א    🔗

אגדה עתיקה אשר בתלמוד יסודה, תגיד לנו כי נמצאו בעמנו בכל דור ודור צדיקים נסתרים, ל"ו במספר, אשר יסתרו בדרכיהם ובמעשיהם מלפני הרואים לעינים וכל אדם יחזה בם אנשים פשוטים: עובדים, עושי מלאכות שפלות, או מרדפי ריקים, – והמה בסתר צדיקים יסודי עולם, מוסדותיו הם יסכלו ובחבורתם לכל הדור שלום. – אם נמצאו “נסתרים” כאלה גם בדורותינו ואיפה הם וכמה מספרם – אינני יודע, כי לא באתי בסוד יודעי חן ושערי שמים לא נפתחו לפני. אך זאת ידעתי, כי יש לנו נסתרים אחרים רבים מאד מן המספר ההוא, ואולם אלה לא יעמידו ארץ במעשיהם ובכחם הצפון, כי גם המה להם לא יעמדו ולא יתעודדו ולא ימצאו עת ומקום לדברי חפץ. הנסתרים האלה הגלויים לכל עין בוחנת, הם בעלי הכשרון אשר בנו האובדים בענים הם וכשרונותיהם עמם.

אם יהיה בישראל איש רוח וכשרון אשר לא עמלו בו ולא גדלוהו ויצמח מתחתיו ויהי לציר, למנגן, ליוצר פסל או לאמן בכל מלאכת מחשבת, ישיחו בו רבים, יגידו תהלתו בשערים ויענדו עטרות לו, – ישמח כל העם כשמוח אשה עקרה בתת לה ה' פרי בטן. על הכשרונות הרבים האובדים בענים או בעני העם אשר על ברכיו, לא ידבר איש ולא יתוכח, לא נשמח ולא נתאבל, כי מי יִפן לאשר עֲדֶן לא היה, מי ישים לב לזרע זרוע כי נשחת במעבה האדמה ולא צמח ולא עלה נצה? ומה כל עם ישראל אם לא בעל כשרון כביר מימי ילדותו אשר עלו כשרונותיו בתהו, נער מתענה תחת ידי אם חורגת הרודה בו תמיד ומונעת מפיו אכל, מגוו משכב וכסות ומכף רגלו מנוח, ואת ספריו אשר הוא הוגה בהם בסתר, בעת אשר הנערים חבריו משחקים ומתהוללים ומכים איש את אחיו, תגזול ממנו ותשרפם פעם בפעם, – ומי ישים לב לכשרונות נער כזה אשר לא יכלו להתפתח מעֹצר רעה ויגון או מחֹסר לחם!

רק בעלי הכשרון המעטים אשר נודע כחם יהיו לנו למלה ונשוב נתפלא בם; אך באמת לא אלה יפליאונו: הן זה משפט הרוח לפרוץ עליו פרץ, לפַתח מסגרותיו ולהֵראות החוצה. הרוח הצפון בבעלי הכשרון, החֵפץ לעשות גדולות, לא יניח להם לחבוק את ידיהם, הם יתאוששו, יחתרו ויאבקו עם קשי יומם עד עשותם כל אשר בכחם. ואולם הרוח הנכלא ולא יצא לפעולות אדם, הוא יעורר בקרבנו מחשבות עצב ותמהון, לו יהמה לבנו עלינו לחקור ולדרוש על אודותיו: מה רבו המכשולים ומה קשתה יד הזמן עד אשר הכריעה תחתיה את הרוח השואף אל על ותכבשהו ותחבשהו בטמון!

ומי ימנה מספר לנדחינו, הם האנשים מזרע ישראל אשר כשרונם לא עלה בתהו, כי אם הוציא פרי תפארת – לאחרים ולא לנו. גם אם נסב עינינו מכל מעשה וכשרון בחכמה ובמלאכת מחשבת ונשים רק אל הספרות פנינו, מה נחזה בשולמית? ומה דמות נערוך עמנו לעמת העמים האחרים?! הנה הדאנים, הרומנים, הסרבים וכל העמים הקטנים, אשר גם הם גם השכלתם וספרותם תמול המה עלי ארץ, הקימו מבניהם סופרים ומשוררים גדולים, אשר שמם מהֻלל מחוץ לגבולות ארצם ופרי רוחם נקראים ומתֻרגמנים בלשונות אירופה. ואנחנו, הה! בושנו כי דלונו מאד, ולולא הסתירו הכל פנים ממנו בשנאתם ובבזותם אותנו, ולולא הסבו רבים מקרבנו עיני הקהל מנגדנו בקראם תמיד כל היום: לא עם, כי אם עדה דתית אנחנו, כי עתה היה בשתנו משנה… מה כל ספרותנו החדשה, גדוליה וסגולותיה כי אם מתי מספר סופרים ומשוררים אנשי מופת בדור האחרון ובדור הזה, וכן התמו. אך האמנם לא קמו בישראל אנשי רוח כאלה וכאלה הרבה יתר מאד? שאלו נא בגויים ודרשו לספרות הגרמנים, הצרפתים, הרוסים, הרומנים וכל העמים הקטנים עם הגדולים, אשר יהודים יושבים בקרבם, מצאתם אבני נזר מתנוססות באש כל פנה לכבוד ולתפארת לספרות העם ההוא, והאבנים ­ לבני ישראל הנה. לולא התפרד רוח ישראל לכמה ניצוצות, לולא היה שביב אשנו לאור גוים, כי עתה היה לנו, לספרותנו, ברנה, הינה אוירבך ואחרים רבים מאד; כי עתה עשרנו עשר רב ותגדל ספרותנו החדשה מספרות כל העמים הנאורים; כי עתה היו לנו גם רב העומדים בראש הספרות העתית אירופית ומפלסים נתיב לדעת הקהל הקתולית, הפרוטסטנטית וגם… האנטישמית.

מלבד נדחינו אלה, הנותנים את מתקם ואת תנובתם הטובה לזרים, יש לנו עוד נדחים אחרים קרובים אלינו מאלה, אך נדחים יֵחשבו אף הם: הלא המה העובדים את עבודתם על שדה ישראל בלשון עם ועם, ופניהם – חצים אל מול בני עמם חצים אל מול העמים האחרים.

קטן יעקב ודל, מעט הוא מכל העמים, אך ספרותנו מאז היותה גדולה ורחבה מאד, כי מעולם היתה תורתו שעשועיו ועשות ספרים – מלאכתו ומעשהו. דמיונו ככוכב שבט אשר הוא קטן למראה וסרח־אור גדול מאד יוצא ממנו ומאיר נתיב אחריו בכל אשר יתהלך. קרן האורה הזאת התחלקה תמיד לכמה ניצוצות ותצא להתהלך בארץ בלבוש לשונות העמים, אשר התהלכו היהודים בתוכם בכל מסעיהם ונדודיהם: אלה כתבו את ספריהם עברית ואלה – יונית, ערבית, ספרדית ובלשון עם ועם, ותהי רוח היהודים אשר בארץ האחת זרה לאחיהם אשר בארץ האחרת ורֻבי תורתם כמו זר נחשבו להם, ומלבד שארית הפליטה אשר הצילו המעתיקים בדורות ההם בהביאם את פרי חכמת חכמינו אל מחנה ישראל פנימה, אבד הנשאר והנותר או התגלגל תחת שואה בבתי אוצרות הספרים כפנינים בקרקע הים עד היום הזה ועין לא תשורנו.

גם בעת החדשה נפלגה ספרותנו לאגפיה לפי רֹב הלשונות אשר בהן יכתבו בו חכמינו בארץ ארץ, ופריה לא יהיה לכל העם. חכמת ישראל שבה לפרוח בגליציה ובגרמניה לפני דור אחד או שנים ותעש פרי טוב ונחמד להשכיל, – אך על מי מכל העם נגלתה ועל מי האיר אורה? איה פרי מחשבות חכמינו הכתובים גרמנית וכל אשר אצרו בספרי־העתים לחכמת ישראל, אשר הוציאו צונץ‘, פירשט, גיגר, פרנקל ואחרים? גם כל הטוב אשר בספרי־העתים לחכמת ישראל היוצאים עתה בפריז, בלונדון ובברלין – מי ישורנו? הראשונים אבדו מתוך הקהל בחדול ספרי־העתים לצאת; במקרה זה יקרה גם את פרי רוח החכמים מונק, דרנבורג, איזידור לאֶב, ברלינר, הופמן וכו’, כי בימים הבאים ישָׁכח הכל, אחרי אשר גם עתה לא רבים בתוכנו אשר קראו את דבריהם בכתבם ובלשונם.

והנה לנו עתה שתי מחנות נפרדות אשה מרעותה: האחת ברוסיה, מקום שם נטתה לה התורה והספרות העברית המחֻדשה אהל בל יצען, והשנית גרמניה בארצות המערב, ששם אין לדעת התלמוד והלשון נפרצת, אך לעמת זה יש לנו שם חכמים מעמיקים חֵקר חכמת ישראל ומוצאים בספרותנו העתיקה, הנודעת להם רק מעט, מאה שערים, כמשפט האורח המיטיב לראות מן האזרח; תחת אשר אחינו ברוסיה יודעים את התורה אך לא חקרו ולא דרשו ולא יתאמצו לגלות מצפוניה ולחצוב הרריה פנינים לחכמת ישראל. לוּ יכתבו חכמינו בארצות המערב את דבריהם עברית! אבל המה רֻבם לא יאהבו את שפתנו וגם קצרה ידם להביע בה מעלות רוחם ברחבה כאשר בלשון ארצם; ואף גם זאת, כי ישאו עיניהם מרחוק ויבקשו להראות העמים השרים את כבוד עשרֵנו ותפארתנו למען יֵדעו את אשר בָּנו ולא ימנעונו כבוד, או להראות לעיני הגוים צדקֵנו במופתים מדברי הימים ולהוכיח כי אויבינו בנכליהם וברעותיהם הטו אותנו מדרכי ישׁר ללכת ארחות עקלקלות. וכזאת וכזאת היתה גם לחכמינו בדורות הראשונים, כי מעולם שאלו בישראל “מה יאמרו הגוים?”, כמשפט האיש הנע והנד בקרב זרים אשר יבקש להראותם את טובו למצא בעיניהם חן וכבוד. על כן התערבו חכמינו ומשכילינו תמיד בעמים, ועל כן עלו בפרצות ודחקו ונכנסו במקומות אשר לא בקשום ואשר היתה אחריתם שם רעה, – ועל כן רֻששנו מבית בעת אשר התעשרנו מחוץ. הָיִינו כאיש המתהדר בכבוד עשרו ועושה את כל אשר בכחו ויותר מכחו להתראות לפני האחרים. בגלל פזרונו יבוֹאֶנו חֶסר לא יִשָׁאר לו מאומה לעת זקנתו ולא לאחריתו.

ובכל זאת הן לא נזכה בעיני שכנינו בכל הטוב אשר נשים נגד עיניהם בכל דור ודור. למִן מַנֶתּוֹ המצרי ועד הסופרים היונים והרומים ועד איזנמנגר והבאים אחריו, יחַפאו על תורת ישראל ועל ספרותנו דברי בלע וישימו להן עלילות דברים אשר לא הטהרנו מהן עד היום הזה; כי מן העמים אין יודע ואין דורש שפתנו וספרותנו במקורן ולנו לא יאמינו ובפעלינו לא יבטחו. ולו הוקירו בני ישראל את סגולתם, לו שמרו את עשרם להם ולבניהם אחריהם ולא הוקיעו אותו החוצה לעיני העמים, לא התכבדו ויעשו רק לביתם ולא כתבו בימי קדם ובימי הבינים רֻבי תורתם וחכמתם בכל לשונות הגויים – מי יודע אם לא באו חכמי העמים לשקוד על דלתותם, אם לא שוטטו רבים על מעינות ישראל, כאשר עשו אחדים מחכמי הנוצרים בתקופת “התחיה” כאשר עושים חכמי אירופה היום גם לעמים הקטנים והנקלים, כעם הצוענים, אשר העמיקו חכמים לחקור בספרותם, בשיחותיהם בכל קניני הרוח אשר להם, – ותֶּרב הדעת בחכמת ישראל, בספרותו ובלשונו בקרב הגוים, גם צדקתנו כאור יצאה, בדברים רבים אשר יעלילו עלינו, על פי עדים נאמנים, נכרים משיחים לפי תמם. ועתה אין דורש לישראל ולספרותנו אחרי אשר חכמיו יוציאו את אשר בה החוצה: הרוכל הסובב על פתחי הקונים וסחורתו בידו, לא יבא איש אליו ולא ידרוש לְשִׁכְנו, גם סחורתו בזויה.

אחד היה רייכלין הנוצרי יודע שפת ישראל וספרותו, ויגן על התלמוד מפני פפרקורן ומפני עדת הנזירים הדומיניקנים – ויוכל להם ויסתום פיות משטינינו ומקטרגינו; ועתה הנה רבני ישראל בגרמניה מוציאים ספרים וחוברות לעשרות שנה שנה להוכיח צדקת התלמוד ולהגן עליו מפני תנואות צורריו החדשים – ולא יועילו ולא יצילו ועַוְלה לא קפצה פיה. – בימי המאה הי“ז והי”ח למסה“נ הוחל לכתוב דברי ימי היהודים – ספרים מיוחדים או בספרי מליצי ישׁר המדברים עליהם טובות – להודיע את כבוד ישראל בגוים, והכותבים – אנשים מחכמי הגוים (בַנֵז' ואחריו גריגואר, הכהנים הצרפתים, דוהם רֵעַ בן־מנחם, ואחרים), ולא ארכו הימים ויחלו לתת משפטי־אזרח ליהודים בצרפת אחרי כן גם בארצות אחרות; ובמאה הי”ט כתבו חכמי ישראל מן יוסט ועד גרץ את דברי ימי היהודים ושאר הסעיפים לחכמת ישראל בלשונות העמים, כתבו וירבו חזון ויפרשו את אֶדר היקר אשר יָקַרְנו מעלינו לעיני כֹל – העבים שבו אחרי הגשם, כבוד ישראל הולך ודל בגוים ואיבת עולם נעורה משנתה ותולד את נגע האנטישמיות! – עתה גם ראשי המדברים באגודות לחכמת ישראל ולחֵקר דברי ימיו לא עוד ישאו נפשם להרים קרן עמם בעבודתם ולתת לו חן וכבוד בעיני הגוים, – מחפצם זה כבר נואשו, – כי אם להשיב את הבנים הנדחים אל אמם העזובה, לתת את היהדות בלב בניה בטרם ירחקו ממנה עד מעֵבר לגבול; ובכל זאת עודם מוסיפים לכתוב את דבריהם בגרמנית, צרפתית, אנגלית כקדם ולא עברית, כי שפתנו כבר אבדה ונכרתה בפי שארית ישראל יושבי הארצות ההן ומלבם.

זכור נזכור את כל החכמים והסופרים והמשוררים הגדולים אשר קמו מזרע ישראל בארצות המערב – ותשוח עלינו נפשנו ונוָאש, זכור נזכור ונאנח מרה כנאנח על דבר האבד – ונסב עינינו ולבנו מנגדם. רק בארצות המזרח מקום מושב אבן ישראל, ששם מצבתו נטועה במקום נאמן, אשר גם בשלכת לא תמעט ולא תִתֹּם ולא תמיש מעשות פרי, ונתיבות עולם גדרו בעדם לבלתי בוא בשכניהם להיות לאחדים, – מקום אשר רבו האובדים על הנדחים, – שם יש אחרית ותקוה לראות את נצח ישראל עושה חיל ואת ספרותנו מתפתחת ונותנת פרי תֹאר. “במים רבים ישרצו כל הדגים למיניהם” ובאשר שם קהל גדול מישראל שם יוָלדו בעלי כשרון רבים, על כן יאמר על בני עניים “שמהם תצא תורה”, כי הם הרבים. אם נתנה לנו היהדות בגרמניה הַינה אחד ובֶרנה אחד, עברים לתולדותם וגרמנים לפרי רוחם, הלא יתנו לנו חמשה או ששה מליוני נפש יהודים אנשי רוח וכשרון כאלה וכאלה – אם האנשים אשר יש לאל ידם ישימו לבם לכשורונות האובדים וההולכים תמס בעמל החיים, אם בכח נדיבי עם יתלכדו שביבי רוח אלהים באדם, המפֻוזרים כה וכה, להיות לאור גדול בישראל בטרם ידעך נֵרם.

כי הנה בכל עם ובכל דור לא היו ימים טובים למדע ולספרות כי אם בקום להם עוזרים ומגנים רַבי אונים ורבי עלילה, בהיות מושלים או הנדיבים אילי הכסף לכרוב סוכך למחזיקים בם. מי הפריח את הספרות, את השירה ואת המליצה ברומא בימי הקיסר אוגוסט ויקם סופרים ומשוררים כהוֹרֵץ, וירג’יל, אוביד וחבריהם, אשר נתנו מהודם על מלכם ועל דורם ועל עיר מולדתם העקֻבּה מדם? לא שבויי היונים, אשר היו בדומה למורים לבני אצילים, כי אם הקיסר ואיש ימינו מֵצֶן, אשר היו שמש ומגן לסופרים ולספרות (על כן אמר אחד המליצים הצרפתים: "Un Auguste peut créer beaucoup de Virgiles ). ומי יצר באיטליה בקץ ימי הבינים את התחיה למדעים, לספרות היפה ולמלאכת מחשבת? לא פליטי היונים אשר נמלטו שמה מקונסטנטינופל מפני חרב הטורקים, כי אם מושלי הארץ והאפיפיור ליאון העשירי, בכל ימי הבינים הלכו העמים הנוצרים בחֹשך לחכמה ולספרות לא היה כל זכר בתוכם, גם הכתב והמכתב היה חזון יקר בימים ההם, כי הכהנים הקתולים משלו ממשל רב ברוח בני אדם, ועיניהם היו רק לאמונה ולשלטון ולא למדע ולספרות, המושלים האדירים רדו על ידיהם. מלכי הערבים ושריהם, אשר היתה רוח אחרת אִתּם, אשר כוננו בתי ספר ובתי מדרש לחכמה בכל ארצות ממשלת ידם ויתנו עזרם ומשענתם לכל אנשי רוח וכשרון, הפכו את עמם הפרוע לעם חכם ונבון, לעם הספר והשירה, ויבראו סופרים ומשוררים ושפה וספרות אשר היו לנס עמים דורות רבים. באחרית ימי הבינים קמו באיטליה מלכי בית מֶדִיצִי הנסיכים לבית אֶסְטִי למחזיק ולמעוז לחכמים ולסופרים; בצרפת – המלך פרנץ הראשון ואחריו השר רִישלִיֵי והמלך לודויג הי“ד; באנגליה – המלכה אלישבע והשר קרוֹמוֶל, כל אלה בחרו ויקָרבו, איש במקומו ובזמנו, כל אנשי רוח וכל הנותנים חילם למדע, לשירה ולחקר הלשון וַיִטָעוּם בחצריהם ובטירותם ויתנו להם כח לעשות חיל, – והנה נעשתה חדשה בארצות האלה: האיטלקים ואחריהם הצרפתים והאנגלים התנערו התעוררו משׁנַת ימי הבינים, חכמים, סופרים ומשוררים אנשי שם קמו ויעירו שחר ויאמרו: יהי אור, ויהי אור. הגרמנים, אשר מצאו את מלאכת הדפוס במאה הט”ו, עמדו לא עשו חיל ולא הקימו סופרים ומשוררים גדולים עד חצי המאה הי“ח, עד ימי מנדלזון, לסינג וקלופשטוק; כי לא שמו מלכיהם ונסיכיהם לב לשפתם ולא תמכו ביד סופרים אשר קמו בעמם, גם בחצרותם ובמסִבם דברו שפות אחרות וביחוד שפת צרפת, אשר שפכה את רוחה על כל אירופה מימי לודויג הי”ד. – ככל החזיון הזה נראה גם בעמֵנו משנות קדם ועד היום: חזקיהו מלך יהודה מִלא ידי אנשים סופרים להעתיק תורת פי החכמים הקדמונים להפיצם בעם (משלי כ"ה) – ויבקשו בכל הארץ מדן ועד באר שבע אנשים אשר לא ידעו ספר ולא נמצאו (סנהדרין צ"ד:). מימי הנשיא ר' חסדאי בן שפרוט והשר ר' שמואל הנגיד היו שרי ישראל ונדיביו בספרד תמיד למחזיק ולמעוז לסופרים ולמשוררים, ויהי ביתם וכיסם פתוח לפניהם לרוָחה; על כן הגיע בארץ הזאת תור הזהב לשירה העברית ולספרותה, אשר לא היה כמהו מיום נחתם חזון בישראל. אחרי גלות ספרד היו גדולי ישראל ואציליהם בגרמניה, באיטליה ובפולין, כל אשר גִדלוֹ המלך וכל אשר עלה להיות בעל בעמו, למשען ולמסעד למרביצי תורה בישראל, ויזילו זהב מכיס להדפסת ספרי התלמוד וספרים אחרים מספרות ישראל, להפיצם בעם, ולולא נדיבינו ההם כבר נשתכחה תורה מישראל בצוק העתים.

ב    🔗

אם בכל עת היה עלינו לשום לב לבעלי כשרון אשר בנו לבל יֹאבדו בענים, או לבל ידח ממנו נדח, הנה עתה נחוץ הדבר הזה הרבה יותר מאד. הן בכל ימי הבינים היה ישראל למופת לעמי אירופה בהשכלה ובדעת בכל כשרון. חכמיו ומשכיליו הזהירו בכל הלילה הארוך ההוא ככוכבים מתוך הענן והחשך, ממנו יצאו רופאים מהֻללים, חכמי מדינה חרוצים, חכמים אנשי שם בדעת הכוכבים, בכתב הארץ, בחכמת הטבע, בפילוסופיה, בספרות ובשירה. בימי ממשלת הערבים בספרד במאה הי“א היה ליהודים בית־מדרש כללי (אוניברסיטה) בקורדובה ואחד בטולידה, אשר למדו בו כל החכמות והמדעים; רבים מחכמי ישראל היו מורים בבתי המדרש אשר לערבים; גם בבתי־המדרש לנוצרים, אשר נפתחו ברשיון האפיפיורים במחצית השניה למאה הי”ד ובמאה הט"ו באיטליה, בגרמניה ובספרד, היו חכמי ישראל למורים (ומהם אשר היו גם ראשי ישיבות בעדתם). ועתה כי מלאה הארץ דעה והשכל, היינו אנחנו היהודים כעץ יבש ולא נודע כחנו! אמנם אנחנו יודעים כי לא כן הוא, כי לא נופלים אנחנו מבני יפת לחכמה ולכשרון, כי בעלי הכשרון אשר בנו יאבדו בענים, או ירבו בבָּר, יצאו ולא שבו למו, אך מה תושיענו הדעת הזאת עתה? לפנים בעוד היות תורת ההומניסטים שלטת בקרב העמים וכל בני האדם נחשבו כמשפחה אחת גדולה, בנים לאל עליון, היינו כלנו אחים נאמנים העובדים יחד בנחלת אבות ואיש לא ידע חלקו ומתכֹּנת עבודתו. אך עתה אחרי אשר חלפה תורת האהבה והאחוה בין עם לעם ותחתיה באה תורת הלאומיות להפריד בני אדם למשפחותם ולמוצאיהם, אחרי אשר התפרדו האחים הנאהבים והנעימים ויהיו עוינים איש את אחיו והנם קוראים בלי חָשָׂךְ: איש לחלקו ולנחלתו, – עתה באה העת גם לנו לשקוד ולשמור על חלקתנו ועל תבואתה, ולא לפזר זרענו על כל גבולות למען ספות פריו על נחלת אחרים ומכבודנו ומנחלתנו יִגָרַע.

עלינו איפוא לשוות את השאלה הזאת לנגדנו תמיד: מה נעשה לאחינו האובדים בארצות המזרח, והנדחים, בארצות המערב? ועל אלופינו וגדולינו שוכני מרומים, אשר טובם בידם ואהבת עמם בלבם – לענות עליה ולתת לה פתרונים בדרך החנוך.

בתי הספר ובתי המדרש לחכמה יהיו לנו למַצרֵף ולכור; בבתי הספר יתגלו בעלי העשרון אשר בנו, ובבתי המדרש פלסו להם אורח על פי נטות רוחם. אך לדבר הזה נחוץ כי ירבו בתי הספר העברים בכל המקומות אשר יש שם קהל גדול מישראל; כי רוח היהדות־הלאומית ורוח ההשכלה הכללית יחדו תשימינה משטרן בתוכם, למען ימצאו בהם האבות והבנים את אשר הם מבקשים בבתי הספר וגם את אשר אינם מבקשים ואינם מוצאים שם: השפה העברית והרוח העברי; וכי תהיינה עיני העדה עליהם על באיהם לטובה להוציא משם, כמלאת שנות לקחם, כל נטע נעמן לשלחו לחו“ל להשלים חקו במקום ראוי להוציא מכשרונו פרי ישוה לו. והיה כי יגדל הנער אשר היה לו חנוך עברי בנעוריו והיה לסופר, משורר, לחוקר דברי הימים או לכל אשר ישאהו לבו, לא יכתוב עוד את דבריו בלשון עם ועם כי אם בלשון עמו. – אולם ברב קהלות ישראל לא ישימו ראשי העדה לב לחנוך הבנים והבנות או ידַמו לצאת ידי חובתם בבית ספר או ב”תלמוד תורה" אחד המכלכל מספר תלמידים, אחד אחוז מחמשים מבני העיר, ואת הנותרים יניחו לכל חפץ להיות לרועה צאן קדשים; כי יש להם לפקוד ולכלכל דברים נחוצים מאלה לפי מחשבת העם: רבנים, שוחטים בתי חולים, ולא ישיבו אל לבם כי אם אין גדיים אין תישים, וכי אם לא נפקח עינינו על בני העניים מנעוריהם להדריכם בדרך ישרה, אשר ילכו בה בהיותם לאנשים, ירבו בנו מבקשי לחם, חולים, אמללים ודכאי־רוח כאלה וכאלה והיו למלאות כל בתי החולים ובתי המקלט עד אפס מקום. גם בקהלות המעטות אשר יכירו וידעו ראשיהן, כי בתי הספר הם מוסדות הלאום וכי מן החנוך הטוב והמועיל לבדו תוצאות חיים לכל העם, אין די כסף לכלכל אותם ולא כח באבות הילדים לתת לבניהם די מחסורם עד אשר ישלימו חקם בלמודים. על כן על אלופינו נדיבינו אשר איתן מושבם בארצות המערב, לקחת את המכשלה הזאת תחת ידם, כי להם המשפט, ועל משכילינו העברים – העברים בלב ונפש – הקרובים אליהם להעיר ולעורר את רוחם לדבר הגדול הזה ולא להשפיק בקטנות ולתקוע עליהן בשופר גדול באזני כל הקהל. בזאת לא יוָשע ישראל אם השר או הנדיב בפריז חובב שפת עבר וקורא את מעשה ידי הסופרים העברים המוגשים אליו, אם פלוני החכם, הפרופיסור מיסד במקומו אגודת דורשי הלשון העברית, ומדבר נגידים על חין ערך השפה הזאת כיד חקר הלשון הטובה עליו, ופלוני המודיע יבשר זאת בקהל רב. לא כן אדוני! הבו לנו איש מורם מעם¹, אשר יקדיש מהונו רבבות להרים קרן לשפתנו ולספרותנו; הבו לנו איש או אנשים אשר יגדל כחם לשום משטר חדש בבתי הספר אשר לחכי“ח הפריזית ול”אגודת אחים" הלונדונית בארצות הקדם, ובבתי הספר מיסוד הברון הירש בגליציה ובבוקובינה, שמצודתם פרושה על רבבות אלפי בני ישראל ותוצאותיהם – לתת לבני הדור החדש השכלה כללית אך לא עברית ולהסב את פרי רוח ישראל לאחרים. הטו נא את לב ח' כי“ח ליסד בעשרת מיליון הכסף אשר נתן על ידה הברון הירש למטרה זאת, בתי ספר גם בארצות אשר לא נראה בהן פעלה בשדה החנוך עד היום ולפלס נתיב בהם לחנוך עברי ולדעת השפה העברית; גם לשום לב לספרותנו העזובה למלא ידי סופרים מומחים לתרגם עברית ספרים טובים ומועילים כמו, למשל, ספר האנציקלופדיה הגדולה אשר חכמי ישראל מתעתדים להוציא בפריז, ולשלם להם שכר טוב בעמלם. יגדל נא כחכם להעיר אזן לח כי”ח לחברות מפיצי השכלה בישראל בארצות אחרות, כי אין להחזיק בחזון־לב אחד חצי יובל שנים בלי נטות ממנו ימין ושמאל בכל החליפות והתמורות אשר נהיו בכל הימים הרבים האלה; כי מה שהיה דבר בעתו בעת הוָסדן כבר עבר זמנו היום; כי ההשכלה הכללית איננה מחכה עוד לאגודות ולאילי הכסף לָסֹל לה מסלות במחנה ישראל, כי הנה כבר פרצה בכל מושבותינו, ורק השכלה עברית דורשת עזרת נדיבי לב למען תוכל עמוד! – אם את הדבר הזה תעשו, אם תסבבו את פני הדבר לחדש את רוח ישראל להפרותו בטרם יִמַך מעני ומלחץ, ובטרם יהיה לבער בשדה אחר, – להמעיט את האובדים ואת הנדחים בקרב מחננו, – אז תוכלו לברך נפשכם בחייכם על פעם פעלתם עמכם וגם דור יבא ישבח מעשיכם כי תגדילו לעשות.