רקע
אלתר דרויאנוב
אכלנים ושתיינים

 

[א]    🔗

810 וולוולי הזבארזי היה מגדולי האכלנים. פעם אחת אמרו לו חבריו:

וולוולי, מפני שאתה בקי בהלכות אכילה – למה תיקנו להיפרד מן המלאכים בליל־שבת ולאמר להם “צאתכם לשלום” קודם סעודה?

החזיר וולוולי:

יפה תיקנו; ללמדך, שבשעת סעודה אפילו מלאך מיותר הוא.


811 שתיין מובהק היה אומר:

אילו אני משה רבינו, הייתי מתפלל לפני המקום, שיהפוך את הסדר ויתן למצרים ארבע מכות, ולישראל – עשר כוסות.


812 צדקה עשה הקדוש ברוך־הוא עם חסיד אחד וזימן לו אורח הגון לסעודת־פורים – נכדם של קדושים. וכשהעמידה בעלת־הבית את הלביבות על השולחן נטל “הנכד” לביבה אחת ואמר:

אחת אני נוטל – כנגד המקום ברוך־הוא, שיחיד הוא בעולמו.

חזר ונטל שתיים ואמר:

שתיים אני נוטל – כנגד משה ואהרן.

חזר ונטל שלוש ואמר:

שלוש אני נוטל – כנגד שלושה אבות.

חזר ונטל ארבע ואמר:

ארבע אני נוטל – כנגד ארבע אמהות.

חזר ונטל שתים־עשרה ואמר:

שתים־עשרה אני נוטל – כנגד שנים־עשר שבטים…

ראה בעל־הבית, שעדיין לא נתקררה דעתו של “הנכד” ועוד ידו נטויה, הזדרז ואמר לאשתו:

לאה, מהרי וטלי את הקערה. חוששני, שמא יטול רבי כנגד שישים ריבוא ישראל…


813 בעל־שם בא לפונדק. שמחה עליו הפונדקית, הגישה לו סופגניות והלכה להביא שמנת. עד שחזרה והביאה את השמנת מצאה, שהוא כבר אכל את הסופגניות. הניחה את השמנת על השולחן והלכה להביא עוד סופגניות, וכשחזרה מצאה, שהוא כבר אכל את השמנת. הניחה את הסופגניות על השולחן והלכה להביא עוד שמנת – והקיץ בנה הקטן והתחיל בוכה. גערה בו הפונדקית:

שתוק, ואם לאו, הרי אני מניחה אותך לפני הבעל־שם, ומיד יאכל גם אותך.


814 זולל וסובא שב מבית־הכנסת לביתו בלילה הראשון של פסח ואמר לאשתו:

זוגתי מרת שרה, שאי ידייך והגישי לשולחן את הכופתות ושאר הדברים היפים שהכינות היום לסעודה.

סירבה האשה ואמרה:

והגדה היכן? שמא לא יהודים אנו, חלילה?

השביחה הבעל ואמר:

תנוח דעתך; אף הגדה תהיה לנו, אלא שנהפוך הסדר: תחילה כופתות ואחר־כך הגדה.

לאחר שמילא כריסו וביקש לעלות למיטתו לישון, התחילה האשה שוב תובעת הגדה. אמר לה:

מודה אני בחובי זה, אלא מכיוון ששינה חוטפתני אקצר. יוסף הצדיק אחד־עשר אחים היו לו, ומשינאה ששנאו אותו מכרוהו לעבד במצרים, והיתה ידם שלהם על העליונה וידו שלו על התחתונה. עשה הקדוש ברוך־הוא נס ויוסף נתמנה משנה־למלך לפרעה במצרים ואחיו הוצרכו לו, והיתה ידו שלו על העליונה וידם שלהם על התחתונה. מת יוסף ויקם מלך חדש ושיעבד את ישראל ועשה אותם עבדים לו, והייתה ידו שלו על העליונה וידם שלהם על התחתונה. עמד משה והביא עשר מכות על פרעה במצרים, והוכרח אותו רשע לשלוח את ישראל ממצרים, והיתה ידם שלהם על העליונה וידו שלו על התחתונה. ולזכר יציאת מצרים אנו עושים פסח כל־שנה ואומרים הגדה תחילה ואחר־כך אוכלים כופתות. אילו לא נתת את הכופתות עד שלא אמרתי הגדה, היתה ידך שלך על העליונה וידי שלי על התחתונה; עכשיו, שנתת את הכופתות עד שלא אמרתי הגדה – ידי שלי על העליונה וידך שלך על התחתונה…


815 אמרו עליו על אפרים גרידיגר, שהיה בּלּע. פעם אחת בא מעירו לעיר אחרת ונכנס לבית־מחיה לסעוד. עד שישב והיה טרוח בסעודה נכנס מכרו ושאל לו על אחד מבני־עירו.

מת, – השיב אפרים בלשון קצרה ושב לתבשיל שלפינו.

ואשתו?

מתה.

ובניו?

מתו.

נבהל השואל:

שמא מגיפה, רחמנא ליצלן, פרצה בעירכם?

לעט אפרים כף אחרונה מתוך הפינכה שלפניו והשיב:

בשעה שאני אוכל, כל העולם כולו חשוב בעיני כמת…


816 מעשה ברעבתן, שהטריח את פיו יותר על המידה וכבדו עליו מעיו וחלה. בא הרופא, בדקוֹ ואמר:

יש לך תקנה: חוֹקן.

גיחך הרעבתן ואמר:

הא כיצד? טוביה חטא וזיגוּד מינגד!…


817 אורח נכנס לבית־מחיה לסעוד. אמר לו הדייל:

מה בשר אתה רוצה לסעודה?

השיב האורח:

טחול ממולא, שמן.

אמר הדייל:

חבל; איחרת לבוא. היה לנו טחול ממולא – ואין.

ליקק האורח את שפתיו ושאל:

שמן היה?…


818 שיחה של חברים:

הרבה מיליונים למקום. אילו נתן לי שלושה מיליונים, הייתי קונה במיליון אחד קמח ושומן, במיליון אחד ביצים וצימוקים, ועושה את הכל פשטידה לשבת.

והמיליון השלישי?

אותו הייתי מצניע לכופתות של פסח.


819 רעבתן התערב עם חברו:

שלושים כופתות של פסח יאכל זו אחרי זו.

ולא עלתה בידו: עשרים אכל כדרכו, חמש בלע על־השובע בעל־כורחו, וחמש נותרו. נעץ בהן הרעבתן עיניים תרעומניות ואמר:

חמסי עליכן! אילו ידעתי שכך אתן, הייתי אוכל אתכן תחילה…


820 מנהגי־ישראל כבר בטלו בביתו של יועץ־המסחר הזקן, אבל עדיין אדוק הוא בסעודה שנייה של שבת לכל פרטיה ודקדוקיה:

רקיקי־ביצים ודג מלוח מרוסק, דג קר ומפולפל, חצי־רביעית יי"ש מובחר מן המובחר, פתותי־חזה עם לפיתה מתוקה קרה, קריש של כף־רגל־עגל, תפוחי־אדמה מטוגנים בשומן ושזיפים, פשטידה שמינה עם גרגרת של אווז, טחול ממולא כל־טוב, ושוב לפיתה – מתוקה שבמתוקה… ולאחר הסעודה הוא צונח בכורסה, תנומה נעימה חובקת אותו ותמיהה תועה במוחו:

ויש יהודים טיפשים, ההולכים אל הכומר ומוותרים על דת יפה כזו!..


821 יהודי נכנס אצל “פריץ” ומצאוֹ יושב ואוכל פת־שחרית – לחם, קותל של חזיר ויין. אמר לו ה“פריץ”:

שב וסעוד עמי.

סירב היהודי:

מאכל זה אסור לנו.

גמר “הפריץ” לאכול ומזג שתי כוסות יין: אחת לו ואחת ליהודי.

ושוב סירב הלה:

אף יין זה אסור לנו.

תמה “הפריץ”:

ואם בדרך אתה הולך ותמו הלחם והמים מכליך – תמות ברעב ובצמא ולא תאכל ולא תשתה משלנו?

השיב היהודי:

פיקוח־נפש שאני… פיקוח־נפש דוחה הכול.

מיד קפץ “הפריץ” ממקומו, הוציא אקדח מכיסו, כיוונו אל לבו של היהודי וקרא:

אם אתה שותה – מוטב, ואם לאו – פה תהא מיתתך!

נתחלחל היהודי – ושתה. ולאחר ששתה אמר לו “הפריץ”:

כלום תכעס עלי? משטה הייתי.

גימגם היהודי והחזיר:

לכעוס?… מה שייך?… אבל מוטב, שהיית משטה קודם – בשעת הקותל…


822 שלושה שהזמינו “בעל־תענית”, שיוציא אותם ידי־חובה, ובעצם יום־התענית מצאוהו יושב בבית־מחיה ומפטם כריסו בסעודה שמינה. כעסו כעס גדול ואמרו לו:

זו תעניתך?

החזיר להם “בעל־התענית”:

רבותי, לאכול כנגד שלושה אני יכול כל יום, לצום כנגד שלושה איני יכול אפילו יום אחד.

(עיין לעיל פרק ה, סימן 534).


823 ראו ליהודי, שהוא אוכל שתי פרוסות כאחת, ושתיהן ממורחות בחמאה: אחת – החמאה מלמעלה, ואחת – החמאה מלמטה. אמרו לו:

מה טעם בשנייה החמאה מלמטה?

החזיר האוכל:

כלום שיני התחתונות ממזרות הן לי?


824 שמואל קוּשלבסקי היה אומר:

אני ספק חולה, ספק בריא. אם חולה – צריך אני לאכול מן המובחר, ואם בריא – צריך אני לאכול הרבה. וכדי לצאת ידי ספק – אני אוכל הרבה ומן המובחר.


825 שניים מצאו גלוסקה יפה. זה אמר: אני מצאתיה, וזה אמר: אני מצאתיה. לסוף התפשרו: שניהם יישנו הלילה בחדר אחד, וזה שחלומו יהיה יפה משל חבירו יטול את הגלוסקה.

וכך עשו. ולמחר כשקמו שניהם משנתם אמר אחד לחברו:

ספר, מה חלום חלמת?

נענה הלה ואמר:

חלום יפה חלמתי. ראיתי נשר ארך־כנפיים עומד לידי. קפצתי ועליתי עליו, ומיד פרש כנפיו, טס למעלה והביאני לגן־עדן…

הפסיקו הראשון:

יהי כן ה' עמדי כאשר חלמתי גם אני כך עליך. מיד אמרתי: הואיל ובגן־עדן הוא, מה צורך יש לו בגלוסקה? קמתי ואכלתיה…


826 שניים שאכלו מתוך קערה אחת. אחד שתק ואכל, ואחד הירבה לספר על מה שציווה אביו קודם מותו. וכשראה, שהקערה מתרוקנת והולכת, אמר לחברו:

עכשיו ספר אתה, מה ציווה אביך קודם מותו.

אבי, – השיב הלה, – מת, לא עלינו, שיתק לשון.

אמר – וחזר למה שבקערה.


827 שניים שאכלו מתוך קערה אחת, והיה אחד מטיל הרבה פילפל לתוך הקערה. אמר לו חברו:

הרי אתה מקדיח את התבשיל.

השיב הראשון:

מה זה איכפת לך? מחציתי שלי אני מפלפל.

נטל השני חפיסת־הטבק שלו והתחיל מריק אותה לתוך הקערה.

צעק הראשון:

פרא־אדם! את התבשיל אתה מפסיד.

החזיר לו השני?

למה תצעק? מחציתי שלי אני מטבּק.


828 שניים שאכלו מתוך קערה אחת, והיה אחד מטיל הרבה מלח לתוך הקערה. מחה חברו:

אי־אפשי בהרבה מלח!

החזיר לו חברו:

ברשות אני עושה, ומקרה מלא הוא: “בימים ההם אין מלח (–מלך) בישראל – איש הישר בעיניו יעשה”1.


829 סומא ופיקח אכלו דובדבניות מתוך פינכה אחת, ותנאי היתנו זה עם זה, שלא יטלו אלא אחת־אחת. לא היתה שעה מועטת, פשט הסומא את ידו וסטר לפיקח.

רמאי, שלוש־שלוש אתה נוטל!

תמה הפיקח:

שמא נתפקחו עיניך הסמויות ואתה רואה כמה אני נוטל!

החזיר הסומא:

הואיל ואני נוטל שתיים־שתיים ואין אתה מוחה, שמע־מינה, שאתה נוטל לפחות שלוש־שלוש.


830 שניים נכנסו לבית־מחיה לסעוד והביא הדייל דג אחד לשניהם. חילק אחד מהם את הדג ונטל את המחצית הגדולה לעצמו. סנט בו חברו:

אין זו ממידת דרך־ארץ. אילו אני חילקתי. הייתי נוטל לי את המחצית הקטנה.

החזיר לו המחלק:

אם־כן, מה תרעומת יש לך עלי? הרי המחצית הקטנה לפניך.


831 מפילפולם של חובשי בית־המדרש:

למה נהגו לעשות לביבות בדמות משולשים?

שתי תשובות בדבר: אחת: משום שהבשר שבתוך הלביבה חיישינן לו מחמת “בשר שנתעלם מן העין”, והרי הוא טעון סימן “אתלת קרנתא”2. ושנית, אילו היו לה ללביבה ארבע כנפות – היתה מתחייבת בציצית.


832 כלל אמרו ליצנים:

אין מלבבים לביבות (כּרפּלים בלעז) אלא בימים שיש בהם חבטה: ערב יום־כיפור – מלקות, הושענא רבה – חיבוט ערבה, פורים – חיבוט המן. וכבר מרומז הדבר בתורה: “הכה תכה”3 - נוטריקון: הושענא, כיפור, המן תאכל כרפלים הרבה.

ויש מוסיפים:

כד נקיש ואתי תיגרא בביתא והבעל והאשה חובטים זה לזו – אותו יום, לאחר פיוס, מלבבת האשה לביבות לסעודה.

ויש מוסיפים עוד:

בשר שנשאר בבית־מחיה ובעל־הבית מתחבט בו, אם להשליכו לכלבים, או שכבר נפסל מאכילת־כלב – הרי הוא עושה אותו לביבות לאורחיו.


833 ראו לתלמיד־חכם, שהוא אוכל אכילה גסה ושותה שתייה גסה. אמרו לו:

שנו חכמים: עד ארבעים שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי4, וממה נפשך אתה עובר על דבריהם: אם לא הגעת עדיין לארבעים, וכדין אתה אוכל אכילה גסה, למה זה אתה שותה שתייה גסה, ואם כבר הגעת לארבעים, וכדין אתה שותה שתייה גסה, למה זה אתה אוכל אכילה גסה?

החזיר להם התלמיד־חכם:

אדרבה, דווקא בשביל שאני שקוד לקיים דברי־חכמים אני אוכל אכילה גסה וגם שותה שתייה גסה, משום שהיום מלאו לי ארבעים.


834 בחורי־ישיבה, המתפרנסים משולחנם של בעלי־בתים, ישבו ודנו:

אטריות ופתיתים5 מה מהם עדיף?

פתח בחור אחד ואמר:

אטריות עדיפות: כפליים כמה שאתה מעלה מן הקערה בתוך הכף נמשך ונגרר אחרי הכף, ונמצא אתה נשכר.

נענה בחור שני ואמר:

לא כי, פתיתים עדיפים. אטריות, שהן מעורות זו בזו, רחוקות משכר וקרובות להפסד: כיון שאחת מהן נתלשת וצונחת, לא די שהיא גוררת עמה כל מה שנטפל מאחורי הכף, אלא שהיא גורפת גם כל מה שבתוך הכף. ואילו פתיתים – מה שהעלית מתוך הקערה לך הוא…


835 משה בן־מנחם היה להוט אחרי מיני־מתיקה. הוא היה אומר: תמה אני, שלא נתנו חכמים את דעתם למצוא מתק למתק את המתוק.

פעם אחת שאל לו אחד ממקורביו:

הרי אמרו, שהטיפשים כרוכים אחרי המתוק? 6.

החזיר לו בן־מנחם:

דבר זה חכמים אמרוהו, כדי שהטיפשים ידירו את עצמם מן המתוק ויימצא מופנה כולו לחכמים.


836 רבי מכבד עשירים; אף אני מכבד אותם, שהם יודעים לסדר הכל כהלכה, – סיפר עני־קבצן עם חברו, – שלשום היתה חתונה בביתו של פלוני העשיר; את בתו השיא לבנו של פלוני האדיר. תיכף אחרי החופה, כשהתחילה הסעודה, נדחקתי ונכנסתי גם אני לבית, והושיבוני בקצה־השולחן. ישבתי ונהניתי. ממש סעודת שלמה בשעתו… שולחנות וכיסאות – כיער אשר בלבנון… מים ראשונים ואחרונים – ים של שלמה… בשר ודגים – עין לא ראתה…


837 אמרו לו למרדכי חבד:

חמש קושיות בגוי, האוכל דג מלוח: שורה את הדג במים – וחוזר ושותה את המים; פושט את עורו – וחוזר ואוכל את העור; חותכו חתיכות קטנות – וחוזר ואוכל שלוש חתיכות בבת־אחת; מוזג

מבקבוקו שלו לחברו – וחוזר ומוזג לעצמו מבקבוקו של חברו; ולסוף תופס הוא בבלורית של חברו – וחוזר ותופס לו בבלוריתו שלו.

ואני, – נענה מדכי ואמר, – לא חמש, אלא חמש־עשרה קושיות אני גורס.

אמרו לו:

חמש־עשרה היכי תמצי?

השיב מרדכי:

מימי לא ראיתי גוי, שסעודתו פחותה משלושה דגים מלוחים…


 

[ב]    🔗

838 אמרו לו לשתיין מפורסם:

כיצד אין אתה מתבייש מפני הבריות, שכל ממונך אתה נותן ביין ושותה ערב ובוקר וצהריים?

השיב השתיין:

קל וחומר משלמה אני דן. ומה שלמה, שהיה חכם מכל אדם, שתה יין ערב ובוקר וצהריים, אני, בשר ודם פשוט, אינו דין שאשתה יין ערב ובוקר וצהריים?

אמרו לו:

זו מניין לך, ששלמה היה שותה ין ערב ובוקר וצהריים?

החזיר השתיין:

אלא מה, הוא אכל יין ערב ובוקר וצהריים?

[נוסח אחר:

החזיר השתיין:

אלא מה, חכם שכמותו לא שתה יין ערב ובוקר וצהריים?]


839 “מנהל” היה בישיבת־וולוז’ין7 וליזר היה שמו, וקראו לו ליזר בּונקס על שם בּונקה אשתו. ומצוי היה ליזר אצל יי"ש, ולא היה ישן שינה של צהריים עד ששתה אחת ושתיים ושלוש. פעם אחת, קודם שינה של צהריים, אמר לבונקה:

בונקה אשתי, הרי אני הולך לישון, וכשאצמא ואבקש לשתות – תעיריני.

רגזה בונקה:

השד יודע אותך, אימתי תצמא ותבקש לשתות.

ליגלג עליה ליזר והחזיר לה:

טיפשה! כל אימת שתעיריני אצמא ואבקש לשתות.


840 ליזר בונקס היה ממונה על הפוֹסטה בישיבה, ומידו היו התלמידים מקבלים את המכתבים שבאו להם, והאמידים שבתלמידים היו נותנים לו שכר־טרחה כל חודש. פעם אחת פגש ליזר תלמיד אחד בשוק ואמר לו:

חביבי, זה כמה לא נתת לי כלום.

הקפיד אותו תלמיד ואמר לו:

דומה, רבי ליזר, שכבר שתית היום שלוש ובשביל־כך אתה תובע בפה.

החזיר לו ליזר:

טועה אתה, חביבי. ארבע כבר שתיתי היום, ובשביל־כך אני תובע אפילו חמור בשוק8


841 ברוך הארוך היה רגיל לשתות לא מתוך כוס אלא מתוך הבקבוק. אמרו לו חביריו:

ברוך, כיצד אתה יודע לכוון את המידה הנכונה?

החזיר להם ברוך:

מידה נכונה יש לי בפי.

נענו חבריו ואמרו לו:

אשריך, ברוך! כשתזקין ויפלו שיניך – תגדל מידתך.


842 פעם אחת מצא ברוך לבתו, שהיא מטפחת ביין על ראשה. גער בה:

הלאו של “בל־תשחית” היכן הוא?

החזירה לו בתו:

אבא, את מצוותו של הרופא אני עושה. יין, אמר, מגדל את השיער.

ליגלג עליה ברוך:

פתי יאמין לכל דבר! אילו היה יין מגדל את השיער כבר הייתה זקן גדילה לי מתוך גרוני עד לטבורי…


843 שתה ברוך ושתה והפסיד כל רכושו. לא נשארה לו אלא עזו בלבד. ויהי היום, והעז שבה מן העדר חולה. הביאו לה לשתות ולא שתתה. למחר פשטה טלפיה ומתה. מכר ברוך את עורה וקנה יין, וכשהתחילה אשתו בוכה ומקללת נענה הוא ואמר:

עכשיו אני יודע מה שבלבך עלי. את מבקשת, שלא אשתה – ואמות גם אני…


844 לא היתה תקנה לברוך, אלא שהרבי בכבודו ובעצמו ידירו מן היין. וכך הווה: הרבי גזר וברוך קיבל את הגזירה. לא היו ימים מועטים והתחיל מתנוונה: ניטל הימנו התיאבון לאכילה, נדדה שנתו וכל גופו חלש. בא הרופא, בדקו כהלכה ואמר:

אין עצה, אלא שתשוב לשתות.

סירב ברוך:

אני מצווה ועומד מפי הרבי, אמות ולא אעבור.

עמד הרופא על דעתו ופסק:

פיקוח־נפש דוחה הכל, אפילו גזירתו של הרבי. אם אי אתה שותה מרצון, תהא שותה מאונס. שנים מבניך יחזיקו לך בידיך ורגליך ואחד ישקה אותך.

נענה ברוך ואמר:

אדוני דוקטור, הואיל וכפייה אתה גוזר עלי – שמא יחזיקני אחד וישקוני שניים?…


845 ברוך קדח, ומחמת קדחת גדל צמאונו. ישב הרופא ודאג:

כיצד להסיר צמאונו מעליו?

שמע ברוך, נענה ואמר:

אדוני דוקטור, מוטב שתדאג, כיצד להסיר את הקדחת מעלי. לצימאון אדאג בעצמי…


846 זקן תלמיד־חכם, שכל ימיו היה מצוי אצל יין, חלש ואסר עליו הרופא את היין. לא היו ימים מועטים והוברר, שאי־אפשר כבר לגופו בלי יין. חזר הרופא וציווה להכניס אל תוכו יין שלא כדרכו – מלמטה למעלה. כיוון שהרגיש החולה בריחו של היין, שהוא בוקע ועולה, צהבו פניו ואמר:

יבוא הנס מכל־מקום…


847 אמרו לתלמיד־חכם, שהיה שטוף ביין:

כיצד תלמיד־חכם כמותך אינו חושש למה שאמרו חכמים על השיכרות?

התנצל הלה:

וכי לשם שיכרות, חלילה, אני שותה? להטביע צרותי ביין אני מבקש.

תהה מי־שהוא ושאל:

ועדיין לא טבעו?

נאנח התלמיד־חכם:

אדרבה, יותר שאני שותה, יותר הן לומדות לשחות…


848 תלמיד חכם, שירד מנכסיו, ביקש להיעשות מלמד, ולא נמצאו לו תלמידים, משום שהיה נותן בכוס עינו. סח צערו להרב, ואמר לו הרב:

תמה אני עליך, שאין אתה כובש את יצרך. אילו כבשת אותו – ראשון למלמדים היית לנו.

החזיר לו הלה:

רבי, עד שאתה תמה עלי, תמה אני עליך. כל עיקרי איני מבקש להיות מלמד, אלא כדי שיהא סיפק בידי לשתות, ואילו אתה אומר לי, שלא אשתה, כדי שיהא סיפק בידי להיות מלמד.


849 מדרש של גרגרנים.

כשבירך הקדוש ברוך־הוא לאדם הראשון ואמר לו: “ורדו בדגת־הים”9, מיד רץ אדם לעשות רצון קונו והטיל חכה בים. נתכנסו הדגים ושלחו לקדוש ברוך־הוא:

בירכת אותנו ואמרת לנו: “פרו ורבו ומלאו את המים”10; עכשיו בא זה לכלותנו.

שלח להם הקדוש ברוך־הוא:

תנוח עליכם דעתכם; סופו של זה, שקדחת מקפחתו שכל המרבה בדגים קדחת באה עליו.

שמעו הדגים ואמרו לאדם:

אין אנו יראים מפניך, שהקדחת הורגתך.

נתבהל אדם ואמר לקדוש ברוך־הוא:

כך הגון לי, שתיתן לי ותהרגני?

החזיר לו הקדוש ברוך־הוא:

כבר הקדמתי רפואה למכה: קדחת קשה – יין מפיגה.

כיון ששמע אדם את הדיבור “יין” נתבלבל מרוב שמחה ושכח, אם

נאמר לו, שישתה לפני הדגים או לאחר הדגים, והרי זה ספק דאורייתא, וכל ספק דאורייתא לחומרא.

לפיכך אמרו חכמים:

לעולם יהא אדם שותה לפני הדגים ולאחרי הדגים, קל־וחומר באמצע הדגים.


850 ליזר בעל־החוטם היה אומר:

יש שותים לפני הדגים, ויש שותים לאחר הדגים. כדי לצאת כל הדעות, אני מחמיר על עצמי ושותה גם לפני הדגים וגם לאחר הדגים – ואפילו כשאין דגים באמצע.


851 הוא היה אומר:

כשאני מגיע לגשר, אני שותה לפניו ולאחריו. גזירה שמא יש דגים מתחתיו.


852 שמחת־תורה, וכל יום שיש בו ריקוד, היה ליזר רוקד ומפזם: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. אמרו לו:

ליזר, לא מצאת פזמון נאה לחדווה אלא זה?

החזיר ליזר:

אילו יסודי מזהב וסופי לעפר, ודאי הייתי מצטער ונאנח. עכשיו, שיסודי מעפר וסופי לעפר ובינתיים כוס משקה, – לא חדווה היא זו?


853 ליזר כשהגיע ל“יהי רצון” שאחרי ברכת־כוהנים אמר כך: “ותן לי לחם לאכול ובגד ללבוש; מעט משקה אקח לי בעצמי”.


854 ליזר היה אומר:

נאמן עלי הדיין, שאיני מתקנא בשום אדם שבעולם, אלא בשלמה בלבד. ולא משום שהיה גדול בחכמה ומופלג בעשירות. על מה אני מתקנא בו? על כוס־הברכה, שהיתה לו בביתו. אלף נשים הטעים מתוכה, ואחריהן שתה הוא עצמו את רובה, כפי הדין. עכשיו צאו וחישבו, כמה היה שיעורה של כוס זו!


855 חסידים הלכו בדרך וכלו להם מזונותיהם. פגעו בפונדק ונכנסו. אמרה להם הפונדקית:

אין עמי בבית אלא לחם ויי"ש.

הסכימו וישבו לאכול, עד שטבלו את הלחם ביי"ש קם אחד מן החבורה ושאל:

קיימא לן: חייב אדם לשתות כוס יי“ש קודם סעודה; סעודה זו, שכולה יי”ש, מה דינה.

קם שני ואמר:

טלית שכולה תכלת, מה שתהא חייבת בציצית? הווה אומר: חייבת.

היה שם בעל־עגלה אחד, נענה ואמר:

ואני מכאן פושט לה. הרי שהיתה עגלתי טעונה כולה עיטרן, חייב אני לקנות לוג עיטרן לזפף את האופנים, או לאו? הווה אומר: חייב.

(עיין לעיל פרק ג', סימן 147).


856 בעל־עגלה נכנס לפונדק וקרא לפונדקית:

בעלת־הבית, מזגי נא לי כוס משקה כאשר אהבתי.

מזגה לו, שתה בעל־העגלה ורקק:

טפו! רוטב לנשים… כלום אין לך משקה בשביל גברים?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי חבית שנייה.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, עיקם חוטמו ושאל:

ומשקה ממש יש לך?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי חבית שלישית.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, נסתכל בכוס ורקק:

טפו! אצבעון לחייטים… כלום אין לך כוס בביתך.

ודאי יש – רמזה הפונדקית כלפי “רביעית” של קידוש והבדלה.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, עיקם חוטמו ושאל:

וכוס ממש יש לך?

ודאי יש, – רמזה הפונדקית כלפי “הכוס של אליהו”.

אם־כן, מזגי.

מזגה לו. שתה בעל־העגלה, נחה דעתו ואמר:

בעלת־הבית, עכשיו שכבר הגענו למשקה ממש ולכוס ממש, – מזגי נא לי כוס משקה כאשר אהבתי.


857 ההוא שקבל לפני חברו:

כל יום שישי הוא קונה בקבוק יי"ש לשבת, – לקידוש מספיק, להבדלה אינו מספיק.

יעץ לו חברו, שמכאן ואילך יקנה שניים. עשה כך ושוב קבל:

שניים הוא קונה, – לקידוש מספיקים, להבדלה אינם מספיקים.

יעץ לו חברו, שמכאן ואילך יקנה שלושה.

לימים פגש אוו חברו ושאל:

שלושה מספיקים?

הן, – החזיר הלה. – שלוש מספיקים. תיכף אחרי קידוש אני מבדיל…


858 ראו לאחד, ששתה שלוש כוסות בנשימה אחת, ואמרו לו: אם אמרו חכמים: “השותה כוסו בבת־אחת הרי זה גרגרן”11, שלוש כוסות בבת־אחת לא כל־שכן!

השיב הגרגרן:

אגדה איני יודע, מקרא אני יודע: “שלושה גביעים בקנה האחד”12


859 ברייתא של שתיינים.

תניא: הלוקח יי“ש מן המוזג אל יקח אלא מובחר מן המובחר, שיי”ש פשוט משכר ואינו ראוי לשתייה.

מניין?

שאמרו: “הדיוט קופץ בראש”13


860 אמר שמריל:

הכל עשה הקדוש ברוך־הוא יפה בעולמו, חוץ מן היין, שאין כמותו מועל בשליחות: שולחים אותו לקיבה, והוא הולך לראש.

אמרו לו:

אם־כן, למה אתה שותה אותו?

החזיר שמריל:

מה אעשה ודויד מלך ישראל גזר עלי, שאמר: “הרחב פיך ואמלאהו”14.

אמרו לו:

שמא “ואמלאהו” מים?

השיב שמריל:

חס ושלום, שתגלו פנים בתורה שלא כהלכה. נאמר שם “וכמלאה”15 ונאמר כאן “ואמלאהו”, מה שם “מן היקב”, אף כאן מן היקב.


861 שני שותפים לחבית־יין עשו קניין ביניהם, שלא ימכרו אלא במזומנים. למחר השכים אחד מהם ואמר לחברו:

קבלה יש בידי: המתחיל למכור סחורתו קודם הנץ החמה סימן יפה לו. לפיכך, קום ומזוג לי בחמישה גדולים, לא לשם שתייה, חלילה, אלא לשם סימן טוב, וחמישה גדולים אני משלם לך במזומנים, כפי הקניין.

לאחר ששתה אמר לו חברו:

הואיל ושותפים אנו לעסק, גם אני חייב לעשות מעשה לשם סימן טוב. לפיכך, קום ומזוג לי מיד, קודם שתנץ החמה, בחמישה גדולים, וחמישה גדולים אף אני משלם לך במזומנים.

וכך ישבו שניהם עד הנץ החמה, ומהנץ החמה ועד שקיעת־החמה, ומזגו זה לזה במזומנים. וכשנתרוקנה החברית אמר אחד לחברו: פלאי־פלאים! שניים שתו חבית שלימה.

סיים אחריו חברו ואמר:

ובחמישה גדולים…


862 שתיין מובהק הלך בדרך והגיע למרתף של יין. נסתכל וראה שלט תלוי על המרתף וכתוב עליו: “כאן מוכרים יין טוב בזול”. תמה ואמר:

שלוש קושיות בדבר: “כאן מוכרים” – כלום יש שוטה שבעולם, שנותן יין חינם? “טוב” – שמא יש יין לא טוב? ו“בזול” וכי לא שקולה טיפה אחת יין כנגד כל הממון שבעולם?


863 רוויה בא לבעל־שם בקי בסגולות:

חוטמו מאדים ובושה הוא לו בפני הבריות. שמא יש סגולה לכך?

החזיר לו הבעל־שם:

איני יודע לחוטמך אלא סגולה אחת: תשתה יותר – ויכחיל.


864 ההוא שנתפס לשיכרות ונתבזה על הבריות. הזמינו הרב אליו ואמר לו הרב דברי־כיבושים. חם לבו של האיש, קפץ ונשבע, שמכאן ואילך לא ישתה אלא קודם אכילה, כדרך שהבריות נוהגים. לימים פגש אותו הרב בשוק שיכור כשיכּוּרו של לוט.

אמר לו הרב:

אן שבועתך?

החזיר לו השיכור:

רבי, חס ושלום שאחלל שבועתי. אלא מה? עד שנשבעתי הייתי סובא; משנשבעתי נעשיתי זולל וסובא כאחת…


865 אמרו לגרגרן:

רצונך, שתשתה כוס יין?

אי אפשי, – השיב הגרגרן.

אמרו לו:

מה אירע לך, שאתה מסתלק מכוס־יין?

החזיר הגרגרן:

ארבע תשובות בדבר: ראשית, נדר נדרתי, שלא לשתות; שנית, “תענית־יאהרצייט” יש לי היום; שלישית, זה עתה שתיתי; ורביעית – מזוג והבא…

[נוסח אחר:

…ורביעית: חולה – שואלים אותו תחילה, בריא – נותנים לו מיד.]


866 שמחת־תורה מצאו ליהודי מבוסם, כשהוא מוטל בפישוט ידיים ורגליים על המדרכה שלפני דירתו ומקלל את בעל־הבית. אמרו לו:

אם אתה לא נזהרת ושתית יותר משאתה יכול לקבל – בעל הבית מה חטא לך?

השיב המבוסם:

תיפח עצמותיו! למה תיקן את המדרכה לפני הבית? אילו תיקן אותה בפנים הבית, לא היו הבריות רואים אותי בקלקלתי.


867 אשה קבלה לפני הרב, שבעלה גרגרן. שלח הרב אחריו והוכיחו על פניו, שהוא להוט אחרי היין ומדלדל את ביתו.

החזיר לו הגרגרן:

רבי, תמה אני עליך, שאשה נאמנת בעיניך להעיד… יש יין בביתי – אני שותה; אין יין בביתי – אני קונה; אין לי ממון לקנות – אני נותן משכון. אבל מה פירוש להוט אחרי היין? גוי להוט אחרי היין; יהודי אינו להוט, חלילה, אחרי היין.


868 ההוא שהקיץ משנתו, פשט ידו וטפח על מיטת אשתו:

שרה, זיהום תוקפני ואינו מניח לי לישון. דומה, שאכלתי קישואים יותר מדי… שמא יש לנו טיפת יי"ש בבית?

רגזה האשה:

פתאום, בחצות־לילה, הוא מבקש יי“ש! שוב שכב – אין לנו יי”ש בבית.

בדליכא שאני, – נענה הבעל בשפה רפה והיסב פניו אל הקיר. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לאחר שעה קלה חזר וטפח על מיטת אשתו:

שרה, שכננו יש לו תמיד בקבוק יי"ש בביתו. שמא תקחי לי מאתו כוס אחת?

נהמה האשה מכעס:

שמא יצאת מדעתך? מי פתי ילך בלילה לדפוק על הדלתות ולבקש יי“ש? שוב שכב – גם בלי יי”ש ינוח לך.

יהי כך, – נאנח הבעל והתהפך על צידו השני. – איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש.

לא היו רגעים מועטים וטפח שלישית על מיטת אשתו:

שרה, נזכרתי… מחר יום־שוק והאיכרים מקדימים לבוא מן הכפרים בלילה. ודאי כבר פתוח המרזח. שמא תרדי ותקחי לי כוס יי"ש משם?

צרחה האשה:

כל חלומותי הרעים, שחלמתי היום ובכל־יום, יחולו על ראשך, גרגרן! באישון־לילה, בקור־חורף, אלך לקנות לו יי"ש!…

ש…ש!… – היסה הבעל אותה. אל תצעקי. הילדים יקיצו ויבהלו מקולך. איני להוט, חלילה, אחרי היי"ש. אם אין את רוצה ללכת – אקום ואלך בעצמי…


869 בחור יתום, בנו של גנב, נשא בתולה יתומה, בתו של שיכור. עברו תשעה חדשים ונולד להם בן למזל־טוב, והתחילו האב והאם מדיינים זה עם זו: הוא ביקש לקרוא את הילד על שם אביו והיא ביקשה לקרוא אותו על שם אביה. והיו מדיינים והולכים עד ערב יום “הברית”. וכשבא המוהל לבדוק את הרך הנולד, אם אפשר למול אותו מחר, הירצו שניהם טענותיהם לפניו. שמע המוהל את הטענות ושאל את האב:

מה היה שם אביך?

גימפּל היה שמו – השיב האב.

ומה היה שם אביך? – חזר המוהל ושאל את האם.

גימפל היה שמו, – השיבה האם.

גיחך המוהל ואמר:

אם־כן, למה חינם תריבו? ממה־נפשכם קיראו לו גימפל. אלא מה? גימפל של מי, שלך או שלה? המתינו עד שיגדל הנער ויתברר הדבר מאליו: אם גנב יהיה, שמע־מינה גימפל שלך הוא, ואם שיכור יהיה – גימפל שלה הוא.


870 ישבו שתיינים ודנו:

לשעבר היה מחירו של מלח גדול הרבה משל יין; עכשיו מחירו של יין גדול מאה פעמים משל מלח. מה גרם לכך?

נענה אחד מן החבורה ואמר:

בעוונותינו, טעות גרמה לכך. כשהטילה המלכות מס על היין והתחילה מגדילה אותו משנה לשנה, נימנו וגמרו אנ"ש לשלוח אחד מהם, שילך וישתטח על קברו של לוט מורנו ורבנו, ויתפלל לפניו, כי יעמוד בפרץ להעביר את רוע הגזירה. בא השטן ובילבל. אותו שליח יצא לדרכו מבוסם קצת יותר מן המידה ונתחלף לו קברו של לוט בקיברה של אשת לוט. נשתטח והתפלל. ומכאן ואילך פסקה המלכות להגדיל מס־המלח ולא פסקה להגדיל מס־היין.


871 שאלו למחודד:

מה טעם אומרים הבריות: “שיכור כשיכּוּרו של לוט”, ואין הם אומרים “כשיכּוּרו של נח”, שקדם ללוט?

השיב המחודד:

יפה אומרים הבריות. נח, שבניו זכרים היו וכבר גדלו כולם, רשאי היה לשתות. לוט, שהיו לו בנות בוגרות בבתוליהן, ושתה – שיכור ממש היה.


872 שאלה נשאלה בבית־המדרש:

מה ראה לוט, שבחר לשבת בסדום הרעה והחטאה?

השיב מחודד חד:

ראה, שסדום “כולה משקה”16.


873 ושוב נשאלה שאלה בבית־המדרש:

מה גרם ללוט, שנעשה שטוף בשתייה?

השיב המחודד:

אשתו גרמה לו, שהיתה נציב־מלח17.


874 ערב־שבת בא מגיד לעיר. למחר ראה רבים מאנשי־העיר משכימים ל“ותיקין” משום שמזדרזים ל“קידושא רבה”. קודם מנחה עלה על הבימה לדרוש. פתח ואמר:

מורי ורבותי! ידוע, שתפילות אבות תיקנו, ורמז לכך – אות שנייה משמו של כל אחד מן האבות. אברהם תיקן שחרית; רמז לזה: “ב” – “בוקר”. יצחק תיקן מנחה; רמז לזה: “צ” – צהרים". יעקב תיקן ערבית; רמז לזה: “ע” – ערבית. ותיקין מי תיקן? הווה אומר לוט, ורמז לזה: “ו” – “ותיקין”. שמא תאמרו “לוט” חסר כתיב? לא קשיה: לפיכך תיקן ותיקין, כדי שיהיה “מלא”18


875 שאלו לליצן:

מה בין עפרון החיתי, הקברן שבימי אברהם, לקברנים של עכשיו?

השיב הליצן:

עפרון “חסר” היה19, ואילו הקברנים של עכשיו “מלאים” תמיד…


876 רבי אייזל חריף יצא לרחוב וראה חברי ה“חברא קדישא” שבים מבית־הקברות ורגליהם כושלות מחמת שיכרות.

תמה ואמר:

הללו מעולם האמת הם באים, ורגליים אין להם כשקר20.


877 שאלו לרבי ברוך־מרדכי ליבשיץ:

על הכתוב “ראה הים וינס” דרשו באגדה: “מה ראה? ראה ארונו של יוסף” 21. וקשה: מה הועילו חכמים בדרשתם? לו גם יהי שארונו של יוסף ראה הים, למה נס?

השיב רבי ברוך־מרדכי:

יפה דרשו חכמים. אין ארון של מת בלי מלווים מן ה“חברה קדישא”, והללו גיבורים לשתות ים שלם. וכיוון שהים ראה אותם – מיד נבהל ונס.


878 “חברא קדישא” הזמינה את הירש־ליב בדחן לסעודה של ט"ו כסלו. וכטוב לב המסובים ביין, אמרו לו לבדחן:

רבי הירש־ליב, פתח פיך ויאירו דבריך.

פתח הירש־ליב ואמר:

קושיה חמורה אני מקשה על משה רבינו. למה הטריח לקדוש ברוך-

הוא, שישנה סדרי בראשית ויקרע א הים? היה לו להזמין “חברא קדישא”, שכוחה בגרונה לשתות ים שלם, והיתה שותה את הים כולו. אלא שתי תשובות בדבר. ראשית, “חברא חקידשא” יודעת לשתות ים יין, ולא ים מים. ושנית, קיימא לן: השותה מחזיר כפליים כמה ששתה. הרי, שאילו שתתה “חברא קדישא” את הים, היתה מחזירה שניים במקומו…


879 אחרי חצות־לילה שב הירשל אוסטרופולר לביתו מבוסם כהלכה. דפק בדלת, ומיד נשמעו מבפנים קללותיה של אשתו. היסה אותה הירשל:

מהרי ופתחי: חבית מלאה יין הבאתי.

ירדה האשה ופתחה לו. כיוון שנכנס שאלה:

חבית היין היכן היא?

תפף הירשל בשתי ידיו על בטנו והחזיר:

עיניים לך ולא תראי. הרי היא לפנייך…


880 פעם אחת אמר רבי ברוך להירשל:

תמה אני עליך, הירשל, שאתה שטוף כל־כך בשתייה, שכחת מה שאמרו: “לא תרווי ולא תחטי”22?

החזיר לו הירשל:

רבי, מעיד אני עלי, שמימי לא שתיתי אלא כוס אחת, אלא שתיכף אחרי כוס זו אני נעשה אחר, ומיד שותה גם אותו אחר כוס אחת, ואף הוא נעשה אחר, ואין לדבר סוף.

אמר לו רבי ברוך:

ומה שמם של כל אותם האחרים?

השיב לו הירשל:

בשביל שאני ראשון להם, אף הם כולם נקראים הירשל על שמי…


881 רבי יהודה־אריה מודינה היה אומר:

יש שבעים טעמים, שלא לשתות יין, וטעמו היחידי של היין מכריע את כולם.


882 נפתלי־הרץ אימבר היה אומר:

תמה אני על מסדרי הברכות, שתיקנו לאמר “אשר יצר את האדם בחכמה”. מה חכמה יש ביצירה זו, ששמה אדם? אתה מוצא, שכל

מיני דגן וגם כמה מיני ירקות, ואפילו תפוחי־אדמה, יש להם קצת יי“ש משל עצמם. ואילו אדם – משל עצמו אין לו כלום, וכל טיפת יי”ש הוא זקוק לקנות משל אחרים.


883 ראובן־אשר ברודס חלה. נכנס אצלו רופא ידיד, בדקוֹ ואמר לו:

ידידי, אם חפץ חיים אתה, אין לך תקנה אלא שתדיר עצמך מן היין. בדקתי ומצאתי שלא נשארה לך אלא מחצית אחת של ריאה.

החזיר לו ברודס:

ידידי, מקל־וחומר איני נשמע לך. ומה, כשהיו לי שתי ריאות שלימות לא חסתי עליהן ושתיתי; עכשיו, שאין לי כבר אלא מחצית אחת של ריאה אחת, אחוס עליה ולא אשתה?


884 ברודס חלש והלך לשאול ברופא. בדקו הרופא ואמר לו: קודם־כול, היזהר והיזהר, שלא תשתה שום משקה חריף. בנפשך הוא.

ניענע לו ברודס בראשו והלך לו. כשיצא פגש אחד ממכריו וסיפר לו מה שהזהירו הרופא, ותוך כדי דיבור נכנס למרתף, שמוכרים בו יי"ש, והזמין כוס מלאה. אמר לו מכרו:

קצת בחייך?

החזיר לו ברודס:

שוטה אתה, ידידי. יהא הדבר דומה עליך, כאילו הלכתי לרופא לא היום, אלא מחר.


885 שאל ברודס לאחד, שהיה מומחה לתיקון משקאות:

כיצד מתקינים יי"ש של לענה?

אמר לו המומחה:

ממלאים בקבוק יי“ש חריף ומטילים לתוכו לענה, שייבשוה תחילה. אחר־כך פוקקים את הבקבוק ואין נוגעים בו שבוע שלם, עד שיספוג היי”ש את טעמה של הלענה. אחר־כך…

חכם! – הפסיקו ברודס, – הן זה הדבר, אשר אני שואל: כיצד מניחים בקבוק יי"ש חריף ואין נוגעים בו שבוע שלם?


886 אמר לו מוזג לברודס:

אם לעצתי תשמע, אתה מניח כל המשקאות שבעולם, ואין אתה שותה אלא משקה חדש, שבא לי מן המטרופולין – תמד של דבש, מובחר שבמובחר.

סירב ברודס:

איני מודה בתמד של דבש, ואפילו במובחר שבמובחר.

אמר לו המוזג:

מה טעם יש לך בדבר?

החזיר לו ברודס:

תמד זה, אילו הדבורה מביאה לו את המים, והערל מביא לו את הדבש, אפשר שהייתי מודה בו; עכשיו, שהדבורה מביאה לו את הדבש והערל מביא לו את המים, – מה רשות יש לו ליטול את השם “משקה”?


887 ארבע מידות בשתייה:

שתייה שיש עמה ברכה וגם הצלחה: ישראל, הנכנס אצל מוזג־ישראל ושותה23; שתייה, שיש עמה הצלחה ואין עמה ברכה: גוי הנכנס אצל מוזג־ישראל ושותה24; שתייה שיש עמה ברכה, ואין עמה הצלחה: מוזג־ישראל, השותה משלו25; שתייה, שאין עמה לא ברכה ולא הצלחה: מוזגת ישראלית, השותה משלה26.


888 גויים ישבו בביתו של מוזג יהודי ודנו:

המוזג שלנו מהו – חכם או טיפש?

נענה גוי מן החבורה ואמר:

תדע, שטיפש הוא: יי"ש יש לו ומוכרו לאחרים.

גער בו גוי שני מן החבורה:

חמור, בלום פיך! ישמע ויחכם – ולא ימכור.


889 שאלו למחודד:

השותה טה מתוק וסוכר לו בפיו – על מה הוא נדון?

החזיר המחודד:

על אחד בפה ואחד בלב הוא נדון.


  1. שופטים, יז, 1.  ↩

  2. “ואי נמי בסימנא, כי הא דרבא בר־הונא מחתך ליה אתלת קרנתא”, חולין צה, ב.  ↩

  3. דברים יג, טז.  ↩

  4. שבת קנב, א  ↩

  5. “פתיתים” – מרגליות של בצק (“פארפעל” בלעז). עיין “זכרונות ועד־הלשון העברית ג', ירושלים תרע”ג, עמ' 20.  ↩

  6. עיין א‘ טנדלוי, “שפריכווארטער אונד רעדענסארטען”, סי’ 971; ועי‘ גם איג’ ברנשטין, “שפריכווערטער און רעדענסארטען”, ערך “נאר”, סי' 11, 34, 75.  ↩

  7. “המנהלים” בישיבת־וולוז'ין היו מנהלים רק לפי תוארם; למעשה לא היו אלא שמשים, אמנם ממדריגה קצת גבוהה יותר מזו של סתם־שמשים.  ↩

  8. תנא: כוס אחד יפה לאשה, שניים – ניוול הוא, שלושה – תובעת בפה, ארבעה – אפילו חמור תובעת בשוק", כתובות סה, א.  ↩

  9. בראשית א, כח.  ↩

  10. שם א, כב. – ואם הבדיחה משרה ברכה זו דווקא על הדגים – מי ידון עמה?  ↩

  11. פסחים פו, ב.  ↩

  12. שמות כה, לג.  ↩

  13. מגילה יב, ב.  ↩

  14. תהלים פא, יא.  ↩

  15. במדבר יח, כז.  ↩

  16. ברשית, יג, י.  ↩

  17. בראשית יט, כו.  ↩

  18. אמר המחבר: שמא תאמרו: “לוט” כתיב ו"מלא, היה קודם שתיקן ותיקין? – אין מקשין על הבדיחה.  ↩

  19. “וישקל אברהם לאפרן־חסר וי”ו“, רש”י בראשית כג, טז.  ↩

  20. “שקר אין לו רגלים”, אלפא־ביתא דרבי עקיבא.  ↩

  21. מדרש תהלים, מזמור קי"ד, ועיין גם בראשית רבה פז, י.  ↩

  22. ברכות כט, ב.  ↩

  23. השותה מברך, והמוזג מצליח, שהוא מוכר את יינו.  ↩

  24. המוזג מצליח, שהוא מוכר את יינו, אבל השותה אינו מברך.  ↩

  25. המוזג מברך, אבל אינו מצליח, שהוא עצמו שותה את יינו ואינו מוכרו לאחרים.  ↩

  26. רוב נשים אינן מברכות.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות