד אשר יבוא וישתתף בחג, שהם מכינים לכבודו בגן המושבה, היו נאומים ושירים ודקלומים עד הלילה, ואחרי כן תהלוכה על פני רחובות המושבה והדלקות ורקודים ומחולות, כנהוג אז בארץ ישראל.

אבל עד מתי נהיה יושבים פה, ואיזה הדרך נבוא ליפו? שמענו כי לבני זכרון יעקב אין נותנים לבוא ליפו, ואולם בין חדרה ויפו מהלך העגלות לא נפסק. אבל חדרה זהירה מאד ושומרת על ההסגר, כי מפחדת המושבה פן יקרה בתוכה איזה מקרה של חולירע, ואז תסגר עליה יפו העיר, ולא תמצא את צרכיה בשביל המושבה. העגלות הולכות מחדרה ליפו פעמים בשבוע, ובכל עגלה אך חמשה מקומות לנוסעים; ומי יודע, אם תתן אותנו חדרה לבוא אליה גם עתה, אחרי כלות לנו ימי ההסגר בזכרון; ולו גם תתן אותנו להכנס אל המושבה,–אם ובכמה זמן יתנו לנו מקומות בתוך עגלותיהם, ההולכות ליפו? הן לנו זה שבוע תמים בדרך חיפה־יפו,–וכמה זמן נתגלגל עוד בדרכים ובמושבות?

כתבתי לבני חדרה מכתב מלא מרורות על הנהגתם אתנו “בלילה ההוא”, ובקשתי מאת ראשי המושבה לבל יוסיפו למצות עמנו את כל עומק הדין ולבל ישכחו, כי בתוכנו–אחד־העם. ממחרת קבלתי תשובה מאת המוכתר של המושבה, כתוב בסגנון מחוסר הבטחות על אדות מספר המקומות, אשר יתנו לחבורתנו בתוך העגלות ההולכות ליפו, אבל בכל זאת מודיעים לנו, כי נבוא לחדרה ביום השלישי בצהרים. המכתב לא דבר אמנם רכות והתנצלות, ובכל זאת החלטנו ללכת לחדרה ביום הבא, המיועד מאת המושבה. טוב לנו לשבת בחדרה, במקום אשר נוכל לקוות לבוא לכל הפחות אחד־אחד ליפו. בלב נוקף יצאנו מזכרון ללכת לחדרה, להפקיד את גורלנו בידי האנשים הקשים שמה.

אנו הולכים וקרבים אל המושבה, ונשא עינינו והנה שפעת רוכבים עפים־טסים למול עגלותינו. מרחוק ראינו את הרוכבים כבדואים וסוסיהם דוהרים ומגמאים ארץ במרוצתם. לבב הנשים מת בקרבן: עוד גם זה יחסר לנו,–אורחת בדואים תתנפל עלינו בדרך… ורגעים אחדים לא עברו, והנה סבבו הרוכבים, כארבעים איש, את עגלותינו ביריות מרובים ומאקדחים, ועוד טרם מצאנו את מחשבותינו, ואחד הרוכבים קרא בקול:

–יחי אחד־העם!

–הידד!–ענו ה“בידואים”, ועוד הפעם קריאות לכבוד יתר הנוסעים בעגלתנו, והרוכבים עונים בקולות וביריות. זאת היתה הפגישה הראשונה לכבוד אחד־העם על גבול המושבה. לסוסי המרוץ של חדרה יצא שם במושבות, וצעיריה היו מתהדרים בסוסתיהם וברכיבתם, והמה עשו לפני עגלתנו את כל נפלאותיהם כפי תורת המרוץ של הבידואים, עד אשר באנו אל קצה רחוב המושבה. שם הראו הרוכבים עוד הפעם את גבורותיהם ואת מהירותם לרכוב ולקפוץ בשבתם על גבי סוסיהם המהירים, ואחר כן נגש אל עגלתנו רופא המושבה, ויפנה אל אחד־העם ויאמר לו, כי עוד הפעם הוא רואה לפניו גדר ההסגר, ועליו לעבור דרכה. לפנינו היתה גדר חיה של ילדים, לבושים בגדי חג ופרחים בידיהם, ועל אחד־העם היה לעבור דרך הגדר החיה והמקסימה הזאת. בתרועה ובקול שירה הביא הקהל אותנו אל בית אחד מראשי העדה. שם הכינו כרה גדולה לכולנו ולכל נכבדי המושבה, שהיו לבושים כולם בגדי־שבת, ויאכלו לחם לפני אחד־העם וישתדלו לכפר על הנהגתם. בלילה נתאספו הפועלים וידליקו מדורות אש ויזמרו וירקדו וישוחחו עם אחד־העם על אדות עבודתם בארץ וחלקם בתחיתה. וממחרת היום שלחו את שתי עגלותינו בדרך ליפו, ואחד מחברי ועד המושבה מר יעקב סמסונוב הלך אתנו להביא אותנו עד יפו, ולהסיר מלפנינו כל מכשול ומעצור בדרך. הרגישו האנשים, כי הגדישו את הסאה בלילה ההוא, כי גדולה הכנסת אורח כאחד־העם יותר מפוליטיקה של רופאים,–וככל אשר יכלו התאמצו להיטיב אתנו, ונסלח להם.

וביום הרביעי לעת ערב באנו ליפו, לתל אביב.

ד. טול קורה, טול קיסם.

קודם או מאוחר,–אך סוף־סוף, בטוחים אנו, יקיץ הקץ גם על שאלת הבנק הלאומי. אין כל ספק עוד, כי ענין הבנק יהיה לאחת מן השאלות הבוערות. יעמידו בודאי את שאלת הבנק על חודה: האם צריכים המוסדות הכספיים של התנועה הלאומית להיות כלי־שרת בידי העבודה בארץ ישראל, או לא? האם הבנק, יציר כפיו של הרצל ומכשיר הכרחי של הציוניות, הוא בנמצא, או איננו?

בזמנו בקש אותי המנוח ד"ר יחיאל צלנוב להתאפק. אבל עכשיו כבר הגיעה השעה לספר את המאורע, אשר יאיר נתיב על שאלת הבנק. גם בתור משפט ספרותי יחיד במינו ראוי המאורע הזה להרשם לכל פרטיו, ואני מתכונן לעכב את הקורא עליהם במשך פרקים אחדים. זוהי שאלה תמידית אצלנו, שאלה שאנו מוכרחים לתת לה פתרונים.

בראשית הקיץ תר“ע נטשה המלחמה מקרב הציונים ברוסיה נגד מפלגת דוד ולפסון ורעיו, תופסי ההסתדרות הלאומית אז, אשר גם בקונגרס התשיעי בהמבורג לא חפצו בשום אופן להניח את מקומם בראש ההנהלה הציונית. האטמוספירה הציונית היתה אז מלאה גפרית ואש מתלקחת. רבים ידעו את הסוד, שבאמת הקונגרס ההמבורגי לא נגמר, ואך נסגר לפי שעה, עד אשר ילכו שני הצדדים הנלחמים לבתיהם להחליף כח, להרבות צבאם ולצאת למלחמה כבדה ומכריעה. ולפסון ואנשיו שמו פניהם לבקש עזרה בין הציונים במערב אירופה. בבלגיה ובאנגליה נשא אז מי־שהיה־ נשיא נאומים נגד המורדים “הרוסים” בהצלחה רבה, וגם אמר אז לעבור את האוקינוס ולעשות לו נפשות גם באמריקה ובקנדה.–לא טמנו את ידיהם בצלחת גם הרוסים, המתפרצים מפני “מלכות בית דוד”, והעתונים של המרכז הציוני ברוסיה אז, ה”רזסוויט" ו“העולם”, אבדו את הכח העוצר של המשמעת המפלגתית, ויצאו לרנן אחרי האיש, שעוד היה נשיא שלהם, לבקר את מעשיו ולהראות על ענינים שלא מן הנמוס.

נקל להבין את הרגשות, שמלחמה הזאת עוררה בקרב אנשים מן הצד, בלבות אנשים שאין להם כל צורך וכל חפץ מיוחד להתעטר בעטרת גבאות ומורשיות בהנהלה הציונית, וכל משאת נפשם לראות את העבודה הלאומית נעשית ומוצלחת. ראו והשתוממו לראות אנשים, המתאמרים לנושאי דגלי התנועה הלאומית בראש ההמונים, רָבים ונלחמים ביניהם באתם הנמוסים ובאותם הדרכים, שכמוהם המה רואים בעסקי הקהלות בכל ימות החול, באין כל רוח־אלהים מרחפת על שדה המלחמה, ולכל מראה עינים אך קומה זקופה דוחקת רגלי השכינה. האנשים, אשר להם אחת היא מי ילך בראש, ואך כי ילכו, ובלכתם ימשכו אחריהם המונים,–אלה סבלו מאד למראה החרפה הגדולה, שהמלחמה הזו ממיטה עלינו ועל תנועתנו לעיני כל מתנגדינו הרבים והעצומים, ונותנת מקום רחב־ידים לכל שטן הבוחר בירושלם ובתחיתנו בציון לקטרג על כל העבודה הלאומית. וגדול היה הרצון לקרא בקול גדול אל שני הלוחמים לא־לשם־שמים האלה: “חדלו לכם, אספו ידיכם ואל תהיו לבוז ואל תעטו חרפה על הדגל, אשר כמו עליו יצאתם לריב!”

וקריאה כזו מצאה לה אז באמת מקום בעתון היומי היחידי שהיה יוצא אז בוילנא, ב“הד־הזמן”. הזמן היה מוכשר לכך. שני הצדדים התקבצו אז לקונפרנציה לברלין, למנות ולספור בפעם האחרונה, בטרם שתפרוץ המלחמה בקונגרס העשירי הבא, את הכחות הנלחמים. אז היתה באמת תקוה לפני כל אלה, אשר לבוז ולשאט־נפש היתה להם כל “מלחמת אראלים” זאת, לאמר להאדונים לחדול מריב ולמצא אזנים לדבריהם. הסופר קרא למאמרו: “טול קורה, טול קיסם”, והעיר על המגרעות של שני הצדדים, המערבים מזה והמזרחים מזה. הלא כה דבריו:

“נשיא הציונים מכין עצמו להקונגרס הבא, אל המלחמה אשר יערכו עליו “המזרחים”. הוא עובר בכל ארצות המערב, וגם אומרים כי יעבור את האוקינוס לעשות לו נפשות באמריקה ובקנדה. באנגליה נחל נצחונות מאת ההמון הציוני, ואף כי יודעי־חן מכירים את ערכם של הנצחונות האלה ויודעים באיזה דרכים חוטפים מחיאות כפים, בכל זאת נפש ה”מזרחים" מרה להם על האובציות, הנופלות בחלקו של מר ולפסון, וכבר שמענו את “העולם”, העתון של המרכז הציוני ברוסיה, מרנן אחרי מעשיו ודרישותיו של האדון ולפסון, מבקר את דבריו ומראה על אי־הנמוס שבהם…"

והנה בנמוסיות יתרה לא חשדנו את מר ולפסון גם באותם הימים, קודם הקונגרס האחרון, בשעה שהיה גם “העולם” בקהל המושבעים לתַנות תהלת מנהיג הציוניים ולמחות כף ולקרא לפניו אברך. ואולם אם עתה כבר החליט, כפי הנראה, המרכז ברוסיה להשיב מלחמה שערה, להגן על זכויותיו בתוך ההסתדרות הכללית של הציונות, אנו רוצים להזכיר לבעלי המרכז את הפתגם הנודע על דבר “קורה וקיסם”. המרכז ברוסיה צריך להשתדל לקשט גם את עצמו בחפצו לקשט את אחרים.

הן צריך להודות, כי הציונים ברוסיה לא השתדלו להעלות מבחיריהם אל המרכז הכללי של הציונים. היהדות ברוסיה איננה עשירה באנשים פוליטיים, באשר כל עבודה פוליטית לא היתה שם בכלל, בפרט להעסקנים מקרב היהודים. תחת זאת רבו ברוסיה יהודים מלאי תרבות עברית,ומקרב אלה, מן החכמים והסופרים, צריך היה ואפשר היה להביא אל ההסתדרות הציונית. חברי הועד הפועל מתוך אלה היו בודאי שומרים את “השכינה” הציונית בתוך ההסתדרות, והיו מעכבים את גלותה ולא היו נותנים לרוח הקדש להסתלק מהקונגרסים ומעל הבמה הגדולה, אשר יצרה התנועה הכבירה הזאת בקרב עמנו. הנה עתה “העולם” מיצר ודואג על “הסוחרות”, על הנשמה הבלתי־טהורה הזו, אשר מר ולפסון משתדל לפחת באף הציונות, והאורגן של ה“מזרחים” שוכח, כי גם המה התהללו כל הימים באנשי המעשה, ויבעטו בכל המטיף ל“קולטורה” בתוך התנועה הלאומית, וגם אחד העם נדחף מקרב הציונות בגלל אשר לא יצא במחולות “המעשיים”…

המרכז הציוני ברוסיה בחר ב“אנשי מעשה” מקרבו ויעלה אותם לחברי הועד הפועל הגדול וישם מקרבם דירקטורים להבנק הלאומי, ותחת אשר הדירקטורים מיהודי המזרח צריכים היו להיות השמן הטוב במוסדות הכספים של הציונות, תחת אשר עליהם היה לשמור במקדש הזהב הזה את משמרת הקדש, הנה היו המה–ודוקא המה–המחללים את המקדש וקדשיו.

רחוק מלבנו להלל את האדונים ולפסון, קאן וגרינברג ויתר הדירקטורים אשר במערב אירופה. לא ראינו את האדונים האלה משתתפים בכספם הפרטי לא בגאולת הארץ ולא בתחית התעשיה בארץ ישראל. מכל מעשיהם אנו רואים ונוכחים, כי אין לבם אל ארץ אבותינו, אינם מאמינים בכחות התפתחותה. ולכן המה נמנעים מלהניח את מעותיהם המה בעסקי הארץ. אבל–וזאת צריך לאמר– אין האדונים הדירקטורים שבמערב משתדלים להשתמש בכסף הבנק הלאומי גם לטובתם הפרטית ולהנאתם העצמית. ולדאבון הלב אי־אפשר לאמר כזאת על הדירקטורים של הבנק הלאומי מאחינו שברוסיה…

מה יעשו אנשי המרכז של הציונים ברוסיה, אם מעל הבמה יוכיח אותם מר ולפסון ויראה להם את הקרדיטים הגדולים, שהדירקטורים הרוסים משתמשים בהם בקופת הבנק הלאומי? אנה ישאו אז את חרפתם לעיני יתר הצירים? והאדון ולפסון הלא יודע את אשר ידוע ליחידי סגולה, שברוסיה ישנם דירקטורים שהמה חייבים לקופת הבנק הלאומי תמיד כמאתים אלף רובל האחד! יוכל היות, כי העסקים על חוף הים הבַּלטי המה מוצלחים, כי המסחר בדגים מלוחים “עולה כפורחת”, אבל האם לתכלית זו נוסד הבנק הציוני, והאם יוכל דירקטור, המשתמש בקרדיט גדול כזה לטובתו ולהנאתו, להגן על האינטרסים הלאומיים של הבנק הלאומי ולהשתדל, כי יגדיל את פעולתו בארץ ישראל? אתם ידעתם את האיש הזה ולפסון; הוא איננו מן הבישנים. הוא יגלה לכם מעל הבמה מה שהוא מגלה לעת־עתה רק לצנועין–את הסוד, כי הוא דרש בכל עוז ליסד סניפים של הבנק הציוני בכל ערי ארץ־ישראל, ואך הד“ר נ. קצנלסון, הדירקטור של הבנק, הנבחר מקרב הרוסים, מהר לבא ללונדון והתיצב כצר נגד פתיחת סניפים חדשים; זה הד”ר קצנלסון שהתנגד בשעתו, בעת הקונגרס השמיני, לפתיחת המחלקה גם בחיפה. הלא שמענו מעל במת הקונגרס האחרון, עד כמה מר ולפסון הוא מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, ובטוח אני, כי הוא יפליא את מכות־לחייכם במספר הקרדיטים של הדירקטורים אשר בחרתם. הוא יראה לכם, כי אך טוב להדירקטור ברוסיה, במקום ששער הרבית גבוה תמיד, להשתמש במאות אלפי רובל בכסף לונדון ברבית קטנה מאד, כי על כן דירקטורים המה…

וזאת הלא באמת נבלה היא. מאתים אלף רובל זהו בכסף ארץ־ישראל יותר מחצי מיליון פרנק. אם תבואו ותצרפו את כל הסכומים, שנתנה הקרן הקימת בהלואה, עפ"י ערבות הבנק ועל פי אפותיקי ובמשכון הבתים והפרדסים והגנות, לשתי החברות לבנין בתים ביפו ובחיפה, לכל בעלי הפרדסים והשקדים ביהודה, לכל הנוטעים ואגודות משותפות, לא יצא לכם סכום גדול כזה. ולוקחי ההלואות האלה, היושבים בארץ ישראל ויוצרים את התחיה הלאומית, הלא משלמים רבית כפלים מכפי שמשלמים האדונים הדירקטורים! ובכמה השתדלות, בכמה הוצאות עלו ההלואות לבני ארץ ישראל, ולעומת זה–באיזו קלות “מושך”– כפי הטרמינולוגיה הבנקאית–האדון הדירקטור את סכום־חפצו מלונדון למקום שיעלה לרצון לפניו!

האם לפלא הוא, איפוא, אם הדירקטורים הרוסים המה תמיד העוצרים בעד כל עבודה מעשית בא"י, עבודה מעשית, אשר תדרוש התרכזות הכספים של התנועה בארץ אבות? האם לפלא הוא כי פתיחת הסניף בצפת נדחתה לעת־עתה?

את הדבר הזה צריך היה “העולם” לשום אל לבו בטרם יצא במלחמת דברים נגד מר ולפסון. המרכז הרוסי צריך להשתדל לקשט את עצמו תחלה, לטהר את חוג האנשים, אשר מנה מקרבם נשיאים ומורשים ודירקטורים. יקבע נא המרכז חק ולא יעבר, כי כל הנמנה לדירקטור של הבנק הציוני אינו רשאי להשתמש בשום קרדיט, וישים לב שלא יהיה בזה שום מקום להערמה ולגנבת־דעת. מובן, כי אז יצטרך לבחור בדירקטורים חדשים; אז, מובן, יעזבו את מקומם כל אלה הדירקטורים, אשר מעולם לא עבדו תחת דגל חבת ציון וגם אל מחנה הציונים נספחו במקרה. אבל אז ידעו, כי הנבחרים החדשים הולכים לשמור את משמרת הרעיון של התחיה. המה, הדירקטורים החדשים האלה, שאין להם אינטרסים שלהם, שלא יוכלו להשתמש בכספו של הבנק אף אם יהיה מונח בלונדון, לא יתנגדו לעולם להעביר את כסף התנועה לא"י; אדרבא, המה ישתדלו בזה, כדי שיפעל הבנק הלאומי וימלא את תפקידו, אשר נוצר למענו–להיות כלי־שרת בידי התחיה העברית בארץ העברים.

אם כזאת תעשו, אז תפילו מידי ולפסון את החרב. עוד זאת: אז לא יהיה מר ולפסון מסוכן, ואפשר יהיה לכם גם לעבוד שכם אחד עם האיש הזה. הן סוף־סוף אינו עוד מן הגרועים.

אך זכרו נא ואל תשכחו, כי עליכם לקשט גם את עצמכם…

לונדון. N. N.

ה. בעל הפצצה.

כותב המאמר ההוא הייתי–אנכי. אנכי מצאתי את הרגע ההוא מוכשר לפרסום דברים כאלה. אנכי–יושב ארץ־ישראל, ועל פי מצבי יודע ומכיר את עניני הישוב ראיתי את השבר, אשר הָשבר אז הישוב גם הכפרי, גם המסחרי: אין קונה אדמה, והעסקים נהרסים; הפרדסנים בפתח־תקוה פורשים בידיהם להשיג הלואות בכל תנאים שיהיו, ואין ידם משגת; בית החרשת של שטיין פשט את הרגל וקרסולי רבים מעדו; עסקי החברה “עתיד”, זאת החברה, שהביאה חיים ותנועה יהודית בחיפה, עיר העתיד ושער הגליל–התמוטטו מאד. ויש לנו בנק בארץ ישראל, שתעודתו לשמור על כל הענינים האלה של הישוב החדש, והבנק הזה אמנם מיצר ודואג על המצב הזה, אבל אין עוזר ותומך בימינו מצד הגבוהים עליו, הנשיאים והדירקטורים, היושבים להם מרומים באירופה ועושים ביניהם מלחמות ומתעסקים ב“פוליטיקה”. אז מצאתי את עצמי מחויב לדרוך את קשתי. התכונתי לבלתי הטיל שאון גדול במאמרי זה ולבלי להרעיש את הלבבות בקרב המוני הציונים. לא חתמתי את שמי עליו ורק No No, שאינו אומר כלום, ונרשם מקום מוצאו של המכתב לונדון רק למען ידעו, שהידיעות המובאות בתוך המאמר הזה נכונות, לכל הפחות–קרובות אל המציאות. בלי כל ספק, הרושם היה בודאי יותר חזק, לו חתמתי את שמי, סופר המפרסם בדפוס עשרות־שנים אחדות את דבריו ולא נמצא בדאי, ושהתמחה קצת גם בספרות המסחרית ברוסית, והוא גם מתושבי ארץ־ישראל וקרוב אל הספירות הציוניות. אולם, כאמור, אנכי לא חפצתי בסופה ובסערה וברשמים חזקים, ורק “רמיזא לחכימא”, כי הנאספים אז לקונפרנציה בברלין, ובכלל כל מי שצריך לדעת, ידעו, כי יש עין רואה את הקיסמים ואת הקורות ולכן ישפרו נא מעשיהם.

והמאמר הזה הרעים על הנאספים אז בברלין ככדור מפוצץ. המנוח לוינסקי קרא למאמר הזה ב“השלח”–פצצה. ואמנם הוא השיג את המטרה העקרית. שני הצדדים הנלחמים קבלו שניהם את שלהם, והקונפרנציה הברלינית, כידוע, נגמרה “בשלום”,–אלה התנאים, שגכתבו ונחתמו אז ונתגשמו אח"כ בקונגרס העשירי בבזיליאה…

אך בכל זאת, ואולי בגלל זאת, החליטו להחליש את הרושם של המאמר–הפצצה. אולי כבר ידע ולפסון אז, כי סוף “השלום” בבזיליאה–לעזוב בידו וביד חבריו את הבנקים הלאומיים ואת המוסדות הכספיים של התנועה הציונית, וצריך היה אפוא לטהר את המוסדות האלה ולנקותם מכל שמץ בקרת. ולכן שלח ולפסון מברלין טלגרמה למערכת “הד־הזמן” (כ' סיון תר"ע, מספר 132) ויכחש את כל הידיעות של המאמר “טול קיסם, טול קורה”, ויקרא להן, באתה היהירות והרחבת הדעת שולפסון היה מתנהג עם “נתיניו”–“דבת שוא מחוצפת, בדויה מלב”. אבל תכף להדפסת הטלגרמה הזאת של נשיא ההסתדרות ציונית, הודיעה מערכת “הד־הזמן” מצדה גם היא, כי “כותב המאמר ידוע לה בתור אחד העסקנים הציוניים המפורסמים, ולאיש נאמן ובר־סמכא בכל הנוגע לעניני הציונות”. ומכיון שכך, חקרו ודרשו ונודע שם הסופר, ואחדים מגדולי הציונים, חברים לעבודה לאומית, פנו במכתביהם אלי ושאלוני על ככה. אנכי, כמובן, הודיתי והודעתי, כי ידיעותי נכונות, ודרשתי כי החפץ להכחישן יקראני למשפט, איזה משפט שיחפצו, ואז יראו ויוכחו, כי אין חלקי עם המוציאים “דבת שוא מחוצפת בדויה מלב”, בלשונו של האדון נשיא ההסתדרות. דרשתי בכל תוקף כי יקראוני למשפט. דרשתי את זאת, יען וביען כי אם אמנם מטרה אחת, עיונית, הושגה: הראשים חדלו לריב ועשו שלום ביניהם; אבל הלא היתה לפני עוד מטרה אחת, מעשית. אנכי הלא גם חפצתי, כי יפשפשו הדירקטורים במעשיהם ויחדלו להשתמש בקרדיטים לעצמם בעסקיהם בארצותיהם; כי יביא הבנק הלאומי את כל אמצעיו הכספיים לארץ־ישראל, אך ורק לעסקי הישוב והמסחר והחרשת שמה; כי לא ינועו הקפיטלים המעטים, אשר הביאו בני ישראל בשביל עניני הלאום הישראלי בארץ תחיתו–בכל איי יון ושוקי סטמבול ומצרים וגדות הים בלטי ועל כל “שבעה ימים” ולא יתגודדו לאגודות ולא יתפוצצו לבנקים רבים, ואך בנק אחד יהיה וכלו, על כל כספיו ואמצעיו, יעבוד את עבודת הישוב הארצישראלי וישרת אותו; כי יקל מעט הלחץ והדחק, אשר יסבול האכר והסוחר והחרש והמסגר וכל בני הישוב ומוסדות התחיה בארץ ישראל. הלא זאת היתה מטרת מאמרי, שהיה צריך להיות כעין אזהרה, ספר זכרון ותוכחה לראשי ההנהלה, למען ידעו את אשר לפניהם. ואולם אם ראש ההנהלה מכחיש את הידיעות ע“ד יחסם של הדירקטורים, אזי הלא כל שנוים לא יעשו, והכל יהיה אפוא “כדאשתקד”–ובכן מה הועלתי בדברי? ואם ראש ההסתדרות, האדון ולפסון, כועס ובקצפו מחרף–”יופיטר, אתה כועס, ובכן לא צדקת!"

והחלטתי להשתדל כי יבא דבר מאמרי לפני המשפט, איזה שהוא, ואז יקוב הדין את ההר הגדול, השולט רמים על תנועתנו הלאומית ובעד כל אור בקרת יחסום. ישפטוי שופטי צדק–כתבתי לחברי בעבודתי–ומי אשר נמצא נעלב בדברי יקראני למשפט. דרשו אתם, חברים, את זאת.

ובשני לאוקטובר 1910 פנה הד“ר נ. קצנלסון לועד הפועל המצומצם בבקשה להושיב משפט־כבוד לשפוט אותי על מאמרי ב”הד־הזמן“, ובל”א לחדש ההוא הודיעני הוה“פ, כי לשופטים בזה הענין נמנו: ד”ר א. פרידמן, ד"ר היימן ופרופ' ורבורג, ומקום המשפט יהיה ברלין.

תכף לקבלת מכתב הועד הפועל ע“ד המשפט, בשמונה לנובמבר 1910, כתבתי לראש משפט־הכבוד, כי נכון אנכי לקראת המשפט, ואולם מפני שאין ביכלתי ללכת לברלין, ומפני כי חק כללי הוא שהתובע הולך אחר הנתבע, ומפני כי עפ”י הדין אין גוזרין על תושב בא“י ללכת לחו”ל, לכן בקשתי את הועד הפועל להזמין אותי לדין לפני משפט־ביפו, במקום מושבי. פה, על יד המשרד הארצי־ישראלי, עומד ומשמש משפט השלום, וביד הועה“פ המצומצם לקבוע בי”ד של שלשה מבין השופטים, והד"ר קצנלסון יוכל להיות בטוח, כי משפט־השלום ביפו ישמור על כל זכויותיו.

ואולם אם לא ימצא משפט־הכבוד את היכולת להסכים לבקשתי, להעביר את המשפט ליפו, וידרוש דוקא לברר את המשפט בברלין מבלעדי ושלא בפני, אזי אנכי מבקש מאת משפט השלום, כי טרם יקרב לשפוט אותי ידרוש מאת משרד “אוצר ההתישבות” את כל הבילנסים החדשיים של שלש השנים האחרונות עם רשימות החובות, שאנשים ובנקים ברוסיה חיבים, ויבדקו את הרשימות האלו. אז אולי יפטרני משפט־הכבוד ולא יקראני לדין. ואם גם אחרי זה ימצא משפט־הכבוד לנכון להמשיך את הדין, אזי ישלח נא לי בטובו את השאלות ואני לא אמנע מלהשיב עליהן.

“ומוכרח אני להוסיף עוד דברים אחדים. אין לי הכבוד לדעת את שנים מן השופטים הנכבדים, ולכן אינני יודע אם כלם יודעים את השפה העברית, שבה נכתב המאמר, שבשבילו אני נאשם. בגלל זאת אני מתכבד לבקש את כבוד משפט־הכבוד לשלוח לי את תרגום מאמרי לאשכנזית. ירא אני פן יאשימו אותי ע”י תרגום לא־נכון בדברים שלא אמרתי. פחדי זה יש לו על מה לסמוך. הנה הד“ר קצנלסון במכתב־תלונתו אל הועה”פ המצומצם אומר, כי אנכי אמרתי שהוא “אנעקטירט” מכספי הבנק, היינו לקח ושם בכליו, בעת אשר מאמרי מדבר רק על אדות מלוה."

על בקשותי אלה הודיעני ראש משפט־הכבוד, הד“ר פרידמן, כי הועד הפועל המצומצם דחה את השתדלותי והחליט להשאיר את מקום המשפט בברלין, ובנוגע לדרישתי להביא מלונדון את הבילנסים, הנה יעיין בזה משפט־הכבוד. אל המכתב הזה צרפו גם את תרגום המאמר ב”הד־הזמן" ודרשו ממני להשיבם אם אני מאשר את התרגום וקבעו לי זמן לתשובתי.

מהרתי להודיע להד"ר פרידמן במכתבי מן 5 דצמבר 1910, את הסכמתי להיות נשפט גם בברלין. “ואולם–כתבתי לו–אנכי לא אוכל לבא בעצמי למקום רחוק כזה, ואני משתדל למצא לי אנשים מקרב הקרובים יותר ממני למקום המשפט, שיָגֵנו על האינטרסים שלי בעת המשפט בברלין”. הודעתיו גם כן כי מאשר אני את התרגום האשכנזי של המאמר, אם כי גוף המאמר עוד טרם היה אז בידי, ורק דרשתי בכל תוקף כי משפט־הכבוד יצו להביא מלונדון, מאת משרד הבנק, את הבילנסים החדשים של שלש השנים האחרונות בצירוף הרשימות של הדביטורים ברוסיה. “על הדרישה הזאת–כתבתי–לא אוכל לותר בשום אופן, יען כי כל מה שהאשמתי את הדירקטורים נאמר על יסוד הידיעות, שבאו ברשימות הרצופות אל הבילנסים הנזכרים”.

צרפתי למכתבי עוד בקשה קטנה: שלא יקבעו לי לתשובות על מכתבים זמנים קצרים, כי יתחשבו עם סדרי הפוסטה מא"י לאירופה בפרט בימי החורף, שאז יש שאניות פוסטה עוברות על פני חוף יפו ואינן סרות אליו כלל מפני הסערות על הים.

הנה כי כן עלי לבקש אנשים, אשר בידיהם אוכל למסור את עניני במשפט הזה. היו לי מכירים אחדים בברלין, שאולי לא היו משיבים ריקם את בקשתי להיות הטוען מצדי. ואולם דרושים תנאים רבים לטען שכזה: א) שיהיה בקי בעניני מסחר וחשבונות של בנקים; ב) שידע פרק בספרות בכלל, ועברית בפרט; ג) שיהיה ציוני רשמי, למען יוכל משפט־הכבוד להאמין לו את בדיקת הבילנסים וחשבונות הבנק ובקרתם;

ד) שיסכים לקבל על עצמו את העסק הזה, שמראש אפשר היה להבין כי המשפט ימשך ימים וירחים.–בין מכירי בברלין אמנם מצאתי איש אחד, שחשבתי עליו כי הוא מתאים לכל תנאַי, ואולם הוא היה חולה אז מחלה ממושכה, ולא נענה לבקשתי.

בצר לי, מבלי דעת אל מי לפנות, השלכתי יהבי, אפשר לומר, על המקרה. לקחתי את ספר הפרוטוקולים של הקונגרס התשיעי ומצאתי, כי איש אחד, שמצאתיו נבון־דבר ויודע את מצב הבנקים הלאומיים שלנו, דרש מעל במת הקונגרס כמעט אותן הדרישות, שדרשתי אנכי במאמרי שפרסמתי קודם הקונגרס ההוא, ושחתמתי את שמי עליהם מפורש, וגם במאמרי זה הנאשם. מן הדברים, שדבר האיש ומן הבקרת אשר נטה על מנהלי הבנקים, נוכחתי כי השקפותינו נושאת כמעט בד בבד, וכי יכול אני למסור בידי האיש הזה את עניני במשפט־הכבוד בלב שקט. חקרתי ודרשתי, והנה נכבד האיש הזה וגדול לציונים–חבר הועד הפועל–ואין בשביל עניני טוב ממנו. שמו הוא: יוליוס סימון מעיר מנהיים.

אבל דא עקא: מעולם לא נודעתי לאיש הזה והוא בודאי גם את שמי לא שמע. ובכן, מי יודע אם יואיל האיש לקבל על עצמו מַלאכוּת כבדה כזו. אמרתי לנסות את הצלחתי, ופניתי בבקשתי אל מר סימון.

ו. משא ומתן

והתשובה לא אחרה לבא. מר יוליוס סימון הודיעני, כי אף אמנם גם הוא דרש מבמת הקונגרס, כי בכל כספי הבנקים ישתמשו רק לטובת הישוב הארצישראלי, ואולם בכל זאת לא היתה דעתו מסכמת לעורר בקרת כזו על מנהלי הבנקים שלנו בדפוס, במאמרים בעתונים. הלא יש לנו ועד מפקח, ולכל חבר הועד ההוא הרשות למנוע את הבנק מכל מעשה שלא יֵעשה. הדבר היחידי, שהוא יכול לעשות בענין הזה–לברר את עצם הדבר, הכצעקתה שלי נעשתה, עד היכן הגיע הקרדיט של הד"ר קצנלסון, ואילו המה התנאים של הקרדיטים האלו.

מובן, כי שמחתי מאד על המכתב הזה, כי מצאתי לי מליץ טוען להגן על עניני במשפט־הכבוד במרחקים ושלא בפני; ולו עניתי, כי יש אשר שונות ההשקפות על ערה ופעולתה של העתונות, ואולם זוהי רק שאלה של טכסיס: באיזה אופן נוח יותר לפעול, אם במאמר פובליציסטי, או בדרשה מעל במת הקונגרס: בעיקר הענין, אין טוב לי ממנו, ואני בוחר בו להיות הטוען מצדי.

ובאותה העת, שפניתי לבקש לי טוען ועוד טרם ידעתי אם אמצאנו, כתבתי למשפט־הכבוד מגלה מפורטת בגרמנית. בה בארתי: א) שלא כנים הדברים בתלונתו של הד“ר ק”ס, שמאמרי מטיל אשמת לקיחה מכספי הבנק ורק אשמת מלוה: ב) הד“ר נ. ק”ס מנהל עניני מסחרו תחת הפירמה: “יוסף ק”ס ובניו, ליבוי ובברויסק“, למען לא יפרידו בין הד”ר אדם פרטי ובין בית מסחרו, שבאמת היינו הך; ג) הרשימות, הרצופות להבילנסים החדשיים במשך שלש השנים האחרונות, מעידות שהפירמה ק“ס היתה תמיד רק חייבת להקל”ב, וסכומי החובות היו מאות אלפי פרנקים, ולפעמים הגיעו גם עד חצי מיליון פר' ומעולם לא ירדו למטה ממאה–מאה וחמשים אלף פר'. ומשפט הכבוד מחויב להביא את הבילנסים עם הרשימות הרצופות ממשרד הבנק, ואין הלה יכול לומר: אין מגלין חשבונות פרטיים; ד) הפירמה ק“ס איננה בנקאית, ורק סוחרת במשלוח יער לאנגליה, ובכן אינה צריכה להיות הקורספונדנט של הקל”ב, בפרט אשר בבברויסק ישנם בנקים אחרים, שהקל“ב יכול היה למסור להם את עסקיו; ה) כי ערך הרבית גדול ברוסיה פי שנים מאשר באנגליה, ובכן הרויחה הפירמה ק”ס מן סכומי הקל“ב שהיו תחת ידה, בפרט אשר לא מדרכי הבנקים ברוסיה לתת קרדיטים סולו (Solo) לסוחרים; וטוב אפוא היה להפירמה ק”ס להשיג בכל פעם בעת הצורך סכומים מקופת הקל“ב. ומפני שהד”ר ק"ס הוא נשיא הבנק שלא על מנת לקבל פרס, לכן אין המנהל־הפקיד יכול להשיב אחרי דבריו ודרישותיו.

ובאופן כזה יכלתי לחשוב, כי אך טוב להד“ר ק”ס להתנגד להעברת כספי בנק לארץ ישראל, בפרט אשר היו לי עוד הוכחות לזה. בעת הקונגרס השמיני בהאג ישבה קומיסיה פלשתינאית, שגם אנכי הייתי בין חבריה. בין יתר הדברים, דרשו מאת מנהלי התנועה לפתוח סניפים של הבנק במקומות שונים בארץ ישראל, וביחוד בחיפה; וזה היה, כאשר ראו כבר גם מוכי־סנורים את כל הערך הגדול של חיפה, שער הגליל, לעבודת הישוב היהודי. מלבד ההוכחות, שיסודן בהכרה הפנימית, ברשמים שונים שקבלתי מכל היחס של הד“ר ק”ס לאופן העבודה המעשית בארץ־ישראל.

ואולם מן השאלות, שהציע לפנַי משפט־הכבוד בדרישה להשיב עליהן, נוכחתי כי את משפט־הכבוד מענין מאד דבר אחד, אשר לא עלה על לבי, כי ישאלוני על אודותיו. משפט־הכבוד השתדל לחקרני על דבר המקור אשר ממנו שאבתי את ידיעותי, והוא שאל אותי: מי הגיד לי כי הדירקטורים חייבים כסף? השאלה הזאת, יותר משהעליבה אותי, בהעלות על הדעת שמוכשר אני לגלות סוד, הנה עוד כסתה חרפה על משפט־הכבוד, שאינו שם לב אל מה שעיניו רואות ואל עצם הענין, אך משתדל לחקור ולדרוש, פן יכשילני פי ואתן לפניו איזה שעיר לעזאזל, איזה מן הפקידים אשר, לפי השערתם, מידו באו לי הידיעות והמספרים. מובן, כי נתתי למשפט־הכבוד, על השאלה האינקוויזיטורית הזאת, תשובה “כהלכה”, למען ידעו… ובין כה קבלתי הסכמתו של הטוען שלי להתיצב לפני משפט־הכבוד מצדי, ואנכי נפטרתי מכל משא־ומתן עם משפט־הכבוד.

והטוען שלי נכנס בעבי הקורה של הענין. בראשונה מחה בכל תוקף, על אשר דחה משפט־הכבוד או הועה“פ המצומצם את בקשתי להעביר את משפטי ליפו מבלי כל אמתלא ונמוק. שנית עורר השתדלות להרחיק ממשפט־הכבוד את השופטים, האדונים ד”ר פרידמן והפרופ' ורבורג. את הראשון–יען כי מאתו יצאה ההצעה לכונן את המשפט הזה, ואת השני–מפני שהוא חבר הועד פועל המצומצם, שהוא בענין זה בתור בעל דין ואינו יכול להיות שופט. מלבד זה פנה הטוען בדרישות רבות אל הקולוניאל־בנק על אדות העסקים שלהם עם הדירקטורים ברוסיה. עתה נתחלפה השיטה: משפט־הכבוד חדל להאיץ בנתבע ולתת לו זמנים קצובים לתשובה, ויהי להפך: המשפט נמשך זמן רב, נמשך בהלוך ושוב, ואין דרישה אחת של הטוען שלי מתמלאה מצד משפט השלום. לא הביאו גם את הבלנסים החדשיים, היינו את הרשימות הרצופות להם, אם כי דרשתי את זאת בכל תוקף. אבל הדבר נמצא בידים אמונות בידי איש ישר ונבון־דבר. הטוען שלי בדק ומצא, כי על פי התנאים בין הבנק ובין הדירקטורים, התעסקו האחרונים בכספי הבנק על פי דֶלְקֶרֶדר, היינו: אם האנשים ברוסיה לוו כסף הבנק הלונדוני ע"י הדירקטורים הרוסים, אז הדירקטורים ערבים לפני הבנק רק ברבע הסכומים, ושבעים וחמשה למאה חלים על אחריותו של הבנק היהודי. מובן, כי מעסקים “מוצלחים” כאלה, שאין בהם אף לחלוחית ואיזו שייכות רחוקה של ציונות, צריך להתרחק כמטחוי קשת.

ובנוגע לעצם הענין, הנה אמנם נמצא הדבר, כי הפירמה כצנלסון חייבת כסף להקולוניאל־בנק, והסכומים של החובות לא קטנים, ונמצא גם הסכום של חצי מליון פרנק אשר קצבתי אני במאמרי. ליום השלשים של חדש אוקטובר 1909 היה הסכום המגיע 187,060,90 רבלים, שזהו בערך כחצי מיליון פרנקים. ואולם פה נמצאה גם אשמתי. הסכום של החוב לא נרשם על חשבון לארא, כי אם על חשבון נאסטרא.

מה זה לארא ומה זה נאסטרא?

בספרי החשבונות של הבנקים (רק של הבנקים) יש שני מיני חשבונות: לארא ונאסטרא. הבנק של ראובן לקח כסף מאת הבנק של שמעון, אזי נעשה הבנק הראובני דיביטור–לארא; הכסף נמצא ברשותו של הראובני, שישלם אותו בזמן הקבוע מאתו. ואולם אם הבנק השמעוני מוסר להבנק הראובני סכומים לפקדון, שיהיה ברשותו של השמעוני לדרוש את כספו בכל עת שירצה, אזי נעשה הראובני דיביטור–נאסטרא. גם באופן הראשון גם באופן השני הבנק של ראובן חייב כסף להבנק של שמעון; ואולם באופן הראשון הכסף נמצא בגבול זמן קבוע ברשותו של ראובן, ולכן הוא אמנם בעל־חוב, דיביטור בלע“ז, אך דיביטור־לארא, בעת אשר באופן השני, שהכסף נמצא תמיד לפקודתו של הבנק השמעוני, הבנק הראובני הוא ג”כ בעל־חוב, אך דיביטור־נאסטרא.

ובספרי החשבונות של הקולוניאל־בנק נרשמים כל הסכומים, שהדירקטורים ברוסיה חייבים לו, דיביטורים־נאסטרא, היינו שסכומי החובות שלהם נמצאים תמיד לפקודת הבנק. אמנם הטוען מצדי דרוש דרש, שיוכיחו לו בתעודות ובספרי החשבונות, שאמנם צריך היה הבנק הקולוניאלי למסור את הסכומים לידי הדירקטורים, כי אך באופן כזה המה נעשים דיביטורים־נאסטרא; כן דרש להוכיח לו, אם היו הדירקטורים, שומרים את הסכומים, שהיו רשומים על חשבונם־נאסטרא, בבנקים אחרים, למען יהיו נכונים באמת תחת ידיהם לכל עת שידרוש הקול“ב את הסכומים מהם וכן כמות הרבית, שהדירקטורים קבלו מחיר פקדונותיהם בהבנקים ושהיו משלמים להקל”ב. ואולם את כל הדרישות האלו דחה משפט־הכבוד.

בגלל הדבר הזה, שמצד אחד נמצא הד“ר ק”ס באמת בעל־חוב להקל“ב, ובכמות שהזכרתי במאמרי; ומצד השני, הנה אני נכשלתי ב”טעות“, שהחוב נרשם בין הדיביטורים נאסטרא ולא לארא–היתה הצעה לגמור את המשפט ביני ובין הד”ר ק“ס בפשרה, היינו כי אכתוב מודעה־התנצלות, שטעות היתה בידי, שנתחלף לי נאסטרא בלארא. ואולם אנכי אמרתי, שאני מסכים להודיע את השגיאה, אבל יחד עם זה להראות את ערכה בנידון דידן. כי בנידון דידן, בשעה שאין הדירקטור בנקאי, אשר לו תמיד בכל עת במזומן ובמוכן הסכום שהוא חייב, ורק סוחר, שיש שהפרוטה מצויה אצלו ויש שאינה מצויה, ושבעל־החוב, הדיביטור בלע”ז, הוא דירקטור של אותו קולוניאל־בנק עצמו היינו האדון שלו,–אזי ההבדל האמתי, וגם הבוכהלטרי, של לארא ונאסטרא מפסיד הרבה מאד ממשקלו הערכי.

ובכן נמשך המשפט עוד הרבה זמן, בס“ה כשנה שלמה בערך, ויצא דיני מאת משפט־הכבוד, שבראשו ישב הד”ר א. פרידמן וחבריו היו הד"ר היימן והפרופ' ורבורג, שאני ראוי לתוכחה.

ז. אחרי מעשה בית־דין.

ואני קבלתי עלי את פסק בית־הדין. חטאתי, עויתי, פשעתי. אני כובש את פני בקרקע, יושב על הארץ, מניח אפר מקלה על ראשי, – הכל כדין המקבל נזיפה. על חטא שחטאתי בנאסטרא־לארא.

אבל…

אני שואל: אנה אנחנו עולים?

עם עני ואביון יצר לו בנק לטובת התחיה הלאומית. כבר אז עברו הימים אשר חשבנו, כי בכח הבנק אשר ניסד נוכל לפעול על הממשלה התורקית, לתת לה הלואות במחיר קונצסיות וצ’רטרים. כבר אז נוכחנו כלנו, כי אין כל ערך פוליטי להבנק שלנו. אבל תחת זאת ג“כ נוכחנו, כי בארץ עניה ובלתי־קולטורית כארץ־ישראל יש ויש ערך ישובי גדול לכל מוסד כספי, ואם המוסד הזה יציג לו למטרה לתמוך בעבודת הישוב העברי למראותיו השונים, אזי תהיה התמיכה הזאת לגורם נכבד מאד בכל מעשה התחיה בארץ, והרבה הרבה יקל לנו את מלחמת הישוב בארץ ההיא. הנה נוכחנו זאת מן העבודה של חברת אנגלו־פלשתינה בארץ־ישראל אם כי הוא ביסודו רק בנק מסחרי ולא ישובי. וככל אשר יגדל כחו של המוסד הכספי, התומך בידי החשוב היהודי, ככל אשר יוסיף הבנק היהודי בארץ־ישראל להתפתח ולהתרחב ולהגדיל את פעולתו בקרב הישוב היהודי, כן יתחזק ויתגדל ויתאדר הישוב ההוא. כל זה – אלף־בית, שאין כל צורך לבארו. והארץ עניה, והישוב קטן ודל, וכל פרוטה חדשה הבאה מן החוץ תופסת מקום. האמנם עוד צריך להוכיח ולהביא ראיות, שכל הכסף הנמצא באוצרות התנועה הציונית צריך להמצא אך בארץ ישראל? נניח, כי הכסף של הקל”ב הנמצא בידי אנשי חוץ, הן על פי חשבון לארא והן בנאסטרא, בטוח בלי כל ספק. אבל – שואל אני – מה להקל“ב ולכל העסקים ברוסיה ובמדינות חוץ? אם ישנם יחסים מסחריים בין לונדון ובין ליבוי, – יעשו את העסקים האלה בנקים אנגליים אחרים, ומה לנו ולהעסקים האלה? הלא מטרת הקל”ב ברורה לפנינו, – לעשות עסקים אך בארץ־ישראל, לתמוך אך בענינים האקונומיים של הישוב העברי שם!

והבנק הקולוניאלי, שאיננו מסכים להשקפה כזו, המחלק את כספו גם לאנשים ברוסיה, בלארא או בנאסטרא – הולך ונעשה עקר לא ילד לעולם. הנה מיום היותו עוד לא אבד הבנק כסף בארץ־ישראל, להפך: שם הוא רואה ברכה ורוחים בכל שנה ושנה, בעת אשר בעסקיו מחוץ לארץ־ישראל הוא מפסיד תמיד, מפסיד בכל אשר יפנה. הוא עשה עסקים במצרים – והפסיד. מצרים היא על גבול ארץ־ישראל; חברת אנגלו־פלשתינה, הקרובה אל עסקי מצרים קרבת מקום, לא נכנסה לתוך העסקים “המוצלחים” של מצרים, מפני טעם פשוט: מטרתה וחובתה של אפ"ק (אנגלו=פלשתינה קומפני) לעבוד את עבודת ארץ־ישראל; והבנק הלונדוני, המבקש ומחפש בכל כנפות הארץ עסקים טובים, נמצא גם להספקולנטים המצריים, ונפל בפח; הוא הפסיד בארץ יון, הפסיד בתורקיה, הפסיד ביחוד ברוסיה. הן יודעי חן, ואני בתוכם, ידענו את מצב אחד החשבונות וגם הוא חשבון דיביטור־נאסטרא של אחד הדירקטורים של סכום חמשים אלף רובל שסוף סוף סתמו עליו את הגולל. ואנחנו הלא יודעים היום כלנו את סופם של כל החשבונות ברוסיה אחרי המהפכה המדינית שם. הן כמעט מיליון רובל נשארו ברוסיה בידי סוכני הבנק הציוני שם, – נשארו עדי אובד!…

אינני בנקאי לפי מקצועי, אבל סוחר אנכי וצלול מוחי, ועיני מביטות ישר ונוכח אל המציאות. ואני הגבר ראיתי לפני שש עשרה שנה את בני פתח־תקוה מוציאים כעשרת אלפים פרנק לנסיעת הד“ר ברנשטין־כהן לאירופה, אשר שלחוהו לדפוק על הדלתות, אולי יצלח בידו להשיג בשבילם הלואה, ואמנם השיגו מלוה של מאה אלף פרנק. לא תמיכה, לא חלוקה, לא נדבה, ורק הלואה בטוחה, באפותיקי וברבית גדולה מזו שמחשבים על פי דיביט־נאסטרא… וזאת היא – פתח תקוה, מושבה בארץ־ישראל, מושבה הנותנת – גם אחרי מגרעותיה – כבוד וכח ואמונה לעבודת התחיה, מושבה שהגדילה את ההון היהודי בארץ היהודים בעשרות מיליון פרנק ועיני ראו זאת ולבי העברי הרגיש את ההרס, אשר התחולל אז על רבים על לא דבר, בגלל כסף נבזה ונמאס, המתגולל בחשבונות דיביט־נאסטרא בפנקסי הקל”ב, הבנק הארצישראלי שבלונדון. אני ראיתי והרגשתי זאת, ובעבור חושי בי, כתבתי מה שכתבתי. כתבתי, – ולמרות הנזיפה שקבלתי אוסיף ולא אחדל…

הנה “תל־אביב” מושך את הלבבות כל כך, הנה גדול מאד ערך העיר החדשה הזאת לענין הישוב, – גדול הרבה יתר מכפי שחושבים בגולה. גדול הערך גם במובן התרבותי הלאומי, גם במובן החנוך הצבורי של שבי־הגולה, גם במובן תחיתנו כלה. והנה העיר הזאת נוסדה בתחילה רק במלוה של רבע מיליון פרנק, – מלוה בטוח וברבית, שאין הקרן הקימת מקבלת כזו מאת יתר עסקיה. הקרן הקימת הרויחה, הבנק אנגלו־פלשתינה הרויח, והישוב העברי התגדל והתגבר, התאדר והתקדש.

חברת אנגלו־פלשתינה, הבנק בארץ ישראל – כמאה פקידים לו. כמאה פקידים – זאת אומרת: כמאה משפחות של יהודים יושבות בארץ־ישראל, מגדילות את הישוב, ומשתתפות בבנין הארץ. אנשים רואים חיים טובים בערך, קונים אדמה, נוטעים, מחיים זרע. לדבר הזה לבדו כבר יש ערך ישובי. אבל מה היא העבודה הישובית של הבנק בלונדון? מוציאים שם הוצאות גדולות ורבות מאד, כי החיים בעיר גדולה כלונדון דורשים באמת הרבה, – ולאיזה צורך? אמנם יודע ומבין אנכי, כי לכל עסק גדול שבאסיה נחוץ סוכן באחד המרכזים של העסקים באירופה, ובנק בארץ־ישראל מוכרח שיהיה לו בנק ממלא עסקיו באירופה. אבל את העבודה הזאת, לשמור ולעשות את כל העסקים, שעל הבנק הארצ־ישראלי שלנו למלא גם באירופה, אפשר למסור לאיזה בנק שהוא בלונדון, בהוצאות קטנות מאד, ובלי כל צורך להחזיק בלונדון משרד גדול עם מנהלים וסגנים והמון פקידים ודירה גדולה. “עבירה גוררת עבירה”, וההוצאות המרובות שבלונדון גוררות אחריהן השתדלות וחפץ לעשות “עסקים” במצרים וביון ובתורקיה וברוסיה וביתר המדינות, אולי יצלח להרויח, אולי אפשר יהיה לכסות מעט את ההוצאות הרבות.

אבל העסקים של הקל“ב בלונדון אינם מצליחים, ואנו רואים את הקפאון שורר בכל עבודתו. זה יותר מעשרים שנה עובד הבנק, ומספר המניות אינו נוסף שנה שנה או נוסף כמעט לא־כלום. ואין פלא: הרוחים שהוא נותן לבעלי המניות חם קטנים כל כך, עד כי המונים המונים מבעלי המניות אינם טורחים גם כדי לקבל את הדיווידנד הפעוט, שהוא קוצב אחרי התאמצות מרובה. פקדונות מן החוץ כמעט שאין לו, לבד מן הסכומים של האוצר הלאומי. ובעת אשר האפ”ק בארץ ישראל, שההון היסודי שלו קטן לפי הערך, הצליח לאסוף בארץ עניה ודלה פקדונות בסכומים גדולים, הנה הקל“ב, שביסודו הונח כמעט הון של ארבע מאות אלף לי”ש, מאסף פקדונות בסך־הכל, יחד עם סכומי הקרן הקימת, רק סכומים פעוטים. האם צריכים אנחנו עוד לראיות והוכחות, שאין לנו כל צורך להחזיק בנק מסודר, שהוצאותיו הרבות מכריחות אותו לעשות עסקים אשר לא יֵעשו – בלונדון או בכלל באירופה?

והשאלה היא יסודית: מה לנו ולמה לנו כל הבנק הזה הלונדוני? למה קבעו מקומו הראשי בלונדון, ולא בארץ־ישראל? הרצל הגאוני יצר את המכשיר הבנקאי לטובת התחיה הלאומית, ומטרתו להיות בנק בשביל ישובנו בארץ־ישראל. תפקידו הוא אפוא להיות מאסף מאת הגולה את האמצעים הכספיים ולהשתמש בהם לצרכי הישוב ולדרישותיו. הבנק הקולוניאלי צריך היה ליסד סניפים ולמנות סוכנים בכל תפוצות הגולה ולהיות מוסד־בינים דיקן ובטוח, בכל הדיקנות והבטוחות של כל בנק, בין הקהל העברי הרוצה להשתתף בכספיו בבנין הארץ והמאמין בתועלת המסחרית של השתתפות זו, ובין העבודה בארץ־ישראל. והבנק בארץ־ישראל היה רוכש לו בתוך הקהל בגולה את האמון והבטחון, ולא היה מוליכו שולל. תהיה סוכנות בלונדון, בליבוי, בריגא, באודיסא – בכל מקום, אבל כל הסוכניות הללו צריכות היו להיות קרדיטורים של הבנק הארצישראלי, ולא דיביטורים. הסוכניות צריכות היו להלוות את הבנק הארצישראלי, ולא להפך, כי הבנק הארצישראלי ילוה את מצרים ואת יון ואת ליבוי ואת ריגא ואת אודיסה וכו'. על הסוכניות האלה היה להשתדל להגדיל ולהאדיר את הבנק הארצישראלי, להרבות מספר קוני מניותיו, להשפיע על הקהל הגלותי כי ישקיע את חסכונותיו ואת פקדונותיו בנירות־ערך ארצ־ישראלים. ועל הבנק הארצישראלי היה לשמור מלכד את הקהל בגולה המאמין ובוטח בו, להשגיח כי לא יפול בפח של “מיסדי חברות” בעלי הזיות מחוסרות בסיס מסחרי וכלכלי, או של רמאים ועושים בלהטים. ואז היה ההון היסודי של הבנק הארץ־ישראלי כבר־כבר מגיע לאותו הסכום שקבע הרצל – שני מיליונים לי"ש, ובודאי היה הסכום הזה מתגדל עוד יותר אחרי “אתחלתא דגאולה”, אחרי התקיעה הראשונה לחרותנו, אחרי הכבוש הבריטי. הנה התגדלו הצרכים הכספיים בארץ־ישראל מאד. הארץ קמה לתחיה. גדול הצורך, גדול ההכרח במכשירים כספיים לנטל ולנשא את החיים הכלכליים ההולכים ומתפתחים על פני כל החזית: בחקלאות, במסחר, בתעשיה, בבנין ערים, באומנות. ובאין להנהלתנו הלאומית מוסד בנקאי מרכזי, הולכים ובונים במות־בנקים: לפועלים, לבעלי מלאכה, למפלגות, לאפותיקאות, להלואות. והקואופרציה האשראית לאגודותיה השונות נפתלת ומתלבטת ונלחמת על קיומה. “עדר עדר לבדו” ואוצרות של מרץ לאומי הולכים לאבדון, והעיקר – אין העבודה הדרושה נעשית.

ואני יודע, שהמומחים בעניני בנק שלנו יבטלו את דברי בתנועת־יד: “מה הסופרים יודעים בעניני בנק?” אבל במטותא מכם, איזו מומחים בנקאים נושאים אצלנו משרות דירקטורים של הקל"ב? גם נשיאי הבנק שלנו אינם בנקאים, ורק סוחרים, אולי גם נכבדים. ובנוגע לידיעותיהם ומומחיותם הבנקאית – מחומר אחד קורצנו, וסוף־סוף כמוהם כמוני אין אנו יודעים לברר בדיוק את ההבדל האמתי בין לארא ונאסטרא…

ואלה המומחים באמת שבין הפקידים, המסורים לרעיון העבודה בארץ־ישראל, הלא המה קובלים ומתאוננים תמיד חֶרש על המצב הבלתי־נורמלי של הבנק הלאומי שלנו: הבנק בארץ־ישראל, שצריך ויכול להתפתח, – מניחים לפניו תמיד מכשולים; והבנק הלונדוני, שאין לו גם זכות־קיום אחרי עבור תקופת הצ’רטרים, מתכלכל באופן מלאכותי וגוזל את הלשד מן הבנק הארצישראלי. האם מעט מספר ההצעות, לטובת הרחבת הבנק הלאומי והגדלת עבודתי בארץ ישראל, שהגישו להדירקטורים הפקידים ליבונטין ויעקבסון? אבל אלה הלא המה פקידים, ועוד חשודים במסירות לרעיון העבודה בארץ־ישראל ומאמינים בתחית הארץ ובהתפתחותה, ומי ישים אליהם לב? ברוך השם, בלונדון אין פקידים כמו אלה… אין אף לאחד מן הראשים שם זיקה כל שהיא לארץ־ישראל, לתחיתנו וגם לשפתנו הלאומית. חליפת המכתבים ביניהם ובין ארץ־ישראל היה תמיד בלועזית. ואם אין ראיה לדבר, אבל סימן וזכר הוא, סימפטומטי בלע"ז: אין ממנין ראש להנהלת הבנק הלונדוני אלא אם הוא נשוי נכרית…

ויותר מכל משמר שומרים תמיד הדירקטורים של הקולוניאל־בנק על עיקר אחד: לבל תהיה חלילה השפעה לבני ארץ ישראל על עבודת הבנק, ולבלי להפיל מידם של האדונים הדירקטורים בחו"ל את האפוטרופסות הנכבדה על הבנק הלאומי. שאלו נא את חברי “המועצה”, זאת המועצה עליה השלום שהיתה על יד הבנק ביפו, ויספרו לכם דברים מענינים…

ח. שפוט השופטים.

אין כל ספק בעיני, שבכל קונגרס ישובו ויעוררוּ את השאלה ע“ד השתתפות הצבור הארצישראלי, באיזה אופן שהחא, בהנהלת הבנק. הצירים הארצישראלים יעמדו על דרישתם בכל תוקף. ואני יודע, כי גם הטובים שבקרב הציונים בחו”ל אין לבותיהם נוטים, אולי, לשתף גם את הארצישראלים בהנהלת הבנקים. ויֵאמרו נא הדברים בפה מלא: יחס כזה מצד ראשי הציונות אל הקהל הארצישראלי הוא לא מן היושר ולא מן החכמה וגם לא מן התועלת. לא מן היושר – כי לכל עסקן צבורי היושב בארץ־ישראל עשר ידות בציונות מאשר לכל ציוני “רשמי” בחו"ל, וכי האם בשביל שלקח אדם מישראל והלך והתישב בארץ ישראל – הפסיד מציונותו? לא מן החכמה הצבורית, – כי האמנם יש באמת יכלת לנהל עבודה ישובית מבלי שאלת פי הצבור המתישב ואמר הן ומבלי השתתפותו? ולא מן התועלת, – על אודות זה חפצתי לאמר ביחוד דברים אחדים טרם נגמור את שיחתנו הפעם.

עוד לפני הרבה שנים, בשובי מן הקונגרס השמיני בהאג, “הרהרתי אחרי הקונגרס”. ראיתי בהאג את הנפתולים בין המפלגות. את התהו־ובהו בכל השאון, שקוראים לו עבודה, ומבלי ראות את רוח אלהים מרחפת על פני התהום הזה, ואך קטנות דמוחין ורדיפה אחרי גבאות, – אמרתי: אין זה בית אלהים ואין זה שער השמים. אולמי הקונגרס אינם בית־היוצר לתנועת התחיה של עמנו, והתשועה תבוא ממקום אחר, ממקום קדוש – מארץ־ישראל! עבודת התחיה של שָבֵי־הגולה לא היתה לבהלה, וזרוּעיהם לא נפלו על צחיח סלע. מלחמת חמשים שנה של הישוב החדש, ככל מלחמה, כבר הולידה גבורים הידעים לכלכל דבר צבורי, ענין לאומי. בארץ־ישראל יש קהל היודע את אשר לפניו, יש צבור שלא יתן לאנשי חו“ל, שאינו יכול לתתם להוליך אותו כבהמה בבקעה. והקהל הזה מטה שכמו לסבול את העול הקשה של הלאומיות העברית בארץ־ישראל, הוא ממלא את חובותיו הלאומיות בתנאים קשים מאד, אבל הוא גם לא יוַתֵּר אף במאום על זכויותיו, את תפקידו הגדול בענין התחיה הלאומית, ואת יתרונותיו בתפקיד הזה על המון בית ישראל הגדול שבגולה. רגז לו והתקצף הסופר רבניצקי כנפשו שבעו (“העולם”, במאמרו “בטול היש”, תשובה על מאמרי “חבלי לידה”), חרה אפו בי ובחרונו שמני כעפר לדוש, ויקרא לי: ארצישראלי – מאתמול, וימלא פני תוכחותיו על חנם. תעודת לידה ארצישראלית, מטריקה בלע”ז, לא אבקש לעצמי לא מאת איזה סופר שהוא, גם לא מאת חבר הועד האודיסאי. הן סוף־סוף גם האדון רבניצקי, גם הד“ר יהושע טהון (בעל המאמר “דור המדבר” ב“השליח”) רק פיהם ממליץ מישרים על הגולה, אבל לבבם – אתנו, במזרח… הראשון כבר בא, וגם השני בוא יבא אלינו, אל הארץ… הכי אין המה יודעים את ערך הקהל העברי בארץ־ישראל? והקהל הזה לא יתן, לא יוכל לתת, כי רק אנשי חו”ל יתפשו את מושכות ההסתדרות הלאומית, וירכבו על ראשו ויטו את עניני התחיה הלאומית אל אשר יהיה רוח מחזיקי המושכות ללכת.

עוד אז, בהרהורי אחר הקונגרס, אמרתי, כי יצא קול מארץ־ישראל ובקול הזה תשמעו. בארץ־ישראל ישבו גם אז אנשים מישראל ויצרו את דבר התחיה: קנו אדמה, יסדו מושבות וערים, נטעו גנות ופרדסים, בנו בתי־ספר, הרחיבו את המסחר היהודי ואת כל החרשת, החיו את השפה העברית, התרבות הלאומית – הגדילו את הישוב העברי בכמות ובאיכות. כל זה נעשה אז בעשרות הסוחרים והסופרים ובמאות האכרים והפועלים, שהתקבצו לכח־יוצר, אשר העבודה הציונית הגלותית, העבודה שלהם, כאין וכאפס היתה למולו. והאמנם הם לבדם יהיו אדוני המצב, ולא אלה, היוצרים? ואמרתי: עמלכם, רבותי, התאמצותכם התמידית להחזיק בקרנות השלטון – ללא תועלת: תושבי ארץ־ישראל, ולא אתם, רתומים בעגלת הישוב, והמה מושכים בקרון לאשר ימצאו המה לנחוץ וטוב. אחרת אי אפשר. לוּ ידע הדירקטור של מחלקת הבנק שלנו בירושלים, כי הוא תלוי בדעת הקהל הארצישראלי, ואיננו רק פקיד, שעליו למלא את העבודה הטכנית הבנקאית והמשמעת הבנקאית, כי אז היה זהיר ולא היה ממיט על תושבי ארץ־ישראל את החרפה הגדולה אשר נחלנו בעת הבחירות אל העיריה הירושלמית קודם המלחמה, ואולי היינו גואלים כבר המקומות הקדושים האחדים. בגלל זה ארץ־ישראל מחויבת לקבל את חלקה בהשפעה על המוסדות הכספיים באופן רשמי. ודעו לכם, אדונים נכבדים, כי שלא באופן רשמי, במציאות, כבר היתה לנו השפעה כזו, למרות יחסם הגס של נשיאיכם. הנה פקיד גרמני היה הד“ר רופין, דיקן ונאמן מאד, ובכל זאת הלך הד”ר רופין וקנה נחלאות, מבלי שאול את פיכם, והתעסק בעבודת הישוב לא על דעתכם, רק על דעת עצמו ודעת הקהל הארצישראלי. וגם ליבונטין, בכל משמעתו הפקידותית, לא היה תמיד נזקק הרבה לפקודותיכם, והיה הולך ומפתח את פעולות הבנק, והיה מביא את עזרתו באשר עניני הישוב דורשים, מבלי שאלת פיכם ולפעמים גם למרות פקודותיכם… אותו הדבר הם גם מעשי הופיין. מובן, כי רב ההבדל בין הנעשה בתורת נדבה ובין הנעשה בתורת חובה, אבל אל נא יאמר איש מכם: “אני המלח, ובידי ההגה”: הגלים מתפרצים גם מפני המלח, גם מפני ההגה.

זה הכח לארץ־ישראל, כי כל יהודי הבא לחיות בה ולעבוד בתוכה, אף אם יהיה פקיד גרמני או הולנדי או בריטי או מי שהוא, הנה החפץ להֵעשות שותף במעשי התחיה הלאומית יגבר בקרבו על כל, והשפעת החיים החדשים מכרעת אותו תחתיה. איזו תועלת איפוא לפקודותיכם נגד דרישות החיים הארצישראלים, ובמה אתם מתרוממים על העסקנים הצבוריים והכחות הפועלים שבתוך הארץ? סוף־סוף הלא תשמעו בקול היוצא מארץ־ישראל. קשה כברזל ועז כנמר היה הברון רוטשילד בשעתו. הלא ידעתם את אשר השיב פעם לחברי המלאכוּת ששלחה אליו האספה הכללית של חברת ישוב ארץ־ישראל באודיסה, אשר בראשה היה גם אחד העם. “לי הישוב הארצישראלי – אמר ואנכי יצרתיו. מכספי בניתי את כל המושבות, ואני, אני נטעתי את הכרמים, אני נשאתי את ההוצאות, אני סבלתי את כל טרחם ומשאם של הקולוניסטים, ולכן הטוב בעיני אעשה”.

ובכל זאת לא עברו ימים מועטים, ודרישות המלאכות, דרישות החיים הארצישראליים נמלאו כֻּלן, כלן.

“כך היה, כך יהיה”.

מה, האינכם מאמינים?…

ט. שומרי ספרי האחוזה.

בין התפקידים השונים, שהייתי מקבל עלי בועד תל־אביב בכל השנים הרבות שהייתי חבר לו, מלאתי עוד דבר אחד, שחסרונו בהנהלת השכונה היה ניכר. אנכי סדרתי את ספר האחוזה הראשון של השכונה הזאת, ונקראתי בשם חבר שומר ספר האחוזה.

אדמת תל־אביב, כידוע, נקנתה על שמו של מר יעקבוס קאנן, נתין הולנדי ודירקטור של קרן הקימת וגם אחד ממנהלי אנגלו־בנק, האפ“ק שלנו, – לשלשת הדברים האלה היתה חשיבות מיוחדת בנידון זה. לפי חקי הקפיטולציה לא היה הבדל בין זכיות נתיני רוסיא ובין הזכיות של הנתינים בני יתר המדינות, ויכולים היינו להשיג רשיון לרכוש את האדמה גם על שמנו אנו, הנתינים הרוסים. זה היה נעשה בנקל על ידי השתדלותו של הקונסול הרוסי. ואולם לא חפצנו כי יבוא הקונסול לפני השלטונות התורכים לדרוש בשבילנו זכיות, שאין לנו, היהודים, כאלה בארץ המולדת, ברוסיא הקדושה. ובגלל זאת היינו תמיד מבכרים את הנתינים העותומנים על נתיני חוץ בכל אשר יכולנו, והיינו קונים את הקרקעות על שמותיהם. אדמת תל־אביב נרשמה על שמו של יעקבוס קאנן מפני שעל חברי השכונה היה לקבל הלואה מאת קרן הקימת לישראל ובערבותו של אפ”ק. וכדי שלא יצטרכו החברים לסדר אפותיקאות תיכף לקבלת ההלואות, לכן היתה ההרשמה על שמו של קאנן קומבינציה מתאימה. החברים קבלו תעודות מאת האפ"ק, שבהן היתה רשומה זכות־בעלות שלהם על המגרש, אך כל הצורה והתוכן של התעודה לא היו מספיקים. פניתי אל המושבות ביהודה, שהיה ספר האחוזה מסודר בהן, ואספתי את הדוגמאות של ספריהן, ומלבד זה השתדלתי ללמוד את המקצוע הזה מפי ספרים, וספר האחוזה בתל־אביב סודר, ואנכי, כאמור, נהייתי מנהל הטאבו או הנוטריון הראשי, – חבר הועד השומר את הרשימות בספר האחוזה של השכונה שלנו. בספר הזה היו רשומים הגבולים של המגרש, ואם נבנו עליו בנינים אזי גם גבולי הבנין וכמותו של השטח, וכתובה וחתומה היתה הבעלות של הרכוש, כנהוג.

בין אלה האחדים אשר קבלו בעת קנית תל־אביב מגרשים בחנם היה גם סגן המנהל של האפ“ק ביפו, המנוח אליהו ספיר. לאחר מותו הפתאומי של ספיר מצאו כתוב על גבי התעודה, שקבל בזמנו על מגרשו בתל־אביב, שאת המגרש שלו הוא נותן במתנה לגן הילדים ביפו. יורשי המנוח באו לועד תל־אביב ואשרו לפני את צואתו זו של אביהם, ולפי זה היה עלי לרשום את המגרש לזכותו של גן הילדים. והנה הופיע אפרים כהן מירושלם לפני הועד וידרוש, כי ירשמו את המגרש על שם חברת “עזרה” הברלינית, בתואנה כי החברה הזאת היא המכלכלת את גן הילדים ונותנת את כל צרכיו. אנכי התנגדתי לזה, מפני שראיתי חובה לעצמי להיות דיקן למלא את הצואה כמו שכתוב מפורש “גן הילדים”, ולא ללמוד סתום מן המפורש. עבר איזה זמן, ובבקר אחד בא לביתי ראש הועד, מר דיזינהוף, בלוית אפרים כהן ונלוה אליהם גם אחד מחברי הועד המפקח על גן הילדים. זה האחרון אשר לפני, כי אמנם חברת “עזרה” היא המחזיקה את גן הילדים ביפו, ולחברה זו איפוא זכות בעלות על המגרש, ודיזינהוף אמר לי, שלפי דעתו עלי למלא את דרישת “עזרה”, אחר שהיא מוכנה לבנות את בית הגן על המגרש הזה. אנכי סרבתי והזמנתי את האנשים אל בית הועד (שהיה אז בחדר קטן בביתו של דיזינהוף) ושם נסיתי להוכיח לאפרים כהן שאין לי רשות לשנות מן הכתוב בידי המנדב המנוח על גבי התעודה. אפרים כהן התאונן לפני ד”ר פאול נתן, והלז פנה אל נשיא הציונות הד"ר וואלפסון, ובענין התערבו ברלין וקלן. עבר כחודש ימים, והנה נקראתי אל הועד, שם מצאתי את אפרים כהן ואת ז. ד. ליבונתין, שהיה באופן רשמי בא־כחו של יעקובס קאנן. מר ליבונתין הודיע לי, כי הוא קבל פקודה תלגרפית מאת האדון דוד וולפסון להעביר את מגרשו של ספיר על שמה של חברת עזרה, והוא דורש ממני, מאת החבר הממונה על ספר האחוזה, לסדר את ההעברה הזו בספרי ועד תל־אביב.

הדרישה הזו הכעיסה אותי מאד. עניתי ואמרתי לליבונתין, כי יכול יוכל האדון וולפסון לצוות עליו לנשל גם אותי מנחלתי ולהעביר גם את מגרשי ואת ביתי הבנוי עליו לאשר ימצא חן בעיניו, אחר שכל השכונה רשומה על שמו של יעקבוס קאנן. ואולם אנכי לא אשנה אף כקוצו של יוד מן הכתוב בצואה והחתום בידו של המצוה, ולא מסמכותי הוא להכיר בזכות בעלים חדשים, והמגרש ישאר כתוב ורשום בספר האחוזה על שם כן הילדים. ראו האנשים ונוכחו כי להם עסק עם איש אשר לא יפחד גם מפני ברלין וקלן, וירפו ממני.

ושנה אחת טרם עברה, והתפרצה בינינו המלחמה עם עזרה, מלחמת השפות. אפרים כהן בקש לו עמדות באשר מצא להציב לו יד ולפתוח שם את בתי הספר שלו. ואם בירושלם, במקום אשר תומכים בידו לא חסרו לו וגם עתון מיוחד היה לפקודתו, – היה עליו להביא שוטרים לתוך כתלי בית הספר ולהבהיל את הקונסול הגרמני לעזרתו, על אחת כמה וכמה מה היה עולה לנו בתל אביב, לו היה בנוי בתוך השכונה הזאת בית־ספר ודגל “עזרה” עליו. אז זכרו לי רבים לטובה את סרובי ואת עוז נפשי.

י. ק. ז. וויסוצקי

מי אשר יבוא לרשום את דברי ימי תחית תרבותנו העברית ברוסיה, ואשר מהם פנה ויתד גם להמשך התפתחותה בארץ ישראל, לא יוכל, חושב אני, לעבור בשתיקה על תופעה בודדה אחת, ושמה: קלונימוס־זאב וויסוצקי.

פרסומו של ק. ז. וויסוצקי החל עוד לפני חמשים שנה ויותר. לא היתה כל תקלה, שרפה או אסון צבורי אחר, שהכריזו על נדבות, שלא היה ק. ז. וויסוצקי מענה ראשון, ובתרומות פחות או יותר הגונות. והיה האיש אז לא אדיר ולא עשיר מופלג, ורק סוחר בינוני במוסקבה. עם פרסומו גדל עשרו, וכרוב לעשרו גדלה גם צדקת פזרונו. והיתה לו תמיד זיקה מיוחדת אל המשכילים העברים, אל הסופרים, אל הספרות. היה מקרב אותם, מתקרב אליהם. אלי התודע עודני צעיר הסופרים בפטרבורג. הוא בא לעיר הבירה בודאי לשם עסק, ומצא צרך בדבר להתודע אל ראשי הסופרים שם, ויתקרב גם אל פרחי הספרות הנותנים תקוה לפי דעתו. בכלל, המושכים בעט סופר בעברית – כל מין דין סמוכו ליה. הגיעו ובאו ימי “חבת ציון”, התעוררו לישוב ארץ ישראל, והאיש וויסוצקי הוא בשורה הראשונה. ותנועת חבת ציון השליכה גרעיני תחיה אל קרקע המולדת, על אדמת ישראל, ומהתם נשמעו צלצלי תחיה, והם מוצאים להם הד בלב הסוחר המוסקובי, והוא תמיד הראשון להביא את זבחיו ואת שלמיו אל המזבחות הנבנים “שם” בארץ החמדה. וכאשר נודע בקהל שאין הדברים במושבות החדשות כתקונם, כי מעשי “חובבי ציון” בארץ ישראל באו לתוך תסבוכת, הטעונה חקירה ובדיקה, נמצא ק. ז. וויסוצקי, הראשון בין עסקני חובבי ציון, ויקח עליו את הטורח ואת העמל וגם את הוצאות הדרך וילך לארץ ישראל ויעש שם ירחים אחדים ויעמול הרבה להעמיד את הדברים על הויתם כפי רוח בינתו.

וההצלחה המסחרית מוסיפה להאיר לו פנים. הוא משתתף עם ילדיו במסחרו, ונוצר ועומד וקיים “בית וויסוצקי”. וגם הבית הזה ממשיך את המסורה היפה של עזר ותמיכה לכל דבר טוב בישראל וביהדות. תרומות בית וויסוצקי מקבלות פרסום, ולהן גם אופי מיוחד. נתפרסמה מודעה בעתונים היהודים, כי כל מוסד צבורי מאושר מאת השלטונות, תלמוד־תורה, חברת תמיכה לעניים, בית־חולים וכדומה, אשר ישלח את תקנותיו המאושרות לבית וויסוצקי מקבל הון של חמש מאות רובל כל אחד בשטרי ערך של הממשלה להיות קרן עולמית לטובת המוסד. זה היה ענין של הרבה עשרות אלפים רובלים. בדק הזקן וויסוצקי ומצא, שאין לך דרך טובה בשביל הפרסום המסחרי מדרך הצדקה, ואת דעתו זו השתדל להשפיע גם על בית וויסוצקי, בית המסחר, שבמשך הזמן עלה ונעשה לחברת מניות רבת ההון וגדלת העסקים. בית וויסוצקי קבל עליו חלק הגון מתקציבם של “בתי הספר ביפו”, אלה מוסדות החנוך, שבהם הונהגה ראשונה השפה העברית בתור שפת הלמודים, וחברת “כל ישראל חברים” קטרגה עליהם בשביל זה. ודבר המובן מאליו, כי ק. ז. וויסוצקי היה מן הראשונים להרשם לחבר נכבד ב“חברת התמיכה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל” לאחרי שנאשרו ברוסיא תקנותיו של הועד האודיסאי, בפרט שקרוב לזמן ההוא יסדה “חברת וויסוצקי” סניפה באודיסא, ובראשו התיצב מר יוסף צייטלין חתנו, משכיל עברי. מני אז היה הזקן וויסוצקי בא לעתים קרובות לאודיסא, היה עושה ירחים בבית חתנו, והיה מבכר על מוסקבה, שהתרוקנה כמעט מסופריה ומשכיליה, את אודיסא, שהלכה ונעשתה אכסניה מלאה חכמים וסופרים עברים, ועל שמיה התגלה הכוכב המאיר של ספרות תחיתנו – אחד־העם. הסביבה העברית האודסאית היתה לשביעת רצונו של הזקן רקז“וו, ולבבו היה עֵר ואזנו נטויה אל כל הנעשה והמתהווה בעולם זה הקרוב והחביב עליו. הן זה היה יהודי שגמיר וסביר, מן הקרובים אל ההשכלה, מן הטפוס של “הקורא הנכבד”. והוא שש לקראת אחת המחשבות הגדולות משל אחד־העם בדבר “אוצר היהדות”, ותיכף הסכים להקדיש להגשמתה של המחשבה עשרים אלף רובל. התעורר פולמוס, וקנאים השתדלו להוכיח, כי הדבר לא יֵצא אל הפועל, כי אין ספר זה, שעלה במחשבה לפני אחד־העם, רצוי לקהל. הוכוחים בענין זה היו רבים וסוערים עד מאד, והמנוח אברהם אליהו ליוברסקי, אחד מחסידיו הותיקים של אחד־העם, והוא אז סוכן־נוסע של חברת וויסוצקי, – אמר לי: אך שקר הדבר שהם אומרים, כי “אוצר היהדות” לא יֵרצה לקהל. הן הפרסום על דבר מתן עשרים האלף לטובת הספר עזר הרבה מאד להפצת התֵה של חברתנו. ואם את התה הוא מפרסם, הספר בעצמו על אחת כמה וכמה שיפורסם ויקובל ברצון. אבל מכיון שרבו המקטרגים, חזר בו הרקז”וו מנדבתו, ותחת זה יסד את הירחון “השלח”, ויבטיח לחברת “אחיאסף” בסכום כסף את ההפסד שתביא לה הוצאת הירחון הזה בעריכתו של אחד־העם.

עסקי “חברת וויסוצקי” עתקו וגברו, והזקן וויסוצקי הנחיל כמעט את כל הונו לדברים שבצדקה. הוא העריך בצואתו לביתו אחריו את חלקו בעסקי “חברת וויסוצקי” לסכום של מיליון רובל, וימסור את החלק הזה לשותפיו־בניו בתנאי שישלמו את הכסף המתֻכנן, מיליון הרובל, במשך חמשים שנה, מאה אלף לכל חמש שנה. לאפוטרופסים מנה את בנו וחתניו וגם את אחד־העם ואת יעקב מזא“ה הרב במוסקבה. לא פורש לאיזו דברים שבצדקה ישתמשו בכסף הזה, ואולם עוד טרם עמדו להגמר חמש השנים הראשונות, השתדל אחד־העם לדבר על לב היורשים וחבריו באפוטרופסות ליסד במאת אלף הרובלים הראשונים דבר בארץ־ישראל. לבם של היורשים היה מהסס בדבר. הן את החיל עשה לו בית המסחר ברוסיה, ומדת היושר, ואולי גם מוראה של מלכות היתה בזה, שלא להוציא את הכסף מחוץ למדינה. אך אחד העם הוכיח להם, כמו שכתב לי בזמנו, שאין העת מוכשרת לבריאת מוסדות חדשים ברוסיא המדינה ושיותר טוב לעשות זאת בארץ־ישראל. לעזרתו של אחד העם נמצא גם הד”ר שמריהו הלוי, שנפגש עם בן הרקז“וו בברלין, ואל הענין נכנס גם הד”ר פאול נתן בשם חברת “העזרה” הגרמנית, הילפספעריין בלע“ז. החליטו אז לבנות בארץ־ישראל בית־ספר גבוה לתכניקה וחברת “העזרה” הסכימה להשקיע פי שלשה מכפי הסכום מעזבונו של וויסוצקי. זהו הטכניקום הקים היום בחיפה, אשר מסביב לבנינו ויסודו התלקחה מחלוקת, שנגמרה במלחמת השפות בארץ, המלחמה אשר בה נצחנו את אויבנו על פני כל החזית, ועל אודותיה אספר במקומה ובזמנה. עתה אשובה אל הרקז”וו.

והיה היה למנוח וויסוצקי, מלבד מקדשי מעט שונים, גם קדש קדשים, פנת הקדש אשר יִחַד לו, אשר בתוכה עבד את עבודת לבו. עוד לפני ארבעים שנה ויותר הרה והגה רעיון מוזר קצת, אבל רם ונשא – ליסד קרן, אשר ברבות הימים יגדל ויתרבה ההון שלה עד כי הדורות הבאים יוכלו ליסד בכספי הפונד הזה אוניברסיטה עברית בארץ ישראל. בזמנו, כידוע, שלח הפרופ' המנוח הרמן שפירא את רעיון יסוד האוניברסיטה העברית על פני חוץ, ואולי בא הדבר ללבו של ק.ז. וויסוצקי, והוא החליט להגשים את הרעיון בכוחותיו. אז עוד טרם היה לישראל בנק לאומי לשום שם למשמרת את כספי הקרן הזו, ולכן הביא וויסוצקי את נדבתו ליסוד הבנק לאוצר חברת “כל ישראל חברים” בפאריז. על פי התנאים אשר התנה המנדב התחייבה החברה כי“ח לשמור את האוצר ההוא עד אשר יגדל וירבה ויעלה לסכום של מאה וחמשים מיליון פרנקים מן הנדבות, אשר יוסיפו להביא אל האוצר לתכלית זו נדיבי־לב תמימי־דעים עם המיסד, ומן הרבית ורבית דרבית. ועד העת ההיא אין רשות לחכי”ח להוציא מן הכסף לשום צורך, ורק חמשה אחוזים מן סכומי הרבית מקבלת החברה כי“ח בשכר שמירתה את הפונד וטפולה בקבלת רבית ובחליפין של שטרי ערך. אבן הפנה של הפונד הזה היתה לא גדולה ביותר – כמדומני, עשרת אלפים פרנק. לא רב היה עוד אז עשרו של הרקז”וו, וגם שלשה־ארבעה אלפים רובל היה קרבן גדול בשבילו. אך ברבות עשרו של המנוח הוסיף מזמן לזמן ועל כל מקרה שלא היה לו להרים תרומות להגדיל ולהאדיר את אוצר הקרן הזו. בשנים האחרונות לימי חייו היה דבר הקרן להמנוח חזיונו בהקיץ ובחלום, הגיגו ביום ובלילה. לא רק את כספו מכיסו הוא נתן וחזר ונתן להרבות את סכומי הפונד, כי גם מאת ילדיו ומאת כל הקרב אליו היה מבקש לנדב לטובת הפונד, למען ימהר הפונד הזה – משאת נפשו לעלות ולהגיע אל הסכום האחרון, אל המספר מאה וחמשים מיליון אשר ראה בחזון באחרית הימים… הקרובים אליו ידעו כבר, כי אם יש את נפשך להטות אליך את לבו של מר וויסוצקי, אז עליך להביא לפניו מנחה לטובת הפונד. שנים אחדות קודם פטירתו של המנוח, שהיה זקן ושבע ימים, נתרכזו כל רעיוני רוחו רק בהפונד הזה. ספרו לי, כי היה הזקן בא אל הקונטורה שלו והיה נכנס אל מחלקת הגזבר אשר בבית המסחר והיה לוקח סכומים נכבדים לשלחם… לפאריז, לחכי"ח, על חשבון הפונד. איש, כמובן, לא העז למרות את פיו, ואולם ראו את מעשי הזקן כבלתי־רגילים, ולכן השתדלו ויעשו בערמה, שלא תהיה הקופה מלאה כסף בימות החול, ויעשו את עסקי הדיסקונטו בימי השבת, בעת אשר הזקן לא היה מבקר את בית המסחר.

וענין הפונד נעשה כבר אצל הזקן מה שקורין Idée fixe, המושל ומכריע בקרבו את כל יתר מחשבותיו. הוא התחיל להרגיש בדבר, כי אנשיו מסתירים בכונה מאתו את הכספים הנמצאים בקופת בית המסחר בימות החול. ולכן נסה לבוא את הקונטורה גם ביום השבת, ובאמת מצא הקופה מלאה כסף, ויקח ממנה וישלח לפאריז, כמובן. ראו הקרובים אל הזקן, כי אין מפלט ממנו, ולכן עשו בערמה גם המה. המשא ומתן של וויסוצקי עם חכי“ח היה במכתבים, כתובים צרפתית. ומפני אשר הזקן לא ידע לכתוב צרפתית, לכן היה אחר מן הפקידים העובדים בבית מסחרו כותב את המכתבים בצרוף הכספים הנשלחים. בזה השתמשו, – והקורספונדנט היה כותב שהכספים נשלחים לאוצר חכי”ח אך להיות ביד החברה למשמרת עד אשר יפורש אחר כן מה יֵעָשֶׂה בהם. באופן זה נאספו באוצר חכי"ח על חשבונו של מר וויסוצקי ולזכותו הרבה עשרות אלפים פרנקים, שלא פורש לשם מה יוציאו אותם.

את הפרטים האלה מסר לי רבי רפאל־שלמה גוטץ ז“ל, חתן הרקז”ו, בבאו לארץ ישראל בשנת תרע“א. אנחנו עשינו יחד את השבת בראש־פנה, טילנו ושוחחנו, ונזכרנו במנהגיו ובדרכיו של הרקז”ו, והשיחה היתה אינטימית, כמעט משפחתית. על המנוח מר גוטץ היה התפקיד, בתוך יתר הדברים, לפרק את ענין הפונד הזה. אחרי מות הזקן עברו שנים אחדות מבלי שים כל לב אל הסכומים שהיו מונחים להם באוצר חכי“ח. אשור צואתו של המנוח הרקז”ו נמשך זמן רב. כידוע הנחיל ויסוצקי לא את בניו, את יורשיו הישרים, רק את החברה “וו. ויסוצקי ושותפיו”, לכן דרשה הממשלה מכס, מס הירושה, כפלים, שמונה אחוזים למאה. הדבר בא עד בית המשפט, והממשלה זכתה בדין, והחברה “וו. וויסוצקי ושותפיו” שלמה שמונים אלף רובל, מס הירושה של מיליון רובל, והצוואה נתאשרה מאת בית המשפט.

אז פנו היורשים, שנתאשרו בזכיותיהם, לדרוש אחרי כל כספי וקניני המנוח ולקבל אותם. המה פנו גם אל חכי“ח לדרוש מאוצרה את כל אלה הסכומים, אשר בשעתם הכניסם המנוח “למשמרת” עד אשר יפרש מה לעשות בהם; ומפני שלא הודיע המנוח מה לעשות בהם, הלא המה נכנסים עתה לרשותם של היורשים. ואולם החברה כי”ח לא הסכימה לדרישת היורשים ולא חפצה להשיב לידם את הסכומים האלה. הנהלת חברת כל ישראל חברים הודיעה, שאין אוצר חכי“ח נעשה מקום לשמור סתם סכומים של אנשים פרטיים. ורק היא מקבלת לשמירה סכומים, המקודשים מאת בעליהם לדברים שבצדקה, הנכנסים בגבול פעולת החברה. מכניסים כספים למשמרת אל הבנקים שעסקיהם בכך, אבל לא לקופות של חברות לצדקה או למטרה צבורית אחרת, ולכן הודיעה חכי”ח להיורשים של וויסוצקי, כי אמנם בידם לפרש עתה מה לעשות בכסף, אשר הניח מנחילם באוצר החברה למשמרת ולבחור באחד ממקצעות פעולות החברה כי“ח כפי ראות עינם, אבל אין רשות בידם לשוב ולקחת את הסכומים השמורים תחת ידה לעצמם. והמנוח גוטץ נשא ונתן עם ראשי כי”ח בפריז, והחליט ללכת לארץ ישראל לראות ולהתבונן מה טיבם של בתי הספר של “כל ישראל חברים”, אם ראוים הם להקדיש לטובתם את התרומה הגדולה של האוצר אשר אצר חותנו. ארח לחברה עמו הפדגוג המומחה הד“ר יצחק אפשטיין. גם אותי הזמין המנוח גוטץ לבקר עמו אחדים מבתי הספר. ואחרית המו”מ הזה בין החברה כי“ח ובין יורשי וויסוצקי היה, – בנין בית הספר של כי”ח ביפו. הקומבינציה הזאת היתה מלתא דשויא לתרוייהו, לשני הצדדים. יורשי המנוח וויסוצקי שמחו לראות, כי בא אביהם לארץ ישראל ועוד לתכלית בנין בית ספר לבנים, שהיה חסרונו מורגש ביפו. את המגרש הזה קנו עוד בימי תיומקין, ומפני המאורעות שלאחריו נרשם המגרש על שם “כל ישראל חברים”, אף כי את מחירו שלמו “חובבי ציון”. וכאשר חפצו לגשת לבנות עליו את “בית הספר לבנות” מנדבתו של ר' יצחק פיינברג מאירקוטסק, מאנו אנשי כי“ח להשיב את המגרש לידי “חובבי ציון”, ואך בקושי עלה הדבר לקבל מידם את החלק השלישי של מגרש זה, והנשאר עבר לרשותה של כי”ח בהחלט. באופן כזה גם המגרש, שקנו חו“צ מכספם עבר בשעת “בין־השמשות”, כמעט מבלי משים, לרשות חכי”ח – המגרש הזה בית־ספר נבנה עליו, וחובבי־ציון יכולים לברך על זה: ברוך מציב גבול אלמנה. וגם לחכי“ח הבנין הזה למשיב נפש. כי באמת הן חרפה היתה להחברה העשירה הזאת להשכין את בית ספרה בבתים שכורים, – וזה בעיר יפו, במקום אשר חו”צ והציונים בנו כמו רמים את בית־הספר לבנות ואת הגימנסיה העברית “הרצליה”. עתה עוד לא יבושו גם פני החברה כל־ישראל־חברים. נחוץ אמנם עוד דבר אחד, – רוח עברי לבית הספר של חכי"ח למען ישוה וידמה אל בתי הספר הנזכרים. אבל הלא גם זה יבוא, הלא הוא בא אל בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”. והוא גם יבוא לכל בתי הספר. יבוא. האם אין אנחנו בארץ העברים?! …

יא. פרשת הטכניקום

באחד מימי האביב תרס“ח קבלתי מכתב מאת אחד־העם, שבו הודיעני כי החליטו האפטרופסים לעזבונו של רבי ק. ז. וויסוצקי לבנות בית ספר גבוה לטכניקה בארץ ישראל. אחד־העם הודיעני את הדבר כמעט לכל פרטיו, ויבקש אותי לבלי עוד לפרסם את הדבר יותר מדי (ההדגשה שלו), ואך יכול אני למסור את הדברים ל”יחידי סגולה". הראשון ליחיד הסגולה היה אצלי גיסי מר ש. פבזנר, חתנו של אחד העם. מן הרגע הראשון היתה התכנית לבנות את הטכניקום בחיפה, העיר אשר בה התישב מר פבזנר, והוא הלא גם אינג’ניר על פי למודו וגמר את בית הטכניקום העליון בשרלוטנבורג. והשני, אשר לו הראיתי את מכתבו של אחד־העם, היה – אפרים כהן, שאני נקריתי עמו בימים האלה בירושלם, במלון ליפא קמניץ חותנו. את אפרים כהן ואשתו ידעתי משכבר הימים, עוד מימי מסעי הראשון לארץ ישראל, בהיותם עוד חתן־כלה, ולפעמים הייתי גם מבקר אותם בביתם. אפרים כהן זה היה לאישיות, וכבר היה נקרא בפי רבים דירקטור כהן, ואמנם פעיל היה האיש ובעל מרץ. בית־הספר למל ובית־הספר לבנים, הבנויים כמו רמים, ולהם חצרות ומגרשי־משחק, שהם גם עתה, בתקופת התחיה הרשמית, לנו לתפארת – מעשי ידי אפרים כהן הם. הוא גם היה מן הבונים את בית הספריה הלאומית, וגם רכש מגרש לבנין הסמינר העברי. ידעתי כי נאמן האיש אפרים כהן בכל בית “העזרה”, ואם החליטה חברת ההילפספעראיין להשתתף במוסד החדש הזה וגם להיות השאור שבעיסה, אזי אפרים כהן זה יהיה בלי ספק יד ימינה בכל הענין הזה. ואף אמנם מסר לי אפרים כהן, כי גם אליו בא מכתב מאת “העזרה”, אך עוד הדבר צריך עיון בדבר מקום הבנותו של הטכניקום. מן השיחה שהיתה לי עם אפרים כהן נוכחתי, כי רצונו שיבָנה המוסד בירושלים. מוצאיה ומבואיה של העיר ירושלם נהירין לו, את האנשים הנחוצים הוא יודע ומכיר היטב, פה לא יצא הענין אף רגע מתחת השפעתו, – והענין הלא גדול ונכבד, ענין של מיליון פרנקים ביסודו, ואחריתו מי ישורנה… כגון דא צריך לבלי לשלוח מתחת ידו, לא להרחיקו לחיפה. אפרים כהן היה אדם מהיר במלאכתו, שוקד ובעל מרץ, עבדות והכנעה מצד זה ואדנות ותקיפות מצד זה, והודות לכשרונות אלה הלא עלה האיש הזה, בלי תורה ובלי חכמה ובלי יחוס, להיות לראש ולנשיא בירושלם, במקום גדולים וטובים ממנו, שלא היה כהן זה מגיע לקרסולם.

ופחדו של אפרים כהן לא היה לשוא. פבזנר לא חכה להזמנות רבות ונכנס במשא־ומן עם הד“ר שמידט, אחד הגרמנים הנכבדים בחיפה, והוא היה גם סגן קונסול של הממשלה הרוסית, בדבר קנית מגרש מתאים לבנין הטכניקום. פבזנר נכנס ביחסים ישרים עם אנשי ברלין, ודבר המגרש נגמר, ואפרים כהן הוצג לפני עובדא. אפרים כהן הלך אמנם לחיפה פעם ופעמים, אבל לא כעסקני ירושלים, הנכנעים לפני הוד מעלתו של הדירקטור, הוא פבזנר, שאותו אי אפשר היה להפחיד לא בגרמנית ולא בברלין: פבזנר ידע את שתיהן יותר טוב מאפרים כהן. האדון הזה נסה לבוא אלי ליפו, ויתאונן באזני על גיסי פבזנר, שמשום מה קשה הדבר לבוא עמו לידי הסכם ולעבוד בהתאם עמו, ויבקש ממני כי אשפיע על גיסי וליצור קונטקט ביניהם, אבל זה לא היה מעניני ודחיתי את התערבותי בענין זה. אז נסה אפרים כהן להכנס אל העסק הזה, המבטיח הרבה, דרך פתח אחר. הוא מסר את בנין הגדר סביב המגרש לאחד הגרמנים, שהיה משתמש כמובן בפועלים נכרים. כבר היתה אז רווחת התנועה “עבודה עברית”, ומפלגת “הפועל הצעיר” חרתה על דגלה את הדרישה הצודקת הזאת בתור תנאי הכרחי לבנין הארץ בכלל ובנינים צבוריים בפרט. גדלה הצעקה במחנה, והקול הגיע ללונדון ולברלין, והתעוררה חליפת מכתבים בענין זה בין אחד־העם ובין פאול נתן, ואפרים כהן החל להתהפך בתחבולותיו, והניח איתן את היסוד לאי־הבנה הדדית בין האנשים שלנו, אחד־העם וד”ר שמריהו לוי, ובין אנשי “עזרה” – אי־הבנה צמחה וגדלה להתנגדות גמורה ו“לריב לשונות”. אז כבר התגלה פרצופו של אפרים כהן במלואו לכל נגעיו.

אולם אני ממהר להרצות דברים טרם שגמרתי את הקדמתם. כידוע נתנו בני בית וויסוצקי לטובת הטכניקום מאה אלף רובל, על “העזרה” היה להכניס לתכלית זו עוד כשלש מאות אלף רובל. העזרה לא חשבה לתת את הסכום משלה, ובודאי גם לא היו בקופתה אמצעים גדולים כמו אלה, ואך שמה חברת “עזרה” את עינה באחד מעשירי אמריקה, ביעקב שיף. יעקב שיף זה שב בעת ההיא מארץ ישראל. עוד במכתבו של אחד־העם אלי הנזכר, שאלני בדבר בקורו זה של שיף בא“י, אם נסינו אנחנו להשפיע עליו באיזה מובן שהוא לטובת בנין הארץ. האמת הוא, שבחורף תרס”ח עשה מר שיף במצרים ויסר ארם שובו לארצו גם לירושלם ויבקר את העיר במשך יום אחד. מחוץ לירושלם לא מצא מר שיף לנחוץ לבקר אף מושבה אחת, אף מוסד אחד,כמו כל הישוב החדש על תלאותיו ונצחונותיו ומאמציו לא היו ולא נבראו, אין כל ערך להמה, וכל עמל הברון רוטשילד, חובבי ציון והציונות כמו נעלמו מעיני מר יעקב שיף, עסקן ודַבָר ישראלי מן הראשונים. איש לויתו של שיף בירושלם היה – אפרים כהן. לידו מסר מר שיף איזה סכומים לטובת מוסדות החסד בעיר הקדושה. אפרים כהן ספר לי, כי לאחר שהוא תאר לפני שיף את מצבם העגום של יהודי ארץ ישראל, שאל אותו העשיר האמריקני למספר היהודים בארץ ישראל. וכאשר נודע לו, כי המספר אינו עולה על חמשים־ששים אלף, ענה שיף ואמר: “הנה לנו בניו־יורק לערך מיליון ומאה אלף יהודים. יעבירו נא באניות גם את החמשים־ששים אלף האלה לאמיריקא, וההוספה הזאת לא תהי אצלנו ניכרת ביותר, ופתרון שאלת היהודים בארץ ישראל יבוא על נקלה, וחסל”… מובן, כי אנחנו עסקני הישוב ביפו, התרעמנו מאד על שיף, על אשר בז ולא סר לראות את עמלנו ואת אשר יצרה התנועה במשך חצי יובל השנים, התאספנו בביתו של מר דיזינהוף ובביתי, והד“ר בוכמיל ערך כתב־מחאה חריף, ושלחנו את הכתב אל שיף אל האניה בצאתו. וקרוב לודאי, כי תוכחתנו למר שיף לא עברה עליו מבלי תשומת לב, והוא הודיע לחברת “עזרה” הברלינית, אשר אותה לבדה ואת מוסדותיה ראה בירושלם, כי ידו הנדיבה תכון עם פעולותיה בארץ ישראל. וכאשר עלה על סדר־היום יסוד הטכניקום, השתמשה ה”עזרה" ותבקש מאת שיף את השתתפותו במוסד זה.

וכל שותפות היא– חברותא או מיתותא. אחד העם פחד מפני שותפות זו של ה“עזרה” וביחוד מפני שותפותו של שיף. אחד־העם אמר וחזר ואמר, שאם יבנו את הטכניקום ויהי מה, מבלי שיהיו מונחים ביסודו בסעיף מיוחד על דבר שפת עבר והחינוך העברי בכלל, אזי מוטב שלא יבנה כלל. כל זמן המשא־ומתן בענין זה אמר אחד־העם שלא יסכים לעולם למוסד שיהיה בו “שרפת נשמה וגוף קיים”. רבות צררוהו אנשי “עזרה” בדבר הדת של הלמודים במוסד הבא, ומר שיף הואיל להכניס תקונים משלו בדבר כל מיני “איסמוס”, להרחיקם סחור סחור מעל הטכניקום הבא. הספיק, כפי הנראה, אפרים כהן, ידיד הישוב החדש והפועלים העברים, להכניס בלבו של שיף את כל הפחדים והמוראות, שהיו להם מהלכים אז על חשבון הצעירים בארץ ישראל. הה, כמה ימי עמל ולילות נדודים גרמו כל ההרפתקאות האלה לאחד־העם. הן כמחצית המכתבים שבחלק הרביעי מאגרותיו נכתבו כמעט אך ורק בענין זה, ונהיה המצב שהיה מגוחך מאד ועצוב מאד: אנשי “עזרה” מגינים על הדת מפני החתירות תחתיה מצד אחד־העם והד“ר שמריהו הלוי, ויעקב שיף חומה בצורה על היודאיסמוס ושומר לבל יהרסו אחד־העם וש. הלוי ויכניסו חלילה אל תוך הטכניקום מיני “איסמוס” אחרים מבלעדי היודאיסמוס… ואחד העם היה זקוק לבקש לו שתדלנים את הפרופ' שכטר באמריקא להגן בפני שיף על דעתו, והד”ר שמריהו הלוי מוכרח היה להוציא את מרצו ואת כל כשרונותיו המצוינים להביא סוף־סוף את הענין לידי גמר.

וכשנגמר הדבר שכחו “בשעת חדוה” ולא נזהרו להוסיף בספר התקנות של המוסד את הסעיף המחייב, כי שפת הלמודים של הטכניקום צריכה להיות אך ורק השפה העברית, לא עלה דעתם, לא היו נזהרים. אם כי היו צריכים להיות נזהרים. הן ידעו כי, כי ד“ר פאול נתן, עוד בהצעתו הראשונה, הסכים לבחור בעיר חיפה, לא מפני שהיא בארץ ישראל, ורק מפני שיגע ומצא חסרונות בעיר קושטא ובעיר אזמיר וביתר הערים. באופן זה לא היה מן הנמנע בזמן מן הזמנים גם להעביר את הטכניקום לעיר אחרת בחו”ל, למדינה אחרת. והן גם ראו, כי היתה הצעה למנות לדירקטור על התכניקום איש נכרי שלא מבני ישראל, הן ראו וידעו הרבה דברים, ועוד קודם היה זמן שהצטער אחד־העם על מה שהוא נעשה שותף במפעל שנוסד מעיקרו על פשרנות והעלמת העין מן המניעים הפנימיים. ואין פלא. החכם אומר: מן הזהירות – שלא תרבה להזהר, ובכל זאת הזהירות אינה מזקת לעולם. הנה אני ידעתי מקרים אחדים, שצריכים היו לראות את הנולד. ידעתי איש אמיד אחד שהיתה לו חצר גדולה בעיר יהודית גדולה ובחצרו היה בנין אחד מוקדש לבית־תפלה. עשרות שנים התפללו בבית הזה. בעל החצר הלך לו לעולמו, וברבות הימים עברו על יורשיו מסבות שונות, והמה מכרו את החצר ואת כל בניניו לאיש יהודי אחד, חנוני שנתעשר. לא עלה על דעת היורשים, מוכרי החצר, כי איש יהודי, הקונה חצר ובית־תפילה באחד מבניניו, – בית־תפלה עומד ושמש עשרות שנים ומאושר מאת הממשלה, – יגרש תיכף אחר הקניה את המתפללים וישליך את כל כלי־הקודש וישכיר את הבנין לדירה במחיר איזו עשרות רובל לשנה. לא עלה כזאת על הדעת, כמו שלא יעלה על דעת איש יהודי המוכר ספר־תורה ליהודי להתנות עמו שלא ימכור את גוילי הקלף לעשות מהם תופים. ואולם הנסיון הראה, כי צריך היה לחשוש, ועל היורשים היה להתנות כתוב וחתום. צריך היה להזהר…

עוד מאורע בדומה לזה אני יודע. תקיף ועשיר אחד נבחר לגבאי ראשון ונשיא שליט־יחידי בחברה קדישה של קהלה גדולה בליטה. נתנו לו לעשות ברכוש החברה כאדם העושה בתוך שלו ולא היו זהירים להתנות עמו איזו תנאים. הלך התקיף ומכר את ככר בית־הקברות הישן למגרשים לבנין לכל המרבה במחירם, ואת עצמות הקברים הוציאו הקונים וישליכון כדומן על פני השדה. קמה שערוריה, התרעמו על מעשי התקיף, – אבל גבאי הוא ושליט לבדו ברכוש החברה, ומה שעשה עשוי. בוחריו החכמים התנצלו! שלא עלה גם על דעתם, שבחירם יעשה נבלה כזאת. אבל – צריך היה להזהר…

והלא גם בתולדות הציונות שלנו היה מקרה כזה. מי מכם זוכר את תעלולי “הארציים”, טיריטוריאליסתים בשעתם וזנגביל בראשם. חשבנו כי הכל ברור, מובן מאליו כמו מושכל ראשון, שאין מהרהרין אחריו.

קמה בישראל תנועה גדולה להשיב לתחיה את העם בארץ אבותיו, וטובי בני עמנו הרימו למעלה דגל ועליו כתוב: ציון, והציונים התחזקו ויאזרו חיל וייסדו בנק, כדי שיהיה גם המוסד הזה לעזרתם להגשים את משאת נפשם וחזון לבם. המה קראו להבנק “אוצר התישבות היהודים”, ומפני שציונים יסדוהו וציונים נתנו את כספם לטובת המוסד הזה – כלום היו צריכים להכריז בפירוש ולהתנות תנאים בספר החקים לשם הבנק, כי אך לשם הגשמת המטרה הציונית נוסד?! והנה נוסד הבנק והונו נאסף מקרב הציונים, ולא עברו שנים אחדות, ונמצאו אנשים מקרב ישראל אשר כחשו בציון ויהיו כמתאוננים, ויפוצו בכל כנפות הארץ לבקש לעמנו מדינות אחרות וארצות אחרות, ויבאו ויאמרו: לנו הבנק ולעבודתנו תנו את כספיו. ויביאו בפלילים את ראשי הציונים, אשר אמרו אחר זמן לתקן את המעֻות. לא עלה על דעת המיסדים, כי אנשים יבאו לערער על קנין הבנק הציוני לאמר כי לא לציונים מיסדיו הוא. ומפני ששמו של הבנק אינו אומר כלום, – הוא אך “אוצר התישבות היהודים” – וציון היתה אך על לבם של המיסדים ובפירוש לא כתוב דבר, לכן אי־אפשר היה עוד לתקן את המעות וספר החקים נשאר סתום כמו שהיה. לא ראו המיסדים הציונים את היכול להוָלד, אם כי באמת צריך היה להזהר…

ואותו הדבר קרה עם הטכניקום. לא ראו את הנולד אחד־העם והד“ר שמריהו הלוי, כי הקורטוריום, אדוני הטכניקום, יחליטו כי שפת הלמודים תהיה לא־עברית. אי אפשר היה להעלות על הדעת. הגעו בעצמכם: הן את כסף היסוד, אבני הפנה של בית־הספר הזה, נתנו מכסף הירושה של המשכיל העברי והחובב ציון בכל לבו רבי קלונימוס זאב וויסוצקי. כל ימיו היה הנדיב הזה רחים ומוקיר סופרים עברים וספרות עברית. כל ימיו היתה ארץ־ישראל משאת נפשו ויקריב על מזבח אהבתו לארצו מהונו ומאונו. וויסוצקי חלם חלום גדול ליסד אוניברסיטה בירושלים, וסכומים גדולים גנז באוצרה של חברת “כל ישראל חברים” לתכלית זו, לתכלית אוניברסיטה עברית בארץ העברים. הוא חלם את חלומו לשנים רבות, כעבור מאות שנים. והנה קמו יורשיו אחריו וישמעו לעצת אחד מראשי חכמי ישראל בזמננו ועזרו לקרב את התגשמות החלום הגדול אשר חלם אביהם, לעשות את הצעד הראשון והנכון ליסוד אוניברסיטה עברית – ליסד טכניקום. והאם צריך היה להעלות על הדעת, האם אפשר היה להטיל ספק אף רגע כי הטכניקום הזה שנוסד מכספו של וויסוצקי, יהיה לא־עברי, שפת הלמודים בו תהיה שפה זרה, שפה נכריה? והנה קמה ונהיתה החלטה מוזרה ומחפירה כזו, ורבי אשר גינצברג והד”ר שמריהו לוין ראו את מעשי ידם טובעים בים ויתאבלו; המה מאזינים את תלונת המנוח וויסוצקי בקבר, עיניהם רואות את שפתיו הרועדות על אשר עשו לו למרות רוחו ולאבד את חזון לבו. הוא הדבר, החכמים לא ראו את הנולד. צריך היה להתנות מראש על הדבר הזה, צריכים היו לא להשען על הסברה, אלא להתנות תנאי מפורש: שפת הלמודים בטכניקום היא עברית. צריכים היו לא לדחות את השאלה העיקרית הזאת ליום אחרון; צריכים היו לבלי לתת למנות מנהל לטכניקום איש שאינו יודע עברית. צריכים היו, החכמים, להזהר…

כשעם יושב על אדמתו וחייו מסודרים כהוגן, אזי “מן הזהירות – שלא תרבה להזהר”. ואולם במגלת החורבן פתח רבי יוחנן ואמר –

“אשרי אדם מפחד תמיד”…

וברוך יהיה אלהי הצבאות, שהביא את המלחמה העולמית, ונגדעה גם בארץ ישראל קרן הגרמנים־בני־דת משה, אשר גלו את כל פרצופם הנכון בזמן מלחמת השפות גם בבתי הספר העממיים והתיכונים, וגם הטכניקום שב אלינו, וגם על המכון הזה יכולנו לברך: ברוך מציב גבול אלמנה. אך הסכנה היתה גדולה מאד, ­– גדולה אולי גם בשביל אנשי “העזרה” וכל חבריהם בקורטוריום, שנשארו לאחר שהחברים משלנו, אחד־העם והד"ר שמריהו הלוי, יצאוהו. אלמלא המלחמה, וההחלטה של הרוב הגדול היתה נשארת למעשה, ושפת הלמודים היתה גרמנית, אז היה מקום לחשוב, כי גם המנצחים, אשר הבריחו את “העברים” ויכריחו אותם לצאת מן הקורטוריום, – גם אלה היו אולי מתחרטים. הן הטכניקום נתאשר אז בגרמניה ובעליו הרשמי היתה “אגודה לתלמוד התכניות בארץ ישראל”, ובגרמנית: “פעראיין פיר טעכנישען אונטערריכט פאלעסטינא”. בתוך השם הזה אין כל זכר ליהודים. גם אלה, הגרמנים היהודים, לא היו נזהרים. גם הם סמכו על ההנחה הטבעית, ולא דיקו בדבר, וגמרו וסברו מכללא: מכיון שהמיסדים הם יהודים, מכאן ראיה שכל מה שהם עושים בשביל ילדיהם של ישראל הם עושים. אבל, אחרי ההחלטה שהוחלטה ושעשתה את השפה הגרמנית לשפת הלמודים של הטכניקום, אפשר היה לחכות כי בהמשך הזמן יהיה רוב התלמידים של בית־הספר הזה מן הגרמנים הנוצרים ומקרב הערבים ילידי סוריה וארץ־ישראל. להגרמנים הנוצרים, היושבים במושבותיהם בארץ־ישראל והבונים את הנמל באלכסנדריטא ואת המסלה הבגדדית, היה צורך גדול בבית־ספר טכני, שאינו בארץ־ישראל. צריכים היו לבית־ספר כזה, כמובן, גם הערבים ילידי המקום. היהודים מאירופה, – למה להם לנוע לארץ־ישראל לבקר בית־ספר גרמני, בעת אשר טכניקומים רבים לפניהם בארצות הגרמנים. המה, הצעירים היהודים, היו באים בהמון ובחפץ לב לבקר טכניקום עברי, כמו שבאים בהמון ובחפץ לב ילדים יהודים אל הגמנסיה העברית. אבל אם ייסדו היהודים בארץ־ישראל גמנסיה גרמנית, – האם יבוא אליה אף ילד אחד מאירופה? וכן בודאי כך היה נעשה בטכניקום, כל עוד ששפת הלמודים תהיה שמה לא עברית. ובכן רוב התלמידים יהיו שמה נוצרים, גרמנים וערבים והממשלה הגרמנית, שברשותה היה נמצא הטכניקום, היתה מסדרת אולי בתוכו “סדרים” בנוגע לנתינים לא־גרמנים, לאמר: יהודים, ואולי עוד היינו זוכים לנורמות והגבלות בשביל צעירים יהודים בבית־ספר, הנוסד מכסף יהודים, גם בארץ־ישראל. אל נא תתמהו: רבים בתי־ספר כאלה בארצות הגולה. ועינינו ראו דברים כעין אלה. ואולם, הבו גודל למלחמה ולהכרזת בלפור. באה המלחמה ושמה קץ לכל התעתועים האלה ופרשת הטכניקום נסתימה בסימן טוב.

יב. עתון ביפו.

באביב תרע“ג התבטא בכל בהירותו הצורך בעתון עברי הגון בארץ־ישראל. היו לנו אספות אחדות בל־אביב בענין זה. מן “המשפחה” הירושלמית גם כן באו בהצעות, וגם הועד האודיסאי התענין בשאלה זו, ואפילו המרכז הציוני בוילנה היה נכון לעזור לנו בהשתתפותו. התעוררה תעמולה ליסד עתון עברי, ולקבוע את מקומו ביפו. המשתדלים בדבר הזה, עסקני הישוב החדש, שהכריזו על נחיצותו של העתון לעניני כל הישוב העברי הארצישראלי, לא חפצו בזה להראות חבה ללשוננו הלאומית כמו שעושים המיסדים עתונים עברים בארצות הגולה, במקום אשר הצורך בעתון יכול להתמלא – וגם מתמלא – גם ע”י עתונים לועזים או ז’רגונים. פה, בארץ ישראל, עתון עברי הו נחוץ, כי סתם עתון ליהודים בארץ ישראל הוא עתון עברי, וסתם קורא יהודי בא“י הוא קורא עברי. מהלך עשרה ימים או שני שבועות מפריד בין הארץ ובין המרכזים של העולם הקולטורי, ומפני זה אין העתונים של חו”ל, הבאים אלינו באיחור זמן כזה, יכולים להספיק את הצורך בעתון. חוץ מזה, הלא גם אז, קודם המלחמה, גדלו ורחבו האינטרסים הפנימים והישובייים שלנו עד שאי אפשר היה לנו לעבור עליהם מבלי לדון על אדותם לכל מקצועותיהם ופרטיהם. ואף על פי שהישוב הארצישראלי יקר וחביב לכל העולם היהודי, וכל העתונים היהודיים בכל השפות מקדישים בחפץ לב את עמודיהם לעניני ארץ־ישראל, מכל מקום אין הענינים האלה מוצאים די ספוקם בעתונים היוצאים בחוץ־לארץ, ואין צריך לאמר שאין העתונים שבחו"ל יכולים להשפיע בהדרגה נחוצה על תנועת החיים של הישוב החדש בכל נטיותיהם וזרמיהם השונים יום־יום.

הנה כי כן נחוץ היה לנו עתון עברי בארץ ישראל; החיים דרשו דבר זה ביד חזקה. ואמנם נמצאו ממלאים דרישה זו. בירושלם יצאו אז שני עתונים יומיים ועוד שלישי פעמים אחדות בשבוע; יצאו גם שבועונים. כיצד היו העתונים האלה נערכים ובאיזו אמצעים היו משתמשים כדי להמשיך את קיומם, – אלה הן שאלות אחרות, שאינן נוגעות לגופא דעובדא של קיומם. בודאי ובודאי לא היו העתונים הקיימים יכולים למלא את דרישות האנשים, החפצים לראות בתחית עמנו בארצנו בשובה ונחת, המשתוקקים להתפתחות ולא למהפכות, השונאים את השקר ואת המרמה, את ההתרפות ואת ההתרפסות. לזרא היה לנו קיום העתונים, שהיו או כעין מוקצה מחמת צביעות או מוקצה מחמת פריצות או מוקצה מחמת מיאוס. נפשם היפה של העסקנים, הנושאים על שכמם את כל האחריות הגדולה של העבודה הצבורית, ההולכת ונעשית בארצנו בכל מקצעות התחיה, – הנפש הזאת היתה סולדת גם מן הזוהמה, שהעתונים היו מטילים במנוחת נפש בכל חיינו, גם מן הצעקנות של הרחובות והשוקים, שהיתה חביבה מאד על העתונים ההם. הן לעולם לא יצלח הרחוב למלוכה, להיות הוא השליט לבדו, באין מורה לו את הדרך! נחוץ היה אפוא עתון, אשר מעל במותיו ישמע הקהל העברי הארצישראלי את הנעשה באמת ואת אשר עליו לעשות, ישמע דברים בלשון בני אדם מן הישוב ולא קול המון שוקק או תרועת עברים נצים ולהקת מחרפים ומגדפים, וישמע גם הקהל העברי היושב בארצות הגולה, את קול פעמי התחיה בארץ אבות, וקרא את העתון וראה לפניו לא שופר של “משפחה” ולא חבר “מחצצים בקול”, ורק חשבון צדק של החיים הארצישראלים, של הנעשה ושל הדרוש להעשות.

ובעתון אשר כזה לא רק שהיה צורך, כי אם נחיצות – נחיצות שאי אפשר היה לדחותה עוד, כי מלבד תפקידו של העתון פה, בגבולי החיים הצבוריים המקומיים, הנה נחוץ היה מאד לחזק את השפעתה של ארץ־ישראל על הגולה. עז מאד מצח הגולה ונחוץ להכריע את זו. האופי של קבצנות עולמית ושנוררות בלתי פוסקת, אשר נתן הישוב הישן וירושלם בראשו לכל דבר תחית ישראל על אדמת אבות, – אלה הפנים העגומים והעינים הדומעות והראש הכפוף כאגמון, – כל אלה שמו את הגולה עליונים ושוכני מרומים לתת את לבבם כמשפיעם, כנותנים, כחומלים, שיש להם מפני זה גם הזכות להיות שופטים. הנה אנחנו, בני ארץ־ישראל, עומדים כעניים בפתח, והמה, ראשי הגולה, יושבים מרומים כסאות למשפט, מה לחונן אותנו ולתת לנו וממה לחדול. ואין הגולה מבינה, כי באמת המצב הפוך. ערֵלת־לב זו, הגולה הגדולה, אינה חלה ואינה מרגישה בכל ההשפעה הרוחנית הכבירה, שהיא מקבלת מאת החיים בארץ ישראל שבעתים מחיר הפרוטות, שהיא נותנת. כי מה תקות ישראל בכל תפוצות הגולה, אם לא האור העולה ובוקע אליו מארץ המזרח, מארץ־ישראל?! יאזינו נא ויקשיבו בני הגולה אלי דופק לבבם ואז ירגישו, כי אך בשורת התחיה בארץ אבות מביאה דם חי אל לבבם להחיות בקרבם את לאומיותם ההולכת ונמקה בגולה, כי אך הידיעות על אדות חיי אחינו בארצנו זורקות טללי תחיה ותקוה לאומית על החיים הגלותיים. ואם הרגשתם קהה לחוש את הלמות לבבם, אז נעיר אנחנו ונעורר את ההרגשה הזאת עד אשר יכירו וידעו. מעט החלב והדם, קומץ הפרוטות שהגולה שולחת לארץ ישראל, שכאין וכאפס המה לעומת האלפים והרבבות, האיל והמריא, שהמה מקריבים על כל מזבחות נכר ולאלילים זרים, – המה קרבנותיהם לכל פשעיהם הרבים ולכל חטאותיהם. ואל נא אפוא תתגאה ותתהדר הגולה בקרבנותיה אלה, ואך תתפלל חֶרֶשׁ כי יכלו אִשֶׁה לרצון לפני הארץ, כי יקחו הכהנים מעל ידה את המנחה הדלה ואת הנסך המהול, אולי יכֻפר לה עון גלותה… לא שופטים המה בני הגולה כי אם דופקים בתשובה, המקריבים קרבן על פשעיהם כי רבו, ועליהם אך לשמוע אל קולם של היושבים בארץ־מקדשם ושומרים את משמרתה לתת אחרית ותקוה לכל העם.

וזאת היתה צריכה להיות תעודת העתון החדש. היחסים הישנים, יחסים של בני ארץ־ישראל מבקשי נדבות, מצד אחד, ושל נדיבים בני חוץ־לארץ גומלי חסד, מצד אחר, – יחסים כאלה יחדלו, יקבלו פנים חדשים, צורה חדשה, המתאימה אל כבוד העבודה הלאומית, הנעשית בידי שבי הגולה.

אי זה המקום אשר שם יֵצא העתון הזה? מובן, לא בירושלם. כי מלבד המפריעים הטכניים (חוסר כחות ספרותיים במדה מספקת, רחוק־מקום מנמל הים וכאלה), הנה ירושלם היא החומה הבצורה והצור המעוז של שיטת־הישוב הישנה עם כל צלליה המרובים הנותנים לשמצה גם את העיר הקדושה גם את כל דבר התחיה. מי הנותן לחרפה את הרעיון הלאומי, אם לא ירושלם בכל מראות חייה המגֹאלים? כל הרואה את ירושלם במוסדותיה, ברבניה ודצי"ה, בישיבותיה, בבניניה, – ואם אתם חפצים, גם בבתי־הספר שבקרבה ובמשכיליה שבתוכה – הרי זה נעשה כופר בתחית ישראל בארץ. כל כך רבה העזובה, כל כך מלאה העיר שקר וחנופה! הלב שותת דם, הנפש הישראלית מתפלצת, כי אין ערוך ליפי העיר הנפלאה הזאת, והאם יש חקר לקדושתה ולכבודה המלא כל הארץ? אבל לעיניך כמו כתבת־פלצות: “עזבו כל תקוה”. אוירה של ירושלם סופג כל הכחות הרעננים הבאים אל קרבה, כאשר תספוג הבצה השואבת. אין תקוה לירושלם להתנער, עד אשר יגדל ויאדר כל הישוב החדש בארץ יהודה מסביב, ואז אולי יפרוץ לו הדם הבריא של המושבות והערים החדשות והבריאות וישטפו גם על פני ירושלם ויחדשו גם בקרבה רוח נכון. כולי האי – ואולי, יען כי לירושלם יבאו תמיד, עוד דורות רבים, זרמים מעופשים מתוך הגולה הגדולה, ועל הזרמים הבריאים של הישוב החדש יהיה גם אז להלחם עם השטף הבלתי־פוסק, החודר אל העיר הקדושה מאת הגולה החוטאת והשבה בתשובה דרך ירושלם…

מקומו של העתון צריך היה להיות ביפו, במקום אשר חיים עברים הולכים ונעשים “כלי שלם”. הן לא היתה מטרתנו למלא איזו ריקנות ספרותית; מיסדים עתון בתור אחד הגורמים של החיים הקולטוריים החדשים, הנבראים בארץ־ישראל, ומובן כי כל אשר יהיה הגורם הזה יותר קרוב אל מקום החיים ההם, תהיה גם השפעתו יותר מכרעת. לעולם אין לשכוח, כי לא הרי החיים היהודיים בארצות הגלות כהרי חיי הקבוץ החדש העברי בארצנו. כמה קהלות יהודיות של איזו עשרות אלפים איש ברחבי הגולה, ואין המה מרגישים אפילו בצורך של עתון עברי בשבילם, – אין להם ולחייהם גם הצורך הזה. מה שאין כן הקבוץ העברי ביפו, הכולל לא רק את עשרת אלפי היהודים של קהלת יפו אז, אך גם את המושבות ביהודה גם את המוסדות המכלכלים את כל עניני הישוב החדש, המנצח על כל העבודה הלאומית הנעשית בארץ. מי יתן והיתה גם צפת בגליל העליון כיפו ביהודה; מקוים אנחנו, כי בקרוב תמלא גם חיפה תפקיד כזה בגליל התחתון; ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים לתת את ירושלם עליון על כל החיים הישראליים בכל הארץ. אבל היום הזה, – יפו היא העיר היחידה בארצנו הנוהגת את החיים החדשים, משפיעה עליהם ומושפעת מהם. ולא מקרה הוא, כי נקבצו ליפו מספר הגון של מורים וסופרים עברים, ולא מקרה הוא, שביפו מרובים כל כך עסקני הצבור, ולא מקרה הוא, שביפו התבשל הצורך בעתון, עד כי הצבור העברי נכון היה להקדיש סכומים הגונים בערך למלא את הגרעון של תקציב המערכת.

ופנינו אל הקהל העברי בארצות הגולה, הקהל הדואג לצרכי הישוב העברי בארץ־ישראל ומשתדל למלאותם, והודענו לו על הצורך בעתון יומי לעניני הישוב, וקראנו לו לעזור לנו. הודענו את המצב כמו שהוא, על מה ולמה אנו אומרים ליסד את העתון הזה, גם אל אנשים פרטיים, שידענו אותם מתענינים במצב הישוב החדש, גם לועד חובבי ציון באודיסה ואל הועד הפועל המצומצם של הציונים. לא הגדלנו את התקציב. יצאו לנו הוצאות 40000 פרנק והכנסות 25000 פרנק. נמצא גרעון של ט"ו אלף פרנק בשנה הראשונה; מן הגרעון הזה קבלו עליהם עסקני המקום למלא כששת אלפים פרנק, ואת הנותר קוינו לקבל מאת הגולה.

ותחת הכסף קבלנו עצות, תוכחות מוסר: “למה אתם הולכים להתחרות עם ירושלם, למה אין אתם מיסדים את העתון בירושלם?” כאלו ירושלם היא שלהם, של בעלי העצות, ולא שלנו, כאלו המה גלו פתאם את מציאותה של ירושלם. והנה הועד הפועל המצומצם – יהי אלהים עמו. מה שגרם לנו צער, – היא החלטת הועד האודיסאי בנידון זה. הן עניני ארץ־ישראל אינם לועד האודיסאי ענין של פקידות או גבאות לבד. גם המצב הכללי בארץ־ישראל, גם הענינים לפרטיהם היו ידועים היטב בלשכת הועד של חובבי־ציון, והועד הנכבד הזה ידע להעריך גם את העבודה הצבורית. שממלאים בארץ־ישראל עסקני המקום. ופתאם מצא הועד הזה לאפשר להשיב לאחור את הצעתנו.

את החיים הארצישראליים החדשים אפשר לדעת ולהבין אם נותנים את הלב לזה. ואולם כדי להרגיש את החיים החדשים האלה, שאין דומה להם בכל חיי הגולה, צריך לחיות אותם, לשכון בתוכנו ולקחת חלק יום־יום בכל עבודתנו הגדולה. הוא הדבר שאין דמיון לחיינו בכל ארצות הגלות. הפתגם ההמוני הרוסי אומר: “מה שטוב ובריא להרוסי – מות לאשכנזי”. בתי־הספר של הגולה לומדים “דת־אל”, וילדיכם כנכרים לעמנו, ובארצנו לומדים “בקרת המקרא” – וילדינו טהורים לעמם. את קהלותיכם בגולה אתם מיסדים על הקים ותקנות בתוקף הורמנא דמלכותא, והפרצים בתוכן מרובים על העומד: ובארצנו אין כל יסוד משפטי, וכל ישובנו כאלו על אדמת חול יסודו, – ועניני צבורנו מסודרים, ופרץ כל שהוא כי יֵצא, ומהרו החיים הבריאים כשטף ויסתמוהו. ואם אין לב לכם, אדונים גדולים ונכבדים, גם להבין את הנעשה ואת הנוצר בארץ־ישראל, עלינו רק לנוד לכם. לבקש רחמים מלפניכם ולהבטיח לכם “הנהגה טובה” – לא נבוא. את אשר ידרשו החיים שלנו מאתנו נעשה. אם בשל הצורך בעתון – יוציאו אותו העסקנים הצבוריים. ישאו עוד, יסבלו עוד, יטו יותר את השֶכם לעבודה, אבל את הצורך ימלאו. ואתם, – אתם תבאו לעזרתם…

יג. דברי פולמוס.

את הדברים האלה, החריפים קצת, אמרתי בקהל, בדפוס. בראשית הקיץ ההוא הלכתי לרוסיה לבקר את אחי הגדול, שהיה חולה, ובעברי דרך אודיסה ונדברתי עם אוסישקין, שהיה אז נשיא הועד האודיסאי, מצאתי חובה לעצמי להשמיע את אשר בלבבי בקהל. דבר העתון לא יצא אל הפועל. אנכי עשיתי גם את חדשי הסתו ברוסיה, והייתי רחוק מעניני ארץ־ישראל. ואך בלכתי דרך אודיסה לשוב לארץ־ישראל נודע לי, כי יצאו לנגדי בגלל מאמרי בדבר העתון שלשה סופרים: מר י. ח. רבניצקי, רבי דוד ילין ומר רדלר־פלדמן. שלשתם התמרמרו, שלשתם כעסו ושלשתם מתחו עלי את דינם הקשה.

אנכי חטאתי בשתים. הראיתי כאצבע על מקום הגולה וערכה לגבי עבודת התחיה של עמנו בארץ־ישראל. אמרתי, כי לו היתה הגולה הגדולה מתענינת בדבר התחיה הלאומית בכובד־ראש, כמו שראוי לעם עומד על פי פחת והצריך, המוכרח לשאוף לתחיתו, כי אז לא היתה מסתפקת בקרבנות של תור וגוזל ומנחות מרחשת, והיתה מביאה גם על מזבח התחיה בארץ ישראל מחֵלֶב אותם הקרבנות שהיא מקריבה מרצון או באונס על כל מזבחות נכר; אמרתי, כי בגלל מעט החלב והדם, שהגולה מקטרת גם לאלהי ציון, אין לה עוד צדקה לדרוש מאת היושבים בארץ־ישראל כי יטו אזן לכל אשר תצוה עליהם; אמרתי, כי אם אמנם חק הוא, כי את השלל והמלקוח יחלקו ביניהם גם היוצאים למלחמה גם היושבים על הכלים, ־ התהלה והתפארת וזרי הנצחון רק להראשונים. ובגלל זאת רק את פרי התחיה הלאומית יאכלו גם בני הגולה יחד עם אחיהם בני הישוב הארצישראלי, ואולם עטרת לוחמים נכונה רק להעוסקים בישובה של ארץ־ישראל ממש, היושבים על הארץ ונלחמים בתוכה על קיומם. ואם תתגאה הגולה על הישוב הארצישראלי, אז יהיה הדבר הזה כאשר יתגאה החומר על היוצר – עזות מצח…

זאת היא חטאתי לגולה. ואולם חטאתי גם לירושלם עיר הקודש. מאמרי דן על יסוד עתון יומי חדש בארץ ישראל, ואנכי חויתי את דעתי לבלתי יסד את העתון הזה בירושלם. עסקני הצבור, החוגים את הרעיון בדבר עתון חדש בארץ ישראל, אומרים ליסד “עתון הגון”, ־ זאת אומרת עתון, אשר יאיר אור אמת על הנעשה בארץ מבלי כל משוא פנים, אשר לא יהיה לפה לאיזה מפלגה או לאיזה מעמד ואשר ישמיע את קולו המחליט בכל עניני הישוב. ובשביל תפקיד כזה, לפי הכרתי אני והכרת כל חברי המשתתפים בעבודת הישוב החדש, ־ לא ירושלם היא העיר, לא בה מקום עתון אשר כזה. בשפל יושבת עיר האלהים, שפלה היא גם בעיני עצמה. ולכן האמת בתוכה נעדרה, ולכן לא תעצור כח לתת בעוז קולה, לא תדע לפקוד על הגולה ולצוות עליה. ועוד הוספתי לאמר, כי אנשיה־סופריה מעטים ולא מקרבם יקרא העתון החדש גבורים לאפו.

ונתתי אפוא את המשפט הבכורה ליפו, ודברתי משפטים עם מוסדות הישוב בחוץ־לארץ, אשר התנגדו ליסוד העתון בה, ביפו. דרך אגב: המוסדות שהתנגדו ליסוד עעתון ביפו לא החליטו, חלילה, לקצוב כסף להוצאת עתון בירושלם… אבל הערה זו אינה באה אלא דרך־אגב, פסקא באמצע פסוק…

את עוָתתי לעומת הגולה שם לנגדי מר רבניצקי. הוא הזכיר את עוני, כי גם אנכי מבני הגולה הנני, וגם יתר העסקנים היושבים בארץ־ישראל ילידי גולה המה, ולא נתקררה דעתו של חברי זה, עד אשר קרא לי “ארצישראלי־מאתמול”. שרי ליה מריה למר רבניצקי בגלל עקיצתו זו וגם יתר עקיצותיו ודברי תוכחתו. תעודת־לידה, מטריקה בלע“ז, מבקש מר רבניצקי לארצישראליות. הרי היא: זה לי יובל שנים ויותר סופר אנכי לעברית, ותשע חידות מהן עיני ולבי בעבודת חישוב הארצישראלי, וגם תחת אבני הפנה של הועד האודיסאי אולי תמָצא איזו לבֵנה משלי. לזרא לי להשמיע דברים כמו אלה, אבל במקום שבאים אנשים אחים לעַפֵר בעפר לעומתי, תחת להוכיח את שגגת משפטי, היה עלי להשיב למעפרים דבר. ואולם בעצם הענין אליבא דהלכתא, לא מצאתי כל תשובה נכונה בדברי רבניצקי וגם בדברי רבי דוד ילין. אמרו מה שתאמרו, ־ הגולה גוססת! עוד רב וגדול סכום החסכונות הלאומיים, הנמצאים בקרב המון של מליוני נפש ברוסיה לבדה. מובן, שמליונים יהודים שבגולה, בכל רפיונם, אוצרים בקרבם סכום של יהדות רב יתר מעשרות אלפי הנפש שבארץ־ישראל עם כל תקיפותם. אבל עין בעין אנו רואים, כי ההבדל בין שני אלה הוא כיתרון הילד הרך ההולך לקראת החיים, על הזקן המָלֵא ימים והולך לקראת המות… כן, אדוני: “דור המדבר”; משה עוד לא נס ליחו ועוד לא כהתה עינו, אבל הוא הולך למות, ויהושע הוא ינחיל, הוא יכניס. כעסו, כעסו עלי ועל דברי; אבל הלא שמעתם את ההרצאות בועידה “לתרבות ולשפה העברית”, את ההרצאה של מר ש. טשרנוביץ על מספר הספרים העברים, ההולכים וכלים משוק הספרים. הלא רוב מעשי התעוררותכם בגולה המה מלאכותיים, מעושים. אגודות רבות בגולה ל”חובבי שפת עבר“; ואני הגבר נכבדתי להשתתף במושב הועד המרכזי של החברה הזאת, וכל הערב היתה שפתנו־רוסית. בימי אחד הקונגרסים הציונים הייתי ברוסיה ושכנתי בעיר מלאה אוכלוסי יהודים; והעיר – עיר יהודית, וגם פוגרומים היו בה, ומחלקות בקרבה לכל ההסתדרויות הלאומיות. והטיתי אזני בימי הקונגרס והתבוננתי אל החיים היהודיים בימים ההם והתאויתי לתפוס את סימני ההתעוררות הלאומית, את דפיקת הלב אל כל מה שנעשה במקום הקונגרס אז, ־ ולא תפסתי כלום, לא כלום, הקהל בעיר ההיא הכין אז את עצמו לאיזה קונצרט, והלז אכל בכל פה את ה”התעוררות" כֻלה של הצעירים העברים. והשמד? הן דבר איום ונורא מאד! האב הזקן – גדול בתורה וביראת שמים; הבן – משכיל עברי וחובב שפת־עבר; הנכד – קורא עברית בקושי; והנין – יוצא לשמד בלי כל מוסר־לב, בלי כל נוחם. ולפעמים גם בהסכמת האב. מה אפוא, רבניצקי אחי, תקותנו מן הגולה הזאת? אוי ואבוי לנו, כי עלינו לשאת עינינו לקטסטרופות כמשפט־דריפוס וכמעשה־בייליס ול“הסרת טבעת”, אולי יעזרו אלה להעיר ולעורר בקולות וברקים ורעמים את ההכרה הלאומית.

הלא תודו גם אתם, שאי־אפשר להעמיד את ההכרה הלאומית על קטסטרופות ונכלי־לאומים. אלה הם חמרים שליליים, חלקי הסתירה, ולא מהם יבָּנה עם. ואנחנו כלנו מקוים, כי בארץ אבותינו, בבית־היוצר לחיי האומה הישראלית, הולכים ונוצרים החמרים החיוביים, חלקי הבנין המוחלטים לתחית עמנו. והלא תבושו ותכלמו, אם אתם קוראים לדברי “בטול היש”, “טון של גביר יחסני” בעת אשר כל איש־לב יראה בדברי לא יהירות וגאוה ועינים רמות לעומת הגולה, כי אם אנחת פצוע מִזוֹב דם, מכאב־לב נורא על עם ה' כי נפל בחרב הגלות, על כבוד כי גלה מעמי. מה זה, ־ האם הגולה הגדולה לרבניצקי היא, ולא לי?! לא, רבניצקי אחי. אם בדברי אתה מוצא רק יהירות וגאוה ובעיטה בגולה ובטול ישותה, הרי זאת היא בקשתי: אל נא תדבר כלל על דבר הטון של מאמרי. חוששני, שבגולה הקרה, הגוססת אין איש יודע עוד להבחין בין קול מנצח ובין אנקת פצוע. את החום מודדים בכסף־חי, ולא בקרח…

ורבי דוד ילין תבע מידי את כבוד ירושלם. הוא אמר, כי לא נכונים דברי, כי לא מקרה הוא שביפו התרכזו עסקני הצבור והכחות הספרותיים; לפי דעתו של רבי ילין זאת היתה רק שגיאה מצד העסקנים הראשונים. אבל אשאלה נא את פי רבי דוד: האם אפשר היה ביפו מה שנעשה בירושלם, כי ישָאר איש ממונה לכולל ומחזיק בית־מלון גם אחרי אשר ששה שופטים דנו אותו בכובד־ראש והוציאו את משפטו לחובה? האם אפשר הדבר גם ביפו מה שנעשה בירושלם, כי אדם מישראל הנושא משרה במוסד לאומי יָעֵז לבלע את הבחירות למג’ליש עומומי באופן כזה שלא יבָּחר יהודי? האם אפשר הדבר גם ביפו מה שנעשה בירושלם, כי מורים עברים של בית־הספר, שסופר עברי נכבד כרבי דוד ילין הוא שם ראש המורים, ־ לא יצטרף למחאה של אגודת המורים בדבר שפת הלמודים בטכניקום? וכל תעלולי הרבנים בשנות השמיטה מדוע היו מתרקמים תמיד בירושלם, בעת שביפו מצאו דרך לצאת מן המבוכות האלה? ומדוע נוצרה העתונות העברית הצהובה והתקיימה שנים רבות אך בירושלם? מדוע גדול כל כך ההבדל בין עתון הפועלים שיצא בירושלם לעתונם של אלה שהיה יוצא ביפו? מדוע?…

ומה מאד הייתי חפץ לעבור בשתיקה על דבריו של ר' בנימין. מזבחי לא מזבחו, נסכי לא נסכו; ועולותי וזבחי לא לרצון תמיד על המזבחות, אשר ר' בנימין עומד ומקטיר עליהם. החצים שהוא שולח בי לא ימצאוני, לא ישיגוני. ירגז לו כאות נפשו, ואנכי דרכי לפני. ואולם ר' בנימין בא עלי בשאלת “ורמינהו”, הוא הביא שתי נוסחאות משני מאמרים שלי על דבר ערך ירושלם, ורָמִי אהדדי. בהקדמתי לכתבי המנוח ספיר אני מהלל את ירושלים, ובמאמרי הנדון אני מגנה את העיר הקדושה. אגידה נא שתים־שלש מלים בזה.

לא אדע, מדוע הלך ר' בנימין “להביא ממרחק לחמו”, מהקדמתי לקובץ המאמרים של ספיר, בעת אשר באותו המאמר מהקדמתי לקובץ המאמרים של ספיר, בעת אשר באותו המאמר הנאשם גופו אפשר בנקל למצוא מצדי “יחס טוב” לירושלם. “הלב שותת דם, הנפש הישראלית מתפלצת, כי אין ערוך ליפי העיר הנפלאה הזאת, והאם יש חקר לקדושתה ולכבודה המלא כל הארץ?” את זה כתב האיש, אשר לפי דברי רבניצקי הוא “מקדיש מלחמת־מצוה על ירושלם עד רדתה”, ואשר על דעת רבי דוד ילין “חִצֵי מגפות ללב ירושלם” כל מגמתו. אבל סלחו נא רבותי, ואל תחשבו לי את הדברים לגאות־לב אם אומַר, שכבר נפל בפח הזה אחד מבני שבטי – גם הכהן מענתות קרא בקול זועם: “על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת”, ושם את ירושלם ועמה לחרפה, ובכל זאת אולי יסכימו הסופרים מתנגדי, כי הלז לא היה שונא־ציון, לאמר: שונא־ירושלם נורא… חולשה של שבטנו היא זו מעולם; קנאים אנחנו מדור דור; אנחנו יודעים לאהוב ויודעים גם לשנוא מתוך אהבה. חשבונות ופניות עצמיות אין לפני, ושאלות “ורמינהו” לא יטרידיני. למרות העקיצות ע“ד “היכלי” בתל־אביב והאחריות של העסקנות הצבורית, תקותי בלבי, שאיש לא יָעֵז לחשוד את השתדלותי ע”ד העתון בחשבונות ופניות, לא יעז, לכל הפחות, בעתונות הגונה.

ומדי דברי במאמרו של ר' בנימין מוסר אני מודעה, כי אינני בורח גם מן האחריות בעד המבטא הערוך נגד החלטת הועד הפועל המצומצם. קדוש לי דבר התחיה של עמנו בארצנו, ואולם ההסתדרויות ומוסדותיהן ־ מעשיהם יקרבום ומעשיהם ירחקום. יכרעו להם ברך עובדי כוכבים־ספרותיים ומזלות צבוריים, ובאשר נמצאים ציוני־הידד “לא ירד בני עמכם”. כמאתים אלף פרנק, ואולי עוד יותר, הוציא הועד הפועל המצומצם לצרכי העתונות בבירת טורקיה, בעת אשר ידוע היה הדבר, כי חלק הגון מן הסכומים הנאספים לתכלית העתונות היה מוקדש מאת המתנדבים לטובת העתונות העברית בארץ־ישראל. ואת הכסף הוציאו בקושטא, והעתונות הארצישראלית לא נהנתה מזה אף כשוה פרוטה. שמא תאמר: זה היה בימי ממשלתה של ההנהגה הקודמת? אשיב לכם: הנה גם היום אין בתקציבו של הועד הפועל המצומצם אף פרוטה אחת לטובת העתונות העברית בארצנו. ולכן, כאשר פנו אל הועד הנכבד ההוא עסקני צבור הידועים לו היטב, ראוי היה לו שישים לב אל ההצעה הזאת וידון בה מתוך כובד־ראש ולבל יפטור אותם בתשובה כזו, שרק על פי מקרה לא חברו אותה מוציאי העתונים ההם בירושלם, שמהם אנו מבקשים וצריכים להגאל.

ויסוד העתון נדחה. אלה המוסדות, אשר נחרו ביפו ובעסקניה ויריבו בנו את ריב ירושלם וקנאו לזו האחרונה קנאה גדולה, עשו שלום במרומיהם, ולא יסדו את העתון הנחוץ לנו לא ביפו, ולא בירושלם. נקל לתת הבכורה לירושלם לגבי יפו, אבל עוד יותר נקל – לבלי לתת כלל. אתון הגון בארץ־ישראל לא נוסד, כי גם בלא זה רבה העבודה על שכם קומץ האנשים, היכולים לקבוע את נפשם ולתת את צוארם בעול עבודת צבור. עתון לא היה, ובחיינו החברתיים והצבוריים היה עוד פגם אחד, עוד לקוי אחד גדול וקשה. ואתם תשאבו לכם את ידיעותיכם מן המשרדים שלכם, מפקידה לפקידה יופיעו נשיאיכם וראשיכם עלינו, יגָלו בענני כבוד, ובשובם אליכם –

…די! תסור נא מעלי הרוח הרעה. תחדל נא להציקני מררתי, ופניה השחורים לא יהיו לה עוד. כי אם כה או כה – ישראל בארצו יעשה חיל! הוא כבר עושה חיל!…

יד. יצחק אחי.

את ספרי “כבר”, פרקי זכרונות, ברובם הגדול, של המשפחה, הקדשתי לעלוי נשמתו של אחי הגדול “חסידא ופרישא”, רבי יצחק הכהן. לא היה האיש הזה אדם רגיל, כי אם טפוס מיוחד במינו, ועליו לתפוס גם מקום לעצמו ב“עולמי”.

הוא היה גדול ממני בחמש, שש שנים, וכשרונותיו היו טובים, לא גרועים משלי. היה צד שוה בכשרונות שנינו: תפיסתנו היתה קלה, בלי עמל רב, אך לא עמוקה. ידיעות מרפרפות, של השטחה העליונה, מספיקות בשבילנו להוציא משפט, ללכת בדרך זו בחרנו לנו. אין אנחנו עבדים נרצעים של ההגיון הקר, לא הוא החותך את חיינו, כי אם הרגש שבלב הוא השליט והמכרע ברגע דין. גם תקופה של “השכלה” עברה עליו, ־ השכלה של כתיבה תמה, של למוד רוסית, אפילו של “שפת עבר”. הורינו לקחו לו את אחד המורים “לשון הקודש”, את בשקה הקטן, ללמד אותו מליצה. עובדא היא כי את הספר “אהבת ציון” הביא אחי הביתה, וכאשר גדלתי אני וחשקה נפשי במליצה הייתי מתפרנס מכתביו של אחי זה. ואין פלא: עוד בראשית שנות הארבעים למאה העברה דבקה “ההשכלה” בבית אבי הזקן ותכרסם שם את שרשי החסידות. גם אבי וגם אחיו הגדול הדוד מרדכי לא ראו פני “רבי” מעולם. לא היו מניחים תפילין דרבנו תם, ודודי גם בחר לו משום מה את הנוסח האשכנזי לתפלתו. היו בבית הזקן חמשה חומשי תורה עם באור הרמבמ“ן ותרגום אשכנז באותיות עבריות, והיו באקזמפלרים אחדים: אצל הדוד, אצלנו ואצל הזקן. למוד הדקדוק היה כמעט חובה, ודודי הצעיר, חיים־שמעון, ואחי יצחק היו קוראים בתורה מצוינים בשמירת הטעמים וכללי ההברה. אך בהמשך הזמן נשתנו הענינים, ויצא הדוד חיים־שמעון לתרבות החסידות, ויהי ברודפיה של ההשכלה, ואל הזרם של החסידות נסחף גם יצחק אחי ועוד הגדיל. לרגלי עסקיו התישב עודנו צעיר בוארשוי, והחסידות הפולנית לקחה את לבבו. אנשי חב”ד היו רגילים אצל חסידות וקבלה, תחת אשר מחסידי קוצק וגור היו גדולים בתורה ובתלמוד, וסדר הלמוד של ה“שיטות”, כעין הספר “שב שמעתתא”, מצא חן וחסד לפניו. אחי היה נכנע על נקלה אל תחת השפעתה של תופעה תרבותית חדשה, ־ וגם זה קו אופי משותף לשנינו, מורשת לנו מאת אבינו. אין אנו חוקרים ודורשים במופלא, אין אנו יורדים לתוך עומקה של התופעה, עד כמה צודקת כולה, אך את לבבנו לוקח ההוד שבהוד אשר לה, הכוכב המתגלה. ובאופן זה נהיה אחי חסידם של כל הרביים למיניהם, אם אך התגלה אליו התפארת והנצח של תורתם או מדותיהם. לא האמין במופתיהם של הרביים, בתורת הקבלה והחסידות לא עסק, אבל הלך שבי תמיד לפי תורת המדות.

את כסף הנדוניא שלו אבד לא בעמל רב. לאחר נשואיו הלך לקיוב, במקום שהיו אז, בשנות השבעים למאה העברה, רבים מבני עירנו וגם דוד אשתו, סוחר עשיר, בתוכם. הגבורים של “שלום עליכם” נצלו את “מנחם־מנדיל” זה כיאות לו, וחצי הונו הלך לו. את מחציתו השני הביא לוארשוי, במקום שישב אז דודנו חיים־שמעון אחי אבינו, וממנו קבל אחי את תורת הקבלנות. ולאחר שאבד כל הונו נעשה אחי קבלן “כדבעי”, מומחה לכל דבר ואינו יודע כלום. פגיעתם של קבלנים ממין זה רעה מאד לכל הקבלנים באמת, היודעים חשבון המעשים שהם עושים. הקבלנים מטפוסו של אחי, שכמהו היו רבים ברוסיא הצארית, כל חכמתם ועמלם להשיג עסקים ויהי מה, אם יבואו אלה ריוח או לא, וכי קבלנות אחת תרדוף רעותה, ותמיד הם מקוים כי הקבלנות החדשה תכסה את ההפסד של זו שקדמה לה. מרבים המון ושאון, שולחים תלגרמות ומריצים אחשתרנים, מצלצלים בפעמונים ובפצח מפצחים, וכל זה אל צרור נקוב, אל עסק שההפסד בטוח, אבל מפי הנסיו, נוכחו, כי בשעה שיש לך צורך למאות ולאלפים, לא יפלא הדבר להציל גם עשרות להוצאות הבית, ובינתים תשיא גם את הבת, ובבנק ידברו נכבדות ממעלה המשפחות, וקולך הולך בעיר ובמדינה. בלי פרוטת נחושת השתתף אחי בעבודת מכון־המים במוהילוב, ואחר כן קבל עבודה זו בעיר חרקוב הגדולה, והספיק אדנים למסלת הברזל היקטרינית. והמעט לכם ויהי אחד הקבלנים בבנין המסלה הפוליסית, ויבנה את הענף פינסק־זשיאבינקה, ויקבל גם פרסים ואות הצטיינות מאת הגינירל אנינקוב המנצח על הבנין. וכל זה באין פרוטת הון, באין כל ידיעות תכניות, ורק בהשראת השכינה, באתערותא דלעילא, אבל באמונה שלמה, כי מאן דיהיב חייא – יהיב מזונא, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם מכריזין עליו מלמעלה, ויד ה' לא תקצר מלהושיע אם בהון יסודי או בלי זה, אם בידיעה תכנית מוקדמת או בלעדיה. והאמונה הזאת, אדירה כצור ואיתנה במוסדות עולם, לא עזבה את אחי יצחק אף רגע בכל ימי חייו. את מכתביו היה גומר תמיד: “המקוה לתשועת ד' כהרף עין” – וזו לא היתה פְרַזה, מליצה נבובה, תפארת הלשון, רק אמונה שלמה שגבלה עם הכרה ברורה, שנהיתה לו כאחד מחמשת החושים, שלא היתה מפוקפקת אצלו אף רגע.

והאלהים נסה אותו ויאמר להמם אותו מהומה גדולה, בהביאו עליו אסון כבד מנשוא. מכל בית אבינו לא נשאר איש במוהליב מולדתנו, ואחי שחר לטרף בענפי מסלות הברזל הנבנות אז בסביבות אומן באוקראינא ואשתו עברה לשבת בביאליסטוק מולדתה היא וילדיה עמה. והנה חלתה האשה ותמת, ואחי נשאר אב ואם לשמונה יתומים, ותינוקת ביניהם, והאשה אהבה את אחי אהבת נפש ולא הרעימה אותו מעודה, אם היה שב מבי־מסותא בלי הלבנים, גם הטהורים גם המזוהמים, כי את שניהם נתן שם לעניים מחוסרי לבנים. לא הרעימה אותו, אם היה מביא עמו שנים־שלשה עניים מבית התפלה לסעודת השבת, שלא היתה מספקת דיה… וגם נפשו הוא היתה קשורה בנפשה, וישמור לה את הברית ואת חסד נעוריה עד יומו האחרון. אכזרי היה מעשה אלהינו זה, אם כי, כדרכו בקודש, הקדים קצת רפואה למכה. בשנה ההיא גורשו הורי מפטרבורג, ואנכי הבאתים אלי להומל וסדרתי להם בית לשבתם. וכאשר קרה האסון לאחי, הלכתי לביאליסטוק והבאתי את שמונת הילדים עמדי, והורי לקחו עליהם את הטפול בהם ובחנוכם, ורָוַח לאחי, והוא שב לעסקיו. אך גם המהלומה הנצחת הזאת לא הפילה את עוז רוחו ואת אמונתו הגדולה אף כמלוא השערה. והוא הוסיף לסיים את מכתביו במשפט הרגיל אצלו: “המקוה לתשועת ד' כהרף עין”… והתשועה אחרה אמנם קצת, אבל היא באה, ותקותנו לא כזבה. “נצח ישראל לא ישקר”…

בבנק המוסקובי לקרקעות, שהיה נותן הלואות באפותיקא, נשארו הרבה אחוזות, שבעליהן לא שלמו את חובותיהן להבנק והאחוזות נמכרו בפומבי או נשארו קנין הבנק. על פי התקנות, את אלה האחרונות מוכרח היה הבנק למכור במשך זמן ידוע, כדי שלא יתרכזו ברשות הבּנק הרבה קרקעות. לרגלי תנועת השחרור והתקוות שהתעוררו הלהות האכרים ירדו מחירי האחוזות. והיו בידי הבנק הרבה אחוזות למכירה, ובהן היתה אחוזה אחת גדולה, כחצי מיליון דונם שטחה, בפלך מינסק בערבות פוליסיא. רובה של האחוזה יערות, שערכם ירוד לרגלי הבצות הגדולות, בצות פוליסיא המפורסמות, הסובבות אותם. והנה הלך אחי והציע את האחוזה ההיא לפני נגיד החצר של הנסיך הגדול אלכסנדר מיכאלוביץ, גיסו של ניקולי השני, בעל אחותו. אחי באר לנגיד החצר את כל הערך הגדול אשר יהיה לאחוזה זו, אם תהיה קנינו של הנסיך הגדול. את הבצות ייבשו ואת מסלת הברזל יעבירו על פניה, ואז יעלה מחיר היערות שבעתים ומחיר כל האחוזה שבעים ושבעה. נגיד החצר, דֶי־שַניל, מן הצרפתים, הבין לשכל מליו של אחי והכיר בצדקתם, והשיג מאת אדונו את הסכמתו לרכוש את האחוזה. ואולם אחי בא לפניו לא תור ברבור ואיש הבינים, רק בתור איש הרוצה להשתתף באחוזה זו בעסק היערות אשר בתוכה.

תהי האחוזה לנסיך הגדול לבדו, ובעסק היער, שהוא ענין של מסחר וקנין, הוא דורש כי ישתפו גם אותו. נגיד החצר הסכים גם לזה, אך אז דבר אליו אחי דברי שלום ואמת, ויאמר לו: שמע נא, יודע ומבין אנכי, כי הנסיך הגדול לא יאבה להתקשר עם איש יהודי בקשר של שותפות כתוב וחתום. ואף גם זאת: איזה ערך בשבילי בספרי חוזה עם הנסיך הגדול, ־ האם אוכל לדון עם תקיף שכזה? ולכן, זה הדבר אשר אנכי דורש ממך, ואם תעשהו אז העסק נגמר והאחוזה קנויה. תן לי לבוא לפני הנסיך הגדול, והוא במו פיו יאשר לי את הדברים ואת התנאים בינינו, ועל דברתו של הנסיך הגדול אני נשען ואמונתי בהם כי דבר מדבריו לא ישוב ריקם. הצרפתי מסר את הדברים לאדונו, והנסיך הגדול הואיל להזמין אליו את אחי, נעשה, ואחי התעשר עושר רב לפי הערך. כי הוא קנה את האחוזה מאת הבנק המוסקובי לקרקעות, והוא מכר אותה להנסיך הגדול בריוח גדול.

והגאוה והגדולה בכל המקרה הזה, כי בבקור הזה רכש לו אחי על הנסיך הגדול השפעה כבירה ומכרעת. מן היום ההוא ידע נגיד החצר, כי זה היהודי יכול לעשות ביערות האחוזה הגדולה כאשר עם לבבו, והסכמתו הקדומה של הנסיך הגדול כבר מוכנה לזה. ואם אחי שגה בדרכי מסחרו ונכשל ועסק היערות הפסיד, אזי פקד הנסיך הגדול לרשום את סכומי ההפסד לחובת האחוזה ולא לחובת חשבון היערות, ונמוקו היה: כהן אינו צריך להפסיד. מימי הבקור הראשון הביט על כהן זה, על אחי, כמו על איש לא מעלמא הדין, על איש שלא ראה כמותו מעולם, אך כי, ־ ואולי בשביל זה – זה היה להנסיך הגדול הפעם הראשונה והיחידה להפגש עם איש יהודי, עם יהודי מעולם היהודים, שלא דבק בו מאומה מתרבות הטמיעה. השפעה זו על הנסיך הגול באה לאחי הודות ליחסים, שהראה לו אחי בשעת הבקור. מנעוריו רגיל היה הנסיך הגדול לראות לפניו אנשים – עברים, נכנעים ועומדים לפניו בפיק ברכים, מיחלים אל דבריו כאל מלקוש, ועונים קדוש וברוך על כל מוצא שפתיו: “כדבריך הוד גדולתו! שומע עבדך, הוד גדולתו!” וכך כל הימים, בכל הזמנים ובכל הדברים. והנה בפעם הראשונה בימי חייו ראה לפניו איש, והדרת פנים לו, וכל גרעון תרבותי לא נמצא בו. נכנס עמו בשיחה, והוא מדבר אליו כאשר ידבר איש אל רעהו, בלי כל התרפסות והכנעה, בלשון בני אדם שוים. וכאשר חוה הנסיך הגדול את דעתו בכל הנוגע לאחוזה ולמשק היערות, העיר לו אחי בנעימות כי בכל הנוגע לעסק לא ישאל לחות דעתו, באשר הוא ולא הנסיך הוא המומחה למקצוע זה. וכל זה נאמר בלי גסות, אבל בתקיפות, באיש היודע את ערך עצמו ואת דעתו לא יבטל על לא דבר. זו היתה תופעה חדשה בחיי הנסיך הגדול, יחסים חדשים, אנושיים, טבעיים, ונקבעו מאת איש אשר לו שעור קומה, ־ ויחסים כאלה משפיעים, מחייבים, ואחי הכריע את הנסיך הגדול לבית רומנוב אל תחת השפעתו. וכאשר נסו אנשי שלומו של אחי מן הסוחרים להעיר את אזנו שלא כך מדברים אל נסיך גדול, גער בהם יצחק אחי ויאמר: שוטים שבעולם, מי הוא הנסיך הגדול כי אֶשָפֵל בפניו? הלא הוא גוי ככל הגוים! אבותיו לא עמדו על הר סיני, בודאי בן הנדה, עובד עבודה זרה, תחת אשר אני מזרע אברהם אבינו, נין ונכד לאהרון הכהן ואת אלהי השמים אני ירא. בשדוכים אמו לא אתקשר. הנסיך הגדול, הנסיך הגדול, ־ האם אני אתנפל ואכרע ברך לפניו?! שוטים שבעולם!

ואם הדברים אינם נעשים לשם נוי והתפארות נבוכה, כי אם בהכרת ערכו ומעומקא דלבא, אז הם חודרים אל הלב, נוקבים ויורדים ומשפיעים. הגרף ורונצוב־דשקוב אמר שהנסיך הגדול הגיד לו, כי יצחק בן הלל כהן הוא קדוש. כך רשמה את המטרוניתות בספר זיכרונותיה. במשרד חצר הנסיך הגדול ידעו, כי אסור לצלצל אליו בתיליפון ביום השבת, ואם יצלצלו לא יֵעָנו. והיו מגדולי השרים חוזרים אחיו בעסקיהם, אחרי אמתו וצדקתו. היה ראש המטה הראשי של הימיה, חברו ואיש בריתו של ניקולי השני, ושארח לחברה עמו בהיותו יורש־עצר ליפן, ואשתו היתה בת הנסיך גרישקין, שר הארמונים של המלכות. אחי היה בן־בית אצלם, וכשהיה מגיע זמן תפלת מנחה או מעריב, היתה המטרוניתא מביאה אותו אל חדר משכיתה, והיתה מבטיחה לו בהן צדקה, שאין איקונין בחדר זה. ופעם אחת נזדמן והיה מיסב בביתם ונשאו ונתנו בדבר קניה אחת גדולה, והגיעה שעת צהרים, והיום היה ששי בשבת. פתאום התעורר אחי והפסיק את השיחה באמרו כי עתה צהרים של ערב שבת ועליו ללכת ולהתכונן אל השבת. האדון התרגז קצת ויאמר לאחי, שאל ישכח כי עתה משוחחין בעסק, שממנו נשקף לו, לאחי, ריוח של חמשה־עשר אלף רובלים. קפץ אחי ואמר, שאין הוא עושה עסקים בשעה שעליו להתכונן אל השבת, וכי גם ברשותו לשמור את יום הראשון, יום השבת שלו, מחללו בעניני עסק משא־ומתן. אמר, ויקם ממקומו, וילך לו לדרכו. ויגמור האדון את הקניה מבלעדי אחי. והנה קרה הדבר, שהקניה לא עלתה יפה, והקונה נכשל בתנאי המקנה. ותרעימהו אשתו ותאמר לו: זאת לך על אשר לא שמעת בקולי, והיית נמהר ופזיז ולא חכית עד אשר יבוא הכהן ויברך את הקניה. ההרפס נא לפניו, והוא ישוב לתקן את אשר עוית בחפזך. וכן היה.

בשנים האחרונות, כשהייתי בא מארץ ישראל לבקר את עסקי ברוסיא, הייתי הולך לבקר את פטרבורג והייתי יושב בבית אחי שבועות וירחים. השתוממתי לראות את השפעתו האישית על המון העם מבני הרוסים. דירתו היתה באחד הבתים ברובע העיר של מושב הפועלים. בבית שגר שם היה הוא הדַיָר היהודי היחידי בין הרבה עשרות שכנים פועלים, בני ההמון הפשוט. היו ימי חג הסוכות, וכמובן הוא בנה לו בחצר סוכה, והיה בא מבית התפלה וארבעת המינין בידו. וחרדת קודש היתה אוחזת את האנשים והנשים וגם את הילדים השובבים בראותם אותו צועד אל הסוכה, לבוש בגדי חג וצילינדר לראשו והאתרוג והלולב בידו. המשרתת הנוצרית בביתו לא היתה מצלצלת ביום השבת בפעמון הדלת רק דופקת ביד, ולא היתה אוכלת מאכלי בשר בשלשת השבועות של “בין המצרים”. “אם האדון שלנו אינו עושה זה, בודאי אסור לעשות” – היתה אומרת, אם כי ידעה האשה, כמובן, כי הבית הוא של יהודים. הוא חלה את חליו אשר הצעידהו לבור שחת, מחלת הסרטן, כשנה לפני פרוץ המלחמה, ואנכי באתי לרוסיא והלכתי לבקר אותו ועשיתי עמו הימים הנוראים וחג האסיף. קודם ראש־השנה עשו לו נתוח רציני מאד, והוא היה נתון בבית החולים של הצלב האדום. מובן, כי את חדרו טהרו והסירו מעל כתליו את האיקונין ואת הצלמים. ואם כי מצבו היה עוד אנוש, בכל זאת הסכים הפרופסור להעתר לבקשתו להעבירו הביתה לראש־השנה, אם כי הנהלת בית־החולים הסכימה להביא תוקע בשופר לתקוע לפניו ביום הזכרון. הפרופסור אמר לי: החולה הזה הוא טפוס בלתי רגיל, והראה לנו אותות של עוז רוח כזה ברגעים הכי קשים בימי מחלתו, עד כי בטוח אני כי ההעברה מבית החולים לביתו תשפיע עליו לטובה, תחת אשר יהיה מדוכא ברוחו אם ישאר בסביבה הזרה הזאת. ראיתי והנה האחיות הרחמניות וכל המשרתים מתיחסים אליו ברטט דתי, בחרדת קודש. ושומר הסף במבוא הכבוד היה רץ ברחוב למלא את פקודתו ולאסוף “מנין” לתפלת מנחה. ויש שהיה השומר מזמין להצטרף לעשרה גם אחד העוברים… שלא מבני ישראל. השומר ידע והכיר, כי את חפצו של האדון הזה מצוה רבה למלא ויהי מה…

“חסידא ופרישא” קראתי לו בהקדשתי לו את ספרי, המוקדש בעיקרו לזכרונות המשפחה. ואנכי הלא איני אל חסידא ולא פרישא. ובכל זאת קשורות היו נפשותינו, ענפי עץ אחד היינו. לא רבנו, לא התוכחנו. אנכי ידעתי אותו והבינותי את רוחו. ואולם בטוח אני כי גם הוא ידע אותי והבין את רוחי אני, ולא דן את דיני לשבט.

טו. אגֻדת חסכונות של מורים עברים.

היום הזה המורים העברים בארץ־ישראל הם כלם – מורים, למודי ה', הדולים ומשקים את תורתם לתלמידיהם, ואינם מוצאים כל צורך לחשוב רגע את דרכם, ואולי גם הם, המורים בכבודם ובעצמם, זקוקים להשתלמות גם אחרי אשר גמרם את חק למודיהם בסמינר. ישנם בארץ בתי היוצר להוראה, ומה שמוציא בית החרושת וקובע את הגושפנקא שלו על התוצרת – אין להרהר אחריו. ואולם היו ימים, קודם שפרצה המלחמה העולמית, ולארץ־ישראל היו באים מורים עברים מן הגולה. האנשים האלה, ברובם המכריע, לא בקרו ולא גמרו כל סמינר להוראה, ואם כי ידיעותיהם היו רבות, ביחוד בנוגע לשפתנו הלאומית ולספרותה, בכל זאת היו מרגישים את החסר להם במקצועות השונים השייכים ישר או בעקיפין לחוגי עבודתם, והיו משתדלים למלא את ידיעותיהם. לתכלית זו היה מרכז המורים, שכבר היה קיים אז בארץ, ובראשו עמד הד“ר יוסף לוריא, מסדר בחדשי הפגרא שעורים בשביל המורים. המסורת הזו עודנה נמשכת בצורה יותר חלשה גם בזמן הזה. בימים ההם עוד טרם היו נפוצות ההרצאות הפומביות, שבהן מקנים להקהל הרחב ידיעות שונות, והיה צורך בדבר לקבוע זמנים להורות את המורים מפי המומחים ובעלי המקצוע. שעורים כאלה יש שהיו מסדרים באחת המושבות הגדולות, והיו בשעורים לרבים מן המורים גם מן התועלת וגם מן הנוח והנעים, בתת יכולת למורים היושבים בערים לבלות שבוע או עשרה ימים בכפר עברי; ויש, להפך, שהיו השעורים מסתדרים בעיר, למען יבואו מורי המושבות לבלות זמן חופשתם בין יושבי הערים. בשעורים אלה התודעו המורים אל שטות חדשות בחנוך, אל הפדגוגיה בתוך מדע, אל חיי הנפש של התלמידים, אל השאלות השונות בחנוך, כמו בדבר ידיעת המולדת, ערכו של החנוך הדתי, ערך ההתעמלות, וגם היו נותנים שעורים לדוגמה במתמטיקה, באגדה, בתנ”ך, בדקדוק וכדומה. וכמובן, לא חסרו בזמן האספות האלה הענינים הכלכליים שלהם בתור מעמד מיוחד בצבורנו.

ובאחת האספות האלה, שהיתה בתל־אביב, הרציתי אנכי על שאלת הפנסיה למורים העברים בארץ ישראל.

רגילים היינו להיות כמתאוננים ולראות את כל הדברים הנעשים בחיינו בארץ־ישראל באספקלריה שחורה. העם, אשר זה אלפי שנים הוא רואה את הצרות בשבט עברתן ואך חשך סביבו כל הימים, משתוקק לראות את שבט הנוגש מוּסר ממנו ושואף לראות אור גדול פעם אחת; ועם אשר כזה קצרה נפשו למראה הצעדים המדודים של התחיה, ולבו יכאב לו על אשר לא תמהר הישועה הנצחת והמכרעת לבא כשטף, כהמון מים רבים, כהולכת קוממיות לפנים וקדימה מבלי שוב אף שעל לאחור…

ולבבנו מלא יאוש ושפתותינו תלונה על מצבנו כל היום.

ואולם חלקי אני לא היה מעולם בין המתאוננים. רואה אני את המצב בארצנו ומשוה אני אותו אל מצבנו בארצות הגלות, והנה אין הדברים נוראים. ואם אשוה את מצבנו בארצנו עתה אל אשר היה, לא רק בראשית המאה למספר בני ישראל, אך גם לעמת מצבנו פה בראשית המאה למספר הנוצרים, ־אנו רואים התקדמות ואנו שומעים קול פעמי התחיה. אך סתום עינים לא יראה את זאת, ואך החרשים אוטמים את אזניהם. רבים רבים משבי הגולה מרגישים את ריח האדמה, אשר כמו נבראה מתחת לרגליהם והמה כבר מחֻברים לקרקע ומצבם איתן ושרשיהם שגיאין ואין להם להתאונן.

ובאלה אני חושב גם את המורים העברים בארץ ישראל.

גם אם יבוא אדם מרחוק ויראה את חיי המורים העברים היושבים ועובדים את עבודתם בארץ־ישראל, ־ יכיר כרגע כי דבר לו עם אנשים, שמצבם החמרי לא רע. הטפוס המסכן של המורה העברי בארצות הגלות כמעט איננו פה בארצנו. גם האנשים האמידים פה אינם חיים חיים הומים ואינם מפזרים כסף לחיי לוקסוס, ואולם חיים שאין בהם בושה וכלמה חיים גם המורים העברים, ומתירים המה לעצמם גם את המותרות המֻתָּרות לכל אדם הגון. כתריסר מורים בנו להם בתים בתל אביב, והקפידו גם על הטעם הטוב של בניניהם, וגם בתוך הבתים פנימה תמצאו לשמחת הלב רהיטים ותשמישי בית, המעידים על בעליהם כי יש ויש בידם לחשוך פרוטה ממשכרתם גם לדברים שאין בהם נחיצות מכריעה. בבתי מורים רבים תמצאו ספרים יקרים, והמורים בארץ ישראל המה תמיד הקונים הראשונים לספרים חדשים. המורים אינם קופצים ידיהם ומשתתפים כפי יכלתם במוסדות של צדקה, והמה גם לקוחות בטוחים כקופת מלוה וגם בהבנק על סכומים ידועים. בכלל צריך להודות, כי המורים העברים בארץ־ישראל, לאפוקי מחבריהם בארצות הגולה, המה חלק כלכלי אקטיבי, שיכולים אנו להביא אותו בחשבון של החיים הכלכליים בארצנו. יש גם מן המורים, שרכשו להם מלבד בתים לשבת בתוך העיר גם מגרשי אחוזה של נטיעות בתוך אחינו בני המושבות.

ואמנם דאגה יתרה תמיד מאת הצבור העברי למורים העברים בארץ־ישראל. מרגיש הצבור העברי את כל הנצחון הגדול אשר הנחיל לנו המורה העברי בארץ־ישראל וכמה ידות להעובד החרוץ הזה בכל דבר התחיה, משאת נפשו של הצבור היהודי. שכר המורה בארץ־ישראל גדול הוא בערך משכר המורה העברי, וגם לא העברי, אשר בארצות חוץ. לעתים קרובות אנו קוראים בעתונים מודעות מקהלות שונות, המבקשות להן מורים עברים, ומציעות שכר על פי הרוב, לא יותר מסכום שש מאות או שבע מאות רובל לשנה ומלבד אשר המודיעים דורשים מאת המורים “שבע חכמות” וידיעות רבות, הנה למורה בערים שמחוץ לתחום המושב היהודי דרושה עוד זכות ישיבה, ומובן כי מתקבל רק מורה, שגמר חק למודיו באיזר בי"ס של הממשלה. ש־שבע מאות רובל זהו בערך 1700־1500 פרנקים, בעת אשר בארץ־ישראל מקבלים שכר כזה כמעט כל המורים גם במושבות.

המורים העברים ברוסיה גם בבתי הספר של הממשלה שם מקבלים שכר לא־גדול בערך אל המשכרת שמשלמים בארץ־ישראל. הנה למשל ברוסיה בבתי הספר למתחילים מקבל המורה הראשי, שהוא גם המנהל, אך 540 רובל לשנה ובתוספות 75 רובל בעד עבודתו בהנהלה, מלבד דירה לשבתו. ואולם יתר המורים אינם מקבלים יותר מן 300 רובל לשנה. וגם המורים של ביה"ס הבינוני של היהודים, האינסטיטוט למורים בוילנא, מקבלים לפי הערך שכר בכסף היהודים לצרכי לא־יהודים; ואולם המורים העברים מקבלים משכרת לכל היותר 650 רובל לשנה. ולא רק ברוסיה לבדה משלמים משכרת קטנה כזו למורים, ולא רק המורים העברים נבדלים בזה לרעה מיתר הפקידים, כי גם בגרמניה, במקום אשר המורה תופס מקום כל־כך חשוב בחיי הצבור וחושבים אותו גם למנצח על שדה המלחמה בסדן, גם שם לא גדול שכר המורים בבתי הספר.

תחת זה מקבלים המורים העברים בארץ־ישראל שכר יותר גדול לפי הערך. המורים העברים, העובדים בבתי הספר של חברת “כל ישראל חברים”, אינם באים בחשבון הדברים, יען כי דבר אין להם עם המורים העברים האחרים, היושבים בא“י, ואין לנו ידיעות על אדותיהם. ואולם המורים העברים אשר בבתי הספר של המושבות ושל כל יתר המוסדות, כמו: עזרה, חובבי־ציון, יק”א, מזרחי, והגימנסיות ביפו ובירושלם, ־ כלם מקבלים שכר לא פחות מאלף וחמש מאות פרנק, ויש אשר יקבלו גם יותר משלשה אלפים פרנק לשנה.

את המצב הטוב הזה, ביחס אל אחרים בני אמנותם במקומות אחרים, רכשו להם המורים העברים בא“י לא בלי מלחמה רבה, והודות לתועלת הגדולה שהמורים בא”י מביאים לכל דבר התחיה. כלנו יודעים את ערך הלמודים העברים בארצות הגולה והשקפות ההורים והתלמידים על הלמודים שם. כעל דברים מיותרים לגמרי מביטים שם גם על הלמודים העברים גם על המורים, ולכן מודדים למורים את שכרם במדה זעומה, ומצבם רע תמיד. בארצות חו“ל משתדלים המורים העברים תמיד להחליף את עבודתם ואת אומנתם באחרת מביאה ברכה יותר, ־ ברבנות־מטעם, באיזו פקידות בבתי מסחר, וכדומה. אל תמורה כזאת שואפים כל המורים העברים בחו”ל תמיד. אבל המורים בארץ־ישראל רואים את עבודתם, עבודת ההוראה, כמטרה, רואים את אומנותם כמשרה של כבוד והנותנת להם חיים, ואינם נכונים להחליפה ולהמירה באחרת. יודע אנכי מקרים אחדים, כי הציעו לפני מורים מארץ־ישראל משרות טובות בארצות הגולה, הנושאות פרי חמרי כפלים וגם פי שלשה מכפי הסכומים שהם מקבלים מחיר ההוראה בבתי הספר בא"י, ־ ולא הסכימו. יודע אנכי גם מקרים כאלה, שהציעו לפני מורים משרות בבתי־מסחר גדולים בארץ־ישראל עצמה, וגם במחלקות הבנק, ־ ולא חפצו המורים לקבל את ההצעות. הוא האות והמופת, שהמורים העברים פה מוקירים את ערך עבודתם ונכונים להחזיק בה.

באופן כזה ההגיון והשכל מחיבים, שהמורים מחויבים לשמר ולהבטיח כפי האפשר את העֶמדה בחיים אשר רכשו להם. מי שאין לו כל איננו מתירא מפני הלסטים, ואולם אם המורים רכשו להם חיים נאותים, אזי הם מחויבים לחַזק את מצבם, לתת לו תקף לבל יתנועע מכל רוח מצויה. והלא צריכים לזכור, כי יש בעולם זקנה, ימים שאין האדם מוכשר עוד להוסיף ולהמשיך את עבודתו, ויש בעולם גם מות, שאין יודע את עתו, ואשר תמיד יבוא כשוד פתאום… המורה העברי בחו"ל, המסכן והאמלל כל ימי חייו, איננו מוכשר לדאוג ליום אחרון, יען כי כל דאגתו ליום־יום; הוא, הנעלב ההוא, אין בכחו לחשוך פרוטה ליום מחר, יען כי ברוב עמל יביא את טרף יומו, את לחם חקו ורעבון ביתו. דיו אשר הוא חי היום, ומי ישים לב אל דאגת מחר. ואולם המורה העברי בארץ־ישראל יכול לדאוג לאחריתו ולאחרית ביתו, יכול לחשוך פרוטה בעוד מועד, למען לא תגיענו רעה לעת זקנה ולא ישאו בני ביתו חרפת רעב ומחסור בימי זקנתו. אם עלתה בידי מורים מספר לחשוך סכומים לבנות להם בתים בתל־אביב, אם ישנם מקרים, ־ אמנם מקרים מוצלחים, ־ לראות בין המורים גם מתנחלים על אחוזות קטנות, ־ אז יש יכולת להציג את הדאגה ליום אחרון ולעת זקנה על בסיס כלכלי נאמן, ולתת לזה פנים של אחריות הזקנה והחיים מכל אסון ופגע רע.

המורים מחויבים לדאג לכך. הסתדרות המורים העברים בארץ־ישראל הראתה פעמים רבות את כח החיים אשר בעורקיה, ולה נאה ולה יאה לעורר את חבריה ולברא בשבילם את הבטחון למצבם ההוה ומשגב לימי זקנה ולמקרי מות. ההסתדרות צריכה להכריח את חבריה לדאג לאחריתם, לאסוף על יד חסכונות ברצון ובאונס. כן, באונס. כל החבורה צריכה לדאג, צריכה להכריח את הנחשלים להביא אל האוצר המיועד את הסכומים המוסכמים מראש, ולא יהיה מורה עברי בארץ־ישראל נעזב בעת מחלה וזרעו וביתו מבקשים לחם נדבה, חלילה.

לי יאמרו: אין אתה יודע בצערם של המורים, ואין אתה יכול לדון אם באמת יש לאל ידם לחשוך פרוטות מצרכיהם יום־יום. אינני מורה, אבל אני דם למראה עיני את חיי המורים העברים פה, ואני דן גם גזרה שוה מחיי המורים בארצות אחרות. אנו רואים, כי גם ברוסיה, במקום ששכר המורים בכלל, לא רק העברים, איננו גדול, בכל זאת יש אשר יצליח ביד מורים רבים לחשוך ממשכרתם לדברים, שלפי הנראה אין בהם צורך נחוץ. לפני שתי שנים נוסדה ברוסיה ועדה לסדור נסיעות וטיולים לשם השכלה, נסיעות אל מחוץ לממלכת רוסיה, לתור ארצות רחוקות. נסיעות וטיולים כאלה אינם עולים בזול, אף אם רבים המשתתפים בהם, ובכל זאת נענו מורים רבים לקול הקורא של הועדה הזאת. 1674 מורים הודיעו את חפצם להשתתף בנסיעות האלה ולהכניס את סכומי ההוצאות. ובאלה היו מורים למאות, שכל משכרתם בשנה היא עד 400־300 רובל

הננו רואים איפוא, כי גם מורים המקבלים שכר מועט מצאו להם בכל זאת יכולה להוציא סכומים לא־קטנים לפי מצבם גם למטרה, שיש בה אמנם עונג ותועלת אבל אין בה הכרחיות. המורים העברים בארצנו מקבלים שכר גדול לפי הערך. גם המורים הצעירים של חברת “עזרה” מקבלים לאחר שתים שנות עבודה 1600 פרנק לשנה, והמורים הראשיים מקבלים 2900 פרנק, ועם ההוספות לאחר שלש שנים ולאחר חמש שנים – 3000 פר‘. המורים של “בית הספר העירוני לבנות” ביפו מקבלים 2500 פרנק משכרת, מלבד הוספה של 10% לאחר כל חמש שנים. בהגמנסיה מקבלים המורים הראשיים 3600 פר’ לשנה. במצב כזה אין כל ספק, כי יכולים המורים העברים בארצנו לחשוך פרוטה ממשכרתם ולשומה באוצר על כל צרה שלא תבא.

והנה צריך לזכור, שבכל הארצות מחויבים המורים על פי החק השורר להשתתף בקפות הפנסיה, ובכל חדש וחדש מנכים להם אחוזים ידועים משכרם הקטן לטובת קפת הפנסיה. ואם זה אפשר בחו"ל, במקום שכפי שראינו שכר המורים מצער לפי הערך משכר המורים העברים בארצנו, הנה על אחת כמה וכמה שאנו מחויבים להנהיג קפות־פנסיה או מוסדות כדומה להן בשביל המורים שלנו בארצנו.

מחויבים להשתתף ביסוד קפות־פנסיה או בחברות אחריות בשביל המורים העברים, גם המוסדות הצבוריים שלנו בארץ־ישראל אלה המוסדות המכלכלים עתה את דבר בתי הספר בארצנו. בכל מקום שיש ממשלה או אורגן צבורי, הנושאים עליהם את אחריות בתי־הספר, שם אתה מוצא גם דאגה לכלכלת המורים לעת זקנתם. בטחון הפועל – דבר השוה גם לנותן העבודה. וכשם שמחויב המורה לדאג לעת רעה כן לא יוכל גם הצבור להעלים את עינו ולבלי להכין עזרה בעוד מועד. ואין כל ספק, כי כל המוסדות התומכים בידי בתי־הספר העברים בארץ־ישראל וכן בתי־הספר המתנהלים ע"י ועדים מפקחים (רמו הגמנסיה “הרצליה” ביפו, “בצלאל” בירושלם וכדומה) יתעוררו לעזרת המורים וירימו שנה שנה מתקציבם לתכלית הקפה לבטחון המורים, העובדים בהם.

אפשר עוד לקוות, כי אם יצלח בידינו לברא מוסד כללי לבטחון המורים העברים בארץ־ישראל, אז יהוא לעזרתו גם הצבור היהודי בכלל, יען כי יקרים לנו המורים העברים ופעולתם בשדה תחית עמנו, “תלמוד תורה כנגד כלם” אמרו חז"ל.

* * * * *

דרכים רבים מוליכים אל המטרה, אר אליה אנו שואפים בכל דברינו אלה – להבטיח את מצב המורים העברים ככלות כחם לעת זקנתם או אם יקרם אסון בלא־עת.

במקום אשר הממשלה מפקחת על תקנת בתי־הספר ומכלכלת את המורים, שם נמצאות גם קפות־פנסיה מיוחדות כמו בשביל כל פקידי הממשלה, והממשלה מנכה בכל חדש מתשלומי המשכרת של המורים אחוזים ידועים, הנשמרים ונקבצים באוצר הפנסיות של כל פקידי הממלכה. באופן כזה, גם המוסדות הצבוריים המפקחים על עניני בתי־הספר שלנו בארץ־ישראל יכולים לנכות מדי חדש בחדשו משכר כל מורה אחוזים ידועים, ולשׂוּם את הנכויים האלה לחק ולא יעבור על כל המורים, הנושאים משרה בבתי הספר של המוסדות. לא טוב הדבר, כי יחוק בענין זה כל מוסד ומוסד חקים מיוחדים לו לעצמו, ואך ראוי וכשר הדבר, כי יהיו בענין זה חקים קבועים וכללים ידועים לכל קהל המורים העברים, בלי הבדל ופדות אצל איזה מוסד הם נושאים את משרתם, אם אצל “עזרה”, חובבי ציון, יק"א או המושבות. את סכומי הנכויים מעכב הגזבר של כל בית־ספר בכל חדש, בלי לחכות עד אשר יביא המורה בעצמו את הסכום שהוא מחויב להכניס. הנסיון הראה לדעת, כי הפקידים המתפרנסים ממשכרת חדשית, אינם גוברין דפורענא, אינם שומרים לשלם חובותיהם במועדם, והמורים העברים אינם יוצאים מן הכלל הזה. ואם הדברים נאמרים בחובות, בסכומים שיש עליהם תובעים, ותשלומיהם עליהם, ־ הנה בסכומי הנכויים, שבעצם הם אך חסכונות שהסכים המורה לאסוף ברצונו הטוב, אין כל ספק שיפגרו המורים ולא יביאו את סכומי חסכונותיהם, אם לא יהיה חק ולא ישֻנה, שהגזבר מנכה את הסכומים מתשלומיהם גם שלא ברצונם.

וכמספר סכומי הנכויים, שהמורים מאספים בקפת־הפנסיה, מחויבים גם המוסדות המפקחים על בתי הספר להביא גם כן לאוצר הקפה. כבר אמרתי ובארתי, כי חובה גם על הצבור לדאג לאחרית המורים, והמוסדות מחויבים להשתתף יחד עם המורים בדבר הבטחתם לימי זקנה. לא על הצבור לעשות זאת לבדו, אבל אין הוא בן־חורין להפטר מזה. והיה אם יסכימו המורים לנכות ממשכרתם שלשה אחוזים, אז מחויב הצבור להביא לקפת־הפנסיה גם הוא שלשה אחוזים, אז מחויב הצבור להביא לקפת־הפנסיה גם הוא שלשה אחוזים, ואם חמשה יחסכו המורים – גם המוסדות ישתתפו מצדם בחמשה אחוזים.

מה לעשות בכסף־הנכויים?

כאשר אמרתי, יש דרכים רבים לשמור על הכסף ולעשותו מקור לכלכלת הבעלים מאספיו. אפשר, למשל, לשלם מקפת־הפנסיה שנה שנה לחברת אחריות באירופה ולהבטיח שם את המורים העברים, המשתתפים בכלכלת קפת־הפנסיה, למרי מות. חברות־אחריות אחדות מקבלות כתות שלמות של פועלים או פקידים, ובטוחות־קוליקטיבות הרבה יש בין התאריכים של החברות. באופן כזה, אולי אפשר לחבר את כל חברי הקבוצה על פי תעריך ידוע, באופן שאם ימות אחד מהם תשלם החברה סכום ידוע, מתאים להמשכרת שהיה המורה מקבל ולסכומי כסף האחריות, שהיתה הקבוצה משלמת בעדו בכל שנה. אפשר גם לסדר עם חברת־אחריות קומבינציה, שעל פיה תשלם החברה סכום כסף ידוע לא רק במקרי מות, כי אם גם לעת־זקנה ידועה של המורים המובטחים אצלה.

ואולם מפני שכל חברות האחריות אינן מפסידות לעולם, ואת חשבונותיהן הן עורכות באופנים כאלו, שסכומי החסכונות אינם מביאים כמעט כל פרי ולפעמים לא־רחוקות הסכומים האלה גם הולכים ואובדים, לכן אולי אפשר להשתדל לשמור את כספי הנכיונות של המורים העברים והנוספות של המוסדות באופן אחר, יותר טוב. “התורה חסה על ממונם של ישראל”, ובפרט שצריך לחוס על ממונם של כהני תורת ישראל, המורים העברים. כבר יש לנו בארצנו יותר ממאה מורים עברים, שנכנסו אל הסתדרות מרכז המורים, ואפשר לצרף אליהם עוד פקידים של בתי מסחר שונים, אף אם לא נחשב את פקידי הבנק היהודי, שכבר יש להם קפת־פנסיה משלהם. חושב אנכי, כי אפשר יהיה לאסוף גם בארצנו כמאתים איש, אשר יסכימו ליסד אגדת־אחריות על פי היסוד של עזרה הדדית, שבאמת אף הפרינציפ הזה הוא אבן הפנה גם של כל חברות האחריות. מאתים איש כי יתאחדו ויסכימו להקריב לפעמים קרבנות לא־גדולים, וחבה יתרה של הצבור העברי תמיד חופפת עליהם – זהו כח גדול, אשר יוכל לכבוש את הבטחת המורים ולרַד לפניהם את האחריות הנחוצה לבטחון מצבם.

ואל נא נשכח, כי הרחיב ה' לנו ויש לנו מוסד כספי לאומי, בנק שלנו בארץ־ישראל הלא זאת חובתו לעזור להמורים העברים בארצנו לפתור להם את השאלה הסבוכה להבטחת אחריתם. זאת חובתו לשמור על סכומי החסכונות של המורים באופן היותר טוב והיותר מביא פרי, ־ והבנק יעשה זאת בלי כל ספק. מרכז המורים, בא־כוחה של ההסתדרות, מחויב לעבד תענית מפורטה, לדון בכובד־ראש על דבר כל הפרטים של קפת־הפנסיה או האגודה ההדדית של המורים ותנאי עבודתה, ואני בטוח, כי הבנק יבוא לקראת כל הצעה נכונה וישתדל להיות בעזרת ההסתדרות. וגם מן הצבור היהודי בארץ־ישראל וגם מחוצה לה תמצא האגודה הזאת עזר וסעד, רוחני וגם חמרי. ומי יודע, אולי תהיה האגודה הזאת, אגודת החסכונות של המורים והפקידים העברים, ברוב הימים לאבן פנה ליסוד חברה לאומית גדולה לחסכונות בני עמנו. עד היום אנו, בני ישראל, מביאים את חסכונותינו ואת אשר נותיר ונחשוך ליום רע לאוצרות זרים, לחברות אחריות נכריות. “אכן גם זה מוסר אלהים”, אשר בככרי כספנו ובשקלי זהבנו אנו מחזיקים עמדות לא לנו ומאדירים אולי את צוררינו. הן ברבבות אין־מספר משתתפים בני עמנו בכל הארצות בכל חברות האחריות, אנו נוטרים ונוטעים כרמי נכר, ואולי הגיע הזמן, כי יתעורר עמנו לטעת ולנטור כרמו שלו. ויהיו נא המורים העברים בארץ־ישראל ראשונים גם בדבר הזה. אל תפחדו. המורה העברי, פרופ' הרמן שפירא, היה גם אשר הרה והגה את הרעיון על דבר האוצר הלאומי. יבאו נא המורים העברים וייסדו את החברה הראשונה הלאומית של אחריות החיים, חייהם הם לעת עתה.

ואני שונה ומשלש לכם, רבותי המורים: לא בודדים אתם ולא לבדכם תהיו בעבודה הזאת, אשר אנכי מציע לפניכם בדברים האלה. גדול כחה של ההסתדרות, ואתם הלא יש לכם הסתדרות והצבור העברי יעזור לכם. יעזרו לכם גם מחוץ לארץ־ישראל, כי גם שם יבינו את הנחיצות של האגודה הזאת למצבכם אתם, וגם את הערך הלאומי, את גרעין התחיה, הנמצא באגודה כזאת. רבים, רבים כבר בחו"ל היודעים ומכירים את כל עבודה צבורית נכבדה בארץ־ישראל, ובכל לב נמצאים אנשים, יהודים טובים, הנכונים לעזור לנו, להקל מעלינו עבודת תחיתנו־תחיתם.

* * * * *

מדרכי התחיה – לחזק ככל האפשר את העמדה אשר כבשנו לנו. רפי־כח וחלשים אנחנו, ונצחונותינו מעטים ובגלל הדבר הזה עלינו להוקיר מאד כל נצחון קל אשר עלה בידינו, להאדיר ולשגב כל גבעה קטנה אשר עלתה בחלקנו.

מעטים ודלים נצחונותינו בענין חישוב הארץ־ישראלי, וחיינו הכלכליים תלויים לנו עוד על בלי־מה. מושבות בנינו בארץ ישראל, ועל יושביהן עוד רובצים חומרי ערים וחומרי כפרים גם יחד. בענין חישוב הקרקעי עוד לא נגמרה באמת עונת הנסיונות, ואין אנו יודעים עוד גם היום באיזה מקצוע של עבודה חקלאית נבחר, איזה מקצוע יצלח בידינו ולאיזה מקצוע אנו מוכשרים. ובין כה וכה וצעירינו נמהרי־לב המה, אינם חפצים לחכות עד אשר יגיע ויבא קץ הנסיונות, עד אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, והם עוזבים את המושבות, יוצאים את הארץ אשר אליה שבנו…

לעמת זאת גדולים נציונותינו בשדה החנוך העברי בארץ. ביד גבורים הפסקנו את העבודה הגלותית, ויצרנו יצירה אשר אך מעט משלים כמוה בתולדות החנוך. הן לא רק עברית אנו לומדים בעברית, ־ אשר אך לזה שואפים טובי הלאומיים בארצות הגלות, ־ כי גם את כל סדר החנוך אנו בונים ועורכים בשפת לאומנו והדבר הזה הולך ומצליח, הולך וכובש לו דרך. אמנם לעת עתה אך בארץ ישראל לבדה. עוד רב כחה של הגלות ועוד צפרניה אוחזות את כל ילדי ישראל בגולה. אבל בכל זאת הצלחנו לברוא “שארית כמעט”, הצלנו חלק מבין שִני הגלות. הצלנו ילדים, אצלנו גם מורים. ועוד ידנו נטויה, עוד יבנו בתי ספר, עוד יתקבצו אלינו טובי המורים, ומן הארץ הזאת נשלח קוי תחיה אל הארצות הנכריות.

ועל העמדה היפה והחזקה הזאת – המורים העברים בארץ ישראל – עלינו להגן ואתה אלינו להאדיר ככל אשר תמצא ידנו.

טז. אליהו הלוי ספיר.

בפעם ההיא היתה אספת המורים העברים כלה מלאה הוד ותפארת. האספה התקימה באולמי הגמנסיה “הרצליה”, זה המבצר החזק לחנוך העברי בארץ אז, בתקופה ההיא. גולת הכותרת של האספה היו השעורים של המנוח אהרן אהרנסון, השעורים בצמחי ארץ ישראל, שהיה המנוח מרא דהלכתא זו, והרצאותיו היו מצוינות. לאחרי גמר השעורים סדרו לו המורים נשף כבוד, ומפני שאנכי התמחיתי להיות מלך הנשפים האלה, שמו המסדרים עלי לנצח על הנשף הזה, שנמשך שעות אחדות לאחרי חצות, וזמירות ורקודים לא חסרו. ביחוד השתתף בנשף הזה אליהו הלוי ספיר, מי שהיה מורה, ואת יחסיו הטובים אל החנוך ועסקניו ושאלותיו לא הפסיק עד יומו האחרון. כל הלילה עשה בנשף הכבוד עמנו, ובבקר ממחרתו הלך אל משמרתו, ויסר אל אחת החנויות ויפול מת. הבהילו את הרופאים, אבל המה אך העידו, כי עצמה השתפכות הדם אל המוח וכי אין מפי המות מציל.

המנוח היה כבן ארבעים ושתים מילידי ירושלים, בן־בנו של רבי יעקב הלוי ספיר, מחבר הספר בן שני החלקים “אבן ספיר”. מאבותיו ירש כשרונות בלתי מצוים, ואת כשרונותיו אלה הקדיש לעבודת הישוב החדש בכל מקצעותיו, סעיפיו וענפיו. בביה“ס של כי”ח למד את השפות העברית והצרפתית, ואחר גמרו את ביה“ס של האליאנס עבד עבודה רבה עד אשר רכש לו את השפה הערבית כאחד המצוינים. מלבד זה ידע היטב גרמנית ואנגלית. אחת עשרה שנה היה מורה בביה”ס בפתח־תקוה, ואח“כ עבר לעבוד אצל חברת יק”א בתור פקיד, מנהל ספרים, ויצטיין גם במשרתו זאת. כאשר בא מר ליבונתין ליסד את האנגלו־פלשתינה־בנק בארץ ישראל, שם על המנוח משרת סגן־מנהל במחלקת ירושלים, ועוד מעט העביר אותו ליפו, ויהי שם מנהל את מהחלקה הזאת, היותר גדולה בין כל מחלקות האפ“ק, ויהי גם יד ימינו של המנהל הכללי אשר על כל המחלקות, ויהי עמוד התוך אשר האפ”ק נשען עליו.

ולוּ היה המנוח אך פקיד־בנק נאמן ומצוין, כי אז הייתי יכול להסתפק בשורות האחדות אשר רשמתי בזה. ואולם, לדאבוננו הגדול, האבדה אשר אבדה להישוב במות אליהו ספיר היתה גדולה עד מאד. גוע בלי עת איש, אשר אין לנו תמורתו! את זה הרגשנו והכרנו אנו, בני הישוב החדש, ועוד ימים רבים נרגיש בכל מקום אשר נפנה, כי אליהו ספיר איננו…

כבר הזכרתי, כי ידע המנוח באופן מצוין את השפה הערבית, וכי את כל ידיעותיו אלה נתן מתנה לעניני הישוב. בשקידה נפלאה למד את כל החוקים המשפטים והדינים והסיגים, הנהוגים בארץ ישראל בפרט ובמדינת תוגרמה בכלל, וכל דבר קטן וגדול, קל וקשה הביאו בני עמנו אל ספיר, ומעולם לא השיב ריקם בקשת איש לקרוא ולעיין, ללמד ולהורות דעת, ויהי לעינים בכל דבר מקנה וקנין, בכל עסק ומסחר, ריב ומשפט. אם אנחנו יודעים, כי יש עתה חלק גדול ונכבד להישוב העברי בהגליל התחתון, אז עלינו לזכור כי ידי ספיר עמלו בזה. כשתי שנים התגולל ספיר בין הרי הגליל ויסבול כל עמל ותלאה, וישם נפשו בכפו, כמו שמשימים נפש בכף בגליל התחתון, היינו: בפועל ממש ולא במליצת דברים, ־ עד אשר היתה סוף סוף סג’רה, המושבה והחוָה, לאדמת ישראל. ואם בא הבנק שלנו ומראה על מעשיו להתפאר, כי במשך שנות עבודתו בארץ רכש ועשה המנוח ספיר, הוא ולא אחר. כל הקניות האלו עברו דרך ידי ספיר “מלוש בצק עד חומצתו”, מן הרגע הראשון אשר בא הסרסור או המוכר להציע את החלקה, עד אשר קמה למקנה ועד אשר הקימו שם בני ישראל את הבנין הראשון, או עד אשר נטעו שם את העץ הראשון. צדק אחד המספידים אותו אז באמרו, כי לו אמרנו להעביר את מטתו של ספיר לכל המקומות, אשר המנוח היה בין המשתדלים לקנותם, כי אז היה עלינו לעבור על פני כל מקומות הישוב החדש, כי אין בארץ ישראל אף חלקת אדמה אחת, אשר כבשוה שבי הגולה מבלעדי עזרתו והשתתפותו של ספיר.

והוא עשה את כל העבודה הקשה הזאת לא מחובה, לא על פי פקודת משרתו, ורק מאהבתו להישוב, ממסירת נפשו הגדולה לרעיון התחיה הגול. מנהל־ספרים היה אצל יק“א ופקיד היה באפ”ק, ובשני המוסדות האלה לא חיבה אותו משרתו לעבוד את עבודתו הנכבדה, רבת האחריות ושאין קצה לערכה הגדול – לקנות קרקעות בארץ ישראל. כל משרה לא נשא בחברת “גאולה”, וכל מה שעשתה החברה הזאת אז אך ידי ספיר עשו, כי אף אצבע קטנה לא נקפו פקידי “גאולה” מבלעדי ספיר ומבלי שאול את פיו ומבלי השתתפותו. בצע כסף לא לקח מידי איש מעולם, אף כי גזלו ממנו את רגעי מנוחתו האחרונים, אף כי את חלבו ואת דמו היה עליו להקריב, אף אך תקוה היתה נשקפה מעבודתו להישוב, להישוב הכללי או הפרטי – אחת היא. למראית־עין היה האיש קשה ואביר לב ולא על נקלה הוציאו ממנו את הסכמתו לגמול חסד ולהיטיב; ואולם זה היה אך למראית עין. קדושים היו בעיניו המוסדות של הישוב, והוא ידע את נפש החניכים על ברכי השנוררות הישנה והפקידות של הנדיב והוא שמר מכל משמר, לבל יחדרו השנוררים למיניהם גם אל המוסדות הלאומיים של הישוב החדש. ולכן היה לבו כצור ורצונו כחלמיש להניס מעל המוסדות של הישוב את כל העיט היורד על הפגרים, את כל היודעים לקחת מבלי להשיב, את כל אשר שמו את הישוב לתועבה. ובגל הרצון הכביר הזה אמנם מררוהו ורבו בו, וישטמוהו קלי הדעת וקלי הלשון, ואולם בחסד הרצון של ספיר יש לנו עתה בארצנו מוסד לאומי של כספים, הנכון להספיק אמצעים לכל צרכי הישוב הנאמנים, והלקוחות יודעים כי הכסף הזה איננו כסף של צדקה ורק לכלכלה ניתן, למקח ולממכר, למשק הכפר ולבנין הישוב. קשה כברזל היה המנוח, אך הברזל הזה נעשה רך ומוכן לקבל כל צורה, אם אך נגעו בו עניני הישוב. ומי אשר ידע את ספיר כמונו, הקרובים אליו ברוח ובעבודה, הוא ידע, כי דבר היה לנו תמיד עם נפש רכה ופיוטית, עם נפש עדינה ואצילית, עם איש שלבו רחב ועֵר לכל עניני זולתו. לא נקם ולא נטר בבני עמו, היה נוח לכעוס לפעמים אבל רך לרצות, וישכח מהרה את כל הרעה אשר המיטו עליו משנאיו לפנים. מי אשר ידע אותו כמונו, הוא ידע, כי ההן של ספיר היה הן וגם הלאו היה על פי הרוב הן, אם אך נוכח, כי ענין אחד של הישוב יכול לסבול מזה.

והיה האדם הזה צנוע מאין כמהו. הוא היה גאון השפה העברית, בדעתו על בוריה את השפה הערבית הקרובה כל כך ללשוננו הלאומית, ושפתו העברית היתה יפה וקלה ומושכת את הלב ועשירה מאד; ובכל זאת היה כמעט נחבא אל הכלים ולא שֵם לו בין הסופרים העברים. הוא היה מן העובדים החרוצים בשדה החנוך העברי, ודבר גני הילדים ביפו היה כמעט כלו על שכמו, והספיק להם מאונו ומהונו; ובכל זאת היה כמסתתר מאחורי אחרים ולא התהלל על פני חוץ במעשי ידיו אלה. בשנים האחרונות, כאשר הצליח הדבר בידו לחזק את מצבו החמרי ע“י נטיעות בחלקי אדמתו ובעבודת בנו, שהיה המצוין בין צעירי פתח־תקוה בכלכלת אדמתו ובהנהלת משק־כפרו, נתן המנוח למנחה לגן־הילדים את מגרשו הגדול בתל־אביב; והנדבה הזאת – של בת עשרה אלפים פרנק של איש לא־עשיר בערך, החי בביתו חיי עבודה ורחוקים מכל פזרנות – לא נתפרסמה בעתונים ולא צלצלו עליה בפעמונים, ורק אנשים אחדים, מן הקרובים אל המנוח, ידעו את דבר הנדבה הזאת. בצע כסף לא לקח גם במחיר ספרו הנכבד “הארץ” מאת החברה “קהלת”, וגם מאת “החנוך” במחיר ספרו “צמחי ארץ ישראל”, וגם מאת הוצאת “לעם”, שהדפיסה את תרגומו לאחת החוברות ע”ד ארץ ישראל.

וכשם שהיה אציל ורחוק מקמצנות בעניני כסף, כן היה פזרן גדול בעבודתו ובידיעותיו הרבות לכל אשר פנה אליו. כל מורה בא"י, כל סופר, אשר היה צורך לו באיזו מקורות, באיזו מלים חדשות בכל המקצעות, אם אך פנה אל ספיר, היה משיג את מבוקשו. והמנוח היה שוקד על עבודתו, עובד בלי לאות, שם לילות כימים. נוראה היתה עבודתו בימי הקיץ. בשעות העבודה במשרד הבנק היה נושא עליו את כל האחריות הגדולה של הלקוחות והפקידים הרבים, של כל העסקים הגדולים, של כל המחזור הגדול של כל המחלקות, אף רגע לא ישב על מקומו, ולרגעים היה נקרא לחדר המנהל הכללי. ובשעות הצהרים, בשתים־שלש השעות של סעודת הצהרים והמנוחה, לא היה הולך לאכול ולנוח, ורק היה נשאר לבדו במשרד הבנק, אוכל אכילה חטופה, ויושב לעבוד עבודתו הצבורית או הספרותית. בשעות המנוחה האלו היו באים אנשים להטרידו ולהטריחו בעניניהם הפרטיים, לכתוב להם כתבים ותזכירים שונים בעניני הישוב, לאסוף ידיעות ממקורות עזובים בשביל איזו עבודה ספרותית. ובלילה היה לוקח חלק בכל ישיבות צבוריות וספרותיות, והיה תמיד מן הראשונים לבוא ומן האחרונים לצאת, ודבריו היו תמיד בלי פטפוט ורק קולעים אל הענין, ברורים כשמלה, ועיניך הרואות כי דבר לך עם איש היודע את הענינים שהוא מדבר עליהם ידיעה נכונה וברורה, וכמעט תמיד היתה הלכה נפסקת כמותו בכל מקום. והוא לא היה עיף ויגע מעולם, והוא לא היה משתמט מעולם מכל עבודה אשר שמו עליו, והיה נושא בעול מבלי כל תלונה והשתמטות ואמתלא, וכל מה שהיה ספיר מקבל עליו, ־ יָכולת להיות בטוח, כי הלז מלא ימלא את הדבר במועדו ובזמנו. כי הוא היה שם לילות כימים, והיה הוגה בתורה ובחכמה יומם ולילה, ספרים לא משו מעל שלחנו בביתו, וגם ארגזי שלחנו במשרד הבנק מלאו ספרים וכתבים. ובגלל זאת היה האיש הזה כאנציקלופדיה חיה בעניני ארץ ישראל והשפה העברית בכל מקצועותיהם וסעיפיהם.

אליהו הלוי ספיר היה גבה הקומה, ישר כארז וחסון כאלון, ופניו יפים ועדינים. אין כל ספק, כי גויתו נבנתה מטבעה מחומר טוב ומוצלח, היכול להאריך ימים רבים על האדמה. ואולם הוא העביד את כחותיו עבודה רבה עד מאד, והחריב את מעינות האנרגיה שלו בלי סדר. בגלל זאת נשבת סדר עצביו בשנים האחרונות לפני מותו, ועין בעין ראו אוהביו, כי מנוחה דרושה לאיש הזה לחדש את כחותיו. השכם ודבר הוכחנו אותו, דברנו על לבו לשמור על אוצר כחותיו לבל ידל ולא יחרב.

והנה קרה האסון… הוא חטא ואשם, שלא ידע להזהר, ויבוא אלי קבר בעצם ימיו. אבל אשמים היינו גם אנחנו. ימים על שנה ראינו לעינינו פראים ופתאים ממררים את חיי האיש הנעלה הזה, שולחים את לשונם בו ומשליכים עליו שקוצים, ־ ואנחנו כמעט החרשנו. קמו נבלים, אנשי מרמה ואשר כסף זרים הות נפשם, והם נועזו להקהיל קהלות על ספיר ולנבל את שמו, ־ ואנחנו החרשנו. אנשים, שלא היו ראוים לקשור את שרוך נעלו של ספיר, שמו לו עלילות דברים וישתבחו כי כן עשו, ־ ואנחנו החרשנו. אמנם, ידנו לא שפכה את הדם הזה, אבל הלא עינינו ראו בִסְבול איש צדיק מחמת אנשי מרמה והולכי רכיל, ואנחנו לא קמנו כאיש אחד ולא התעוררנו על שקר ועל חנופה ועל מרמה, וכמעט מרחוק עמדנו ביום חֲרוך רמיה צידה ונבלים שחקו על משבתו. ואנחנו הלא ידענו את הנבלים כי נבלים המה, ובידינו היה למחות –

ולהאיר על שחוק הזדון, האורב כגנב תחת שְׂפָמָם,

ועל הצדיה אשר בעיניהם –

לאמר להוללים אל תהולו ולגדע את קרן הרשעים. ואולם אנחנו החרשנו, ־ ולאט לאט הרקב ויאכל את הלב הכואב, וירבה הרעל להשחית את הדם הטהור, ותבוא שערוריה בסדר העצבים, ויגוע אדם, שלא היה להישוב הארצישראלי תמורתו.

זאת חטאתנו וזה פריה. האם נקח מוסר?…

יז. זה לעומת זה.

באחד המקומות בפרקים הקודמים שבספר הזה ספרתי על בקורו של יעקב שיף, אחד מאדירי ישראל שבאמריקא, בארץ ישראל כשש שנים לפני המלחמה עוד טרם נבנתה תל־אביב, ואת הפתרון אשר אמר האדיר היהודי הזה לתת לשאלת ארץ ישראל, פתרון אוריגינלי: כי יעברו היהודים תושבי ארץ ישראל לאמריקה, ־ “והקץ לשאלת ארץ ישראל”.

אשובה אל האפיזודה הזאת בקשר עם בקורו בארץ ישראל של אדיר עברי אחר, הברון אדמונד רוטהשילד, אבי הישוב החדש. “זה לעומת זה עשה אלהים”, והקורא יסלח לי אם אעכבנו רגע על בקורו של יעקב שיף, בתוספת פרטים אחדים על מה שכתבתי כבר.

עד פְרוץ המלחמה “אמריקה טרם נתגלתה” בשביל היהדות הארצישראלית, גם הישוב הישן וגם הישוב החדש התפרנסו ממקורות העולם הישן, והיהדות הרוסית ביחוד. איני יודע אם היה קיים בירושלם “כולל” אמריקא, ובכל אופן כמוהו היה כאחד הכוללים, בלתי מרובה באוכלוסין ולא עשיר באמצעים. היהדות ברוסיא פרנסה את צרכי המוסדות של הישוב הישן בארבע הערים (ירושלם, חברון, טבריא וצפת), והועד של “חובבי ציון” באודיסא דאג למלא את הצרכים הישוביים, שהיו שייכים לחוג פעולותיו. בארץ ישראל נראו גם הנצנים, ראשית הפעולות של הציונות, ילידת אירופא המערבית. ומלבד גולת הכותרת של העבודה הישובית הפוריה, מעשי הנדיב וחברת יק"א, הנה עבדו על שדות הישוב, כל אחד לפי דרכו, חברת “כל ישראל חברים” הצרפתית וחברת “עזרה” הגרמנית. היהדות אשר בארצות הברית מעבר לאוקינוס לא באה אז, בתקופה שאנו עומדים בה, בחשבון הגורמים המכריעים בחיי הישוב ובהתפתחותו. אמריקה נגלתה לפני הישוב בכל שעור קומתה, בכל מלוא עוזה ותפארתה, רק לאחרי שהתחולל עלינו הסער הנורא של המלחמה העולמית. עם המראות האלה של אמריקא על אדמת ישראל נפָגש הקורא בספרים הבאים ברשימותי על תקופת המלחמה.

יעקב שיף סר לארץ ישראל בזמן בקורו במצרים. כאחד התירים בא למצרים ויעש שם כמה שעשה, ויסר לארץ ישראל, ־ יותר נכון: לירושלם. דרך המדבר עוד טרם עלו אז אל הארץ, מסלת הברזל עוד טרם חברה אז את שתי הארצות, ויעקב שיף בא באניה ממצרים ויעל על חוף יפו, ויתעכב בעיר אך שעות מספר, וילך ירושלימה. הדבר נודע לעסקנים הלאומיים ביפו אז, ונודע גם זה כי גם בירושלם יעשה יעקב שיף רק יום אחד, ואחר כך ישוב על עקביו – מצרימה.

יעקב שיף היה אישיות מרכזית בתוך היהדות. חיי היהדות האמריקנית אינם נהירין לי, ולכן אינני יודע את שם האיש אשר ירש את מקומו של שיף באמריקא: מארשאל או בראנדייס, ואולי איש אחר. איני יודע מי הוא היום ראש היהדות האמריקנית. ואולם ליעקב שיף היה ערך מיוחד בתוך היהדות העולמית, בהיותו לפעמים מגן ומחסה לגלות ישראל הגדלה אשר ברוסיא. ואנחנו, עסקני הישוב ביפו, כלנו בני הגולה הרוסית, ידענו ושמענו את שמו של יעקב שיף ואת ערכו. ידענו, כי ממשלת אמריקא נסתה את כחה להשפיע על הממשלה הרוסית לטובת היהודים, וגם לא נרתעה אחור ותעש צעדים מכריעים, וכמעט הפסיקה את היחסים המסחריים עם ממשלת רוסיא לרגלי הרדיפות וההגבלות והחקים, שהיתה הממשלה הזדונה צוררת בהם את היהודים. וידענו, כי ידי יעקב שיף בכל אלה, וגם מפי הגרף ויטה שמענו מפורש, כי יעקב שיף מנהל עמו משא ומתן בענין היהודים ומצבם החקי ברוסיא.

באפן זה, יעקב שיף לא היה בשבילנו כאחד התירים מגדולי אמריקא ורק אישיות מורם מעם, וחפצנו כי האיש הזה יכיר וידע גם את העבודה החדשה, ההולכת ונעשית בארץ הישנה־החדשה ברוח התחיה הלאומית. מאת יעקב שיף קוינו הרבה מאד. הן לא כרוסיה תורכיה. ברוסיא נגפו רגלי השתדלנים מאמריקא לטובת היהודים על אבני נשף. רוסיא היתה אז אדירה, “רבתי בגוים, שרתי במדינות”, ואף אמריקא לא תעצור כחל אמר לה מה תעשה; והשנאה ליהודים הכתה שם שרשים, ויש אשר השנאה העורת הזו היתה אצל השלטון לשטת ממלכה. ההפך מזה היה בתורכיה. הצירים של ארצות הברית בחצר השלטן התורגמי היו מבני ישראל: שטרויס, מרגנטוי. ליהודים היו בתורכיה כל הזכיות האזרחיות, והממשלה המרכזית בקושטא בכרה את היהודים על העמים הנוצרים נתיניה. באפן זה היה בשבילנו, שָבֵי הגולה אשר התקבצו לארץ ישראל ומחשבות תחיה לאומית בלבבם, ־ בבילנו היה נכבד מאד כי נרכש לנו את יעקב שיף להיות למחסה לנו ולהיות לפה לנו אל הממשלה בקושטא. ומה גדול היה צערנו כאשר נודע לנו, כי הנה יעקב שיף אומר לצאת ידי חובתו לארץ העברים בבקור ארעי של יום אחד בירושלם, וכי יעקב שיף יעבור בארץ ישראל ולא יראה את המושבות אשר נבנו, לא יתבונן אל כל המאמצים הנועזים אשר אנו עושים ואומרים לעשות בארץ אבות, לא יראה ולא ישמע את קולות התחיה העולים ובוקעים מכל המפעלים פה.

החלטנו לערוך תזכיר ולהגישו ליעקב שיף על ידי צירים מיוחדים. את עריכת התזכיר הטלנו על הד“ר י. בוכמיל. הוא כתב אותו צרפתית, ולביתו של מר דיזנהוף התאספו עסקנים אחדים לקבוע את נוסחתו ואת תוכנו. התזכיר ההוא הודיע ליעקב שיף כי ישנן וקימות בארץ ישראל מושבות חקלאיות, שנוסדו על ידי אנשים פרטיים ונתמכות על ידי הברון רוטהשילד וחברת יק”א והועד של “חובבי ציון”, והמושבות האלה הוכיחו כי השידוך בין הארץ ובין היהודים עלה יפה, כי טובה הארץ לחקלאות וכי היהודים מסוגלים לעבודת האדמה. בתזכירו התעכב הד“ר בוכמיל על הערך התרבותי והלאומי של ישוב הארץ וערכו הכלכלי לרבים מן היהודים אשר בגולה. לא כסה התזכיר על המפריעים את עבודתנו מצד השלטון התורכי המקומי, למרות הזכויות אשר לנתינים זרים במדינת תורכיה. ובתזכירנו זה עוררנו את יעקב שיף, כי כבר הגיעה השעה כי גם היהדות האמריקאית תצא לעזרת הישוב ההולך ומתכונן בארץ ישראל. ביחוד דרשנו מאת אחינו בארצות הברית ליסד מפעלים כספיים, בנק אפותיקאי וכדומה לזה, וכי הממשלה האמריקאית תשתמש בהשפעתה הגדולה בקושטא לטובת הישוב העברי בארץ ישראל. מאתנו בחרנו את הד”ר חיסין, שהיה אז מורשה הועד של "חובבי ציון,, ואת מר דיזנהוף, שהיה אז בא־כחה של חברת “גאולה”, כי ילכו ירושלימה ויגישו את התזכיר, וגם ידרשו מאת האורח בכל תוקף, כי לא יצא מן הארץ טרם יראה בעיניו את המושבות, ־ לכל הפחות ביהודה.

שליחינו לא הצליחו. מורה הדרך בירושלם של יעקב שיף היה – אפרים כהן הידוע, שהיה גם נשיא הלשכה המקומית של “בני ברית”. אינני יודע עד כמה היתה ידו של מורה דרך זה בסרובו של שיף לבקר את המושבות, אם כי אפרים כהן מעולם לא היה מן הכשרים, שהחושד בהם לוקח בגופו. אופיי הוא מאד היחס של יעקב שיף אל כל הפרובלימה של ישוב יהודים בארץ ישראל, כפי שהתבטא השיחתו עם אפרים כהן. הוא שאל את אפרים כהן למספרם הכלי של היהודים בארץ ישראל, ויענהו כהן שהמספר הכללי יגיע עד ששים אלף נפש. ועל זה אמר יעקב שיף:

־לנו בניויורק היום מיליון ומאה אלף יהודים. יעלו גם ששים אלף אלה אל אניות ויבאו לאמריקא, ותהיה קהלת ישראל בניויורק בת מיליון ומאה וששים אלף, ־ והקץ לשאלת ארץ ישראל!…

“הקץ לשאלת ארץ ישראל” – אלה הם המושגים של אדם מישראל, הבוטח בעשרו, וכי הכסף יענה את הכל ויתן פתרון לכל השאלות הארורות. דַי לו כי ישלח אניות ויוציא את ששים האלף היהודים ויביאם לאמריקא, ושאלת ארץ ישראל תרד פעם אחת מעל הפרק ולא תוסיף עוד לבלבל את המוחות. הסבות, המעוררות את האנשים האלה לעשות דבר לטובת אחיהם בני עמם, מקורן נובע מתוך רגש הרחמנות, ההשתתפות בצערם של האומללים מקרב בני דתם באשר אומללים הם, זקוקים לעזרה בתור מחוסרי אמצעים. ידועה השיחה שהיתה, כפי שמספרים, בין פוזננסקי, בעל בית החרושת הגדול בלודז, ובין הברון הירש. האחרון שאל את הראשון: מה הוא עושה לטובת אחיו היהודים; ויענהו: בניתי בית חולים גדול בקהלת ישראל בעירי. ומי הם הפועלים אצלך? – שאלהו – לא־יהודים, ענהו. יותר טוב היה – אמר הברון הירש – לא בנית בית חולים בשביל הנכרים, ובבית החרושת שלך היית מעסיק פועלים יהודים. לא הרגש של רחמים, כי אם הרגש הלאומי צריך שימשול בנו, ואז נבין ונדע איך לכונן מעשינו. ואת זה לא הרגישו, ולכן גם לא הבינו ולא יבינו מעולם הפוזננסקים והשיפים למיניהם.

“הקץ לשאלת ארץ ישראל”, ־ ולא חלי ולא הרגיש יעקב שיף, כי הקץ לשאלה זו יבוא רק עם אחרון היהודי עלי אדמות. אותם הדברים אשר דבר אחד־העם על השבת: “ושמרו בני ישראל את השבת” כתיב, ואולם באמת יותר מששמרו בני ישראל את השבת, שמא השבת על בני ישראל. וכך הוא הדבר גם עם ארץ ישראל. לא תדבק לשון ישראל לחכו ולא תשכח ימינו וזכרון ארצו יְחַיֵּהו לעולם, לעולם, והיא גם תשמור עליו לבל ימָחה הוא, העם העברי, מעל פני האדמה.

אבל את זה לא יבינו ולא ירגישו “בעלי הרחמים” מקרב עשירי בני ישראל. לא הבין ולא הרגיש גם יעקב שיף, וברוב רחמיו אמר לשום “קץ לשאלת ארץ ישראל”. הנה מאז השמיע יעקב שיף את משפטו החרוץ הזה עברו עשרים שנה, ובאמריקא נוספו לא עוד ששים אלף יהודים אך הרבה מאות אלפים. ומה אנו רואים היום? עדים אנחנו להופעות, שבודאי לא קוה להן יעקב שיף. היהדות האמריקאית עוסקת ב“שאלת ארץ ישראל” מבלי חדל, וטובי כחותיה הצבוריים מוקדשים לפתרון השאלה הגדולה, היחידה הזאת, והכחות נתונים לפתרון השאלה ולא לשום קץ לה, להסירה מעל סדר היום של העם העברי. מרגישה גם היהדות האמריקאית, כי ארץ ישראל היא השומרת עליה גם מעבר לים האטלנטי לבל תבוא עליה כליה, ולכן את שתי עיניה היא מַפנה אל האור הלאומי הנהדר הנשקף לכל העם מן המזרח. כי הלא כה אמר ד': “על חומותיך, ירושלם, הפקדתי שומרים”, ואלה לא ינומו ולא יישנו לשמור על בני ירושלם באשר הם נדחים שם, והם לא יתנו דמי לנפשם עד אשר תשוב הגזלה אשר גזלו עריצי עמים לבעליה, וארץ ישראל תהיה לעם ישראל, ורק אז יהיה הקץ לשאלת ארץ ישראל.

ולאשרו של עם ישראל נמצאו בקרב בניו האדירים, המקרבים את “הקץ לשאלת ארץ ישראל” בדרך הנכונה, דרך הישוב והגאולה, והראש והראשון להם הוא הברון בנימן בן יעקב רוטהשילד.

ואני זוכר, כי בבקרי בפעם הראשונה, בראשית תר“ן, את הארץ והייתי נדהם לכל מראה עיני, לכל הנשמות אשר נבנו וגבעות החול אשר נהפכו לגני עדן, והקדשתי פרק מיוחד לו, ל”הנדיב הידוע", ואמרתי:

“…אבל היסוד האחד, אשר הישוב החדש בארץ ישראל עומד וקים עליו, הוא הוא חסד וצדקה של איש אחד, בחסדי הנדיב ובצדקתו, ־ ושמש צדקה יש אשר תחדל לפעמים להאיר: כי יעבור רוח ויבואו עבים לרגלו ועין השמש תכוסה במשאון. הכרך הגדול של הישוב נבנה על אבן אחת, ־ ומי לידנו יתקע כי האבן לא תמוש פתאם ממקומה, לא תתמוטט. הן הנדיב איש הוא ולא אל; אמנם איש כביר ונאור, לא כאחד מאתנו, כי אם בחיר הדור ומופת לבני אנוש, אך בכל אלה הלא איש הוא, ־ ומי יודע מה ילד יום. דבר החישוב, כפי הנודע לרבים, מכעיס את הנדיב תמרורים, ורבים מבני המושבות ממרים הם עם הנדיב ועם פקידיו. ואולי בבקר לא עבות אחד ישוב הנדיב מדרכו הטוב ונחם על מעשהו הנעלה ויחדל לתמוך בידי המושבות. כפי אשר נוכחתי אני ממעשי הנדיב בארץ ישראל, הנה עוד טרם בא הנדיב לכלל דעה שלמה וגמורה על אודות הישוב בכלל בארץ ישראל, כי אם הוא עוד בוחן ובודק ומנסה את הדבר, וכל אשר עשה ועושה עד היום הוא אך, כפי הנראה, בבחינת נסיון, לראות ההצליח ד' את הדבר הזה בידו או לא. ובכן אולי ילא הנדיב לעשות נסיונות ובחינות בעמלו ובכספו, ויעזוב את הענין בידי הזמן, כי יגמור הוא את הדבר ויוציא את המשפט. ועוד הפעם: הן הנדיב איש הוא ולא אל, אמנם איש צעיר לימים ומלא כחות עלומים, וכל בית ישראל ישאו רנה ותפלה בעד אורך ימיו ושנותיו, ־ אבל הלא בן תמותה הוא ככל אדם. “לולא היה גשם שוטף בליל וטירלו – אומר סופר אחד – כי אז היה נאפוליון מביא את כלי התותח בעוד מועד, ולאירופא היו עתה פנים אחרים”. מקרה אחד, קטן או גדול, יקרה את הנדיב, ־ וכל בני המושבות יעזבו לנפשם, וגורלם ינתן בידיהם, ולא יפנו אז….”

ועשרות שנים עברו, וכל מקרה לא קרה, ־ או קרו הרבה־הרבה מקרים, והנדיב היה נצב איתן על משמרתו, ובחר לו צורות שונות וסגל לעצמו דרכים רבים, ־ ואת המערכה בארץ ישראל לא עזב אף יום אחד.

ובחורף שנת תרע“ד בא הוא ואשתו אל הארץ לבקר אותה. הוא היה אז על גבול השבעים, ויאמר אל לבו: אעברה נא ואראה. בין בקורו זה ובין בקורו שקדם לזה נקרו מעשים רבים. הפקידות עברה אל תחת שלטון חברת יק”א, וכל מעשי הנדיב נקראו על שמה. לאחרי הפרעות של “תנועת השחרור” ברוסיא עלו לארץ חלוצים מבין הצעירים ויביאו עמהם חיים ותנועה וערכין לאומיים חשובים וחדשים. נראו “פנים חדשות” בכל מקצועות הישוב, נוסד הבנק, נוצרה החרושת, ונשמע בארץ ישראל הד קול השופר, אשר תקע הרצל מעל גבעות שוייץ. נבנתה תל אביב, אשר מראיתה אז הבהילה והדהימה את הנדיב ואת אשתו. נראו לו בתי הספר העברים והמון תלמידיהם, דרכיהם וזמירותיהם. והנדיב ואשתו השתאו אל מראה עיניהם ואל משמע אזנם.

ותל אביב של קודם המלחמה, עוד טרם שקבלה בשעריה את יוצר הכרזתנו, את בלפור, ־ גם אז ידעה לסדר קבלת פנים ליקירי עמנו, ולא רק אנשי תל־אביב, אך כל יפו, בני ברית ושאינם בני ברית, ואנשי המושבות מלאו את הרחובות האחדים, שהיו בתל אביב אז, בתחומיה המוגבלים. הברון ירד מעל אניתו, ויכבד את תל אביב בלינת לילה, בביתו של שיינקין, בדירתו של בריל. על פתח החצר נשא משמרת כבוד גבור פתח תקוה, אברהם שפירא, חגור חרב גדולה ועקומה. כל הלילה היה שקט מצוין בכל השכונה, כדי לא להפריע את שנתו של האורח הנעלה והאהוב. ממחרת בבוקר עברו על פני הבית תלמידי כל בתי הספר ומוריהם עמהם והתזמורת מנגנת, והתלמידים פיהם מלא שירים, והברון עמד על הגזוזטרא ויבקש את פקידיו לרשום לו את השירים מפי התלמידים.

ועד תל אביב הגיש לו מכתב ברכה. את ידי מלאו לערוך את המכתב, והוא נכתב על קלף, והצורף סוקולקה נתן אותו במסגרת כסף מעשה אמן.

ואלה דברי המכתב:

לאחינו הגדול מאחיו

לבנימין בן יעקב ברון די רוטשילד –

שלום וכבוד וברכת עולמים.

ברוך בואך.

ברכה הבאת לארץ וברכה קחה נא ממנה. ברוכים יהיו מעשיך פה וברוכות תהיינה מחשבותיך בארץ הזאת. ותכלת שמיה הטהורים תהי סתרה עליך תמיד.

זה לך, אחינו הגדול, בפעם הרביעית אתה בא אל הארץ. קטן ודל היה הישוב העברי בארץ ישראל לפני שלשים שנה, כאשר הופעת להריק עליו גשם נדבותיך, ותתן לו את הכסף ואת הזהב, וראשית כל את נשמתך הטהורה, את לבבך העברי. והנה הזרע הטוב אשר זרעת בכחך הגדול ובחפץ לבבך הטהור נשא פרי למכביר. מכל פנות העם, מכל תפוצות הגולה הולכים ונקבצים אל תחת שמי ארץ חמדתנו להתאזרח בארץ אבות. הנה הנם לעיניך: מושבות כלילות יופי, פרדסים וכרמים, גנים וחוות, ערים וכפרים. והמונים מבני עמנו שבי הגולה עובדים בשדה ובעיר, מוציאים לחמם מן הארץ, שולחים ידיהם בכל מלאכה וחרושת, סוחרים את הארץ. את אשר כוננת אחתה, אחינו הגדול, בונה העם למשפחותיו, ואבני הפנה אשר ירית בכחך הגדול עולות ומתרוממות מעל פני האדמה להיות לבנין עדי עד לעמנו. ובתים נבנו בארץ לתורה ולחכמה, וילדי עמנו לאלפים מתחנכים בהם להיות בנים טובים לעמם ונאמנים לממשלת הארץ. ושפתנו העברית, שפת עמנו וארצנו מעולם, חיה בפי ילדינו ושופכת את רויה המזהירים על כל החיים בארץ ישראל.

אמנם אנחנו אך זה החלונו לעשות, ועוד תשעים חידות עבודה ועמל עלינו למלה, אבל גם עתה כבר יש מקום בארץ ישראל לאחינו בשובם לגבולם, ויד חרוצים בה לא תדע מחסור.

ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנה יש שכר לפעולתך הגדולה והרחבה בארצנו. וכאשר ראית את ראשית הישוב העברי בארץ העברים וגם את פרחיו עתה, כן תחזינה עיניך את פריו, בשוב אדני את שבות עמו, וגאולתנו השלמה תראה על מרום הר ציון וירושלים.

וזאת הברכה לך מאת אחיך בני עמך אשר גם להם חלק ונחלה וזכרון בארץ ישראל, המתכבדים לקדם היום את פניך בשערי ארץ תקותנו.

תל אביב, אצל יפו, שבט תרע"ד.

צלומו של המכתב הזה על המסגרת האומנתית נמצא תחת ידי עד היום.

היו לנו ימים של התעוררות הרוח. וזוכר אני, כי כאשר פנו אלינו, אל ועד תל אביב, בשם הברון לשאול את פינו על דבר צרכינו ובקשתנו מאת הברון, ענינו ואמרנו:

־אנו מבקשים כי יתן לנו למנחה את תמונתו, ולא יותר. ואולי ראה ונוכח גם הברון, כי צמח מתחתיו דור חדש, אשר ידע ערך עצמו וגם ידע להעריך את הברון לא על פי הכסף והזהב אשר הוא מזיל, כי אם על פי הלב העברי הגדול, השוכן בקרב בנימין בן יעקב רוטשילד.

והזכיר לנו משהו גם צלצול השם:

בנימן בן יעקב… הלא הוא אשר נתן את ירושלים מחלקו אשר נפל לו בגורלו; בנימן בן יעקב רוטשילד, ־ הלא הוא שהיה אב לכל הישוב העברי בארץ העברים. בנימן בן יעקב הרצל – הלא הוא אשר הרים בגאון את דגל תחיתנו וישא גם לבשר תחיתנו.

יעקב שיף ובנימן רוטשילד – אכן, זה לעומת זה עשה האלהים לישראל עמו בארץ ישראל.

יח. בקורי האחרון ברוסיא.

בפעם האחרונה הלכתי לרוסיא בקיץ תרע"ג, שנה לפני המלחמה העולמית. כמו נבא לי לבי, כי זו לי הפעם האחרונה לבקר את המולדת, לראות ולהתראות עם אנשים קרובים קרבת בשר או נפש טרם ילכו בדרך כל הארץ ולא אוסיף עוד לראותם עד עולם… בפעם הזאת היו לי ענינים רבים פרטיים ברוסיא. אל העסקים המסחריים המשותפים אשר היו לנו בהומל נכנס בני הגדול, והוא לא רק שמלא את מקומי, כי אם עוד הגדיל לעשות כי על כן הלא בעל השכלה גבוהה הוא ואת המסחר למד בתור מקצוע. באופן זה לא הפסיד בית מסחרנו לרגלי עקירתי מהומל, ובהתאם לזה היה עלי לסדר את השתתפותי בעסקנו. היו לי ברוסיא ענינים אחדים ארצישראליים. רבים מן הפרדסנים החדשים לא חפצו לתת את צוארם בעול חברת “פרדס”, שמנהלה היה אז המנוח שמעון רוקח. הפרדסנים החדשים היו מתאוננים, שיש ויש בחברת “פרדס” משוא פנים ואיפה ואיפה בין מיסדי החברה ובין הנחברים הבאים להספח אליה. ומבין המתאוננים נוסדה חברה חדשה בשם “מרכז”, ואני, גם כן אז בעל פרדס חדש, כתבתי את התקנות והייתי חבר ההנהלה, חבר פעיל. ויהי את לבבנו לנצל בשבילנו את השוק הרוסי לממכר תפוחי־זהב. לתכלית זו היה מן הצורך לסדר את משלוח הפרי באניות החברה הרוסית באופנים ובתנאים מתאימים, וגם לבוא במשא־ומתן עם שוק הפירות בעיר הבירה פטרבורג. ארץ רוסיא היתה אז אחד השוקים הגדולים לסחר תפוחי זהב, ואם אך יצלח הדבר להסיר את המעקשים תולדות הפראות ואי הידיעה, אזי יפתח כר נרחב לתוצרת הפרדסים. ואני הייתי בטוח כי ידי תמצא להשיג את הידיעות הנחוצות וגם את הדרכים המובילים אל קשרי המסחר הזה. ואולם, יותר מכל הענינים האלה גרסה נפשי להתראות עם אחי ואחיותי הגדולים ממני, ביחוד לבקר את יצחק אחי, אשר ידעתי כי מחלתו, מחלת סרטן הקיבה, אנושה ולא יאריך ימים. והיה חפצי כי כל הימים אשר עלי להיות ברוסיא אהיה עושה עם אחי זה בעיר פטרבורג מושבו, ולהיות תמיד בקרבתו.

מאת הקונסוליה הרוסית ביפו קבלתי תעודת־מסע רגילה. הקונסול שקדם לרזומובסקי, פונויזין, היה נוהג לתת לי תעודת־מסע מיוחדת בהשענו על השכויות המיוחדות שלי שהיו קשורות עם כתבי־הגלוי שהיו בידי מאת המוסדות הממשלתיים העליונים. בתעודת־מסע כזו אין בודקין ברוסיא גם במחוזות הפנימיים, במקום שהישיבה ליהודים היתה אסורה. אבל הפעם באתי לרוסיא, ובידי תעודת־מסע רגילה, וכדי שלא תטרידני המשטרה בפטרבורג, בקשתי את המערכת של העתונים לוזרת הכספים, שהייתי עוזרה הקבוע, כי תשיג בשבילי רשיון לבוא לעיר הבירה. המערכת הודיעתני בתלגרמה, כי הרשיון ניתן לי. המערכת פנתה בדרישה אל וזרת הפנים, והיא הודיעה למושל העיר כי הרשות בידי לגור בעיר הבירה, ומאת המושל נשלחה פקודה טלגרפית אל כל מחלקות המשטרה בעיר על דבר הרשיון הזה. כך היה הסדר אז בימי ממלכת הצר. אנכי בקשתי את הרשיון לשלשה שבועות, וזה ניתן לי, ולאחר שעלי היה להמשיך את זמן ישיבתי בפטרבורג, היה על רבי המלוכה וגדוליה לבוא על ענין נכבד וגדול זה במשא ומתן ובטלגרמות, ולא הייתי חסר הרפתקאות שונות ומגוחכות. סוף סוף השתמשתי בתעודה רבת ההשפעה של וזרת הכספים, חתומה בידי מנהל הבנק הממלכתי, כלומר: בשטר בן שלשה רובל, שנתתי שוחד לפקיד המשטרה, ־ והכל היה כשר וישר בתכלית הכשרות ויחדלו להטרידני. בקרתי בפטרבורג את הבורסה למסחר הפירות וגם התראיתי עם גדולי הסוחרים. נודעו לי פרטים מענינים מאד בנוגע לסחר תפוחי־זהב. השוק הפטר בורגי מקבל את הפרי היפואי דרך… ליברפול, הנמל האנגלי, המקבל את הסחורה מיפו ושולח אותה באניות לפטרבורג. באופן זה כל שכר ההעברה מיפו עד פטרסבורג נכנס לכיסיהם של עמים אחרים, אם כי יפו מקושרת עם פטרסבורג באניות רוסיות עד אודיסא ומשם במסלות ברזל רוסיות. וזה בזמן שגם החברה לאניות הרוסית וגם מסלות הברזל הרוסיות אולות לאוצר הממשלה הרוסית בסכומי תמיכה גדולים. כן נודע לי, כי השוק הפטרסבורגי סגל לעצמו גם דרכי רמאות שונות, והוא מוכר לפעמים תפוחי־זהב יפואים. בשיחותי עם העורך על עניני רוסיא בארץ ישראל בפרט ובמזרח הקרוב בכלל, נדברנו ארוכות על עמדתה של רוסיא שהיא עלובה מאד במדינת תורכיה, למרות הקרבנות שהקריבה רוסיא כדי להציב לה יד בתוכה בשתי המלחמות הגדולות, מלחמת קרים והמלחמה בשנות השבעים למאה האחרונה. בארץ ישראל משמשות מטעם רוסיא שלש רשויות שונות: הקונסוליה, החברה פלשתינאית, וגם המשלחת הרוחנית של הכנסיה הפרבוסלאבית, ושלש אלה מכרסמות ומגרדות זו את זו. וכל הנצח והיציבות והתועלת החמרית באים לידי הארמנים והיונים, ורוסיא אך מוציאה בידיה את אגוזי האלונים מתוך האש, מבלי לאכול מהם. חברת האניות עולה לממלכה במליונים של סיוע שנתי, והסדרים המסחריים של החברה הם גרועים, ואינם מביאים תועלת פיננסית בשביל סחר הארץ.

עורך העתונים של וזרת הכספים היה תמיד איד מן הפקידים העליונים בוזרה, וכבר הזכרתי באחד הספרים הקודמים, כי בימי עלו שנים מן העורכים למשרות מניסטרים למסחר. העורך שמע אל דברי בהקשבה רבה, ויציע לפני כי אלך עמו אל וזיר הכספים ולהרצות לפניו על כל אשר בלבבי. “כל זה – אמר איש שיחי – חדש ומענין מאד, והמיניסטר ישמח לשוחח אתך בענין זה. מה ממך יהלוך, אם תשב אצלו שעה־שעתים ותשתה ספל־תה, ותשיח”. משרת וזיר הכספים היתה אז על איש אחד, ושמו באַרק, מן החדשים שלא שמעתי מעולם את שמעו. שאלתי את העורך לטיבו של עובר זה, ויענני גם הוא בהתגלות לה, כדבר איש אל רעהו: היה מנהל בנק גדול פרטי, וראש המיניסטרים קוקובצב היה משתמש לפעמים בידיעותיו. ותבער בו התאוה למשרת מיניסטר ותאותו נתנה לו. והנה מקודם היה על קוקובצב להזמין אותו אליו בכבוד ובהצהרת הכנעה רבה, תחת אשר עתה הוא פקידו והוא מצלצל: “פטר לבוביץ, בוא אלי”… הכרקטריסטיקה הקצרה הזו היתה בשבילי דיה לבלי לקבל את הצעת העורך ולא ללכת להתיצב ולהראות לפני מיניסטר שכזה. הימים היו ימי התגברות הריאקציה במדינה. השלטון הממלכתי הָשפל עד דיוטא אחרונה ובשנאתו ליהודים הגיע עד עלילת דם ומעשה בייליס. ואנכי הכרתי וידעתי את פרצופם של פקידים עליונים ומיניסטרים בתוך שלטון שכזה. הסיסמא שלהם היתה “יומי – עולמי”, והם עלו לגדולה לא בכשרונותיהם כי אם בחן וחסד שעלה בידם למצוא בפני מטרוניתא או חצרן, ואין עיניהם ולבם אל תועלת המדינה. לא אליהם באתי, ולא אליהם אלך. ודחיתי בהחלט את הצעת העורך. בעת ההיא חנכה המערכת בית־דפוס חדש וגדול אשר רכשה, והעורך הזמין אותי אל החגיגה, ויאמר כי גם המיניסטר יופיע להדר את פני החג, ־ וגם אל חגיגה זו סרבתי ללכת ולא לקחתי חלק בה, למורת רוחו של יצחק אחי, אשר נפשו אותה תמיד לראות אותי במקום גדולים. אחי זה הלא חשב אותנו הציונים בין “המעפילים”, המחישים את הקץ ועולים בחומה, ולפי דעתו עוד שוב אשוב לרוסיא ואכנס אל החיים כמקדם, ולכן אך סכלות היא לדחות את המקרה ולהתודע אל מיניסטר.

והיו לי אז בפטרסבורג חוגים אחרים, שאליהם התודעתי ובקהלם מצאתי לי אזנים. המכונה הממלכתית הלכה והתקלקלה מיום אל יום, אבל לעומתה הלכה והתפתחה הצבוריות במדינה. מקרב הצבור הרוסי נמצאו אנשי כשרון שהסתדרו ויצרו להם מוסדות, שנהיו לכלי יוצר בשדה הכלכלה והמסחר במדינה. כחם וגבורתם של עסקני הצבור האלה ברוסיא באו לידי גלוי בזמן המלחמה העולמית, כאשר הביאו “הסדרים” של השלטונות את המדינה כלה עד משבר, וקלונה של הממשלה נגלה לעין כל. כידוע, אז עברה כל התכונה שלאחורי החזית. הספקת צרכי הצבא והמזון והרפואה – לידי עסקני הערים והמחוזות. אנכי עומד בתקופה שקודם המלחמה, ואולם, גם אז כבר התכוננו והסתדרו אנשי הצבור, ומתוכם קמו בעלי השפעה שהכריחו את השלטונות לבלי להפריעם מעבודתם ומפעולותיהם לטובת המסחר והכלכלה במדינה. היתה “מועצת האספות לסוחרים ולבעלי תעשיה”, שהיא כמו שלחה אותי בלכתי בשנת תרס“ז לארץ ישראל, התכוננו מוסדות שונים שאגו לפתח את האכספורט לחו”ל. כאלה היו: פלטין כללי לאכספורט רוסי, וכן פלטין מיוחד לאכספורט למדינות בריטניה. אלה לא היו מוסדות ממלכתיים אבל בראשם עמדו שרי מעלה, פקידים עליונים, חברי המועצה הממלכתית, כלם בתור פרטיים, עסקני צבור, אבל יחסיהם וקשריהם עם השלטונות היו גדולים ואמיצים. והחוגים האלה ידעו אותי ויביאוני בסודם, והזמינו אותי לישיבותיהם, ובאחד הערבים קראתי הרצאה מיוחדה באולם וזרת הכספים על האפשרויות המסחריות בין רוסיא וארץ ישראל. אל ההרצאה הוזמנו ובאו “הסולת והשמן” של החוגים הרשמיים שהמסחר הוא מקצועם, כמו נשיא הבורסה, נשיא החברה לאניות וכדומה. גם עורך העתונים לוזרת הכספים, שהיה סגן הנשיא של הפלטין, בא אל ההרצאה. לאחרי ההרצאה נגש אלי איש אחד ויבקש ממני לערוך לפניו את תוכן הרצאתי בכתב, ויאמר כי הוא מבקש את זאת ממני בשביל העתון ־ ־ “העת החדשה”, וכמובן שדחיתי את בקשתו. נכנסתי במשא־ומתן עם מר קאמינקא, נשיא הבנק האזובי, ועם סגנו מר אפשטיין, אשר נתן לי למנחה את ספרו בדבר הבנקים. ואת החוגים האלה השתדלתי להכשיר בשביל למשוך צנורות כסף ופעולה כלכלית ומסחרית מתוך רוסיא הגדולה לעבר ארץ ישראל המתחדשת.

וימי שבתי ברוסיא קרבו אל קצם. התחילו ימי החורף, ואוירה של רוסיא החל להראות את פעולתו עלי לא לטובה. זה לי שש שנים, שאני חי בארץ ישראל, ואני התרגלתי אל קורה וחומה, קיצה וחורפה, וראשית החורף ברוסיא הזהירה אותי למהר ולשוב אל ארצנו. מהרתי לגמור את עסקי בפטרסבורג. עלי היה, בין יתר הדברים, להתראות עם עורך־דין אחד, שלידו נמסרה תביעה מצד בית מסחרנו נגד אחד הבנקים, ופרטי הענין היו תחת ידי. לעורך־דין זה, יהודי, היה בית חומה גדול וחדש בנוי יפה, וגן מתוך חצרו ודירות מרובות בתוכו, כמאה ויותר. באחת הדירות ישב גם הר"ש דובנוב, ולאחר שנפרדתי מבית רעי זה סרתי אל אדון הבית להתראות עמו. עורך הדין קבל אותי במשרדו, ואנכי העידותי בו כי יחקור וידרוש ממני עתה את כל אשר עליו לדעת בענין שלפנינו, כי על כן יוצא אני מן הארץ למרחקים – לארץ ישראל.

־לפלשתינא? – שאלני האיש, משתומם ־ ומה תעשה שם?

־אני יושב שם בקביעות, אני ומשפחתי – אמרתי.

בעל הבית לא האמין למשמע אזניו. אבל הדבר לקח את לבבו, והוא התענין בי כיוצא מן הכלל. הזמין אותי מחדר משרדו אל חדרי ביתו פנימה, הקיפני בשאלות על דבר החיים בארץ ישראל. אנכי השתמטתי ועניתי על שאלותיו לא בחפץ לב. מענין לענין שאלני בעל הבית מה דעתי על הבית הזה אשר בנה. “הבית בנוי יפה מאד, אבל חסרון גדול לו” – אמרתי.

־ומה יחסר לו? – שאלני.

־שהוא נבנה לא בארץ ישראל – אמרתי – הנה אנחנו בנינו ביפו גמנסיה, והבנין כלו עלה כמאה וחמשים אלף פרנק, ־ ויהי הבנין הזה לראוה לכל הבאים אל הארץ, וצורת הבית מפורסמת בלויות, וערך לאומי לבית הזה, כמו לכל עם ישראל חלק בו. הנה הבית עלה לך במיליון פרנק, והוא בנוי מעבר לנהר ניבה, ברחוב מוניטין הגדול, מספר 21. אדוני, מי יודע את עבר הנהר הזה, ואת הרחוב מוניטין הקטן או הגדול, ואת המספר פלוני ברחוב נדח זה. ואולם לו בנית בית בארץ ישראל, והצאת עליו מיליון פרנק, אז היה הבנין למאורע לאומי, ואלפים ורבבות מבני עמנו היו מדברים על אודותיו, וניהנים למראה צורתו ותמונתו.

בעל הבית החריש רגע, ויאמר אלי: אבל תחת זה פה קניני יותר בטוח מאשר אצלכם, תחת ממשלת התוגר.

־הבטחון – אמרתי – זהו דבר שבהסכם ותלוי בנסיון, במציאות. הנה אצלכם כל הבטחונות, חוזים וספרי מקנה – ומשפטים ועוררין אינם חדלים; ולי בארץ ישראל רכוש גדול לפי ערכי, בית ביפו ופרדס וכרם בראשון לציון, ־ והנה הבית נרשם על שם איזה בנקאי הולנדי, ואדמת פרדסי רשומה על שם לא אדע, ורק השוחט של המושבה אִשר בחתימת ידו, כי לי הקרקע. ואני שלו ושקט וישן במנוחה, כי איש לא יעשוק את אשר לי, ובמשך עשרות השנים שאנו מתנחלים בארץ ישראל לא קרה שום דבר רע. לא, אדוני, בטוחים אנחנו בקנינינו בלי פקפוקים לא פחות מכם.

מי הוא היום בעל הבית ברחוב מוניטין הגדול מספר 21? – אינני יודע. בטוח אני כי לא הועילו הבטחונות לעורך־דין שלי ביום דינו בפני השליטים החדשים ברוסיא.

יט. שיחות בטלות.

בשבע השנים אשר ישבתי בארץ ישראל עד פרוץ המלחמה נסעתי לרוסיא פעמים אחדות, ובכל פעם הייתי מבקר גם את פטרסבורג הבירה. כל עסקים צבוריים לא היו לי, ומיום שעברתי לארץ ישראל להשתקע חדלו הענינים הצבוריים ברוסיא לקחת את לבבי; אבל היו לי בפטרסבורג ענינים פרטיים: משפחתיים, כי שם ישבו בקביעות אח ואחות שלי; מסחריים, ירושת פליטה מעסקי בית מסחרנו, שהיו נתונים אך על ידי, וגם ענינים אחדים, שקויתי למצוא חפץ בהם בארץ ישראל. היה לי משא־ומתן עם חברת האניות הרוסית, סדור משלוח תפוחי־זהב מיפו לפטרסבורג, הצעה ליסד בירושלם סניף של אחד הבנקים הגדולים ברוסיא. כל הענינים האלה היו במחשבה, ונשאתי ונתתי על אודותם עם חוגים שונים, עם אנשים שונים. באלה האחרונים היה גם מר פאָזנר. זה האיש פאזנר היה אחד מן הפקידים הגבוהים, אשר אותם קרא ויטה לעבודתו בוזרת הכספים, וישם על שכמו את המשרה הנכבדה לנהל את המחלקה של הצי המסחרי ( Мορеплаванія Τορгοвοгο Отдвл ) לאחר שנוסדה וזרה מסחרית מיוחדה, שגם המחלקה לצי המסחר נכללה בה, ובראש הוזרה החדשה הזו התיצב אחד מן הנסיכים הגדולים, נתמנה מר פאזנר לחבר ועד־התעריפים שע"י וזרת הכספים. היה מן הנמנע, כי איש יהודי יהיה המרצה לפני הוד גדולתו הנסיך הגדול. לממלא מקומו של פאזנר במחלקת צי המחסר נהיה סגנו, רוסי טהור ושמו וֶיסֶילַגו, ומר פאזנר המליץ לפניו עלי לטובת עניני בדבר הסוכנות של חברת האניות הרוסית, באחד הערבים נפגשתי בביתו של פאזנר עם רבי רפאל־שלמה גוטץ, חתנו של ר' ק. ז. ויסוצקי. גוטץ היה חותנו של פאזנר, ועם גוטץ התהלכנו בארץ ישראל, וגם הוא לן בביתי בתל־אביב עוד טרם היו אז מלונות בשכונה החדשה הזאת. היה לשנינו לא מעט על מה לשוחח בעניני ארץ ישראל, וימים אחרים לא זזה ידי מתוך ידו של גוטץ בעיר הבירה הרוסית, שאני ידעתי היטב את כל מוצאיה ומבואיה ורבים היו בה מיודעי מאנשי השם בקרבה.

טילנו ברחוב הקאזאני ועברנו על פני המלון “ויקטוריה”, ויציע לפני גוטץ לסור אל המלון להראות את פני הרב ריינעס, ראש הישיבה הידועה בלידא, אשר בא אז לפטרבורג. סרנו אל המלון ומצאנו בחדר הרב את דוד פיינברג, זה שהיה מנהל עניני חברת יק“א ברוסיא, ואת הברון דוד גינצבורג. שניהם היו מכירי הטובים מקדמת דנא, ושיחת מכירים בחדר הרב היתה שוטפת. הרב התאונן כי לאחרי השריפה בלידא, מסרבת הקהלה המקומית לתמוך בידו לבנות את הנהרסות, ומציגה דרישות ותנאים שונים לבנין הישיבה מחדש, והוא בא לפטרבורג להשתדל, בין יתר המקומות, גם אצל יק”א כי יתמכו בבנין הישיבה. אנכי הבעתי את השתוממותי, כי קצרו אנשי הקהלה בלידא לראות נכוחה את הנזק הצפוי להם, אם תעבור הישיבה מלידא ותתכונן בעיר אחרת. ידעתי את תנאי החיים הכלכליים בעירות ליטא, וידעתי כי ישיבה גדולה בעירה מביאה רוחים לרבים מתושביה, ועל תלמידי הישיבה פרנסתם. ולכן הצעתי להרב ריינעס, כי לא יוסיף לדבר אל ראשי לידא תוכחות ותחנונים, ורק יאיים עליהם, כי יעביר את הישיבה לעיר אחרת, וכן גם יעשה באמת, אם אך לא ימלאו הם את תנאיו ואת דרישותיו הוא. עצומותי הוכיחו לאנשי שיחתי בחדר, כי יודע אני לתקוף את האנשים אשר לי עסק עמהם, ויפנו כלם אלי, והברון דוד גינצבורג הגדיל, כי אלך אנכי ללידא, וכי אני אשא ואתן עמהם בכל ענין הישבה ובנינה. אנכי דחיתי בהחלט את הצעתם. אמרתי להם, שהנה אני חדלתי להיות תושב רוסיא, ואין לי כל רצון להכנס באיזו עסקנות צבורית שהיא בגולה. והוספתי ואמרתי: לו בקולי ישמע הרב ריינעס, כי אז יעצתיו לקחת את תלמידיו ואת ספריו ואת כל הכבודה אשר לרגלי הישיבה שלו, ולהעביר את כל טובו – לארץ ישראל. הזכרתי לגוטץ את טיולנו יחד מרחובות אל הכפר יבנה הסמוכה לה, ואמרתי: הבה נלכה ונקנה על יד הכפר ההוא כברת ארץ, ואתם תבאו ותחדשו במקום ההיסטורי הזה את “הכרם ביבנה”. – ומובן, כי כשם שהייתי לפני שעה קלה איש מעשי בעיניהם, כן נעשיתי עתה, לרגלי הצעתי החדשה, לאיש מעולם החלומות וההזיות, ציוני…

ובעת ההיא היו קימים בפטרבורג, “הקורסים הגבוהים לעניני המדע היהודי” (כמדומני כך היו נקראים רשמית) מיסודו של הברון דוד גינצבורג. באותו מעמד הציע הברון לפני ולפני גוטץ לבקר באחד הימים את הקורסים שלו, ויבקש ממני לחות לפניו את דעתי עליהם. השעות בפטרבורג היו פנויות אצלי דַיָן, ובקרתי את הקורסים. תלמידיהם היו מן הסטודנטים שלא שכחו תלמודם בילדותם, או אלה שעוד לא נהיו לסטודנטים, וגם תעודות־בגרות לא היו לכלם, ורב עמל ויגיעה היה להברון דוד להשיג בשביל אלה זכות־ישיבה בפטרבורג. מלאתי את בקשתו של הברון ונכנסתי אליו לביתו על האי וסילי לדבר עמו על מוסדו. זה היה באחד הבקרים. ביתו היה בן קומותים, והקומה התחתונה לכל חדריה היתה מיוחדת לאוצר ספריו הגדול. אנכי מצאתי אותו שם, באחד החדרים, שהוא היה, כפי הנראה, גם חדר עבודתו. אך ישבנו שעה קלה והנה נכנס החדרה צעיר אחד, והברון הציג אותו לפני, ויאמר לשנינו: הנה אתם שניכם בני אסיא: אתה תושב ארץ־ישראל, וזהו בני, פקיד בצירות הרוסית בארץ יפן. עוד מעט ואל החדר נכנסה הברונית, אשתו של דוד. הוא הציגני לפניה ויאמר כי מארץ ישראל אני. חזותי, כפי הנראה, לא התאימה אל הטפוס “הירושלמי”, כפי שהאשה הכבודה תארה לפניה בדמיונה, והיא נשארה בחברתנו. שוחחנו על דא ועל הא. ונזכר הברון בדבר הקורסים שלו. אמרתי לו בהתגלות לב, כי הרושם שהם עשו עלי הוא לא לטובתם. עלוב הוא המדע, עלובה היא “חכמת ישראל”, אם הקורסים האלה הם השערים המצוינים שלה. הרגשתי, כי הגברת הברונית שומעת את דברי בהקשבה רבה. כפי הנראה, כִוַנתי בדברי למחשבותיה, לדעתה היא על הקורסים, שבעלה הוזה בהם. ואמרתי: הלא יודה אדוני הברון, כי לא פטרבורג העיר ולא רוסיא המקום בשביל קורסים עליונים למדעי היהדות. לזה יש מקום אחד ומיוחד – ארץ־ישראל, ירושלם. מקום אחד ואין שני לו…

– וספרי מאין ימָצאו לנו שם? – השיב הברון – הלא גם ספריות אינן אצלכם! – קרא – ומי יתיצב שם בראשם של הקורסים? – הוסיף.

– אל נא יתרגש, אדוני – אמרתי – ואל לנו להקטין את ערכנו, את הנמצא אצלנו. – והוספתי – ראשית, גם את הספריה של חזנוביץ אי אפשר לבטל בתנועת יד. ושנית, ספריות ישנן בירושלם אצל המנזרים הנוצרים, שגם בהם אפשר להשתמש. ושלישית – ודברי היו כעין תוכחה – גם לספריה המצוינה הזאת, המקום הנאות אינו בבית על האי וסילי, ורק בהר הקודש, בירושלם. כן, אדוני. הנה אתה אמרת לי עתה, כי עליך מחר ללכת לפינלנד להגן שם על השחיטה היהודית. נניח, כי זהו באמת ענין יהודי צבורי נכבד, ואולם הקורסים העלובים האלה מכריחים אותך לדרוך על הספים ולהשתדל מיום אל יום להשיג זכות ישיבה לתלמיד זה או לאחר, – האם גם עבודה זו לפי כבודך, לפי כבודנו, ולפי התועלת הלאומית? ישמע נא אדוני הברון בקולי, ויעביר את הקורסים האלה ירושלימה, ויעבור גם אדוני עמהם, ויתיצב בראשם, ויהיה אדוני לנו לתמונה המרכזית, שסביבה יתקבצו אנשי המדע העברי, ואז יגדל ויצמח הדבר אשר הוא עושה, ושכרו רב מאד.

– האם אפשר לחיות שם? – שאלה הברונית אותי.

– גברתי – אמרתי לה – הן גם אנו אנשים, ולא כלנו מאחורי הגדר, – וחיים אנחנו ומשפחותינו, ואנו שבעים רצון, ואין אנו חסרים דבר.

נשתתקנו כלנו. עיני הברון ואשתו נפגשו. לאחרי רגע קמתי ממקומי ונפרדתי מאת אדוני הבית.

יותר לא ראיתי את הברון דוד גינצבורג. בשנה ההיא הלך לעולמו לא זקן ולא שבע ימים, אך לפי הידיעות שהיו בידי אחרי כן, היו דברי שיחתי לפי תומי והתבנית אשר תארתי להם מתאימים אל מצבו החמרי של הברון אז. גדל־העשר כבר לא היה בעת ההיא, ואת מעמד הבית, בית־ברון, קשה היה לשנות, להקטין. על הברון דוד היה סבל הירושה של נפתלי־הירץ אביו ושל יוסף־יוזל זקנו, ועל המסורת הזו עוד נוסף כתר־תורה, איש המדע – וזה מטיל על בעליו חובות חדשות, נוספות. הספריה הגדולה שלו לבדה היתה עולה בהוצאות מרובות. במצב כזה היה בהצעתי אני להם, שלא בכונתי, מוצא טוב מן המצר, שהיו נתונים בו. שנוי מקום לירושלם היה משחרר אותם מכל סרח העודף של המסורת הקשורה ברוסיא המדינה ובפטרסבורג העיר. מי יודע, אולי…. ואף גם זאת: האם יכול היה איש כדוד גינצבורג לקום ביום בהיר אחד ולהודיע גלוי לכל, כי הוא – פלשתינאי, חובב־ציון, וביחוד – ציוני?!…

לפי תכניתי עלי היה גם לסור למוסקבה. ויבקש אותי גוטץ, כי לא אסור במוסקבה לאיזה מלון ורק אעשה את הימים האחדים שעלי להיות בעיר ההיא בביתו הפרטי. הוא דבר על לבי וירבה לפתותני, באמרו כי גם מר י. א. ניידיץ יושב קרוב לו, וגם דירתו של חברי בן־עירי יהודה־לייב צייטלין לא רחוקה מביתו, ונפתיתי. ליל השבת סעדתי אצל ניידיץ, וביום השבת הייתי אצל הרב מזא"ה. בבית של “בעל מלוני” היה משעמם מאד. תארו לעצמכם דירה מרווחת בת הרבה חדרים, כלם מרוהטים יפה, ובכלם יושב איש זקן אחד, ושנים־שלשת המשרתים הם כלם רוסים, נכרים, ודבר אין להם עם אדונם. רבי רפאל־שלמה גוטץ היה ונשאר יהודי בר־אורין, שומר מצוה, נוהג את חייו של דורו הישן גם במוסקבה. הבנים יצאוהו. ובינו וביניהם תהום בל יעברוהו שני הצדדים. הרגשתי כי את תפלתו בבקר הוא מסדר, עטוף טלית ותפילין, בחדר האורחים המרוהט לבל תשורנו עין המשרתים הנכרים. נכמרו רחמי עליו… מה לו פה ומי לו בזו העיר מוסקבה הנכריה? עשרו של האיש הזה גדול ורב, ועסקיו מתנהלים ויתנהלו גם בלעדיו, והוא הגיע לשנות זקנה, – ולמה איפוא לא יבחר לו את ארץ־ישראל לשבתו? הן שם ימצא לו את הסביבה הקרובה לרוחו, את חייו יסדר לו כחפצו וכיד ד' הטובה עליו, וגם יהיה למועיל לישוב הארץ. והן את הקשרים החלשים עם ילדיו, שנחלשו לרגלי התהום שעשה החנוך ביניהם, – גם הקשרים האלה יתחזקו אם יעבור האיש ויקבע את מושבו בארץ ישראל. הארץ ההיא – אבן חן היא לעולם, אין איש תרבותי אשר יבוז לה ולא ישאף לבקר אותה, והיא יושבת לחוף ים התיכון, ויבוא יום ויבואו בניו ובנותיו אל אביהם היושב בארץ ישראל.

וכאמור, נכמרו רחמי על הזקן גוטץ, ואמרתי לו את אשר בלבי. לא כחדתי ממנו דבר מכל הנמוקים הרבים לטובת תכניתי לו. והוספתי ואמרתי לו, כי לא יהיה עליו לגרוע דבר מכל הנוחיות אשר לו במוסקבה. אך יצוה נא ויבנו לו כתבנית הדירה המרווחה אשר לו היום, והעושים במלאכה יבואו ויחבשו ויאזו את כל רהיטיו וחפציו, וחבושים וארוזים יובאו מתחנת מוסקבה עד נמל יפו, ויסדרו אותם בביתו אשר יבנה לו, וגם אור חשמל לא יחסר. עליו אך לבחור את המקום, – אם בתל־אביב או באחת המושבות החביבות עליו, וינוב בשיבה ויחיה בארץ חיים דשנים ורעננים, ולא יחסר דבר.

אז פנה אלי גוטץ, ויאמר: האמנם תחשוב כי בכדי הזמנתיך לסור ולגור בביתי בימי שבתך במוסקבה. האם בשביל לקמץ לך הוצאות המלון נתכונתי. הן אך ורק לשם זה בקשתיך, כי תיעצני איזה הדרך אסדר לי את שארית שנותי. מודה אני לפניך, שאני מרגיש את עצמי פה מיותר לגמרי: מיותר גם בשביל העסקים שאינם זקוקים לי כלל. היטיבו נא עמדי, אתה וידידנו רבי אליהו הכהן קפלן, ויתר מכירי ומיודעי בארץ ישראל, והוציאוני נא מזה והביאוני ארצה ישראל.

האמנתי לדברים האלה. בשובי הביתה לארץ ישראל הלכתי בכונה תחלה לרחובות, במקום שישב אז המנוח הר“א קפלן ידידנו, ומסרתי לו את הדברים אשר דבר אלי גוטץ במוסקבה. הצעתנו היתה, כי נבחר לו את המושבה רחובות לשבתו. במושבה זו בית כנסת מהודר, וגם האנשים הקרובים לרוחו. גם הרב הרא”י קוק היה בוחר לו לשבת בחדשי הקיץ את המושבה הזאת. תרנו מגרשים אחדים, וגם בחרנו אחת הגבעות הנחמדות אשר ברחובות. בעת ההיא בנו אנשים אחדים מבני המושבה את בתיהם לתפארת במושבה. אך גם מתל־אביב לא הסחנו את דעתנו. נקנתה בעת ההיא אדמת בדרני, ואפשר היה לבחור מגרש מתאים גם בתוך החלקה ההיא. כתבתי על אודות כל ההצעות השונות האלה למוסקבה אל גוטץ. לא קבלתי תשובה, ואמרתי: אבד המכתב, וכתבתי שנית. ותהי תשובתו ­– שתיקה…

כ. משפט בייליס.

אך ימים מספר עשיתי בהומל, ומהרתי לנסוע הביתה, ארצה ישראל. על הארץ כבר היה נובמבר, וסבלתי מן הקור אשר בחוץ. את העיר קיוב עברתי ביום הדין האחרון למשפט בייליס. באתי בצהרים. את חפצי ומזודי עזבתי למשמרת בתחנת הרכבת ללכת בלילה לאודיסא, ואנוכי סרתי העירה, אל בית רֵע ילדותי המנוח משה קמיונסקי, וממנו הלכתי לבקר את הרב רבי שלמה אהרנסון, רב ראשי ביפו היום. ידענו כי היום היא מועצת השופטים המושבעים. עצבי כל ישראל היו מתוחים במשך הירחים, שנמשך המשפט הזה, ועצביהם של יהודי קיוב רעדו ביחוד. ושבעים ושבע היתה כל העיר גועשת ורועשת ביום ההוא. לפנות ערב בשר הטיליפון כי יצא בייליס זכאי, ושפופרת הטיליפון לא חדלה לבשר: בייליס זכאי, בייליס זכאי – בלי הרף. רצתי אל תחנת הטיליגרף, אבל היא מלאה אנשים ובשורה ארוכה מאד עומד הקהל בתור, ערכתי שלשה מברקים: אחד להומל, אחד לארץ ישראל והשלישי להרב מזא"ה במוסקבה. ושלחתים באופן תכוף מחוץ לתור.

השמחה היתה גדולה. את מנדל בייליס הצדיקו השופטים. שער זקנו של יהודי זה נמצא שחור יותר משלש השערות, שבדקו בגוף החלל אנדריי יושצינסקי, ובכן לא מנדל בייליס הרגו. אך יחד עם זה “הוברר” שהנער האומלל נהרג בחצרו של היהודי זיצוב, אותה חצר שהיתה משמשת “מעוז ומשגב” לצדיקים וחסידים מישראל, ושרוצחי הנער סחטו מגופו חמש כוסות דם, עשו את בשרו ככברה, ענו את המומת באכזריות חמה וכו', – הכל כפי “תורת” ישראל לפי הכומר פרנייטיס וכאשר בקשו זאמיסלובסקי ושמאקוב ושולחיהם ושלוחיהם. את היהודי ששמו מנדל בייליס הצדיקו השופטים. זאמיסלובסקי וחבריו גם לא בקשו, שבייליס יצא חיב בדין וירצה את “עונו” שנים מספר בעבודת פרך. נראים היו דברים שהם עצמם פתחו פה לשופטים כי יזכו את ביליס, וכמעט שהודו בפירוש שלא את נפשו של בייליס הם מבקשים. כי מה להם לזאמיסלובסקי וחבריו ולמנדל בייליס? ילך לו יהודי זה, בעל הזקן השחור, לביתו ויוסיף לפקח על הפועלים במלבנתו של זייצוב ולמכור לבנים אשר הסכין עד עתה: הם יש להם הנשק אשר בקשו, או לכל הפחות מעין אותו הנשק אשר בקשו; חזקה, שתנתן להם היכולת להשתמש בנשק זה על ימן ועל שמאל, – ומה להם עוד? בסעודה אשר ערכו השחורים בקיוב למרשיעי בייליס אחרי תום המשפט אמרו וויפר וזאמיסלובסקי בפירוש, שפסק־הדין השביע אותם רצון. ואת הדברים האלה לא שאלו מאת השועל הידוע, אשר לא יכול לנצח את הגדר שגדרו בפניו, כי אמר את אשר בלבם באמת. כי ידעו מראש, שאם יצא בייליס חיב בדינו לא יחדל דין זה מלהטריד את הלבבות כל הימים, לא יחדל מהיות שְאוֹר תוסס שנזרק אל תוך הצבור. והתסיסה, הרהורי הלבבות – למה הם? אלמלי יצא בייליס חיב בדינו לא היתה מדת היושר של הצבור, במדינה וחוץ למדינה, יכולה להשקט, הדם הנקי היה רותח ותובע את תקונו כל היום. והיה מן הצורך לחדש את הדין, להוסיף חקירה ודרישה, להטיל אור אל תוך הפנות האפלות שמשם העדה השחורה גהה ופושטת על העולם. האמנם יכול זאמיסלובסקי לבקש פסק־דין כזה? הוא בקש פסק־דין אחר, פסק־דין על כל ישראל, שעם ישראל בכללו חשוד על דם נוצרי, – ואת זה נתן לו משפט בייליס. הן על השאלה הראשונה שנשאלו שופטי בייליס השיבו “הן”, ורק על השאלה השניה אם בייליס הוא הרוצח של יושצינסקי, השיב “לאו”. ועדיין אין אנו יודעים ערכו של מה גדול יותר, – של ה“הן” או של ה“לאו”. זה האחרון שחרר את אחד היהודים, בעת שתשובת השופטים על השאלה הראשונה השאירה כתם על עם חרמם של מרשיעי מנדל בייליס, אמנם, גם יומם של אלה בא לאחרי ארבע שנים, כשבאה המלחמה העולמית וגלתה על פניהם את כל נבלותם של שרי מעלה אלה ומושלם הלא יוצלח. אולם “וניקיתי – דמם לא נקיתי”, דם עם ישראל אשר שופך על ידם ובהשתדלותם – לא יכופר להם עד עולם.

ימים אחדים התעכבתי באודיסא. ידידי הטוב הבנקאי המנוח ר"ש ברבש התאונן לפני על הכשלונות שהוא נפגע בהם ביחסיו המסחריים עם ארץ ישראל. הנה סוחרי יער בארץ ישראל קנו סחורה מאת בעלי הקרפיפים ובתי הנסירה ביערות פולסיה והסחורה נשלחה לאודיסא כדי להטעינה באניות ההולכות ליפו. והנה כבר מונחים באודיסא הרבה קרונות סחורת־עץ, ואין סוכן החברה הרוסית מטעין אותם, ותמיד באמתלאות שונות הוא מעכב את ההטענה. בסחורה שקועים הרבה עשרות אלפים רובל משל ברבש, הרבית נושכת את הסחורה, ונמצאים סוחרי יפו מפסידים. חקרתי ודרשתי, והנה “דברים בגו”. לרגלי “אי־הבנה” בקביעת התעריפים, היה טוב לפני סוחרי בוקבינה לשלוח את סחורת יערותיהם אל חופי ים התיכון במזרח הקרוב לא דרך קונסטנצה הנמל הארצי של תוצרת יערותיהם, כי אם דרך אודיסא והאניות הרוסיות. לסוחרים רומנים היה סוכן באודיסא, והוא אשר היה “מסדר” את הדבר בנמל אודיסא, כי האניות ההולכות לא תקבלנה את סחורות היעד של רוסיא, וכי המטען יהיה כלו משלו, משל הסחורה הבוקבינית. נסיוני במסחר עמד לי לגלות את כל הנגלות והנסתרות בשטח הזה, ואמרתי לברבש כי ישלח את בא־כחו אל הנמל ליום מחר לעת צאת האניה להתראות עמדי. אנכי ידעתי כי המנהל החדש של החברה הרוסית יבוא ללוות אותי, כי אמר להראות לי את האניה החדשה “ניקולי השני” אשר בנתה החברה. ראשי החברה התהללו באניה זו וגם אמרו לשלוח אותה לילטא כי ישים המלך שהיה שוכן אז שם את עינו על האניה הנושאת את שמו הגדול. למועד הקבוע בא פקידו של ברבש וגם המנהל של החברה בא והרציתי לפניו על הנעשה, והוא לא אחר לקרוא את הסוכן המקומי הממונה על הטענת האניות, ויצוה עליו לשלוח אניה מיוחדת טעונה כל הסחורה הנמצאת לשביעת רצונו של ברבש ושל הסוחרים ביפו. פרוטקציה – כל יכולה… והמנהל הזמין אותי מן האניה ללכת לראות את האניה החדשה. זה היה באמת מפעל אשר לא ראיתי כמוהו, בפרט באניות הרוסיות, שהיו תמיד מחוסרי כל נוחיות וחסרונותיהן מרובים. המנהל הראה לי התכונה הרבה, ירדנו לחדרי בטנה של האניה, נכנסנו לכל התאים המיוחדים המרווחים וחדרי השרות, ואיש לויתי קצין מלחים על פי מקצועו, באר לי את הדברים לפרטיהם. מעל האניה שלי נשמעה השריקה האחרונה, ואנכי נחפזתי לעזוב את “ניקולי השני” למהר אל אניתי; אך המנהל הרגיעני ויאמר: אל תמהר – יחכו לך… והאניה אחרה לעזוב את מקום עמדתה כרבע שעה עד שובי…

בקושטא היו האניות הרוסיות עושות יום וחצי. ירדתי העירה ובקרתי את פונויזין מיודענו, שהיה הקונסול הרוסי ביפו. והיה חי בידידות עם נכבדי “הקולוניה הרוסית” שלנו, והשאיר בקרבנו זכרון טוב. הוא היה אז המזכיר הראשון של הצירות הרוסית. הוא ואשתו שמחו לקראתי, וממחרת בבקר בא אלי אל האניה ויזמין אותי אל זקן היועצים של הצירות, שהיה אז ממלא מקום הציר, אל ארוחת הבקר. יצא הדבר, שלהם, אל הצירות ענין אלי, ואני לא ידעתי. וזה הדבר: לאחרי הרצאתי בפטרסבורג על דבר המסחר בארץ ישראל, החליט הפלטין הרוסי לאקספורט למנות אותי לבא־כחו בסוריא ובארץ ישראל. אני גם לא ידעתי מזה דבר, אך וזרת הכספים הודיעה על דבר מנוי זה לוזרת החוץ, וזו האחרונה פקדה על הקונסול ביפו להיות בתומכי לכל אשר אדרוש ממנו. ביני ובין הקונסול רזומובסקי ביפו עברו איזו דברים, ואני לא נכנעתי לפניו ולכן חשב כי הפעם מצא מקום לשלם לי כגמולי. מלבד זה הוא מצא את עצמו נעלב, שממנים איש מתושבי יפו, ואת פי הקונסול היושב שם אינם שואלים מה טיבו של איש זה. ורזומובסקי כתב לקושטא אל הצירות, כי הוא מתפלא מאד, על אשר שמו משרת סוכן לפלטין הרוסי לאקספורט על שכם איש, אשר גם כל מחסר אין לו ביפו. ממשרד הצירות עבר מכתבו של הקונסול אל הסוכן הפיננסי, פקיד וזרת הכספים, היושב בקושטא. הסוכן הפיננסי היה מקודם עוזר המערכת של וזרת הכספים, אותה המערכת, שאנכי הייתי עוזרה הקבוע שנים רבות, והוא ידע את שמי. והסוכן בא אל הצירות, וישאל את פי המזכיר הראשון, את פינויזין: מי הוא אצלכם סגן קונסול ביפו, – זה העושה עצמו לפתי? האם אין אנו יודעים את מרדכי בן הלל? – “גם אני יודע היטב – אמר פינויזין – ומה קרה?” והראה הסוכן הפיננסי את מכתבו של רזומובסקי אל הצירות. כמובן, שאל הקונסול ביפו נשלחה תשובה כהלכה, שאין עסקו להרהר אחרי פקודה הבאה מפטרסבורג וכי עליו להיות נכון לעזרת הממונה על סוכנות הפלטין לאקספורט. אך זקן היועצים של הצירות הביע את רצונו לפונויזין להכירני ויאמר לו כי יזמין אותי אליו בשמו.

ממלא־מקום הציר נכנס עמדי בשיחה על דבר כל השאלות המסחריות שאפשר למצוא וליצור בהן נקודות־מגע בין ארץ ישראל ובין רוסיא. הוא בקש ממני לערוך לו תזכיר בדבר כל הענינים האלה, וגם על יסוּד סניף של אחד הבנקים הרוסים הגדולים בירושלם. אך ראשית דברו היה אלי – ברכה על ההצלחה שזכינו במשפט בייליס. אמרתי לו, כי ברכה זו יכולתי אני להשיב גם לו, כי החרפה על משפט זה היא לא לעם ישראל כי אם לעמו הוא, לממשלה הרוסית. אבל – הוספתי – אין מקום עוד לכל ברכה. ובארתי לו את השקפתי על פסק־דין זה, שגם הוא בודאי סודר מראש בלשכה השחורה של וזרת המשפטים. "האם כן הדבר – קראו גם הציר וגם פונויזין – ואנו חשבנו כי זה האכר הפשוט בשכלו הבריא והישר מצא את האמת וקבע עליה את חותמו. מרחוק אנו יושבים, ולא ידענו, כי “הפוליטיקה” נמשכת. לא טובים הדברים…

וטרם עזבי את קושטא אמרתי לפוניזון, כי בבאי ליפו לא אקבל עלי את הסוכנות של הפלטין לאקספורט. איש שיחי השתומם. “מדוע? האם – רזומובסקי?” – אמר, ויצחק. עניתי ואמרתי לו: כן, מובן, שאינני מפחד מפני רזומובסקי ומפני כל קונסול. ואולם, עליך להבין, כי אין חפצי לבוא בקונפליקטים עם הקונסול הרוסי ביפו. איש צבורי אנכי, ובתור שכזה זקוק אני כי הקונסול הרוסי יתיחס אלי לא בכבוד של יראה כי אם בידידות, כמו שהיו היחסים בינינו בימיך אתה ביפו. את הדברים החוקיים יכול אני לדרוש, אבל העסקן הצבורי תמיד יש לו דברים שלפנים משורת החקים, שבשבילם הוא משתדל, וצורך לו כי ימלאו אותם. מה לי המסוכנות הזאת, שגדולי פטרבורג כבדו אותי במנוי זה? מה תתן ומה תוסיף לי? אולי יוסיפו לי עוד אות־כבוד, – האם צריך אני לצעצועים אלה? רזומובסקי קבל את תשלומו מידכם אתם, אבל אני אין לי כל חפץ וכל צורך להרגיז את רזומובסקי על לא דבר. לא, גיאורג בן סרגיי – אי אפשי במנוי זה.

וכך עשיתי. בגליונות הנייר של הסוכנות פלטין לאקספורט השתמשתי בזמן המלחמה לכתיבת ספרי “כבר”. הנייר היה טוב. ואני חושב כי השתמשתי בו לדבר יותר מועיל מאשר לעניני אקספורט של הפלטין הרוסי…

כא. לתולדות המלחמה.

המלחמה בעד שפתנו בתור שפת למודים התפרצה אמנם בירושלם, בבתי הספר של חברת “עזרה” שם, אבל עד מהרה עבר המטה הראשי של המלחמה הזאת לתל־אביב, מוריה וסופריה יצאו תכף חוצץ אל המלחמה, נגשו להבטיח את הנצחון באמצעים כספיים, והם עודדו את המורים בירושלם להחזיק מעמד. מאת עסקני תל־אביב נשלח אז ירושלימה הסופר המנוח ליודויפול לנצח על המלחמה מעל עמודי העתון “החרות”, אשר יצא אז בירושלם, ועל ליודויפול הוטל התפקיד להיות עורך את כל החמר הספרותי בנוגע למלחמה זו. גם לאפרים כהן היה עתון משלו, העתון החרדי “מוריה”, בעריכתו של י. י. ילין.

ואולם טרם שנכנסו עסקני תל־אביב בעובי הקורה של המחלוקת הזאת, מלאו את ידי אחד מהם, כמדומני את מר א. ס. הופיין, לחקור את הדבר מראשית התגלע הריב בין המורים, מצד אחד ובין אפרים כהן מהצד השני, והחקירה ההיא הוכיחה לנו כי אפרים כהן התכונן לגדע את השפה העברית באופן שיטתי. ואני מוצא צרך בדבר להציג בזה את השאלות אשר שמנו אז לפני ראש המורים בירושלם, מר דוד ילין, ואת תשובותיו עליהן. את אפיו של הר“ד ילין מכיר הקהל היטב. לא הוא האיש אשר יתעורר לריב טרם ינסה את דרכי השלום, ולא הוא אשר יצהל לקראת מלחמה לשם מלחמה. הר”ד ילין ברר לנו את הדברים כהויתם, ויתן תשובות על השאלות, אחת לאחת.

שאלה א): האמת כי “עזרה” שנתה בזמן האחרון את תכנית הלמודים בבתי ספרה לטובת השפה הגרמנית ועל חשבון השפה העברית? ואם אמת הדבר באיזה זמן נעשה דבר זה, ובאיזה בתי ספר, ובאיזה מקצועות למודים?

תשובה: אינני יודע עד כמה התערב ועד חברת העזרה שבברלין בדבר הזה, כי לא היינו רגילים לקבל מכתבים משם בנוגע לדברים האלה (מלבד פעם אחת לפני שנתים שקבלתי תשובה מפרטת מהד"ר נתן על הדין־וחשבון ששלחתי להועד בתור הפרורקטור של הסמינר בעניני המוסד). כל המכתבים נשלחו להמנהל מר אפרים כהן והוא לא הראם אותנו מעולם. מה שהנני יודע הוא רק מהמעשים שנעשו פה, וע"פי רוב בשם הועד שבברלין:

1.  באמצע זמן החרף בשנה שעברה (תרע"ג) הודיע מר כהן כי בנוגע למקצעות הפדגוגיה אשר בימי הוראת הד“ר רבין היתה הבחינה של גומרי למודיהם בעברית, תהיה בחינתם מעתה והלאה בגרמנית, ועל כן צריכים התלמידים לחזר על הלמודים האלה בגרמנית אחרי שלמדו אותם כל שלש השנים בעברית, בראשונה אצל מר כהן בעצמו ואח”כ אצל ד“ר רבין. לא הועילו כל מחאות התלמידים בנוגע לזה וכל טענותיהם כי אחרי שלמדו את כל המקצעות האלה במשך כל הזמן בעברית קשה להם לחזר עליהם בזמן קצר בגרמנית; ומר כהן בעצמו והד”ר וינברג חזרו אתם בגרמנית והבחינות היו בסוף זמן החרף שעבר בגרמנית.

גם בנוגע לדברי הימים הכלליים דרש מר כהן מד“ר ברור לפני הבחינות כי יחזר על למוד זה בגרמנית, וכי יבחנו התלמידים בגרמנית, אך הד”ר ברור מאן למלא דרישתו זאת.

1.  בחול המועד פסח בשנה שעברה (תרע"ג) כשבאנו לסדר את שעורי כל מורה לשנת הלמודים 1913/14, דרש מר כהן מאת ד“ר ברור בכל תקף כי יתן שעוריו בדברי הימים ובגיאוגרפיה ובפדגוגיה בשפה הגרמנית, תחת אשר נתנו השעורים האלה כבר במשך שנים אחדות בעברית מצד הד”ר רובין ומצדו הוא. ד“ר ברור טען כי לו אי אפשר להכניס חדוש זה בסמינר בשעה שדבר זה הוא נגד הוכחתו, מפני כי לא בא הנה להיות “גרמניזטור”, ולמרות רצון התלמידים, ובזה יביאוהו למצב מגוחך בפני תלמידיו שעד כה למדם בעברית. אך כל טענותיו לא הועילו. שב ובקש להורות בעברית ולחזר לפני הבחינה בגרמנית, אך מר כהן דרש כי דוקא מראשית השנה יכניס ד”ר ברור חדוש זה. וכאשר מאן ד“ר ברור למלא דרישתו זו נפרדו בכעס, ומה כהן אמר כי באפן זה לא יוכל ד”ר ברור להמשיך למודיו. לבסוף מצא מר כהן דרך זו: את הכתה שהורה ד“ר ברור דה”י וגיאוגרפיה בעברית (כתה ד' שהיתה לכתה ג') יקבל מר פרס שיחל להורות בה, ובאפן זה יוכל להחל בגרמנית, וד“ר ברור יקבל מקצועות עברים יתרים במקום ד”ר זנה אשר חלה. מר פרס קבל להורות בכתה ג', אך מפני כי גם הוא בוש להתראות בפני התלמידים כעוזר לגרמנית לא הורה גם הוא בגרמנית כ"א בעברית.

בכתה ב' שנשאר בה ד“ר ברור שב להורות דה”י וגיאוגרפיה בעברית, אך בתוך משך זמן הקיץ יצאה הפקודה כי ד“ר וינברג המורה לשפה הגרמנית בכתה זו יחזר על שעוריו של הד”ר ברור בדה"י וגיאוגרפיה בגרמנית, וביום ו' של כל שבוע חזר על כל השעורים האלה שלמדו במשרך השבוע בגרמנית.

בכתה העליונה נמסר למוד הפדגוגיה להד“ר וינברג למען תהיה האפשרות להורות מקצוע זה בגרמנית. בתור מעבר מעברית גמורה לגרמנית גמורה הורה ד”ר וינברג במשך הקיץ (תרע"ג) באפן זה: הוא הרצה בעברית והתלמידים חזרו והרצו בגרמנית, ופעם בשבועים כתבו בשעת שעור הפדגוגיה חבור בנושא פדגוגי בגרמנית. אך בתחלת זמן החרף הזה הודיע מר כהן בדרך רשמית כי הבחינות בפדגוגיה תהיינה בגרמנית כמו בשנה שעברה, ומאז חזרו גם בכתב גם בע"פ בגרמנית.

ובכתה ב' נשאר למוד הפדגוגיה בידי ד"ר ברור שהורה בעברית, אך בראשית זמן החרף הזה הכריחוהו לחזר על השעור בגרמנית בקרא התלמידים בכתה בספר הגרמני אחרי למדם את השעור בעברית.

1.  מקצועות המתימטיקה והפיזיקה הורו בכתות הנמוכות בעברית בימי ד“ר קרלבך, ואח”כ שנית בימי מר המרשטין שהורה עד סוף זמן החרף שעבר. הדבר הזה היה בזמן האחרון כקוץ בעיני מר כהן, ובכל שעת כשר שם ללעג ולקלס את מר המרשטיין “הגרמני מברלין שבא להורות פה בעברית למען ילמד שפה זו על חשבוננו”. הוא הוכיחו על זאת פעמים רבות, גם נתן לו טעם לדבר כי על הקונסול הגרמני לתת לו (להמרשטיין) תעודה על טיב הוראתו למען תחשבנה לו שנות הוראתו פה גם בגרמניה בנוגע לשכרו וכיו"ב, ואיך זה יוכל הקונסול להעיד אם לא ישמע שעוריו בגרמנית? (כאלו היה הקונסול מחֻיב לשמוע כל שעוריו, וגם בכתות הנמוכות!).

במשך החרף שעבר נעשה חוזה בברלין עם הד“ר חברוני כי ימלא הוא מקום המרשטיין שלא חדש את חוזהו. ד”ר חברוני הוא יליד ירושלם שלמד כל ימיו בעברית, לא למד פה בביה"ס למל (בסמינר עצמו נשאר רק שנתים), ובכן למד גרמנית אך מעט. במשך השנים האחדות שלמד בשויץ שם לבו ביחוד למקצועו. ובכל זאת הודיענו מר כהן כי חברת העזרה בעשותה אתו חוזה כתבה בפרוש כי עליו להורות כל מה שיורה בשפה הגרמנית. בשורה זו באה להוכיח לנו צדקת הנחתו כי “הכל צריך שיהיה גרמני” (Alles muss Deutsch warden!) שהגיד לנו פעמים רבות במשך הזמן האחרון.

ד"ר חברוני בא הנה והחל להורות בגרמנית, ומר כהן ראה כמה קשה לו הדבר הזה, והתלמידים החלו בסוף הקיץ לדרש ממנו כי יורם בעברית, גם מפני הטעם כי קל לו יותר להורות בשפה זו, אך הוא ענה כי ההנהלה דרשה מאתו, כי יורה בגרמנית. בראשית זמן החרף הזה החל על דעת עצמו להורות בעברית, אך כעבור שבוע שב והורה בגרמנית, באמרו כי המנהל אסר עליו להורות בעברית.

במצב כזה, אחרי שכבר קודם הורו תמיד בגרמנית גם חימיה, זואולוגיה, בוטניקה, אמון־יד Handfertigkeisunterricht)), גיאוגרפיה מסחרית, כל מקצעות המסחר, התעמלות, עבודת האדמה, ארכיאולוגיה היהודית (Archäologie der Hebräer!) הנה לוּ נתנו את הדברים להפתח ולהתבסס בדרך שהחלו ללכת ועל מקצועות אלה נוספו בקביעות גם דה"י, וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ופיזיקה ומתימטיקה – היתה יוצאת התוצאה הפשוטה כי את כל מקצועות המדעים מורים בבית המדרש למורים העברי וכן בבית הספר למחסר בגרמנית.

אלה הן עֻבדות. אבל מלבד זה הדגיש מר כהן במשך כל זמן הקיץ שעבר גם בסימינר גם בבתי הספר האחרים כי מעתה ישים כל לבו שיורו את המדעים בגרמנית, ולא יתן עוד לרמות את חברת העזרה כאשר היה הדבר נוהג במשך כל הזמן שנתן להורות בעברית מבלי שיודיע זאת לברלין. הדבר הזה חזק את ההכרה, כי אותו המצב שהיה רופף במשך השנה האחרונה יתבסס בקרוב בסוס קים, וכל המקצועות של דה"י, וגיאוגרפיה, ופדגוגיה, ומתימטיקה, ופיזיקה, שבאה עליהם המחלקת בזמן האחרון יקבעו בגרמנית ולא ישאר לעברית דבר חוץ מלמוד השפה עצמה והלמודים היהודיים.

שאלה ב): מדוע נכנסו המורים פתאם במלחמה כל כך חריפה עם העזרה ועד עכשיו שתקו?

תשובה:

התשובה על השאלה הראשונה כוללת כבר חלק מהתשובה הצריכה להנתן על שאלה זו: מפני שראינו את הדרך שהסמינר מתחיל ללכת בה, מפני שראינו שעוד מעט לא ישאר דבר לעברית בבית ספר אשר ממנו צריכים לצאת מורים עברים לבתי הספר שבמושבות בא"י ושבערי ארץ הקדם בכלל, היינו מכרחים לשום קץ למעמד הזה שהתחיל להעיק על כלנו. אך בכל זאת עלי להעיר כי ענין זה, ענין מלחמת השפות, הוא דבר שהלך ונמשך מאז שנים רבות, והמורים לא שתקו על זה כלל.

עוד בשעה שבאה המחשבה ע“ד יסוד בית מדרש למורים בירושלם, לפני עשר שנים, כשהיה מר אפרים כהן בברלין משך זמן חרף שלם, החלפתי אתו מכתבים בנוגע לזה והסברתי לו כי עלינו להנהיג את למודי כל המקצועות בעברית גם חוץ מפני הטעם הלאמי, מפני כי אל בית המדרש הזה יבאו לא רק התלמידים המעטים מבה”ס למל (אז לא היו עוד בתי ספר של ח' העזרה), כי אם ביחוד צעירים מכל בתי הספר של ח' כל ישראל חברים שבכל ארץ הקדם, הצעירים מרוסיה, הצעירים מבתי הישיבות. וכל אלה יחד אינם יודעים את השפה הגרמנית בשעה שכלם יחד למדו פחות או יותר עברית, ובכן יוכלו כלם ללמד כל המקצועות יחד, ובנוגע לשפה הגרמנית בתור שפה יכינו כתות מיֻחדות לתלמידים היוצאים מבית הספר למל, וכתות מיֻחדות לכל אלה שלא למדו גרמנית. לו עשו כזאת כי אז נפטרנו במשך כל עשר השנים מכל הדברים המסֻכסכים שמלאו תמיד את חיי בית־ספר זה. אך מר כהן לא חפץ לקבל הצעתי ובא בגזרה ובהלכה פסוקה מברלין כי המוסד מחֻיב להיות בעל דו־לשונות (zweispraching).

במשך שנות קיום המוסד היתה שאלת שפת ההוראה שאלה שאיננה פוסקת, אך מר כהן ידע לסתם פיות כל הבאים בתביעות בטענה: ענין זה שייך לברלין, ואסור להרהר כנגדו או לדון בו. בכל פעם שבא ד“ר נתן לירושלם לא נתן מר כהן אף פעם אחת לקרא לאספת מורים יחד עם ד”ר נתן לדון בדרך רצינית בעניני בתי הספר, וגם בכל עת שבאו מורים יחידים לדבר אתו הביט מר כהן בקנאה על זאת והשתדל להיות נוכח בכל דבור שהם מדברים אתו. פעמים רבות באו תלמידים ודרשו שנוים בשאלת שפת ההוראה, ומר כהן ידע תמיד לתת לדבר זה צורה של אי־משמעת מצד התלמידים ודרש לענשם. על כל הדברים האלה יכולים להעיד גם כל המורים שבאו מגרמניה הנה, ד“ר קרלבך, ד”ר רוטנברג, ד"ר טחוור ומר המרשטיין.

המורים הצעירים שיצאו מהסמינר והיו למורים העקריים וכמעט היחידים בבתי הספר של חברת העזרה, למן בתי הספר שבחיפה וביפו ועד ביה“ס לבנות וביה”ס למל שבירושלם, המורים האלה שידעו כמה סבלו וכמה נלחמו בימי למודם בענין שפת ההוראה – שבו וראו כל אי־הסדרים בענין זה והדברים המתנגדים לתורת הפדגוגיה שבבתי הספר שהם מלמדים בהם, ראו כמה קשה להם להורות בעברית מקצועות מדע שלמדו אותם רק בגרמנית, אך ראו כמה קשה וכמה לא נכון שמקצוע שלמדו אותו התלמידים במשך שנים בעברית ישובו בכתות הגבוהות וילמדוהו בגרמנית, ראו כל יתר הדברים הרשומים בתזכירנו שמסרנו להד"ר נתן הדורשים תקונים – ודבר זה הביאם תמיד לדרש שנוים בנוגע לזה. אך לא התאחדו יחד, וכל אחד דרש הדבר בבית ספרו², ומר כהן מצא תמיד את הדרך להשתיק טענות כאלה ישר על ידו או על ידי אחדים מראשי המורים שבבתי הספר השונים שלא נוכחו בנחיצות השפה העברית בתור שפת הלמודים, פעמים רבות בגערות ובאיומים ובהראות פני זעם לראשי המורים העברים (כמו למר זוטא בירושלם ולמר אויערבאך ביפו), ופעמים אחדות בהבטחות כי בימים הבאים יוטב המצב ויתחילו ללמד מקצועות יותר בעברית.

והנה באה רוח החפץ לגרמן את הכל במשך השנה האחרונה. מפי מר כהן נשמעו תמיד דבורים כי בקרוב מחֻיבים לבא שנוים בבחינה זו. ביפו ראו כי נדחה המורה הראשי העברי, והמורה הגרמני (קרובו של מר כהן) נהיה פתאם למנהל בית הספר. ביה"ס לבנות בירושלם אחרי ראות מר כהן כי בשום אפן אין המורים הצעירים מתרצים להורות מדעים בגרמנית, וכן אינם רוצים להורות את השפה הגרמנית, חפץ כבר להביא מורה נוספת שתלמד בגרמנית במקום המורה שלמדה מקצועות שונים בעברית ושהתפטרה. בסמינר, הוא המוסד העקרי של חברת העזרה, באו השינוים לטובת השפה הגרמנית, ומלחמה בלתי פוסקת היתה בין מר כהן ובין הסמינריסטים, והסמינריסטים שהתמרמרו על הנטיה הזאת לגרמנית כתבו אז את תזכירם אל חברי הקורטוריום של הטכניקום בברלין.

כל הדברים האלה מלאו את האויר חמר שרפה, והיה חסר רק הניצוץ שידליקהו, והניצוץ הזה היתה החלטת הקורטוריום בנוגע לטכניקום שבחיפה.

בהגיעי אל תקופת החיים האחרונים, עלי לשוב ולדבר ע“ד מצבנו אנו מורי חברת העזרה ויחס המורים והלאמיים בכלל אלינו: אנו המורים “העבריים” היינו בבתי הספר אשר בהם היינו אנחנו הרב ואנחנו הפועלים והמשפיעים העקריים, ובכ”ז גברה עלינו תמיד היד החזקה של מר כהן שראה בנו תמיד מתנגדים לו. הוא בא תמיד בשם “ברלין”, בשם חברת העזרה, והוציא לפעל כל מה שהיה חפץ כנגד חפצנו, ואם נסה אחד להתיצב כנגדו מצא תמיד הדרך לקומם כנגדו מורים אחרים ע“י רכילות ואינטריגות תמידיות, והשתדל תמיד כי לא יהיה שלום בין המורים. והעולם כלו הטיל כל אשמות מר כהן עלינו כלנו יחד. בכל אותה ה”שניות" ששררה בבתי הספר שמו אותנו לאחראים. ואחרי שהיינו אנחנו ראשי מרכז אגדת המורים החלו כל חברינו להביט עלינו לא כעל עומדים בתוך המחנה. היתה לנו איפוא המלחמה פנימה וחוצה: עם מר כהן מצד אחד, מלחמה כנגד רצונו התמידי והבלתי נפסק להשליט בבתי הספר את הגרמניות יותר ויותר, ועם כל העולם הלאמי מצד שני להוכיח אמתות שאיפתנו הלאמית, וביחד עם זה להצדיק את ח' העזרה אחרי שגם אנו בעצמנו חשבנו את מר כהן בתור האחראי היחיד בעד כל השאיפות האלה, ומבלי יכלת לדבר גלוי כנגד מי שהושם לראש לכלנו. זה היה מצב פסיחולוגי משֻנה מלא ענוים פנימיים שלא נתנו להגלות החוצה.

באלול שעבר היתה אספת מורי א"י אשר בה השתתף גם חלק גדול ממורי העזרה. דברו שם על השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי הספר, נגעו בבתי הספר של ח' העזרה מורי בתי הספר האלה מצאו עצמם נעלבים. עמדו ועזבו באפן דמונסטרטיבי את האולם, ובלבם ידעו כי מצד אחד צדקו המעליבים ומצד שני הם הקרבן בעד רצונו התקיף של המושל בם בשעה שהם בעצמם לוחמים כל הימים בעד השפה העברית והשלטתה בבתי ספרם.

ובשעה זו הודיעה הגב' כהן את מר מיוחס ביום ראש השנה בתרועת שמחה את הבשורה לאמר: “אנחנו נצחנו!” (מר כהן היה אז בגרמניה). הָחלטה כנראה החלטה בברלין לבלי שום לב אל דרישות “הצעקנים האחדים היפואים” והעברית יצאה וידה על ראשה.

נודע לנו גם כן כי מר כהן הביא אתו מברלין מכתב חריף אל המורים להטיל אימה עליהם כדי שלא יתפרצו. מאז ידעו כבר כי לא ימי מנוחה הימים הבאים והזהירות טובה תמיד במצב כזה. (את העתקת המכתב בלי תאריך קבלנו באספתנו הראשונה).

עוד בימי הקיץ שעבר, כששלח מרכז אגדת המורים תזכיר להקורטוריום החליטו רבים ממורי העזרה לשלח גם הם תזכיר בנוגע לזה, אך מר כהן אחרי שעלה בידו להכריח בחזקת היד את מורי הסמינר להחליט (ברב דעות עשוי) לבלי התערב בתזכיר אגדת המורים, עלה בידו אח"כ כמובן לבלי תת את המורים האלה להוציא גם חפצם זה לפעל.

והנה באה ידיעת החלטת הקורטוריום. כל ארץ ישראל נעשתה למרקחה. מכל עברים מחאות חזקות. מורי חברת העזרה שרב ועד הלשון העברית הוא משלהם מצאו לנכון כי ועד הלשון ישתתף גם הוא במחאה ע“י חברם מר בן־יהודה שאיננו מורה בחברת העזרה; ועד סעיף אגדת המורים שבו היה גם מר פרס הסגן המנהל של ביה”ס למל (ושנשאר גם עתה במשרתו זו) מצא לנכון להשתתף ע"י מר איתן שגם הוא איננו מורה בח' העזרה. כלנו הרגשנו את הסכנה שבהחלטה זו ביחוד לבתי הספר שאנו עובדים בהם. כלנו הרגשנו כי קרוב כבר היום שבו יבאו השנוים העקריים במוסדות העזרה בהיות על התלמידים להתכונן בבתי הספר האלה בעד הטכניקום, זכרנו את התפארות מר כהן עוד במימי הקיץ בעת היות פה מר פינקלשטיין באמרו כי מר פינקלשטיין אמר לו: “אנכי אינני מבין חכמות, אנכי הנני איש פשוט, אם יבאו תלמידים היודעים גרמנית אקבלם, ואם אין לא אקבלם”. כל הדברים האלה הביאו תסיסה חזקה במוסדותינו. התלמידים בסמינר מבלי שתף שום מורה ומבלי הודיע לאיזה מורה שיהיה (על ענין זה וברורו אדבר במקום אחר) התאספו לאספות, המורים הצעירים פנו למר כהן שיקרא את כל חבר המורים לאספה, והוא מאן למלא בקשתם. הסמינריסטים הגישו תזכיר אל מר כהן בבקשה להביא שנוים בסמינר בנוגע לשפת ההוראה (גם בהשאר מקצועות אחדים נלמדים בגרמנית) והוא דחם בהבטחות לעתיד לבא, הבטחות בלתי בטוחות, ודבר זה היה בטוח כי עתה לא יתן לשום שנוי לבוא.

אז פרצה שביתת הסמינריסטים מבלי שידע אף מורה אחד מאתנו את הדבר מראש. כמובן הביא דבר זה התרגשות עוד יותר גדולה, המורים הצעירים פנו אלי בבקשתם לקרא את חבר מורי העזרה לאספה ואנכי קראתיה למרות כל המעצורים ששם לפני מר כהן והאיומים שאים עלי, ואז היתה החלטת כל מורי חברת העזרה בירושלם לזכות השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי ספרנו. אז היו כבר מורים שחפצו להתפטר תכף, אך אנכי ויתר המורים הזקנים התאמצנו בכל כחנו למנעם מזה, וקבלנו החלטה שניה כי אם לא תרצה ח' העזרה לקבל להביא השנוים בבתי הספר אז נתפטר בסוף זמן החרף.

אז בא ענין בית הספר ביפו ושביתת תלמידיו. מורי יפו נועצו אתנו ואנחנו יעצנום להיות מתונים, אך באו המקרים ודחפו אותם. פתאם נודע לנו דבר בוא הד“ר נתן שהסתירו ממנו כל הזמן. הד”ר נתן בא, יצאנו לקראתו ובעינינו ראינו כל קבלת הפנים שהוכנה לו, איך במשך שעות אחדות רצו שליחי מר כהן בצבים ובכרכרות להביא את ה“חכמים” ואת בעלי המלאכה העובדים בבית שהיה בית היתומים של הד“ר גרינהויט ז”ל, ואת הסוחרים בעלי ברית מר כהן, וכו‘, וכו’, ראינו כל ה“קומדיה” הזאת והבינונו כל מה שיתרקם מאחורי הקלעים. אף ראינו כי הד“ר נתן בא בהחלטה קבועה וידע את מי לקרב ואת מי לרחק (אותי למשל קבל אך ביום החמישי לבואו לירושלם, אחרי כל רבני הפרושים והחסידים), לא הזמין גם בשעה כזו, בשעה שידע כי הכל סוער וגועש מסביב, את מורי בתי ספרו לאספה שבה יתוכחו על הענינים העומדים על הפרק כי אם נתן את כל מורה לבא לפניו לבדו ובאזני כל אחד שב והשמיע אותן הטענות והדברים באפן סטיריאוטיפי שהשמיע כבר את חבריו. התחננו לפניו כי יבטיחנו להביא את השנוים המבקשים (השלטת השפה העברית בבתי הספר) אחר זמן, כי יגיד לנו דבר ברור, נסינו לבקש גם את ההפך: כי יתננו להורות לפי שעה בעברית ואם במשך זמן ידוע תחליט ח' העזרה לבלי להוסיף לעבד בדרך זו אז נעזב את בתי הספר בשלום מבלי שום טענות, והוא עמד בכל תקף על נקודה אחת כי אי אפשר לו להבטיח ואי אפשר לו לשנות. אז לא חשבנו עוד על יסוד בתי ספר חדשים, אז חשבו עוד לקבל בגמנסיה ביפו את תלמידי הכתות הגבוהות של הסמינר, רק ע”ד ביה“ס לבנות אשר בו התפטרו כל המורים והמורות חשבנו כי נצטרך לפתח בי”ס חדש. ימי היות הד“ר נתן פה היו ימי התרגשות גדולה, והדרכים שהוליכוהו בהן, והמאמרים אשר פרסם, כל אלה הראונו כי בא מוכן למלחמה ואלה שמצאו ענין בזה מקשים את לבו עוד יותר. מר כהן חפץ להפטר ממורים ותלמידים שאין רוחם כרוחו ועל כן השתדל להחזיק את הד”ר נתן בדעתו.

ביאת ראש העזרה הֵנה שִנתה את דעת המורים פה בחשבם כי הוא יוכל להחליט יותר מהר בדבר, ואם היה שולח טלגרמה “נחוצה” לברלין היה יכל עוד לקבל הסכמה משם במשך חמשה ימים. ואחרי ראות המורים כי הוא עומד על דעתו וכל דברי האנשים המתונים שנשלחו אליו היו ללא הועיל הגישו לפניו דרישתם שיענה עליה במשך חמשה ימים, ואם לא יקבל את דרישתם אז יוסיפו להורות שני ירחים למען ימצא בעת ההיא מורים אחרים במקומם, אחרי שמעם דרישתו כי לא יעזבו פתאם את בתי הספר “כמשרתי האופים המשליכים את המשארת ובורחים”. אך הוא לא קבל הצעתם ובחר לפטרם תכף, באמצע הזמן, ולהשאיר את כל בתי הספר מבלי מורים מאשר לתתם להמשיך למודיהם, ומבלי חכות עד שאוכל להודיע את המורים ע"ד זה ולהועץ איך למסר את בתי הספר בידי ההנהלה הלך ועשה מה שעשה והמורים גֹרשו וכו' וכו'.

בכל אריכות דברי אלה חפצתי לברר כי: א) המורים לא שתקו תמיד בנוגע להשלטת השפה העברית; ב) המורים לא יצאו פתאם במלחמה נגד העזרה; ג) כי מצדם לא היתה המלחמה חריפה רק הביאום לידי כך.

שאלה ג'): האמת מה שמודיעים כי המורים השפיעו על הילדים ופתו אותם לשביתה?

תשובה:

איני יודע מה שקרה בערים אחרות בפרטות ובדיוק, חוץ מירושלם לא היתה שביתה אלא ביפו ושם הן היתה בשביתה בידיעת ובדעת הורי הילדים.

ובנוגע לירושלם הנני יכל להעיד עדות נאמנה כי בשביתה היחידה שהיתה פה, היא שביתת הסמינריסטים, לא היה כל יד וחלק לשום מורה ממורי הסמינר, ולא רק זאת אלא כי גם שום ידיעה לא היתה לנו בנוגע לזה. בראשית ימי התסיסה כשראיתי כי מר כהן אומר לשימני אני לאחראי בעד מעשי הסמינריסטים כתבתי אליו כי אחרי שהוא בעצמו בירושלם אינני חפץ לקבל עלי שום אחריות, למען לא יאמר אח“כ כי אנכי לא מלאתי חובתי לעזרה באמונה וע”כ יצאו תוצאות לא טובות באשמתי. אח“כ שמעתי (מפי מר ליפשיץ) כי יש תלמידים האומרים לעזב את המוסד ולגמר למודים בגמנסיה ביפו ושם יערכו להם שעורים בפדגוגיה, אח”כ שמענו (ג"כ מפיו) כי ארבעים מהתלמידים היותר טובים אומרים לעזבנו ומר כהן שמחר באמרו כי “עתה יפטר מהרוסים”. בזמן האחרון נשמרו התלמידים הרבה ממני ולא באו אלי אף לדבר אתי (ידעו כנראה כי באחרונה יאשימו אותנו בהסתתם וע"כ התרחקו). עוד יום אחד לפני השביתה לפנות ערב בא אלי תלמיד אחד מתלמידי הכתה העליונה אחרי שלחם לכל מורה מכתב בקשה עם העתקת תזכירם, ואנכי אמרתי לו כי אי אפשר למר כהן למלא בקשתם כל זמן שלא יסכימו לזה מברלין, עליהם לחכות לתשובה עד עבור זמן שליחת תזכירם לשם ובוא התשובה משם. וממחרת בבקר ראינו פתאם והנה אף אחד מהסמינריסטים לא בא אל ביהמ"ד ללמד. הדבר הזה הפתיע את כלנו.

בנוגע ליתר בתי הספר ידעתי רק זאת, כי אחרי שביתת הסמינריסטים היתה תסיסה בין התלמידים שם, אך המורים ובהם גם אלה שעזבו את ביה"ס למל עשו כל מה שבכחם למנע כל שביתה, והראיה היותר פשוטה היא כי הן באמת לא היתה כל שביתה שם, ורק ביום שגרשו המורים בעצם היום מביה“ס יצאו אתם תלמידים רבים. בביה”ס לבנות היתה ג“כ תסיסה, ותלמידות הכתות העליונות כתבו מכתב אל המורים לדרש כי ילמדון הכל בעברית, והמורים לא ענו על זה מאומה באשר לא חפצו להביא מהומה בתוך בית הספר. עד היום האחרון לא דברו כלל על לב התלמידות, רק חשבו כי בצאתם מבית הספר ויפתחו בי”ס חדש ישלחו ההורים מעצמם את בנותיהם אליו אחרי שלא ישארו מורים בביה"ס של העזרה, ואחרי שידעו עד כמה תלמידותיהם מכבדות אותם ונוטות לאהבת השפה העברית.

לו היה החפץ היותר קל למורים לפתות את תלמידיהם או תלמידותיהם לשביתה כי אז יצא הדבר בנקל מאד בלי כל התאמצות, אך העובדה הזאת כי לא היתה כל שביתה מראה בעליל כי לא רק שלא פתו אותם לשביתה אלא כי גם מנעום מעשות כדבר הזה.

שאלה ד): האמת כי הרבה מהמורים שבתו מאנס ע"י לחץ של אחרים?

תשובה: ראשונה לא היתה שביתת מורים פה. המורים חפצו להורות עוד במשך שני ירחים, וד“ר נתן לא קבל זאת ופטרם תכף. ובעצם הענין לא רק שלא היה אנס מצד אחרים אלא כי נעשו כל הנסיונות מצד המורים הזקנים על המורים הצעירים למנעם מעשות מעשים מבהלים. המורים הצעירים בראותם את עמדת הד”ר נתן ומעשיו פה, חפצו לעזב תכף את בתי הספר מבלי שום לב כלל לגורלם בעתיד, ואנחנו הסברנו ושבנו והסברנו כי חיבים הננו להתנהג עם חברת העזרה מנהג של ישר. ולא פעם נשארנו עד אחרי חצות הלילה רק לעצר בעד אלה שחפצו לצעד צעדים יותר מהירים, לא לתת זמן של חמשה ימים, לא לתת זמן של שני חדשים, וכיוצא בדברים האלה.

אמת הדבר כי מים אחדים לפני קרות המקרים האחרונים יעצונו אחדים מידידינו להתפטר תכף, אך אנחנו עמדנו על דעתנו ואיש לא היה יכל להזיז אותנו מדעתנו.

שאלה ה): האמת כי עוד לפני ששבתו המורים שנו על דעת עצמם את תכנית הלמודים והורו בעברית מקצועות כאלה שהיו מלמדים קדם בגרמנית?

תשובה: בנוגע לירושלים אוכל להצהיר בבטחה כי לא קרה שום דבר מעין זה בבית ספרנו. היה אמנם בראשית זמן החרף עוד לפני החלטת הקורטוריום ולפני התחלת כל תסיסה בא“י מורה אחד בביה”ס לבנות, מר יעקב לוי, שהורה בעברית מקצוע שהיה עליו להורות עפ“י תכנית מר כהן בגרמנית. אך מר כהן ידע את הדבר הזה ועבר עליו בשתיקה, כמנהגו בכל פעם שראה כי אחד המורים עומד על דעתו (למעלה ספרתי כי מר פרס הורה בעברית בסמינר דה"י וגיאוגרפיה למרות מה שמר כהן בחר בו להורות מקצועות אלה כדי שיום בגרמנית, ומר כהן עבר גם על זה בשתיקה). אך זה עוד מהמעשים ש”לפני תקופת ההיסטוריה" (prähistorisch) ובעצם ימי המעשה הן יודעים הננו כי מורי יפו חפצו לעשות כזאת והודיעו זאת למר כהן בגלוי וכאשר מאן למלא שאלתם עזבו את ביה“ס. ופה בירושלם הן היתה כל בקשתנו מאת הד”ר נתן כי ירשנו להורות בעברית מבלי שתחליט העזרה החלטה שהיא מכירה בזכות השפה העברית והוא מאן להרשות זאת, אף הצענו לפניו כי יעזב כל הענין מעתה ועד סוף זמן החרף בידי מנהלי בתי הספר והם יתנהגו כאשר ימצאו לנכון עד סוף הזמן, באפן שלא יצא גם דבר זה שהח' הסכימה גם לא בדרך פרינציפלית להוראה בעברית וגם זה לא קבל. ובכל איפה היה מקום לעשות שנוים כאלה על דעת עצמנו?

כב. בעד שפתנו.

אפרים כהן היה בשעתו בירושלם לאישיות צבורית. עם אלברט ענתבי, מנהל בתי הספר של “כל ישראל חברים” ומורשה של חברת יק"א, היה אפרים כהן מתחרה על שדה העסקנות הירושלמית לא בלי הצלחה. ערכו של העסקן הצרפתי, של ענתבי, היה יותר ניכר בחוגי הפקידים הממשלתיים בירושלם, אבל בשטחי העסקנות של הצבור האשכנזי היה למשקלו של “הדירקטור” אפרים כהן כובד וערך, שהיה מן הצורך להתחשב עמו. ואם עיני ירושלם היו נשואות אל אירופה המערבית, ביחוד באותם המקומות שההשפעה הגרמנית שלטת, אזי בלעדי אפרים כהן לא הצליחו. וליהדות הגרמנית היתה לפנים, בימים ההם, בתקופה שלפני המלחמה העולמית, השפעה לא קטנה גם על העסקנות הצבורית באמריקה, בכל מה שהיה בחלקה בנוגע לעניני ארץ ישראל. זכורני, כאשר בקר המנוח שיף את ארץ ישראל ועשה בה יום או יומים, היה אפרים כהן בן לויתו, והוא היה לבדו המבוע לכל אשר ראה בארץ וידע את כל הנעשה והנמצא בה. לפני אפרים כהן קראו אברך לא רק גבאי הכוללים ועסקני הישוב הישן, אך גם כל חבר המורים, אשר קטנם בהוראה ובמדעים היתה עבה ממתניו, וגם ר' דוד ילין בעצמו היה מקטיר לבונה על מזבחו. ידע האיש לתפוס את המקום בירושלם, הסתגל הננס להתיצב במקום גדולים. ואמנם צריכים להודות, כי מצד אחד היה נראה האדון הזה כמצניע לכת, ויחד עם זה היה, מהצד השני, פעיל ועובד חרוץ. אל לשכוח כי הוא, אפרים כהן, אשר בנה את שני בתי הספר אשר לנו היום בירושלם, וגם התכונן לבנות כמו רמים את הסמינר העברי וירכש בשבילו מגרש רחב ידים (המגרש נחלק ונמכר ליחידים) וגם את בית־הספרים הלאומי ואת לשכת “בני ברית” בתוכו כוננו ידיו של אפרים כהן. הוא ידע להתהלך עם החיים, עם האנשים, לקנותם בצניעותו, וגם ביתר האמצעים שהאדם נקנה בהם, – אפילו… בדררא דממונא. ברשותו היו תמיד קופות שונות, שמהן היה יכול להעניק לעושי רצונו ולמנוע את העזרה מעוברי רצונו, והוא התפתל תמיד בסבכי אנשי סביבתו וצרכיה הפעוטים וימצא את דרכו.

אפרים כהן, אמרתי, ידע להתהלך עם האנשים, אך קצרה בינתו להבין את הרעיון ולדעת את ערכו. קטן היה האיש בכל השגותיו, ועולם הרעיונות היה זר לו. הוא ראה לפניו אנשים שעלו לארץ ישראל להיות מורים בבתי הספר, והוא שאל את עצמו: מה מחירם של אלה, באיזה סכום כסף, מה מספר הפרנקים שעליו להמציא להם כי יאותו להיות לפקודתו, כי הוא יהיה הדירקטור עליהם? תחית העם העברי, גאולת הארץ, תחית השפה העברית, – כל סבך הרעיונות, אשר שמם הכולל הוא תחיה, – זה לא היה ממהותו של אפרים כהן, המוגבל בידיעותיו, ושהשגותיו היו של שומר הסף, שאינו שוכח לעולם כי אדון לו ובעינו עליו למצוא חן תמיד, וכי לא היה צריך להיות דבר העומד בפני הרצון של האדונים.

והנה התנגש אפרים כהן ברעיון, והרעיון הוא כביר ונערץ – תחית השפה העברית שמו – והוא חשב להכריע את הרעיון הזה תחתיו באותם הדרכים שהיה רגיל לכבוש את כל עניניו: במעט כסף, בקצת תקיפות, בהפרידו בין אנשים, – ונכשל ונפל. כאבק פורח היו כל חציו, בעת אשר לפנינו הלך מרום ונשא הדגל, ועליו כתוב: “בְּעַד שְֹפָתֵנוּ”.

“מדן ועד באר שבע” היתה נטושה בארץ ישראל המלחמה כלפי הגרמניות בבתי הספר העברים בארצנו, ואחת החליט אז הקהל העברי שלנו – להשליט את הלשון העברית בכל בתי הספר, לעשותה לשון־הוראה בכל המדעים והמקצועות. וכדי שתתקים החלטה זו בפעל, שבתו התלמידים של בתי הספר אשר לחברת ה“עזרה” מלמודיהם, התפטרו המורים העובדים בבתי הספר האלה ממשמרותיהם, והקהל העברי תמך את התלמידים השובתים ואת המורים המתפטרים, ובתי ספר חדשים נפתחו. – יהיה מה שיהיה, אמרנו – ואנחנו נלחמנו ב“עזרה” עד אשר פדינו את בתי הספר, עד אשר בתי הספר שלנו באצנו היו מה שהם צריכים ומחויבים להיות: בתי ספר עברים מראשם ועד סופם.

ולסבה הראשונה של כל המלחמה הזאת, להחלטת הקורטוריה של הטכניקום החיפאי – אין איש שם אז לב, אין איש נלחם אז בארץ בהחלטה הזאת, וכל המלחמה הקשה היתה ערוכה אל מול בתי הספר של “עזרה” שהיו קימים בארץ. הטכניקום הן לא היה עדיין, עוד טרם נגמר וטרם נפתח. ואנחנו היינו בטוחים, כי גם אחרי אשר יפתח לא יהיה לו אף תלמיד אחד מצעירי ארץ ישראל, כל עוד לא תהיה בקרת להחלטה ההיא. נראה איפוא, אמרנו, מה יהיה משפט בית־ספר חדש, הנפתח על אפו ועל חמתו של הצבור הסובב אותו. כל בית־ספר חדש זקוק לחבה מצד הקהל, וכל התחלות קשות תמיד, ומה גם אם יהיה הטכניקום על תלמידיו ועל מוריו יושב אל בין עקרבים ומשטמה סביבו, הלא אז יהיה מצבו באמת נורא; אז יסגר עוד טרם יפתח. דבר זה הלא נכון היה כנכון היום, ושני המורים שכבר באו אז לחיפה הרגישו זאת היטב. ובדבר הזה, בדבר הטכניקום, עמדתנו אנו, המגנים על השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי הספר בארץ־ישראל, היתה חזקה בלי כל ספק. ובגלל זאת לא היתה המלחמה ערוכה אל מול הטכניקום, כי אם אל מול בתי הספר של “עזרה”. ואם כי הד“ר פאול נתן הבטיח, וגם נשיא ה”עזרה" הדגיש בחָזְרו, כי מטרת בואו של הד“ר נתן לא”י איננה בגלל בתי הספר, ורק על פי מקרה בעלמא בא פתאם בימות החרף לירושלם, – ידענו והכרנו כלנו כי הדברים האלה לא נאמרו אלא “כדי לשבר את האזן”. למעשה חרד הד"ר נתן לבוא, והוא ישב בירושלם שמונה עשר יום, ועשה שם מעשים לא־יפים כלל וכלל, וכתב מאמרים בעתון הקלריקלי “המוריה” ופרסם כרוזים בחוצות ירושלם – רק כדי להציל את בתי הספר של “עזרה”, אלה בתי הספר שעמדו גם בירושלם וגם ביפו ובחיפה שוממים וחרבים למחצה.

ומה נקל היה הדבר לעשות שלום בראשית בואו של הד“ר נתן לארץ ישראל. אנחנו פתחנו בשלום. הד”ר נתן ירד ביפו ולא סר העירה, אל חפץ לראות את תל־אביב ואת בתי הספר החדשים שביפו. אפשר לאדם מישראל לבלי היות חבר לציונות, אבל אדם מישראל העוסק בצרכי צבור וחנוך בארץ ישראל, איננו רשאי לעבור דרך יפו מבלי סור לראות את מוסדות החנוך הגדולים אשר בה, הן של הציונים והן של חובבי־ציון והן של אחרים, כי על כן הלא מוסדות חנוך לילדי ישראל המה ו“מכל מלמדי השכלתי”. אבל הד“ר נתן פסח על יפו, וישר מן האניה הלך ירושלמה. הצבור העברי שם לא השגיח גם בעלבון הזה, וממחרת בואו של הד”ר נתן ירושלימה הלכו לשם להתראות עמו שלשה מנכבדי הצבור ביפו, ראש ועד תל־אביב, ראש חברת הכורמים וסגן הנשיא של אפ“ק. למרות העקיצות אשר שלח לעיניהם הד”ר נתן בתעמולת הציונים בדבר בתי הספר והאוניברסיטה שהם אומרים ליסד, הודיעו לו שלשה אלה, שהם נכונים לפשר ולתוך בדבר השביתה שפרצה בבתי הספר. ואולם הד"ר נתן לא השתמש בהצעה זו, ודרש מאד הדוברים בו באותו הנוסח שהיה ידוע היטב לבני רוסיה – “מתחילה הרגעה, ואחר כך תקונים”, עד כי ראו האנשים שיש להם עסק עם איש, האומר לשפוך את ממשלתו על ארץ ישראל ביד חזקה.

והנה בירושלים הישנה אמנם היה הדבר אפשר ואפשר. סדרו להד“ר נתן קבלת פנים ירושלמית, עם “חכמים” ספרדים הנכונים לברך “מי שברך” בעד כל ח”י גדולים, עם סוחרים מקרב הקבלנים של חברת “עזרה” וגם בעלי מלאכה לא חסרו, מבני מינם של אלה הבאים בערי ליטא לכל בחירות רב־מטעם. קבלת־פנים כזו נסדרה, ואפשר היה לספר עליה אניקדוטות יפות, לולא ראינו את נשיא ה“עזרה” יושב ומכריס על ה“דפוטציות” האלה בכבד־ראש. מי יודע? אפשר שבחוץ לארץ נמצאו אנשים אשר האמינו גם בערכן של הקומדיות הללו, ואולי חשבו שם באמת את “המוריה”, עתונו של ד“ר נתן לאורגן הקהלה הירושלמית. בארצות הגולה כבר ראינו מהלכים למטבעות מזויפות כאלה וכאלה, הבאות מירושלם. ואולם בפעם הזאת היה לנו עסק עם בתי הספר – עם חבר מורים הנמצאים בקשר עם הסתדרות גדולה, ההסתדרות אשר לכל המורים העברים בארץ ישראל. היה לנו עסק עם צעירים, תלמידים ותלמידות עברים, אשר גדלו וחונכו לא באטמוספירה של שנוררות וחלוקה והתבטלות בפני כל “אדון” המדבר גרמנית או צרפתית, אלא עם ילדי התחיה, אשר קומתם העברית זקופה ודוחקת רגל זרה ורוח נכריה. ואלה המורים העברים ואלה הצעירים העברים אשר כבר היו לנו אז בארץ, – הם ידעו על מה ולמה הם יוצאים למלחמה, על מה ולמה הם שובתים מלמודיהם, ולא את אלה יקח הברק הגרמני. והיה לנו עסק עם צבור עברי אחר לגמרי. לזה ל חכה הד”ר נתן מעולם. צדק הד"ר נתן באמרו ובהודיעו גם לברלין, כי את המלחמה מנהלים “אלה הרוסים”, ובלחישה מוסיפים: בני בית המרי… אותו הצבור, אשר הסתדר לו באופן נעלה, נושא ברמה את דגל הלאומיות הישראלית, וחומה בצורה הוא לכל קניני התחיה בארץ ישראל, וברגל גאוה יבעט בכל אשר יזידון למכור את בכורת העם העברי בעד איזה נזיד שהוא. והצבור העברי ידע והבין גם הוא כהמורים העברים את כל ערכה של השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי ספרנו, והוא, הצבור החדש הזה, נענה מהר לתרועת הצעירים ולקריאות ההורים, ויתן גם הוא את קולו וינטל וינשא את אנשי המלחמה, אשר קמו על הפורצים אל מקדש החנוך העברי ומבקשים להכניס אל תוכו את הלשון הנכריה.

ואך לשוא בקש לו הד“ר נתן בעלי ברית בין החרדים שבירושלם, כי יקומו אלה לעזרתו; לשוא העמיד פנים כחרד על הדתיות שבבתי הספר. הבדצי”ם האשכנזים אינם נתפסים על נקלה, והמה ענו לד“ר נתן: – חזרו והדפיסו את החרם הרובץ מימים קדמונים על כל ה”שקאלעס“, וגם של “עזרה” בכללם. ולשוא פרסם הד”ר נתן הסכמות והכשרים על בתי הספר של ה“עזרה” מאת הד“ר צ’לינוב ומאת “אחד־העם”, בעת אשר יציאת שני אלה מתוך הקורטוריה של הטכניקום העידה כמאה עדים כשרים ונאמנים על יחסם למעשי “עזרה” ושיטתה החדשה בחנוך העברי בארץ ישראל. עיני חכמים לא ינקר, וכסילים – הלך לו הד”ר נתן ובקשם בכל מקום שחפץ, אך לא בארץ ישראל. ובראות הד“ר נתן כי דבריו אלה לא הצליחו, והועד לחזוק החנוך העברי הולך ופותח בתי־ספר, והילדים והילדות עוזבים את בתי “עזרה” – בחר בדרך הכבושה בגלילות פוזנה להשריש את הגרמניות שם. הוא הכניס, בעזרת הקונסול הגרמני, שוטרים מזוינים אל תוך בתי הספר, והשוטרים סגרו על בתי הספר ולא נתנו להתלמידים והתלמידות לצאת, ויכו את אחדים מתלמידי הסמינריון, ויהי כל הענין הזה, שאלת שפת הלמודים בבתי הספר בארץ ישראל, – חרפה ובושה, זדון ונבלה, דבת נכרים ומלשינות… ואז לא היתה עוד כל תקוה לגמור את הסכסוך בדרך כבוד ושלום. לא היה עוד כל מקום לותורים. אחרי השוטרים אשר הכניס הד”ר נתן אל תוך בתי הספר העברים בארץ ישראל – לא היה לו עוד מה לעשות פה. איש אשר עשה כזאת, אם נתן או איש מאנשי פקודתו, לא יהיה עוד מושל ומצוה בעניני החנוך בארץ ישראל – זה היה ברור. גם את הענינים היותר מסובכים, בחיינו הצבוריים והפרטיים, אנו משתדלים לסדר בלי כל שוטר זר ונוגש מן החוץ, וזה עולה בידנו לכבודנו ולתהלתנו בארץ. ואם באים בני הקולטורה העליונה מארץ “נושאי הקולטורה” לכפות עלינו את גרמניותם במקום העברית שלנו בכח שבט־נוגש, – אין לנו אליהם בפינו כי אם דבור אחד, וקולו הלך מקצה הישוב העברי בא"י ועד קצהו:

– סורו מזה! העלו!

כג. אל הנצחון.

גדולים הנצחונות, אשר נצח הישוב העברי בארץ־ישראל בכל המקצועות – בגאולת הארץ, בהשתלמות במשק החקלאי, בישוב הערים, במסחר הארץ, בהסתדרות הצבורית. ואולם כל ערכם של הנצחונות האלה הוא רק במובן היחס אל מה שהיה בארץ־ישראל מקודם, בטרם החל הישוב החדש. גדול הנצחון אם יש לנו עתה עשרות נקודות, עשרות קשרי־רשת אשר פרשנו על פני ארץ־ישראל, תחת אשר לפני חמשים שנה לא היתה לעם ישראל אף כברת־ארץ אחת בארץ אבותיו. גדולים מעשי עמנו, אם במשך עשרות שנים למדו רבים מבניו את תורת הזרעים והנטיעות והנהלת משק הכפר ויהיו לאכרים, היודעים לחרוש ולזרוע ולנטוע, ויש בקרבם גם אכרים, המצטיינים בעבודתם ובידיעותיהם. עינינו רואות ולבבנו שמח בישוב הערים בארץ־ישראל, בבנותנו לנו פרורים יפים ושכונות נאות, כובשים לאט־לאט את המסחר בארצנו ומראים נפלאות בסדור עניני הצבור במושבות ובערים. ואולם, הלא נודה בעל־כרחנו, כי כל הנצחונות האלה נצחונות המה רק במובן היחס. אמנם לפני יובל שנים לא היה לו לעם ישראל בארץ־ישראל כלום מן המחַיה ומן המהוה, לא היה לו שם בלתי אם כנופיות מגידי תהלים ואוכלי לחם־חסד, אשר התנועעו כצללים על קברות אבותיהם, – ואתה יש ויש לנו בסיס אקונומי בארץ. אבל כלום לא נבוש, כלום לא יחורו לא רק פנינו כי אם גם שרשי שערותינו, אם נזכור, כי “עם גולה אל כל אפסי ארץ”, עם אשר גורלו יכריחנו לשלוח מן הגולה אשר ברוסיה לבדה כשמונים אלף נפש שנה שנה לגולה אחרת, היה מעלה לארץ־ישראל, אל מקום תקות קיומו הלאומי, רק מאות נפש בשנה. הלא נבוש, כי עם המנוסה בכל הנסיונות, היודע להסתגל אל כל התנאים ואל כל המצבים, היודע למצוא את לחמו גם על צחיח סלע, להתפרנס גם מטל השמים ומשמני צור החלמיש, – לא התיצב קוממיות על הקרקע בארצו ואך בכבדות, בכבדות הולך ונוצר במלואו הטפוס של האכר העברי, האכר העובד, האכר־אחי־האדמה, אשר על אדמו תקותו, ותקוה אחרת זולתה אין לפניו. הלא נבוש, הלא נכלם בעמקי לבבנו, כי הגוי הגדול המושל בכל מקנה וקנין בארץ, אבי כל סחר־מכר ומלך המאזנים ואמת המדה – אין קומתו נראית עוד בשוקי ארצו, ושאונם והמונם של המחסנים והנמלים ביפו, בחיפה, בעזה ברובם הגדול לבני הנכר המה.

הוא הדבר אשר אמרתי: רבים הנצחונות אשר נצח ישובנו החדש בארץ־ישראל וכלם – רק במובן היחס.

ואולם יש דבר, יש נצחון אחד בכל עבודת הישוב, שהוא נצחון גמור, מוחלט. אותו יכול הישוב החדש להרים על נס לעיני כל ישראל ולעיני כל הגוים: זהו נצחוני! הנצחון הזה – תחית הלשון העברית. נכבד מאד הנצחון הזה גם כשהוא לעצמו. הוא מעיד על גודל כח החיים הלאומיים בקרב העם, כי מצאה ידו להשיב לתחיה שפה שחדלה להיות מדוברת אולי זה אלפים שנה. ואולם עוד יותר נכבד גם הצד המעשי של תחית השפה, יען כי התחיה הזאת היא הנותנת ערך גם לנצחונותינו הישוביים, לעשותם לאומיים. כי הלא זה אסוננו בכל ארבע כנפות הגולה, שכל מפעלינו האקונומיים, כל מה שרוכשים להם בני עמנו בכל מקומות מושבותיהם, לא ללאומנו המה, אלא הם עולים לחשבון הלאומים ההם, שבקרבם אנו יושבים איש איש בארץ גלותו. הרבה עושר עשו להם היהודים בארצות אירופה ואמריקה, עתקו וגם גברו חיל מאד, – אבל להונם ורכושם אשר רכשו אין כל ערך לאומי, כלל־ישראלי. באופן כזה אין לנו בכל רחבי עולם משלנו כלום, כי כל מה שיש לנו עולה לחשבונם של אחרים. למשל, ההון האקונומי של היהודים באלזס היה מובלע עד שנת 1871 בהאקטיב הלאומי של העם הצרפתי ומן השנה הזו ואילך – בהונו האקטיבי של העם הגרמני, והיום חזר אל העם הצרפתי. אם כה ואם כה, העם העברי כמעט שאין לו כלום, “מלבד הלחם אשר הוא אוכל”, – הלחם שאנשים מישראל, יהיה מספרם כמה שיהיה, נהנים ממנו הנאה זמנית למלא את בטנם הרעבה. לא כן עבודת התחיה, אשר אנו עובדים בארץ־ישראל. בה מכוון כל מפעלנו לנקודה אחת – לעשות את ההון של אנשים מישראל, המתישבים בארץ, להון לאומי, הון המשמש כלי להאינטרסים הלאומיים של כל ישראל בארצו, ואולי גם מחוצה לה.

ובגלל הדבר הזה אנו צריכים לתת לכל החיים הצבוריים של ישובנו בארץ־ישראל כל הגונים וכל השטרטוטים של חיי עם, לעשות את כל חיינו שם חטיבה אחת לאומית ומוצקה. והכרתנו הבריאה, הטבעית הרגישה משעת תחלת בריתו של הישוב החדש את כל העוז וההדר, שירדו על חיינו בארץ־ישראל מאת השפה העברית, שפתנו הלאומית, אם היא תהיה השלטת בכל מראות חיינו אין נעדר. אף בכחה של השפה לשוב ולאחה את כל הקרעים הרבים, אשר קרעה הגלות הגדולה את עם ישראל, ותפריד בין אחים ותעשה את העם האחד משפחות משפחות, שבטים ועמים רבים כמספר הארצות אשר גלו שמה. והדבר הזה, תחית השפה, היה קשה מאד, נראה לנו כדבר שאי אפשר לעשותו, שמן הנמנעות הוא. בגולה לא האמין איש בתחית השפה העברית ורבים הם הכופרים באפשרות זו גם עתה. “היחיה עם? אם תקום ממלכה?” שאלו. “גם אלה – אמרו – יתרוממו משפלותם, אך לא תקום ולא תהיה שפה נשכחה”. והנה נמצאו בקרב עמנו חלוצים. נמצאו בארץ־ישראל גבורים, אשר העמיסו על שכמם את המשא הכבד הזה, והמשא אמנם משא לעיפה, כבד מאד, והשכם העמוסה אמנם יש אשר היא נכפפת תחת משאה, – אבל הדבר הולך ונעשה. נמצאו מורים עברים המכירים ויודעים את ערך תחית השפה והמאמינים בצדקת עבודתם והבטוחים בנצחונם כי יבא. קשתה כקריעת ים־סוף עבודתם של המורים: אנשים שכבר בגרו, שספגו את כל ידיעותיהם ואת כל סדרי למודיהם ואת כל חנוכם בנעוריהם מתוך שפות זרות, לא־עבריות, ועליהם להשכיח מלבם את השפות האלה בעת למדם עתה לאחרים ולהכריח את מקורות מחשבותיהם לחקר מחשבות עבריות. וספרים עברים, די החנוך וצרכי בתי הספר, עוד אינם, והסביבה יש אשר היא מתקוממת עדיין לשפת הלמודים אשר בבית הספר העברי. אבל המורה העברי בארץ־ישראל כמו ישחק לכל הפגעים והמכשולים האלה, כמו באפס יד הוא מסיר מעל דרכו את אבני נגף אלה, בדעתו כי דרך הקדש לפניו ולא רק תחית השפה לבדה, כי אם גם תחית עמו לנגד עיניו. וילדים עברים לנו בארץ־ישראל אשר אין דומה להם בכל העמים ובכל תפוצות הגולה. עוז לתחית השפה בהם, בהפעוטות הנחמדים האלה, חזק לבם הטהור מצור ונשגב מכל מבצר. האב או האם מדברים רוסית או ספרדית, ערבית, גרמנית או צרפתית, – והילדים בשעשעם ברחובות, ואחרי כן בגני הילדים ובמכינות של בתי הספר מדברים עברית, ורק עברית, והתינוקות האלה מכריחים את הורים בראשונה להבין את השפה העברית ואחר־כך גם לדבר בה. וכל המתבונן אל החיים בארץ־ישראל ברי לו, כי בזהות תינוקות של בית־רבן ומוריהם ומחנכיהם המנצחים עליהם תגאל שפתנו הלאומית גאולה שלמה.

את אשר לא יכלנו הלאמין בארצות הגולה המרובות גם ונעשה לעינינו בארץ־היחידה – בארץ־ישראל. כשנסה סופר אחד לדבר מעל הבמה בקונגרס הציוני הראשון דברים אחדים עברית היה אז הדבר מאורע, ואותו הדגישו כל העתונים היהודיים. וגם כשהיתה, אחרי עבור שנים רבות, ישיבה אחת לקונגרס הציוני כלה עברית, – ובודאי רק החלק העשירי מן הקהל הנאסף הבין את לשון הישיבה הזאת, – היה זה כמעט למאורע היסטורי בדברי ימי תחית שפתנו. ואם פעם אחת בשנים־שלשה חדשים מתאספים יודעי עברית ובאים לשמוע הרצאה ספרותית עברית ושנים־שלשה אנשים, על פי הרוב סופרים עברים, לוקחים חלק בוכוחים כתום ההרצאה, רואים אנשים טובים בדבר הזה אות ומופת לתחית השפה העברית. כל זה בגולה. אבל פה, בארץ־ישראל, נפתחו באמת תחומי החיים לפני השפה העברית. יש אשר ימים אחדים נמשכת והולכת אספה רבתי של מאה איש ויותר, אספה הדנה בשאלות מעשיות לא עיוניות, לא ספרותיות, כי אם בשאלת החיים הפשוטים, שזה דרכם של בני אדם לדון בהם מתוך רגש וסערת הדם, מתוך כל מראות הנפש הלוחמת, – וכל הימים האלה לא תשמע בלתי אם השפה העברית, וגם לא יעלה על הדעת, שצריך, שאפשר לשאת ולתת באספות אלו לא בעברית. בארץ־ישראל, בחוגי הישוב החדש הבריא, הולכת השפה העברית ונבלעת בתוך חיי הרחוב. גם השלטים על גבי החנויות, גם ההכרזות הצעקניות של הקינימטוגרפים, – כל הספרות הזאת של השוק והרחוב נותנת את קולה הרועש עברית. גם המטרונית, הנשקפת מעל הרקלמות של מכונות התפירה לזינגר, יושבת בארץ ישראל דוקא בתוך ה“זיין” העברית. לא רק מכתבים כי אם גם את כל הטלגרמות שלנו אנו כותבים עברית. בני חוץ לארץ אינם מאמינים, אינם מוכשרים להאמין, שיש אפשרות לכתב את האדריסאות על מעטפות המכתבים, הנשלחים לארץ ישראל, רק עברית לבד, – די לרשום רק את שם המדינה באותיות לטיניות. מוסדות הפוסתה השונים פה יודעים, מוכרחים לדעת לקרא אדריסות עבריות. ועוד לפני המלחמה היו כן גם הפוסתה האוסטרית גם הפוסתה הרוסית. כן, גם הרוסית! החיים הבריאים מנצחים את הכל. וכשבקשה הרשות הרוסית לפתוח את הפוסתה הרוסית בירושלם, הוצרכה למנות איש יהודי למנהל לה, ואם בפוסתה הרוסית שביפו לא ידעו לקרא ולדבר עברית, לא היתה לה עבודה בקרב הישוב העברי עד שבאה ומנתה פקידים עברים.

זהו הנצחון הגמור, הנצחון המוחלט. והנצחון הזה רק מידי בתי הספר ומוריהם בא לנו. אם אמת הדבר שהמורה הגרמני הנחיל לעמו את נצחון סדן, הנה הצלחת שפתנו באה לנו מאת המורים העברים, מאת הילדים העברים, – וביחוד מאת הילדים. למה לנו לכחד, והראשונים אשר קראו למלחמה בעד השפה, אותה המלחמה שנטשה אז בכל ארץ־ישראל, היו התלמידים, תלמידי הסמינריון בירושלם. התלמידים היו הראשונים אשר שבתו גם ביפו, גם בחיפה. ואל נא תטעו לחשוב שהללו בבטלה מלמודיהם היה ניחא להם, כי אל הסרת עול תורה היו עיני הנערים נשואות. לא ולא. המורים היו מן המפקפקים; הן בעלי משפחה המה כלם, הלא את הויתם ועתידם הם מעמידים על עברי פי שאול. אנחנו, האבות, מפחדים תמיד, אנו שוקלים תמיד את מעשינו במאזנים, שמא אנו מגדישים את הסאה. אבל הם, בנינו ובנותינו, אין בקרבם עיף וכושל, ירא ורך לבב, ועין בעין ראינו אז, ששאלת השפה העברית היא להם – שאלת החיים, שאלת קיום הלאם, שאלת הישוב בארץ ישראל. אם את השפה העברית תקחו מהם, – למה ועל מה הביאותם אותם הנה, מי להם פה ומה להם פה? אלה הדברים אשר היו נקראים בעיניהם, שהביטו אחרינו לפעמים גם בחשד, אלה הדברים אשר נשמעו מתוך המית לבבם, שהיה ער תמיד לקראת תרועת המלחמה הזאת. אם יתומות קטנות בירושלם סבלו ענשים וענויים והיו סגורות בחדריהן כשבויות חרב, על אשר גם הנה היו בשובתות ומנעו את רגליהן מלכת לבית הספר של ה“עזרה” ללמוד בגרמנית, – אם גם בלב הפעוטות האלה גבר החוש הלאומי כל כך, עד אשר חשבו את עצמן בוגדות בעמן, אם לא תלמדנה את למודיהן עברית, – אין לכם אות מופת גדול מזה על עמקם של השרשים, שתחית השפה העברית הכתה בקרב הישוב החדש. ולוּ באו אלינו מלאכי שלום להציע פשרות, ולוּ נמצאו בקרבנו אנשים, אשר היו נוטים לותורים, היֹה היו כבוגדים בעיני ילדינו, ולוּ הסכמנו לפשרות ולותורים, היו המה, ילדינו, קוראים אחרינו: הבוז! ולא מפני שדרך ילדים להם וקלים המה בדעתם, כי אם מפני שבריאה הרגשתם ולבבם טהור ועיניהם מביטות לנוכח: השפה היא עמדתנו היותר חזקה בארצנו, היא מקרבת אותנו למטרתנו, ולכן לא היו גם בין הגדולים שבקרבנו מפשרים ומלאכי שלום ובעלי ותורים, ולכן נחה אז רוחה המלחמה “בעד שפתנו” גם על אלה שכמו זרים נחשבו לכל תנועת התחיה, כגון הנשים והיהודים הגרמנים היושבים פה, מוסדות הצבור המתונים ובעלי הבתים המיושבים בדעותיהם. הכל הרגישו אז כי בפעם הזאת הסכנה קרובה ורעה נשקפת לעמוד התוך, אשר הישוב החדש נשען עליו ואשר אותו לא יתן למוט – ויעבור עליו מה!

כד. הקוּנסול הרוסי האחרון.

“ספר הגלוי”, אשר קבלתי מאת הוזרה לעניני חוץ ברוסיא, בשעה שנסעתי לארץ ישראל, וכן המלאכוּת שהוטלה עלי מטעם “האספות של הסוחרים ובעלי התעשיה” וגם תעודת המערכת של עתוני המסחר והפיננסים, הוצאת הוזרה הכספית ברוסיא, – כל אלה חיבו אותי, אם מעט או הרבה, להתענין בכל המקצועות השונים, שבהם אפשר יהיה ליצור יחסים מסחריים בין ארץ ישראל ובין רוסיא. והיה בזה גם ענין ישובי נכבד, אמצעי חשוב להקל על העולים החדשים את חייהם הכלכליים בארץ ישראל, במקומות מושבותם החדשים. הן העולים היו כמעט כלם ממדינת רוסיא, במקום שהיו לכל אחד ואחד יחסי־מסחר וכלכלה ידועים להם מכבר הימים, היו להם קשרים ונסיונות, ובכל אלה הנקל היה להשתמש בהם, מבלי שיהיה כל צורך לברוא במקום החדש הכל מבראשית. הנה, למשל, סוחרי הארג: עד אשר יתרגלו ויסתגלו אל תנאי השוק במנשסטר, ואפילו של הסוכנים בבירות ובמצרים הקרובות, – למה לא יתקשרו עם מוסקבה, ביאליסטוק ולודז, אשר שם יודעים ומכירים אותם וגם הם יודעים את התנאים שלהם ורגילים איש באחיו ונסיון של העבר מקיל מאד את היחסים. או סוחרי־יער: משתמשים בארץ בתוצרת רומיניה, טרנסילוניה ובוקובינה והסחורה מובאה באניות מנמל קונסטנצה. אבל למה לסוחר היער, שעלה לארץ ישראל מגלות רוסיא, לְוַתר על יערות פולֶסיה, שאת סוחריה הוא יודע ומכיר, ותנאי הפריקה והטעינה בנמל אודיסא נהירין לו? והארג והיער הם אך למשל ולמופת, וכאלה ישנם בשוק המסחר והתעשיה המונים המונים ודוגמאות לאין מספר, אשר יצרו אפשרויות רבות לכל העולים החדשים מרוסיא להמשיך גם בעלותם לארץ את היחסים עם מקורות מרכולתם מקודם, והיו מקילים באופן זה הרבה את חייהם בארץ. ומובן הדבר, כי גם ספירות המסחר והתעשיה ברוסיא התענינו מאד בכל האפשרויות האיקונומיות האלה, ולא קשה היה להשיג הנחות שונות, כדי להקל את היחסים ההדדיים. גם החברה הגדולה לכל מיני אחריות, “רוסיא”, שהיתה לה קונצסיה מיוחדת לפתח את עבודתה במדינת תורכיה, התענינה בארץ ישראל לאחרי שהתגברה בתקופה ההיא היציאה מרוסיא לארץ ישראל. הנהלת החברה האמורה שמה לפני התכנית, לחקור על פיה את מצבו של המקצוע הזה, מקצוע האחריות לכל מראותיה השונים, והיה בדעתה לקבוע סוכנות ראשית בארץ ישראל לעבודת החברה.

אנכי חקרתי ודרשתי בכל המקצעות האלה. צריך הייתי למלא את אשר הטילו עלי, והן לא בכדי מסרו לידי תעודות מוסדות מסחריים וממלכתיים חשובים. וגם – למה אכחד? – היו לפני בתור פרט תקוות להִבָּנות מן ההצעות השונות, הנובעות מתוך יחסי הטובים אל המוסדות ברוסיא. אנכי לא חפצתי להתחרות אם הקיים והנמצא בסחר הארץ ובתעשיתה, ורק לברוא איזה דבר חדש, למצוא מקורות חדשים שלא טפלו בהם עוד יהודים היושבים באץ ישראל. לתכלית זו השתדלתי בלי להבליט את הקשרים והיחסים אשר היו לי במוסדות המרכזיים בפטרבורג הבירה כמעט כל שנות מגורי בארץ ישראל עד פרוץ המלחמה העולמית. אבל למועצת האספות של מורשי המסחר והתעשיה הגשתי הרצאה מפורטת בכל הנוגע לסחר ארץ ישראל בכלל, האכספורט והאימפורט של כל נמליה, והעירותי על כל האפשריות המסחריות בין הארץ ובין רוסיא. הרצאה בדומה לזה פרסמתי בשבועון “וויסטניק פיננסוב”, שהיה העתון הרשמי של וזרת הכספים בממשלת רוסיא. גם ההרצאה גם המאמר לא עברו, כפי הנראה, בלי רושם. הוסיפו לי אותות־כבוד, וגם חברת האניות הרוסיות סדרה תערוכה מיוחדה, ששטה על פני חופי תורכיה ותבוא גם עד חופי ארץ ישראל, והקונסוליה הרוסית ביפו מנתה ועד מיוחד לשם התערוכה, וחברי הועד היו, מלבד הפקידים, כלם מאחינו תושבי יפו ואני בתוכם, כמובן. מנהל החברה לאחריות “רוסיא” בקש ממני רשות להשתמש בהרצאתי על מקצוע האחריות ולפרסמה בעתון המיוחד של החברה, ויתר שכר הרצאתי בכסף מלא, שמונה מאות פרנק. והיה זמן שנשאתי ונתתי עם החברה הרוסית לאניות למסור לידי את הסוכנות בחופי ארץ ישראל, ביפו ובחיפה. זה היה לאחרי שפרסמתי בשבועון הממשלתי האמור לעניני כספים מאמר מפורט על “ירושלים ומחוזה”, הרצאה מפורטת על המצב הכלכלי וביחוד על מטעי הפרדסים. המערכת הוציאה את המאמר גם בחוברת מיוחדת, וראש חברת האניות בעיר הבירה הזמין אותי ויבוא בדברים עמדי על דבר הסוכנות של החברה בחופי א"י. התנגד לזה המנהל באודיסא, שהיה נוצרי גרמני, באמרו כי אחר אשר החברה מעבירה באניותיה אלפי מתפללים רוסים, ועל הסוכנות ביפו לדאוג להם, לכן לא טוב הדבר למסור את הסוכנות לידי יהודים. אנכי ידעתי אמנם כי זוהי צביעות מצד המנהל, אבל לא חפצתי להרבות לי המלצות ולקבל את הסוכנות למרות רצונו של המנהל, שלמעשה הסוכן קשור אליו ומגעו ומשאו עמו תמיד, ולא עם ראש החברה היושב מרומים במרחק, בפטרבורג. בינתים עזב הקונסול הרוסי פונויזין את משרתו ביפו ויהי למזכיר הצירות בקושטא, ואת מקומו ביפו לקח רזומובסקי, פקיד רוסי מזרע הכהונה.

בימי רזומובסקי נשתנו היחסים של הקונסוליה הרוסית אלינו, היהודים נתיני רוסיא ביפו. פונויזין היה אציל, מגזע של המשורר הידוע בספרות הרוסית, וליפו נתמנה להיות קונסול אחרי מאורע פורים“, כלומר לאחרי שמי שקדמהו הקדיח את תבשילו ביחסיו אל היהודים, ועליו היה לתקן את אשר קלקל הקודם. ופונויזין ידע והכיר, כי אמנם אנחנו נשארים על הכתב נתינים של הממשלה הרוסית, אבל לא מאהבתנו להמולדת הראשונה, כי אם מבלי חפץ לשום את צוארנו בעול הנתינות העותמנית. בחרנו לעצמנו בארץ ישראל בעת ההיא, תקופת המעבר, מצב “ניטרלי”, אם אפשר לומר כך, מצב הפורק מעליו עול גלות רוסיא ואינו נותן עליו עולה של מלכות תורכיה. המצב היה קצת בלתי טבעי: זכיות בלי חובות, אם כי הזכויות שלנו בתור נתינים רוסים היו רק פסיביות. פונויזין הבין אותנו ואת מצבנו המיוחד בארץ ישראל, והיה מתכוין ביחסיו אלינו בהתאם למצב זה. מעולם לא עורר את השאלה בדבר חובת הנתינים אל המדינה, חובת עבודת הצבא, של אלה שבגרו, וכדומה. זכורני, נמניתי לאפוטרופס לעזבונו של איש אחד בפתח־תקוה, והאיש היה בן העיר הומל ברוסיא. וישאלני פעם הקונסול הרוסי על מה ולמה אינם פונים אליו לסדר את הירושה כחק. עניתי ואמרתי לו, כי אזרחים אנו בארץ ישראל, ואת כל עסקי אזרח אנו מסדרים אצל ועדי הקהלות או ועדי המושבות שלנו, מבלי כל חפץ לפנות אל איזו רשות שהיא, הן התורכית והן הקונסוליה. והוא לא התנגד לזה, לא התוכח עמדי בשאלות כאלה. הסתפק בזה שאין אנו מחליפים את תעודות המסע שלנו בתורכיות, שאנו נשארים להלכה נתינים רוסים, והיה נכון תמיד לעזרתנו, שמח היה לראות בנתיניו כמונו אנשים של צורה, בעלי השכלה ואנשי מסחר, תחת אשר הנתינים הנוצרים שלו היו ברובם המכריע מחוסרי תרבות מן הנזירים הנודדים או מן האכרים העולים להתפלל ונשארו במקרה בארץ. פונויזין היה מתארח לחברה אתנו, בא בתוכנו וגם מתוכנו היו אורחים רצויים בביתו. הד”ר חיסין, אליהו ברלין ואנכי היינו השופטים של הקונסוליה, שופטים רשמיים, וכפי זכויות הקפיטולציה הייתי מוזמן גם להשתתף במשפטים בין־לאומיים במוסדות המשפט התורכיים.

הקונסול החדש רזומובסקי נטה מן הדרך הזה. זה היה בשנות תרע“ב־ג. הריאקציה ברוסיא עצמה הלכה מחיל אל חיל, והשנאה ליהודים עלתה והגיעה עד – משפט ביליס בקיוב. ואזנו של הפקיד הרוסי רזומובסקי היתה נטויה ועֵרה אל הפוליטיקה של המולדת הגדולה ויאמר לעשות גם הוא כַוָנים למול פוליטיקה זו פה, במקום שבתו, בארץ ישראל. בעת ההיא סדרה היהדות בכל העולם הנאור אספות־מחאה נגד הממשלה הרוסית על דבר ענין ביליס, וגם ביפו סודרה אספה כזו באחד מבתי־התפלה בנוה שלום. רזומובסקי דרש והציע לפני היהודים נתיניו לבל ישתתפו באספת עם זו, אך הנתינים לא נשמעו לו, והוא שלח את שני היהודים הלבלרים בקונסוליה אל האספה לרשום בספר את שמות המשתתפים מבין נתיניו למען ידע… מעשהו זה של הקונסול עוד הוסיף להרגיז את היהודים, והד”ר יוסף לוריא הלך אל הקימקם, המושל התורכי ביפו, וימסור לו את הפספורט הרוסי שלו ויגש לו בקשה להכניסו אל תחת הנתינות התורכית. בעקבותיו של המעשה הזה הלכו עוד אחדים. הדבר נודע להקונסול, והוא התרגז מאד. הוא הזמין אליו את ראשי העסקנים מקרב היהודים הרוסים, את הד“ר חיסין ואת מ. דיזנגוף, ויעד בהם כי יאחז נגד הד”ר לוריא בכל האמצעים אשר בידו לענשו קשה. העסקנים נסו להשפיע על לוריא כי ישוב ממחשבתו ויקח בחזרה מאת הקימקם את הפספורט ואת בקשתו. אבל לא איש כהד“ר לוריא ינחם. הקונסול אִיֵם על לוריא כי יאסור אותו בבאו אל הפוסתה הרוסית או בעברו על פני משכן הקונסוליה. לוריא לא נבעת מפני איומים אלה, אם כי השלטונות התורכים לא הבטיחו לו את הגנתם מפני הקונסול הרוסי בפה מלא. איומים אלה הרגיזו את כלנו, את יתר הנתינים. עוד לא נסה קונסול רוסי להתערב במעשינו, להורות לנו חקים ותורות של אהבת־מולדת רוסית. היה גם צורך להזכיר להקונסול הזה, כי תל־אביב אינה שכונה רוסית, כי אם הולנדית, רשומה על שמו של יעקובס קאגן, והקונסול הרוסי אינו אורח רצוי שם, וכל זכויות קפיטולציות אין לו בתוך בתיה, אם כי נתינים רוסים יושבים בהם. נוצרה אטמוספירה בלתי נוחה. הקונסול הרגיש, כי לא באפס־יד יתגבר עלינו. אבל יחד עם זה לא היתה אותה שעה הוגנת בשבילנו לחדד את היחסים שלנו עם הקונסוליה הרוסית. בעת ההיא כבר היתה לנו המלחמה עם “עזרה”, המלחמה בעד שפתנו. מובן, כי המלחמה הזאת תִכָתֵב ותִזָכֵר גם בספרי זה: הלא היא חרב גאותנו והביאה לנו עטרת נצחון. במקום הזה יש עם לבבי להעיר, כי העבר העזרתי, אפרים כהן, קרא לו לעזרה נגדנו את הקונסול הגרמני, וכי הד”ר יוסף לוריא, שהיה אז ראש מרכז המורים, היה כלו אל מול פני המלחמה החזקה. ובמצב שכזה לא היה אצלנו כל ספק, כי הפקידים התורכים לא ימצאו עוז בלבבם להגן על הד"ר לוריא אם יתגודדו עליו שני הקונסולים.

מה שנוגע אלי, בתור פרט, הנה היה הבדל בולט וניכר בין יחסי אל הקונסוליה של רזומובסקי, ובין אלה אשר היו לי עם המקומות המרכזיים ברוסיא. אולי עוד אשוב אל פרטים אחדים, כדי לתאר את היחסים האלה, הקובעים את מסגרת התמונה של ההוָי שלנו בתקופה ההיא. אנכי נמצאתי בימים ההם ברוסיא וכל חלק לא היה לי בכל התנואות אשר עברו בין הקונסוליה הרוסית ובין הנתינים היהודים ביפו בעת ההיא.

כה. לפני הסער

התקופה האחרונה, לפני השבר הגדול שבא על כל הישוב עם פרוץ המלחמה, היתה לנו בעבודתנו הישובית תקופת גֵאות, אשר נבאה לנו התפתחות וגידול בלי חדל.

היחס של התורכים מושלי הארץ אלינו הלך הלוך וטוב. הממשלה היתה “חושמאית”, בלשון בן־יהודה, כלומר קונסטיטוציונית, ורוח החפש האזרחי לא עבר, כמובן, גם על פלשתינה. בקושטא היתה הסיסמא “אחדות וקדמה”, וחברי המפלגה הזאת מבין הערבים אשר בארצנו הכירו וידעו, כי מן הנמנע לבלי להביא בחשבון את היהודים בני הישוב החדש. עבודתנו הישובית הגדולה לא יכלה לבלי להנחיל אותנו כבוד. הן במקצוע המטעים היינו למופת, וגם עברנו בדבר הזה אף את הגרמנים אשר בארץ ישראל. ובנין תל־אביב הפתיע את ילידי הארץ מאד. הן תל־אביב לא היתה רק שכונה יפה ומסודרת של העיר יפו; זו היתה עיר מודרנית, אשר כמֹהָ לא היתה אז בכל מדינת תורכיה. נוכחנו וראינו זאת בזמן המלחמה. שרי הצבא השליטים, וגם ג’מאל פחה בכבודו ובעצמו אינו יוצא מן הכלל, היו מושפעים ממראה תל־אביב ונרתעים לבלי לנגוע בה, כובשים את כעסם ואת קנאתם. יש אשר היה הקומנדנט הצר הצורר, חסן־בק ימח שמו, או ראש הג’נדרמים עקום־הרגלים, שנפל חלל מידי הערבים ברמלה, – יש שהיו מתפרצים אל תל־אביב בראש להקת פרשים בידואים, מתפרצים בשאון והמולה ומצחצחים חרבותיהם, כאומרים לבלענו, ועוד מעט כמו יחריבו עיר וּמְתִים, – אך כל זה עד ארגיעה. הרחובות הישרים וכל הכבודה, האומרת סדר והדר שלא ראום ולא הורגלו בהם, היה מתגבר על הרגשות הפראים, והיה אומר למשחיתים: הרף, וסוף סוף היה רוכש כבוד לאלה אשר בנו את השכונה המסודרת הזאת, שאין דומה לה ביתר הערים במדינת תורכיה, והשלטון הרגיש כי חובה אליו להכיר טובה אלה, אשר פארו את המדינה התורכית ביצירה זו.

ולמרבה החיים בישובנו והתקוה להגדילו ולהאדירו היה המצב של אחינו ברוסיא, שהיה הולך ומנבא עתידות לא טובות. היתה אז התקופה של “משפט בייליס” והתגברותה של “המאה השחורה”, והשנאה לישראל היתה השלטת במדינה. רבים היו ההורים מאחינו אשר ראו לטוב לפניהם לשלוח את ילדיהם להתחנך בגמנסיה “הרצליה”, ויש אשר האמהות של הילדים התישבו גם הן בארץ, ומן הנסיון נוכחנו כי סופן של משפחות אלה לנער מעל רגליהן את אבק הגולה ולעבור לארץ ישראל להשתקע. מפחדת היתה ארץ ישראל מן המרחק, אזיא ותורכיה היו מהלכים אימים מרחוק; ואולם אך באו האנשים אל הארץ, והנה נוכחו כי “אין השֵד נורא כל כך”, והארץ טובה ונחמדה, והחיים בתל־אביב שקטים ושלוים ומסודרים הרבה יתר מאשר בערי “התחום” אשר ברוסיה. ועלינו לדעת, כי אמנם היו החיים בשביל העולים מרוסיא לארץ ישראל חיים שלא היו בהם בושה וכלימה, חיים שלא היו בהם לא רק עול גלות אך גם לא עול מלכות. הן העולים היו נתיני מדינת רוסיה כלם, ובתורכיה הלא היו קימות הזכויות המיוחדות לנתינים זרים, ולפקידי השלטונות לא היתה כל שליטה על הנתינים האלה מבלי רשיון מיוחד מאת הקונסול של אותה המדינה. ושורת הפרסטיג’ה היתה נותנת כי כל קונסול, ואף הרוסי בכלל, ראה חובה לעצמו להגן על נתיניו בכל עוז בפני השלטון. ואמנם נוספו משפחות, וכמעט כל אניה היתה מביאה לחופי ארצנו גולים מרוסיא, רובם אנשים בעלי הון ואנשי צבור, שהיו מגבירים ומאדירים את שורותינו ומשתתפים בעבודת התחיה למקצעותיה השונים. נבנו בתים, הרחיבו את גבולות תל־אביב בשטחים נוספים של “חברה חדשה” ומגרשי “בדרני” במושבות יהודה נטעו נוטעים, וגם אל המסחר והתעשיה נשבו רוחות חדשות. המסחר בחמרי בנין עבר לאט לאט כלו לידי היהודים, והרחוב הראשי ביפו, רחוב בוסטרוס, היה כמעט שומם ביום השבת והחנויות אשר בו כמעט כלן סגורות כי ליהודים היו. לא היו החפזון והבהלה אשר ראינו בשנות העליה בהמון אחרי הכבוש הבריטי, אבל הבתים בתל־אביב היו נוספים והחיים היו מתמלאים ומתרבים תדיר.

והמצב ברוסיא וכל “מעשה בייליס” שהזכרתי נתנו כוון אחר למהלך המחשבות של רבים מן המתישבים, וכליותיהם יעצום אולי באה העת לשרוף את אניותיהם אחריהם ולהֵאָחז בארץ ישראל. האנשים שאלו את עצמם: למה להם הפספורט הרוסי, הנתינות של מדינת רוסיא הצוררת את היהודים והמשתדלת להקיא אותם מתוכה? אולי טוב לפניהם לקבל עליהם את הנתינות העותמנית ולהיות אזרחים בארץ אחוזתם. הן תורכיה נעשתה למדינה קונסטיטוציונית, הזכויות האזרחיות מובטחות לנתיניה, והמגרעות של השלטון הקודם לא תהיינה עוד למכשול ולפוקה לאזרחי המדינה השלוים והשקטים, ולמה להם איפה להיות זרים ונכרים בארץ ולהיות תלויים בחסדי הקונסול הרוסי ולצפות לרצונו הטוב. הנה רוכשים העולים הבאים שטחי קרקע גדולים, ואת השטחים רושמים בערכאות על שמותיהם של דנין יחזקאל, אייזנברג אהרן, גרזובסקי יהודה, – כלם עולים חדשים כמֹנו היום, אך אלה החליטו וישליכו מעליהם את הנתינות הזרה, ויהיו נתיני תורכיה, וירכשו להם את כל הזכויות; ואין מן השלטונות חורץ לשונם להם, ולא ראינו כי יכבד עליהם עול הנתינות התוגרמית, ולמה זה איפוא אנו נושאים על גבנו את הנטל המיותר הזה ללא צורך? והתעורר בלב רבים מקרבנו גם רגש הכבוד הלאמי. הרגש הזה דרש מאתנו והטיל עלינו חובה לאומית להפגין באיזה אופן שהוא נגד פעולות הזדון של השלטון הרוסי הצורר ליהודים, להפגין לכל הפחות בזה, שאנו נשליך על פני הממשלה הרוסית את נתינותנו לה, נשתחרר מעוקצה ומדבשה, ונקבל עלינו את הנתינות העתומנית ולהיות אזרחים בארץ. ונמצאו אחדים אשר צרפו הלכה למעשה. הראשון היה, אם לא אשגה, מר שליאחובר, צעיר אידיאליסטי, שהיה מזכירו של המנוח שיינקין. הוא עשה את הצעד הזה רשמית, ויודיע להקונסול הרוסי על החלטתו ועל מעשהו. הקונסול התקצף והתרגז, וגם הזמין אליו את שיינקין ויצו עליו כי יפטר את הצעיר ממשמרתו, ויאמר לאחז באמצעים נגדו. אבל עוד מעט נוכח הקונסול כי הוא רודף אחרי פרעוש, בעת אשר הרעיון של המרת הנתינות לוקח גם את לבותיהם של הנבחרים מקרב הנתינים הרוסים בארץ. הנה רשמתי באחד הפרקים את מעשה־רב של הד"ר יוסף לוריא, אשר גם הוא הגיש אל הממשלה התורכית את התפטרותו מן הנתינות הרוסית. מצאה חובה לעצמה קהלת ישראל ביפו–תל־אביב לסדר מחאה־הפגנה נגד מעשי השלטונות ברוסיא. לא נועזו, לא היה די אומץ אזרחי בלבות העסקנים בתל־אביב לצאת בגלוי נגד השלטון הרוסי, ויבחרו ביפו בבית הכנסת של אחינו הספרדים, אשר להם אין דבר עם הממשלה ברוסיא, ויסדרו את ענין המחאה בבית התפלה ההוא. התאסף המון רב, והנואמים בארו את “מעשה בייליס”, את העלילה הנתעבה של הדם, ולא כסו על רגשותיהם לממשלת הזדון. ואם כי הקונסול הרוסי שלח את פקידי משרדו היהודים ויצו עליהם לרשום בספר את שמות כל המשתתפים בהפגנה זו מבין הנתינים הרוסים, בכל זאת לא נמנעו רבים מאחינו ילידי רוסיא לבוא. לא פחדו האנשים הרבה, יען וביען שחדלו לתת ערך מיוחד להפספורט הרוסי הנמצא אצלם, ורבים היו נכונים להחליף את התעודה הזו בתעודת־אזרח עתומנית, לצאת מתוך החסות הרוסית ולהכנס את תחת כנפי האזרחיות התורכית.

מיום אל יום הרגיש הישוב, כי זאת חובתו לקבל את הנתינות העותומנית, – זאת גם תועלתו. את עניניה הפנימיים של שכונת תל־אביב נהלנו כרצוננו, כפי התקנות שנתקבלו ונתאשרו על ידי בוני השכונה ונבחריה. באופן פסיבי תמכו השלטונות את הסדרים הטובים אשר הנהגנו בנוגע להנהלת השכונה: הרחובות, ההשקאה הכללית, הרשיונות לבנין, מסי הממשלה, החלט הדבר בענין אשור הגמנסיה “הרצליה”, גאון תל־אביב ותפארתה, ובית הספר התיכוני הזה, הראשון בארץ ישראל, קבל את הזכויות של בתי הספר התיכוניים אשר במדינה.

לאט לאט אך בלי הרף הגדיל את עבודתו המשרד ארץ־הישראלי. הד“ר רופין וסגני הד”ר יעקב טהון הראו אותותם כי הם “יש” בארץ שמן המנהע לבטל אותו וגם המלאכים הרעים, אנשי האפ“ק, שהביטו אחרי המשרד בעין זועמה וקצת התולים, ענו בעל כרחם אמן. נוסדו חוות בן־שמן וחולדה וגם בגליל התחתון, דגניה ועל ידה מרחביה. רבות היו גם המגרעות של החוות האלה, ולא כלן התפתחו בדרכים אשר התוו להן המיסדים; אבל – הן גם לכל המושבות הקימות לא חסרו מגרעות ומספרן היה לא מעט. לא כל אשר ישליך הזורע יצמח, ובכל זאת ברוך לנו תמיד נושא משך הזרע. המשרד הארץ־ישראלי בעבודתו נתן בטוי מוחשי וניכר לתורת הציונות, הצינות המדינית, שהיתה בימי וואלפסון־ווארבורג כלה פרחים מבלי כל פרי, בעת אשר כלנו התגעגענו למעשים, להתפתחות, לישובה של ארץ ישראל. המשרד הא”י הקריב אליו את יהושע חנקין, את זה החולם הנועז, אשר זכה לראות במו עיניו את חזון חייו מתגשם –: עמק יזרעאל נעשה מורשת ישראל. “המשרד” הבין וידע לערוך את חנקין בתור גורם של גאולת הארץ. פעם אחת ספרתי באזני המנוח אליהו ספיר, כי חנקין גמר קניה אחת בגליל בשביל המשרד.

– יתסוף עוד משפט חדש – אמר לי ספיר, כלו אי־רצון.

– ואם אין אנו קונים, האם חסרים משפטים אנחנו? – עניתי ואמרתי לו. הפקידים התורכים היו זקוקים לפרנסה. משכורתם של השופטים היתה דלה ומצערה, וגם ממנה היה עליהם לתרום להגבוהים מהם, וכל פרנסתם היו המשפטים, שמהם נפתחים מקורות למתן שוחד מאת שני המדיינים במשפט אצלם. וכשרונותיהם עמדו להם לעורר תמיד משפטים, לסכסך שכנים לעורר על הגבולין, ומשפטים לא חסרו. ואם כן – אמרתי לספיר – אם בין כך ובין כך אין אנו נמלטים ממשפטים תמיד, הלא טוב לקנות ולרכוש קרקעות מאשר לחדול. ואמנם המשרד הא“י היה המתחיל במשא־ומתן של הרבה קניות, שיצאו מן המו”מ אל הפועל לאחרי הכבוש הבריטי במלחמה העולמית. הן כל החברה “הכשרת הישוב” יציר כפיו של “המשרד” הוא.

וגם “משפט השלום” העברי, שהקדשתי לו רשימה מיוחדת, היה מפעולותיו של המשרד הא“י. זו היתה בקעה לאומית מיוחדת, שהתגדר בה הישוב עוד קודם המלחמה, והשתדל לעשות מזה חטיבה, עמדה לאומית, המבטיחה זכיות בשטח ידוע, ביחסים משפטיים שבין אנשים מישראל בארץ ישראל. היום מרשים לעצמם רַבֵי ההנהלה הציונית, תופשי המכונה הלאומית, לזלזל במוסד משפטי לאומי זה, והשאירו אותו עזוב לעצמו ולא יתמכו בו; ואולם המשרד הא”י הקדיש לו מרץ ואמצעים ויכוננהו כתפארת בתי־משפט. ולא חנם רדפונו הפקידים התורכים בזמן המלחמה בדבר משפט השלום העברי: הם הבינו את הערך הלאומי של מוסד זה בחיי העם המשתדל להתעורר לתחיה בארצו. ונפלא היה הדבר אים נתן אז הישוב את שכמו בעול המשפט העברי והיה נזקק לסדריו ולפסקיו. אנשי הישוב כמו הרגישו כי אם “אין הם להם – מי להם?” (כפי הפתגם הידוע של הלל הזקן), וכי המוסד הזה הוא מן ההכרחיות בחיינו החדשים שאנו יוצרים לנו.

הישוב החדש שבתל־אביב, טובי “החובבים” שהתקבצו מגלות רוסיא אל העיר החדשה בארצם הישנה, לא חפצו להשלים עם הקיים של הישוב הישן, והשתדלו לתת פנים חדשות אפילו גם למוסדות המסחריים של הישוב. כבר הזכרתי את דבר רכישת קרקעות מעשי ידי המשרד הא“י, אשר לא פנה אל הסרסורים הירושלמים ועוזריהם, בנגוד לעסקנותו של אפ”ק במקצוע זה. פרדסנים מן החדשים הבאים נתנו לב ליסד את מסחר הפירות על יסודות שתופיים, אחרי ראותם את מעשי חברת “פרדס” שהיתה דוחקת את קומתם הזקופה של “אלא החדשים”, ה“שמנדריקים”, האומרים לרכש שוקים לא שערום והחפצים לחוות דעה בהנהלת העסקים.

בתקופה שלפני המלחמה הכו החיים היהודיים בארץ ישראל המון גלים רבים גם בחיפה. כבר נקנה המגרש הגדול מסביב למגרש הטכניקום, – שכונת “הדר הכרמל” היום, – והעיר הזאת, גרמנית־נוצרית כלה, התחילה להתיהד. בית החרשת של חברת “עתיד” נעץ קנה בים הזר הזה והעלה עליו שרטון יהודי. קבוצת המהנדסים פבזנר – וילבושביץ – דוניא התישבו איתן בחיפה, ויתפסו מקום, וירכזו סביבם אנשי מעשה, ויבוא גם איצקוביץ חברם, ויביאו זרם יהודי חי אל העיר הנשכחה הזאת, שער עמק יזרעאל והגליל. את ערכה של חיפה המתיהדת הרגישו המושבות החדשות מרחביה וכנרת, וגם היתה רוח אחרת עם זכרון יעקב וחדרה. הן היו ימים שעל מר מרגליות־קלוריסקי היה לקבוע את דירתו, בתור מנהל המושבות של הגליל, בעיר… נצרת ולשבת שם הוא וביתו… היום דבר כזה, מובן מאליו, גם לא יצויר, – ואולם גם בתקופה שלפני המלחמה כבר היתה תקופה כזו מן הנמנעות. כבר אז רוח אחרת אף בחוגי יק“א, גם אנשי החוג הזה התחשבו עם הדעה הצבורית, עם מהלך המחשבות שלנו. הן גם את חשבונו העביר משרד יק”א מן הבנק קרדיט־ליאון וקבעו באפ"ק, בבנק הציוני. אז נראה גם בזה אות הזמן…

וישנם דברים שאינם נשקלים, אין הם נראים בפועל אבל בכח הם היו אז. כונתי אל יחסם של השלטונות בתקופה שאני עומד בה אל מלחמתנו עם החברה “עזרה” הברלינית, מלחמת השפה שלנו. לא היה במלחמה זו מקום להערבים השלטונים להתערב בה, אבל הרגשנו כלנו כי השלטון על צדנו, מאחל לנו נצחון. השפה העברית בתור שפת הלמודים בבתי הספר העברים בארץ ישראל – את זה הבינו השלטונות ברור ואל נכון, והממשלה המרכזית בקושטא לא פקפקה אף רגע לאשר את הגמנסיה התל־אביבית ולתת לה את כל הזכיות. אבל את התביעה לעשות את השפה הגרמנית לשפת הלמודים של בתי הספר של היהודים בארץ לא גרמנית, – מדוע ובאיזו זכות ובאיזה הגיון? הערבים הנוצרים עוד היו מבינים לוּ בחרו בצרפתית לשפת למודים; התרבות המזרחית סתם היא צרפתית, והלא “מקוה ישראל” היה בי"ס צרפתי, וגם חברת “כל ישראל חברים” מוסדותיה החנוכייים הם צרפתיים. ואולם – השפה הגרמנית בשביל בתי הספר אשר ליהודים בפלשתינה – בזה ראו רק שוביניזם גרמני עקשני, ובעומק לבבם ובכל מקרה קל שבא לידם היו השלטונות ובני הארץ על צדנו בכל המלחמה אשר נהלנו בעד שפתנו.

כך היה מצבנו בארץ ישראל בתקופה שלפני פרוץ המלחמה. הרגשנו קרקע תחת רגלנו. נחלש הרבה הפחד התמידי מפני העתיד. והנה –

והנה – התהולל הסער!

הכרזה המלחמה.

אפס קצה מן המוצאות אותנו בתקופת המלחמה ימצא הקורא ברשימותי יום יום בספרים הבאים.