[א]    🔗

890 שאלו לחריף:

רופא ובנקאי – מי משניהם חשוב יותר לפני המקום?

השיב החריף:

רופא חשוב יותר לפני המקום. והא ראיה: בעשרת הדברות הקדים

המקום ברוך-הוא “לא-תרצח” ל“לא תגנוב”…

891 חולה ישב לפני רופא, והלה לימדו אורח-חיים:

צריך אתה להיזהר מן ההתרגשות, לסעוד בשעה קבועה, לטייל כל-יום לכל-הפחות שעה אחת, לישון כל-יום לכל-הפחות שעה אחת שינת-צהריים, ולא פחות משמונה שעות בלילה.

תמה החולה:

אדוני דוקטור, אם כך אני עושה – רופא למה לי?

892 שאלה שאל יהודי לרב שבעירו:

רבי, שנינו: עיר שאין בה רופא, אין ישראל רשאי לדור בתוכה¹. ואם כן, כיצד אנו רשאים לדור בעיירתנו שאין בה רופא?

השיב לו הרב:

אנו סומכים על “המומחה” שלנו וחושבים אותו לרופא.

חזר היהודי ושאל:

רבי, תירצת כל יהודי-העיירה, ולא תירצת את “המומחה” שלנו גופו. הן גלוי וידוע לפניו שאיננו רופא, ואם-כן, כיצד רשאי הוא לדור בעיירתנו?

הסביר לו הרב:

אף הוא יש לו על מה שיסמוך. כשם שאנו סומכים עליו, אף-על-פי שאינו יודע כלום בחכמת הרפואה, וחושבים אותו לרופא, כך חוזר הוא וסומך על כל אדם מישראל בעיירתנו, שאינו יודע כלום בחכמת הרפואה, וחושב אותו לרופא.

893 אשה הבקיעה את דלתו של ישעיה הרופא:

רבי ישעיה, הושיעה נא! בני יחידי נפל מעל הסולם הגדול של הגלח…

הניע ישעיה את ראשו ואמר:

אי-אפשר, מה לו לילד מישראל ולסולם הגדול של הגלח?

894 קבלה היתה בידי ישעיה:

כל מיני מחלות של האצטומכה גבינה קשה יפה להן: לעצירות אוכלים את הגבינה כשחודה למטה, ולשלשול – כשגבה למטה.

895 כשמת ישעיה מצאו כתוב בפנקסו:

“מקובלני: קדחת יש לה רק שתי רפואות בדוקות – ושתיהן אינן מועילות”…

896 עוד מצאו כתוב בפנקסו:

"חוֹקן – כוחו יפה לכל המחלות שבעולם. ומקרא מפורש הוא: “עין תחת, שן תחת, יד תחת, רגל תחת, כויה תחת, פצע תחת, חבורה תחת”… ²

897 ועוד מצאו כתוב בפנקסו:

“סגולה לכאב-שיניים: לישב במכנסיים חמים על תנור קר; אם לא יועיל, לא יזיק”…

898 ובעמוד אחרון של פנקסו מצאו כתוב כך:

"עכשיו, שמלאך-המוות עומד לי למראשותי, הגיעה השעה לגלות לכל באי עולם סגולה נפלאה, שקיבלתי מרבי, ורבי מרבו עד תודרוס הרופא. מעשה שהביאו חולה, שחש בשיניו, ונכנס תודרוס הרופא, ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא: “מקובלני: מי שחש בשיניו ילך וימלא פיו מים קרים, וישלשל מכנסיו עד לקרסוליו, ויעלה וישב באחוריים מגולים על תנור לוהט, ולא ירד משם עד שירתיחו המים בפיו”…

899 מפנקסה של קהילה עתיקה:

“קבלה יש בידינו מאבות-אבותינו: מיילדת צריכה שתהיה גיבנת. ואם גיבנת היא מפנים ומאחור – אין למעלה הימנה”…

900 חובש זקן חלה. נכנס אצלו בן-אומנתו לבקרו, ופשט את ידו למשש את דופקו. אמר לו החולה:

בינינו לבין עצמנו רמאות זו למה? אני ואתה הלא יודעים, שדופק לא היה ולא נברא, אלא בדותא הוא…

901 זקן חלה מחלה מסוכנת. בא החובש, גילח לו ראשו, חיקנוֹ, הקיז לו דם – והלך לו.

עשיתי כל מה שהיה בכוחי, – אמר החובש לבני-ביתו של החולה, – והמקום ירחם.

לא היו רגעים מועטים ונפלה הברה בעיר:

פלוני הזקן מת.

נצטער החובש צער גדול ואמר:

חבל! עוד רפואה אחת אני יודע, ושכחתי ולא עשיתי לו, היה לי גם לעקור לו שן – ולא עקרתי…

902 משיחתו של “מומחה”:

אי אתם יודעים, כמה גדולה היא חכמת-הרפואה. לפני ימים מועטים נתפרסם ספר חדש בחכמה זו, ומצאתי בו דבר נפלא. גוסס שאסור לנגוע בו, ואין לו רפואה אלא חוקן, והוא מוטל במיטתו כשאחוריו אל הקיר – מה תקנתו? דק אותו ספר חדש ומצא, שיש להתיק את המיטה מן הקיר…

903 חובש מומחה נכנס אצל חולה, וכשפשט החולה את ידו בשביל להראות דופקו, נרתע החובש לאחוריו:

שׁנית!

שנית? – תמה החולה. – הרי אני כבן-שישים…

ידך מעידה, – אמר החובש. – אדומה היא.

אדומה? – תמה החולה שוב. – מלאכתי בכך: צבּע אני.

נחה דעתו של החובש והחזיר:

אשריך, שצבּע אתה. אילמלא כך – שׁנית היא זו.

904 זקן חלה. בא רופא, נסתכל בו ואמר:

אין רפואה לו. הוא גוסס.

היה שם חובש אחד, העיז פנים בפני הרופא ואמר:

ואני יודע רפואה לו: חוֹקן.

נענה הרופא ואמר:

אני מסכים. אבל דע לך, שתוצאותיה של רפואה יפה זו יוודעו לו כבר בעולם הבא…

905 סנדלר חלה. בא רופא, בדקוֹ ואמר:

טיפוס קשה. חוששני, שאין לו תקנה.

הגיעו הדברים לאזני החולה, התחזק ואמר:

אדוני דוקטור, הואיל וכך אני בעיניך, שמא תתיר לי הנאה אחת קודם מותי? אין לי מאכל יפה מכרוב כּבוּשׁ.

נמלך הרופא בחכמתו ואמר:

מותר לך!

אכל החולה – והבריא. שׂמח הרופא ורשם בפנקסו:

“רפואה בדוקה לטיפוס קשה – כרוב כבוש.”

לימים הוזמן אותו רופא לחולה חייט. בא, בדק ואמר:

טיפוס קשה; רפואתו – כרוב כבוש.

אכל החולה, ולמחר מת. הוציא הרופא פנקסו ורשם מן הצד:

"במה דברים אמורים? סנדלר; חייט – לא…

906 שני רופאים בעיר אחת: זה – רבים משכימים לפתחו, וזה – אין דורש לו. אמר השני לראשון:

למדני נא דרכיך: אולי איבּנה גם אני.

נענה לו הראשון ואמר:

בוא ונלך יחדיו לחולה, שהוזמנתי אליו.

כשנכנסו, הציץ הרופא הראשון אל תוך עיניו של החולה ואמר לו: אכלת תפוחי-זהב שלא מרשותי – והורע לך.

התפלאו החולה ובני-ביתו על חכמתו הגדולה של הרופא ואמרו:

הכל גלוי וידוע לפניו.

כשיצאו הרב והתלמיד, אמר השני לראשון:

מי גילה לך רז זה, שהחולה אכל תפוחי-זהב?

החזיר לו הראשון:

אין לך דבר קל מזה. העיפותי עין אל תחת מיטתו וראיתי הרבה קליפות של תפוחי-זהב.

שמח הרופא התלמיד ואמר לרבו:

יישר כוחך! עכשיו כבר אדע גם אני, כיצד להתהלך עם החולים.

למחר הוזמן לחולה. נכנס, הציץ לתוך עיניו של החולה ואמר לו:

מתחייב אתה בנפשך, שאכלת סוס.

צחק החולה וצחקו בני ביתו:

סוס?!

נבוך הרופא והחזיר:

אלא מהיכן האוכף שתחת מיטתך?

907 סנטוֹר, הרופא הברליני המפורסם, עמד בבית-החולים מוקף תלמידים ולימד אותם פרק ברפואה:

רופא צריך שיהיו לו שתי סגולות טובות: עין בוחנת ונפש יפה. איסטניס אל יהא לו עסק ברפואה. הביטו, רבותי, וראו: הנה חולה שאני צריך לדעת טעם שיתנוֹ, איני חושש – וטועם.

ותוך כדי דיבור רכן, הוציא את העביט מן הארון אשר ליד מיטת החולה, נתן בו אצבעו והחזירה לפיו. מיד קפץ אחד מן התלמידים, ואף הוא עשה כך. גחך סנטור ואמר לו:

חוששני, שלחנם אתה עמל. רופא הגון לא תהיה עד העולם. סגולה אחת טובה יש בך – בעל נפש יפה אתה. אבל עין בוחנת אין לך. אני נתתי את האצבע לתוך העביט, והחזרתי לפי – את האמה. ואילו אתה – לא הבחנת, ואת האצבע נתת לתוך העביט, ואותה החזרת לפיך.

908 סיפרו לו למרקוס הרץ, הרופא והפילוסוף הידוע, על עשיר אחד, שהוא מרבה לקרוא ספרי-רפואה, כדי למצוא רפואה למחלתו. נענה הרץ ואמר:

עכשיו אני יודע, מה תהיה אחריותו. סופו, שטעות-הדפוס תהא מיתתו…

909 אשה קבלה לפני רופא:

חייה אינם חיים. כל גופהּ כואב. אין היא יכולה לא לשבת, לא לשכב ולא לעמוד.

השתתף הרופא בצערה ואמר לה:

חזרתי על כל ספרי-הרפואה, ולא מצאתי לך תקנה אלא שתלכי ותתלי עצמךְ.

910 שאל יהודי לחברו:

כיצד נרפא שיעולך?

השיב הלה:

הלכתי לפלוני הרופא המפורסם ונתן לי סם חריף לשלשול.

תמה הראשון:

מה עניין שלשול לשיעול?

החזיר השני:

אף אני איני יודע, אלא שמאותה שעה ואילך אני מתיירא להשתעל.

911 זקן נכנס אצל רופא.

מה לך? – שאל הרופא.

גנח הזקן:

מעין עצירת-גשמים…

בן כמה אתה? – חזר ושאל הרופא.

כבן שמונים, – השיב הזקן.

רגז הרופא:

ואי אתה בוש להטרידני? דייךָ במה שהמטרת עד עתה…

912 זקן חלה. בא רופא, בדקו ולחש לבני-הבית:

חוששני לו מ“אפיקומן”.

מאפיקומן? – תמהו בני-הבית. – לא חנוכה היום?

הן – החזיר הרופא, – חנוכה היום. אבל הזקן ודאי כבר אכל שמונים אפיקומנים, ואיני יודע דבר מסוכן מזה.

913 אשה באה לפרופסור גוי:

אין לה מנוחה לא ביום ולא בלילה. קיבתה מצערת אותה.

מאימתי? – שאל הפרופסור.

מתשעה-באב ואילך.

כּבדו פניו של הפרופסור:

תשעה-באב. מה זאת?

יום שחרב בית-המקדש וישראל גלו מארצם.

כּבדו פניו של הפרופסור עוד יותר, והוא החזיר:

אני איני יודע רפואה למחלה, שכבר נשתרשה זה אלפיים שנה…

914 הזמינו רופא לחולה. בדקו הרופא, ניער כפיו ואמר:

אין לו תקנה.

לא היו ימים מרובים והחולה הבריא. וכשסיפרו דברים לרופא נענה ואמר:

חזקה, שלא ריפּאוּ אותו כהלכה…

915 אשתו של רופא ילדה. בשבת בא הרופא לבית-הכנסת לשם “מי שברך” ליולדת, וקרא אותו השמש שלישי לתורה.

הקפיד הרב:

שלישי הוא עולה לתורה.

אמר לו הפרנס:

רבי, לחינם אתה מקפיד. אם אמרו: אב ורב – רב קודם, שהוא מביא לחיי עולם הבא³, רב ורופא לא כל-שכן שרופא קודם, שהוא ודאי מביא לחיי עולם-הבא…

916 רבי אייזל חריף חלה, והביאו אליו רופא מפורסם מווילנה. בדקו הרופא ואמר:

אין עצה לנגד חרבו השלופה של מלאך-המוות.

לא היו ימים מועטים ואותו רופא מפורסם פגש את רבי אייזל מתהלך ברחובותיה של וילנה. תחילה תהה, ואחר-כך ניגש לרבי אייזל ואמר לו:

רבי, ברוך המקום, שעשה לך נס והבראת.

החזיר לו רבי אייזל:

בשתיים טעית: לא הבראתי, אלא מתי, ולא לי נעשה נס, אלא לך נעשה נס. ומעשה שהיה כך היה. כשמתי ועליתי לשמים שמעתי גוזרים שם גזירה: “כל הרופאים לגיהנום”, ואף אתה היית בכלל. נכמרו רחמי עליך והעידותי לפני פמליה של מעלה, שאתה אינך רופא כלל, ומיד הוציאו אותך מן הגזירה…

917 רבי אייזל היה אומר:

למה נקרא שמם רופאים? – ללמדך, שהם דומים לרפאים: מה מתים אינם יודעים מאומה, אף הם אינם יודעים מאומה…

918 הוא היה אומר:

למה נקראת הלשון הלטינית לשון מתה? – משום שהרופאים, שותפיו של מלאך-המוות, משתמשים בה.

 

[ב]    🔗

919 כּלב לץ חשׁ בראשו, ומיד הלך לשאול ברופא. אמרו לו:

רבי כלב, שמא תמתין עד מחר ויעבור הכאב מאליו?

החזיר כּלב:

רבותי, אף הרופא בשר-ודם וחפץ חיים.

נטל כלב את הרצפט של הרופא ומיד הלך לאפותיקה להזמין את הרפואה. אמרו לו:

רבי כלב, עד כדי כך אתה מאמין ברפואות?

החזיר כלב:

רבותי, אף האפותיקר בשר-ודם וחפץ חיים.

וכשיצא מן האפותיקה השליך את הבקבוק ושברו באבן.

אמרו לו:

רבי כלב. על ממונך אי אתה חס?

החזיר כלב:

רבותי, אף אני בשר-ודם וחפץ חיים…

920 אשה באה לרופא, ועד שיצא אליה נכנסה בדברים עם אשתו: כמה ילדה? מתי ילדה?

נאנחה אשתו של הרופא:

עקרה היא.

שמעה האשה ומיד קמה ללכת. תמהה אשתו של הרופא ואמרה לה:

למה את הולכת? תיכף יצא הרופא אליך.

החזירה האשה:

אף אני על עסקי בנים באתי, ואם אשתו שלו אין לה תקנה ממנו, מה תקנה תהא לי ממנו?

921 רופא הוזמן לחולה: חום ורגל נפוחה וכואבת. בדק הרופא ואמר:

שושנה.

נענה החולה ואמר:

טועה אתה, אדוני דוקטור. אין זו שושנה.

תמה הרופא:

זו מניין לך?

החזיר החולה:

הקדר כבר לחש עליה פעמיים ולא הועיל…

922 קרתני בא לפרופסור שבכרך לשאול על רגלו החולה, וכשחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק עיקם הפרופסור את חוטמו ואמר:

היה לך לרחוץ תחילה את רגלך המזוהמת!

רגן החולה והחזיר:

אדוני פרופיסור, לשם עצה זו לא הייתי צריך לנסוע אליך. כבר יעץ לי כך גם הרופא שלנו..

[נוסח אחר: נענה החולה והחזיר:

כך יעץ לי גם הרופא שלנו, אלא אמרתי, מוטב שאשמע תחילה, מה תהא עצתו של האדון הפרופיסור.

נוסח שלישי:

וכשחילץ החולה את הנעל ופשט את הפוזמק עיווה הפרופסור את פניו ורקק!

טפו!… דומני, שבכל העולם כולו אין רגל מזוהמת כזו.

נענה החולה ואמר:

האדון הפרופסור טועה. דווקא בביתו יש רגל מזוהמת עוד יותר.

השתאה הפרופסור:

בביתי?

הן בביתו, – החזיר החולה וחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק של רגלו השנייה…]

923 זקן נכנס אצל רופא לשאול על רגלו הכואבת. בדקוֹ הרופא ואמר:

צריך אתה לרחוץ עשר פעמים באמבטי חמה.

צהבו פניו של הזקן:

שמע-מינה, בטוח אתה, אדוני דוקטור, שאחיה עוד עשר שנים…

924 שני חולים באגף-הניתוח. מיטותיהם סמוכות זו לזו ושניהם מחלה אחת להם – רגל כואבת. בבוקר בא הרופא, ניגש לאחד מהם, בודקו וממעך את רגלו. הכאב קשה והחולה צועק בכל כוחו. נגמרה בדיקתו של זה ניפנה הרופא לחולה השני, בודקו וממעך את רגלו – והחולה שותק. לאחר שהרופא רחץ ידיו יצא, אמר החולה הראשון לשכנו, החולה השני:

כמה אני מתקנא בך, שניתן לך כוח לשאת ולסבול יסוּרים כאלה במנוחה.

נענה השני:

לא בכוח הדבר תלוי, אלא בשכל.

תמה הראשון:

מה עניינו של שכל לכאן?

הסביר לו הראשון:

כלום שוטה אני, שאפשוט לו דווקא את הרגל הכואבת? °

925 רופא יושב ליד מיטתו של חולה, בודקו, ממעכו וסח עם עצמו: כך… כך… הכל טוב ויפה… המשחה והתחבושת הועילו… מה שהרגל נפוחה עדיין לא איכפת לי…

נאנח החולה: אדוני דוקטור, אילו רגל זו שלך היא, לא היה איכפת גם לי…

926 ההוא שנכנס אצל רופא-עיניים: ראייתוֹ קצרה והוא זקוק למשקפיים. החולה יודע לקרוא רק עברית. הביא הרופא “סידור” ופתחוֹ לפניו. החולה קורא כהלכה. הרחיק הרופא את “הסידור” קימעה-קימעה – החולה קורא כבתחילה. תמה הרופא:

כלום ראייה קצרה היא זו?

תמה גם החולה:

מה עניינה של ראייה לכאן? שמא ראית מימיך אדם מישראל, שאינו יודע תפילה בעל-פה?

927 אפרים גרידיגר בא לכרך גדול. לאחר שנח יצא ממלונו לשוח ונתעה שלא מדעתו לרחובות רחוקים. פתאום התחילו קטנים דוחקים אותו, וכל מקום שהוא מבקש להיפּנוֹת שוערים ושוטרים מעכבים. נשא עיניו וראה – טבלית של רופא. מיהר ועלה. הכניסו הרופא לחדרו ושאל:

מה לך?

השיב אפרים:

באו מים עד נפש – ואיני יכול…

הכניסו הרופא חדר לפנים מחדר, הגיש לו כלי ואמר:

נסה-נא…

“ניסה” אפרים – ונבקעו מעיינות תהום-רבה…

התפלא הרופא:

למה אמרת, שאין אתה יכול?

החזיר אפרים:

אדוני הרופא, כשמניחים לי – אני יכול…

928 שמריל שניטקבר חלה. בא הרופא ונתן לו סם חריף לפתוח את מעיו. למחר בא הרופא שוב ושאל:

עשה הסם את שליחותו?

הן, – השיב שמריל. – שתי פעמים…

תמה הרופא:

רק שתי פעמים?

הן, – השיב שמריל. – מן הצהריים ועד חצות-לילה, ומחצות-לילה עד הצהריים…

929 קרתני נסע לקרלסבד: זה כמה קיבתו מורדת עליו. משבא לשם הוא נוהג כמנהג המקום: עם בוקר יוצא לשתיית מי-באר, ואחרי השתייה מטייל באכסדרה שלפני בית-המרפא. פעם אחת, בעת טיול, פגע בו אורח חדש ושאל:

שמא אתה יודע, היכן כאן מקומו של החדר הידוע?

עננוּ פניו של זה והחזיר:

איני יודע… זה לי רק ארבעה-עשר יום אני כאן…

930 קטע ממכתבו של יהודי מקרלסבד לאשתו:

“…כל-יום אנו משכימים לקום כאל סליחות, לובשים מלבושי יום-טוב כשמחת-תורה, צמים כתשעה-באב וממהרים אל המים כראש-השנה”…

931 חולה בא לרופא: אוזניו כואבות, ושתיהן פּקוקות לו במוך. הושיבו הרופא על כיסא לפניו, הוציא את המוך מאוזן אחת והציץ לתוכה. אמר לו החולה:

לחינם אתה טורח, אדוני הרופא. לא תוכל לראות כלום: השנייה פּקוקה…

932 זקן בן שבעים בא לרופא: אוזנו השמאלית נתחרשה. בדקה הרופא ואמר:

איני רואה תקנה לה: זיקנה קפצה עליה.

כעס הזקן:

הבל-הבלים! כלום זו זקנה מן הימנית?

933 זקן בא לרופא לשאול על מיחושיו. בדקו הרופא ואמר:

אל תדאג, סבא. במיחושים כאלו יכול אתה להגיע גם לשבעים. גיחך הזקן. אמר לו הרופא:

גיחוך זה על שום מה?

השיב הזקן:

על שום שחכמת-הרפואה שלך כולה שקר.

תהא הרופא:

מניין לך?

החזיר הזקן:

הרי כבר הגעתי לשבעים וחמש…

934 ברכבת היוצאת מווארשה לווילנה נוסעים בתא אחד זקן אחד וצעיר אחד, וכיוון שהרכבת מנגיעה לתחנה, מיד קופץ הזקן ורץ לקופה, קונה כרטיס עד לתחנה הסמוכה ושב לרכבת עייף ויגע, וכך הוא עושה בכל תחנה ותחנה. ראה הצעיר כמה ריצות אלו מוגיעות את הזקן, ואמר לו:

לאן אתה נוסע?

לווילנה אני נוסע, – השיב הזקן.

תמה הצעיר:

אם-כן, למה אתה טורח טרחות אלו לחינם? מוטב, שתקנה מלכתחילה כרטיס עד לשם.

הסביר לו זקן:

חולה אני, והפרופסור בווארשה אמר לי בפירוש, שאין לי תקנה. כל רגע ורגע, אמר, עלול אני למות. והואיל וכך, למה זה אקנה כרטיס עד לווילנה ואוציא ממוני לחינם?

935 גדוּלה רוטשילד חלתה. בדקה הרופא ולא מצאה אלא חולשה מחמת זיקנה, ואמר לה:

גברתי, אין בידי להצעירך.

החזירה לו גדוּלה:

אדרבה, אדוני הרופא; אני מבקשת שתזקינני.

936 זקן נכנס אצל רופא מפורסם.

מהר והתפשט! – קרא אליו הרופא – אין לי פנאי.

אבל… – התחיל הזקן מסרב.

אל תרבה שיחה! – הפסיקו הרופא. – אתה רואה: רבים ניצבים עלי.

נכנע הזקן והתפשט. בדקו הרופא ואמר:

איני יודע, למה באת אלי… בריא אתה.

גימגם הזקן והחזיר:

יסלח נא מעלתו… שמש בית-הכנסת אני… בדבר “העליות” של “ימים נוראים” באתי…

937 חולה נכנס אצל רופא.

מה לך? – שאל הרופא.

השיב החולה:

כל אימת שאני פושט ידי ומרים כּתפי למעלה, אני חש בחזי.

אמר לו הרופא:

אם-כן, למה אתה עושה כך?

החזיר לו החולה.

אדרבה, ילמדני אדוני הדוקטור, כיצד לובשים בגד כשאין עושים כך?

938 שניים נכנסו לרופא. אחד מהם נאנח. אמר לו הרופא:

מה לך?

השיב הנאנח:

לא אני הוא החולה; חברי זה הוא החולה.

תמה הרופא:

אם-כן, על מה אתה נאנח?

השיב הנאנח:

אין בכך כלום… זוהי סתם אנחה יהודית…

939 אשה נכנסה אצל רופא, נאנחת וגונחת.

מה לך – שאל הרופא.

גנחה אחת ושתיים והחזירה:

אדוני דוקטור, רע ומר לי. ידי מרתתות, רגלי כושלות, ראשי סחרחר, לבי כואב, גרוני ניחר – וגם אני עצמי חולה.

940 חולה בא לרופא-שיניים: שן רעועה לו בפיו, וכל הלילה לא נתנה דומי לו. בדק הרופא את השן ואמר:

אין לה תקנה אלא עקירה.

לא אתן! – נהם החולה וקפץ פיו.

נטל הרופא מחט ודקרו באותו מקום, שהרגליים יוצאות משם. צעק החולה מחמת כאב ופער את פיו. מיד צבת הרופא את השן ועקרה במחת אחת. גנח החולה מתוך טבורו ואמר:

מעולם לא עלה על דעתי, שיש לה לשן שורשים עמוקים עד לשם…

941 רופא צעיר קבע טבלית בדלתו:“לעניים בחינם”. בו ביום עברה אשה על ביתו, נסתכלה במה שכתוב בטבלית ונכנסה. שמח הרופא, שחולה באה אליו, הכניסהּ לחדרו ושאל:

מה כואב לך?

לא-כלום, – השיבה האשה.

תמה הרופא:

אם כן, למה זה באת אלי?

החזירה האשה:

אם בחינם מה איכפת לי? שמא יבדוק האדון הדוקטור וימצא איזו מחלה.

942 נתפנה כיסא-הרבנות בעיר וניצחו הנאורים והושיבו עליו רב-דוקטור. שמעה אשה בעלת-מיחושים, שמשבחים ומפארים את הרב-הדוקטור, והלכה אליו לבקש רפואה למיחושיה. אמר לה הרב-הדוקטור: לא דוקטור לרפואה אני, אלא דוקטור לפילוסופיה.

זקפה בו האשה עיניים תמוהות ושאלה:

פילוסופיה? מה מיחוש הוא זה?

943 יהודי חולה נפטר מן הפרופסור שבדקו והניח על השולחן שני רובלים שכר-ביקור. אמר לו הפרופסור:

איני נוטל פחות מחמישה.

השתעל היהודי לתוך ידו והחזיר:

ולי אמרו, ששכרך שלושה…

[נוסח אחר:

השתעל היהודי לתוך ידו והחזיר:

אין לי.

כּעס הפרופסור:

אם אין לך, היה לך לפנות לרופא אחר, בשביל שיעלה לך הביקור בזול.

הקפיד היהודי:

מה פירוש בזול? אין דבר שייקר לי לצורכי-בריאותי.]

944 יהודי בא לפרופסור ושאל את המשרת:

כמה מקבל אדון הפרופסור שכר-ביקור?

אמר לו המשרת:

ביקור ראשון כך וכך, מכאן ואילך – חצי.

וכשהגיע תורו של היהודי, נכנס אל הפרופסור ואמר:

אדוני הפרופסור, הרי זה ביקור ראשון, ומחר אבוא לביקור שני, והלך לו.

[נוסח אחר:

אדוני הפרופסור, הרי זה ביקור ראשון, ובסוף השבוע אבוא לביקור שני.

החזיר לו הפרופסור:

לחינם תטרח ותבוא שנית. דייך שתחזור ותקח את הרפואה של ביקור ראשון.]

945 פטר אלטנברג חש בלבו והלך לרופא. בדקו הרופא ושאל: מה אתה שותה?

השיב אלטנברג: יין-אוֹפּוֹרטוֹ שני בקבוקים ליום: בין בקבוק לבקבוק – בירה.

מעשן?

סיגרות וסיגריות לסירוגין, משעת-קימה עד שעת-שכיבה: פעמים גם כל הלילה.

קימט הרופא את מצחו, כּח ואמר:

לא נעים הדבר, אבל אין עצה: אתה צריך להדיר עצמך גם מן השתייה וגם מן העישון.

חבש אלטנברג את כובעו וקם ללכת. עיכבו הרופא:

חמישה זהובים שכר-ביקור.

היפנה אלטנברג ראשו אליו והחזיר:

טועה אתה אדוני הדוקטור; אין דעתי כלל לציית לך.

946 יהודי נכנס אצל רופא. אמר לו הרופא;

מימיך טעונים בדיקה.

למחר הביא היהודי לגין מלא.

גיחך הרופא:

תיתי לך, שלא הבאת גיגית.

חייך היהודי ולא אמר כלום.

עשה הרופא מה שעשה, בחן ובדק ואמר:

לא מצאתי שום דבר רע… בריא ושלם אתה.

פרץ היהודי לביתו וקרא:

שרה אשתי, שישי ושמחי! גם אני, גם את וגם ילדינו – כולנו, ברוך-השם, בריאים ושלמים…

947 יהודי חש בכליותיו והלך לרופא. אמר לו הרופא:

מימיך טעונים בדיקה. לך והבא אותם לפלוני בן-פלוני, שהוא מומחה לבדיקה זו.

הלך היהודי והביא. בדק המומחה ודרש רובל שכר-בדיקה.

התרעם היהודי:

הא כיצד? החומר שלי, ורובל שלם…

948 בנו היונק של מלמד חלה. בא הרופא, בדק את הילד וביקש לראות גם חיתוליו… הסמיקה האם:

מתביישת היא לפרוש דבר מגונה כזה לפני האדון הרופא.

גער בה בעלה:

שטיא! מה בושה יש כאן? לחמו הוא זה…

949 ילדה של אשה חסידה חלה במחלת השלשול, ומיהרה האשה אל הצדיק שבעיירה. ציווה הצדיק לאמר תהילים – והילד הבריא. לימים שוב חלה הילד – במחלת העצירות. שוב מיהרה האישה אל הצדיק, ושוב ציווה הצדיק לאמר תהילים. תלתה בו האישה עינים דומעות ונאנחה:

רבי, הלא תהילים מעציר!…

950 אשה נכנסה לחדרו של צדיק וכולה שטופת דמעות:

ילד זקוניה חולה זה שלושה ימים.

בּירכהּ הצדיק ואמר לה:

לכי לביתך בשלום ומן השמים ירחמו.

לא זזה האשה ממקומה והוסיפה לבכות. אמר לה הצדיק:

לא שמעת מה שאמרתי לך? מן השמים ירחמו.

התייפחה האשה והחזירה:

רבי, הילד מסוכן… אסכרה חונקתו… כיצד אפשר לסמוך על רחמי שמים?…

951 ילד חלה ובאו דודות זקנות לבקרו ולייעץ עצות טובות.

צריך לקרוא מיד את הרופא הזקן, – אמרה דודה אחת. – פרופיסור הוא ממש.

צריך לקרוא מיד את הקדר, – יעצרה דודה שניה. – אין כמותו מומחה לתחלואי-ילדים.

צריך “לקרוע קברים” ולאמר תהילים, – נענתה ואמרה דודה שלישית. – היושב בשמים הוא הטוב שבקדרים…